Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos volume 4 Simanim 301 to 307·Laws of cleaning and folding garments on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז)·שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת

אשב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת
ובו כ"ה סעיפים:
ניעור בגד מהמים והאבק שעליו
א

בהמנער

גטלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה, חייב, מפני שניעורה מן הטל הוא מיפה ומועיל לה כמו

דכיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור. אבל אם

האינו מקפיד עליה, שאף אם לא היה מנערה לא היה נמנע מללבשה, אין יפוי זה חשוב אצלו ככיבוס,

וומותר לו לנערה קודם שילבשנה.

זאבל אם היא לבנה או אדומה או שאר מיני צבעונים,

חאו שאינה חדשה, אין הניעור יפה לה כמו כיבוס, ולכן מותר

טלנערה אף אם מקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור.

יועד אימתי נקראת חדשה, כל זמן שלא נשתמשו

יאבה כל כך, אלא עדיין היא בחידושה:

יבב

יגבמה דברים אמורים בטל, אבל אם ירדו גשמים (הרבה) על שום בגד, בין לבן בין שחור ושאר מיני

ידצבעונין, וכל שכן אם נפל

טובמים, הואיל ונבלעו בו מים אסור לנערו, מפני שדרך

טזכל בגד בלוע ממים כשמנערין אותו נסחטין ממנו מים.

יזוהוא שהבגד חדש, שמן הסתם הוא מקפיד עליו

יחביותר לנערו מיד מפני שמתקצר במים. אבל אם אינו מקפיד עליו, מותר לנערו (שאף אם

יטיסחוט ממנו המים הרי אינו מתכוין לכך, ודבר שאינו מתכוין מותר. אבל כשהוא

כמקפיד עליו לנערו, אזי הוא כפסיק רישיה ולא ימות, שקרוב

כאלודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו). ויש מי

כבשאוסר

כגאף אם הוא בגד ישן שאינו מקפיד עליו. וטוב לחוש לדבריו:

כדג

כהיש מי שאומר שאסור לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק

כושעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום שהוא ככיבוס, שהאבק מקלקל מראיתו וניעורו

כזממנו הוא כיבוס. וטוב לחוש לדבריו.

כחאבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד, שאין הנוצה

כטדבוקה בבגד כמו האבק והעפר, ואין הסרתה דומה כלל לכיבוס (ואין איסור

לבהסרת הנוצות משום טלטול מוקצה, לפי שמן הסתם כבר היו בכר או בכסת ונפלו מהן על הבגד,

לאוהרי הן ראויות להחזירן להן ולשכב עליהן, ולכך אינן מוקצות כלל. אבל נוצות

לבשלימות שאינן ראויות לכר וכסת עד שימרוט אותן מקנים שלהן, שהם קשים ואינם ראוים לשכב

לגעליהן,

לדאסור לטלטלן בשבת, כמ"ש בסי' תצ"ט לענין יום

להטוב). ואם מותר להסירם על ידי מכבדת העשויה מקסמים, יתבאר בסי' של"ז.

לווכן אם ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו

לזמותר לקלפו:

לחמלאכת קורע
ד

לטהקורע על מנת לחזור ולתפור, ע"ד שנתבאר בסי' רע"ח, חייב,

משהוא מאבות מלאכות, שכן במשכן

מאיריעה שנפל בה תולעת ומנקב בה

מבנקב קטן ועגול, וכדי לתופרו צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב, שלא תהא התפירה עשויה

מגקמטים קמטים.

מדוהקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור אבל אסור מדברי סופרים.

מהלפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה

מוומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו אין בכך כלום, כיון שלא נתכוין לכך. ואין כאן

מזפסיק רישיה שכיון שהתמהמה היה אפשר שלא יקרעו.

מחומותר לפצוע את האגוז במטלית, ואין חוששין

מטשמא תקרע,

נכמו שיתבאר בסי' תק"ח:

נאמלאכת מכה בפטיש
ה

נבדרך האומנים העושים כלי מתכת להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר, כדי להשוות עקמימותו בהכאה

נגזו, והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי, והוא אב מלאכה, שהיתה

נדבכלי המשכן.

נהוכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו,

נוהרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן.

נזכגון הצר צורה

נחבכלי העומד לציירו, אפילו

נטלא צייר אלא מקצת הצורה, הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב, שאף שהציור

סמצד עצמו אינו חשוב מלאכה, מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב למלאכה.

סאוכן כל העושה איזה תיקון לכלי, הרי תיקון

סבזה נחשב למלאכה, וחייב. ואין צריך

סגלומר העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם הוא בענין שאין בו משום בונה, כמו שיתבאר

סדבסי' שי"ד וסי' שכ"ב:

סהו

סולפיכך הלוקט יבלת שעל גבי הבגדים, כגון אלו היבלת שבכלי צמר הנשארים בהם מן האריגה,

סזוכן קשין וקסמים דקין שנארגו בבגד שלא במתכוין, הנוטל אותם לאחר האריגה חייב משום מכה

סחבפטיש,

סטאם הוא מקפיד עליהם, דהיינו שהוא מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד, שיפוי זה הוא חשוב גמר

עעשיית הבגד ותיקונו לפי שמקפיד עליהם. אבל אם

עאאינו מקפיד עליהם ואינו מסירם אלא דרך מתעסק בעלמא, פטור אבל אסור מדברי סופרים:

עבז

עגשלל שעושים החייטים, דהיינו שבתחילת תפירתם מחברים בחוטין את עליונות הבגד עם מה שתופרים

עדתחתיו, ואחר גמר תפירתם מוציא חוטין אלו מן הבגד, יש להסתפק אם המוציאם בשבת חייב משום

עהמכה בפטיש אם מקפיד עליהם, ואם אסור מדברי סופרים אם אינו מקפיד עליהם. ויש להחמיר:

עוקיפול וריכוך בגדים והצעת המטה
ח

עזמותר לקפל הבגדים קודם לבישתם כדי שיתפשטו מקמטיהם ויהיו מהודרים עליו כשילבישם. והוא שילבישם

עחבו ביום.

עטוכן אחר שלבשם ופשטם מעליו יוכל לחזור ולקפלם אם דעתו

פלחזור וללבשם בו ביום, שנמצא קיפול זה הוא לצורך השבת. אבל אם אין דעתו לחזור וללבשו

פאעד למוצאי שבת, אסור לקפלו בשבת (מטעם שיתבאר). ולכן

פבאסור לקפל הטלית של מצוה שפושטין בשבת שחרית, במקומות

פגשאין חוזרין ומתעטפין בהם במנחה:

פדט

פהלא התירו לקפל אפילו לצורך השבת, אלא באדם אחד, אבל שנים לא יקפלו בגד אחד, מפני שכששנים

פומקפלים הן מפשיטים קמטיו (בידיהם בקיפולם) ונראין כמתקנין כלים בשבת (משא"כ כשאחד

פזמקפל מתפשטים הקמטים מאליהן).

פחואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים,

פטאבל לא בישנים, שהישנים קיפולם מתקנם יותר מן החדשים, שהחדשים קשים מאליהן ואין ממהרין

צלקמוט.

צאואפילו בחדשים לא התירו אלא בלבנים, אבל

צבלא בצבועים, שהצבועים קיפולם מתקנם יותר.

צגואפילו בלבנים לא התירו אלא כשאין לו בגד

צדאחר מקופל להחליף היום, שאז התירו

צהלו משום כבוד שבת שלא ילך

צובבגדים מקומטים, אבל אם יש לו בגד אחר מקופל, אסור לקפל

צזאת זה, משום שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת.

צחויש מי שאומר שלקפל שלא

צטכסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין, אף (לצורך מחר), ובשני בני אדם, והוא בגד ישן וצבוע,

קויש לו להחליף, לפי שאין לקיפול זה שום קיום, ואין כאן שום תיקון כלי כלל. ונראין

קאדבריו:

קבי

קגאין מציעין המטה משבת למוצאי שבת, אע"פ

קדשיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליה עד למוצאי

קהשבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור מדברי סופרים.

קוומכל מקום אם המטה עומדת בחדר שדר שם ויש

קזבזיון, ודבר מגונה הוא אם תעמוד כך בלא הצעה, מותר להציעה, שזהו גם כן לצורך השבת ולכבודו.

קחומציעין מליל שבת לשבת אפילו עשר מטות ויותר,

קטשאם יצטרך לישן באחת מהן יישן. ומכל מקום

קיטוב יותר להציען מערב שבת (עיין סי'

קיארס"ב):

קיביא

קיגמכבש, והוא כלי שכובשין בו הבגדים אחר הכביסה, והן שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם,

קידועמודים מנוקבים קבועים בארבע זויות של לוח התחתון, וכנגדם יש נקבים בלוח העליון בארבע

קיהזויותיו, ותוחבין העמודים בנקבי העליון ומורידין העליון למטה על הבגדים לכבשן, ואחר

קיוכך תוחבין יתידות בנקבי העמודים שלא יעלה העליון למעלה, מותר להתיר מכבש זה בשבת, דהיינו

קיזליטול היתידות מהעמודים ולפותחו ליטול ממנו הבגדים לצורך שבת.

קיחבמה דברים אמורים במכבש של בעלי בתים. אבל

קיטמכבש של כובסים, אסור להתירו, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה.

קכואפילו אם היה מותר כבר מערב שבת, אסור לשמוט

קכאממנו בגדיו ללבשם בשבת, גזירה

קכבשמא יבא להתירו בשבת:

קכגיב

קכדחלוק לאחר כביסה הוא מתקשה, ומשפשפים אותו בידים לרככו, ואף הליבון שלו מצהיל יותר

קכהעל ידי שפשוף זה, אעפ"כ מותר לשפשפו בשבת, ואינו נראה כמלבן, לפי שהדבר ידוע שכוונתו

קכובשביל לרככו, ולא בשביל להצהיל הליבון, שאין אדם

קכזמקפיד כל כך על ליבונו וציהולו של חלוק שהוא בגד תחתון.

קכחאבל הסודר שהוא בגד עליון ואדם מקפיד יותר

קכטעל ליבונו וציהולו, אסור לשפשפו בידים, מפני שנראה כמתכוין להצהיל הליבון, והרי זה

קלדומה למלבן.

קלאויש אומרים שלא התירו

קלבאף בחלוק, אלא כשהוא של צמר או של משי, אבל של פשתן וכן כל שאר כלי פשתן אסור לשפשפם

קלגאפילו מעט בידים כדי לרככם, מפני שריכוכם זהו ליבונם. ונכון לחוש לדבריהם, כיון שהוא

קלדדבר שאין בו צורך כל כך. ומנהג

קלההעולם להקל לשפשפם בידים לרככם (אלא שנזהרין לרכך בכלי המיוחד לכך):

קלויג

קלזאסור לעשות קמטים בענק שבצואר שקורין (קאלנע"ר) בעצים המיוחדים לכך, וכן הקמטים

קלחשעושות הנשים בבתי זרועותיהם אסורות לעשות בשבת ויום טוב, ואפילו בחולו של מועד, כמו

קלטשיתבאר בסי' תקי"ט ותקמ"א:

קמטיט שעל מנעלו ובגדו
יד

קמאטיט שעל רגלו

קמבאו על מנעלו, מקנחו בכותל, אבל לא בקרקע, גזירה שמא

קמגישוה גומות שבקרקע בכוונה, לפי שדרך

קמדאדם לחזר אחר מקום גומא לקנח בו רגליו שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא עסוק לקנח,

קמהיש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויכוין להשוות הגומות בקינוחו.

קמוויש מתירין אף בקרקע,

קמזשאין חוששין שישוה גומות במתכוין. ואם הושוו הגומות מאליהן על ידי קינוחו, אין בכך

קמחכלום, שדבר שאינו מתכוין מותר.

קמטויש אוסרין אף בכותל

קנשל חומה, מפני שנראה כמוסיף על הבנין.

קנאולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל, ומותר

קנבלקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה. אלא שלכתחלה טוב לקנח בקורה או בכותל של

קנגעץ, שהוא מותר לדברי הכל, וכן בחתיכת

קנדחרס, המותרת

קנהבטלטול ע"ד שיתבאר בסי' ש"ח. ואם אין

קנולפניו אחד מכל אלו, יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה מלקנח בקרקע, מפני שרבו המתירין

קנזעל האוסרין לקנח בכותל של חומה:

קנחטו

קנטהממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור, חייב, והוא

קסמאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים.

קסאלפיכך אין מגררין סנדל או מנעל, בין חדש

קסבבין ישן, אפילו בגב הסכין, ואין צריך לומר בחודו או בצפורן, מפני שקולף את העור מעט

קסגוהרי זה ממחק:

קסדטז

קסהלפיכך הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת, לא יפה הם עושים, שהרי

קסוהוא חד כמו גב הסכין, ולכן צריך לעשותו עב ורחב בראשו:

קסזיז

קסחטיט שעל גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן, אלא ישפשפו

קסטמבפנים.

קעכיצד לוקח הבגד מבפנים (דהיינו בצד הב' כנגד הטיט) ומשפשפו, שאז אין הדבר ניכר כל כך

קעאשמעביר את הטיט שיהא נראה כמלבן. ויכול גם כן לגרד הטיט בצפורן או בסכין

קעבאפילו בחודו, שאין לחוש בבגד לממחק.

קעגבמה דברים אמורים בטיט לח, אבל בטיט יבש

קעדיש אומרים

קעהשאפילו לשפשפו מבפנים אסור, ואין צריך לומר לגרדו, מפני שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים

קעועל ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה, ואסור

קעזמדברי סופרים.

קעחאבל מן התורה אין איסור, כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן. ואף להאומרים שמלאכה

קעטשאינה צריכה לגופה חייב עליה, מכל מקום

קפכיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר, אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין דרך לטחון אלא כשצריך

קפאלגוף דבר הנטחן:

קפביח

קפגבמה דברים אמורים שאסור מדברי סופרים, כשיש שם ממשות הטיט, שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים,

קפדזה דומה לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה הטיט, ומגרד שם לבטל המראה, אין זה דומה לטוחן

קפהומותר. וכן מי שבגדו מטונף קצת ואין שם ממשות הצואה אלא המראה בלבד, יכול לגרד שם להסיר

קפוהמראה כדי להתפלל בנקיות. אע"פ

קפזשמותר להתפלל כך בלא גרידה, כמו שנתבאר בסימן ע"ו:

קפחיט

קפטמנעל או סנדל שיש עליו טיט או צואה, מותר לשכשכו במים להעבירן מעליו, וכן שאר כל כלי

קצעור שנתלכלכו מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך, או לשכשכו במים עד שיעבור, ואין בזה

קצאמשום כיבוס, שאין כיבוס בעור בשכשוך לבדו. אבל אסור

קצבלשפשפו צדו זה על צדו זה לאחר שבאו עליו מים, שזהו כיבוס

קצגגמור ואסור גם בעור (מדברי סופרים, אבל מן התורה אינו חייב אף אם סחטו אחר כך):

קצדשרייתו זהו כיבוסו
כ

קצהאבל בגד שיש עליו איזה ליכלוך, כגון טפת דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה, אם נתן על

קצומקום המלוכלך מים (או שאר משקה המלבן), אפילו

קצזכל שהוא, חייב, אע"פ שלא שכשך כלל, לפי ששריית

קצחבגד זהו כיבוסו (ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים, אלא מלכלכים, אעפ"כ

קצטאסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו, מטעם שיתבאר).

ראלא יקנח הלכלוך בסמרטוט. ויזהר

ראלקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט לכלוך הבלוע

רבבבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר

רגבסימן ש"כ:

רדכא

רהאבל בגד שאין עליו לכלוך וטינוף, אע"פ שהושחר מחמת לבישה או תשמיש, אין אומרים

רובו שרייתו זהו כיבוסו.

רזומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים,

רחמשום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו. אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו

רטלסחטם ממנו אף בחול, כמו שנתבאר בסי' ש"א.

ריויש חולקין על זה ואומרים,

ריאשאף בגד שאין עליו שום לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו, אף אם ליבונו מצהיל מאד. ולכן אסור ליתן עליו אפילו כל שהוא מים, או

ריבשאר משקה המלבן, אע"פ שאינו מתכוין לליבון, דפסיק רישיה הוא (א).

ריגויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל

רידומה שהבגד מתלבן נוח הוא לו, אף על פי שאינו

ריהמתכוין לכך. עיין סי' רע"ח).

ריוולפי זה, מים שיש בהם תולעים אסור לשתותם

ריזעל ידי מפה בשבת. אף על פי שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו.

ריחאבל יש מקילין אף לפי סברא זו במעט מים, שאין אומרים שרייתו

ריטבהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו. ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל

רכולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין לליבון כלל. ואין למחות ביד המקילין, כיון שלסברא

רכאהראשונה מותר בכל ענין. אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לכנוס לספק איסור של תורה).

רכבואין חילוק בכל זה בין בגדים לבנים לצבועים,

רכגשגם בצבועים שייך איסור כיבוס כמו שנתבאר למעלה, בין שהם

רכדשל פשתן בין שהם של צמר או משי או שאר מינים.

רכהומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין

רכועליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך, כגון המסתפג בסדין אחר הרחיצה, וכן המנגב

רכזידיו במפה אחר הנטילה, אע"פ

רכחשיש רוב מים על גופו ועל ידיו

רכטומטפיח הסדין והמפה, אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך. ומטעם זה התירו להולך

רללדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין אומרים

רלאשרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו דרך

רלבנקיון כלל.

רלגויש מחמירין שלא יהא ריבוי מים על ידיו, אלא ינגבן בכח

רלדזו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו במפה. וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו

רלההפסד כלל.

רלואבל המנהג להקל, וכן עיקר.

רלזולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל עליו תינוק

רלחמי רגלים, כדי לבטל את מי רגלים בהמים שיבאו עליהם מניגוב ידיו, על דרך שנתבאר בסי' ע"ז, ואין בזה משום כיבוס, כיון שהוא דרך לכלוך

רלטעל ידי ניגוב ידיו ולא דרך נקיון.

רמאבל אסור ליטול ידיו במים על המי רגלים כדי

רמאלבטלם, שאף שהמים היורדים מידיו נקראים שופכים, אין זה

רמבנקרא דרך לכלוך, כיון שהם צלולים וראוים לכיבוס, ושרייתם זהו כיבוסם, לפי סברא

רמגהאחרונה שנתבאר למעלה, שאומרים

רמדשריית בגד זהו כיבוסו אף כשאין עליו שום לכלוך וטינוף.

רמהואם יש על בגדו צואה ושאר דבר מטונף, אסור

רמולהעבירו אפילו על ידי ניגוב הידים, אף שהוא דרך לכלוך, כיון שמעביר בזה לכלוך יותר

רמזגדול. משא"כ במי רגלים, שאינו מעבירם מהבגד

רמחעל ידי הניגוב, אלא שמבטלם ומטהרם כדי שיוכל להתפלל.

רמטולכתחלה טוב ליזהר שלא ליקח תינוק בחיקו

רנבשבת, אם לא על כר:

רנאכב

רנבמי שנתלכלכו ידיו בטיט, מקנחם בזנב הסוס או בזנב הפרה או במפה הקשה העשוייה לאחוז בה

רנגהקוצים, אבל לא במפה שמקנחים בה הידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לכבס המפה:

רנדכג

רנהכוס שהיה בו מים או יין או שאר משקים, אפילו שאינם מלבנים, אסור לנגבו במפה, אפילו

רנואם אינו מקפיד על מימיה לסחטם, שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת

רנזממה שיבלע במפה על ידי הנגוב, ויש בזה

רנחאיסור מדברי סופרים עכ"פ, אף במשקים שאינם מלבנים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ.

רנטאבל מותר לקנח הספסל וכיוצא, בבגד שאינו

רסמקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול.

רסאאבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה אף בבגד

רסבשמקפיד על מימיו (וכן פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה, כמו שנתבאר

רסגבסי' ש"א

רסד(עיין שם הטעם):

רסההסתכלות במראה
כד

רסואין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל, ודרך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין

רסזמראשו וזקנו כשרואה בה שהן מדולדלין, ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסיר בה הנימין כדרכו

רסחבחול.

רסטואף אם הוא קבוע ומחוברת בכותל, אסור, שלא חלקו

רעחכמים בגזרתם, במראה זו שיש בה חשש זה לפעמים.

רעאוגם הנשים אסורות להסתכל במראה זו, מפני

רעבשדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות מתוך השחורות:

רעגכה

רעדאבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבוע, אם הוא

רעהבענין שאין איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה, על דרך

רעושנתבאר ביו"ד סי' קנ"ו:

רעזקונטרס אחרון
(א) ויש לחוש כו'. לפי

רעחדעת המג"א, פסק הש"ע כאן ובסי' שי"ט כהמתירין. ואף רמ"א הביא דעת המתירין בסתם

רעטוהאוסרים בלשון יש אוסרים. ובסי' שי"ט לא הגיה כלום על השו"ע שם סט"ז,

רפעיי"ש במג"א. ואף שבסי' של"ד פסק השו"ע כהטור, הרי פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק

רפאי"א

רפבגם דעת הטור כמהתירין.

