Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
ארצז דין בשמים להבדלה
ובו ט' סעיפים
להשיב הנפש בריח טוב
א הנהיגו
ובו ט' סעיפים
להשיב הנפש בריח טוב
א הנהיגו
בחכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת, כדי להשיב
גאת הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל
דהנשמה יתירה שהלכה, לפיכך
המיישבים ומשמחין אותה בריח טוב.
ובמה דברים
זאמורים כשיש לו בשמים אזי הוא צריך להריח בהם, אבל אם אין לו, אין צריך לחזר
חאחריהם כדרך שמחזרים אחר המצות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש:
טב מי שמתענה בשבת,
יצריך לברך על הבשמים במוצאי שבת, שכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת, אינה הולכת עד
יאמוצאי שבת.
יבואם חל יום
יגהכיפורים בשבת יתבאר בסי' תרכ"ד:
ידעל איזה בשמים מברכים
ג כל הבשמים שנתבאר בסי' רי"ז שאין מברכים
ג כל הבשמים שנתבאר בסי' רי"ז שאין מברכים
טועליהם ברכת הריח, בין מחמת איסור ערוה או עבודה זרה, ובין מפני שאינה עשויה בשביל
טזלהריח בהם, אם הריח
יזבהם במוצאי שבת, בין שבירך בין שלא בירך, לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים
יחאם יש לו ולברך עליהם.
יטאבל כל ריח
כשמברכים עליו, אף אם אינו מין בושם, אלא פרי העומד לאכילה שריחו טוב, יכול להריח
כאבו במוצאי שבת, ויברך הנותן ריח טוב בפירות. ואם הוא מין בושם יברך ברכה הראויה לו,
כבאם הוא מין עץ בורא עצי בשמים, ואם הוא מין עשב בורא עשבי בשמים, ואם אינו לא מין
כגעץ ולא מין עשב כגון המור (שקורין פיזו"ם) יברך בורא מיני בשמים.
כדוהעולם נהגו
כהלברך במוצאי שבת בורא מיני בשמים על כל המינים שיהיו, לפי שאין הכל בקיאים בברכות,
כונהגו לברך ברכה שיוצאים בה בדיעבד על כל המינים. ומכל מקום
כזטוב להניח חתיכת מור בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם בורא מיני בשמים, כדי שיברך
כחברכת בורא מיני בשמים כהלכתה:
כטד פלפלים כתושים וזנגבל כתוש אם מברכים עליהם במוצאי
לשבת
לאנתבאר בסי' רי"ו:
לבה שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין כדי
לגשיקלוט היין ריחם, אע"פ שמותר להריח בבשמים אלו ואין בהם איסור משום ריח היין
לדשנבלע בהם, הואיל והמריח בהם אינו מכוין לריח היין שנבלע בהם אלא לריח עצמה, מכל
להמקום במוצאי שבת (א) אין ליטלם לבשמים של הבדלה לכתחלה, מפני שהם מאוסים
לולגבוה לכל דבר מצוה מחמת יין האסור הבלוע בהם:
לזו יש אומרים שמצוה לברך במוצאי שבת על הדס של מצוה,
לחשהואיל שנעשה בו מצוה אחת יש לעשות בו מצוה אחרת.
לטואף על פי
משהוא יבש ואין ריחו נודף כל כך, מכל מקום מריח הוא קצת. ויש אומרים שיותר טוב
מאלברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן
מבנוהגין במדינות אלו. ומכל מקום טוב להניח גם הדס אצל הבשמים שמברכים עליהם בורא
מגמיני בשמים או בורא עצי בשמים, ויריח בשניהם ויעשה כדברי הכל:
מדשלא לברך למי שאינו בקי
ז מי שאינו נהנה מריח, שאין לו חוש הריח, לא יברך על
ז מי שאינו נהנה מריח, שאין לו חוש הריח, לא יברך על
מההבשמים כשמבדיל.
מואלא אם כן
מזנתכוין להוציא בני ביתו הקטנים המריחים שהגיעו כבר לחינוך ברכות. אבל אינו יכול
מחלברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמן, לפי שברכה זו היא ברכת
מטהנהנין, וברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול לברך בשביל מי שנהנה, מטעם שנתבאר
נבסי' קס"ז.
נאואינו דומה
נבלברכת היין של קידוש, שהיא גם כן ברכת הנהנין ואעפ"כ יכול מי שאינו נהנה לברך,
נגלפי שהיין של קידוש אינו תלוי בהנאתו כלל, שלא תקנוהו חכמים בשביל הנאת האדם,
נדאלא בשביל שצריך לזכרהו על היין. אבל הבשמים
נהבמוצאי שבת לא הנהיגו חכמים
נואלא בשביל הנאת האדם, להשיב נפשו הדואבת ליציאת השבת,
נזוהרי ברכתה כשאר ברכת הנהנין:
נחח וכן מי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים
נטשאינם יודעים להבדיל בעצמם, לא יברך
סלהם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא לחזור ולהריח עמהם, כדי שתהא ברכתו בשביל
סאעצמו ולא בשבילם בלבד:
סבט אבל (ב) ברכת בורא מאורי האש יכול לברך להם
סגאע"פ שאינו צריך לברך אותה בשביל עצמו, לפי שברכת
סדהאור לא נתקנה בשביל הנאת האדם, אלא לזכר שנברא האור במוצאי שבת, כמו שיתבאר
סהבסי' רח"צ, לכך אינה
סודומה לברכת הנהנין.
