Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אמהדורא בתרא לסימן שא
[א] מחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט
מה שכתבו ספר התרומה וסמ"ג וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט, לכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא דטס של זהב יש בראשה
[א] מחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט
מה שכתבו ספר התרומה וסמ"ג וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט, לכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא דטס של זהב יש בראשה
בכו'. ואמאי השמיטו אוקימתא זו. וגם אמאי השמיטו ההיא דאוגרת בה שערה, ללמוד ממנה למחט שמעמדת
גקישוריה, כמו שכתב הרא"ש.
דאך
הבאמת לא קשה מידי, דאדרבה הא ודאי על כרחך הא דאוגרת בה שערה אין בה טס וכהאי גוונא,
וואפילו הכי היא שנויה בכלל תכשיטים דמשנתנו לרב יוסף. וגם אביי לא פריך עליה אלא דתהוי
זכמו בירית, דלא מיקרי תכשיט בכל ענין אף אם היא של כסף או זהב, דומיא דאצעדה
חשבזרוע שהיו רגילין גם בשל זהב כדכתיב בקרא, אלא משום שהיא עשויה
טלבתי שוקיים הוה ליה כטבעות הכלים, ואם כן הוא הדין לאוגרת בה שערה שעושים לשבכה כמו שכתבו התוס' (א), אבל בלאו הכי הוה מודה לרב יוסף, והיינו טעמא משום דראשה
יאחד עב ועגול כתכשיט. והיינו בכל מחטין דעלמא שראשן אחד עגול, ואפילו הן של ברזל, וכמשמעות
יאהגמרא ופירוש רש"י דף נ"ב. וגם ספר התרומה וסיעתו
יבקרו לה אישפיגל"א,
יגדלא כמג"א. מדתניא סתמא דלענין
ידטומאה דא ודא אחת היא,
טואלמא דלא משכחת לה כלל מחט שאינה נקובה שאינה מקבלת טומאה, אלא בגלמי.
טזוכמו שכתבו התוספות במסקנא. ורוצים לומר
יזשם, דלמסקנא מחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל, כמו שכתב מהרש"א שם.
יחומשום הכי נמי לא כתב ספר התרומה וסיעתו דין זה כלל, מאחר שנדחה ממציאות למסקנא.
יט[ב] מחט שבשבכה ובירית אינם נחשבים תכשיט
וגם אין ללמוד ממנו למחט שבצעיף, לפי דעת ספר התרומה
וגם אין ללמוד ממנו למחט שבצעיף, לפי דעת ספר התרומה
כוסמ"ג וסיעתם דסבירא להו לאסור משום תכשיט
כאלדינא דגמרא (ומה שכתב במג"א להיתר, היינו לדידן שנהגו
כבהיתר בתכשיטין
כגכמו שכתב הב"ח, ומבואר הוא בהדיא בספר
כדהתרומה). והיינו טעמא,
כהמשום דסבירא להו דדוקא בעשויה לבתי שוקים
כולא מקרי תכשיט, (ב) וכן לשבכה,
כזמשום שהבתי שוקים עצמן, וכן השבכה, עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל, כי הן במקום צנוע,
כחואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה,
כטוהצעיף על השבכה,
לומשום הכי נמי גם הבירית שהיא טבעת הכלי ומשמשת לבתי שוקים לא חשיבה תכשיט, וכן מחט
לאלשבכה לאביי, משום דבטילי לגבייהו, משא"כ כבלים שאין משמשין לבתי שוקים (אבל הצעיף ומפתחי
לבחלוק שהן בגלוי עשויין גם
לגלנוי).
לדומיהו
להכל כהאי גוונא הוי ליה לספר התרומה גבי בירית לפרש. אלא משמעות לשונו שם דמשום הכי לחוד לא חשיבא תכשיט ונוי,
לואף שהיא של זהב וכסף, משום שהיא טבעת הכלים, דהיינו לבתי שוקים שלא יפלו דוקא, כמ"ש
לזשם בספר התרומה ובסימנים, וכן הוא בסמ"ג פן ישתלשלו כו', דלא כגירסא שלנו בסמ"ק וטור, וכן בשבכה שלא יפלו שערותיה לחוץ,
לחשנמצא עיקר פעולת ותועלת השבכה לאגור השערות בל יראו השערות הוא על ידי המחט, משום
לטהכי נמי הוה ליה כטבעת הכלים.
ממשא"כ במחט שסוגר בה מפתחי החלוק בצוארו שלא יפול החלוק כלל בלי המחט, ואף אם
מאיתגלה קצת מצוארו, מכל מקום אין זה כדאי למקרי טבעת הכלים, אלא היא משמשי אדם
מבומקבלת טומאה ודאי, כדתניא סתמא דלענין טומאה דא ודא
מגאחת היא.
מדוכן
מהצעיפי הנשים
מו(ג) (ותדע, מדאסר לאשה בצעיפה מדינא דגמרא
מזמשום תכשיט, מכלל דלא דמי לטבעת הכלים) היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת
מחסביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא
מטרפוי על הראש.
נאי נמי שכורכת מטפחת על הצעיף סביב הראש כנהוג במדינות אלו
נא(ותדע,
נבדאם אי אפשר כלל להיות הצעיף על הראש בלי מחטים, אם כן לדינא דגמרא אי אפשר לה להתכסות
נגבצעיף כלל בשבת,
נדואם כן הוי ליה לספר התרומה וסיעתו לאשמועינן חידוש דין זה בפירוש, דמדינא דגמרא אסור
נהלילך בצעיף לרשות הרבים, והאידנא שרי).
נו[ג] המחט שבצעיף וחלוק לא נהגו בו בימיהם
והא
והא
נזדלא מוקמינן מתניתין במחט שבצעיף
נחוחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו, וכן משמע בכלים פרק
נטכ"ד, אלא רדיד, דהיינו כעין
ססודר, כשיוצאת לרשות הרבים, כמ"ש רמב"ם פרק כ"ד מהל' אישות, ור"ש פרק כ"ד
סאדכלים משנה י"ו
סבבשם הערוך. ומפתחי חלוקה גם כן לא היו מחוברים במחט,
סגאלא בקשירה, כדתנן פרק אלו קשרים. משום הכי פריך למאי חזיא לאשה עכ"פ.
סדוגם באיש יש לומר שלא היו משתמשים בימיהם באינה נקובה לצורך לבישה כלל. וטומאתה
סההיא משום כלי מעשה, שהיו משתמשים בה לצורך רקימה וכהאי גוונא, עיין רמב"ם פירוש
סוהמשנה פרק י"ג דכלים, ובחבורו פרק י"א
סזהל' ט"ו שם. וכן משמע מלשון דא ודא
סחאחת היא, דטומאתן שוה ממש משום כלי מעשה. וספר
סטהתרומה וסיעתו למדו דין מחט שאינה נקובה,
עמאוגרת בה שערה לרב יוסף, ואביי מודה ליה בצעיף
עאומפתחי חלוק.
עב[ד] שיטת בעל התרומה שהמחט אינו נחשב מלבוש
והשתא
והשתא
עגאתי שפיר
עדמ"ש בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא
עהמשום דלאו תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא.
עוומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרי כמו בירית. ואין לומר
עזמשום דמיוחדות ואורחא לכך, משא"כ במחט דלאו אורחא, כמו שכתב ב"י סי' ש"ג. דזה אינו במשמע לשון ספר התרומה כלל, אלא דבעי תכשיט דוקא,
עחעיין שם גבי נושק"א ובסימנים. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהוה ליה
עטכטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט.
פואין
פאחילוק כלל בין אשה לאיש, כמ"ש בסמ"ג דף י"ח ע"ד ול[כ]רוך רצועה
פבולמתוח כו'. והא דנקטו אשה, היינו משום שבאיש קבועים
פגותלויים משיחות באבנט דמכנסים להגביה הבתי שוקים, עיין ספר התרומה.
פדגם
פהאין לומר (ד) דמשיחה היא דרך מלבוש, כמו שכתב ספר התרומה ריש פ"ו גבי חוטי צמר, מה שאין
פוכן במחט.
פזדהא (ה) כבלים נמי מיקרי דרך מלבוש בספר התרומה.
פחוהשתא
פטאתי שפיר נמי דפורפת על המטבע, אף שאינו מיוחד לכך ועומד להסירו משם,
צוכמו מחט נקובה. אלא דאפילו הכי שרי אם פרפה מבעוד יום, משום דמשמש להך לבישה
צאכטבעת הכלים, שבלעדו (ו) היה המלבוש נופל לגמרי.
צבוהא
צגדנקט ספר התרומה לשון איסורא לחוד גבי מחט נקובה, ולא חיובא
צדכדתנן במתניתין, וגם בפ"ו לא הזכירו ספר התרומה
צהבכלל חיובי חטאת, שצריך ליזהר בהם גם האידנא עיין שם. יש לומר דסבירא ליה כירושלמי דמוקים למתניתין באשה
צוגדלת דוקא, לרבנן דפליגי אדרבי מאיר באומן דרך אומנתו, אבל בשאר נשים ואנשים הוצאה
צזשלא כדרכה היא. ולפי זה מיירי מתניתין בתחובה בבגדה באיזה מקום שיהיה,
צחוכמו שנתבאר לעיל דבימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים על ידי מחטים ולא במפתחי החלוק.
צטואיסור
קזה בצעיף ומפתח החלוק נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסף, דדוקא באינה נקובה פטורה אבל בנקובה
קאחייבת (והיינו לר' מאיר בכל הנשים, ולרבנן בגדלת כדאיתא בירושלמי, משום שדרך הוצאה היא להן ותחוב בבגדיהן,
קבואם כן הוא הדין אם תחובה בשבכה לאגור השער לא גרע, ומקרי דרך הוצאה). והיינו טעמא
קגדחייבת בנקובה, משום דלאו תכשיט הוא כמו אינה נקובה, לרב יוסף דסבירא ליה שהיא תכשיט
קדאף שאוגרת בה שערה
קה(ומה שנתבאר לעיל דאוגרת דמי לפורפת על האבן ולבירית,
קוהיינו לאביי).
קזוהנה לפי זה נסתר גם כן הטעם שכתב בב"י
קחסי' ש"ג גבי מחט נקובה משום דלאו אורחא כו', דאם כן הוה ליה שלא כדרכה.
קטואין לומר דלפעמים יוצאה כן כדאיתא בגמרא גבי טבעות פעמים כו',
קידהתם דוקא דרך הוצאת משוי היא כמשמעות רמב"ם. ולהב"י צריך לומר
קיאדהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה, כאומן דרך אומנתו, לר'
קיבמאיר, וכמו שכתבו התוס' דף י"א דר' מאיר מודה לרבי יהודה
קיגגבי אשה, וכמו שכתב הרע"ב.
קיד[ה] שיטת הפוסקים שהמחט נחשב מלבוש
והנה
והנה
קיהלפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד, דמכל מקום לאו תכשיט היא. וכן משמע גם כן בסימני
קיוספר התרומה פ' י"ז (ז). ומה שכתב המרדכי בשם ר"י, אינו ר"י
קיזהזקן רבו של ספר התרומה, אלא ר"י הבחור
קיחאו ר"י אחר.
קיטוהנה
קכהמרדכי לפי שיטתו שהביא תשובת ר"י זו להלכה בפ"ד,
קכאמשום הכי לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג בפרק ו' ובפרק י"ז לאסור מחט
קכבנקובה לנשים,
קכגאלא שהעתיק כל דבריהם בדין התכשיטין, וכהאי גוונא בפרק ז'. משום דסבירא ליה לתשובה
קכדזו, דמתניתין איירי בתחובה
קכהבבגדה, ובגדלת, או מפני שהיא כאומן דרך אומנתו לר' מאיר, וגם רב יוסף סבירא ליה הכי,
קכוולא קאי סיפא ארישא, כמו דלא קאי הכי למסקנא
קכזדרבא. ולפי זה פסקי השלחן
קכחערוך סותרים זה את זה (ח).
קכטאך
קלאפשר דמ"ש בגליון המרדכי פרק י"ז
קלאהעתקת לשון ספר התרומה בסימנים לאסור מחט נקובה, הוא נשמט מגוף המרדכי.
קלבוסבירא ליה
קלגדגם לתשובת ר"י שבפ"ד יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך לבישה, כמו אוגרת
קלדלרב יוסף, ואפשר אפילו לאביי. והיינו טעמא, משום דלאו אורחה לייחודי
קלהלכך ועומדת למלאכתה,
קלומשא"כ כשניטל חורה או עוקצה, דמיא למשיחה דבתי שוקים ולבירית ולכבלים.
קלזולפי זה אין צריך לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'. ופורפת על המטבע היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל, וכולו פרוף ומכוסה
קלחבבגד, מיקרי דרך מלבוש ותכשיט, ולא דמי למחט כלל (ט).