רפגאבל

רפדמכל מקום, דעת השו"ע לא היתה כן בפירוש הטור, כמבואר בב"י כאן, ובסי' שי"ט, ושל"ד. ואם כן נתכוין השו"ע

רפהבסי' של"ד לפסוק כהאוסרין. ואף אם תמצי לומר שחזרה

רפוהיא ממ"ש כאן ובסי' שי"ט, יש להחמיר כן, דאחרונה היא.

רפזאבל

רפחבאמת גם בסי' שי"ט ס"י

רפטפסק כן, לפי מ"ש בב"י שם. וכאן לא כתב אלא האסור אליבא

רצדכולי עלמא, ולא ירד למחלוקת. ואעפ"כ גם כאן חשש להאוסרים גבי ניגוב

רצאידים. ומ"ש טוב כו', היינו משום שהתוס' ורא"ש מקילים אף לפי דעת האוסרין,

רצבכמבואר בב"י.

רצגומה

רצדשכתב בסי' שי"ט סט"ז. צריך לומר כמ"ש

רצההאליה זוטא שם. ובב"י שם נקט סברת המתירין שהיא

רצומפורשת ברא"ש, משא"כ היתר מים מועטים לפי דעת האוסרים. אבל מכל מקום כן משמע

רצזבטור שכתב היתר זה

רצחכדי להתיר אף לפי דעת מהר"ם, דסבירא ליה כרא"ם, שהוא מן האוסרים, כמבואר

רצטבהגהות מיימוניות.

שוכן

שאמשמע בהדיא בסמ"ג, שהזכיר היתר זה כדי להתיר לכולי עלמא (דאין לומר שכוונתו משום

שבגזרת סחיטה, דמאי ואינו מתכוין כו'.

שגועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים כמ"ש הרא"ש, לא גזרו על זה, כמ"ש

שדבסוף סי' ש"א, ועל כרחך הוא מטעם שכתב

שההר"ן שם. אלא ודאי שיש לחלק בין קינוח כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב

שוהידים (אם היו מים מרובים) שהיו נקיות קודם הנטילה. והיינו לפי דעת המתירין. דלענין סחיטה אין לחלק

שזבכה"ג,

שחדאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך להקביל כו'. ומשום הכי הוצרך המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר,

שטעיי"ש בס"ק כ"ז).

שיוכן

שיאמשמע

שיבבהדיא גם כן בהגהות מיימוניות

שיגבשם רא"ם גבי ניגוב ידים, עיי"ש שכתב הילכך כו' במים הרבה כו'. ואין לומר

שידשבמים הרבה אין זה דרך לכלוך, שמים רבים אין מתלכלכים בידים,

שיהדזה אינו, דרא"ם לא סבירא כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך כו', ודנדה מערמת וכו', בבגדים של עור, כמבואר

שיובהדיא בס' יראים, העתיקו בהגהות מרדכי

שיזספט"ו

שיחע"ש:

שיטוהנה

שכמלשון הסמ"ג

שכאשכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן, משמע, דאף שעל כל פנים מלבן קצת,

שכבוחצי שיעור אסור מן התורה, אפילו משהו, מכל מקום כיון שהוא

שכגאינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו, אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט

שכדואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור הליבון הוא משום חזותא, וחזותא לאו

שכהמילתא היא, אלא אם כן דרך העולם

שכולהחשיב חזותא זו (כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות, ואם אין מביט אל מראהו

שכזמחמת גריעותו, אין כאן חזותא, ולא עשה ולא כלום).

שכחוכמבואר

שכטבמג"א סוף סי' ש"כ לענין צביעה, דדבר שאין

שלדרך העולם לצובעו אין בו משום צובע, ומותר אפילו לכתחלה. אלא דהתם אין איסור אפילו

שלאבמתכוין, משום שהוא דבר שאין בו צביעה לעולם, אבל הכא הוא דבר שיש בו ליבון אם לא היה

שלבדבר מועט, להכי מהני כוונתו לאיסור, דכשמתכוין לכך אחשביה איהו לליבון זה. אלא שכל

שלגשהוא פחות משיעור המפורש ברמב"ם, פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן, שזהו טעם כל שיעורי שבת

שלדכידוע.

שלהולפי

שלוזה מתורץ מה שכתב המג"א סימן שי"ט ס"י דאם כן משמרת נמי ליתסר.

שלזדיש לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום, והויא

שלחכמו דבר מועט שנתבאר.

שלטוכן משמע בהדיא בגמרא דף ע"ה ע"ב

שמבמאי ניחא ליה כו', והא רב כרבי יהודה סבירא ליה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, והוא הדין בפסיק רישיה

שמאאע"ג דלא ניחא ליה, כמבואר מתוספות דף ק"ג ע"א ד"ה באגם וד"ה

שמבבארעא ובדוכתי טובא.

שמגאלא ודאי דשאני חזותא דלאו מילתא

שמדהיא כלל כשאין לו חפץ בה כלל,

שמהוגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל.

שמווהא

שמזדאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה

שמחבצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא

שמטגם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה,

שנלכן אסור מדברי סופרים. אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל (ולענין דבר מועט נמי יש

שנאלומר,

שנבדשאני צביעה אע"ג שהיא מועטת, מכל מקום אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה למראית

שנגהעין, הילכך דינו כחצי שיעור, שאסור אפילו במקלקל, אבל גבי שרייה מועטת, אותו מעט עצמו

שנדאין ליבונו ניכר יפה למראית העין, מפני שהוא בטל במיעוטו לגבי הבגד, הילכך אין כאן

שנהחזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו וכוונתו).

שנוותדע

שנזדאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה, משום צובע, כמו

שנחשאסור ליתן בגד על המכה. ובהדיא כתב הב"י

שנטבסי' ש"ג דלדעת הרמב"ם וסיעתו

שסמותר ליתן לכתחלה בשבת. והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה

שסאלרשות הרבים, אבל משום צביעה, לית מאן דחש לה. ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה,

שסבדהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבון. ועוד, דאם לא כן

שסגלרבי יהודה שאסר דבר שאינו מתכוין, לא מצינו בדיקת ז' נקיים

שסדשאסור לבדוק בשבת לפי דעת האוסרים משום צביעה.

שסהולפי דעת רבי עקיבא בפרק בתרא דנדה דף ס"ח ע"ב,

שסואי אפשר כלל להיות ז' נקיים לעולם שיום השבת סותר למפרע, ולפי דעת ר' יהושע שם לא משכחת

שסזלה אלא ח' נקיים.

שסחולפי

שסטדעת התוס' בריש פ"[ק] דכתובות, והר"ן סוף פי"ד, והמרדכי בפ"[כ] ושאר פוסקים, דמשמע מדבריהם דאף במסוכריא ואודרא דבי אשישא שייך

שעליבון במים, אף שלכך הם עשויים. צריך לומר דסבירא להו לחלק בין צביעה לליבון. או דסבירא להו להתיר

שעאצביעה בדרך לכלוך, כמו בכיבוס שדעתם להתיר, עיין מג"א סוף

שעבסי' ש"כ.

שעגואף

שעדהר"ן דעתו כן, שכתב שאין המסוכריא מתלבנת

שעהמפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דסבירא ליה דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות, לא מקרי

שעודרך ליבון, אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך. וכן כתב בהדיא בפ' בתרא

שעזדיומא, דלא מיתסר אלא בדעביד

שעחדרך ליבון (ומשום הכי מסננין את היין בסודרין, אע"ג דסבירא ליה שהיין מלבן.

שעטאבל משום שאין שם טינוף,

שפכאידך שינוייא שבפרק בתרא דיומא, לא מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא, שסוחט ממש).

שפאוהא

שפבדלא חיישינן שמא יסחוט, לפי מה שנתבאר

שפגדאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים, כבר תירץ בריש פרק המביא דמיירי בסודרין המיוחדין

שפדלכך. אבל אנן דקיי"ל בסי' שי"ט להתיר בכל סודר, על כרחך

שפהצריך לומר דאין היין מלבן. וההיא דלאכלה ולא לכביסה, על כרחך צריך לומר דמיירי

שפובחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ ע"ש):

שפז[766] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

שפח(א)

שפטניעור בגד מהמים והאבק שעליו (ס"א-ג).

שצ(ב)

שצאמלאכת קורע (ס"ד).

שצב(ג)

שצגמלאכת מכה בפטיש (ס"ה-ז).

שצד(ד)

שצהקיפול וריכוך בגדים והצעת המטה (ס"ח-יג).

שצו(ה)

שצזטיט שעל מנעלו ובגדו (סי"ד-ט).

שצח(ו)

שצטשרייתו זהו כיבוסו (ס"כ-כב).

ת(ז)

תאהסתכלות במראה (סכ"ד-ה).

תב[767] רב הונא קמז, א (המנער טליתו בשבת חייב

תגחטאת. ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי

תדוסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו (ללובשן עד שינערם, רש"י). לפירוש

תהר"ח שבתוס' שם ד"ה המנער (פירש ר"ח מן הטל שעליו, דהיינו כיבוס,

תווליבון חייב חטאת), וברא"ש פכ"ב ס"י (ור"ח ז"ל פירש מן

תזהטל שעליו, דהיינו כבוס). טור ושו"ע ס"א (המנער טלית חדשה, שחורה, מן

תחהטל שעליה, חייב, שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור).

תטוכדלעיל סי' שא סנ"ו (והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה כמכבס

תיבגדים, וחיים משום מלבן).

תיא[768] ב"י ד"ה ומ"ש והוא (כלומר,

תיבאבל כי לא קפיד עלייהו, דאפילו בלא ניעור לא היה נמנע מללובשם, לא חשיב לדידיה

תיגכיבוס, ושרי לנערם לכתחלה).

תיד[769] ב"י ד"ה ומה שכתב ודוקא (שניעורם

תיהמהטל מיפה אותם ומינכר כיבוסם). לבוש ס"א (דבהנך הוה הניעור יפה כמו כיבוס).

תיווראה בדי השלחן סי' קטז ס"ק ג.

תיז[770] כדלעיל מהב"י (ושרי לנערם לכתחלה).

תיח[771] רמב"ם פ"ה הי"ח (המנער

תיטטלית חדשה שחורה ... כדרך שהאומנין עושין, חייב חטאת). ב"י ד"ה

תכומ"ש והוא (מדברי הרמב"ם בפרק י' שכתב המנער טלית חדשה וכו' כדרך

תכאשהאומנים עושים חייב חטאת, משמע דחדשה היינו שלא נשתמשו בה כל כך, אלא עדיין היא

תכבבחדושה כמו בשעה שהאומנין מתקנין אותה). ב"ח ד"ה ומ"ש שאין (כיון

תכגשלא נשתמשו בה כל כך, ועדיין מקרי חדתי, הניעור מייפה אותה, והוה ליה לבונו וכבוסו.

תכדוכן נראה מדברי הרמב"ם, הביאו בית יוסף). מ"א ס"ק א (חדשה, דלא

תכהנשתמשו בה כל כך, אלא עדיין היא בחידושה (ב"י רמב"ם)).

תכו[772] רב הונא שם (המנער טליתו בשבת, חייב

תכזחטאת), לפירוש ר"ת בספר הישר סי' רפג (המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ומפרשינן

תכחליה במנערו מן המים, דסחיטתו וניעור מימיו משויא ליה [כ]מנא חדתא). הובא

תכטבסמ"ג ל"ת סה יד, ג בשם ר"ת (ורבינו יצחק קבל מרבינו יעקב, שמנערו

תלמפני מים או גשמים שנפלו על טליתו).

תלאכל בו סי' לא כו, ג (אבל אינו מנערן מן

תלבהמים שבלועין, שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט, שכן דרך כל בגד בלוע מים

תלגכשמנערין אותו, המים נסחטין ממנו). רמ"א ס"א (שאסור לנער בגד שנשר במים,

תלדאו שירדו עליו גשמים).

תלהוהיינו שלפירוש ר"ת שבסמ"ג,

תלוגם בזה לא אסרו אלא בטלית חדשה שחורה, כדאמרינן בגמרא (לא אמרן אלא באוכמי). ואילו

תלזלדברי הכל בו (שזה חמור יותר מהאמור בגמרא לענין טל), אסרו בזה בין לבן בין שחור

תלחושאר מיני צבעונין.

תלטוטעם החילוק בינם, כי ניעור הבגד מן הטל

תמשעליו, אינו אסור אלא כשמיפה ומועיל לו כמו כיבוס. משא"כ בגשמים הרבה או שנפל

תמאלמים, שהמים נבלעים בתוך הבגד, וכשמנער ממנו עובר על סחיטה.

תמבומה שלא אסרו אלא ב"בגד חדש ...

תמגמקפיד עליו", כי דוקא "כשהוא מקפיד עליו לנערו, אזי ... קרוב

תמדלודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו".

תמהולדעת עולת שבת דלקמן, גם כשאינו מקפיד

תמועליו, "קרוב לודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו".

תמז[773] כדלעיל סי שא סנ"ט (שריה מועטת

תמחשאין דרך להקפיד עליה לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433).

תמטוכן הוא לעיל שם סנ"ו (גשמים הרבה). וראה תהלה לדוד סי' שא אות מג.

תנ[774] ספר הזכרונות זכרון ט מלאכת המלבן

תנא(ואיסור זה שייך בין בבגד שחור בין בגד לבן ומכל מראה שיהיה, כי אין הסחיטה תלויה

תנבבמראה). עולת שבת ס"ק ג (ולפי זה אין לחלק בין ... שחור לשאר צבעים. וכן כתב

תנגבספר הזכרונות, דאיסור זה שייך בכל הבגדים). אליה זוטא ס"ק ב (אין חילוק בזה

תנדבין שחור לשאר צבעונים).

תנהוכן הוא לקמן

תנוסכ"א (ואין חילוק בכל זה בין בגדים לבנים לצבועים, שגם בצבועים שייך

תנזאיסור כיבוס, כמו שנתבאר למעלה), ושם נסמן (הערה 898).

תנח[775] שאז נבלע בו יותר מים. וראה לעיל שם

תנטסנ"ו.

תס[776] וכן הוא לעיל סי' שא

תסאסנ"ו (נשרו בגדיו במים, וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה ... לא ינערם מן

תסבהמים, כמו שיתבאר בסי' ש"ב).

תסגאך מכל מקום לא כתב כאן שאם ניער חייב

תסד(כפי שנתבאר בסעיף הקודם לענין טל).

תסה[777] כל בו שם (ודוקא בכלים חדשים, לפי שמקפיד

תסועליהן יותר, לפי שמתקצרין במים). מ"א ס"ק ב (חדש שמקפיד עליו, לפי

תסזשמתקצר במים (כל בו). משמע דסתם חדש מקפיד עליו, אף על גב דגבי טל אמרינן בגמרא

תסחוהוא דקפיד כו'. מים שאני שמתקצר).

תסטוראה בדי השולחן סי' קטז ס"ק ו,

תעשכאן הכוונה, שלא כבסו עדיין, אף שנשתמש בה הרבה.

תעא[778] כדלקמן סי' שלז ס"א (כל דבר שאינו

תעבמתכוין מותר), ושם נסמן.

תעג[779] כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל

תעדמודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

תעה[780] חדושי הרשב"א קמז, א ד"ה

תעוהמנער (ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה, ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין).

תעזהובא במ"מ שם. ב"י ד"ה ומ"ש והוא (אלא שהוא כתב כן אף לענין

תעחניעור מן הטל).

תעט[781] עולת שבת שם (ולפי זה אין לחלק בין אם

תפמקפיד עליו אם לאו). וכן פירש בדברי ס' הזכרונות, גם במ"א ס"ק ב (משמע

תפאדסתם חדש מקפיד עליו, אף על גב דגבי טל אמרינן בגמרא והוא דקפיד כו', מים שאני

תפבשמתקצר. ובספר הזכרונות אוסר בכל הבגדים).

תפגאבל ברמ"א שם (וכל שכן שאסור לנער

תפדבגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו); הרי שגם במים

תפהמרובים לא אסר אלא בבגד חדש. וכן הוא בלבוש ס"א (וכל שכן כשנשרו במים או ירדו

תפועליהם גשמים, שאסור לנערו שיש בהן גם כן משום סחיטה. ודוקא בכלים חדשים שמקפיד

תפזעליהם). ובאליה רבה שם (ודלא כעולת שבת).

תפח[782] רב הונא שם, לפירוש רש"י שם (המנער

תפטטליתו (מן העפר, רש"י) בשבת חייב חטאת (דזהו ליבונה, רש"י). ולא אמרן

תצאלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי (שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד

תצאעליה, רש"י), אבל בחיורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו (ללובשן עד

תצבשינערם, רש"י). וכן הוא בפירוש ר"ח שלפנינו (אם יש אבק בבגד חדש שחור

תצגומקפיד עליו). הובא בסמ"ג ל"ת סה יד, ג (פירש רבינו שלמה יצחקי, ורבינו

תצדחננאל, מפני האבק). אור זרוע הל' שבת סי' פא. ספר התרומה סי' רנד. שבלי הלקט סי'

תצהקט. רמ"א ס"א (יש אומרים דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו).

תצומ"א ס"ק ג (היינו דוקא בשחור וחדש, כמו שנתבאר לעיל).

תצזומכל מקום לא כתב כאן "חייב

תצחחטאת", כמובא לעיל מהגמרא לפירוש רש"י, כי אם "שאסור לנער בגד חדש

תצטושחור מן העפר או האבק שעליו", כי עפר ואבק אין מכבסין בו.

500[783] אור זרוע שם (אנו חיישינן לפירש"י,

501הילכך מי שנתכסה בגדו בעפר ובבגד שחור וחדש, אם יש דרכן להקפיד בכך תדיר שלא לצאת

502בו, יזהר שלא ינער אותו, ואם אין דרכו להקפיד בכך, הרי זה מנערו לכתחילה).

503רמ"א שם (וטוב לחוש לדבריו). ב"ח ריש הסימן (ומיהו לכתחלה יש ליזהר שלא

504לנער בין מן העפר בין מן המים).

505[784] אור זרוע שם (אם הבגד מלוכלך בנוצות,

506ההוא ודאי מותר להסירם לכתחילה לכו"ע). רמ"א שם (אבל מותר להסיר הנוצות

507מן הבגד בשבת). לבוש ס"א (שאין זה דומה לליבון, שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו

508המים והעפר).

509[785] והיינו שאף בשבת עצמה ראויות להחזירן

510לכר או כסת, כדלקמן סי' שמ סי"ד (מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם, אבל

511אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני שעכשיו עושהו כלי), ושם נסמן. וראה בדי השלחן סי'

512קטז ס"ק י. סי' קמו ס"ק ב.

513[786] וזה אסור, כדלקמן סי' שיד סט"ז (הקוטם

514ראש הנוצה שהוא דק ורך וראוי ליתנו בכר או בכסת, חייב, אם מתכוין לכך), ושם נסמן

515(הערה צא).

516ויש לעיין מהו החילוק בין נוצות שלימות

517שאינן ראויות לכר וכסת לבין קוצים שבבגד המבואר בסעיף הבא, שמותר להפרישם מן הבגד.

518וראה מכון לשבתך, בהלכתא גבירתא.

519[787] סעיף ז (נוצות של עוף הן מוקצים, שהרי

520אינן ראויים לכלום).

521[788] סעיף ג (אסור לכבד הבגדים

522במכבדות העשויים מקסמים, שלא ישברו קסמיהם בפסיק רישיה, והרי זה סותר כלי ... אלא

523במכבדות של תמרה שאינה נשברת).

524[789] הלכות גדולות פכ"ג כא, ב (ישב לו

525זרע פשתן על כסותו, או תבשיל, מותר לקלפו בשבת) ופכ"ד כג, ב. מ"א

526ס"ק ה (ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו (הלכות גדולות)). וראה

527בדי השלחן סי' קטז ס"ק יא.

528[790] סעיף ב (הקורע על מנת לחזור

529ולתפור, אין אסור מן התורה אלא אם כן דעתו שיהא ... יותר טוב מן הראשון ... ויש

530אומרים ... אין צריך שיהיה התיקון יותר

531טוב מבתחלה).

532והיינו אף במקום שהקריעה עצמה היא

533תיקון, ואין בו משום מקלקל, מכל מקום אינו חייב אלא אם כן הוא על מנת לחזור

534ולתפור, כדלקמן סי' שיז ס"ו (וחייב משום מכה בפטיש. אבל משום קורע

535אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור, כמו שנתבאר בסי' ש"ב), ושם נסמן

536(הערה מט). וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק כד.

537[791] משנה עג, א (אבות

538מלאכות ארבעים חסר אחת ... והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור).

539[792] רבה ור' זירא עד, סע"ב (קריעה

540במשכן מי הוה, רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה

541ותופרין אותה).

542[793] רש"י עה, רע"א ד"ה דרנא

543(תולעת, ומנקב בו נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב, שלא תהא התפירה

544עשויה קמטין קמטין).

545[794] ירושלמי פ"ז ה"ב (נסתבכו

546בגדיו בקוצים, הרי זה מפשרן במקום צינעה, ובלבד שלא יקרע). רמב"ם פכ"ב

547הכ"ד (מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע. ואם נקרעו

548אינו חייב כלום שהרי לא נתכוין). הובא במ"א ס"ק ד.