סזויש חולקין
סחעל זה ואומרים,
סטשאף שלא נתקנה בשביל הנאת האדם, מכל מקום הואיל ואינו צריך לחזר אחר האור לברך
עעליו במוצאי שבת כדרך שצריך לחזר אחר כל המצות שהן חובה כמו שיתבאר בסי' רח"צ, לפיכך אין
עאברכה זו דומה לברכת המצות, שמפני שהן חובה יכול לברך אותן מי שיצא כבר ידי חובתו,
עבכדי להוציא אחרים שלא יצאו עדיין ידי חובתן,
עגכמו שנתבאר בסי' קס"ז. וטוב לחוש
עדלדבריהם שלא להכנס בספק ברכה לבטלה:
עה##
עוקונטרס אחרון
(א) אין ליטלם כו'. עיין
(א) אין ליטלם כו'. עיין
עזב"י, דהרשב"א לא פסיקא ליה איסורא אלא שטוב ליזהר, משום דאפשר דנקטינן
עחבעיא דריש לקיש לקולא. ואף
עטדאנן קיי"ל בסי' י"א
פלחומרא, מכל מקום הא קיימא לן דבעיא דריש לקיש אינה אלא לכתחלה, כמ"ש
פאהמג"א סי' תקפ"ו סק"ו עיי"ש:
פב(ב) אבל ברכת כו'. הן אמת
פגשמהמג"א אין ראיה לחלק בין נר לבשמים. אלא
פדלפי שלא מלאו לבו לסתור דברי השו"ע לגמרי, לכן סיים דעכ"פ מי שהבדיל כו',
פהכיון שיכול לצאת לדברי הכל לחזור ולהריח יחזור ויריח ויוצא בזה ידי ספק. אבל לפי
פודעת רבינו אפרים שתלה
פזהאיסור משום דאינו אלא מנהג, ועל כרחך היינו משום דאין מחזרין עליהם, פשיטא דהוא
פחהדין לנר, כמ"ש האליה זוטא.
פטאלא דלפי
צמ"ש המג"א לסתור מברכת ירקות משום דאינה אלא להנאתו, אם כן בנר דאינו
צאמשום הנאתו כמ"ש הרא"ש, לא
צבנסתרו דברי ב"י.
צגאבל לפי מ"ש הט"ז לסתור
צדמברכת ירקות משום דהכא אין מחזרין כו', אם כן הוא הדין לנר.
צהאלא דיש לומר דבנר לא קשה מידי מברכת
צוהלחם של סעודת שבת, עיי"ש בט"ז.
צזוהדבר שקול. לכן
צחטוב לחוש לדברי אליה זוטא, המיקל בספק ברכות, כדעת
צטרבינו אפרים:
ק[2255] עיקרי ההלכות שנתבארו
קאבסימן זה:
קב(א)
קגלהשיב הנפש בריח טוב (ס"א-ב).
קד(ב)
קהעל איזה בשמים מברכים (ס"ג-ו).
קו(ג)
קזשלא לברך למי שאינו בקי (ס"ז-ט).
קח[2256] משנה ברכות נא, ב (ובית הלל אומרים נר
קטובשמים). טור ושו"ע ס"א (מברך על הבשמים).
קימרדכי ברכות רמז קפח (והשיב רבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש
קיאוהבדלה וברכת הלחם [ד]מצה, דהוא חובה ומצוה, וזה אינו אלא מנהג). טור סי' רצז
קיב(וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא וברכת המוציא של מצוה, שהן חובה,
קיגאבל זה אינו אלא מנהג בעלמא). הובא בקונטרס אחרון ס"ק ב (לפי
קידדעת רבינו אפרים ... דאינו אלא מנהג).
קיהוכן הוא לעיל סי' רצו ס"א (הנהיגו
קיוחכמים להריח בבשמים במוצאי שבת, מטעם שיתבאר בסי' רצ"ז). לקמן סוף ס"ז (הבשמים במוצאי שבת ...
קיזהנהיגו חכמים).
קיח[2257] רמב"ם פכ"ט הכ"ט (למה
קיטמברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין
קכאותה בריח טוב). טור וט"ז ס"ק א (שאין מברכין עליהם אלא להשיב הנפש שהיא
קכאכואבת ביציאת השבת).
קכבוכן הוא לקמן ס"ז (הבשמים במוצאי שבת לא
קכגהנהיגו חכמים אלא בשביל הנאת האדם, להשיב נפשו הדואבת ליציאת השבת).
קכד[2258] ביצה טז, א (נשמה יתירה נותן
קכההקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו). זח"ב פח, ב (כד
קכונפק שבתא בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא רוחא עלאה קדישא
קכזדאסתלק מינה). תוס' פסחים קב, ב ד"ה רב (פירש רשב"ם דטעם בשמים משום
קכחאיבוד נשמה יתירה). ביצה לג, ב ד"ה כי (משום נפש יתירה שאבד, ומריח הבשמים ומישב
קכטדעתו עליו). רבינו יונה ברכות (לח, ב) ד"ה ב"ש אומרים נר (וטעם הבשמים
קלבמוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת, והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה
קלאמנוחה ממנו, ומריח בשמים כדי לישב נשמתו). הגהות מיימוניות שם אות ע (נשמה יתירה
קלבנתנה בו באדם ערב שבת וכו'). לבוש ס"א (שלא חייבו חז"ל כל כך לברך עליהם
קלגשאינם אלא להשיב הנפש, שהיא כואבת עליו מיציאת שבת, מחמת נפש היתירה שהיתה בו בשבת).
קלדוכן הוא לקמן סי' תעג ס"ו (שמה שמברכין על הבשמים בכל
קלהמוצאי שבת הוא כדי להשיב את הנפש, שהיא דואבת ליציאת הנפש השבת מחמת נשמה היתירה
קלושניטלה ממנו). סי' תצא ס"א (כדי להשיב את הנפש שכואבת על הנשמה יתירה שהיתה
קלזבו בשבת והלכה ממנו במוצאי שבת). סי' תרכד ס"ג (כדי להשיב את הנפש יתירה
קלחשהלכה לה).
