Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
ארעו דיני נר שהדליק הנכרי בשבת
ובו י"ז סעיפים
נכרי שהדליק בשביל ישראל
א נכרי
ובו י"ז סעיפים
נכרי שהדליק בשביל ישראל
א נכרי
בשהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל אדם
גלהשתמש לאורו בשבת, אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית
דמלאכה גמורה של תורה בשביל ישראל בשבת.
הוכן אם
והבעיר מדורת עצים בשביל ישראל אסור לכל אדם מישראל להתחמם כנגדה בשבת.
זואפילו אם
חהנכרי נתכוין לטובת עצמו, כגון ששכרו הישראל וקצץ לו שכר, כך וכך בעד
טכל יום ויום שידליק לו נרות ויבעיר לו מדורה, או שקצץ לו בעד כל (א) הדלקה
יוהדלקה והבערה והבערה, ולא צוהו להדליק ולהבעיר בשבת, אלא הוא עושה מעצמו כדי
יאלהרבות בשכרו, אעפ"כ אסור ליהנות ממלאכתו בשבת. שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה
יבבשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו, שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף
יגהמלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה
ידבשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו כשיהנה ממנה בשבת, ויש לגזור
טוגזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה
טזמותר לו ליהנות ממנה כשעיקר עשייתה בשביל הנאתו:
יזב ומכל מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק
יחבו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש לו הנאה מאור
יטהנר, רק שלא
כישתמש כלום לאורו. וכן במדורה.
כאוהוא הדין
כבאם הוא שובת במלון בבית הנכרי, אינו צריך לצאת ממנו כשמדליק הנכרי נר בשבילו,
כגדכיון שהוא שובת בו נעשה כביתו, וטורח לו לצאת ממנו.
כדואם רוצה
כהלעשות מדת חסידות, יהפוך פניו מאור הנר, להראות
כושאינו חפץ בו:
כזמתי צריך למחות בו
ג ומכל מקום אם
ג ומכל מקום אם
כחהנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב, וכן במדורה
כטמעצים של ישראל (ואם לא השגיח בו והדליקו מותר לו ליהנות להשתמש לאורו. ובלבד שלא
ליערים במחאתו).
לאואם מיחה
לבבנכרי המשרתו בביתו ולא השגיח בו (אע"פ שמותר לו להשתמש לאור הנר שמיחה בו,
לגמכל מקום) חייב הוא לגרש מביתו את הנכרי הזה שאינו שומע לו ומדליק או מבעיר בשבילו
לדבשבת.
להואע"פ
לושהוא מתכוין לטובת עצמו, כדי להרבות בשכרו שקצץ לו בעד כל הדלקה והבערה, והרי זה
לזכקבלן שאין צריך למחות בידו אף שעושה המלאכה בחפצים של ישראל כמו שנתבאר שם, מכל מקום
לחאסור לו להניחו שיעשה בביתו מפני מראית העין כמו שנתבאר שם:
לטד אבל אם הנר או העצים של הנכרי, אינו צריך למחות בו, כשעושה
ממדעת עצמו, אע"פ שלא קצץ לו שכר מטעם שנתבאר שם.
מאואפילו **(ב)
מב**בתוך בית ישראל אין חוששים
מגלמראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי, מטעם שיתבאר בסי' שכ"ה:
מדה ומכל מקום מותר לו למחות בו, וכן מותר למחות בנכרי
מהשבא להוסיף שמן שלו בנר הדולק, ואין בזה
מומשום כיבוי שעל ידי מחאתו גורם מהירות הכיבוי.
מזוכשמיחה
מחבנכרי המדליק משלו, בין בביתו בין בבית הנכרי, ולא השגיח בו, מותר לו להשתמש לאורו, ובלבד שלא יערים במחאתו:
מטהדליק לנכרים מותר לשתמש באורו
ו וכל זה כשהדליק בשביל ישראל. אבל אם הדליק בשביל
ו וכל זה כשהדליק בשביל ישראל. אבל אם הדליק בשביל
נעצמו, או בשביל נכרי
נאאחר, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו, אפילו הנר של הישראל, שאין גוזרים שמא יאמר לנכרי שידליק בשביל עצמו או
נבבשביל נכרי אחר.
נגוכן אם
נדהדליק לצורך חולה אפילו שאין בו סכנה, או לצורך קטנים, שדינם
נהכחולה שאין בו סכנה לכל דבר, מותר לבריאים להשתמש לאורו, שאין כאן
נוגזרה שמא יאמר לנכרי להדליק בשביל החולה, שהרי דבר מותר הוא אפילו לכתחלה:
נזז ישראלים ונכרים שהסיבו יחד, ובא נכרי והדליק להם נר,
נחאם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו,
נטואם רובה ישראל אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם
סמתכוין המדליק לצורך הרוב. ואם מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור, שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם. ואף אם ספק
סאלאיזה מהם מדליק הולכים להחמיר בספק זה.
סבוכל זה
סגכשמדליק סתם, שמן הסתם כוונתו בשביל המסובין. אבל אם יש הוכחה שמדליק בשביל עצמו,
סדכגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה (מיד), אע"פ
סהשהרוב ישראל מותר להשתמש
סולאורה.
סזוכן אם יש
סחהוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. אבל אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי,
סטאע"פ שהרוב נכרים אסור:
עבמקום מצוה, התירו רק בשבות דשבות
ח בקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך
ח בקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה להנכרי להדליק נרות לצורך
עאסעודה, כשנכבו
עבהנרות ואי אפשר לאכול בחשך. ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים, לפי שסומכין על מי שאומר שלא גזרו על
עגשבות של אמירה לנכרי במקום מצוה אפילו לומר לו לעשות מלאכה גמורה של תורה.
עדומכל מקום
עהאם נר אחד דלוק עדיין ויכולים לאכול אצלו, אסור לומר לנכרי שידליק עוד, שאין כאן
עומצוה כל כך
עזלדחות בשבילה שבות של אמירה לנכרי (ואם הדליק מעצמו מותר ליהנות ממנו, אף לאחר
עחשכבה הראשון, כיון שעונג שבת תלוי בזה, כמו שיתבאר).
עטאבל כל אדם
פצריך להחמיר לעצמו שלא
פאלומר לנכרי להדליק נר, אע"פ שיושב בחושך ואינו יכול
פבלאכול סעודת שבת, לפי שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות, כמו
פגשיתבאר בסי' ש"ז, ודבריהם
פדעיקר, לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול, אלא שאין
פהלמחות בהמקילין שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:
פוכשיש אופן היתר לישראל
ט אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש
ט אבל לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש
פזמתירים אפילו אם
פחאפשר לו בלעדו, בין נר של שעוה וחלב בין נר של שמן. לפי שטלטול הנר אינו אסור אלא
פטמפני שהוא מוקצה כמו שיתבאר בסי' רע"ט, וכל מוקצה
צמותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א, וכיון שהישראל בעצמו היה יכול
צאלהביא הנר לכאן בהיתר
צבבטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור
צגבטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום
צדהיתר לישראל לעשות בעצמו.
צהואין להורות
צוהיתר זה אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו
צזדבר לדבר ויקילו יותר:
צחי במה דברים אמורים כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו,
צטאו מפני שצריך למקום שהיה הנר עומד שם. אבל אסור לטלטל על ידי נכרי כדי להצניעו
קכדי שלא יגנב, לפי שטלטול זה הוא לצורך הנר שהוא מוקצה, ואין היתר לישראל לטלטל
קאמוקצה אפילו בטלטול מן הצד כשטלטולו הוא בשביל המוקצה עצמו, כמו שיתבאר
קבבסי' שי"א.
קג(ואף שיתבאר
קדשם שכל טלטול
קהמן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה, ושאר טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר
קואחר שבידיו אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו, אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה. ואם כן זה
קזהנר אם יטלטלנו על ידי דבר אחר שבידיו, לא יוכל לטלטלו כדי ליהנות מאורו כאן במקום
קחשמביאו. וגם אי אפשר כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו.
קטואם יטלטלנו על ידי גופו כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה, יכול לטלטלו
קיאף בשביל שלא יגנב.
קיאאעפ"כ
קיבאין להתיר לומר לנכרי שיצניענו, לפי שאותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש
קיגהיתר לישראל מן הצד (ג), הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך
קידהמוקצה עצמו, אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה, או מפני שצריך למקומו. ואין להקל
קיהיותר ממה שהם עצמם מקילים):
קיולצורך עצמו שהוא לצורך ישראל
יא אם
יא אם
קיזאומר אדם לעבדו ולשפחתו
קיחלילך עמו לחוץ בלילה, ומדליקים הנר מעצמן, אף על פי שגם הם צריכין לנר זה,
קיטומתכוונים לצורך עצמן בלבד, אין זה נקרא לצורך נכרי, כיון שעיקר ההליכה היא
קכלצורך ישראל ובשבילו.
קכאולפיכך
קכב(צריך למחות בם שלא ידליקו, אם הנר שלו, ואם לא
קכגמיחה בהם והדליקוהו) אסור לילך עמהם לחוץ עד שיניחו הנר בבית, שלא יהנה מאור הנר
קכדשהודלק בשביל הליכתו, אפילו הנר של נכרי (ואם מיחה בם ולא השגיחו בו והדליקו, מותר להשתמש
קכהלאורו, אם אינו מערים, כמו שנתבאר למעלה):
קכויב
קכזאבל נר שמדלקת השפחה להדיח כלי אכילה לאורו, אע"פ שהדחה זו היא לצורך הישראל,
קכחאין הדלקה זו נקרא בשביל ישראל, הואיל ואין גוף הישראל נהנה (מנר זה) (ד) (מהדחה
קכטזו), אלא שכלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת, ואינו צריך למחות בה, ומותר
קללהשתמש לאור נר זה:
קלאבמדורה שעשה לעצמו, שמא ירבה בשבילו
יג וכל זה בנר,
יג וכל זה בנר,
קלבאבל במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה, אפילו שיש בו סכנה, אסור
קלגלבריא להתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו, אם יהיה מותר לו להתחמם בה. ואינה דומה
קלדלנר שאין שם חשש שירבה בשבילו, שנר לאחד נר למאה, משא"כ
קלהבמדורה שכל מה שמתרבים בני אדם המתחממים בה צריך להרבות בה עצים להרחיבה.
קלואבל אם חימם
קלזאת בית החורף לצרכו, או לצורך חולה, מותר לבריא לילך מבית הקיץ לבית החורף להתחמם
קלחבו, שאין לחוש שמא ירבה לחממו בשבילו, שחימום לאחד חימום למאה.
קלטויש מתירין אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא
קמירבה בשבילו, מפני שאף אם לא היה מרבה בשבילו היה נהנה קצת מהמדורה. ואף שעל ידי
קמארבוי העצים נהנה ממנו בריוח, אין תוספת הנאה זו כדאי לגזור בשבילה שמא יאמר לו להרבות בשבילו עצים. ואף אם עשה הנכרי מדורה קטנה
קמבלצרכו בלבד, או לצורך חולה, ואחר כך בא זה להתחמם כנגדה, והוסיף הנכרי עצים בשבילו
קמגמדעת עצמו, אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא
קמדהוספה זו. וכן אם היתה המדורה דולקת מבעוד יום, ובשבת הוסיף בה הנכרי עצים בשביל
קמהישראל, מותר להתחמם כנגדה.
קמו(רק שלכתחלה
קמזצריך ליזהר בכל זה למחות בו אם העצים של ישראל כמו שנתבאר).
קמחולעתהצורך
קמט(ה) יש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים:
קניד ומכל מקום אם כבר כלו עצים שהודלקו מבעוד יום, או
קנאלצורך נכרי, או לצורך חולה, ואין דולקים במדורה זו אלא העצים שהוסיף בשבת בשביל
קנבישראל, אסור להתחמם כנגדה. וכן אם היה נר דולק מבעוד יום, או לצורך נכרי, או לצורך
קנגחולה, ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל, אין היתר להשתמש לאורו אלא בעוד שהנר
קנדהראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם הוסיף שמן בנר
קנההדולק, אין היתר להשתמש לאורו, אלא עד בכדי שיכלה השמן שהיה בנר בתחלה, ואחר כך
קנואסור.
קנזויש חולקין
קנחעל זה ומתירין בין
קנטבמדורה בין בנר בין בהוספת השמן, אע"פ שהם של ישראל, דכיון שבתחלה כשעשה
קסהנכרי האיסור בשביל הישראל היה מותר ליהנות ממנו, לא יצא מידי התירו לעולם, אף
קסאלאחר שכלו עצים הראשונים או הנר הראשון או השמן הראשון.
קסבובמקום צורך
קסגגדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה יש לסמוך על דבריהם להקל:
קסדחימום המדורה במקומות הקרים
טו וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או
טו וכל האיסורים שנתבארו בחימום כנגד המדורה או
קסהבית החורף
קסואינן אלא בארצות שאינן קרות, אבל בארצות הקרות, כמו
קסזבמדינות אלו, מותר לומר
קסחלנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול, וכן לומר לו לחמם את בית החורף,
קסטלפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול.
קעאבל ביום
קעאשאין הקור גדול כל כך, אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה,
קעבאסור לומר לנכרי לעשות מדורה או לחמם בית החורף.
קעגואם עושה
קעדמדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות בידו. ואם לא
קעהמיחה אסור להתחמם כנגדה. ואם חימם בית החורף מעצמו בשביל ישראל מעצי ישראל אסור ליכנס
קעובו כדי להתחמם, אבל אם הוא דר בו אינו צריך לצאת ממנו:
קעזטז אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף,
קעחוהסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואינו צריך לצאת מביתו, אלא שלכתחלה צריך למחות בו:
קעטיז והנוהגים היתר אף ביום שאין הקור גדול, מכל מקום אין
קפמוחין בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
קפאואף ביום
קפבשהקור גדול, אין לחמם בית החורף שני פעמים ביום השבת, כי די במה שהסיק התנור פעם
קפגראשון בבקר. ומכל מקום
קפדהכל לפי הקור ולפי בית החורף, אם ממשיך החום זמן מרובה, והחכם עיניו בראשו:
קפה##
קפוקונטרס אחרון
**(א) הדלקה והדלקה כו' הדלקה והבערה
**(א) הדלקה והדלקה כו' הדלקה והבערה
קפזכו'. עיין במ"ש בסי' רמ"ד:
קפח(ב) בתוך בית כו'. עיין במ"ש בסי' רנ"ב ויתברר
קפטכל מ"ש כאן מעניינים ההם:
קצ(ג) הם סוברים כו'. עיין בתוס'
קצאריש דף מ"ד, שהביאו ההיא דאמרי בי רב, דהיינו קש
קצבעל המטה. שמשם הביא הרא"ש לחלק בין טלטול גופו לשאר טלטול מן
קצגהצד בשם ה"ר יונה. ולא בשם ר"י בעל התוס', כי התוס' תירצו
קצדזה במ"ש דשאני טלטול דמת מכולן, ורוצים לומר דדוקא דומיא דמת אסור, שהטלטול
קצהאין בו שום צורך לדבר המותר, משא"כ בקש שעל המטה לשכב עליו (דמסתמא לא
קצופליגי התוס' על פרש"י שפירש
קצזכן, דלא כהר"ן, אם לא שיזכירו מחלקותם עליו בפירוש,
קצחומדשתקו לו בב' מקומות בפ"ד ובספ"כ מסתמא הודו לו). וכן הוא גם כן דעת
קצטספר התרומה
רוסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א. וידוע
ראשתרם תרומתו מהתוס'.
רבוכן הוא גם
רגכן דעת ר"ת, דאי סבירא ליה כהרא"ש, לא היו התוספות משמיטין דעתו לגמרי, בפרט
רדשהביאו שם ראיה מפירושו שפירש בסנהדרין.
רהוהדברים מראין שהרב רבינו יונה שהיה אחר התוס' הוא
רוחידש חילוק זה דטלטול גופו, אבל
רזר"ת והתוס' לא עלה על דעתם חילוק זה.
רחדאי סבירא
רטליה הכי לר"ת, וגם כאן כוונתו על ידי טלטול גופו, הרי תלמוד ערוך מנגדו (בדף
ריק"נ) גבי תיבנא סריא שאין שום צד היתר להביאו אף אם יש מחיצות, היפך דעת
ריאר"ת,
ריבועל כרחך משום דלא חזי למידי בשבת, ואינו מביאו אלא לשומרו עד אחר השבת, ל[ג]בלו
ריגבטיט כדאיתא בביצה רפ"ד שהוא
רידדבר האסור בשבת, ואף בפירות מוקצים כמ"ש בטוש"ע סי' ש"ז כיון
ריהשאינן ראויים בשבת ומביאם לשמרם ולהצניעם עד אחר השבת, הרי זה כבשביל שלא יגנב הנר
ריושגם כן דעתו להשתמש בו בחול.
ריזואין לומר דאף
ריחלהרא"ש יש חילוק בטלטול גופו בין שלא יגנב ובין לשכוב עליו, דאם כן מנ"ל
ריטלהקשות ממת לקש עיי"ש. וכן
רכמוכח בהדיא בסי' ש"א, עיין במ"ש שם.
רכאופשיטא דאין
רכבלומר דר"ת סבירא ליה כהר"ן גבי קש, דאם
רכגכן אין שום היתר לטלטלו לצורך גופו. אלא
רכדודאי כמ"ש, דר"ת ותוס' תופסים שיטה שלישית גבי טלטול מן הצד.
רכהוהנה מלשון
רכוהגהות מיימוניות משמע
רכזשהיתר זה מישך שייך בהיתר אחר, דאי בעי מייתי בלא נר. אלא דאין להקל כל כך והמחמיר
רכחתבא עליו ברכה. אבל לפי דעת הרא"ש וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה
רכטדאי בעי אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשון. אף על
רלפי שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן, מכל
רלאמקום מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד.
רלבבשלמא לר"ת ניחא שדקדק מדקתני לבהמתו.
רלגאלא דהא
רלדדאי בעי מייתי בלא נר, דמיירי בדיעבד לפ"ד טור
רלהוב"י
רלועיי"ש, אפשר דלא דמי לאי בעי אזיל להתם ושתי, שיש יתרון לאור מן החשך, להכי
רלזהמחמיר תבא עליו ברכה. אבל אי בעי שקיל מן הצד דמי ממש להתם,
רלחועדיפא מיניה כמו שיתבאר לקמן, להכי שרי אפילו לכתחילה, לפי מ"ש בהגהות מרדכי
רלט(ואפשר שזהו גם כן מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין אף
רמלכתחלה).
רמאאלא דכיון
רמבשלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת
רמגר"ת
רמדולחלק בין דין זה למה שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה
רמהעצמה שעושה הנכרי בשבילו אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר
רמוהמלאכה היא הבאת הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד). וחילוק זה הוא
רמזמוכח בהדיא בגמרא גבי
רמחבורגנין, כמ"ש בסוף סי' רס"ג עיי"ש.
רמטומכל מקום לא העתקתי בסי' ש"ז מ"ש
רנהט"ז שם לדעת
רנאראבי"ה
רנבשבהגהות מרדכי, אף
רנגעל גב דהכא מקילינן בכה"ג. מכל מקום התם אי אפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם
רנדלכתחילה כמ"ש בסי' שס"ב ס"ז, דצריך
רנהשאחר יעשה לו שלא מדעתו, אם כן אי בעי לא הוי מצי, שברצונו לא יעשה, אלא שאם יארע
רנולו שאחר יעשה שלא מדעתו, ואין זה מועיל כיון שעדיין לא עשה לו עיי"ש
רנזבט"ז. ומה גם שאפשר שירגיש אחד מהם ולא יועיל כלום כמבואר שם,
רנחונמצא שאין ההיתר תלוי בדעתו, ואין ההיתר ברור כמו הכא דאי בעי מטלטל מן הצד.
