Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos volume 4 Simanim 301 to 307·Garments and items permitted or forbidden to wear on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז)·שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים

אשא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים
ובו ס"ג סעיפים:
ל"ט מלאכות, אבות ותולדות
א

באף על פי

גשנאמר בתורה

דסתם לא תעשה כל מלאכה, ולא נתפרש בה איזה עשייה נקראת מלאכה ואיזה עשייה אינה נקראת

המלאכה. ומצד הסברא,

ושההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל. אעפ"כ ממה שסמכה תורה פרשת שבת למלאכת

זהמשכן, ללמוד שאין

חמלאכת המשכן דוחה את השבת, מכאן אנו

טלומדים שכל מלאכה שהיתה חשובה במשכן נקראת מלאכה לענין שבת. וההוצאה

יהיתה גם כן מלאכה חשובה במשכן, שנאמר איש ואשה

יאאל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם

יבשהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה, שהיא רשות הרבים, נקראת הבאה

יגזו מלאכה.

ידומנין כל המלאכות שהיו במשכן הן ל"ט,

טווהן נקראות אבות מלאכות. שיש עוד תולדות, שלמדו מפי

טזהשמועה שלא אותן המלאכות בלבד שהיו במשכן נקראו מלאכות, אלא כל מלאכה הדומה למלאכה

יזשהיתה במשכן היא נקראת גם כן בשם מלאכה כמותה, והרי היא

יחבכלל לא תעשה כל מלאכה. כגון הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא תולדת ההוצאה מרשות

יטהיחיד לרשות הרבים (שהיא דומה לה ממש[)].

כואפילו כל מלאכה הדומה במקצת למלאכה שהיתה

כאבמשכן הרי היא תולדתה, אע"פ שאינה דומה לה ממש, כגון הטוחן

כבהוא אב מלאכה

כגשהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע, והמחתך

כדהירק דק דק הוא תולדת הטוחן, שהטוחן

כהלוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת הטוחן, אע"פ

כושאינה דומה לו לגמרי, שהטוחן משנה את גוף הראשון לגמרי, מה שאין כן המחתך, אף על פי

כזכן הואיל ודומה לו בהעשותה גופים רבים מגוף אחד הרי זו תולדתו. וכן יש

כחבשאר כל המלאכות (ומתוך הצעה זו יתבאר לך טעם כל הדברים שאמרו עליהם שהם אסורים בשבת

כטמן התורה כמו שיתבאר כל אחד ואחד במקומו):

להוצאה כדרכה, ולא בדרך מלבוש או תכשיט
ב

לאכל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול.

לבאבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן מלאכה זו, פטור

לגמן התורה,

לדאבל אסור לעשות כן מדברי סופרים, שמא יבא

להלעשותה כדרכה בחול. כיצד כגון

לושהוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו

לזאו בפיו או בין אצילי

לחידיו או במנעלו,

לטוכל כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה

מפטור אבל אסור. ואוכלין שהוציאן בפיו חייב, שזה גם

מאכן דרך הוצאתן בחול.

מבוכל דבר אינו חייב עליו אלא אם כן הוציאו

מגדרך משוי. אבל אם הוציאן דרך מלבוש, שלבשו והוציאו, או אפילו לא לבשו אלא תלאו במלבושיו

מדלתכשיט, או שתלאו באחד מאיבריו לתכשיט, אע"פ שדרך להוציאו כן בחול, פטור מן

מההתורה.

מוויש מהם דברים שמותרים אפילו מדברי סופרים.

מזויש מהם דברים שאסורים מדברי סופרים לאשה ולא לאיש, והם כל תכשיט שאפשר לה לשלפה ממנה

מחלהראות נויה לחברתה כדרך הנשים. ויש דברים שאסורים אף לאיש, והם כל תכשיט שהוא רפוי

מטעליו, שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו, וכמו שיתבאר:

נג

נאוכל דבר שאוחזו בידו והוציאו, חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך

נבללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו, מכל מקום דרך הוא גם כן להוציאו בידו לפעמים.

נגויש דברים שאפילו לא אחזן בידו, אלא תלאן במלבושיו

נדאו באחד מאיבריו, חייב עליהם, אם דרך להוציאן כן בחול לפעמים, כגון איש

נההיוצא בסייף

נוהחגורה לו במתניו,

נזאו בקשת או במגן או ברומח התלויין עליו במקום שדרך לתלותן שם בחול לפעמים, הרי זה חייב,

נחכיון שהוציאן כדרך הוצאתן בחול. והן אינן לא מלבוש, ולא תכשיט,

נטשאם היו תכשיט לא היו בטלין לעתיד לבא, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וגו'.

סאבל אם יצא לבוש בשריון, או בכובע של ברזל,

סאאו באנפלאות של ברזל העשויות למלחמה, הואיל והן דרך מלבוש, הרי זה פטור, אבל אסור

סבמדברי סופרים, משום שנראה כיוצא למלחמה בשבת.

סגוכן אם יצא לבוש בתפילין פטור. אבל אסור

סדמדברי סופרים, אפילו אם הוא בענין שאין איסור בלבישתן משום בל תוסיף, כגון שאינו מתכוין

סהלשם מצות תפילין כמו שנתבאר בסי' כ"ט ול"א, מכל מקום

סואסור לצאת בהן מדברי סופרים, גזירה שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו וישכח ויביאן

סזבידו ד' אמות ברשות הרבים, או מרשות

סחהרבים לרשות היחיד, כדי להצניען.

סטוכן לא יצא אדם קטן במנעל שהוא גדול ממדת

ערגליו, שמא יפול מעל רגלו וישכח ויביאנו בידו. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאין לחוש

עאשמא יפול מעליו.

עבוכן לא יצא אדם במנעל אחד ברגלו אחת ורגלו

עגהשנית בלי מנעל, כי שמא ישחקו עליו על שהולך במנעל אחד ויסירנו מעל רגלו וישכח ויביאנו

עדבידו. ואם יש

עהלו מכה ברגלו השניה, שאי אפשר לו לנעול בה מנעל, מותר לו לצאת במנעל שברגלו האחת שאין

עובה מכה, שאין לחוש

עזשמא ישחקו עליו, לפי (ג) שמכתו מוכחת עליו שאי אפשר לו לנעול בה.

עח(וכל איסורים שנתבארו ושיתבארו בסימן זה,

עטאם אסורים גם כן בחצר ובבית, יתבאר בסימן ש"ג):

פיציאה במחט נקובה ושאינה נקובה
ד

פאלא יצא אדם, בין איש בין אשה, במחט, בין נקובה בין

פבשאינה נקובה, התחובה לו בבגדו, באותן מקומות שבבגדו שאין דרך לעולם לתוחבה שם בחול, אף על פי

פגשאין זה הוצאה כדרכה, מכל מקום אסור מדברי סופרים.

פדאבל איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו

פהלחבר קצותיו, כגון (ד) מפתחי חלוקו וכיוצא בזה מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול,

פואע"פ שהיא לצורך הלבישה, חייב חטאת, לפי שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה, אלא

פזמחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו, אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו,

פחשאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא תכשיט ולא דרך מלבוש.

פט(ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים

צבחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט

צאשאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ). ולפיכך הרי זו הוצאה כדרכה, וחייב עליה.

צבוכל שכן אם אינה תחובה לו לצורך לבישתו,

צגרק תחובה בהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב בהם מחט בחול לפעמים כשמוליכה לאיזה מקום:

צדה

צהאבל מחט שאינה נקובה התחובה בבגדו, אפילו במקומות שדרך לתחוב בהם בחול, פטור, מפני

צושמחט זו הואיל ודרכה לשמש באותן המקומות שבבגד לצורך הלבישה, הרי היא כבית יד לאותן

צזמקומות ותורת מלבוש עליה.

צחומכל מקום מדברי סופרים אסור לצאת בה, מפני

צטשראשה העב שאינו נקוב יש עליו תורת תכשיט, ויש לחוש שמא ישלפנו מבגדו להראות נויה לאחרים,

קוישכח ויביאנו בידו.

קאואף אם אין עליו תורת תכשיט כלל אין להקל,

קבלפי שיש חולקים ואומרים שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו

קגלצורך הלבישה, הרי זה חייב.

קד(ואף לפי סברא הראשונה אין להתיר במחט שאינה

קהנקובה שאין עליה תורת תכשיט כלל, אלא בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם

קולצורך הלבישה, שנעשית מחט זו להם כבית יד לבגדיהם הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם. אבל

קזבזמן שאין דרכם בכך, אם היא תחובה בשבת במקום שדרך לתוחבה בו בחול לפעמים כשרוצה להוליכה

קחלאיזה מקום, חייב, ואם לאו פטור אבל אסור מדברי סופרים, כשאר כל

קטהוצאה שלא כדרכה בחול).

קיוכל זה באיש אבל דין האשה במחט הנקובה ושאינה

קיאנקובה יתבאר בסי' ש"ג:

קיביציאה בטבעת שיש עליה, או אין עליה חותם
ו

קיגטבעת שיש עליה חותם, היא מתכשיטי האיש, ולא מתכשיטי האשה. וטבעת שאין עליה חותם, היא

קידמתכשיטי האשה, ולא מתכשיטי האיש. ולפיכך האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו חייב, שמשוי הוא

קיהלו.

קיוואין זו הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים נותנת

קיזאשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה, והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע

קיחאצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים להוציא טבעת שאין עליה חותם באצבעו,

קיטוכיון שאינה תכשיט לו, חייב עליה.

קכאבל אם יצא בטבעת שיש עליה חותם, שהוא תכשיט

קכאלו, פטור אבל אסור מדברי סופרים, גזירה שמא

קכבישלפנה מאצבעו להראות נויה לאחרים, ואחר כך ישכח ויביאנה בידו.

קכגויש אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן שחצניות

קכדודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך, ולכן מותר

קכהלו לצאת בטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו, וכן בשאר תכשיטיו, ואע"פ שאינם מחוברים

קכולכסותו שאפשר לו

קכזלשלפם וליטלם בידו

קכחלהראותם לאחרים, אין חוששין לזה, הואיל ואין דרכו בכך. וכן עיקר.

קכטבמה דברים אמורים במיני תכשיטין הדומין לטבעת

קלשיש עליה חותם, שהיא תכשיט לאיש ולא לאשה, וכן כל מיני תכשיטין שהם תכשיטין לאיש ולא

קלאלאשה, שאין דרך האשה להתקשט בהם כלל. אבל מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים

קלבדרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה וכל כיוצא

קלגבה, הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים

קלדלנשים.

קלה(ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט

קלובחול אף בטבעת שאין עליה חותם, והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי, אעפ"כ אסורים

קלזלצאת בה בשבת, הואיל והוא תכשיט גם כן לנשים. ולפי זה

קלחאף בטבעת שיש עליה חותם אין לצאת בזמן הזה, שהנשים נהגו גם כן להתקשט אף בטבעת שיש

קלטעליהן חותם, והרי הן תכשיט לאיש ולאשה. אלא שעכשיו נהגו היתר אנשים ונשים בכל הטבעות,

קמואין למחות בידם, כמו שיתבאר בסי' ש"ג עיין שם

קמאהטעם[)]:

קמבז

קמגטבעת שקבוע בה אבן חלקה, או אפילו כתובין בה אותיות על האבן או על הטבעת, אין זה נקרא

קמדחותם, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקים בה אותיות או צורות כדי שאם יחתמוה על השעוה

קמהיהיו על השעוה אותיות או צורות בולטות. וכן אם

קמובולטין בה אותיות או צורות שאם יחתמנה על השעוה יהיו על השעוה אותיות או צורות שוקעות,

קמזכל זה נקרא חותם,

קמחומותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם זה (אם אין דרך הנשים להתקשט בה).

קמטובלבד שלא יהיה בולט בחותמת צורת אדם שלימה,

קנאו שאר צורות האסורות אפילו בחול, כמו שיתבאר

קנאביו"ד סי' קמ"א:

קנביציאה במפתחות התלויות עליו
ח

קנגדבר העשוי לתכשיט וגם להשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אע"פ שתלאן

קנדבשלשלת שבצוארו, או בחגורתו, או בשאר

קנהמקומות שבבגדיו, כדי להתקשט בהן בלבד, אסור לצאת בהן, מפני שהרואה יאמר שלצורך תשמיש

קנוהוא מוציאן, ולא כדי להתקשט בו כלל.

קנזויש חולקין על זה ומתירין במפתחות של כסף, שכיון שאין

קנחדרך לעשות מפתחות של כסף, הרי עיקר עשייתן משום תכשיט, ואף שמשתמשים בו גם כן, מכל

קנטמקום כיון שעיקרו לתכשיט עשוי לו, אינו נחשב לו כמשוי ומותר לצאת בו. וכן המנהג

קסבמקצת מדינות אלו.

קסאובלבד שיהא בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק

קסבויפול לארץ וישכח ויביאנו בידו. וגם שיהא בענין שאין האשה יכולה לשלפה

קסגמשם להראותה לחברותיה, או שאינה צריכה לשלפה משם שיכולה להראותו

קסדבעודו תלוי שם,

קסהשאם לא כן אף לאיש אסור לצאת בה, כיון שהוא תכשיט גם לאשה (ועיין

קסוסי' ש"ג

קסזשעכשיו נהגו להקל בתכשיטין).

קסחאבל אם הוא של ברזל או של נחושת, אע"פ

קסטשתלאו שם לנוי כעין תכשיט, אסור לצאת בו מטעם שיתבאר. ועוד שכיון

קעשדרך הוא כן לעשות המפתח מברזל ונחושת הרי עיקרו נעשית לתשמיש, ומשוי הוא. ואסור

קעאלצאת בו אפילו אם הוא מחובר וקבוע לעולם בחגורה או בשאר מקומות מבגדיו, אפילו הוא קבוע

קעבשם בחוזק כל כך עד שאי אפשר להסירו משם לעולם בלי קלקול המקום שהוא קבוע בו. שכיון

קעגשהוא עשוי לתשמיש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש שהוא קבוע בו, אינו בטל לגבי

קעדאותו מלבוש, והרי זה כאילו הוציאו בלבדו בלי אותו מלבוש. ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה

קעהממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך, כיון שאיננו צורך המלבוש ולא תשמיש המלבוש, והרי

קעוזה כאילו יוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה שחייב חטאת מטעם זה כמו שיתבאר.

קעזומכל מקום אם הוא קבוע בראש החגורה ועשוי

קעח(כעין זענקי"ל לחגור בו,

קעטיש מתירים,

קפלפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד). וכן נוהגין במקצת מדינות אלו. אבל אם

קפאהוא קבוע באמצע החגורה אין שום היתר בעולם, אלא אם

קפבכן הוא של כסף, שאז עיקרו נעשית לתכשיט.

קפגוכן נדן של

קפדכסף שרגילין להתקשט בו, מותר לצאת בו. והוא שלא יהא בה סכין, וכן תיק

קפהשל בתי עינים (שקורין ברילי"ן), אף שהוא עשוי מכסף לתכשיט, אסור לצאת בו כשהבתי

קפועינים בתוכו, לפי שאין הסכין והבתי עינים בטלים לגבי הנדן והתיק, אע"פ שהם של

קפזכסף, מפני שהסכין והבתי עינים הם עיקר, שהרי אין אומרים נעשה סכין לנדן ובתי עינים

קפחלתיק, אלא נעשה נדן לסכין ותיק לבתי עינים:

קפטיציאת האומנים בכליהם לסימן
ט

קצלא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, אפילו

קצאבאותן מקומות שאין דרך שאר כל אדם לתחוב בהם לעולם, ואף הוא אינו תוחב שם אלא לסימן

קצבשיכירנו כל רואיהו שהוא חייט, וכן הנגר שנותן קיסם באזנו לסימן,

קצגוכן הסורק שנותן משיח[ה] בצווארו לסימן,

קצדוכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן, לא יצאו

קצהבהם בשבת, ואם יצאו פטורין, שאין זו הוצאה כדרכה, כיון ששאר

קצוכל אדם אינן מוציאין כן, ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז

קצזעל עצמם שהם אומנים, ולא בשאר פעמים:

קצחיציאה בבגדים שלא ללכלך
י

קצטלא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף

רבה בגדיו.

ראואם יצא חייב, להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אבל להאומרים

רבשמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אף זה

רגפטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף הכיס שמוציאו ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו. אבל מכל

רדמקום אסור מדברי סופרים כשאר מלאכה שאינה צריכה לגופה.

רהוכן אשה נדה המקשרת בגד לפניה שלא תלכלך

רובגדיה בדם נדותה, אסורה לצאת בו. אלא אם

רזכן הוא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומלאחריה כמו מכנסיים שלובשים לצניעות. אבל אם

רחהוא מלאחריה בלבד אלא שקושרתו ברצועות לפניה, אין זה דרך מלבוש ואסור.

רטבמה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל

רימטינוף בלבד, שאז אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור, אבל אם מתכוונת

ריאבו להציל גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה

ריבבגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי

ריגכעין מלבוש גמור:

רידיא

ריהאסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף, שכיון שמתכוונת בו להציל

ריומטינוף אינו נחשב מלבוש. אבל אם

ריזמתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס בגד על ראשה, אע"פ

ריחשעל ידי זה ניצול הצעיף גם כן מטינוף.

ריטואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם

רכאינו מונח על ראשה בלבד אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש. ואע"פ

רכאשהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים, מותרת לצאת בו, אפילו

רכבהוא שק ויריעה וחמילה (פירוש

רכגמיני בגדים גסים). וכן באיש.

רכדוכל שכן שמותר לאיש ליתן כובע על גבי כובע

רכהשעל ראשו מפני הגשמים, כיון שהוא דרך מלבוש. ובלבד

רכושיהיה עמוק על ראשו כמו שיתבאר:

רכזיציאת קטע בקב וחיגר במקל
יב

רכחאין הקיטע שנקטעו

רכטרגליו יוצא בקב שלו, דהיינו

רלשעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו. ואין עושה קב זה כדי להלך

רלאבו, שהרי עכ"פ צריך הוא למקלו, ומותר לו לצאת במקלו כמו שיתבאר, הואיל

רלבוהוא צורך הילוכו, אלא עשיית קב זה הוא בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל אלא נכה רגל (ה),

רלגלפיכך כיון שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו.

רלד(ואף שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו

רלהולצאת בו אף שאינו צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר, ואם

רלוכן הוא הדין קב זה שהוא מנעל שלו, למה לא יצא בו אע"פ שאינו צורך הליכתו אלא להתחפש

רלזבו שלא יראה חסר רגל. לפי שקב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ ואין נקרא

רלחמנעל אלא של עור, כמו שיתבאר

רלטבסי' תרי"ד.

רמואף אם קב זה מחופה עור שאז יש תורת מנעל

רמאעליו כמו שיתבאר

רמבשם, ואעפ"כ

רמגלא יצא בו הקיטע, שכיון שאין בו אלא ראש שוקו, חוששין שמא ישמט ממנו וישכח ויביאנו

רמדבידו. אלא אם

רמהכן עור החופה את הקב עודף ממנו גם כן למעלה מן הקב, בענין שיוכל ללבוש עודף זה על שוקו

רמוולקשור שם עליו שלא יוכל להשמט ממנו).

רמזאבל מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של

רמחעץ (ואפילו אינו מחופה עור כלל, שכיון שהרגל

רמטנכנסת בו אין חוששין שמא ישמט מעל רגלו), אע"פ שאינו יכול להדקו בחוזק סביב רגלו. וכל שכן

רנשמותר לצאת במיני מנעלים המחופים עור שקורין (פאנטיני"ש), אע"פ שיכולים להשתמט

רנאמהרגלים במהרה, שכיון שהרגל נכנסת בעור החופה, אין חוששין שישמטו לגמרי. ויש מקומות

רנבשנוהגין להחמיר שלא לצאת בהם לכתחלה, אע"פ שמותר מן הדין. אבל אם

רנגשכח ויצא בהם, אינו צריך להסירם מעל רגליו ברשות הרבים:

רנדיג

רנהקיטע בשתי רגליו ומהלך על ארכבותיו ועל אורך שוקיו, ועושה לו סמוכות של עור או של עץ

רנולאורך שוקיו, מותר לצאת בהם, לפי שהם תכשיט שלו.

רנזאבל קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו וארכבותיו,

רנחואינו יכול להלך עליהם כלל, אלא עושה לו כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך

רנטבידיו על ספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא

רסקשורה לו מאחוריו, ועושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי רגליו התלוים, שכשהוא נשען

רסאעל ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת לפעמים, כשיש לפניו קרקע גבוה, אבל רוב פעמים

רסבהן תלויין באויר ואין נוגעין לארץ, לא יצא בסמוכות אלו בשבת, שכיון שהם תלוים ואינם

רסגמונחים על הארץ, יש לחוש שמא ישמטו מעל רגליו וישכח ויביאנו בידו.

רסדאבל בכסא שמאחוריו ובספסלים שבידיו מותר

רסהלו לצאת, שכיון שאינו יכול ללכת מבלעדם, הרי הם מנעליו (שכל גופו

רסונסמך עליהם).

רסזוכן חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל, מותר

רסחלצאת בו אפילו אינו קשור לו. אבל אם אפשר לו לילך קצת בלא מקל, ואינו

רסטנוטלו אלא (ו) להחזיק את עצמו שיוכל ללכת (בטוב) יותר ולא יפול, וכן זקן ההולך בביתו

רעבלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשוש כחו, אסור לצאת בו בשבת, אפילו

רעאאם הוא זקן כל כך שמנענע גופו ומתיירא פן יפול (שכיון

רעבשהולך בביתו בלא מקל, אם כן אין צריך זה למקל שיסמוך עליו כל גופו וכל הליכתו, אלא

רעגשמתחזק בו בעת שמתיירא ליפול, הרי זה כמשוי שנושא לצורך הליכתו. ואינו דומה למנעלים,

רעדשכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו, ולכך מותר

רעהלצאת בהם אף אם אין עליהם שם מנעל, כגון של עץ שאינו מחופה עור).

רעווכן חולה שעמד מחליו, אם אפשר

רעזלו לילך (קצת) בלא מקל, אסור לצאת בו, ואם לאו מותר.

רעחוכן סומא לא יצא במקל, שהרי אפשר לו לילך

רעטזולתו, ואינו נוטלו אלא לישר ולתקן פסיעותיו.

רפואין צריך לומר (ז) החשובים שנוהגים לילך

רפאבמקל חשוב שבידם, שאסורים לצאת בו בשבת. ואפילו ביום טוב אסורים לצאת בו (עיין

רפבסי' תקכ"ב):

רפגיציאה בבגדי שבת
יד

רפדטוב ליזהר שלא לצאת בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי מלבוש או תכשיט אחד, שיזכור על ידו

רפהשהיום שבת ולא יבא לחללו:

רפויציאה בכבלי הנחבשים ובמסכה
טו

רפזמי שאסור וכבלים ברגליו, מותר לצאת בהם, מפני שהם לו כמו מלבוש. ואין חוששים שמא יפלו

רפחמעל רגליו ויביאם בידו, לפי שמן הסתם הם תקועים היטב שלא יברח:

רפטטז

רצאין יוצאין באנקטמין, והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושא והולך

רצאברגליו.

רצבולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכין בהם בטיט. ולא בפרמי,

רצגוהם כעין צורות פרצוף שנותנים על הפנים להפחיד התינוקות (שכל אלו

רצדמשוי הם ואינם מלבושים ותכשיטין) ואם יצא

רצהבהם פטור

רצו(שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם):

רצזיציאה בתיבה ויריעה דרך מלבוש
יז

רצחאין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת, ואפילו מפני הגשמים, אפילו שנתלבש בהם כמו במלבוש,

רצטשכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה, דרך מלבוש, מפני שדרך

שלצאת בהן בשעת הגשמים, ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם מלבוש עליהם:

שאיציאה במיני בגדים שעל המכה
יח

שביוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא

שגיסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו כמו מלבוש. ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בהם

שדמשום טלטול מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח]. וכן מותר

שהלכרוך סמרטוט על המכה שבידו או שבאצבעו ולצאת בו לרשות הרבים (ואין חוששין

שולמראית העין, שיאמרו שמתכוין להוציא הסמרטוט ולא בשביל המכה כרכו בידו):

שזיט

שחואין צריך לומר שמותר לצאת בספוג וחתיכות

שטבגדים דקים ישנים שעל המכה

שישהן מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט. וכן בקליפות שום ובצל ועלי גפנים

שיאושאר עלים המרפאים.

שיבובלבד שלא יתנם על גבי המכה בתחלה בשבת אע"פ

שיגשאינו רוצה לצאת בהם לרשות הרבים, לפי שגזרו חכמים על כל דבר המרפא שלא ליתנו בתחלה

שידבשבת משום שלא יבא לשחוק סמנים בשבת, כמו שיתבאר בסימן שכ"ח. אבל אם

שיההיה עליה מערב שבת ונפלה מעליה בשבת, שמותר להחזירה עליה כמו שיתבאר

שיושם, מותר להחזירה

שיזאפילו ברשות הרבים, כמו שמותר להחזיר ללבוש מלבושים שנפלו מעליו ברשות הרבים.

שיחוכן רטיה וכיוצא בה שנפלה ממכתה ולא הגיע

שיטלארץ, אלא נפלה על גבי כלי, שמותר להחזירן על גבי מכתו כמו שיתבאר

שכשם, מותר להחזירן

שכאאפילו ברשות הרבים:

שכבכ

שכגמותר לאגוד סמרטוט על הרטייה, או על שאר דברים שעל המכה, ולצאת בו לרשות הרבים. ויכול

שכדלהתירו ברשות הרבים ולחזור ולקשרו שם, ואין חוששים

שכהכשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסימן ש"ג.

שכואבל אסור לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר

שכזדברים שעל המכה, לפי שהחוט

שכחאו משיחה חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה, כמו אגוד של סמרטוט שאינו חשוב כלל, שכשמתירו

שכטמהרטייה שאינו צריך לו עוד הרי הוא משליכו לארץ, ולפיכך הוא בטל לגבי הרטייה:

שליציאת הבנים בזגין
כא

שלאהבנים

שלביוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי. אבל אם

שלגאינם ארוגים או תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם, אע"פ

שלדשהם בנים קטנים, לפי שאין דרך לצאת בזגין אלא בני מלכים

שלהוכיוצא בהם מבני עשירים גדולים, ולשאר בנים הרי הוא יוהרא, ובני מלכים והעשירים משחקים

שלועליהם על שמתייהרים בדבר שאינן ראוין להם, ויש לחוש שמא ישמע אביו של זה ההולך בזגין

שלזשמשחקים עליו וילך ויסיר הזגין מבנו, כיון שאינן ארוגין ולא תפורים, וישכח ויביאנו

שלחבידו ברשות הרבים.

שלטואפילו כשהם ארוגים בכסותם, לא ילכו בהם

שמאפילו בבית אלא כשאין בהם עינבל, אבל אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם

שמאבשבת, שאסור

שמבלהשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק כמו שיתבאר

שמגבסי' של"ח ושל"ט. ואע"פ

שמדשכאן עושה זאת הקטן ואין אנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת. מכל מקום

שמהאסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי'

שמושמ"ג.

שמזאבל כשאין בו עינבל מותר אף לגדול לצאת בכסותו

שמחשהזוג ארוג או תפור בו. ואם הוא מבני מלכים או כיוצא בהם, אף אם

שמטתלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם

שנכל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא יפסוק. אבל זוג

שנאשל שאר מיני מתכת אין כל אדם רשאי לצאת בו עד שיהיה ארוג או תפור בכסותו, שאף שאין

שנבלחוש בו שמא ישחקו עליו בני מלכים וכיוצא בהם, כיון שאין זה חשוב כלל ואין בו יוהרא

שנגשדרך כל אדם לצאת בו, מכל מקום יש לחוש שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו:

שנדכב

שנהוכל זה בזוג שהיה דרך בימיהם לעשותו לנוי לכל הבגדים של בני מלכים וכיוצא בהם מכסף

שנווזהב, ושאר כל אדם משאר מיני מתכות, ולכך לא רצו חכמים להטריח לפוסקו מערב שבת מכל

שנזהבגדים שהוא ארוג או תפור בהם ולגנות הבגדים, אבל תכשיט שאין רגילין לחברו בבגד, אסור

שנחלצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין

שנטשם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין רגילות כלל לחברו בבגד.

שסבמה דברים אמורים בשאר מיני מתכת, אבל של

שסאכסף או זהב מותר בכל ענין, ואפילו

שסבלתלותו בצוארו, שכיון שמן הסתם תוקעין אותו יפה שלא יפול ויפסוק מחמת שדמיו יקרים אין לגזור

שסגבו שמא לא יחברנו יפה בענין שיוכל ליפסק וליפול. ולכן התירו לצאת במפתח של זהב או כסף

שסדהתלוים בבגדו אף על פי שאין רגילות לתלותו שם, ואסרו במפתח של שאר מיני מתכות, כמו

שסהשנתבאר למעלה לבד מטעם המבואר

שסושם:

שסזיציאה במטפחת המחוברת לבגדו
כג

שסחוכל זה בתכשיט שהוא דבר המותר לצאת בו, ואין צריך שיהיה מחובר לכסות אלא משום גזירה

שסטשמא יפסק ויפול. אבל אם חיבר לכסותו דבר שאינו עשוי לתכשיט, אלא להשתמש בו, שהוא דבר

שעהאסור לצאת בו, אין חיבורו לכסות מתירו לצאת בו, והרי הוא כתלוש ומופסק מהכסות, דכיון

שעאשהוא עשוי להשתמש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש, שהוא אינו בטל לגבי אותו

שעבמלבוש,

שעגאע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, כמ"ש למעלה.

שעדבמה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו לכסות

שעההוא חשוב קצת נגד הכסות, אבל אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת

שעושמקנחין בו את האף (שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות, אם היא תפורה

שעזלו בב' תכיפות, שב' תכיפות חשובין חיבור לענין כלאים (ולענין

שעחשבת עיין סי' ש"מ).

שעטאבל אם היא תפורה לחגורה, אסור לצאת בו,

שפשנגד החגורה היא חשובה ואינה בטלה אליה. ואין צריך

שפאלומר אם קשורה שם אפילו בקשר של קיימא. ואף אם

שפברוצה לחגור שם במטפחת זו על גבי החגורה או תחתיה, אין זה מועיל כלום, שאין יוצאין בב'

שפגחגורות זו על גבי זו כמו שיתבאר.

שפדומי שרוצה לישא עמו מטפחת זו אין לו תקנה

שפהאלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה,

שפוויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך ברחוב.

שפזוכן אסור לצאת במטלית שקושרין בפתילין של

שפחכובע לקנח בה עיניו, מפני שאינה בטלה לגבי הכובע:

שפטכד

שצאותן עגולים ירוקים, שגזרה

שצאמלכות

שצבשכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו, מותר לצאת בהם בשבת, שהם בטלים לגבי הכסות, אף אם אינם

שצגתפורים בכסות אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה וכיוצא בה:

שצדיציאה בקמיע ושאר מיני רפואה
כה

שצהמותר לצאת במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם בצואר לרפואה, ואינם

שצוכמשוי לאדם אלא כתכשיט הואיל והם לרפואה. ומטעם

שצזזה מותר לצאת בקמיע מומחה שתכשיט הוא לחולה

שצחכאחד ממלבושיו. אבל אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, אפילו

שצטלכרמלית.

תואיזהו קמיע מומחה, כל שעשהו איש מומחה,

תאאע"פ שהקמיע עצמה אינו מומחה. וכל שכן

תבאם קמיע עצמו הוא מומחה, אע"פ שעשהו איש שאינו מומחה.

תגכיצד נעשה האיש מומחה, כגון שכתב לחש אחד

תדבג' איגרות וריפא ג' בני אדם, כל איגרת רפאתה אדם אחד, נעשה איש הכותב מומחה ללחש זה, וכל פעם

תהשיכתבנו מותר לצאת בו בשבת, אע"פ שהקמיע עצמו אינו מומחה, שאגרת זו הד' לא רפאתה

תועדיין מעולם. ואף שהאיש אינו יודע כלום ברפואות אין בכך כלום. ואם אדם

תזאחר כתב איגרת זו הרביעית, אע"פ שהוא אותו לחש עצמו שבאיגרות הראשונות, אסור לצאת, הואיל

תחולא כתבה איש המומחה, שמזלו גורם. ואף האיש

תטהמומחה לא נעשה מומחה על ידי כן אלא ללחש זה בלבד, אבל לא לשאר לחשים. ואף אם כתב כמה

תימיני לחשים וכל אחד מהם הועילו כמה פעמים, לא נעשה מומחה אלא ללחשים אלו שהועילו ג'

תיאפעמים, אבל לא לשאר לחשים שלא הועילו עדיין ג' פעמים:

תיבכו

תיגוכיצד נעשה הקמיע עצמו מומחה אע"פ שלא עשאו איש מומחה, כגון שכתב לחש אחד באיגרת

תידאחת ורפאתה אותו איגרת ג' פעמים, שנעשה זו האיגרת מומחה ומותר לכל אדם לצאת בה בשבת,

תיהאע"פ שהאיש אינו מומחה עדיין, שלא כתב אלא קמיע אחת, ואם יכתוב

תיועוד לחש זה באיגרת אחרת אסור לצאת באותה איגרת בשבת, כל זמן

תיזשלא רפאתה ג' פעמים:

תיחכז

תיטאין האיש נעשה מומחה עד שירפאו ג' איגרותיו לג' בני אדם כל איגרת לאדם אחד, אבל אם

תכריפא לאדם אחד כמה פעמים בכמה איגרות של לחש אחד לא נעשה מומחה ללחש זה, שיש מקום לתלות

תכאהרפואה במזלו של החולה שמזלו גורם לו שיקבל רפואתו מקמיעות, אבל כשכותב לחש זה לאדם

תכבאחר אפשר שלא יועיל לו כלום ואסור לצאת בו (ואף אדם

תכגזה שנתרפא כבר ג' פעמים, אסור לצאת באיגרת אחר של איש זה, שלא נעשה עדיין מומחה לכל

תכדאדם):

תכהכח

תכואבל אם איגרת אחת רפאתה ג' פעמים, אפילו לאדם אחד, נעשית קמיע זו מומחה לכל אדם, שכל

תכזאדם מותר לצאת בה בשבת, שמן הסתם יש לתלות הרפואה בקמיע המומחה ולא במזל החולה. משא"כ

תכחכשג' איגרות רפאו אדם אחד, שאז לא נעשית שום אחת מהן קמיע מומחה, ועל כרחך צריך לתלות

תכטהרפואה במזל אדם, או במזל הרופא הכותב איגרות, או במזל החולה שמקבל הרפואה מהאיגרות,

תלאזי לא נעשה הרופא מומחה על ידי כך, כי שמא מזל החולה גורם. אלא אם

תלאכן ריפא לג' בני אדם, שאז מן הסתם הרפואה תלויה במזלו, כיון שהוחזק בג' אנשים:

תלבכט

תלגואם הרופא אבד את המחאתו מלחש זה, כגון שאחר שריפא ג' בני אדם בלחש אחד כתב עוד ג'

תלדאיגרות מלחש זה לג' בני אדם ולא הועילו

תלהכלום, מכאן ואילך אסור לצאת באיגרותיו שיכתוב עוד, או אפילו באגרות שכתב כבר בעודו

תלומומחה.

תלזבמה דברים אמורים באגרות שלא רפאו אלא פעם

תלחאו שתים, אבל איגרת שריפאתה כבר ג' פעמים, כיון שנעשית קמיע מומחה מצד עצמה, מותר לכל

תלטאדם לצאת בה לעולם, אף לאחר שאבד הרופא שכתבה את המחאתו.

תמבמה דברים אמורים כשנעשית איגרת זו קמיע

תמאמומחה קודם שנעשה הרופא מומחה, או אפילו אם באו ב' המחאות כאחד, כגון שכתב ב' איגרות

תמבלב' בני אדם כל אחת מהם ריפאה לאדם אחד מהן לבדו פעם או שתים בלבד, ואחר כך כתב איגרת

תמגשלישית לאחד מהם, וריפאה אותו אדם ב' פעמים, ואז עדיין לא נעשה הרופא מומחה כיון שלא

תמדהוחזק עדיין בג' אנשים, וכן איגרת זו השלישית אינה קמיע מומחה עדיין, כיון שלא ריפאה

תמהאלא ב' פעמים, ואחר כך ריפאה איגרת זו השלישית פעם ג' לאדם אחר, נעשה רופא שכתבה מומחה

תמוללחש זה, כיון שהוחזק בג' אנשים, וגם איגרת זו השלישית נעשית קמיע מומחה לעולם, אף

תמזלאחר שיאבד הרופא המחאתו. אבל אם נעשה הרופא מומחה קודם שנעשית איגרת זו קמיע מומחה,

תמחדהיינו שריפא כבר ג' אנשים בג' איגרות קודם שריפא איגרת זו פעם ג', אף אם איגרת זו

תמטהיא משני אגרות שנתחזק

תנבהן הרופא למומחה, אסור לצאת בה אחר שאבד הרופא המחאתו, כי שמא אין איגרת זו קמיע מומחה

תנאמצד עצמו, ומה שריפאה פעם ג' הוא מחמת שכתבה רופא שנתברר לנו כבר המחאתו על ידי שריפא

תנבכבר ג' פעמים בג' איגרות, ואם כן לאחר שאבד הרופא המחאתו, שמא אבדה גם כן המחאת איגרת

תנגזו:

תנדל

תנהכל קמיע מומחה שמותר לצאת בה, אין חילוק בין אם הוא של כתב, בין אם הוא של עיקרין,

תנובין אם הוא חולה שיש בו סכנה בין שאין בו סכנה, ואפילו אם לא אחזו עדיין שום חולי כלל

תנזאלא שהוא ממשפחת נכפין, וכיוצא

תנחבהן משאר החולאים, ודואג

תנטשלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע, מותר לצאת בו (בשבת לרשות הרבים).

תסוקמיע של כתב שיש בו אזכרות או פסוקים מכתבי

תסאהקודש, אם הוא מחופה עור שמותר ליכנס בו לבית הכסא, מותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים,

תסבואם אינו מחופה עור, אסור לצאת בו בשבת, גזירה שמא יצטרך לבית הכסא ויסירנו מעליו בידו

תסגוישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים. ואם הוא חולה שיש בו סכנה אם יסירנו מעליו אפילו לפי

תסדשעה, הרי מותר לו ליכנס לבית הכסא מפני פיקוח נפש, ולכן מותר לו גם כן לצאת בו לרשות

תסההרבים:

תסולא

תסזלא יקשור הקמיע באצעדה או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, או לכרמלית, מפני מראית העין,

תסחשנראה כאלו מתקשט בו בתורת תכשיט ואינו מתכוין כלל לרפואה, ובאמת אינו תכשיט כלל אלא

תסטמחמת הרפואה.

תעאבל כשהוא קשור ותלוי בצוארו, יכול להתירו

תעאברשות הרבים, אם אינו קשר של קיימא, ולחזור

תעבולקושרו, ואין חוששין כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו מטעם שיתבאר

תעגבסי' ש"ג:

תעדלב

תעהנאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה לקמיעות שכבר ריפא ג' אנשים בג' אגרות, וכן נאמן

תעולומר על קמיע אחת שריפא וש(י)נה ושילש ונעשה קמיע מומחה, אע"פ שהוא אינו מומחה

תעזעדיין:

תעחלג

תעטמותר לצאת בביצת החגב, ששמו חרגול, שתולין אותו באזנו לכאב האוזן, ובשן של שועל חי,

תפשתולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו, ובשן של שועל מת, שתולין למי שאינו יכול לישן

תפאשיישן, ובמסמר מעץ שצלבו עליו, שמרפאים בו נפח של מכת ברזל (אע"פ שכל אלו רפואתן

תפבבסגולה, מותר לצאת בהן בין בחול בין בשבת). ואין

תפגבזה משום דרכי האמורי, כיון שניכר

תפדהדבר שמתכוין לרפואה. וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה, אע"פ שאין ידוע

תפהלנו היאך באה הרפואה על ידי עשיית דבר זה. אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא

תפומשום רפואה, אסור משום דרכי האמורי, שהזהירה

תפזהתורה עליהן ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'.

תפחאבל כל לחש מותר לרפואה, או להגן

תפטשלא יבא עליו חולי או נזק, אפילו

תצאם אין ידוע אם לחש זה מועיל או לאו. אבל אם ידוע שלחש זה אינו מועיל, אסור משום דרכי

תצאהאמורי.

תצבויש מי שחושש בכל לחש שאינו בדוק ובכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי. וכל בעל

תצגנפש יחוש לדבריו (במקום שאין שם צורך כל כך):

תצדלד

תצהכל מי שיש לו ברגלו מכה, שרפואתו לקשור עליה

תצומטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו, שכיון

תצזשהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט (ומלבוש). אבל אם

תצחהוא מכה שאין המטבע מרפא אותה, ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות

תצטהדרכים,

500אסור לצאת בה,

501שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם

502כן יש בו צורך לרפואה (שאז יש עליו שם תכשיט):

503יציאה בטלית מקופלת
לה

504היוצא

505בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו, דהיינו

506שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שולי[ה] על כתיפיו, בין שהגביה

507כל אורך שוליה, בין שלא הגביה אלא שני כנפי שוליה ונתן כנף אחד על כתף זה וכנף אחד

508על כתף זה ואמצעית שוליה משולשלת על גופו למטה מכתיפיו, חייב, שאין זה דרך מלבוש אלא

509משוי הוא. ויש פוטרין כשאמצעית

510שוליה משולשלת למטה מכתיפיו אף על פי שכנפיה נתונים על כתיפיו, וכן עיקר. אבל אסור

511מדברי סופרים, מפני שנראה כמשוי. ואפילו

512אם אין כנפיה נתונים על כתיפיו, אלא שתפסם בידיו והגביה כדי שלא יתלכלך או כדי שלא

513יקרע, אסור.

514אבל אם אינו מגביה בידיו, אלא הוא מתעטף

515בטליתו בענין ששוליה מוגבהין הרבה מן הארץ, וכנפי שוליה אינם נתונים על כתיפיו אלא הם

516משולשלים על זרועי ידיו, ואמצעית שוליה משולשלת למטה מכתיפיו, ומכסה רוב גופו, הרי זה מותר. ולפי זה מותר להתעטף בטלית

517תחת הגלימא להביאו לבית הכנסת בשבת שחרית, שאף שמתעטף בה בענין שמתקצרת שאינה יוצא

518מתחת הגלימא למטה, כל שהוא

519מכסה רוב גופו מותר:

520לו

521לא אסרו ליתן כנפי שוליה אפילו על כתיפיו, אלא כשמתכוין להגביה הטלית שלא תלכלך בשוליה,

522או שלא תקרע, או שלא תעכבהו מללכת במהרה. אבל אם כונתו להתנאות בזה כמנהג אנשי המקום שמתנאים

523בזה גם בחול,

524הרי זה מותר, שזהו דרך לבישתם ואינו נראה כמשוי. ואין צריך לומר שמותר לקפל קצוות שולי

525טליתו מכאן ומכאן על ידיו כדי להתנאות. ובלבד שאמצעית שוליה משולשלת למטה מכתפיו ומכסה

526רוב גופו.

527וכל זה בטלית שהיא חתיכה אחת מרובעת, כמו

528טליתות של מצוה שלנו שאין בהם נקבים להוציא הידים מתוכם. אבל מלבושים שלנו שהוא לבוש

529בהם ומוציא את הידים מתוכם, מותר לתפוס בידים מקצת המלבוש אפילו בשוליו להגביה שלא

530יעכבוהו מללכת או שלא יתלכלך או שלא יקרע.

531אבל לא יגביה הרבה (ח) כל אורך

532שוליה בענין שלא יהא רוב גופו מכוסה ולא יהיו דרך מלבוש כלל. ואף אם אמצעית שוליו מכסה

533רוב גופו, לא יגביה קצוות שוליו על כתפיו, כיון שליש אומרים שיש בזה חיוב חטאת, ולדברי

534הכל עכ"פ נראה כמשוי ואסור מדברי סופרים, ואף שלבוש

535בו ומוציא ידיו מתוכו.

536ומלבושים שלנו שנתעטף בהן ולא הוציא ידיו

537מתוכם, אסור לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך, אפילו

538אינו תופס בשוליהם:

539לז

540במקומות שנהגו לקפל הטלית ולהניחה כך מקופלת על

541כתפיהם סביב צוארם, והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם, מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים,

542שדרך מלבוש הוא להם, אבל אם אין הולכין כן בבתיהם, אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית

543על כתפיהם תחת הגלימא להביאה לבית הכנסת, אסור לצאת כן בשבת, ואם יצא חייב, כמו שנתבאר

544למעלה.

545ומכל מקום מותר לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל, כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה, ולצאת

546כן לרשות הרבים, הואיל וכך הוא דרך לבישתה אף בבית.

547וכן יוצא אדם בסודר המקופל ומונח על כתפו הואיל וכך

548הוא דרך לבישתו ואינו צריך

549לכרוך נימא מן הסודר על אצבעו שלא יפול מעליו. אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון

550במדינות אלו,

551אם רוצה להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור.

552ואם אין הסודר רחב כל כך לכסות ראשו ורובו,

553יש לו תקנה לעשותו כמין אבנט ולצאת בו, דהיינו שיקשור ב' ראשי הסודר (שמלפניו) זה בזה

554(כנגדו) למטה מכתפיו (וגם אמצעות הסודר שמלאחריו יהא משוך למטה

555מכתפיו) שנמצא עשוי כמין אבנט ומותר לצאת בו (אף שחגור באבנט אחר למטה, להמתירים לצאת

556בב' חגורות, כמו שיתבאר).

557ויש מי שאומר שאף במקומות

558שדרך לבישתם הוא בסודר המקופל על כתפיהם, צריך שיהא הסודר רחב לכסות ראשו ורובו אם

559יפשיטוהו מקיפולו, ואם אינו רחב כל כך אין שם מלבוש עליו, ואין יוצאין בו אלא אם כן

560עשאו כמין אבנט כמו שנתבאר, ויש להם לחוש לדבריו:

561יציאה במעות הצרורים או תפורים בבגדו
לח

562היוצא

563במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו, חייב, אף על פי שאינו אוחזם בידו, לפי שדרך

564להוציא כן בחול לפעמים. אבל היוצא

565במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך. אבל אסור לצאת בו מדברי סופרים, בין

566שתפורים בו מעות, בין כסף וזהב שאינם מוקצים.

567ובמקום הפסד, כגון שהוא בין הנכרים שאי אפשר

568לו להפקידם אצלם, וגם לא להניח הבגד בביתם שלא יגנבוה ממנו כשיצא החוצה, נוהגין להקל

569לצאת בהם, לפי שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה,

570כמו שיתבאר בסי' ש"ז, וגם יש

571אומרים

572שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, ואפילו הוצאה כדרכה אינה אסורה בה אלא מדברי

573סופרים.

574ומכל מקום אין להקל אלא כשאי אפשר לו שלא

575לצאת לכרמלית, כגון שמתיירא לישב כלוא בבית כל היום שלא ירגישו הנכרים שיש אצלו מעות

576ויחפשו כליו לגוזלם ממנו, או אפשר שיבא לידי סכנה שיהרגוהו בשביל מעותיו. אבל אם אפשר

577לו שלא לצאת, כגון שהוא בין ישראלים, אלא שאינו מאמינם להפקידם אצלם או להניח הבגד

578בביתם, ישב בבית כל השבת ולא יצא בהם לכרמלית.

579ואם אין חשש להפקיד אצלם, או שאין חשש להניח

580הבגד בבית, יש (ט) להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח

581ויצא בו כמו שיתבאר בסי' ש"ג:

582לט

583וכל זה בתפורים בבגדו, שאין זו הוצאה כדרכה. אבל אם הם צרורים בו, או שהם

584בכיס התפור בו שדרך להוציא בו בחול, או שהן באזור חלול שדרך להוציא בו כשפיו למעלה, או שהן

585בין בגדיו לבשרו במקומות שדרך להוציא כן בחול לפעמים, אסור לצאת

586בהם אפילו לכרמלית, אע"פ שמתיירא לישב עמהם בבית שלא ירגישו בו הנכרים, ואפילו

587לטלטל המעות

588להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה.

589ואפילו אם הם מעות מנוקבים שאין יוצאין בהוצאה

590בש[ופ]י,

591לא מפקע שם מוקצה מהם, אלא אם כן הם של כסף ושל זהב ונקובים כדי לתלות בצואר בתו לתכשיט (שאז מותר

592לטלטלן אף שלא במקום חשש הפסד כלל, אם הם מיוחדים לכך).

593ומכל מקום מותר לו (י) לשאת המעות אצלו באותו

594חצר, לפי שזהו טלטול כלאחר יד, כיון שאינו מטלטלן בידו אלא בגופו.

595ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם

596לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר כסף וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא

597ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר:

598מ

599וכל זה (יא) כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו

600להצלת ממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול

601כל כך כשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו.

602אבל מי שלסטים באים עליו לגזול ממונו, או

603שעבדי המושל באים לחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא בהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים לטלטל מעותיו

604בידו להחביאם במחבואות. ואם אין לו מחבא באותו חצר, יש מתירין אפילו להוציא

605למקום אחר דרך כרמלית. לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא

606נתיר לו להציל על ידי טלטול מוקצה וטלטול הכרמלית שהן מדברי סופרים, יש לחוש שלא יבא

607לידי איסור של תורה בהצלתם,

608שיחפירם בקרקע

609וכיוצא בזה (שכיון שהוא בהול ונחפז בהצלתם, ימהר להצילו בכל הצלה שתזדמן לו יותר במהרה,

610כי אומר בלבו האיך שאעשה לא אעשה בהיתר. משא"כ כשהתירו לו חכמים להציל על ידי

611איסור של דבריהם, לא יציל על ידי איסור של תורה).

612ולענין הלכה אין להקל אלא באיסור טלטול מוקצה,

613אבל לא באיסור הכרמלית, כמו שיתבאר בסי' של"ד:

614יציאה בבגדי לבדים
מא

615לבדים הקשים הרבה, אסור להוציאם לרשות הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש,

616לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי. אבל אם אינם קשים הרבה, מותר אפילו אינו

617צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם הוא

618או אחר, ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד,

619לא נעשו מלבוש על ידי כן, ואסור

620להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו.

621וכן הדין בכל דבר שאינו מלבוש ורוצה להוציאו

622על ידי שיתעטף בו כדרך מלבוש, כגון סדין או סודר במדינות אלו, כמו שנתבאר למעלה:

623יציאה בב' לבושים ואבנטים השוים
מב

624מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השוים זה על גבי זה, אע"פ

625שאינו צריך אלא לאחד מהם ואינו מוציא השני אלא לצורך חברו, ואין השני

626נראה כמשוי הואיל והוא לבוש בו.

627ואפילו מיני מלבושים שאין דרך לעולם להתלבש

628בשנים לצורך עצמו, כגון שתי חגורות זו על גבי זו, אין השניה

629חשובה משוי הואיל והוא חגור בה. ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות, שכיון

630שלו בעצמו אין שום הנאה ותועלת ללבישתו מהחגורה השניה, ואינו מוציאה אלא לצורך חבירו, הרי הוא

631משוי, וכן ראוי לנהוג. ואף אם אינו מוציאו לצורך חבירו, אלא שחוגר

632חגורה חשובה על גבי חגורה קרוע, אסור, שכיון

633שבהחשובה בלבדה די לו לצורך לבישתו, הרי השניה חשוב משוי אף על פי שהוא חגור בה, כיון

634שאין דרך לחגור כן. אבל במקומות

635שדרך לחגור ב' חגורות מותר לצאת בהן.

636ובכל מקום מותר לצאת בב' חגורות כשיש מלבוש

637מפסיק ביניהם, כגון התחתונה על גבי החלוק והעליונה על גבי הסרבל, שאז יש הנאה ותועלת

638משתיהן,

639וכן בכל ענין שיש לו בעצמו הנאה ותועלת ללבישתו משתי החגורות, ואף אם עכשיו אינו צריך

640הוא אלא לאחת מהן ומוציא השניה לצורך חבירו, הואיל וחגור בענין שדרך לחגור בה לפעמים

641לצורך עצמו, אינה משוי ומותר:

642מג

643וכל זה בחגורה. אבל בשאר מלבושים, אפילו אותם שרוב הפעמים אין דרך להתלבש בשנים השוים

644לצורך עצמו, כגון שני חלוקים זה על גבי זה, או שני סרבילים זה על גבי זה, או ב'

645אנפלאות זו על גבי זו, הואיל

646ובימות הקור דרך הוא לפעמים להתלבש בשנים ושלשה מלבושים או יותר, הרי הם

647חשובים דרך מלבוש כל השנה, ומותר להוציאם אפילו לצורך חברו.

648וכן מותר לצאת בשני כובעים (אפילו לצורך

649חבירו, לפי) שכן דרכו בחול לשום כובע

650גדול על גבי כובע קטן. ובלבד שיהא בענין שלא יוכל הרוח להפריח כובע העליון מעל ראשו

651כמו שיתבאר:

652יציאה בבתי ידים
מד

653בבתי ידים (שקורין הענטשי"ך), מותר לצאת, לפי שהם מלבוש של הידים. ויש מי שמחמיר

654להצריך שיתפרום מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו (או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה), לפי

655שלפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש העוקצים אותו, ואינו יכול למשמש בידים

656הלבושים בבתי ידים, וצריך להוציא יד אחד מבית יד אחד ואוחז הבית יד בידו השניה שלא

657כדרך מלבוש, שמא ישכח ויביאנה כך ד' אמות. וראוי לחוש לדבריו.

658אבל באותו בית יד שלנו שמשימין בו שתי הידים

659אחת מפה ואחת מפה, מותר לצאת בו בלי שום קשירה ותפירה, לפי שאף אם יוציא ממנו ידו אחד

660כדי למשמש בה באיזה מקום, ישאר עדיין לבוש על ידו השניה, ואין כאן איסור כלל אם ילך

661כך ד' אמות. ואין חוששין שמא יוציא ממנו שתי ידיו ואחר כך ישכח ויאחזנו בידו וילך בו

662ד' אמות.

663ויש מחמירין גם בזה (וטוב לחוש

664לדבריהם במקום שאפשר, שאין הקור גדול כל כך). אבל המנהג להקל (בכל ענין):

665יציאה בציצית ובלולאות שנפסק צד אחד
מה

666מותר לצאת בטלית המצוייצת כהלכתה, אפילו בלילה שאינו זמן ציצית, שאין הציצית

667הכשירות חשובין משוי, אלא הרי הן מנוי הבגד ומתכשיטיו, כמו האימרה וכיוצא בה. במה דברים

668אמורים באיש, אבל באשה שיצאתה בטלית המצוייצת חייבת, שמשוי הוא לה זו.

669ואם אינה מצוייצת כהלכתה, הרי הן משוי אף

670לאיש, ולא יצא בה, ואם יצא חייב חטאת, מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו עליהם

671עד שישלימם ויעשם ציצית, ולפיכך אינם בטלים לגבי הטלית, אע"פ שהם קשורים בו קשר

672של קיימא:

673מו

674אבל מותר לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על גבי כלונס שעל גבי

675המטה, אע"פ שהרצועות אינן צריכין כלל לכילה כשמתעטף ויוצא בה, מכל מקום כיון שאינן

676חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה. לפיכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, שאינן

677חשובות ובטילות לגבי האבנט. אבל אם

678הן של משי, הרי הן חשובות ואינן בטילות, ואסור לצאת בהן אלא אם כן המנעלים או הבתי

679שוקים קשורין בהם, שאז הן משמשות ללבישתו ואינן משוי:

680מז

681וכן הדין בכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר לבגד, כגון לולאות וכיוצא בהן, אם

682הוא חשוב אסור לצאת בו, שכיון שאינו משמש כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד, הרי הוא משוי,

683ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ודעתו עליו, אבל אם אינו חשוב, הרי הוא בטל לגבי

684הבגד ומותר לצאת בו:

685יציאה בכובע גדול
מח

686כובע גדול שמשימין על הראש כדי לעשות צל על הפנים להגין מפני החמה, או כדי להגין מפני

687הזבובים, וכל כיוצא בזה שהוא מתכוין בלבישתו שיאהיל עליו להגין מאיזה דבר, אסור ללובשו

688בשבת אפילו בתוך הבית, משום איסור עשיית אוהל, אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח על טפח (ואפילו הוא כנגד פניו בלבד).

689במה דברים אמורים כשהטפח המתפשט (הזה) הוא

690קשה וחזק שאינו נכפף למטה. אבל אם נכפף למטה, אף אם בולט הרבה יותר מטפח סביבות כל

691ראשו, אין שם אוהל עליו ומותר. לפיכך מותר לפרוס הטלית על ראשו אע"פ שבולט הרבה

692להלן מראשו,

693אלא אם כן הוא ממין בגד הקשה (שקורין גרא"ב גרי"ן).

694ויש אומרים שלא אסרו

695אלא כשהוא קשה ביותר כעין גג (שאי אפשר לו בקל להיות נכפף, לכן יש עליו שם אוהל, אבל

696אם אינו קשה ביותר, אין שם אוהל עליו ומותר).

697ויש (יב) מי שמיקל עוד שאם אינו

698עומד בשוה אלא בשיפוע אין שם אוהל עליו, ומותר אף שהוא קשה ביותר, וטוב להחמיר (בכל זה

699שיהא נכפף ממש למטה מאיליו, ואז אף אם מגביהו ומעמידו בשוה בידו אין בכך כלום).

700וכל זה כשמתכוין בו להאהיל עליו להגן מאיזה

701דבר. אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו, אע"פ שממילא נעשה אוהל סביבו, אין בכך

702כלום, לפי שכל אוהל שאין לו דפנות תחתיו, אין איסור בעשייתו אלא אם כן מתכוין בו לעשיית

703אוהל, כמו שיתבאר בסי' שט"ו:

704מט

705לפיכך מותר ללבוש כובע גדול של לבד הנהוג בקצת מקומות שקורין (בריטי"ל), אף אם

706יש בתוכו נייר קשה שעל ידי

707כן מתקשה ביותר ועומד בשוה, כיון שאינו מתכוין לאוהל אלא לכסות ראשו.

708ובמקומות שנהגו להקל בכל ענין אף אם הוא

709מתכוין לאוהל, אין למחות בידם, כי יש להם על מה שיסמכו, שיש מתירין לגמרי בכל ענין, שסוברים שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל

710הואיל ונעשה דרך לבישה:

711נ

712וכל זה ללבוש הכובע בבית. אבל אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו ולצאת בו, אע"פ

713שאינו מתפשט טפח להלן מראשו, לפי שיש לחוש שמא יפריחנו הרוח מעל ראשו וישכח ויביאנו

714בידו ד' אמות, אלא אם כן הוא מהודק בראשו, או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח

715יכול להפריחו מראשו, או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, שבזה אין לחוש לכלום.

716ובמקומות שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בכובע

717קטן בלבד בלי כובע זה הגדול, מותר לצאת בו בכל ענין, שבודאי לא ילך ד' אמות בלעדו. אבל אם

718יש עליו כובע שדרך לילך בו ברחוב לפעמים, אסור ללבוש עליו שום כובע אחר בין גדול בין

719קטן, אף על

720פי שהוא צריך לו מחמת הקור וכיוצא בזה, אלא אם כן הוא בענין שאין לחוש בו שמא יפילנו

721הרוח מעל ראשו כמו שנתבאר:

722יציאה בתפילין וספר תורה
נא

723מי שמצא תפילין בשבת, ברשות הרבים או בשדה, או בכל

724מקום שאינן משתמרים מכלבים וכיוצא בהם ויכולין לבא לידי בזיון, כיצד יעשה,

725אם יש בהם רצועות קשורות שיכול ללבשן, יכניסן

726לעיר זוג זוג, דהיינו שילבישן כדרכן בחול תפילין של יד על זרועו ושל ראש על ראשו ונכנס וחולצן

727בעיר (בחצר החיצונה

728שהוא מקום המשתמר ראשון), וחוזר ויוצא ולובש זוג אחר, עד שיכניס

729כולן.

730ואינו יכול ללבוש ב' זוגות כאחת. אף על פי

731שלא יעבור בזה בבל תוסיף, שהרי שבת אינו זמן תפילין כלל, וכשמוסיף

732על המצוה שלא בזמנה לא שייך בל תוסיף כלל. מכל מקום כיון שבחול אין לובש לעולם ב' זוגות,

733אם כן זוג השני אינו נקרא דרך לבישה, אלא כמשוי הוא, ולא התירו חכמים משום בזיון התפילין

734אלא זוג אחד שהוא כדרך לבישה בחול ואינו נראה כמשוי, ואין איסורו

735שלא במקום בזיון, אלא משום גזירה שמא יביאנו בידו, כמו שנתבאר למעלה:

736נב

737ואם היו זוגות הרבה בענין שלא יספיק היום להכניס כולן זוג זוג דרך לבישה, כיון שיצטרך

738להכניס גם משתחשך, לא יכניסן כלל ביום, אלא ישב כאן לשמרן עד שתחשך ואז יכניס כולן

739בידיו.

740וכל זה באיש. אבל אשה שמצאה תפילין אפילו הן זוג אחד, תשב ותשמרן עד הלילה,

741ולא תכניסן לעיר דרך מלבוש, שכיון שאין הנשים מניחות תפילין בחול אינן מלבוש להן אלא

742משוי גמור.

743ואם מתיירא לישב כאן עד שתחשך מפני ליסטים

744שודדי לילה,

745יטול כולן בידיו מיד ויוליכן פחות פחות מד' אמות, כדרך שנתבאר

746בסי' רס"ו, עד שמגיע

747לחצר החיצונה, או נותן כולן לחבירו שאצלו בתוך ד' אמות וחבירו לחבירו שאצלו עד שיגיעו

748לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון.

749וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותן לחבירו

750העומד בחצר,

751וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך, שנמצא

752הוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד. או יכניסו אותן זוג זוג

753דרך לבישה, אם יש שהות ביום להכניס כולן. אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כמו שנתבאר בסי'

754רס"ו,

755מפני בזיון התפילין, כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ב:

756נג

757ואם הוא בימי הגזירה שגזרו שלא להניח התפילין, שיש בו סכנה אפילו לישב עליהן לשמרן,

758וכל שכן להביאן בידיו, שיאמרו שהוא מניח תפילין, מכסן במקומן והולך לו, בין שהם הרבה

759בין שהם מעט:

760נד

761וכן אם מצא ספר תורה בשדה בימי הגזירה שגזרו שלא ללומדו, מכסהו במקומו והולך לו. ואם

762אינו זמן הגזירה, צריך לישב ולשמרו עד שתחשך ואז יביאנו לביתו. ואם היו הגשמים יורדים,

763שמתקלקל הספר אם יהיה כאן עד הלילה, יתעטף בהספר כעין מלבוש וחוזר ומכסה עליו בבגדיו

764ומביאו לביתו מיד, שאף שאינו

765דרך מלבוש גמור, התירו

766לו מפני כבוד התורה:

767נה

768הבא להציל כליו מפני הדליקה האיך יוציאם דרך רשות הרבים, יתבאר בסי' של"ד:

769ליבון, סחיטה ושמא יסחוט
נו

770המלבן את הצמר או את הפשתן, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן, חייב. והוא מאבות מלאכות,

771שכן במשכן היו מלבנים הצמר והפשתים העשויים למלאכות המשכן.

772והמכבס בגדים, הרי הוא תולדת מלבן, וחייב.

773והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי

774זה כמכבס בגדים, וחייב משום מלבן.

775לפיכך אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק

776וליפול במים, שמא ישרו בגדיו במים, וישכח ויסחוט.

777ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים, וכן מי

778שנשרו בגדיו בגשמים הרבה שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא

779יכול להלך בהן (כל היום), ואין

780חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו

781(בהם).

782אבל לא ינערם מן המים כמו שיתבאר בסי' ש"ב.

783וכשפושטן מעליו לא ישטחם לנגבם בשבת, מפני

784מראית העין, שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר שכבסן בשבת. ואפילו לשטחם בחדר שאין שם רואה

785אסור, שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור

786אפילו בחדרי חדרים, מפני שיש לחוש שמא יארע פעם אחת שיבא אחד פתאום לשם ויראהו ויחשדהו

787שעבר על דברי תורה, לפיכך לא רצו לחלק בגזרתם ואסרו בכל ענין, אף אם הוא בענין שאין

788לחוש לכך:

789נז

790ולא אסרו אלא לשטחם בשבת, אבל אם היו שטוחים מערב שבת, אינו חייב לסלקן בשבת מפני מראית

791העין.

792אבל לשטוח בשבת אסרו בכל ענין, אפילו לא

793נשרו במים אלא מן הזיעה:

794נח

795בגד השרוי במים, אפילו אין שם אלא שרייה מועטת, אסור לנגבו סמוך לאש, אע"פ שאינו

796שוטחו שם אלא מנגבו שם כשהוא לבוש בו, שאין כאן מראית העין, אעפ"כ אסור משום בישול,

797שהמים הבלועים מתבשלים שם, אם הוא סמוך לאש כל כך עד שהבגד יכול להתחמם שם כל כך עד

798שהיד סולדת בו. אבל אם אינו סמוך כל כך מותר לנגבו שם, כל שאינו שוטחו:

799נט

800בגד השרוי במים, אסור לטלטלו, לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח ויסחטנו.

801אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו,

802ואף בחול לא היה סוחטו. או שאין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד

803עליה לסוחטה.

804ואם נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר

805משקין שאינם מלבנים, מותר לטלטלו אע"פ

806שנשרו הרבה, ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם כגון לסננם עליו, כמו שיתבאר בסי' שי"ט וש"[כ]):

807ס

808הרוחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת, או אפילו כל גופו בחמי טבריא, או בצונן, התירו

809לו להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול,

810לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת. לפי שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון

811שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר, שפעם אחת

812גזרו שלא לרחוץ מפני הבלנים, שהיו מחמין חמין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו, ואחר כך ראו שאין

813הדבר עומד, וחזרו והתירו.

814ומותר לו גם כן להביא המטפחת בידו מבית המרחץ

815לביתו,

816אם יש שם עירוב, ואין חוששין

817שמא ישכח ויסחטנו בהליכתו (שאם נחוש

818לכך ונאסור לו להביאו, הרי אנו אוסרים להסתפג, שאי אפשר לו להפקירו ולהניחו בבית המרחץ).

819ואסור לו למוסרו להבלן, מפני שהבלנים חשודים

820על הסחיטה לסחוט בידים.

821ואף עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה

822בשבת, ואם כן אפשר למונעו מלהסתפג, אעפ"כ אין איסור בדבר, מאחר שלא

823נאסר מעולם במנין חכמים.

824ומכל מקום טוב להסתפג בדבר שאינו מקפיד על

825מימיו לסוחטו אף בחול:

826יציאה עם מים שעליו
סא

827מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין בזה איסור במה שמוציא המים שעל ידיו

828מן הנהר אל שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא גם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית

829לכרמלית בפחות מד' אמות. רק שיזהר לנגב ידיו יפה מיד שהוציאם מהנהר קודם שילך ד' אמות.

830וכן הרוחץ בנהר, צריך לנגב גופו יפה כשעולה

831מהנהר, שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית.

832אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף עליו ועל

833לבושו, לא הקפידו חכמים על זה, לפי שהוא

834דבר שאי אפשר לעמוד עליו, שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו. לכן

835התירו לו בכל ענין (אף לצאת

836מביתו בשעת הגשם, שאין לאסור דבר לחצאין):

837יציאה עם פשתן סרוק על ראשו
סב

838בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ, שיהא נראה כשער בראשיהם, מותרים

839להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים, שתכשיט שלהם הוא. ובלבד

840שהוכנו מבעוד יום, בענין שאין בו איסור משום טלטול מוקצה, ועל

841דרך שיתבאר בסי' ש"ח:

842יציאת עם סמרטוט על מכתו
סג

843מותר לתלות מצנפת בצוארו, למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו,

844ולצאת בו לרשות הרבים, וכן לכרוך סמרטוטין על היד או על האצבע שיש בו מכה ולצאת בהם

845לרשות הרבים,

846וכל שכן אם כרוכים על המכה ממש כמו שנתבאר

847למעלה

848(עיי"ש הטעם):

849קונטרס אחרון
(א) אם אין שם רפש

850כו'.

851אף אם תמצי לומר שכוונת

852הגהות אשר"י לאפוקי מאמת המים שבס"ג.

853מכל

854מקום משם מתבאר שהתירו אפילו לדלג

855שלא ירבה בהילוך, ואם כן פשיטא שאם יש לפניו מעט רפש וטיט, ויש לו צער קצת לטנף רגלו,

856שרשאי לפוסעו בפסיעה גסה שלא להרבות בהילוך. דאין סברא כלל לומר שאסור לו להרבות בהילוך

857גם כן אלא חייב לילך באמצע רפש לקצר דרכו.

858ועוד,

859שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים, שאין זה שוה לכל נפש,

860כל שכן צער רפש וטיט שהוא שוה לכל נפש, ושרי אף אם אין חשש סחיטה. ולא הוצרך רבא לאיסור חשש סחיטה, אלא כדי להקשות קושיא אלימתא

861אדרב הונא, דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומא, שהצריכו שלא להוציא

862ידו מתחת שפת חלוקו כו', אף בהולך לדבר מצוה, אם כן לדבר הרשות אין

863לילך כלל במים, ואפילו אי אפשר לו להקיף, ואפילו אינו חושש ללכלוך גופו במים.

864ואף

865אם תמצי לומר שמניעת צער אינו חשוב ענג. מכל מקום יש להקל בזה.

866שהרי (דעת התוספות ואגודה וכן) משמעות הרמב"ם שאין איסור כלל בפסיעה

867גסה, שכתב ואסור לדלג כו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש (כפירוש התוס'

868ואגודה) דפסיעה גסה שבגמרא היינו דילוג (וקפיצה),

869וכמבואר ברי"ף גבי אמת המים עיי"ש:

870(ב) לרוץ כדי לראות

871כו'.

872מה שכתב הט"ז תמוה מאד, דאף בלא ענג

873אין איסור כלל מדינא לראות ולהרהר בדברים חיצונים, שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של

874מלך, רק שלא ירבה בהם כמ"ש

875המגיד משנה פכ"[ג]. והרב רבינו יונה לא אסר אלא בעסקיו כשיש

876לו טרדת לב ונדנוד דאגה. והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר

877כלל בעסקיו, אע"פ שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"ט שיש מצוה להמנע מדבר

878שאין בו איסור מדינא) עיי"ש.

879ומה

880שכתב המג"א, צ"ע היכי מיירי, אי בדיוקנא עצמה, ממה נפשך, אי סבירא

881ליה דאף בחול אסור, אם כן משום ענג שבת מי שריא איסורא דאל תפנו אל האלילים שמדרבנן,

882אין זה מענג אלא מנאץ. ואי סבירא ליה כתוס' ורא"ש דבחול שרי, אם כן אף

883בשבת מנא לן לאסור. ואף אם תמצי לומר לאסור כמו בכתב שתחתיה, וכן אם תמצי לומר דמיירי

884בכתב שתחתיה, גם כן צע"ג היכי

885שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות, כדפרש"י ורא"ש.

886עיין

887שם ברא"ש דאיסור שטרי הדיוטות

888הוא ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו, ואם כן נשרי נמי מקח

889וממכר לצורך ענג שבת, כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפה. וח"ו ישתקע הדבר,

890שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משום דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין

891סי' ש"ז ס"א בהג"ה), והילוכך בשבת כבחול,

892דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול. אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק

893זה אם תשיב כו', אפילו הגזרות

894שגזרו חכמים בשבילם לסייג,

895פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג, שהיא מצוה הבאה בעבירה. וכל שכן להרמב"ם דסבירא ליה בשטרי הדיוטות

896שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"ז, דאסור אף בכתב שתחת

897הצורה אף אם מתענג, כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק.

898הילכך

899מחוורתא כפשט לשון הסמ"ק, וכמ"ש הב"י (וב"ח) ואליה רבה:

900(ג) שמכתו כו'. לא העתקתי דעת רש"ל, דכיון שאין לנו עכשיו

901רשות הרבים פשיטא שאין להחמיר כלל

902נגד רוב הפוסקים. עיין סי' ש"ג שרבים מקילים בכל ענין:

903(ד) מפתחי כו'. עיין סי' ש"ג בב"י, דפטור אבל אסור גבי אשה, היינו כשעשויה לתכשיט, ומשום דלמא שלפא

904ומחויא, אבל בלאו הכי הוה מותר. ולכן כהאי גוונא באיש התיר הסמ"ג עיין שם. וזהו גם כן כוונתו במה שכתב שם בשו"ע לאסור כשאינה מעמדת קישוריה,

905אבל כשמעמדת, סבירא ליה כרש"י דלא שלפא. עיין שם במג"א, שכן הוא דעת השו"ע. ובחנם נדחק שם הט"ז. אלא דלדינא הסכימו המג"א

906וט"ז לאסור אף במעמדת, משום דלמא שלפא.

907אבל כשאינו תכשיט שרי. דלא כב"ח.

908ולפי

909זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב הסמ"ג,

910אם לא משום דקיי"ל לאסור בתכשיט המיוחד

911לאיש ולאשה. אבל בשאינו תכשיט כלל, אם הוא צורך לבישתו דומיא דמפתחי חלוקו שבסמ"ג,

912שרי לגמרי, כמו מעמדת קישוריה שבאשה. דהא השתא קיימינן לשיטת הגאונים דאיש שוה לאשה לגמרי

913בדין המחטים. ובפרט לדעת רש"י דאף באשה מיקל יותר מהתוספות והרא"ש.

914ולהמג"א כאן צריך לומר דמיירי שלא לצורך לבישה וקישוט, אלא שתחב במקום שדרך

915לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום, ועל זה נחלקו. אבל לפי זה דין האשה בשאינה נקובה

916לא נזכר בשום מקום. וקשה קושית הגמרא למאי

917חזיא. וגם המג"א חזר בו, ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתניתין דמחט נקובה במעמדת

918קישוריה, ואם כן כהאי גוונא באיש לצורך לבישה חייב בנקובה, ופטור בשאינה נקובה. ולדינא

919הכל אמת:

920(ה) לפיכך כיון כו'. עיין ב"י שהעתיק לשון רש"י דמשוי הוא, וכן משמע

921בשו"ע כמו שכתב האליה זוטא.

922ואף

923שהתוספות

924ור"ן לא כתבו כן, משום דמסקינן

925בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא. מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים

926אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד, עיין שם בב"י. והטעם פירש הרמב"ן

927שם דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי, אבל רבנן פליגי דלאו מנעל

928הוא.

929ועיין

930שם בר"ן דאפילו הכי מותר לצאת

931בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א להקל, והוא מרבינו ירוחם שכתב שאין המנהג כהאוסרים.

932וצ"ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של

933עץ

934כמו שכתב ב"י שם בשמו, והאיך נקטינן קולי

935דסתרי אהדדי

936כמבואר בפרק בתרא דיומא שהקשו משבת ליום הכיפורים.

937וצריך

938לומר

939דסבירא ליה להב"י ורמ"א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע

940לר' יוסי, דעל כרחך סבירא ליה דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך

941להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט

942בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל, אבל כשאין עליו שם מנעל,

943עץ בעלמא הוא, ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ. אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת

944מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר

945כתב הרא"ש בפ"ג דביצה דהוה כמנעלו, אע"ג

946דסבירא ליה בפרק בתרא דיומא דאין מנעל של עץ, אלא

947דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו

948מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר, הרי כל סמיכת גופו

949בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש"י גבי מקל של זקנים, שמשם

950הביאו הפוסקים לענין שבת, ואם כן הוא

951הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו, דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות

952לשון הרא"ש שלא כתב כרגלים דמו ליה,

953אלא כמנעלים דמו,

954וכן משמע בשו"ע שכתב ואין עושה זה להלך

955בו, משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי.

956והנה

957בשו"ע לא העתיקו להתיר במחופה עור, משום דאף דכהאי גוונא

958מקרי מנעל לכולי עלמא, אף לרבנן דפליגי אר' מאיר ור'

959יוסי, מכל מקום

960קיי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסק. ואין היתר במחופה

961עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס' שהעתקתי בפנים (וכן כתב

962הרשב"א הביאו המג"א. והתם

963מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב"א

964להתוס' דצריך לקשור מלמעלה,

965אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן

966ממה שכתב רמ"א בשם רשב"א. וכן

967כתב האליה זוטא.

968אלא

969שמה שכתב דאינו מחופה אסור מדאורייתא

970לדעת רש"י, אינו מוכרח, דיש לומר

971דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם לפי דעת המג"א:

972(ו) להחזיק את עצמו כו'. עיין ט"ז, וצריך עיון, דבהגהות

973מיימוניות מבואר בהדיא דאף אם מתיירא

974פן יפול אסור, ומביא

975ממקל של זקנים, והתם פירש רש"י דאין כל גופו נסמך עליו. ועל כרחך צריך לומר דהכא

976אף שסמוך עליו פן יפול, מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו, אלא שמחזיק את עצמו על

977ידי סמך קצת. אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו, אלא בעת שמתיירא ליפול. ולפי זה יש לומר דהט"ז מיירי שנסמך

978עליו בכל הליכתו.

979ואפילו

980הכי צ"ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא"ש דאסר בזקן הנשען ונסמך

981על מקלו מחמת תשות כחו, משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתו מפרק אין צדין תמוה,

982דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שם. וכן הוא בסימן תקכ"ב. ואף גם זאת ביום

983טוב דווקא ולא בשבת, לפי דעת השו"ע שהשמיט דבר זה כאן, וכן דעת המג"א, דלא כב"ח.

984וגם

985עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא

986שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסור. עיין סימן תקכ"ב

987ס"[ד]:

988(ז) החשובים כו'. מה שכתב המג"א לאסור באיש דעלמא במבוי

989המעורב משום זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב. אם כן לפי מה שכתב הט"ז

990בסימן תקכ"ב דאין לאסור אלא בכרמלית,

991הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול, אין לחלק כלל בין יום טוב

992לשבת.

993ואף

994לפי מ"ש הב"י מפרש"י דאף בבית המדרש אסור. היינו בכיתוף, דמיחזי כרוצה להוליך הרבה,

995כדפירש"י. ודמי למפשיל הקופה לאחוריו דהוי עובדין דחול מהאי

996טעמא, כדפירש רש"י בריש פרק המביא. ומדקתני התם וכן כו' משמע דדמי לרישא

997בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר"ן, כמו שכתב הב"י בסימן שכ"[ג].

998אבל

999מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים, כמ"ש רש"ל וב"ח וט"ז סי' תקכ"ב. ובפרט

1000דמסתמא אינו מוציאו לשמרו, ולא לצורך מקומו, אלא לצורך גופו,

1001דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו, דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי' ש"ח.

1002והא

1003דחצבא זוטא הוה בעי לשנויי. היינו נמי ברשות הרבים.

1004ואף דפירש רש"י בריש פרק שואל דמתניתין דהמביא קא דייק.

1005מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר"ן דאסר התם אף בחצר.

1006דהא

1007התם אפושי בהילוך עדיף, והכא לא עדיף. אלא ודאי דלא

1008דמי להדדי לגמרי.

1009עיין שם בתוס' ריש פרק שואל

1010וריש פרק מפנין.

1011וכן משמע בגמרא דלא מקשה ליה אלא מיום

1012טוב, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ' הדר. ובפרט לפי הגירסא שבריש

1013פרק שואל דרב חנן מקשה לאביי גם

1014בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביום טוב דוקא, אלא ודאי דבמבוי

1015המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא,

1016דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל,

1017ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש"י.

1018ומלשון

1019הרמב"ם ושו"ע סי' תק"י, משמע דאין צריך שינוי

1020אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורך. וכן משמע בהדיא בתוס'

1021ריש פרק המביא שפירש משום מראית העין.

1022וכן כתבו בטור ושו"ע שם. וברמב"ם משמע מסידור

1023לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה' שהתחיל שלא יעשה כו',

1024וכן כתב במקל וכסא שלא יעשה כו'.

1025ועיין

1026במ"ש בסי' תקט"ז. ועיין מג"א סי' שכ"[ג], שרמ"א לא סבירא ליה כהטור שם:

1027(ח) כל אורך כו'. הנה המג"א כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בשו"ע

1028סעיף כ"ט

1029הדבר סתום ושקול, שמתחלה כתב למטה מכתפיו, ואחר כך הוסיף גם גופו, ולא פירש כמה, ומסתמא

1030רובו ככולו,

1031וכיון שהט"ז פירש כן בהדיא, ואין

1032השו"ע ומג"א חולקין עליו בפירוש, יש להחמיר כדבריו.

1033ומה

1034שכתב מהרי"ל, שהביא

1035המג"א כאן, היינו שדעתו להחמיר

1036במרזב משום תקוני מנא. אבל השו"ע ורמ"א

1037ומג"א ושאר אחרונים שאנו נמשכים אחריהם שהשמיטו איסור זה, משום דרש"י יחידאה

1038הוא בפירוש זה דמרזב, שרוב המפרשים והפוסקים פירשו בענין אחר.

1039ולפי

1040דעתם הדבר ברור ופשוט שאין לאסור כלל משום איסור הוצאה בנדון שכתב הט"ז ס"ק

1041כ"ה. ואם נתכוין הט"ז

1042לפרש"י, הרי לא הזכירו כלל לעיל, ואיך כתב כמ"ש לעיל. וגם לא הוי ליה למימר

1043הנח להם כו', כיון שיש להם על מי שיסמכו.

1044וגם

1045מה שכתב בס"ק כ"א דכל הפוסקים כו', הוא תמוה מאוד, שבפירוש

1046הרי"ף והרא"ש ותוס' וסיעתם לא נזכר כלל איסור זה, שלפי דעת הרי"ף והרא"ש אין איסור אלא כשנעשה

1047כמרזב על השדרה. ולפי דעת התוס' וסיעתם, אין איסור אלא

1048כשהוא על כתפו בלבד ואינו מגיע על הזרוע עיין שם, וכן כתב הטור להדיא.

1049והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור

1050גם על ידו, ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו', משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה.

1051ועוד שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא,

1052אלא שאנו אוסרים מחמת שפסק השו"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהשו"ע עצמו מיקל

1053במלבושים דידן, אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים. בפרט שכמה אחרונים שאנו

1054נמשכים אחריהם הסכימו עמו.

1055אבל

1056על כתיפו, פשיטא שיש לחוש לדעת הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה, לדעת

1057הט"ז. ובפרט שגם השו"ע לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה שכתב בב"י. כמו שחזר בו לאסור בחתיכה מרובעת לתפוס קצתה, שבב"י התירה משום דלא דמי למה

1058שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן

1059ידו עד הארץ, ונראה כנושא משוי על ידו כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס

1060למעלה משוליה, אזי יש שם עוד מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש, וכן כשתופס בשוליה

1061ומגביה למעלה, שמתקפל הטלית למטה, וקיפול זה הוא למטה מידו בדרך מלבוש. ואפילו הכי

1062בשו"ע חשש להחמיר,

1063שלא רצה לסמוך על סברתו אלא להקל במלבושים דידן, בדבר שאין איסורו מפורש אלא בדברי

1064הרמב"ם:

1065(ט) להחמיר לפושטו כו'. זהו בודאי כוונת רמ"א, שאם כוונתו כדמשמע קצת

1066בלבוש שכתב וכן כו', למה כתב

1067כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם

1068לא יצא, משמע דאסור מדינא. וכן בדין,

1069דהא אין היתר אלא משום פסידא.

1070וכן

1071כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"ז. (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור

1072בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים.

1073דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט,

1074ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"ז, ושם כתבו הב"י ומג"א, וכן הוא במגיד משנה, דהאוסרין אזלי לשיטתייהו

1075דגבי תכשיטין, דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו

1076דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו',

1077אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח,

1078עיין סוף סי' רנ"ב.

1079ועל כרחך

1080לא הוצרכו הרשב"א וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא

1081משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ן דאנן סהדי כו' שאין דרך

1082כו', אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו,

1083דבספר התרומה וטור סימן ש"ג

1084מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית, לפי שיטת המתירין בתכשיטים. והטיבו

1085אשר דברו הב"י ומג"א, דלטעמייהו אזלי.

1086ובר

1087מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז

1088שכוונתו כאן כמו שכתבתי, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי'

1089ש"א סל"ג:

1090(י) לשאת המעות כו'. אף דרמ"א כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא

1091הפסד מרובה

1092פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי"ל אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחיד וקטן במקום גדול. וכל שכן הכא דאינו אלא

1093חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום

1094טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש שהתיר טלטול בגופו אף

1095לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה

1096לסמוך על סברת הרא"ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תם והתוספות דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע"ו, לכן צירף לזה היתר הניקוב.

1097אבל אם אירע שאינן מנוקבים, כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה. וכל שכן לדידן

1098דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א.

1099ואפילו

1100הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה,

1101משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבות) לא נתפשטו עדיין ספרי

1102הרשב"א, וקאי בשיטת התוס' וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא להו חששא זו.

1103מכל

1104מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא"ש נגד התוס'. וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם שכתבו דגבי

1105מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה. ואין לומר שכיסו בידו,

1106דמנ"ל להוכיח משם, דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו

1107ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו.

1108וזהו גם כן דעת האגודה שבבית יוסף סוף סימן

1109ש"ט, ומג"א סי' רס"ו סקי"ט,

1110שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו, ולא משום שהוא טלטול בגופו, כמו שכתבו האחרונים כאן, דאין לחלק בין כיסו

1111תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה, ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת, דבכהאי גוונא

1112מיירי הכא, שהיא גם כן הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממש.

1113ומיהו

1114לענין מה שמבואר מספר התרומה וסייעתו דאף שישנו עליו

1115כבר שייך איסור מוקצה, על כרחך לא פליגי עם האגודה בהא, שהרי בספר התרומה בסימנים סי'

1116פ"ד

1117ובסמ"ג והגהות מיימוניות שהביא ב"י סוף סי'

1118תנ"ז מבואר כמו שכתב האגודה.

1119ועל כרחך צריך לומר דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו, והוא הדין בין נושאו מרחוב לבית

1120ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך בודאי ואינו

1121רשאי לעמוד עוד כאן, דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה, כמבואר כאן במג"א דאם אין חשש סכנה, אסור,

1122ואם כן איזה שיעור יש לדבר. אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך הליכה

1123אסור, שלא התירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה, שלזה יש גבול וסוף, אבל לא לעמוד כמו שירצה,

1124שלזה אין גבול, שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך, דעומד לפוש בכל פחות פחות

1125מד' אמות, מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול, כמו שכתב ספר התרומה.

1126מיהו

1127בסמ"ג והגהות מיימוניות שהביאו התוספתא דסוכה, דאפילו נר בידו מניחו

1128על הארץ, משמע דפליגי על האגודה. ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש,

1129וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו

1130או אצלו בחיקו כמ"ש בסי' רס"ו, הדבר פשוט להתיר, לפי

1131מה שכתבו האחרונים כאן דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר

1132בסי' רע"ו:

1133(יא) כשההפסד כו'. עיין במ"ש בסי'

1134רס"ו וסימן של"ד:

1135(יב) מי שמיקל כו'.

1136בספר התרומה והגהות

1137מיימוניות

1138כתבו שמא מותרין, דלא פסיקא

1139להו להתיר. והמג"א כתב כן

1140בפשיטות, כדי ליישב המנהג. אבל לפי

1141מה שכתב הט"ז ליישב המנהג,

1142אין צריך לזה.

1143והנה המג"א נתחכם

1144להביא תחלה לשון הרמב"ם שהכובע

1145הוא קשה ביותר. משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע, דאם כן

1146מאי קאמר דלא מיהדק, דהיינו שהוא נכפף, תיפוק ליה משום שאינו עומד בשוה אלא בשיפוע.

1147ואין לומר דהכי נמי קאמר. דאם כן

1148הוי ליה למימר הכי בהדיא, לאשמועינן דאף אם מיהדק שרי בשיפוע. אלא ודאי צריך לומר לפי

1149זה, דכשלא

1150מיהדק שרי אף שעומד בשוה, שקשה קצת שיוכל לעמוד בשוה, אבל אינו קשה ביותר כמו גג כמו

1151שכתב הרמב"ם. אבל מלשון התוס' ורא"ש מבואר דכל

1152שאינו נכפף כגלימא מיקרי מיהדק. וכן דעת הט"ז שאסר בטלית

1153של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה, אע"פ שאינו קשה ביותר. וכן משמע מלשונו

1154בסי' שט"ו, ומלשון

1155שאר אחרונים, דלא קיי"ל כרמב"ם, אלא כמשמעות תוס' ורא"ש. הילכך לא הזכירו

1156היתר השיפוע שכתבו ספר התרומה והגהות מיימוניות.

1157ועיין בסי' שט"ו שכתב עוד היתר,

1158ממה שכתב הר"ן גבי סדינים

1159שעל גבי המטות שלנו עיין שם. וזה אינו, דשאני

1160התם דאין איסור כלל בעשיית מחיצות לגג העשוי מתחלה, דהוי ליה מלמעלה למטה, דשרי אפילו

1161במחיצות שמגיעות לארץ, כמבואר שם בס"ג. ומה שכתב

1162הר"ן כיון דבפריסה כו', היינו שאם היה זה נקרא אהל, היה שם אוהל גם על היוצא,

1163כמו בכילה שם.

1164אי נמי קושטא דמלתא נקט, ולאפוקי

1165כשיש בין חבל לחבל ג' טפחים ולא היה עליה כר מבעוד יום, שכתב שם הר"ן לעיל מיניה דאסור אף

1166במטה שלנו. ותדע שהרי במגיד משנה דילג תיבות אלו, מכלל שאינן

1167עיקר טעם ההיתר כמו שכתב הט"ז.

1168אבל בגג האהל

1169איפכא שמעינן להרא"ש סוף פ"ק דסוכה, והכי קיי"ל

1170בסוף סי' תרל"א, דכשמקצתו

1171קרוי אהל נעשה כולו אהל. ואף שכאן אין לומר שיעשה כולו אהל, מכל מקום

1172על כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל, דהא התם לא אמרינן הכי

1173אף בכהאי גוונא, כדמוכח בטור סוף סי' תרל"ג עיין שם

1174במג"א,

1175ובמ"ש שם

1176ודו"ק:

1177[14] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

1178זה:

1179(א)

1180ל"ט מלאכות, אבות ותולדות (ס"א).

1181(ב)

1182הוצאה כדרכה, ולא בדרך מלבוש או תכשיט (ס"ב-ג).

1183(ג)

1184יציאה במחט נקובה ושאינה נקובה (ס"ד-ה).

1185(ד)

1186יציאה בטבעת שיש עליה, או אין עליה חותם (ס"ו-ז).

1187(ה)

1188יציאה במפתחות התלויות עליו (ס"ח).

1189(ו)

1190יציאת האומנים בכליהם לסימן (ס"ט).

1191(ז)

1192יציאה בבגדים שלא ללכלך (ס"י-יא).

1193(ח)

1194יציאת קטע בקב וחיגר במקל (סי"ב-ג).

1195(ט)

1196יציאה בבגדי שבת (סי"ד).

1197(י)

1198יציאה בכבלי האסורים ובמסכה (סט"ו-ז).

1199(יא)

1200יציאה בתיבה ויריעה דרך מלבוש (סי"ז).

1201(יב)

1202יציאה במיני בגדים שעל המכה (סי"ח-כ).

1203(יג)

1204יציאת הבנים בזגין (סכ"א-ב).

1205(יד)

1206יציאה במטפחת המחוברת לבגדו (סכ"ג-ד).

1207(טו)

1208יציאה בקמיע ושאר מיני רפואה (סכ"ה-לד).

1209(טז)

1210יציאה בטלית מקופלת (סל"ה-ז).

1211(יז)

1212יציאה במעות הצרורים או תפורים בבגדו (סל"ח-מ).

1213(יח)

1214יציאה בבגדי לבדים (סמ"א).

1215(יט)

1216יציאה בב' לבושים ואבנטים השוים (סמ"ב-ג).

1217(כ)

1218יציאה בבתי ידים (סמ"ד).

1219(כא)

1220יציאה בציצית ובלולאות שנפסק צד אחד (סמ"ה-ז).

1221(כב)

1222יציאה בכובע גדול (סמ"ח-נ).

1223(כג)

1224יציאה בתפילין וספר תורה (סנ"א-ה).

1225(כד)

1226ליבון, סחיטה ושמא יסחוט

1227(סנ"ו-ס).

1228(כה)

1229יציאה עם מים שעליו (סס"א).

1230(כו)

1231יציאה עם פשתן סרוק על ראשו (סס"ב).

1232(כז)

1233יציאה עם סמרטוט על מכתו (סס"ג).

1234לכללות סימן זה ראה ביאורי השולחן

1235ע' נה ואילך.

1236[15]

1237יתרו כ, י.

1238[16]

1239ראה תניא אגרת הקדש סי' כט קנ, סוע"ב (שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה, ולא פירש מה

1240היא מלאכה, ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים

1241וקורות כבידות. וכיוצא בהן הן כל המצות, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, הן

1242סתומות, ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא על ידי תורה שבעל פה).

1243[17]

1244תוס' רפ"ק ד"ה פשט (דהוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרשות

1245היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד). ושם סד"ה יציאות

1246(דמלאכה גרועה היא). ובגמרא צו, ב (הוצאה גופה היכא כתיבא), ותוס' שם (אע"ג שהיתה

1247במשכן, כדאמר הם הורידו קרשים מעגלה כו', מכל מקום אי לאו דכתיב, לא הוה מחייבי עלה,

1248לפי שמלאכה גרועה היא), וד"ה הכנסה (ואי לא הוות נמי במשכן, לא הוה מחייבינן עלה

1249מסברא, לפי שמלאכה גרועה היא). יראים סי' עדר (אף על גב דבמשכן הואי, מתוך שאינה נראית

1250מלאכה לא גמרינן ממשכן, הלכך שואל היכא כתיבה). סמ"ג ל"ת סה יז, א (אף על

1251גב דבמשכן הויא, מתוך שאינה נראית מלאכה, לא גמרינן ממשכן, ואי לא דכתיבה לא

1252מחשבינן ליה מלאכה).

1253ומתוכן דבריהם נראה שאנו זקוקים לשני

1254פרטים: (א) הוצאה בקרשים במלאכת המשכן. (ב) כתיבה בתורה שהיא מלאכה.

1255אמנם כאן לא הובאה כלל הוצאת הקרשים

1256במשכן, רק ההוצאה שבתרומת הקדש: (א) שהיתה במלאכת המשכן. (ב) נאמר עליה בתורה שהיא

1257מלאכה.

1258ועוד נתבאר ברמב"ן רפ"ק

1259ד"ה ואיכא (שברשות היחיד מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרשות הרבים כגרוגרת

1260חייב). רשב"א שם ד"ה וכי תימא (שהיא מלאכה גרועה, שאילו פינה מזוית

1261לזוית משא גדול פטור, והוציא קצת מיניה מרשות לרשות חייב).

1262[18]

1263גמרא מט, ב (הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר

1264חמא כנגד עבודות המשכן), ופרש"י (אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין

1265למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן, ללמוד הימנה).

1266[19]

1267מכילתא ר"פ ויקהל (למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש, שומע

1268אני בין בחול בין בשבת ... תלמוד לומר ... בחול ולא בשבת). רש"י ויקהל לה, ב

1269(הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את

1270השבת). תשא לא, יג (אך את שבתותי תשמורו, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על

1271מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה).

1272[20]

1273שבת דף צו ע"ב (הך דהואי במשכן חשיבא, קרי לה אב, הך דלא הואי במשכן

1274חשיבא, לא קרי לה אב). וכיון שההוצאה אינה מלאכה חשובה במשכן, לא היינו אומרים

1275שהיא אב מלאכה.

1276וראה מראי מקומות וציונים. כוננת מישרים

1277ע' קצז, וע' רו.

1278מחנה יוסף שבת סוס"י ב.

1279[21]

1280ויקהל לו, ו.

1281[22]

1282רבי יוחנן שם (דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה,

1283ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות

1284הרבים).

1285[23]

1286רמב"ם פי"ב ה"ח (הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה).

1287ותוס' שם ד"ה וממאי (דהוצאה מלאכה הוא, דהא רחמנא קרייה מלאכה, כדכתיב

1288ואיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, וכתיב ויכלא העם מהביא, אלמא קרי להוצאה

1289מלאכה. וכן דריש בהדיא בירושלמי), בשם הירושלמי שבת פ"א ה"א (מניין

1290שהוצאה קרוייה מלאכה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע להן מן הדא, ויצו משה ויעבירו

1291קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא).

1292והיינו שמהאמור בפסוק זה למדנו: (א)

1293שההוצאה היתה בנדבות המשכן. (ב) שהתורה קוראת לה בשם "מלאכה".

1294ובכת"י: **בשם מלאכה, הרי זו

1295נקראת גם כן בשם מלאכה לענין שבת**.

1296*

1297ואף דאמרינן בגמרא מט, ב (הם הורידו את

1298הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים).

1299מכל מקום לא הובא לימוד זה כאן, כאמור

1300לעיל שבמלאכה גרועה זו לא סגי במה שהיתה במלאכת המשכן.

1301[והובא רק לענין הושטה מרשות היחיד

1302לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כדלקמן סי' שמז ס"י (ואם הושיט חייב, שכך היתה

1303עבודת הלוים במשכן שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם

1304והיו מושיטים הקרשים מזו לזו). והיינו שבזה סגי לעשותה תולדת הוצאה, כי ההושטה

1305דומה קצת למלאכת הוצאה, וכדאמרינן בב"ק ב, א (הך דלא הוי במשכן חשיבא קרי לה

1306תולדה)].

1307ואף שנתבאר לקמן סי' שצו ס"א (ויש

1308אומרים ... זה שנאמר אל יצא איש ממקומו, זו היא אזהרה על הוצאה, שהזהיר משה שלא

1309לצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן).

1310מכל מקום לא הובא לימוד זה כאן, כי אין

1311בפסוק זה אלא אזהרה, ולא חיוב חטאת, ולא נעשה בזה אב מלאכה, אלא מהלימוד שנתבאר

1312כאן.

1313[והובא רק לענין העברה, כדלקמן סי' שמט

1314ס"א (שנאמר שבו איש תחתיו ולמדו מפי הקבלה שזה נאמר לענין טלטול שלא יטלטל כל

1315אדם ברשות הרבים אלא כמדת תחתיו), וסי' שצו ס"א (ושבו איש תחתיו קבלו חכמים

1316שזו אזהרה שלא לטלטל ברשות הרבים אלא כשיעור תחתיו של אדם שהוא ד' אמות).

1317וכדאמרינן צו, ב (כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה). והיינו שמכך למדנו

1318שהעברה ד' אמות ברשות הרבים היא תולדת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדלקמן סי'

1319שמט ס"ב (רק שלא יוציא חוץ לד'), ושם נסמן (הערה יט)].

1320[24]

1321משנה שבת דף עג ע"א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת). רמב"ם

1322פ"ז ה"א (ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת).

1323משא"כ בטור ושו"ע לא נתפרשו

1324החיובים (רק האסור והמותר), ולכן לא נתפרש בהם שרש מלאכות אלו.

1325אמנם בחלק גדול ממלאכות אלו, יש נפקא

1326מינה להלכה ולמעשה – אם איסורן מן התורה או מדברי סופרים, ולכן ברוב המלאכות

1327בסימנים שלפנינו, נתפרש אם הן מל"ט המלאכות (אב או תולדה), ומקורן במלאכות

1328אלו במלאכת המשכן (כדלקמן הערה 34).

1329*

1330במשנה מחולקים ל"ט המלאכות לארבע

1331קבוצות:

1332קבוצה ראשונה הן 11 מלאכות הקשורות

1333להכנת הפת, מתחיל מחורש וזורע, ומסיים באפיית הלחם.

1334ואף שמלאכות הכנת ואפיית הפת לא היו

1335בבנין המשכן, שהרי המנחות ולחם הפנים ושתי הלחם, אינם חלק מבנין המשכן. מכל מקום

1336אמרינן עד, ב (שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה, תנא דידן סידורא

1337דפת נקט). ופרש"י (נקט אופה דלא שייך במלאכת המשכן כלל. סדורא דפת שהתחיל בו נקט,

1338ואופה במקום בשול דסממנין הוא). והיינו שכיון שבזמן המשנה היתה מלאכה זו שייכת

1339יותר באפיית הפת (מאשר בבישול הסממנים שבמשכן), לכן "תנא דידן סידורא דפת

1340נקט".

1341וכך גם שאר המלאכות בקבוצה זו היו

1342בעשיית המשכן בסממנים, כמבואר ברש"י עג, א ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי

1343בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני).

1344ומ"ש רש"י "בסממנים של

1345צבע

1346תכלת", והרי צבע התכלת עשוי מחלזון; מכל מקום הי' צריך לערב בהם גם סממנים

1347אחרים, כדאמרינן במנחות מב, ב (מייתינן דם חלזון, וסמנין, ורמינן להו ביורה), וכן

1348הוא ברמב"ם הל' ציצית פ"ב ה"ב (מביאין דם חלזון ... ונותנין עמו סממנין

1349... כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר).

1350ומה שמוסיף רש"י שם "בסממנין

1351של צבע ... ותולעת שני". רש"י לשיטתו אזיל, שתולעת שני אינה תולעת, אלא

1352גרעינים הזרועים שנראים כתולעת, כמבואר ברש"י ישעי' א, יח (צבע שצובעים בו

1353אדום גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד). ומפורש יותר ברמב"ם הל' פרה

1354אדומה פ"ג ה"ב (והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני

1355החרובים, והן כמו האוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן).

1356והכוונה היא לכל המלאכות של "סדורא

1357דפת, מתחיל מחרישה וזריעה, שכולן היו בסממנים של צבע, כמבואר ברש"י מט, ב (הם

1358זרעו וקצרו סמנין, לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע).

1359ואף שארץ המדבר אינה מצמיחה; כבר נתבאר

1360בתוס' חולין פח, ב ד"ה אלא (דשמא אז כשבאו שם ישראל היה מצמיח). וכמובא במדרש

1361במד"ר פי"ט, כו (באר חפרוה שרים ... ומגדלים מיני דשאים ואילנות).

1362ובאמת נתפרש כן בקרא שלח טו, לב (ויהיו

1363בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת). הרי כשבאו ישראל למדבר צמחו

1364שם עצים, על ידי בארה של מרים.

1365עוד ביאור יש להלכה זו, שמסופר במדרש

1366שמו"ר סוף פל"ג (אמר להם [יעקב] היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר

1367לבניהם לעשות משכן, אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם ... ויש מהם שהתקינו עצמן

1368לדברים ... ויש מהן שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו). ונתבאר בפני יהושע שבת עה,

1369א (דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסממנין שהיו צריכין למשכן, אלא שהיה מצוי בידן,

1370אפילו הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב ... שכבר היה מצוי בידם על

1371ידי תגרים אומות העולם, או שהוציאו ממצרים).

1372ומה שמוסיף רש"י שם "וטחנו

1373ולשו נמי סמנין לצבוע", שלכאורה אינו מובן לאיזה צורך היו

1374צריכים ללוש את סממני הצבע. מכל מקום סובר רש"י שגם את

1375הסממנים היו צריכים ללוש.

1376אמנם ברמב"ם הל' תפילין פ"א

1377ה"ד (כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן, וגובלין

1378אותן בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין

1379אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו).

1380ואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' שכא

1381סט"ז (הלש הוא מאבות מלאכות), ולא נזכר אם מלאכה היתה בסממנים או בדיו.

1382ונראה מדברי רש"י הנ"ל, שגם

1383מלאכות הדש והזורה היו בסממנים, שכך היו מפרידים את גרעיני הסממנים מהסובין שלהם.

1384ואפשר הכוונה לגרעיני תולעת שני הנ"ל, שהיו צריכים להבדילן מהסובין שלהם.

1385אמנם בתוס' עד, א ד"ה אע"ג

1386(שבמשכן היו מנפצים פשתן לעשות יריעות ושאר דברים ... דהיינו דש).

1387ואפשר שמטעם זה נתבאר לקמן סי' שה

1388סכ"ח (הדש הוא מאבות מלאכות ... מפרק התבואה מהשבולת). ולא נזכר אם היתה

1389מלאכה זו בסממנים או בפשתן.

1390משא"כ בשאר המלאכות נתפרש שהיו

1391בסממנים, כמבואר כאן (הטוחן הוא אב מלאכה, שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע). לקמן

1392סי' שיח ס"ז (המבשל הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו מבשלים סממנים לצבוע בה).

1393סי' שיט ס"א (הבורר הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו בוררים הפסולת מתוך הסממנים).

1394סי' שמ סט"ו (המעמר הוא מאבות מלאכות, שהיה במשכן בסמנים הזרועים).

1395*

1396קבוצה שנית הן 13 מלאכות הקשורות לעשיית

1397בגדים, מתחיל מגוזז צמר, ומסיים בתפירה.

1398מלאכות אלו היו בבנין המשכן, ביריעות

1399למשכן ובבגדי הכהונה, שגם הם נכללים בבנין המשכן.

14007 מהן נתבארו בסימנים הבאים, ואילו 6

1401מהם לא נזכרו כלל לקמן, ולא בטור ושו"ע, וגם בגמרא לא נתפרשו פרטיהן, והן

1402מלאכות: א) מנפץ. ב) טווה. ג) מיסך. ד) עושה בתי נירין. ה) אורג. ו) פוצע.

1403ומבואר בטור (ארבעים אבות מלאכות חסר

1404אחת ותולדותיהם ידועות, ואיני צריך להאריך בהם ולא בשיעוריהן ... על כן לא אכתוב

1405אלא דברים הצריכין).

1406והוא פלא גדול – האם אכן מלאכות אלו יודע

1407אדם מעצמו שאסור לעשותם בשבת, עד שאין צורך להזכירן בשו"ע. וכך מסכם זאת

1408במשנה ברורה סוס"י שדמ (עוד איזה אבות מלאכות שלא נזכרו פה בשלחן ערוך, דהיינו

1409המנפץ והטוה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין).

1410מלאכות אלו מבוארות ברמב"ם, ובשאר הספרים

1411המבארים את ל"ט המלאכות. וראה שיעורי הלכה למעשה ע' קפז.

1412*

1413קבוצה שלישית הן 9 מלאכות הקשורות

1414לכתיבה, מתחיל מצידה, שחיטה והכנת הקלף, ומסיים בכתיבה.

1415אמנם, כמו בקבוצה הראשונה, כך גם בקבוצה

1416זו, לא היו מלאכות הכתיבה והמחיקה על הקלף בבנין המשכן; ועיקר מלאכת הכתיבה למדים

1417מכתיבה על קרשי המשכן, כדלקמן סי' שמ ס"ד (הכותב, והמוחק על מנת לכתוב

1418במקום שמחק, מאבות מלאכות הן, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו,

1419ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב במקומו).

1420שאר מלאכות קבוצה זו, מתחיל מצידה,

1421שחיטה והפשטה, היו בהכנת עורות התחשים והאילים לבנין המשכן, כדלקמן סי' שב

1422סט"ו (הממחק את העור ... הוא מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים

1423ואילים מאדמים). סי' שיד סט"ז (המחתך את העור ... הרי זה אב מלאכה, שכן במשכן

1424היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה לעשותן מכסה לאהל). סי' שטז ס"א (צידה

1425היא מאבות מלאכות, שהיתה במשכן בתחשים וחלזון), וסי"ג (שחיטה היא מאבות

1426מלאות, שהיתה במשכן באילים ותחשים), וס"כ (שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא

1427באילים ותחשים וחלזון). סי' שכא ס"ב (המעבד את העור הוא מאבות מלאכות, שכן

1428במשכן היו מעבדין עורות תחשים ואילים).

1429אלא שתנא סידורא דכתיבה על הקלף נקט.

1430*

1431קבוצה רביעית של 6 מלאכות הקשורות

1432לבניית וניהול הבית: בנין וסתירה ומכה בפטיש, הבערה וכיבוי והוצאה.

1433מלאכות אלו היו במשכן, כמבואר

1434ברש"י לא, ב ד"ה ומשכן (שהיו סותרין אותו בחנייה זו, ונוסעים למקום אחר וחונים,

1435וחוזרים ומקימין אותו), ובדף עג, א ד"ה מכבה ומבעיר (באש שתחת הדוד של סממנין).

1436מכה בפטיש – כדלקמן סי' שב ס"ה (שהיתה בכלי המשכן). והוצאה מרשות לרשות –

1437כמבואר כאן בסעיף שלפנינו (וההוצאה היתה גם כן מלאכה חשובה במשכן).

1438[25]

1439ב"ק ב, א (תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבות מכלל דאיכא תולדות).

1440[26]

1441רש"י צו, ב ד"ה סברא היא (להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה, כשאר תולדות

1442שהיא מעין מלאכות). רמב"ם פ"ז ה"ה (התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו

1443האבות).

1444[27]

1445גמרא שם צו ע"ב (הכנסה מנלן, סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה

1446לי אפוקי ומה לי עיולי. מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה).

1447ולכאורה הכוונה כאן, שאילו לא היתה

1448"דומה לה ממש", לא היינו אומרים שהיא תולדת הוצאה, כיון שהיא מלאכה

1449גרועה כנ"ל.

1450ואף שגם היא היתה במלאכת המשכן,

1451כדאמרינן מט, ב (הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות

1452היחיד).

1453מכל מקום אינה נחשבת תולדה אלא מחמת

1454"שהיא דומה לה ממש".

1455אמנם אפשר שגם לולי היתה "דומה לה

1456ממש" היתה נחשבת תולדת הוצאה, מחמת שהיתה במלאכת המשכן, וכמו מלאכת מושיט,

1457שנחשבת תולדת הוצאה, מחמת שהיתה במלאכת המשכן (כדלעיל הערה 23),

1458אף שאינה דומה לה ממש.

1459ומה שכותב כאן "שהיא דומה לה

1460ממש", היינו שמטעם זה היתה נחשבת תולדת הוצאה – אף אם לא היתה במלאכת המשכן,

1461ואף שהיא מלאכה גרועה.

1462וראה כוננת מישרים ע' רז; רט.

1463[28]

1464ברמב"ם פ"ז ה"ח (כן הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר

1465תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחת מהן לעקור

1466דבר מגידוליו מתכוון, ועל דרך זו שאר האבות). והובאו בזה ב' פירושים ב**מ"מ

1467פ"ז ה"ד** (ודע שכוונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור,

1468אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל, הרי זו אב כמותה, אבל מלאכה הדומה

1469לה במקצת, זו היא הנקראת תולדה ... כגון המחתך את הירק, שאינו דומה לטחינה, רק בהעשות

1470מגוף אחד גופים רבים, אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי, ואין החתוך כן, זו

1471הוא תולדה ... ויש מי שפירש כלן מלאכה אחת הן, שהן תולדות לאב אחד. ואע"פ שאין

1472לנו בזה אלא שינוי השמות, הפירוש הראשון נראה עיקר). וכאן מפרש רבינו כפירוש הב',

1473שאף הדומה לה ממש היא תולדה (ולא אב).

1474ואף שכתב הרמב"ם פי"ב ה"ח

1475(הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא). עי' לחם משנה פי"ב

1476(בריש פרק הזורק אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה, ורבינו הזכירם כאחד, דמשמע דכלם אב,

1477והוא תימה. אלא שלא חש לבאר, מפני שאין בזה חילוק לענין הדין ... ואין צורך לבאר).

1478[29]

1479משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הטוחן).

1480[30]

1481רש"י עג, א ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת

1482שני), ובדף מט, ב (הם זרעו וקצרו סמנין, לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין

1483לצבוע). ונתבאר לעיל (הערה 24).

1484[31]

1485מימרא דרב פפא שבת דף עד, רע"ב (א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא חייב

1486משום טוחן. אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן), ופרש"י

1487ד"ה דפרים סילקא (מחתכו הדק. דסלית סילתי, עצים דקים, להבעיר אש). **וכפירוש

1488הרמב"ם בפ"ז ה"ה** (וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים

1489קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת ... או בקוע העצים להסקה, כל זה תולדת טוחן), וכן

1490פסק הרמב"ם פכ"א הי"ח (המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת

1491טוחן וחייב).

1492ונתבארו דיניהם לקמן סי' שב סי"ז (בטיט

1493יבש יש אומרים שאפילו לשפשפו מבפנים אסור, ואין צריך לומר לגרדו, מפני שטיט היבש מתפרר

1494לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן, שמחלק גוף אחד

1495לגופים דקים הרבה), וסי"ח (כשיש שם ממשות הטיט, שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים,

1496זה דומה לטוחן). סי' שיד סט"ז (אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר בהן האש,

1497חייב משום טוחן). סי' שכא ס"י (ואם חתך דק דק, חייב משום טוחן). סי' שכח

1498ס"א (שמא ישחוק סממנים ... ויתחייב משום טוחן).

1499*

1500ולענין כותש, נתבאר לקמן סי' שכא

1501ס"ז (הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת, מותר לכתוש אותו

1502בשינוי גדול מדרך החול).

1503והקשה באגלי טל מלאכת טוחן סי"ב

1504וס"ק ל אות ג (אבל מותר לכתוש ביד הסכין ובשולי הקערה ואינו חושש ... וראוי להתבונן

1505בטעמא דמילתא, מאי שנא מכל מלאכה דאסור כלאחר יד מדרבנן עכ״פ, והכא מותר לכתחלה).

1506ולכאורה הי' מקום לומר, שכותש אינו

1507דומה לטוחן, שהרי אין ענינו חתיכה וטחינה, אלא כתישה, שלא נאסרה אלא מטעם עובדין

1508דחול, כדלקמן שם ס"ח (דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין

1509במדוך ובמכתשת).

1510וכן לענין יום טוב נתבאר לקמן סי' תקד

1511ס"ז (אין כותשין ... במכתשת גדולה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום זלזול

1512יום טוב); ולא כתב שאסור מעיקר הדין, כמו בטחינה דלקמן סי' תצה ס"ט (אסרו חכמים

1513הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה, שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה

1514של כל מינים הנטחנים ברחיים, שדרך לטחון אותם הרבה ביחד).

1515אמנם שיטת הרמב"ם שגם

1516במכתשת אסור משום טוחן, כמבואר בפכ"א ה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן

1517לתוך המאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן).

1518[32]

1519רמב"ם פ"ז ה"ה (התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד המחתך

1520את הירק מעט לבשלו, הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו

1521לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן).

1522[33]

1523מ"מ שם ה"ד (בשאין שם אלא קצת דמיון, כגון המחתך את הירק, שאינו דומה

1524לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים, אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי,

1525ואין החתוך כן, זו הוא תולדה, והיקש זה ניתן לכלן).

1526וראה לעיל סי' רב סי"ז.

1527[34] בחלק גדול של ל"ט המלאכות יש נפקא

1528מינה להלכה ולמעשה – אם איסורן הוא מן התורה או מדברי סופרים (לענין ספק, גזירה

1529לגזירה וכיו"ב), ולכן נתפרש בהם גם מקורן במלאכות בנין המשכן.

1530ואילו

1531בשאר המלאכות נתבארו רק פרטי ההלכות, ולא מקורן בבנין המשכן.

1532וכמה

1533מהמלאכות, לא נזכרו כלל בטור ובשו"ע ובשוע"ר (כדלעיל הערה 24).

1534ואלו

1535הן (לפי סדר המשנה):

1536א)

1537חורש. ההלכות – שיב, יד. שלו, ט.

1538ב)

1539זורע. ההלכות – סי' שלו.

1540ג)

1541קוצר. ההלכות – סי' שלו.

1542ד)

1543מעמר. המקור במשכן וההלכות – שמ, טו.

1544ה)

1545דש. שורש המלאכה – שה, כח. ההלכות – שיט, ט (דש). סי' שכ (סוחט).

1546ו)

1547זורה. ההלכות – שיט, כט. תמו, ה-ו.

1548ז)

1549בורר. המקור במשכן – שיט, א. ההלכות – סי' שיט.

1550ח)

1551טוחן. המקור במשכן – שא, א. ההלכות – שכא, ז-יג.

1552ט)

1553מרקד. ההלכות – שיט, יב.

1554י)

1555לש. ההלכות – שכא, טז.

1556יא)

1557אופה. המקור במשכן – שיח, ז. ההלכות – סי' רנג-ט. שיח.

1558יב)

1559גוזז. המקור במשכן – שמ, א. ההלכות – סי' שמ.

1560יג)

1561מלבן. המקור במשכן – שא, נו. ההלכות – סי' שב.

1562יד)

1563מנפץ. לא נתבארו ההלכות. וראה לקמן סי' שכז ס"ג, ובהערות שם.

1564טו)

1565צובע. ההלכות רנב, ב. שיח, ל. שכ, כו-ח.

1566טז)

1567טווה. לא נתבארו ההלכות. וראה לקמן סי' שיז סי"א, ובהערות שם.

1568יז-כ)

1569מיסך ועושה בתי נירין, אורג ופוצע. לא נתבארו הלכותיהן.

1570כא-ב)

1571קושר ומתיר. המקור במשכן – שיז, א. ההלכות – סי' שיז.

1572כג-ד)

1573תופר וקורע. המקור במשכן – שב, ד. ההלכות שיז, ו-ז. שמ, יב-ג; יז.

1574כה)

1575צד. המקור במשכן – שטז, א. ההלכות – שטז.

1576כו)

1577שוחט. המקור במשכן – שטז, יג. ההלכות – שטז, יג-כג.

1578כז)

1579מפשיט. לא נתבארו ההלכות.

1580כח)

1581מולח ומעבד. המקור במשכן – שכא, ב. ההלכות – שכא, ב-ו. שכז, ד-ה.

1582כט)

1583ממחק. המקור במשכן וההלכות – שב, טו. שיד, כא.

1584ל)

1585מחתך. המקור במשכן – שיד טז. ההלכות – שמ, יז.

1586לא)

1587משרטט. המקור במשכן – שמ, יא.

1588לב-ג)

1589כותב ומוחק. המקור במשכן – שמ, ד. ההלכות – שמ, ד-י.

1590לד-ה)

1591בונה וסותר. ההלכות – סימנים שיג-שטו. שלז, ב-ה.

1592לו-ז)

1593מכבה ומבעיר. ההלכות – סי' רסד-ה. ערה. רעז.

1594לח)

1595מכה בפטיש. המקור במשכן – שב, ה. ההלכות – רעט, ח-ט. שב, ה-ז. שיג, יד-כב.

1596שיד. שמ, יז-ח.

1597לט)

1598מוציא מרשות לרשות. המקור במשכן – שא, א. שמז, י. שצו, א. ההלכות – סימנים

1599שא. שג.

1600[35]

1601רב כהנא עד, ב (אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך).

1602ורש"י שם ד"ה חכמה יתירה (אין דרכו בכך והוי כלאחר יד). משנה צב, א (המוציא

1603... כלאחר ידו ... פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין). צד, ב (הנוטל

1604צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו ... רבי אליעזר מחייב,

1605וחכמים אוסרין משום שבות), וכחכמים. ובגמרא שם (מחלוקת ביד), ופרש"י (דפטרי

1606רבנן, שאין דרך גזיזה בכך בחול).

1607וכל זה הוא לענין מלאכות

1608שבת. ואילו לענין כתיבת

1609תפילין וגט, נתבאר בחלקת מחוקק אבן העזר סי' קכג סק"ה (דבשבת בעינן מלאכת

1610מחשבת דומיא דמשכן, על כן כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא, אבל מכל

1611מקום כתב מיקרי לענין גט). ובבית שמואל שם ס"ק ד (ועיין ב"י בא"ח

1612סי' ל"ב, שם הביא דברי התרומה שלמד משבת לענין תפילין ספר תורה מזוזות,

1613דבכולהו כתיב כתיבה, ופוסל אפילו בדיעבד אם כתב ביד שמאלית). וכן הוא לעיל סי' לב

1614ס"ז (יש אומרים שצריך לכתוב בימין, ואם כתב בשמאל פסול, לפי שאין דרך כתיבה

1615בכך, וכתיבה כלאחר יד היא, שהרי הכותב בשבת ביד שמאל פטור, ואין סברא שיכתוב אדם

1616סת"ם בשבת ויפטר).

1617[36] משנה צב, א (פטור

1618שלא הוציא כדרך המוציאין). צד, ב (וחכמים אוסרין משום שבות).

1619וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א (פטור אבל

1620אסור מדברי סופרים).

1621[37]

1622תוס' סב, א ד"ה וכל (הוצאה כלאחר יד היא ... ויכול לבא לידי חיוב חטאת היכא

1623דמוציא בלא שינוי).

1624[38] ראה לעיל סי' רסו

1625סי"ב (יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו).

1626ואפשר שמטעם זה נקרא כל שינוי בשם "כלאחר יד".

1627[39]

1628משנה שם דף צב ע"א (ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו

1629ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו). רמב"ם

1630פי"ב הי"ג (המוציא לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו,

1631ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו ובסנדלו, פטור,

1632שלא הוציא כדרך המוציאין).

1633[40]

1634תוס' שם ד"ה מרפקו (שקורין קוד"א ... דמרפק הוא למטה מן הזרוע ... תרגום

1635של אצילי ידי מרפקי ידיה (יחזקאל יג, יח) משמע דעציל היינו קוד"א).

1636וראה גם יומא מט, ב (לבין אצילי ידיו).

1637שבועות מו, ב (ובין אצילי ידיו). לעיל סי' מז ס"ז (על אצילי ידיו). סי' עו

1638ס"ד (בין אצילי ידיו). סי' רעו ס"ט (בין אצילי ידיו). לקמן סי' שח

1639ספ"ד (תחת אציליו).

1640[41] דוגמאות נוספות הובאו לעיל מהמשנה

1641והרמב"ם, ולא הובאו כאן. ויש עוד דוגמאות רבות בסימנים דלעיל ולקמן. וראה

1642לדוגמה לקמן סי' שטז ס"ז (שכל מלאכה שיכול אחד לעשותה ועשאוה שנים פטורים,

1643מפני שלא נעשית כדרכה בחול, שאין דרך כלל לעשות בשנים מה שאפשר לעשות באחד).

1644סי' שכח ס"מ (לינק בפיו מן הבהמה ... שמפרק כלאחר יד הוא).

1645[42]

1646משנה כריתות פ"ג יג, סוע"ב (אם היה שבת והוציאו [בפיו] חייב).

1647[43]

1648תוס' בשבת דף יא ע"ב ד"ה ואם (התם נמי דרך להוציא המאכל בפה).

1649תוס' צב, א ד"ה המוציא בפיו (והא דתנן ... אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב, הני

1650מילי אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה). והיינו שכיון שדרכן להוציאן בפיו

1651בשעה אכילה, לכן נחשב כדרכה בכל זמן שמוציא אוכלין בפיו, וכאמור כאן (שזה

1652גם כן דרך הוצאתן בחול).

1653ואף דאמרינן קב, סוע"א (ואמאי הא

1654אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום). ופרש"י (שצריך

1655לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו), ונראה לכאורה מדבריו שאינו חייב אלא

1656כשרוצה לאכלה בהליכתו. וכן נראה ברש"י שבועות כד, ב (אם היתה שבת והוציאו (בפיו

1657בשעת אכילה) חייב).

1658מכל מקום נראה מתוס' הנ"ל, שכיון

1659שדרכו להוציאו בפיו בשעת אכילה, לכן נחשב כדרכה אף כשמוציאו בפיו שלא בשעת אכילה.**

1660**

1661ואף שהלכה זו נתפרשה בתוס' קב, א

1662ד"ה והוציאו (דבליעתו הויא הנחה, אע"פ שמהלך, כדאמרינן (פ, א) כתיבתן זו

1663היא הנחתן).