קלטוהחילוק בין טעם הרמב"ם (שבהערה הקודמת) לבין טעם השני
קמהאמור כאן, ראה לקוטי שיחות חל"א ע' 191. שלחן המלך ע' רד.
קמא[2259] ראה לקמן סי' תריב ס"ז (שהריח הוא דבר שאין הגוף נהנה
קמבממנו כלל, אלא הנשמה בלבד נהנית ממנו).
קמג[2260] ברכות נג, ב (אין מחזרין על האור כדרך
קמדשמחזרים על המצות), ורשב"א שם (כתב הראב"ד ז"ל וכל שכן על הבשמים,
קמהדאינה[ו] הנאה דנפשיה). רא"ש ברכות פ"ח סי' ג (מכל שכן על הבשמים, דאינה
קמואלא להשבת נפשו). טור ושו"ע ס"א (ואם אין לו, אין צריך לחזר אחריהם).
קמזוכמו לענין נר, דלקמן סי' רחצ ס"א (אבל אם אין לו אור
קמחבמוצאי שבת, אין צריך לחזר אחריו כדרך שצריך לחזר אחר שאר מצות).
קמט[2261] כדלעיל סי' רפח ס"ב-ג.
קנ[2262] הליכות אלי בסופו, הערות לסי' תרכד,
קנאאות תשפב (ואפשר דדוקא הכא ביום הכיפורים דמפסיק האכילה מבעוד יום לא בא הנשמה
קנביתירה, אבל בשבת שאכל כבר, באת הנשמה יתירה מבעוד יום, ואחר בואה אינה הולכת מפני
קנגהתענית). הובא בשיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ב. עולת שבת ס"ק ד. מ"א
קנדריש הסימן.
קנה[2263] סעיף ג (המבדיל על הכוס במוצאי יום
קנוהכיפורים אינו מברך על הבשמים, שלא תקנו אלא במוצאי שבת כדי להשיב את הנפש יתירה
קנזשהלכה לה. אבל אם חל יום הכיפורים בשבת, מברכין על הבשמים כמו בכל מוצאי שבת).
קנחוהיינו שלפי הטעם שהובא לעיל מהליכות אלי, היינו דוקא כשאוכלים
קנטבליל שבת, "שכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת, אינה הולכת עד מוצאי שבת".
קסוכן הוא בשו"ע שם ס"ג (ואין מברכים על הבשמים, אפילו אם חל להיות בשבת).
קסאאמנם במ"א שם ס"ק א (וב"ח
קסבכתב בשם מהרי"ל ואבודרהם ורש"ל, שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים).
קסגוהוא כמבואר באבודרהם סדר תפלת נעילה
קסדד"ה וחוזר (ואם חל יום הכפורים בשבת ... ומברך גם על הבשמים). שו"ת מהרי"ל סימן לד (ולברך
קסהעל הבשמים במוצאי יום כיפור ... שאין לאומרו, זולתי כשחל בשבת). ב"ח סי' תרכד
קסו(אכן בתשובת מהרי"ל סימן ל"ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת. וכ"כ
קסזה"ר דוד אבודרהם. וכן נראה לי עיקר לענין מעשה ... וכן פסק מהר"ש לוריא).
קסח[2264] שו"ע שם ס"ד (בשמים של ערוה,
קסטכגון קופה של בשמים תלוי בצוארה, או אוחזת בידה, או בפיה אין מברכין עליהם, לפי
קעשאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר. בשמים של עכו"ם אין
קעאמברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם).
קעב[2265] שו"ע שם ס"ב-ג (אין מברכין
קעגעל הריח, אלא אם כן נעשה להריח. הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה
קעדמהמטה, שאינם אלא להעביר סרחונו של מת ... וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא,
קעהולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא. מוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו,
קעולפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים).
קעזוכן הוא בסדר ברכת הנהנין פי"א ה"ח (אין מברכין על
קעחהריח הטוב אלא אם כן נעשה להריח בו, אבל מוגמר שמגמרים בו את הבגדים ליתן בהם ריח
קעטאין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, ואין צריך לומר מוגמר
קפשמגמרין בבית להעביר ממנו ריח רע, ואפילו בשמים שמוליך עמו האסטניס לבית הכסא לבטל
קפאהריח רע, אין מברכין עליהם כלל, אף אם בא להריח בהם שלא בבית הכסא, הואיל ואין
קפבעומדים להריח בהם ליהנות מריחם, רק להעביר ריח רע בלבד).
קפג[2266] משנה ברכות נא, ב (אין מברכין לא על
קפדהנר ולא על הבשמים של עכו"ם ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים). ב"י (כתוב
קפהבארחות חיים בשם הרשב"א כל שבירך על אחד מאותם ששנו במשנתינו שאין מברכין,
קפואפילו בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולברך). רמ"א ס"ב (ואם בירך על בשמים
קפזאלו לא יצא, וצריך לחזור ולברך על אחרים).
קפחוכן לענין נר, נתבאר לקמן סי' רחצ ס"ח (אין מברכים על אור
קפטשל עבודה זרה ... ואם עבר ובירך, צריך לברך על אור אחר אם יש לו).
קצ[2267] ברכות מג, א-ב (מברכין עליהן בורא עצי
קצאבשמים, חוץ ממושק, שמין חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים ... מברכין עלייהו
קצבבורא עשבי בשמים ... האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא, אומר ברוך שנתן ריח טוב
קצגבפירות).
קצדטור ושו"ע סי' רטז ס"ב (אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או
קצהמין עץ, מברך בורא עצי בשמים, ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים, ואם אינו לא מין
קצועץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים, ואם היה פרי ראוי לאכילה,
קצזמברך הנותן ריח טוב בפירות).