549[795] ברייתא ביצה לד,

550סע"א (מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע), ופרש"י (ואפילו

551נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור).

552[796] סעיף ג (מותר לפצוע את האגוז במטלית

553ואין חוששין שמא תקרע, שאף אם תקרע הרי זה מקלקל ופטור מן התורה, אלא אם כן קורע

554על מנת לתפור).

555והיינו שמטעם זה לא חששו שמא יפצע בחוזק

556עד שאי אפשר שלא תיקרע, כדלעיל סי' רעז בקונטרס אחרון סק"א (וכן

557צריך לומר במה שכתב רש"י פ"ד דביצה, והעתיקום האחרונים סוף סי'

558תק"ח, דאין זה על מנת לתפור. ותיפוק ליה משום שאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה,

559מדקתני שמא תקרע. ובאמת כן משמע ברמב"ם פכ"ב. אבל רש"י סבירא ליה

560דחיישינן שמא יפצע בחוזק עד שאי אפשר שלא תקרע).

561ואף שנתבאר כאן שגם הקורע שלא על מנת

562לתפור אסור מדברי סופרים.

563מכל מקום לא חששו שמא יפצע בחוזק, שהרי

564גם אם יקרע לא יעבור מן התורה.

565אבל לפצוע בחוזק עד שיהי' פסיק רישיה, אסור

566אף במקום שהוא איסור מדברי סופרים, וכדלקמן סי' שלז ס"א (ופסיק

567רישיה ולא ימות הוא. ואע"פ שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא

568וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה

569צריכה לגופה היא. אף על פי כן אסור מדברי סופרים), ושם נסמן.

570[797] משנה עג, א (אבות

571מלאכות ארבעים חסר אחת ... המכה בפטיש). משנה קב, ב (והמכה בפטיש ...

572כל שהוא חייב). תוס' שם (נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על

573הכלי בשעת גמר מלאכה). ר"ן לא, ב ד"ה והמכה בפטיש (עיקרן של דברים

574כפר"ח ז"ל שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו ... גמר

575מלאכה). הובא גם במ"מ פ"י הט"ז.

576[798] תוס' שם (גמר מלאכה דכלים

577דהוה במשכן).

578וכל זה אף בבניית כלים גרועה, כדלקמן

579בסמוך (העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם הוא בענין שאין

580בו משום בונה). משא"כ בכלים גמורים, חייב בהם משום בונה, כדלקמן סי' שיג

581סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים אלא בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע ... אבל

582העושה כלי מתחלתו הרי זה בנין גמור, וחייב משום בונה, והשובר כלי שלם הרי זו סתירת

583בנין גמור, וחייב משום סותר).

584ויש אומרים שגם בכלי גמור אינו עובר אלא

585משום מכה בפטיש, כדלקמן סי' שיד סי"ז (שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים

586אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא אמרו שהמחזיר דלת שידה תיבה ומגדל ותוקעה

587בחוזק, וכן המחזיר כלי של פרקים ותקע בחוזק, חייב חטאת, אלא מפני שהוא מתקן כלי,

588וחייב משום מכה בפטיש).

589[799] רבה ורב זירא עה, ב (כל מידי דאית ביה

590גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש), ופרש"י (שהוא גמר מלאכה). רמב"ם

591פ"י הט"ז (כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב).

592ט"ז ס"ק א (כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש).

593וכן הוא לקמן סי' תקב ס"ט (תולדת

594מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכה של כל דבר ודבר, כמ"ש בסי' ש"ב עיי"ש).

595[800] בסעיפים דלהלן באו

596הדוגמאות של מלאכת מכה בפטיש, שהובאו בגמרא עה, ב.

597דוגמאות נוספות הובאו לקמן שיג, יד.

598שיד, א-ב; יז. שיז, ו. שכח, לב. תקב, ט. תקיט, ב; ה.

599גם כל מקום שנזכר איסור תיקון כלי,

600הכוונה למלאכת מכה בפטיש, כדלקמן שח, כח; נד-ה; פב. שיד, ה; יא; כ. שיז, ה. שיח,

601כא. שכג, ח-יא. שלח, א. שמ, יד; יז-ח. תצח, ב; יז. תקב, ב. תקז, ז-י; טז-יז. תקח,

602א-ב. תקיד, יז-כב. תקיט, ט. תקפו, כז. תרמו, יג-ד.

603[801] רבי שמעון בן לקיש שם (הצר צורה בכלי (שעומד

604לכך לנאותו, רש"י) ... חייב משום מכה בפטיש). רמב"ם שם (הצר בכלי צורה ...

605הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב), ומ"מ שם (בכלי צורה שהוא עומד לצורה,

606וחשיבותו לכך).

607[802] ברייתא קג, ב (הצר בכלי צורה כל שהוא. רבי

608שמעון אומר ... עד שיצור כולו), וכת"ק. רמב"ם שם (אפילו מקצת הצורה).

609וראה לקוטי שיחות ח"ה עמ' 32 הערה 28.

610[803] ר"ן לא, ב ד"ה והמכה בפטיש (אף

611על גב דלא הויא מלאכה מצד עצמה, מיחייב בה משום גמר מלאכה).

612ובנידון דידן, הנה אף שנתבאר לקמן סי'

613שמ ס"י (הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים,

614חייב משום תולדת כותב).

615היינו דוקא בציור שלם, משא"כ

616כשמצייר מקצת הצורה, הרי זה ככותב אות אחת שפטור, כדלקמן שם ס"ד (הכותב

617או המוחק אותיות, אינו חייב אלא על ב' אותיות, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן

618התורה, כשאר חצי שיעור).

619ומכל מקום חייב כאן אף על "כל

620שהוא", דהיינו "אפילו מקצת הצורה", כיון "שהכלי נגמר וניתקן

621על ידו", כמבואר בפרי מגדים סי' שמ משב"ז ס"ק ד (על כלי חשוב חייב

622שתיים, אחת משום כותב ואחת משום מכה בפטיש ... צורה בשלימות, צורת פרח וכדומה. ועל

623הכלי, אפילו מקצת הצורה ההיא, חייב משום מכה בפטיש, ותרי מילי נינהו), ובתוספת שבת

624שם סוף ס"ק יג, בהגהה מבן המחבר (דאינו חייב משום כותב, כיון דלא צייר רק

625מקצת צורה, וכמו דקיי"ל הכותב מקצת אות דאינו חייב משום כותב, הכי נמי בצייר

626מקצת צורה אינו חייב משום כותב, רק משום מכה בפטיש, דמכה בפטיש אית ביה חיובא

627אפילו לא צייר כי אם מקצתו).

628וראה קובץ הערות וביאורים תשצז ע' 41.

629תשצח ע' 101; 103. תת ע' 129.

630[804] רמב"ם פכ"ג ה"ד (המתקן

631כלי באיזה דבר שיתקן חייב). סמ"ק סי' רפא ע' רצו (המכה בפטיש על כל גמר מלאכה

632חייב משום מכה בפטיש, וכן על כל תקון).

633והיינו שלא רק על גמר עשיית כלי הוא מכה

634בפטיש, אלא אף תיקון כלי ישן הוא מכה בפטיש.

635[805] משיגרא דלישנא נראה, שאף בענין שחייב

636משום בונה חייב גם משום מכה בפטיש.

637אמנם לקמן סי' שיג סי"ד (ויתחייב

638משום בונה ... או משום מכה בפטיש), ושם נסמן.

639[806]

640שיש בזה שלושה פרטים:

641(א) המתקן כלי שאינו גמור, אינו חייב

642משום בונה, כי אם משום מכה בפטיש, כדלקמן שם ס"א (שאין בנין וסתירה בכלים ...

643כשאינו בנין גמור ... נקב יפה שיהא לה לפתח נאה ... חייב משום מכה בפטיש).

644(ב) המתקן כלי גמור, לדעת הפוסקים שאין

645בהם בנין וסתירה, חייב משום מכה בפטיש, כדלקמן שם סי"ז (שיש אומרים שאין בנין

646וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא אמרו ... חייב חטאת, אלא מפני

647שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש).

648(ג) המתקן דבר כדי להשתמש בו, חייב משום

649מכה בפטיש, כדלקמן שם סי"א (וקטימה זו אסורה משום תיקון כלי, שכל דבר שמתקנו

650בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי'

651ש"מ). ובסי' שמ סי"ז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב

652משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול

653כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי. עיין סי' תק"ח), ובסי' תקח

654ס"ב (שכל שהוא עושה ומתקן דבר הראוי להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי). וכן

655הוא לקמן סי' שח סכ"ח (שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי

656כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי), ושם נסמן.

657[807] בשו"ע שם ס"ד (קיסם שאינו

658אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור), ובמ"א שם ס"ק ד (ואם

659קטמו, חייב (רמב"ם פי"א)). וברמב"ם שם ה"ז (הנוטל קיסם של עץ

660מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת, חייב).

661[808] ר' יהודה עה, ב (האי מאן דשקיל אקופי

662מגלימי, חייב משום מכה בפטיש), ופרש"י (ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום

663קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין,

664ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש). רמב"ם

665פ"י הי"ח (הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר,

666חייב משום מכה בפטיש). טור (הנוטל מן הבגד קסמין וקשרים הנשארים בו מן האריגה), ושו"ע

667ס"ב (הלוקט יבולות שעל גבי בגדים, כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם

668מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש).

669וראה עולת שבת ס"ק ה. מ"א

670ס"ק ה.

671[809] גמרא שם (והני מילי דקפיד עלייהו).

672רמב"ם וטור ושו"ע שם (והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, פטור).

673מ"א שם (פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד).

674[810] ספר הזכרונות זכרון ט, במלאכת מכה בפטיש

675(ואם אינו מקפיד, מכל מקום פטור אבל אסור). כנסת הגדולה הגב"י. מ"א שם (ובספר

676הזכרונות כתב, אפילו אינו מקפיד אסור).

677[811] שלטי הגבורים פ"ז לב, ב אות ד

678(צ"ע בנוטל שלל שעושין החייטים שקורין אינבסטי"ר, שגם הוא הוי גמר

679מלאכה, אי חייב משום מכה בפטיש, ולבי חוכך להחמיר. ומיהו לעולם לא חייב עד שיהיה

680בענין דקפיד עלייהו). כנסת הגדולה סי' שמ הגה"ט. מ"א ס"ק ה (הנוטל

681שלל שעושין החייטים שקורין אינבאשטי"ר, שגם הוא הוי גמר מלאכה, יש להסתפק אי

682חייב, ולבי חוכך להחמיר אי לא קפיד עלייהו עכ"ל שלטי גבורים פ"ז (כנסת

683הגדולה סי' ש"מ)).

684[812] משנה קיג, א (מקפלין את הכלים),

685ופרש"י (בגדים כשפושטן מקפלין, מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטים כשאינן

686מקופלים). טור ושו"ע ס"ג (מקפלים כלים בשבת).

687ויתבאר הטעם לקמן סעיף הבא, שאף

688"שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת", "התירו לו משום כבוד

689שבת".

690והיינו דוקא כשמקפלן כדי שיתפשטו

691מקמטיהם, אבל לעשות את הקמטים אסור מדינא, כדלקמן סי"ג (הקמטים

692שעושות הנשים בבתי זרועותיהם אסורות לעשות בשבת ויום טוב, ואפילו בחולו של מועד).

693[813]רש"י

694שם ד"ה אפילו (כדי לחזור וללובשן בו ביום). טור ושו"ע שם (ללובשם בו

695ביום).

696[814] משנה שם (אפילו ארבעה

697וחמשה פעמים).

698[815] ס"ט (שעכ"פ נראה קצת

699כמתקן כלי בשבת), וס"י (מכין משבת לחול). וראה אהלי שם

700ח"ט ע' רח.

701[816] תוס' שם ד"ה מקפלים (מכאן למדנו

702דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת, לפי שהם צורך מחר). שבלי הלקט סי' קיט (יש

703מדקדקין שיש להוכיח מכאן שאין מקפלין הטליתות בשבת, כיון שאין בדעתו להתעטף בו עוד

704בו ביום). מ"א ס"ק ו (ולכן אסור לקפל הטלית).

705וראה לעיל סי' ש ס"ד (יש מהמדקדקים

706שהיה לו טלית (מיוחד) של מצוה מיוחדת לשבת, ובכל מוצאי שבת היה קופלה, כדי להתעסק

707במצוה מיד).

708[817] עולת שבת ס"ק י (ומדבריהם יש ללמוד

709במקומות שנוהגים לבוש הטליתות גם במנחה, דאין לאסור כולי האי הקיפול בשחרית, כיון

710שהוא לצורך מנחה. וצריך עיון למעשה). אליה זוטא ס"ק ז (ובמקומות שנוהגים

711ללבוש טליתות במנחה ודאי מותר).

712[818] דבי רבי ינאי קיג, א (לא שנו אלא באדם

713אחד, אבל בשני בני אדם לא), ופרש"י (כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין

714כמתקנין). טור ושו"ע ס"ג (ודוקא באדם (אחד)).

715ומה שאסרו משום "נראה כמתקן",

716ולא מתקן ממש (וכעין זה לקמן סי' שכג ס"ח. סי' שכו ס"ז. סי' תקט

717סי"א), ראה לקמן סי' שיד ס"א (הערה ט).

718ולענין קיפול באדם אחד על הספסל, ראה

719אליה רבה ס"ק ז. בדי השלחן סי' קיז ס"ק ה. מראי מקומות וציונים.

720[819] גמרא שם (ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא

721בחדשים, אבל בישנים לא), ופרש"י (ישנים קיפולן מתקנן יותר מן החדשים, שהחדשים

722קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט). טור ושו"ע שם (ובחדשים שעדיין לא נתכבסו).

723ובדי השלחן סי' קיז ס"ק א, רוצה לגרוס כן גם בשוע"ר (חדשים שלא נתכבסו).

724[820] גמרא שם (וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים

725אבל בצבועים לא), ופרש"י (צבועין קיפולן מתקנן).

726[821] גמרא שם (ולא אמרן אלא שאין לו להחליף,

727אבל יש לו להחליף, לא), ופרש"י (יש לו אחרים להחליף היום, לא).

728[822] רמב"ם פכ"ב הכ"ב (כדי

729שיתנאה בו בשבת), ובפירוש המשניות סוף פט"ו (משום כבוד שבת). וכדלעיל סי' רסב

730ס"ג (חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכולתו, שצריך לכבד

731השבת בכסות נקיה).

732[823] בגד של שבת (ולא של חול), ראה בדי השלחן

733שם ס"ק ו.

734[824] ראה לבוש ס"ג (שאינו נראה תיקון כל

735כך ... שאין הקיפול מתקנם כל כך).

736[825] ראבי"ה סי' רמה (אבל שלא כסדר

737קיפולו נראה דמותר, ואפילו בשני בני אדם). מרדכי רמז שפח (והני מילי בסדר קיפולו

738הראשון, אבל שלא בסדר קיפולו נראה דמותר אפילו בב' בני אדם). אגודה סי' קלא.

739שו"ע שם (ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין).

740[826] לבוש ס"ג (ויש מי שאומר דלקפלו שלא

741כסדר הראשון מותר בכל ענין, שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן מתקן כלום). אליה

742רבה ס"ק ט (בכל ענין וכו', פירוש אפילו ישנים, ואפילו בשני בני אדם, וכן כתבו

743מרדכי ואגודה, וכן עיקר, ומשמע אפילו אין צריך לבו ביום).

744ולענין טלית של מצוה, ראה לעיל סי' יד

745ס"ט (ובשבת אין צריך לקפלו כלל, ועיין סי' ש"ב). קצות השלחן סי' קיז

746ס"ב. בדי השלחן שם אות ח.

747[827] שו"ע שם (ונראין דבריו).

748[828] משנה קיג, א (ומציעין את המטות מלילי

749שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת). רמב"ם פכ"ג ה"ז (ואין מציעין

750את המטות בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת, אבל מציעין מלילי שבת לשבת). מ"א

751ס"ק ו (אין מציעין המטות משבת למוצאי שבת (משנה ורמב"ם פכ"ג).

752[829] כדלעיל סי' רנד ס"י (שאסור להכין

753משבת לחול, אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין

754מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת, וכל כיוצא בזה). לקמן סי' שכג

755ס"ו (מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול בהם מותר

756להדיחם אפילו מיד אחר סעודה שלפניה, אבל לאחר סעודה שלישית, אסור להדיח כלי אכילה,

757מפני שטורח ומכין משבת לחול), ובכמה מקומות.

758[830] מ"א ס"ק ו (ונראה לי דמטה

759העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך, מותר להציעו, דלצורך שבת

760הוא).

761וראה בדי השלחן סי' קיז ס"ק ט, שכן

762הוא בזמנינו בכל המטות.

763[831] תוספתא סוף פי"ג (מדיחין עשרה

764כוסות, שאם ירצה ישתה באחד מהן. מציעין עשר מטות, שאם רוצה מסב באחת מהן). רוקח

765סי' נה (בתוספתא מדיחין י' כוסות, שאם יצטרך באחת שותה מהן. מציעין י' מצעות, שאם

766יצטרך יסב על אחת מהן). מ"א סי' שכג ס"ק ח (ואפילו י' כוסות, שאם יצטרך באחד

767שותה. והוא הדין שמציעין י' מטות (רוקח)).

768וכן הוא לקמן סי' שכג ס"ז (מדיחין

769עשרה כוסות, שאם יצטרך באחד מהם שותה).

770[832] אגודה סי' קלא (מציעין את המטות מלילי

771שבת לשבת. ויותר טוב להציעו מערב שבת). מ"א שם (ומציעין המטות מלילי שבת לשבת.

772ומכל מקום טוב יותר להציעו מערב שבת (אגודה)).

773[833] סעיף א (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת

774ללילי שבת, ויציע המטות שיושבים עליהם, ויתקן כל עניני הבית, שימצאנו ערוך ומסודר בבואו

775מבית הכנסת, שזהו כבוד השבת).

776[834] משנה קמא, א (מכבש (שני לווחים ארוכים

777וכבדים, וסודרין בגדים על התחתון, ומורידין העליון עליו, וכובשים את הבגדים על ידי

778יתדות שיש עמודים קבועין מנוקבין בארבע הפיאות של התחתונות, והעליונה מנוקבת בארבע

779זויותיה, ועולה ויורדת בעמודים, וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב

780העמוד ואינה יכולה לעלות, רש"י) של בעלי בתים, מתירין (את המכבש, שנוטל את

781היתד והוא ניתר, דהיינו צורך שבת, רש"י), אבל לא כובשין). טור ושו"ע

782ס"ד (מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה

783והבגדים ביניהם), של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת).

784[835] משנה שם (ושל כובסין לא יגע בו (מפני

785שהוא עשוי לתקן הבגדים, ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה, רש"י)).

786טור ושו"ע שם (ושל אומן, אסור, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה).

787[836] כת"ק במשנה שם (רבי יהודה אומר אם

788היה מותר מערב שבת, מתיר את כולו ושומטו). הרמב"ם בפירוש המשניות סוף

789פ"כ (ואין הלכה כרבי יהודה). ב"י ד"ה ומ"ש אבל (הרמב"ם

790בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי יהודה, נראה דסבירא ליה דרבי יהודה לאיפלוגי אתנא

791קמא אתי, ולא קיימא לן כותיה. וכן נראה מדבריו פרק כ"ו מהלכות שבת

792(הי"ב), שהשמיט סברת רבי יהודה). מ"א ס"ק ז (ואפילו היה מותר מערב

793שבת אסור לשמוט כליה).

794[837] מ"מ שם בדעת רש"י שם (כדברי

795רש"י ז"ל ... אפשר לדבריו, דתנא קמא גזר, דאי שרית ליה ליטול כליו במותר

796יבא להתירו). מ"א שם (גזירה שמא יבא להתירו).

797[838] רב ספרא קמ, א (בעא מיניה מהו לכסכוסי

798כיתניתא בשבתא, לרכוכי כיתניתא קא מיכוין ושפיר דמי, או דילמא לאולודי חיורא

799קמיכוין ואסיר (חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה, ומשפשפה בין שתי ידיו

800והיא מתרככה, ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף, רש"י). אמר ליה לרכוכי קא

801מיכוין ושפיר דמי). טור ושו"ע ס"ה (חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה, ומשפשפים

802אותו בידים לרככו, מותר לעשותו בשבת, שאינו מתכוין אלא לרככו).

803וראה מראי מקומות

804וציונים.

805[839] מאירי שם (אינו מתכוין אלא לרככו,

806שהלבון אחר שהוא לובשו תחת בגד אחר אינו קפיד עליו). מלבושי יום טוב ס"ק ו

807(החלוק שהוא מלבוש התחתון ואינו נראה כל כך מבחוץ, כך נראה לי). הובא באליה זוטא

808ס"ק י.