רנטומהאי טעמא אפשר שאף לפ"ד הרשב"א שחולק
רסעל ס"ז אין
רסאלהקל. ואפשר שאף בדיעבד אין להקל מהאי טעמא.
רסבועוד יש לומר דשאני
רסגהכא שאינו אומר לו אלא לטלטל שהוא דרבנן, כמ"ש הט"ז בסי' שכ"ה
רסדסק"י
רסהעיי"ש.
רסווכן משמע מסתימת הפוסקים בסי' שכ"ה
רסזשלא חלקו בין יש לו בני אדם לאין לו, עיי"ש במג"א סוף ס"ק כ"ו.
רסחוכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' שס"ב ס"ז שלא
רסטהזכיר תקנה על ידי נכרי, אף דהתם מיירי שיש לו בני אדם, עיי"ש במ"א:
רע(ד) מהדחה זו כו'. אף
רעא(את"ל) שכוונת הט"ז מנר זה. מכל
רעבמקום לפי מ"ש המג"א בסק"ו דלצורך
רעגשניהם אסור (ועיין במ"ש בסי' תקט"ו[)], אם
רעדכן הטוש"ע בס"ג מיירי
רעהדלצורכם בלבד הדליקוהו ולא נתכוונו כלל לבעל הבית (ומ"ש שגם הם כו', היינו
רעומשום כך הדליקוהו, ולא משום בעה"ב. אי
רעזנמי
רעחדלא סבירא להו כסמ"ג, אלא
רעטכפרש"י כאן. ומכל
רפמקום הדין צריך להיות לדידן), דאם
רפאלא כן בלאו הכי אסור.
רפבואפילו הכי [אסור] כיון שעיקר ההליכה
רפגבשביל ישראל. ועל כרחך דלא דמי להדחת כלים משום שגופו נהנה מהליכה זו.
רפדדמשום שנהנה מהנר אין סברא כלל לאסור כיון שלא נתכוונו כלל בשבילו, והרי גבי הדחה
רפהמותר גם כן ליהנות מנר זה. וצ"ע:
רפו(ה) ולעת כו'.
רפזהט"ז
רפחשכתב לצורך גדול, היינו לפי דעתו, שספר
רפטהתרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות
רצהמתירין במדורה, אינן מחלקים כלל בין קודם שכלו עצים הראשונים לאחר שכלו, לפי שאי
רצאאפשר כלל לידע מתי כלו לפי דעתו. והילכך כיון שהשו"ע מחמיר
רצבבנר אחר שכבה הראשון, אם כן הוא הדין למדורה אף קודם שכבו, כיון שאי אפשר לידע מתי
רצגכלו לפי דעתו. ולכן אין להקל אלא לצורך גדול, כיון שהשו"ע חזר וסתם
רצדלאיסור.
רצהאבל לפי דעת הב"ח והמגן
רצואברהם
רצזדגם במדורה יכולים לידע מתי כלו, וכן דעת הבית יוסף, שהרי
רצחבמדורה יש מחלוקת ובנר אחר שכבה הראשון סבירא ליה דלכו"ע אסור. ולפי
רצטזה לא סתם השו"ע לאיסור בזה בסעיף [ד],
שואדרבה הביא דעת המתירין בסתם בסעיף א, ודעת האוסרים בלשון יש אוסרים, מכלל דסבירא
שאליה עיקר כהמתירין. וכן
שבבדין שהמה הרבים, אם עדיין לא הרבה, עיין ב"י. ואם
שגכן על כל פנים במקום הצורך יש לסמוך עליהם, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל אף אם הם
שדשקולים.
שהאלא דשלא לצורך יש לחוש לדעת הב"ח, עיין
שושם, כיון דלהט"ז סבירא ליה דהשו"ע חזר וסתם לאיסור.
שזולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין
שחמכירו,
שטדשלא במקום צורך יש לחוש לדעת הבית יוסף
שיוט"ז
שיאלהחמיר. אף שדברי הט"ז תמוהים,
שיבשכשיוסיף הנכרי בשביל שנחסר לו מחמת הישראל הרי זה מוסיף לעצמו, שהרי אינו מכירו,
שיגוהישראל נהנה מאליו ואין בזה שום איסור כלל, לא במה שגורם מלאכה להנכרי שיעשה
שידלעצמו, ובפרט שעושה משלו עיין סימן ש"ז, ולא
שיהבמה שנהנה הוא מזה עיין סי' רמ"[ג] ס"א בהג"ה, כיון
שיושהנכרי אינו מתכוין להנאתו, שאינו מכירו, אלא להנאת עצמו, למלאות מה שנחסר לו
שיזמחמתו (ואם עושה משל ישראל, כמשמעות פשט לשון הטור, דמסתמא מיירי דומיא דחולה
שיחשהנכרי הוא משרתו ומדליק עצי בעל הבית, אם
שיטכן אף אם אינו מכירו אין להתיר בפשיטות. דעד כאן לא הצריכו מכירו אלא במילא מים
שכוליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא
שכאיטרח עבור ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה אפשר
שכבשאין זה נקרא טורח כלל, ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי, וצ"ע).
שכגאבל לאחר שכלו עצים הראשונים, וכבה נר
שכדהראשון, אלא שהוא צורך גדול (וצ"ע בט"ז דלצורך גדול גבי מדורה, היינו
שכהדומיא דארצות הקרות, דמותר אפילו אמירה,
שכווצ"ע), אף שדעת הב"י
שכזוב"ח
שכחומג"א
שכטלהחמיר. מכל מקום כיון שהוא צורך גדול בשבת הרי זה נקרא שעת הדחק,
שלשסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רבים. וכל
שלאשכן שמשמעות סתימת לשון ספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות, מורה
שלבכמ"ש הט"ז:
שלג[866] עיקרי ההלכות שנתבארו
שלדבסימן זה:
שלה(א)
שלונכרי שהדליק בשביל ישראל (ס"א-ב).
שלז(ב)
שלחמתי צריך למחות בו (ס"ג-ה).
שלט(ג)
שמהדליק לנכרים מותר לשתמש באורו (ס"ו-ז).
שמא(ד)
שמבבמקום מצוה, התירו רק בשבות דשבות (ס"ח).
שמג(ה)
שמדכשיש אופן היתר לישראל (ס"ט-י).
שמה(ו)
שמולצורך עצמו שהוא לצורך ישראל (סי"א-ב).
שמז(ז)
שמחבמדורה שעשה לעצמו, שמא ירבה בשבילו (סי"ג-ד).
שמט(ח)
שנחימום המדורה במקומות הקרים (סט"ו-יז).
שנא[867] משנה קכב, א (נכרי שהדליק את
שנבהנר ... ואם בשביל ישראל אסור). טור ושו"ע ס"א (נכרי שהדליק את הנר
שנגבשביל ישראל, אסור).
שנדונתבאר לקמן סי' שכה סי"ט (אם אומר בפירוש שלצורך ישראל
שנההוא עושה, או אפילו אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה, כגון
שנושהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו כלום, אסור להשתמש לאורו).
שנז[868] תוס' שם ד"ה ואם (נראה
שנחדאסור לכל ישראל. דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.)
שנטובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אבל באיסורא
שסדאורייתא כי הכא לא). רא"ש פט"ז סי"ב (מדקאמר אסור בסתם
שסאמשמע דאסור לכל ישראל, אפילו לישראל אחר ... דוקא באיסור חוץ לתחום דרבנן, אבל
שסבבאיסור דאורייתא כי הכא לא). טור ושו"ע שם (אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק
שסגבשבילו).
שסדוכן הוא לקמן סי' שכה ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה
שסהבשבילם צריכים להמתין כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו
שסוחכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים, אבל אם נעשה איסור של דברי סופרים
שסזבשביל ישראל, מותר לאחרים מיד), וסי"א (שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים, ולא
שסחהחמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה
שסטבאיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים,
שעאבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית,
שעאמותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים), וסכ"ב
שעב(לא אותו ישראל ולא ישראל אחר). סי' תקטו ס"א בהג"ה (לא רצו חכמים לחלק בגזרתם
שעגואסרו על הכל, אף על מי שלא נעשית בשבילו ... לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר
שעדשנעשה בו מלאכה גמורה על ידי נכרי), וסי"ד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל,
שעההקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).
שעווראה תהלה לדוד סי' רנג סק"ט.
שעז*
שעחואף שלקמן סי' תקטו ס"א, הובא
שעטמדברי הפוסקים בשיטת ר"ת, שלא נאסר אלא לישראל זה שנעשית המלאכה בשבילו, ומותר
שפלישראל אחר. מכל מקום מסיק לקמן שם "הסכמת רוב המורים" שאסור "בין
שפאלו בין לאחרים", ושם נסמן.
שפב[869] ס' התרומה סי' רכב (נכרי שהדליק את הנר,
שפגאם בשביל ישראל לא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש ... אסור), וסי' רנב (אם
שפדעושין את האש בשביל ישראל, אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את
שפההנר בשביל הישראל, אסור להשתמש לאורו).
שפומשא"כ אם הבעיר מדורת עצים בשביל עצמו, יש שתי דעות
שפזבפוסקים, אם מותר לישראל להתחמם כנגדה, כדלקמן סי"ג (וכל זה בנר, אבל
שפחבמדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה אפילו שיש בו סכנה, אסור לבריא
שפטלהתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו, אם יהיה מותר לו להתחמם בה ... ויש מתירין אפילו במדורה, ואין גוזרים שמא
שצירבה בשבילו), ושם נסמן.
שצאוכאן בתחלת הסימן עדיין אינו דן במחלוקת
שצבזו, ולכן כתב באופן שהכל מודים לאיסור, דהיינו "אם הבעיר מדורת עצים בשביל
שצגישראל".
שצדויתבאר לקמן סט"ו, שכל האיסור האמור כאן הוא במקום שמדליקים
שצהמדורה בשביל הקור, אלא שהוא בארצות שאינן קרות, או ביום שאין הקור גדול.
שצו[870] תוס' שם (דכי אמרינן דנכרי
שצזאדעתא דנפשיה קא עביד, הני מילי בכיבוי וכיוצא בו, שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי,
שצחאבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי
שצטמתכוין להנאתו. כך פירש רבינו שמשון הזקן). ס' התרומה סי' רכב (דבר שאם
תעושה מאליו מותר, ואין גופו נהנה מיד בדבר ... נכרי שהדליק את הנר, אם בשביל ישראל
תאלא ישתמש ישראל לאורו, או אם עשה האש, אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים,
תבאלא אסור, כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מן הנר ומן האש), וסי' רנב (ואין
תגלהתיר משום דהוי כמו קצץ מותר בפ"ק, דהני מילי שולח אגרות בשבת, דאין גוף
תדהישראל נהנה מדבר האסור, אבל הכא ... אסור, שנהנה גופו ממלאכת שבת הנעשית בשבילו).
תהסמ"ג ל"ת סה יט, ד (אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל, תנן בפרק כל
תוכתבי הקדש לא ישתמש ישראל לאורו, אעפ"י שקצץ ושכרו לכך, לפי שגוף ישראל נהנה
תזממלאכת שבת הנעשת בשבילו. ולא דמי לשולח אגרות, דאין גוף הישראל נהנה מגוף
תחהשליחות). רמ"א ס"א (ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו
תטבקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין). הגהות
תיאשרי פ"א סל"ז (לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו. ולא דמי
תיאלשלוחי אגרות, דאין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות, לכך כי קצץ מותר. לשון ספר העתים).
תיבוכן הוא לעיל סי' רנב ס"י (ואפילו אם מבעיר מעצים שלו
תיגומדליק מנר שלו ... מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו, לפי
תידשאם יהנה גופו ממנה בשבת, נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת. שאף שהנכרי מתכוין
תיהלטובת עצמו, מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא
תיוהנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת, וכיון שעיקר עשיית המלאכה
תיזהיא בשבילו, יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם יהיה מותר לו ליהנות
תיחממנה כשנעשית בשבילו).
תיטסי' רמח ס"ו (אם עיקר ההליכה של
תכהספינה הוא בשביל ישראל ... (אף על פי שהם עוסקים מעצמם בלא אמירת ישראל, והם
תכאמתכוונים לטובתם לקבל השכר שקצצו להם בעד שיוליכו אותם למחוז חפצם, והרי הם קבלנים
תכבלכך, ומותר להניח לקבלן שיעשה מלאכתו בשבת, מכל מקום כאן) שהישראל נהנה בשבת עצמה
תכגמגוף המלאכה שעושה הנכרי בשבילו בשבת (הרי כל המלאכה נקראת על שם הישראל, שאף על
תכדפי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה, מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה
תכהיש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית בשבילו יותר מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן
תכומתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו. ואינו דומה לקבלן המתקן כלים
תכזלישראל בשבת, שאין הישראל נהנה בשבת עצמה מגוף מלאכה זו, אלא לאחר השבת כשיגמרם
תכחוישתמש בהם)).
תכטוכן נתפרש במהדורא בתרא ד"ה ומכל מקום (הנאה
תלזו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מיד. וכן דקדק רמ"א בלשונו
תלאסימן רע"ו). והיינו מ"ש ברמ"א "הואיל והישראל נהנה ממלאכה
תלבעצמה בשבת".
תלג[871] מ"א סק"ב (כלומר
תלדששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך, והיינו קבלנות ... שנותן לו בכל יום כך וכך).
תלהוכן נתפרש לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון ס"ק א (פירש
תלוהמ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ורוצה לומר בעד הדלקת נרות ... וגבי קבלנות
תלזנמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה).
תלחוהיינו שבאמת אם שכרו להדליק נר או להבעיר מדורה בשבת, אסור
תלטאפילו בקבלנות, מטעם קובע מלאכתו ליום השבת, כדלעיל סי' רנב ס"ד (ומותר ליתן
תמבגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכה בקבלנות, והנכרי עושה מעצמו אפילו
תמאבשבת, ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת), וסי' רמו ס"ה (ואסור ליתן בשבת
תמבשום דבר לעשות בו מלאכה, אפילו בקבלנות, ואפילו קצץ עמו מערב שבת), וסי' רמז
תמגס"א (ובלבד שלא יאמר לו שילך גם בשבת, שאמירה לנכרי שבות אף שאומר לו קודם
תמדהשבת).
תמהואף שנתבאר לעיל סי' רמג ס"ד (שכר הנכרי לימים, שאמר לו
תמובעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכך, אף על פי שלא אמר
תמזלו שיתעסק בשבת, והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת ... הרי בדעתו היום שהוא שכירו
תמחשל ישראל היום והוא עושה שליחות הישראל, לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו אין זה
תמטמועיל כלום, שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח,
תנבין כך ובין כך שלוחו הוא).
תנאמכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק א (אפילו אם אינו
תנבמשלם לו בעד כל היסק, אלא בעד כל יום, רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה
תנגלשכיר יום, שלא קיבל עליו לגמור המלאכה, אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל
תנדלגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן). ובסי' רמד ס"ק א (ואין לאסור משום
תנהשהוא שכיר יום, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"ג).
תנוובסי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום, הואיל וקיבל עליו כל
תנזמלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן ((עיין סי' רמ"ג ורמ"ד)).
תנחוראה צמח צדק או"ח סי' כט ס"ג.
תנט[872] תוס' שם (הכא שגוף ישראל נהנה
תסבמעשה של נכרי, לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד, הואיל והנכרי מתכוין להנאתו). **ור"ן
תסאספ"ק** ז, א ד"ה ובכולן (ומסתברא לי דכל שקצץ, אע"פ שעשה הנכרי
תסבמלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל
תסגכתבי נכרי שהדליק את הנר, שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו, דהתם משום דנכרי
תסדאדעתא דישראל קא עביד, אבל כל שקצץ, אדעתא דנפשיה קא עביד, ושרי ישראל להשתמש
תסהאפילו בשבת).
תסווזהו גם טעם האיסור בעושה מעצמו, דלעיל
תסזבתחלת הסעיף (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור).
תסחשאף שנתבאר לעיל סי' רנב ס"י (אם
תסטהנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת ... כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו
תעבשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה, אין צריך
תעאלמחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד,
תעבובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).
תעגמכל מקום "אסור ליהנות ממלאכתו
תעדבשבת, שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת
תעהבשבילו".
תעווראה זכרון יוסף סי' עח וסי' פ. ביאורי השולחן ע' רלא.
תעז[873]
תעחתוס' שם. ר"ן שם, לפירוש מ"א סי' רנב ס"ק יא
תעט(ולא דמי להדלקת הנר בר"ס רע"ו, דהתם אדעתא דישראל קעביד (ר"ן ושבלי
תפלקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו, משא"כ כאן שעושה
תפאלהשלים פעולתו).
תפבוכמבואר בשבלי הלקט סי' קיב (דהתם ליכא
תפגלמימר כלל דנכרי אדעתיה דידיה קא עביד, דכיון דהדלקת הנר הוי מלאכה שאינה אלא
תפדלצורך שבת, ודאי לצורך ישראל היא, ואינה דומה לשאר מלאכות. אבל הכא בשאר מלאכות
תפהדקיבולת, כיון דאמרינן דנכרי אדעתא דידיה קא עביד, שרי).
תפואבל ראה מהדו"ב לסי' רמג בתחלתו (ומשום
תפזהכי נמי כתב הר"ן בפ"ק, דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד אבל כל
תפחשקצץ כו' עיי"ש. דלא כמ"א סי' רנ"ב סק[י]"א שהשיאו לדרך אחרת,
תפטמשום שלא ראה מ"ש הרשב"א. ומכל מקום הדין דין אמת, גם לספר התרומה
תצוסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור
תצאלהשתמש לאורו משום שגוף הישראל נהנה כו').
תצבהרי שאף שאפשר שהר"ן לא כיון
תצגלחילוק זה, מכל מקום למדים דין זה מהתוס' וספר התרומה הנ"ל.
תצדוראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע' רסג.
תצה*
תצוובאמת נתבאר לעיל סי' רמג ס"ג, וסי' רמד סי"א, שכל
תצזמקום שיש ריוח להישראל מהמלאכה בשבת צריך למחות בו. מכל מקום לא אסרו כאן משום
תצחריוח לישראל, אלא משום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה.
תצטונתבאר הטעם לעיל סי' רמד בקונטרס אחרון ס"ק א (אבל
500אם גם לו היה ריוח, לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראל ... וכן משמע בהדיא בסי'
501רע"ו ... דאף שיש לישראל ריוח
502ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש גם כן ריוח ידוע, שאם
503לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה, והילכך עביד אדעתא דנפשיה).
504ומה שנאסר כאן הוא משום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה. וכמבואר
505לעיל סי' רמח ס"ו (שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה מזה, מכל מקום
506כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית בשבילו יותר
507מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן מתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד השכר שיתן לו). סי' רנב ס"י (שאף
508שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה
509בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת). לקמן סי' שז
510סכ"ו (שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא
511מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה, ומטעם זה
512אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור).
513[874] רמב"ם פ"ו ה"ח (ולא
514אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא
515יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד). ושאר פוסקים בסי' תקטו. ולקמן
516שם ס"א לדעה הב' (ויש אומרים שמה שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו ... שחששו
517חכמים אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב,
518שמא יאמר להנכרי שיביא לו ביום טוב, כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור
519אמירה לנכרי הוא קל בעיני הבריות, לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא
520ירויח כלום במה שהביא ביום טוב, לא יעשה איסור בחנם).
521ונתבאר לעיל סי' רמג ס"ב (והפליגו חכמים באיסור
522זה וגזרו בו גזרות. כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו,
523ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה, משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן.
524[875] אך מכל מקום לא הצריכוהו
525למחות בנכרי שעושה מעצמו בשביל הנאת ישראל, אלא במקום שהנר הוא של ישראל, כדלקמן
526ס"ג (אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו).
527ומסקנת רבינו במהדורה בתרא (בסופה),
528נתבארה לקמן (הערה 883).