קצחוכן הוא בסדר ברכות הנהנין פי"א ה"א-ה (וכיצד מברך,
קצטאם זה שהריח הטוב יוצא ממנו הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים ... ואם הוא מין עץ
רמברך עליו בורא עצי בשמים ... ואם הוא פרי הראוי לאכילה, בין פרי העץ כמו תפוח
ראואתרוג, בין פרי האדמה, מברך על ריחו ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר נתן ריח
רבטוב בפירות ... וכל שאינו לא מין עץ ולא מין עשב, כגון המור והוא מוסק (שקורין
רגפיזו"ם בלשון אשכנז) היוצא מחטוטרות שבצואר חיה ידוע, שמתקבץ שם תחלה כמין דם
רדואחר כך מתיבש ונעשה ממנו המור, מברך על ריחו בורא מיני בשמים).
רהולענין מוצאי שבת – שו"ת מהר"י ווייל סוס"י קצא
רו(כשמברכין בורא עצי בשמים במוצאי שבת). מ"א בתחלת הסימן (ובמהרי"ו כתב
רזכשמברך בורא עצי בשמים במוצאי שבת ... משמע שהיו מברכין עצי בשמים).
רח[2268] של"ה שער האותיות אות ק הל' ברכות
רטכלל ט ס"א צה, א (כתב הטור ... ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא, הלכך על
ריכל דבר שהוא מסופק בו [מה הוא], מברך בורא מיני בשמים [וכו'], דמיני בשמים כולל את
ריאהכל, עכ"ל. ועל כן אנו נוהגין לברך על סתם תערובות בשמים במוצאי שבת בורא
ריבמיני בשמים, כדי להסתלק מן הספק). הובא במ"א תחלת הסימן.
ריגוכן הוא בסדור רבינו, סדר הבדלה (בורא מיני בשמים).
ריד[2269] מ"א שם (ומכל מקום נראה לי דטוב
ריהלהניח בתוכן חתיכות מעור הנדי שקורין פיזו"ם, כדי שיברך בורא מיני בשמים).
ריו[2270] מחלוקת הפוסקים שבזה הובאה במ"א ריש הסימן (הט"ז ביו"ד
ריז[סי' קח ס"י] ונקודות הכסף האריכו לפלפל אם מבדילין על פלפלין, אם היא בכלל
ריחבשמים, והמטה משה כתב להבדיל עליהם. ולא ידעתי מקום הספק, דהא יש אומרים דאפילו על
ריטפת חם מבדילין, עבב"י).
רכובמטה משה סי' תקה (ועל ריח הפלפלים מצאתי בקובץ ישן בשם מהרא״י דיוצאים בהם כמו בשאר בשמים, ולא כיש שמפקפקים בדבר).
רכאובב"י (כתוב בכל בו בסימן כ"ד (כ, ג) וז"ל
רכבוהמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים ... וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ'
רכגקפח) בשם ה"ר שמואל ב"ר גרשום דמברכין בלחם חם שריחו נודף. אלא שנראה
רכדמדבריו שאינו מברך על הפת בורא מיני בשמים, אלא שנתן ריח טוב בפת).
רכה[2271] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. ובסדר
רכוברכת הנהנין פי"א ה"ט (וכן פלפלין וזנגביל כתושין, אף מי שנהנה מריחם,
רכזיש אומרים שאין לברך עליו, לפי שמכיון שעשויין לתבלין בלבד, ואין רגילות כל כך
רכחלהריח בהם, לא נקראו עומדים לריח כלל ... ויש חולקין בזה. ולכן נכון למנוע שלא
רכטלהריח בהם. וכן שלא להריח בלחם חם, אם יש לו ריח טוב, להנצל מספק ברכה).
רלוראה קיצור הלכות מילואים ע' קטז.
רלא[2272] שו"ת הרשב"א ח"ג סי'
רלברלד (עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין, לתת טעם
רלגביין ... מסתברא, שמותר להריח בהן, ואפילו לכתחילה, לפי שאין היין נותן בהם ריח, ואינן
רלדעושין כן ליתן היין טעם בתבלין, אלא אדרבא, ליתן התבלין טעם ביין ... ומכל מקום
רלהמסתברא, דלבשמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך. ועוד דכל שיש בו איסור מעורב,
רלואיפשר דמימאיס למצוה). שו"ע ס"ג (שקים מלאים בשמים שמשימים העובדי
רלזכוכבים תוך קנקני היין, אף על פי שמותר להריח בהם, אין מבדילין עליהם). מ"א
רלחס"ק א (דמאיס לגבוה). טור ושו"ע יו"ד סי' קח ס"ו (שק של
רלטפלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך, מותר להריח בהם. אבל לבשמים דהבדלה אסור).
רמהובא גם לקמן סי' רחצ קונטרס אחרון ס"ק א.
רמאוכעין זה הוא גם לעיל סי' יא סי"ג (המשתחוה לבהמה, צמרה
רמבפסול לציצית, אף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט ... מכל מקום למצוה
רמגאסור, משום דמאוס הוא לגבוה).
רמדוהטעם שכאן נאסר רק לכתחלה, יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק
רמהא.
רמו[2273] טור ושו"ע ס"ד
רמז(נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר).
רמחוהיינו לאחר חג הסוכות, משא"כ בימי
רמטהסוכות עצמן, כמבואר בסדר ברה"נ פי"א סוף ה"ח (ההדס מן הדין אסור
רנלהריח בו כל החג). וכנפסק בשו"ע סי' תרנג ס"א (הדס של מצוה אסור להריח
רנאבו).