1664מכל מקום לא נראה כן בתוס' הנ"ל

1665(יא, ב. צב, א), אלא דחייב אחר שעמד מהליכתו (אף שלא בלע את המאכל), ונחשבת הוצאה

1666כדרכה.

1667וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' יב ע'

1668לט.**

1669**

1670[44]

1671מוכח מכל המשניות פ"ו דשבת, שבהמשך הפרק מונה את התכשיטין והלבושים

1672שמותר לצאת בהם, ואלו המותרים מהתורה וחכמים גזרו בהם.

1673וראה לבוש ס"ז (שלא אסרה

1674תורה להוציא

1675המלבושים שעליו, שלא צותה ללכת ערום, גם מה שהוא תכשיט לאדם, אף על פי שאינו דרך

1676מלבוש, לא אסרה התורה, שלא אסרה התורה אלא מה שהוא דרך משא).

1677*

1678גדרו של מלבוש שמותר לצאת בו בשבת,

1679יתבאר לקמן ס"י-יא (והערה 123),

1680וסל"ז (והערה 305).

1681וגדרו של תכשיט שמותר לצאת בו בשבת,

1682היינו שהוא עשוי לנוי, או שיוצא בו כיון שהוא מרפא את גופו, כדלקמן סי"ט

1683(והערה 189).

1684אבל לא כשעשוי לפרסם זהותו ולהכיר

1685אומנתו, כדלקמן ס"ט (והערה 116).

1686ולא בבקעת עץ העשוי שלא יראה בעל מום, כדלקמן סי"ב (והערה 564).

1687ולא כשאוחזו בידו, כדלקמן ס"ג (והערה 47).

1688[45]

1689רמב"ם פי"ט ה"ה (כל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי

1690ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכן לשלוף

1691אותן ולהראותן, הרי אלו פטורין). טור ושו"ע ס"ז (וכל תכשיט שהוא

1692רפוי שאפשר לו בקל ליפול, אסור לצאת בו, ואם יצא, פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים

1693שדרכה לשלפם ולהראותם).

1694[46] לקמן ס"ה ואילך וסכ"א.

1695וסוגי התכשיטים שאסרו חכמים לאשה,

1696יתבארו לקמן סי' שג.

1697[47]

1698מ"א סקי"ד (אבל בידו מחייבים בכל ענין). ט"ז סק"ה (אבל

1699אם הוציא בידו חייב על כל דבר).

1700ובכת"י: **אפילו אם אין דרך אותו

1701דבר להוציאו בידו, אלא ללובשו או לתלותו עליו לתכשיט (כן מתבאר מכמה סוגיות

1702הגמרא). **ראה שבת קמב, א (וסנדליו וטבעותיו בידו חייב), ופרש"י (בקומצו,

1703שלא כדרך מלבוש).

1704ואף אם אוחזם בידו בתור תכשיט, אינו

1705נחשב תכשיט, כדלקמן סי"ג (החשובים שנוהגים לילך במקל חשוב שבידם, שאסורים

1706לצאת בו בשבת), ובמ"א ס"ק כז (ואין לומר דלהוי כתכשיט. דלא מצינו

1707שמותר לישא תכשיט בידו).

1708[48] בכת"י: **לבשן או

1709תלאן**.

1710[49]

1711רש"י יא, ב ד"ה אומן (המוציא דרך אומנתו, שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול,

1712חייב). מ"א ס"ק יט (במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים, חייב).

1713ומכל מקום יש הפרש אם דרך כל איש להוציא

1714כך לפעמים, כדלקמן ס"ד (איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו ... אין זו

1715נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום

1716תוחבה לפעמים בבגדו ... ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ), וס"ו

1717(האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו, חייב, שמשוי הוא לו, ואין זו הוצאה שלא

1718כדרכה, לפי שלפעמים נותנת אשה לבעלה טבעתה שאין עליה חותם שיוליכנה לאומן לתקנה

1719והוא משים אותה באצבעו עד שמגיע אצל אומן, נמצא שדרך הוצאה היא אף לאיש לפעמים),

1720או רק האומן כשרוצה להראות אומנתו, כדלקמן ס"ט (אומנים שנותנים דבר מאומנתם

1721לסימן, לא יצאו בהם בשבת, ואם יצאו פטורין, שאין זו הוצאה כדרכה, כיון ששאר כל אדם

1722אינן מוציאין כן, ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על

1723עצמם שהם אומנים, ולא בשאר פעמים).

1724[50]

1725משנה בשבת דף סג ע"א (לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא

1726באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת). טור ושו"ע ס"ז (לא יצא איש לא

1727בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב

1728חטאת).

1729[51]

1730הגהות אשרי פ"ו סי' יג (נראה דאפילו חגור בסייף חייב חטאת, דרבי

1731אליעזר דפליג מייתי ראייה מחגור חרבך על ירך גבור. מהרי"ח). מ"א

1732סק"י (אפילו חגור במתניו חייב, שדרך הוצאה בכך בחול, וכ"מ בגמרא). והוא

1733האמור בגמרא שם (מאי טעמא דרבי אליעזר, דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב (תהלים מה, ד)

1734חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך), הרי שעכ"פ דרך הוצאה בכך.

1735[52] כיון שאינו מלובש בו, אלא

1736חגורה לו במתניו.

1737[53]

1738(גמרא) [משנה] שם (אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעי' ב, ד) וכתתו חרבותם לאתים

1739וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה). טור ושו"ע

1740שם (שאינם תכשיט).

1741[54]

1742משנה דף ס ע"א (לא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא אינו חייב

1743חטאת), ופרש"י (דכולהו מין מלבושין נינהו בחול למלחמה), ובגמרא סב, א (קסדא,

1744אמר רב סנוארתא. מגפיים, אמר רב פזמקי), ופרש"י (אנפלייאות של ברזל במלחמה).

1745ופירוש המשניות להרמב"ם פ"ו מ"ב (וקסדה, כובע הברזל ששמים על הראש.

1746ומגפים, נעל של ברזל חופה את כל הרגל, כדי שלא יכוהו בכלי ברזל ברגליו במלחמה

1747ויפול). רמב"ם פי"ט ה"א (אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון

1748וכובע ומגפיים שעל הרגלים, הרי זה פטור). טור ושו"ע שם (ולא בשריון ולא בקסדא

1749ולא במגפים. ואם יצא פטור, שהם דרך מלבוש). מ"א ס"ק יא (בקסדא, הוא כובע

1750ברזל, ומגפיים, אנפלאות ברזל למלחמה).

1751[55]

1752רש"י סד, ב ד"ה כל שאסרו חכמים משום מראית העין (שלא יחשדוהו

1753באיסור, כגון שריון וקסדא ומגפיים). מרדכי רמז שנב (ואסורים משום שנראה

1754שרוצה לילך במלחמה).

1755[56]

1756משנה ס, א (לא יצא האיש ... ולא בתפילין), ובגמרא סא, א (אינו חייב חטאת, מאי

1757טעמא, דרך מלבוש עבידא). רמב"ם פי"ט סוף הי"ד (וכן היוצא בתפילין

1758פטור).

1759וכן הוא לקמן סנ"א (שהוא כדרך

1760לבישה בחול, ואינו נראה כמשוי). סי' שח סוף סי"ט (היוצא בהן לרשות הרבים פטור,

1761הואיל והן דרך מלבוש ותכשיט, כמ"ש בסי' ש"א).

1762[57] ס"א (כשמניחן עליו

1763לשם מצוה עובר על בל תוסיף ... אם מניחן עליו בלא כוונה לשם מצוה, אין בזה איסור

1764מן התורה).

1765[58]

1766ס"א (אם אין מניחן לשם מצותן אלא לצורך אחר, מותר).

1767[59]

1768מימרא דרב ספרא שם דף סא ע"א (אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמר

1769שבת לאו זמן תפילין הוא, אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא, לא יצא, דילמא

1770אתי לאיתויי ברשות הרבים), ופרש"י (דילמא שקיל להו מרישא אם בא לפנות, וממטי

1771להו ד' אמות), וכדלעיל סי' מג ס"ג (צריך לחלצן ברחוק ד' אמות מפתח בית

1772הכסא). טור ושו"ע שם (ולא יצא בתפילין, מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא).

1773וכן הוא לעיל סי' כט ס"א (מדברי

1774סופרים, משום גזירה שמא יצא בהן לרשות הרבים). סי' רנב סי"ט (שמא יצטרך לפנות,

1775ויסיר התפילין מראשו (וזרועו) ויוליכן בידו להצניען, וישכח שהוא שבת, ויעבירן ד'

1776אמות ברשות הרבים).

1777*

1778ובכת"י: **ולא קשה מידי מה שהקשה

1779התוס' יום טוב**.

1780והיינו שמדברי רב ספרא הנ"ל נראה,

1781דלמאן דאמר לאו זמן תפילין הוא, אסור משום בל תוסיף, ולמאן דאמר זמן תפילין הוא,

1782אסור מטעם דילמא אתי לאתוי ברשות הרבים.

1783והקשה על זה התוספות יום טוב פ"ו

1784מ"ב (ובטור או"ח סי' ש"א כתב גם כן זה הטעם, נראה שפוסק דשבת זמן

1785תפילין. ולא כתב כן בסימן ל"א).

1786והוא האמור בטור כאן (ולא יצא בתפילין,

1787מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא). ומזה נראה לכאורה שסובר שבת זמן תפילין הוא,

1788ולכן אינו אסור אלא משום שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ואילו בסי' לא כתב הטור (שבת

1789ויום טוב לאו זמן תפילין הן). וכן הובאה קושיא זו במ"א ס"ק יב.

1790אמנם לפי האמור לעיל מובן, כי גם למאן

1791דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אם מניחם בלא כוונה לשם מצוה אלא לצורך אחר, אין בזה

1792איסור בל תוסיף, ואסרינן רק מטעם דילמא אתי לאתויי.

1793[60]

1794ברייתא סוף פרק תולין דף קמא ע"ב (לא יצא קטן במנעל גדול (אדם קטן

1795במנעל שהוא גדול לו, משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי, רש"י). אבל יוצא הוא

1796בחלוק גדול (דלא נפיל מיניה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא יצא קטן במנעל

1797גדול, דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול). לבוש ס"ז (שאינו נופל

1798ממנו).

1799[61]

1800משנה דף ס, א (ולא ביחיד (בסנדל יחיד, רש"י), בזמן שאין ברגלו מכה (דילמא

1801מחייכי עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידיו בשכחת שבת. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה

1802שרי, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו,

1803דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא).

1804וכעין זה לקמן סכ"א (שמא

1805ישמע אביו של זה ההולך בזגין שמשחקים עליו, וילך ויסיר הזגין מבנו

1806... וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים).

1807סי' שג סי"ד (ישחקו עליה ותטלנו משם בידה ותשכח ותביאנו), וסט"ו (שמא

1808ישחקו עליה ותחלצנו מעל רגלה ותביאנו בידה), וסט"ז (וישחקו עליה ותסירם מראשה

1809ותביאם בידה).

1810[62]

1811כחייא בר רב בגמרא דף סא ע"א (באותה שאין בה מכה). טור ושו"ע שם

1812(יצא באותו שאין בו מכה).

1813[63]

1814גמרא ורש"י שם (וזו שיש בה מכה, מכתה מוכחת עליה), ופרש"י (ומבינין

1815שהמכה מונעתו מלנעול ... לא מחייכי עליה). טור וט"ז סק"ד (דאז לא אתי

1816לאחוכי).

1817[64]

1818רמ"א בהגהה ס"ז (ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו

1819בחצר או בבית).

1820ויתבאר לקמן שם סכ"ג.

1821[65] בשני הסעיפים שלפנינו

1822יתבאר דין איש היוצא במחט התחובה בבגדו, לקמן ס"ט יתבאר דין חייט היוצא במחט

1823התחובה בבגדו לסימן, ולקמן סי' שג סי"א יתבאר דין אשה היוצאת במחט התחובה

1824בבגדה. ובכל אלו יתבאר מתי חייב מהתורה, מתי אסור מדברי סופרים, ומתי מותר לכתחלה.

1825אלא

1826שלכל זה מקדים ומבאר, שאם המחט תחובה בבגדו במקום שאין דרך לעולם לתוחבו שם בחול,

1827אזי בכל אופן פטור אבל אסור; שאין בזה חיוב מהתורה, כיון שאין זו הוצאה כדרכה,

1828ואין בזה היתר תכשיט או היתר בית יד לבגד, שהרי מיירי במקום שאין דרך לתוחבו בחול,

1829לא לשם תכשיט ולא לשם מפתחי חלוקו (במקום כפתור).

1830[66] מ"א ס"ק טו (והכלל

1831הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול, ולא הוי תכשיט, הוי דרך הוצאתו בכך וחייב,

1832ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור), וס"ק יט (ואם יצא פטור ...

1833כיון שלא הוציא כדרך המוציאין ... שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך).

1834והוכיח כן מהא דתנן סב,

1835א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת חטאת), ותניא יא, ב (לא יצא החייט

1836במחטו התחובה לו בבגדו ... ואם יצא פטור אבל אסור). וכן נפסקו שתי הלכות

1837אלו בשו"ע ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו ... ואם יצא ... חייב),

1838וסי"ב (לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ... ואם יצא פטור).

1839ומפרש המ"א שבס"ח (ובמשנה

1840הנ"ל) מיירי כשתחוב במקום שדרך לצאת כן בחול, ולכן חייב, ואילו בסי"ב

1841(ובברייתא הנ"ל) מיירי שהחייט תחב במקום שאין דרך לצאת כן בחול, ולכן פטור

1842אבל אסור.

1843[67]

1844עיקר הלכה זו נאמר באשה, כדלקמן סי' שג סי"א (מחט נקובה

1845אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת

1846חייבת), ושם נסמן (הערה 1055).

1847וכאן נתבאר שכן הוא גם באיש – לפי דעת

1848הפוסקים שלענין מחט שווה דין האיש לאשה. ומה שאמר עולא סב, א (וחילופיהן באיש),

1849קאי רק על טבעת, כדפרש"י שם (אטבעת קאי), ורבינו חננאל שם (וכי קאמר עולא

1850וחילופיהן באיש, בטבעת בלבד קאמר), ובתשובות הגאונים (ליק) סי' עג (על טבעת בלבד

1851הוא דאמר התלמוד, ולא על דבר אחר). רמב"ן שם ד"ה הא דאמר עולא (ורבינו

1852שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל פירשוה אטבעת בלחוד, וכן פירשו ר"ח

1853ורש"י ז"ל), ורשב"א שם (פירש רש"י ז"ל דאטבעת בלחוד קאי,

1854אבל במחט, איש ואשה כי הדדי נינהו, וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל, וכן מוכחת

1855כל הסוגיא). הובאו במ"מ פי"ט ה"ג (דין המחטין שדינן שוה בנשים

1856ובאנשים ... וכן פירש"י ז"ל. וכן פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים

1857ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל).

1858והיא דעה הא' בשו"ע ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה

1859נקובה. ואם יצא, בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור). ונתבארה שיטה זו לקמן במהדורא

1860בתרא ס"ו.

1861ולקמן ס"ה (והערה 73)

1862תתבאר דעת הפוסקים שגם על מחט אמר עולא וחילופיהן באיש.

1863[68]

1864כמו לענין אשה, שנתבאר לקמן סי' שג סי"א (שאין אדם יכול לצאת

1865בכל החפצים הצריכים לו, כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט), ושם נסמן (הערה 1060).

1866*

1867ולפי המסקנא האמורה כאן, גם במחט שאינה

1868נקובה לא הותר אלא כשדרכו בכך, כדלקמן סעיף הבא (אין להתיר במחט שאינה נקובה ...

1869אלא בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו

1870להם כבית יד לבגדיהם, הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם).

1871וכעין זה מצינו לקמן ס"כ (אסור

1872לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

1873חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה). ולא מועיל מה שהחוט והמשיחה מחזיקים את

1874הרטיה שלא תיפול, כיון שאינם עשויים לכך.

1875אלא שגם כשאינו עשוי לכך, מותר כשהוא

1876קבוע ומחובר לבגד, כמו במפתח שמשתמשים בו במקום כפתור, שיתבאר לקמן ס"ח (אם

1877הוא קבוע בראש החגורה ועשוי (כעין זענקי"ל לחגור בו, יש מתירים, לפי שאז הוא

1878משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד)).

1879וכן הוא במטפחת, כדלקמן סכ"ג (ומי

1880שרוצה לישא עמו מטפחת זו, אין לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת)

1881בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה, ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך

1882ברחוב).

1883ויתבאר לקמן (הערה 109).

1884[69] כפי שהוא בחייט דלקמן

1885ס"ט (לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, אפילו באותן מקומות שאין דרך שאר כל

1886אדם לתחוב בהם לעולם ... ואם יצאו פטורין,

1887שאין זו הוצאה כדרכה).

1888[70]

1889נאמרו כאן שני פרטים בטעם הדבר שנחשב הוצאה כדרכה:

1890(א) כיון שלפעמים בחול מוציאה כך

1891להוליכה תחובה.

1892(ב) כיון שהוא במקומות שתוחבין מחט

1893שאינה נקובה בבגדו.

1894ונתבארה סברה זו במהדורא בתרא

1895ס"ד-ו, הן לשיטת הרא"ש והב"י, והן לשיטת המרדכי והר"י, והן

1896לשיטת הרמב"ן והרשב"א בשם הגאונים, והן לשיטת הרי"ף והרמב"ם.

1897וכן נתבארה שם הלכה זו לשיטת בעל התרומה והסמ"ג.

1898סיכום הדברים – לקמן שם (הערה

18991969).

1900וכן הוא באשה, כדלקמן סי' שג סי"א

1901(ואע"פ שהוציאה אותה על ידי קישוריה, ולא בידה, אין זו

1902הוצאה שלא כדרכה, מטעם שנתבאר בסי' ש"א).

1903[71]

1904כמו באשה דלקמן סי' שג ריש סי"א (דרך הנשים להעמיד קישוריהן במחטין, כגון

1905מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט זו מן התורה, אע"פ שאין

1906עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד

1907להמלבושים), וכדעת הפוסקים שהובאו לעיל (הערה 67),

1908שלענין מחט שווה דין האיש לדין האשה.

1909[72] כמו באשה דלקמן סי' שג

1910סי"א (ואף מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט, אסורה מדברי

1911סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה), ושם נסמן (הערה 1057).

1912ואף לדעת הפוסקים שבאיש לא גזרו שמא

1913ישלפנו להראותו, כדלקמן ס"ו (ויש אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים לפי שהן

1914שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך).

1915מכל מקום גם הם מודים בזה, כדלקמן ס"ו (מיני תכשיטים שהם

1916תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט שאינה נקובה לפי

1917סברא הראשונה שנתבאר למעלה וכל כיוצא בה, הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי

1918שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים), ושם נסמן (הערה 86). וכמבואר בקונטרס

1919אחרון ס"ק ד (ולפי זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב

1920הסמ"ג, אם לא משום דקיי"ל לאסור בתכשיט המיוחד לאיש ולאשה).

1921ואף שנתבאר לקמן סי' שג סי"א (ועכשיו

1922נהגו להקל במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט).

1923מכל מקום יש לאסור כאן, אף כשאין עליו

1924תורת תכשיט, כדלקמן בסמוך.

1925[73]

1926רי"ף כח, סע"א (אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה

1927נקובה ... חייב חטאת, ואם יצא ... במחט נקובה, פטור אבל אסור). רמב"ם פי"ט

1928ה"ה (אשה שיצאה במחט נקובה חייבת, והאיש פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה

1929חייב). מ"מ שם ה"ג (רבינו מפרש דעולא דאמר וחלופיהן באיש קאי אטבעת שאין

1930עליה חותם ואמחט שאינה נקובה, שהאשה פטורה והאיש חייב חטאת, ובטבעת שיש עליה חותם

1931ובמחט נקובה, האיש פטור והאשה חייבת חטאת). דעה הב' בשו"ע שם (ואם יצא בנקובה

1932חייב, ובשאינה נקובה, פטור. ויש אומרים בהיפך).

1933שיטה זו תתבאר לקמן במהדורא בתרא

1934ס"ו.

1935[74] מ"א ס"ק טו (והכלל

1936הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב, ואם

1937אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט

1938הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד). הרי שבזמן שאין דרכם לתוחבה בבגדיהם לצורך הלבישה,

1939חייב "אף לפי סברא הראשונה".

1940[75]

1941כדעיל ס"ד (והערה 65).

1942[76]

1943סעיף יא.

1944[77]

1945משנה נז, א (לא תצא אשה ... בטבעת שאין עליה חותם ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת). סב,

1946א (לא תצא אשה ... בטבעת שיש עליה חותם ... ואם יצתה חייבת חטאת). גמרא שם (אמר

1947עולא וחילופיהן באיש), ופרש"י (דטבעת שיש עליו חותם אם יצא פטור, ואם אין

1948עליו חותם ויצא חייב חטאת). רמב"ם פי"ט ה"ג (טבעת שיש עליה חותם

1949מתכשיטי האיש היא ואינה מתכשיטי האשה. ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי

1950האיש. לפיכך אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם,

1951חייבין). טור ושו"ע ס"ט (לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב).

1952דיני טבעת לאשה יתבארו לקמן סי' שג

1953סי"ב, וכאן יתבארו דיני טבעת לאיש.

1954[78]

1955לבוש ס"ט (דכשאין עליה חותם אינו תכשיט, ומשוי היא לו). ודינו כמו טבעת שיש

1956עליה חותם לאשה, דאמרינן בגמרא ס, א (משום משוי אמר רחמנא, אין עליה חותם, תכשיט,

1957יש עליה חותם, משוי).

1958[79]

1959גמרא סב, א (פעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן

1960לתקן, ומניחה בידו עד שמגיע אצל אומן). רמב"ם פי"ט ה"ג (ומפני מה

1961הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא

1962טבעת הראויה לו ... מפני שפעמים ... האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן,

1963ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן, ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן

1964להוציאן, ולפיכך חייבין). מ"א סקט"ז (שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה

1965לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע שם, ואם כן אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך, וחייב, דהרי

1966אינו תכשיט לאיש).

1967וכעין זה הוא במחט, כדלעיל ס"ד (ואין

1968זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך מחט הנקובה לאיזה מקום

1969תוחבה לפעמים בבגדו, בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה, ומוליכה כך ברשות הרבים עד

1970המקום שהוא חפץ).

1971[80]

1972רש"י שם ד"ה אמר עולא (דטבעת שיש עליו חותם, אם יצא פטור). הובא בטור

1973ושו"ע שם (ואם יש עליה חותם לרש"י פטור).

1974[81] כמו באשה דלקמן סי' שג

1975סי"ב (כשיצאת בטבעת שאין עליה חותם, פטורה אבל אסורה מדברי סופרים, משום

1976גזירה שמא תשלפנה מאצבעה להראותה), ושם נסמן (הערה 1063).

1977[82]

1978ירושלמי פ"ו ה"א (אמר רבי בא על ידי שהנשים שחצניות, והיא מתרתן

1979לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות ... והאיש על ידי שאינו שחוץ מותר). הובא

1980ברא"ש פ"ו ס"י. ר"ת בתוס' סב, א ד"ה וחילופיהן (אור"ת

1981דאחיוב חטאת קאי), והיינו שבמקום שאינו חייב חטאת, בכל אופן אינו אסור מדברי

1982סופרים. ועירובין סט, א ד"ה כיון (ולא שייך למגזר באיש [דלמא] שליף ומחוי).

1983רמב"ם שם ה"ד (האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט,

1984ואין דרכו להראות). הובאו בטור ושו"ע שם (ולר"ת ולהרמב"ם מותר, דאינו

1985תכשיט אלא לאיש).

1986[83] שאם הם מחוברים, אין חושש

1987לזה בכל אופן, כדלקמן סכ"א (ויש לחוש ... כיון שאינן ארוגין ולא תפורים וישכח

1988ויביאנו בידו ברשות הרבים).

1989[84] בכת"י: בקל.

1990[85]

1991סעיף ה.

1992[86]

1993רז"ה כז, א ד"ה אמר (ולא חיישינן באיש דלמא שליף ומחוי, אלא משום

1994דלמא נפיל ... מעשה ברבן גמליאל ברבי שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב

1995בידו, וגערו בו חביריו משום תכשיט ... ואף על פי שנראה מן הירושלמי הזה שהוא אוסר

1996אפילו באיש. יש לומר מתוך שהוא עשוי לכך ולכך, בין לאיש בין לאשה, אסור לצאת בו

1997בדרך קשוטו, אחד האיש ואחד האשה), ובדף כח, ב (וזה הירושלמי שכתבנו למעלה, הדא

1998אמרה העשוי לכך ולכך, יש מפרשים אותו כמו שפירשנו, שהוא עשוי בין לאיש בין לאשה,

1999ולפיכך גזרנו עליו אפילו באיש, גזירה משום אשה), והיינו שבירושלמי שם ביארו הטעם

2000שגערו בו חביריו "הדא אמרה עשוי לכך ולכך", ויש מפרשים דהיינו כיון

2001שעשוי בין לאיש בין לאשה (פירוש נוסף בירושלמי זה, יובא לקמן הערה 94).

2002רא"ש שם (והר"ז הלוי ז"ל דחה ראייה זו, שאני מפתח שהוא

2003תכשיט לאיש ולאשה, הלכך לא פלוג בין איש לאשה, אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה

2004מותר). טור ושו"ע שם (אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש).

2005[87]

2006רבינו ירוחם ני"ב ח"ה עד, סוע"א (וראיתי כמה אנשים נוהגין

2007לצאת בטבעת שאין עליה חותם. ונראה דטעם שלהם הוי משום דהוי תכשיט באותן מקומות.

2008אפילו שאסרו אותם חכמים, דוקא במקומות שאינם להם תכשיט, אבל במקומות שהם להם תכשיט

2009מותר. ומכל מקום היה להם לאסור מטעם שהוא תכשיט לנשים גם כמו לאנשים). ב"י

2010ד"ה ומ"ש רבינו אבל.

2011[88]

2012סעיף כג (ויש שלימדו עליהם זכות אחר, שלא אסרו התכשיטין אלא בימיהם שלא היו

2013התכשיטין מצוין כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם בשבת, ולכן היה דבר חידוש

2014בעיניהן והיו מראות זו לזו, משא"כ בזמן הזה שמצויין תכשיטין לרוב ויוצאת בהן

2015גם בחול, ואינן דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה).

2016[89]

2017כל בו סי' לא כט, א (שאותן האותיות אינן חותם כלל, שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות

2018בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמת בולט, וכן הטבעות שקובעין בהן

2019אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם, ותכשיט שלה הן). שו"ע ס"י (טבעת

2020שקבוע בה אבן, וכן אם כתובים בה אותיות, אין עליה חותם מיקרי, שלא נקרא חותם אלא

2021אם כן חקוקים בה אותיות או צורות).

2022[90]

2023ב"י ד"ה כתב הכל בו (ונראה לי דחותמה בולט לאו דוקא, דהוא הדין

2024אם מה שחותמין בה חותמה שוקע, אלא דנקט אורחא דמילתא).

2025[91]

2026מ"א סקי"ז (עיין ביו"ד סי' קמ"א ס"ה, דבולטת אפילו בחול

2027אסור להניחה).

2028[92]

2029בשו"ע שם ס"ה (טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת,

2030אסור להניחה ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה שוקעת, מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני

2031שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת), וס"ו (צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות

2032אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת).**

2033**

2034והמ"א לא עיין שם היטב.

2035וכן הוא באליה רבה סקכ"ב (וליתא, דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי, אבל צורת

2036פרצוף או גוף לבד מותר, וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי, עיין שם (סעיף ו)).

2037פמ"ג א"א סקי"ז.

2038[93] אגודה סי' פה (ויוצאה אשה במפתח כסף

2039תקוע בשלשלת כסף תלוי בצוארה ... ואיש מתקנו בסוף חגורו).

2040[94]

2041ירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו,

2042וגערו בו חביריו, משום תכשיט ... הדא אמרה עשוי לכך ולכך), לפירוש השני שבהמאור

2043כח, ב (ויש מפרשים אותו, שהוא עשוי לתכשיט ולתשמיש, כמו מפתח של זהב של רבן גמליאל

2044שהיה עשוי לתכשיט ולפתוח בו תיבתו, וזה הפירוש יותר מחוור ... שהמפתח כיון שהוא

2045עשוי לפתוח בו את הבית או את התיבה, הרואה אומר לצורך תשמישו הוציאה), רא"ש

2046פ"ו סוף ס"י (ויש מפרשים העשוי לכך ולכך, כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש,

2047כמו מפתח שפותח בו המנעול, בזה אסור בין באיש בין באשה, דהרואה אומר לצורך תשמיש

2048הוא מוציאו ... שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהן בשלשלאות של כסף).

2049דעה הא' בטור ושו"ע סי"א (דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות

2050נאות של כסף כמין תכשיט, אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציאו). ט"ז

2051ס"ק ו (דבירושלמי איתא הדא אמרת עשוי לכך ולכך, פירוש דאסור, ומפרשים לה דהיינו

2052עשוי לתכשיט ולהשתמש).

2053פירוש נוסף בירושלמי, הובא לעיל (הערה 86).

2054[95]

2055שו"ת מהר"ם מרוטבורג, פראג סי' תקלב (וששאלתם אם מותר

2056לקבוע ... לנוי בראש חגורתו ... היתר על ידי מפתח של כסף או של זהב

2057... דהוה ליה דרך תכשיט). תשב"ץ סי' מט (ואומר שמותר לעשות מפתח של כסף בסוף

2058החגורה ולחגור אותה בשבת. ודוקא אם הוא נוי לחגור בה). הובא בהגהות מיימוניות

2059פי"ט הי"ח אות ד. דעה הב' בטור ושו"ע שם (ויש מתירים אם הוא של כסף).

2060[96]

2061לבוש סי"א (דכיון דעיקרו כסף, ואין דרך לעשות מפתחות מכסף, הרי עיקרו

2062נעשה לתכשיט. ואף על פי שגם משתמשין בו לפתוח, עיקרו לתכשיט עשוי, ומותר לצאת בו).

2063וראה הערות וביאורים תשנד ע' 65.

2064[97]

2065אור זרוע הל' שבת סי' פה אות ד (ובארץ רינוס נוהגות הנשים לצאת במפתחות של

2066כסף לרשות הרבים בשבת, ותולות אותם על צואריהם בחוט, וסוגרות בהם התיבה, ובעבור כן

2067נוהגים בהם [היתר]. וגם נשי רבותי שבריינוס ראיתי נוהגות כן, ואין מוחה, אלא

2068שמורים להיתר). רא"ש שם (ובאשכנז נוהגין שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן

2069בצואריהן בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן). אגודה סי' פה (ויוצאה

2070אשה במפתח כסף תקוע בשלשלת כסף תלוי בצוארה, ולא בלולאות משי, ואיש מתקנו בסוף

2071חגורו). אגור סי' תכז (והר"מ התירו אם עשוי מכסף ... וכן הוא מנהג באשכנז

2072להתיר). דרכי משה סק"ד (וכתב האגור (סי' תכז) דהמנהג באשכנז כדעת

2073הרא"ש).**

2074**

2075[98]

2076היינו שהוא תקוע היטב בחגורה, אף שאינו ארוג או תפור בו, מטעם האמור לקמן

2077סכ"א (אף אם תלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול

2078ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא

2079יפסוק), וסכ"ג (ואפילו לתלותו בצוארו, שכיון שמן הסתם תוקעין אותו יפה שלא

2080יפול ויפסוק מחמת שדמיו יקרים אין לגזור בו שמא לא יחברנו יפה בענין שיוכל ליפסק

2081וליפול. ולכן התירו לצאת במפתח של זהב או כסף התלוים בבגדו).**

2082**

2083וכן פסק ב"ח סוף ס"ח

2084(דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט). אליה זוטא ס"ק יא (דוקא קבוע

2085בקצהו). ואף שעיקר כוונתם לומר שאם אינו קבוע בקצהו אינו תכשיט. כלול בדבריהם גם

2086שצריך להיות "קבוע" בענין שאין לחוש בו שיפסק ויפול.

2087ובכת"י: **או שמא יצטרך

2088להשתמש בו

2089וישלפנו. עי' ר"ן** כו, רע"א (כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו, איכא

2090למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירו ארבע אמות ברשות הרבים), **בשם

2091הרמב"ן** נז, א ד"ה עוד הביא (משום שמא יצטרך לפתוח בו, ויעבירנו בידו

2092ארבע אמות ברשות הרבים). ועי' סי' שג סי"ז (יש אוסרים להביא מפתח

2093אפילו בחצר הבית כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים). וכן

2094הוא לקמן שם סכ"ג (אסור ... לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות

2095שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים, ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו,

2096שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים, שהרי רואה החפץ בידו).

2097[99] לבוש סי"א (ומיירי

2098שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה

2099יכולה לשלפו ולמחוי, דאם לא כן הא הוי ליה תכשיט לאיש ולאשה, ואסור לצאת אף לאיש).

2100[100]

2101ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן דבר (וכיון שהוא תכשיט דאיש ואשה

2102אסור אף לאיש, אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי, דהא יכלה לאחויי

2103בעוד המפתח עליה, וגם אינו נקל כל כך למשלפיה, הילכך שרי אף לאשה).

2104[101] כדלעיל (הערה 86).

2105[102]

2106סעיף כג (אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש

2107אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית).

2108ובכת"י: **מיהו לפי המנהג שיתבאר

2109בסי' שג סי"ח (והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין), יש להקל בכל

2110ענין, עיין שם (גם אין לחוש שמא יצטרך להשתמש בו, לדעת בעל התרומה** סי' רמ (לדידן

2111דלית לן רשות הרבים כי אם כרמלית, שרו כל הני תכשיטין), שיתבאר שם).

2112[103]

2113לקמן סכ"ב (תכשיט שאין רגילין לחברו בבגד, אסור

2114לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון

2115שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין רגילות כלל לחברו בבגד. במה דברים

2116אמורים בשאר מיני מתכת אבל של כסף או זהב מותר בכל ענין(.

2117וכן כאן אסור מטעם זה, כמבואר

2118בשו"ת מהר"ם שם (דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימיהם דרך לעשותו בכל

2119הבגדים לנוי, לא אטרחינא למיפסקיה ולגנות הבגדים ... אין רגילות לקבוע מפתחות

2120בחגור עצמו, ואפילו ארוג וקבוע בו איכא למיסר כמו תלוש).**

2121**

2122[104]

2123שו"ת מהר"ם שם (וששאלתם אם מותר לקבוע ברזל או שאר מיני מתכות לנוי בראש

2124חגורתו כדרך שעושים [לחגורים], ואחר שקבעו יחזק בו צורת מפתח ומוליכו לפתוח ולנעול

2125בו. [קרוב] בעיני שהוא אסור ... ואפילו משוי איכא למימר דהוי). הובא במרדכי רמז

2126שנ, והגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד.

2127ובכת"י: (**כדרך שרגילים לקבוע

2128ברזל ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי, וכשקובעים בו חוקקים בברזל צורת מפתח) מכל

2129מקום מאחר שאין רגילין לעשות צורת מפתח בכל החגורות, הוה משוי, כיון שדרך עשיית

2130צורת מפתח מברזל עיקרו לתשמיש לפתוח המנעול. משא"כ בשל כסף, המפתח עצמו הוא

2131תכשיט (מהר"םבמרדכי והגהות מיימוניותוב"י).**

2132[105]

2133שו"ת מהר"ם שם (דמאן לימא לן דהמפתח בטל לגבי חגור, דלמא חגור בטל לגבי

2134מפתח, כמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת). הובא במרדכי רמז שנ,

2135והגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד.

2136והיינו שאחר שנתבאר שאין להתירו מטעם

2137תכשיט כיון ש"עיקרו נעשית לתשמיש", בא לבאר שאין להתירו אף מטעם חיבור

2138לחגור, כיון שהמפתח אינו בטל לחגור. וכן הוא בשו"ת רשב"א ח"ג סי'

2139רסב (מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים, שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר

2140במתניהם ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור, ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר

2141שאינו לצורך הכלי אינו תשמיש הכלי ואינו בטל לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו

2142מוציאו לבדו בלא הכלי. והראיה ... דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה

2143בשבת, חייב חטאת. ופרקינן ציצית לגבי טלית חשיבי, ולא בטילי ... והוא הדין והוא

2144הטעם למפתח זה שבאזור, שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע

2145שם ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת חייב חטאת). רמ"א סי"א (ואם

2146המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור). ט"ז סק"ז (דכיון

2147שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי, אינו בטל לגבי הכלי).

2148[106]

2149לקמן סמ"ה (ואם אינה מצוייצת כהלכתה, הרי הן משוי אף לאיש, ולא יצא בה ואם

2150יצא חייב חטאת, מפני שאותן החוטין חשובין הן בעיניו ודעתו עליהם עד שישלימם ויעשם

2151ציצית, ולפיכך אינם בטלים לגבי הטלית אע"פ שהם קשורים בו קשר של קיימא).

2152וכן הוא בשאר דברים, כדלקמן סכ"ג

2153(במה דברים אמורים כשדבר זה שחיברו לכסות הוא חשוב קצת נגד

2154הכסות, אבל אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת שמקנחין בו את האף

2155(שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות).

2156מקור ההפרש בין "חשוב קצת נגד

2157הכסות" לבין "אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות", יתבאר לקמן

2158סמ"ה, ושם נסמן (הערה 370).

2159[107] זענקיל הוא כנראה אבזם

2160שבקצה החגורה, המשמש לחיבור או הידוק קצוות החגורה.

2161בדברי שו"ת מהרי"ל דלקמן,

2162הזענקיל עשוי כתכשיט, ועליו מחברים את המפתח, שגם הוא משמש כתכשיט.

2163בדברי המ"א ובדברי רבינו, המפתח

2164משמש כחלק של הזענקיל, שהמפתח נכנס לנקב שבחגורה כדי לחבר או להדק את קצוות

2165החגורה.

2166[108]

2167אור זרוע ח"ב סי' פד אות ד (הא למדת דכל דבר שאינו תכשיט, שאע"פ שעשאו

2168לשם תכשיט אפילו הכי אסור. ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי

2169חלוקה. מיהו גם זה אסור). הגהת רבינו פרץ לתשב"ץ סימן מט (מיהו

2170נהגו היתר גם בשל ברזל, רק שתהא יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצועה תוך בית

2171יד [=היינו שיהי' קבוע בו, ולא יוכל להורידו משם בשבת]. וגם טוב שיעשנה קטנה דהוי

2172קצת לנוי). אגודה פ"ו סי' פה (ויש גאונים שהתירו אף של ברזל, רק שיהי' קטן

2173שהוא קצת נוי, ומהודקת במסמרים לחגור [היינו שיהי' קבוע בו כנ"ל]). שו"ת

2174מהרי"ל סי' קנז סי"ג (אפילו של ברזל נהוג עלמא להיתירא כדברי רבינו פרץ

2175ואגודה ... והמהדרין מחברין אותו על ידי יתד כסף. וטעמא דהמתירין, דחשיב כמו תכשיט

2176דחגור שקורין זענקי"ל, וכדאמרינן בארוג בכסותו דימחה מימחה, וכל שהוא ארוג לא

2177גזרו). ד"מ ס"ק ג (ובאור זרוע כתב דכל דבר שאסור לצאת בו

2178אינו מועיל שיעשה בו מחט לסגור חגורו או כדומה, שלא מהני אלא אם כן יחברו לבסוף

2179עכ"ל. ומשמע דבמחובר בחגורה מיהא שרי). רמ"א סי"א (ואם המפתח של

2180נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור. ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר).

2181מ"א ס"ק יח (דוקא כשקובע בראש החגורה, ועשוי כמין זענק"ל לחגור בו,

2182אבל כשקובע באמצע חגורו אסור).

2183והיינו שרבינו פרץ ואגודה ומהרי"ל

2184התירו אם המפתח קבוע בזענקל (המסגרת בראש החגורה) לנוי, משום תכשיט, אם הוא מחובר

2185לחגורה.

2186והאור זרוע וד"מ ורמ"א

2187ומ"א ורבינו התירו אם המפתח קבוע בזענקל כדי לסגור בו את החגורה (כמו קרס),

2188שאז נעשה המפתח בית יד לחגורה, אם המפתח מחובר לחגורה.

2189ובכת"י: **דחשוב כמו תשמיש דחגור

2190(שקורין זינק"ל דהיינו כעין קרס) (שם). ומיהו היינו דוקא כשקבוע בראש החגורה

2191בזינקל, דהיינו בקרס שעשוי לחגור בו, שבראשו השני עשוי צורת מפתח (או במקום

2192שתולין ברזלים לנוי בראש החגורה ובהם חקוק צורת מפתח)**.

2193ולכאורה מתיר בנוסח כתב היד בשניהם, הן

2194כשהוא משמש כעין קרס, והן כשקבוע לנוי. וכאן בפנים מתיר באופן הראשון, שמשמש כעין

2195קרס, ומותר משום בית יד לחגורה.

2196[109]

2197לפי האמור בהגהת רבינו פרץ ואגודה ומהרי"ל, שההיתר הוא משום תכשיט ונוי, הטעם

2198שצריך להיות קבוע בחגורה הוא כאמור לקמן סכ"א (הבנים

2199יוצאין בזגין של זהב הארוגים או תפורים להם בכסותם לנוי, אבל אם אינם ארוגים או

2200תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם ... וישכח ויביאנו

2201בידו ברשות הרבים), וכדלעיל בסמוך (ובלבד שיהא בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק ויפול

2202לארץ וישכח ויביאנו בידו. וגם שיהא בענין שאין האשה יכולה לשלפה משם להראותה

2203לחברותיה), ושם נסמן (הערות 98-99).

2204ולפי האמור בהערה הקודמת, שכאן התיר

2205כשהמפתח משמש בית יד לחגורה, מצינו כעין זה לקמן סכ"ג (ומי שרוצה לישא עמו

2206מטפחת זו, אין לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא,

2207שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה, ויחגור את עצמו בכולה כל זמן שהולך ברחוב). והיינו

2208שהמפתח נעשה חלק מהחגורה, ומכל מקום צריך להיות מחובר "(מערב שבת) בקשר של

2209קיימא", שלא יוכל להורידו ממנה במשך השבת.

2210והטעם לזה נתבאר לעיל ס"ד (איש

2211שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו כגון מפתחי חלוקו, וכיוצא בזה מהמקומות

2212שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אע"פ שהיא לצורך הלבישה, חייב חטאת, לפי שאין

2213דרך לתחוב שם מחט הנקובה, אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט נקובה משוי הוא לו,

2214אע"פ שהיא צריכה לו ללבישתו).

2215ואף לענין מחט שאינה נקובה (סיכה),

2216נתבאר לעיל ס"ה (אין להתיר במחט שאינה נקובה שאין עליה תורת תכשיט כלל, אלא

2217בזמן שדרך האנשים לתחוב מחט שאינה נקובה בבגדיהם לצורך הלבישה, שנעשית מחט זו להם

2218כבית יד לבגדיהם הואיל ודרכה לשמש לצורך לבישתם. אבל בזמן שאין דרכם בכך, אם היא

2219תחובה בשבת במקום שדרך לתוחבה בו בחול לפעמים כשרוצה להוליכה לאיזה מקום, חייב).

2220וכעין זה מצינו לקמן ס"כ (אסור

2221לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

2222חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה). ולא מועיל מה שהחוט והמשיחה מחזיקים את

2223הרטיה שלא תיפול, כיון שאינם עשויים לכך.

2224וכן המפתח (והמטפחת), שאין דרכם לשמש

2225בית יד לחגורה, לא סגי במה שסוגר בהם את החגורה, אלא צריך שיהיו קבועים בחגורה, על

2226כל פנים לשבת זו.

2227וכן הוא גם במחט הנקובה, שבאופן מסויים

2228מועיל בה יחוד לשמש כמו כפתור המחבר את קצוות בגדיה, וכדלקמן סי' שג סכ"ד (מחט

2229נקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה

2230בצעיף בשבת, ולצאת בה גם כן). וראה מכון לשבתך ביאורים סי"א.

2231ועל פי זה יש לעיין בהיתר המפתחות שלנו

2232שמחברים על ידי קרסים לחגורה של משיחה באופן שהמפתח נעשה חלק מהשלשלת של החגורה,

2233אף שהקרס נפתח ונסגר על ידי לחיצה בלבד, ואפשר לחברו ולנתקו באמצע השבת. ולכאורה

2234עדיף שיהי' המפתח קשור לחגורת המשיחה בקשר של קיימא, כעין האמור לקמן סכ"ג (אין

2235לו תקנה אלא אם כן יקשרנה בראש החגורה (מערב שבת) בקשר של קיימא, שאז נעשית כחגורה

2236אחת ארוכה).

2237[110]

2238ב"ח סוד"ה ומ"ש ובספר המצות (אמנם חדשים מקרוב באו ומוציאין מפתח

2239של ברזל ונחשת ברצועה הקבועה בחגור, ואמרו דכיון דאסור לסלקו משם בשבת, חשוב הכל

2240כחגור, וטועין, דאף לדברי המיקל בברזל ונחשת, דוקא כשקבוע בסוף החגורה בדרך תכשיט

2241שקורין זענק"ל, הא לאו הכי אינו תכשיט כלל, ואסור לדברי הכל). ט"ז

2242ס"ק ז (אבל בקבוע באמצע האיזור, לא מקרי בטל לגבי האזור, דאינו שייך להאזור).

2243מ"א ס"ק יח (אבל כשקובע באמצע חגורו אסור).

2244ובכת"י: **אבל אם תולה מפתח באמצע

2245החגורה, אע"פ שקשור ומהודק היטב ברצועה בענין שאי אפשר ליטול משם בשבת,

2246ואפילו תפר היטב את הרצועה בחגורתו, אינו מועיל כלום, כדלקמן סכ"ג בהג"ה

2247(ב"ח. מ"א).**

2248וכמבואר ברמ"א סכ"ג (ולא מהני

2249הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו

2250בכך, אסור).

2251וכן הוא לקמן סכ"ב (תכשיט

2252שאין רגילין לחברו בבגד, אסור לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו גזירה

2253משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד שהרי אין רגילות

2254כלל לחברו בבגד).

2255והיינו לפי המובא לעיל, שטעם ההיתר הוא

2256משום תכשיט, וכשהוא מחובר באמצע החגורה אינו תכשיט, וגם גזרו בו אטו אינו מחובר.

2257ולפי האמור לעיל, שטעם ההיתר הוא

2258שסוגרים בו את החגורה והוי כבית יד לחגורה, משא"כ כשהוא מחובר באמצע החגורה

2259אינו מועיל לסגור בו את החגורה, ולא הוי כבית יד לחגורה.

2260[111]

2261ט"ז שם (אם הוא של כסף, או תלוי בשלשלת של כסף, דאז מותר מחמת תכשיט). והיינו

2262שאז יש להתיר אף כשהוא באמצע החגורה.

2263[112] קאי על תחלת הסעיף (במפתחות

2264של כסף ... כיון שעיקרו לתכשיט עשוי לו,

2265אינו נחשב לו כמשוי ומותר לצאת בו).

2266[113]

2267מ"ב, הובא במ"א ס"ק יח הא' (ומה שכתב כגון מפתחות, הוא

2268הדין נדן של כסף דרגילין להתקשט בו (מ"ב). ואם יש בו סכין פשיטא דאסור).

2269[114]

2270ב"י סוד"ה ומ"ש רבינו בשם ספר המצות (ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק

2271בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת כסף ויוצאין בו בשבת, ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח

2272כסף, וכדברי המתירים. ואין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם

2273גוף בפני עצמו, והוי משוי. ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף, דאדרבה בתי

2274עינים הם עיקר, דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים).

2275רמ"א שם (ומכל מקום אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן, אף על

2276פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי). לבוש סי"א (ואין לומר

2277שהבתי עינים יהיו בטלים אגב התיק שהוא חשוב שהוא של כסף, דאדרבה הבתי עינים הם

2278עיקר, שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא אומרים נעשה תיק לבתי עינים).

2279[115]

2280ברייתא יא, ב (לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו). טור ושו"ע סי"ב (לא

2281יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו).

2282וראה לעיל ס"ד שאף מי שאינו אומן

2283אסור לצאת בה, לפעמים מדברי סופרים ולפעמים מהתורה.

2284[116]

2285רש"י שם ד"ה בקיסם שבאזנו (ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין

2286אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה).

2287ט"ז סק"ח (כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם

2288לשוק כדי שיכירום). מ"א שם (שעשה להראות שהוא אומן).

2289*

2290ומכל מקום אין להתירו משום תכשיט, כי

2291התכשיט נושאו לנוי, משא"כ כאן שנושאו כדי לפרסם את אומנתו.

2292וכעין זה הוא האמור לקמן סכ"ד (אותן

2293עגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא אחד מהם בכסותו), שאינו אלא להודיע את

2294זהותו.

2295וכן האמור לקמן סי' שה ס"כ (ואין

2296התרנגולים יוצאים בחוטין שקושרים ברגליהם, שלא יתחלפו באחרים), שאין זה חשוב מלבוש

2297או תכשיט.

2298ולפי זה יש מקום עיון בהיתר יציאה עם

2299סמל תנועה, או סרט לזיהוי תפקיד סדרן, או לזיהוי קרובי משפחה ליכנס לבתי רפואה.

2300וראה שמירת שבת כהלכתה פי"ח סכ"ה.

2301[117]

2302ברייתא שם (ולא נגר בקיסם שבאזנו). טור ושו"ע שם (ולא נגר בקיסם שבאזנו).

2303[118]

2304ברייתא שם (ולא סורק במשיחה שבאזנו), וגירסת התוספתא פ"א ה"ה (שבצוארו).

2305טור ושו"ע שם (ולא סורק במשיחה שבצוארו).

2306[119] ברייתא שם (ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא

2307צבע בדוגמא שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו).

2308[120]

2309ברייתא שם (ואם יצא פטור אבל אסור דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר אומן דרך אומנתו

2310חייב ושאר כל אדם פטור), וכרבי מאיר. רמב"ם פי"ט הכ"א (ואם יצא

2311פטור, אע"פ שיצא דרך אומנתו). טור ושו"ע שם (ואם יצא, פטור).

2312[121]

2313גמרא שם (דשמעת ליה לרבי מאיר במידי דלאו היינו אורחיה). רש"י שם ד"ה

2314מאי לאו (דתחובה בבגדו, שאין דרך הוצאה בכך). רמב"ם שם (מפני שלא הוציא כדרך

2315המוציאין).

2316[122]

2317רש"י שם ד"ה במידי דלאו היינו אורחיה (כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך

2318הוצאתו אלא ביד, אפילו לאומן, אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן). תוס'

2319שם ד"ה ואם (והא דתנן בפרק במה אשה (סב, א) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת

2320חטאת. התם לגמרי דרך הוצאה בכך). ופירש המ"א ס"ק יט (ומיירי שתחובה

2321בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך, רק שעשה להראות שהוא אומן, אבל במקום שדרך

2322לתחוב בו בחול לפרקים חייב).

2323והיינו שאם דרך כל אדם להוציא כן

2324לפעמים, מקרי דרך הוצאה, כדלעיל ס"ד (תחובה בהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב בהם

2325מחט בחול לפעמים, כשמוליכה לאיזה מקום). אבל מה שהאומן מוציאו כן כשרוצה להכריז

2326על עצמו שהוא אומן, אינו נקרא כדרכו.

2327[123] תוכן ההלכה שתתבאר בסעיפים

2328שלפנינו:

2329(א)

2330דבר שאינו עשוי כמלבוש, ואינו נותנו עליו להגנת גופו אלא להגנת בגדיו, אסור לצאת

2331בו (ס"י-יא).

2332(ב)

2333דבר שנותנו עליו להגנת גופו, נחשב מלבוש ומותר לצאת בו (ס"י-יג וסי"ח

2334וסל"ד).

2335(ג)

2336דבר העשוי כמלבוש, מותר לצאת בו אף שאינו להגנת גופו (ס"י וסי"ב).

2337(ד)

2338דבר שמכסה ראשו ורובו, דינו כמלבוש גמור (סי"א וסל"ה וסל"ז

2339וסמ"א).

2340(ה)

2341ואם זוהי דרך לבישתו, נחשב מלבוש אף אם אינו מכסה ראשו ורובו (סל"ז).

2342[124]

2343ברייתא יא, ב (לא יצא הזב בכיסו). טור ושו"ע סי"ג (לא יצא הזב בכיס שעושה

2344להצילו מזיבתו שלא יטנף בה).

2345[125]

2346ברייתא יא, ב (תני חדא לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא פטור אבל אסור, ותניא אידך לא

2347יצא, ואם יצא חייב חטאת), וגמרא יב, א (אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא, הא רבי יהודה והא רבי שמעון), ופרש"י (הא רבי

2348יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה ... חייב עליה ... ורבי שמעון פוטר).

2349רמב"ם פי"ט הכ"ב (הזב שיצא בכיס שלו חייב ... ואף על פי שאינו צריך

2350לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו. שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה). והרמב"ם

2351לשיטתו שפוסק כרבי יהודה שחייב, כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים

2352שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג).

2353ובכת"י: **ולפי שבשו"ע סי'

2354רע"ח לא הכריע, לכך סתם כאן (אליה רבה **ס"ק כט). וראה לעיל (הערה 34).

2355[126]

2356ס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה).**

2357**

2358[127]

2359גדר מלאכה שאינה צריכה לגופה נתבאר לעיל סי' רעח ס"א (שהמלאכה צריכה לו בשביל

2360גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו), ושם נסמן (הערה י).

2361משא"כ כאן מלאכת ההוצאה אינה צריכה בשביל גוף הכיס.

2362ולענין הוצאה נתבאר לקמן סי' שיא

2363ס"ה (בדליקה ... שהוצאת המת ... שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה). והיינו כיון שאינו

2364צריך למת זה ברשות הרבים, ואינו מוציאו אלא מחמת הדליקה.

2365ואף שהמוציא חפץ לרשות הרבים כדי למנוע

2366על ידו היזק ברשות הרבים, נחשבת לכאורה הוצאה הצריכה לגופה, שהרי הוא צריך לחפץ זה

2367ברשות הרבים.

2368מכל

2369מקום נחשבת כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי נתן הכיס ברשות היחיד שיצילנו

2370מזיבתו, ואינו צריך לגופה.

2371[128] היינו כדלקמן בסמוך, שהוא

2372תלוי "מלאחריה בלבד, אלא שקושרתו ברצועות לפניה".

2373[129] תוס' סד, ב ד"ה ובמוך שהתקינה

2374לנדתה (שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ... אצולי טינוף הוא, ומשוי הוא). טור

2375ושו"ע סי"ג (אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה, אסורה לצאת

2376בו). ב"י סי' שג ד"ה ובמוך (אבל אם מכוונת

2377כדי שיבלע בו הדם ולא י[נט]ף הדם על בגדיה ויטנפו, הוי אצולי טינוף ואסור).**

2378ט"ז סי' שג** ס"ק י (אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על

2379בגדיה ויטנפם, הוה אצולי טינוף ואסור, כמ"ש סי' ש"א).

2380וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (ויוצאת

2381במוך שהתקינה לנדתה שיבלע בו הדם ... במה דברים אמורים כשמשימה אותו שם כדי שלא

2382יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו כדי שלא יטנף הדם את בגדיה,

2383אסורה לצאת בו ... כמו שנתבאר בסי' ש"א).

2384[130]

2385ס' התרומה, שהובא בהגהות מיימוניות פי"ט אות ט (אותו סינר היה

2386דרך מלבוש בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים, אבל אותו שאינה אלא

2387לאחריה, אינו מלבוש ואסור. ספר התרומה). טור ושו"ע שם (אם לא יהא סינר עשוי

2388כעין מלבוש). מ"א ס"ק כ (אבל אם הוא מאחריה בלבד, וקושרתו ברצועות לפניה,

2389אסור (הג"מ פי"ט)). וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (אסורה לצאת בו אף על

2390פי שקשור לה, כיון שאינו דרך מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א).

2391והיינו שאם לבושה בו כמלבוש, מותרת לצאת

2392בו אף אם כוונתה שלא תלכלך בגדיה (או לצורך אחר). אבל אם אינה לבושה בו כמלבוש, לא

2393הותר אלא אם "מתכוונת בו להציל גופה מצער ... נעשה בגד זה מלבוש גמור",

2394כדלקמן בסמוך.

2395[131]

2396משנה שם סד, ב (יוצאה אשה ... במוך שהתקינה לנדתה), לפירוש תוס' שם (שלא

2397יפול על בשרה ותייבש עליה, ונמצא מצערה). טור ושו"ע שם (אם קושרתו כדי שלא

2398יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו). מ"א סקכ"ב (היינו שלא יפול על

2399בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה (תוספות)).

2400וכן הוא לקמן שם (במה דברים אמורים

2401כשמשימה אותו שם כדי שלא יפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו

2402כדי שלא יטנף הדם את בגדיה, אסורה לצאת בו אע"פ שקשור לה, כיון שאינו דרך

2403מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א).

2404[132]

2405ר"ן כט, א ד"ה ובמוך (שמגין על הדם שלא יפול על בשרה [ויתייבש] ויצער

2406אותה, ומשום הכי חשיב דרך מלבוש).

2407וכן נתבאר לקמן סי"א-ג וסי"ח

2408וסל"ד, שכל דבר שהאדם מניח על גופו להגנת גופו, נחשב מלבוש, ומותר לצאת בו.

2409אבל ראה לקמן סמ"א (אבל אם לא כסה

2410בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש על ידי כן, ואסור להוציאם, אפילו אם

2411צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם (הערה 345).

2412[133]

2413הגהות מרדכי פרק כל כתבי פב, סוע"ג (נשאלתי אם מותר לנשים לשאת מכסה על ראשה

2414בימות הגשמים לבית הכנסת שלא ירדו גשמים על צעיפיהם. ונראה לי דאסור, דאצולי טינוף

2415הוי). רמ"א סי"ד (אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך

2416מלבוש).

2417[134]

2418מ"א ס"ק כג (ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים, שרי בכל ענין).

2419וכדלעיל סוף סעיף הקודם (אם

2420מתכוונת בו להציל גופה מצער ... מותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור),

2421ושם נסמן.

2422[135]

2423שלטי הגבורים ל, ב אות א (אם מכוין לגשמים או לצינה, אע"פ שעל ידי כך

2424ניצול גם מטינוף, אין בכך כלום). מ"א סקכ"ג (ואפילו ניצלת על ידי

2425זה מטינוף).

2426[136]

2427ט"ז סק"י (אם מכסה גם הגוף, הוה דרך מלבוש, ונראה דשרי, כמו בבלנין

2428בבגד שמסתפגים הנשים).

2429והוא כדאמרינן קמז, ב (האוליירין (בלנין,

2430רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך

2431מלבוש לבית המרחץ, רש"י)), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן), והיינו שאף שאינו

2432מלובש בו ממש, אלא מכסה בו ראשו ורובו, דינו כמלבוש ממש, שמותר אף אם מוציאו לצורך

2433אחר (שמביא מגבת בשביל הנשים שבבית המרחץ).

2434וכן הוא לקמן סל"ז (אם רוצה

2435להוציא סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור), וסמ"א

2436(אפילו אינו צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים

2437לישב עליהם שם, הוא או אחר, ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו).

2438ובכת"י: ודעת המ"א

2439ס"ק כג, **יש לומר אפילו ראשה בלבד. אפילו היא חתיכת בגד פשתן שאינה בגד שרי

2440(מהרי"ל הל' שבת סי' כט. מ"א שם (**ליתן על ראשה שיהא

2441מונח עליה ולא מתעטפת בו, אסור)).

2442[137]

2443כדלקמן סי"ז (אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת ... שכיון שאין דרך להתלבש

2444בהם לעולם הרי הן משוי. אבל יוצאין בשק ויריעה וחמילה דרך מלבוש, מפני שדרך לצאת

2445בהן בשעת הגשמים), וסמ"א (לבדים הקשים הרבה, אסור להוציאם לרשות

2446הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש, לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי.

2447אבל אם אינם קשים הרבה, מותר).

2448[138]

2449ב"י שם (ועל פי זה אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשים האנשים כובע גדול של לבד

2450על גבי המצנפת מפני הגשמים), שבזה ישנם שני הטעמים להתיר: (א) שהוא דרך מלבוש על

2451ראשו. (ב) שהוא מפני הגשמים שלא ירדו על בשרו ויצערוהו. וראה מכון לשבתך ביאורים

2452סי"ג.

2453[139]

2454סעיף נ (אסור ללבוש על גבי כובע קטן שעל ראשו ולצאת בו ... שיש לחוש שמא יפריחנו

2455הרוח מעל ראשו וישכח ויביאנו בידו ד' אמות, אלא אם כן הוא מהודק בראשו, או שהוא

2456עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפריחו מראשו).

2457[140] תוכן ההלכות שיתבארו

2458בסעיף שלפנינו:

2459(א)

2460מנעל עץ קיי"ל שאינו מנעל, ואם הוא מחופה עור – נחשב כמנעל.

2461(ב)

2462כשנחשב מנעל מותר לצאת בו אף לצורך אחר שאינו צורך הילוכו.

2463(ג)

2464כשאינו נחשב מנעל יוצא בו רק לצורך הילוכו שכל גופו נסמך עליו, ולכן אין הקיטע

2465יוצא בקב שלו.

2466(ד)

2467הקיטע לא יצא בקב שלו, אף המחופה עור, שמא ישמט וישכח ויביאנו, אלא אם כן יכול

2468לקשרו עליו.

2469(ה)

2470אבל מנעל עץ, שהולך עליו, אינו משוי ואין חוששים שישמט. ויש נהגו להחמיר לכתחלה.

2471[141]

2472רבי יוסי במשנה סו, רע"א (הקיטע (שנקטעה רגלו, רש"י) יוצא בקב שלו, דברי

2473ר' מאיר, ורבי יוסי אוסר). טור ושו"ע סט"ו (אין הקיטע יוצא בקב שלו).