529[876] ירושלמי סוף פט"ז (שאין
530מטריחין על האדם לצאת מביתו). רבינו פרץ בהגהות תשב"ץ סי' יב (מיהו הירושלמי
531אומר דאין מטריחין אדם לצאת מביתו, אם הדליק הגוי מדעתו בשביל הישראל). טור ורמ"א
532ס"א (מיהו אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת).
533וכן הוא לקמן סט"ז (אם הוא דר בו אינו צריך לצאת ממנו).
534והיינו הן אם עשה מעצמו, והן אם שכרו בקבלנות (באופן דלעיל
535ס"א), כלדקמן סט"ז (אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום
536כל ימות החורף, והסיקו גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואין צריך
537לצאת מביתו).
538[877] רמ"א שם (אעפ"י שנהנה מן הנר
539או מן המדורה).
540[878] מ"א סק"ה (רק שאסור להשתמש
541לאורו). ונתפרש במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"ז: ורוצה לומר שלא
542להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה, אלא ליהנות מרחוק, דשרי, כמ"ש סימן
543רע"ו סוף ס"א בהג"ה).
544[879] רמ"א שם (מן הנר או
545מן המדורה). וכדלעיל ס"א (וכן אם הבעיר מדורת עצים).
546[880] ב"י ד"ה ואיתא
547בירושלמי (ואף על גב דבההוא עובדא לא היה שמואל בביתו, אלא בבית הגוי. כיון שהיה
548בית הגוי באותה שעה מיוחד לדירתו, ביתו מיקרי, והוי טורח לצאת ממנו). אליה רבה ס"ק
549ו (ומה שכתב לצאת מביתו, הוא הדין בשקובע דירתו באותו שבת בבית נכרי).
550[881] ירושלמי שם (והפך שמואל אפוי ... משום
551שאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, למה הפך שמואל אפוי). ב"י שם (ולפי זה לא
552אסרו כלל ליהנות כשמדליק בבית ישראל, ואפילו להפוך פניו אינו צריך, ושמואל דהפך
553אפוי משום מדת חסידות עבד). מ"א שם (והוא הדין שאינו צריך להפוך פניו,
554אלא אם כן שרוצה לעשות מדת חסידות (ב"י)). וראה ביאורי השולחן ע' רלב.
555[882] תוכן ההלכות שנתבארו
556לפנינו סעיפים ג-ה:
557(א)
558עד כאן נתבאר איסור ההשתמשות, כשגוף הישראל נהנה מהנר והעצים שהדליק הנכרי בשביל
559הישראל, גזירה שמא יאמר לו לעשותה בשבת (ס"א).
560(ב)
561עתה מבאר את חובת המחאה, לנכרי העושה מעצמו בשביל ישראל, אם הוא בנר או עצים של
562ישראל, כיון שמחזי כשליח. ואם אינו שומע למחאתו צריך לגרשו מביתו (ס"ג).
563(ג)
564ואם קצץ עמו בעד כל הדלקה, הוי כקבלן שקצץ, ולא מחזי כשליח, ואינו צריך למחות בו
565(ס"ג).
566(ה)
567וכן אם הנר והעצים הם של נכרי, לא מחזי כשליח, ואינו צריך למחות בו (ס"ד).
568(ד)
569אלא שאם קצץ עמו, והוא בבית ישראל, חייב למחות בו מפני מראית העין, שיחשדו שהוא
570שכיר יום (ס"ג).
571(ו)
572אבל אם עושה מעצמו אין חוששים למראית העין, אפילו בבית ישראל, ואינו צריך למחות בו
573(ס"ד).
574(ז)
575ומכל מקום מועלת מחאתו, שעי"ז מותר לו להשתמש לאורו, ובלבד שלא יערים
576(ס"ג וס"ה).
577[883] הגהות מרדכי פ"ק רמז תנב, והגהות
578מיימוניות פ"ו אות ו, בשם תשובת רבינו שמחה (ואם ראה ישראל ושתק,
579אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל). דפסק כוותיה מ"א ס"ק ד
580(אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא, כיון שהעצים של ישראל, והוא ראה ושתק, אדעתא
581דישראל קעביד), וס"ק יד (כשהנר של ישראל צריך למחות), וס"ק טו (אפילו
582עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות).
583וכן הוא לעיל סי' רנב ס"י (אבל אם מבעיר עצים של הישראל,
584ומדליק נר הישראל, אף על פי שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל
585מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו
586וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין
587הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות
588בידו אפילו שלא בבית ישראל), ושם נסמן.
589*
590כן היא שיטת רבינו בשו"ע שלו. אמנם
591במהדורא בתרא חזר בו מפסק זה. ותוכן הדברים:
592כבר נתבאר לעיל סי' רנב ס"ה וס"ז וס"ט, שאם
593הנכרי עושה מלאכה בבית הישראל, או שהבעלים רואים את הנכרי עושה המלאכה בשבת, צריך
594למחות בו.
595ואף שבמקור הדין בירושלמי מיירי בישראל שמסר כליו לנכרי לתקנם.
596משא"כ אם הנכרי עושה מעצמו את המלאכה לצורך ישראל, סובר מהר"ם מרוטנבורג
597וסיעתו שאין צריך למחות בו, אף אם הוא בחפצים של הישראל והישראל רואהו, ואף אם הוא
598בבית הישראל.
599מכל מקום פסק המ"א בזה כדעת רבינו שמחה, שמירושלמי זה למדים
600גם לדין נכרי העושה מעצמו מלאכה בשביל ישראל, שאם הוא בחפצים של הישראל, צריך
601למחות בו כשרואהו עושה מלאכה, או כשהמלאכה היא בבית הישראל. ואם הם חפצים של נכרי,
602אין צריך למחות בו. וכן נפסק כאן, ובכמה מקומות. ומסיק בקונטרס אחרון סי' רנב
603ס"ק ה (ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל).
604אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"כ) הוכיח, שגם הטור
605ורמ"א בסי' רעו ס"ד פוסקים כדעת מהר"ם מרוטנבורג. וכן נפסק
606בשו"ע סי' שה סכ"א. ולכן מסיק במהדורא בתרא (סי"ח), שלדינא נקטינן
607בזה כמהר"ם.
608אלא שמכל מקום מסיק שם, שבמקום שגוף הישראל נהנה מהמלאכה יש
609להחמיר כדעת האוסרים. וכן הוכיח במהדורא בתרא שם (בסופה) מדברי כמה פוסקים.
610והרי גם כאן מיירי בהבעיר המדורה שיתחמם ישראל, והדליק הנר שישתמש הישראל באורו.
611ואם כן תישאר ההלכה האמורה כאן, גם לפי המסקנא במהדורא בתרא.
612ומה שהתירו גם בזה בטור ורמ"א כאן
613ס"ד (בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), פירש במ"א דמיירי שהדליק בעצים
614ונר של נכרי.
615אמנם כתב במהדורא בתרא שם (ס"כ),
616שמשמעות לשון הטור ורמ"א שם, שהנכרי מוסיף שמן של הישראל, בנר של הישראל. ומה
617שהתירו גם בזה, היינו משום דמיירו התם בנכרי שהוסיף נר או שמן על הנר הקיים כבר,
618שזה לא נחשב הנאת גוף הישראל ממלאכת הנכרי, ולכן אין צריך למחות בו, וגם מותר
619ליהנות ממנו, וכדעת הפוסקים לקמן סי"ג (הוסיף הנכרי עצים בשבילו מדעת עצמו,
620אין הוספה זו אוסרתו להתחמם שם, כיון שהיה יכול להתחמם שם קצת אף בלא הוספה זו).
621*
622וכל זה בעושה מעצמו, אבל בקבלן שלא קצץ, נשארת ההלכה לחלק בין
623עצים ונר של ישראל לעצים ונר של הנכרי, כדלעיל סי' רנב ס"ט (וכל
624זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראל ... אבל אם הישראל לא נתן לו כלום, אלא הנכרי
625תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו, בבית שלו, אף על פי שרואהו עושה
626אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום, אע"פ שלא קצץ לו שכר).
627[884] סעיף י, וקונטרס אחרון שם ס"ק ה
628(כמועתק לעיל הערה הקודמת).
629[885] ב"ח ד"ה ויכול למחות
630(וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו, דאין זה מדליק בשביל ישראל דאסור, כיון דמיחה בו
631וגילה לגוי דלא ניחא ליה). מ"א ס"ק יג (ואם אחר כך עשה בעל כרחו, מותר
632להשתמש לאורו (ב"ח)).
633וראה גם לעיל סי' רמד ס"י (צריך הוא לומר לו שלא
634יעשה בשבת. ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו, שלדעת עצמו הוא עושה).
635[886] מ"א שם (ונראה לי ובלבד
636שלא יערים).
637וכן הוא לקמן ס"ה (וכשמיחה בנכרי המדליק
638משלו בין בביתו בין בבית הנכרי ולא השגיח בו מותר לו להשתמש לאורו. ובלבד שלא
639יערים במחאתו), וסי"א
640(ואם מיחה בם ולא השגיחו בו והדליקו מותר להשתמש לאורו, אם
641אינו מערים כמו שנתבאר למעלה), וסט"ו (ואם לא מיחה אסור להתחמם כנגדה).
642ובהגהות מהרי"ב: נראה שהוא כפול, שהרי נתבאר דין זה לקמן
643סעיף זה ובסוף ס"ה (אבל ראה לקמן הערה 896).
644[887] תשובת רבינו שמחה שם (דנכרי
645העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו). מ"א סק"ד (ואם
646העכו"ם עושה בעל כרחו חייב לגרש העכו"ם מביתו).
647והיינו שאף שהוא קבלן שקצץ, שאינו יכול לומר לו שאם ידליק לא
648ישלם לו, מכל מקום יכול הוא לגרשו מביתו.
649[888] עד כאן נתבאר דין
650העושה מעצמו, שחייב למחות בו.
651עתה מבאר דין שכרו וקצץ לו בעד כל הדלקה
652והבערה, כדלעיל ס"א (שקצץ לו בעד כלהדלקה והדלקה והבערה והבערה, ולא
653צוהו להדליק ולהבעיר בשבת).
654שבזה אינו חייב למחות בו, אפילו אם עושה
655המלאכה בחפצים של הישראל, כדלעיל סי' רנב ס"ח (במה דברים אמורים כשלא קצץ לו
656שכר ... אבל אם קצץ לו שכר (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו ולא בשביל
657הישראל אף שרואהו ושותק לו ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל).
658[889] ס"ה (אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי
659שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת, או
660יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו ולא קבלן).
661ולכן גם בזה חייב לגרשו מביתו, כמבואר בתשובת רבינו שמחה שם (דנכרי
662העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו).
663[890] מ"א ס"ק יד (להדליק
664נר, דוקא כשנר של עכו"ם).
665[891] סי' רנב ס"י (אם הנכרי מאליו בלא
666אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו, אפילו בבית ישראל בשביל ישראל, כגון שמבעיר
667מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה, או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל
668לאורה, אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו,
669שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).
670[892] משמעות הטור ורמ"א
671ס"ד (ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), לפי דעת המ"א
672שם ס"ק יד (כשנר של עכו"ם). הרי שאינו חייב למחות, אף דמיירו בבית
673הישראל.
674[893] סעיף ג (במה דברים אמורים בחפצים של
675ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו, שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא, אין
676בכך כלום). ומיירי התם שהנכרי מוציא לצורך עצמו. ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס
677אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין (וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש
678המג"א ריש סי' שכ"ה דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל. ומנא ידעי שהם שלו
679... אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ
680כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל).
681וכן הוא לענינינו כשעושה מלאכה בשלו בבית ישראל, כדלעיל סי'
682רנב ס"י (וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו,
683אפילו בבית ישראל בשביל ישראל ... אין צריך למחות בידו). ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה ד"ה
684והאמת (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו
685לעשותה, שאז ... יחשדוהו שמא אמר לו בשבת ... או שמא הוא שכיר יום ... ומהאי טעמא
686נמי אתי שפיר מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דמיירי בשל
687נכרי, ולא מיתסר משום מראית העין, אף על גב דעושה בשביל ישראל ובביתו. וכן
688בס"ק ד' שם ציין על רמ"א דמיירי בבית ישראל, ואפילו הכי לא אסר אלא בשל
689ישראל).
690*
691וראה לעיל (הערה 883), שלפי המסקנא במהדורא בתרא, אין צריך
692למחות בנכרי העושה מעצמו בבית ישראל, אפילו כשנר והעצים הם של הישראל.
693ולא אסרו בבית ישראל אלא בקבלנות, כדאמרינן בירושלמי פ"א
694ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור,
695ובתוך בתיהן מותר).
696הובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא (דבירושלמי דפ"ק דשבת ... אומנים
697עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר). שו"ע
698ס"ב (והוא ... שיעשה הגוי המלאכה בביתו).
699שבזה מיירי גם לעיל סי' רמד ס"א (ומכל מקום צריך ליזהר
700שלא יעשה בבית הישראל), וסי' רנב ס"ה (אסור להניחו לעשות ברשות ישראל).
701[894] טור ורמ"א ס"ד (ומותר
702למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן).
703[895] כעין האמור בט"ז ס"ק ה (ונראה
704דכתב כן, משום דאיתא במשנה עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, ויש
705לטעות דהאי אין אומרים לו קאי גם על אל תכבה, דיש איסור, והוה אמינא טעמא כיון שאומר
706לו אל תכבה הוה ליה כאומר תבעיר, קמ"ל דהאי אין אומרים לו הוא דרך איסור
707לענין כבה, ולענין אל תכבה פירוש אין אתה צריך לומר לו אל תכבה). וראה מראי מקומות
708וציונים.
709[896] ב"ח ד"ה ויכול למחות
710(וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו, דאין זה מדליק בשביל ישראל דאסור, כיון דמיחה בו
711וגילה לגוי דלא ניחא ליה). מ"א ס"ק יג (ואם אחר כך עשה בעל כרחו,
712מותר להשתמש לאורו (ב"ח)).
713וכן הוא לעיל ס"ג. אלא שלעיל שם מיירי בשל ישראל, שיש
714לחוש למראית העין, ולכן צריך לגרשו מביתו. משא"כ כאן.
715[897] מ"א שם (ונראה לי ובלבד
716שלא יערים).
717[898] משנה שם קכב, א (נכרי שהדליק את
718הנר משתמש לאורו ישראל). טור ושו"ע ס"א (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל
719ישראל להשתמש לאורו).
720וכן הוא לקמן סי"ב
721(לצרכה היא מדלקת, ואין צריך למחות בה, ומותר להשתמש לאור נר זה). סי' שכה סט"ז (נכרי שמילא מים
722לבהמתו ... מותר לישראל להשקות מהם בהמתו), וסי"ז (ליקט נכרי עשבים מהמחובר
723לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את בהמתו).
724[899] מרדכי עירובין סי' תצא (דהנכרי הביאם בשבילו, או בשביל נכרי חבירו,
725ולא בשביל ישראל). וכדלקמן ס"ז (ובא נכרי והדליק להם נר, אם רוב המסיבה
726נכרים, מותר להשתמש לאורו).
727[900] דלא קיי"ל בזה
728כתשובת רבינו שמחה הנ"ל, שמצריך למחות, אם הנר הוא של ישראל, או בבית ישראל,
729אפילו אם עושה לצורך עצמו, וכדלעיל סי' רנב קונטרס אחרון ס"ק ה (והנה לפי
730דעתו ז"ל ... בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו ... שפיר סיים שם דאפילו בשביל
731נכרי צריך למחות כשיכול, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל
732המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראל).
733[901] מרדכי עירובין סי' תצא (דליכא למיחש
734שמא יאמר לנכרי לך והבא, כיון דהנכרי הביאם בשבילו, או בשביל נכרי חבירו, ולא
735בשביל ישראל). וראה מראי מקומות וציונים.
736[902] ס' התרומה סי' רנב (אם עשה
737העכו"ם האש או בשביל תינוק לחממו, או לעשות לתינוק מאכלו, או בשביל גדול חולה
738שאין בו סכנה, מותר גם לבריא). הובא בסמ"ג ל"ת סה כ, ג. ובמרדכי
739פ"ק דשבת סי' רנ, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ה. שו"ע ס"א לצורך
740חולה ישראל, אפילו אין בו סכנה), ורמ"א (או לצורך קטנים).
741[903] רמ"א ס"א (לצורך קטנים, דהוא כחולה שאין בו סכנה).
742והיינו דוקא כשהקטנים מצטערים הרבה, כדלקמן סט"ו (אם אין
743לו קטנים שמצטערים הרבה). סי' שכח סכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן
744שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה). סי' שמג ס"ה
745(ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן
746דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי). לעיל סוס"י רנט
747דה אבל (כי אם לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול).
748[904] כדלקמן סי' שכח סי"ט
749(חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש
750ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך, כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי
751נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה).
752[905]
753ואף שנתבאר לקמן סי' רחצ סי"ב (נכרים שהדליקו נר לפניהם, אף על פי שהדליקוהו
754מישראל, אין מברכים עליו, שסתםמסיבת נכרים לעבודה זרה, והרי זה כנר של
755עבודה זרה).
756ביאר לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק א
757(בנכרי שהדליק, שאחר הדלקתו נאסר במסיבתם משום עבודת אלילים ... צ"ע מסוף פרק
758כל כתבי, ונתבאר בסי' רע"ו, דמשמע דכל שכן אם כל המסיבה גוים שרי, וצ"ע
759לישב שלא בדוחק. ועיין בב"י בשם הרא"ש דביצה דכתב הטעם לאסור לברך משום
760גחלת, אף על פי שמברך אשלהבת כו', ואם כן יש לומר דווקא לברך אסור ... אבל להשתמש,
761שמשתמש בשלהבת, אף על פי שיש עמה גחלת שרי (וזהו שכתב הרא"ש ואף על גב דשריא)).
762[906] ברייתא שם קכב, א (נר הדלוק
763במסיבה, אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורה, אם רוב ישראל אסור). טור ושו"ע
764ס"ב (ישראל וגוים שהסיבו יחד והדליק גוי נר, אם רוב גוים, מותר להשתמש לאורו.
765ואם רוב ישראל ... אסור).
766[907] גמרא שם (כי מדלקי אדעתא
767דרובא מדלקי). טור ולבוש ס"ב (שלצורך הרוב הדליק).
768וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי העושה
769על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו בשבת).
770לקמן סי' שכה ס"ו (אם היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל
771הנכרים ולא בשביל הישראל), וסכ"א (נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו
772או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד). סי' שכו סי"ג
773(עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ רוחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ בה
774למוצאי שבת מיד, שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב, ואם רובה ישראל, צריך
775להמתין עד כדי שיוחם). סי' תקטו סי"ח (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן
776נכרים, בודאי לצורך הנכרי הביא ומותר ליקח ממנו). סי' תקיז ס"ג (אם רוב לוקחי
777קמח שבעיר הן נכרים, שבודאי לצורך נכרי טחנוהו). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי
778פת שבעיר הן נכרים שבודאי בשבילם נטחן הקמח).
779וראה זכרון יוסף סי' פט.
780[908] ברייתא שם (מחצה על מחצה אסור).
781טור ושו"ע שם (אפילו
782מחצה על מחצה, אסור).
783[909] לישנא אחרינא שברש"י קנא, א (דספיקא
784אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין ... לישנא אחרינא ... כיון דמחצה
785על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ... ולשון זה נראה לי עיקר, ורבותי נמי). סמ"ג ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם
786נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל ישראל, ולכך אסור). מ"א סי' תקטו ס"ק
787כג (מחצה על מחצה, הוי לצורך שניהם (סמ"ג)). עיין במ"ש שם בקונטרס
788אחרון סק"ו (עיין ברש"י שבת דף קנ"[א] ע"א שדעת רש"י
789ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק. וכן כתב הרא"ש שם, וכן כתבו סמ"ג וספר
790התרומה. וכן הוא מוכרח לכל העומדים בשיטת רש"י שמיקל בספק תחומין, וכן פסק
791רש"ל. ועל כרחך צריך לומר שמה שכתב רש"י בסוף פרק י"ו דשבת דמחצה
792על מחצה הוא ספק, היינו לפי גירסא ראשונה שברש"י סוף פרק שואל. ואף הגאונים
793ורי"ף ורמב"ם הפוסקים לחומרא בספק תחומין סבירא להו דמחצה על מחצה אינו
794ספק), ושם נסמן.