רנב[2274] ברכות לט, ב (אמרי
רנגהואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי). שבת קיז, סע"ב. טור (ונהגו
רנדלברך על עצי הדס ... ויש נותנין טעם לדבר כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה של הלולב
רנהניעביד ביה מצוה אחריתי). לבוש ס"ד (יש אומרים שמצוה לברך על הדס של מצוה,
רנוכיון דאיתעביד ביה מצוה פעם אחת, דהיינו מצוה של לולב, ניעביד ביה מצוה אחריתי).
רנזט"ז ס"ק ז.
רנחוכן הוא לענין ציצית, כלעיל סי' כא ס"א
רנט(ויש בעלי הנפש שמחמירין לגונזן או להניחן תוך ספר אחד לסימן הואיל ונעשה בהם מצוה
רסאחת יעשו בהן מצוה אחרת).
רסאוכן הוא בעירובי חצרות, כדלקמן סי' שצג
רסבס"ג (ויש לבצוע עליו בשבת ... דהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן
רסגמצוה אחרת).
רסדוכן הוא בערבות, כדלקמן סי' תמה
רסהסי"ב (יש
רסונוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה
רסזאחת נכון לעשות בה מצוה אחרת. ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת
רסחאפיית המצות).
רסטוכן הוא בעירוב תבשילין, כדלקמן סי'
רעתקכז סכ"ה (מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירוב תבשילין עד אחד משלש סעודות
רעאהשבת, כדי לבצוע עליו, אם הוא ככר שלם, שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה
רעבאחרת).
רעג[2275] כמבואר בב"י ד"ה ומ"ש
רעדרבינו ומיהו (שיש בו ריח אף על פי שהוא יבש, ומכל מקום כיון שאין בו ריח לחלוחית,
רעהרוצה לברך יותר על בשמים שעיקר ריחם בהם).
רעו[2276] תשובת רבינו אפרים, בתשב"ץ סי'
רעזפו, ובמרדכי ברכות רמז קפח, ובטור (אני איני מברך על הדס שוטה שלכם היבש ואין בו
רעחלחלוחית ריח). דרכי משה ס"ק א (מוהר"ר אברהם מפראג דכתב, דכל הדס בעולם
רעטקרא כאן הדס שוטה, הואיל ואין בו לחלוחית לברך עליו). רמ"א ס"ד (ויש
רפאומרים דאין לברך על הדס היבש דאינו מריח, רק על שאר בשמים).
רפא[2277] דרכי משה ס"ק ב (והמנהג באלו
רפבהמדינות כדברי הר"ר אפרים, שלא לברך על הדס כלל, וזהו כדברי מוהר"ר
רפגאברהם מפראג. ומיהו נראה דטוב להניח הדס באותו כלי של בשמים, ואז יוצאים ידי כולן).
רפדרמ"א שם (וכן נהגו במדינות אלו. ונראה לי דיש להניח גם הדס עם הבשמים, דאז
רפהעושין ככו"ע).
רפו[2278] תשובת רבינו אפרים במרדכי שם (אדם
רפזשאינו מריח, ומברך לעצמו על הבשמים, [הוה] ברכה לבטלה). שו"ע ס"ה (מי
רפחשאינו מריח אינו מברך על הבשמים).
רפט[2279] סעיף כג (מי שאינו אוכל אינו יכול לברך
רצהמוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן, כיון שהוא אינו
רצאמחויב בברכה זו, וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שברכת הנהנין
רצבאינה דומה לברכת המצות, שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול
רצגלברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי
רצדהארץ, לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר
רצהכשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין. משא"כ בברכות הנהנין, שאף שהן חובה על הנהנה,
רצומכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר
רצזהברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות ... וכל זה לגדול שאינו יודע לברך, אבל
רצחלקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין כדי לחנכן במצות, ואפילו אין חינוכם מוטל עליו,
רצטכגון שאינן מבני ביתו).
שוהיינו שיש כאן ג' הלכות:
שא(א) ברכות שהן חובה, כמו הלל ומגילה,
שביכול אדם לברך בשביל אחרים (שאין יודעים לברך בעצמם), מטעם ערבות, אעפ"י שהוא
שגכבר יצא.
שד(ב) ברכת הנהנין שאינן חובה, כמו ברכת
שההלחם והיין, אין בהם ערבות, ולכן אין אדם יכול לברך בשביל אחרים (אף אם אין יודעים
שולברך בעצמם), אם הוא כבר בירך לעצמו ואינו חייב בברכה.
שז(ג) בני ביתו הקטנים, יכול אדם לברך
שחבשבילם (אף אם יודעים לברך בעצמם), כדי לחנכם במצות, אף ברכת הנהנין שאינן חובה
שטואין בהן ערבות.
שיוהמקור לכל זה הוא בברייתא ר"ה כט,
שיאא (כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין (שאינן חובה,
שיבאלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם,
שיגלא ליתהני ולא ליבריך, רש"י), שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא). ושם כט,
שידב (לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין (ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא
שיהיאכלו ולא יברכו, רש"י), אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו
שיוכדי לחנכן במצות, ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא).
שיזוכך נתבאר בפוסקים כאן, לענין ברכת
שיחהבשמים בהבדלה:
שיטתשובת רבינו אפרים שם (וגם להוציא בני ביתו אינו יכול). והקשה
שכבטור (ולא נהירא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו אע"פ שאינו אוכל עמהם, והתם
שכאמאי חובה איכא. וכן הורה לי אדוני אבי הרא"ש ז"ל). ותירץ בב"י (אין
שכבמכאן קושיא לה"ר אפרים, דההיא בני ביתו הקטנים היא, וכדמסיים בה בסוף פרק
שכגראוהו בית דין (ראש השנה כט:) כדי לחנכן במצות, וחינוך לא שייך אלא בקטנים). וכן
שכדנפסק בשו"ע ס"ה (אלא אם כן נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך).