809[840] גמרא שם (ותיבעי ליה למר סודרא. סודרא

810לא קא מיבעיא לי, דבעי מרב הונא ופשיט לי. ותיפשיט ליה למר מסודרא. אמר ליה התם

811מיחזי כי אולודי חיורא (שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא,

812רש"י), הכא לא מיחזי כאולודי חיורא). טור ושו"ע שם (אבל סודר אסור, מפני

813שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן).

814[841] שבלי הלקט סו"ס קט (ואלו הכובעין

815דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן, לפי שהן קשין אחר רחיצתן. ומנהג

816העולם לכסכס אותן בידיו מעט, ואסור לעשות כן, משום שלליבונו הוא צריך. כן כתב

817רבינו ישעיה זצ"ל. והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן, דריכוכן זהו

818ליבונן). רמ"א ס"ה (וכובעים ושאר כלי פשתן, דינן כסודר), לפירוש העטרת

819צבי ס"ק י (דינן כסודר, וחלוק שכתב הר"ב שו"ע, אינו של פשתן), אליה

820זוטא שם (וחלוק דמותר היינו שאינו מפשתן, כן משמע בב"י ונחלת צבי).

821[842] ב"י ד"ה חלוק (ונכון להחמיר,

822כיון דדבר שאין בו צורך כל כך הוא).

823[843] שבלי הלקט שם (ומנהג העולם לכסכס אותן

824בידיו מעט). מ"א ס"ק ח (ומנהג העולם לכסכסן בידים).

825[844] מ"א שם (ונראה לי דאסור להעמיד

826הענק על עצים העשוים לכך, כמ"ש סימן תקמ"א ס"ג).

827[845] ס"ט (קמטים שעושין הנשים בבתי

828זרועותיהן ובבתי שוקיהן, וכן הקמטים שעושין בענק שבצואר (שקורין קאלנ"ר),

829אסור לעשותן ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי. ואפילו בחולו של מועד אסור לעשותן, כמו

830שיתבאר בסימן תקמ"א).

831[846] בשו"ע שם ס"ג (מותר למעך בגדי

832פשתן בידים אחר הכיבוס, כדי ללבנן ולרככן. אבל אין עושין קשרי בתי ידים, מפני שהוא

833מעשה אומן). מ"א שם ס"ק ה (ואם כן אסור לקמט הענק שקורין קאלנ"ר

834בעצים המיוחדים לכך. עיין סוס"י תקי"ט).

835[847] פלוגתא דאמוראי קמא, א (אמר אביי

836ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי

837טעמא בכותל לא, משום דמיחזי כבונה, הא בנין חקלאה הוא. אלא אמר רבא מקנחו בכותל

838ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד

839זה אסור (זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות, רש"י). רב פפא אמר אחד זה ואחד

840זה מותר. למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה, מקנחי ליה בקורה), כדעת הפוסקים שפסקו

841כרבא. בה"ג הל' שבת כא, א (אמר רבא טיט שעל גבי רגליו, מקנחו בכותל ואין

842מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות). רי"ף נח, ב (ובעל הלכות פסק כרב[א]).

843רמב"ם פכ"א ה"ב (טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה, אבל לא

844בקרקע שמא יבא להשוות גומות). מ"מ שם (ופסק כרבא ... וכן פסקו בהלכות כרבא).

845דעה הב' בטור, ודעה הא' בשו"ע ס"ו (טיט שעל רגלו או על מנעליו, מקנחו

846בכותל אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות).

847[848] גמרא קכד, ב (רבא הוה קאזיל בריתקא

848דמחוזא, אתווסאי מסאניה טינא (נתלכלך מנעלו בטיט, רש"י) אתא שמעיה שקל חספא

849וקא מכפר ליה (מקנחו, רש"י)). רבינו ירוחם ני"ב חי"ג (טיט שעל גבי

850רגלו מקנחו בכותל ... או במעט חרס), הרי שהשווה שתי הלכות אלו, שמנעל דומה לרגל,

851וחרס דומה לקורה. שלטי הגבורים נח, ב אות ג (מנעלים ... מותר לקנח אותם בקורה או

852בכותל). ב"י ד"ה טיט (מנעל ... בקינוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו

853ממחק ... ובהדיא אמרינן בפרק כל הכלים (קכד, ב) דרבא אתווס מסאניה טינא ואתא שמעיה

854שקל חספא ומכפר ליה. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג דבין בכותל בין בקרקע מותר,

855וכתב שהוא הדין שיכול לקנחו במעט חרס הראוי לטלטלו שיש בו כדי לסתום פי שום כלי). הובא

856בט"ז ס"ק ג. רמ"א ס"ו (או על מנעליו). נחלת צבי ס"ק ו

857(ובשלטי גיבורים כתב להדיא דלהרמב"ם טיט שעל גבי מנעל מקנח בכותל).

858[849] שבשדה חייב משום חורש,

859ובבית משום בונה, כדאמרינן עג, ב (היתה לו גבשושית ונטלה, בבית חייב

860משום בונה, בשדה חייב משום חורש).

861וראה גם לקמן סי' שיב סי"ד. סי'

862שיג סכ"ד. סי' שכד סי"ב. סי' שלג ס"ב. סי' שלז ס"ד-ה. סי' שלח

863ס"ו. תצח סל"ח. סי' תקכו ס"ג.

864[850] תוס' שם ד"ה דילמא (גזרינן הכא

865כשיהא עסוק לקנח רגלו, ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). מ"מ פכ"א

866ה"ב (ופירשו המפרשים ז"ל שמא ישכח ויכוין להשוות הגומות, דאי לאו הכי

867כבר נתבאר פרק ראשון שכל דבר שאינו מתכוין ואינו הכרח שיעשה מותר). מ"א

868ס"ק י (פירוש שישכח ויכוין לאשויי גומות, דאם לא כן הוי דבר שאין מתכוין ושרי,

869לאו פסיק רישיה הוא (מ"מ פכ"א ותוס')).

870[851] רשב"א שם ד"ה אלא (פירוש לפי

871שהאדם מחזר למקום גומא לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב, ומתוך שהוא

872מקנחו שם, שמא ישכח ויכוין להשוות את הגומא). ר"ן נח, ב ד"ה דילמא (לפי

873שאדם מחזר על מקום הגומא לקנח בו רגלו שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא מקנח שם,

874חיישינן שמא ישכח ויכוין להשוות גומא).

875[852] רב פפא שם (רב פפא אמר אחד זה ואחד זה

876מותר). המאור נח, ב (ובהנך פלוגתא דאיתמרן בגמרא בטיט שעל גבי רגלו, מסתברא לן כרב

877פפא ... משום דבתרא הוא). רא"ש פ"כ סי"ג (ומסתבר דהלכה כרב פפא

878דבתראה הוא). טור ורמ"א שם (ויש מי שמתיר בשניהם).

879[853] רש"י שם ד"ה אחד זה ואחד זה

880מותר (אין דרך מתכוין בכך, וקי"ל כרבי שמעון). עטרת צבי ס"ק יב (שמתיר

881בשניהם כיון שדבר שאינו מתכוין הוא, ולשמא ישכח בשבת ואתא לאשווי גומות לא

882חיישינן).

883[854] מר בריה דרבינא שם (אחד

884זה ואחד זה אסור). דעה זו הובאה ברי"ף שם (איכא מאן דאמר דהלכה כמר בריה דרבינא).

885מרדכי שם רמז תלא (טיט שעל גבי המנעל לא יקנחנו בכותל של אבנים, שמוסיף טיט המנעל

886על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת). רוקח סי' קכב. אגודה שבת סי' קעה. שו"ע שם

887(ויש מי שאוסר). ב"ח ד"ה טיט (ולא שרי אלא בקורה או בחרס, דהא כתב

888הרי"ף דאיכא מאן דאמר דפסק כמר בריה דרבינא דאחד זה ואחד זה אסור, ובית יוסף

889חשש גם כן לחומרא, וכתב בשלחן ערוך ויש מי שאוסר אף בכותל. והכי נקטינן). הובא

890במ"א ס"ק יב (וב"ח הכריע כהאוסרין).

891[855] גמרא שם (מאי טעמא בכותל לא, משום

892דמיחזי כבונה). מרדכי שם (שמוסיף טיט המנעל על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת).

893מ"א ס"ק יא (משום דמיחזי כמוסיף על הבנין).

894[856] ט"ז ס"ק ג (יש לסמוך במידי

895דרבנן על המקילין, כן נראה לי).

896וראה פס"ד צמח צדק שמו, רע"ג.

897[857] גמרא שם (למר בריה דרבינא במאי מקנחי

898ליה, מקנחי ליה בקורה). מרדכי רמז תלא (לא יקנחנו בכותל של אבנים, שמוסיף טיט

899המנעל על הבנין ומחזיק בנין הכותל בשבת, אבל בקורה שרי). מ"א ס"ק יא

900(דכותל של עץ דינו כקורה). אליה רבה ס"ק יז (ונראה לי דבכותל של עץ שרי כמו

901בקורה (מג"א ס"ק יא). וכן מצאתי מבואר במרדכי שם (סי' תלא)).

902[858] כנסמן לעיל (הערה 848).

903[859] סעיף כט (חתיכת חרס שנשברה מכלי בין

904בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה).

905[860] משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

906... והממחקו), ופרש"י (מגרר שערו ... וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן

907בעורותיהן).

908וכאן מוסיף אף (את הצמר ... במשכן ...

909אילים מאדמים), שבתחשים שיש להם שער היו מגררים את השער. ובאילים מאדמים – מגררים

910את הצמר. וכן הוא לקמן סי' שיד סכ"א (שמגרר את הצמר, או השער, מעל העור עד

911שמחליק פניו, שהוא אב מלאכה, שכן היו עושין במשכן, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

912ואף שכבר לפני מלאכת ממחק היו גוזזין את

913הצמר והשערות מהעור, כדלקמן סי' שמ ס"א (הגוזז, בין מן החי

914בין מן המת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב. והוא מאבות מלאכות,

915שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים).

916מכל מקום עדיין היו נשארים שאריות הצמר

917והשערות על גבי העור, שאותם היו מעבירים על ידי ממחק.

918ואף שגם שאריות הצמר והשערות היו נושרים

919(לפני מלאכת ממחק) על ידי עיבוד העור בסיד, כדלעיל סי' לב ס"י (וצריך ליזהר

920שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו).

921מכל מקום עדיין העור אינו חלק במקום

922נקבי הצמר והשערות, וצריך להחליקו, שזהו פירוש "ממחק" –

923"מחליק", כאמור כאן, ולקמן שם, וכמבואר ברש"י בכורות כה, א

924ד"ה גוזז (ממחק, מחליק). והוא מה שמחליק את העור מנקבי השער והצמר שנשארו בו

925אחר נשירת השער והצמר.

926והיינו שבתחלה היו גוזזים את הצמר ואת

927השערות, ואחר כך בעת העיבוד בסיד היו נושרים שאריות השער והצמר מהעור, ואחר כך היו

928מחליקים את העור מנקבי השער והצמר שבו. וראה בדי השלחן סי'

929קמו ס"ק לב.

930וכן היו ממחקים ומחליקים את העור

931מבפנים, משאריות הבשר שבו, כדלעיל סי' לב ס"ט (שמגררים מהעור ... במקום שער ...

932לתקנו ולהחליקו ... ומצד הבשר גוררין ממנו).

933אלא דהיינו דוקא בדורות האחרונים,

934כדלעיל שם (בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון שהוא

935לצד השער נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס, כי דוך הוא

936מקום בלשון ארמי וסוסטוס הוא בשר בלשון יון ... וגוילים שלנו שאין חולקים אותם, יש

937להם דין קלף, וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר, כי מה שמגררים מהעור קליפתו

938העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין

939אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך, ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר

940אלא הקלף בלבד).

941ואף אם נאמר שגם בדוכסוסטוס היו גוררים

942ממנו קצת להחליקו גם מבפנים.

943מכל מקום אפשר דהיינו דוקא בקלף

944ודוכסוסטוס לכתיבה, משא"כ בעור לכיסוי המשכן, אפשר היו מחליקים רק מבחוץ, ולא

945מבפנים.

946*

947עיקר מלאכת ממחק היא בעור, כמבואר כאן (אין

948מגררין סנדל או מנעל ... מפני שקולף את העור מעט, והרי זה ממחק), שממחק ומחליק את

949עור הסנדל.

950ואילו החלקת שאר דברים היא תולדת ממחק

951העור, כדלקמן סי' שיד סכ"א (הממרח רטייה, דהיינו שמחליק ומשווה

952הגומות שבה, וכן הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים עד שהחליק פניהם,

953הרי זה תולדת ממחק את העור ... שהוא אב מלאכה). סי' שכח ס"ל (רטייה שהסירה מעל

954גבי המכה ... אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק,

955כמ"ש בסי' שי"ד). סי' תקיד סי"א (לחמם נר של שעוה

956... להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת הממחק).

957ולענין שפשוף והחלקת

958הכלי, נתבאר לקמן סי' שכג

959סי"א (מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו ... והממחק הוא מאבות מלאכות).

960לשון זה מורה לכאורה שגם החלקת הכלי "הוא מאבות מלאכות", ורק

961דבר המתמרח היא תולדת ממחק.

962ולענין החלקת אוכל, נתבארה הלכה זו

963בסוס"י שכא, שחסר בשוע"ר, וברמ"א שם סי"ט (ומותר

964להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכול בלא זה. ומכל מקום

965המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו ברכה). ובמ"א שם

966ס"ק כט (דיש עיבוד באוכלין מדרבנן ... והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים

967[שישובו] גם למקום הריקן. והוא הדין על הלחם). והיינו

968שאינו מחליק התפוחים על הלחם, כי אם מושחם עליו כדי לאכלם עם הלחם, כמבואר בבדי

969השלחן סי' קמו ס"ק יב.

970ולא רק במירוח קשה, אלא גם במשחה

971רכה אסרו, כדלקמן סי' שיח סכ"א (ואפילו בשומן, או בשמן עב, אסור לסתום,

972גזרה משום שעוה).

973וכל זה הוא בדבר המתמרח. משא"כ

974הטח בצק על פי התנור להעמיד חומו, נתבאר לקמן סי' שיח סי"ד (ומותר

975לטוח פיו בבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול).

976ונתבאר במ"א שם ס"ק כב (אבל בדבר המתמרח אסור, כמ"ש סי' שי"ד

977סי"א).

978ואילו לקמן סי' תקז ס"כ (מותר

979לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב. ואף על פי שהוא טח וממרח פי התנור,

980ובשבת היה חייב משום לש), הרי שגם בממרח אינו חייב אלא משום לש, ולא משום ממחק.

981[861] ברייתא וגמרא קמא, א-ב (טיט שעל גבי

982מנעלו מגררו בגב סכין, ושעל בגדו מגררו בצפורן ... אמר ר' אבהו א"ר אלעזר אמר

983ר' ינאי, מגררין מנעל חדש, אבל לא ישן (שקולפו והוי ממחק). במה מגררו, אמר ר' אבהו

984בגב סכין. אמר ליה ההוא סבא, סמי דידך מקמי הא, דתני רבי חייא אין מגררין לא מנעל

985חדש ולא מנעל ישן). הרי דקיי"ל שאסור בין חדש בין ישן, אפילו בגב הסכין, ומכל

986שכן בחוד הסכין ובצפורן. טור ושו"ע ורמ"א ס"ח (אין מגרדין (בסכין

987או בצפורן) מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק). מ"א ס"ק

988יז (אפילו בגב הסכין אסור).

989[862] מהרי"ל הל' שבת סי' כו (מהר"י

990סג"ל בשבת ... היה מקנח את מנעליו מטינופת באותו ברזל העשוי לפני בית הכנסת

991לקנח בו טרם נכנסים, כמו שהיה רגיל בחול). מ"א ס"ק יז (ונראה לי דהיה עב

992ורחב בראשו, ולא היה לו חוד, דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור). ט"ז

993ס"ק ג (הא דיש בחצר של לפני פתחי בתי כנסיות על קרקע ברזל אחד, והוא חד למעלה,

994ושם מקנחים המנעלים קודם שיכנס, אסור לעשות כן בשבת, דזה דומה לגב הסכין, ואסור לכו"ע).

995[863] רב כהנא קמא, א (טיט שעל גבי בגדו

996מכסכסו (משפשפו, רש"י) מבפנים (דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן, ומלבן ממש

997לא הוי, דאין נותן שם מים. כסכוס דמי למכבס, רש"י), ואין מכסכסו מבחוץ). טור

998ושו"ע ס"ז (טיט שעל בגדו, משפשפו מבפנים, דלא מוכחא מלתא לאתחזויי

999כמלבן, אבל לא בחוץ, דדמי למלבן). לבוש ס"ז (כיצד, לוקח הבגד בפנים ומשפשפו

1000זה בזה והוא נופל, אבל לא בחוץ, דדמי לליבון שמתלבן בכך).

1001[864] ברייתא שם (טיט שעל גבי מנעלו, מגררו

1002בגב סכין, ושעל בגדו, מגררו בצפורן). טור ושו"ע שם (ומגררו בצפורן).

1003וכן יכול לקנחו בסמרטוט, כדלקמן

1004ס"כ (אלא יקנח הלכלוך בסמרטוט).

1005[865] רא"ש פ"כ סי"ד (ומגררו

1006בצפורן ובסכין). רבינו ירוחם ני"ב חי"ג פד, ד. טור (ומגררו בצפורן או

1007בסכין). ב"י ד"ה ומ"ש מגררו (ומשמע לרבינו דלאו דוקא בצפורן, דהוא

1008הדין בסכין דשרי, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרך לגרר הבגד אלא בצפורן. וכן כתב

1009הרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג. ולפי זה אפשר דאפילו בחודה של סכין

1010נמי שרי, דצפורן מעשה חודה של סכין קא עביד). מ"א ס"ק יד (והוא הדין

1011בסכין, אפילו בחודו (ב"י ד"מ)).

1012והיינו שדוקא לענין מנעלו מחלק בברייתא

1013בין מגררו בגב הסכין לבין חוד הסכין, מטעם מלאכת ממחק, כדלעיל סט"ו (מפני

1014שקולף את העור מעט, והרי זה ממחק). משא"כ בבגד מותר בכל אופן.

1015[866]רבינו

1016פרץ בהגהות סמ"ק סי' רפב אות טו (פירש בתוספות רבינו יהודה, דוקא בטיט לח,

1017דאי ביבש הוי טוחן ואסור). טור (וה"ר פרץ הביא תוספ[ות], והני מילי לח, אבל

1018יבש הוי טוחן). ושו"ע שם (ויש מפרשים דהני מילי לח, אבל יבש אסור, דהוי טוחן).

1019ב"ח ד"ה טיט שעל בגדו (ומ"ש בשם ה"ר פרץ דיבש הוי טוחן, כן

1020כתב הסמ"ג בשם מורו רבינו יהודא. ופשיטא דבין מכסכסו מבפנים ובין מגר(ג)רו

1021מבחוץ או בצפורן או בסכין, לעולם איכא משום טוחן ואסור). מ"א ס"ק טו

1022(אפילו לכסכסו מבפנים).

1023[867] כדלעיל סי' שא ס"א (והמחתך הירק דק

1024דק הוא תולדת הטוחן, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר

1025הדומה לזה היא תולדת הטוחן).

1026[868] רבינו פרץ שם (ואף על גב דאינה צריכה

1027לגופה, מכל מקום אסור לכתחלה). טור (אף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסור

1028מדרבנן). מ"א ס"ק טז (אף על פי דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, איסורא

1029מיהא איכא).

1030[869] כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על

1031זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה

1032כג).

1033[870] ט"ז ס"ק ו (ונראה לענ"ד

1034דלדעת הר"ן ושאר פוסקים שזכרתי בסימן ש"כ גבי סחיטה, שאין חיוב אלא במה

1035דניחא ליה במה שנסחט, אם כן גם כאן בטוחן הוה כן, וכאן דלא ניחא ליה במה שנטחן אין

1036כאן משום טוחן). וכדלקמן סי' שכ סכ"א (אם אינו צריך למשקין הנסחטין ואינו

1037סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק

1038מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה

1039קנז).

1040[871]

1041ט"ז ס"ק ו (נראה לי דזה דוקא שיש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז

1042נופלים פירורי הטיט, זה דומה לטוחן. אבל אם אין שם אלא מראה הטיט, והוא מגרד שם

1043לבטל המראה, אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם

1044ממשות צואה והוא יבש, יוכל לגרד בצפורן ולהסיר המראה, כדי שיתפלל בנקיות).

1045והטעם שלא נאסר משום ליבון, נתבאר בבדי

1046השלחן סי' קטז ס"ק לו.

1047[872]

1048נתבארו הפרטים שם סעיפים ד-ה.

1049[873]

1050משנה קמב, ב (היתה (לשלשת זו על כר של עור, רש"י) של עור, נותנין עליה מים עד

1051שתכלה (מיהו כיבוס ממש לא, רש"י)). זבחים צד, ב (דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת.

1052אמר ליה רב פפא לרבא, והאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב

1053ושכשיכי ליה מסאני במיא, שכשוך אין, אבל כיבוס לא. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש, דברים

1054שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו, שכשוך מותר, כיבוס אסור). הובא ברי"ף

1055שבת נט, א. רמב"ם פכ"ב הי"ח (מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה

1056מותר לשכשכו במים, אבל לכבסו אסור ... ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד

1057שתכלה). טור ושו"ע ס"ט (מותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו, אבל לכבסו,

1058דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור).