קלט[ו] מחט נקובה ואינה נקובה באיש
ושיטה
ושיטה
קמזו מוכרחת לפי דעת רמב"ן ורשב"א בשם הגאונים, דאיש חייב
קמאבמחט נקובה כאשה, ודרך אומנתו פטור, ועל כרחך צריך לומר
קמבדצורך לבישה גרע טפי, דאורחא הכי לפעמים (י),
קמגומקרי דרך הוצאת משוי, משום שאין אדם רשאי להוציא כל מה שצריך לו אלא מה שהוא דרך מלבוש,
קמדומחט נקובה לא מקרי דרך מלבוש ותכשיט, משום דלאו אורחא לייחודי להכי כבירית
קמהוכבלים.
קמוומשום הכי תנן סתמא חייבת, אף אם הוא בענין
קמזשיפול הבגד לגמרי בלי המחט, וכן באיש. ולא דמי לפורפת, דהמטבע מכוסה ואין נראה
קמחרק בגד דהוא דרך תכשיט, כדפירש רש"י ריש
קמטפרק ו'.
קנוהמשיחה אורחא לייחודי להכי,
קנאומשום הכי גם אם משיחה זו לא יחדה לכך, מכל מקום לאו משוי הוא, כיון שדרכה לייחדה.
קנבמה שאין כן מחט,
קנגמאחר שאין דרכה לייחדה לכך, מיקרי משוי (יא), כי לא מקרי דרך מלבוש אלא מה שדרכו כך
קנדתמיד כמו כל המלבושים. ואפילו הכי אין צריך ליזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחת, מאחר שהוא מלבוש גמור,
קנהולא דמי כלל למחט ובירית ומטבע. והיינו טעמא דרמב"ם גבי משיחה שעל גבי המכה,
קנולפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן
קנזמכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו. אבל אין לומר דרמב"ן ורשב"א
קנחסבירא להו כרש"י ורמב"ם דבירית הוא תכשיט, דהא הרשב"א דף ס כתב בהדיא כפירוש התוס'.
קנטאבל
קסבשיטת רי"ף ורמב"ם יש לומר, דהיינו טעמא
קסאדאיש חייב באינה נקובה,
קסבמשום שהיא תכשיט דאשה,
קסגודמיא לטבעת שאין עליה חותם דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו', וכן משמע ברמב"ם. ובחיובא דנקובה יש לומר דלא רצו לשנות
קסדלשון המשנה להוסיף ביאור, אלא מיירי
קסהבתחובה בבגדה שלא לצורך לבישה, ומשום שהנשים דרכן בכך, כמ"ש בירושלמי אליבא דרבי מאיר, דקיי"ל
קסוכוותיה לרמב"ם, אבל בצורך לבישה לא
קסזמיירי כן לא באשה ולא באיש (יב). אלא שזהו דוחק גדול, והוה ליה לפרש בין באיש בין באשה
קסחשתחובה בבגדו, כמו שכתב שם גבי אומן (הלכה כ"א).
קסטאבל לא יצא סתם, משמע אפילו לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו. דלא דמי לפורפת שהמטבע מכוסה. ובירית היא תכשיט לרמב"ם ככבלים,
קעואפשר דמיירי בשל כסף, וחוטי צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכך.
קעאולפי
קעבזה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד, אלא למשיחה
קעגשעל גבי המכה דאסור, משום דלאו אורחה אלא
קעדבמקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא. ולא דמי לכבלים דבתולות, שהוא דבר קבוע כמה שנים
קעהעד הנישואין בכל בתולה שחוששת לזה, ולאו מקרה הוא כלל וכלל.
קעו[ז] תפירה בתחיבת סיכה בבגד לחיבור
מה
מה
קעזשנתבאר לעיל הא דבגמרא לא מוקמינן
קעחמתניתין דאינה נקובה בצעיפים וכהאי גוונא, יש לתרץ בפשיטות לפי דעת ריב"א במרדכי
קעטפ"ד, דתפירה שאינה של קיימא
קפחייב, אם כן במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום
קפאשמתקיים כך. ועיין ערוך דנקיט בסיכי
קפב(במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא. ואוגרת
קפגבה שערה לפירוש רש"י, שתוחבת בשבכה, וגם להתוספות יש לומר בכהאי גוונא:
קפדהגהות הרב למהדורא בתרא
[א]
[א]
קפהועיין
קפושם בתוס' דאפילו יש לה טס של זהב
קפזאינה חשובה תכשיט כשאוגרת בה שערה כל שאינה כנגד פדחתה.
קפחואפילו
קפטבכנגד פדחתה היינו טעמא, משום דיש לה ב' ראשים והטס בראשה בענין שהוא כנגד פדחתה קובע
קצמקום לעצמו להיות תכשיט, אבל מן הצדדים לא חשיב כל כך ובטיל לגבי ראש הב'.
קצאומיהו
קצביש לומר דפדחתה לאו דוקא, אלא לאפוקי שבכה שתחת הצעיף. וכן בירית בבתי שוקים שתחת מלבושיה, משום הכי לא הוו תכשיט,
קצגמשא"כ במחט שבצעיף ובמפתחי חלוקה בצוארה מקרי תכשיט.
קצדוהשתא
קצהאתי שפיר שאין צריך לידחק כמ"ש לקמן לחלק בין יפלו לגמרי
קצוכו'. ומיהו צ"ע מכבלים. וגם לשון ספר התרומה
קצזגבי בירית לא משמע כן, רק כמ"ש לקמן.
קצחואתי שפיר נמי איסור מחט נקובה.
קצט[ב]
רזה אינו מוכרח,
ראדשבכה מוזהבת אין עליה צעיף, כדמשמע מלשון הקבועים בה ולא התלויים בה. וכן
רבכתב רבינו ירוחם שהיא כובע של נשים:
רג[ג]
רדאין צריך לידחק בכך,
רהאלא במדינתם היו מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקה ותמר, בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט זו, רק המחט היא לסגרו
רועל צוארה מלפניה או מלאחריה על העורף.
רזותדע
רחממ"ש בספר התרומה סי' ר"מ ובמרדכי גבי עיר של זהב דלא תגלה
רטהצעיף. ואם כן למה אסרו במחט שאינה נקובה מדינא דגמרא אפילו בצעיף עיין שם,
ריאלא ודאי משום שלא יפול מעליה בהסרת המחט.
ריאוהאי
ריבטעמא מהני נמי דלא דמי לטבעת הכלים ומקרי תכשיט.
ריגוהיינו טעמא נמי דאצעדה, מאחר דלא דמי לטבעת
רידהכלים לא בטילי לגבי החלוק. ומקרי משוי אם אינו תכשיט. (וכן משמע בהדיא בספר
ריההתרומה) גבי נושקא, דהיתר מחט שסוגרת החלוק כאפיק"א הוא משום תכשיט דוקא, עיין
ריושם בסימנים. והמרדכי פ"ד יש לומר דמיירי בכהאי
ריזגוונא שהמחט מעמדת הצעיף.
ריחאבל
ריטמה שכתב הב"י סי' ש"ג משום דלאו אורחה במחט נקובה, אם כן הוי ליה הוצאה שלא
רככדרכה. ואם לפעמים דרכה כך, לישתרי.
רכאולא דמי לטבעת שיש עליה חותם, שדרכה לפעמים להוציאה
רכבבאצבעה דרך הוצאת משוי ולא להתקשט כלל, דאם לא כן לא מיקרי
רכגדרך הוצאה אם היתה מתכוונת אז לתכשיט, אבל כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני
רכדרגילות זו למהוי הוצאה כדרכה, אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא, אי סלקא
רכהדעתך דלא בעינן תכשיט.
רכוואף
רכזאם תמצי לומר דלדרך לבישה בעינן רגילות טובא.
רכחמכל מקום מדמחייבת משום דלפעמים דרכה לצאת בנקובה, מכלל דאותו פעם נמי מיקרי דרך הוצאת
רכטמשוי כאומן דרך אומנתו ולא דרך לבישה כלל. ועל כרחך צריך לומר דלא דמי למשיחה וכמ"ש
רלבפנים לספר התרומה.
רלאותדע
רלבעוד מפורפת על האבן כו', דמותר לכל אדם אף שהמנהג אינו אלא במדי, ושרי אף לאנשים, כמ"ש בספר התרומה וסמ"ג. ואם כן גבי מחט נקובה
רלגצריך לומר משום דאינה תכשיט ומלבוש כלל מאחר שאינה מכוסה בבגד. ולהב"י
רלדמאי פריך בגמרא איש מאי איכא כו'. וכן
רלהלא קשה מידי מ"ש הרא"ש על הרי"ף. אלא ודאי
רלוכוונת הב"י דלאו אורחא לעולם לצורך לבישה, רק לפעמים אורחא דרך אומנתו. ועיין
רלזרש"י גבי גזברית דלא מקרי
רלחתכשיט רק מה שדרך נשים להתקשט. והשתא לא פליג ב"י על ספר התרומה
רלט(ע"כ הג"ה):
רמ[ד]
רמאזה אינו,
רמבדמחט שאוגרת בה תוכיח, אלא ודאי משום דמשמשי
רמגכלים לא מקרי רק בכהאי גוונא דווקא (ע"כ הג"ה):
רמד[ה]
רמהאין צריך לזה, ואדרבא משום הכי הן
רמומלבוש משום דגופו מינטר בהו,
רמזוכמו בבהמה, אבל מחט, אם אינה תכשיט,
רמחלא דמי למשיחה דשם מלבוש עליה, כמו סמרטוט דפרק ר' אליעזר דמילה (זה אינו, דמחט שאוגרת
רמטבה תוכיח) (ע"כ הג"ה):
רנ[ו]
רנאזה אינו,
רנבדהא בספר התרומה וסמ"ג נקטו נמי סרבלו סתמא,
רנגאף אם יש לו בתי זרועות,
רנדוגם בטלית אפשר שלא תפול בלי פריפה זו, אלא ודאי משום שמכוסה בבגד מקרי תכשיט ודרך
רנהמלבוש (ע"כ הג"ה):
רנו[ז]
רנזזה אינו מוכרח שם,
רנחדלא הוזכר שם יחוד, ולהתוס' לא מהני יחוד.
רנט[ח]
רסלא קשה מידי,
רסאדמיירי כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי, כמו שנתבאר לעיל:
רסב[ט] אי נמי יש לומר (כן עיקר),
רסגדגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'. וצ"ע.
רסד[י] זה אינו מוכרח
רסהכלל,
רסודלא איירי בנקובה בדרך לבישה בהדיא, אלא הניחו המשנה כסתמא ולא פירשו כלום. ואם כן
רסזיש לומר דסבירא להו כפירוש הירושלמי וכרבנן דר' מאיר דאומן
רסחכו'. ומה שכתב המגיד משנה דנחלקו על הרי"ף
רסטורמב"ם, היינו באינה נקובה בדרך
רעלבישה, ובנקובה שלא לצורך לבישה נחלקו על הרמב"ם עכ"פ:
רעא[יא]
רעבזה אינו, דמחט שאינה נקובה דרכה
רעגלכך, ולמה ליה לספר התרומה לפרש הטעם משום שהיא תכשיט. ואין לומר דאיש לאו אורחיה,
רעדדאם כן אינה תכשיט לו כמו שנתבאר לעיל:
רעה[יב]
רעוזה אינו, דדומיא שאינה נקובה באשה תכשיט,
רעזעיין שם:
רעח[1871]
רעטבמהדורא בתרא שלפנינו יתבאר דין מחט הנקובה ושאינה נקובה, דלעיל סי'
רפשא ס"ד-ה וס"ט, וקונטרס אחרון שם ס"ק ד, וסי' שג סי"א
רפאוסכ"ד, לשיטת בעל התרומה וסייעתו, לשיטת הב"י, לשיטת הגאונים וסייעתם
רפבולשיטת הרי"ף וסייעתו.
רפגתוכן המשך הדברים במהדורא בתרא:
רפד(א)
רפהנתבאר בסי' שא ס"ה וסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה וראשה אחד עב מקרי
רפותכשיט, ומקורו בספר התרומה. ועל זה מבאר שהלכה זו למדו מהא דתנן נז, א (לא תצא אשה
רפז... במחט שאינה נקובה), ופרש"י (וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה
רפחחשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות), לפי פירושו של רב יוסף ס, א (הואיל ואשה
רפטאוגרת בה שערה), היינו שאוגרת שערה במחט שראשה עב שנושאת בתור תכשיט. אלא שאביי
רצחולק עליו, שכיון שתוחבת את המחט בשבכה ואוגרת בה שערה, דינה כבירית שאין לה דין
רצאתכשיט, אלא דין בית יד למלבוש, ומותר לצאת בה. אמנם למדנו מכך, שמחט שאינה נקובה
רצבשתוחבת להעמיד קשרי הבגדים, וראשה עב, מודה אביי לרב יוסף שיש לה דין תכשיט – אף
רצגבלא "טס של זהב יש בראשה" (ס"א).