2474[142] ר"י בתוס' סה, ב ד"ה הקיטע (אומר

2475ר"י דמיירי שנושא בידו מקל, ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל) וביומא עח, ב

2476ד"ה הקיטע, הב' (שאין אותו קב צריך לו כל כך, שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך

2477החגרין, ואינו נשען כלל על הקב). אלא שר"י מפרש שכיון שקב זה אינו לצורך

2478הילוכו, גזרו בו שמא ישמט ממנו וישכח ויביאנו בידו (כדלקמן בסמוך).

2479ואנן קיי"ל שטעם האיסור הוא

2480"כיון שאינו צורך הילוכו (הרי הוא כמשוי)), כדלקמן בסמוך, וכמבואר ברבינו

2481ירוחם נתיב יב ח"ה עד, ב (מי שנקטעה רגלו ועושה סנדל של עץ בצורת הרגל, וחוקק

2482להכניס בו ראש שוקו כדי שיראה נכה רגלים ולא חסר רגל, ונקרא אותו העץ קב הקיטע,

2483ואינו יכול להלך בו, זולת מקלות שמשים בארכובה, או בידיו, או בשחיו כלומר תחת

2484אצילי זרועותיו, אינו יוצא בשבת באותו קב, כי לדבר שהוא עיקר הליכתו הוי אצלו כמו

2485תכשיט או כמו מנעל, וכל דבר שאינו עיקר הליכתו בו, אסור לצאת בו). וכן נתפרש בתוס'

2486שם בשם רש"י, לפי גרסא אחת (לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו ... והוי

2487משוי).

2488טור ושו"ע שם (דהיינו שעושה כמין

2489דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו עושה זה להלך בו, שעל כל

2490פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל, אלא נכה רגל).

2491[143]

2492לקמן סי"ג (חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל, מותר לצאת בו).

2493[144]

2494רש"י סו, רע"א (דלאו תכשיט הוא), ופירשו בדבריו בתוס' שם סה, ב (דלאו

2495תכשיט הוא, ואינו מנעל, והוי משוי), וביומא עח רע"ב ד"ה הקיטע (פרש"י

2496משום דלאו תכשיט הוא, ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי, ולא הוי מנעל).

2497ב"י ד"ה אין הקטע (ופירש רש"י ... דלאו תכשיט הוא ואינו

2498מנעל, והוי משוי). לבוש סט"ו (כיון שאינו צורך הילוכו, משוי הוא). אליה זוטא

2499ס"ק טז (משמע דטעמו הוא משום משאוי כדפרש"י).

2500וכן משמע בשו"ע שם (כיון דאינו

2501צורך הילוכו, אסור). ונתפרש בפרמ"ג א"א ס"ק כז (ומלשון השו"ע

2502[כאן] סעיף ט"ו, דאינו צורך הילוכו, משמע דהוה משאוי, לא דמשלפי), ובלבושי

2503שרד שם (כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידיה הוא). וכן נראה מדברי המ"א ס"ק כז

2504(כדלקמן הערה 145)

2505וכן הוא בקונטרס אחרון ריש ס"ק ה (עיין

2506ב"י שהעתיק לשון רש"י דמשוי הוא, וכן משמע בשו"ע כמו שכתב האליה

2507זוטא).

2508[145]

2509בכת"י: ואעפי"כ אינו חייב על זה מן התורה (רמב"ם פי"ט

2510הט"ו (ואין הקיטע יוצא בקב שלו. נקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני

2511שאינן מדרכי המלבוש, ואם יצאו פטורין), לפ"ד המ"א סוף ס"ק

2512כז (כתב הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור**), מפני שלא הוציא

2513כדרך המוציאים**. והיינו שברמב"ם הי' אפשר לפרש, שמה שסיים "ואם יצאו

2514פטורין" קאי רק על נקטמין (שהיא ההלכה דלקמן סט"ז (אין

2515יוצאין באנקטמין ... ואם יצא בהם פטור

2516(שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם)). אבל במ"א פירש דקאי גם על אם יצא

2517הקיטע בקב, שהוא פטור, שאינה הוצאה כדרכה.

2518וכן הוא בקונטרס אחרון סוף סק"ה (דיש

2519לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם לפי דעת המג"א).

2520הובא גם בחידושי צמח צדק מו, א.

2521[146] וכן הוא בקונטרס אחרון

2522ס"ק ה ד"ה וצריך לומר (דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט

2523מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל).

2524ובכת"י: **אע"פ שאינו לובשו

2525לצורך הליכתו, אלא כדי שלא יהא נראה חסר רגל, דכל דבר שיש תורת מלבוש עליו מותר

2526ללבשו דרך מלבוש, אע"פ שאינו צריך אלא להצילו מטינוף, כדלעיל סי"ג**

2527(בשו"ע סי"ג: אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת

2528בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש). וכן הוא לעיל ס"י (אשה נדה המקשרת בגד

2529לפניה שלא תלכלך בגדיה בדם נדותה, אסורה לצאת בו. אלא אם כן הוא סינר עשוי כעין

2530מלבוש מלפניה ומלאחריה כמו מכנסיים שלובשים לצניעות).

2531וי"ד (בשו"ע

2532סי"ד: דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף, מותר

2533לצאת בו בשבת). וכן הוא לעיל סי"א (ואף כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם ...

2534היא מתעטפת בו ... כדרך מלבוש ... מותרת

2535לצאת בו)**

2536**

2537או לצורך חבירו כדלקמן סל"ו

2538(בשו"ע סל"ו: מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה, בין לצרכו בין

2539לצורך חבירו). וכן הוא לקמן סמ"ב (מותר לצאת לרשות הרבים בשני מלבושים השוים

2540זה על גבי זה, אף על פי שאינו צריך אלא לאחד מהם ואינו מוציא השני אלא לצורך חברו,

2541ואין השני נראה כמשוי הואיל והוא לבוש בו).

2542וכן הוא לקמן סמ"א (אפילו אינו

2543צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם,

2544הוא או אחר).

2545[147]

2546כן הוא דעת הרי"ף, כמבואר בר"ן יומא ב, רע"ב (הלכך בכל מנעל שאינו

2547של עור יוצאין בו ביום הכיפורים ... הרב אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור

2548לא מיקרי מנעל).

2549ואף שבתוס' הביא מהגמרא ביומא עח, ב (אלא

2550אמר רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט

2551ואתי לאתויי ד' אמות ומר סבר לא גזרינן).

2552נתבאר על זה בקונטרס אחרון ס"ק ה (והטעם

2553פירש הרמב"ן שם, דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי, אבל רבנן פליגי דלאו

2554מנעל הוא), ושם נסמן (הערה 553).

2555*

2556והיינו שהאמור לעיל (כיון

2557שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי)). אין הכוונה לומר, שכיון שאינו צורך הילוכו אין

2558תורת מנעל עליו, ולכן הרי הוא משוי.

2559אלא הכוונה לומר, שכיון שהוא של עץ אין

2560תורת מנעל עליו, ובזה לא הותר לצאת בו אלא אם כן הוא צורך הילוכו, וכיון שכאן אינו

2561צורך הילוכו, הרי הוא משוי.

2562[148]

2563סעיף ב (נעילת הסנדל כיצד, אסור לנעול מנעל של עור ... ואפילו סנדל של עץ ומחופה

2564עור אסור). אבל מנעל של עץ, אינו נקרא מנעל.

2565[149]

2566משנה יבמות קא, א (חלצה בסנדל ... של עץ ... חליצה כשרה), ובגמרא שם קג, ב (מאן

2567תנא ... אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל).

2568וכבר נתבאר שבמנעל ממש מותר לצאת בו אף

2569שלא לצורך הילוכו.

2570[150]

2571סעיף ב (ואפילו

2572סנדל של עץ ומחופה עור אסור. ואפילו מי שהוא קיטע אסור לו ללבוש קב שלו (פירוש מי

2573שנקטעו רגליו עושה לו דפוס כמין רגל וחוקק בו בית קיבול ומניח ראש שוקו בתוכו) אם

2574הוא מחופה עור).

2575[151]

2576יומא עח, ב (אמר רבא לעולם דכו"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן

2577דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומר סבר לא גזרינן). ובתוס' שם ד"ה הקיטע,

2578הא' (אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק). ובכת"י: **שהרי אפשר לו

2579לילך בלעדו על ידי מקלו.**

2580ואף שכבר נתבאר לעיל דקיי"ל כחכמים

2581שמנעל של עץ אינו חשוב מנעל ו"הרי הוא כמשוי".

2582מכל מקום למדים מהגמרא ביומא, שאפילו אם

2583הוא מחופה עור, שלדברי הכל נחשב מנעל, מכל מקום סובר רבי יוסי שאסור לצאת בו שמא

2584ישמט ממנו וישכח ויביאנו בידו. וקיי"ל כרבי יוסי, כמבואר בשו"ת

2585ריב"ש סי' ח (הלכה כרבי יוסי דאוסר, דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי).

2586[152]

2587תוס' שם בסופו (על ידי שהוא מחופה, הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד

2588בחוזק סביב רגלו). רשב"א סה, ב ד"ה ואלא מיהו (דכיון דמחופה עור, אף הוא

2589מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט). לבוש סט"ו (מיהו אם הקב הזה מחופה

2590עור כעין שעושין לאותם בטינ"ס, מותר לצאת בו ... עשוי באופן שאין דרכו ליפול,

2591וליכא למיחש ביה למידי, ומותר).

2592אלא שיש חילוק בזה, שלפעמים אינו מחזיק

2593טוב מעצמו וצריך לקשרו, כמבואר בקטע שלפנינו. ולפעמים מחזיק טוב, וסגי אף בלא

2594קשירה, כמבואר בקטע הבא. וכמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה והנה

2595בשו"ע (ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו

2596התוס' שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב"א, הביאו המג"א, והתם מיירי שהרגל

2597נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב"א להתוס' דצריך לקשור

2598מלמעלה, אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה).

2599[153]

2600רבינו ירוחם נתיב יב ח"ה (סנדל של עץ ... ראיתי כל העולם נוהגים בו היתר ...

2601וראיתי בכל המקומות שעברתי נוהגין בו היתר) רמ"א סט"ז (מותר לצאת במנעל של

2602עץ).

2603והיינו (א) לא הוי משוי, כיון שכל גופו

2604נשען עליו. (ב) אין חוששים שמא ישמט, כיון שמחזיק טוב.

2605וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ה

2606ד"ה וצריך לומר (אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת

2607בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו ... במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך

2608עליו בהליכתו).

2609ובכת"י: **ומשום משוי ליכא,

2610אע"ג שהוא של עץ ואין עליו תורת מנעל, מכל מקום מאחר שאינו קיטע וצריך

2611להילוכו שמהלך בו, והוא מידי דמגין, לא גרע ממקל של חיגר שמותר לילך בו כדלקמן

2612סי"ז** (בשו"ע: חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו. וכן הוא

2613לקמן סי"ג: חיגר שאינו יכול לילך כלל בלא מקל מותר לצאת בו), **אע"פ

2614שאין עליו תורת מנעל כלל, שבשביל שאי אפשר לו לילך בלי מקל לא היו מתירים איסור

2615משוי, אלא דעיקר הטעם, שמאחר שאי אפשר לחיגר לילך בלי מקל. הרי המקל עיקר הילוכו,

2616שכל גופו נסמך עליו בכל הליכתו, והרי זה דומה למנעל.**

2617**וכ"מ לשון הרא"ש פ"ג

2618דביצה (סי' ה) להדיא** (דאינו יכול לילך כלל בלא מקל, וכמנעלים דידיה דמו).

2619וע' רשב"א בחידושיו לשבת

2620סה, ב ד"ה ואם תאמר עוד (דכל מידי דמגין ודרכן של בריות לצאת בו בחול להנאת

2621תשמישו, לאו משוי הוא). הובא בחידושי צמח צדק מו, א (חדושי הרשב"א סבירא ליה

2622... דשל עץ אינו נעל, ואעפ"כ יוצאים בו בשבת כשיש לו תוך, כיון דמגין, ולא

2623שייך אשתמוטי עיי"ש).

2624ודלא כר"ן פ"ח דיומא

2625ב, ב ד"ה ומיהו (דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת,

2626דכיון דמנעל מותר בו, כל מידי דלא הוה ליה מנעל הוה ליה משוי ואסור לצאת בו. אבל

2627ביום הכיפורים שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין, לא הוו משוי, אלא

2628כמנעל הוו לההוא יומא).

2629ואף שנתבאר כדעת הר"ן לקמן סי'

2630תריד ס"ד (אף על פי שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים כיון שאינו דרך

2631מלבוש, מכל מקום ביום הכיפורים, כיון שאסור בנעילת הסנדל ואי אפשר לו לנעול מנעל

2632של עור, נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום).

2633מכל מקום נפסק כאן כשאר הפוסקים

2634הנ"ל, להתיר לילך בשבת במנעל של עץ ובמקל, כמבואר ברמ"א סט"ז (וכן

2635מותר לצאת במנעל של עץ).

2636וכן הוא בקונטרס אחרון ס"ק ה (ועיין

2637שם בר"ן דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין

2638היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א להקל).

2639[154]

2640רבינו ירוחם שם (ויש מהגדולים שכתבו דלא אסרו אלא סנדל של עץ הקשור בשוקו, שאינו

2641מתהדק יפה כדמוכח ביומא, אבל סנדל שלנו שאינו קשור ברגל אלא שהרגל נכנס בו, מותר).

2642רמ"א שם (שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול).

2643[155]

2644שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרז (שהורגלו שם לצאת בשבת לרשות הרבים עם

2645אותם פטינש ברגליהם ... דכיון דמחופה עור דמיהדק ולא מישתמיט). רמ"א שם (וכן

2646בפנטני"ש). מ"א ס"ק כד (כיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט (רשב"א)).

2647[156]

2648הגהות מיימוניות פי"ט אות ב (הסנדלים שנועלים במלכות רומ"י מותר לצאת

2649בהן, אלא שהחמירו על עצמן). אגור סי' תכט (מנהג אשכנז שלא לצאת בסנדלים בשבת כלל ...

2650אלא אם כן קשורין ברגל שלא ישתלפו). רמ"א שם (ויש מחמירים ואוסרים). מ"א

2651סקכ"ה (וכן כתוב בהגהות מיימוניות פי"ט דבמלכות רומא נהגו בהן איסור).

2652וכן הוא בנעלי בית שבזמנינו, כמבואר

2653בשמירת שבת כהלכתו פי"ח הערה כג.

2654[157]

2655שבלי הלקט דפו"ר סי' כז, לענין סנדל המסומר (אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים

2656ונזכר, אינו צריך להסירם מרגליו ברשות הרבים, אלא מהלך בהן עד לביתו ואינו חושש). מ"א

2657שם (וכן כתב בשבלי הלקט, ומכל מקום אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים אין צריך להסירן).

2658[158]

2659משנה סו, א (הקיטע ... סמוכות שלו (יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל

2660ארכובותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו, רש"י) ... יוצאין בהן בשבת (דתכשיט

2661דידיה הוא, רש"י)). טור ושו"ע סט"ז (קיטע בשתי רגליו ומהלך על

2662שוקיו ועל ארכבותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו, יוצא בהם בשבת). לבוש סט"ז

2663(מותר לו לצאת בהן, דתכשיט דידיה הוא). מלבושי יו"ט שם (של עור וכו', כן כתב

2664ברש"י. ונראה לי דהוא הדין של עץ, כדלעיל). אליה זוטא ס"ק יח (ונראה לי

2665דהוא הדין של עץ (מלבושי יום טוב)).

2666והיינו שכשם שבכל אדם נתבאר לעיל סעיף

2667הקודם (מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ), כך גם הקיטע המהלך

2668על ארכובותיו ועל אורך שוקיו, יכול לצאת במנעל של עץ.

2669ומה שכתבו "שהם תכשיט שלו",

2670לכאורה פירוש הדברים, שכיון שהוא משמש כמנעל, שהולך על סמוכות אלו, לכן יש להם דין

2671תכשיט ומנעל, וכמובא לעיל (הערה 142-144),

2672שכל דבר שהוא צורך הילוכו "הוי אצלו כמו תכשיט או כמו מנעל", משא"כ

2673אם אינו צורך הילוכו "לאו תכשיט הוא, ואינו מנעל, והוי משוי).

2674[159]

2675משנה שם (כסא (יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול

2676לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים,

2677ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לו מאחריו,

2678רש"י) וסמוכות שלו (של אותו קיטע, עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי

2679שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת,

2680רש"י) ... אין יוצאין בהן בשבת (רבותינו אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך.

2681ולא נהירא לי טעמא. ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא, זימנין דמשתלפי,

2682רש"י)). תוס' שם סד"ה הקיטע (ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו), ויומא

2683עט, רע"א (ופרש"י ... שעושה לרגליו התלויין באויר, ואינן נוגעין לארץ,

2684ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה, ולכך אין יוצאין בהן בשבת, לפי שאין צריך לו, אי

2685נמי זימנין דמשתלפי, לפי שאין נוגעין בארץ ואתי לאיתויינהו). טור ושו"ע סט"ז

2686(קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו, אלא יושב על כסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על

2687ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו, ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו

2688התלוים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, אין יוצאים בהם

2689בשבת, דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי).

2690ואף שלענין "כסא שמאחוריו

2691ובספסלים שבידיו", נתבאר כאן במוסגר, שלא הותר אלא משום "שכל

2692גופו נסמך עליהם". וכן לענין חיגר שהולך במקלו, יתבאר לקמן

2693בסמוך, שלא הותר אלא אם כן "כל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו".

2694משא"כ כאן שאינו נסמך עליהם רק "קצת לפעמים".

2695מכל מקום אין אוסרים יציאתו בסמוכות

2696אלו, מטעם הראשון של רש"י "מפני שאינם צריכים לו כל כך", שהרי

2697עדיין "נשען גם על רגליו קצת לפעמים" (ראה לקמן

2698קונטרס אחרון ס"ק ו, והערה 593).

2699אלא עיקר איסור יציאתו בהם הוא מטעם

2700השני של רש"י "זימנין דמשתלפי".

2701[160]

2702תוס' שם (דאינו אוסר אלא סמוכות שלו, לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי

2703לאתויי, (אבל הכסא) והספסלים שבידו, אינו אוסר), ויומא שם עט, רע"א (שהרי

2704אינו יכול לילך בכסא בלא ספסלים, ויוצאין בכל אלו בשבת). שו"ע שם (אבל בכסא וספסלים

2705הקטנים שבידיו מותר לצאת).

2706והיינו "שכיון שאינו יכול

2707ללכת מבלעדם", אין חוששים "שמא ישמטו מעל רגליו וישכח ויביאנו בידו".

2708וכיון "שכל גופו נסמך עליהם", לכן דינם כמנעליו, שאינם משוי.

2709[161]

2710כמו במקל של חיגר, שהותר רק באופן זה, כדלקמן בסמוך (צריך זה למקל שיסמוך

2711עליו כל גופו וכל הליכתו ... שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו).

2712[162]

2713תוס' ביומא ובשבת שם (מכאן יש להתיר למי שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת).

2714והיינו שלמד היתר זה מההלכה דלעיל סי"ב (אין הקיטע שנקטעו

2715רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו

2716בתוכו, ואין עושה קב זה כדי להלך בו, שהרי עכ"פ צריך הוא למקלו, ומותר לו

2717לצאת במקלו).

2718ועוד מוסיף בתוס' שם (יש להתיר מסיפא

2719דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי

2720לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל), והיינו מההלכה

2721דלעיל סעיף זה (קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו וארכבותיו, ואינו יכול להלך עליהם

2722כלל, אלא עושה לו כמין כסא נמוך ויושב עליו ... ועושה לו סמוכות של עור או של עץ

2723לראשי רגליו התלוים ... לא יצא בסמוכות אלו בשבת). הרי שהתירו לצאת עם הכסא

2724שמאחוריו והספסלים שבידו, כיון שנשען עליהם. וכן הוא במקל של החיגר.

2725רבינו ירוחם שם (ורבינו

2726תם התיר למי שנכווצו חוטי

2727גידי שוקיו לצאת במקלות בשבת). רא"ש שבת פ"ו סי' יז (שחיגר יכול לילך

2728במקלות אף על פי שאין קשורים בו אלא שאוחזם בידו). טור ושו"ע סי"ז (חיגר,

2729שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו, אפילו אינו קשור בו).

2730[163]

2731רא"ש שם (ויראה דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי

2732שבגופו, אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות, וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו,

2733לא יצא בו בשבת). מ"מ פי"ט הט"ו (שכל שאי אפשר לו לילך כלל בלתי

2734אותו דבר מותר לצאת בו). טור ושו"ע שם (אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו

2735נוטלו אלא להחזיק עצמו, אסור). מ"א סקכ"ז (כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל,

2736וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח, אסור ... הרא"ש. וכן כתב המ"מ,

2737דדוקא כשאי אפשר לו לילך כלל בלא מקל מותר).

2738חילוק זה למדים מהאמור בברייתא וגמרא

2739סה, סע"א (תניא מקל של זקנים טהור מכלום (משום דלאו לסמיכה עביד שעל רגלו

2740מהלך, ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים, רש"י). ורבא התם לתרוצי סוגיא עבידא

2741(לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו,

2742רש"י), הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא וסמיך עליה).

2743ומזה למד בספר התרומה סימן רמ (זקנים

2744שהולכין במקלות מחמת זקנה, אסור לצאת בהן בשבת, דלתרוצי סוגיא והלוך עבידי וטהורין,

2745כדתניא מקל של זקנים טהור, וקאמר טעמא דלא עבידי כי אם ללכת בו דרך ישר). הובא

2746בהגהות מיימוניות פי"ט הט"ו את ב, ומרדכי רמז שנט. ומזה למדו הרא"ש

2747והמ"מ לאסור על זקן שהולך בביתו בלא מקלות.

2748ונתבאר בקונטרס אחרון סק"ו.

2749ואף שלענין צעיף סגי בצער קל, כדלעיל

2750סי"א (אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס

2751בגד על ראשה).

2752היינו דוקא בבגד, דסגי במה שמונע מצער

2753הגוף. משא"כ מנעלים שתוכנם הוא שנסמוך עליו כל גופו, כדלקמן בסמוך (ואינו

2754דומה למנעלים, שכל גופו נסמך עליהם בכל הליכתו). וראה כנישתא דבי רב.

2755[164]

2756סמ"ק סי' רפב ע' ש (אבל זקנים שמנענעים גופם, אסור). הגהות מיימוניות

2757שם הט"ו אות ב (אבל זקנים שמנענעים גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן

2758כדי לילך דרך ישר, כיון דלתרוצי סוגיא עבידי, לסמוך בהן פן יפול). מ"א שם (ואף

2759על פי שמנענע גופו, אסור, סמ"ק).

2760ובכת"י: **ולכן אין להתיר אפילו

2761אם הולך במקום שיש חשש שיפול, כגון שהולך בחורף על מים הנגלד (ודברי הט"ז

2762צ"[ע]), שאין המקל אלא לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות,

2763ולא לסמיכת כל גופו בכל הליכתו, והלכך אינו דומה כו'**.

2764והוא האמור בט"ז ס"ק יב (נראה

2765לי דאם הולך במקום שיש חשש שיפול, כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע, וכיוצא בו

2766שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז, מותר לצאת במקל דבעית לילך שם).

2767אמנם מדברי כל הפוסקים הנ"ל נראה

2768שגם זה אסור. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ו.

2769דברי הט"ז הובאו גם באליה רבה

2770ס"ק לו, ומסיים: "ואינו מוכרח".

2771[165] משא"כ כשאינו נסמך

2772עליו בכל הליכתו. וראה מכון לשבתך פירושים ס"ק לג.

2773[166]

2774כדלעיל סי"ב (מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ).

2775[167]

2776רוקח סי' רצט (חולה שעמד מחוליו, ילך במקל). כפירוש ב"י רס"י תקכב (ונראה

2777דהיינו דוקא בשאינו יכול להלך כלל בלא מקל, דאם לא כן אסור, דדמי לסומא דלתרוצי

2778סוגיא עביד). רמ"א כאן סי"ז (וחולה שעמד מחליו, דינו כחיגר).

2779[168]

2780ברייתא ביצה כה, ב (אין הסומא יוצא במקלו). ר"ן שם יד, א (דקיטע שאני, לפי

2781שאינו יכול להלך אלא בסמוכות, אבל סומא איפשר לו בלא מקל). רא"ש שם פ"ג

2782סי' ה (סומא במקל דידיה, לתרוצי סוגיא עביד). מ"א סקכ"ח (כיון שיוכל

2783לילך בלא מקל).

2784וזה אסרו אף ביום טוב, מפני שהוא דרך

2785חול וזלזול ליום טוב, כדלקמן בסמוך.

2786[169]

2787מ"א סקכ"ז (ואם כן פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם,

2788אסורים לצאת בהם בשבת. ואין לומר דלהוי כתכשיט. דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו).

2789וכדלעיל ס"ג (וכל

2790דבר שאוחזו בידו והוציאו, חייב עליו בכל ענין, אע"פ שהוא תכשיט או מלבוש שדרך

2791ללובשו או להתקשט בו באחד מאיבריו).

2792[170]

2793סעיף א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך

2794חול וזלזול ליום טוב, כיון שאפשר לו להלך בלא מקל זה, ואינו נוטלו אלא לתקן ולישר

2795פסיעותיו).

2796ובכת"י: **אבל במקום שיש עירוב,

2797מותר לצאת במקל אפילו איש דעלמא, שאינו נושא לכבוד (אליה רבה, דלא

2798כמ"א).**

2799והוא האמור במ"א ס"ק כז (איש

2800בעלמא שאינו נושא לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת כמ"ש

2801סימן תקכ"ב).

2802ובאליה רבה ס"ק לו (אבל מב"ח

2803[ו]מט"ז בשם רש"ל, שהבאתים שם [סי' תקכב סק"א], מבואר דביום טוב

2804מותר אף באין עירוב, דליכא זילותא אלא ברשות הרבים וכרמלית).

2805ונתבאר בקונטרס אחרון

2806ס"ק ז.

2807[171]

2808כל בו סי' לא ל, א (וכתב הר' אשר ז"ל, מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי

2809מנעלים ובלי טלית או גלימא, והטעם, כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא

2810לידי חלול שבת). רמ"א סוף סט"ז (ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך

2811לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא

2812שבת ולא יבא לחללו).

2813ובכת"י: **והמ"אכתב,

2814אפילו דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים, כדי שיזכור שהוא שבת**. והוא

2815במ"א ס"ק כו (אפילו דרכם לילך בחול יחף, ילבוש בשבת מנעלים, כדי שיזכור

2816שהוא שבת).

2817וכל זה בנוסף להאמור לעיל סי' רסב ס"ג

2818(חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד השבת בכסות

2819נקיה).

2820ואפילו לענין ימי החול נתבאר לעיל סי' ב

2821מהדו"ק ס"ט (יש לאדם לכסות כל גופו, ואל ילך יחף. ועוד אמרו חכמים,

2822המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום).

2823[172]

2824ספר התרומה סי' רמ (ואותן נחבשין שיש להן כבלי ברזל ברגליהן, מתיר מו' רבינו לצאת

2825בהן ברשות הרבים, דכיון שהם בשביל שלא יברחו תקועין היטב, וליכא למגזר דילמא מפסיק

2826ואתי לאתויי ... והכבלים הוי כמו מלבוש). סמ"ג ל"ת סה יח, ג. סמ"ק

2827סי' רפא (ע' רצט). מרדכי רמז שנג. טור ושו"ע סי"ט (מי שהוא אסור וכבלים

2828ברגליו, מותר לצאת בהם). מ"א ס"ק כט (הוי כמו מלבוש).

2829אבל ראה מהדורא בתרא לסי' שא ס"ו (ולפי

2830זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד, אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסור, משום

2831דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא).

2832והיינו שלפי האמור לקמן ס"כ (אסור

2833לכרוך חוט או משיחה על גבי הרטייה או שאר דברים שעל המכה, לפי שהחוט או משיחה

2834חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה, כמו אגוד של סמרטוט), שלא הותר אלא דבר שדרכו

2835לשמש בתור מלבוש, ולא דבר שאינו רגיל לשמש מלבוש אלא במקרה מיוחד – שיש לו מכה, או

2836שהוא נחבש.

2837ונפקא מינה לענין יציאה עם אזיק

2838אלקטרוני לרשות הרבים.

2839ולענין חותם שבצואר העבד, ראה לקמן

2840(הערה 218).

2841ולענין חובת לבישת הטלאי צהוב על בגדי

2842היהודים, ראה לקמן סכ"ד, ושם נסמן.

2843[173]

2844משנה סו, א (לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן), ובגמרא שם ע”ב (מאי לוקטמין אמר ר'

2845אבהו חמרא דאכפא), ופרש"י (חמור הנישא בכתפיים הליצנים עושין אותו ונראה כמי

2846שרוכב עליו). טור ושו"ע ס"כ (אין יוצאים באנקטמין, והוא כמין חמור

2847שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו).

2848[174]

2849כדפירש רבא בר פפא שם (קשירי), ופרש"י (שמהלכין בהם במקום טיט). טור

2850ושו"ע שם (ולא בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם

2851בטיט).

2852[175]

2853כדפירש רבה בר רב הונא שם (פרמי), ופרש"י (טלמוסא הנקשרת על הפרצוף להבעית

2854הבנים קטנים). טור ושו"ע שם (ולא בפרמי, והם כמין צורת פרצוף שנותנים על

2855הפנים להפחיד התינוקות).

2856[176]

2857לבוש ס"כ (שכל אלו משוי הם ואינם תכשיטין). ומשמעות הרמב"ם

2858פי"ט הט"ו (אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש).

2859[177]

2860רמב"ם שם (ואם יצאו פטורין). מ"א סוף סקכ"ז (כתב

2861הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור).

2862[178]

2863לתרץ קושית האליה רבה ס"ק לז (משאוי הם וכו'. ליתא, דהא כתב הרמב"[ם]

2864פי"ט [הט"ו] דאם יצא פטורים). והיינו שהא"ר מפרש שפטור כיון שאינו

2865ממש משוי, וכאן מפרש, שאף שהוא משוי, מכל מקום פטור, כי אין זו דרך הוצאה.

2866וראה קונטרס אחרון סוף סק"ה (דיש

2867לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם, לפי דעת המג"א).

2868[179]

2869ברייתא נדרים נה, ב (יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, אבל

2870לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים), ופרש"י (שלא יכוף תיבה על ראשו

2871ויצא, דמשוי הוי), ופירוש הרא"ש שם (דלאו דרך מלבוש הוא, אלא משוי). טור

2872ושו"ע סכ"א (אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק ויריעה

2873וחמילה).

2874[180]

2875והיינו כדלקמן סמ"א (לבדים הקשים הרבה אסור להוציאם לרשות

2876הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש, לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי.

2877אבל אם אינם קשים הרבה, מותר ... ובלבד

2878שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש

2879על ידי כן, ואסור להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם נסמן. וכך

2880גם כאן מותר לצאת באופן זה, כשהוא מלובש בו, או שמתעטף בו ראשו ורובו.

2881[181]

2882רא"ש בפירושו שם (יוצאים בשקים בשבת, ואין בהם משום משוי, כי דרך לצאת

2883בהם מפני הגשמים, והוא הדין בלא גשמים נמי שרו). הובא ב"י ד"ה

2884אין יוצאין בקופה. מ"א סק"ל (מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים, ולכן אף

2885בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש)).

2886והיינו אף שמוציאו שלא בשעת גשמים,

2887לסיבה אחרת, כדלקמן שם (מותר אפילו אינו צריך כלל להתעטף בהם, ואין מתעטף בהם אלא כדי

2888להוציאם לרשות הרבים לישב עליהם שם, הוא או אחר).

2889[182]

2890ברייתא נ, א (יוצאין בפקורין (פשתן סרוק שנותנין על המכה, רש"י), ובציפא (צמר

2891מנופץ הניתן על המכה, רש"י)).

2892[183]

2893רש"י שם ד"ה בזמן (דלאו לרפואה נינהו, אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו,

2894והוה ליה כמלבוש דעלמא).

2895והיינו שזה "שנותנים ... כדי שלא

2896יסרטו הבגדים את המכה", הוא טעם על:

2897(א) שאינו אסור משום רפואה, כדלקמן סי'

2898שח סנ"ו (ואין איסור בהנחתם על גבי המכה בשבת משום רפואה, שגזרו עליה

2899משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי' שכ"ח, לפי שהם אינם מרפאים, ואין מניחים

2900אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה). שכח סכ"ט (מותר ליתן על גבי

2901המכה ספוג וחתיכות בגדים יבשים, אם הם חדשים, מפני שאינן לרפואה, אלא כדי שלא

2902יסרטו בגדיו את המכה), וסל"א (מכה שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה

2903בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו).

2904(ב) שאינו אסור משום הוצאה, כיון

2905"שהם לו כמו מלבוש", וכדלעיל ס"י (אם מתכוונת בו להציל

2906גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה

2907מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין

2908מלבוש גמור).

2909[184] סעיף נו (פשתן סרוק וצמר

2910מנופץ שנותנים על המכה ... הניחם על מכתו דרך מקרה קודם השבת ... וירד עליהם תורת

2911כלי).

2912[185]

2913כל בו סי' לא כט, ג (ומצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שמותר לצאת ...

2914הסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו, או יש בו מכה אחרת). שו"ע

2915סנ"א (מותר לצאת ... בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה).

2916מ"א סקס"ב (הוא הדין בכרוכים על המכה ממש).

2917וכן הוא לקמן סס"ג (מותר ... לכרוך

2918סמרטוטין על היד או על האצבע שיש בו מכה ולצאת בהם לרשות הרבים, וכל שכן אם כרוכים

2919על המכה ממש כמו שנתבאר למעלה (עיי"ש הטעם)), ושם נסמן (הערה 463).

2920[186]

2921והטעם שאין חוששים למראית העין נתבאר לקמן סי' שג סי"ט (מוך שבאזנה ושבסנדלה

2922מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו, מפני שניכר הדבר למה נותנת שם המוך, והכל

2923יודעים שהיא צריכה לו ואינה מערמת כלל). סי' שח סוף סנ"ז (בפשתן וצמר שעל גבי

2924המכה, הרי מכתו מוכחת עליו שהוא צריך להם, ואינו נראה כמערים).

2925[187]

2926תוספתא פ"ו ה"ג (יוצאין במוך ובספוג שעל גבי מכה). הובאה ברי"ף ל,

2927ב. רא"ש פ"ו סי' יח. רמב"ם פי"ט הי"ג. טור ושו"ע

2928סכ"ב (יוצאים במוך וספוג שעל המכה).

2929ומה שכתב "ואין צריך לומר",

2930היינו כי יש דברים שלא התירו לצאת בהם "כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה",

2931אלא אם כן "הן מרפאים אותה", כדלקמן סל"ד (כל מי שיש לו ברגלו מכה

2932שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו, שכיון שהוא מרפא הרי הוא לו

2933כתכשיט (ומלבוש), אבל אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה ואינה קשורה עליה אלא להגן

2934עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה, שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל

2935מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה).

2936[188]

2937כדלקמן סי' שכח סכ"ט (חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות), ושם נסמן.

2938[189]

2939טור ושו"ע שם (לפי שהם מרפאים, הלכך הוי כמו תכשיט).

2940והיינו שגדרו של תכשיט הוא או שנושאו

2941לנוי, או שמרפא את גופו. וכן הוא לקמן סכ"ה (ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט,

2942הואיל והם לרפואה. ומטעם זה מותר לצאת בקמיע מומחה, שתכשיט הוא לחולה כאחד

2943ממלבושיו), וסל"ד (שכיון שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט ... אלא אם כן יש בו

2944צורך לרפואה (שאז יש עליו שם תכשיט)).

2945[190]

2946תוספתא שם (יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי מכה). רי"ף שם.

2947רמב"ם שם. רא"ש שם. טור ושו"ע שם (וכן בקליפת שום ובצל).

2948[191]

2949כדלקמן סי' שכח ס"ל (עלי גפנים שהם לרפואה, והוא הדין כל עלין שהן מרפאין),

2950ושם נסמן.

2951[192]

2952ס"א (לרפואה אסור, משום גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה).

2953[193]

2954בתוספתא שם "ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן בתחלה בשבת". אבל

2955במשנה סד, ב (ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת).

2956ובתוס' שם (בפרק בתרא

2957דעירובין מחזירין רטיה

2958במקדש אבל לא במדינה, ועל כרחך לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח, והכא לא

2959שייך מירוח). ובתוס' עירובין קב, ב ד"ה מחזירין (מחזירין רטיה במקדש אבל לא

2960במדינה, פירש בקונטרס גזירה

2961שמא ימרח, אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה). רא"ש

2962עירובין פ"י סי"ז (איסור חזרת רטייה, פירש רש"י שמא ימרח. אבל

2963לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עלה. וכן משמע, דמדנקט רטייה דטעמא

2964הוי משום מירוח, דאי משום שחיקת סממנים, מאי איריא דנקט רטייה, אפילו כל מילי נמי

2965הוה ליה למיתני, אף על פי דליכא למיחש למירוח). מ"א סי' שכח ס"ק כו (אבל

2966לשחיקת סמנים ליכא למיחש, כיון דהוי מאתמול עליה).

2967וראה מראי מקומות וציונים לסי' שכח

2968ס"ל.

2969[194]ס"ל

2970(שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים אלא כשמתחילה בשבת, אבל לא כשכבר עשאה

2971לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת).

2972[195] רב חסדא עירובין קב, ב (מחלוקת

2973שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע, אסור). ופרש"י (כלכתחלה דמי). טור

2974ושו"ע סי' שכח סכ"ה (רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה.

2975נפלה על גבי כלי, יחזירנה).

2976[196] ס"ל (אבל רטייה

2977שהסירה מעל גבי המכה ... אסור להחזירה גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה ויתחייב

2978משום ממחק ... במה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי, אבל אם נפלה על גבי קרקע אם בא

2979להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת ואסור).

2980[197]

2981סוגיא דעירובין שם מיירי לענין גזרת שחיקת סממנים. וכאן הוסיף שכן הוא גם לענין

2982איסור הוצאה, עפ"י הרי"ף ל, ב (תניא בתוספתא ... יוצאין באסלפנית

2983ובמלוגמא וברטיה שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה

2984בשבת. והאי דקתני אם נפל לא יחזיר הוינן בה בגמרא דעירובין הלכה מחזירין רטיה בשבת

2985במקדש, ותמן ברירנא לה). והיינו שמה שחילקו בגמרא שם בין על גבי כלי לבין הגיע

2986לארץ, הוא אף לענין איסור הוצאה בשבת. ונתבאר בתהלה לדוד סוף סקי"א.

2987[198]

2988תוספתא פ"ו ה"ג (יוצאין באגד שעל גבי מכה, וקושרו ומתירו בשבת).

2989רי"ף ל, ב. רמב"ם פי"ט הי"ג. טור ושו"ע סכ"ב (באגוד

2990שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו וקושרו ומתירו).

2991[199]

2992סכ"ב (ואין לנו לחוש שמא כשיטול בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות, לפי שאי אפשר

2993לתקן חששא זו, שהרי אם ישכח שהוא שבת, מה נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות

2994הרבים בשבת, הלא הוא סבור שהיום חול, ואם יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת,

2995בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו. ואין לחוש שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות).

2996וכן הוא לקמן סל"א (ואין

2997חוששין כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסי'

2998ש"ג).

2999[200] תוספתא שם (ובלבד

3000שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה). רי"ף שם. רמב"ם שם. טור

3001ושו"ע שם (אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים

3002הוו משוי). והיינו שהחוט והמשיחה הם כדי להדק את הרטיה שלא תיפול (ולא בשביל המכה

3003עצמה), וזה לא התירו בדבר חשוב (כדלקמן בסמוך).

3004[201]

3005מ"א ס"ק לא (משמע שאפילו על הספוג אסור לכרוך חוט. וכן משמע מלשון

3006הרי"ף והתוספתא). והיינו ממה שכתבו "שלא יכרוך עליהן", היינו כל

3007המנויים שם.

3008[202] רמב"ם שם (שהרי החוט

3009והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה). מ"א ס"ק לא (וטעמא דחוט או

3010משיחה חשובין ואינן בטלים לספוג, כמו אגד שהוא של סמרטוטים וכשמתירו משליכו ולא

3011חשיב ובטיל לגבי הספוג. ועיין סנ"א).

3012והוא האמור בשו"ע סנ"א (מותר

3013לצאת במצנפת שתולים בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו). וכן הוא לקמן

3014סס"ג; שאף שהמצנפת חשובה אצלו, מכל מקום מותר לצאת בה כרוכה על המכה, כיון

3015שהיא מועלת למכה. משא"כ כאן שאינה מועלת למכה, אלא היא מהדקת את הרטיה; כיון

3016שהחוט והמשיחה חשובין יותר מהרטיה עצמה, ואין רגילים ליחדם לקשור בהם את הרטיה,

3017אינם בטלים אצל הרטיה להיות בית יד לה.

3018ויתירה מזו יתבאר לקמן סל"ד (כל מי

3019שיש לו ברגלו מכה שרפואתו לקשור עליה מטבע שיש עליו צורה, מותר לצאת בו, שכיון

3020שהוא מרפא הרי הוא לו כתכשיט (ומלבוש), אבל אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה,

3021ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה,

3022שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש

3023בו צורך לרפואה).

3024ונתבאר לקמן שם (הערה 278),

3025שמטבע הוא חשוב מדאי מלהקרא עליו שם מלבוש, אבל יכול להחשב

3026כתכשיט. ולכן אם קושרים את המטבע כדי להגן על המכה, אינו נקרא לא מלבוש ולא תכשיט.

3027אבל אם קושרים אותו לרפאות המכה, יש עליו שם תכשיט.

3028וכל זה במטבע החשוב, משא"כ חוט

3029ומשיחה, אינם חשובים כל כך כמטבע, ונחשבים מלבוש אם קושרים אותם להגן על המכה.

3030אך מכל מקום "חשובים קצת ואינם בטלים לגבי רטיה", להיות נחשבים בית יד

3031לרטיה, כשמהדקה שלא תיפול הרטיה מהמכה. והוא כעין דין המחט שנתבאר לעיל

3032ס"ד-ה (והערה 68).

3033עוד נתבאר לקמן במהדורא בתרא ס"ו (והיינו

3034טעמא דרמב"ם גבי משיחה שעל גבי המכה, לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות

3035משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו).

3036ועוד נתבאר לקמן שם (ולפי

3037זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד, אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסור, משום

3038דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא), והיינו שאפשר לפי זה יהי'

3039אסור גם בהא דלעיל סט"ו.

3040[203] סיכום ההלכות שיתבארו

3041בסעיף שלפנינו:

3042(א)

3043זגים הארוגים או תפורים בכסותם, אין לחוש בהם "שמא יפסוק ויפול ויביאנו

3044בידו", וכן אין לחוש בהם שמא ישחקו עליו בני מלכים ויסירנו "וישכח

3045ויביאנו בידו ברשות הרבים". כי כל החששות האלו הם רק כאשר הם "תלויין על

3046ידי קשר וכיוצא בזה".

3047(ב)

3048בנים קטנים אין לחוש בהם "שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו", שהרי הם קטנים

3049עדיין. אבל אם אינם בני מלכים, אסורין לצאת בהם (בזגין של זהב), מטעם שמא ישחקו

3050עליו בני מלכים, ויסירם אביו של זה "וישכח ויביאנו בידו ברשות הרבים".

3051(ג)

3052גדול אסור לצאת בזגין של מתכת (שמא יפסוק ויפול ויביאנו בידו). אבל מותר בזגין של

3053זהב (שמן הסתם תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא יפסוק). ואם אינו מבני מלכים, אסור אף

3054בשל זהב (שמא ישחקו עליו בני מלכים ויסירם וישכח ויביאם בידו ברשות הרבים).

3055(ד)

3056ואם הזוג התפור בבגד של הקטן, ויש בו עינגל המשמיע קול, אסור ליתן לו מלבוש זה,

3057אפילו בבית, כיון שהוא כמאכילו איסור בידים.

3058[204]

3059משנה סו, ב (הבנים יוצאין ... ובני מלכים בזוגין (של זהב לנוי, רש"י). וכל

3060אדם, אלא שדברו חכמים בהווה). ובגמרא שם סז, א (מאן תנא (דקתני וכל אדם ואפילו עני

3061שבישראל, רש"י) ... רבא אמר באריג בכסותו, ודברי הכל). והיינו שאם הם ארוגים

3062בכסותם מותר הן בגדולים והן בקטנים, הן בזגין של זהב והן בזגין של מתכת. ואם אינם

3063ארוגים לא הותר אלא לבני מלכים. טור ושו"ע סכ"ג (הבנים יוצאים בזגין הארוגים

3064להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים, לא).

3065ומבאר כאן שגם תפירה דומה לאריגה,

3066משא"כ קשירה. ויתבאר לקמן סכ"ג (225).

3067[205] שאין לחוש בהם שמא יפול

3068ויביאנו בידו, כדאמרינן בירושלמי פ"ו ה"א (כאן בגדולים וכאן

3069בקטנים), ופירשו בתוס' סז, א ד"ה בני מלכים (דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפילו

3070אי פסיק ומייתי לה ליכא איסור, והכי איתא בירושלמי ... כאן בגדולים כאן בקטנים, פירוש

3071ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו, בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי, והא דשרי הכא בקטנים

3072דליכא למיחש).

3073[206]

3074כמובא לעיל מהגמרא, שאם אינו ארוג בכסותו לא התירו אלא לבני מלכים. והטעם נתבאר

3075בתוס' שם (דאי לאו בני מלכים הוו, מחייכו עליה בני מלכים כל שעה, ואי אפשר שלא ישמע

3076אביו מעולם ויטלם אביו בידו ואתו לאתויי, אבל אי בני מלכים לא מחייכי, אם כן אפילו

3077אי מיפסיק ליכא למיחש דילמא מייתי להו אבוה, דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסוק).

3078מ"א סקל"ב (דהכא הוה טעמא דלמא מחייכי עלה, דמיחזי כיוהרא, ואתי לאתויי.

3079ואף על גב דהכא מיירי בקטן, דאפילו מייתי ליה בידים ליכא איסור, יש לומר דגזרינן

3080דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה, ואי אפשר שלא ישמע אביו ויטלם, ואתי אביו

3081לאתויי. אבל אי בני מלכים לא מחייכי עליה, אפילו אי מפסיק ליכא למיחש דלמא מייתי

3082ליה אבוה, דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסיק, עכ"ל התוס').

3083*

3084כאן כתב בסתם "שאין דרך לצאת בזגין

3085אלא בני מלכים", ולא פירש שחשש זה הוא רק בזגים של זהב. אבל נתפרש לקמן בהמשך

3086הסעיף (שאר מיני מתכת ... אין לחוש בו שמא ישחקו עליו בני מלכים

3087וכיוצא בהם, כיון שאין זה חשוב כלל ואין בו יוהרא, שדרך כל אדם לצאת בו),

3088ואם כן מותר לקטנים לצאת בהם.

3089[207]

3090פסקי ריא"ז פ"ו ה"ד אות יד. הובא בשלטי הגבורים ל, ב אות ב (ועוד

3091כתב ריא"ז, ונראה בעיני שהזגין הללו אין להם עינבל להשמיע קול, ואינן עשויין

3092אלא לנוי, אבל אם הם עשויין להשמיע קול, אסורין). רמ"א שם (והא דמותר לצאת

3093בזגין הארוגין, דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול).

3094[208]

3095תוספתא פי"ד הט"ו (אין מקשקשין לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת). הובא

3096בפסקי ריא"ז ושלטי הגבורים שם, ומ"א ס"ק לה.

3097[209]

3098סעיף א (אסור להשמיע קול של שיר ... ואיזהו קול של שיר כל שמתכוין להשמיעו בנעימות

3099קצת כדרך שיר ... להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו וכן כל כיוצא בזה מקול שאינו דרך

3100שיר מותר להשמיעו. ויש אומרים שאף על פי כן אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך ... ומכל

3101מקום אין איסור בזה אלא כשצריך לקול זה והוא מתכוין להשמיעו בכלי המיוחד לכך ...

3102ואפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר כיון שאינו מתכוין לכך).

3103ומה שאסרו כאן בתינוק, נתבאר במ"א

3104ס"ק לה (משמע דוקא בתינוק, דקבעי ליה לקול של שיר).

3105וכן אסור לתלות זוג בצואר הבהמה, כדלקמן

3106סי' שה סי"ד (ולא ישמיע קול של שיר כדרך הזוגין), ושם נסמן (הערה 1228).

3107[210]

3108סעיף ב (לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזרה

3109שמא יתקן כלי שיר).

3110[211]

3111כדלקמן סי' שמג ס"א (קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או

3112שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו).

3113ואף שנתבאר לקמן שם ס"ב (אביו כיון

3114שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך, כל

3115שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה). היינו דוקא

3116כשהגיע לחנוך, משא"כ כאן שאוסרים אפילו קודם שהגיע לחינוך.

3117[212]

3118מ"א סוף סקל"ה (ואף על גב דהקטן עושה זאת, מכל מקום צריך לומר דהוי

3119כמאכילו איסור בידים).

3120[213]

3121ס"ה (וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן

3122התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים,

3123ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו).

3124ואף שנתבאר שם ס"י (וכל זה באיסורי

3125מאכלות ... אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו

3126אם ידוע שיעשה בהם). הכא שאני שנתנו למטרה זו, ובהכרח ישמיעו קול. וראה תהלה לדוד

3127סי' שמג סוף ס"ק ב. הערות וביאורים תתלא ע' 80.

3128[214]

3129גמרא נח, א (זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי. הכא במאי עסקינן

3130דמיחא ביה מומחא), ופרש"י (שארגו בבגד ותו לא מיפסיק).

3131[215] אבל אם אינו מבני מלכים,

3132יש לחוש "שמא ישחקו עליו בני מלכים וכיוצא בהם", ויסירם "וישכח

3133ויביאנו בידו ברשות הרבים".

3134[216]

3135תוס' שם ד"ה מאי שנא (אומר ר"י דמיירי בזוגין יקרים שיוצאין בהן בני

3136מלכים, כגון של כסף ושל זהב, דליכא למיחש בהו דילמא מיפסיק, דמסתמא תקועין הן יפה

3137בשלשלאות של כסף, והכא מיירי בזוג דעלמא).

3138[217]

3139גזרה זו הובאה גם לעיל סוף ס"ב (ויש דברים שאסורים אף לאיש והם כל תכשיט שהוא

3140רפוי עליו שאפשר לו בקל ליפול מעליו מאליו וכמו שיתבאר), וס"ח (ובלבד שיהא

3141בענין שאין לחוש בו שמא יפסוק ויפול לארץ וישכח ויביאנו בידו).

3142ונתבארו כאן שלושה אופנים שאין חוששים

3143לזה:

3144(א) שהוא תפור לבגד (כדלעיל הערה 214).

3145(ב) שהוא של כסף או זהב ותלוי בצוארו

3146(כדלעיל הערה הקודמת).

3147(ג) כשהוא קטן (כדלעיל הערה 205).

3148אמנם לא הובאה כאן הגזירה שמא ישלפנה

3149להראות נויה לאחרים, ואחר כך ישכח ויביאנה בידו, מטעם האמור לעיל ס"ו (ויש

3150אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי

3151תכשיטיהן זו לזו, אבל איש אינו שחץ ואין דרכו בכך ... וכן עיקר).

3152[218]

3153ברייתא וגמרא נח, א (יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו ... דילמא

3154מיפסק ... ולא בזוג שבצוארו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ... ליחוש דילמא מיפסיק

3155ואתי לאיתויי, הכא במאי עסקינן דמיחא ביה מומחא). ובתוס' שם ד"ה הכא במאי

3156עסקינן (ואם תאמר כי היכי דזוג איירי במחי, הכי נמי איירי חותם שבכסותו במחי, ואם

3157כן אמאי אסור. ויש לומר דזוג מותר לפי שדרך לאורגו בבגד, שאין שום בגד שלא יהא

3158ראוי לנוי ותכשיט כזה, ולא הטריחוהו לפוסקו מכל בגדים ולגנות הבגד, אבל חותם אין

3159דרך לעשותו בכל הבגדים, שאינו יפוי הבגד, ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא

3160צריך לפוסקו אטו היכא שאין ארוג).

3161הלכה זו מיירי בחותם של עבד שבכסותו,

3162כנפסק ברמ"א סי' דש ס"א (וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם ...

3163שתלוי ... בכסותו).

3164ומחותם של עבד שבכסותו למדים לכל תכשיט

3165שאין רגילין לחברו בבגד, כמבואר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תקלב

3166(דלמא לא שרי אלא בזוג שהי' בימיהם דרך לעשותו בכל הבגדים לנוי, לא אטרחינא

3167למיפסקי' ולגנות הבגדים, תדע דאוקימנא בזוג שבכסותו במיחוי, הכי נמי בחותם שבכסותו

3168דמתנא בהדי', איירי במיחוי, ואמאי אסרו בי' טפי מבזוג, אלא היינו טעמא כדפירש

3169ר"י, דזוג הי' רגילין לעשותו בכל הבגדים, הלכך לא אטרוחי לפסקו, אם ארוג

3170בכסותו). הובא בהגהות מיימוניות פי"ט הי"ח אות ד, ומרדכי שם רמז שנ. רמ"א

3171סכ"ג (ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר

3172שם דבר שאין דרכו בכך, אסור). מ"א ס"ק לג (בכל הבגדים לנוי, דלא אטרחוהו

3173חכמים לפסוק ולהתגנות).

3174וכן הוא בחותם שבבהמה, כדלקמן סי' שה

3175סט"ו (לא תצא בהמה בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה, גזירה

3176שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו. ואפילו הוא ארוג בכסותה, שלא חלקו חכמים), ושם נסמן

3177(הערה 1247).

3178[219]

3179כדלקמן בסמוך, שלמדים מהא דמתירין מפתח של כסף וזהב לעיל ס"ח, ונתבאר לעיל שם

3180(הערה 98).

3181[220]

3182כדלעיל סוף סעיף הקודם (אף אם תלוי בצוארו מותר לצאת בו, ואין חוששין שמא יפסוק ויפול

3183ויביאנו בידו, לפי שמן הסתם כל זוג של כסף או זהב תוקעין אותו יפה בשלשלת שלא

3184יפסוק).

3185[221]

3186אוצ"ל: שאר מיני מתכות לבד, כמו שנתבאר למעלה (סעיף ח).

3187[222]

3188שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רסב (מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים,

3189שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר במתניהם ומוציאין אותן, וחושבין שהוא בטל לגבי

3190האזור, ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר שאינו לצורך הכלי, אינו תשמיש הכלי, ואינו בטל

3191לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי). רמ"א סי"א (ואם

3192המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור). ט"ז סק"ז (דכיון

3193שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי, אינו בטל לגבי הכלי).

3194[223]

3195סעיף ח (שכיון שהוא עשוי לתשמיש בפני עצמו ואינו משמש כלום לאותו מלבוש

3196שהוא קבוע בו, אינו בטל לגבי אותו מלבוש, והרי זה כאילו הוציאו בלבדו בלי אותו

3197מלבוש. ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך, כיון

3198שאיננו צורך המלבוש ולא תשמיש המלבוש).

3199ואינו מותר אלא כשאינו חשוב כלל נגד

3200הבגד, כדלקמן בסמוך (אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות), וסמ"ו (כיון

3201שאינן חשובין כלל, הרי הן בטלין לגבי הכילה), וסמ"ז (אם אינו חשוב, הרי הוא

3202בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו).

3203[224] מקור ההפרש בין

3204"חשוב קצת נגד הכסות" לבין "אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות",

3205יתבאר לקמן סמ"ה, ושם נסמן (הערה 370).

3206[225]

3207שלטי הגבורים ל, ב אות ב בשם ריא"ז (צ"ע על מה סמכו העולם לצאת בצעיף

3208שמנקין בו את האף שנקרא פצוליט"ו, והוא שתפרו בב' תכיפות אל הבגד מערב שבת

3209... ואפשר שסמכו על זה, דכיון דאין הצעיף חשוב, בטל הוא לגבי מלבוש, כל עוד שהוא

3210מחובר בו, וחשיבי להנהו תפירות כאילו הוא ארוג ... דומיא דכלאים דשתי תכיפות הוי

3211חבור כאילו ארגו יחד, הכא נמי לא שנא ... ובסמ"ג (ל"ת סה ע' קצח) משמע

3212בשם הירושלמי (פ"ו ה"א) דכל המחובר לכסות הרי הוא כמוהו). רמ"א

3213סכ"ג (מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות).

3214והיינו דוקא כשעל כל

3215פנים תפרו בב' תכיפות, משא"כ אם רק קשרו לכסות לא מהני, כמבואר בבאר שבע,

3216בקונטרס באר מים חיים שבסופו סי' ו (וראיתי קצת מלמדים שהיו קושרין המטפחת אל

3217החגורה מעט שני קשרים זה על זה, ועל קשר זה סמכו לצאת בו בשבת, באומרם שהוא קשר של

3218קיימא וחשיב כאילו היה מחובר ממש אל המלבוש. ואני אומר דקשר זה אינו הלכה למשה

3219מסיני, ולא הועילו כלום בתקנתן, לפי דקשר לא חשיב כאילו היה מחובר ממש אל המלבוש).

3220מ"א ס"ק לד (ודוקא שתפורה בב' תכיפות, אבל קשירה אינו מועיל (באר שבע)).

3221ואף שנתבאר לקמן

3222סכ"ד (אף אם אינם תפורים בכסות, אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה).

3223נתבאר במ"א שם (וצ"ע מאי שנא מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת, וצריך

3224לומר דאותן בטלים טפי לבגד). והיינו שבעגולים סגי

3225בקשירה, ואילו במטפחת לכסות לא סגי בקשירה, וצריך תפירה, עכ"פ ב' תכיפות.

3226וכן הוא בזגין דלעיל סכ"א (אבל

3227אם אינם ארוגים או תפורים, אלא תלויין על ידי קשר וכיוצא בזה, אסורים לצאת בהם).

3228[226]

3229משנה כלאים סופ"ט (התוכף תכיפה אחת, אינה חבור ואין בה משום כלאים, והשומטה

3230בשבת פטור. עשה שני ראשיה לצד אחד, חבור, ויש בה משום כלאים). טור ושו"ע

3231יו"ד סי' ש ס"ב (בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת, אינו חיבור ואין

3232זה כלאים. קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות, הרי זה כלאים). ט"ז

3233שם ס"ק ג (זו דעת הרמב"ם, אף על גב דבהלכות שבת פרק י' כתב התופר שתי

3234תפירות חייב, והוא שיקשור ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט,

3235צריכין לומר דשאני חבור דכלאים דחשיב חבור אפילו בכל דהו).

3236[227]

3237סעיף יב (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות אעפ"י שלא קשר, חייב. אבל ב' תפירות

3238ולא קשר פטור).

3239[228]

3240ב"ח ד"ה בני מלכים (ונראה דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה, דהכסות

3241הוא מלבוש וחשוב והפצול"ט הוא בטל לגבי הכסות, אבל הני אינשי שנוהגים להקל

3242לחבר הפצול"ט בחגור בענין שאסור להסירו מן החגור בשבת איסור גמור). הובא בט"ז

3243סקי"ד, ובמ"א ס"ק לד.

3244[229]

3245שאפילו במחוברת למלבוש לא הותר אלא בתפירה, ולא בקשירה (כדלעיל הערה 225).

3246[230]

3247ט"ז שם (אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור, כיון שיש לו חגורה בלאו

3248הכי).

3249[231]

3250לקמן סמ"ב (שתי חגורות זו על גבי זו, אין השניה חשובה משוי הואיל והוא

3251חגור בה. ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג),

3252ושם נסמן (הערה 352)..

3253[232]

3254ט"ז שם (מי שרוצה להיות הפצול"ט עמו ... יחבר ראש הפצול"ט בראש

3255החגורה בקשר שאינו של קיום, ויהיה כמו חגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך על

3256הרחוב, כן נראה לי), לגירסת תוספת שבת סוף ס"ק מז (מה שכתב הט"ז שיקשר

3257בקשר שאינו של קיימא, לא ידענו מנליה הא דמהני זה, ואפשר דט"ס הוא, וצ"ל

3258בקשר של קיימא).

3259וראה גם לקמן סמ"ד (או

3260שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה).

3261וכן נראה לעיל ס"ח (יש

3262מתירים, לפי שאז הוא משמש להחגורה ובטל אצלה, ואע"פ שאינו קבוע שם אלא בשבת

3263בלבד), הרי שעכ"פ צריך להיות קבוע לשבת, שלא יוכל להסירה בשבת, ושם נתבאר

3264(הערה 109).

3265וכיון שצריך להיות קשר של קיימא, לכן

3266צריך לקשרה מערב שבת, שבשבת אסור לקשור קשר של קיימא, כדלקמן סי' שיז סעי' א-ג.

3267[233] שלטי הגבורים שם (וכן

3268יציאה בקאפיל"י שעושין להם קאפיל"י מאחריהם, נראה דשפיר דמי, אם הם

3269תפורים, דדמו לאריג). הועתק בכנסת הגדולה הגה"ט ד"ה דף קצ"א.

3270מ"א סוף ס"ק לד (הדין דמותר לצאת בקפונ"י התפורה מאחריהם. אבל אסור

3271לצאת במטלית שקושר בפתילין של כובע לקנח בו עיניו [שלטי גבורים פ"ו. כנסת

3272הגדולה)).

3273ומפרש רבינו, שעיקר החילוק בין קאפילי

3274למטלית, כי רק הקאפילי בטל לגבי הכובע, משא"כ המטלית "אינה בטלה לגבי

3275הכובע".