1059וראה בדי השלחן סי' קטז ס"ק לז.

1060מראי מקומות וציונים.

1061[874]

1062רש"י זבחים שם ד"ה כסכוס (משפשף צדו זה על צדו זה, כדרך המכבס בגדים

1063אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף). שו"ע שם (דהיינו שמשפשף צדו זה על זה).

1064[875]

1065משמעות הרמב"ם שם (אבל לכבסו אסור), ופ"ט סוף הי"א (והוא הדין לעור

1066שאין חייבין על סחיטתו). וראה צמח צדק חדושים נח רע"א. שו"ת אבני נזר חאו"ח

1067סי' קנז ס"ק ה-ו. תהלה לדוד אות ט. ציץ אליעזר ח"ה ס"י.

1068[876]

1069כפי שיתבאר לקמן סי' שיט סי"ג, וסי' שכ סכ"א.

1070[877]

1071כי דוקא לענין אין עליו טינוף, יתבאר לקמן סכ"א (ובקונטרס אחרון), שיש הפרש

1072בין מים מועטים לבין מים מרובים, משא"כ כשיש עליו טינוף, חייב אפילו על כל

1073שהוא מים.

1074ואף שיש שיעור לאורך הבגד המתלבן כדי

1075להתחייב, כדתנן קה, ב (המלבן ... כמלא רוחב הסיט כפול). והובא בקונטרס אחרון

1076ד"ה וכמבואר במ"א (שכל שהוא פחות משיעור המפורש

1077ברמב"ם, פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן), ושם נסמן (הערה 989).

1078מכל מקום אין שיעור במדת המים שנותן על

1079הלכלוך שעל הבגד לנקותו. וראה מראי מקומות וציונים.

1080[878]

1081זבחים צד, ב (בגד שרייתו זהו כיבוסו). משנה קמב, ב (היתה עליו לשלשת (שום דבר

1082מיאוס, כגון רוק או צואה, רש"י), מקנחה בסמרטוט (ולא יתן עליה מים ... בגד

1083שרייתו במים הוא כבוסו, רש"י)). תוס' קיא, ב דיבור הראשון (היכא דאיכא טיפת

1084דם או טינוף, אמר שרייתו זהו כיבוסו). רא"ש יומא פ"ח ס"ד (יש עליו

1085דם או דבר מלוכלך, אמרינן שרייתו זו היא כבוסו). טור ושו"ע ס"ט (בגד שיש

1086עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו). מ"א ס"ק יח (לשכשכו, פירוש

1087שאסור ליתן עליו מים כלל).

1088[879]

1089ספר יראים סי' עדד, מלאכת המלבן קלו, א (וכי אמרינן שריית בגד זו היא כיבוסו, דוקא

1090במים, אבל ביין או בשכר אין זה כיבוס, אלא טינוף).

1091[880]

1092לקמן סוף סעיף כא (ואם יש על בגדו צואה ושאר דבר מטונף, אסור להעבירו אפילו על

1093ידי ניגוב הידים, אף שהוא דרך לכלוך, כיון שמעביר בזה לכלוך יותר גדול),

1094ושם נסמן (הערה 914).

1095וראה תהלה לדוד ס"ק יד.

1096[881]

1097משנה שם (מקנחה בסמרטוט). טור ושו"ע שם (אלא מקנחו בסמרטוט).

1098וכן יכול לגרד בצפורן וסכין, כדלעיל

1099סי"ז (ויכול גם כן לגרד הטיט בצפורן או בסכין).

1100[882]

1101הגהות מיימוניות (קושטא) פכ"ב הי"ח (טוב ליקח סמרטוט ולחוף על מקום

1102הטנוף בקל, ולא בדוחק, פן יסחוט. כן נראה לרבינו פרץ). שו"ע שם (מקנחו

1103בסמרטוט, בקל ולא בדוחק, פן יסחוט).

1104ונתפרש לעיל סי' רעז קונטרס אחרון

1105ס"ק א (וכן צריך לומר בשו"ע סי' ש"ב ס"ט, פן כו').

1106והיינו שאף שאינו מתכוין לסחוט את הבלוע

1107בבגד, אלא לקנח את מה שעל הבגד, מכל מקום "לא ידחוק, פן יסחוט", והיינו

1108שלא ידחוק, כי אולי ידחוק כל כך עד שיהי' פסיק רישיה, שיסחט גם מה שבלוע בתוך

1109הבגד.

1110וכדלקמן סי' שכ סכ"ב (שמא יבא לידי

1111סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין ... ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה

1112ולא ימות הוא).

1113[883]

1114אליה זוטא ס"ק יד, ואליה רבה ס"ק כג (שייך סחיטה במקום הטינופת, שהיא

1115לח, אם מקנח בדוחק. ועי' סי' שכ סעיף יז). והיינו כמבואר בשו"ע שם (ספוג, אין

1116מקנחין בו, אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט), שהיא ההלכה דלקמן הערה

1117הבאה.

1118[884]

1119סכ"ג (ספוג ... אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא נסחט בין אצבעותיו), הרי

1120שיש איסור בסחיטתו אף דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים, ומכאן למד האליה זוטא, שאסור

1121מדברי סופרים אף בדחיקת מקום הטינופת (כדלעיל הערה הקודמת).

1122ויתירה מזו, אפילו אבק ועפר וטיט שעל

1123הבגד, יש בו משום מלבן מדברי סופרים, כדלעיל ס"ג (יש מי שאומר שאסור לנער בגד

1124חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום שהוא ככיבוס,

1125שהאבק מקלקל מראיתו, וניעורו ממנו הוא כיבוס), וסי"ז (טיט שעל גבי בגדו לא

1126ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט), מפני שנראה כמלבן). והיינו שאף שאין דרך ללבן

1127הבגד על ידי אבק וטיט וצואה, מכל מקום אחרי שיש כבר אבק וטיט וצואה על הבגד ומנקים

1128אותו הרי זה נראה כמלבן. והיינו אף שמסיר את הלכלוך שעל הבגד (ואינו בלוע בו).

1129נמצא

1130שכיבוס בגד שיש עליו לכלוך, אסור, לא רק על ידי מים, אלא אף:

1131(א)

1132על ידי משקים שאינם מלבנים.

1133(ב)

1134לדחוק ולסחוט לכלוך הבלוע בבגד.

1135(ג)

1136לנער עפר ואבק שעל גבי הבגד.

1137(ד)

1138לשפשף בגד כדי לנקות טיט לח שעליו.

1139אבל

1140מותר לקנח הלכלוך על ידי סמרטוט, או לגרד על ידי צפורן או סכין.

1141[885] תוס' קיא, ב דבור הראשון, בתירוץ הראשון

1142(דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו). תוס' ישנים יומא עז,

1143ב ד"ה עובר (אבל היכא שהבגד שחור מחמת שנלבש בו, או מחמת שנשתמשו בו, או שהיה

1144לבן לגמרי ואין בו שום טינוף אלא שצריך ללבן עדיין, לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו).

1145ס' התרומה סי' רמד (התם דאיכא טנוף דוקא שייך כבוס בנתינת מים עליו ... אפילו הן

1146שזורין מחמת שהם ישנים, לא שייך בהו כבוס). סמ"ג ל"ת סה (יב, ד) בדעת

1147ר"י (אם אין שם טינוף, אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא משום

1148גזירה שמא יסחוט). הגהות סמ"ק סי' רפא אות יא (אבל אם אין שם טינוף, אין

1149נתינת מים בגד קרוי כיבוס, ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט). רא"ש יומא

1150פ"ח סי' ד (דדוקא כי התם שיש עליו דם או דבר מלוכלך אמרינן שרייתו זו היא

1151כבוסו. אבל אם הבגד הושחר מחמת לבישה או תשמיש, וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף

1152אלא שרוצה ללבנו יותר, לא אמרינן שרייתו זו היא כבוסו). דעה הא' ברמ"א

1153ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט).

1154שלטי הגבורים נט, א אות ג (וכן נראה לי דעת מיימוני, שהרי פרק ח' מהל' שבת

1155[הי"ד] התיר לסנן המים בסודרים, ולא חייש לליבון, וכן בפרק י"ב מהל' שבת

1156[ה"ח] שרי להשליך מים על גבי בגד שאחז בו האור מצד אחר שאין בו האור, ולא

1157חייש לליבון). מ"א ס"ק כא (מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך), וסי' שיט

1158ס"ק יא (ונראה לי שלזה כוון הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי'

1159ש"ב בשם התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס, וכמ"ש שם

1160בשו"ע).

1161*

1162בכלל

1163דשרייתו זהו כיבוסו, יש חילוק בצבע הבגד: לבנים או צבעונים; במצב הבגד: יש עליו

1164לכלוך או אין עליו לכלוך; בשרייתו: בדרך

1165נקיון או בדרך לכלוך, בכמות המים: מים מרובים או מועטים, והאם מקפיד לסחוט מהבגד

1166את מימיו, ובהמשך הסעיף נתבארו ארבע שיטות ובהמשך הסעיף, נתבארו ארבע שיטות:

1167(א)

1168דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו (אבל

1169במים מרובים חוששים שיבוא לסחטו).

1170(ב)

1171דעת הטור ושו"ע (שנתבארה בקונטרס אחרון), שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא

1172במים מועטים.

1173(ג)

1174דעת ר"ת וסייעתו, שגם בבגד שאין עליו לכלוך אסור בכל אופן, ולא התירו אלא

1175כששרייתו בדרך לכלוך.

1176(ד)

1177דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב הידים (שרייתו בדרך לכלוך) לא התירו אלא במים

1178מועטים.

1179ומסיק

1180שיש לחוש לדעה הב', לאסור במים מרובים, וירא שמים יחמיר לעצמו כדעה הג' אף במים

1181מועטים, ואין המנהג לחוש לדעה הד', להחמיר בניגוב הידים.

1182[886] ב"י סי' שיט

1183ד"ה כתב הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד

1184... לא אתי לידי סחיטה). רמ"א ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר

1185לתת עליו מים מועטים, ולא מרובים, שמא יסחוט). מ"א סי' שא סקנ"ה (דבמים

1186מועטים כאלו, ליכא למיחש לכיבוס).

1187וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (שמא

1188ישכח ויסחטנו, אלא אם כן ... אין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה

1189לסוחטה), ושם נסמן (הערה 433).

1190לקמן סי' שיט סכ"ג (ואין לאסור משום ... גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא

1191הנשרה במים ... ובדבר מועט אין לחוש, כמו שנתבאר בסי' ש"ב).

1192וראה גם לעיל ס"ב (אם ירדו גשמים

1193(הרבה) על שום בגד), ושם (הערה 773). סי' שא סנ"ו (מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה), ושם (הערה 422).

1194והיינו שלפי דעה זו, בגד שאין עליו

1195טינוף, שרייתו אינה כיבוסו; אלא שנשאר החשש שיסחוט המים מהבגד, שהוא ככיבוס.

1196והיינו דוקא במים מרובים, משא"כ במים מועטים, אין חוששים לזה.

1197וכל זה הוא אף לדעה הד' דלקמן (שאף בגד

1198שאין עליו שום לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו ... אבל אם הוא בדרך לכלוך ... אין בזה

1199משום כיבוס). מכל מקום, גם בשרייתו דרך לכלוך חוששים שיסחוט אחר כך המים מהבגד,

1200כמבואר בקונטרס אחרון (דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך

1201להקביל כו' ... שנתבאר דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים), ושם נסמן (הערה

1202972); אלא אם כן הם מים מועטים, או שהוא בגד שאינו מקפיד על מימיו.

1203[887] יראים השלם סי' עדר קלו, א (והוא שיהא

1204אותו דבר השרוי דבר שאדם מקפיד עליו, אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו,

1205כגון דבר העשוי להיות שרוי מאליו לעולם, לא גזרינן ביה שמא יסחוט). מרדכי רמז תמב

1206(והוא שיש אותו דבר השרוי דבר [שאדם מקפיד] על מימיו). ר"ן ביצה (טז, ב) ד"ה והא (והיינו

1207דתנן מסננין את היין בסודרין היינו, בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט). רמ"א

1208סי' שא סמ"ו (שמא יבא לידי סחיטה. והוא שמקפיד על מימיו).

1209מ"א כאן ס"ק יט (ונראה לי דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי, כמ"ש

1210סימן ש"א סמ"ו).

1211[888]

1212סעיף נט (בגד השרוי במים, אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח

1213ויסחטנו, אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו,

1214ואף בחול לא היה סוחטו), ושם נסמן (הערה 432).

1215[889]

1216אהא דאמר רב יהודה אמר רב קכ, א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד

1217אחר, ואם כבתה כבתה), כתבו בתוס' שם (פירש רשב"ם, לאו דוקא על הטלית, דהא

1218קי"ל בפרק דם חטאת (זבחים צד, ב) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו), הרי דאף בבגד

1219שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו.

1220וכן הובאה דעה זו לקמן סי' שלד

1221סכ"ג (טלית שאחז בה האור מצד אחד, מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האור כדי

1222שיכבה האור כשיגיע לשם ... מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית ... משום

1223ששריית הבגד זהו כיבוסו).

1224יראים שם קלה, ב (דשריית בגד זה הוא

1225כיבוסו וליבונו, ותנן נמי בשבת פרק נוטל (קמב, ב) כר שיש עליו לשלשת יקנחה בסמרטוט,

1226ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה, למדנו שעל הבגד לא יתן מים, דשרייתו זהו

1227כבוסו, מדלא תנא להיתירא אלא של עור, מכלל דכל מילי דלא הוי עור אסור לתת עליה

1228מים. ושמעתי לפרש דלא מיתסר נתינת מים אלא בלשלשת, כדתנן היתה עליה לשלשת. ואינה

1229נראית, דהא במילתא דרבא דקתני זרק סודר במים חייב, ולא קתני לשלשת, והא דתנן לשלשת

1230אורחא דמילתא קתני, שבמקום לשלשת נותנים מים ... וכן מצאתי בה"ג של רב יהודאי

1231גאון (כב, ג), שאפילו בלא לשלשת אסור לתת מים על הבגד, וכן כתב אי נפל חמרא על

1232לבושא בשבת, אסור למשדי עליה מיא). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ב אות צ.

1233וכן דעת הפוסקים (דלקמן הערות 895-896),

1234לאסור עכ"פ במים מרובים, מטעם שרייתו זהו כיבוסו. וכן דעת ר"ת (דלקמן

1235הערה 901),

1236שלא התיר אלא כשהוא דרך לכלוך. וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג (דלקמן הערה 906),

1237שהצריך לנער הידים לפני ניגובם במפה.

1238אמנם איסור זה הוא מטעם פסיק רישיה,

1239כדלקמן סי' שלא סי"ב (כשרוחצים אותו לפני המילה, יזהרו שלא

1240ישרו סדין במים, ששריית בגד זהו כיבוסו, אלא ישים נכרי הסדין תוך המים, שכיון

1241שאינו מתכוין לכיבוס אלא שפסיק רישיה הוא, מותר על ידי נכרי כמ"ש בסימן

1242רנ"ג).

1243[890]

1244דעה הב' ברמ"א ס"ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים,

1245ולא מרובים, שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין). עולת שבת ס"ק כג (ויש אוסרים

1246בכל ענין, כלומר אפילו אין בו טינוף כלל).

1247משמעות הרא"ש שם (אם הבגד הושחר

1248מחמת לבישה או תשמיש, וכל שכן לבן לגמרי ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר, לא

1249אמרינן שרייתו זו היא כבוסו. ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו זו היא

1250כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך), הרי שלדעה הב' אסור אף ב"לבן לגמרי".

1251וראה שו"ת אבני נזר סי' קנט

1252ס"ק י (וצריך עיון מנין לו זה). ובחידושי צמח צדק נח, א (ולפע"ד טוב

1253לשתות במפה לבנה היטב, שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר כלל,

1254ואדרבא כהה לבנוניתה על ידי זה, אף אחר שנתייבש, כנראה בחוש).

1255[891]

1256דעה הב' ברמ"א ס"ט (שנסמן לעיל הערה 890).

1257אליה רבה ס"ק כה* (משמע אפילו מועטין). עולת שבת שם (ואפילו במעט מים שייך

1258משום ליבון). וכן פירש בדבריו בשיירי כנסת הגדולה, כנסמן לקמן (הערה 894).

1259[892]

1260בקונטרס אחרון הוכיח, שגם דעת הטור ושו"ע לאסור (עכ"פ במים מרובים),

1261ולכן מסיק כאן לחוש לדעתם (משא"כ במים מועטים מסיק לקמן

1262"אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו").

1263וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג (בסודרין

1264אסור לסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם, משום איסור ליבון, ששריית הבגד זהו

1265כיבוסו), וסכ"ג (ואין לאסור משום שריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא

1266יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה במים כדי להנחת פיו, ובדבר מועט אין לחוש, כמו

1267שנתבאר בסי' ש"ב). סי' שלא סי"ב (כשרוחצים אותו לפני המילה, יזהרו שלא

1268ישרו סדין במים, ששריית בגד זהו כיבוסו ... אינו מתכוין לכיבוס, אלא שפסיק רישיה

1269הוא). סי' שלד סכ"ג (מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית משום גזרת

1270סחיטה או משום ששריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסי' ש"ב ושי"ט).

1271ומה שלקמן סי' תריג ס"ח, כתב כדעה

1272הראשונה (יכול לעבור במים עד צוארו ... שלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם כן

1273היה מלוכלך קודם השרייה, כמ"ש בסי' ש"ב עיי"ש).

1274היינו כיון שבזה מותר לכל הדעות, כדלקמן

1275בסמוך (ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו, ואין

1276אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו גם כן דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם,

1277ואינו דרך נקיון כלל); ולכן כתב הטעם שמועיל לדעה הראשונה שלפנינו.

1278[893]

1279סעיף ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה לפעמים. וכיצד מצינו

1280זה, והלא כשאינו מתכוין למלאכה בוודאי אין צריך לגופה כלל. מצינו בכגון שהדבר ידוע

1281שנוח לו במלאכה שנעשית בלא כוונתו, וחפץ הוא בה, אף על פי שלא נתכוין לה).

1282[894]

1283שיירי כנסת הגדולה הגב"י סי' שיט אות יב (למאן דאמר דאמרינן שרייתו זו היא

1284כיבוסו אפילו כשאינו מטונף, אפילו לשתותם כהאי גוונא אסור). מ"א שם ס"ק

1285יז (ומשום מלבן ליכא, כיון דליכא טינוף כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. ואם כן

1286להאוסרין אסור על ידי מפה).

1287[895]

1288אליה רבה ס"ק כה (בספר יריאים [שהובאו דבריו לקמן הערה 906]

1289ראיתי שמתיר במועטין דאי[ן] בשריית מים מועטין כיבוס, ולכך מותר להסתפ[ג], ולדידיה

1290אף דרך לכלוך אסור), ובסי' שיט ס"ק כז (דאמרינן שרייתו זהו כיבוסו אף כשאין

1291טינוף ... ונראה לי דסבירא ליה להקל אפילו במים, כיון שאין נשרה אלא דבר מועט).

1292וכן הוא באליה זוטא שם ס"ק יג.

1293ונתבאר בקונטרס אחרון ד"ה

1294ומ"ש, שכדעה זו נראה מדברי כמה פוסקים. וראה שו"ת אבני נזר סי' קסט

1295ס"ק ג-ד.

1296[896]

1297סימני ספר התרומה שם (מקנח ידו במפה, שאינו מתכוון ללבן, ואין

1298רק מעט מים). וכן הוא בסמ"ג שם, ובהגהת סמ"ק שם.

1299ונתבאר טעם זה בקונטרס אחרון ד"ה

1300והנה מלשון (כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו אינו

1301חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור

1302הליבון הוא משום חזותא, וחזותא לאו מילתא היא אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו

1303... גבי שרייה מועטת, אותו מעט עצמו אין ליבונו ניכר יפה למראית העין, מפני שהוא

1304בטל במיעוטו לגבי הבגד, הילכך אין כאן חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו

1305וכוונתו).

1306ולסברא זו אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו

1307אף במשמרת העשויה לכך, כמבואר בקונטרס אחרון (דמשמרת נמי כיון דלא

1308איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום, והויא כמו דבר מועט שנתבאר),

1309ולקמן סי' שיט סי"ג (משא"כ משמרת, שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם

1310אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך, אף להאומרים

1311ששריית הבגד זהו כיבוסו).

1312[897]

1313וכן הוא לקמן סי' שיט סכ"ג (מים שיש בהם תולעים האסורים ... מותר לשתותן על

1314ידי מפה ... ואין לאסור משום שריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט, כיון

1315שדבר מועט הוא הנשרה במים כדי להנחת פיו, ובדבר מועט אין לחוש כמו שנתבאר בסי'

1316ש"ב. ולהאוסרין שם אפילו בדבר מועט משום שריית בגד זהו כיבוסו, אף כאן אסור. וכבר

1317נתבאר שם שכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר).