רצדומה שמחט שאוגרת שערה אין לה דין תכשיט,
רצהיש לבאר בשני אופנים: (א) הבירית והשבכה הן במקום צנוע, ואינם לנוי. משא"כ
רצוהמחט שעל "הצעיף ומפתחי החלוק, שהן בגלוי, עשויין גם לנוי". (ב) הבירית והמחט שבשבכה עשויות שלא
רצזיפלו הבגדים לגמרי, ולכן אין להם דין תכשיט (אלא בית יד למלבוש). משא"כ המחט
רצחשל הצעיף ומפתחי החלוק, שגם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי, יש להם דין תכשיט
רצט(ס"ב).
שומה
שאשלא העמידו את המשנה הנ"ל (לא תצא אשה ... במחט שאינה נקובה) במחט שתוחבת
שבלהעמיד קשרי בגדיה וראשה עב, היינו לפי שבימיהם לא נהגו לסגור בגדיהם במחט
שג(ס"ג). או מטעם שיש אומרים שהעמדת הקשרים במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת
שד(ס"ז).
שה(ב) נתבאר בסי' שא ס"ד-ה, ובקונטרס
שואחרון שם ס"ק ד, ובסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה שתוחבת בבגדיה כדי
שזלהעמיד קישוריהם, הרי היא כבית יד לבגדים, ומקורו ברא"ש (ריש ס"א).
שחאמנם דעת בעל התרומה והסמ"ג, שגם
שטמחט שאינה נקובה אינה נחשבת בית יד לבגדים, אלא תכשיט. ומבאר שיטתם בזה, דלא מקרי
שיבית יד לבגדים אלא כשעשויות שלא יפלו הבגדים לגמרי (ס"ד).
שיאונפקא מינה מזה למחט שניטל חורה, שאינה
שיבתכשיט, ומכל מקום נפסק במרדכי בשם הר"י, שמועיל בה יחוד להחשב בית יד לבגדים
שיגומותר לצאת בה, וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד. והוא דלא כשיטת בעל התרומה, שלא
שידהותר לצאת במחט אלא כשהוא תכשיט (ס"ה).
שיהבהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י
שיומודה לבעל התרומה, ולא התיר אלא כשבלי המחט יפול לגמרי הצעיף, שבזה מודה גם בעל
שיזהתרומה שמותר לצאת בו משום בית יד למלבוש.
שיח(ג) לפי האמור לעיל נמצא הפרש בטעם חיוב
שיטחטאת כשיוצאת במחט נקובה התחובה בבגדיה לצורך הלבוש.
שכלשיטת
שכאבעל התרומה, מחט בצעיף ומפתח החלוק אינה בית יד למלבוש, אלא תכשיט. ואילו במחט
שכבנקובה לא הוי תכשיט אלא משוי. "ומקרי דרך הוצאה", כיון שדרכה לתחוב שם
שכגמחט שאינה נקובה (ס"ד).
שכדמשא"כ
שכההב"י סובר שמחט לצורך הלבישה הוי בית יד למלבוש, אבל מחט נקובה חייבת "משום
שכודלאו אורחא". ואף שאם כן "הוה ליה שלא כדרכה". הנה "להב"י
שכזצריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה", ולכן מקרי
שכחהוצאה כדרכה (סוף ס"ד), וכעין זה נתבאר לעיל סי' שא ס"ד.
שכטוכ"שיטה
שלזו" של הב"י יש לפרש גם בדעת המרדכי ותשובת הר"י (ס"ה), ובדעת
שלאהגאונים וסייעתם (ס"ו).
שלבואילו
שלגבשיטת הרי"ף והרמב"ם "יש לומר" שיפרשו כשיטת בעל התרומה וסייעתו;
שלד"אלא שזהו דוחק ... ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו" (ס"ו).
שלהלהקל על המעיין, חולקה המהדורא בתרא לז' סעיפים, ונוספו כותרות
שלומשנה.
שלזלכללות מהדורא בתרא זו ראה ביאורי השלחן ע' שפו ואילך.
שלח[1872] סי' רלט (ולא במחט
שלטשאינה נקובה, היא כעין איישפילגא בלעז, כמין ראש עב יש לה), וסי' רמ (ולא במחט
שמשאינה נקובה, היינו איישפלגא בלעז ... דלמא שלפא ומחויא), וסי' רנד (במחט שיש לה
שמאראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז, היא נקראת תכשיט).
שמב[1873] ל"ת סה יח, ב-ג (אישפיג"ל
שמגבלע"ז, דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ... אסורין דלמא שלפא ומחויא). שם כ, ד (במחט שאינה נקובה ... שיש לה
שמדראש מצד אחד, כעין אישפיגלא בלעז, [ו]הוא נקרא תכשיט).
שמה[אישפיגלא היא סיכה (שפילקע), שראשה אחד עב, כעין תכשיט].
שמווכן הוא לעיל סי' שא ס"ה (מחט שאינה נקובה
שמזהתחובה בבגדו ... מדברי סופרים אסור לצאת בה, מפני שראשה העב שאינו נקוב יש עליו
שמחתורת תכשיט, ויש לחוש שמא ישלפנו מבגדו להראות נויה לאחרים, וישכח ויביאנו בידו),
שמטוסי' שג סי"א (ואף
שנמחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים ... משום גזרה
שנאשמא תשלפנו להראותה
שנב... ראשה העב עשוי כעין תכשיט).
שנג[1874] ס, א (טס של זהב יש לה על ראשה),
שנדופרש"י (האחד, והשני עוקץ הוי). והיינו שדוקא בטס של זהב אוסרת המשנה
שנההנ"ל משום תכשיט, משא"כ מחט שאינה נקובה שראשה אחד רק עב, אינה תכשיט.
שנו[1875]
שנזבגמרא שם (אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה. אמר ליה אביי
שנחותהוי כבירית טהורה, ותשתרי).
שנט[1876] פ"ו סי' ז (מחט שאשה מעמדת בה
שסקשוריה, שרי לצאת בה בשבת, דהוי כמחט שאוגרת בה שערה).
שסאומדוע השמיטו בעל התרומה והסמ"ג את ההלכה שאם אוגרת בה
שסבשערה מותר לצאת בה, כדי ללמוד ממנה שמחט שמעמדת קישוריה יש לה דין בית יד לבגד.
שסגועל זה מבאר שני פרטים:
שסד(א) בסוף הסעיף שלפנינו יתבאר, שמוכח מהגמרא "דלמסקנא
שסהמחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל, כמו שכתב מהרש"א שם, ומשום הכי נמי לא כתב
שסוספר התרומה וסיעתו דין זה כלל".
שסז(ב) לקמן ס"ד יתבאר, שלדעת בעל התרומה וסיעתו, המחט
שסחשמעמדת קישוריה אינה נחשבת בית יד לבגד, ולא הותר לצאת בה אלא מטעם שהיא תכשיט.
שסט[1877] נז, א (לא תצא אשה ...במחט שאינה
שענקובה).
שעא[1878] ס, א (אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה
שעבשערה).
שעג[1879] שם (אמר ליה אביי ותהוי כבירית טהורה
שעדותשתרי), הרי שאם היא אוגרת בה שערה לא גזרו עליה, אבל אם אינה אוגרת בה שערה, אלא
שעהסוגרת בה מפתחי חלוקה, מודה אביי לרב יוסף, דמיקרי תכשיט ואסור.
שעו[1880] שבמשנה סג, א (בירית טהורה ויוצאין בה).
שעזובגמרא סג, ב (בירית תחת אצעדה עומדת). ופרש"י (תחת אצעדה שבזרוע, עומדת בשוק,
שעחלהחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה, דלאו לנוי היא, וכלי תשמיש לא
שעטהוי, אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים).
שפ[1881] מטות לא, נ (כלי זהב אצעדה וצמיד).
שפא[1882] דתנן כלים פי"ב מ"א, הובא בשבת
שפבנב סע"א (טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות). וכך גם הבירית היא כטבעת
שפגלבתי שוקיים (גרביים), להחזיקם שלא יפלו.
שפד[1883] ס, א ד"ה הואיל (נראה לר"י
שפהשתוחבת המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה, והשתא
שפואתי שפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).
שפז[1884] ע"ב ד"ה בגלמי (מחט שנגמרה מלאכתה,
שפחכגון אינשפינגל"א שאינה עומדת לינקב, דא ודא אחת היא לטומאה), והיינו שבכל אופן,
שפטבין של זהב ובין של ברזל, נחשבת הטבעת והמחט כתכשיט ומקבלת טומאה.
שצ[1885] כמועתק לעיל (הערות 1872-1873), שהיא תרגום של סיכה, שראשה אחד עב, שאסר בעל התרומה בכל אופן,
שצאאפילו של ברזל.
שצב[1886] סי' שג סק"ח (דוקא כשיש טס של זהב
שצגבראשה ומניחתה כנגד פדחתה ... משום דלמא שלפא ומחויא ... ואפשר דמחטין שלנו לא
שצדשייך זה).
שצה[1887] הא דאמרינן שגם אישפיגלא
שצושראשה עב נחשב תכשיט, למדו מהא דתניא "לענין טומאה דא ודא אחת היא",
שצזופרש"י (כל טבעות דין אחד להן), דהיינו שכל מחט מקבלת טומאה.
שצח[1888] כדאמרינן התם (תרגמא אביי
שצטאליבא דרבא בגלמי), ופרש"י (שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב, התם הוא
תדכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה, דהא לא נגמרת מלאכתה). משא"כ כל המחטין
תאשנגמרה מלאכתן מקבלות טומאה כתכשיט.
תב[1889] ס, א סד"ה ותיהוי (וצריך לומר דאטומאה
תגנמי פריך, ותהוי טהורה כבירית שהיא טהורה). והיינו שהמחט שאוגרת בה שערה אינה
תדמקבלת טומאה.
תהואם כן איך "תניא סתמא דלענין טומאה דא ודא אחת היא",
תושכל מחט מקבלת טומאה.
תז[1890] על תוס' הנ"ל (ולפי
תחהאמת דקאמר הואיל ואשה חולקת כו', צריך לומר דלא עבידא שום מחט לכך דאוגרת בה שערה,
תטדאם לא כן אכתי תקשה, דעל כרחך טהורה היא כבירית, ואמאי קתני דלענין טומאה דא ודא
תיאחת היא).
תיא*
תיבנמצא מכל זה, שגם מחט שאינה נקובה וראשה
תיגעב נחשבת תכשיט; אלא שאם אוגרת בה שערה אינה נחשבת תכשיט ואינה מקבלת טומאה
תיד(מהטעמים שיתבארו לקמן ס"ב). והא דתניא בסתם שכל מחט מקבלת טומאה, היינו כי
תיהלפועל לא מצוי מחט לאגירת שער.
תיו[1891] תוכן הסעיף שלפנינו:
תיזהובא לעיל שמדין המחט שאוגרת בה שערה,
תיחשיש לה דין תכשיט לרב יוסף, למדו בעל התרומה והסמ"ג שגם המחט שבצעיף וראשה עב
תיטיש לה דין תכשיט.
תכואף שהשיב אביי לרב יוסף שהמחט שאוגרת
תכאבה שערה אין לה דין תכשיט, אלא בית יד למלבוש. היינו דוקא במחט שאוגרת שערה,
תכבמשא"כ המחט שבצעיף היא תכשיט. ומבאר את טעם החילוק בינם בשני אופנים:
תכג(א) הבירית והשבכה הן במקום צנוע, ואינם
תכדלנוי. משא"כ המחט שעל "הצעיף ומפתחי החלוק, שהן בגלוי, עשויין גם
תכהלנוי".
תכו(ב) הבירית והמחט שבשבכה עשויות שלא
תכזיפלו הבגדים לגמרי, ולכן אין להם דין תכשיט (אלא בית יד למלבוש). משא"כ המחט
תכחשבצעיף ומפתחי החלוק, שגם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי, יש להם דין תכשיט.
תכט[1892] שלא יהי' לה דין תכשיט, כמו בירית וכמו
תלמחט שבשבכה.
תלא[1893] כמועתק לעיל (הערות 1872-1873).
תלב[1894] שלמדוהו מדרב יוסף,
תלגכמבואר לעיל (ס"א).
תלד[1895] סי' שג סק"ח (ואפשר דבמחטין שלנו לא
תלהשייך זה, ולכן נהגו להקל).
תלווכן הוא לעיל סי' שג סי"א (ועכשיו נהגו להקל
תלזבמחט שאינה נקובה שראשה אחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט), ושם נסמן (הערה 1960).
תלח[1896] שגם המ"א לא התיר בזה אלא לדידן שנהגו היתר בתכשיטין,
תלטכדלעיל סי' שג סכ"ג (ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף
תמלכרמלית ... ועל פי דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים,
תמאלפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית).
תמבאלא שהמ"א התיר מטעם זה רק במחט
תמגשאינה נקובה שראשה עב, שאין זה נחשב כל כך תכשיט לאסרה בזמן הזה שאין לנו רשות
תמדהרבים. אבל בלאו הכי מודה לבעל התרומה שנחשב תכשיט.
תמה[1897] שם ד"ה ומ"ש ולא תצא במחט נקובה
תמו(והא דכתב אחר כך דמותר במחט שאינה נקובה לסגור בה מפתחי חלוקה, לא כתב כן אלא
תמזלדידן דלית לן רשות הרבים רק כרמלית, דשרי ... וכך מפורש בספר התרומה סימן ר"מ,
תמחדמשם למד הסמ"ג להורות כך).