3276[234]

3277אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ג (וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על

3278הבגדים, כי כן גזרו על כל היהודים בעת ההיא). רמ"א סכ"ג (ואותן עגולים

3279ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו).

3280והם גזרת חובת לבישת הטלאי צהוב על בגדי

3281היהודים, שהתחילה בצרפת בתקופת בעלי התוספות.

3282כי ירוק שבספרות הרבנית הוא צבע צהוב,

3283כדלקמן סי' תרמח ס"ל (ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל)). ואילו ירוק שלנו

3284נקרא "ירוק ככרתי", כדלקמן יו"ד סי' קפח ס"ק ד (הירוק ככרתי

3285כו' שקורין (גרין בלשון אשכנז)).

3286[235]

3287בכמה דפוסים: "פרס", מחמת הצנזורה, כיון שמלכות פרס גזרה גזרות על

3288ישראל, כנזכר ברש"י כד, א ד"ה המפטיר. שם כט, ב ד"ה מפני. ביצה ו,

3289א ד"ה דאיכא חברי.

3290[236] אור זרוע שם (והיינו

3291יוצאים בהם לרשות הרבים. ויש שהיו תפורים בבגד לגמרי). דרכי משה ס"ק

3292ו (וכתב באור זרוע ... דמותרים לצאת בהן בשבת אפילו אינו תפור בכסותו). רמ"א

3293שם (מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו, רק מחובר שם קצת).

3294מ"א ס"ק לד (קשירה ... עגולים ירוקים, דשרי כשמחובר קצת. וצריך לומר

3295דאותן בטלים טפי לבגד). והיינו שבעגולים סגי בקשירה, ואילו במטפחת לכסות לא סגי

3296בקשירה, וצריך תפירה, עכ"פ ב' תכיפות, כדלעיל סכ"ג (והערה 225).

3297וראה מכון לשבתך סי"ח.

3298וכן בכפפות שקושר לשרוול, נתבאר לקמן

3299סמ"ד (או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה), ושם נסמן (הערה 363).

3300[237]

3301משנה סו, ב (הבנים יוצאין בקשרים), וגמרא שם (מאי קשרים ... קשורי פואה), ופרש"י

3302(קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה). טור ושו"ע סכ"ד (יוצאים במיני

3303עשבים שקושרים אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה).

3304[238]

3305לבוש סכ"ד (שאינם משוי לאדם, הואיל והם לרפואה, אלא כתכשיט לו דמי).

3306[239]

3307לבוש רסכ"ה (ומטעם זה יוצאין גם כן בקמיע מומחה, דתכשיט הוא לחולה כאחד

3308ממלבושיו).

3309והיינו שמה שכתב הלבוש שרפואה הוא

3310כתכשיט (כדלעיל הערה הקודמת), נלמד ממה שכתב רש"י שקמיע הוא תכשיט לחולה

3311(כדלקמן הערה הבאה).

3312וכן הוא לעיל סי"ט (שהן

3313מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט), ושם (הערה 189).

3314לקמן סי' שג סי"ז (מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש).

3315[240]

3316משנה ס, א (לא יצא ... בקמיע בזמן שאינו מן המומחה), ופרש"י (אבל בקמיע מומחה

3317שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו). טור ושו"ע סכ"ה (אין יוצאין

3318בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה יוצאין בו).

3319ומכל מקום גם קמיע שאינו מומחה אינו

3320מוקצה, כדלקמן סי' שח סע"א (קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאין בו מחשש

3321שמא אין מועיל כלום ואין תורת תכשיט עליו, ואם כן אין עליו תורת כלי כלל שהרי אינו

3322ראוי לכלום אף בחול ... אעפ"כ מותר לטלטלו, מפני שלא חששו לכך אלא לענין

3323איסור הוצאה, אבל לא לענין איסור טלטול), ושם נסמן (הערה תפב).

3324[241]

3325מ"א סי' שח ס"ק נז (מטלטלין אותו, משמע דלצאת בו לכרמלית אסור, דאם לא

3326כן למה איצטרך למימר שמטלטלין).

3327[242]

3328רב פפא סא, א (לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע, אלא כיון דמומחה גברא אף על גב

3329דלא מומחה קמיע). טור ושו"ע שם (לא שנא אתמחי גברא ולא קמיעא).

3330[243]

3331תוס' שם ד"ה אע"ג, הא' (נראה דכל שכן מימחי קמיע ולא גברא, שהמחאת קמיע

3332עדיפא מהמחאת הרופא). טור ושו"ע שם (לא שנא איתמחי קמיעא ולא גברא).

3333[244] רב פפא סא, ב (תלתא קמיע

3334לתלתא גברי חד חד זימנא, גברא איתמחי, קמיעא לא איתמחי). טור ושו"ע שם (כגון

3335שכתב לחש אחד בשלש אגרות, ורפאו שלשתם שלשה בני אדם, שאיתמחי גברא).

3336[245]

3337ר"י בתוס' סא, א ד"ה עד (ודוקא לאותו לחש הוא מומחה, אבל לשאר לחשים לא).

3338רא"ש פ"ו סי' ח (אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו, אבל לשאר

3339לחשים לא). טור ושו"ע שם (שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו, אבל לא

3340לשאר לחשים).

3341[246]

3342ספר התרומה סי' רמ (אין קרוי גברא מומחה על ידי שריפא ג' בני אדם על ידי תחבושת

3343ומשקה, אלא אם כן הוא מומחה מקמיעא). ב"י (וכתבו עוד, שלא יקרא אדם מומחה על

3344ידי שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה, אלא דוקא אם הוא מומחה הקמיעים.

3345ואף על פי שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה. וזה פשוט).

3346[247]

3347רא"ש שם (נראה לפרש איתמחי גברא, היינו שאם כתב לחש אחד בשלשה איגרות ורפאו

3348שלשתן, אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו ... אין הקמיע מומחה אם יכתבנו

3349אחר). טור ושו"ע שם (וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר). ט"ז ס"ק

3350טו (דבאשר"י וטור כתב נפקא מינה אחר, דהיינו שלא יכתבנו אחר לאותו לחש).

3351[248] הגהות אשרי שם (ואם יעשנו

3352אדם אחר אינו מומחה, אף על פי שריפא ג' פעמים מיד המומחה, איכא למימר מזל הרופא

3353גרם).

3354[249]

3355רא"ש שם (דאטו אם הוא בקי בשלשה מיני קמיעות, וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעות

3356אחרים שאינו בקי בהן). לבוש סכ"ה (ואם כתב ג' מיני לחשים לג' מיני חלאים ...

3357מכל מקום האי גברא לא אתמחי ללחשים אחרים, דאטו בשביל שהוא בקי בג' מיני קמיעים

3358יחשב בשביל זה מומחה לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם).

3359[250]

3360רב פפא סא, ב (חד קמיע לתלתא גברי, קמיעא איתמחי, גברא לא איתמחי). טור ושו"ע

3361סכ"ה (אתמחי קמיע ולא גברא, כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג' פעמים,

3362שאותה אגרת מומחה לכל אדם).

3363[251]

3364מ"א ס"ק לו (אבל אם יכתוב איגרת אחרת אסורה).

3365[252]

3366בעיא דרב פפא שבת סא, ב (תלתא קמיע לחד גברא, מאי, קמיעא ודאי לא איתמחי, גברא איתמחי

3367או לא איתמחי, מי אמרינן הא אסי ליה, או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל כתבא,

3368תיקו). ב"י (בעיא דרב פפא דסלקא בתיקו, ולחומרא, דגברא נמי לא אתמחי). טור

3369ושו"ע סכ"ה (אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים, לא איתמחי

3370לא גברא ולא קמיע). מ"א ס"ק לט (דאמרינן מזלא דחולה גרם).

3371[253]

3372מ"א שם (ואם כן אף הוא עצמו אסור לצאת בו). ואף שממה נפשך יכול לצאת בקמיע

3373זה, בין אם הוא משום מזל החולה ובין אם הוא משום מזלו של כותב הקמיע (כפי שהקשו

3374האחרונים על המ"א). מפרש רבינו, דהכא מיירי בקמיע אחר של איש זה).

3375[254]

3376תוס' סא, ב ד"ה חד (חד קמיע לתלת גברי, נראה לר"י דהוא הדין לחד גברא

3377תלת זימני. דודאי לגבי המחאת גברא הוא דמבעיא ליה בסמוך אי אתמחי בחד גברא מתלת

3378קמיעי, אבל לענין המחאת קמיע דעדיף, לא קא מיבעיא ליה, דפשיטא דתלינן בהמחאת קמיע,

3379ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל כתבא). רא"ש פ"ו סי' ח (דעדיף טפי

3380המחאת קמיע מהמחאת גברא לחודיה, דהא מבעיא ליה לרב פפא תלתא קמיעי לחד גברא אי

3381אמרינן מזלא דגברא גרים דמקבל כתבא, אבל בהמחאת קמיע דעדיף טפי לא מבעיא ליה אם

3382ריפא איש אחד אי תלינן במזלא דגברא ולא איתמחי קמיע, אלא ודאי איתמחי). ט"ז

3383ס"ק טו (החלוקה שנית באתמחי קמיע ולא גברא, דבחד קמיע ריפא ג' פעמים, אפילו

3384לאדם אחד, ממילא יש מעלה לאותה אגרת מצד עצמה כמות שהיתה לכל העולם, ולא אמרינן

3385דשמא מזלי' דהאי גברא גרם, דמקבל כתבי').

3386[255]

3387משא"כ כשכתב לחש זה ג' פעמים לאדם אחד ולא הועילו, לא איבד המחאתו, כמבואר בתהלה

3388לדוד סק"כ (כיון דכבר אתמחי גברא אין מוציאין אותו מחזקתו אלא בראי' ברורה,

3389ואמרינן דלמא מזלא דהאי גברא הוא דלא מקבל כתבים. וזה נראה כוונת הרב ז"ל

3390שכתב וז"ל כתב עוד ג' אגרות מלחש זה לג' בני אדם ולא הועילו).

3391[256]

3392לבוש סכ"ה (שאם יאבד האי גברא המחאתו, כגון שיכתוב זה הלחש ג' פעמים ולא

3393יועיל, גם אלו הקמיעות יאבדו המחאתן למפרע). מ"א ס"ק לח (שאם הפסיד

3394הרופא המחאתו, כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו, אז גם הקמיע אסורה).

3395[257]

3396תוס' שם (ואומר ר"י דנפקא מינה שאם אבדה מחאתו, שכתב ג' קמיעים ולא הועילו,

3397אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד אדם מחאתו). ט"ז שם (ותירצו דנפקא מינה אם

3398אבד זה האיש מעלתו, דהיינו שכתבו ללחש זה אחר כך ג' פעמים ולא הועיל, אז אם היה

3399מעלה מצד הקמיע עצמה, דהיינו אם ריפא כל אחד מהם ג' פעמים, אז מותר לצאת בקמיע זו

3400מחמת מומחה קמיע, אף על גב דהורע מעלת הגברא). מ"א ס"ק לח (ונפקא מינה

3401שאם הפסיד הרופא המחאתו, כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו ... אף על פי שהפסיד הרופא

3402המחאתו, המחאת הקמיע במקומה עומדת).

3403[258] אוצ"ל: משלשה אגרות.

3404[259]

3405תוס' סא, ב ד"ה תלתא (קשה לרשב"א קמיע ג' היכי איתמחי, הלא מיד כשנתרפא

3406האדם שלישי בקמיע ג' [פעם א'], איתמחי גברא, וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האיגרת

3407תועיל מכאן ואילך. ויש לומר כגון דשני קמיעין הללו ריפאו תלת זימני לתרי גברי,

3408וקמיע שלישי לחד מהנך תרי גברי תרי זימני ... וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי,

3409דהשתא בא בבת אחת המחאת גברא והמחאת קמיע). רמ"א סכ"ה (ודוקא שבאו ב'

3410המחאות ביחד, אבל אם איתמחי גברא תחלה ואחר כך עשה קמיע וריפא ג' פעמים, לא תלינן

3411בהמחאת הקמיע, רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק). מ"א ס"ק לז (כגון שכתב אגרת

3412וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב' פעמים, ועדיין לא אתמחי

3413גברא, לפי שלא ריפא ג' אנשים, ולא קמיע, ואחר כך ריפא באותה אגרת ללוי, ונמצא באו

3414ב' המחאות ביחד), וס"ק לח (כשבאו שנים ביחד, או שבא המחאת קמיע תחלה, אז אף

3415על פי שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת).

3416[260]

3417ברייתא סא, סוע"א (אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין (של שרשי סממנין נמי

3418קרויין קמיע, רש"י), אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, לא שנכפה

3419(כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת. נכפה היינו חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו

3420בראשו במוחו ומפילו, רש"י), אלא שלא יכפה (שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה, רש"י)).

3421טור ושו"ע סוף סכ"ה (ומותר לצאת בקמיע מומחה, לא שנא הוא של כתב או של

3422עיקרים, בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה כבר ותולהו

3423לרפואה, אלא אפילו לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו, שרי).

3424[261]

3425פסקי ריא"ז פ"ו ה"ה אות ט. שלטי הגבורים ל, ב אות ג (שאף להגן עליו

3426מן החולי מותר, שהרי התירו לצאת בקמיע מומחה שלא יכפה). מרדכי רמז שמח (הלכך מותר

3427לצאת בשבת בקמיעא ... בשביל שלא יחלה, אם ידאג מחולי). לבוש סוף סכ"ה (אפילו

3428לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת בעלי אותו החולה ותולהו שלא יאחזנו שרי).

3429[262]

3430גמ' סא, סוע"ב (זמנין דמיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו ד' אמות ברשות

3431הרבים ... הכא במאי עסקינן בחולה שיש בו סכנה (אי שקיל ליה מיניה, דשרי למיעל בהן

3432לבית הכסא משום פקוח נפש, רש"י) ... הכא במאי עסקינן במחופה עור (דליכא גנותא

3433אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה, רש"י)). הגהות אשרי פ"ו סי' ט (אם

3434הוא חולי שיש בו סכנה אם יסיר אותו ממנו מותר ליכנס בו, ואם אין בו סכנה אסור

3435ליכנס בו לבית הכסא ואם כן אסור לצאת בו בשבת, דכי עייל לבית הכסא שרי ליה ואתי

3436לאיתויי ד' אמות). מ"א סק"מ (ואם הוא מכתבי הקודש, אסור לצאת בה אלא אם

3437כן מחופה).

3438[263]

3439ברייתא סא, א-ב (ובלבד שלא יקשרנו בשיר (אצעדה, רש"י) ובטבעת ויצא בו ברשות

3440הרבים, משום מראית העין (דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה, אלא לתכשיט, ולאו תכשיט

3441הוא אלא מחמת דאגת חולי, רש"י)). טור ושו"ע סוף סכ"ה (ובלבד שלא

3442יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט, וזה

3443אסור, דלאו תכשיט הוא).

3444[264] שזה מותר, כדלעיל ריש

3445סכ"ה (ותולין אותם בצואר לרפואה).

3446[265]

3447כדלקמן סי' שיז ס"ב-ג.

3448[266]

3449ברייתא שם סוע"א (וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים). טור ושו"ע שם (וקושרו

3450ומתירו ברשות הרבים).

3451וכן הוא לעיל ס"כ (ויכול

3452להתירו ברשות הרבים ולחזור ולקשרו שם, ואין חוששים כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא

3453ישכח ויביאנו בידו, מטעם שיתבאר בסימן ש"ג).

3454[267]

3455סכ"ב (ואין לנו לחוש שמא כשיטול בידו ישכח ויעבירנו ד' אמות לפי שאי אפשר

3456לתקן חששא זו שהרי אם ישכח שהוא שבת מה נועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות

3457הרבים בשבת הלא הוא סבור שהיום חול ואם יהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת

3458בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו ואין לחוש שמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות).

3459[268]

3460ירושלמי שבת פ"ו ה"ב (ר' אבהו בשם רבי יוחנן, נאמן הרופא לומר קמיע זה

3461מומחה ריפיתי בו ושניתי ושילשתי) מרדכי רמז שמח (מצאתי בירושלמי נאמן אדם לומר

3462קמיע זה רפאתי בו ג' בני אדם או ג' פעמים). טור ושו"ע סכ"ו (נאמן לומר

3463הרופא על עצמו שהוא מומחה). תוספות שבת ס"ק נג (והוא הדין שנאמן על הקמיע

3464לומר שהיא מומחית, דלא חשדינן ליה שיכוין להכשיל).

3465[269] ראה מראי מקומות וציונים.

3466[270]

3467משנה סז, א (יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי

3468מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי), וכרבי מאיר. ובגמרא שם (יוצאין

3469בביצת החרגול, דעבדי לשיחלא (לכאב האוזן ותולין באזנו, רש"י), ובשן של שועל,

3470דעבדי לשינתא (יש שעשאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן, רש"י), דחייא (של שן

3471שועל חי, רש"י) למאן דניים, דמיתא למאן דלא ניים, ובמסמר מן הצלוב, דעבדי

3472לזירפא (נפח מכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא, רש"י)). טור ושו"ע

3473סכ"ז (יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב, בין בחול בין בשבת,

3474ואין בו משום דרכי האמורי).

3475[271]

3476גמרא שם (אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי

3477האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי). רא"ש ספ"ו (מיירי

3478כשעשה מעשה ואינו ניכר שיהיה בו רפואה). ר"ן ל, ב (כיון שאנו יודעין שהוא

3479מרפא). טור ושו"ע שם (וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין

3480ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי).

3481[272]

3482קדושים כ, כג. תורת כהנים אחרי מות פ"ט אות יג. ושם הובא הפסוק אחרי יח, ג (ובחוקותיהם

3483לא תלכו). וכן הוא לקמן סי' תרה ס"ב (שזהו כעין דרכי האמורי ... וכתיב

3484ובחקותיהם לא תלכו). שני הפסוקים הובאו ברמב"ם הל' ע"ז רפי"א (אין

3485הולכין בחקות העובדי כוכבים ... שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא

3486תלכו).

3487[273]

3488תוספתא פ"ח הי"א (לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב). רש"י חולין עז,

3489ב ד"ה יש בו משום רפואה (כגון משקה או סם, או לחש שלוחש על המכה). רשב"א

3490סז, א (ותניא בתוספתא פ"ח דמכילתין אלו דברים מותרין ... לוחשין על המעים ועל

3491הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי). רא"ש שם (דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים

3492שהיו עושים). טור ושו"ע שם (אבל כל לחש, מותר).

3493וראה לקמן סי' שו סי"ח (ומשום הלחש

3494אין איסור כמ"ש בסי' ש"ז). סי' שז סל"ב (וכן כל מיני לחשים שיש בהם

3495רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול). אגרות קודש חי"ג אגרת ד'שמט.

3496[274]

3497כדלעיל ס"ל (ודואג שלא יאחזנו חולי משפחתו ותולה בו קמיע).

3498[275]

3499כדלקמן סי' שכח ס"נ (לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו).

3500[276]

3501רשב"א שם (ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו,

3502מן הספק מותרין. ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה, וכן

3503נראה שפירשו בתוספות). הובא בר"ן ל, ב. שו"ע שם (ולא אסרו אלא באותם

3504שבדקן ואינם מועילים).

3505[277]

3506רבינו יונה שערי תשובה שער ג אות קד (ובחוקותיהם לא תלכו, הוזהרנו בזה להתרחק מכל

3507דרכי האמורי, ומהם הלחשים והקמיעים שאינן מן המומחה לרפואה). הובא בר"ן שם (ראיתי

3508להר"ר יונה ז"ל שחשש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי).

3509שו"ע שם (ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי).

3510[278] תוכן האמור בסעיף

3511שלפנינו:

3512כשקושרים

3513איזה דבר על המכה כדי להגן עליה, הרי הוא כמלבוש. אבל כשקושרים אותו על המכה כדי

3514לרפאות אותה, הרי זה גם תכשיט (כאן ולעיל סי"ט וסכ"ה).

3515מטבע

3516הוא חשוב מדאי מלהקרא עליו שם מלבוש, אבל יכול להחשב כתכשיט. ולכן אם קושרים את

3517המטבע כדי להגן על המכה, אינו נקרא לא מלבוש ולא תכשיט. אבל אם קושרים אותו לרפאות

3518המכה, יש עליו שם תכשיט.

3519וכל

3520זה במטבע החשוב, אבל פשתן או צמר או סמרטוט, אינם חשובים כל כך, ונחשבים מלבוש אף

3521אם קושרים אותם להגן על המכה, ולכן מותר לצאת בהם (לעיל סי"ח, ולקמן

3522סס"ג).

3523וכן

3524מותר לצאת במטבע בתור תכשיט, אם הם של כסף וזהב, ומנוקבים כדי לתלות בצואר (לקמן

3525סל"ט).

3526[279]

3527משנה סה, א (יוצאה בסלע שעל הצינית), וגמרא שם (מאי צינית, בת ארעא), ופרש"י

3528(מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה). טור ושו"ע סכ"ח (מי שיש

3529לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, וגם הוא מרפא, מותר לצאת

3530בו).

3531[280]

3532כדלעיל סי"ט (שעל המכה שהן מרפאים אותה, והרי הן לו כתכשיט), וסכ"ה

3533(שתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו).

3534והיינו שמלבוש הוא מה שמגין על הגוף,

3535ואילו התכשיט הוא מה שמשפר את הגוף. וכיון שכאן המטבע מרפא, לכן הוא תכשיט, וכיון

3536שהוא גם מגן על המכה, לכן הוא גם מלבוש . וראה מראי מקומות וציונים.

3537[281]

3538גמרא שם (אילימא כל מידי דאקושא מעלי לה), ופרש"י (שהיא קשה ומגינה על המכה

3539מקוצים ויתדות דרכים).

3540[282]

3541מ"א סקמ"א (משמע דאם אינו מרפא, אלא שעושה כדי שלא ינגף, אסור).

3542[283] כיון שהוא חשוב, אינו

3543מתבטל להקרא עליו שם מלבוש, וכיון שאינו מרפא, לכן גם אינו תכשיט.

3544[284]

3545כי אף שהתירו לצאת בכמה דברים "כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם

3546לו כמו מלבוש", כדלעיל סי"ח ולקמן סס"ג. היינו דוקא בפשתן וצמר

3547וסמרטוט, משא"כ "המטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא עליו שם

3548מלבוש" באופן זה.

3549ואף דתנן התם (פורפת על האבן ועל האגוז

3550ועל המטבע), וכן נפסק בטור ושו"ע סי' שג סכ"ב (פורפת ... על המטבע ... אם

3551פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת).**

3552**

3553נתבאר זה במהדורא בתרא לסי' שא בב'

3554אופנים:

3555(א) בס"ד (והשתא אתי שפיר נמי דפורפת

3556על המטבע ...

3557משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים, שבלעדו היה המלבוש נופל לגמרי).

3558(ב) בס"ה (ופורפת

3559על המטבע היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל, וכולו פרוף ומכוסה בבגד, מיקרי

3560דרך מלבוש ותכשיט).

3561[285] סיכום ההלכה שנתבארה בסעיף שלפנינו:

3562(א)

3563אם הגביה על כתפיו כל אורך הטלית, חייב.

3564(ב)

3565אם הגביה שני כנפי שוליה על כתפיו, יש אומרים חייב, ויש אומר פטור אבל אסור.

3566(ג)

3567אם תפס בידיו והגביה, פטור אבל אסור.

3568(ד)

3569אם מתעטף בענין ששוליה מוגבהין מן הארץ, ומכסה רוב גופו, מותר.

3570[286]

3571רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן קמז, א (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת,

3572חייב חטאת). טור ושו"ע סכ"ט (היוצא בטלית מקופלת על כתפיו ... חייב חטאת).

3573ויש בזה שני פירושים:

3574(א) "שלאחר שנתנה על ראשו

3575הגביה שוליה על כתיפיו", ובזה דן כאן.

3576(ב) "לקפל הטלית ולהניחה

3577כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם", ובזה דן לקמן סל"ז.

3578[287]

3579רש"י שם ד"ה בטלית מקופלת (לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו).

3580טור ושו"ע שם (דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו).

3581והיינו שאף אם מכסה בטליתו את ראשו

3582וגופו אסור להגביה שוליה על כתפיו. וכל שכן אם אינו מכסה ראשו בטליתו, אלא גופו

3583בלבד. ויתבאר לקמן (הערה 294).

3584[288]

3585עובדא דרבי שם (כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו (שבימינו

3586ובשמאלו לצד הקרקע, רש"י) מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו

3587של רבי מאיר, בזו לא חייב ר' מאיר חטאת (בתמיה, דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי,

3588רש"י). אמר ליה דקדק רבי מאיר עד כאן (בתמיה, לחייב חטאת בדבר הדומה להיות

3589מותר כזה, שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו,

3590רש"י), שלשל רבי טליתו (הורידה למטה שקבל דבריו, רש"י) ... כי אתא רב

3591שמואל בר רב יהודה אמר נשאל איתמר, ופרש"י (לא אירע מעשה זה לרבי, אלא שאלו

3592לפניו מהו לצאת בו, ובקש להתיר, עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת, דאיהו

3593סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו, אלא שצידיה היו

3594מונחים על כתפיו, הוה סבר דרך מלבוש הוא)).

3595ר"ן סב, א ד"ה היוצא (חייב חטאת, שאין זה דרך מלבוש.

3596ולא דמי לההוא עובדא שיצא רבי לשדה כדאיתא לקמן, דטלית מקופלת היינו כששני צידי

3597טלית שלפניה ושלאחריה מונחין על כתפו, אבל בההיא דרבי לא היו מקופלין אלא הצדדין

3598שלפניו בלבד, ולפיכך היה סבור שיהא מותר עד דאהדרוהו רבנן). הרי שאם שני צידי

3599הטלית מונחים על כתפיו חייב חטאת.

3600וכן הוכיח בקונטרס אחרון ס"ק ח

3601ד"ה אבל על כתיפו (שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה).

3602[289]

3603רמב"ם פי"ט הי"ח (המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על

3604כתיפו, אם נתכון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו, אסור). טור ושו"ע

3605סל"א. ונראה מדבריהם שרבי קיבל את דבריו להחמיר בזה מפני שנראה כמשוי, אבל לא

3606לחייב חטאת.

3607ורק באופן הראשון, שהגביה את כל שוליה

3608על כתפיו, נתפרש בגמרא שם (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת, חייב חטאת).

3609[290]

3610שו"ע שם, שהביא רק את דעת הרמב"ם.

3611[291]

3612ב"י סוד"ה היוצא (לפי שנראה כמשוי).

3613[292]

3614גמרא שם (בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות

3615מרזב בשבת, מאי מרזב אמר ר' זירא כיסי בבלייתא). רמב"ם שם (המתעטף בטליתו וקיפלה

3616מכאן ומכאן בידו ... אסור). ב"י ד"ה והרמב"ם (ונראה שהוא מפרש

3617לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה, דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת). שו"ע

3618שם (היוצא מעוטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו ... אסור).

3619ואף ששאר הפוסקים מפרשים הלכה של מרזב

3620באופנים אחרים, חוששים לדעת הרמב"ם בזה. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח

3621ד"ה וגם (והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו ... שלפי דעת רוב

3622הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא, אלא שאנו אוסרים מחמת

3623שפסק השו"ע כרמב"ם).

3624[293]

3625שבלי הלקט סי' קז בשם ר"ת (אבל להתעטף בטליתו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה

3626ומתכסה בו כתיפו [וגופו], מותר). שו"ע סכ"ט (אבל אם אינה מקופלת על

3627כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה

3628כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה, מותר).

3629[294] ט"ז סוף ס"ק כד

3630(ולענין הלכה יש להחמיר כן, ואין לישא הטלית תחת הגלימה, אלא אם כן שהוא פושטו

3631ומתעטף בו, אף שאינו מגיע עד למטה אלא מכסה רוב גופו סגי).

3632וכן הוא גם בשאר כל האופנים, לא התירו

3633לקפל טליתו אלא כשמכסה רוב גופו, כדלקמן סל"ו (ומכסה רוב גופו ... יהא רוב גופו

3634מכוסה ... מכסה רוב גופו), וסל"ז (לכסות בו ראשו ורובו).

3635ונתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ח (המג"א

3636כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בשו"ע סעיף כ"ט הדבר סתום

3637ושקול ... וכיון שהט"ז פירש כן בהדיא, ואין השו"ע ומג"א חולקין

3638עליו בפירוש, יש להחמיר כדבריו).

3639*

3640ואף שנתבאר לקמן סמ"א (ובלבד

3641שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש

3642על ידי כן, ואסור להוציאם אפילו אם צריך להם להתכסות בהם גופו).

3643היינו דוקא במתעטף בסדין שאין דרכו

3644להתעטף בו בחול, משא"כ בטלית, שגם בחול דרכו להתעטף בו גופו בלבד, כדלעיל סי'

3645ח ס"ו (ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים, אלא כדרך בני אדם

3646שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם, פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש), סגי ברוב

3647גופו בלבד.

3648וכדלקמן סל"ז (במקומות שנהגו לקפל

3649הטלית ולהניחה כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם, והולכין כך אף בחצרות ובבתיהם,

3650מותרים לצאת כן בשבת אף לרשות הרבים, שדרך מלבוש הוא להם), והיינו שתלוי ברגילות

3651לילך כן גם בחול.

3652[295]

3653רוקח סי' ק (מוקי רבי שמריה לפני יב"א, כהן אחד ששכח טליתו בביתו בשבת, ושאלו

3654אם יכול להתעטף בביתו כמו חתן תחת המקטורן ולהביאה לעלות בו לדוכן ... אמר שמותר).

3655שו"ע סוף סכ"ט (ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבית

3656הכנסת).

3657[296]

3658רב פפא שם (נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי). תוס' שם

3659ד"ה מהו (שיכול לילך במהרה ולא יכביד עליו טליתו). רמב"ם פי"ט

3660הי"ח (אם נתכון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצן

3661להתנאות בהן כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר). טור (כל שאינו להתנאות, כגון שמקבץ

3662ב' קצותיה על כתפו כדי שלא יעכבוהו מלילך, או שלא יעכבוהו מלעשות מלאכתו, אסור,

3663שאינו דרך מלבוש, וכל שהוא להתנאות, דרך מלבוש הוא ומותר). שו"ע סל"א (אם

3664נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה

3665כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר). לבוש שם (אם נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יעכבוהו

3666מלילך או מלעשות מלאכתו, או שלא יקרעו, או כדי שלא יתלכלכו, אסור).

3667[297]

3668רש"י שם ד"ה מתנאה (אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו, ובחול קאמר ...

3669והוא הדין לשבת).

3670[298]

3671כדלעיל סעיף הקודם.

3672[299]

3673ב"י ד"ה היוצא (דהא דאסר תלמודא טלית מקופלת, דוקא בטליתות שלהם שהיו

3674יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה ... אבל מלבושין דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא

3675ידיו מתוכם, אפילו מגביה שוליו, לעולם דרך מלבוש הוו). שו"ע סל"א (והני

3676מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת, אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא

3677ידיו מתוכה, מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא

3678יעכבוהו ללכת).

3679ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח

3680ד"ה וגם (והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו (כנסמן לעיל הערה

3681292),

3682ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו', משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה. ועוד

3683שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו, כיון שלא נזכר בגמרא, אלא

3684שאנו אוסרים מחמת שפסק השו"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהשו"ע עצמו מיקל

3685במלבושים דידן, אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים).

3686וראה גם לקמן סי' תריג ס"ח (ההולך

3687לבית המדרש ... יכול לעבור במים ... ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו

3688שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים

3689בחול, כדי שעל ידי השינוי יזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו), הרי שלא

3690נאסר להגביה חלוקו מעט, אלא במקום שיש חשש שיבוא לסחיטה.

3691[300]

3692מ"א סקמ"ד (וז"ל מהרי"ל (הלכות שבת ע' ריד) הני נשי שמפשילים

3693ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים, דנעשים באמצע

3694כמרזב, אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל. משמע דלא סבירא ליה לחלק

3695בין דרך מלבוש או לא, אלא במגביה קצת, דמכל מקום הוי דרך מלבוש, אבל להגביה לגמרי

3696אסור).

3697[301]

3698ציון הקונטרס אחרון צריך להיות כאן, ולא כנדפס בטעות סל"ה (קונטרס השלחן

3699בסופו).

3700[302]

3701כדלעיל סל"ה (חייב, שאין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא. ויש פוטרין כשאמצעית

3702שוליה משולשלת למטה מכתיפיו אף על פי שכנפיה נתונים על כתיפיו).

3703יוצא אם כן שלדעת הט"ז שאין חילוק

3704בין טליתות שלהם לבין מלבושים שלנו, יהי' גם בזה חיוב חטאת, ולכן יש לאסור, כמבואר

3705בקונטרס אחרון ס"ק ח (אבל על כתיפו, פשיטא שיש לחוש לדעת

3706הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה, לדעת הט"ז).

3707ואף שבב"י התיר במלבושים שלנו אף

3708להניח על כתפו, מכל מקום חזר בו בשו"ע, שלא להתיר אלא להגביה בידיו, כמבואר

3709בקונטרס אחרון שם (שגם השו"ע לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה

3710שכתב בב"י), ושם נסמן (הערות 668-669).

3711[303]

3712ב"י ד"ה והרמב"ם (במלבושים דידן, אם אינו לובשן כדרכן להוציא ידיו

3713מתוכן, אלא מתעטף בהם ומקפלן ומניחן על כתפו, דכהאי גוונא כי מקפל להו על כתפו או

3714עביד להו כעין מרזב הוי משוי, שאין זה דרך מלבוש). מ"א שם (משמע דאם אין

3715מוציא ידיו מתוכו כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים, אסור להגביהם).

3716[304] אף שלדעת הב"י יש

3717מקום לומר שלא אסרו אלא בתופס בשוליהם, מכל מקום חזר בו בשו"ע ואסר בכל אופן,

3718כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ח (בחתיכה מרובעת לתפוס

3719קצתה, שבב"י התירה, משום דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה

3720מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן ידו עד הארץ, ונראה כנושא משוי על ידו

3721כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס למעלה משוליה, אזי יש שם עוד

3722מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש ... ואפילו הכי בשו"ע חשש להחמיר, שלא

3723רצה לסמוך על סברתו).

3724[305] תוכן ההלכות שיתבארו

3725בסעיף שלפנינו:

3726כבר

3727נתבארו לעיל ס"י-יא, שלושה אופני מלבוש שמותר לצאת בהם:

3728(א)

3729כשהוא לבוש בו מלפניו ומלאחריו כמו מכנסים.

3730(ב)

3731אף שהוא רק מכוסה בו, אלא שהוא מכסה ראשו ורוב גופו.

3732(ג)

3733אף שמכוסה רק מקצתו, אלא שהוא להגנת הגוף מטינוף או צער.

3734ובסעיף

3735שלפנינו יתבארו שני אופנים נוספים:

3736(ד)

3737שדרכו ללובשו כך אף בבית. ולכן במקום שדרך ללבוש צעיף או טלית מקופל על כתפיו

3738וצוארו, מותר לצאת בהם, ובמקום שאין דרך ללבשו כן, אסור לצאת בו, ואם יצא חייב.

3739(ה)

3740שלובשו כמו אבנט על בגדיו, שבאופן זה יכול לצאת עם הטלית או הצעיף.

3741[306]

3742גמרא קמז, א (היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת, חייב חטאת), שיש בזה ב'

3743פירושים:

3744(א) "שלאחר שנתנה על ראשו

3745הגביה שוליה על כתיפיו", שבזה דן לעיל סל"ה.

3746(ב) "לקפל הטלית ולהניחה

3747כך מקופלת על כתפיהם סביב צוארם", שבזה דן כאן.

3748ועוד אמרינן בגמרא שם (הרטנין יוצאין

3749בסודרין שעל כתיפן, ולא רטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך).

3750שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רכד (היהודים שבעיר הזאת, שנושאין הטלית על

3751הגלימא, כרוך על צואריהם ברשות הרבים, היאך מותר ... כל ארץ ספרד נהגו כן לצניעות,

3752לצאת אפילו בחצריהם ובבתיהם, ודרך מלבוש הוא להם כך, והוו כי הא דאמר התם [הרטנים]

3753יוצאים בסודר שעל כתפיהם בשבת. ולא [הרטנין] בלבד אמרו, אלא אף כל אדם. אלא שדרך

3754הרטנים לצאת בכך). שו"ע ס"ל (מותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר).

3755מ"א ס"ק מג (שנהגו לצאת כן אפילו בבתיהם, ודרך מלבוש הוא להם (רשב"א,

3756וכ"כ בד"מ)).

3757והיינו שאם אין רגילים ללבוש הטלית בדרך

3758זו (כמו צעיף על הצואר), אסור לצאת בו בשבת בדרך זו. ואף שכן היא דרך לבישת הסודר

3759(צעיף), כדלקמן בסמוך (הואיל וכך הוא דרך לבישתו). מכל מקום אין זה מועיל לטלית,

3760אם אין דרכו ללבוש כך.

3761ולמדים זאת מדין המגבת, דאסרינן בגמרא

3762קמז, ב (כמועתק לקמן הערה 313)

3763לקפלו כן על צוארו ולצאת בו (אלא אם כן מתכסה בו ראשו ורובו, או שעושהו כמין

3764אבנט), ולא מועיל מה שכן הוא דרך לבישת הצעיף על צוארו.

3765*

3766וכל זה הוא כשמקפלו כן על צוארו כדי

3767להביאו לביתו (כמבואר כאן), או לבית המרחץ (כמובא מהגמרא לקמן הערה 313),

3768או לצורך אחר, כדלקמן סמ"א (אין מתעטף בהם אלא כדי להוציאם לרשות הרבים לישב

3769עליהם שם, הוא או אחר), או כדי לשמור על בגדיו מטינוף, כדלעיל סי"א (שכיון

3770שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש).

3771אמנם אם מקפלו כן על צוארו בימי הקור

3772להגנת גופו, מותר בכל אופן, כדלעיל בהערה הקודמת, ולעיל ס"י (במה דברים

3773אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד, שאז אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי

3774כעין מלבוש גמור. אבל אם מתכוונת בו להציל גופה מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה

3775ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה מלבוש גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת

3776הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור), וסי"א (אבל אם מתכוונת

3777שלא ירדו הגשמים על בשרה ויצערוה, מותרת לפרוס בגד על ראשה).

3778אבל ראה לקמן סמ"א (אבל אם לא כסה

3779בהם ראשו אלא כל גופו בלבד, לא נעשו מלבוש על ידי כן, ואסור להוציאם, אפילו אם

3780צריך להם להתכסות בהם גופו), ושם (הערה 345).

3781[307]

3782סעיף לה (היוצא בטלית המקופלת ומונחת על כתפיו ... חייב,

3783שאין זה דרך מלבוש אלא משוי הוא).

3784וראה גם לעיל סי' יג ס"ב (יזהר שלא תהא הטלית מונחת לו על כתפו שלא כדרך

3785לבישתה בחול, כמ"ש סי' ש"א סעיף ל[ז] עיין שם).

3786[308]

3787כדלעיל סי' ח ס"י (יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, כדי שיהיה מסובב

3788במצות).

3789[309]

3790דרכי משה סקי"א (נראה דהואיל ודרך לבישתו בכך, בכל ענין שרי, והוי כמו סודר

3791שנתבאר לעיל דמותר לצאת בו מקופל הואיל ודרך לבישתו בכך). רמ"א ס"ל (אף על

3792פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך, ולא הוי אלא להתנאות ושרי).

3793[310]

3794גמרא קמז, א (מעשה בהורקנוס בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו

3795בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו, אפילו אין נימא

3796כרוכה לו באצבעו). וראה גם קכ, א (לובש מוציא ... וסודר שבצוארו). טור ושו"ע

3797סל"ד (יוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו, אעפ"י שאין נימא כרוכה לו על

3798אצבעו).

3799[311]

3800שו"ת הרשב"א שם (ודרך מלבוש הוא להם כך. והוו כי הא דאמר התם [הרטנים]

3801יוצאים בסודר שעל כתפיהם בשבת. ולא [הרטנין] בלבד אמרו, אלא אף כל אדם. אלא שדרך

3802הרטנים לצאת בכך). ב"י ד"ה יוצא אדם (דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו,

3803משמע דאף על פי שאינו מעוטף שרי, ולא דמי לטלית, דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ... בהדיא

3804התיר הרשב"א סודר מקופל ומונח על כתפו, וחילק בינו לטלית מקופלת כמו שחלקתי,

3805שזה דרך לבישתו בכך וזו אין דרך לבישתו בכך). מ"א ס"ק מז (מפני שדרך

3806לבישתו בכך אף בחול, ב"י).

3807[312] שמחמת הקור הגדול, לא היו

3808רגילים ללבוש הצעיף על הצואר, אלא על ראשו ורוב גופו.

3809[313]

3810רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שם קמז, ב (האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין

3811בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ,

3812רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן). טור (הבלנים יכולים להביא סדינים

3813שמסתפגין בהן דרך רשות הרבים דרך מלבוש, שיכסו בו ראשו ורובו).

3814וכן הוא לעיל סי"א (אם אינו מונח

3815על ראשה בלבד, אלא היא מתעטפת בו גם כן רוב גופה, כדרך מלבוש), וסל"ה (ומכסה

3816רוב גופו הרי זה מותר), ולקמן סמ"א (ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו, אבל אם לא

3817כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד לא נעשו מלבוש על ידי כן ואסור להוציאם). וראה

3818תהלה לדוד ס"ק כט.

3819גדר כיסוי ראשו ורובו הוא כדלעיל סי' טז

3820ס"א (שיעור טלית שחייבת בציצית שיערו חכמים אם היא גדולה כל כך שקטן ...

3821מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו ורוב רחבו).

3822ומה שאנו הולכים מבית לבית הכנסת בטלית

3823המכסה את גופו, אף שאינו מכסה את ראשו. היינו כיון שכן הדרך להתכסות גם בבית

3824הכנסת, כדלעיל סי' ח ס"ו (ואף בימיהם לא היו מתעטפין כעטיפת הישמעאלים, אלא

3825כדרך בני אדם שמתעטפין בכסותם ועוסקין במלאכתם פעם בכיסוי הראש ופעם בגילוי הראש).

3826[314]

3827גמרא שם (סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה). רמב"ם פי"ט הי"ט (היתה

3828סכנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפים, ונמצאת כמו אבנט ומותר לצאת

3829בה). שו"ע סל"ד (ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו, אלא אם כן

3830קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה).

3831[315]

3832לקמן סמ"ב (ואפילו מיני מלבושים שאין דרך לעולם להתלבש בשנים לצורך עצמו,

3833כגון שתי חגורות זו על גבי זו, אין השניה חשובה משוי הואיל והוא חגור בה. ויש

3834חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג), וראה שם (הערה 352).

3835[316]

3836רמב"ם שם (וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו), לפירוש הב"י

3837ד"ה הבלנים (ונראה שהרמב"ם מפרש ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו, כלומר

3838שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו ... וסבניתא פירש הרמב"ם בפרק י"ט

3839שהיא קצרה שאינה רחבה, ומשום הכי אסור לצאת בה אלא אם כן קשר שני ראשיה למטה

3840מכתפים, שנמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה).

3841ומטעם זה לא הובא ברמב"ם

3842ובשו"ע התנאי האמור לעיל משו"ת הרשב"א, שמותר לצאת בו רק אם כן הוא

3843דרך לבישתו.

3844[317] תוכן ההלכות שיתבארו

3845בשלושת הסעיפים שלפנינו:

3846(א)

3847במקום הפסד מרובה התירו הוצאה בשינוי, ובפרט כשמוציאו לכרמלית (סל"ח).

3848(ב)

3849אבל לא התירו איסור כרמלית או איסור מוקצה (סל"ט).

3850(ג)

3851במקום הפסד מועט התירו להחזיק חפצים בכיסו, ולא לחוש שישכח ויצא בו (סל"ח-ט).

3852(ד)

3853במקום שבהול על ממונו, יש מתירים אף כרמלית, ויש להקל רק במוקצה (ס"מ).

3854(ה)

3855הוצאה בכיסו וכיו"ב היא כדרכה (סל"ח).

3856(ו)

3857תפור בבגדו אינה הוצאה כדרכה (סל"ח).

3858(ז)

3859טלטול מוקצה בכיסו מותרת, שהוא טלטול בגופו (סל"ט).

3860[318]

3861ברייתא קמז, א (היוצא במעות הצרורין לו בסדינו, חייב חטאת). טור ושו"ע

3862סל"ב (היוצא במעות הצרורים לו בסדינו, חייב).

3863[319]

3864ברייתא שם (שדרכו של חנוני לצאת כך). לבוש סל"ב (שהרי דרך הוצאתם בכך לעוברי

3865דרכים). אליה רבה ס"ק נו (ובשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר, משום דדרך

3866חנוני לצאת בכך).

3867[320]

3868שו"ת מהר"ם (פראג) סי' צד (שאלתם על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים

3869כסף וזהב, ותופרים אותו באבנט, אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור, דתנן בפרק

3870המצניע (צב, א) בפונדתו ובשפת חלוקו פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור).

3871שו"ע סל"ג (אסור לצאת בשבת במעות, או בכסף וזהב, התפורים בבגדו). מ"א

3872ס"ק מו (שהוא הוצאה כלאחר יד). ומיירי אף בכלי כסף וזהב שאינם מוקצים.

3873[321]

3874סוף סי"ב (דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול ... מותר לעשותו ... במקום צער ... ויש

3875אומרים שהוא הדין במקום הפסד, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול), ושם נסמן. וראה

3876זכרון יוסף אות קסז.

3877[322]

3878כדלקמן סי' שמה סוף סי"א (ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום

3879כדגלי מדבר, אינו רשות הרבים אלא כרמלית), ושם נסמן.

3880[323]

3881שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ (להציל מן הליסטים ומן המלכין התירו רבו[תינו]

3882איסור דרבנן ... וכמה פעמים נשאלתי על ככה ונתברר לי לא לאיסור ולא להיתר. ודעתי

3883נוטה יותר להיתר מלאסור, כיון דהתיר כלאחר יד משום הכי פט[ור] לי' ... וכל שכן

3884לדידן דלית לן רשות הרבים). הובא באגור סי' תקכב. איסור והיתר הארוך שער נט סמ"ז

3885(הורה הר' אלעזר, המתאכסן בשבת בבית כנעני ומעות בידו, ולפעמים שאף גופו מסוכן

3886עבור המעות אם יוודעו, ויכול לתופרן בערב שבת בין כפלות בגדיו ... עתה שאין לנו

3887אלא כרמלית, וגם ליכא למיגזר אטו רשות הרבים, יוצא עמהן לרשות הרבים שלנו, דבמקום

3888סכנה לא גזרו ... ואולי בשעת הסכנה אף מהר"ם מודה). דרכי משה ס"ק י (לדידן

3889דלית לן רשות הרבים גמור, המקיל במקום פסידא וסומך עצמו על דברי המתירין לא הפסיד).

3890רמ"א סל"ג (ויש מתירים במקום פסידא, שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית

3891וילך מהם. וכן נוהגין להקל, אם צריך לצאת). מ"א ס"ק מו (כיון שהוא הוצאה

3892כלאחר יד, וגם בזמן הזה לית לן רשות הרבים דאוריתא (ב"י, אגור)).

3893[324]

3894איסור והיתר שם (אם יכול לשמוט ולמצא תואנה שאין צריך לצאת ... אורח הנכנס לעיר

3895שיש שם ישראלים ואין מכירם, ודאי אסור לו לצאת עמהן ... יכול לישאר בביתו).

3896רמ"א שם (אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, לא יצא).

3897והטעם שבלי הפסד מרובה אסרו הוצאה כלאחר

3898יד בכרמלית, נתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית

3899... ולכן אסרו ... הוצאה כלאחר יד).

3900[325]

3901רמ"א שם (במקום שאין צריך לו, ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר).

3902ואף שברמ"א לא נתפרש שטעם האיסור

3903הוא "שמא ישכח ויצא בו". הוכיח בקונטרס אחרון סק"ט ש"זהו

3904בודאי כוונת רמ"א".

3905וכן הוא לקמן סוף סל"ט (ובלבד

3906שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר כסף

3907וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר).

3908[326]

3909סעיף כג (ויש חולקין על זה ואומרים ... אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו

3910או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו ... בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים,

3911ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו, שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה

3912לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ

3913אצלו כשיוצא לרשות הרבים ... ואפילו שיש

3914אומרים שאין לנו רשות הרבים כלל אין להקל בדבר). וכן הוא לקמן סי'

3915שי סי"ד (גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' ש"א

3916וש"ג).

3917[327]

3918מ"א סקמ"ו (אבל אם אינן תפורים אסור). וכדלעיל סעיף הקודם (היוצא

3919במעות הצרורים לו בסדינו שהוא לבוש בו, חייב ... אבל היוצא במעות התפורים בבגדו,

3920פטור, שאין דרך הוצאה בכך).

3921[328]

3922משנה צב, א (המוציא ... ובפונדתו (אזור חלול, רש"י) ופיה למטה (אין דרך הוצאה

3923בכך, אבל פיה למעלה דרך הוצאה, רש"י)) ... פטור שלא הוציא כדרך המוציאין).

3924[329]

3925משנה שם (המוציא ... בתוך חיקו ... חייב (חיק אורח ארעא, רש"י) ... בין

3926פונדתו לחלוקו ... פטור שלא הוציא כדרך המוציאין), משא"כ בין בגדיו לבשרו דרך

3927להוציא כן בחול לפעמים.

3928[330]

3929שהם מוקצה מחמת גופו, כדלקמן סי' שח ס"ח (ומעות ... שאין תורת כלי עליהם אסור

3930לטלטלם ... מוקצה מחמת גופו).

3931[331]

3932רמב"ן קנג, א (ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו, שאינו

3933נוטל מעות מפניהם להטמינן ... בשביל הפסד המעות ושאר הנכסים לא נתיר הצלתן). רשב"א

3934שם ד"ה אין (דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע

3935אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם לא תתיר לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי

3936איסורא דאורייתא ... דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו, אלא מפני שהוא במקום שקרוב

3937לבא בו לידי איסורא דאורייתא, אבל מי שמתירא מפני לסטים ... מי שרינן ליה טלטול, הלכך

3938לא שרינן ליה כלל, כן נראה לי). טור סי' שלד (ונראה לי שהוא אסור, שלא התירו ... אלא

3939כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא), ודעה הב' בשו"ע שם ס"ב (ויש

3940אוסרים). מ"א שם ס"ק ג (דדוקא למי שהחשיך שרי, כדי שלא יבוא לידי איסור

3941דאורייתא, כמ"ש רסי' רס"ו).

3942וכן הוא לקמן שם ס"ב (אבל יש

3943אוסרים טלטול מוקצה ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר).

3944ולא התירו במקום הפסד מרובה אלא

3945טלטול קצת, כדלעיל סי' רסו סכ"ד (ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא

3946טלטול קצת, מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה).

3947[332]

3948לבוש סוף סל"ג (ומטבע נקובה שאינה יוצאת בשופי במשא ובמתן).

3949[333]

3950מ"א סקמ"ה (ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמותר לצאת, היינו משום שיחדו

3951לתשמיש ובטל לגבי הבגד, אבל נקובה בעלמא אינו מועיל, אלא אם כן נקבה לתלותו בצואר

3952בתו).

3953והיינו שאף שנתבאר בשו"ע סי' שג

3954סכ"ב (על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד. ואם

3955פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת).

3956מכל מקום "נקובה בעלמא אינו

3957מועיל".

3958[334]

3959מהרי"ל הל' שבת סי' כח (מהר"י סג"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים

3960מנוקבין בכל שהו, בשעת הסכנה ... ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין).

3961הובא בדרכי משה ס"ק י. רמ"א סל"ב (אבל בבית מותר אם צריך לו,

3962ואפילו אינן צרורים, רק שהם מנוקבים), ובמ"א שם (משמע מדבריו דלשאת אותן בידו

3963אסור, רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד).

3964ונתבאר בקונטרס אחרון סק"י (עיקר

3965ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש (פ"ג סי' יט)

3966שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה

3967דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש בלבד ... לכן צירף לזה

3968היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים, כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה,

3969וכל שכן לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א).

3970והוא כדלקמן סי' שיא סט"ו (וכל זה

3971בטלטול בידיו על ידי דבר אחר, אבל לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו

3972מטלטלו לצורך האיסור), ושם נסמן.

3973*

3974ואין להתיר מטעם שהמוקצה כבר עליו,

3975כמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק י (דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת

3976כולה).

3977[335]

3978סעיף לח (שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שיתבאר

3979בסי' ש"ג).

3980[336]

3981מ"א ס"ק מה (שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק

3982שהוא שעת הסכנה). וראה לעיל סי' רסו קונטרס אחרון סק"ב.

3983[337]

3984רשב"א קנג, א (כמועתק לעיל הערה 331).

3985וגם בדעת ספר התרומה סי' רכו (ונראים הדברים כמו כן אם רואה באים מושלים ליקח בשבת

3986מעות שבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר, אעפ"י שמוקצים הם), מפרש

3987כן המ"א סי' שלד ס"ק ג (והב"ח הכריע כהמתירין, ומכל מקום נראה לי,

3988דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור

3989דאורייתא).

3990[338]

3991הלכות ומנהגי רבי

3992שלום מנוישטט סי' נט (אמר מהר"ש ז"ל שמותר לישראל לטלטל מעות ביום השבת

3993אם יש פחד שעבדי המושלים יבואו ויקחו את שלו, כל מקום בעיר, ואפילו לטלטל לחוץ

3994ולהוציאם, כי כל המבואות שלנו אינן רשות הרבים ... אמרינן אדם בהול על ממונו, ואי

3995לא שרית ליה אתי למיעבד איסורא אחרינא). הובא במהרי"ל

3996הל' שבת סי' כח. מ"א סקמ"ה (מהרי"ל ז"ל התיר ... בשעת

3997הסכנה, אך לא יוציאם חוץ לעירוב ... ואם מתירא מגזילה, כגון שמחפשין עבדי המושל,

3998מותר להוציאן חוץ לעירוב כמ"ש סימן של"ד עכ"ל. ואם כן מה שכתב בתחלה

3999שלא יוציאם חוץ לעירוב, מיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא

4000בהול, רק שהוא שעת הסכנה).

4001הובא גם לקמן סי' שלד ס"ב (לפי

4002שאדם בהול על ממונו ... ומטעם זה יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש

4003בסי' ש"א).

4004[339]

4005לקמן שם "לידי איסור חמור". כי אף שכיבוי הדליקה היא

4006מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי מה דקיי"ל שאסורה רק מדברי סופרים, מכל מקום

4007הוא איסור חמור. וכן הוא לקמן סי' שיא ס"א (שהתירו חכמים איסור

4008טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה). ונתבאר

4009לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א, דאין

4010צריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, עיין שם,

4011אלא איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע

4012בסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז

4013סי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן

4014התורה, דהיינו אם צריך לגופה).

4015משא"כ החשש "שיחפירם

4016ויטמינם בקרקע" הוא איסור דאורייתא.

4017וטעם החילוק נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס

4018אחרון ס"ק ב (והא דהוצרכו בסימן של"ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא

4019דאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו' ... מהיכי

4020תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא ... ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז

4021מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא

4022תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ... והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא

4023(וגבי כיבוי, למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה

4024לו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו בחול)).

4025[340]

4026ב"ח סי' שלד ד"ה וכתב בעל התרומה (אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא

4027לחפור בקרקע במזיד ולהטמין ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס).

4028וכן הוא לקמן סי' שלד ס"ב (או

4029שיחפירם ויטמינם בקרקע).

4030[341]

4031סעיף ב (לא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול

4032מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר.

4033ואף על פי כן יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא בהם מפני הדליקה או מפני הליסטים,

4034לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא נתיר לו להציל על ידי טלטול

4035מוקצה יבא לידי איסור חמור ... ומטעם זה

4036יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש בסי' ש"א. אבל לפי שהרבה חולקין

4037על היתר זה, לפיכך אין להקל אלא באיסור טלטול, שיש אומרים שלא גזרו כלל טלטול

4038מוקצה במקום הפסד מרובה, אבל בכרמלית אין להקל כלל).

4039והיינו שלא התירו אלא להציל בטלטול

4040מוקצה, במקום שאדם בהול על ממונו, שיש בו ב' דעות להיתר: (א) יש מתירים מוקצה

4041בהפסד מרובה. (ב) יש מתירים איסור דרבנן במקום שאדם בהול על ממונו.

4042[342]

4043גמרא קמו, ב (בי סדיא (לבדין, שקורין פלטר"ש, ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר

4044או הכסת, רש"י) רב אסר להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו,

4045רש"י) ושמואל שרי. ברכין דכולי עלמא לא פליגי דשרי דמלבוש הן, רש"י). בקשין

4046דכו"ע לא פליגי דאסור, כי פליגי במיצעי, מאן דאסר מיחזי כמשוי, ומאן דשרי לא

4047מיחזי כמשוי. והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ... ולא היא, דרב אכרוזי

4048מכריז בי סדיא שרי). הרי ש"אם אינם קשים הרבה" מודים רב ושמואל דשרי.

4049טור ושו"ע סל"ה (בדים הקשים, אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף

4050בהם. ואם אינם קשים הרבה, מותר).

4051וראה גם לעיל סי"א (ואע"פ

4052שהוא בגד עב וגס שאינו ראוי לה, ולא היתה מתעטפת בו בלא הגשמים, מותרת לצאת בו,

4053אפילו הוא שק ויריעה וחמילה), וסי"ז (יוצאין בשק ויריעה

4054וחמילה, דרך מלבוש, מפני שדרך לצאת בהן בשעת הגשמים, ולכן אף שלא בשעת הגשמים שם

4055מלבוש עליהם).

4056[343]

4057גמרא שם (דרב איקלע לההוא אתרא דלא הוה ליה רווחא (בבית למקום מושבם של תלמידים,

4058רש"י), נפק יתיב בכרמלית, אייתו ליה בי סדיא (לבדין, רש"י)). שם קמז, ב

4059(האוליירין (בלנין, רש"י) מביאין בלרי נשים לבי בני (סדינים שהנשים מסתפגין

4060בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, רש"י), ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן ...

4061אמר להו רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מאני לבני חילא (כשתביאו בגדי העובדי כוכבים

4062בני החיל המוטלים עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים, רש"י)). רוקח

4063סי' מז (משמע דמותר להביא מלבוש צורך חבירו אם ילבישנו על כל מלבושיו, כמו בי סדיא

4064לרבא, וכן האולירין מביאין בלרי נשים לבי בני, וכדאמר רבא לבני מחוזא). וכלבו סי'

4065לא כט, ג (ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחבירו במקום אחר,

4066אפילו דרך רשות הרבים). הובאו ב"י ד"ה וכתוב ברוקח.

4067[344] ראה לעיל סל"ה (ומכסה

4068רוב גופו), ושם (הערה 294).

4069[345] ראה בדי השלחן סי' קטו

4070ס"ק יז (ואפשר שטעות הדפוס נפל כאן, ובמקום "אפילו" אם צריך להם

4071להתכסות בהם גופו, צריך לומר "אלא" אם צריך להם וכו', ויהי' הפירוש דאם

4072צריך להם די בכיסוי גופו בלבד).

4073והיינו כדלעיל סוף ס"י (אם מתכוונת

4074בו להציל גופה מצער ... מותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש גמור), ושם נסמן

4075(הערה 132).

4076[346]

4077סעיף לז (במקומות שאין כך דרך לבישתו, כגון במדינות אלו, אם רוצה להוציא

4078סודר, צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור), ושם נסמן (הערה 313).

4079[347] טור ושו"ע סל"ו (מותר לצאת

4080בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה), וכדלקמן סעיף הבא.

4081[348]

4082טור ושו"ע שם (בין לצרכו בין לצורך חבירו). וכנסמן לעיל (הערה 343).

4083[349]

4084גמרא נט, ב (תרי המייני קאמרת), לפירוש שני שהביא רש"י ([ובתלמידי] רבינו

4085הלוי מצאתי מותר). ב"י ד"ה שתי חגורות, מסתימת הרי"ף (כז, א)

4086שהשמיטו, והרמב"ם שלא הזכירו בפי"ט מהל' שבת. שו"ע שם (בין שהם שתי

4087חגורות זו על גבי זו, ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם).

4088[350]

4089פירוש הראשון שברש"י שם (תרי המייני קאמרת, הא ודאי משאוי הוא ואסור, לשון

4090תלמידי רבינו יצחק נ"ע). ותוס' שם ד"ה תרי (אבל תרי המייני זה על גב זה

4091אסור. ולא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור, אבל תרי המייני מה הנאה יש,

4092ואין דרך לחגור, ומשוי הוא). רא"ש פ"ו סי' ה (תרי הימייני קאמרת, פירש

4093רש"י משוי הוא ואסור). טור ורמ"א סל"ו (ויש אוסרים שתי חגורות זה

4094על זה).

4095[351] מרדכי רמז שמז (ורבינו

4096יואל פירש תרי המייני לאיסור, ופסק דאסור להוציא דרך רשות הרבים שני מקטורין זה על

4097גב זה לצורך חבירו). הובא בב"י וב"ח ד"ה שתי חגורות.

4098[352]

4099רמ"א שם (ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה ... וכן ראוי לנהוג).

4100וכן הוא לעיל סכ"ג (ואף

4101אם רוצה לחגור שם במטפחת זו על גבי החגורה או תחתיה, אין זה מועיל כלום, שאין

4102יוצאין בב' חגורות זו על גבי זו כמו שיתבאר).

4103ולא סמכו על דעה הראשונה אלא בדליקה,

4104כדלקמן סי' שלד ס"י (אפילו לובש בו בענין שאין דרך ללבוש כן בחול, כגון ב'

4105חגורות זו על גבי זו. ואף על פי שיש אומרים שהשני הוא כמשוי, כמו שנתבאר בסי'

4106ש"א, מכל מקום בדליקה הקילו).