795וכן הוא לקמן סי' שכה ס"ט (או
796בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו). סי' שכו סי"ג (ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן,
797לפי שמן הסתם הוחמה בשבת בשביל שניהם). סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה
798נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון
799שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי שהביא דורון לישראל).
800[910] רש"י קכב, ב ד"ה אדעתא דרובא (ומחצה על
801מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא, דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל, ואיכא
802למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי). הובא ב"י ד"ה ישראל. לבוש
803שם (ומשום חומרא דשבת אזלינן בספיקא לחומרא).
804והטעם נתבאר לקמן סי' שכה ס"י (ספק
805אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום או
806לאו, אסורות בו ביום, וגם לערב בכדי שיעשו, ואף על פי שהוא ספק דברי סופרים, אין
807הולכין בו להקל, הואיל והוא דבר שיש לו מתירין).
808[911] עובדא דשמואל קכב, ב (שמואל איקלע לבי
809אבין תורן, אתא ההוא נכרי אדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה, כיון דחזא דאייתי שטר
810וקא קרי, אמר אדעתא דנפשיה הוא דאדליק, אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא). טור
811ושו"ע שם (ואם יש הוכחה שלצורך גויים מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש
812לאורה, אף על פי שרוב ישראל, מותר).
813וכעין זה לקמן סי' שכה סי"ט (אם מעשיו מוכיחים שלצורך
814ישראל הוא עושה, כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו, והלך לו הנכרי ולא נהנה ממנו
815כלום, אסור להשתמש לאורו).
816והיינו שכאן במסיבה, מן הסתם כוונתו בשביל המסובין ואסור, אלא
817אם כן יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו. משא"כ לקמן שם דלא מיירי במסיבה, מן הסתם
818כוונתו בשביל עצמו ומותר, אלא אם כן יש הוכחה שלצורך ישראל עושה.
819[912] לבוש שם (שאנו רואים שמיד שמדליקה
820משתמש לאורו). ובתוספת שבת סק"י דן אם צריך להיות מיד.
821[913] רא"ש פט"ז סי' יד (וצריך
822לומר דהך עובדא הוה ברוב ישראל, או לכל הפחות מחצה על מחצה, דאי ברוב נכרים אפילו
823לא מייתי שטרא וקרי שרי, דמסתמא אדעתא דרובא קמדליק. ואפילו היכא דהוי רוב ישראל,
824כיון דמוכח דבשביל נכרי הדליקו שרי). ב"י ד"ה ישראל. שו"ע שם
825(אע"פ שרוב ישראל מותר). וראה זכרון יוסף סי' פח.
826[914] מ"א סק"ו (אבל אם עשה לצורך
827שניהם אסור, כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו). והוא האמור ברמ"א שם (מחצה
828על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור), ובמ"א שם
829ס"ק כג (מחצה על מחצה, הוי לצורך שניהם). ומוכיח כן בקונטרס
830אחרון שם ס"ק ו.
831וראה שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קמה-ו.
832[915] של"ה מסכת שבת נר מצוה קלג, ב ד"ה אם
833כבה (ראיתי נוהגים בקהילות חשובות, שיושבים חשיכה במוצאי שבת, אפילו בסעודת חתונה,
834עד אחר שאמרו הקהל ברכו, ואז מדליק מי שהתפלל. ואתם בניי יצ"ו תזהרו מאד, מאחר
835שרבים מתפרצים ומקילים).
836והיינו שברמ"א דלקמן כתב
837"נהגו רבים להקל", אבל בשל"ה כתב שבקהלות חשובות לא נהגו כן, ורק
838בקצת מקומות נהגו כן.
839[916] רמ"א ס"ב (יש אומרים
840דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותר אמירה לגוי אפילו
841במלאכה גמורה במקום מצוה, שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגויים להדליק נרות
842לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם).
843[917] מ"א ס"ק ז (פירוש
844שיושב בחשך ואין יכול לאכול סעודת שבת).
845[918] רמ"א שם (נהגו רבים להקל בדבר ... ואין מוחה
846בידם).
847[919] בה"ג
848הל' מילה כג, ג (והיכא דאייתי איזמל מערב שבת, ואיפגים או דאיגניב מקמי מילה, שרי
849למימר לגוי לצבותיה, או לאיתויי איזמל אחרינא). הובא ברי"ף נו, א (וחלק עליו).**
850**
851וגם לגבי שאר המצות כתב כן **בעל
852העיטור** הל' מילה מט, א (וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה,
853מדליקין על ידי אינו יהודי בשבת). הובא בר"ן שם (לפי שטה זו שמתירין אמירה לנכרי אפילו
854במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה, ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה ... אף בכל
855המצות נתיר אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה. ונראה שזה הוא דעת הרב בעל העטור
856ז"ל שהתיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת).
857ולמעשה סמכינן על שיטה זו רק לענין מילה, כדלקמן סי' שלא ס"ז
858(ולומר לנכרי לעשות אם הוא דבר ... שאסור לישראל לעשותו מן התורה, כגון לתקן
859האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי לעשותו. ויש מתירים אמירה
860לנכרי במקום מצוה אפילו בדבר האסור מן התורה כמ"ש בסי' רע"ו. ואף שאין
861לסמוך על דבריהם בשאר מצוה כמו שנתבאר שם, מכל מקום במילה שהיא עצמה דוחה שבת, יש
862לסמוך על דבריהם אף לענין מכשיריה, אם אי אפשר למול היום בענין אחר), ושם נסמן.
863משא"כ לענין שאר מצות, כדמסיק כאן (אין להקל כלל בזה
864אפילו לצורך גדול. אלא שאין למחות בהמקילין, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).
865וכן הוא לקמן סי' תמו ס"ו בהגהה
866(ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה, חוץ ממצות
867מילה, כמו שנתבאר בסימן של"א).
868ועוד מקומות אחדים מצינו שהתירו בזה, כדלקמן סי' שו סכ"ד
869(הלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי, מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה
870בשבת ... שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה אלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא
871גזרו, אף על פי שגזרו בשאר מצות).
872סי' שלד סי"ט (יש מתירין לומר לנכרי להציל ספרים אפילו
873דרך רשות הרבים, שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש).
874[920] מ"א ס"ק ז (אם יש לו נר אחד
875אסור לומר לעכו"ם להדליק, דכשאומר לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא
876במקום מצוה).
877[921] כדלעיל סי' רסג ס"א
878(תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת ... ויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה
879אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור). ואף שגם הוספת ב' פתילות (או ב' נרות) יש בה מצוה,
880מכל מקום "אין כאן מצוה כל כך, לדחות בשבילה שבות של אמירה לנכרי".
881[922] מ"א שם (אבל אם הדליק מותר ליהנות
882... כן נראה לי).
883[923] לקמן סעיף יד (אם היה נר
884דולק מבעוד יום ... ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל, אין היתר להשתמש לאורו
885אלא בעוד שהנר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני ... ויש
886חולקין על זה ומתירין ... דכיון שבתחלה כשעשה הנכרי האיסור בשביל הישראל היה מותר
887ליהנות ממנו, לא יצא מידי התירו לעולם, אף לאחר שכלו עצים הראשונים או הנר הראשון
888או השמן הראשון. ובמקום צורך גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, יש לסמוך על דבריהם
889להקל).
890[924] רמ"א שם (ויש להחמיר במקום שאין
891צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו).
892[925] של"ה שם (שיושבים חשיכה).
893[926] סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור
894לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
895משא"כ במלאכה דאורייתא.
896וכן הוא לקמן סי' שו ס"ה (שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי
897אפילו לצורך מצוה ... לא התירו לצורך מצוה אלא אם כן הוא שבות דשבות).
898סי' שלח ס"ג (במקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר
899שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים ... אסור לומר לו שיתקננה שתיקון כלי הוא
900איסור של תורה, ואסור לומר לנכרי אפילו במקום מצוה כמ"ש בסי' רע"ו).
901סי' תמו ס"ו בהגהה (ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה
902גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה, חוץ ממצות מילה, כמו שנתבאר בסימן של"א).
903סי' תקפו ס"ד (על ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו
904אינו אלא מדברי סופרים ... אבל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה בשבילו).
905[927] של"ה שם (במקום שהוא צורך גדול, יש
906להחמיר).
907[928] ב"ח סי' שז ס"ג (וגדולה מזו
908נהגו להקל מקצתם כדעת בעל העיטור ... ואינו נכון, דדעת יחיד היא כנגד כל הגדולים
909דאוסרים בזה. והנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שבת קמח, ב)).
910מ"א סק"ט (ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ב"ח)).
911וראה גם לקמן סי"ז (מכל מקום אין מוחין
912בידם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).
913וכן מצינו בכמה מקומות, שאף שהעיקר כדעת
914האוסרים, מכל מקום אין למחות בידי המקילים, וכדלעיל סי' נה ס"ה (וכן עיקר.
915ואעפ"כ אין למחות באותן שנוהגין להקל). סי' קנח ס"ג (ואין למחות בידם,
916מאחר שיש להם על מי שיסמוכו, אבל העיקר כסברא הראשונה). סי' רמח ס"ט (ואין
917למחות בידם, אף שהעיקר כסברא הראשונה, כיון שיש להם על מי שיסמכו), וסי"ג (ויש
918להחמיר כדבריהם, אבל אין למחות ביד המקילין, הואיל ויש להם על מי שיסמכו), ובקונטרס
919אחרון שם ס"ק ח (שאין בנו כח למחות בידו, הואיל ויש לו על מי לסמוך). סי' רנג
920סכ"ו (אעפ"כ אין למחות בידם, כיון שיש להם על מי שיסמוכו). סי' רנז
921ס"א (ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר
922מקומות). לקמן סי' רצט ס"ב (ואין למחות בידם, כיון שיש להם על מה שיסמכו, אבל
923העיקר כסברא הראשונה), וסי"ח (אין למחות בידן, כי יש אומרים ... ואף שאין
924דבריהם עיקר). סי' שא סמ"ט (אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו). סי'
925שטו ס"כ (ויש להחמיר כסברא הראשונה, והמקילין כסברא האחרונה אין למחות בידם).
926סי' שמה סי"א (ואין למחות בידם, שיש להם על מי שיסמכו (וכל ירא שמים יחמיר
927לעצמו)). סי' תמו ס"ו (במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם, אבל
928במקום שאין מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה). סי' תרכג ס"ד (ואף על פי שהעיקר
929כסברא הראשונה, מכל מקום עכשיו שנוהגין כסברא האחרונה אין למחות בידם).
930פרטי הלכה זו של מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, נתבארו
931לעיל סי' קנו ס"ז, ושם נסמן.
932[929] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)
933סי' תקנח בשם ר"ת (כתב הרב בשם ר"ת, שהי' מתיר לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה
934מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק]
935לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמי' טלטול. אבל אסור לומר לה
936לטלטל הנר לצורך ישראל).
937הרי שהתיר מטעם זה עכ"פ בדיעבד.
938הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך
939נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה, שרי מן הצד,
940דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא
941מן הצד, לית לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין
942לחוש לכך). הובא במ"א ס"ק יא.
943וזהו גם עיקר טעם ההיתר שהובא משמם בהגהות מרדכי פב, ד (עוד
944כתבו דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק, דלא הוי אלא טלטול, דאפילו לישראל אין אסור
945אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור). רבינו ירוחם נתיב יב ח"ב סז, ג (נר דלוק ביד
946גוי ... מותר שילך הגוי עמו ... דטלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה, ורבינו תם
947עשה מעשה בכך להתיר, וכן כתב הר"מ בתשובות). רמ"א ס"ג (ומותר לומר
948לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא). ונתבאר במ"א
949ס"ק יא.
950ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה
951(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,
952אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,
953לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
954ואף שלענין "יכול ליכנס לתוך הבור
955ולשתות" לא קיי"ל כדעת ר"ת (כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ג
956ד"ה והנה מלשון הגהות מיימוניות).
957מכל מקום קיי"ל כוותיה לענין מה
958שלמדו משם לדין "שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד".
959ואף שמהר"ם בשם ר"ת התיר רק
960ליהנות מן הנר, אבל לא התיר לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל. ובהגהות מיימונית אפשר
961לפרש בב' האופנים.
962מכל מקום קיי"ל כדברי המרדכי,
963שמותר אפילו לומר לנכרי תביא נר הדולק, שכן פסק ברמ"א שם.
964[930] דהיינו שהם מתירים אף
965לכתחלה, כדלעיל (הערה הקודמת) מהגהות מרדכי (דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק).
966ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג (להכי שרי אפילו לכתחילה, לפי מ"ש בהגהות
967מרדכי (ואפשר שזהו גם כן מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין
968אף לכתחלה)).
969ולכן יש לסמוך על זה עכ"פ כשאי
970אפשר בלעדו. כדלקמן סי' תקז בקונטרס אחרון ס"ק ב (דהא יש מתירין לכתחלה לומר
971לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א בסי' רע"ו עיי"ש, אם כן פשיטא
972דבדיעבד יש לסמוך עליהם, כיון שרמ"א וט"ז סומכין עליהם לכתחלה).
973וראה בדי השלחן סי' קיב ס"ק כה.
974נימוקי יום טוב ע' קצא. כנישתא דבי רב עיונים ס"ק י.
975[931] מ"א סק"י (ובנר של שמן אין
976להקל כלל, דבקל מתקרב השמן או מתרחק, ויש בו חשש איסור תורה (ספר הזכרונות דף
977נ"ה, כנסת הגדולה). אבל בפוסקים משמע דשרי, דהא כל הדלקתן היתה בשמן. ועוד
978דהא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רס"י רע"ז. ועי' סוס"י רנ"ג).
979והיינו שאף שכתב בספר
980הזכרונות זכרון ט (אם נר של שמן נראה שאין להקל בו, כי בנקל השמן מתקרב ומתרחק,
981ויש בו משום איסור תורה לישראל, ולא הותר על ידי גוי). הובא בכנסת הגדולה הגהות
982ב"י. וכן הוא בעולת שבת ס"ק ג (ונראה דוקא בנר של שעוה וכיוצא בו, דליכא
983למיחש שיטה ויבעיר).
984מכל מקום חלק עליהם
985המ"א, ופסק להתיר, כיון שאינו מתכוין להבעיר או לכבות.
986וטעם ההיתר מציין במ"א לרס"י
987רעז וסוס"י רנג, ויש בזה שני פרטים:
988(א) אף שפסיק רישיה אסור, כדלקמן סי'
989רעז ס"א (ואף שאינו מתכוון לכיבוי, ודבר שאינו מתכוין מותר, מכל מקום כיון
990שאם ינשב הרוח אי אפשר שלא יכבה, ופסיק רישיה ולא ימות הוא).
991מכל מקום באמירה לנכרי מותר גם פסיק
992רישיה, כדלקמן שם ס"ה (נר שיש בו שמן אסור לנער הטבלא להפילו מעליה, לפי שאי
993אפשר שלא יתקרב השמן קצת אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר, או יתרחק קצת ממנו ויש בו
994משום מכבה, וכל שכן אם ישפוך ממנו קצת. ומכל מקום מותר לומר לנכרי לנערה, שכל פסיק
995רישיה מותר על ידי נכרי כמו שנתבאר בסי' רנ"ג).
996והיינו כדלעיל סי' רנג ס"י (ואף שכל דבר שאסור לעשותו
997בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו. מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין,
998והישראל אינו אומר לו כלל לעשותו, אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו
999נעשה האיסור, הרי לא נעשה בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה, והנכרי אינו
1000מוזהר כלל על השבת, אלא שאסור לנו לשלחו לעשות איסור), וסכ"ח (ואף שהוא פסיק
1001רישיה ולא ימות אין בזה איסור באמירה לנכרי מטעם שנתבאר למעלה). וסי' רנט ס"ז
1002(שכל פסיק רישיה אין בו איסור אמירה לנכרי, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג).
1003וכן נתבאר באליה זוטא
1004סק"ב (דגבי עכו"ם דבר שאין מתכוין מותר אף בפסיק רישיה, ובנר של שמן
1005האיסור בסימן רע"ז משום פסיק רישיה עיי"ש, אם כן כאן בעכו"ם מותר).
1006(ב) אלא שבטעם זה גרידא לא סגי, שהרי עיקר ההיתר כאן הוא
1007"שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד", ובישראל אסור פסיק רישיה. אמנם
1008באמת גם כאן לא הוי פסיק רישיה, כמבואר באליה זוטא שם (כאן במטלטל את הנר, אפשר
1009לטלטלו בנחת שלא יקרב השמן, ואם כן לא הוי פסיק רישיה).
1010וכן הוא לקמן סי' רעז ס"ה (אם צריך למקום הטבלה, יכול
1011לטלטלה עם הנר שעליה, אפילו הוא של שמן, לאיזה מקום שירצה), כיון שאינו פסיק רישיה.
1012[932] סעיף א (אסור בטלטול אפילו
1013לצורך גופו ומקומו, מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו, שהיא מוקצה, ונעשה הנר מוקצה
1014כמוה).
1015[933] שני סוגי טלטול מוקצה הותרו לקמן שם:
1016(א) בסעיף ח (זה הכלל בטלטול על ידי דבר אחר ... אם מטלטל
1017ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו ... אם אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על
1018ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים).
1019(ב) בסעיף טו (וכל זה בטלטול בידיו על ידי דבר אחר,
1020אבל לטלטל המוקצה בגופו, שלא בידיו, מותר).
1021וכאן הכוונה לסוג השני, כדלקמן ס"י
1022(טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר אחר שבידיו, אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו,
1023אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה ...
1024וגם אי אפשר כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו ... יטלטלנו על
1025ידי גופו, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה).
1026[934] משא"כ באופן שהישראל
1027בעצמו אינו יכול לעשות זאת בשבת, אסור לומר כן לנכרי.
1028ואסור אף אם הנכרי עצמו הי' יכול לעשות
1029זאת באופן של היתר, כיון שלמעשה עושה מלאכה זו בשביל הישראל באופן האסור.
1030ודוקא באופן שהנכרי עושה דבר המותר בשבת
1031בשביל הישראל, ולצורך זה מדליק את הנר בשביל עצמו, יתבארו דיניו לקמן סי"א-ב.
1032וגם באופן שהישראל יכול לעשות זאת
1033בעצמו, לא התירו אלא כשיכול לעשות בעצמו את אותו הדבר ממש, כמבואר בקונטרס אחרון
1034ס"ק ג (שעיקר המלאכה היא הבאת הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד).
1035ומזה מובן, שאין להתיר לה להדיח הכלים במדיח חשמלי; אף שיכולה
1036להדיחם בידיה באופן המותר. שהרי אין הישראל יכול להדליק את החשמל שבמדיח בהיתר (אף
1037שיכול להדיחו בידיו).
1038והדוגמה הכי קרובה לזה היא לקמן סי"א, שהוא מוליכו בלילה
1039בחוץ, ויכול להוליכו בחשך, ומדליק נר להוליכו באור, ואסור, שלא שייך לומר בזה שהוא
1040אותו דבר ממש, שהרי כאן עושה פעולה האסורה שאין לה שום היתר, שהיא הדלקת הנר. וכן
1041במדיח חשמלי, שעושה פעולה האסורה, שאין לה שום היתר.
1042וראה הערות ובאורים
1043א'קנג ע' 61. א'קנט ע' 62.