תמט[1898] סי' רמ (דשרי לתכשיטין בחצר, ואינן
תנאסורין רק ברשות הרבים, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים, כי אם כרמלית, שרו כל
תנאהני תכשיטין, וכן מנהג). הובא בשמו גם בתוס' סד, ב ד"ה רבי ענני.
תנב[1899] הטעם שהמחט שאוגרת בה
תנגשערה אינה תכשיט, והמחט שבצעיף הוי תכשיט.
תנד[1900] היא הבירית שהובא לעיל
תנה(הערה 1880)
תנומפרש"י (תחת
תנזאצעדה שבזרוע, עומדת בשוק, להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו
תנחלנוי היא).
תנט[1901] היא המחט שאוגרת בה שערה,
תסשהובא לעיל (הערה 1883)
תסאמהתוס' (שתוחבת
תסבהמחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה, והשתא אתי
תסגשפיר דהויא כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).
תסד[1902] היינו שהבירית מהדקת את
תסהבתי שוקיה (גרביים), ועליהם לובשת את בגדיה.
תסו[1903] היינו שהמחט מהדקת את
תסזהשבכה, ועליהם לובשת את הצעיף.
תסח[1904] במשנה סג, א (כבלים טמאים
תסטואין יוצאין בהן בשבת), ובגמרא שם ע"ב (עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן
תעשלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא היו בתולותיהן נושרות), ופירשו התוס' שם ד"ה
תעאבירית (דאפשר ליטלן בלא גילוי שוקים, ומשום הכי כבלים אין יוצאין בהן, דילמא שלפא
תעבומחויא, דתכשיט לנוי הם).
תעגולפי הנ"ל לא הי' צריך לגזור בהם,
תעדכיון שגם הם עשוים לכסות עליהן למעלה בבגדיה. וכן הקשה בהגהה א (ומיהו צ"ע
תעהמכבלים).
תעוועל זה מתרץ, שכיון שאין הכבלים
תעז"משמשין לבתי שוקים" (שאינו אלא כדי "שלא יהיו פסיעותין
תעחגסות"), לכן נחשבות תכשיט וגזרו בהן.
תעט[1905]
תפדאסרי בהו ס' התרומה וסמ"ג שם משום תכשיט.
תפא[1906] דוחק לפרש חילוק זה בספר
תפבהתרומה.
תפג[1907]
תפדסי' רמ (בירית נמי בשתים ויוצאין בהן, דאינן תכשיט אלא טבעת הכלים
תפההן לבתי שוקים, ולכך טהורין ... אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי
תפושוקים פן יפלו למטה), ולא כתב כיון שהיא במקום צנוע ומכוסה בבגדיה.
תפז[1908] אף אם לא היו במקום צנוע,
תפחאלא במקום גלוי.
תפט[1909] סי' רמ (ומותר לאשה לקשור
תצרצועה סביב בתי שוקים שלה פן יפלו ... כמו בירית).
תצא[1910] שם יח, ג (שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים
תצבשלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה ... כמו בירית).
תצג[1911] סי' רפא ע' רצט (ואין לחוש פן ישתלשלו למטה,
תצדאע"פ שאין הרצועות קשורות בהם כמו בירית).
תצה[1912] ושו"ע סי' שג סט"ו (ובבתי
תצושוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם, ולא חיישינן
תצזשמא ישתלשלו למטה),
תצחוכן הוא לעיל שם ס"כ (יוצאת בבתי שוקים
תצטשקושרתם במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם (אלא עליהם) אין
500חוששין שמא ישתלשלו למטה (עם המשיחה שעליהם) ויפלו ותביאם בידה).
501ובביאור מהר"י אבוהב שם ד"ה ולא
502חיישינן, גורס גם בטור כמו בסמ"ג (נראה שיש טעות בספרים, דהוה ליה למימר לא
503חיישינן שמא יטול המשיחה, לפי שהבתי שוקיים ישתלשלו למטה).
504[1913] כמועתק לעיל (הערה 1883)
505מהתוס' (שתוחבת
506המחט בתוך הסבכה ודוחקת את הסבכה כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה ... דהויא
507כעין בירית שאוחזת בתי שוקיה שלא יפלו).
508[1914] כדלעיל (הערה 1882).
509[1915] כיון שהיא תכשיט לאדם.
510[1916] נב, ב.
511[1917] והיינו שכל מחט מקבלת טומאה.
512[1918] שלא יפול הצעיף כלל בלי המחט.
513ולכן היא משמשי אדם (תכשיט) ומקבלת טומאה.
514[1919] מדאסר ספר התרומה סי' רמ (לא תצא ... במחט
515שאינה נקובה, היינו איישפיגלא בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סביב צואר,
516או הצעיף).
517[1920] שלזה מועלת המחט להדקה על
518הראש.
519[1921] ראה לעיל סי' שא
520סל"ז (יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו, הואיל וכך הוא דרך לבישתו ... אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון
521במדינות אלו, אם רוצה להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור).
522והיינו שבמדינות הקרות היו לובשים המטפחת באופן שיכסה את הראש והכתפים.
523[1922] שגם בלי המחט לא יפול
524הצעיף.
525[1923] שהרי אסור לצאת עם
526המחטים, שהם תכשיט, ובלי המחטים יפול הצעיף, ואם כן איך תלך בצעיף לרשות הרבים.
527[1924]
528כמו שכתב בסי' רמ לענין תכשיטין (דשרי לתכשיטין בחצר, ואינן אסורין
529רק ברשות הרבים, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים, כי אם כרמלית, שרו כל הני
530תכשיטין, וכן מנהג).
531[1925] כיון שפירש בספר התרומה את המשנה (לא
532תצא ... במחט שאינה נקובה), דמיירי במחט שבמפתחי חלוקה ובצעיף, אם כן יוקשה מדוע
533לא פירשו כן בגמרא, אלא פירשו במסקנא דמיירי במחט שיש בראשה טס של זהב. ומתרץ בשני
534אופנים:
535(א) בסעיף שלפנינו, כי בימיהם לא נהגו כן הנשים.
536(ב) לקמן ס"ז, עכ"פ יש לתרץ לדעת יש אומרים
537שחיבור הבגד במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת.
538[1926] נז, ב (יוצאה אשה בסבכה המוזהבת (דאי
539שלפא ליה מיגליא ראשה, רש"י), ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה), שהם תכשיטין
540שקבועים בשבכה.
541ויתבאר לקמן הג"ה ב (דשבכה מזוהבת אין עליה
542צעיף, כדמשמע מלשון הקבועים בה, ולא התלויים בה).
543[1927] משנה טז (שלש סבכות הן, של ילדה טמאה
544טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום).
545[1928] הלכה יב (ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת
546מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל
547הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת).
548[1929] "ושל יוצאת החוץ ...
549בערוך פירש דהיינו סודר שמשימות הנשים כשיוצאות לשוק".
550[1930] ערך סבכא (סודר שמשימות
551הנשים כשיוצאות לשוק), שאינן לובשות אותו על הראש, אלא מכסות בו את הראש.
552והיינו שאת הצעיף לובשת על השבכה, באופן
553שנתבאר לעיל ס"ב (צעיפי הנשים ... היו צנופים
554היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל
555מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא רפוי על הראש), ותוחבת בו מחט כדי להדקו על הראש.
556משא"כ הרדיד, שהוא הסודר, אינה
557לובשת על הראש, אלא מכסה בו את הראש, באופן שנתבאר ברמב"ם הל' אישות
558פי"ג הי"א (שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד
559החופה את כל גופה, כמו טלית), וכדלעיל סי' שא סל"ז (במדינות אלו, אם רוצה
560להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו), וכמבואר בהגהה ג (היו
561מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקה ותמר, בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט),
562והוא כדכתיב ברבקה בחיי
563שרה כד, סה (ותקח הצעיף ותתכס), ובתמר בוישב לח, יד (ותתכס בצעיף).
564וכיון שנתפרש בברייתא שתוקעים תכשיטים
565בשבכה ויוצאים בהם לחוץ, מובן שלא נהגו הנשים ללבוש צעיף על השבכה (שהי' מכסה על
566התכשיטים שבראש השבכה), אלא משימות רדיד על השבכה (שאינו מכסה על התכשיטים שבראש
567השבכה).
568[1931] שבת קיא, ב (קושרת אשה מפתח חלוקה).
569[1932] ס, א (ולא במחט שאינה נקובה, למאי חזיא).
570[1933] נב, ב (לענין טומאה דא
571ודא אחת היא ... מחט בין נקובה בין אינה נקובה).
572[1934] משנה ה (ויש לרוקמי הבגדים בשעת אריגתן
573מחט שלופפין עליה חוטי המשי, כדרך שלופף האורג חוט הפשתן על הקנים הדקין, כדי שיהא
574קל להם להכניס אותן המחטים בין חוטי האריג בשעת הרקימה, וזה דבר מפורסם ואינו צריך
575ביאור).
576[1935] הלכות כלים שם (מחט שלופפין עליה השני
577או הזהב וכיוצא בהן, כדרך שעושין הרוקמין).
578[1936]
579כמו מחט הנקובה שטומאתה כיון שתופרין בה והיא כלי מעשה.
580[1937] שאם היא משמשת למפתחי
581חלוקה אזי חשובה תכשיט (אף שבימיהם לא השתמשו במחט למפתחי חלוקה).
582[1938] שמפרש (ס, א) המשנה במחט שאוגרת בה
583שערה, שאסורה משום תכשיט, כדלעיל בתחלת המהדורא בתרא.
584[1939] תוכן הסעיף שלפנינו
585ושלאחריו:
586נתבאר בסי' שא ס"ד-ה, ובקונטרס
587אחרון שם ס"ק ד, ובסי' שג סי"א, שמחט שאינה נקובה שתוחבת בבגדיה כדי
588להעמיד קישוריהם, הרי היא כבית יד לבגדים, ומקורו ברא"ש (ריש ס"א).
589אמנם דעת בעל התרומה והסמ"ג, שגם
590מחט שאינה נקובה אינה נחשבת בית יד לבגדים, אלא תכשיט. ומבאר שיטתם, דלא מקרי בית
591יד לבגדים אלא כשעשויות שלא יפלו הבגדים לגמרי (ס"ד).
592ונפקא מינה למחט שניטל חורה, שאינו
593תכשיט, ומכל מקום נפסק במרדכי בשם הר"י, שמועיל בה יחוד להחשב בית יד לבגדים
594ומותר לצאת בה, וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד. והוא דלא כשיטת בעל התרומה, שלא
595הותר לצאת במחט אלא כשהוא תכשיט (ס"ה).
596בהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י
597מודה לבעל התרומה, ולא התיר אלא כשבלי המחט יפול לגמרי הצעיף, שבזה מודה גם בעל
598התרומה שמותר לצאת בו משום בית יד למלבוש.
599[1940] לפי מה שנתבארה שיטת בעל התרומה באיסור תכשיט במחט (באופן השני
600דלעיל ס"ב), שאם בלי המחט יפלו הבגדים לגמרי, לא הוי תכשיט, ואם גם בלעדם לא
601יפלו הבגדים לגמרי, הוי תכשיט.
602לפי זה תובן גם שיטתו בענין היתר בית יד
603למלבוש, שאם בלי המחט יפלו הבגדים לגמרי, הוי בית יד למלבוש, ואם גם בלעדם לא יפלו
604הבגדים, לא הוי בית יד למלבוש.
605[1941] סי' רנד, שהוא ביאור מסכת שבת פי"ז
606(מחט נקובה ... אסור לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתח חלוקו של צוארו, דאינה תכשיט).
607והיינו שמחט שאינה נקובה שתוחב לשמש כמפתחי חלוקה, הותרה מטעם תכשיט (ולא מטעם בית
608יד לבגד). וכיון שמחט נקובה אינה תכשיט, לכן אסור לצאת בה.
609ונתבארו הדברים יותר בהגהה ג.
610[1942] היינו שמחט נקובה אינה
611דומה לאינה נקובה, כי אינה נקובה היא תכשיט, משא"כ נקובה לאו תכשיט היא, אלא
612משוי.
613[1943] בספר התרומה סי' רמ (בירית טהורה
614ויוצאין בהן בשבת ... דאינן תכשיט, אלא טבעת הכלים הן לבתי שוקים, ולכך טהורין ...
615אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקים, פן יפלו למטה). ובסמ"ג
616ל"ת סה יח, ג (שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה, פן
617ישתלשלו למטה ... כמו בירית).
618הרי שבירית דינה כטבעת הכלים, ומדוע גם במחט העשויה למפתחי
619חלוקה, לא נאמר שתהי' בית יד לבגד.