1318וראה חידושי צמח צדק נח, א (ובא"ז

1319וא"ר סי' שי"ט סי"ו צידד להקל, משום שאין נשרה אלא דבר מועט מהמפה.

1320ורבינו ז"ל בקו"א האריך בזה לצדד, משום שכשאין מתכוין ללבן, לא כלום הוא

1321כשנשרה מעט מהבגד כו' עיי"ש. ולפענ"ד טוב לשתות במפה לבנה היטב, שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר

1322כלל – ואדרבה, כהה לבנוניתה על ידי זה אף אחר שיתייבש, כנראה בחוש).

1323[898]

1324ב"ח ד"ה ומ"ש רבינו אבל (לפע"ד הדבר פשוט דשייך לבון אף

1325בצבועים). עולת שבת ס"ק כו (ודברי הב"ח עיקר). אליה זוטא ס"ק טז (וכתב

1326הב"ח דאין חילוק בין בגדים צבועים ובין בגדים לבנים).

1327[899]

1328סעיף ב (בין לבן בין שחור ושאר מיני צבעונין), ושם נסמן (הערה 774).

1329[900]

1330יראים שם (הלכך צריך להזהר שלא לתת מים על הבגד בין של פשתן בין של צמר). טור (ואני

1331תמה אם אמרו שיש חילוק בין צמר לפשתן, שאינו מחלק בגמרא אלא בין עור לבגד, אבל כל

1332בגדים שוין). וראה גם מ"א ס"ק טז (ומדסתם פה משמע דאין חילוק בין משי

1333ופשתן וצמר).

1334[901] ר"ת בספר הישר סוף סי' רפג (בגד

1335שמלבנין אותו אין ש[ר]ייתו כיבוסו על ידי מים נמי, שהרי מעשים בכל יום שאנו מקנחין

1336את הידים לאחר נטילה במטפחת ובסדינין ובמפות בשבתות ובימים טובים. וכן אשה טובלת

1337[ב]בגדיה, שהוא ליכלוך). הובא בתוס' קיא, ב דיבור הראשון (ומצא ר"י מוגה בספר

1338הישר, דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך, כמו סיפוג באלונטית

1339וקינוח ידים במפה. והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון).

1340זבחים צד, א ד"ה מקנחה (והא דאמר בפ"[ב] דביצה (דף יח, א) נדה מערמת

1341וטובלת בבגדיה, אומר ר"ת דלא חשיב כיבוס, משום דהוי דרך לכלוך, ויותר

1342מתלכלכים בגדים כשנכנסה בנהר לבושה, ממה שמתכבסין). טור

1343ורמ"א ס"י (ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו

1344בכי האי גוונא, דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין). מ"א ס"ק כ (ויש

1345אוסרים, ולדידהו דרך ליכלוך שרי, כמ"ש ס"י בהג"ה). טור

1346סי' תריג (ההולך לבית המדרש ... יכול לעבור עד צוארו במים ... ומשום כיבוס נמי

1347ליכא, כיון שהוא דרך לכלוך).

1348[902]

1349כדלעיל סי' שא סעיף ס (התירו לו להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד

1350על מימיהם לסוחטם בהם בחול, לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת), הרי שאין בזה גם משום

1351שרייתם זהו כיבוסו.

1352[903] ר"ת שם (שאנו

1353מקנחין את הידים לאחר נטילה במטפחת ובסדינין ובמפות בשבתות ובימים טובים).

1354[904]

1355כמבואר ברא"ש פ"כ סי"ג (לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופיה).

1356הובא בקונטרס אחרון ד"ה ומ"ש במוסגר (ברחיצת כל גופו שיש

1357ריבוי מים, כמ"ש הרא"ש).

1358[905]

1359נסמן ונתבאר לעיל הערות 892.

1360901).

1361[906]

1362יראים שם (ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים, צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים

1363מרובים עליהם, ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין, הלכך מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו

1364בשבת, שיזרוק המים מעל ידיו וינער בכח קודם קינוחו במפה או בבגד). שו"ת מהר"ם

1365מרוטנבורג (פראג) סי' תקיא, ותשב"ץ סי' כח (ואפילו ידים אומר מהר"ם

1366ז"ל שצריך לנגבם היטב זו בזו, קודם שינגבם במפה או בחלוקו). הובא בהגהות

1367מיימוניות פכ"ב אות צ. סמ"ג ל"ת סה יב, ד (מקנח ידיו במפה, שאינו מתכוין ללבן, ואין

1368שם רק מעט מים). ומקורו בסימני ס' התרומה סי' רמד. והועתק גם בהגהות סמ"ק סי'

1369רפא אות יא. מרדכי רמז שצ. שו"ע ס"י (הרוחץ ידיו, טוב

1370לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו, קודם שיקנחם במפה).

1371אמנם בטעם איסור מים מרובים בניגוב

1372הידים, אף שהוא דרך לכלוך, יש הפרש בין שיטת היראים וסיעתו לבין שיטת הסמ"ג

1373וסיעתו, כמבואר בקונטרס אחרון (בסמ"ג ... ודאי שיש לחלק בין קינוח

1374כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב הידים (אם היו מים מרובים) שהיו

1375נקיות קודם הנטילה ... רא"ם לא סבירא כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך

1376כו', ודנדה מערמת וכו', בבגדים של עור, כמבואר בהדיא בספר יראים).

1377והוא ביראים שם (והא דתניא נדה מערמת וטובלת, מפרשינן לה בבגדי עור, ומסקינן

1378בזבחים אפילו בעור – שיכשוך אין כיבוס לא). ונתבאר בהערות שם.

1379[907]

1380מרדכי שם (ומנהג טוב). שו"ע שם (טוב לנגבם בכח). ונתבאר בקונטרס אחרון בתחלתו

1381(ומ"ש טוב כו', היינו משום שהתוס' ורא"ש מקילים אף

1382לפי דעת האוסרין).

1383[908]

1384אגור סי' תעו (ואני המחבר לא ראיתי מוריי נזהרים בדבר, לנער הידים קודם הנגוב).

1385רמ"א ס"י (ויש שכתבו דאין לחוש לזה ... וכן נוהגין).

1386[909] תוס' קיא, ב דיבור הראשון

1387(ושמע ר"י מפי הנשים, שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד, כיון

1388שהוא דרך לכלוך, כדי שתוכל להתפלל ולברך). סמ"ג ל"ת סה, דיני סחיטה (והורה

1389רבינו יעקב לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם, שמותרות ליטול ידיהן ולקנח

1390במקום הליכלוך, כדי שתוכל להתפלל, שאין זה אלא דרך לכלוך, שאין מעביר מי רגלים

1391לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם). רא"ש יומא פ"ח ס"ד (ותינוק

1392שליכלך בגדי אמו במי רגלים, התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום, שאין זה

1393דרך ליבון אלא לכלוך הוא, ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל). טור

1394(אינה מכוונת אלא לבטל מי רגלים). רמ"א ס"י (מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל

1395בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם, שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא).

1396[910]

1397סעיף ב (מי רגלים ... אם נבלעו בבגד, אף על פי שהוא טופח על מנת להטפיח, אם חוזר

1398ומטפיחו במים, דיו. ובשבת מנגב בו ידיו, כמ"ש בסי' ש"ב).

1399[911]

1400כדלעיל סי' קס ס"ה (אסור ליטול במים שנטל חבירו ונתקבלו למטה בכלי ... מפני

1401שנעשה בהם מלאכה שטיהרו הידים לאכילה, ונעשו שופכין).

1402[912]

1403ב"י ד"ה ומ"ש ובגד (נראה לי דאפילו לרבינו תם אסור ליטול ידיה על

1404אותו מקום, דמים הנוטפים מידיו, אף על גב דשופכים נינהו, מכל מקום כיון שאין בהם

1405שום לכלוך חזו לכיבוס, ואסור, ולא התיר רבינו תם אלא לקנח ידיה). עטרת צבי

1406ס"ק יח. עולת שבת ס"ק כה (אסור ליתן מים, כלומר ליתן עליו מים, אפילו

1407מים של נטילת ידיו אסור, ואינו מותר כי אם לנגב במקום ההוא, שהוא דרך לכלוך).

1408מ"א ס"ק כו (ואפילו ליטול ידיו עליהם אסור, וזהו כיבוסו (ב"י)).

1409וכל שכן שאסור ליתן

1410עליו מים ממש, כמבואר ברמ"א שם (אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי

1411לבטלם).

1412[913]

1413כי מי רגלים לא נחשב טינוף, וכשנוטל ידיו עליו אינו אלא כדי

1414לבטלם לתפלה. ולכן תלוי בב' הדעות אם שריית הבגד שאין עליו לכלוך הוי ככיבוסו או

1415לאו.

1416וראה תהלה לדוד ס"ק י. בדי השלחן

1417שם ס"ק מב. מראי מקומות וציונים.

1418[914]

1419אף שכתב במרדכי ברכות רמז רו (התיר רבינו תם לאשה שהטיל בנה צואה על בגדה בשבת

1420בבית הכנסת, ליטול ידיה ולקנח בשבת מקום הטינוף, אף על פי שיש מה[נדז]ין בדבר, יש

1421לסמוך עליו בשעת הדחק). העיר עליו מהר"ם טיקטין בחדושי אנשי שם אות ב

1422(האשר"י והטור ומסקנת הסמ"ג, דטינוף וצואה אסור להעביר עליו מים, ואין

1423להתיר אלא בלכלוך של מי רגלים. וכן בתוס' שלהי פרק שמונה שרצים).

1424וכן במרדכי שבת רמז שפט (ובספר המצות

1425כתב שהורה ר"ת לנשים שהתינוקות לכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום

1426הלכלוך כדי שיכולה להתפלל, דבמקום מצוה הקילו, ומנהג טוב). העיר עליו מהר"ם

1427טיקטין בחדושי אנשי שם אות א (שאין להקל אלא בלכלוך ומי רגלים, אבל טינוף וצואה

1428אסור, שהוא מתכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך, וכיבוס גמור הוא להעביר מים עליהם).

1429ובהגהת ש"י בחדושי אנשי שם שם (דבברכות מבואר שמזכיר שהיתה צואה שם, ולכן יש

1430מהנדזין, לפי שהוא כיבוס ממש, דמתכבסת ממנו הצואה). ובבגדי ישע שם אות ד (דלעיל מיירי

1431בצואה כמ"ש בהדיא, ובודאי בו הכיבוס גמור כיון שמלוכלך מאד).

1432מ"א ס"ק כד (אבל כשיש עליו

1433צואה אסור להעבירו בניגוב הידים, וכמ"ש ס"ט (מהר"מ טיקטין בשם

1434סמ"ג ותוס' ספי"ז, דלא כהגהות מרדכי)).

1435וכן נראה ממה שכתבו הפוסקים (שבהערה

1436הבאה) שטעם ההיתר הוא כיון שמתכוונת לבטל מי רגלים, והרי טעם זה שייך רק במי

1437רגלים, כדלעיל (הערה 910).

1438ומטעם זה אסור להעביר הצואה אף על ידי

1439משקים שאינם מלבנים, כדלעיל ס"כ (ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים, אלא

1440מלכלכים, אעפ"כ אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו, מטעם שיתבאר).

1441[915]

1442כנסמן לעיל (הערה 909).

1443[916]

1444ספר חסידים סי' רסז (בשבת אל יקח אדם ילד בחיקו עד שישים תחילה כר בחיקו, פן יטנף

1445את בגדיו, ואיך יעשה בשבת). מ"א ס"ק כג (וטוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת,

1446אם לא על כר (ספר חסידים סימן רס"ז)).

1447[917]

1448תוספתא פי"ז ה"ה (מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב שועל ובמפה של

1449קוצין ובשיער של שועל, ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול). רמב"ם

1450פכ"ב הי"ט, ושו"ע סי"א (מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב

1451הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים, אבל לא במפה שמקנחים בה ידים,

1452שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לכבס המפה).

1453[918]

1454שו"ת מהר"ם

1455(פראג) סי' תקיא (אסור לנגב כו[ס] בשבת בבגד פשתן ... שלא יבא לידי ליבון או לידי

1456סחיטה). תשב"ץ סי' כח (ואומר שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו יין או

1457מים במפה או בשום דבר בשבת, משום דחיישינן דאתי לידי סחיטה או לידי לבון). רבינו

1458ירוחם נתיב יב חי"ג פד, א (כתב רבי מאיר שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו מים או

1459יין במפה או בשום דבר, שמא יסחוט). שו"ע סי"ב (אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה,

1460משום דאתי לידי סחיטה).

1461[919]

1462מגן אברהם ס"ק כז (אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור).

1463כי אף שאז אין לחוש בו שמא יסחוט,

1464כדלעיל ריש סכ"א (גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו. אלא אם כן הוא בגד

1465שאינו מקפיד על מימיו לסחטם ממנו אף בחול). והיינו שאין לחוש בו שמא יסחוט – הן

1466משום שהוא יין (ולא מים), כדלקמן סי' שכ סכ"א (לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין

1467שאין מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן

1468צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו,

1469מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן), והן משום שאינו מקפיד על מימיה,

1470כדלעיל סי' שא סנ"ט (אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו, ואף בחול לא

1471היה סוחטו. או שאין בו אלא שריה מועטת, שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה).

1472מכל מקום אסור לנגבו מטעם שאי אפשר שלא

1473יסחוט קצת.

1474[920]

1475מ"א שם בתי' הב' (אי

1476נמי יש לומר, כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה).

1477אליה רבה ס"ק לא (עיקר כתירוץ שני, כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתא לידי סחיטה.

1478ואם כן אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור).

1479אבל בכוס רחב מותר, כמבואר במשנה

1480ברורה בביאור הלכה ד"ה משום (שפיר יש לסמוך בכוס רחב או בקערה ... ונראה דלזה

1481כוון הגר"ז והח"א שהעתיקו דינא דשו"ע רק לענין כוס צר, שהם אחזו

1482התירוץ השני של המ"א, שהוא אמת לדינא).

1483[921]

1484ס"כ (שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל מקום בגד שנשרה אפילו

1485במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו, משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת

1486פירות אסורה משום מפרק. אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין

1487מהבגד, אבל אם אינו צריך למשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה

1488דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור

1489מן התורה אלא מדברי סופרים).

1490[922]

1491מ"א שם (אבל ספסל מותר לקנח, דליכא פסיק רישיה. ודוקא בדבר שאין מקפיד על

1492מימיו), וכנסמן לעיל (הערה 919).

1493[923]

1494אליה רבה ס"ק לג (ולי נראה לפרש דברי תשב"ץ על דרך שכתבתי בסימן

1495ש"א ס"ק [פ'] בשם הר"ן, והיינו דוקא בניגוב לא גזרו, שאי אפשר לאדם

1496להניח ידיו מלוכלכים), והוא בר"ן סב, ב סוד"ה והא (יש לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם

1497אתה אוסר עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא

1498בפרק כירה). הובא במ"א סקנ"ח.

1499[924]

1500סעיף ס (הרוחץ

1501פניו ידיו ורגליו ... אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול, לא חששו שמא

1502ישכח ויסחטם בשבת, לפי שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון שכל הרוחצין מסתפגין,

1503אם אתה אוסרו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר ... ואף עכשיו בזמן

1504הזה שאפשר לעמוד בלא רחיצה בשבת, ואם כן אפשר למונעו מלהסתפג, אעפ"כ אין

1505איסור בדבר, מאחר שלא נאסר מעולם במנין חכמים), ושם נסמן.

1506וראה תהלה לדוד שם ס"ק מה.

1507[925]

1508ברייתא קמט, א (אין רואין במראה בשבת), וגמרא שם (במראה של מתכת עסקינן), וכדאמר רב

1509נחמן אמר רבה בר אבוה שם (מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה, מפני שאדם עשוי להשיר

1510בה נימין המדולדלין). רי"ף סג, ב (דחריפא כאיזמל). טור ושו"ע סי"ג

1511(אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת, שהיא חריפה כאיזמל, דחיישינן שמא ישיר בה נימין

1512המדולדלין).

1513ואם ישיר בה שערות, יש אומרים שחייב מן

1514התורה, כדלקמן סי' שמ ס"ב (אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב, אלא אם כן

1515צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך ... אבל יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער

1516וצפרנים חייב). ונתבאר בהערות לקמן שם, שהעיקר כדעה הב'.

1517[926]

1518כתנא קמא דרבי מאיר בברייתא שם (רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל). רי"ף שם (ושל

1519מתכת אסור כתנא קמא, ואפילו קבועה בכותל). טור ושו"ע שם (ואפילו אם היא קבוע

1520בכותל).

1521[927]

1522ר"ן שם (וקסבר תנא קמא דאפילו קבועה בכותל, דליכא למיחש בה להשרת נימין, אסור

1523לראות בה, דסבירא ליה כרבה דאמר גבי נר דאפילו שתי קומות, דכיון דגזור רבנן לא

1524פליג במילתיה, הכא נמי לא פליג בין קבועה לשאינה קבועה).

1525והיינו כדלעיל סי' ערה ס"ב (אפילו

1526אם הנר קבוע בחור שבכותל שאינו יכול להטותו, ואפילו הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול

1527ליגע אליו כלל, ואפילו הוא סגור בעששית, אסור בכל ענין, שלא חלקו חכמים בדבר, שהנר

1528שאסרו להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון, אסרוהו בכל ענין).

1529וכן הוא לקמן סי' שז סוף סכ"ב (ואפילו

1530אם חקיקה הבולטת הוא גבוה הרבה בראש הכותל שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני

1531שלא חלקו חכמים בגזרתם בין גבוה לנמוך, כמ"ש בסי' ער"ה).

1532[928]

1533ירושלמי פ"ו ה"א (רבי אחא בשם רבי בא, טעמא דהדין דאסר, פעמים שהוא רואה

1534נימא אחת לבנה והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת). הובא בר"ן שם.

1535ונראה שרבינו מפרש, שגם הירושלמי אינו

1536חולק על תלמודא דידן, אלא שבנשים יש לחוש שישירו בה שערות לבנות מתוך שחורות, ואין

1537לחוש שיסירו בה הנימין המדולדלין מראשן. ואילו באנשים יש לחוש שיסירו נימין

1538המדולדלין מראשם וזקנם, ואין לחוש שישירו בה שערות לבנות מתוך שחורות.

1539ואף שפירש בקרבן העדה שם (והיא תולשתה,

1540בידה, שלא תהא נראית כזקנה). ולכן פירש שהירושלמי חולק על תלמודא דידן. ומזה

1541הוכיחו כמה פוסקים לאסור אף במראה שאינה חריפה ואינה של מתכת, שמא תתלוש ביד

1542השערות הלבנות.

1543כבר הקשה על זה בגליון הש"ס שם

1544(וצ"ע דהא קיי"ל כרבנן דביד אינו אלא שבות), וכדלקמן סי' שמ ס"א (הנוטל

1545שערו ... בידיו ... פטור, אבל אסור מדברי סופרים), ושם נסמן.

1546ולכן מפרש רבינו שהכוונה היא

1547"שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות", דהיינו שמשיר השערות במראה זו, שהוא

1548גוזז בכלי, שאסור מהתורה וחייב, ולכן גזרו עליו שלא להביט במראה זו.

1549[929]

1550רי"ף שם (שמע מינה דמראה שאינה של מתכת, בין קבועה בכותל בין שאינה קבועה

1551שריא). רא"ש ור"ן שם. רמב"ם פכ"ב הי"ד (אבל מראה שאינה

1552של מתכת, מותר לראות בה אפילו אינה קבועה). טור ושו"ע שם (אבל מותר להסתכל

1553במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבועה).

1554[930]

1555ירושלמי שם (והאיש אפילו בחול אסור). עולת שבת ס"ק כז (מיירי הכא בענין שאינו

1556אסור משום לא ילבש גבר. ועיין ביו"ד סי' ק[נו].

1557[931]

1558בשו"ע ס"ב (אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר).

1559וכדלקמן סי' שמ ס"א (ומלקט לבנות

1560מתוך שחורות שלא יהא נראה זקן אפילו באחת, חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא

1561ילבש גבר שמלת אשה, שתרגומו לא יתתקן גבר בתקוני אתתא). ולכן אין חוששים לזה בשבת

1562באיש, אלא מחשש שיסיר הנימין המדולדלין.

1563[932] תוכן המשך הדברים בקונטרס

1564אחרון זה:

1565בפנים

1566סכ"א נתבארו ארבע שיטות בכלל הזה של שרייתו זהו כיבוסו:

1567(א)

1568דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו כלל זה (אמנם במים מרובים

1569חוששים שיבוא לסחטו).

1570(ב)

1571דעת הטור ושו"ע, שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא במים מועטים.

1572(ג)

1573דעת ר"ת וסייעתו, שאסור בכל אופן, ולא התירו אלא כשהוא דרך לכלוך.

1574(ד)

1575דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב הידים לא התירו אלא במים מועטים.