1044[935] היתר זה יש לעיין בו,
1045שהרי לקמן סי' שיא סט"ו לא נזכר היתר זה, אלא כשמטלטלו "בגופו שלא
1046בידיו".
1047וכן נתבאר לעיל סי' רסו סי"ט (שזהו
1048טלטול על ידי גופו ולא בידיו, ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א).
1049לקמן סי' שא סל"ט (שזהו טלטול
1050כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו, אלא בגופו).
1051ויתירה מזו נתבאר לקמן סי' שה סכ"ד
1052(פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים, ואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה
1053ואסור בטלטול, הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו, שאין
1054איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו שיתבאר בסי' שי"א). וכי מדוע צריך לסלקו
1055דוקא בשינוי גדול כזה של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר ונפילתו מאליו, ומדוע לא
1056יטלטלו בעליל באחורי או באצילי ידיו?
1057סי' שח סי"ד (מותר לישב עליו אף אם
1058הוא מתנענע תחתיו שטלטול כלאחר יד הוא, ובלבד שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר), וסט"ו
1059(כל מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול, דהיינו בידיו, אבל מותר לטלטלו בגופו
1060כמו שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול,
1061ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו), וסנ"ב (לישב
1062עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם מותר בכל ענין ... ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו
1063אין זה נקרא טלטול, שטלטול כלאחר יד הוא).
1064ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון
1065ס"ק ג (בטלטול הקש על ידי גופו כשצריך למטה ... שלא כדרכו ... שהוא כלאחר יד
1066... ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן ... משום דהוי
1067כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך).
1068הרי שלא התיר בכל אלו אלא "על ידי
1069גופו", "בגופו שלא בידיו", "ברגליו ... דרך הילוכו".
1070משא"כ לענין טלטול מוקצה תחת אצילי
1071ידיו, נתבאר לקמן סי' שח ספ"ד (אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושים המשי,
1072מפני שאסור בטלטול, שהרי אינו ראוי לכלום).
1073ובאמת, גם כאן שנזכר היתר זה של
1074"אחורי ידיו או בין אצילי ידיו", לא כתב זאת רבינו אלא לענין, שמטעם זה
1075יכול לומר לנכרי לטלטל הנר, כיון "שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים
1076שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו", "וכיון שהישראל בעצמו היה יכול
1077להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד ... אין בכך כלום". שדוקא בזה סמכינן על
1078דעת המתירים בכל טלטול "באחורי ידיו".
1079והיינו שבעל כרחך כן סובר ר"ת
1080שמותר לטלטל באחורי ידיו, שאם לא היה מתיר לטלטל אלא על ידי גופו, הרי אין שום דרך
1081שיוכל להביא את הנר בטלטול מן הצד. ורק בהלכה זו סומכים על שיטת ר"ת בזה.
1082משא"כ כשדן בעיקר הדין מה מותר
1083לישראל לעשות, שם לא כתב רבינו שאפשר לטלטל "באחורי ידיו", ואפילו במקום
1084צער בעלי חיים לא התירו אלא לטלטל על ידי שינוי של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר, או
1085"ברגליו ... דרך הילוכו", ולא אחורי ידיו.
1086וראה מנחת פתים או"ח הוספות לסי' שיא ס"ח. טל תורה
1087על ירושלמי שבת פ"כ ה"ה. חזון נחום סי' לג סק"ג. מראי מקומות
1088וציונים. אור עולם ע' 666.
1089[936] והיינו דוקא כשאומר לו בסתם, כדלקמן
1090סי' שז סט"ז (אם יש שם צד היתר באמת, שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו
1091שהנכרי עושה באיסור, יש מתירין לומר לנכרי סתם, בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה
1092באיסור, והנכרי עושה מעצמו באיסור, כמ"ש בסי' רע"ו).
1093[937] שו"ת רדב"ז ח"ד סי' נ (ור"ת
1094ז"ל היה מתיר שילך הנכרי בשבת בנר דלוק עם הישראל להביא את היין, ועיין
1095בהגהות במיימוני. והנה אודיעך שאין ראוי להתיר דברים אלו אלא לאותם שהם בני תורה,
1096שיודעים עיקר הדבר וטעמו, ולא אתו למיסרך ולדמות מלתא למלתא). הובא בכנסת הגדולה
1097הגב"י. מ"א סק"י (ואין להתיר אלא לבני תורה, דילמא אתי למיסרך).
1098בכל אופן ראינו כאן שאין זה היתר פשוט אף לכתחלה, שלא כתב כאן
1099אלא "יש מתירים ... ואין להורות היתר זה אלא לבני תורה".
1100וכן נראה לקמן סי' רעז ס"ה (מותר לומר לנכרי לנערה), ולא
1101יעץ לומר לנכרי להסיר הנר מהשלחן, מטעם האמור כאן. ובסי' תקז בקונטרס אחרון
1102ס"ק ב (דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א
1103בסי' רע"ו ע"ש, אם כן פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם).
1104וראה נימוקי יום טוב שם בתוספת ביאור אות ב. בדי השלחן סי' קיב
1105ס"ק כה. כנישתא דבי רב כאן הערה י.
1106[938] מ"א סי' רעט סק"ט (אף על גב
1107דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם, היינו דוקא לצורך גופו שרי, משום
1108דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד, אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך
1109הנר שלא יגנוב הנר, וזה אסור אפילו בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א
1110ס"א וס"ה, ויש בו איסור אמירה).
1111וכן הוא לקמן סי' רעט ס"ה (ונוהגין לטלטלו [נר שכבה בשבת]
1112על ידי נכרי, אפילו להצניעו כדי שלא יגנב, שאסור כל זמן שהוא דולק כמ"ש בסי'
1113רע"ו).
1114סי' תרי ס"ו (אין לומר לנכרי לקבל שעוה הנוטף מן הנרות,
1115מפני שהישראל אסור לו לטלטל השעוה, מפני שהיא מוקצה, כמו שנתבאר בסימן רס"ה,
1116וכל שאין היתר להישראל לטלטלו אסור לומר לנכרי לטלטלו, כמו שנתבאר בסימן רע"ו
1117עיי"ש).
1118*
1119אבל אם המוקצה הוא כבר בידי הנכרי, מותר לומר לטלטלו לכל מקום
1120שירצה, כדלקמן סי' שז סל"ו (שכשנכרי תופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו
1121לכל מקום שירצה הישראל (לפי שאף ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר
1122לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה כמ"ש בסי' ש"ח)).
1123והיינו כמבואר לקמן שם סי"ג (שכח ונטל בידו מוקצה גמור
1124רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה כיון שכבר הוא בידו ויש מי שאוסר במוקצה גמור). ולענין
1125נכרי מקילים.
1126[939] כבר הובא לעיל (הערה 933), אשר לקמן שם נתבארו שני סוגי טלטול
1127מן הצד:
1128(א) על ידי דבר אחר.
1129(ב) על ידי גופו.
1130ועל זה מקשה, שמה שנתבאר כאן שלא הותר אלא כשהטלטול לצורך גופו
1131או לצורך מקומו, אבל לא כשהוא לצורך המוקצה עצמו. זאת לא מצינו שם בשני סוגי
1132המוקצה הנ"ל.
1133[940] לקמן שם סט"ו (לטלטל
1134המוקצה בגופו שלא בידיו מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני
1135שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו,
1136מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו).
1137ואף שניענוע הקש שעל המטה הוא לצורך
1138ההשתמשות במוקצה, שיוכל לשכב עליו, ולא לצורך המוקצה עצמו. ואם כן איך למדים מזה
1139לענין טלטול לצורך המוקצה?
1140נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג, דקיי"ל
1141בזה כדעת הרא"ש פ"ג סי"ט (ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לא
1142שמיה טלטול, והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל ... אף על גב דלקש שהוא מוקצה
1143הוא צריך). ובטור ושו"ע שם ס"ח (וטלטול בגופו, אפילו לצורך דבר האסור
1144מותר).
1145והיינו שאין מחלקים בין טלטול כדי להשתמש
1146עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו. ולכן בטלטול בגופו שניהם מותרים,
1147ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים (ולא הותר בזה אלא טלטול לצורך מקומו).
1148וכן נפסק לקמן סי' שח סט"ו (כל
1149מוקצה ... מותר לטלטלו בגופו ... ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן
1150דרך הילוכו לצורך מקומו, או אפילו לצורך המוקצה עצמו כדי להצניעו).
1151וסי' שא סל"ט (מותר לו לשאת המעות
1152אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו).
1153ונתבאר בקונטרס אחרון שם סוף ס"ק י (דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך
1154המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר בסי' רע"ו).
1155וסי' רסו סי"ט (ומי ששכח כיסו עליו,
1156ונזכר בשבת כשהוא בתוך הבית או בתוך החצר או אפילו בתוך עיר המעורבת, יכול לילך
1157עמו עד לתוך חדר מוצנע, ושם יתיר חגורו והכיס נופל, ואין בזה איסור טלטול מוקצה ...
1158שזהו טלטול על ידי גופו, ולא בידיו, ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א).
1159אף שטלטול הכיס הוא לצורך המוקצה עצמו.
1160וראה זכרון יוסף סי' קמד.
1161[941] כדלקמן סי' שיא סי"ד (ואפילו אם
1162מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור, אין
1163צריך לומר אם מטלטל לצורך האיסור עצמו, כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד או כדי
1164להצניעו או איזה ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו
1165איזה תשמיש המותר, כגון לישב או לשכב עליו ... או כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר
1166וכל כיוצא בזה, הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור. אבל אם אינו צריך כלל לגוף
1167האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו
1168טילטול מן הצד שהתירו חכמים).
1169וכדלעיל (הערה הקודמת) דקיי"ל כדעת הרא"ש וסיעתו,
1170שאין מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו. ולכן
1171בטלטול בגופו שניהם מותרים, ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים (ולא הותר בזה
1172אלא טלטול לצורך מקומו).
1173וראה מראי מקומות וציונים.
1174[942] כדלקמן סי' שח ס"ס (לא
1175התירו טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר, והוא
1176מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו ... משא"כ כשמגררן
1177בסכין אינן מיטלטלין מאליהן, אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין, שנעשה לו כיד ארוכה).
1178[943] והיינו שלדעת התוס'
1179ור"ת, אין מחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר לבין טלטול על ידי גופו, שבשניהם
1180הותר רק כדי להשתמש במוקצה, ונאסר לצורך המוקצה עצמו.
1181ונתבארו כמה הוכחות בקונטרס אחרון ס"ק
1182ג, שכן היא דעת ר"ת.
1183וראה שמירת שבת כהלכתה ע' תקנט בהערה.
1184[944] ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל טו.
1185[945] בשני הסעיפים הקודמים
1186נתבאר היתר "כיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד".
1187והיינו אף שהנכרי עשה זאת בשביל הישראל.
1188בשני
1189הסעיפים שלפנינו יתבאר דינו של הנכרי שעושה דבר המותר בשבת בשביל הישראל, אלא
1190שלצורך זה מדליק את הנר בשביל עצמו.
1191[946] ומסיים לקמן בסמוך "צריך
1192למחות בם שלא ידליקו, אם הנר שלו". משא"כ אם הנר הוא של הנכרי אין צריך
1193למחות בו, אף דמיירי ב"עבדו ושפחתו" שהם שכיר שנה לכל המלאכות, ונתבאר לעיל סי' רמד סי"א (אם
1194שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש
1195מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא זו ...
1196כי אם לענין דליקה משום הפסד).
1197אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג (סט"ו:
1198ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות
1199בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא אמירה דישראל, אמרינן
1200דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו
1201של שבת).
1202ובזה קיי"ל כוותיה, כמבואר במהדורא
1203בתרא שם (סי"ז-ח: ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות ... דליכא
1204אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם). וכאן נראה שפסק רבינו כסברא זו כבר
1205בפנים השו"ע.
1206וראה גם לקמן סי' שה סל"ד (ובהערות
1207שם). לעיל סי' רמד סי"א (בהערות שם).
1208[947] שאם מתכוונים לשניהם בלאו
1209הכי אסור, כדלעיל ס"ז (אם יש הוכחה שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי,
1210אע"פ שהרוב נכרים אסור). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ד. וראה זכרון יוסף סי' פח.
1211[948] טור ושו"ע ס"ג (אם אומר אדם
1212לעבדו או לשפחתו לילך עמו, והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך
1213הגוי, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל).
1214ולכאורה פשוט שבזה אסור אף בנכרי דעלמא (ולא רק בעבדו ושפחתו),
1215כדלעיל ריש ס"א (נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל אדם להשתמש לאורו
1216בשבת). וראה הערות וביאורים א'קנה ע' 116.
1217[949] כדלעיל ס"ג (אם
1218הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו).
1219וראה שם (הערה 883), מסקנת רבנו במהדורא בתרא שלו.
1220[950] כדלעיל ס"א (אסור
1221ליהנות ממלאכתו בשבת. שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר
1222המלאכה נעשית בשבת בשבילו), ובזה לא חילקו אם הנר של נכרי או של ישראל.
1223[951] סעיף ג (שמותר לו להשתמש לאור
1224הנר שמיחה בו), וסעיף
1225ה (וכשמיחה בנכרי המדליק משלו, בין בביתו בין בבית הנכרי, ולא
1226השגיח בו, מותר לו להשתמש לאורו).
1227[952] ט"ז סק"ה (נראה לי אותו נר
1228שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו, לא מקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף
1229הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים, והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת. כן
1230נראה לענ"ד).
1231וטעם החילוק בינם, מה שכתב הט"ז "שאין גוף הישראל
1232נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים", יש לפרש בשני אופנים:
1233(א) כשהנכרי הולך עמו ונר בידו, נהנה הישראל אף מהנר עצמו,
1234משא"כ כאן אינו נהנה מהנר, אלא מהכלים המודחים.
1235(ב) כשהנכרי הולך עמו ונר בידו, נהנה הישראל מהליכת הנכרי,
1236שהיא בשביל הישראל, ואם כן גם ההדלקה היא לצורך הישראל. משא"כ כאן אינו נהנה
1237מהדחה זו, אלא מהכלים המודחים. וכעין האמור לקמן סי' תקטו סי"ב (אינו נהנה
1238כלל מגוף המלאכה דהיינו ההליכה מחוץ לתחום אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה אבל
1239לא מן גוף המלאכה בעצמה). וראה זכרון יוסף סי' צח.
1240וכיון שרבינו הסתפק בשניהם אופנים אלו, הכניסם בין חצאי עיגול,
1241כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו
1242פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות
1243אם צדקו דבריו).
1244אמנם אחר כך, בעת כתיבת הקונטרס אחרון
1245ס"ק ד, מוכיח רבינו, שאי אפשר לפרש כאופן הראשון, אלא כאופן השני, ומסיים:
1246"וצ"ע".
1247[953] ואפילו לדעת הפוסקים
1248שנכרי העושה מלאכה בבית הישראל לצורך עצמו צריך למחות בו, מטעם מראית העין.
1249מכל מקום הכא שאני, כדלעיל סי' רנב
1250בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ועיין שם (צריך לומר דשאני נר ומדורה, שהגוף
1251נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, ואם כן כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם
1252כנגד מדורתו, ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו, וליכא מראית העין).
1253[954] כדלעיל ס"ו (אבל אם
1254הדליק בשביל עצמו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו, אפילו הנר של הישראל).
1255וכל שכן שאין צריך למחות, כדלעיל סי'
1256רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ועי' שם (וכן כתב הט"ז סוף סי' [רעו],
1257דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים, וכל שכן שאין צריך למחות).
1258וכן הוא לקמן סי' שז סל"ה (לא אסרו
1259אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו ... ואפילו
1260אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו).
1261[955] סיכום האמור בשני הסעיפים שלפנינו:
1262(א) אף שאסור ליהנות מנר או מדורה
1263שהדליק הנכרי בשביל ישראל; אם הוסיף על המדורה שלו, יש אוסרים ויש מתירים. ולעת
1264הצורך יש להקל.
1265(ב) לדעת האוסרים, אפילו עשה מדורה
1266לעצמו אסור ליהנות ממנה, שמא ירבה בשבילו. ולעת הצורך יש להקל.
1267(ג) בנר אין חשש שירבה בשבילו. וכן
1268בחימום בית החורף.
1269(ד) לדעת המתירים במדורה, וכן אם הוסיף
1270על הנר, יש מתירים אפילו כלו העצים והנרות הראשונים, ויש אוסרים. ובצורך גדול יש
1271להקל.
1272(ה) כל זה הוא לענין הנאה אחר שהבעיר
1273והדליק, אבל אם מדליק משל ישראל, צריך למחות.
1274[956] רוקח סי' צ (אין לישב אצל האש שתיקן
1275העו"ג, פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל). טור (אם עשה אש לצורכו, או
1276לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור להתחמם כנגדו, שמא ירבה בשבילו), ודעה הב' בשו"ע
1277ס"א (אבל אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה
1278מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו).
1279ונתבאר בב"י ד"ה ומ"ש רבינו או לצורך, שהטור
1280אזיל בזה בשיטת שבלי הלקט סי' קיב, והאגור סי' תצה, בשם ר"ת (רבינו תם
1281זצ"ל כתב נכרי שעשה מדורה והרבה בשלהבת כדי שיתחמם ישראל אסור). וכן הובאה
1282דעה זו במרדכי רמז רנ (הרבה לתת עצים בשבת ... לדברי האוסרין).
1283וכיון שאם הרבה בשלהבת בשביל הישראל אסור, לכן אף אם הדליק
1284המדורה לצורך עצמו חוששים שמא ירבה בשביל הישראל.
1285*
1286ואף שלא אסר בטור אלא "אם עשה אש ... לצורך חולה שאין בו
1287סכנה". כן הוא גם כשעשה לצורך חולה שיש בו סכנה, כמבואר בב"י (ומ"ש
1288רבינו או לצורך חולה שאין בו סכנה, לאו דוקא, דהוא הדין אם עשאו לצורך חולה שיש בו
1289סכנה שאסור לישראל ליהנות ממנו לדעת רבינו, דהא איכא למיחש שמא ירבה בשבילו).
1290ואף שמקור חשש שמא ירבה הוא בהלכה דלקמן סי' שכה סי"ז-ח (ליקט
1291נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט
1292בשביל בהמתו ... וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו).
1293מכל מקום לא חילק כאן בין מכירו לבין אין מכירו. והטעם לזה
1294נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (ולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין מכירו).
1295[957] רבא קכב, א (אפילו תימא בפניו, נר לאחד
1296נר למאה).
1297וכדלקמן סי' שכה סי"ח (אבל בדבר שאין לחוש בו שמא ירבה
1298בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו, או שעשה כבש לירד בו מהספינה, שבנר אחד וכבש אחד
1299יספיק לכל, אפילו מכירו מותר).
1300[958] לבוש ס"א (דיש אש
1301מספקת לחמם כמה בני אדם, ויש שאינו מספקת אלא לאחד או לשנים).
1302[959] מ"א סק"ג (ונראה לי דאם הסיק
1303בתנור, כו"ע מודו דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף, דחימום לאחד חימום למאה,
1304והוי כמו נר דשרי).
1305אבל אם הוסיף עצים בשביל הישראל, אסור אף בבית החורף. ועל זה
1306קאי לקמן סט"ו (וכל האיסורים שנתבארו בחימום ... בית החורף).