620[1944] ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל
621גוונא שיצתה בה חייבת אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה
622לא הוי תכשיט, והויא לה משוי). והיינו לומר שמחט נקובה לאו אורחא, לכן אינם נחשבת
623לא תכשיט ולא בית יד לבגד, אבל מחט שאינה נקובה אורחא, ולכן נחשבת תכשיט וגם בית
624יד לבגד.
625וכן הוא לעיל סי' שא ס"ד (לפי שאין דרך לתחוב
626שם מחט הנקובה אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו, אע"פ
627שהיא צריכה לו ללבישתו, שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא
628תכשיט ולא דרך מלבוש).
629סי' שג סי"א (אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן
630לא תצא בה ואם יצאת חייבת).
631סברת הב"י הובאה גם לקמן ד"ה והנה לפי זה (והערה 1970), ומבאר שם הקושי בזה. וכאן מבאר
632שעכ"פ אין לפרש כן בדברי ס' התרומה.
633[1945] גם מחט שאינה נקובה לא
634הותרה משום בית יד לבגד, אלא משום תכשיט.
635[1946] סי' רמ (אם יש שיכולין לסגור מפתחי
636החלוק, כמו אפיקיי"ט בלעז, והוה תכשיט), ובסימנים שם (אם יש מחט באותה נושקא
637שסוגרת בה מפתח מלבושה סביב צוארה, מותר, והוי כמו אפיקא בלעז, שהוא תכשיט).
638הרי שגם מחט שאינה נקובה לא הותרה אלא מטעם תכשיט, ולא מטעם בית יד למלבוש.
639[1947] "רצועות ומשיחות של
640בתי שוקים" הוה ליה כטבעת הכלים.
641[1948] גם בלי המחט לא יפלו
642הבגדים לגמרי, ולכן אינם חשובים בית יד לבגד.
643[1949]
644"מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת בראש בתי שוקים, ולכרוך שם רצועה
645כדי למתוח הבתי שוקים", ולא הזכיר נשים (ראה גם הג"ה ג).
646[1950]
647בס' התרומה ובסמ"ג שם (אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר
648סביב בתי שוקים פן יפלו למטה).
649[1951] סי' רמ (מותר לכתחלה ... לכרוך שם
650רצועה כדי למתוח הבתי שוקים, ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים), ובסוס"י רנד
651(ואותם רצועות שקושרין באבנט של מכנסים, והם תלויות לניירייש בלעז, וקושר ראשן
652באנפלייאות של בגד או של עור למתוח האנפלייאות למעלה).
653וכן הוא לעיל סי' שא סמ"ו (מותר לצאת ברצועות
654התלויות באבנט ... המנעלים או הבתי שוקים קשורין בהם, שאז הן משמשות ללבישתו ואינן
655משוי).
656[1952] סי' רלט, והוא ביאור מסכת שבת פ"ו
657(לא תצא אשה בחוטי צמר ... וכל הדברים האלה הוו כמו מלבוש).
658[1953] כיון שהמחט היא מתכת,
659אינה חשובה מלבוש.
660[1954] סי' רמ (וכבלים קרי כשיש שלשלת מזו לזו
661... והכבלים הוו כמו מלבוש), הרי שאף שהכבלים הם של מתכת, הם כמו מלבוש, כיון שהם כדי
662שלא יפלו הבתי שוקיים.
663אלא ודאי הטעם שהמחט אינה כמלבוש הוא כיון שגם בלעדם לא יפלו
664הבגדים לגמרי.
665[1955] שנתבאר שעיקר החילוק הוא
666אם בלעדיו יפלו הבגדים לגמרי או לאו.
667[1956] דתנן סה, א (יוצאות ... פרופות (שמעטפות
668בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה, ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז,
669וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית נופל מעליה, רש"י) ... פורפת על ... המטבע).
670[1957] להסיר את המטבע מהטלית.
671[1958] במשנה שם (ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת).
672ובגמרא שם סה, ב (אתאן למטבע), ופרש"י (דלאו בר טלטול הוא).
673[1959] כל הביאור הזה הוא לפי
674שיטת בעל התרומה וסיעתו, לחלק אם הבגד יפול לגמרי בלעדו או לאו.
675משא"כ לשאר הדעות שאינם מחלקים
676בזה, יתבאר דין פורפת באופן אחר, לקמן ס"ו (ופורפת על המטבע היינו
677טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל וכולו פרוף ומכוסה בבגד, מיקרי דרך מלבוש ותכשיט,
678ולא דמי למחט כלל).
679[1960] סי' רנד (ומחט נקובה ... אסור
680לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו, דאינה תכשיט).
681[1961] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם
682יצאה חייבת חטאת).
683[1962] סי' רלט, והוא ביאור מסכת שבת פ"ו
684(הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ... אסור לדידן לשתות, דליכא
685אלא חדא גזירה דילמא יביא אליו הכלי שהוא שותה בו. אבל בתכשיטיה שהיא מלובשת בהן
686איכא גזירות טובא, דילמא שלפא ומחויא ואחרי כן דילמא מייתי ארבע אמות, ולכך שרי
687לדידן דלית לן רשות הרבים). ולא הזכיר שבמחט נקובה אסור לצאת אף האידנא דלית לן
688רשות הרבים.
689[1963] שבת פ"ו ה"ג (הא במחט הנקובה
690חייב .... אמר רבי אבין תיפטר באשה גודלת). ופירש בקרבן העדה (באשה המגדלת שער במחט,
691והוה כאומן דרך אומנתו).
692והיינו שמשנה זו סוברת כדעת חכמים בירושלמי שם, שהוא רבי יהודה
693שבברייתא שבבבלי יא, ב (לא יצא החייט במחטו שבכליו ... ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי
694רבי מאיר, וחכמים אומרים אומן באומנתו חייב). וגם האשה הגודלת היא אומנת באומנתה
695שחייבת. משא"כ סתם אשה אינה חייבת, "דבימיהם לא היו הנשים
696מתכסים בצעיפים על ידי מחטים", והוי שלא כדרכה.
697[1964] כי דוקא בימינו ש"הנשים
698מתכסים בצעיפים על ידי מחטים" יש מקום לחלק ולומר שדוקא כשתוחבת
699בצעיף וכיו"ב הוי כדרכה; משא"כ "בימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים
700על ידי מחטים", ואינה חייבת אלא הגודלת, בזה הדין שוה "בתחובה
701בבגדה באיזה מקום שיהיה".
702[1965] תוכן הקטע שלפנינו:
703אחר
704שנתבאר לימוד איסור היציאה במחט התחובה מהירושלמי, דמיירי המשנה באשה גודלת,
705שמוציאה את המחט למשוי, ולא בשביל צורך הלבישה. אם כן אינו מובן איך למדו מכאן
706איסור היציאה במחט הנקובה – אף אם היא תחובה בצעיף ומפתח החלוק, כדי להיות בית יד
707למלבוש.
708על
709זה מבאר, שפרט זה "נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסף" (שכשם שנתבאר
710לעיל ס"א, שדין מחט שאינה נקובה למדו מאוגרת בה שערה לרב יוסף, כן גם דין מחט
711נקובה למדו מאוגרת בה שערה לרב יוסף). שהרי הוא מפרש את שתי המשניות דמיירו באוגרת
712בה שערה, שבאינה נקובה הוי תכשיט, ובנקובה שאינה תכשיט ואינה בית יד למלבוש, הוי
713משוי. וכשם שבאוגרת בה שערה נתפרש במשנה שחייבת, כן גם בתחובה בצעיף ומפתח החלוק
714חייבת.
715[1966] שם (תני לא יצא החייט
716במחטו ... ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אומן באומנתו
717חייב ... תנינן תמן ואם יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר ... דרך הוצאה בנשים, ברם
718הכא טפילין יוצאין בכך ... תנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון,
719הא במחט הנקובה חייב, ודא היא אומן באומנותו חייב. אמר רבי אבין תיפתר באשה גודלת).
720והיינו שלמסקנא, דעת רבי מאיר, שסתם
721נשים שיצאו במחט הנקובה חייבות, כי "זוהי דרך הוצאה בנשים", משא"כ
722אומן אינו נחשב כדרכו, כי לא כל החייטים יוצאים במחט. ודעת חכמים, שרק אומן
723באומנתו חייב, שדרכו לצאת כן, וכן באשה גודלת, משא"כ סתם נשים פטורות, שאין
724דרכן לצאת כאן.
725וכמו שלרב יוסף "מקרי דרך
726הוצאה" מה שסתם נשים יוצאות במחט בשבכה לאגור השער, כן גם בזמנינו שרגילות
727הנשים לצאת במחט התחובה בצעיף ומפתח החלוק, "מקרי דרך הוצאה" וחייבת.
728[1967] כי לדעת רב יוסף המחט
729שאינה נקובה שאוגרת בה שערה הוי תכשיט (ולא בית יד למלבוש). ובנקובה לא הוי תכשיט,
730רק משוי.
731[1968] דהיינו שהוא לבוש, ולא
732תכשיט.
733[1969] תוכן הקטע שלפנינו,
734ובהמשך המהדורא בתרא (ובהגהה ג):
735כל
736מה שנתבאר עד כאן הוא לפי שיטת בעל התרומה, שתחיבת מחט בצעיף ומפתח החלוק אינו בית
737יד למלבוש, אלא תכשיט. ובמחט נקובה לא הוי תכשיט אלא משוי. "ומקרי דרך
738הוצאה", כיון שדרכה לתחוב שם מחט שאינה נקובה.
739אמנם
740הב"י סובר שגם תחיבת מחט לצורך המלבוש הוי בית יד למלבוש (כדעת הרא"ש
741דלעיל ס"א והערה 1876),
742ומחט נקובה אסורה "משום דלאו אורחא". ואם כן יוקשה מדוע חייבת, הא "הוה
743ליה שלא כדרכה".
744ועל
745זה מבאר ש"להב"י צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה",
746והיינו בתורת משוי (ולא לצורך לבישה), ולכן מקרי כדרכה. ויתבאר יותר בהגהה ג
747ד"ה אבל מה.
748לקמן
749ס"ה יתבאר כן, לדעת המרדכי ותשובת הר"י (והיינו טעמא, משום דלאו
750אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה).
751ובטעם הדבר דמחשיב הוצאה כדרכה לפי שיטה
752זו, יתבאר לקמן ס"ו "ועל כרחך צריך לומר דצורך לבישה גרע טפי,
753דאורחא הכי לפעמים, ומקרי דרך הוצאת משוי".
754ובהגהה ג מבאר הטעם דחשיב כדרכה לפי
755ביאור הב"י "כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני רגילות זו למהוי הוצאה
756כדרכה, אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא ... אלא ודאי כוונת הב"י דלאו
757אורחא לעולם לצורך לבישה, רק לפעמים אורחא דרך אומנתו".
758ונתבארה
759הלכה זו, לענין איש, לעיל סי' שא ס"ד (שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה ... משוי
760הוא לו, אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו ... ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי
761שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות
762שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ).
763וכן
764לענין אשה, לעיל סי' שג סי"א (אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא
765משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת ... אין זו הוצאה שלא כדרכה, מטעם
766שנתבאר בסי' ש"א).
767[1970] ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל
768גוונא שיצתה בה חייבת, אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה
769לא הוי תכשיט והויא לה משוי).
770ונתבאר לעיל (והערה 1944), שאין לפרש כן בדברי ספר התרומה. ועתה
771מבאר שגם עצם הדין קשה לפי סברה זו, דאם כן אמאי חייבת, הא הוה לי שלא כדרכה.
772[1971] סב, א (פעמים שהאשה נותנת
773לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).
774וכן הוא לעיל סי' שא ס"ו (ואין זו הוצאה שלא
775כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה,
776והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים
777להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו).
778[1972] פי"ט ה"ג (ומפני
779מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו
780אלא טבעת הראויה לו ... מפני שפעמים ... האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן,
781ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן
782להוציאן, ולפיכך חייבין).
783משא"כ כאן, שאין דרך להוציא מחט נקובה תחובה בבגדו.
784[1973] והיינו דלא סגי במה שיוצאת בה למפתחי
785חלוקה, שהרי זו הוצאה דרך מלבוש ולא דרך משוי, שהרי לאו אורחה להוציא כן מחט נקוב.
786אלא דמכל מקום מקרי כדרכה, מהטעם ד"לפעמים נושאתה תחובה בבגדה".
787[1974] ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור דברי
788ר"מ (והא דתנן בפרק במה אשה ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת, התם לגמרי דרך
789הוצאה בכך).
790והיינו שדוקא באומן באומנתו סובר רבי מאיר דהוי שלא כדרכה,
791משא"כ בסתם נשים שלפעמים מוליכה המחט הנקובה תחובה בבגדה, מודה רבי מאיר
792דמקרי כדרכה. ולכן חייבת.
793וראה מכון לשבתך ביאורים ס"ח.
794[1975] פ"ו מ"ג (וחייבת חטאת אע"פ
795שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת). והיינו
796שבאשה, מודה גם רבי מאיר דהוי כדרכה.