שכהוהיינו שברא"ש וטור ושו"ע מיירי בבני ביתו הקטנים,
שכוש"פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות", ואף אם יצא יכול להוציאם. ואילו
שכזרבינו אפרים מיירי בבני ביתו הגדולים, שאם יצא אינו מברך בשבילם ברכת הנהנין,
שכחאפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם, כמבואר בט"ז ס"ק ח (ה"ר אפרים ...
שכטמיירי בגדולים ... הטור כאן מיירי ... בקטנים).
שלומה שיכול לברך בשביל בני ביתו הקטנים, היינו אף אם יודעים
שלאלברך בעצמם, כדלעיל סי' רצו סי"ז (יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני
שלבביתם הקטנים ... אבל הגדולים ... הואיל
שלגוהם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא יבדילו
שלדבעצמם), ונתבאר שם (הערה
שלה2155).
שלו*
שלזיוצא אם כן מכל זה:
שלחיכול אדם לברך בשביל הקטנים, כדי לחנכם
שלטבמצות:
שמ(א) אפילו בברכת הנהנין.
שמא(ב) אפילו יכולים לברך בעצמם.
שמבואילו מה שיכול לברך לגדולים הוא רק
שמגמטעם ערבות, ולכן יכול לברך בשבילם:
שמד(א) רק במצות שהן חובה, ולא בברכת
שמההנהנין.
שמו(ב) רק אם אינם יודעים לברך בעצמם.
שמז[2280] ר"ה כט, רע"ב (ברכת
שמחהלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דלמא ברכה לאו
שמטחובה היא. תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה
שנמדברא הוה מקדש להו).
שנאוכן הוא לעיל סי' רעג ס"ו (ואעפ"כ יכול לברך להם
שנבבורא פרי הגפן שבקידוש זה, אף על פי שברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול להוציא
שנגאחרים, אף על פי שאינן יודעים לברך, מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן של קידוש, בין של
שנדלילה בין של יום, וכן ברכת המוציא כשמקדש על הפת, אינן דומות לשאר ברכת הנהנין,
שנההואיל והן חובה, וכמו שנתבאר בסי' קס"ז), ושם נסמן (הערה 681).
שנומשא"כ ברכת המוציא של סעודת שבת,
שנזכדלעיל סי' קסז סכ"ג (ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת, מכל מקום כיון שחיוב
שנחזה אינו אלא להנאתו, שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול, אם כן אם
שנטאינו יודע לברך גם כן לא יהנה, שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואין כל ישראל
שסערבים שיהנה זה).
שסאועל זה הוא הדיון כאן (ס"ז-ט,
שסבוקונטרס אחרון ס"ק ב), אם ברכת הבשמים ובורא מאורי האש דינם כמו ברכת היין של
שסגקידוש והבדלה, ובורא פרי האדמה של אכילת הכרפס, או דינם כמו ברכת המוציא של סעודת
שסדשבת.
שסה[2281] כדלעיל סי' רעא ס"ב (ותקנו
שסוחכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין). וראה מראי מקומות וציונים.
שסז[2282] כדלעיל ס"א (והערה 2260),
שסחשאין זו תקנת חכמים וחובה, אלא הנהגה שהנהיגו חכמים.
שסט[2283] כדלעיל ס"א (כדי
שעלהשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה יתירה שהלכה).
שעא[2284] בשו"ע ס"ה נפסק
שעב(מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו יודע),
שעגדהיינו שדינו כמו בפה"ג של יין קידוש, שיכול להוציא את מי שאינו יודע לברך
שעדבעצמו.
שעהוחלקו עליו המ"א ס"ק ה (צ"ע
שעודהא כתוב בסי' קס"ז דאפילו בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו, וטעמא משום
שעזדלא הוי אלא להנאתו, וכל שכן כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה, ואין צריך לחזר
שעחאחריו כלל, אם כן למה יברך לחבירו).
שעטוהט"ז ס"ק ח (דלא דמי לקידוש
שפוהבדלה, שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ... ואין זה דומה למ"ש הטור
שפאסימן תפ"ד לענין טיבול ירקות, כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות הוה
שפבכברכת מצה, ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו', דהכא אפילו מצוה לא הוה כשאר
שפגמצות שצריך לחזור אחריהם, אלא מנהג הוא בעלמא ... על כן נראה שלא להקל נגד רבינו
שפדאפרים בענין להוציא מי שאינו יודע).
שפהוהנפקא מינה בין טעם המ"א לבין טעם
שפוהט"ז, יתבאר לקמן (ס"ט וקונטרס אחרון ס"ק ב) – לענין ברכת מאורי
שפזהאש.
שפח*
שפטאלא שמכל מקום יש לברכת הבשמים והאור
שצדין "כעין חובה", כדלעיל סי' ריג ס"ה (לא הצריכו שיהיו המברך
שצאוהשומעים קבועים יחד בישיבה, אלא בהנאת אכילה ושתיה, שכל אחד נהנה בפני עצמו, אבל ...
שצבברכת האור במוצאי שבת ... אינה כברכת הנהנין ממש, כי היא הנאה כעין חובה. ומטעם זה
שצגגם בברכת הריח שבמוצאי שבת פוטר אחד את חבירו שלא בקביעות ישיבה, אפילו מריחים זה
שצדאחר זה, ואפילו שלא בשעת הבדלה).
שצה[2285] כדלעיל סי' רצו סי"ז.
שצו[2286] מ"א סוף סק"ה (ועכ"פ
שצזנראה לי, דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים, יריח הוא בעצמו בפעם אחרת, ובזה יוצא
שצחידי הספק).