1307[960] ס' התרומה סי' רנב (אם עושין את האש
1308בשביל ישראל אסור הישראל ליהנות ממנו, כדתנן עכו"ם שהדליק את הנר בשביל
1309הישראל אסור להשתמש לאורו ... ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק בשבת הרבה
1310נרות, או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה יכול ליהנות
1311קצת מן הנר או מן האש. וכן אם עשה העכו"ם האש או בשביל תינוק לחממו, או לעשות
1312לתינוק מאכלו, או בשביל גדול חולה שאין בו סכנה, מותר גם לבריא). סמ"ג
1313ל"ת סה כ, ג (ואם נר אחד דולק בשבת וגוי הדליק עוד הרבה נרות, או נתן הרבה
1314עצים באש, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן
1315האש. וכן אם עשה הגוי האש בשביל תינוק, או לעשות לתינוק מאכלו, או בשביל חולה גדול
1316שאין בו סכנה, מותר לבריא). הובא במרדכי סי' רנ, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ה,
1317ועוד הוסיף (וזכורני כשהייתי אצל מורי במגדל וושבור"ק, שבערב שבת עשינו מדורה
1318להתחמם כנגדה בלילה, וכשישבנו עד כמעט היתה כלה, באו העבדים ועשאוה גדולה, ואמרו
1319בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח, וישבו, ואנחנו אצלם, ושמחנו בדבר). הובא בט"ז
1320ס"ק ג. דעה הא' בשו"ע שם (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש
1321לאורו. והוא הדין לעושה מדורה לצרכו). והיינו שאין חוששים שירבה בשבילו.
1322[961] ב"י שם (דכשם דבהדלקת הנר לא
1323חיישינן שמא ירבה, משום דבנר אחד סגי למאה, הכי נמי באש מועטת סגי להתחמם מאה בני
1324אדם, ואם נפשך לומר שאינם מתחממים כל כך כמו באש גדולה, אף בהדלקת נר אינו מאיר
1325להם כל כך בנר אחד כמו בעשרה נרות, אלא כיון דנר אחד מאיר לכולם תו לא חיישינן שמא
1326ירבה, לגבי אש נמי כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה).
1327[962] כדלעיל סוף ס"א,
1328שזהו טעם איסור ההנאה במה שעשה הנכרי בשבילו.
1329[963] והיינו שטעם האיסור
1330ליהנות ממלאכת הנכרי בשבת, נתבאר לעיל ס"א (שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת
1331מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה נעשית בשבת בשבילו).
1332משא"כ כאן (שהיה יכול להתחמם שם
1333קצת אף בלא הוספה זו), אין הוספה זו נחשבת הנאת גוף הישראל, ליאסר מטעם זה.
1334*
1335וכן אם הוסיף הנכרי עוד נר, או עוד שמן
1336בנר, אין הוספה זו אוסרתו להשתמש לאורה, כלדקמן סעיף הבא (וכן אם היה נר דולק
1337מבעוד יום או לצורך נכרי או לצורך חולה ובא נכרי והוסיף עוד נר בשביל ישראל ...
1338היתר להשתמש לאורו).
1339וכמובא לעיל מס' התרומה וסיעתו (ואם נר אחד דלוק בשבת ועכו"ם הדליק
1340בשבת הרבה נרות, או נתן באש עצים הרבה, מותר ישראל ליהנות מהן, כיון שמתחלה היה
1341יכול ליהנות קצת מן הנר או מן האש).
1342וכן נתבאר במהדורא בתרא (ס"ז
1343וס"כ וסכ"ג), הן בדעת ס' התרומה ואגודה, והן בדעת רבינו שמחה, והן בדעת
1344מהר"ם מרוטנבורג והגהות מיימוניות, וכן בדעת הטור ורמ"א.
1345ולכאורה נראה שגם זה תלוי בב' הדעות
1346הנ"ל.
1347[964] סעיף ג (אם הנר הוא של ישראל,
1348צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב, וכן
1349במדורה מעצים של ישראל).
1350ושם (הערה 883) הובאה המסקנא שבמהדורא בתרא, שגם אם
1351העצים של ישראל אינו צריך למחות, אלא אם כן נהנה גופו של הישראל.
1352[965] ט"ז ס"ק ג (מכל
1353מקום לצורך גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון,
1354ובמדורת אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך, כן נראה לענ"ד).
1355והיינו שהן לענין לא כלה הראשון, והן
1356לענין כלה הראשון, לא התיר אלא לצורך גדול. ואילו רבינו חילק בינם, שכאן לענין לא
1357כלה הראשון, כתב דסגי "לעת הצורך", ולקמן סעיף הבא, לענין כלה הראשון,
1358לא הקיל אלא "במקום צורך גדול". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה.
1359[966] טור ושו"ע ס"ד (אם יש נר
1360בבית ישראל ובא גוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל
1361לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק, מותר להשתמש
1362עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור).
1363ונתפרש בב"י (ומה שכתב אבל לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש
1364לאור השני, פשוט הוא. ומשמע דכולי עלמא מודו ביה דאסור, מאחר שהודלק לצורך ישראל,
1365ולא נשאר שם נר זולתו).
1366[967] ט"ז סק"ג (לדעת המתירים
1367שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר, ודאי לא סבירא להו האי מלתא, אלא
1368מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון, דהא באש ודאי אי אפשר לידע מתי כלה האש הראשון אחר
1369שנתרבה ודולק, אלא ודאי כיון שבתחלה היה לנו היתר לא נתקלקל אחר כך, דבתר התחלה
1370אזלינן).
1371[968] ט"ז שם (מכל מקום לצורך
1372גדול, דהיינו שעונג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון, ובמדורת
1373אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך, כן נראה לענ"ד).
1374והיינו שהן לענין לא כלה הראשון, והן
1375לענין כלה הראשון, לא התיר אלא לצורך גדול. ואילו רבינו חילק בינם, שלעיל סעיף
1376הקודם, לענין לא כלה הראשון, כתב דסגי "לעת הצורך", וכאן לענין כלה
1377הראשון, לא הקיל אלא "במקום צורך גדול". ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק
1378ה.
1379[969] לעיל ס"א-ד, וסי"ג-ד, ולעיל סי' רנב ס"י,
1380שהנכרי מדליק מדורה, או תנור בית החורף, בשביל הקור, ומכל מקום אסור ליהנות
1381מהמדורה; היינו כיון דמיירי שאין הקור גדול.
1382וכן הוא לקמן סי' תקז קונטרס אחרון ס"ק
1383ד ד"ה כתב המג"א (וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו שאין היתר להסיק על ידי
1384נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות, לא
1385שייך דין זה).
1386[970] כדלעיל (הערה 959).
1387[971] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג פראג
1388סי' צב (וששאלת על הגויות המחממות בית החורף בשבת, בצרפת היו נוהגים היתר בבית
1389מורי, ואמר שרבינו יעקב דאורליינ"ש התיר אפילו לומר לגוי לתקן האש, משום חולה
1390שאין בו סכנה [דאומר] לגוי [ועושה], והכל חולים אצל האש לישב בקרירות). תשובת
1391רבינו יום טוב, בהגהות מרדכי סי' תנב, ובהגהות מיימוניות פ"ו אות ו (מנעורי
1392הייתי משתומם על האוסרים להתחמם כנגד מדורת נכרי הנעשה בשביל ישראל, כי ראיתי אבא
1393מורי ורבינו משולם ז"ל שהיו פרושים שהיו מתחממין, וכן גדולי עולם. וטעמא נראה
1394לי כדאמרינן בעלמא [פסחים סט, א] הכל חולים אצל המילה (דחולה שאין בו סכנה אומרים
1395לנכרי ועושה), וכן הכל חולים אצל קור). שו"ע ס"ה (בארצות קרות, מותר לומר
1396לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים
1397מותר, אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור).
1398והיינו כדאמרינן קכט, א (כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת).
1399וכן הוא לקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו
1400סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך,
1401כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך).
1402סי' של ס"ה (כחולה שאין בו סכנה שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי).
1403[972] לבוש ס"ה (בארצות הקרות כמו
1404במדינות אלו).
1405[973] משא"כ אם הקטנים
1406אינם מצטערים הרבה, וכדלעיל (הערה 903).
1407[974] רבינו ירוחם נתיב יב ח"ג ע, ב
1408(נראה לי באותן הארצות שאינן קרות כל כך שאסור, שאינם חולים אצל האש). שו"ת
1409מהרי"ל סי' קסו (המחממין כשאין הקור כל כך גדול, וגם אין להם ילדים שמצטערים
1410הרבה, בעיני הוא איסור גדול). שו"ע שם (ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין
1411הקור גדול ביום ההוא).
1412וכן הוא לעיל ס"ו (קטנים, שדינם
1413כחולה שאין בו סכנה לכל דבר).
1414[975] מ"א ס"ק טו (אפילו עשה
1415העכו"ם מדעתו צריך למחות).
1416וכדלעיל ס"ג (ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך
1417הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב, וכן
1418במדורה מעצים של ישראל),
1419ושם נסמן (הערה 883), וסי"ג (והערה 964).
1420[976] כדלעיל ס"ג וס"ה
1421וסי"א, שאם מיחה ולא השגיח בו מותר להשתמש באורו.
1422[977] היינו שאף אם הוא מעצי ישראל, אינו
1423צריך לצאת ממנו. אבל מכל מקום אסור ליכנס בו כדי להתחמם, אפילו אינו מעצי ישראל,
1424כדלעיל סי' רנב ס"י (ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר
1425שלו, שאין צריך למחות בידו, מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר
1426בשבילו).
1427וראה תהלה לדוד סק"ב. ביאורי השולחן ע' רמו.
1428[978] כדלעיל ס"ב (ומכל
1429מקום לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו), ושם
1430נסמן (הערה 876).
1431[979] מ"א ס"ק טו (ואפשר
1432לומר גם כן, כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף, ואף אם העכו"ם מסיק
1433כשאין הקור גדול, הוי ליה כאלו עשה מדעתו, ואין צריך לצאת מביתו)
1434וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה
1435והכי נמי (ושפחה השכורה לשנה ... בדליכא אמירה דישראל). וכאן הרי לא ציוה לו שיסיק
1436בשבת שאין הקור גדול.
1437וראה זכרון יוסף סי'
1438צה.
1439[980] כדלעיל סעיף הקודם (ואם
1440עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות בידו).
1441[981] שו"ת מהרי"ל שם (מונע אני
1442מלהגיד לרבים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין).
1443וראה גם לעיל סוס"ח (אלא שאין למחות
1444בהמקילין שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).
1445[982] ב"ח סוף הסי' (ונראה דאף כשהקור
1446גדול, לאו שפיר עבדי הני אינשי לאחר מנחה שאומרים לגוי שיחזור ויחמם, כי הלא כבר
1447נתחמם בית החורף ממה שהסיקו התנור בבוקר, ואף על פי שנתקרר לעת ערב, אינו כל כך
1448שיהא האדם חשוב כחולה אצל קרירות זו).
1449[983] עולת שבת סק"ד (ונראה הכל לפי
1450הקור, ולפי בית החורף, אם ממשיך ביה החום זמן מרובה, והחכם עיניו בראשו, ויעשה הכל
1451לפי הצורך לו).
1452[984] היינו ציטוט מהאמור בפנים
1453ס"א (שקצץ לו בעד כל הדלקה והדלקה והבערה והבערה), וציטוט מהאמור בפנים
1454ס"ג (שקצץ לו בעד כל הדלקה והבערה).
1455[985] קונטרס אחרון ס"ק א
1456ד"ה ועוד יש לומר והוא עיקר (כמובא לעיל הערה 871).
1457[986] קונטרס אחרון ס"ק ה
1458(כמובא לעיל הערה 893).
1459[987] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1460אחרון זה:
1461א) בפנים ס"ט-י נתבאר דקיי"ל
1462כשיטת ר"ת, להתיר טלטול מוקצה על ידי נכרי, כיון שהישראל יכול להביאו על ידי
1463טלטול מן הצד. אבל דוקא צורך גופו או צורך מקומו, ולא צורך המוקצה עצמו.
1464ומוכיח שבטלטול מן הצד יש שלוש שיטות:
1465(א)
1466דעת הרא"ש וסיעתו (והכי קיי"ל), שמחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר, שלא
1467הותר אלא לצורך מקומו. לבין טלטול על ידי גופו, שהותר אף לצורך המוקצה עצמו.
1468ואינם
1469מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, לבין טלטול לצורך המוקצה עצמו, שבטלטול
1470בגופו שניהם מותרים, ובטלטול על ידי דבר אחר שניהם אסורים.
1471(ב)
1472דעת ר"ת וסיעתו, שאינם מחלקים בין טלטול על ידי דבר אחר, לבין טלטול על ידי
1473גופו, אלא מחלקים בין טלטול כדי להשתמש עם המוקצה, שמותר בכל טלטול מן הצד, לבין
1474טלטול לצורך המוקצה עצמו שאסור בכל טלטול מן הצד.
1475ובמקום
1476שיכול הישראל להביא הנר הדלוק על ידי טלטול מן הצד, התירו לומר לנכרי שיביא הנר
1477(לצורך גופו ומקומו). ובמקום שאין הישראל יכול להביא הנר הדלוק על ידי טלטול מן
1478הצד, לא התירו לומר לנכרי שיביא הנר (לצורך המוקצה עצמו). והכי קיי"ל לענין
1479אמירה לנכרי להביא הנר בשבת.
1480(ג)
1481דעת הר"ן, ששניהם לא הותרו אלא לצורך מקומו. ואין חוששים לדעתו.
1482*
1483ב) מטעם זה התיר ר"ת לומר לנכרי
1484להביא מים מבור שברשות הרבים, כיון שיכול לטפס בעצמו לבור ולשתות.
1485ולפי שיטה זו כתב הגהות מיימוניות שיש
1486צד היתר לומר לנכרי להדליק הנר, "דהא אי בעי ישראל לאתויי בלא נר".
1487אך מכל מקום כתב להחמיר בזה, שהרי יש
1488יתרון לאור מן החשך.
1489וגם לענין הבאת מים מבור שברשות הרבים
1490לא קיי"ל כר"ת, שהרי אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה
1491שעושה הנכרי בשבילו, אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה.
1492משא"כ
1493בהבאת הנר, שיכול הישראל לטלטלו מן הצד, קיי"ל כר"ת להתיר.
1494*
1495ג) גם הט"ז הביא היתר
1496מראבי"ה, לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, מטעם שגם הישראל יכול להביא על ידי
1497מחיצות בני אדם.
1498אמנם לא קיי"ל כוותיה, שהרי אין
1499הדבר תלוי בו, שצריך שיעשו לו מחיצת בני אדם שלא מדעתם.
1500וגם אפשר שבכל זה לא התירו אלא בטלטול
1501מוקצה מדרבנן, ולא בהכנסה מרשות הרבים שהוא מדאורייתא.
1502לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי
1503השלחן ע' שצ ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרעא. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
1504[988] עתה בא להוכיח לדעת
1505התוס', ובפרט לדעת ר"ת, שגם בטלטול מן הצד לא התירו לצורך המוקצה עצמו, אלא
1506לצורך גופו ומקומו.
1507דאמרינן מג, ב (מת המוטל בחמה רב יהודה
1508אמר שמואל הופכו ממטה למטה ... מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לא שמיה
1509טלטול ... דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול). וכתבו בתוס' שם ד"ה
1510דכו"ע (נראה לר"י דכן הלכה). והיינו שמטעם זה אסור להפוך את המת ממטה
1511למטה, כדלקמן סי' שיא ס"ג (מת המוטל בחמה וירא עליו פן יסריח ... לא יטלטלנו
1512כלל, אפילו להפכו ממטה למטה).
1513ומקשים התוס' (שם מד, א) מהא דתנן קמא, א (הקש שעל
1514גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו), ובגמרא שם (אמרי בי רב ... שמע מינה
1515טלטול מן הצד לא שמיה טלטול).
1516ותירצו התוס' (ואומר ר"י דיש לחלק,
1517דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית,
1518ולא לצורך מעות ואבן). וכן נתבאר לקמן שם (שלא התירו טלטול מן הצד, אלא כשמטלטל
1519לצורך דבר המותר כמו שיתבאר, אבל כאן הוא מטלטל לצורך המת האסור בטלטול).
1520והיינו שהתוס' מפרשים שמה שהוא מנענע
1521בגופו את הקש שעל גבי המטה לשכב עליו, הוא לצורך גופו, שהתירו בטלטול מן הצד, ומה
1522שהוא הופך את המת ממטה למטה הוא לצורך מוקצה, שאסרו בטלטול מן הצד.
1523[989] עתה בא לבאר שרבינו יונה
1524והרא"ש, לא סבירא להו לחלק בין טלטול מן הצד לצורך גופו, לבין לצורך המוקצה,
1525כי אם מחלקים בין טלטול מן הצד על ידי דבר אחר, שלא התירו אלא לצורך דבר המותר,
1526לבין טלטול על ידי גופו, שהתירו אף לצורך המוקצה עצמו.
1527כמבואר ברא"ש פ"ג סי' יט (והקשה
1528על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל
1529מנענעו בגופו, ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, והתם לצורך הקש
1530שהוא מוקצה הוא מטלטל. ולא קשה, דהתם אף טלטול אין כאן ... בקש אינו מטלטל אלא
1531בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך).
1532[990] כמובא לעיל מהתוס' בשם ר"י.
1533[991] עתה בא לבאר שאין לפרש
1534בדעת התוס', כדעת הר"ן, שטלטול מן הצד מותר רק לצורך מקומו, ולא לצורך גופו.
1535כי אם דעת התוס' היא, להתיר אף לצורך
1536גופו, ולא אסרו אלא לצורך המוקצה עצמו.
1537[992] בפרק ד נ, א ד"ה קש
1538(היה נתון על המטה ולא לשכב עליו, ובא בשבת לשכב עליו, והוצרך לנענעו ולשוטחו
1539לשכיבה שלא יהא צבור וקשה). ובפרק כ קמא, א ד"ה הקש (ומוקצה הוא, ובא לשכב
1540עליו, ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב).
1541[993] כ, ב ד"ה וקשיא (שאינו
1542מטלטל את הקש מפני שצריך לו, אלא מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש,
1543ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי).
1544[994] וכן נתבאר לקמן סי' תלג
1545בקונטרס אחרון ס"ק י (והתוס' סבירא להו כשיטת רש"י, שהרי לא חלקו עליו).
1546וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריט.
1547[995] סי' רכו (להוליך פחות
1548פחות מארבע אמות, למי שהחשיך לו בדרך, שיש מוקצה).
1549[996] בקונטרס אחרון שם ס"ק
1550י (וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין
1551שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות, שייך נמי איסור
1552מוקצה).
1553וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק
1554ו (מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך
1555בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות, איכא נמי איסור מוקצה, עיין במ"ש בסי'
1556ש"א).
1557והיינו שאף שהטלטול הוא על ידי גופו,
1558מכל מקום אסור, כיון שהוא לצורך המוקצה עצמו, וכדלעיל בדעת הר"י בעל התוס'.
1559[997] וכן הוא לקמן יו"ד
1560סי' קפג בקונטרס אחרון ס"ק ב (ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל
1561התוס').
1562רבינו ברוך בעל התרומה, הי' מבעלי
1563התוס', תלמידו של ר"י, ומובא כמה פעמים בתוס'.
1564ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכה.
1565[998] עתה בא להוכיח שגם דעת
1566ר"ת, היא כדעת ר"י בעל התוס' ובעל התרומה הנ"ל, ולא כדעת רבינו
1567יונה והרא"ש הנ"ל, משתי הוכחות:
1568(א) לא נזכרה כלל בתוס' סברה כזו, לחלק
1569בין טלטול מן הצד על ידי דבר אחר לבין טלטול מן הצד על ידי גופו.
1570(ב) לדעת ר"ת שבאופן זה מתירים גם
1571אמירה לנכרי, הי' צריך להתיר גם האמירה לנכרי לטלטל מוקצה לצורך עצמו, והרי מפורש
1572בגמרא לאיסור.
1573אלא על כרחך דעתו כדעת ר"י, שלא
1574להתיר טלטול מן הצד על ידי גופו, אלא לצורך גופו ומקומו.
1575[999] ראה כללי הפוסקים וההוראה
1576כלל רכ.