797[1976] תוכן הסעיף שלפנינו:
798לעיל סעיף הקודם נתבארה שיטת בעל התרומה
799והסמ"ג, שגם מחט שאינה נקובה שתחבה בבגדיה להעמיד קשריה, אינה חשובה בית יד
800לבגדים, וההיתר לצאת בה הוא רק כיון שהיא נוי ותכשיט, ומקרי בית יד לבגדים רק
801כשמועלת שלא יפלו הבגדים לגמרי. ולפי זה יוצא, שכל דבר שאינו תכשיט אסור לתחבו
802לצעיף ומפתח חלוקה.
803אמנם פסק המרדכי, שמחט שניטל חורה מועיל
804בה יחוד שיקרא בית יד לבגדים, אף שאינה תכשיט (וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד).
805ויש לבאר בשני אופנים:
806(א) אזיל לשיטתו שלא הביא כלל איסור
807היציאה במחט נקובה התחובה בבגדיה למפתחי חלוקה, כי גם היא בית יד לכלי, אף שגם בלי
808המחט לא יפלו הבגדים לגמרי (וכסברה הראשונה של המ"א, דלעיל
809סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ד, והערה 538).
810(ב)
811אך אפשר שגם המרדכי מודה לאסור היציאה במחט נקובה התחובה בצעיף ומפתח החלוק,
812מטעם דאין דרך להעמיד קישוריה במחט הנקובה (כדלעיל סעיף הקודם, והערה 1969,
813בשם הב"י). משא"כ במחט שניטל חורה, שדרכה לייחדה להעמיד קישוריה, הוי
814בית יד למלבוש ומותר לצאת בה.
815ועוד
816אופן שלישי נתבאר בהגהות ג, ח, ט – שגם הר"י ומרדכי סבורים כדעת בעל התרומה
817שנתבארה עד כאן, וגם כאן מיירו הר"י והמרדכי במחט שניטל חורה, "כשהמחט
818מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי".
819[1977] דתנן כלים פי"ג מ"ה, והובא בשבת
820קכג, א (מחט שניטל חררה או עוקצה טהורה). ובתוס' שם ד"ה מדלענין (לאו מנא אפילו
821על ידי ייחוד, דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד). ובדף מט, ב ד"ה
822לא אמרו (לאו מנא הוא אפילו על ידי יחוד, דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה
823יחוד). ולפי האמור לעיל בדעת בעל התרומה, צריך לומר שאף לשום בצעיף ומפתחי החלוק לא
824מהני (כמו במחט הנקוב), דמכל מקום לאו תכשיט היא, ולאו בית יד למלבוש הוא, כי גם
825בלעדי המחט לא יפלו הבגדים לגמרי.
826[1978] סי' רנד בסימנים (ואם נטלה חודדה, חוד
827שלה, או עוקצה, אסור לטלטלה באבן, אבל לסגור חלוקו סביב צוארו, או אשה לקשור צעיפה,
828אפילו נקובה אסור לצאת בה ברשות הרבים, כי אם אותה שראש עב כעין אוישפיגלא שהיא
829תכשיט). הרי שכיון שאינה תכשיט לא מהני מה שסוגר בה חלוקו להיות בית יד למלבוש.
830[1979] רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר
831לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט שניטל חורה ועוקצה, דלא מהני בה ייחוד
832לענין טומאה, אמנם אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג
833מהני יחוד).
834וכן נפסק לעיל סי' שג סכ"ד (מחט שאינה נקובה שניטל עוקצה ...
835וגם ניטל חוד שלה, אין עליה תורת כלי כלל ואסור לטלטלה בשבת. וצריך להזהיר לנשים
836שלא יטלטלוה לשום בצעיפים, אלא אם כן ניטל חודה ועוקצה מערב שבת (ויחדה אותה) לשם
837כך (מבעוד יום) ... נעשית כלי לענין זה. וכן מחט נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה
838אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה בצעיף בשבת, ולצאת בה גם כן).
839הרי דסגי מה שיחדה להיות בית יד לבגד. ואילו לפי דעת בעל
840התרומה אינו מועיל כלום.
841[1980] שהרי בודאי לא יחלוק ס' התרומה על דעת רבו
842הר"י. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכג וכלל רלה.
843אמנם בהגהות ח-ט מבאר, שאפשר גם הר"י סובר כבעל התרומה, ומיירי
844הכא שבלי המחט שניטל חורה הי' הבגד נופל לגמרי.
845[1981] הוא רבינו יצחק בן אברהם משאנץ, תלמידו של
846ר"י הזקן, ומכונה גם ריצב"א.
847[1982] הוא רמז שכו הנ"ל.
848[1983] שלא העתיק דברי ס' התרומה
849סי' רלט (פ"ו) וסי' רנד (פי"ז), שמחט נקובה אסורה אף כשתוחבת אותה לצורך
850הלבישה, כיון שאינו תכשיט (שלפי זה לא יועיל יחוד המחט שניטל חודה).
851[1984] אוצ"ל: בפ"ו.
852[1985] שמותר לצאת במחט נקובה התחובה בבגדה
853לצורך לבישה. והאמור במתניתין סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת
854חטאת), לא איירי כשתחובה בבגדה לצורך לבישה, אלא לשום משוי. והטעם שנחשבת הוצאה
855כדרכה, הוא כאחד משני הפירושים דלעיל סעיף הקודם (בגדלת או מפני כו').
856[1986] מ"ש ברישא (נז, א) "ולא תצא במחט
857שאינה נקובה" מיירי לר' יוסף בתחובה בשבכה ואוגרת שערה, ומ"ש בסיפא (סב,
858א) "לא תצא אשה במחט הנקובה כו' חייבת" מיירי בתחובה בבגדה. ודלא כמבואר
859בסעיף הקודם.
860[1987] ס, א (גבי מחט שאינה נקובה שברישא) "טס
861זהב יש לה על ראשה ... בשבת מניחתה כנגד פדחתה", משא"כ סיפא במחט נקובה,
862לא מיירי בטס של זהב על ראשה.
863[1988] גבי מחט נקובה נפסק שחייבת אף כשתוחבת
864אותה לצורך לבישה (סי' שג ס"ט, ומ"א ס"ק ז, ולעיל שם סי"א), וגבי
865מחט שניטל חודה או עוקצה ויחדה התירו (שם סי"ט, ולעיל שם סכ"ד).
866[1989] גם המרדכי סובר שמחט
867הנקובה התחובה להעמיד קשרי בגדיה חייבת. ומה שהשמיט הלכה זו כנ"ל, כבר הושלמה
868ברמז תיב (שהוא ביאור פי"ז שבמסכת שבת), בשלטי הגבורים שם רמז תיב אות ב (אבל
869לסגור חלוקו סביב צוארו, או אשה לסגור צעיפה, אפילו נקובה אסור לצאת בה לרשות
870הרבים).
871וכן הובא בהגהות מרדכי פא, ד (מיהו אסור
872לצאת ברשות הרבים כשסוגר בה מפתחי חלוקו, דאינו תכשיט, ולא האשה בצעיפה. אבל במחט
873שאינה נקובה ... נקראת תכשיט).
874[1990] היינו שגם לשון ספר
875התרומה בסימנים (סי' רנד) הובא במרדכי, אבל נשמט מאיזו סיבה, והשלימה בשלטי
876הגבורים.
877[1991] ומה שבמחט שניטל חורה
878התיר ליחדה לבית יד למלבוש, היינו כיון שאיסור יציאה עם מחט נקובה הוא כמובא לעיל
879מהב"י משום דלאו אורחה לייחודי לכך, משא"כ בניטל חורה דאורחה לייחודי
880לכך.
881[1992]
882כדלעיל סעיף הקודם.
883[1993]
884שאוסר במחט נקובה.
885[1994] כדברי הב"י שהובאו
886לעיל סעיף הקודם, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969).
887[1995] שלדברי הכל מותר לצאת
888בהם, כדלעיל (הערה 1907-1912).
889[1996]
890שנתבאר בסעיף הקודם.
891[1997] שהועתק דינו בסעיף הקודם (והערה 1956), ונתבארה שם הלכה זו לפי שיטת בעל
892התרומה וסיעתו (משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים, שבלעדו היה המלבוש נופל לגמרי).
893הנה לפי האמור כאן ש"אין צריך לחלק בין שלא
894יפול לגמרי כו'",
895אם כן צריך לומר שטעם ההיתר הוא "כיון שהמטבע אינו נראה כלל".
896משא"כ כשאינו מכוסה, נתבאר לעיל סי' שא סל"ד (שהמטבע
897חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש).
898וכן יתבאר טעם זה לקמן סעיף הבא, לפי שיטת הגאונים וסייעתם (דהמטבע
899מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט), וכן לפי שיטת הרי"ף וסיעתו (דלא דמי
900לפורפת שהמטבע מכוסה).
901[1998] שהובאה לעיל ס"ד
902מהב"י, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969). מוכרח לפרש כן גם לשיטת הגאונים
903וסייעתם, אשר איש דומה לאשה בדין המחטים (והכי קיי"ל לעיל סי' שא
904ס"ד-ה).
905ולא נתפרש כאן הטעם ששיטה זו מוכרחת לפי דעתם.
906[1999] כמועתק לעיל סי' שא ס"ד (הערה 67).
907[2000]
908דקיי"ל כרבי מאיר בברייתא יא, ב. כדלעיל סי' שא ס"ט
909(והערות 120-122).
910אשר לענין אשה שחייבת במחט הנקובה ואומן דרך אומנתו פטור, הקשה
911כן בירושלמי, ותירץ בשני אופנים, כדלעיל ס"ד (והערה 1966).
912משא"כ לשיטת הגאונים וסייעתם, שכן הוא גם באיש, אין לתרץ
913כמבואר בירושלמי, וצריך לתרץ כאמור כאן, והיינו מטעם המבואר לעיל מהב"י.
914[2001]
915שיוצא במחט הנקובה על הצעיף ומפתח החלוק חייב, ואןמן דרך אומנתו
916פטור.
917[2002] ס, א (ותהוי כבירית טהורה
918ותשתרי), הרי שמותר לצאת בבירית כיון ד"אורחא לייחודי להכי".
919[2003] דתנן סג, א (כבלים ...
920אין יוצאין בהן בשבת), ונתבאר בתוס' סג, ב ד"ה בירית (כבלים אין יוצאין בהן,
921דילמא שלפא ומחויא דתכשיט לנוי הם). והיינו שמעיקר הדין מותר לצאת בהם כיון
922ד"אורחא לייחודי להכי".
923[2004] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם
924יצאה חייבת חטאת).
925[2005]
926שהרי לפי שיטה זו איננו מחלקים בחילוק זה (המבואר לעיל ס"ד).
927[2006]
928דהמשנה מיירי באשה, ורמב"ן ורשב"א פירשו בשם הגאונים שכן הוא
929גם באיש.
930[2007]
931כמועתק לעיל (הערה 1956).
932[2008]
933כפי שנתבאר בסוף סעיף הקודם (והערה 1997), בדעת המרדכי.
934[2009] נז, א במשנה (דכולהו
935תכשיטין נינהו, ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא).
936[2010] שמתירין לקשור סביב שוקיה שלא יפלו,
937כמועתק לעיל (הערה 1951).
938[2011] הנקובה.
939[2012]
940אף שאין דרכה לייחדה להכי.
941[2013] פי"ט הי"ג (יוצא אדם ...
942במוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה
943חשובין אצלו ואינם מועילין למכה. ויוצא ... באגד שעל גבי מכה).
944וכן הוא לעיל סי' שא ס"כ (מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או
945על שאר דברים שעל המכה, ולצאת בו לרשות הרבים ... אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על
946גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה חשובים קצת, ואינם בטלים
947לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל).
948[2014] ס, א ד"ה טהורה (יוצאין, דכיון
949דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי). והיינו שאף שהיא תכשיט, לא חששו דילמא שלפא ומחוי.
950ונתבאר בתוס' שם ד"ה ותהוי, שלפירש"י הוי תכשיט.
951[2015] פי"ט ה"ה (וכל דבר שהוא
952תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו, הרי זה מותר לצאת בו. לפיכך אצעדה שמניחין
953אותה בזרוע או בשוק יוצאין בה בשבת). וכדאמרינן סג, ב (בירית תחת אצעדה עומדת).
954והיינו שהם תכשיטים שאינם נופלים, ולכן לא גזרו עליהם.
955[2016] ד"ה ותיהוי כבירית (ובתוספות
956פירשו דהכי קאמר, ותהוי כבירית שהיא טהורה, משום שאינה תכשיט אלא טבעת הכלים, ולכן
957מותר לצאת בה בשבת, דליכא למיחש למישלף ואחוויי).
958[2017] שם ד"ה ותיהוי כבירית (ונראה
959לר"י דהכי פירושו, ותהוי כבירית שיוצאין בה, לפי שהיא טהורה, משום שאינה
960תכשיט).
961[2018] תוכן הקטע שלפנינו:
962עד
963כאן נתבאר לדעת הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים, שמוכרח לפרש בדעתם כמובא
964לעיל מהב"י, וככל הדברים שנתבארו לעיל (הערה 1969).