4107וכן נזכרת דעה המתרת לעיל סל"ז (ומותר

4108לצאת בו (אף שחגור באבנט אחר למטה, להמתירים לצאת בב' חגורות, כמו שיתבאר)).

4109[353]

4110גמרא שם (אמר ליה רבינא לרב אשי קמרא (אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש

4111שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו) עילוי המיינא מאי, אמר ליה תרי

4112המייני קאמרת).

4113[354]

4114תוס' שם (תרי המייני מה הנאה יש, ואין דרך לחגור ומשוי הוא).

4115[355]

4116עולת שבת ס"ק נז (ומשמע עוד שם, דאם מנהג בני המקום לחגור בשתי חגורות, אין

4117בהם איסור). אליה זוטא סקכ"ט (אם מנהג המקום לחגור בשתי חגורות, מותר (עולת

4118שבת)).

4119וראה מנחת יצחק ח"ה סי' מא

4120סי"א.

4121[356]

4122ברייתא קכ, א (ואלו הם שמנה עשר כלים ... ופונדא (אזור חלול מעל למדיו, רש"י)

4123... וחגור (על חלוקו מבפנים, רש"י)). תוס' נט, ב ד"ה תרי (ואע"ג

4124דחשיב בפרק כל כתבי בי"ח כלים פונדא וחגור, ופירש התם בקונטרס, דפונדא הוא

4125אזור. היינו כגון שיש בגד מפסיק בינתים). רא"ש שם (ודוקא שניהם זה על גב זה,

4126אבל אם יש מלבוש מפסיק ביניהן מותר). מרדכי שם (ופסק ר"י דלכל הלשונות כשחגור

4127אחד על חלוק וחגור אחד על הקוט"א, מותר, שכן דרך בני אדם אפילו בחול). רמ"א

4128סל"ו (אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם).

4129[357]

4130ספר התרומה סי' רמ צ, ד (ומותר ללבוש בשבת שני סרבלים מפני הצנה). טור (ובספר

4131המצות התיר שני סרבלים). שו"ע שם (בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים).

4132[358]

4133אגור סי' תמ (מצאתי דמותר אדם לצאת בב' אנפליאות). רמ"א שם (וכן שני

4134אנפילאות).

4135[359]

4136תוס' נט, ב ד"ה תרי (לא דמי לכמה מלבושים שאדם לובש בשביל הקור).

4137[360]

4138כדלעיל סעיף הקודם.

4139[361]

4140אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ו (שני כובעין מותר, שכן דרך כל בני אדם). רמ"א

4141שם (ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה).

4142[362]

4143סעיף נ (שיש לחוש שמא יפריחנו הרוח מעל ראשו, וישכח ויביאנו בידו ד'

4144אמות).

4145[363]

4146שבלי הלקט סי' קז (לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גוואנטי מפני הצינה, אף על פי שיש

4147למצוא צד היתר, שהרי הן כעין מלבוש לידים, חוכך אני בהן להחמיר, לפי שאין אדם יכול

4148למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך לו, ופעמים שצריך למשמש בבשרו מפני כינה שעוקצתו,

4149אי נמי לחכך בבשרו, וצריך להוציאם מידיו, ושמא ישכח ויוציאם ד' אמות ברשות הרבים.

4150אך אם תפרן מערב שבת בבתי זרועיו של מלבושו, או קשרן קשר של קיימא יפה דליכא למיחש

4151דלמא משתלפי, שרי). אגור תמא (יש אוסרים לצאת בשבת בבתי ידים שקוראים

4152גוואנט"י מפני הצנה, שמא יפלו מידיו וכו'. אך אם קשרם קשר של קיימא, דליכא

4153למיחש, מותר). שו"ע סל"ז (מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים

4154גואנטי"ש. ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו, או

4155שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה, וראוי לחוש לדבריו). ט"ז ס"ק כו (ובלשוננו

4156הענדש"ך. והטעם להתיר, שהם מלבוש על הידים. וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש

4157בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו, ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש,

4158וצריך להוציאם מידו, שמא ישכח ויביאם ד' אמות ברשות הרבים). מ"א ס"ק נ (שמא

4159ישכח ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים).

4160*

4161ומה שמועיל כאן תפירה או קשירה, וכאמור

4162כאן "שיתפרום מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו (או שיקשרם בהם קשר

4163של קיימא יפה)", הקשה הט"ז שם (תמוה לי, דכשיהיו תלויים על ידי

4164קשר ולא יהיו על ידו, הרי יש משוי עליו, ומה יועיל לו במה שהוא קשור. דהא ודאי לא

4165בטיל אגביה דבגד, דהוה דבר חשוב, ומכל שכן אם נקשר בחגורה שלו).

4166ואפשר דמיירי בכפפות שהם בטלים לבתי

4167הידים של מלבושיו, וכמו המטפחת דלעיל סכ"ג (מטפחת ... בטילה לגבי הכסות, אם

4168היא תפורה לו).

4169ואף דלעיל שם צריך דוקא תפירה, ולא סגי

4170בקשירה (כדלעיל שם הערה 225).

4171הנה לפעמים סגי אף בקשירה, כדלעיל סכ"ד (אף אם אינם

4172תפורים בכסות, אלא מחוברים בה קצת על ידי קשירה), ושם נסמן (הערה 236).

4173ובתוספת שבת ס"ק סט (דמכל מקום

4174מיהו הוי הוצאה כלאחר יד, ואינו אלא מדרבנן, וליכא למיגזר שמא יוציאנה, דאף אם

4175יעשה כך אין בו אלא איסור דרבנן). ולפי זה נראה, שאף אם תפר, לא ילך בהם כך בחוץ,

4176כשאינם מלובשים על ידיו, שעכ"פ אסור מדרבנן.

4177[364]

4178ט"ז שם (ונראה לי דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה, דכשצריך להוציא יד מאחת

4179מהנה, אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני', ויש חשש שיעביר ד' אמות. אבל

4180בערבי"ל שלנו, ששני הידים מתחממים בערביל אחד, ואף אם יצטרך להוציא ידו אחת,

4181הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה).

4182[365]

4183ב"ח ד"ה שתי חגורות, שפירש בלשון הב"י ואגור ושבלי הלקט (דבתי

4184הידים שקורין ארבי"ל בלשון אשכנז). הובא בט"ז שם (שמו"ח ז"ל

4185נקט כאן ערבי"ל).

4186[366]

4187ב"ח שם (נהגו להקל אפילו בלא קשירה כלל. אפשר כיון דאין לנו רשות הרבים אלא

4188כרמלית, אין כאן אלא ספק חששא דרבנן). מ"א שם (ועכשיו נהגו להקל, כיון שאין

4189לנו רשות הרבים, וטוב להחמיר (ב"ח)).

4190[367]

4191כדלעיל סי' יח ס"א (לילה לאו זמן ציצית הוא), ושם נסמן.

4192[368]

4193רמב"ם פי"ט ה"כ (טלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום בין

4194בלילה, שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסיו, כמו האימרא

4195וכיוצא בה). טור ושו"ע סל"ח (ואם היא מצוייצת כהלכתה, אף על פי שאין בה

4196תכלת, מותר לצאת בשבת).

4197וכן הוא לעיל סי' יג ס"ב (טלית

4198שהיא מצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה לרשות הרבים, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת,

4199בין הטלית קטן בין הטלית גדול, בין ביום בין בלילה, ואף על פי שלילה לאו זמן ציצית

4200הוא, מפני שהציצית הכשרים הם מנוי הבגד ותכשיטיו, כמו האימרא וכיוצא בה, לפיכך אין

4201זה כמשאוי).

4202[369]

4203מ"א סוף סקנ"ד (נראה לי שאם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת).

4204וכן הוא בתפילין, כדלקמן סנ"ב (וכל

4205זה באיש. אבל אשה שמצאה תפילין אפילו הן זוג אחד, תשב ותשמרן עד הלילה, ולא תכניסן

4206לעיר דרך מלבוש, שכיון שאין הנשים מניחות תפילין בחול, אינן מלבוש להן אלא משוי

4207גמור), ושם נסמן (הערות 401-402).

4208[370]

4209רב הונא אמר רב קלט, ב (מתעטף אדם בכילה (שהוא כסדין ומתעטף בו דרך מלבוש, רש"י)

4210ובכסכסיה (רצועות התלויות בה ... לנטותה באהל, רש"י), ויוצא לרשות הרבים

4211בשבת, ואינו חושש (ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא

4212שעתא, רש"י). מאי שנא מדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה

4213מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי (משום דשל תכלת הן

4214ולא בטלי, והוו בה משוי), הני לא חשיבי ובטלי).

4215ומשמע מדבריו שלא אסרו אלא "משום

4216דשל תכלת הן ולא בטלי". משא"כ בדבר שאינו שוה כל כך כמו הכסות, מותר אף

4217אם "הוא חשוב קצת נגד הכסות". אמנם לא קיי"ל כן, כדלעיל

4218ס"ח (ואע"פ שהמלבוש חשוב הרבה ממנו, איננו טפל למלבוש בשביל כך),

4219וסכ"ג (שהוא אינו בטל לגבי אותו מלבוש, אע"פ שהמלבוש חשוב הרבה

4220ממנו).

4221אבל ברמב"ם שם (מותר

4222להתעטף בטלית שיש בשפתותיה מלל, אע"פ שהן חוטין ארוכין, ואע"פ שאינן נוי

4223הטלית, מפני שהן בטלים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו. לפיכך

4224היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב, מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו ודעתו

4225עליהן, עד שישלים חסרונן ויעשו ציצית).

4226ומשמע מדבריו שלא התירו אלא במלל

4227ש"אינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו", משא"כ

4228ברצועות התלויות בה לנטותה באהל, אסור, כיון שהוא צריך להם. אמנם לא קיי"ל

4229כן, כדלעיל סכ"ג (אם אינו חשוב כלל נגד חשיבות הכסות, כגון מטפחת שמקנחין בו את

4230האף (שקורין פאצילי"ש), הרי היא בטילה לגבי הכסות, אם היא תפורה לו),

4231אף שמקפיד וצריך למטפחת כדי לקנח בה את האף. ולקמן סמ"ו (מותר

4232לצאת מעוטף בכילה שתלויין בה רצועות שמושכין אותה בהן על גבי כלונס שעל גבי המטה

4233... כיון שאינן חשובין כלל הרי הן בטלין לגבי הכילה), אף שמקפיד וצריך להן כדי

4234למשוך אותה על גבי הכלונס.

4235אלא ודאי קיי"ל כתוס' שם

4236ד"ה ציצית (ציצית חשיבי ולא בטלי, שאינם מבוטלין, לפי שחשובין הם בעיניו

4237שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית, כך פירש ר"ח הא דלא חשיבי ובטלי. על זה סמך

4238רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו, ויש שקושרים בהם בתי שוקיים, דבטלי דלא חשיבי

4239כולי האי). וכן נפסק בטור ושו"ע סל"ח (היוצא בשבת בטלית

4240שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד

4241שישלים ויעשהו ציצית), וסל"ט (כילה שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם, מותר

4242להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים, ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה. הילכך

4243מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט, אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי

4244ובטלי אגב האבנט).

4245הרי שהתירו רצועות שבכילה ושבאבנט, אף

4246שמקפיד וצריך להן כדי לקשור בהם, כיון שאינן חשובות כלל נגד חשיבות הכילה

4247והאבנט, ולא אסר אלא בציצית החשובות בעיניו כדי ליתנם בטלית. וכדעה

4248זו נתבאר כאן ולעיל ולקמן שם. וראה תהלה לדוד ס"ק לב.

4249וכן הוא לעיל סי' יג ס"א (אינה

4250מצוייצת כהלכתה, והיוצא בה בשבת לרשות הרבים חייב חטאת, לפי שהציצית התלוים בה אין

4251בהם מצוה והרי הם כמשאוי. ואף על פי שהן מחוברין לטלית, אינן בטלים לגבי הטלית,

4252מפני שהם חשובים בעיניו ודעתו עליהם עד שישלים כל הד' ציצית).

4253נמצא שאין איסור לצאת עם חולצה שעליה

4254כפתורים חילופיים, שאף שצריך להם, למקרה שיפול אחד מהכפתורים של החולצה וישלימו

4255בכפתור זה. מכל מקום אינם חשובים כלל נגד חשיבות החולצה, ובטלים אליה.

4256[371] כנסמן לעיל (הערה

4257הקודמת).

4258[372] רא"ש פ"כ ס"ד (ואם היו

4259של משי, חשיבי ולא בטלי, אלא אם כן קושר בהן בתי שוקיים). טור ושו"ע

4260סל"ט (אבל אם הם של משי, חשיבי ולא בטלי, ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם).

4261[373]

4262ס' התרומה סוס"י רנד (אדם שנפסקו לולאי טליתו ברשות הרבים, מותר ללכת במקום

4263שירצה וטליתו לבוש סביביו ... אמנם אם הלולאות מוזהבות שנפסקו והם תלויות, חשובות

4264ואסור משום משאוי של לולאות התלויות שלא לצורך, דחשיבי ולא בטילי אגב טלית).

4265סמ"ג ל"ת סה (כה, א). טור ושו"ע סוף סל"ט (והוא הדין לכל דבר

4266שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב, מותר לצאת בו. ואם חשוב

4267הוא, אסור לצאת בו). ונתבאר לעיל סמ"ה (והערה 370).

4268[374]

4269ברייתא קלח, ב (האי סיאנא (כובע של לבד, רש"י) שרי.

4270והאיתמר סיאנא אסור. לא קשיא הא דאית ביה טפח (שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור

4271משום אהלא, רש"י), הא דלית ביה טפח).

4272והיינו כי שיעור אהל הוא טפח על טפח,

4273כמבואר ברמב"ם הל' טומאת מת פי"ב ה"א (טפח על טפח מרובע

4274על רום טפח, מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אהל אלא טפח

4275על טפח). וכן הוא לקמן סי' תרלא ס"ז (כשיעור גג, דהיינו טפח

4276על טפח).

4277והיינו דוקא כשמתכוין בו להגן מפני

4278החמה, כדפירש ר"ח שם (סיינא, כובע שמשימין בני אדם בראשיהן,

4279יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יתר, ואנן ראינוהו פעמים רבות, ועושין אותו

4280להאהל על הפנים שלא יכם השמש). מ"א סקנ"א (שעיקר כונתו

4281לעשות אוהל להיות לצל).

4282או כדי להגן מפני הזבובים, כמבואר בט"ז

4283סקכ"ז (נראה לי דמי שמצערין אותו זבובים בשבת ... דבזה יש איסור גמור).

4284משא"כ אם אינו מתכוין לאהל, יתבאר

4285לקמן בסוף הסעיף.

4286[375]

4287הוא כובע מצחיה. רמב"ם פכ"ב הל"א (ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו,

4288או כנגד פניו). הובא בט"ז סקכ"ז.

4289[376] גמרא שם (אלא מעתה שרביב

4290בגלימא טפח (הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח,

4291רש"י), הכי נמי דמיחייב. לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק), כפירוש ר"ח

4292שם (כשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד, חשוב כאהל ואסור). תוס'

4293שם ד"ה הא (פירש ר"ח שאינו נכפף, דאז נראה כעין אהל, דלא מהדק שהוא נכפף,

4294ואז אין נראה כעין אהל), ובעירובין קב, ב ד"ה הא (ר"ח

4295מפרש דמיהדק אסור, כשהטפח היוצא מן הכובע חזק שאינו נכפף ונראה אהל).

4296רא"ש פ"כ סי' ג (ר"ת ז"ל ... לא קשיא, דגלימא לא מיהדק אלא

4297נכפף למטה ולא הוי אהל, אבל סיאנא מיהדק, שהוא קשה ובולט חוץ לראשו טפח והוה אהל

4298ואסור. וכן פי' ר"ח ז"ל).

4299[377]

4300ט"ז ס"ק כז (ממילא נלמד דהעושה טלית ממין הקשה, כגון מה שקורין

4301בל"א גר"ב גרי"ן, שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה, אסור להוציא טפח

4302חוץ לראשו, דהוה כמו כובע לר"ת. כן נראה לענ"ד).

4303[378]

4304רמב"ם פכ"ב הל"א (והיה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני

4305שהוא עושה אהל עראי).

4306ולפי זה מותר אף טלית מסחורה הקשה

4307הנקראת גרא"ב גרי"ן. ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ח (דעת

4308הט"ז שאסר בטלית של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה, אע"פ שאינו

4309קשה ביותר ... דלא קיי"ל כרמב"ם).

4310[379]

4311ספר התרומה סי' רנד פרק תולין (לפירוש זה נמי מותרין בני אשכנז לישא את כובעיהן

4312בשבת, לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל, אלא משפע ויורד למטה). הגהות מיימוניות

4313שם אות ת (וכתב

4314רבינו ברוך דאפילו לפירושו אותם כובעות שלנו שמא מותרין משום דמשופעים והולכים

4315כלפי מטה). מ"א סקנ"א (ובהגהות מיימוניות כתב וכובעים שלנו שרי, דמשופעים והולכים

4316כלפי מטה).

4317אלא שהלכה זו שייכת רק לדעת הרמב"ם

4318הנ"ל, כמבואר בקונטרס אחרון ס"ק ח (להביא תחלה לשון

4319הרמב"ם שהכובע הוא קשה ביותר, משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע).

4320הלכה זו שגג נקרא דוקא כשהוא עומד בשוה,

4321ולא בשיפוע, מצינו גם לקמן סי' שסא ס"ו (ויש אומרים שצריך גם כן שלא יהא פי

4322התקרה משופע כגגין שלנו).

4323[380] הטעמים שלא הסתפק בטעם

4324המ"א, נתבארו בקונטרס אחרון ס"ק יב:

4325(א) כי בספר התרומה והגהות מיימוניות

4326נראה שמסתפק בטעם זה.

4327(ב) טעם זה שייך רק לדעת הרמב"ם

4328שלא אסרו אלא כשעשוי מחומר חזק וקשה, ומלשון האחרונים נראה דלא קיי"ל

4329כרמב"ם בזה.

4330(ג) כיון שיש לנו את טעם הט"ז

4331דלקמן, איננו זקוקים לטעם המ"א.

4332[381]

4333ס"א (אסור לעשות אהל, דהיינו גג המאהיל עליו

4334להגן מאיזה דבר, כגון מן החמה או מן הגשמים או מאיזה דבר אחר), וס"ט (כל

4335גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו, אלא כדי להשתמש בו איזה

4336תשמיש בגופו, כגון שמשים דף השולחן על רגליו, אע"פ שעושה בזה גג עראי, אין

4337בכך כלום, כיון שאינו מתכוין לעשיית אהל. ומכל מקום אם מעמיד גם מחיצות עראי תחת

4338גג זה, הרי זה דומה לאהל, ואסור לעשותו כדרכו). וכאן שלכובע אין

4339מחיצות, לא אסרו אלא כשבא להגן מאיזה דבר, וכדלעיל (הערה 374).

4340[382] עולת שבת סוף ס"ק סא

4341(והיינו כשאין בו נייר קשה).

4342[383]

4343ט"ז ס"ק כז (דמצד אהל אין כאן איסור ... כאן לא נתכוין רק לכסות ראשו).

4344[384]

4345רש"י שם (אלא, טעמא לאו משום אהל הוא), ויתבאר לקמן (הערה 386).

4346מהרי"ל מנהגים הל' שבת סי' לד (דהלכתא כך, ולית בו משום איסור אהל גם אם יש

4347לו שפה רחב טפח). ב"ח ד"ה ומ"ש ולרבינו תם (ולענין הלכה, היכא

4348דנהוג היתר כרש"י נהוג). מ"א סוף סקנ"א (והב"ח כתב היכא דנהוג

4349היתר כרש"י נהוג). ט"ז סי' שטו ס"ק ח (לרש"י דסבירא ליה לפי המסקנא

4350דאין בכובע כלל משום אהל, אפילו ביוצא טפח).

4351[385] ט"ז ס"ק כז

4352(ונראה לי ללמד היתר בזה לכו"ע, דמצד אהל אין כאן איסור, דהא עכ"פ לא

4353הוה איסור דאורייתא, דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטור אבל אסור, יש לנו לומר דלא

4354אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי, דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו

4355הראש, אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד, ונראה לכל שאותה שפה היה כדי להגן

4356ולעשות אוהל ... אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא, ועיקרו לכסות בו הראש,

4357ואי אפשר לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו, וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו

4358... לא אסרו בזה משום אהל, כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל, וחלק היוצא

4359אינו מסויים).

4360זהו הטעם שכתב בעצמו להיתר. ולענין טעמו

4361של רש"י כתב בסוף דבריו (והא דלרש"י לא חשוב אהל, כתבתי בסי' שט"ו

4362ס"ח). ושם ס"ק ח ביאר טעמו של רש"י "דסבירא ליה כמו שכתבתי,

4363כיון שאין בעיקר הכובע משום אהל", לכן גם "בחלק היוצא להלן מראשו"

4364אין בו משום אהל.

4365אמנם בקונטרס אחרון ס"ק ח כותב

4366עליו "ועיין בסי' שט"ו שכתב עוד היתר ... וזה אינו ... על

4367כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל".

4368ולכן מפרש כאן טעם ההיתר, כמשמעות דבריו

4369כאן ס"ק כז "הואיל ונעשה דרך לבישה".

4370[386]

4371גמרא שם (אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק), לגירסת ולפירש"י שם (אלא, טעמא

4372לאו משום אהל הוא, אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות, הלכך

4373מיהדק בראשו שפיר שרי, לא מיהדק אסור). והיינו שעתה חוזרת הגמרא ממה שפירשה בתחלה

4374דמיירי באיסור עשיית אהל (כי באמת אין בזה איסור עשיית אהל), אלא טעם האיסור הוא

4375שמא אתי לאתויי ארבע אמות. טור ושו"ע סמ"א (לצאת בשבת בכובע שבראשו

4376העשוי להגין מפני החמה, יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי

4377לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, אלא אם כן הוא מהודק בראשו).

4378וכיון שכן, הרי חזרה גם מהתירוץ הראשון

4379(הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח), ואיסור זה הוא "אע"פ שאינו

4380מתפשט טפח להלן מראשו", כמבואר בלבוש סמ"א (ואין בו טפח חוץ לראשו).

4381מ"א סקנ"ב (בכובע שאין בו שפה טפח).

4382והיינו דוקא במי שיש לו כיפה תחת הכובע,

4383משא"כ בלאו הכי מותר, כמבואר בב"י ד"ה ונראה לי (כובע שאדם מכסה בו

4384ראשו, אפילו כי לא מהדק שרי, דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי, שאין דרך בני אדם

4385לילך בגילוי ראש).

4386[387]

4387רש"י עירובין קב, ב ד"ה אלא (הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי,

4388ואי לא אסור). תוס' שם ד"ה הא (ובלבד שיהיה קשור תחת גרונו שלא יפול ואתי

4389לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים). אור זרוע הל' שבת סי' עח אות י (הלכך לפירושו כל

4390הכובעים מותרים על ידי רצועה כמו שאנו הולכים. ואפילו בלא רצועה, אם הוא כובע עמוק

4391שראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מראשו בשבת, מותר אפילו בלא רצועה). הובא

4392בהגהות מיימוניות פכ"ב אות ת. שו"ע שם (או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו

4393ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש

4394למידי).

4395וכן הוא לעיל סמ"ג (ובלבד

4396שיהא בענין שלא יוכל הרוח להפריח כובע העליון מעל ראשו כמו שיתבאר).

4397[388]

4398משאת בנימין בדינים שבסוף הספר אות ב (ומשמע דוקא על המצנפת, אבל כובע על ראשו

4399ממש, לא חיישינן דלמא אתי לאתויי, ואפילו לא מהודק נמי שרי, דודאי לא ילך ד' אמות

4400בגלוי ראש. וכן משמע מהב"י סוף הסימן. ואפילו על המצנפת נמי נראה דלא חיישינן

4401אלא היכא דדרך בני אדם לילך ברשות הרבים במצנפת בלי כובע, אבל במקום שאין דרך לילך

4402ברשות הרבים בלא כובע, לא חיישינן). מ"א סקנ"ב (ובמקום שאין דרך בני אדם

4403לילך ברחוב בלא כובע זה, שרי, דודאי לא ישאנו בידו (משאת בנימין)).

4404[389] ט"ז סוף סקכ"ז (נראה לי דמי

4405שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו, לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב,

4406דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי, כיון שלא יהיה בגילוי הראש, כן נראה לענ"ד).

4407[390]

4408משנה עירובין צה, סוע"א (המוצא תפילין (בשדה במקום שנאבדין, רש"י), מכניסן

4409זוג זוג). רמב"ם פי"ט הכ"ג (המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד

4410הוא עושה, לובשן כדרכן, מניח של יד בידו של ראש בראשו, ונכנס וחולצן בבית). טור

4411ושו"ע סמ"ב (מכניסן זוג זוג דרך לבישה).

4412[391]

4413ביצה טו, א (היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע

4414לביתו ... מאי איריא בראשו אפילו מחתן בארעא נמי, דהא תנן המוצא תפלין מכניסן זוג

4415זוג. לא קשיא הא ד[לא] מנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי, הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא

4416מחמת גנבי (דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו יוליכם עד ביתו, אבל אם

4417מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים, לא יזיזם ממקומן, רש"י), מהו דתימא רוב

4418לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו, קמ"ל). תוס' עירובין שם ד"ה מכניסן (בספ"ק

4419דביצה (טו, א) מוכח דאיירי דלא מינטרי מחמת כלבי, אבל מינטרי מחמת כלבי אע"ג

4420דלא מינטרי מחמת גנבי, לא). טור ושו"ע שם (המוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום

4421שאין משתמרין).

4422ודין אינם משתמרין מגנבים בלבד, שהותר

4423רק אם התפילין בראשו, נתבאר לעיל סי' רסו סכ"ז (מי שחשכה לו בדרך ותפילין

4424בראשו או שיושב בבית המדרש שבשדה וחשכה לו, מותר לילך בהם לביתו, אף על פי שאסור

4425לצאת בתפילין בשבת, מכל מקום משום בזיון התפילין שלא יניחן בשדה או בבית המדרש

4426שבשדה שאינו מקום המשתמר התירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם).

4427ובמקום שלא יבואו התפילין לידי בזיון,

4428כגון שרוב הגנבים ישראלים, אסור אף במקום מעורב, כדלקמן סי' שח סי"ט (אין

4429התפילין כלי שמלאכתו להיתר, הואיל והן מיוחדים ללובשן לשם מצוה, ובשבת אסור ללבשן

4430לשם מצוה כמו שנתבאר בסי' ל"א, לפיכך אסור לטלטלן אפילו לצורך עצמן, כגון

4431להצניען שלא יגנבו, אם הוא מקום שרוב הגנבים המצויים שם הם ישראלים שלא יבאו

4432התפילין לידי בזיון בידם).

4433[392]

4434עירובין צז, א (רבי יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ... אלו הן ישנות, כל שיש בהן

4435רצועות ומקושרות). טור ושו"ע שם (אם יש בהם רצועות ... והן קשורות שיכול

4436ללבשן).

4437[393]

4438משנה שם צה, א (מכניסן זוג זוג), ופרש"י (אחד בראש ואחד בזרוע, והיינו זוג

4439כדרך שלובשן בחול). טור ושו"ע שם (מכניסן זוג זוג דרך לבישה).

4440[394]

4441ראה רש"י שם ד"ה מכניסן (לעיר ולבית). שבת סב,

4442א ד"ה מכניסן (לעיר). ביצה טו, סוע"א ד"ה מכניסן (לעיר).

4443רמב"ם שם (וחולצן בבית).

4444[395]

4445כמו בהולכת פחות פחות מד' אמות, דלקמן סנ"ב (עד שיגיעו לחצר

4446החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון), ושם נסמן (הערה 406).

4447וכן הוא לעיל סי' רסו סכ"ז (ואם

4448יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין שם, חולצן ומצניען שם, ולא ילך בהן עד ביתו),

4449וסי' ל ס"ד (ואם

4450יש בית קרוב לחומה שמשתמרין שם, חולצן ומניחן שם, ולא ילך בהן יותר בעיר).

4451ונתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

4452ס"ק ט (מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה, דהתירו עד

4453ביתו. ואין לומר דהתם אינו עושה איסור כלל ... ושרי גם כן עד ביתו ... ובאמת

4454במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני ... וצ"ע לדינא).

4455[396]

4456רש"י סב, א ד"ה זוג זוג (וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן, וכן כולן). עירובין

4457צה, א ד"ה זוג זוג (וחוזר תמיד ומכניסן זוג אחר זוג עד שיכלו). ביצה טו,

4458סוע"א ד"ה זוג זוג (וחוזר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן). טור ושו"ע

4459שם (עד שיכניסן כולם).

4460[397] כדלעיל סי' כט ס"א (ששבת

4461ויום טוב לאו זמן תפילין הוא). סי' לא ס"א (שבתות וימים טובים אינן זמן

4462תפילין).

4463וראה לעיל סי' לד ס"ד (שהמניח ב'

4464זוגות תפילין כשרות עובר בבל תוסיף אם הוא מתכוין למצוה בשניהם, ואף אם אינו

4465מתכוין למצוה אלא באחת מהן, אעפ"כ אסור מדברי סופרים). קובץ דברי תורה יב ע'

4466מו.

4467[398]

4468גמרא עירובין צה, ב (רבן גמליאל אומר שנים שנים ... קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא),

4469ופרש"י (משום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל, אלא כשאר מלבוש

4470בעלמא). תוס' יום טוב שם פ"י מ"א ד"ה מכניסן (ותימא דהכא פסק

4471הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן, ואם כן סבירא לן דשבת זמן

4472תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילי, וכן הסכמת

4473כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי). מהרש"א שם צו, ב ד"ה

4474לא ס"ד (אף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא, אפילו הכי זוג אחד אין טפי לא,

4475משום דדרך מלבוש וכחול שוויוהו רבנן, ובחול אינו לובש רק זוג אחד), הובאו

4476במ"א סקנ"ד (הקשה בתוספות יום טוב, כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין,

4477אם כן יכניס ב' זוגות בבת אחת, דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא, כדאיתא בגמרא

4478... ורש"א כתב דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא, אסור ללבוש יותר

4479מזוג אחד, דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול).

4480[399]

4481ס"ג (אם יצא לבוש בתפילין פטור. אבל אסור מדברי סופרים, אפילו אם

4482הוא בענין שאין איסור בלבישתן משום בל תוסיף, כגון שאינו מתכוין לשם מצות תפילין

4483כמו שנתבאר בסי' כ"ט ול"א, מכל מקום אסור לצאת בהן מדברי סופרים, גזירה

4484שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויסירן מעליו וישכח ויביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים,

4485או מרשות הרבים לרשות היחיד, כדי להצניען).

4486[400]

4487משנה עירובין צה, סוע"א (מצאן צבתים או כריכות, מחשיך עליהן ומביאן),

4488ופרש"י (ימתין עד שתחשך וישב שם וישמרם, ולכשתחשך יטלם יחד). גמרא צז, א (כל

4489שאילו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג, ואי לא מחשיך עליהן

4490ומביאן), ופרש"י (שאינם כלות קודם שקיעת החמה, דהואיל והוא צריך לטרוח ולחזור

4491משתחשך, מחשיך עכשיו עליהם ויטלם יחד). טור ושו"ע סמ"ב (ואם היו רבים,

4492שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם).

4493[401]

4494מ"א סקנ"ד (אבל אשה אסורה להכניסה. ואף על גב דקיי"ל דמותר לצאת

4495בשק, מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם, שאני נשים שהן עם בפני

4496עצמן (שבת דף ס"ב)).

4497והוא דאמרינן בגמרא סב, א (אלמא קסבר

4498עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה, ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש. מתיב רב יוסף

4499הרועים יוצאין בשקין, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרועים לצאת

4500בשקין. [אלא] אמר רב יוסף קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן).

4501וכן הוא גם בציצית, כדלעיל סמ"ה (במה

4502דברים אמורים באיש, אבל באשה שיצאתה בטלית המצוייצת חייבת, שמשוי הוא לה זו).

4503[402]

4504תוס' שם ד"ה וכל (פירוש דהוי משוי וליתסר). וראה מראי מקומות וציונים.

4505[403]

4506ראה רש"י עירובין צז, ב ד"ה הכי גרסינן (ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך

4507שם, מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו', ולא יניחם שם, שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו

4508בהם מנהג בזיון).

4509ואם חושש אף משודדי יום

4510שיגזלוהו, נתבאר לעיל

4511סי' רסו סי"ג (ואם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות, מפני שמתיירא

4512מלסטים שלא יגזלוהו ממנו ... יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו).

4513[404]

4514עירובין צז, סוע"א (ובסכנה מוליכן פחות פחות מארבע אמות

4515... בסכנת ליסטים מוליכן פחות פחות מד' אמות). טור ושו"ע שם (ואם ירא להחשיך

4516מפני לסטים, מוליכם פחות פחות מד' אמות).

4517[405]

4518סעיף יא (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו התירו לו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה

4519לידו מבעוד יום פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום,

4520אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח ויחזור וילך פחות מד' אמות ויעמוד מעט

4521לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).

4522[406]

4523משנה עירובין צה, רע"ב (רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו (דכל חד

4524וחד לא ממטי להו ארבע אמות, רש"י), עד שמגיע לחצר החיצונה (של עיר שהוא מקום

4525המשתמר ראשון, רש"י)). טור ושו"ע שם (או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד

4526שמגיע לחצר החיצונה).

4527וכן הוא לעיל סנ"א (בחצר

4528החיצונה שהוא מקום המשתמר ראשון), ושם נסמן (הערה 395).

4529[407]

4530נתבאר לקמן סי' שמט ס"ה (אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא

4531לענין טלטול חוץ לד' אמות בכרמלית או ברשות הרבים, אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד

4532לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ וזה שבפנים מושיט החפץ

4533וזה שבחוץ נוטלו מידו שזה עוקר וזה מניח, אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו

4534בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה כמו שנתבאר בסי' של"א, אלא אם כן משום בזיון כתבי

4535הקודש, כמו שנתבאר בסי' ש"א)).

4536[408]

4537ואף שגם כשחבירו נוטלו ממנו כשעומד, הוי זה עוקר וזה מניח, כדלקמן סי' שמז

4538ס"א (העומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו ונטלו ממנו

4539חבירו העומד שם שזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה שניהם פטורים).

4540מכל מקום עדיף שיטלן מידו בשעה שהוא

4541הולך. וכעין זה מצינו בזריקה כלאחר יד, כדלעיל סי' רסו סי"ב (מיד

4542שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד), ובהנסמן שם.

4543*

4544ולכאורה יש אופן נוסף להקל קצת האיסור,

4545שלא נזכר כאן, והוא כעין האמור לקמן סי' שמז ס"ז (יש להתיר במילה בשבת להוציא

4546התינוק מרשות היחיד לכרמלית, על ידי שיעמדו שתי נשים בפנים, ואחת מהן תושיט ידיה

4547לחוץ למעלה מעשרה, שהן מקום פטור לדברי הכל, והשניה תטול התינוק מבפנים ותושיטנו

4548לחוץ ותניחנו על ידי האשה הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה, והרי זו הנחה במקום פטור, כיון

4549שהתינוק הונח על ידיה ממקום אחר ... וכשיגיעו לפני חצר בית הכנסת שהיא רשות היחיד,

4550תחזור אשה אחת ותעמוד בפנים ותושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, והעומדת בחוץ תניחנו על

4551ידיה, שהן מקום פטור לדברי הכל).

4552[409]

4553סעיף יב (מיד שיגיע לפתח ביתו, קודם שיעמוד שם, יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא

4554כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו, ואין בזריקה זו איסור מן התורה).

4555[410]

4556בשו"ע שם ס"ה (אין זורקין כתבי הקדש, ואפילו הלכות ואגדות).

4557[411]

4558במשנה עירובין צה, רע"ב (ובסכנה מכסן והולך לו), כדאוקמוה בגמרא שם צז,

4559רע"ב (במה דברים אמורים בסכנת עו"ג), וכלשון אחר ברש"י שם ד"ה

4560הכי גרסינן (שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין, והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה

4561מתניתין קאי, והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג, בין מעט בין

4562צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כל כך בבזיון, ומניחם שם והולך, ולא יזיזן משם שמא

4563ירגישו בו ויתחייב למלכות). רמב"ם פי"ט הכ"ג (ואם היה בימי הגזרה

4564שמתירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הכותים, מכסן במקומן ומניחן והולך). טור

4565ושו"ע סמ"ב (אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו).

4566[412]

4567תוספתא דעירובין פ"ח ה"י (המוצא ספר תורה בשדה, יושב ומשמרו ומחשיך עליו

4568ונוטלו ובא לו, ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, הרי זה מתעטף בעור

4569וחוזר ומכסה אותו). רמב"ם פי"ט הכ"ה (המוצא ספר תורה יושב ומשמרו

4570ומחשיך עליו. ובסכנה מניחו והולך לו. ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור וחוזר

4571ומכסה אותו ונכנס בו(. שו"ע סמ"ג (המוצא ספר תורה בשדה, אם אינו שעת סכנה,

4572יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב"ם: ובסכנה מניחו והולך לו). ואם היו

4573גשמים יורדים, מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו).

4574[413]

4575כדלעיל סי"ז (אין יוצאין בתיבה או קופה או מחצלת ואפילו מפני הגשמים, אפילו

4576שנתלבש בהם כמו במלבוש, שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משוי), וסמ"א

4577(לבדים הקשים הרבה אסור להוציאם לרשות הרבים או לכרמלית כשהוא מעוטף בהם דרך מלבוש,

4578לפי שאינם ראוים למלבוש ונראים כמשוי).

4579[414]

4580לבוש סמ"ג (התירו לו משום כבוד ספר תורה להתעטף בעורו, וחוזר ומכסה אותו בבגדיו

4581ונכנס בו, שזהו כבודה שלא תתקלקל בגשמים).

4582וראה לקמן סי' שנב סוף ס"א (אבל אם

4583נפל כל הספר מידו, אפילו נפל לכרמלית, אסור להביאו אצלו, שלא התירו שבות גמור כזה

4584משום בזיון כתבי הקדש).

4585[415]

4586סעיף י.

4587[416]

4588משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הגוזז את הצמר (וכל שאר מלאכות שייכי בצמר

4589של מלאכת המשכן, רש"י), המלבנו (מכבסו בנהר, רש"י)). רמב"ם

4590פ"ט ה"י (המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן

4591להתלבן, חייב).

4592והיינו שאף שעיקר מלאכת הליבון היא בצמר

4593שגדל על האילים ואינו נקי, או בפשתן שמנפץ שאינו נקי, וצריך ללבנו כדי לעשות ממנו

4594חוטים נקיים.

4595מכל מקום חייב גם על ליבון "כל

4596כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן".

4597ואף שהדרך ללבנם היא בעיקר על ידי מים

4598רותחים, כמבואר במשנה יז, ב (נותנין אונין של פשתן לתוך התנור),

4599ופרש"י (אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה בתנור ומתלבן), דלא סגי

4600בכיבוס במים צוננים.

4601מכל מקום נכלל במלאכה זו גם הכיבוס במים

4602צוננים, כמובא לעיל מרש"י (מכבסו בנהר).

4603[417] רמב"ם פ"ט הי"א

4604(המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן, וחייב), ופכ"ב הט"ו (המכבס חייב משום

4605מלבן).

4606[418]

4607תוספתא פ"י הי"ג (המכבס והסוחט, מלאכה אחת). רמב"ם

4608פ"ט הי"א (והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה מכבס וחייב,

4609שהסחיטה מצרכי כיבוס היא), ופכ"ב הט"ו (והסוחט כסות חייב, מפני שהוא

4610מכבס). תוס' ביצה ל, א ד"ה זמנין (בסחיטת מים, דאסורה משום לבון).

4611ולא רק כשסוחט ממש, אלא אף אם מנער

4612המים שעל הבגד, כדלקמן בסמוך (אבל לא ינערם מן המים),

4613ושם נסמן (הערה 425).

4614*

4615והיינו שמלאכת הכיבוס כוללת שני

4616חלקים: (א) שרייתו במים. (ב) סחיטת המים ממנו, וחייבים גם על כל אחד מהם לבדו:

4617(א) כאמור כאן (והסוחט את הבגד ...

4618חייב משום מלבן).

4619(ב) כדלקמן סי' שב ס"כ

4620(בגד שיש עליו איזה ליכלוך ... אם נתן על מקום המלוכלך מים ...

4621חייב, אע"פ שלא שכשך כלל, לפי ששריית בגד זהו כיבוסו), ושם נסמן (הערה 878).

4622ומכל מקום יש הפרש בין מלאכת סחיטת הבגד

4623לבין שרייתו, ששריית בגד אינו ככיבוסו אלא כשהוא בדרך נקיון, כדלקמן סי' שב

4624סכ"א (לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו

4625כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך, כגון המסתפג בסדין אחר

4626הרחיצה, וכן המנגב ידיו במפה אחר הנטילה, אע"פ שיש רוב מים על גופו ועל ידיו

4627ומטפיח הסדין והמפה, אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך. ומטעם זה התירו

4628להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם

4629כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם, ואינו דרך נקיון כלל).

4630משא"כ בסחיטת בגד, חייב משום מלבן

4631בכל אופן, אף במקום שאין לאסור משום שרייתו זהו כיבוסו, כדלקמן

4632סי' שכ ריש סכ"א (אסור לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה, שמא יתלכלך

4633במים, ויבא לסחטו, ויתחייב משום מלבן). והיינו שאף שאין

4634לאסרו משום שרייתו זהו כיבוסו (ויתבאר הטעם לקמן שם הערה קמט), מכל מקום אם יסחטנו

4635"יתחייב משום מלבן".

4636ולכן אף במקום ששרייתו אינו ככיבוסו,

4637גזרו בו כמה גזירות שמא יסחוט, כדלקמן בסמוך (שמא ישרו בגדיו במים

4638וישכח ויסחוט), וסנ"ט (שמא ישכח ויסחטנו). סי' שב סכ"א (משום

4639גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו). וכמבואר לקמן סי' שב בקונטרס אחרון (דאף

4640בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך להקביל כו' ... דאף בדרך

4641לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים), ושם נסמן (הערה 972).

4642*

4643ומה שנתבאר כאן "הסוחט ... חייב

4644משום מלבן". הנה באמת חייבים בסחיטת בגדים אף משום תולדת מפרק. אלא שלפעמים

4645חייבים בו רק משום מפרק (ולא משום תולדת מלבן), ולפעמים חייבים בו רק משום תולדת

4646מלבן (ולא משום תולדת מפרק), וכדלקמן סי' שכ סכ"א (מותר לפרוס סודר על פי

4647חבית של יין אדום או של שמן ... מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל

4648מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו, משום איסור מפרק, שהוא תולדת

4649הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק. אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן

4650צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי

4651לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך

4652אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים).

4653נמצא:

4654(א)

4655הסוחט בגדים ממים, אם צריך למים, חייב משום מלבן ומשום מפרק.

4656(ב)

4657אבל אם אינו צריך למים, חייב משום מלבן בלבד.

4658(ג)

4659הסוחט בגדים מיין אדום, אם צריך ליין, חייב משום מפרק בלבד.

4660(ד)

4661אבל אם אינו צריך ליין, פטור אבל אסור מדברי סופרים.

4662ואפילו אינו מים ולא יין אלא לכלוך,

4663אסור לסחטו מהבגד, כדלקמן סי' שב ס"כ (בגד שיש עליו איזה ליכלוך ... יקנח

4664הלכלוך בסמרטוט, ויזהר לקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור

4665בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסימן ש"כ).

4666והיינו כדלקמן שם סכ"ג (ספוג ...

4667אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין אצבעותיו), הרי שיש איסור בסחיטתו אף

4668דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים.

4669ויתירה מזו, שאפילו באבק ועפר וטיט שעל

4670הבגד, יש בו משום מלבן מדברי סופרים, כדלקמן סי' שב ס"ג (יש מי שאומר שאסור

4671לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום

4672שהוא ככיבוס, שהאבק מקלקל מראיתו, וניעורו ממנו הוא כיבוס), וסי"ז (טיט שעל

4673גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן). והיינו שאף

4674שאין דרך ללבן הבגד על ידי אבק וטיט וצואה, מכל מקום אחרי שיש כבר אבק וטיט וצואה

4675על הבגד ומנקים אותו הרי זה נראה מלבן.

4676[419]

4677גמרא קיג, ב (היה מהלך בשבת ופגע באמת המים ... ליעבר (שישים רגלו במים,

4678רש"י), זימנין דמיתווסן מאני מיא (ישורו במים, רש"י), ואתי לידי סחיטה).

4679רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פז, ד (אין יורדים למקום שיוכל להחליק במים, שמא

4680יפול ויחליקו רגליו ויטנפו כליו, ויבא לידי סחיטה). רמ"א סמ"ו (אסור

4681לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה).

4682ואף במקום שהתירו לילך במים לצורך מצוה,

4683הצריכו עכ"פ לעשות שינוי, כדי שיזכור ולא יבוא לסחוט, כדלקמן סי' תריג

4684ס"ח (ההולך לבית המדרש ... או לצרכי שאר מצות, יכול לעבור במים עד

4685צוארו ... ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת

4686חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים בחול, כדי שעל ידי השינוי

4687יזכור שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו).

4688ומה שלא אסרו ניגוב הידים והגוף,

4689שמא יסחוט המים מהמגבת, הוא כדלקמן ס"ס (שכיון שכל הרוחצין

4690מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה).

4691ומה שלא אסרו לילך בגשם, שמא יסחוט

4692המים מהבגד, הוא כדלקמן סס"א (לפי שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו,

4693שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו, לכן התירו לו בכל ענין).

4694[420]

4695משנה קמו, ב (מי שנשרו (לשון נפילה, תוס') כליו בדרך במים (שנפלו למים בשבת,

4696רש"י), מהלך בהן ואינו חושש). והיינו שלפי פירוש זה, נפל האדם למים עם בגדיו.

4697רמב"ם פכ"ב ה"כ (מי

4698שנשרו כליו במים, מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט). טור ושו"ע סמ"ה (מי

4699שנשרו כליו במים, הולך בהם, ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה).

4700[421]

4701כאן ודאי פירוש "נשרו" הוא מלשון שרייה, וכפירוש רש"י סה,

4702רע"א (מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים), וביצה ט, א ד"ה שוטחן (מי שנשרו

4703כליו בדרך במי גשמים).

4704[422]

4705שהרי במים מועטים, בכל אופן אין חוששים שמא יסחט, כדלקמן סנ"ט (שאין

4706בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433),

4707ומכל שכן שאינו צריך לפושטן מיד.

4708[423]

4709נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון סק"ט (מתניתין סוף פרק כ"ב, הגיע לחצר

4710החיצונה שוטחן כו', דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה, עיין סי'

4711ש"א סמ"ה). והיינו מה שלא העתיקו מהמשנה הנ"ל "מהלך בהן ואינו

4712חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן", שמע מינה שיכול להמשיך ולילך בהם כל היום.

4713[424] וכן לא הקפידו על מה

4714שמטלטל המים שעל בגדיו ברשות הרבים, כדלקמן סס"א (הרוחץ בנהר, צריך לנגב גופו

4715יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו עליו מים ויטלטלנו ד' אמות בכרמלית. אבל ההולך ברשות

4716הרבים ומטר סוחף עליו ועל לבושו, לא הקפידו חכמים על זה, לפי שהוא דבר שאי אפשר

4717לעמוד עליו, שלפעמים אדם הולך ברשות הרבים ופתאום ירד הגשם עליו. לכן התירו לו בכל

4718ענין (אף לצאת מביתו בשעת הגשם, שאין לאסור דבר לחצאין)).

4719[425]

4720כל בו סי' לא כו, ג (אבל אינו מנערן מן המים שבלועין, שאם ינער אותן יהיה חייב

4721משום סוחט, שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו, המים נסחטין ממנו). רמ"א

4722סי' שב ס"א (שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים).

4723[426]

4724סעיף ב (אם נפל במים, הואיל ונבלעו בו מים, אסור לנערו, מפני שדרך כל

4725בגד בלוע ממים, כשמנערין אותו נסחטין ממנו מים), ושם נסמן (הערה 772).

4726[427]

4727ברייתא וגמרא קמו, ב (אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין

4728אפילו בחדרי חדרים אסור. תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. תנאי היא, דתניא שוטחן

4729בחמה אבל לא כנגד העם, רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין). רי"ף סב, א (הלכה

4730כמחלוקת דברייתא, דקאי רב כוותיה). תוס' ע"ז יב, א ד"ה כל (נראה

4731לר"י דהלכתא כרב). ר"ן ביצה ה, א (יש להם לחכמים לחוש שמא יראהו אדם ברשות

4732היחיד ולאסור לגמרי). טור ושו"ע שם (ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא

4733יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים, אסור).

4734ומה שכתב כאן "שלא יחשדוהו שעשה

4735איסור של תורה", הוא כדלקמן סי' שה סי"ד (ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני

4736מראית העין אסרו אפילו בחדרי חדרים, מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים, לא

4737יחשדוהו באיסור של תורה, אלא באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים, לא החמירו כל כך

4738לאסור אף במקום שאין רואים. וכן הדין בכל כיוצא בזה), ושם נסמן (הערה 1239).

4739[428]

4740תשובת הרשב"א ח"ז סי' צא (לא אמרו אלא כששטחן בחמה בשבת, אבל שטחן מערב

4741שבת ... בהא כו"ע מודו דאינו צריך לסלקן). שו"ע סמ"ה (ולא אסרו אלא

4742לשטחן בשבת, אבל אם שטח מערב שבת כלים המכובסים, אינו חייב לסלקן בשבת).

4743[429]

4744תוספתא פי"ז הט"ז (לא ישטוח אדם את כליו ברשות הרבים לנגבן, אפילו מן

4745הזיעה). שו"ע סמ"ז (לא ישטח אדם את כליו בשבת, אפילו מן הזיעה).

4746ומזה למדו שגם במים מועטים אסור לשוטחן,

4747כמבואר במ"א ס"ק נה (ולא ישטחם, משמע דוקא כשנשרו במים, אבל אם נפלו מים

4748מועטים מותר לשטחן, דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס ... אך בסעיף מ"ז

4749משמע קצת דאסור, דהא אפילו בזיעה אסור). וראה לעיל (הערה 422).

4750[430]

4751מרדכי ס"פ תולין רמז תלד (יש לאסור לנגב הבגדים ששרויין במים סמוך לאש בשבת

4752משום מלבן ... ועוד יש לאסור משום מבשל). שו"ע סמ"ו (בגדים השרוים במים,

4753אסור לנגבם סמוך לאש). מלבושי יום טוב (אילו הוא לבוש בהם, דאם לא כן אף לשטחן

4754בחמה אסור כדלעיל, כך שמעתי מרבינו מהר"ר ליווא), הוא מהר"ל מפראג.

4755מ"א ס"ק נז (משום מלבן או משום מבשל ... ומיהו במקום שאין היד סולדת בו

4756ליכא משום בישול).

4757וכיון דמיירי "כשהוא לבוש בו ...

4758אינו שוטחו", לא נזכר הטעם השני "משום מלבן", כדלעיל סנ"ו (יכול

4759להלך בהן (כל היום), ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם)).

4760וראה שבת כהלכה פ"ו הערה כג.

4761[431]

4762משנה קמז, א (הרוחץ ... ונסתפג, אפילו בעשר אלונטיאות, לא יביאם בידו),

4763ופרש"י (שמא ישכח ויסחט בבואו). יראים השלם סי' עדר קלו, א (ולמדנו גם מזאת

4764המשנה שכל דבר ששרה במים אסור לטלטל, גזירה שמא יסחטנו וחייב משום ליבון). מרדכי רמז

4765תמב (מסתפג אדם בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. רבינו אליעזר ממיץ אומר, למדנו

4766ממשנה זו, דכל דבר השרוי במים אסור לטלטלו גזירה שמא יסחוט). רמ"א סמ"ו

4767(ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה).

4768וכיון שנתבאר לעיל סנ"ו (אינו צריך

4769לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן). לכן נתפרש כאן דמיירי "לאחר שפשטו

4770מעליו".

4771ואף שלענין מגבת נתבאר לקמן ס"ס (ומותר

4772לו גם כן להביא המטפחת בידו מבית המרחץ לביתו, אם יש שם עירוב, ואין חוששין שמא

4773ישכח ויסחטנו בהליכתו).

4774היינו מטעם האמור לקמן שם (לפי

4775שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו). משא"כ כאן בבגד שנשרה במים, אסרו

4776לטלטלו.

4777[432] יראים שם (והוא שיהא אותו דבר השרוי דבר

4778שאדם מקפיד עליו, אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו, כגון דבר העשוי

4779להיות שרוי מאליו לעולם, לא גזרינן ביה שמא יסחוט). מרדכי שם (והוא שיש אותו דבר

4780השרוי דבר [שאדם מקפיד] על מימיו). רמ"א שם (והוא שמקפיד על מימיו).

4781וכן הוא גם לקמן סי' שב סכ"א (גזרה

4782שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו, אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטם

4783ממנו אף בחול, כמו שנתבאר בסי' ש"א), וסכ"ג (מותר לקנח הספסל וכיוצא,

4784בבגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול). סי' שיט סי"ג (משמרת

4785שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל). סי' שכ סכ"א

4786(לפרוס סודר על פי חבית של מים לכסותה ... בגד העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו

4787חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד לכך).

4788וכיון שאינו מקפיד, לכן:

4789(א) אין חוששים שיסחוט אותו.

4790(ב) אין אומרים בו שרייתו זה כיבוסו,

4791כדלקמן סי' שיט סי"ג (משמרת שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה,

4792וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך,

4793אף להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו). סי' שכ סוף סכ"ד

4794(משום איסור ליבון אין לחוש ... מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר

4795בסי' שי"ט). סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ולפי זה מתורץ (דיש

4796לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום).

4797[433] ב"י סי' שיט

4798ד"ה כתב הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד

4799... לא אתי לידי סחיטה). רמ"א סי' שב ס"ט (ובגד שאין

4800עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט). מ"א כאן סקנ"ה

4801(דבמים מועטים כאלו, ליכא למיחש לכיבוס).

4802וכן הוא לקמן סי' שב סכ"א

4803(אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים,

4804משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו), ושם נסמן (הערה 886).

4805סי' שיט סכ"ג (ואין לאסור משום ... גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה

4806במים ... ובדבר מועט אין לחוש, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

4807וראה גם לעיל סנ"ו (מי שנשרו בגדיו

4808בגשמים הרבה), ושם (הערה 422).

4809לקמן סי' שב ס"ב (אם ירדו גשמים (הרבה) על שום בגד), ושם (הערה 773).

4810וגם בשריה מועטת יש שני פרטים:

4811(א) כיון שהיא רק שריה מועטת, אין

4812חוששים שיסחוט אותו.

4813(ב) כיון שאינו מקפיד עליו, אין אומרים

4814בו שרייתו זה כיבוסו, כדלקמן סי' שב סכ"א (במעט מים, שאין אומרים שרייתו בהם

4815זהו כיבוסו), ושם נסמן (הערה 895).

4816[434]

4817ט"ז סי' שכ סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים,

4818אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).

4819[435]

4820אליה זוטא סקל"ג (ודע דמשמע דדוקא במים אוסר, ולא בשאר משקים).

4821[436]

4822סעיף יג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין

4823חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם).

4824[437]

4825סעיף כא (שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם ... לא גזרו שלא לשרות

4826בגד במשקין שאין מלבנים, משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב

4827אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו

4828ממנו, מפני שאינן חשובים כלום, ואין דרך כלל לעשות כן).

4829[438]

4830היינו באופנים המותרים שיתבארו לקמן סי' שכו ס"א (אסרו חכמים לרחוץ כל גופו

4831או רובו בחמין ... אבל מותר לרחוץ בחמין פניו ידיו ורגליו ... וכל זה בחמי האור,

4832אבל בחמי טבריא מותר ... ואין צריך לומר בצוננים).

4833[439]

4834ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קמז, ב (הלכה מסתפג אדם באלונטית). טור ושו"ע

4835סמ"ח (מסתפג אדם באלונטית ... ולא חיישינן שמא יבא לסחוט).

4836והיינו אפילו במקפיד עליו לסוחטו בחול

4837(כאמור כאן), ואפילו אם יש עליו ריבוי מים, כדלקמן סי' שב בקונטרס אחרון סק"א

4838(ועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים ... לא גזרו על זה כמ"ש בסוף

4839סי' ש"א).

4840משא"כ במים מועטים, או שאין מקפיד

4841עליו לסוחטו בחול, אין חוששים לזה בכל אופן, כדלעיל סנ"ט (אלא

4842אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו ואף בחול לא היה סוחטו. או שאין בו אלא שריה

4843מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערות 432-433).

4844[440]

4845ר"ן (סב, ב) סוד"ה והא (יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסר

4846עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה).

4847הובא במ"א סקנ"ח.

4848ואף ששם מיירי ברחיצת וניגוב כל הגוף.

4849מכל מקום כן הוא לענין רחיצת "פניו ידיו ורגליו", כדלקמן סי' שב

4850סכ"ג (אבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה, אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן

4851פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה, כמו שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם)).

4852וכדלקמן בהמשך הסעיף (ואף

4853עכשיו בזמן הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת ... מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים).

4854[441] בקונטרס השלחן הגיה (ואחר כך גזרו גם על

4855חמי טבריא, שהיו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, ואחר כך).

4856[442]

4857ר' שמעון בן פזי משום ריב"ל משום בר קפרא מ, א (בתחלה היו רוחצין בחמין

4858שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו ... אסרו להן

4859חמי טבריה והתירו להן את הצונן, ראו שאין הדבר עומד להן, התירו להן חמי טבריה).

4860וכן הוא לקמן סי' שכו ס"א (מפני

4861הבלנים, שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו. ואף על פי שלא נחשדו ישראל על

4862השבתות לחלל בזדון, מכל מקום היו נותנים עצים תחת המים צוננים מבעוד יום סמוך

4863לחשכה, והם מתבערים והולכים כל השבת ומחממים את המים שעליהם, ודבר זה אסור משום גזרה

4864שמא ישכח ויחתה בגחלים משחשכה).

4865[443]

4866ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קמז, ב (ומביאה בידו לתוך ביתו). טור ושו"ע שם

4867(ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט).

4868[444]

4869רש"י קמז, א ד"ה אפילו (לא יביאם בידו בתוך ביתו אפילו על ידי עירוב,

4870שמא ישכח ויסחט בבואו). משא"כ כאן, שאין חוששים שמא יסחט, יכול להביאו לביתו

4871על ידי עירוב.

4872[445] ואף שלענין בגד שנשרה

4873נתבאר לעיל סעיף הקודם (בגד השרוי במים, אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח

4874ויסחטנו).

4875מכל מקום התירו כאן במגבת מהטעם האמור

4876כאן.

4877[446]

4878מ"א סקנ"ח (ולא יביאם בידו ... וצריך לומר כמ"ש הר"ן, דשאני

4879רחיצה וסיפוג דאי אפשר לעמוד בלא רחיצה וסיפוג). ועל זה מבאר כאן (שאי

4880אפשר לו להפקירו ולהניחו בבית המרחץ). וראה תהלה לדוד סקמ"ה.

4881[447]

4882ברייתא שם (ולא ימסרנה לאוליירין (בלנין, רש"י) מפני שחשודים על אותו דבר

4883(סחיטה, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא ימסור לבלנים, שהם חשודים על הסחיטה).

4884[448]

4885מ"א סקנ"ח (ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג. ומיהו

4886יש לומר, כיון דלא גזרו חכמים שרי).

4887[449]

4888שאם היה נאסר במנין חכמים, נתבאר לקמן סי' תסח ס"ב (כל דבר שנאסר במנין חכמים

4889על כל ישראל, אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אף על פי כן לא נתבטל האיסור,

4890עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש).

4891[450]

4892מ"א שם (ומכל מקום טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו).

4893[451]

4894תשב"ץ סי' לד (מותר ליטול ידיו מן הנהר בשבת, לפי שהוא כמו כרמלית. רק שינגבם

4895באותו מעמד, שלא יוליך המים בידו ד' אמות). שו"ע סמ"ט (מותר לרחוץ ידיו

4896בנהר בשבת, ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות). מ"א ס"ק

4897נט (שלא יוציאם, היינו בכרמלית).

4898[452]

4899רב יהודה קמא, א (מאן דסחי במיא, לינגיב נפשיה ברישא והדר

4900ליסליק, דילמא אתי לאתויי ד' אמות (מים שעליו, רש"י) בכרמלית). טור ושו"ע

4901סי' שכו ס"ז (הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו

4902המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית).

4903וכן הוא לקמן שם ס"ו (הרוחץ

4904בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות

4905בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' ש"א).

4906[453]

4907רא"ש פ"כ סי' יג (ולא דקדקו במהלך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל

4908לבושו). טור ושו"ע סי' שכו ס"ז (אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על

4909ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו).

4910וכן לא חששו בזה שמא יסחט, כדלעיל

4911סנ"ו (ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים, וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים

4912הרבה שירדו עליהם, אינו צריך לפושטן מיד, אלא יכול להלך בהן (כל היום), ואין

4913חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם)).

4914[454]

4915ט"ז שם סק"ב (נראה הטעם, דבזה אי אפשר להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות

4916הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן).

4917והיינו כי הוצאת מים הספיקים בלבושו היא

4918הוצאה שאינה כדרכה, וכדלעיל ס"ב (שהוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו או בפיו

4919או בין אצילי ידיו או במנעלו, וכל כיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה

4920פטור אבל אסור). וכאן (שאי אפשר לעמוד בו) לא גזרו חכמים.