1577[1000] "ואמרי בי רב היינו
1578רב הונא, כמו שמפרש ר"ת בספ"ק דסנהדרין". הרי שמה שכתבו התוס' שם
1579בשם ר"י, הוא אף לדעת ר"ת.
1580[1001] ראה כללי הפוסקים וההוראה
1581כלל קעט.
1582[1002] כמובא ברא"ש שם
1583בשמו.
1584[1003] עתה בא לבאר ההוכחה השנית
1585שר"ת סובר כדעת ר"י בעל התוס' הנ"ל.
1586שאם נאמר שהוא מתיר טלטול על ידי גופו
1587אף לצורך המוקצה עצמו, והוא גם מתיר באופן זה האמירה לנכרי, הרי מפורש בגמרא
1588לאיסור, לטלטל מוקצה על ידי נכרי, לצורך המוקצה.
1589ומחמת גמרא זו מוכרחים לומר לדעת
1590ר"ת, שהתירו לטלטלו על ידי גופו (ולומר לנכרי לטלטלו), רק לצורך גופו, ולא
1591לצורך המוקצה עצמו.
1592[1004] כל מה שנתבאר כאן, הוא
1593להתיר לומר לנכרי להביא המוקצה בשבת, באופן שהישראל עצמו היה יכול להביאו לכאן
1594בהיתר, בטלטול מן הצד באחורי ידיו או בין אצילי ידיו.
1595משא"כ לענין איסור מחשיך על התחום,
1596נתבאר לקמן סי' שו ס"ג (מותר להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום במוצאי
1597שבת, שהבאת הבהמה היא דבר המותר בשבת, ואף שאי אפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום,
1598מכל מקום יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם
1599בורגנין).
1600וכן לענין איסור ודבר דבר, נתבאר לקמן
1601סי' שז סט"ו (לא אסרו לדבר בחפציו בשבת, אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת, ואי
1602אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת ... אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת,
1603אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו שיעשנה
1604אחר השבת ... אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר. כיצד אומר אדם לחבירו לכרך
1605פלוני אני הולך למחר לך עמי, מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין,
1606אף על פי שעכשיו אין שם בורגנין).
1607ולמרות כל זאת אמרינן בגמרא קנ, ב (אין
1608מחשיכין על התחום להביא תבן וקש. בשלמא קש משכחת לה במחובר, אלא תבן היכי משכחת לה,
1609בתיבנא סריא), ופרש"י (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).
1610וכן נפסק לקמן סי' שו ס"ג (אסור
1611להחשיך על התחום ... בשביל דבר שאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון שצריך לילך ...
1612להביא משם פירות המוקצים, שאין שום צד היתר בעולם ... לטלטל פירות המוקצים).
1613ולפי דברי ר"ת, דסגי במה שהישראל
1614יכול להביא הנר לכאן בהיתר טלטול על ידי גופו, אמאי לא יועיל טעם זה להתירו גם
1615לענין איסור מחשיך על התחום ואיסור ודבר דבר?
1616אלא על כרחך צריך לומר הטעם, כיון שאינו
1617מביא התבנא סריא לצורך גופו (שהרי לא חזי למידי להשתמש בו בשבת), אלא לצורך המוקצה
1618(להשתמש בו אחר השבת). בזה מודה ר"ת שאסור להביאו אף בטלטול על ידי גופו.
1619*
1620ואף שקושיא זו תישאר לדעת הרא"ש
1621וסיעתו הנ"ל, שמתירים לטלטל מוקצה על ידי גופו, אף לצורך המוקצה עצמו.
1622מכל מקום סוברים הרא"ש וסיעתו,
1623שאינו מעשי כלל להביא את התבן או הפירות המוקצים בטלטול על ידי גופו, מבלי לנגוע
1624בו בידיו (ראה לעיל הערה 935).
1625משא"כ לשיטת ר"ת וסיעתו,
1626שמתירים גם אמירה לנכרי, מטעם זה שיכול להביאו בעצמו באחורי ידיו או בין אצילי
1627ידיו וכיוצא בזה, אם כן תישאר הקושיא, שמכל שכן הי' לנו להתיר מטעם זה גם האיסור
1628של מחשיך על התחום ושל ודבר דבר.
1629אלא על כרחך צריך לומר, שבזה מודה
1630ר"ת, שאף בטלטול על ידי גופו אסור להביאו לצורך המוקצה.
1631וראה זכרון יוסף סי' קעא. שמירת שבת
1632כהלכתה פ"ג הערה סה. כנישתא דבי רב הערה ז.
1633[1005] ל, סע"א (תבנא סריא
1634הא חזי לטינא), ופרש"י (לטיט ללבון לבנים).
1635וכן הוא לקמן סי' תקיח סי"ב (התבן ...
1636שהוא נרקב וסרוח שאינו ראוי לבהמה ... ראוי לגבל בו טיט).
1637הרי שאינו מביאו אלא לצורך אחר השבת.
1638[1006] סעיף ח (בדבר שאין בו צד
1639היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון שיש לו חוץ לתחום פירות
1640מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר, וכן אסור
1641לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם).
1642וכן הוא לקמן שם סט"ו (לומר לחבירו,
1643או לומר על עצמו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו ... טלטול מוקצה אין צד
1644היתר בעולם לעשותו בשבת (כשצריך לגוף המוקצה עיין סי' רע"ו)).
1645[1007] עתה בא לבאר דעת
1646הרא"ש וסיעתו שהובאה לעיל (והערה 989),
1647שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה.
1648ולכאורה הי' מקום לומר שגם הרא"ש
1649וסיעתו לא התירו אלא טלטול על ידי גופו לצורך ההשתמשות במוקצה (כמו בקש שעל המטה),
1650ולא לצורך המוקצה שלא יגנב. ומה שמחלק בין טלטול על ידי גופו לבין טלטול על ידי
1651דבר אחר, הוא רק לענין טלטול לצורך גופו, להשתמש במוקצה זה.
1652[1008] ברא"ש פ"ג סי'
1653יט (איתמר מת המוטל בחמה ... טלטול מן הצד שמיה טלטול ... והקשה על זה ה"ר
1654יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו,
1655ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ... ולא קשה ... בקש אינו מטלטל
1656אלא בגופו כלאחר יד).
1657ואם נאמר שהרא"ש אוסר לטלטל על ידי
1658גופו לצורך המוקצה עצמו, אם כן מה הקשה ממת, הרי הטלטול במת הוא רק לצורך המת
1659עצמו. אלא ודאי הרא"ש וסיעתו אינם מחלקים בינם, ולכן מתירים טלטול על ידי
1660גופו אף לצורך המוקצה עצמו, ואסרו שניהם בטלטול על ידי דבר אחר (ולא התירו אלא
1661בטלטול לצורך מקומו).
1662והכי קיי"ל, הן לענין טלטול על ידי
1663גופו (כמובא בפנים ס"י, והערה 940),
1664והן לענין טלטול על ידי דבר אחר, כדלקמן סי' שי סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו
1665והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור, אין צריך לומר אם
1666מטלטל לצורך האיסור עצמו, כדי לשמרו מאיזה קלקול והפסד או כדי להצניעו או איזה
1667ענין אחר, אלא אפילו אם מטלטל מפני שצריך לו האיסור להשתמש בו איזה תשמיש המותר,
1668כגון לישב או לשכב עליו ... או כגון נר להשתמש לאורו במקום אחר ... אבל אם אינו ...
1669מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד
1670שהתירו חכמים).
1671[1009] סל"ט (מותר לו לשאת
1672המעות אצלו באותו חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו),
1673ובקונטרס אחרון שם ס"ק י (שהתיר מהרי"ל ... על כרחך עיקר ההיתר משום
1674טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה ... וכל שכן
1675לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש, כמ"ש בסימן שי"א).
1676הרי שמדברי מהרי"ל מוכח, שדעת
1677הרא"ש להתיר אפילו לצורך המוקצה עצמו.
1678[1010] עתה בא לבאר דעת ר"ת
1679וסיעתו שהובאה לעיל (והערה 988), שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו, אלא כדי
1680להשתמש בגוף המוקצה, או מפני שצריך למקומו. וכן נתפרשה דעתם בפנים ס"י.
1681ולכאורה הי' מקום לומר שדעת ר"ת
1682וסיעתו לאסור אף טלטול על ידי גופו כדי להשתמש בגוף המוקצה, ולא התיר אלא כשהוא
1683מפני שצריך למקומו. ומה שהתירו בגמרא לנענע הקש בגופו, היינו כפירוש הר"ן
1684(שהובא לעיל הערה 993),
1685לנענע הקש מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, דהיינו טלטול צורך
1686מקומו.
1687[1011] כדלעיל, שאסר אפילו כדי
1688להשתמש בקש תשמיש היתר.
1689[1012] שהרי ר"ת התיר מטעם
1690זה טלטול הנר על ידי נכרי, דהיינו טלטול לצורך השתמשות במוקצה.
1691[1013] יוצא אם כן שנתבארו כאן
1692ג' דעות בטלטול מן הצד:
1693(א)
1694דעת הרא"ש וסיעתו, שטלטול על ידי גופו מותר אפילו לצורך המוקצה עצמו, וטלטול
1695על ידי דבר אחר מותר רק לצורך מקומו. והכי קיי"ל.
1696(ב)
1697דעת ר"ת וסיעתו, ששניהם לא הותרו אלא לצורך גופו ומקומו, ולא לצורך המוקצה
1698עצמו. והכי קיי"ל לענין אמירה לנכרי להביא הנר בשבת.
1699(ג)
1700דעת הר"ן, ששניהם לא הותרו אלא לצורך מקומו. ולא קיי"ל כוותיה.
1701[1014] עתה אחרי שביאר שיטת
1702ר"ת בטלטול מוקצה מן הצד, בא לבאר את יסוד ההיתר לומר לנכרי לעשות דבר שיש
1703אופן היתר לישראל לעשותו. שיש בזה ד' אופנים, ורק באחד מהם קיי"ל להיתר:
1704(א)
1705מותר לומר לנכרי להדליק נר, דאי בעי הישראל יכול לילך בלא נר. ולא קיי"ל כן,
1706כי יש יתרון לאור מן החשך.
1707(ב)
1708מותר לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, דאי בעי הישראל ילך בעצמו לרשות הרבים וישתה
1709שם. ולא קיי"ל כן, כיון שמלאכה זו עצמה אינו יכול לעשותה.
1710(ג)
1711מותר לומר לנכרי להביא מרשות הרבים, דאי בעי הישראל עביד מחיצת בני אדם. ולא
1712קיי"ל כן, שאין היתר זה תלוי בדעתו.
1713(ד)
1714מותר לומר לנכרי להביא מוקצה, כיון שהישראל יכול להביא בעצמו בטלטול מן הצד. וכן
1715קיי"ל.
1716[1015] עיקר פסק זה של ר"ת
1717נתבאר בהגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך נכרי עם ישראל בנר
1718הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה שרי מן הצד, דכולהו מוקצה בעלמא
1719הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא מן הצד, לית לן בה,
1720כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין לחוש לכך).
1721ואחר כך הוסיף פרט נוסף בהיתר (אבל ודאי אסור שידליקנה נכרי
1722לצורך ישראל, שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשות בשום ענין. וגם בדבר זה יש צד
1723להיתר, דהא אי בעי ישראל לאתויי בלא נר. מכל מקום אין להקל כל כך בענין, והמחמיר
1724תבא עליו ברכה).
1725ומקור סברה זו בדברי ר"ת בתוס' שבת קכב, א ד"ה משקה
1726(אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור,
1727אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות,
1728לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
1729ומטעם זה יכול לומר לנכרי להדליק הנר
1730לצורך הישראל. ומכל שכן שיכול לומר לו להביא נר הדלוק כבר.
1731אלא מכל מקום מחלק בינם הגהות מיימוניות
1732(אין להקל כל כך בענין, והמחמיר תבא עליו ברכה).
1733והרי כן שנינו קכב, א (נכרי שהדליק את
1734הנר ... בשביל ישראל אסור).
1735ויתבאר לקמן הטעם לזה, כיון "שיש
1736יתרון לאור מן החשך, להכי המחמיר תבא עליו ברכה".
1737ומזה נראה, שכל ההתירים האלו שייכים זה
1738לזה, אלא דלא קיי"ל כוותייהו אלא בנידון דידן, מהטעם שיתבאר לקמן.
1739[1016] עתה בא לבאר הטעם שסומכים
1740על דעת ר"ת לומר לנכרי להביא הנר הדלוק, אף דקיי"ל כדעת הרא"ש שחלק
1741על ר"ת בהיתר אמירה לנכרי להביא לו מים מהבור שברשות הרבים.
1742כמבואר ברא"ש פט"ז סי"ב
1743(רבינו תם ז"ל היה אומר ... מילא בשביל שישתה ישראל שרי, אפילו לאותו ישראל
1744שמילא בשבילו, משום שיכול לירד לבור ולשתות ... מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן
1745ברוב ישראל, אטו אם היה נר דלוק במקום אחר בבית, כיון דישראל היה יכול לילך
1746ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש לאור נר זה, והא לא מסתבר כלל).
1747וכיון דלא קיי"ל שם כר"ת, כדלקמן סי' שז סט"ז (אף
1748על פי שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו, בלי שיעשה את
1749המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו
1750מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה
1751מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי).
1752לכאורה לפי זה הי' לנו לאסור גם לומר
1753לנכרי להביא נר הדלוק, שאין לנו מקור להתיר בזה.
1754[1017] שיש טעם להתיר בזה יותר,
1755כדלקמן בסמוך (דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי בשבילו, אלא
1756שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר, ומה
1757איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד)).
1758[1018]
1759ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל טז.
1760[1019] בתוס' שם (אומר ר"ת
1761מדנקט בהמתו, ולא נקט מילא מים לעצמו, דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול
1762להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס
1763לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).
1764אם כן אזיל לשיטתו, והתיר גם האמירה
1765לנכרי להביא נר הדלוק.
1766[1020] אף שסומך בהגהות
1767מיימוניות על דעת ר"ת, מכל מקום לענין לומר לנכרי להדליק הנר "דאי בעי
1768מייתו בלא נר" כתב "דאין להקל כל כך והמחמיר תבא עליו ברכה".
1769ומדברי הטור וב"י נראה שמפרשים
1770בדבריו, דאין להקל אף בדיעבד.
1771[1021] "ואם אומר לעבדו או
1772לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר ... אין זה לצורך גוי, כיון שעיקר ההליכה לצורך
1773ישראל". הרי שאוסר אף בדיעבד.
1774[1022] "כן כתבו הגהות [מיימוניות]
1775בפ"ו, ואף על פי שכתבו שיש בדבר זה קצת היתר, דהא אי בעי ישראל מייתי בלא נר,
1776העלו דאין להקל בענין כלל". הרי פירש גם בדברי הגהות מיימוניות שאסור אף
1777בדיעבד.
1778[1023] כאמור בקהלת ב, יג (וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך).
1779[1024] ונראה מדברי הגהות
1780מיימוניות, שלומר לנכרי להביא נר הדלוק, הוא ממש דומה לדין ר"ת לענין מים,
1781ומתיר בשתיהם אפילו לכתחלה.
1782[1025] אף שבהגהות מיימוניות לא
1783נתפרש להתיר אף לכתחלה לומר לנכרי להביא נר הדלוק, מכל מקום נתפרש כן בהגהות מרדכי
1784שבת פב, ד (עוד
1785כתבו דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק, דלא הוי אלא טלטול, דאפילו לישראל אין אסור
1786אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור).
1787[1026] "ויש מקילין ואומרים
1788דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך
1789שם ולשתות. ויש מתירין אף לכתחלה".
1790והקשה במ"א שם ס"ק כה (חפשתי
1791בכל בו ולא מצאתי זה, וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו, וגם בתשובת מהרי"ל
1792סי' קט"ז כתב דר"ת לא התיר אלא דיעבד, אבל לכתחלה אסור).
1793ומבאר רבינו שאפשר כוונת הרמ"א היא
1794להגהות מרדכי שכתב בפירוש להתיר אף לכתחלה.
1795וראה לעיל (הערה 930)
1796אם הכי קיי"ל, להתיר אף לכתחלה.
1797[1027] עתה בא לבאר הטעם שסומכים
1798על ר"ת לענין לומר לנכרי להביא נר הדלוק, אף דלא קיי"ל כוותיה לענין
1799הבאת מים מבור שברשות הרבים.
1800ולכאורה כל האמור לעיל הוא לדעת הגהות
1801מיימוניות והגהות מרדכי שפסקו כר"ת, לענין מים, ולכן התירו אף לומר לנכרי
1802שיביא נר הדלוק, אף לכתחלה. אמנם לדידן לא קיי"ל כר"ת לענין מים, אלא
1803כהרא"ש שאוסר (כדלעיל הערה 1016).
1804[1028] אף שלדעת הרא"ש
1805נתבאר לעיל שאין לסמוך על היתר זה שאין לו רמז בתלמוד, ואף דלא קיי"ל
1806כר"ת, מכל מקום יש לנו לסמוך על דעת ר"ת בפרט הזה, מסברה זו שאפשר גם
1807הרא"ש לא יחלוק עליה.
1808[1029] קנ, א (מותר לאדם לומר
1809לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך).
1810[1030] לעיל שם קונטרס אחרון ס"ק
1811ח (אלא אם כן יש צד היתר היום על ידי בורגנין, ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת
1812עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר
1813היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה, אף על פי שלא נסתלק
1814הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל
1815לעשותה דוקא באיסור, אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו).
1816וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו (ולא
1817נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים שאיסורם נתלה בדבר אחר,
1818ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק בהם בדבור לעשותם
1819אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור, אלא באותם דברים שהיה
1820להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור. לפיכך גבי איסור חוץ לתחום,
1821כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו, שהרי אותו
1822הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך,
1823והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין וכן כל כיוצא בזה).
1824וכל זה אינו שייך בהיתר של ר"ת
1825במים (וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות, לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי);
1826שהרי אין כאן אופן המותר להביא המים מהבור לבית.
1827ומטעם זה קיי"ל לאסור בדיעבד, לא
1828רק בנכרי שהדליק הנר עבור ישראל, אלא אף בנכרי שהביא מים מהבור לצורך ישראל. ומכל
1829מקום קיי"ל להתיר לומר לנכרי להביא נר הדלוק.
1830[1031] סעיף טז (אם אין שם צד
1831היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו ... כגון שאומר לנכרי להביא לו
1832מים לשתות מן הנהר, אף על פי שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה
1833מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי כמ"ש בסי' שכ"ה). ולא הובאה סברת
1834הראבי"ה, להתיר בזה מטעם שאפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם.
1835[1032] ס"ק ד (כתב ב"י
1836בשם הגהות מרדכי וז"ל, כתב עוד שם בשם ראבי"ה, דאמירה לעכו"ם
1837בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה על ידי ישראל לעשותו, כגון
1838להחם חמין, אבל אם אפשר לעשותו, כגון ברשות הרבים דיכול להביא על ידי מחיצות בני
1839אדם, שריא אמירה לעכו"ם).
1840[1033] סי' שצא ד"ה מי
1841האדם.
1842[1034] סוף מסכת שבת (פד, ב).
1843[1035] "יש מי שאומר שלא
1844יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו".
1845[1036] סי"ד (במה דברים
1846אמורים שמותר להעמידם בשבת, אלא כשהם אינם יודעים שלשם מחיצה הוא מעמידם שם ...
1847אבל אם אפילו אחד מהם יודע אסור להעמידם).
1848[1037] בעבודת הקודש שער ג ס"ה
1849(ויש מי שהורה שלא יעמיד אותם אדם שרוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר.