965אמנם
966בשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לפרש גם כאמור לעיל שם בדעת בעל התרומה וסייעתו,
967והיינו "דאיש חייב באינה נקובה, משום שהיא תכשיט דאשה", ואשה
968חייבת בנקובה רק כשהיא "תחובה בבגדה שלא לצורך לבישה";
969"אלא
970שזהו דוחק גדול ... לא יצא, סתם משמע, אפילו לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה
971זו", היינו כביאור הנ"ל בדברי הב"י.
972[2019] כח, סע"א (אמר
973עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ... חייב חטאת ואם יצא ...
974במחט נקובה, פטור אבל אסור).
975[2020] פי"ט ה"ה (אשה
976שיצאה במחט נקובה חייבת, והאיש פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב).
977הובאה דעה זו לעיל סי' שא ס"ה (שיש חולקים ואומרים,
978שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב), ושם נסמן (הערה 73).
979[2021] אף דלאו אורחא הוא, שהרי
980אין דרך האיש לתחוב מחט שאינה נקובה במפתחי חלוקו.
981[2022] שמטעם זה נחשבת הוצאה
982כדרכה.
983[2023] גמרא סב, א (פעמים שהאשה נותנת
984לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).
985וכן הוא לעיל סי' שא ס"ו (ואין זו הוצאה שלא
986כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה,
987והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים
988להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו, וכיון שאינה תכשיט לו, חייב עליה).
989[2024] שכתב שם לענין מחט (זה הכלל, כל היוצא
990בדבר שאינו מתכשיטיו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר חייב), משמע
991שגם בזה אמרינן דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'.
992[2025] באשה היוצאת במחט נקובה, שנחשב כדרכה
993וחייבת, יש לומר שהם (הרי"ף והרמב"ם) בכלל לא אסרו לאשה לצאת במחט נקובה
994לצורך הלבוש, אלא כפירוש הפשוט של המשנה, שהוציאו את המחט התחובה בבגד שלא לצורך
995הלבוש.
996שלפי זה אפשר לומר שדעתם כבעל התרומה, ואין לנו הוכחה בדבריהם
997לסברת הב"י הנ"ל.
998[2026] סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם
999יצתה חייבת חטאת), שלא נתפרש במשנה דמיירי בתחובה בבגדה לצורך לבישה, וכך יפרשו גם
1000הרי"ף והרמב"ם (וכסברה הראשונה שהובאה לעיל ס"ה בדעת המרדכי
1001והר"י).
1002[2027] פ"ו ה"ג (ואם
1003יצאת חייב חטאת דברי רבי מאיר ... דרך הוצאה בנשים).
1004[2028] פי"ט הכ"א (ואם יצא פטור
1005אע"פ שיצא דרך אומנתו מפני שלא הוציא כדרך המוציאין).
1006[2029] "לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו".
1007[2030]
1008היינו כביאור הנ"ל בדברי הב"י.
1009[2031]
1010כמועתק לעיל (הערה 1956).
1011[2032]
1012כפי שנתבאר בסוף סעיף הקודם (והערה 1997), בדעת המרדכי, ובסעיף הזה בשיטת
1013הגאונים וסייעתם (ולא דמי לפורפת, דהמטבע מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט).
1014[2033] כמועתק לעיל (הערה 2015).
1015[2034] כמועתק לעיל (הערה 1904).
1016[2035] כדתנן נז, א (לא תצא אשה לא בחוטי צמר
1017ולא בחוטי פשתן ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת), וברמב"ם פי"ט ה"ו (לא
1018תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות הקשורות לה על ראשה שמא תחלוץ אותה
1019בשעת טבילה ותעבירה ברשות הרבים), הרי שלא נחשב משוי ומותר מעיקר הדין, ואינו אסור
1020משום חשש שמא תחלוץ.
1021[2036] לפי כל האמור לעיל, הן לדעת הגאונים
1022וסייעתם (לאו משוי הוא, כיון שדרכה לייחדה), והן לדעת הרמב"ם (וחוטי
1023צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכך). משא"כ הנחבשים בכבלים, ודלא כנפסק לעיל סי' שא
1024סט"ו (מי שאסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם, מפני שהם לו כמו מלבוש, ואין
1025חוששים שמא יפלו מעל רגליו ויביאם בידו, לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח).
1026[2037] כנפסק לעיל סי' שא ס"כ (אסור
1027לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה
1028חשובים קצת, ואינם בטלים לגבי רטיה כמו אגוד של סמרטוט).
1029[2038] ברמב"ם פי"ט ה"ו (לא
1030תצא אשה ... בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה שלא
1031יפסידו בתוליהן. כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפלו ותביאן בידה), הרי שמותר
1032מעיקר הדין, ולא אסור אלא משום חשש שמא יפלו.
1033[2039] ס"ה (והא דלא מוקמינן מתניתין
1034במחט שבצעיף וחלוק).
1035והיינו הא דתנן נז, א (ולא במחט שאינה נקובה), ואמרינן בגמרא ס, א (למאי חזיא ... אמר
1036רבא טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה, בשבת מניחתה כנגד פדחתה).
1037ולפי מה שהובא לעיל ס"ב מס' התרומה והסמ"ג, שגם
1038מחט שבצעיף שתוחבת כדי לחבר קצותיו, אסור משום תכשיט, ואם כן מדוע לא מוקמינן מתניתין דאינה
1039נקובה בצעיפים וכהאי גוונא.
1040ועל זה ביאר לעיל שם, שהטעם הוא כיון "שבימיהם
1041לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה".
1042וכאן מבאר טעם נוסף, עכ"פ לדעת האומרים שחיבור
1043הבגד במחט נחשבת תפירה, ואסורה בשבת.
1044[2040] הגהות מרדכי רמז תנז (ריב"א פירש ...
1045שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של קיימא). הובא בשוע"ר סי'
1046שיז ס"ז (שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא ... ויש מתירין
1047בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר).
1048[2041] כי אף שהתופר ב' תפירות ולא קשר פטור,
1049מפני שאינו מתקיים, כדלקמן סי' שמ סי"ב (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות
1050אעפ"י שלא קשר, חייב, אבל ב' תפירות ולא קשר, פטור, מפני שאינו מתקיים).
1051היינו דוקא בחוט, משא"כ במחט שמתקיים כך, אפשר שחייב גם
1052בב' תפירות שב' ראשיה לצד אחד.
1053[2042]
1054ע"א (טלית כפולה חייבת בציצית, ורבי שמעון פוטר, ושוין שאם
1055כפלה ותפרה שחייבת, תפרה פשיטא, לא צריכא דנקטה בסיכי), ופירש בערוך ערך סך הט'
1056(פירוש תפס ביתדות). הרי שאם חיברה בסיכה הוי חיבור.
1057ולפי זה יש אוסרים להשתמש בשבת בסיכת בטחון. וראה בדי השלחן סי'
1058קמו סקכ"ב (מצוה עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות, ולא
1059מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום
1060דלאו לקיימא עביד ... ונראה דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא
1061בחוטים ... ואע"פ שמוכח מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה,
1062התם לענין חיבור טלית לציצית דינו כתפירה, כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת
1063דבעינן מלאכת מחשבת).
1064אגרות קודש ח"ח ע' צב-ג. חי"א ע' תז-ח (מובן
1065שנבהלתי מהקס"ד בסיום התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא
1066ח"ו ... מצוה לקיים מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... א) במתכת
1067ובחוט של מתכת אין תפירה ... ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל
1068פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו
1069(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה של קיימא ...
1070ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם חיבור שאי אפשר
1071שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב אברהם חיים נאה
1072חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל הנ"ל).
1073חי"ב ע' תו-ז.
1074ומה שכתב "שהי' גם חוט של זהב
1075בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו", הוא כמבואר ברמב"ם הלכות כלי
1076המקדש פ"ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו,
1077לוקח חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה
1078חוטין כאחת).
1079ומכל מקום ביאר כאן, אשר עכ"פ לפי דעה האוסרת, יש ליישב
1080בפשטות מה שלא רצו לפרש בגמרא שהמשנה מיירי במחט התחובה בבגדיה לחבר קצותיהם.
1081[2043] שבת ס, א ד"ה אוגרת בה שערה (היוצא
1082חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה שלא יראה שערה).
1083[2044] מה שלא אסרו משום תפירה, כי אינה מחברת
1084שני קצוות השבכה (ראה בדי השלחן שם).
1085[2045] שם ד"ה הואיל (נראה לר"י
1086שתוחבת המחט בתוך הסבכה, ודוחקת את הסבכה, כדי שלא יפלו שערותיה חוץ לקישוריה).
1087[2046] שאינה מחברת את ב' קצוות השבכה.
1088[2047] בפנים ס"א-ב נתבאר,
1089שמדברי רב יוסף נלמד, שמחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועגול נחשבת כתכשיט, אם
1090תוחבין אותה בצעיף ובמפתחי חלוקה.
1091ומה שבאוגרת בה שערה אינה נחשבת כתכשיט,
1092מבאר בב' אופנים:
1093(א) כיון שהשבכה (שתוחבין בה המחט לאגור
1094שערה) מכוסה בצעיף.
1095(ב) כיון שבלעדי המחט יפלו שערותיה.
1096ועל זה מקשה כאן ממשמעות התוס', שהטעם
1097שאינה כתכשיט הוא כיון שאינה כנגד פדחתה (ולא משני טעמים הנ"ל), ומחט התחובה
1098בבגדיה לצורך לבישה לא נחשב תכשיט.
1099ומיישב בב' אופנים:
1100(א) עיקר הטעם שאינה תכשיט הוא מטעמים
1101המובאים לעיל, אבל כשהטס כנגד פדחתה הוא קובע מקום לעצמו להיות תכשיט.
1102(ב) אפשר דפדחתה לאו דוקא, אלא לאפוקי
1103שבכה שתחת הצעיף.
1104[2048] ס, א ד"ה ותיהוי (ואם תאמר אמאי
1105לא משני השתא כמין טס של זהב יש לה בראשה, כדמשני לאידך שינויא דבסמוך. ויש לומר
1106דאם היתה אוגרת בה שערה לא היתה מניחתה לעולם כנגד פדחתה, ואינה חשובה תכשיט, אלא
1107טס).
1108ופירש במהרש"א שם (ורוצים לומר, דאינה חשובה תכשיט אלא
1109במניח הטס שם כנגד פדחתה, אם היתה אוגרת בה שערה, דהיינו שתוחבת בתוך השבכה, לעולם
1110לא היה בא צד השני של הטס כנגד פדחתה). ובמהר"ם שם (רוצים לומר, דדוקא כדמשני
1111שהיא חולקת בה שערה שייך לומר כמין טס וכו', ואחר שחלקה בה שערה מניחתו כנגד פדחתה
1112והוי לה נוי ותכשיט, אבל לשינויא קמא שאמר שאוגרת בה שערה, ותמיד הוא תחוב בשבכה
1113לאגור בה שלא יצא שערה, אם כן אי אפשר לה לעולם להניח הקצה שבו הטס על פדחתה, אם
1114כן לא הוי תכשיט אלא טס וק"ל). הובאו בחידושי צמח צדק מב, ג (מהרש"א
1115ומהרמ"ל פירשו, דאף להתוספות שרי, דאינה חשובה תכשיט כיון שאין הטס כנגד
1116פדחתיה. וכן כתב אאזמו"ר נ"ע).
1117[2049]
1118כאופן הראשון שנתבאר בפנים ס"ב (בעשויה לבתי שוקים לא
1119מקרי תכשיט, וכן לשבכה ... כי הן במקום צנוע, ואין דרכן להיות בגלוי, אלא לכסות עליהן
1120למעלה בבגדיה, והצעיף על השכבה).
1121[2050] כאופן השני שנתבאר בפנים ס"ב.
1122[2051] צ"ע זה, והיישוב עליו, נתבארו
1123לעיל (הערה 1904).
1124[2052] כאופן השני שבפנים
1125ס"ב, ונתבארה שם ההוכחה מספר התרומה (כמועתק שם הערות 1907-1909).
1126[2053]
1127כפי שיתבאר בפנים ס"ד.
1128[2054] גם בהגהה זו בא לבאר,
1129שאינו מוכרח לפרש כאופן הראשון שבפנים ס"ב (שהשבכה מכוסה בצעיף, והמחט התחובה
1130בה אינה תכשיט), אלא נראה יותר לפרש כאופן השני שבפנים ס"ב. שהרי השבכה והמחט
1131שבה אינן מכוסות בצעיף, ומכל מקום התירו (ותשתרי).
1132[2055] נז, ב (יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת
1133ובסרביטין הקבועין בה).
1134וכן הוכיח בפנים ס"ג (שבימיהם לא נהגו הנשים
1135בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו).
1136[2056] נתיב יב חי"א פא, ב (ויוצאה אשה בשבכה
1137מוזהבת, שהוא כובע שעל ראשה).