1576ומסיק

1577שיש לחוש לדעה הב', לאסור במים מרובים, וירא שמים יחמיר לעצמו כדעה הג' אף במים

1578מועטים, ואין המנהג לחוש לדעה הד', להחמיר בניגוב הידים.

1579ועל

1580זה מבאר כאן, שאף שהמ"א מפרש בדעת הטור והשו"ע כדעה הראשונה להתיר. מכל

1581מקום יש להוכיח שדעתם כדעה השנית לאסור

1582(ולכן יש לחוש לדעה זו).

1583והתירו

1584במים מועטים, מטעם שהליבון אינו חשוב כלום, ואינו מתכוין לו כלל. וכן במשמרת

1585דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום.

1586והוא

1587כעין המבואר לענין מלאכת הצביעה, שמטעם זה אין חוששים לצביעת הידים והפה באכילת

1588פירות, ואין חוששים לצביעה במוך שהתקינה לנדתה.

1589*

1590אחר

1591כך מבאר את שיטת הפוסקים ששרייתו זהו כיבוסו אף בדברים שלכך הם עשויים ואין דרך

1592להקפיד עליהם, ומכל מקום מותר לבדוק בשבת במוך שהתקינה לנדתה, ואין חוששים למלאכת

1593צובע:

1594(א)

1595כי בצביעה הכל מודים שאין איסור צביעה בדברים העשויים לכך.

1596(ב)

1597משום שהיא צביעה שבדרך לכלוך.

1598ומבאר

1599כמה פרטים בשיטה זו.

1600לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתכה.

1601[933] על מה שנפסק בשו"ע ס"י (הרוחץ

1602ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה), כתב

1603המ"א בס"ק כא (אבל מדינא שרי, כיון שאין בו לכלוך, כמ"ש הרב"י

1604ס"ט), והוא מה שנפסק בשו"ע ס"ט (בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו

1605לשכשכו, דזהו כבוסו), הרי שאם אין עליו לכלוך אין שרייתו ככיבוסו.

1606ועל מה שנפסק בשו"ע סי' שיט ס"י (יין או מים שהם

1607צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין, מותר)

1608כתב המ"א בס"ק יא (אבל משמרת עשויה לכך, ואין חושש לליבונו (טור).

1609וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו, אם כן מה לי עשוי לכך או אינו עשוי

1610... ונראה לי שלזה כוון הטור דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם

1611התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס, וכמ"ש שם בשו"ע, וכן

1612משמע סי"ו, אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס, ולכן בעשוי לכך לא גזרינן).

1613ועל מה שנפסק בשו"ע שם סט"ז (מים שיש בהם תולעים,

1614מותר לשתותן על ידי מפה בשבת), כתב המ"א בס"ק יז (ומשום מלבן ליכא, כיון

1615דליכא טינוף, כמ"ש סי' ש"ב ס"ט. ואם כן להאוסרין אסור על ידי מפה).

1616[934] סעיף ט (ובגד שאין עליו לכלוך, מותר

1617לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט. ויש אוסרים בכל ענין). הרי נראה

1618לכאורה שגם הוא סובר שהעיקר כהמתירים.

1619[935] ס"ק יז, שפירש בדברי המחבר כדעת

1620המתירים.

1621[936] סעיף כד (יש אומרים שאין יכול ליתן

1622עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם. ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן

1623המים, משום כיבוס. ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים). והיינו כדעה

1624האמצעית, שהיא דעת הטור שם (וטלית שאחז בה האור ... יכול ליתן עליה מצדה האחרת

1625משקין, כגון יין, שאינו דרך כיבוס, אך לא מים משום כיבוס). מוכח אם כן שהמחבר סובר

1626כדעת האוסרים.

1627[937] "ונראה לי שלזה כוון

1628הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש דכשאין

1629עליו לכלוך לא הוי כיבוס ... אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס". והיינו שמפרש

1630המ"א, שמה שאסר בשו"ע בסי' שלד ליתן מים על הטלית, היינו (לא משום

1631שרייתו כליבונו, אלא) מחשש שמא יסחוט.

1632[938] עתה

1633מתחיל להוכיח, שדעת הטור והשו"ע היא כדעת האוסרים, דלא כפירוש המ"א

1634בדבריהם.

1635[939] ד"ה ומ"ש ובגד (רבינו כתב

1636בסימן של"ד טלית שאחז בה האור יכול ליתן עליו משקין, כגון יין שאינו דרך

1637כיבוס, אך לא מים, משום כיבוס. ובסימן שי"ט כתב ויין או מים שהם צלולין יכול

1638לסננן במשמרת, ואין כאן משום בורר, ומשום ליבון נמי ליכא דמשמרת עשויה לכך ואינו

1639חושש לליבונה. אבל בסודר שחושש לליבונו, אסור משום ליבון. ובשאר משקין חוץ ממים

1640דלא שייך בהו ליבון שרי. אלמא דסבירא ליה דאף על פי שאין בבגד שום טנוף, אמרינן

1641שרייתו זהו כיבוסו).

1642וכן פירש בשלטי הגבורים נט, א אות ג (והטור ורוב הפוסקים

1643הסכימו, דלא שנא יש על הבגד טינוף או לאו, אסור לעולם ליתן מים על הבגד).

1644[940] ד"ה ומ"ש דאסור לסנן מים

1645בסודר משום ליבון (הוא כדברי רשב"ם שכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכ. ד"ה

1646נותן). וכתב עוד כן רבינו בסימן של"ד גבי טלית שאחז בה האור). הרי פירש בדברי

1647הטור כדעת הרשב"ם בתוס' שם (נותן מים מצד זה, לאו דוקא על הטלית, דהא

1648קי"ל בפרק דם חטאת דבבגד שרייתו זהו כיבוסו).

1649[941] ד"ה ומ"ש רבנו אבל לא מים (ורבינו

1650תופס עיקר כדעת רשב"ם ... ולפיכך כתב אך לא מים משום כיבוס).

1651[942] כדלעיל (הערה 936).

1652וכן נתבאר בתוספת שבת ס"ק לא (ואף שהמג"א כתב בסי'

1653שי"ט דעיקר טעם הטור שם הוא משום דחיישינן שמא יבא לסחוט, דעתיה דנפשיה הוא,

1654אבל הב"י סבירא ליה דטעמא דאסור הוא משום כיבוס, כמ"ש הב"י שם

1655להדיא. וכיון שהמחבר הכריע שם כדעת הטור, הרי על כרחך סבירא ליה כדעת הי"א

1656בס"ט, דאסור אף שאין עליה לכלוך).

1657[943] ראה כללי הפוסקים וההוראה

1658כלל ערה.

1659[944] כמועתק לעיל (הערה 940).

1660[945]

1661שכתב בס"ט (בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו), משמע שאם

1662אין עליו לכלוך שרי.

1663[946]

1664וכן ביאר בתוספת שבת שם (והא דכתב בס"ט דבבגד שיש עליה לכלוך

1665אוסור כו'. היינו משום דרצה לכתוב דין המוסכם אליבא דכו"ע, ובפלוגתא לא

1666קמיירי הכא, וסמך על מה שיכתוב בסי' של"ד, דשם הביא כל הדעות, ופסק שם לדינא

1667כדעת היש אוסרים בס"ט).

1668[947]

1669בשו"ע ס"י (הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו

1670ולהסיר מהם המים כפי יכלתו, קודם שיקנחם במפה).

1671[948] שמזה הוכיח במ"א ס"ק כא כדעת

1672המתירים (אבל מדינא שרי, כיון שאין בו לכלוך).

1673[949]

1674קיא, ב דיבור הראשון (ומצא ר"י מוגה בספר הישר, דלא אמר

1675שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כי אם לכלוך, כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה).

1676[950]

1677יומא פ"ח סי' ד (ורבינו תם הגיה בספר הישר דלא אמרינן שרייתו

1678זו היא כבוסו היכא שהוא דרך לכלוך כמו ספוג ואלונטית וקינוח ידים במפה).

1679[951] שאף האוסרים גם בבגד שאין

1680עליו לכלוך, מכל מקום מתירים במקום שהוא דרך לכלוך, כמו בקינוח ידים במפה. וכן הוא

1681בפנים סכ"א (ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו

1682במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך, כגון ... המנגב

1683ידיו במפה אחר הנטילה ... אין בזה משום כיבוס).

1684[952] ד"ה ראיתי (וכבר נתבאר בסמוך בשם

1685התוספות והרא"ש, שמותר לקנח ידיו במפה, לפי שהוא דרך לכלוך).

1686וכן כתב בתוספת שבת שם (אתיא הך דינא שפיר אליבא דכולי עלמא,

1687דבין לדעה הא' דבס"ט, ובין להיש אוסרים, שרי הכא מדינא, לדעה הא' משום שאין

1688עליו לכלוך, ולהי"א משום דהוי דרך לכלוך). וראה גם חידושי צמח צדק נח, א.

1689[953] עתה מתחיל לבאר שיטת הטור

1690ושו"ע, שאם אין עליו לכלוך, שרייתו זהו כיבוסו, במים מרובים, ולא במים מועטים.

1691[954] "מים שיש בהם תולעים, מותר לשתותן על ידי מפה בשבת".

1692שהיא ההלכה דלקמן שם סכ"ג (מים שיש בהם תולעים ... מותר לשתותן על ידי מפה).

1693ופירש המ"א שם ס"ק יז (ומשום מלבן ליכא, כיון דליכא טינוף, כמ"ש

1694סי' ש"ב ס"ט), והיינו כדעת המתירים בבגד שאין עליו לכלוך.

1695[955] ס"ק יג. וכן הוא

1696באליה רבה שם ס"ק כז (דאמרינן שרייתו זהו כיבוסו אף כשאין טינוף ... ונראה לי

1697דסבירא ליה להקל אפילו במים, כיון שאין נשרה אלא דבר מועט). וכן הוא באליה רבה כאן

1698ס"ק כה (בספר יריאים ראיתי שמתיר במועטין דאי[ן] בשריית מים מועטין כיבוס, ולכך

1699מותר להסתפ[ג], ולדידיה אף דרך לכלוך אסור), והוא האמור ביראים סי' עדר (ואפילו

1700ידיו מטופחות במים מרובים, צריך שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם)

1701וכן נתבארה הלכה זו בפנים סכ"א (אבל יש מקילין אף לפי

1702סברא זו במעט מים, שאין אומרים שרייתו בהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו.

1703ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין

1704לליבון כלל)).

1705[956] ומה שכתב הב"י ד"ה כתב

1706הרא"ש, את טעם ההיתר שברא"ש (ומכל מקום איכא למידק, נהי דליכא משום בורר,

1707הא מיתסר משום דמלבן המפה. ואפילו אם תמצי לומר דהרא"ש סבר דלא אמרינן בגד

1708שרייתו זהו כיבוסו אלא דוקא בשיש בו טינוף, מכל מקום הא איכא למיגזר שמא יסחוט,

1709וכמו שכתבו התוספות בסוף פרק שמנה שרצים (קיא, א ד"ה האי). ושמא יש לומר

1710דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד כדי הנחת פיו, לא אתי לידי סחיטה).

1711היינו דלא אמרינן בגד שרייתו זהו כיבוסו – מטעם שאין עליו

1712טינוף. ואין חוששים שמא יסחוט – מטעם שהמים מועטים. והוא דלא כדעת האליה רבה

1713וזוטא, שבמים מרובים אמרינן שרייתו זהו כיבוסו – גם באין עליו טינוף.

1714[957]

1715שלא נתפרשה בפוסקים (ולכן לא כתבה הב"י), אף שמוכח כן בהרבה

1716פוסקים, כדלקמן.

1717[958] כאן סי' שב (ולנגב הידים

1718שרי, כיון שאין בו אלא דבר מועט, אין בו משום כיבוס).

1719[959] שו"ת (פראג) סי' קיא. תשב"ץ

1720סי' כח (ואפילו ידים אומר מהר"ם ז"ל שצריך לנגבם היטב זו בזו קודם

1721שינגבם במפה או בחלוקו).

1722וכן הובאה שיטה זו גם בפנים סכ"א (ויש מחמירין שלא יהא

1723ריבוי מים על ידיו, אלא ינגבן בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו

1724במפה).

1725וכשם שהיתר מים מועטים מועיל לדעת האוסרים אפילו ניגוב הידים

1726במים מרובים (שיטה הרביעית הנ"ל), כן מועיל היתר זה אף לדעת האוסרים בבגד

1727שאין עליו לכלוך (שיטה

1728השנית הנ"ל).

1729וכן פירש בדרישה אות ו (אפשר לומר דכתב טעם זה, לאשמועינן

1730דאפילו לסברת מהר"ם, דלא סבירא ליה דהיכא שהוא דרך לכלוך לא אמרינן שרייתו

1731זהו כיבוסו, אפילו הכי מותר, כיון שאין בו אלא דבר מועט).

1732[960]

1733יראים סי' עדר (ואפילו ידיו מטופחות במים מרובים, צריך

1734שלא יקנחם בבגד בעוד שהמים מרובים עליהם, ולריבוי המים לא ידעתי שיעורין, הלכך

1735מנהג כשר הוא כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק המים מעל ידיו וינער בכח קודם קינוחו

1736במפה או בבגד).

1737[961] פכ"ב אות צ (וכתב רא"ם ...

1738וכן נוהג מהר"ם שמנגב את ידיו בכל כחו זו בזו, ומסיר המים כפי יכלתו, ואחר כך

1739מקנחם במפה או בבגד).

1740[962] ל"ת סה יב, ד (מקנח ידיו במפה,

1741שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים). ומקורו בסימני ס' התרומה סי' רמד. והועתק

1742גם בהגהות סמ"ק סי' רפא אות יא. מרדכי רמז שצ.

1743[963] היינו לומר שהם סוברים

1744כהמתירים בבגד שאין עליו לכלוך. אלא שמכל מקום חיישינן שמא יבא לסחוט, ובמים

1745מועטים אין חוששים. וכמובא בפנים ריש סכ"א לדעת המתירים (אין אומרים בו

1746שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן עליו מים מועטים, אבל לא מרובים, משום גזרה שמא יבא

1747לסחטו אחר כך להוציא מימיו), ושם נסמן (הערה 886). ואשר לכן כתב הטור וסייעתו (ולנגב

1748הידים שרי, כיון שאין בו אלא דבר מועט).

1749[964] שאם כן מהו שכתבו

1750הסמ"ג וסיעתו "שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים".

1751ומה שהוצרך לטעם "שאינו מתכוין ללבן", יתבאר לקמן

1752ד"ה והנה מלשון.

1753[965] פ"כ סי"ג (לפי שהעולה מן

1754הרחיצה יש רבוי מים על גופיה). וכן הוא בפנים סכ"א (המסתפג בסדין אחר הרחיצה

1755... שיש רוב מים על גופו). וראה תהלה לדוד ס"ק יא.

1756[966] סעיף ס (הרוחץ פניו ידיו

1757ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת, או אפילו כל גופו בחמי טבריא, או בצונן, התירו לו

1758להסתפג במטפחת או בסדין וכיוצא בהן, אע"פ שמקפיד על מימיהם לסוחטם בהם בחול,

1759לא חששו שמא ישכח ויסחטם בשבת), ושם נסמן (הערה 439).

1760[967] סב, ב סוד"ה והא (יש

1761לומר שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסר עליו להסתפג, אף אתה אוסרו ברחיצה,

1762ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה). הובא במ"א סי' שא סקנ"ח. וכן הוא לעיל שם (לפי

1763שזהו דבר שאי אפשר לגזור עליו, שכיון שכל הרוחצין מסתפגין, אם אתה אוסרו להסתפג,

1764אף אתה אוסרו ברחיצה, וזהו דבר שאי אפשר), וכן לענין ניגוב הידים נתבאר כאן בפנים סוף סכ"ג (אבל מותר לנגב הידים

1765אחר הנטילה אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה, כמו

1766שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם)).

1767[968]

1768אלא ודאי אין חוששים כאן שמא יסחוט, וכל האיסור הוא ששרייתו זה

1769כיבוסו, ואילו במים מועטים אין שרייתו כיבוסו.

1770ואין להקשות לפי שיטה זו, שאם טעם ההיתר בניגוב הידים הוא מפני

1771שהם מים מועטים, אם כן מהו טעם ההיתר בניגוב כל הגוף שהם מים מרובים, ומדוע לא

1772נאסר מטעם שרייתו זהו כיבוסו?

1773כיון שטעם היתר ניגוב כל הגוף הוא, כיון שהוא דרך לכלוך. וטעם

1774היתר ניגוב הידים הוא כיון שהם מים מועטים. וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים

1775ס"ק ז.

1776[969]

1777כדלעיל סי' קסב ס"ה (אם יש עליהן לכלוך טיט או שאר כל דבר

1778החוצץ צריך לשפוך עליהן ג' פעמים ראשונה להעביר הלכלוך ואחר כך מים ראשונים ושניים).

1779סדר נט"י לסעודה ס"ו (ואם יש עליהן איזה לכלוך וצריך להעבירו תחלה על

1780ידי שפשוף מים יפה, יזהר לקנח ולנגב המים יפה מהיד קודם נטילה).

1781נמצא שהניגוב אינו דרך לכלוך, וטעם ההיתר (לפי שיטה זו) הוא

1782כיון שהוא רק מעט מים.

1783[970]

1784כשהוא דרך לכלוך, שלכן מותר גם כשמקנח כל גופו.

1785ואילו לדעת האוסרים יתבאר לקמן קטע הבא.

1786[971] הטעמים האלו אינם טעמים

1787שלא לחשוש שמא יסחוט, אלא טעמי ההיתר שלא יהי' בזה שרייתו ככיבוסו.

1788[972] יומא עז, ב (ההולך להקביל פני אביו או

1789פני רבו או פני מי שגדול ממנו, עובר עד צוארו במים ... ובלבד שלא יוציא ידו מתחת

1790חפת חלוקו). ולקמן סי' תריג ס"ח (ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או פני

1791רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי שאר מצות יכול לעבור במים עד צוארו ... ובלבד

1792שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול, דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה

1793חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים בחול, כדי שעל ידי השינוי יזכור שהיום אינו

1794חול, ולא יבוא לסחוט את בגדיו).

1795הרי שאף שאין בזה משום שרייתו זהו כיבוסו, כיון שהוא דרך

1796לכלוך, מכל מקום חששו שמא יסחוט, ולכך הצריכו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו.

1797וכן הוא לקמן ד"ה והא דלא (לפי מה שנתבאר דאף

1798בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים).

1799[973]

1800על מה שחילק מהר"ם בשו"ת (פראג) סי' תקיא (אסור לנגב כו[ס]

1801בשבת בבגד פשתן, ולא דמי לניגוב ידים דידיו מלוכלכות. [ואפילו ידיו צריך] לנגבן

1802היטב זו בזו [קודם שינגבם במפה או בחלוקו] שלא יבא לידי ליבון או לידי סחיטה, אבל

1803כוס אסור). וכן הוא בתשב"ץ סי' כח (ואומר שאסור לנגב

1804כוס שהיה בתוכו יין או מים במפה או בשום דבר בשבת, משום דחיישינן דאתי לידי סחיטה

1805או לידי לבון. ולא דמי למי שמנגב ידיו במפה או בחלוקו, ולא חיישינן דילמא אתי לידי

1806סחיטה, לפי שידיו מלוכלכות. ואפילו ידים אומר מהר"ם ז"ל שצריך לנגבם

1807היטב זו בזו קודם שינגבם במפה או בחלוקו, משום דאתי לידי סחיטה או לידי לבון). ונפסק בשו"ע סי"ב (אסור לנגב

1808כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה).

1809ביאר בתחלה המ"א (ונראה לי דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות

1810הוי דרך לכלוך. ונראה לי דבסמרטוט המיוחד לכך שרי, דלא גזרינן שמא יסחוט). והיינו

1811שבניגוב ידים הוא דרך לכלוך, ואין חוששים בו שמא יסחוט, משא"כ בניגוב הכלים

1812אינו דרך לכלוך, וחוששים בו שמא יסחוט (אלא אם כן הוא סמרטוט המיוחד לכך, שאין

1813חוששים בו שמא יסחוט).

1814אמנם אחר כך מקשה המ"א על פירוש זה, עד ש"הוצרך

1815המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר" (אי נמי יש לומר, כיון שהכוס צר אי

1816אפשר דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה). ולפי פירושו במסקנתו, "לענין

1817סחיטה אין לחלק בכה"ג, דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים".

1818וכך נתפרשה הלכה כאן בפנים סכ"ג (אפילו אם אינו מקפיד

1819על מימיה לסחטם, שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה על ידי

1820הנגוב).

1821דהיינו שאפילו בסמרטוט המיוחד לכך, שאינו מקפיד על מימיה, ואין לחוש בו שמא יסחוט,

1822מכל מקום אסור משום שאי אפשר שלא יסחוט קצת על ידי הניגוב.

1823וראה כנישתא דבי רב.

1824[974] עתה בא לבאר, שההיתר של

1825מים מועטים, משמע גם מדברי הרא"ם; אף שלא בכל הפרטים סובר הרא"ם כדעת

1826הסמ"ג שנתבאר עד כאן.