1850ולא יראה לי כן, ואיני יודע עיקר לדברים אלו). הובא במ"מ פט"ז הכ"ב
1851(אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל שנעשית בשגגה אפילו נתכוין העושה לטלטל בה הרי
1852זה מותר לטלטל בה). ובמ"א שם ס"ק יד (דהא אמרינן בגמרא עושה אדם את
1853חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו', משמע שעושה על דעת לטלטל, ואפילו הכי שרו,
1854וצ"ע. ואפשר דמשום הכי כתב שהרשב"א חולק).
1855וגם לקמן שם לא הובאה דעה האוסרת.
1856[1038] שבשו"ע שם.
1857[1039] שאף אם היינו אומרים שזה
1858נקרא היתר ברור, לעשות מחיצות בני אדם.
1859מכל מקום לא יועיל שיוכל לומר לנכרי
1860להביא מרשות הרבים, שלא התירו לומר לנכרי אלא לטלטל מוקצה שהוא דרבנן.
1861אבל לקמן סי' שכה סט"ז (אם מילא
1862מבור העומד בכרמלית או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא
1863הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים), הרי שגם בכרמלית לא התירו
1864(אלא בדיעבד לאחרים).
1865וראה רביד השלחן סי' שז ס"ק יד.
1866כנישתא דבי רב הערות יא-ב.
1867[1040] על מ"ש ברמ"א
1868שם ס"י (להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית, או בלא עירוב ... שיש להחמיר
1869בדבר), כתב הט"ז שם (קשה לי מאי שנא ממ"ש בסי' רע"ו ס"ג דמותר
1870לומר לעכו"ם לילך עמו וליטול נר דלוק, הואיל ואינו עושה רק טלטול בעלמא, הכא
1871נמי כן הוא, דלא עביד העכו"ם אלא טלטול בעלמא חוץ לעירוב).
1872[1041] "העולת שבת ס"ק
1873ל"ב העתיק כאן דברי הגהות מרדכי, ולא הרגיש שדבריו סותרין זה את זה".
1874הרי דלא קיי"ל כדעת הגהות מרדכי בשם ראבי"ה, להתיר מטעם שיכול להביא
1875במחיצות של בני אדם.
1876[1042] "ואין לעשות מחיצה
1877של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק. ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף
1878להוליך שם תינוקות", הרי שגם במקום שיש לו בני אדם, לא התיר לומר לנכרי להביא
1879(אלא לקטנים).
1880[1043] אוצ"ל: ברמ"א
1881(שכתב יותר עדיף כו' משמע שיש לו בני אדם).
1882[1044] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1883אחרון זה:
1884בפנים סי"א-ב נתבאר, שאם עבדו או
1885שפחתו הולכים עמו ומדליקים הנר, חשובה ההדלקה לצורך הישראל. ואם השפחה מדיחה הכלים
1886ומדלקת הנר, חשובה ההדלקה לצורך עצמה.
1887וטעם החילוק בינם נתבאר בט"ז
1888"כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים". ויש לפרש זאת
1889בשני אופנים:
1890(א) כשהולכים עמו ומדליקים הנר, גם הוא
1891נהנה מהנר, וחשוב לצורך ישראל. משא"כ בהדחה אין הישראל עומד ליד הנר בעת
1892ההדחה.
1893(ב) כשהולכים עמו, הרי עיקר ההליכה היא
1894לצרכו, ואם כן גם ההדלקה היא לצרכו. משא"כ בהדחה אין גופו נהנה מההדחה, אלא שכלים
1895שלו מודחים, ולכן אין ההדלקה חשובה לצרכו.
1896והנפקא מינה היא, כשהישראל עומד אצלה
1897בעת ההדחה, ונהנה מהנר.
1898ולכן בפנים שם כתב שתי הגרסאות בין חצאי
1899עיגול מספק.
1900אמנם כאן מוכיח כאופן השני, שהרי
1901מוכרחים לומר שהנכרי הדליקו לצורך עצמו, ואם כן אין שום איסור במה שהישראל נהנה
1902מהנר.
1903אלא ודאי הכוונה היא, שגופו נהנה מהליכה
1904זו ועיקר ההליכה וההדלקה היא לצרכו. משא"כ בהדחה, שאינו נהנה מההדחה, אלא
1905מהכלים המודחים, לכן אין ההדחה וההדלקה נחשבים לצרכו.
1906לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי
1907השלחן ע' שצו. כנישתא דבי רב ע' תרפג. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
1908[1045] אף אם נאמר שמ"ש
1909הט"ז ס"ק ה "גוף הישראל נהנה ממנו", פירושו נהנה מהנר (ואף
1910אם עומד אצל הנר כשמדיחה את הכלים יהי' אסור). מכל מקום אין לפסוק כן.
1911[1046] "אם עשה לצורך שניהם
1912אסור,
1913כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו". והוא האמור ברמ"א שם (מחצה על
1914מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם, אסור). ובמ"א שם ס"ק כג (מחצה על
1915מחצה, הוי לצורך שניהם).
1916וכן הוא לעיל ס"ז (אם יש הוכחה
1917שמדליק לצורך ישראל ולצורך נכרי ... אסור).
1918[1047] בקונטרס אחרון שם
1919ס"ק ו (שדעת רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק ... ואף הגאונים
1920ורי"ף ורמב"ם ... סבירא להו דמחצה על מחצה אינו ספק).
1921[1048] שכתבו "אע"פ
1922שגם הם צריכים לו", ונראית לכאורה הכוונה שהדליקו בשביל שניהם.
1923[1049] וכן נתפרש בפנים
1924סי"א (אף על פי שגם הם צריכין לנר זה, ומתכוונים לצורך עצמן בלבד).
1925[1050] אף אם נאמר הכוונה שהדליק
1926לצורך שניהם ומותר. מכל מקום לדידן, שאם הדליק לשניהם אסור, צריך לפרש כנ"ל.
1927[1051] ל"ת סה כ, ב (דודאי לשם שניהם נתחמם, בשביל גוים [ו]בשביל
1928ישראל, ולכך אסור).
1929שהוא לישנא אחרינא ברש"י קנא, א ד"ה רוחץ בה (לישנא
1930אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה, ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו, שהרי לא לאדם אחד
1931לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל. ולשון זה נראה לי עיקר).
1932[1052] קכב, ב ד"ה אדעתא דרובא (ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם
1933עלה דמלתא, דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל, ואיכא למימר עיקר דעתיה
1934דמדליק בשביל נכרי).
1935[1053] שגם לדידן, שכשהדליק
1936לשניהם אסור, מכל מקום הי' מקום להתיר, כיון ש"מתכוונים לצורך עצמן בלבד".
1937ושוב לא איכפת לי מה שהישראל נהנה מהנר. וכן נתפרש בפנים סוף סי"ב (ומותר
1938להשתמש לאור נר זה).
1939[1054] אלא על כרחך יש לפרש את
1940מה שכתב הט"ז "כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו",
1941כאופן השני הנ"ל, שעיקר ההליכה היא בשביל הישראל, שגופו נהנה מהליכה זו.
1942משא"כ ההדחה אינה בשביל הישראל, אלא שכלים שלו מודחים.
1943[1055] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1944אחרון זה:
1945בפנים סי"ג הובאו ב' דעות בנכרי
1946שהוסיף עצים לצורך הישראל, ומסיק שלעת הצורך יש לסמוך על המקילים.
1947ואילו לענין כלו עצים הראשונים, הובאו
1948בסי"ד ב' דעות, ומסיק שבמקום צורך גדול יש לסמוך על המקילים.
1949המקור לשני המסקנות האלו הוא בט"ז,
1950שלדעתו אין הפרש בין כלו העצים לבין לא כלו העצים, ולכן יש לסמוך בשניהם על
1951המקילים – במקום צורך גדול.
1952ועל זה בא לבאר כאן את טעם החילוק בינם,
1953כי הב"י והב"ח והמ"א מחלקים בין כלו לבין לא כלו, ויש לסמוך עליהם
1954בעת הצורך. משא"כ בכלו, אין להקל אלא בצורך גדול.
1955וכן מבאר הטעם שלא חילק בפנים בין אם
1956הנכרי מכירו או אינו מכירו, כי בלא צורך יש להחמיר אף באינו מכירו, ובמקום הצורך
1957יש להקל אפילו בהוסיף עצים לצורך הישראל.
1958לכללות קונטרס אחרון זה ראה ביאורי השלחן
1959ע' שצז ואילך. כנישתא דבי רב ע' תרפז ואילך. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
1960[1056] סוף ס"ק ג (מכל מקום
1961לצורך גדול, דהיינו שענג שבת תלוי בזה, המיקל בנרות, אפילו אחר כיבוי הראשון,
1962ובמדורת אש גם כן, ולא חייש לשמא ירבה, יש לו על מי לסמוך. כן נראה לענ"ד).
1963הרי שהן קודם כיבוי הראשון והן אחר
1964כיבוי הראשון, הן בנרות להאיר והן במדורה להתחמם, אין להקל אלא לצורך גדול שענג
1965שבת תלוי בו.
1966[1057] בתחלת ס"ק ג (לדעת
1967המתירים שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר ... מותר גם כאן אחר שיכבה
1968הראשון. דהא באש ודאי אי אפשר לידע מתי כלה האש הראשון אחר שנתרבה ודולק, אלא ודאי
1969כיון שבתחלה היה לנו היתר, לא נתקלקל אחר כך דבתר התחלה אזלינן ... נמצא שיש כאן
1970ב' פלוגתות. הא' לענין מדורות אש, אסור להאוסרים אפילו בשעה שעדיין היתר, והמתירים
1971סבירא להו דאין כאן איסור לגמרי כיון שהתחילה בהיתר. וגבי נר סבירא להו להאוסרים,
1972דדוקא כל זמן שהראשון דולק כו', ולהמתירים אפילו אחר שכבה הראשון מותר ליהנות מן
1973השני. ותרתי פלוגתות אלו חד טעמא אית להו, אי אזלינן בתר התחלה או לא).
1974והיינו שאם הוסיף נר שני, בזה ודאי אפשר
1975לידע מתי כלה הראשון, והמחלוקת היא רק אחר שכלה הראשון. משא"כ בהוסיף עצים
1976למדורה, בזה אי אפשר לידע מתי כלו הראשונים, ולכן דעה אחת אוסרת אפילו לפני שכלו
1977הראשונים ודעה השנית מתירה אפילו אחר שכלו הראשונים.
1978[1058] שצוטטו לעיל בפנים
1979סי"ג (הערה 960).
1980[1059] סעיף ד (אם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק
1981נר אחר ... לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני).
1982[1060] שאף שבסעיף א הביא ב'
1983דעות (אם הדליקו לצרכו ... מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה מדורה
1984לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו). ולפי דעת
1985הט"ז מחלוקת זו היא גם אחרי שכלו העצים הראשונים.
1986מכל מקום חזר וסתם לאיסור אחרי שכלו,
1987כמבואר בס"ד (אבל
1988לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני).
1989ולפי זה אסור במדורה אף קודם שכלו
1990העצים. ולכן הצריך הט"ז צורך גדול, הן אחר שכלו והן קודם שכלו.
1991[1061] ד"ה ואם יש נר (העיקר
1992כדפירשתי, דלאו דוקא נקט רבינו הדליק נר ונתן שמן, דהוא הדין הרבה עצים, דחד דינא
1993לכולהו הני תלתא לרבינו, לא שרי אלא כשהנר הראשון לא כבה, והשמן הראשון לא כלה,
1994והבערת העצים לא כלו).
1995הרי שלדעתו גם במדורה יכולים לידע מתי
1996כלו העצים הראשונים.
1997[1062] ס"ק יב, שהביא דברי
1998הב"ח הנ"ל.
1999[1063] שיכולים לידע מתי כלו
2000העצים הראשונים, שהרי לענין קודם שכלו העצים מביא בס"א מחלוקת הפוסקים, ואילו
2001לענין אחר שכלו פוסק בפשיטות בס"ד לאסור.
2002וראה שו"ת צמח צדק סי' צג, איך
2003שביאר את שיטת הב"י בזה.
2004[1064] דלא כדעת הט"ז
2005הנ"ל, שלדעת האוסרים בנר אחר שכבה הראשון, יש לאסור בעצים אף קודם שכלו העצים
2006הראשונים.
2007[1065] שמה שסתם לאיסור (בסעיף
2008ד) אחר שכבה הראשון, אינו מורה שאוסר גם קודם שכבה, שהרי קודם שכלו העצים הביא
2009(בסעיף א) את דעת המתירין בסתם.
2010[1066] כלל זה הובא גם לעיל סי'
2011רמד בקונטרס אחרון ס"ק ו. לקמן סי' שמח ס"ק א. סי' שנ ס"ק א.
2012יו"ד סי' לב ס"ק ב. סי' קפו ס"ק ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל
2013עג.
2014[1067] על מ"ש הטור (אם עשה
2015אש לצרכו ... אסור להתחמם כנגדו, שמא ירבה בשבילו), כתב בב"י שם (אבל
2016סמ"ג (שם) והתרומה (שם) והמרדכי בפרק קמא (שם) והגהות פ"ו (שם) חלוקים
2017על דברי רבינו, שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצרכו או
2018לצורך חולה שאין בו סכנה ... כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה).
2019הרי שעכ"פ "אם עדיין לא הרבה" יש להקל כיון "שהמה
2020הרבים".
2021ואפשר צ"ל "[אף] אם עדיין לא
2022הרבה", ומכל שכן אם כבר הרבה. והיינו לפי סברת הב"ח שם (דמודה הרוקח
2023וסמ"ק ורבינו היכא שהיה מתחלה נר דולק ... וכן היה אש ... בהיתר ... ובא גוי
2024והוסיף נרות בשבת או נתן באש הרבה עצים, אף על פי שעשה כך בשביל ישראל ... אין שם
2025איסור, כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות
2026בשבילם. אבל הרוקח וסמ"ק ורבינו איירי בגוי שתיקן אש לצרכו ולצורך גוים אחרים
2027בשבת, דאסור לכתחלה לבא ולישב אצל האש, דאיכא למיחש שכאשר יראה הגוי שבא הישראל
2028לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים על המדורה בשביל ישראל ואסור).
2029וכיון שאף אם עדיין לא הרבה, העיקר
2030כהמתירים, מכל שכן אם כבר הרבה, העיקר כהמתירים.
2031[1068] ראה כללי הפוסקים וההוראה
2032כלל קג.
2033[1069] ד"ה ואם יש נר (בהרבה
2034עצים על המדורה ... ליכא למיחש עוד לשמא ירבה בשבילו, דכבר הרבה עצים ... אבל
2035רבינו מדבר בגוי שתיקן אש בשבת לצרכו או לצורך חולה, ושוב ישב הישראל אצל המדורה
2036להתחמם כנגדו, דהתם הוא דחיישינן שמא ירבה עוד בשבילו). הרי שאוסר עכ"פ
2037כשעדיין לא הרבה.
2038[1070] עכ"פ אחר שהרבה
2039(אפילו עדיין לא כלו).
2040ולכן החמיר בפנים שלא לצורך, הן קודם
2041שהרבה והן אחר שהרבה.
2042וראה ביאורי השלחן, וכנישתא דבי רב.
2043[1071] שהרי מקור חשש שמא ירבה הוא בהלכה דלקמן סי' שכה סי"ז-ח (ליקט
2044נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט
2045בשביל בהמתו ... וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו אם הוא מכירו).
2046ומכל מקום סתם כאן הטור לאסור (אסור
2047להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו).
2048ונחלקו כאן הפוסקים אם ומתי יש להחמיר
2049כאן אף באינו מכירו, וכאן בפנים סי"ג לא הובאה מחלוקת זו, והיינו שהחמיר אף
2050באינו מכירו.
2051[1072] ד"ה ודעת הרוקח (דאפילו
2052לא הכירו מעולם, עכשיו שיושב אצל אש שלו הוה ליה כמכירו, ואיכא למיחש שמא יבעיר
2053עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל). הובא במ"א ס"ק ג, ובט"ז ס"ק
2054א.
2055[1073] ס"ק א (ונראה לענ"ד
2056... אם הישראל משקה לבהמתו בפעם אחת עם בהמת העכו"ם, ודאי אסור אפילו באין
2057מכירו, דפשיטא שיש חשש שירבה בשבילו, דהא העכו"ם לא מילא אלא לצורך בהמתו
2058לחוד, וכיון שבהמת ישראל שותה עמה, יצטרך בודאי להביא מים שניים. וכן כאן גבי אש
2059שהוא יושב לחמם עם העכו"ם בפעם אחד, ומסתמא לא הכין העכו"ם האש רק לצרכו
2060לחוד, דהיא מדורה קטנה, ולשנים צריך יותר, על כן יש חשש כאן אפילו באין מכירו).
2061[1074]
2062ראה פתח הדביר סי' רעו. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 177. כנישתא דבי רב הערה
2063כא.
2064[1075] ולקמן שם סל"ה (מותר
2065לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו או לצורך נכרי אחר, ואפילו אם מגיע לישראל הנאה
2066מזה).
2067[1076] ולעיל שם ס"ז (כיון
2068שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל, אלא בשביל טובת עצמו, שיטול חלק
2069המגיע לו מפירות השדה, אף על פי שמאיליו נהנה הישראל, אין בכך כלום).
2070[1077] דמיירי בטור בשניהם (אם
2071עשה אש לצורכו, או לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו).
2072וכשם שלצורך חולה מיירי שמדליק משל
2073ישראל, כך גם לצורכו מיירי שמדליק משל ישראל.
2074[1078] דאף שהם מים ועשבים של
2075הפקר, מכל מקום על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא חששו שיעשה זאת עבור הישראל
2076באינו מכירו.
2077[1079] כמבואר בפנים סט"ו (בארצות
2078הקרות, כמו במדינות אלו, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה בשביל ישראל ביום שהקור גדול,
2079וכן לומר לו לחמם את בית החורף, לפי שהכל הם כחולים אצל הקור הגדול).
2080[1080] סעיף ד (מותר להשתמש עד
2081כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואחר כך אסור).
2082[1081] ד"ה ולענין הלכה (ולענין
2083הלכה נראה דאע"ג דרבו המתירים ומהר"ם עמהם, יש לנו לחוש לרבינו תם, דכתב
2084האגור משמו דאוסר במדורה שהרבה גוי לצורך ישראל, אף על פי שהיה אש מתחלה, וגם
2085המרדכי כתב בפרק קמא דיש אוסרין. ונראה דלא אסרו אלא דוקא לאחר שכלו העצים
2086הראשונים, וכדעת רבינו. וכן בהוסיף גוי נרות בשבת, או נתן שמן בנר, דאסור לאחר
2087שכבה הנר הראשון, ולאחר שכלה השמן הראשון, דחד דינא אית להו להני תלתא).
2088[1082] ס"ק יב, שהעתיק דברי
2089הב"ח (שלאחר שכלו הראשונים אסור להתחמם כנגדו).
2090[1083]
2091לענין צורך גדול, שהוא כשעת הדחק, ואם צריך גם הפסד מרובה, ראה לעיל סי' רמד
2092בקונטרס אחרון ס"ק ד. סי' רנב ס"ק ב. לקמן סי' שז סוף סי"ב. כללי
2093הפוסקים וההוראה כללים יז. צט. רצ.
2094[1084] ראה שם כלל צט.
2095[1085] שצוטטו לעיל בפנים
2096סי"ג (הערה 960).
2097[1086] ס"ק ג (לדעת המתירים
2098שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר, ודאי לא סבירא להו האי מלתא, אלא
2099מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון ... ותו דלא זכרו המתירים כלל דבר זה שיש איסור אחר
2100כיבוי הראשון ובודאי לא הוי שתקי מזה אלו היו סבורים לאסור. ובהגהות מיימוניות כתב
2101וז"ל וזכורני כשהייתי אצל מורי במגדול ווישבורק, בערב שבת עשינו [מדורה]
2102להתחמם בשבת כנגדה, וכשישבנו עד שכמעט מדורה היתה כלה, באו העבדים ועשאוה גדולה,
2103ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח, וישבנו אנחנו אצלה ושמחנו בדבר עכ"ל).