שצט[2287] בקונטרס אחרון ס"ק ב, נתבארה
תמשמעות המ"א שיכול לברך להם ברכת הנרות, ומשמעות הט"ז שאינו יכול. אלא
תאשאין הכרח לכל צד, והדבר שקול. ולכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא דלקמן, שאינו יכול
תבלברך להם ברכת הנרות, כדי שלא להכנס בספק ברכה לבטלה, כנפסק כאן.
תג[2288] רא"ש ברכות פ"ח סוף ס"ג
תד(שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת. דאי משום הנאת האור מברך,
תההיה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנין מן האור). ט"ז סי' רחצ ס"ק א (שאין
תומברכין אלא לזכר שנברא האור במוצאי שבת, דאי משום הנאת האור היה צריך לברך בכל פעם
תזכשנהנה מהאור).
תח[2289] סעיף א (שלא תקנו ברכה זו אלא
תטלזכר שנברא האור במוצאי שבת).
תי[2290] אליה זוטא סי' רחצ ס"ק יג (ודין
תיאמברך [ברכת הנר] לאחרים, נראה דינו כדין מי שאינו מריח).
תיב[2291] סעיף א (אם אין לו אור במוצאי
תיגשבת, אין צריך לחזר אחריו כדרך שצריך לחזר אחר שאר מצות).
תיד[2292] תשובת רבינו אפרים, שהובאה במרדכי ברכות רמז קפח (והשיב
תיהרבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש והבדלה וברכת הלחם [ד]מצה, דהוא חובה ומצוה, וזה
תיואינו אלא מנהג). טור סי' רצז (וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא
תיזוברכת המוציא של מצוה, שהן חובה, אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא).
תיח[2293] סעיף כג (שבמצות שהן חובה כל ישראל
תיטערבים זה בזה, וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין.
תכמשא"כ בברכות הנהנין, שאף שהן חובה על הנהנה, מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא
תכאלברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ).
תכב[2294] כך סיים בקונטרס אחרון
תכגס"ק ב (והדבר שקול. לכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא, המיקל בספק ברכות).
תכד[2295] תוכן המשך הדברים בקונטרס
תכהאחרון זה:
תכובפנים
תכזס"ה נפסק דאין ליטול לבשמים, מה שהניחו נכרים לקנקני יין כדי שיקלוט היין
תכחריחם, דמאיסים לגבוה. אמנם בדיעבד שבירך עליהם, לא הצריך לחזור ולהריח בבשמים
תכטאחרים.
תלואף
תלאדלעיל סי' יא סי"ג נראה לכאורה, שאף בדיעבד אסרינן מה דמאיס לגבוה.
תלבמכל
תלגמקום נראה מהפוסקים דאינו אלא לכתחלה.
תלדלתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשמז.
תלה[2296] ע"ז מז, א (בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל, לולבו
תלומהו למצוה ... מי מאיס כלפי גבוה או לא ... בעי רב פפא המשתחוה לבהמה, צמרה מהו
תלזלתכלת ... היינו בעיא דריש לקיש). וברמב"ם הל' ציצית פ"א הי"א (המשתחוה
תלחלבהמה צמרה פסול לציצית). ובכ"מ שם (בפרק כל הצלמים בעיא דלא איפשיטא ולחומרא).
תלטועל פי זה כתב בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רלד
תמ(עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין, לתת טעם ביין
תמא... מסתברא, דלבשמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך. ועוד דכל שיש בו איסור
תמבמעורב, איפשר דמימאיס למצוה). וכן נפסק בשו"ע ס"ג (שקים מלאים בשמים
תמגשמשימים העובדי כוכבים תוך קנקני היין, אף על פי שמותר להריח בהם, אין מבדילין
תמדעליהם). ועל פי כל זה נראה לכאורה דאסור אף בדיעבד.
תמהאמנם כתב על זה בב"י ד"ה כתב
תמוהרשב"א (ואף על גב דלא איפשיטא, ואפשר נמי דשרי, שהרי"ף לא כתבה בהלכות,
תמזמכל מקום טוב ליזהר מזה משום הקריבהו נא לפחתך).
תמח[2297] לעיל שם סי"ג (המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית,
תמטאף על פי שאין בעלי חיים שנעבדו אסורים להדיוט ... מכל מקום למצוה אסור, משום
תנדמאוס הוא לגבוה).
תנא[2298] "ונראה לי דדעת הטור
תנבוהרב"י והפוסקים כמ"ש התוס' בע"א דבעיא דריש לקיש אינו אלא לכתחלה".
תנגוהיינו כמ"ש בתוס' ע"ז מז, א
תנדד"ה מי מאיס (ובעי מי מאיס לכתחלה או לא).
תנה[2299] תוכן המשך הדברים בקונטרס
תנואחרון זה:
תנזבפנים ס"ט הובאו שתי דעות במי שכבר
תנחהבדיל, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם, אם יכול לברך להם גם
תנטברכת בורא מאורי האש.
תסמחלוקת זו לא נתפרשה די הצורך בפוסקים,
תסאאף שמשמעות המ"א היא שיכול לברך להם ברכת הנרות, ואילו משמעות הט"ז היא
תסבשאינו יכול.
תסגוכיון שאין הכרח לכל צד, והדבר שקול,
תסדלכן טוב לחוש לדברי אליה זוטא, שאינו יכול לברך להם ברכת הנרות, כדי שלא להכנס
תסהבספק ברכה לבטלה
תסולתוכנו ראה כנישתא דבי רב ע' תשמח.
תסז[2300] על מה שנפסק בשו"ע
תסחסעיף ה (מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים, אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו
תסטיודע), דהיינו שדינו כמו בפה"ג של יין קידוש, שיכול לברך בשביל מי שאינו יודע
תעלברך בעצמו.