1827[975] פכ"ב אות צ, בשם

1828הרא"ם ביראים סי' עדר קלה, ב (דשריית בגד זה הוא כיבוסו וליבונו ... שאפילו

1829בלא לשלשת אסור לתת מים על הבגד ... ואפילו ידיו מטופחות במים הרבה, צריך שלא

1830יקנחם בבגד בעוד מים מרובים עליהם ... הלכך מנהג כשר כשאדם רוחץ ידיו בשבת, שיזרוק

1831המים מידיו וינערם בכח קודם קינוח במפה או בבגד).

1832הרי שאוסר במים מרובים אף בגד שאין עליו

1833לכלוך, ומכל מקום מתיר במים מועטים.

1834[976] היינו שאין לפרש בדבריו

1835שאיסור מים מרובים בנטילת ידים הוא, כפי שנתבאר לעיל לדעת הסמ"ג וסיעתו

1836(והערה 968),

1837כי אז אינו דרך לכלוך.

1838[977]

1839יומא עז, ב (עובר עד צוארו במים).

1840[978] ביצה יח, א (מערמת וטובלת בבגדיה).

1841[979]

1842שם (והא דתניא נדה מערמת וטובלת, מפרשינן לה בבגדי עור). ובהגהות

1843מיימוניות שם לא העתיק קטע זה, רק כללו במה שכתב: כו'.

1844[980] פא, ב (וההיא דנדה מערמת

1845וטובלת, וההולך להקביל פני רבו, מפרש בבגדי עור).

1846אלא ודאי "רא"ם לא סבירא

1847כלל היתר דרך לכלוך", כי אם היתר מים מועטים בניגוב הידים.

1848ולפי שיטה זו לא נתפרש כאן טעם היתר

1849ניגוב כל הגוף, המבואר במשנה קמז, ב (הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג ... עשרה

1850בני אדם מסתפגין באלונטית אחת (דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא, רש"י)

1851פניהם ידיהם ורגליהם). ומדוע לא יאסר משום שרייתו זהו כיבוסו.

1852[981] עתה בא לבאר מה שהובא

1853לעיל (הערה 962)

1854מהסמ"ג ל"ת

1855סה יב, ד (מקנח ידיו במפה, שאינו מתכוין ללבן, ואין שם רק מעט מים). ומקורו בסימני

1856ס' התרומה סי' רמד. והועתק גם בהגהות סמ"ק סי' רפא אות יא. מרדכי רמז שצ.

1857והיינו

1858שעיקר ההיתר בזה אינו רק מטעם שהם מים מועטים, כי אם גם כיון שבמים מועטים אינו

1859מתכוין ללבן, ולכן אינו חשוב ליבון.

1860[982] לא רק באיסורי אכילה, אלא אף במלאכות

1861שבת, כדלקמן סי' שמ ס"א (ועל אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור),

1862ושם נסמן.

1863[983] תוס' שבועות כג, ב ד"ה דמוקי (חצי

1864שיעור אסור מן התורה, ובכל שהוא). טור ושו"ע סי' תריב ס"ה (אבל איסורא

1865איכא בכל שהוא).

1866וכן הוא לקמן סי' תריב סט"ז (אפילו אכל כל שהוא ושתה כל

1867שהוא, הרי עשה איסור מן התורה. וכן הדין בכל איסורין שבתורה שנאמר בהם שיעורים,

1868שאפילו במשהו מהן יש איסור מן התורה).

1869וראה פסקי דינים צמח צדק קמט, ג. ובהערות המו"ל שם. אגרות

1870לוי יצחק ע' שכה. יגדיל תורה נ.י. לח ע' כט ואילך. אהלי שם ב ע' קסא. כללי הפוסקים

1871וההוראה כלל יח, ובנספחים שם נספח 6.

1872[984] עפ"י בבא קמא קא, א (חזותא מילתא

1873היא).

1874[985] עפ"י שמואל א טז, ז

1875(אל תבט אל מראהו).

1876[986] והיינו שזהו טעם החילוק

1877בין אינו מתכוין במים מרובים שאסור, לבין אינו מתכוין במים מועטים שמותר, וכמבואר

1878בפנים סכ"א (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל ומה שהבגד מתלבן נוח הוא

1879לו, אף על פי שאינו מתכוין לכך ... יש מקילין ...

1880במעט מים ... כשאינו מתכוין לליבונו).

1881[987] עתה בא לבאר, שכעין חילוק

1882זה מצינו אף במלאכת צביעה, ומטעם זה אין חוששים לצביעת הידים והפה באכילת פירות,

1883ואין חוששים לצביעה במוך שהתקינה לנדתה.

1884והיינו

1885כיון ששניהם (מלאכת מלבן ומלאכת צובע) מלאכתם תלויה בחזותא, ואם אין דרך העולם

1886לחפוץ בה (כמו שריה במשמרת, וצביעת ידיו ופניו בפירות הצבועים, ומוך לנדתה), לאו

1887מילתא היא.

1888[988]

1889ס"ק כה (ואע"ג דצובע פניו וידיו, ליכא למיחש, דאין צביעה אלא בדבר שדרכו

1890לצבוע). והוא מיראים סי' עדר (וצביעת פיו וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא

1891על אדם שדרכו לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל).

1892וכן הוא לקמן שם סכ"ז (האוכל תותים

1893או שאר פירות הצבועים ... מה שצובע בהם פניו וידיו, אין לחוש כלל,

1894שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבעו).

1895[989] פ"ט ה"י (המלבן את הצמר ...

1896חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך

1897ארבעה טפחים)

1898ואם יש עליו טינוף ונותן עליו מעט מים לנקותו, נתבאר בפנים

1899ס"כ (אפילו כל שהוא, חייב), ושם (הערה 877).

1900[990] כדאמרינן עז, א (לענין שבת מידי דחשיב

1901בעינן). ותנן צ, ב (המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת, חייב בכל שהוא),

1902ופרש"י (דהא אחשביה).

1903וראה לקוטי סופר מצוה לב ד"ה ובשו"ע של בעל התניא.

1904[991] על מה שנפסק בשו"ע סי' שיט

1905ס"י (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום

1906ליבון, ויין ושאר משקין, מותר) כתב המ"א בס"ק יא (אבל משמרת עשויה לכך,

1907ואין חושש לליבונו (טור). וצ"ע כיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו, אם כן מה

1908לי עשוי לכך או אינו עשוי ... ונראה לי שלזה כוון הטור דסבירא ליה כמ"ש

1909הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש, דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס,

1910וכמ"ש שם בשו"ע, וכן משמע סי"ו, אלא דאסור שמא יסחוט, והוי כיבוס,

1911ולכן בעשוי לכך לא גזרינן ... אבל למאן דאמר דאפילו אין בו לכלוך אמרינן שרייתו

1912זהו כיבוסו).

1913ואחרי שנתבאר עד כאן דעת הטור ושו"ע, שגם כשאין עליו

1914לכלוך שרייתו זה כיבוסו, שוב תוקשה קושיית המ"א, "מה לי עשוי לכך או

1915אינו עשוי".

1916אמנם לפי מה שנתבאר בקטע הקודם לענין צביעה, "דדבר

1917שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום צובע, ומותר אפילו לכתחלה", לפי זה "יש

1918לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום".

1919וכן ביאר בתוספת שבת סי' שיט ס"ק יט (נראה לי דלא קשה

1920מידי ... דלא אמרינן גביה שרייתו זו כיבוסו, כיון דאין מכוין לכך ולא ניחא ליה

1921בהכי).

1922וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג (משא"כ משמרת, שהיא עשויה

1923לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום

1924לאסור שרייתה בשביל כך, אף להאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו). סי' שכ סוף

1925סכ"ד (ומשום איסור ליבון אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא,

1926אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן, מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו

1927שנתבאר בסי' שי"ט לענין משמרת).

1928[992] שהרבה להוכיח עד עתה דעת

1929הפוסקים שאין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו.

1930וראה טהרה כהלכה פט"ז הערה 43*.

1931כנישתא דבי רב.

1932[993] שוחט משום מאי חייב, רב אמר ... אף משום צובע (שצובע את הבשר

1933של בית השחיטה, רש"י). אמר רב מילתא דאמרי (דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה

1934בשחיטה, רש"י), אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי, צובע במאי

1935ניחא ליה (להאי שוחט בצביעת הבשר, רש"י), ניחא דליתווס בית השחיטה דמא (שיהא

1936צבוע בדם, רש"י), כי היכי דליחזוה אינשי (שנשחטה היום, רש"י) וליתו

1937ליזבנו מיניה).

1938הרי שאם לא ניחא ליה בהאי צביעה, אינו

1939חייב עליה, אף לדעת רב שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

1940[994] לענין דבר שאינו מתכוין, כדאמרינן בכתובות

1941ו, א ובשבת קיא, ב (אמר רב הלכה כרבי יהודה), ופרש"י (בדבר שאין מתכוין,

1942דאסור). ולענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם שמואל סובר כרבי יהודה, כדאמרינן שבת

1943מב, א (שמואל ... בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה

1944סבר לה כרבי יהודה), ומכל שכן רב, כמבואר במ"מ פ"א ה"ז (שידוע דמאן

1945דמחייב דבר שאין מתכוין, כל שכן שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה).

1946[995] הלכה זו שפסיק רישיה דלא

1947ניחא ליה דינו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, נתבארה בתוס' שם ד"ה לא צריכא דעביד

1948בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה ...

1949מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא ... ואינו נראה ... כרבי שמעון דאמר מלאכה

1950שאינה צריכה לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו

1951דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). ובד"ה בארעא דחבריה (פירוש דהויא מלאכה

1952שאינה צריכה לגופה).

1953ואילו בד"ה באגם כתבו התוס' (מתניתין

1954דלא שייך לאוקמי באגם, אומר ר"ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום).

1955ואוצ"ל: ד"ה לא צריכא

1956וד"ה בארעא.

1957או אולי רוצה לפרש רבינו, ש"אילן

1958יבש שאינו מתקן כלום", מותר אף לכתחלה כמו "חזותא דלאו מילתא היא כלל,

1959כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל".

1960[996] מה שהוצרך רב לומר

1961שניחא ליה בדם שצובע את הבשר של בית השחיטה, אף שמחייב על פסיק רישיה דלא ניחא

1962ליה, היינו כיון דשאני חזותא כו'.

1963[997] ראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק כ ד"ה ובכלכלת, אם יש

1964ללמוד מכאן לדין איש הצובע לחייו, שאף שאין דרך העולם לחפוץ בה כלל, מכל מקום הוא

1965חפץ בה.

1966[998] יראים השלם

1967סי' רעד קלו, ב (אם שותים בשבת משקין צובעין, כגון יין אדום או מי תותים או כלים

1968צבועים שתים, כגון פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות, יזהרו שלא יצבעו

1969מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם). הובא בשבלי הלקט סי' פו, וברוקח סי' ע (יין אדום

1970או ענבים שחורים או תותים וגודגדניות, אסור לצבוע את המפה), וכל בו סי' לא כט, ג

1971(והרב בעל היראים ז"ל אוסר להניח בשבת על חיתוך יד או אצבע ויוצא משם דם, שום

1972בגד, משום צובע). ומהר"ם רקנטי סי' קכג (פסק הר׳ אליעזר ממיץ, צריכין עבדי

1973אלהים לישמר אם שותין משקין שצובעין בשבת, כגון מי תותים וכיוצא בהן, שלא יצבעו

1974בהן מפותיהן ולבושיהן). שו"ע סי' שכ ס"כ (יש מי שאומר שהאוכל תותים או

1975שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע).

1976ומהו אם כן ההפרש בין צביעת הידים והפה שמותר, לבין צביעת המפה

1977שאסור. אלא ודאי היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, אלא שהוא מקלקל, שאסור מדברי

1978סופרים.

1979וכן הוא לקמן שם סכ"ז (האוכל תותים או שאר

1980פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום איסור צביעה.

1981ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים).

1982[999] שאע"פ שבמלאכת מלבן

1983מותרת שרייה מועטת, ואילו במלאכת צובע אסור ליגע בידיו צבועות במפה אף בצביעה

1984מועטת.

1985[1000] לקמן סי' שכח סנ"ג (אסור

1986להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו. ואף על פי שמקלקל הוא, מכל

1987מקום אסור מדברי סופרים),

1988ושם נסמן.

1989וראה שו"ת אבני נזר סי' קעה אות א-ד. בדי השלחן סי' קלו

1990ס"ק יא.

1991[1001] ד"ה ובפלפל (לפי מה שכתבו התוספות

1992(סד, ב ד"ה ובלבד שלא תתן) בשם ה"ר פורת ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם

1993נפל לא תחזיר, קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. אבל אין נראה כן מדברי

1994הרמב"ם בפרק י"ט), והיינו האמור ברמב"ם שם הי"א (יוצאה אשה

1995במוך שבאזנה והוא שיהיה קשור באזנה. ובמוך שבסנדלה והוא שיהיה קשור בסנדלה. ובמוך

1996שהתקינה לנדתה ואע"פ שאינו קשור).

1997וכן הוא לקמן סי' שג סי"ח (ויוצאת במוך שהתקינה לנדתה

1998שיבלע בו הדם אף על פי שאינו קשור בירכותיה).

1999[1002] שהובא בהערה הקודמת (כל הנך דלעיל, מוך

2000שבאזנה ושבסנדלה, אסורין לתת לכתחלה), לפירוש הב"י (קאי גם אמוך שבאזנה

2001ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה).

2002[1003] במשנה סד, ב (יוצאה אשה ... במוך

2003שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה).

2004[1004] היינו אם נאמר שהתוס'

2005הנ"ל נחלקו לאסור אף משום צביעה.

2006[1005] משנה ביצה כג, ב (רבי יהודה אומר כל

2007הכלים אין נגררין), וגמרא שם (רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור). שבת מא,

2008ב (רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור).

2009[1006] ראה שו"ת אבני נזר שם אות ה.

2010[1007] במשנה שם (הזב והזבה

2011שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים

2012לא בדקו, רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה, רבי יהושע אומר אין להם אלא יום

2013ראשון ויום שביעי בלבד, רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום ז' בלבד). ובגמרא ז, א (הלכה

2014כרבי אליעזר).

2015מכל מקום מדברי רבי עקיבא ורבי יהושע יש

2016להוכיח, שהיו בודקות אף ביום השבת, ולא חששו לצביעה.

2017[1008] עד כאן נתבארה שיטת

2018הפוסקים, שאין אומרים שרייתו זהו כיבוסו בדבר שלכך הוא עשוי ואין דרך להקפיד עליו

2019(שלא כדעת המ"א).

2020עתה

2021בא לבאר שיטת הפוסקים, ששרייתו זהו כיבוסו אף בדבר שלכך הוא עשוי ואין דרך להקפיד

2022עליו (כדעת המ"א), שהיא גם שיטת הר"ן.

2023ומה

2024שמותר לבדוק בשבת במוך שהתקינה לנדתה, ואין חוששים למלאכת צובע, מבאר בשני אופנים:

2025(א)

2026בצביעה הכל מודים שאין איסור בדברים העשויים לכך.

2027(ב)

2028שפוסקים אלו מתירים במוך שהתקינה לנדתה משום שהיא צביעה בדרך לכלוך.

2029וממשיך

2030לבאר כמה פרטים בשיט הר"ן.

2031[1009] דאמרינן בגמרא שם ו, א (האי מסוכריא

2032דנזייתא (סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים,

2033רש"י) אסור להדוקה). ובתוס' שם ד"ה האי (נראה לר"י ... דאיכא למימר

2034דאסור לסחוט ... משום ליבון).

2035והיא ההלכה שנתבאר לקמן סי' שכ סכ"ד, ומסיים שם (ומשום

2036איסור ליבון אין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא

2037מלבן, מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט

2038לענין משמרת). שהיא כפי ההלכה שנתבארה עד כאן בדעת הפוסקים.

2039אמנם מדברי התוס' משמע ששייך איסור

2040ליבון אף בדברים שלכך הם עשויים.

2041[1010] מא, א ד"ה ולפיכך (והך מסוכרייא

2042משום סחיטה דמלבן אין בה, שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום אין

2043המסוכרייתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך), משמע שבמים שייך ליבון במסוכריא.

2044[1011]

2045דאמרינן בגמרא קמא, א (לא ליהדוק איניש אודרא (מוכין שסותמין בהן פי

2046הפך, רש"י) בפומא דשישא (פך) דילמא אתי לידי סחיטה), ובמרדכי רמז תכח (משום [איסור

2047ליבון סחיטה לא הוי, דסוחט בגד] מיין ושמן אינו מתלבן, דאכתי צריך לנקותו במים),

2048משמע שבמים שייך ליבון באודרא דשישא.

2049שהיא ההלכה שנתבארה בשו"ע סי' שכ סט"ז (אסור להדק

2050מוכין בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה). ולקמן שם סכ"ב (אסור

2051להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו

2052המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך).

2053[1012]

2054שבמוך שהתקינה לנדה אין חוששים לצביעה, ובמסוכריא שהתקינה לברזא

2055חוששים לליבון.

2056[1013]

2057כדעת ר"ת דלעיל (הערה 901), שהובאה בפנים סכ"א (אין

2058אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו, אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל

2059אם הוא בדרך לכלוך ... אין בזה משום

2060כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך).

2061משא"כ במסוכרייתא במים שאינו דרך לכלוך.

2062[1014] ס"ק כד (ועיין סי' ש"ב

2063ס"י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך, כל שכן צביעה).

2064ולקמן סי' שכ סכ"ז (ויש מקילין, משום

2065שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל).

2066[1015]

2067כמועתק לעיל (הערה 1010).

2068[1016] ר"ן שם (א, ב) ד"ה עובר (אי

2069נמי כי מתסר, הני מילי היכא דקא עביד דרך ליבון, אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טינוף).

2070[1017] לפי האמור לעיל, שכוונת

2071הר"ן היא להתיר סחיטה דרך לכלוך, אם כן מובן שיפרש כן גם הא דתנן קלט, ב (מסננין

2072את היין בסודרין).

2073ולדידן יתבאר טעם היתר זה לקמן סי' שיט

2074סי"ג (יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין ... מותר לסננן

2075בסודרין).

2076משא"כ לדעת הר"ן שכתב שם (ואפשר

2077שאף היין מלבן), אם כן מדוע התירו לסנן היין בסודרין.

2078אלא ודאי הטעם לדעתו כאמור לעיל,

2079שהליבון על ידי יין הוא ליבון דרך לכלוך שמותר.

2080[1018]

2081לכאורה הי' מקום לפרש דעת הר"ן, שבאמת אוסר אף ליבון דרך

2082לכלוך, ומה שהועתק לעיל מדבריו (שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא, מכל מקום

2083אין המסוכרייתא מתלבנת, שאין דרך ליבון בכך), הכוונה היא "כאידך שינוייא

2084שבפרק בתרא דיומא", שכתב הר"ן שם (דכי אמרינן הכי, הני

2085מילי בבגדים מטונפים, שהן מתכבסין בכך, אבל בבגדים שאין מטונפין, לא).

2086ובזה מיתרצא גם ההלכה שמסננים את היין בסודרין, היינו בסודרין

2087שאין עליהם שום טינוף, וכפי שמבאר המ"א הלכה זו (כמועתק לעיל הערה 933).

2088אבל אין לפרש כן בדברי הר"ן גבי מסוכריא, כי בזה "לא

2089מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא", שהרי מיירי שהיין שרוי כבר במסוכריא, ועתה כשמהדק אותה בנקב

2090הגיגית נסחט ממנה היין, ומתלבנת המסוכריא.

2091אלא ודאי דעתו כאמור לעיל, שהליבון על ידי יין הוא ליבון דרך

2092לכלוך שמותר, ולכן גם במסוכריא אין לאסור משום ליבון.

2093[1019]

2094לפי הנ"ל שעיקר ההיתר במסננין את היין בסודרין הוא משום

2095שהליבון הוא דרך לכלוך, עדיין קשה מדוע אין לחוש שאחרי הסינון יסחוט את הסודר

2096מהיין שבו.

2097[1020] ד"ה וכן משמע להדיא

2098בסמ"ג (דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים, כמבואר מדין ההולך

2099להקביל כו'), ושם נסמן (הערה 972).

2100[1021] בר"ן ביצה (טז, ב) ד"ה והא (והיינו

2101דתנן מסננין את היין בסודרין, היינו בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט).

2102וכן הוא בפנים שם (אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו

2103לסחטם ממנו אף בחול, כמו שנתבאר בסי' ש"א), ושם נסמן (הערות 887.

2104888).

2105[1022] סעיף י. ולקמן שם סי"ג (אבל

2106יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם,

2107מותר לסננן בסודרין).

2108[1023] מה שהוכיח הר"ן שבת מא, א (ואפשר

2109שאף היין מלבן, כדאמרינן התם (סוכה מ, א) לאכילה ולא למשרה, לאכילה ולא לכובסה), משמע

2110שאפשר לכבס גם ביין.

2111[1024] סקי"ב

2112(ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים

2113הבגד).

2114וכן הוא לקמן סי' שיט סי"ג (שאין מלבן אלא מים

2115ויין לבן וכיוצא בהם).