4921[455]

4922ברייתא נ, א (יוצאין בפקורין ובציפא), לפירוש ר"ח שם, הובא בתוס' שם ד"ה

4923בפקורין (פר"ח כיפה שיש בה שער, ונותנין אותה בראש הקרח, ונראה שהוא שער ראשו).

4924רמב"ם פי"ט הי"ו (יוצאין בפקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין). מ"מ

4925שם (מ"ש רבינו שבראשי בעלי חטטין, נראה לי שהוא מפרש כפירוש רב האי, שהוא

4926מפרש פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער). שו"ע ס"נ

4927(יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין). מ"א ס"ק ס (ומניחין

4928פשתן שיהא נראה כשער).

4929[456]

4930הגהות מיימוניות שם אות ג (ותכשיט הוא על גבי הראש).

4931ואף שנתבאר לעיל סי"ב (אין

4932הקיטע שנקטעו רגליו יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט

4933לשום ראש שוקו בתוכו ... בשביל שלא יהא נראה כחסר רגל אלא נכה רגל, לפיכך כיון

4934שאינו צורך הילוכו (הרי הוא משוי) ואסור לצאת בו). ואין מתירים שם מטעם

4935תכשיט.

4936נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ה (עץ

4937בעלמא הוא, ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ). משא"כ בפשתן או

4938צמר שמניח בראשו, שרגילין להתקשט בהם.

4939[457]

4940גמרא שם (ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום ... מותר לצאת בהן). תוס' שם ד"ה אבל

4941(דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם מוכנים). שו"ע שם (שיצא בהם שעה אחת מבעוד

4942יום). מ"א סקס"א (דאם לא כן אף לטלטלן אסור).

4943[458]

4944סנ"ז (פשתן סרוק וצמר מנופץ שמניחים בעלי הקרחה בראשיהם כדי שיהיו נראים

4945כבעלי שער, אף על פי שלא חשב עליהם שיהיו מיוחדים לכך אלא הניחם על ראשו דרך מקרה

4946פעם אחת בחול, מותר לטלטלם בשבת להניחם בראשו או לצורך אחר).

4947וכן הוא לעיל סי"ח (יוצאין

4948בפשתן סרוק וצמר מנופץ ... ובלבד שהוכנו מבעוד יום בענין שאין בהם משום טלטול

4949מוקצה, על דרך שיתבאר בסי' ש"[ח]).

4950[459] בקונ' השלחן הגיה: בידו.

4951וראה משנ"ב ס"ק קפא.

4952[460]

4953כל בו סי' לא כט, ג (ומצאנו כתוב בשם הראב"ד ז"ל שמותר לצאת במצנפת

4954שתולין בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו, ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום,

4955וכן הסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו, או יש בו מכה אחרת). שו"ע

4956סנ"א (מותר לצאת במצנפת שתולים בצואר, למי שיש לו מכה בידו או בזרועו, וכן

4957בסמרטוטין הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה).

4958[461]

4959מ"א סקס"ב (הוא הדין בכרוכים על המכה ממש, כמ"ש סכ"ב).

4960[462]

4961סעיף יח (מותר לכרוך סמרטוט על המכה שבידו או שבאצבעו ולצאת בו לרשות

4962הרבים).

4963[463] בא ליישב קושיית האחרונים

4964על המ"א שהתיר על גבי המכה ממש, ומציין לשו"ע סכ"ב, שהיא ההלכה

4965דלעיל ס"כ (מותר לאגוד סמרטוט על הרטייה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו

4966לרשות הרבים), ואילו כאן מתיר המ"א אף לכרוך על המכה עצמה (ראה לבושי שרד

4967ומחצית השקל על המ"א).

4968ועל זה מבאר, שגם על המכה עצמה מותר

4969מטעם האמור לעיל סי"ח (כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו כמו מלבוש),

4970ושם נסמן (הערה 183).

4971ומה שנפסק בשו"ע סכ"ב (באגוד

4972שכורך על הרטיה שלא תפול מעליו יכול לילך בו, שאינם משוי), פירש באליה רבה

4973ס"ק נא (והא דקאמר לעיל באגד שעל הרטיה, רבותא קאמר, דאף על הרטיה מותר).

4974ודוקא לענין מטבע נתבאר לעיל סל"ד

4975(אם הוא מכה שאין המטבע מרפא אותה, ואינה קשורה עליה אלא להגן עליו שלא תנגוף

4976בקוצים ויתדות הדרכים, אסור לצאת בה, שהמטבע חשוב הוא ואינו מתבטל מחשיבותו להקרא

4977עליו שם מלבוש (ותכשיט) אלא אם כן יש בו צורך לרפואה), ושם נסמן (הערות 278-284).

4978[464] בדפוסים הראשונים לא נדפס

4979הפנים שעליו קאי קונטרס אחרון זה (ושלאחריו).

4980ושוב הגיעה לידינו ההשלמה מהפנים,

4981ונדפסה בפנים – תחלת הסימן.

4982[465] תוכן המשך הדברים בקונטרס

4983אחרון זה:

4984בפנים

4985הובא נפסק האור זרוע והגהות אשרי והרמ"א, שהאיסור לפסוע פסיעה גסה הוא רק

4986"אם אפשר לו בפחות", אבל כשאי אפשר בפחות, מותר. ונתבאר בפנים, דהיינו

4987שהתירו במקום שיש אמת המים או רפש וטיט.

4988ואף

4989שהי' מקום לומר, שלא התירו פסיעה גסה אלא באמת המים כיון שיש חשש דאתי לידי סחיטה,

4990כדאמרינן בגמרא "זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא

4991אפשר שפיר דמי", אבל ברפש וטיט שאין חשש סחיטה לא התירו פסיעה גסה.

4992מכל

4993מקום יש להוכיח שמותר אף ברפש וטיט. כי עכ"פ יש לו צער קצת לטנף רגלו, וגם זה

4994נחשב "דלא אפשר".

4995ועכ"פ

4996יש להתיר בזה פסיעה גסה יותר מאמה.

4997לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

4998רב ע' תשסח. ביאורי השלחן ע' רלו.

4999[466] עירובין פ"ד סי' ב ד"ה

5000ואסור (ואסור לפסוע יותר מאמה בשבת היכא דאפשר, מאו"ז), והוא באור זרוע הל'

5001עירובין סי' קמג (שאני

5002התם דאי אפשר בעבור אמת המים ... דכיון דלא אפשר שפיר דמי), וכדאמרינן קיג, ב (ופגע

5003באמת המים ... ליעבר, זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה, אלא בהא כיון דלא

5004אפשר שפיר דמי).

5005[467] בשו"ע ס"ג (היה הולך והגיע

5006לאמת המים, יכול לדלגו ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו

5007ראשונה קודם שיעקור שנייה. ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהלוך. ואסור

5008לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה).

5009ובכת"י: **דוקא, דהתם אי אפשר כלל בענין אחר, כדאמר רבא

5010בגמרא, ליקף קמרבה בהילוך, ליעבר במיא זימנין דמיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה,

5011והלכך כיון דלא אפשר שפיר דמי לדלג, וכן לפסוע פסיעה גסה.**

5012משא"כ ברפש וטיט שאין לחוש לסחיטה, לכאורה הי' אפשר לומר

5013שאסור לדלג עליו, או לפסוע עליו פסיעה גסה.

5014איסור מרבה בהילוך בשבת, ראה גם לקמן סי' שכג ס"ה (יותר

5015טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת מלהביא כל אחד ואחד בפני עצמו, מפני שמרבה בהילוך),

5016וסי' שלג ס"ג (מפני שמרבה בהילוך).

5017[468] מהלכה זו שהתירו לדלג באמת המים, יש

5018להוכיח שהתירו לדלג אף ברפש וטיט.

5019שהרי התירו בהלכה הנ"ל לדלג; לא רק כדי שלא יבוא לידי

5020סחיטה, אלא אף כדי שלא יצטרך להרבות בהילוך. ומזה מובן שהתירו לדלג אף כדי שלא יהא

5021לו צער קצת לטנף רגליו.

5022[469]

5023בכת"י: **וכיון דעל כרחך מותר להרבות בהילוך, אם כן מוטב

5024שיפסיע פסיעה גסה.**

5025וראה לקמן (הערה 483).

5026[470] סמ"ק סוס"י רפא ע' רפ (ונראה

5027לי כי בחורים המתענגים בריצתם, ובקפיצתם, מותר). טור ושו"ע ס"ב (בחורים

5028המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר).

5029[471]

5030בכת"י: כמו באמת המים.

5031[472] בכת"י: גבי אמת המים.

5032[473]

5033בכת"י: **משום דרב הונא התם סבירא ליה דאם פגע באמת המים

5034ואינו יכול להניח רגלו הראשונה על עבר השני קודם שתיעקר השניה מעבר זה, שאסור לדלג

5035ולקפוץ, ועל זה מתקיף לי' רבא היכי ליעבד, ליקף, קמפשי בהילוכא, ליעבר זימנין

5036דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה.**

5037[474] עז, ב (ההולך להקביל פני אביו או פני

5038רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ואינו חושש ... ובלבד שלא יוציא ידו

5039מתחת חפת חלוקו). רא"ש שם פ"ח ס"ד (והא דלא חיישינן לסחיטה ...

5040כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש, כדאמר לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת

5041חלוקו, מינכרא מלתא ולא אתי לידי סחיטה). טור סי' תריג (ובלבד שיעשה שינוי, שלא

5042יוציא ידיו משפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה). ב"י שם (שהוא מפרש

5043שטעם השינוי כדי שלא יבוא לידי סחיטה).

5044וכן הוא לקמן סי' תריג ס"ח (כדי שעל ידי השינוי יזכור

5045שהיום אינו חול ולא יבוא לסחוט את בגדיו).

5046[475]

5047בכת"י: ונתבאר זה לקמן בפנים (ולפנינו חסר).

5048[476]

5049בכת"י: **אבל אם חושש ללכלוך גופו, ודאי מניעת הצער חשוב כמו

5050עונג, ושרי אף בלא חשש איסור סחיטה, ולא איירי רבא בהא.**

5051[477] והיינו שגם הסמ"ק שהתיר לקפוץ

5052משום ענג, מכל מקום יאסור משום מניעת צער רפש וטיט.

5053וראה בדי השלחן סי' קז ס"ק ה. כנישתא דבי רב.

5054[478] עכ"פ בפסיעה גסה

5055"שיש בה יותר מאמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל השניה".

5056[479] כמועתק לעיל (הערה 7).

5057[480] פכ"ד ה"ד (ואסור לרוץ

5058ולדלג בשבת).

5059[481] שבת קיג, ב (לפסוע פסיעה גסה

5060בשבת).

5061ובכת"י: וכ"מ בהגהות מיימוניות שם אות ב (בעי

5062מיניה מר' ישמעאל בר רבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת וכו' עיי"ש). והיינו

5063שמ"ש הרמב"ם "ואסור לרוץ ולדלג", כן הוא מפרש את האמור בגמרא

5064"לפסוע פסיעה גסה".

5065[482] מב, ב (פסע ליה פסיעה גסה וקופץ).

5066[483]

5067בכת"י: **וכן דעת התוס' ואגודה. עי' מ"א (אם כן נהי דיש

5068להחמיר כפירוש רש"י (כמועתק לעיל הערה 8), מכל מקום במקום צער יש להקל. ועוד

5069אפשר דהגהות אשרי (עירובין פ"ד ס"ב) מאור זרוע** (כמועתק לעיל

5070שם)** אזיל לטעמי', דסבירא ליה דאיסור מרבה בהילוך וחשש איסור סחיטה שוים הם,

5071כמ"ש רמ"א סי' תרי"ג** (ס"ח: וכל מקום דמותר לעבור במים,

5072אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף)**, אם כן

5073אפשר שבמקום שאין חשש איסור סחיטה, כגון רפש וטיט, אסור להרבות גם כן בהילוך וחייב

5074לילך באמצע רפש לקצר דרכו** (ואם כן נפלה הההוכחה הראשונה הנ"ל. ראה לעיל

5075הערה 469).

5076משא"כ לפי משמעות אחרונים שם (כדלקמן שם סי"ג) **דאיסור מרבה

5077בהילוך נדחה מפני חשש איסור סחיטה, אלמא איסור זה דמרבה בהילוך קל מאד, והלכך

5078במקום רפש וטיט עכ"פ מותר להרבות בהילוך, ואם כן מוטב שידלג גם כן**

5079(שמבואר בגמרא שהוא קל יותר מלהרבות בהילוך).

5080[484] בדפוסים הראשונים לא נדפס

5081כאן הפנים שעליו קאי קונטרס אחרון זה (ושלפניו).

5082שוב הגיע לידינו ההשלמה מהפנים, ונדפסה

5083בפנים – תחלת הסימן.

5084אמנם לא הגיע לידינו אלא תחלת הסעיף

5085"במה דברים אמורים בהולך לדבר הרשות, אבל אם", וחסר המשך הסעיף, שיש

5086להשלימו על פי האמור בטור ושו"ע ס"א-ב "אלא אם כן הוא לדבר

5087מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בו. בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר.

5088וכן לראות כל דבר שמתענגים בו". ועל דברים אלו האחרונים קאי הקונטרס אחרון

5089שלפנינו.

5090[485] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5091אחרון זה:

5092בפנים

5093(בחלק החסר בהשלמה

5094ס"ב) נתבאר, שמה שהתיר בטור ושו"ע "וכן לראות כל

5095דבר שמתענגים בו", פירושו שהתירו "לרוץ כדי לראות כל דבר שמתענגים

5096בו", וכפירוש

5097הב"ח ס"ג (שהובא במ"א ס"ק ד), ואליה רבה ס"ק ו.

5098ומוכיח כאן שאין לפרש טעם ההלכה

5099כהט"ז, שהוא מטעם איסור להרהר בדברים חיצונים בשבת.

5100וגם אין לפרש כפירוש המ"א, שהוא

5101מטעם האיסור לראות דיוקנאות והכתב שתחתיהם.

5102לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5103רב ע' תשעא. ביאורי השלחן ע' רלח.

5104[486] סק"א (דלא נטעה לומר דהסמ"ק

5105שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג, בזה אינו מותר באמת ...

5106אלא הכונה להתיר ראיה לחוד, דהוה אמינא דיש איסור בראיה זו ... קמ"ל דכיון

5107דענג הוא לו שרי, וזה ענג שבת).

5108[487] שבת קנ, סוע"א (א"ר יהודה

5109אמר שמואל חשבונות של [מלך] ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת).

5110וכן הוא לקמן סי' שז סי"ג (אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום

5111ממנו, הרי זה חשבון שאינו צריך לו כלל, ומותר לחשבו בשבת).

5112[488]

5113הלכה יח (וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה, כלומר שאין שיחה בטלה

5114ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר, שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת).

5115וכן הוא לקמן שם ס"ב (ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם

5116זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בהם בשבת, שלא יהא דבור השבת כדיבור החול),

5117וסי"ג (ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת).

5118[489] אגרת התשובה יום ה (אסור לאדם שיהא לבו

5119טרוד בעסקיו בשבת, אפילו על ידי הרהור, שנאמר ועשית כל מלאכתך ואמרו רז"ל במכילתא

5120(יתרו, בחדש פ"ז אות ט) שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היא עשויה שלא תהרהר עליהם).

5121וכן הוא לקמן סי' שו סכ"א (מותר להרהר בעסקיו ... ומכל

5122מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה, אסור), ושם נסמן (הערה 1589).

5123[490] סי' שו (משום עונג שבת, מצוה שלא יחשב

5124בהם כלל).

5125וכן הוא לקמן שם (ומשום ענג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו,

5126אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה).

5127[491] סעי' ט (מן הדין מותר ... אבל מצוה

5128להמנע).

5129וכן הוא לעיל סי' רנ בקונטרס אחרון סק"ב ושם (ועיין סי'

5130רמט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין).

5131[492] סק"ד (וכן לראות, פירוש אף על פי

5132שאסור לראות דיוקנאות, כמ"ש סי' ש"ז סט"ו, מכל מקום אם הראי' עונג

5133לו, מותר לראות).

5134והוא האמור בשו"ע שם (כותל או וילון שיש בו צורות חיות

5135משונות, או דיוקנאות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים זו צורת

5136פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת).

5137וכן הוא לקמן סי' שז סכ"ט (כותל או וילון שיש בו צורות

5138חיות משונות, או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו כגון מלחמת דוד וגלית, וכתוב

5139תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת).

5140[493] קדושים יט, ד. שבת קמט, א (ודיוקנא

5141עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים). טור ושו"ע

5142יו"ד סי' קמב סט"ו (אסור ... להסתכל בנוי עבודת כוכבים).

5143[494] כמבואר בב"י שם על

5144הלכה זו (כיון שנהנה בראייה, כך מוכח בפרק כל שעה (פסחים כו, א) מההיא דא"ר

5145שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה, אבל איסור יש בהם). והיינו כדאמרינן שם (קול

5146ומראה וריח אין בהן משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא).

5147[495] ע"פ ב"ק צד, א (אין זה מברך

5148אלא מנאץ).

5149[496] שבת שם ד"ה ודיוקני (נראה דבשויה

5150לשם עבודת גלולים אמר, אבל לנוי מותר).

5151[497] שבת פכ"ג סי' ב (נראה דבעשויה לעבודה

5152זרה הוא, אף על פי שלא נעבדה עדיין, אבל לנוי מותר).

5153הובאו בש"ך שם ס"ק לג (בנוי אלילים, פירוש באלילים

5154עצמם שנעבדו, אסור להסתכל בהן לראות נויין, אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד, מבואר

5155בתוס' והרא"ש דמותר).

5156[498] אשר לזה מציין המ"א שם (כדלעיל

5157הערה 492).

5158[499] בברייתא שם (כתב המהלך תחת הצורה ותחת

5159הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת), ופרש"י (שמא יקרא בשטרי הדיוטות).

5160[500] שם סי' א (ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי

5161הדיוטות).

5162וכן הוא לקמן שם (גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות).

5163[501] תוכן המשך הדברים בקטע

5164זה:

5165לכאורה

5166הי' מקום להתיר שטרי הדיוטות משום ענג, כמו שהתירו ריצה משום ענג, שהרי שניהם

5167נלמדים מאותו פסוק "אם תשיב משבת רגליך גו' ממצוא חפצך".

5168אמנם

5169אין לומר כן, שהרי יש אומרים שגם מקח וממכר למדים מפסוק זה "ממצוא

5170חפצך", ומכל מקום פשוט שאסור אף לצורך ענג שבת.

5171אלא

5172ודאי לא התירו משום ענג אלא איסור הליכה ודבור (אם תשיב משבת רגליך גו' ודבר דבר),

5173ולא איסור שטרי הדיוטות ומקח וממכר (ממצוא חפצך).

5174[אלא

5175שמכל מקום יש הפרש בין איסור שטרי הדיוטות, שהתירו במקום מצוה, כדלקמן סי' שז

5176סכ"ג (ולצורך מצוה אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהרי איסור הקריאה

5177בשטרי הדיוטות אינו אלא משום ממצוא חפצך, ואיסור ממצוא חפצך לא שייך בדבר מצוה).

5178לבין מקח וממכר שאסרו אף במקום מצוה, כדלקמן סי' שו ס"ז (שבשבת עצמה לא התירו

5179לקנות אפילו לצורך מצוה), וסי' תמח סט"ז (שמקח וממכר גמור לא

5180התירו אפילו לצורך מצוה)].

5181[502] "ושטרי הדיוטות דאסיר למיקרי בהו,

5182פירש ר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום ממצוא חפצך ודבר

5183דבר".

5184וכן הוא לקמן סי' שז סכ"א (שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי

5185חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת, אסור

5186לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך).

5187ולפי זה הי' לכאורה מקום לומר שמותר משום ענג שבת, שהיא מצוה,

5188וכדאמרינן קיג, סע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).

5189אבל אין לומר כן, שהרי גם מקח וממכר למדו מפסוק זה, ואסור אף

5190במקום מצוה.

5191[503] שם קיג, ב ד"ה שלא (מקח

5192וממכר ... נראה לר"ת ... נפקא ממצוא חפצך).

5193וכן הוא בפירוש ראשון שברש"י ביצה

5194לז, א ד"ה משום מקח וממכר (ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב ממצוא חפצך ודבר

5195דבר).

5196אמנם להלכה קיי"ל כפירוש השני

5197ברש"י שם (אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה), כדלקמן סי' שו

5198ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה שמא יכתוב).

5199ולכן נאסר המקח וממכר אף לצורך מצוה, כדלקמן

5200סי' שו סט"ז (מקח וממכר שהוא שבות גמור, ולא הותר לדבר מצוה), ושם נסמן (הערה

52011571).

5202ודינו כמו שאר שבותים, דלקמן סי' שו

5203ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך מצוה), וסי"ב (כל דבר שהאסור

5204משום שבת גמור לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך למצוה).

5205ויתירה מזו, איסורו חמור יותר משאר

5206שבותים, שלמדים אותו מהאמור בנחמי' יג, טו-יז (בימים ההם ראיתי ביהודה ... ומוכרים

5207בשבת ... ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת), כמבואר

5208ברש"י ביצה כז, ב (אין פוסקין דמים, דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר

5209עזרא).

5210ולכן נתבאר לעיל סי' רסא, ס"ב ((ששבות

5211זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי'

5212יג)), ושם נסמן (הערה לג).

5213וכאן בא לבאר, שאף לדעת הפוסקים שאיסורו משום ממצוא חפצך, אסור

5214אף לצורך ענג.

5215[504] ראה תוספות הרא"ש קיג, ב (מקח

5216וממכר וחשבונות ... לר"ת, דהני נפקא לן כבר ממצוא חפצך). וראה כנישתא דבי רב.

5217[505] כדלקמן סי' שו ס"ז (שבשבת

5218עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה, אלא בדרך המותר אפילו לדבר הרשות, דהיינו

5219בהקפה).

5220[506] "ובני אדם שסיפור שמועות ודברי

5221חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול".

5222וכן הוא לקמן שם ס"ב (ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים

5223הוא עונג להם מותרים לספרם בשבת כמו בחול).

5224[507] כמבואר בשו"ע

5225ס"ב (בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר).

5226שדוקא שני אלו התירו כשהוא ענג לו.

5227[508] המנויים לעיל (הערה 2).

5228[509] כמו כאן בכתב שתחת

5229הדיוקנא, שאסור משום שטרי הדיוטות, שאסור משום ממצוא חפצך.

5230[510] ראה לעיל סי' רמב ס"ט ובקונטרס

5231אחרון שם סק"ה. לקוטי שיחות חי"א ע' 66 בשוה"ג.

5232[511] שאינה חשובה מצוה כלל, כדלעיל סי' כה

5233סל"ה (מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה ... שאין כאן מצוה כלל).

5234[512] פכ"ג הי"ט (אסור לקרות בשטרי

5235הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק).

5236וראה לקמן סי' שז סכ"ג (משום גזרה שמא ימחוק). לעיל (הערה

5237503).

5238[513] סקי"א (דהרמב"ם כתב טעם

5239איסור זה משום שמא ימחוק, כמבואר בפירוש בפכ"ג).

5240[514] סי' רפא בסופו (וכן לראות כל דבר

5241שמתענגים בו לראותו). כלומר, שההיתר לרוץ כדי להתענג, הוא לא רק כשהריצה עצמה היא

5242התענוג, אלא אף כשרץ כדי לראות משהו שמתענג בראייתו, מותר. ולדוגמה כשרץ אל הנהר,

5243כדי להספיק לראות ספינה יפה העוברת בו.

5244[515] ד"ה כתוב בספר המצות (דלישנא הכי

5245איתיה בסמ"ק, בחורים המתענגים בריצתן וקפיצתן מותר, וכן כל דבר שמתענגים בו

5246לראותו).

5247[516] סעיף ג (כלומר, וכן מותר להם לרוץ או

5248לדלג כדי לראותו, כיון שאינו רץ אלא להתענג בראייתו).

5249[517] ס"ק ו (וכן לראות וכו', פירוש

5250לרוץ לראות).

5251[518] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5252אחרון זה:

5253בפנים

5254ס"ג נפסק, שאם הולך בנעל שברגל אחת, וברגל השנית יש לו מכה, אין לחוש שישחקו

5255עליו, כי מכתו מוכחת עליו.

5256ולא

5257העתיק דעת הרש"ל להחמיר, כי אין להחמיר בדברי סופרים נגד רוב דעות המתירים.

5258לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5259רב ע' תשעז.

5260[519] בגמרא יש שתי דעות (יש ברגלו מכה, נפיק.

5261בהי מינייהו נפיק. אמר רב הונא באותה שיש בה מכה, אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד.

5262וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה, אלמא קסבר לשום תענוג עביד, וזו שיש בה מכה

5263מכתה מוכחת עליה)

5264ונפסק בטור ושו"ע ס"ז כחייא

5265בר רב (יצא באותו שאין בו מכה). אבל בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג, דפוס ברלין

5266סי' לא (וקיי"ל כרב הונא, דרבי יוחנן קאי כותי').

5267ובב"ח ד"ה ולא יצא במנעל (פסק [הטור] כחייא בר רב,

5268דנפיק באותה שאין בה מכה, וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אבל

5269בהגהות מהרש"ל (לטור ד"ה באותו) הביא תשובת מהר"ם דפסק כרב הונא,

5270דנפק באותה שיש בה מכה. ולכן נראה לפע"ד להחמיר בפלוגתא דרבוותא, שלא יצא

5271במנעל אחד לא באותה שיש לו מכה ולא באותה שאין לו מכה). הביאו הט"ז ס"ק

5272ד (וזהו כחייא בר רב. אבל בהגהות רש"ל מייתי תשובת מהר"מ דפסק כרב הונא

5273דנפק באותו שיש בו מכה. וכתב מו"ח ז"ל על כן יש להחמיר שלא לצאת כלל

5274במנעל אחד, בין שיש בו מכה בין באין בו).

5275[520] כדלקמן סי' שמה סי"א (ויש אומרים

5276שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית. ועל

5277פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

5278[521] סעיף כג (ועל פי דבריהם אין למחות

5279עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו

5280רשות הרבים כלל אלא כרמלית).

5281[522] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5282אחרון זה:

5283(א)

5284בפנים ס"ה נתבאר, אשר לשיטת הגאונים מותר לתחוב מחט שאינה נקובה בבגד לחבר

5285קצוותיו, אם אין עליה תכשיט; כדעת המ"א והט"ז, ודלא כדעת המחבר, שמתיר

5286אף ביש עליה תכשיט, ודלא כדעת הב"ח, שאוסר אף באין עליה תכשיט. ותתבאר הלכה

5287זו לקמן סי' שג סי"א.

5288(ב)

5289עוד נתבאר בפנים ס"ה, שאף שלשיטת הגאונים מותר לכתחלה לתחוב מחט שאינה נקובה

5290בבגדו לחבר קצוותיו, מכל מקום אין להקל

5291בזה, כי לשיטת הרי"ף והרמב"ם חייב חטאת.

5292ואף

5293שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו דמיירי בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו, ובמ"א

5294נתבאר שהמחלוקת היא בתחובה בבגדו למשוי, ולא לחבר קצוותיו. ולפי זה יש להתיר

5295בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו לדברי הכל.

5296מכל

5297מקום נראה מהסוגיא דלא מיירי בתחובה בבגדו למשוי, אלא לחבר קצוותיו. וגם המ"א

5298חזר בו ופירש דמיירי בתחובה בבגדו לחבר קצוותיו. ולכן נפסק בפנים ס"ה, שאין

5299להקל אף כשאינה נקובה ותחובה בבגדו לחבר קצוותיו.

5300*

5301אף

5302ששני פרטים אלו נתבארו בפנים ס"ה, מכל מקום נסמן קונטרס אחרון זה בפנים

5303ס"ד, שבו מתחיל ביאור הלכות המחט באיש.

5304לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5305רב ע' תשעח. ביאורי השלחן ע' רמ.

5306[523] ד"ה ולא תצא במחט שמחלקת (ומה

5307שכתב סמ"ג (ל"ת סה יח, ב) וז"ל מחט שאינה נקובה, וראשה אחד עב,

5308וסוגרת בה מפתחי חלוקה או הצעיף, לא תצא, ואם יצתה אינה חייבת חטאת, ואסורים משום

5309דילמא שלפא ומחויא ... וגם בספר התרומה (סי' רמ צ, א) כתוב דמחט שאינה נקובה וראשה

5310אחד עב וסוגרת מפתחי צוארה או בצעיף לא תצא, צריך לומר דהכי פירושו, מחט שאינה

5311נקובה שדרכה להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה או בצעיף, לא תצא בה כשהיא תחובה לה

5312בבגדיה במקום שאינו סוגר ולא מעמיד הצעיף, שאם הוא במקום שסוגר או מעמיד לכתחלה

5313נמי שרי).

5314והיינו שמפרש בדברי ס' התרומה והסמ"ג, שמבארים דין התוחבת

5315בבגדה מחט שאינה נקובה וראשה אחד עב כתכשיט, שדרכה להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה –

5316שאם תוחבת אותה כדי להיות סוגרת בה מפתחי חלוקה, מותר אף לכתחלה, אף אם יש עליה

5317תכשיט בראשה.

5318והוא כדעת רש"י ס, א ד"ה

5319טהורה (דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי).

5320[524] דהא דתנן נז, א (לא תצא

5321אשה ... במחט שאינה נקובה, ואם יצאת אינה חייבת חטאת), מיירי רק כשעשויה לתכשיט,

5322ואינה סוגרת בה מפתחי חלוקה; משא"כ כשסוגרת בה מפתחי חלוקה, מותר לכתחלה אף

5323אם יש עליו תכשיט.

5324[525] שם יח, ג (דלא גזרינן באיש דילמא שליף

5325ומחוי ... ולא קשיא ממפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חביריו ... שמא מפתח

5326של זהב שאני שהוא תכשיט גדול).

5327והוא האמור בירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי

5328ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו, וגערו בו חביריו, משום תכשיט).

5329[526] סי' שג ס"ט (לא תצא במחט נקובה,

5330ואם יצאה חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת

5331בה קישוריה, אסור).

5332אשר ממה שכתב שאם אינה מעמדת אסור (ולא חייב), מובן דמיירי

5333בתכשיט, ומכל מקום כתב "אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו", אף שהוא גם

5334תכשיט. והוא כאמור לעיל שהמחבר סובר בדעת הסמ"ג כרש"י, להתיר גם בזה.

5335[527] סק"ח (אם היא עשויה כמין תכשיט

5336בראשה, אפילו מעמדת בה קישוריה, אסורה, דלמא מחויא, כמ"ש ב"י בשם

5337הסמ"ג והתרומה, דסבירא להו כמ"ש התוס' דאע"ג דהוה לצניעות גזרינן

5338דלמא מחויא, עיי"ש, דלא כהרב"י).

5339והיינו שהב"י פירש בדברי הסמ"ג וס' התרומה כדעת

5340רש"י, שבמעמדת בה קישוריה מותרת אף אם הוא תכשיט. וכן פסק בשו"ע שם,

5341להתיר במעמדת בה קישוריה אף אם הוא תכשיט.

5342אבל המ"א חולק עליו, ומפרש בדברי סמ"ג וס' התרומה

5343כדעת התוס', שחלקו על רש"י וכתבו ס, א ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי שאינה

5344אלא כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), והיינו שלא התירו במעמדת בה קישוריה אלא

5345כשאינה תכשיט.

5346ומה שאסרו ס' התרומה והסמ"ג משום דלמא שלפה ומחויא, היינו

5347כשמעמידה בה קישוריה והיא גם תכשיט.

5348[528] סק"ח (קשה דעל כרחך כאן מיירי

5349שאינו תכשיט, דאם לא כן אף במעמדת אסור דלמא שלפה לדעת התוס' כמו שכתבתי לעיל. ואם

5350כן באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת, דהוה ליה משוי).

5351והיינו שפירש בדברי השו"ע כדעת התוס' הנ"ל, ולכן

5352נדחק בהמשך דברי השו"ע. אבל בחנם נדחק, כי הב"י פוסק כדעת רש"י,

5353כמבואר במ"א, ולא כדעת התוס'.

5354[529] וכן נפסק לקמן סי' שג סי"ג

5355(לא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ... משום

5356גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו).

5357[530] סי' שג ד"ה ומ"ש אבל (במחט ...

5358אינה נקובה ... אף על פי שמעמדת בה קשוריה, אסורה לצאת בה, שהרי אינה יכולה לצאת

5359בכל הדברים הצריכין לה, כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט הוה ליה משוי. וכן כתבו

5360התוס' והרא"ש להדיא).

5361ועל זה כתב המ"א שם (ולא דק, שהתוס' והרא"ש כתבו כן

5362ארש"י עיי"ש, דמיירי שאין צריך כלל למחט הזה לצורך הלבוש ... אבל

5363כשמעמדת בה קישוריה, אדרבה פריך בגמרא ותשתרי).

5364וכן נפסק לקמן סי' שג סי"א (דרך הנשים להעמיד

5365קישוריהן במחטין, כגון מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט זו מן

5366התורה, אע"פ שאין עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה

5367הרי היא כבית יד להמלבושים ... מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט,

5368אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה), ושם נסמן (הערה 1054 והערה 1057).

5369[531] כדלעיל (הערה 525).

5370[532] כמבואר בפנים ס"ו (מיני

5371תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט בתכשיטין הללו, כגון מחט

5372שאינה נקובה לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה וכל כיוצא בה, הרי הם אסורים אף לאנשים

5373לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין תכשיט אחד בין אנשים לנשים), ושם נסמן (הערה 86).

5374[533] כמבואר במ"מ

5375פי"ט ה"ג (דין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ... וכן פירש"י

5376ז"ל. וכן פירש רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל. וכן נראה מדברי

5377הרמב"ן ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל). שהיא דעה הא' בשו"ע

5378ס"ח (לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא,

5379בנקובה חייב, ובשאינה נקובה פטור).

5380[534] ס, א ד"ה טהורה (דכיון

5381דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי); כנזכר לעיל, שמתיר תכשיט באשה כשהוא לצניעותא.

5382[535] שם ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי

5383שאינה אלא כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), וכמובא לעיל (הערה 527).

5384[536] ראה תוספות הרא"ש שם (לפי שאינה אלא

5385כטבעת הכלים וטהורה היא ואינה תכשיט). וראה כנישתא דבי רב.

5386[537] אחרי שנתבאר שלפי דעת

5387הגאונים וסייעתם, שרי לגמרי לצאת במחט שאינה נקובה במפתחי חלוקו, בא לבאר מה

5388שנתבאר בפנים ס"ה (אין להקל, לפי שיש חולקים ואומרים שאיש היוצא במחט שאינה

5389נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב).

5390ואף

5391שהמ"א מפרש מחלוקותם דוקא כשאינו לצורך לבישה, אבל אם הוא לצורך לבישה מותר

5392לדברי הכל. מכל מקום מוכח מהסוגיא דלא מיירי בזה, כי אם כשהוא צורך לבישתו, שגם זה

5393חייב לדעתם.

5394וגם

5395המ"א עצמו חזר בו בסי' שג, ופירש דמיירי כשהוא צורך לבישה.

5396[538] על מה שנתבאר בשו"ע ס"ח (ואם

5397יצא בנקובה חייב, ובשאינה נקובה, פטור. ויש אומרים בהפך). כתב המ"א ס"ק

5398טו (והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט, הוי דרך הוצאתו בכך

5399וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט, אלא שנחלקו

5400באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד).

5401והיינו שהמחלוקת היא כשתוחבים המחט בבגד למשוי (שלא לתכשיט

5402ושלא להעמיד מפתחי החלוק). אבל אם תוחבה לצורך לבישה, אף הרי"ף והרמב"ם

5403יודו שמותר.

5404[539] שהרי המשנה (נז, א) דמיירי באינה נקובה

5405באשה, מפרשינן בגמרא (ס, א) דמיירי בתכשיט (טס של זהב). ואם כן איך אפשר לפרש

5406לדעתם, שמה שאמר עולא סב, א (אמר עולא וחילופיהן באיש), דמיירי כשתוחבה שלא לצורך

5407לבישה וקישוט. וגם קשה קושית הגמרא (ס, א) מחט שאינה נקובה למאי חזיא (ומתרצינן

5408בגמ' לענין תכשיט, אבל לפירוש המ"א תישאר הקושיא).

5409[540] "חייבת, אפילו מעמדת בה קישוריה,

5410דאין דרך להעמידה בנקובה, והוי משוי".

5411וכן הוא לקמן שם סי"א (מחט נקובה אין דרך

5412הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת).

5413נמצא שגם מחלוקת הגאונים עם הרי"ף והרמב"ם מיירו

5414כשהוא לצורך לבישה. ולכן נתבאר כאן בפנים ס"ה (שיש חולקים ואומרים

5415שאיש היוצא במחט שאינה נקובה התחובה בבגדו לצורך הלבישה, הרי זה חייב).

5416וראה גם מהדורא בתרא לסי' שא (ד"ה אבל) דמשמעות

5417הרי"ף והרמב"ם דמיירו אפילו צורך לבישה.

5418[541] שגם לפי האמור כאן שמחלוקותם היא

5419בתוחבה לצורך לבישה, מכל מקום "לדינא הכל אמת", מה שנתבאר במ"א

5420ס"ק טו (והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט, הוי דרך

5421הוצאתו בכך וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום דאינו תכשיט).

5422[542] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5423אחרון זה:

5424בפנים

5425סי"ב נתבאר שאין הקיטע יוצא בקב שלו משום דהוי משוי, כדעת רש"י.

5426ואף

5427שהתוס' הביאו מסקנת הגמרא ביומא דיש עליו תורת מנעל, ואסור שמא ישמט ויביאנו בידו.

5428מכל מקום קיי"ל כרי"ף ורמב"ן, שפסקו כדעת חכמים שאין תורת מנעל על

5429מנעל של עץ.

5430ומכל

5431מקום מותר לצאת בו בשבת, כיון שכל גופו נסמך עליו בהליכתו.

5432אבל אסור לצאת בקב הקיטע, כיון שאינו צורך הילוכו. אלא שאין איסורו מהתורה, דהוי

5433הוצאה שלא כדרכה.

5434ואף

5435אם קב הקיטע מחופה עור, שנחשב מנעל, קיי"ל כרבי יוסי לאסור לצאת בו, שמא ישמט

5436ויביאנו בידו, אלא אם כן נקשר למעלה, או מלובש טוב.

5437לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5438רב ע' תשפד. ביאורי השלחן ע' רמג.

5439[543] ד"ה אין הקטע (ופירש

5440רש"י ... דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי).

5441[544] סו, רע"א

5442(דלאו תכשיט הוא), ובתוס' שם סה, ב בשמו (דלאו תכשיט הוא, ואינו מנעל והוי משוי),

5443וביומא עח רע"ב ד"ה הקיטע (פרש"י משום דלאו תכשיט הוא, ומשמע דאסר

5444ליה משום דחשוב כמשוי, ולא הוי מנעל).

5445[545] סעיף טו (כיון דאינו צורך

5446הילוכו, אסור). ונתפרש בפרמ"ג א"א ס"ק כז (ומלשון השו"ע [כאן]

5447סעיף ט"ו, דאינו צורך הילוכו, משמע דהוה משאוי, לא דמשלפי), ובלבושי שרד שם

5448(כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידיה הוא).

5449וכן נראה מדברי המ"א ס"ק כז, כדלקמן (הערה 588). ראה מכון לשבתך פירושים סט"ו.

5450כנישתא דבי רב.

5451[546] ס"ק טז (משמע דטעמו הוא משום

5452משאוי כדפרש"י).

5453[547] סה, ב ד"ה הקיטע (והקשה

5454רבינו תם דבמסכת יומא (עח, ב) משמע דלכו"ע מנעל הוא, ואסור לנעול בו ביום

5455הכיפורים, ולענין שבת בהא הוא דפליגי, דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי

5456ורבי מאיר לא גזר), וביומא עח, ב ד"ה הקיטע, הא' (ור"ת הקשה דהא מסקינן

5457הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות, אבל לכולי עלמא מנעל

5458הוי).

5459[548] ל, א ד"ה הקיטע (דנהי דרבי יוסי

5460נמי מודה דמנעל הוא, אפילו הכי גזרו דלמא משתליף ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות

5461הרבים. הכי אסיק רבא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפרק [בתרא] דיומא (עח, ב), ולא

5462כן פרש"י ז"ל בכאן).

5463[549] עח, ב (אלא אמר רבא לעולם דכו"ע

5464מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומר

5465סבר לא גזרינן).

5466[550] כמבואר בר"ן יומא ב, סוע"א (הלכך

5467בכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביום הכיפורים, זהו דעת הרב אלפסי ז"ל ... הרב

5468אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מיקרי מנעל).

5469[551] שלא אסרו לנעול בו ביום הכיפורים אלא

5470במחופה עור, כדלקמן שם ס"ב (ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור אסור).

5471[552] ד"ה ומ"ש ודוקא (שכל מנעל

5472שאינו של עור יוצאין בו ביום הכפורים. וכתב הר"ן שכן דעת הרי"ף ... ולענין

5473הלכה, כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור, הכי

5474נקטינן).

5475[553] במלחמות יומא שם (אלא אמר רבא לעולם

5476מנעל הוא, כלומר רבי יוסי כרבי מאיר סבירא ליה דאמר מנעל הוא ... לאפוקי מרבנן

5477דפליגי עלייהו גבי חליצה ושאר מילי ... מדתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת

5478בו ויוצאין בו בשבת דברי ר"ע ולא הודו לו, כדאיתא בפרק במה אשה, וברייתא היא

5479ששנויה במסכת עדיות, וקתני סנדל של עץ ושל סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין

5480בו בשבת, ולא הודו לו, אלמא רבנן פליגי עליה בין בשל עץ בין בשל סיידין, לומר שהן

5481פסולין לחליצה). וקיי"ל כרבנן.

5482[554] עתה בא לבאר הטעם שפסק

5483בפנים "אבל מי שאינו קיטע מותר לו לצאת במנעל של עץ", ודלא כפי שפסק לקמן

5484בהלכות יום הכיפורים, לאסור לצאת בהם בשבת.

5485כי

5486לקמן שם פסק כהר"ן, ואילו כאן פסק כרבינו ירוחם ורמ"א.

5487[555] יומא שם ד"ה ומיהו (דמידי

5488דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת, דכיון דמנעל מותר בו, כל מידי

5489דלא הוה ליה מנעל, הוה ליה משוי ואסור לצאת בו. אבל ביום הכיפורים שהמנעל אסור

5490ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין, לא הוו משוי, אלא כמנעל הוו לההוא יומא).

5491וכן נפסק לקמן סי' תריד ס"ד (אף על פי

5492שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לרשות הרבים, כיון שאינו דרך מלבוש, מכל מקום ביום

5493הכיפורים כיון שאסור בנעילת הסנדל ואי אפשר לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך

5494מלבוש לאותו היום).

5495[556]

5496סעיף טז (מותר לצאת במנעל של עץ).

5497[557] נתיב יב ח"ה עד, ב (סנדל

5498של עץ ... ראיתי כל העולם נוהגים בו היתר ... וראיתי בכל המקומות שעברתי נוהגין בו

5499היתר).

5500[558] נתיב ז ח"ב נא, ג (ולעולם

5501לא ראיתי מי שנהג בו היתר לצאת בסנדל של עץ). הרי דעת רבינו ירוחם שסנדל של עץ יש

5502לו דין מנעל, ולכן אסור לצאת בו ביום הכיפורים, ומותר לצאת בו בשבת. אבל אנחנו

5503דקיי"ל שאינו מנעל, ומותר לצאת בו ביום הכיפורים, מה טעם התירו לצאת בו בשבת.

5504[559] סי' תריד וכתב רבינו ירוחם (נ"ז

5505ח"ב נא ע"ג) לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ). אליה זוטא

5506שם ס"ק א (ונראה לי להחמיר עכ"פ במנעל של עץ, כי רבינו ירוחם וריא"ז

5507אסרו).

5508הובא גם לקמן שם סוף ס"ב (ומי שאפשר לו טוב להחמיר בסנדל

5509של עץ אפילו אינו מחופה עור). וצויין במקורות שם (אליה זוטא. רבינו ירוחם).

5510[560] שמתירים לצאת בסנדל של עץ

5511ביום הכיפורים, כמבואר בשו"ע סי' תריד ס"ב (אסור לנעול סנדל או מנעל של

5512עור), אבל של עץ מותר, כיון שאינו מנעל; ומתירים לצאת בסנדל של עץ בשבת, כמבואר

5513ברמ"א כאן סט"ז (מותר לצאת במנעל של עץ), כיון שהוא מנעל.

5514[561] עח, ב (עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו

5515ואמר אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים ... מתיב רמי

5516בר חמא הקיטע יוצא בקב שלו (בשבת, רש"י) דברי רבי מאיר, ור' יוסי אוסר (קסבר

5517לאו מנעל הוא, רש"י), ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים). והיינו

5518שבתחלה מדמין שבת ליום הכיפורים (שמה שמותר בשבת (כיון שהוא מנעל) אסור ביום

5519הכיפורים (כיון שהוא מנעל). ומביאים ברייתא, שאפילו לדעת רבי יוסי האוסר בשבת

5520(כיון שאינו מנעל), מודה שאסור גם ביום הכיפורים (אף שאינו מנעל). אבל לכל הדעות

5521אין מקום להתיר הן בשבת (כיון שהוא מנעל) והן ביום הכיפורים (כיון שאינו מנעל).

5522וראה תהלה לדוד ס"ק ט. כנישתא דבי רב.

5523[562] עתה בא לבאר הטעם למה

5524שנפסק בפנים סי"ב (שכל דבר שיש עליו תורת מלבוש מותר ללבשו ולצאת בו אף שאינו

5525צריך ללובשו לצורך הליכתו אלא לצורך אחר ...

5526להתחפש בו שלא יראה חסר רגל ... קב זה אין עליו תורת מנעל כלל, הואיל והוא של עץ).

5527והיינו

5528שבאמת מותר לצאת במנעל של עץ הן בשבת, אעפ"י שאין לו דין מנעל – כיון שהוא

5529נסמך עליו הוי כמנעל, והן ביום הכיפורים, כיון שאין לו דין מנעל. ומה שדימו שבת

5530ליום הכיפורים, הוא רק לענין קב הקיטע (שאינו בא להגן על הרגל, וכיון שהוא של עץ

5531ואין לו דין מנעל, וגם אינו נסמך עליו, אסור לצאת בו בשבת).

5532וכן

5533נתבאר בכת"י (הועתק לעיל הערה 153).

5534[563] כמבואר בפנים סי"א (ואף

5535כשמתכוונת בו להציל מטינוף בלבד, אם ... היא מתעטפת בו ... כדרך מלבוש

5536... מותרת לצאת בו).

5537[564] משא"כ בפשתן או צמר,

5538נתבאר בפנים סס"ב (בעלי הקרחה שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ,

5539שיהא נראה כשער בראשיהם, מותרים להניחו בראשיהן בשבת ולצאת בו לרשות הרבים, שתכשיט

5540שלהם הוא).

5541וראה כנישתא דבי רב, כמה פרטים בהלכה

5542זו.

5543[565] סי' ה (דמי שנכווצו גידי שוקיו מותר

5544לצאת במקל בשבת ... דאינו יכול לילך כלל בלא מקל וכמנעלים דידיה דמו).

5545[566] סי' ז (גרסינן ... כאן באנפליא של עור

5546כאן באנפליא של בגד. וגרסינן נמי בירושלמי ... מאן דאמר יוצאין בשל בגד. ומאן דאמר

5547אין יוצאין בשל עור). וכתב על זה הב"י סי' תריד (נראה מדבריו שכל מנעל שאינו

5548של עור יוצאין בו ביום הכפורים).

5549[567] אהא דאמרינן סו רע"ב (התם לתרוצי

5550סוגיא עבידא, הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא), פרש"י (לתרוצי סוגיא, לתקן

5551פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות, ולא לסמיכת כל גופו).

5552[568]

5553כמועתק לעיל (הערה 162).

5554וכן הוא לקמן ס"ק ו.

5555[569] ביצה שם (דאינו יכול לילך כלל בלא מקל,

5556וכמנעלים דידיה דמו).

5557[570] שאי אפשר לילך בלעדם, כמו

5558שאי אפשר לילך בלא רגלים.

5559[571] שכיון דאינו יכול לילך

5560בלא מקל, הרי כל גופו נסמך עליו, והוי המקל כמו מנעלים.

5561[572] סעיף טו (כיון דאינו צורך הילוכו, אסור).

5562[573] עתה בא לבאר מה שנתבאר

5563בפנים סי"ב (ואף אם קב זה מחופה עור, שאז יש תורת מנעל עליו), על פי הגמרא

5564ביבמות.

5565ומבאר

5566הטעם שאף שלא הובאה הלכה זו בשו"ע, מכל מקום הובאה כאן בפנים.

5567[574]

5568והובא רק בלבוש סט"ו (מיהו אם הקב הזה מחופה עור ... מותר לצאת

5569בו).

5570[575] הסוברים שמנעל של עץ

5571אין שמו מנעל, כנסמן לעיל (הערה 553).

5572מכל מקום מודים הם שאם מחופה עור שמו מנעל, כדתנן יבמות קא, א (חלצה בסנדל ... של

5573עץ ... חליצה כשרה), ובגמרא שם קג, ב (מאן תנא ... אבוה דשמואל אומר במחופה עור

5574ודברי הכל).

5575וכן הוא לקמן סי' תריד ס"ב (ואפילו סנדל של עץ ומחופה עור

5576אסור. ואפילו מי שהוא קיטע אסור לו ללבוש קב שלו (פירוש מי שנקטעו רגליו עושה לו

5577דפוס כמין רגל וחוקק בו בית קיבול ומניח ראש שוקו בתוכו) אם הוא מחופה עור).

5578[576] עיקר מחלוקת רבי מאיר

5579ורבי יוסי היא בקב הקיטע שנחשב מנעל לדעתם, ונאסר לרבי יוסי משום דילמא מיפסק ואתי

5580לאתוי, כנסמן לעיל (הערה 549).

5581וכן אסר רבי יוסי במנעל של עץ שמחופה

5582עור, מטעם דילמא מיפסק ואתי לאתויי. וקיי"ל כרבי יוסי לאסור.

5583ולכן לא העתיקו בשו"ע היתר מחופה

5584עור, כיון שבכל אופן אסור לרבי יוסי.

5585[577] שם סוד"ה הקיטע, הא' (על

5586ידי שהוא מחופה, הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו).

5587[578] סה, ב ד"ה ואלא

5588מיהו (דכיון דמחופה עור, אף הוא מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט), ושו"ת ח"א סי' תרז (דכיון

5589דמחופה עור דמיהדק ולא מישתמיט).

5590[579] ס"ק כד (כיון דמחופה עור

5591מהודק ולא מישתמיט (רשב"א)).

5592[580] ומה שהתוס' הצריכו קשירה,

5593והרשב"א לא הצריך קשירה.

5594[581] כאופן הא' בתירוץ התוס' שם (במחופה עור

5595דקאמר היינו בפנים, שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו).

5596[582] שצריך קשירה, כבאופן השני בתירוץ התוס'

5597שם (יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו).

5598[583] סעיף טז, בשם הרשב"א שם (מותר

5599לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול. וכן בפנטני"ש דמשתלפי

5600במהרה וממילא).

5601וכן הוא בפנים סוף סי"ב (וכל שכן שמותר לצאת

5602במיני מנעלים המחופים עור שקורין (פאנטיני"ש), אע"פ שיכולים להשתמט מהרגלים

5603במהרה, שכיון שהרגל נכנסת בעור החופה, אין חוששין שישמטו לגמרי).

5604[584] ס"ק יז (זה לא כתב בשו"ע.

5605ונראה שנכלל במ"ש בסעיף ט"ז בפנטניש, וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן

5606תר"ז).

5607[585] אליה זוטא ס"ק טז (משמע דטעמו הוא

5608משום משאוי כדפרש"י, ואם כן אסור מדאורייתא).

5609[586] שצויין בתחילת הקונטרס אחרון, שקב

5610הקיטע אינו תכשיט אלא משוי.

5611[587] פי"ט הט"ו

5612(ואין הקיטע יוצא בקב שלו. נקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי

5613המלבוש, ואם יצאו פטורין).

5614[588] סוף ס"ק כז (כתב הרמב"ם

5615אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור). והיינו שברמב"ם הי' אפשר לפרש, שמה

5616שסיים "ואם יצאו פטורין" קאי רק על נקטמין (שהיא ההלכה שבפנים סט"ז

5617(אין יוצאין באנקטמין ...

5618ואם יצא בהם פטור (שאין זו דרך הוצאה לרוב בני אדם)). אבל במ"א פירש

5619דקאי גם על אם יצא הקיטע בקב, שהוא פטור, שאינה הוצאה כדרכה.

5620וכן הוא בכת"י, שהועתק לעיל הערה 145 (ואעפי"כ אינו חייב על זה מן התורה (רמב"ם,

5621לפ"ד המ"א, מפני שלא הוציא כדרך המוציאים).

5622[589] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5623אחרון זה:

5624בפנים

5625סי"ג נפסק שהחיגר והזקן מותר להם לצאת במקל, רק כשאינו יכול לילך בלעדיו וגם

5626בבית אינו הולך בלא מקל, אבל ההולך בבית בלא מקל אסור, אף אם גופו מתנענע ומתיירא

5627פן יפול.

5628ואף

5629שהט"ז התיר בזה; מוכח מהפוסקים שבאופן זה אסור.

5630והיינו

5631בין אם נפרש שמתיר אף כשנסמך עליו רק בשעה שמתיירא ליפול, ובין אם נפרש שמתיר רק

5632כשנסמך עליו מעט בכל הליכתו, מכל מקום נראה מהפוסקים שלא להתיר אלא כשכל גופו נסמך

5633עליו בכל הליכתו.

5634לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5635רב ע' תשצג. ביאורי השלחן ע' רמט.

5636[590] סקי"ב (נראה לי דאם הולך

5637במקום שיש חשש שיפול, כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע, וכיוצא בו שהולך בחורף

5638על מים הנגלדים שקורין איי"ז, מותר לצאת במקל, דבעית לילך שם).

5639[591] פי"ט הט"ו אות ב (אבל

5640זקנים שמנענעים גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן כדי לילך דרך ישר, כיון

5641דלתרוצי סוגיא עבידי, לסמוך בהן פן יפול).

5642ואף שבמהדורת פרענקל הגיהו "[ולא] לסמוך בהן פן

5643יפול"; הרי נתפרש בתחלת דברי הגהות מיימוניות שם (אבל זקנים שמנענעים

5644גופן, אסורין לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן). ומקורו מרש"י שבהערה הבאה (מפני

5645שרגליו ושוקיו רותתות, ולא לסמיכת כל גופו). וכן הוא בסמ"ק סי' רפב ע' ש (אבל

5646זקנים שמנענעים גופם, אסור). וכן הובא במ"א ס"ק כז (ואף על פי שמנענע גופו

5647אסור, סמ"ק). שכל זה מורה דמיירי שגופו מתנענע ורגליו רותתות וחושש שיפול,

5648ומכל מקום אסור לצאת בהם בשבת.

5649ואפשר שהגיהו כן בדברי הגהות מיימוניות,

5650על פי דברי הט"ז הנ"ל.

5651[592] שם מספר התרומה סימן

5652רמ (זקנים שהולכין במקלות מחמת זקנה, אסור לצאת בהן בשבת, דלתרוצי סוגיא והלוך

5653עבידי וטהורין, כדתניא מקל של זקנים טהור, וקאמר טעמא, דלא עבידי כי אם ללכת בו

5654דרך ישר).

5655והוא האמור בברייתא וגמרא

5656סה, סע"א (תניא מקל של זקנים טהור מכלום (משום דלאו לסמיכה עביד, שעל רגלו

5657מהלך, ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים, רש"י). ורבא התם לתרוצי סוגיא עבידא

5658(לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו,

5659רש"י), הכא לסמוך עילויה הוא דעבידא וסמיך עליה).

5660[593] כלשונו של רש"י שם

5661(ואע"ג דמיסתמיך עליה לפרקים).

5662בענין "פעמים נסמך עליהם",

5663ראה לעיל (הערה 159).

5664[594] פ"ו סי' יז (ויראה דוקא מי שאינו

5665יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו, אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות,

5666וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו, לא יצא בו בשבת).

5667[595] של הט"ז שם (וכדאיתא לענין לכתף

5668דאמרינן פרק אין צדין שאני ילתא דבעיתא). והיינו כדאמרינן ביצה כה, ב (והא רב נחמן

5669שרא לה לילתא למיפק אאלונקי (שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו וזה בכסאו

5670יושב על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא, רש"י). שאני ילתא דבעיתא (ליפול,

5671רש"י)).

5672[596] ד"ה שאני (אם תאמר והא לא התירו

5673אלא כי יש בה צורך רבים כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלמא נמי הלכה לצורך רבים).

5674[597] טור ושו"ע ס"ב (ואיש שהיו

5675רבים צריכים לו ... מוציאין אותו על הכתף אפילו באפריון).

5676וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואם הוא אדם שרבים צריכים אליו ביום

5677טוב לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, מותר להוציאו בכסא אפילו על

5678הכתף).

5679[598] כמבואר בב"י ד"ה ומ"ש

5680ואם היו רבים צריכין לו מותר (והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין

5681זה גבי שבת, משום דסבירא להו דדוקא ביום טוב, דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא

5682מדרבנן משום זילותא דיום טוב, והיכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות

5683הרבים ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור).

5684[599] ס"ק כז (ונראה לי דמ"ש הטור

5685אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו מותר, מיירי גם כן במקום שיש עירוב).

5686[600] ד"ה אין יוצאין בכסא (ונראה לתרץ

5687דכיון דתנן בפרק המצניע (צג ב, צד א) המוציא את החי במטה, פטור אף על המטה, מפני

5688שהמטה טפלה לו, וחי לא מחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו, אם כן גם בשבת ליכא

5689בהוצאה זו אלא איסור דרבנן, ובמקום שרבים צריכים לו לא גזרו).

5690[601] דינו של הט"ז להתיר

5691לילך במקל במקום שהמים הגלידו וחושש שיפול, וכי היאך הגיע במקל זה מביתו עד למקום

5692זה שהמים הגלידו בו.

5693[602] ואין לומר שנזדמן לו מקל המונח במקום

5694שהמים הגלידו, שהרי הוא מוקצה, כדלקמן סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו

5695... כגון ... עצים וקנים וקורות ... אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם).

5696[603] "אין מנהיגין בהמה

5697במקל". ובט"ז שם ס"ק ה (אפילו אזמניה מאתמול, דלאו מוקצה הוא).

5698ובמ"א שם ס"ק ב (אפילו אזמניה מאתמול לכך). וכן הוא לקמן שם ס"ד (ואפילו הזמין המקל מערב יום

5699טוב וייחדו לכך, שאין כאן איסור לא משום הוצאה ולא משום טלטול עצים).

5700[604] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5701אחרון זה:

5702בפנים

5703סי"ג נתבאר האיסור לצאת במקל שאין כל גופו נשען עליו, וכן הסומא והאנשים

5704החשובים. ואף ביום טוב אסור, כמבואר בסי' תקכב.

5705ושם

5706ס"א נתבאר שהאיסור הוא רק לצאת לרשות הרבים או לכרמלית, אבל במקום שיש עירוב

5707יכולים לצאת. והוא כדעת האליה רבה, דלא כמ"א שאסר אף במקום שיש בו עירוב משום

5708עובדין דחול.

5709ומוכיח שיש בזה חילוק בין מקל

5710וכיו"ב, שאיסורו מטעם שהוא דרך חול, ולא אסרו בו אלא ברשות הרבים וכרמלית,

5711ולא במקום שיש עירוב. לבין קופה וכיו"ב, דמחזי כרוצה להוליך הרבה, שיש אוסרים

5712אף בחצר, ויש אוסרים רק ברשות הרבים וכרמלית, ויש אוסרים במבוי המעורב

5713שרבים מצויין בו, ולא בחצר שאין רבים מצויין בו. וכאופן האחרון נפסק

5714בפנים בכמה מקומות (כנסמן לקמן הערות 645-647).

5715לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5716רב ע' תשצז. ביאורי השלחן ע' רנא.

5717[605] ס"ק כז (איש בעלמא שאינו

5718נושא לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת, כמ"ש סימן

5719תקכ"ב).

5720[606] סעיף א (אין הסומא יוצא במקלו).

5721וכדתניא ביצה כה, ב (אין הסומא יוצא במקלו), ופרש"י (דהוי דרך חול ואיכא

5722זלותא דיום טוב).

5723וממה שנאסר אף ביום טוב משום זילותא, לומד המ"א, שכן הוא

5724בשבת אף במקום שיש עירוב.

5725[607] סק"א (וכתב הרש"ל (ביש"ש

5726פ"ג סי' יד) בשם הרא"ש, ומכל מקום נראה דאין אסור ביום טוב אלא ברשות

5727הרבים או בכרמלית הדומה לרשות הרבים).

5728וכן הוא לקמן שם ס"א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא

5729לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב).

5730[608] כאן ד"ה ומ"ש ואם היו (שהרי

5731פירש רש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם).

5732[609] בגמרא ביצה כה, ב (ובלבד שלא יכתף ...

5733באלונקי (שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו, וזה בכסאו יושב על זרועותם,

5734דמתחזי דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק, רש"י) ... אמימר ומר זוטרא מכתפי

5735להו (בבית המדרש עד מקומם, רש"י) בשבתא דרגלא, משום ביעתותא ואמרי לה משום

5736דוחקא דצבורא).

5737והיא ההלכה דלקמן סי' תקכב ס"ג (מותר להוציא אדם לרשות

5738הרבים ... אבל אסור להוציאו על הכסא, דהיינו שהוא יושב בקתדרא ובני אדם טוענין

5739אותה, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב. ואם הוא אדם שרבים צריכים אליו ביום טוב

5740לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, מותר להוציאו בכסא אפילו על הכתף

5741(פירוש שבני אדם נושאין הכסא על כתפם דרך פרהסיא) ובתוך אפריון).