תעאחלק המ"א ס"ק ה (צ"ע דהא
תעבכתוב בסי' קס"ז דאפילו בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לחבירו, וטעמא משום דלא
תעגהוי אלא להנאתו, וכל שכן כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה, ואין צריך לחזר אחריו
תעדכלל, אם כן למה יברך לחבירו ... ועכ"פ נראה לי, דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים, יריח
תעההוא בעצמו בפעם אחרת, ובזה יוצא ידי הספק).
תעונראה לכאורה מדבריו שחשש רק לברכת
תעזהבשמים, ולא לברכת הנר, דכיון שברכת הנר לא נתקנה בשביל הנאת האדם נחשבת כמו חובה.
תעחאמנם "אין ראיה [מדבריו] לחלק בין
תעטנר לבשמים",
תפשהרי המ"א לא חלק בפירוש על דברי השו"ע, אלא מצא דרך שיוכל לצאת מהספק
תפאלענין ברכת הריח, באופן שיוכל לברך לדברי הכל. משא"כ בברכת הנר, שאין דרך
תפבלצאת לדברי הכל (שהרי אינו יכול לברך פעם נוספת על הנר), יוכל לסמוך על דעת
תפגהב"י.
תפד[2301] בתשובתו שהובאה במרדכי ברכות רמז קפח (והשיב
תפהרבינו אפרים ... דלא דמי לקידוש והבדלה וברכת הלחם [ד]מצה דהוא חובה ומצוה, וזה
תפואינו אלא מנהג). טור סי' רצז (וכתב ה"ר אפרים ... לא דמי לקידושא ואבדלתא
תפזוברכת המוציא של מצוה, שהן חובה, אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא).
תפחוכדלעיל ס"א (והערה 2260).
תפט[2302] סי' רחצ ס"ק יג (ודין
תצמברך [ברכת הנר] לאחרים, נראה דינו כדין מי שאינו מריח).
תצא[2303] שמכל מקום יש מקום להוכיח
תצבמדברי המ"א, לחלק בעיקר הדין בין נר לבשמים.
תצגוהוא ממ"ש בתחלת דבריו (ולא דמי
תצדלמ"ש סי' תפ"ד דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו, דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא
תצהמשום הנאתו, משא"כ כאן).
תצודהיינו שהקשה מדין כרפס דלקמן שם
תצזס"ב (שגם ברכת בורא פרי האדמה זו אינה כשאר ברכת הנהנין שהן רשות, אלא היא
תצחכמו חובה, מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם ההגדה, ואי אפשר לאכלו בלא ברכה,
תצטולכן דינה כבורא פרי הגפן של קידוש, שיכול לברך להם אף שאינו טועם כלום עמהם).
500ועל זה חילק וכתב שני טעמים:
501(א) "דהתם תקנתא דרבנן הוא ...
502משא"כ כאן", שהבשמים אינן חובה.
503ולפי טעם זה הי' אפשר לומר שכן הוא גם
504בברכת הנר, שהרי גם היא אינה חובה, שאין צריך לחזר אחר הנר.
505אמנם לא הסתפק בטעם זה, והוסיף החילוק
506השני:
507(ב) "דהתם ... לא משום הנאתו,
508משא"כ כאן", שהבשמים הם משום הנאה.
509ולפי טעם זה יוצא, שבנר יכול להוציא את
510מי שאינו יודע לברך בעצמו, כיון ש"לא נתקנה בשביל הנאת האדם".
511[2304] ברכות פ"ח סוף ס"ג
512(שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת. דאי משום הנאת האור מברך,
513היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנין מן האור).
514[2305] שפסק בשו"ע ס"ה
515(מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוין להוציא ... מי שאינו יודע),
516דהיינו שיכול להוציא את מי שאינו יודע לברך בעצמו.
517[2306] ס"ק ח (דלא דמי
518לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ... ואין זה דומה למ"ש
519הטור סימן תפ"ד לענין טיבול ירקות, כיון דתקנת חכמים הוא משום היכר תינוקות
520הוה כברכת מצה, ויכול להוציא אף על פי שאינו טועם כו', דהכא אפילו מצוה לא הוה
521כשאר מצות שצריך לחזור אחריהם, אלא מנהג הוא בעלמא ... על כן נראה שלא להקל נגד
522רבינו אפרים בענין להוציא מי שאינו יודע).
523הרי שלא הזכיר כלל (את הטעם שבשמים אינם
524אלא להנאתו), אלא את הטעם שהבשמים "אינו אלא מנהג בעלמא". "אם כן
525הוא הדין לנר", שאינו יכול "להוציא מי שאינו יודע".
526[2307] "דלעיל סי'
527רע"ג נתבאר דאף בברכת הלחם של סעודות שבת אין יכול להוציא, ואין לך חוב גדול
528מזה דחייב מדאורייתא ג' סעודות, ועל כרחך צריך אתה לחלק כמו שכתבתי לעיל, דאפילו
529הכי אינו קרוי חובה. וכל שכן בשמים דכאן".
530הרי שכל ההוכחה שאינו יכול לברך בשביל
531מי שאינו בקי, הוא מדין ברכת הלחם של סעודת שבת – שהיא להנאת הגוף, אל דין ברכת
532הבשמים – שהיא להנאת הגוף. משא"כ ברכת הנר שאינה הנאת הגוף, אפשר שיוכל
533להוציא את מי שאינו בקי.
534אף שבט"ז נראה שגם בנר אינו יכול
535לברך בשביל מי שאינו בקי.
536[2308] שאין לנו הכרעה ברורה בדעת
537הט"ז ומ"א בזה.
538[2309] וכן מסיק בפנים סוף הסימן
539"וטוב לחוש לדבריהם, שלא להכנס בספר ברכה לבטלה".