1138[2057] בפנים ס"ב נתבארה דעת
1139בעל התרומה שמחט שבצעיף לא מקרי בית יד למלבוש, כיון שגם בלי המחט לא הי' הצעיף
1140נופל לגמרי, כי "צעיפי הנשים היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת
1141סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט, אלא שהוא
1142רפוי על הראש".
1143ועל זה מבאר כאן, שאפשר טעם נוסף שלא
1144היו זקוקים למחט.
1145[2058] חיי שרה כד, סה (ותקח הצעיף ותתכס).
1146[2059] וישב לח, יד (ותתכס בצעיף).
1147והיינו שלא היו מלובשות בו אלא מכוסות בו.
1148[2060]
1149"ולא בעיר של זהב, היא ירושלים דדהבא, והוא חשוק של כסף או זהב
1150סביב ראשה ... ואם הם תחת הצעיף, מותר, משום דלא מגלה ראשה".
1151[2061] רמז שמו (ואם היא תחת הצעיף, מותר, דלא
1152מגלה את ראשה).
1153[2062] בס' התרומה שם (לא תצא ... במחט שאינה נקובה, היינו איישפיגלא
1154בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סביב צואר, או הצעיף).
1155[2063] דהיינו שחוששים רק שתסיר
1156את המחט מהצעיף, ולא תגלה את ראשה תחת הצעיף, "שלא יפול מעליה בהסרת
1157המחט".
1158[2064] וכן הוא בפנים ס"ג (מדאסר
1159לאשה בצעיפה מדינא דגמרא משום תכשיט, מכלל דלא דמי לטבעת הכלים),
1160שכיון שהם תכשיט, לכן מקבלות טומאה, דלא כטבעת הכלים שאינן תכשיט וטהורות, דתנן כלים פי"ב מ"א, הובא בשבת
1161נב סע"א (טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות).
1162[2065]
1163בגמרא סג, ב (אצעדה טמאה), שהוא הצמיד שעל הזרוע.
1164[2066]
1165נתבאר בפנים ס"ד (והשתא אתי שפיר מ"ש
1166בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו תכשיט היא כאינה נקובה, ומשוי
1167הוא), והיינו שמחט אינה נקובה היא תכשיט, משא"כ נקובה לאו תכשיט
1168היא, אלא משוי הוא.
1169[2067] כמועתק לעיל (הערה 1946).
1170[2068] רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר
1171לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט שניטל חורה ועוקצה, דלא מהני בה ייחוד
1172לענין טומאה, אמנם אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני
1173יחוד). הרי שגם במחט שאינו תכשיט, כגון מחט שניטל חורה ועוקצה שאינה תכשיט, מכל
1174מקום אם מייחדו למפתחי החלוק, מותר לצאת בו. ונתבאר בפנים ס"ה.
1175[2069] נתבאר לקמן הגהה ח (דמיירי
1176כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי), והגהה ט (דגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין
1177שלא יפול לגמרי),
1178שבאופן זה הוי בית יד לכלי, ומותר לצאת בו אף אם אינו תכשיט.
1179[2070] בקטע הקודם נתבאר דין
1180המחט שאינה נקובה שתוחבת בצעיף.
1181ובקטע שלפנינו מבאר דין מחט נקובה לפי
1182ביאור הב"י, שנתבאר לעיל סוף ס"ד (והערה 1970)
1183הטעם שנחשבת הוצאה כדרכה וחייבת, מחמת שדרכה לפעמים לתוחבה בבגד לצורך הלבישה, או
1184מטעם שלפעמים תוחבת אותה בבגד למשוי.
1185ולעיל סי' שא ס"ד נתבאר הטעם באיש
1186(ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה
1187מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות
1188הרבים עד המקום שהוא חפץ), שיש בזה שני פרטים:
1189(א) כיון שלפעמים בחול מוציאה כך
1190להוליכה תחובה.
1191(ב) כיון שהוא במקומות שתוחבין מחט
1192שאינה נקובה בבגדו.
1193[2071] כמו מחט שאינה נקובה
1194שמותר לצאת בה כיון שדרכה בכך (למפתחי חלוקה).
1195[2072] דאמרינן סב, א (פעמים שהאשה נותנת
1196לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).
1197[2073]
1198משא"כ כאן שדרכה לפעמים לצאת בתור בית יד למלבוש, ולמה תתחייב
1199משום הוצאה כדרכה.
1200[2074] אלא נאמר שטעם ההיתר הוא
1201דהוי בית יד למלבוש.
1202[2075] וכאן אינה רגילה לצאת
1203במחט נקובה בתור בית יד למלבוש אלא לפעמים.
1204[2076] על כרחך צריך לומר
1205כהביאור שנתבאר בפנים ס"ד בדעת בעל התרומה, ודלא כמובא כאן מהב"י.
1206[2077] מה שרק לפעמים יוצאים כך,
1207סגי שיהי' לו דין בית יד למלבוש ויהי' מותר לצאת בו.
1208[2078] משנה סה, א (יוצאות ... מדיות פרופות,
1209וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה. פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע).
1210[2079] סי' רמ (פורפת על האבן ... אם כרך
1211ופירף מערב שבת שרי אף על המטבע), ולא הזכיר נשים מדיות.
1212[2080] יח, ד (מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת
1213בראש בתי שוקים, ולכרוך שם רצועה כדי למתוח הבתי שוקים), ולא הזכיר נשים מדיות.
1214[2081]
1215כפי שנתבאר בפנים ס"ד לפי דעת בעל התרומה.
1216[2082] אם נרצה לתרץ לדבריו,
1217דמקרי כדרכו כיון שהאשה דרכה לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיה לצורך לבישה, אם כן
1218יוקשה מאי פריך כו'.
1219[2083] סב, א (תרצת אשה, איש מאי איכא למימר.
1220אלא אמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה
1221בידה עד שמגעת לקופסא, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל
1222אומן לתקן ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן).
1223[2084] פ"ו סי' י (ותמיהני על רב אלפס ז"ל
1224(כח רע"ב), היאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה, הוצאה כלאחר יד הוא).
1225[2085] סב, א ד"ה גזברית (הלכך רגילה היא
1226להניחה באצבעה, ומיהו תכשיט לא הוי לדידה, דאין דרך נשים בכך, ומיהו דרך הוצאתה של
1227זו בכך).
1228[2086] ולא נתפרש כאן באיזה פרט
1229פליגי ובאיזה פרט לא פליגי.
1230[2087] נתבאר בפנים ס"ד,
1231שלכאורה הי' אפשר לומר שאינו נחשב מלבוש אלא כשהוא של בד, ולא כשהוא של מתכת.
1232[2088] דאמר אביי ס, א (ותהוי כבירית טהורה
1233ותשתרי), אף שהיא של מתכת.
1234[2089]
1235שמשמש שלא יפלו לגמרי, וכמבואר בפנים.
1236[2090]
1237בפנים ס"ד מוכיח שגם מתכת יכול להחשב דרך מלבוש, מהא דכבלים
1238נחשבים מלבוש, אף שהן של מתכת, כדאמרינן סג, ב (עשו להן כבלים
1239והטילו שלשלת ביניהן, שלא יהיו פסיעותיהן גסות, ולא היו בתולותיהן נושרות).
1240[2091] והיינו שאינם נחשבים
1241מלבוש כיון שהם בית יד למלבוש, אלא כיון דגופו מינטר בה, שהרי עשויות כדי שלא
1242ינשרו בתולותיהן.
1243[2092]
1244רש"י נא, ב ד"ה במה (ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי
1245משוי).
1246וכן הוא לעיל סי' שה ס"א (ומותר
1247שתצא בהם לרשות הרבים בשבת ... כל דבר
1248שהבהמה משתמרת על ידו שלא תברח כשהולכת ברשות הרבים).
1249[2093] קלג סוע"א (כורך עליה סמרטוט. אם
1250לא התקין מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת), ופרש"י (דרך
1251מלבוש, לשנותו מדרך הוצאה בחול). ובשוע"ר סי' שלא ס"ט (שיכרכנו על אצבעו
1252ויביאנו כדי לעשות בשינוי).
1253[2094]
1254כדלעיל הג"ה ד (ואולי נדפס בכפילות מהגהה הקודמת).
1255[2095] בפנים ס"ד נתבארה
1256שיטת בעל התרומה, שאין להתיר מחט תחובה בבגד אלא כשבלעדי המחט יפול הבגד לגמרי.
1257וגם דין פורפת על המטבע מיירי באופן זה.
1258ואילו לדעת שאר הפוסקים, טעם היתר פורפת
1259על המטבע נתבאר בפנים ס"ו כיון שהמטבע פרוף ומכוסה.
1260ועל זה מבאר כאן, שגם לשיטת בעל התרומה
1261צריך לפרש באופן הנ"ל, כיון שהמטבע מכוסה בבגד, אף אם הבגד לא יפול בלעדי
1262המטבע.
1263[2096] סי' רמ (לכתחלה יתן אבן בסרבלו משני צדדין
1264צריך לכרוך שם הלולאות).
1265[2097] יח, ד (מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או
1266בסרבלו).
1267[2098] שהרי סרבל הוא בגד רחב
1268שמלובש עליו, ולא יפול לגמרי בלי המטבע הפרופה.
1269[2099] בפנים ס"ה הוכיח
1270מדברי ספר התרומה, שגם מחט שניטל חורה לא מהני יחוד, כיון שלא הותר אלא תכשיט.
1271ועל זה מבאר כאן, שאפשר גם לבעל התרומה
1272מהני יחוד למחט שניטל חורה, ובספר התרומה מיירי שלא ייחד.
1273[2100]
1274מט, ב ד"ה לא אמרו (לענין טומאה לאו מנא הוא אפילו על ידי יחוד,
1275דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה יחוד). וכן הוא בדף קכג, א ד"ה מדלענין.
1276[2101] בפנים ס"ה נתבאר
1277שלפום ריהטא יש סתירה בפסקי השו"ע, שבמחט נקובה חייבת אפילו תחובה בבגדה
1278לצורך לבישה (כי גם בלי המחט לא יפול הבגד), ובמחט שניטל חורה התירו.
1279ועל זה מבאר כאן, שאפשר לפרש שגם במחט
1280שניטל חורה לא התירו אלא כשבלי המחט יפול הבגד לגמרי.
1281[2102]
1282כן יישב לעיל הגהה ג ולקמן הגהה ט.
1283[2103] בפנים ס"ה נתבאר
1284שהר"י שבמרדכי אינו סובר כבעל התרומה, לחלק בין אם הבגד יפול בלי המחט או
1285לאו.
1286ועל זה כותב כאן, שיש לומר שגם
1287הר"י סובר חילוק זה כמו בעל התרומה. וכדלעיל הערה הקודמת, דמיירי כשמחט מעמדת
1288הצעיף שלא יפול לגמרי.
1289[2104] בפנים ס"ו נתבאר
1290שמפשטות דברי הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים נראה דסבירא כביאור הב"י,
1291ולא כביאור ספר התרומה וסייעתו. ועל זה כותב כאן, ש"זה אינו מוכרח כלל".
1292[2105] שבת פ"ו ה"ג (תני לא יצא
1293החייט במחטו שבכליו ... ואם יצאו, הרי אלו פטורין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים
1294אומן באומנתו חייב ... אמר רבי אבין תיפתר באשה גודלת), ופירש בקרבן העדה (באשה המגדלת
1295שער במחט, והוה כאומן דרך אומנתו). והיינו שמוציאה את המחט (שלא לצורך לבישה, אלא)
1296לצורך אומנותה, וחייבת כדעת רבנן בברייתא.
1297[2106] פי"ט ה"ג (זה דרך ההלכות
1298ורבינו בדברים אלו ... אלא שנחלקו בדין המחטין, שדינן שוה בנשים ובאנשים ... וכן
1299פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן
1300ז"ל. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל).
1301[2107]
1302שתי הדעות הובאו לעיל סי' שא ס"ד-ה (והערות 67; 73).
1303[2108]
1304גם בדעת הרי"ף והרמב"ם נתבאר בפנים ס"ו שמסתבר יותר
1305לומר, שמחייבים אף בנקובה צורך לבישה (לא יצא סתם, משמע אפילו
1306לצורך לבישה. ועל כרחך סבירא להו נמי כשטה זו).
1307ולא נתפרש כאן במה מחלק בין שיטת הרי"ף להרמב"ם,
1308ושהגאונים וסייעתם נחלקו רק על הרמב"ם ולא על הרי"ף.
1309[2109]
1310לא נתפרש אהיכא קאי. נראה מהדברים שמוכיח שלשיטת בעל התרומה מחט
1311שאינה נקובה דרכה בכך. אבל כאן בפנים מבאר שיטת הגאונים וסייעתם דלא סבירא להו
1312כדעת בעל התרומה.
1313[2110]
1314גם כאן לא נתפרש אהיכא קאי.שבפנים דן לדעת הרי"ף והרמב"ם,
1315האם אשה חייבת במחט הנקובה בדרך לבישה או שלא בדרך לבישה.