5742ומדברי רש"י

5743הנ"ל למדים, שבמקום שאין ביעתותא או דוחקא דצבורא אסרו אף בבית המדרש.

5744ולכאורה יש ללמוד מזה אף לענין מקל, שאיסורו הוא אף במקום שיש עירוב, משום זילותא

5745דשבת, וכדברי המ"א הנ"ל.

5746[610] שם ד"ה אלונקי (דמתחזי דרך חול

5747ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק), וזה אסרו אף בבית. משא"כ במקל, שאינו אלא

5748זילותא דשבת, לא אסרוהו אלא כשהולך בו ביום טוב בכרמלית או ברשות הרבים.

5749[611] משנה ביצה כט, סוע"ב (וכן המוליך

5750את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו).

5751[612] ביצה שם ד"ה וכן (לא יפשיל קופה

5752לאחריו, דגנאי יום טוב, שנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול).

5753וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ח (המוליך תבן בקופה להיסק או

5754לבהמה, לא יפשיל את הקופה לאחוריו, לפי שהוא גנאי יום טוב, שנראה כמי שמתכוין

5755למלאכה רבה, או להוליך למקום רחוק כדרך חול). ומטעם זה אסרו שם אף בתוך החצר.

5756[613] במשנה שם (המביא כדי יין ממקום למקום,

5757לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו. וכן המוליך את התבן לא יפשיל

5758את הקופה לאחוריו, אבל מביאה הוא בידו). נראה מכך שדין שניהם שוה. ולדעת הפוסקים

5759שאסור להביא כדי שמן בקופה (הדין הראשון) אף בחצרו, אם כן מובן שאסור להפשיל הקופה

5760לאחריו (הדין השני) אף בחצרו.

5761[614] ביצה טז, א ד"ה המביא (ואף על גב

5762דמסקינן בפרק מפנין (קכז, א) דאפושי במשוי עדיף מאפושי בהלוכא, שאני הכא דעביד

5763עובדין דחול).

5764והיינו שמקשה מהמשנה בביצה כט, ב (המביא כדי יין ממקום למקום

5765לא יביאם בסל ובקופה (לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת

5766משאות, רש"י) אבל מביא על כתפו (אחת או שתים, רש"י). הרי שההלכה במסכת ביצה

5767היא, שעדיף שיפיש בהלוכא, ולא יפיש במשוי (כמה כדים בקופה).

5768על המשנה שבת קכו, ב (מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל

5769תבואה מפני האורחים (אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה, רש"י)),

5770ובגמרא שם קכז, א (איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמר, בארבע וחמש קופות אין

5771טפי לא, אלמא למעוטי בהילוכא עדיף, או דילמא למעוטי משוי עדיף ... דכו"ע

5772מעוטי בהילוכא עדיף). הרי שהמסקנא במסכת שבת היא, שעדיף לאפושי במשוי (בקופות

5773גדולות), ולא יפיש בהלוכא.

5774ועל זה תירץ הר"ן "שאני הכא דעביד עובדין דחול".

5775וביאר במחצית השקל על המ"א סי' שכג ס"ק ז (נראה מדבריו דאינו מחלק בין

5776יום טוב לשבת, אלא בנותן שלש או ארבע תוך קופה אחת דדמי לעובדין דחול גם בשבת

5777אסור, ועל ידי קופה עצמה ואינו נותן כלים תוך הקופה גם ביום טוב מותר).

5778ומזה למדנו דעת הר"ן שהאיסור לתת כדי יין בקופה הוא גם

5779בשבת בחצר שמותר לטלטל בו.

5780וכשם שאוסר בחצר כשנותן הכדים בתוך הקופה ומוליכו בחצרו משום

5781עובדין דחול, כן יפרש גם בסיפא דמתניתין (לא יפשיל את הקופה לאחריו), שאסור אף

5782בחצרו.

5783[615] הוכחה הנ"ל מדברי הר"ן הובאה

5784בב"י ד"ה המביא (ומיהו מדברי הר"ן (טז, א ד"ה המביא) נראה קצת

5785שסובר כדעת רבינו, דשבת ויום טוב שוין לענין זה, שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת שלש

5786וארבע בתוך קופה אחת, מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות).

5787והיינו שהתוס' מקשה בביצה כט, ב ד"ה המביא (ותימה דאמרינן

5788בשבת פרק מפנין (קכו, ב) מפנין ד' קופות או ה', וכל שכן שיהא מותר ביום טוב. ויש

5789לומר דהתם מיירי [בשבת] שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו, ועל כן מותר,

5790והכא מיירי ביום טוב שיכול להוציאו לחוץ ורואין אותו, ועל כן יהא אסור, שהרואה

5791אותו אומר לצורך חול מביא אותם). הרי שלדעת התוס' איסור זה הוא רק במקום שאינו

5792מעורב, ושייך רק ביום טוב ולא בשבת.

5793אמנם הטור הביא הלכה זו בהלכות שבת סי' שכג (המביא כדי יין

5794וכדי שמן לא יביאם בסל וקופה כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתיפו וכיוצא בזה,

5795שישנה מדרך חול, אפילו אין בשינוי קלות במשא. ואם אי אפשר לו לשנות, מותר). הרי

5796שאוסר אף בשבת במקום המעורב.

5797ועל זה כותב הב"י שגם הר"ן סובר כהטור שאין הפרש בין

5798יום טוב לשבת, שאסור אף במקום המעורב.

5799*

5800ואף שהמ"א מפרש בדעת הטור שלא אסרו בחצר, אלא במבוי

5801המעורב, מכל מקום מביא את דעת הר"ן לאסור אף בחצר, כמבואר בדבריו סי' שכג

5802ס"ק ז (מ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף, מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת

5803דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח. מיהו בר"ן משמע דכשנותן

5804כדים בקופה הוי כעובדא דחול).

5805וכן נפסק לקמן סי' שכג ס"ד-ה (המביא כדי יין לסעודה ממקום

5806למקום דרך מבוי המעורב, לא יביאם בסל ובקופה ... אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או

5807מבית לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם, יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת),

5808שהוא כדעת הטור לפירוש המ"א.

5809[616] נמצא ששלושת איסורים אלו

5810(כיתוף ומפשיל ונתינה לקופה), הם אף במבוי המעורב, ולדעת הר"ן אף בחצר, דמחזי

5811כרוצה להוליך. אבל מקל לא אסרו אלא ברשות הרבים.

5812[617]

5813ים של שלמה ביצה פ"ג סי' יד (ודוקא ברשות הרבים או בכרמלית).

5814והיינו שאסרו רק לצאת במקל ביום טוב למקום שאסור לצאת בו בשבת, משום עובדין דחול;

5815משא"כ במבוי המעורב.

5816[618] ד"ה ומ"ש ואם (וכתב

5817מהרש"ל היכא דאין רבים צריכין לו דאסור אף ביום טוב, היינו דוקא ברשות הרבים,

5818או בכרמלית דמיחלף ברשות הרבים, אבל מבית לחצר היכא דלא עירב שרי).

5819[619] סק"א (וכתב רש"ל בשם

5820הרא"ש, ומכל מקום נראה דאין אסור ביום טוב אלא ברשות הרבים או בכרמלית הדומה

5821לרשות הרבים).

5822וכן הוא לקמן שם ס"א (הסומא והזקן אין יוצאים במקל לא

5823לרשות הרבים ולא לכרמלית, מפני שהוא דרך חול וזלזול ליום טוב).

5824וכשם שביום טוב לא גזרו אלא על רשות הרבים וכרמלית, ולא על

5825מבוי (שאין צריך לערב בו ביום טוב), כן בשבת לא אסרו אלא במקום שאסור בטלטול,

5826משא"כ במבוי המעורב.

5827וכן הוכיח אליה רבה כאן ס"ק לו (כתב מג"א דאיש בעלמא

5828שאינו נושא מקל לכבוד, אפילו במקום שיש עירוב אסור, דאיכא זילותא דשבת כמ"ש

5829סימן תקכ"ב, עד כאן. אבל מב"ח [ו]מט"ז בשם רש"ל שהבאתים שם

5830[סי' תקכב סק"א] מבואר, דביום טוב מותר אף באין עירוב, דליכא זילותא אלא

5831ברשות הרבים וכרמלית).

5832[620] שבזה לא הוי עובדין דחול,

5833אלא אם כן מוציאו ביום טוב לרשות הרבים או לכרמלית.

5834[621] סעיף טז (אבל שלא לצורך כלל,

5835אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו להיתר).

5836[622] שבת קמח, א (מכדי אמרו רבנן כל מילי

5837דיום טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין.

5838משום דלא אפשר). שלפום ריהטא נראה (כדלקמן) שאסרו אף בחצר, ואף שאינו אלא שואב מים

5839מהבור שבחצר להביאם לביתו, ולא נראה שיוליכו רחוק.

5840[623] מכל מקום צריך לומר, שגם

5841איסור שאיבת מים בחצבא הוא רק ברשות הרבים.

5842[624] שם ד"ה כל כמה דאפשר לשנויי

5843משנינן (דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו'). הרי שדין איסור שאיבת

5844מים מבאר למדים מדין איסור להביא כדי יין בקופה, וכשם שאיסור קופה הוא אף בחצר

5845כנ"ל, כן גם שאיבת מים מיירי אף בחצר. והיינו שאם הי' אפשר לשנות, היו אוסרים

5846לשאוב מים מבאר בלא שינוי.

5847[625] כדלעיל (הערות 614-615),

5848שלדעתו שאיסור קופה הוא אף בחצר. מכל מקום נראה שאיסור חצבא הוא רק ברשות הרבים.

5849[626] מצינו חילוק נוסף בינם.

5850[627] מאשר לאפושי במשאות, כדאמרינן בביצה ל,

5851א (אתקין רבא במחוזא, דדרו בדוחקא, לדרו ברגלא (משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול

5852בטורח אם בא לשאת אותו ביום טוב ... ישאנו ביום טוב ברגלא ... מפני שצריך לשנות,

5853וכשהוא משנה ישנה להקל משאו, ולא להרבות טורח ביום טוב, רש"י)). הרי שביום

5854עדיף להוסיף בהילוך במשא מועט, מאשר להוסיף בטורח משא כבד.

5855[628] גבי חצבא בשבת קמח, א (היכי לעבדי,

5856דמליין בחצבא רבא לימלו בחצבא זוטא, הא קא מפשו בהילוכא, דמליין בחצבא זוטא לימלו

5857בחצבא רבא, קא מפשו במשוי). הרי שלא העדיפו כאן אחד על השני.

5858[629] ואם כן אפשר לחלק בינם

5859גם, שאיסור קופה הוא אף בחצר, ואילו איסור חצבא הוא רק ברשות הרבים וכרמלית.

5860[630] קמח, א ד"ה אתקין (ובההיא

5861דלעיל בריש מפנין (קכז, א) לא שייכא עובדא דחול, שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית).

5862[631] קכז, א ד"ה של (והא

5863דתנן בפ' המביא (ביצה כט, ב) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה, היינו ממקום רחוק

5864דמיחזי כעובדין דחול, אבל הכא בביתו).

5865[632] קמח, א (מכדי אמרו רבנן כל מילי דיום

5866טוב כמה דאפשר לשנויי משנינן, הני נשי דמליין חצבייהו מיא, מאי טעמא לא משנין,

5867משום דלא אפשר).

5868[633] עירובין סח, א (מבואה דאית ביה תרי

5869גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף).

5870וכן הוא לקמן סי' שסו סי"ח (מצוה לחזר אחר עירובי חצירות

5871כדי שלא יבואו לטלטל באיסור).

5872[634] שבת קמח, ב (אמר ליה רבא בר רב חנן

5873לאביי ... הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי

5874לאיתויי, והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא

5875מידי). ששאלה זו שייכת רק בשבת, שיש לחשוש שיביא את החצבי מרשות הרבים לרשות

5876היחיד. ואם כן מדוע לא הקשה גם קושיא הראשונה הנ"ל (הני נשי דמליין חצבייהו

5877מיא, מאי טעמא לא משנין) בשבת.

5878[635] ולכן לא הקשה אלא מיום

5879טוב ששאבו בו המים בחצבי ברשות הרבים.

5880[636] שאסור לדעת הר"ן אף

5881בחצר (כדלעיל הערה 614).

5882[637] כדלעיל (הערות 609-610).

5883[638] עד כאן נתבאר שאף לדעת

5884הפוסקים שכדים בסל ומפשיל הקופה וכיתוף אסורים אף בחצר, מכל מקום מקל לא אסור אלא

5885ברשות הרבים וכרמלית.

5886עתה

5887מביא כמה פוסקים, שגם בשלשה הנ"ל לא אסרו אלא במקום שיש בו איסור הוצאה.

5888[639] הל' יום טוב פ"ה ה"א (אף על

5889פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה

5890בחול, אלא צריך לשנות).

5891[640] ס"ח (כלשון הרמב"ם

5892הנ"ל).

5893וכן הוא לקמן שם סט"ז (אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב

5894אפילו שלא לצורך אכילה, מכל מקום לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא נושא בחול).

5895[641] היינו ברשות הרבים או בכרמלית, אבל לא

5896בחצר.

5897[642] ביצה כט, ב ד"ה המביא (דהתם מיירי

5898שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו, ועל כן מותר, והכא מיירי ביום טוב שיכול

5899להוציאו לחוץ ורואין אותו, ועל כן יהא אסור, שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם,

5900ולהכי אסור).

5901[643] סי' תקי ס"ח (לא יביאם בסל ובקופה

5902לתת לתוכו ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח

5903שלצורך יום טוב הביאם). הרי שטעם האיסור הוא משום מראית העין.

5904וכן הוא לקמן שם סט"ז (אלא יוליכם על כתפו או לפניו אחד

5905אחד או שנים שנים, כדי שיהא ניכר שלצורך יום טוב הוא מוליכם).

5906[644] הל' יום טוב פ"ה ה"א-ג (לא

5907ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול ... וכן משואות שדרכן לישא אותן במוט ... שלא

5908יעשה כדרך שהוא עושה בחול ... אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומא יוצא במקלו,

5909ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא ... שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

5910[645] ס"ו (כל דבר שמותר לשלוח ביום טוב,

5911לא ישלחנו בשורה ... כדרך שהוא עושה בחול משום זלזול יום טוב ... כגון בחצר או

5912במבוי המעורב, אם רבים מצויין שם אסור).

5913[646]

5914ס"ק ז (מ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף, מיירי שמוליכין דרך

5915מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים, וכמ"ש סי' תק"י ס"ח. מיהו בר"ן

5916משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול).

5917וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ד-ה (המביא כדי יין לסעודה ממקום

5918למקום דרך מבוי המעורב לא יביאם בסל ובקופה ... אבל המביא כדי יין מזוית לזוית או

5919מבית לבית באותה חצר שאין רבים מצויים שם, יותר טוב להביאם בסל ובקופה בבת אחת).

5920[647] סי' תקי ס"ח (ודוקא כשמוליכין

5921ממקום למקום, אבל מזוית לזוית או מבית לבית באותו חצר, שרי בכל ענין).

5922וכן הוא לקמן שם סט"ז-יז (המביא כדי יין ממקום למקום לא

5923יוליכם בסל או בקופה, דהיינו שלא יתן ארבעה או חמישה כדים בסל או בקופה כדרך שהוא

5924עושה בחול, אלא יוליכם על כתפו או לפניו אחד אחד או שנים שנים כדי שיהא ניכר

5925שלצורך יום טוב הוא מוליכם. במה דברים אמורים כשמוליכם במקום שמצויים בו רבים,

5926כגון ברחובות או במבואות, אבל אם מוליכם מבית לבית בחצר אחת אין צריך לשנות כלל).

5927וכן לענין הנהגת בהמה במקל, כדלקמן סי' תקכב ס"ד (אין

5928מנהיגין את הבהמה במקל, אפילו בתוך מבוי המעורב, אם רבים מצויים שם).

5929והטעם שלא אסרו במקום שאין הרבים מצויים, נתבאר לקמן סי' שה

5930סי"ד (ואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אסרו אפילו בחדרי

5931חדרים. מכל מקום כאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה, אלא

5932באיסור מקח וממכר שהוא מדברי סופרים, לא החמירו כל כך לאסור אף במקום שאין רואים.

5933וכן הדין בכל כיוצא בזה).

5934אמנם לענין הפשלת הקופה לאחוריו, נכתב בסתם לקמן סי' תקי

5935סי"ח (המוליך תבן בקופה להיסק או לבהמה, לא יפשיל את הקופה לאחוריו, לפי שהוא

5936גנאי יום טוב, שנראה כמי שמתכוין למלאכה רבה, או להוליך למקום רחוק כדרך חול). וכן

5937לענין קתדרה נכתב בסתם לקמן סי' תקכב ס"ג (הועתק לעיל הערה 609).

5938וראה נימוקי יום טוב בסי' תקטז בקונטרס אחרון ס"ק ג.

5939כנישתא דבי רב כאן.

5940[648] תוכן המשך הדברים בקונטרס

5941אחרון זה:

5942א)

5943בפנים סל"ה נתבאר שמותר להתעטף בטליתו באופן ששוליה מוגבהין קצת מן הארץ, אם

5944היא "מכסה רוב גופו". וכן כשמתעטף בה תחת הגלימא מותר "כל שהוא

5945מכסה רוב גופו". ועוד נתבאר בפנים סל"ו, שאף אם כוונתו להתנאות בקיפול

5946זה, לא הותר אלא כש"אמצעית שוליה משולשלת למטה מכתפיו ומכסה רוב גופו".

5947וגם במלבושים שלנו, לא הותר להגביה שוליו בידיו אלא בענין ש"רוב גופו

5948מכוסה".

5949ומקורו

5950במה שנפסק בשו"ע – להתיר רק אם "מתקצר קצת מלמטה" וכן במ"א –

5951להתיר רק "במגביה קצת". ואף שלא פירשו כמה הוא קצת. מכל

5952מקום יש לקבל בזה את דברי הט"ז, שאם "מכסה רוב גופו, סגי".

5953ב)

5954עוד נתבאר בסל"ה לחלק בין טלית, שאסור להגביהה בידיו, לבין מלבושים שלנו

5955שמותר להגביהם בידיו, וכנפסק בשו"ע.

5956ואף

5957שבמהרי"ל וט"ז לא חילקו בין טלית לבגדים שלנו, דלא כמבואר בב"י

5958ובשו"ע. כל דבריהם הם לפי שיטת רש"י, שהאיסור לעשות הטלית כמרזב הוא

5959משום תקוני מנא. ולא קיי"ל כוותייהו בזה, כי רש"י יחידאה הוא בפירוש זה.

5960וכל

5961זה הוא לענין איסור הגבהת השולים בידיו, שאיסור זה חידש הרמב"ם, ונקט בלישניה

5962"המעוטף בטליתו", משא"כ במלבושים שלנו. אמנם לענין איסור הגבהתו על

5963כתפיו, שיש אומרים שיש בזה חיוב סקילה, יש לחוש לדעת הט"ז ולאסור.

5964ואף

5965שבב"י התיר במלבושים שלנו אף על כתיפו, מכל מקום חזר בו בשו"ע, ולא התיר

5966אלא "אם אינה מקופלת על כתפיו".

5967לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

5968רב ע' תתב. ביאורי השלחן ע' רנו.

5969[649] סקמ"ד (וז"ל מהרי"ל (הלכות

5970שבת סי' כג ע' ריד) הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא

5971יטנפו שוליהן אסורים, דנעשים באמצע כמרזב, אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול

5972עכ"ל. משמע דלא סבירא ליה לחלק בין דרך מלבוש או לא, אלא במגביה קצת, דמכל

5973מקום הוי דרך מלבוש, אבל להגביה לגמרי אסור).

5974[650] "אם אינה מקופלת על

5975כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה

5976כתפו וגופו, אף על פי שמתקצר קצת מלמטה, מותר".

5977[651] כמו בכל מקום שצריך להיות

5978מכוסה ראשו וגופו, כמבואר בפנים סי"א (אם אינו מונח על ראשה בלבד, אלא היא

5979מתעטפת בו גם כן רוב גופה כדרך מלבוש), וסל"ה (ומכסה רוב גופו ... מכסה רוב

5980גופו), וסל"ו (ומכסה רוב גופו ... יהא רוב גופו מכוסה ... מכסה רוב גופו),

5981וסל"ז (לכסות בו ראשו ורובו), וסמ"א (ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו). וכן

5982הוא לעיל רס"י טז (ואם הוא מתכסה בה ראשו ורוב אורך גופו).

5983[652] סוף סקכ"ד (ולענין הלכה יש להחמיר

5984כן, ואין לישא הטלית תחת הגלימה אלא אם כן שהוא פושטו ומתעטף בו, אף שאינו מגיע עד

5985למטה, אלא מכסה רוב גופו סגי).

5986[653] עתה עובר לנושא השני, מה

5987שנתבאר בסל"ה לחלק בין טלית, שאסור להגביהה בידיו, לבין מלבושים שלנו שמותר

5988להגביהם בידיו, וכנפסק בשו"ע.

5989ואף שבמהרי"ל וט"ז לא חילקו

5990בין טלית לבגדים שלנו. לא קיי"ל כוותייהו בזה,

5991[654] כנעתק לעיל (הערה 649).

5992[655] בגמרא קמז, א (בעו מיניה מהו לעשות

5993מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר רבי אלעי אסור לעשות מרזב בשבת, מאי מרזב אמר ר' זירא

5994כיסי בבלייתא), ופרש"י (אסור, משום תקוני מנא).

5995[656] משום איסור הוצאה, שהוא משוי ולא מלבוש.

5996[657] "מה שנוהגים הנשים לחגור בחגורה,

5997ואחר כך מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה ... חוששני בזה דהוה כמרזב דאסרינן

5998לעיל ... ועל זה יש לנו לומר הנח להם, מוטב יהיו שוגגים כו', כן נראה לי".

5999[658] "צ"ע טובא, מנא ליה לרבינו

6000בעל השו"ע חילוק זה, דאין לו שום יסוד ובנין ... ותו דכל הפוסקים ראשונים

6001ואחרונים כתבו לדין זה, וכי לא היה בזמן כלם בגדים כמו לדידן, דהיינו עם בתי הידים".

6002[659] סב, א (מאי מרזב, א"ר זירא כישי

6003בבלייתא. יש אומרים כי מרזב זה כשמתעטף אדם בסדינו ומקפל שני קצותיה כמין דרך

6004קיפול ויניחנה על כתיפו השמאלי, ויחזור ויקפל שאר טלית שמשולשל בצדו הימין ויניחנה

6005על כתיפו הימין, ונמצא טליתו מקופלת מכאן ומכאן ומשולשלת על כתיפו וחללו כנגד

6006השדרה ונראה כמרזב).

6007[660] פכ"ב סי' יא (כדברי הרי"ף).

6008[661] קמז, א ד"ה מהו (והיינו כשאין

6009צידי טליתו מקובצין, אלא צד אחד מונחת על כתפו אצל צוארו, וצד האחר נופל על שכמו

6010עד הזרוע, ואין בו שום כיסוי).

6011[662] "כגון שמקבץ ב'

6012קצותיה על כתפו".

6013[663] כנסמן לעיל (הערה 292).

6014[664]

6015ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לח.

6016[665]

6017לבוש סל"א (והני מילי בטליתות שלהם, שלא היו אלא יריעה אחת

6018מרובעת, כעין טליתות של מצוה שלנו. אבל מלבושים דידן שהם עשויים שיש בהם נקבים

6019מצידיהן, ויכולין ללובשן ולהוציא הידים מתוכן כשהוא לבוש בהן ומוציא ידיו מתוכן, מותר

6020לתפוש קצתם בידו ולהגביהן). אליה רבה ס"ק נד (אבל מלבושים דידן וכו', הקשה

6021הט"ז ... ולא קשה מידי).

6022[666] רש"י קמז, א ד"ה נשאל,

6023ור"ן סב, א ד"ה היוצא (כמועתק לעיל הערה 288), שהיא דעה הא' שבסל"ה, שחייב אף

6024אם הגביה צידיה על כתפיו, ואמצעית שוליה משולשלת על גופו.

6025[667] דלא סבירא ליה לחלק בין טליתות שלהם

6026למלבושים שלנו, לפי זה יהי' חיוב חטאת אף במלבושים שלנו שהגביה שולי הטלית על

6027הכתף.

6028[668]

6029סל"א (אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה,

6030מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה), הרי שהתיר במלבושים דידן רק לתפוס קצתם כו'.

6031[669] ד"ה והרמב"ם (מלבושין דידן

6032כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכם, אפילו מגביה שוליו, לעולם דרך מלבוש הוו. ועוד

6033דכל כהאי גוונא אפילו בטליתות דידהו שרי, דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא, לפי

6034שנראה כמשוי). הרי שלא אסר להניח על כתפו אלא בטליתות דידהו ולא במלבושים שלנו.

6035[670] שם (דכל כהאי גוונא אפילו בטליתות

6036דידהו שרי, דלא אסרו אלא להניח על כתפו דוקא, לפי שנראה כמשוי).

6037והקשה עליו בט"ז שם (ותימה הרי כתב הרמב"ם בתחלת

6038סעיף זה לענין קיפול דמקפלן בידו או על כתיפו, הרי דגם בידו שייך איסור זה כמו על

6039כתיפו, דהקיבוץ הוא עושה האיסור).

6040ועל זה מבאר כאן "דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו'

6041... ואפילו הכי בשו"ע חשש להחמיר", וחזר בו ממ"ש בב"י.

6042[671] וכן הוא בפנים סוף

6043סל"ו (אסור לתפוס קצתם בידיו להגביהם שלא יתלכלך, אפילו אינו תופס בשוליהם).

6044[672] תוכן המשך הדברים בקונטרס

6045אחרון זה:

6046בפנים

6047סל"ח נתבאר, שאם אין חשש להשאיר המעות בבית, יש להחמיר לפשטו גם בתוך הבית, "שמא

6048ישכח ויצא בו", כנפסק ברמ"א "במקום שאין צריך לו,

6049ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר".

6050ואף

6051שבלבוש נראה שמפרש דברי הרמ"א, שלא הצריך להחמיר לפשטו בתוך הבית, ולא אסר

6052אלא לצאת בו לחוץ, אם יכול להניחם בבית.

6053מכל

6054מקום יש להוכיח שזאת היא כוונת הרמ"א, שלא ללבשו בתוך הבית, שמא ישכח ויצא

6055בו:

6056(א)

6057שהרי כתב על זה רק "יש להחמיר", משא"כ בתחלה כתב "לא

6058יצא" שהאיסור הוא מעיקר הדין.

6059(ב)

6060שהרי מטעם זה אסר ללבוש הבגד שמעות בכיסו (ואין לחלק בין מעות שבכיסו למעות תפורים

6061בבגדו).

6062(ג)

6063שהרי כתב בסי' שי "אין

6064ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג",

6065שהוא האמור כאן.

6066לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

6067רב ע' תתח. ביאורי השלחן ע' רס.

6068[673] סוף סל"ג (אבל אם יוכל להיות יושב

6069בבית ולא לצאת, לא יצא. במקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית, יש להחמיר). והיינו

6070שביכול לישב בביתו "לא יצא" מעיקר הדין, ובמקום שיוכל להניחם בבית

6071"יש להחמיר" לפשטו אף בבית מטעם "שמא ישכח ויצא בו".

6072[674] סוף סל"ג (מיהו אם אפשר לו לישב

6073בבית ולא לצאת לא יצא, וכן אם אפשר להניחם בבית שאינו חושש מגניבה או גזילה, יש

6074להחמיר). והיינו שהאיסור בשני האופנים הוא שלא לצאת בהם לחוץ, ולא הצריך לפשטו

6075בתוך הבית.

6076[675] שבמקום שיכול להניחם

6077בביתו, מדינא אסור לצאת בהם לחוץ, דהא ליכא בזה פסידא כדי להתיר הוצאה שלא כדרכה.

6078[676] עתה בא להוכיח דעת

6079הרמ"א להצריך לפשוט הבגד שמעות בכיסו, אף בתוך הבית, מטעם שמא ישכח ויצא בו.

6080ואף

6081דהתם מיירי שהמעות בכיסו, שאם יוצא בו חייב, והכא מיירי שהמעות תפורים בבגדו, שגם

6082אם יוצא בו אינו חייב. מכל מקום אין לחלק בינם בזה.

6083שהרי

6084כל מה שהחמירו לפשטו בתוך הבית מטעם שמא יצא בהם ויתחייב, השוו הפוסקים לאיסור

6085לבישת התכשיטין בתוך הבית, שתלוי זה בזה, אף שהיוצא בתכשיטין אינו אסור אלא מדברי

6086סופרים.

6087והיינו

6088שהרמב"ן והרשב"א אסרו בבית אף תכשיטין, ואילו בעל התרומה והטור התירו

6089בבית אף בטבעת שחייבים ביציאתו בה. ומזה למדו הב"י ומ"א, שהמחלוקת

6090בתכשיטים תלויה במחלוקת בדברים שחייבים עליהם.

6091[677] "כיס התפור בבגד ... אם שכח בו

6092מעות ... אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג".

6093וכן הוא לקמן שם סי"ד (אם יש מעות בתוכו, אין איסור אלא

6094ללבוש את הבגד, גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי' ש"א

6095וש"ג).

6096[678] כיון שהוצאת המעות

6097התפורים בבגדו אינה כדרכה, כמבואר בפנים ריש סל"ח (היוצא במעות הצרורים לו

6098בסדינו שהוא לבוש בו, חייב, אף על פי שאינו אוחזם בידו, לפי שדרך להוציא כן בחול

6099לפעמים. אבל היוצא במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך).

6100ואם כן הי' מקום לומר שבמעות התפורים לא

6101הצריכו להחמיר לפשטו בתוך הבית, מטעם שמא יצא לחוץ, דהוי גזרה לגזרה.

6102[679] "ללבשו נראה שאסור,

6103שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, וכעין שכתבו המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו".

6104[680]

6105"יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית, כי אם בידו, אבל לא

6106בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים".

6107וכן הוא לקמן שם סכ"ג (אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או

6108בשאר מקומות שבבגדיו בשבת, אפילו בתוך ביתו. וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או

6109בשאר מקומות שבבגדיו, בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים. ואין היתר לטלטל שום חפץ

6110בבית אלא בידו).

6111[681] סוף סי' שג (מפתח אפילו בחצר הבית אסור

6112להביאה רק בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים ... ומשמע

6113דלטעמייהו אזלי שאוסרים לצאת בתכשיטין שאסרו חכמים, אפילו לחצר המעורבת, ואפילו

6114בבית, דרך מלבוש, שמא ישכח ויצא בהם, וכמו שכתבתי לעיל).

6115[682] סקי"ג (היינו יש אומרים

6116בסי"ח דאוסרים להתקשט אפילו בביתם). והוא האמור בשו"ע שם סי"ח (ויש

6117אומרים דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור). הרי שתלה איסור נשיאת

6118המפתח בבית באיסור להתקשט בתכשיטים בבית.

6119וכן הוא לקמן שם סכ"ג (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו

6120בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם

6121אפילו בבית ... ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרשות הרבים,

6122שאסור להשים אותו עליו בבית). הרי שתלה זה בזה.

6123[683] פי"ט ה"ח (הרמב"ן

6124ז"ל והרשב"א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך מלבוש ותכשיט שמא ישכח ויצא ...

6125וכתב הרשב"א ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין

6126ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו). הרי שלמדו איסור לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית, מהא

6127שאסרו להתקשט בתכשיט בחצר מעורבת ובבית. ואם כן מובן שהמתירים להתקשט בתכשיט בחצר

6128מעורבת ובבית, מתירים אף לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית.

6129[684] שבת יב, א (חייב אדם למשמש בבגדו ערב

6130שבת עם חשיכה), ופירש"י (שלא יהא כרוך בשום דבר, פן יוציאנו).

6131[685] ס"כ (מצוה על כל אדם

6132שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה, שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת, אפילו

6133למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה).

6134[686] לפי האמור לעיל "דכולי

6135עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא", על כרחך צריך לומר שמה שכתב

6136הרשב"א בעבודת הקודש בית נתיבות ש"ג (ויש מי שאומר שכל מי שאסרו לצאת

6137בהן לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצרו ואפילו בביתו דרך מלבוש, וזה יראה לי

6138עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא). עיקר

6139החידוש הוא לאסור אף תכשיטין, אבל מה שסיים "ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו

6140בבית ומפתחותיו בחגורתו", זהו לדברי הכל.

6141ודוקא לענין תכשיטים הוצרך לכתוב הרשב"א נז, ב ד"ה

6142כבלא (ויש מפרשין דבתכשיטין גזרו, שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים).

6143[687] כט, א ד"ה אמר רב (אסור לצאת בו

6144לחצר, אפילו מה שאין ביציאתו לרשות הרבים חיוב חטאת, דלאו גזירה לגזירה היא, משום

6145דאי שרית ליה בחצר, אנן סהדי דנפיק בהו נמי לרשות הרבים, שאין דרך לפשוט תכשיטין

6146בחצר).

6147וכן הוא לקמן סי' שג סכ"ג (גזירה שמא יצאו בהם לרשות

6148הרבים, ואין זו גזירה לגזירה, שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות הרבים ישכח

6149להסיר התכשיטין מעליו, שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו לרשות

6150הרבים).

6151[688] אין לומר "דכולי עלמא

6152מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא", שהרי בעל התרומה

6153(הובא בטור) סובר שגם במפתח לא אסור לצאת אלא בכרמלית, ולא בבית.

6154[689] סי' רמ בסימנים (עתה התרנו תכשיטי אשה

6155לדידן דלית לן רק כרמלית ... אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה, ושאין עליה חותם לאיש,

6156שניהם אסורים אפילו לדידן, דהא תנן בהו חייב חטאת, ואם כן בכרמלית אסור אף לדידן).

6157והיינו שדעת בעל התרומה להתיר לצאת בתכשיטין לכרמלית, ובדבר

6158שחייב על יציאתו, כמו טבעת האסורה, אסור לצאת בה לכרמלית, אבל מותר ללבשה בבית,

6159ואין אוסרים משום שמא יצא בה.

6160וכן הוא בסמ"ג ל"ת סה יח, ב (אבל טבעת שיש עליה חותם

6161לאשה, וטבעת שאין עליה חותם לאיש, שניהן אסורין אפילו לדידן, דהא תנן (סב, א) בהן

6162חייב חטאת, ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן).

6163וראה לקמן (הערה 706) שכן הוא גם דעת התוס'.

6164[690] "ובעל התרומה חילק,

6165כל דבר שאסור משום דילמא שלפא ומחויא ליה ואסרוה אפילו בחצר אטו רשות הרבים, לדידן

6166דלית לן רשות הרבים שרי. אבל דבר שהוא משוי וברשות הרבים אסור מן התורה, אסור נמי

6167לדידן". היינו ברחוב דידן שהוא כרמלית. אבל מותר ללבשה בבית, ואין אוסרים משום

6168שמא יצא בה.

6169[691] מה שהובא לעיל

6170מ"הב"י ומ"א", שהאוסרים לצאת בבית במפתח, "דלטעמייהו

6171אזלי" שאסרו ללבוש גם תכשיטין בבית, והמתירים בתכשיטים מתירים גם

6172במפתח.

6173ומה שהובא לעיל מחנניה שהצריך "למשמש

6174בבגדו ערב שבת עם חשיכה", ראה מה שביאר בתהלה לדוד סי' רנב ס"ק טז.

6175כנישתא דבי רב. מכון לשבתך סי' שג ביאורים סי"ז.

6176[692] כמועתק לעיל (הערה 677).

6177[693] תוכן המשך הדברים בקונטרס

6178אחרון זה:

6179בפנים

6180סל"ט נתבאר:

6181(א)

6182אם המעות מונחים בכיס התפור בבגד, מותר לשאת אותם באותו חצר, כיון שהוא טלטול

6183כלאחר יד בגופו.

6184(ב)

6185גם ניקוב המעות אינו מועיל למוקצה, ולכן זקוקים להיתר הנ"ל של טלטול בגופו.

6186(ג)

6187גם זה לא התירו אלא במקום הפסד, דבלאו הכי יש להחמיר משום שמא ישכח ויצא בהם.

6188ובקונטרס

6189אחרון שלפנינו בא לבאר דעת מהרי"ל ורמ"א, שהתירו (א) רק במעות מנוקבים.

6190(ב) רק במקום הפסד. וטעמם:

6191(א)

6192לא סמכו על דעת הפוסקים להתיר טלטול בגופו, ולכן צירפו היתר הניקוב. אבל בהפסד

6193מרובה יסכימו להתיר אף בלא ניקוב.

6194(ב)

6195אף במנוקבים לא התירו אלא בהפסד מרובה, מטעם שמא ישכח ויצא.

6196(ג)

6197או אפשר לא חשש מהרי"ל לשמא ישכח ויצא, אלא חשש לפוסקים שלא התירו טלטול

6198בגופו.

6199ובסוף

6200מבאר הטעם שלא סמכו כאן (וכן לעיל בסי' רסו) על מה שהמוקצה כבר עליו:

6201(א)

6202שלא התירו אלא לטלטלו בבית כדי להצניעו, אבל לא לעמוד בהם כמה שירצה.

6203(ב)

6204לחוש לדעת החולקים על היתר זה.

6205לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

6206רב ע' תתיב. ביאורי השלחן ע' רסד.

6207[694] סעיף לב (אבל בבית מותר אם צריך לו,

6208ואפילו אינן צרורים, רק שהם מנוקבים).

6209[695] שהרי מהרי"ל כתב

6210"בשעת הסכנה", והרמ"א כתב "אם צריך לו", דהיינו שירא שלא

6211יגזלוהו.

6212[696] מנהגים הל' שבת סי' כח

6213(מהר"י סג"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים מנוקבין בכל שהו, בשעת

6214הסכנה ... ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין). הובא בדרכי משה

6215ס"ק י, ובמ"א

6216סקמ"ה.

6217[697] ראה גם לעיל סי' רמד קונטרס אחרון

6218סק"ד. סי' רנב קונטרס אחרון סק"ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

6219רצ.

6220[698] רמ"א חו"מ סי' כה ס"ב (אין

6221סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן

6222היה גם כן הפסד מרובה). וראה כנישתא דבי רב.

6223[699] פ"ג סי' יט (דהתם

6224אף טלטול אין כאן ... בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא

6225מוקצה הוא צריך), והיינו שטלטול מוקצה בגופו מותר אף לצורך המוקצה (וכן כאן

6226שמטלטלו לצורך שמירת המעות).

6227[700] ההוכחה שר"ת אינו סובר כדעת

6228הרא"ש, נתבארה לעיל סי' רעו בקונטרס אחרון ס"ק ג.

6229[701] דאמרינן מג, ב (מת

6230המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ... מר סבר טלטול מן הצד שמיה

6231טלטול ומר סבר לא שמיה טלטול ... דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול). וכתבו

6232בתוס' שם ד"ה דכו"ע (נראה לר"י דכן הלכה). והיינו שמטעם זה אסור

6233להפוך את המת ממטה למטה, כדלקמן סי' שיא ס"ג (מת המוטל בחמה וירא עליו פן

6234יסריח ... לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה).

6235ומקשים התוס' (שם מד, א) מהא דתנן קמא, א (הקש שעל

6236גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו), ובגמרא שם (אמרי בי רב ... שמע מינה

6237טלטול מן הצד לא שמיה טלטול). ותירצו התוס' (ואומר ר"י דיש לחלק, דהכא עיקר

6238הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית, ולא לצורך

6239מעות ואבן).

6240נמצא לדעת התוס' יש לאסור כאן טלטול המעות בגופו, שהוא לצורך

6241המעות.

6242[702] בקונטרס אחרון סק"ג.

6243[703] סעיף טו (לטלטל המוקצה בגופו

6244שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור).

6245[704] כמבואר במהרי"ל

6246וברמ"א (כדלעיל הערות 694-696).

6247וכן הוא בפנים סל"ט (ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו).

6248והיינו אף במנוקבים – לדעת מהרי"ל

6249והרמ"א, ואף לדידן דקיי"ל לגמרי להתיר טלטול בגופו.

6250[705]

6251בדפוס ראשון נשאר כאן חלק שורה אחת. ולכאורה צריך להיות:

6252שחששו לזה הרשב"א [עבודת הקודש בית נתיבות ש"ג סי' ב.

6253הובא במ"מ פי"ט ה"ח] וסיעתו [הובאו ונסמנו לקמן סי' שג סכ"ג].

6254מיהו בימיו [של מהרי"ל] לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב"א. ועל כן צריך לומר

6255כאמור לעיל, "טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש

6256בלבד" להתיר טלטול על ידי גופו, ואפילו במנוקבים לא התיר אלא בהפסד מרובה.

6257זהו לכאורה פשטות המשך הדברים כאן. אמנם

6258יש לעיין בדברים האלה, כי אף שחידושי הרשב"א לשבת לא נתפשטו עד לתקופה מאוחרת

6259יותר (כדלעיל בהערה למהדורא בתרא לסי' רנט בתחלתו). הרי עכ"פ עבודת הקודש

6260נדפס כבר בויניציאה שס"ב, וכבר הובאו דבריו במ"מ פי"ט ה"ח (וכתב

6261הרשב"א ז"ל, ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין

6262ומפתח תיבתו תלויה לו בחגורו). ובפרט הב"י והרמ"א שהביאו כמה פעמים דעת

6263הרשב"א לאסור בבית שמא ישכח ויצא. ואם כן מדוע לא נאמר שמהרי"ל

6264ורמ"א חששו לדעת הרשב"א בעבודת הקודש?

6265ואפשר הכוונה, שאין לומר שכוונת מהרי"ל היא לאסור משום

6266שמא ישכח ויצא, שהרי לא הזכיר טעם זה כלל. ואין לומר שסמך על הלומד שיבין מעצמו

6267שזהו טעם ידוע של האיסור, שהרי עדיין לא נתפשטו ספרי הרשב"א, ומהיכן יבין

6268הלומד טעם זה לאיסור.

6269[706]

6270סד, ב ד"ה רבי ענני (ונראה דהלכה כרבי ענני ... דמתיר בחצר,

6271היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת, דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש. אם כן נשים מותרות

6272להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ... ואומר רבינו ברוך [=בעל התרומה] ... אנו

6273שאין לנו רשות הרבים כלל, אין להחמיר בכרמלית כל כך). והיינו שהתוס' סוברים כבעל

6274התרומה להתיר תכשיטין אפילו בכרמלית.

6275ואף שהתוס' לא הביאו את המשך דבריו, שדברים שחייבים כשיוצא בהם

6276אסור לצאת בהם לכרמלית, ומותר ללכת בהם בתוך הבית.

6277מכל מקום נתבאר לעיל בקונטרס אחרון ס"ק ט, דהא בהא תליא,

6278שהמתירים לצאת בחצר בתכשיטין, מתירין גם במפתח, והאוסרין במפתח אוסרין אף

6279בתכשיטין. ואם כן נראה שהתוס' "לא סבירא להו חששא זו" של שמא ישכח ויצא.

6280והיינו שכל הסוברים כדעה השלישית לקמן סי' שג סכ"ג (יש

6281מקילין עוד שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא

6282יביאם בידו), ושם נסמן (הערה 1121).

6283סוברים גם כדעה הראשונה דלקמן שם (בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו

6284בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים, ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם

6285מחצר לרשות הרבים).

6286[707]

6287סי' רמ בסימנים (כמועתק לעיל הערה 689), להתיר לצאת במפתח בחצר.

6288[708]

6289כנסמן לעיל (הערות 700-701).

6290ועתה מוסיף ומבאר, שאף דקיי"ל כדעת הרא"ש להתיר

6291טלטול על ידי גופו אף לצורך המוקצה, מכל מקום רבים הם האוסרים טלטול על ידי גופו

6292לצורך המוקצה.

6293[709] סי' רכו (וגדולה מזו

6294אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה). וכן הוא לעיל סי' רסו קונטרס אחרון

6295ס"ק ו (ובלאו הכי מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש

6296פרק כ"ד, דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור

6297מוקצה, עיין במ"ש בסי' ש"א). סי' רעו קונטרס אחרון ס"ק ג (וכן הוא גם כן דעת

6298ספר התרומה וסיעתו, כמ"ש בסי' ש"א. וידוע שתרם תרומתו מהתוס').

6299[710]

6300אות ה (שהביא את דברי ספר התרומה).

6301[711] רמז תמז (כלשון ספר התרומה).

6302[712]

6303אף דמיירי בפשטות שמוליך כיס המעות על ידי גופו (ולא בידו), שמותר

6304לדעת הרא"ש כנ"ל.

6305[713] "יניחנה עליו וירוץ",

6306"יביאנה עליו וירוץ".

6307[714] ביצה פ"א סי' ה (ומכאן מתירין

6308לאדם ששכח כיסו עליו בערב שבת, והוא בביתו יכול לילך לחדרו מקום המוצנע ויתירנו שם

6309עם חגורו). הרי שגם האגודה אינו מתיר טלטול מוקצה על ידי גופו, רק מטעם שהם כבר

6310עליו.

6311הובא לעיל סי' רסו סי"ט (יכול לילך עמו עד

6312לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל. ואין בזה איסור טלטול מוקצה, דכיון

6313שהמוקצה ישנו עליו כבר, הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה).

6314[715] "כיון שהוא בידו

6315יכול להניחו בכל מקום שירצה".

6316[716] ט"ז ס"ק כב (וכיון שאין נושא

6317אותם בהדיא, אלא אגב הבגד, מותר). מ"א ס"ק מה (משמע מדבריו דלשאת אותן

6318בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד).

6319[717]

6320וכיון שלדעת כל הני פוסקים אסור טלטול על ידי גופו לצורך המוקצה,

6321לכן לא התיר כאן מהרי"ל אלא במקום הפסד.

6322[718] תוכן המשך הקטע שלפנינו:

6323מדברי

6324בעל התרומה שיש איסור מוקצה במוליכו פחות פחות מד' אמות, מוכח שאינו סובר היתר

6325טלטול מוקצה בגופו.

6326ואם

6327כן יש לכאורה להוכיח מדבריו גם שאינו סובר ההיתר שהמוקצה ישנו כבר עליו. אמנם אין

6328לומר כן, שהרי היתר זה נתפרש בספר התרומה.

6329אלא

6330על כרחך צריך לומר, שבמי שהחשיך ומביאו פחות פחות מד' אמות, לא שייך היתר זה

6331שהמוקצה כבר עליו, שלא התירו אלא כשישנו כבר עליו והולך להצניעו, משא"כ כאן

6332שצריך לעמוד לפוש בכל פחות פחות מד' אמות.

6333[719]

6334כמועתק לעיל (הערה 709) "אמרו להוליך פחות פחות מארבע אמות

6335למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה". הרי שלא התיר מטעם שהן כבר עליו.

6336[720] "כיון שמטלטלה בשעת

6337קריאת שם, מותר לטלטלה אחרי כן קודם שיניחה לארץ".

6338[721] לאוין עה כו, א (כלשון ס' התרומה).

6339[722] הל' יום טוב פ"ג אות ו (אם אין שם

6340כהן כלל יעשה ככתוב בעמוד, ומותר לטלטלה, כמבואר לנו בהלכות חלה בספר התרומה),

6341שהוא היתר הנ"ל מס' התרומה.

6342[723] וכן הוא לקמן סי' תקו ס"ט (מיד

6343כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו קודם שהניחה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה

6344כמ"ש בסי' רס"ו).

6345[724] סקמ"ה (משמע מדבריו דלשאת אותן

6346בידו אסור, רק לשאת אצלו, דהוי טלטול כלאחר יד), ולא התיר מטעם שהן כבר בידו.

6347והיינו כיון שהוא רוצה להשאיר עליו את כיס המעות כל השבת כולה.

6348[725]

6349עשין ל (גמר ... מלתקוע, אפילו ... נר בידו, אין מניחו על גבי מנורה,

6350אלא מניחו בארץ).

6351[726]

6352פ"ה אות ר.

6353[727] פ"ד ה"ז.

6354[728] אלא אם הוא בבגדו, שאז

6355ישנם שני הטעמים להיתר: (א) טלטול בגופו. (ב) כבר עליו.

6356[729] סוף סי"ג (ויש מי שאוסר במוקצה

6357גמור, וראוי לחוש לדבריו).

6358[730] סעיף יט (דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר,

6359הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה כמו שיתבאר בסי' ש"ח (ועוד שזהו

6360טלטול על ידי גופו ולא בידיו ואין בו איסור כלל כמו שיתבאר בסי' שי"א)).

6361[731] קונטרס אחרון סק"ג.

6362[732] ס"ו, וקונטרס אחרון סק"ב.

6363[733] סעיף ב.

6364[734] תוכן המשך הדברים בקונטרס

6365אחרון זה:

6366בפנים

6367סמ"ח-ט הביא את האיסור לצאת בכובע גדול שמתפשט מראשו טפח על טפח, ועשוי כדי

6368להגן מהשמש וכיו"ב. ועל מה שנהגו ללבוש כובע בריטי"ל, אף שמתכוין לאהל,

6369מביא ב' טעמים להיתר:

6370(א)

6371כמבואר במ"א בשם ספר התרומה והגהות מיימוניות, כיון שאינו עומד בשוה אלא

6372בשיפוע. ומסיים וטוב להחמיר, שלא לסמוך על היתר זה.

6373(ב)

6374כמבואר בט"ז, שלא גזרו בכובע משום אהל, כיון שעיקרו לכסות הראש.

6375ומבאר

6376הטעמים שלא הסתפק בהיתר של המ"א:

6377(א)

6378בספר התרומה והגהות מיימוניות נראה שמסתפק בטעם זה.

6379(ב)

6380טעם זה שייך רק לדעת הרמב"ם שלא אסרו אלא כשעשוי מחומר חזק וקשה, ומלשון

6381האחרונים נראה דלא קיי"ל כרמב"ם בזה.

6382(ג)

6383אחרי שיש לנו את טעם הט"ז, איננו זקוקים לטעם המ"א.

6384עוד

6385טעם להיתר הוסיף הט"ז בסי' שטו ס"ק ח, שכיון שחלק מהכובע עשוי ללבישה

6386ולא לאהל, לכן אין לאסור גם החלק הבולט מהכובע שעשוי לאהל. אמנם מוכיח שלא כדבריו.

6387לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי

6388רב ע' תתכ. ביאורי השלחן ע' רסז.

6389[735] סי' רנד (לפירוש זה נמי מותרין בני

6390אשכנז לישא את כובעיהן בשבת, לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אהל, אלא משפע ויורד

6391למטה).

6392[736] פכ"ב אות ת (וכתב רבינו ברוך

6393דאפילו לפירושו, אותם כובעות שלנו שמא מותרין משום דמשופעים והולכים כלפי מטה).

6394[737]

6395עיקר הכוונה להגהות מיימוניות (שמא מותרין). ואילו בספר התרומה שם

6396(נמי מותרין).

6397אמנם ידוע לנו ממקומות אחרים, שהשתמש רבינו בכת"י ספר

6398התרומה. ראה לעיל סי' לב בקונטרס אחרון ס"ק ג (בספר התרומה ... מצאתי כתוב

6399הוגה שם). מהדורא בתרא לסי' רמג ס"ז (וכן מצאתי בספר התרומה כתב יד ישן

6400נושן), ושם (הערה קיח). ואפשר שגם כאן מצא בספר התרומה כת"י כתוב "שמא

6401מותרין".

6402[738] סקנ"א (ובהגהות מיימוניות כתב

6403וכובעים שלנו שרי, דמשופעים והולכים כלפי מטה).

6404[739] כאמור בסוף דבריו שם (ולכן

6405נראה לי, שאם הכובע קשה ביותר, יניחנו בשיפוע כמו שכתבתי לעיל).

6406[740] סקכ"ז (ונראה לי ללמד היתר

6407בזה לכו"ע, דמצד אהל אין כאן איסור, דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא,

6408דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטור אבל אסור, יש לנו לומר דלא אסרו אלא היכא שיש

6409היכר בעשיית אוהל עראי, דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש, אלא שמוציא

6410שפה רחבה במקום כלות הבגד, ונראה לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל ... אבל

6411בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא, ועיקרו לכסות בו הראש, ואי אפשר לכסות ראשו

6412בחלק ממנו כי אם באמצעו, וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ... לא אסרו בזה

6413משום אהל, כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל, וחלק היוצא אינו מסויים).

6414וכן נתבאר בפנים סמ"ט (שסוברים שלא גזרו כאן

6415משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה), והיינו שכיון ש"עיקרו לכסות בו הראש

6416... לא אסרו בזה משום אהל".

6417[741] וזהו המשך הדברים בפנים

6418סמ"ח-ט, בתחלה מביא את היתר המ"א "שעומד בשיפוע", וכותב על זה

6419"וטוב להחמיר" – שלא לסמוך על טעם זה. ואחר כך מביא את היתר הט"ז

6420"שלא גזרו כאן משום עשיית אוהל הואיל ונעשה דרך לבישה".

6421[742] כעין זה לעיל סי' רמט

6422ס"ק א (לכן נתחכם), ושם נסמן (הערה קח).

6423[743] פכ"ב הל"א (והיה

6424השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג, אסור, מפני שהוא עושה אהל עראי).

6425וכן הוא בפנים סמ"ח, שלפני שהביא היתר ספר התרומה, הביא

6426את דברי הרמב"ם האלה.

6427[744] והיינו שיש שלושה סוגים

6428בבד כובעים:

6429(א) רך כגלימה, דלא מהדק, שתמיד נכפף

6430ונשאר בשיפוע.

6431(ב) קשה קצת, שיכול לעמוד בשוה, ויכול

6432להכפף ולהיות בשיפוע.

6433(ג) קשה ביותר, שאינו נכפף, ואפשר

6434להעמידו בשוה או בשיפוע.

6435לפי דעת הרמב"ם אפשרית סברת בעל

6436התרומה: אם אינו קשה ביותר, התירו בגמרא מטעם דלא מהדק, אף בעומד בשוה. ואם עומד

6437בשיפוע מותר אף בקשה ביותר.

6438אבל לדעת הפוסקים שלא התירו אלא ברך

6439כגלימה (דלא מהדק), מדוע הוצרכו להתיר בגמרא מטעם דלא מהדק, הרי תמיד נכפף ונשאר

6440בשיפוע.

6441[745] שמה שהתירו בגמרא כשלא

6442מהדק, הוא מטעם שברך ביותר הוא נכפף תמיד ונשאר בשיפוע.

6443[746] לפי דעת הרמב"ם ובעל

6444התרומה צריך לומר, שהטעם דלא מהדק מועיל להתיר אף בקשה קצת, "אף שעומד

6445בשוה".

6446[747] שבת קלח, ב ד"ה הא (מהדק ... שאינו

6447נכפף ... דלא מהדק, שהוא נכפף, ואז אין נראה כעין אהל).

6448[748] פ"כ סי' ג (דגלימא לא מיהדק, אלא

6449נכפף למטה, ולא הוי אהל).

6450[749] ס"ק כז (נלמד

6451דהעושה טלית ממין הקשה, כגון מה שקורין בל"א גר"ב גרי"ן, שהוא אינו

6452נכפל אלא מונח בשוה, אסור).

6453[750] ס"ק ח (דמיהדק דהיינו שאינו נכפף).

6454[751] שבסוף דבריו כאן כתב הט"ז (והא

6455דלרש"י לא חשוב אהל, כתבתי בסי' שט"ו ס"ח). ושם ס"ק ח (כיון

6456דהטלית שמכסה בו ראשו אין בו משום אהל, הכי נמי בחלק היוצא להלן מראשו ... ובאמת

6457נראה לי דמשום הכי מתירין שם לרש"י, דסבירא ליה לפי המסקנא דאין בכובע כלל

6458משום אהל, אפילו ביוצא טפח ... דסבירא ליה כמו שכתבתי, כיון שאין בעיקר הכובע משום

6459אהל ... ומזה ראיה ברורה למ"ש בסי' ש"א היתר לכובע שלנו הנקרא

6460בריט"ל, דהחלק היוצא נגרר אחר החלק המכסה הראש, כיון שאין מסוים החלק ההוא).

6461[752] נו, ב (ודאמרינן בגמרא דאי נחתא מפוריא

6462טפח אסורה, היינו טעמא לפי שהכילה פרוסה לצל. אבל מטה דידן, אף על גב דנחתי סדינין

6463מפוריא טפח, כיון דבפריסת סדינין על גבי מטה ליכא משום אהל, לית לן בה. וכן כתב

6464ה"ר יונה והרשב"א ז"ל).

6465ומזה למד הט"ז שם אף לענין כובע (נימא גם שם, כיון דהטלית

6466שמכסה בו ראשו אין בו משום אהל, הכי נמי בחלק היוצא להלן מראשו. כמו הכא בסדין

6467שאין בו משום אהל, כיון דלמעלה אין בו משום אהל).

6468[753] שאין טעם היתר הסדינין

6469טפח מסביב למטה, כיון שחלק שעל גבי המטה אינו אהל.

6470אלא עיקר טעם היתר הסדינין טפח, כי

6471האיסור לתלות מחיצה מסביב למטה הוא דוקא כשעושה את האהל מלמטה למעלה, אבל כשמשלשל

6472המחיצות מלמעלה למטה אין בכך כלום. וכפי שנתבארה הלכה זו לקמן סי' שטו סי"ח (מטה

6473שאין עליה כילה, אע"פ שהסדין הפרוס עליה יורד ממנה טפח למטה מן המטה מכל

6474צדדיה, אין בכך כלום, שאף שהמטה נעשית גג לקיר טפח זה, הרי אין כאן שם אהל כלל, לא

6475על טפח זה ולא על המטה. ומטעם זה מותר לפרוס מפה על השלחן בתחלה בשבת, אף אם היא יורדת

6476למטה מן השלחן טפח מכל צדדיו).

6477[754] "מטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח

6478הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחלה באויר, ואחר כך הרגלים

6479תחתיהם ... כשהרגלים הם דפים מחוברים, כמו דפני התיבה".

6480וכן הוא לקמן שם ס"ט (מטה שהרגלים שלה הם

6481דפים מחוברים כדופני התיבה, ופורסים עליהם עור, או שמניחים עליהם קרשים מלמעלה

6482לישן עליהם, לא יעמיד את הרגלים בתחלה ויניח העור או הקרשים עליהם, כדרכו בחול,

6483שהרי זה דומה לעשיית אוהל, אלא יאחז העור או הקרשים תחלה באויר ואחר כך ישים

6484הרגלים תחתיהם, שאין זה דומה לעשיית אוהל, שאין דרך לבנות מלמעלה למטה).

6485[755] וכדלקמן שם סי"ח (כילת

6486חתנים שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח, הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר

6487לנטותה ומותר לפרקה בשבת. והוא שלא תהא משולשלת למטה מן המטה טפח,

6488מפני שהכילה עשויה להגן מן החמה או מדבר אחר, ויש שם אהל עליה, אלא שאין לה גג,

6489וכיון שהיא משולשלת למטה מן המטה טפח הרי המטה נעשית גג לקיר טפח שסביב המטה).

6490[756] שמותר לפרוס הסדין "כיון דבפריסת סדינין על גבי מטה ליכא משום

6491אהל".

6492[757] ד"ה ומטה (ומטה שלנו בזמן שהיא

6493מסורגת בחבלים אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים אסור לפרוס עליה סדין משום דקעביד אהלא).

6494וכדלקמן סי' שטו ס"י (אם יש בין חבל לחבל ג' טפחים, שאין כאן

6495לבוד, אסור לפרוס עליה סדין בתחלה בשבת).

6496[758] שבר"ן שם העתיק דברים אלו

6497מהרשב"א, וכן העתיקם במגיד משנה פכ"ב ה"ל (וכתב הרשב"א ...

6498מטה דידן אע"פ דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה).

6499ובמהדורת פרנקל הוסיפו תיבות אלו בחצאי רבוע [דכיון דפריסת

6500סדינין על גבי מטה אין בה משם אהל, לית לן בה].

6501[759] עתה בא להוכיח שאין

6502אומרים סברה זו (שאם חלקו אינו אהל, אזי גם חלקו השני אינו נחשב אהל); אלא

6503"איפכא שמעינן", שאם חלקו אהל, אזי גם חלקו השני נחשב אהל, לענין סוכה.

6504[760] סי' לז (דתניא העושה

6505סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, ר' נתן אומר ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג,

6506וחכמים מכשירין. ומיירי בכהאי גוונא דלאחר שנמשך בגובה עשרה יש במשך הסוכה ז' על

6507ז' טפחים. ואפשר דאף תחת השיפוע שאינה גבוהה עשרה כשרה). הרי אמרינן, שכיון שלמעלה

6508נחשב אהל (סוכה), לכן גם תחת השיפוע למטה מעשרה נחשב אהל (שנחשב ישן תחת הסוכה).

6509[761] ס"י (סוכה שאין לה גג, כגון שהיו

6510ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמין צריף, או שסמך ראש הדופן של סוכה לכותל, פסולה.

6511ואם היה לה גג, אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח, הרי זו כשרה).

6512ונתבאר במג"א סי' תרלג סק"ו (והא דבסוס"י תרל"א כתב דמותר

6513לישן תחת הדפנות ... צריך לומר כיון דאיכא אוהל במקום אחד, הוה ליה כאלו כולו אוהל,

6514כמ"ש הרא"ש).

6515[762]

6516אף החלק שעל ראשו.

6517[763] "היתה נמוכה מי'

6518וחקק בה להשלימה לי', ויש בחקק שיעור הכשר סוכה, אם אין בין חקק לכותל ג' טפחים

6519כשירה בתוך החקק, יש ביניהן ג' פסולה". הרי שבתוך החקק נחשב אהל וכשירה,

6520ומחוץ לחקק אינו נחשב אהל ופסולה.

6521[764] סק"ח (אבל הטור כתב דוקא תוך החקק,

6522אבל חוץ לחקק ליכא מחיצה כלל, וכן עיקר [ב"ח]. ואם כן צ"ע למה פסק סוס"י

6523תרל"א, דמותר לישן תחת הדפנות).

6524[765] בסי' תרלג (סימן זה בשוע"ר לא

6525הגיע לידינו).