Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשג דיני תכשיטי אשה
ובו כ"ד סעיפים:
תכשיטין שצריכה לחלוץ אותן בעת טבילה
א
ובו כ"ד סעיפים:
תכשיטין שצריכה לחלוץ אותן בעת טבילה
א
בלא
גתצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות הכרוכין לה על ראשה, גזירה
דשמא תזדמן לה טבילה בשבת, ואם יהיה לה היתר לצאת בחוטין ורצועות אלו תלך בהם גם כן
הלבית הטבילה, ושם תצטרך לרפותם שלא יהיו מהודקים על ראשה שלא תהא חציצה בטבילה, ויש
ולחוש שמא תחלצם לגמרי מעל ראשה, ואחר
זהטבילה שמא תשכח שהוא שבת ותביאם בידה לביתה, שלא תרצה לחזור ולקושרם על ראשה, כי רגילות
חהוא אף בחול לפעמים כשחולצת תכשיטין קטנים חוץ לביתה לאיזה צורך אינה מקפדת לעולם לחזור
טוללבשם אלא נושאת אותם בידה לפעמים עד ביתה. אבל אין רגילות כלל לעשות כן בתכשיטין
יגדולים, כגון חגורה וסרבל שהם מעיקר המלבוש, ואינה הולכת ממקומה עד שתחזור ותלבשם,
יאלפיכך אין חוששין שמא תביאם בידה לביתה אחר הטבילה.
יבואפילו נשים זקנות שאינן צריכות לטבילה (וכן
יגהבתולות), אסורות לצאת ברצועות וחוטין אלו, שלא חלקו חכמים בגזרתם בין אשה לאשה:
ידב
טוואם החוטין והרצועות (א) קלועין בתוך שערה, מותרת לצאת בהן, שאם תזדמן לה טבילה היא
טזזהירה להתיר קליעתה מבעוד יום, שבשבת אסור להתיר קליעת השער כמו שיתבאר.
יזואם החוטין הם (חלולים עשוים מעשה רשת) (מעשה
יחאריגה), שאינה יכולה למותחן ולהדקן בחזקה על ראשה, ומפני כך המים באים בהן ואינן חוצצים,
יטמותרת לצאת בהן בשבת, אף שאינן קלועין בתוך שערה.
כובלבד שלא יהיו מזוהבין, שאז היא מקפדת עליהם
כאשלא ללכלכם במים ומסירתן מעליה קודם טבילה. וכן לא יהיו מטונפות בטיט, לפי שמקפדת
כבגם כן עליהם להסירם קודם טבילה, כדי שלא ימחה הטיט במים ויטנוף על בשרה בעלייתה מן
כגהטבילה:
כדג
כהמותרת אשה לצאת בחוטין הכרוכין בצוארה, מפני שאין אשה חונקת עצמה להדקם בחזקה סביב
כוצוארה, ומן הסתם הם רפוים, ואם כן אינם חוצצים, שהמים באים בהם.
כזאבל בקטלא שבצוארה, והוא בגד שתולה בצוארה
כחכנגד לבה, ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסיים, ותוחבת בו רצועה רחבה וקושרת הרצועה
כטסביב צוארה, אסורה לצאת בה, לפי שהיא חונקת עצמה ברצועה זו כדי שתראה כבעלת בשר, שמתוך
לשהרצועה רחבה אינה מזיקתה, והרי זו חציצה בטבילה.
לאואף אם רצועה זו רפויה על צוארה, שאינה חוצצת,
לבאסורה לצאת בבגד זה, אם הוא חשוב ומצוייר בזהב, גזירה שמא תחלצנו מעליה להראות נויו
לגלחברותיה,
לדכדרך הנשים שהן שחצניות ומראות תכשיטיהן זו לזו, ואחר כך תשכח שהוא שבת ותביאנו בידה
להד' אמות ברשות הרבים:
לותכשיטין שאולי תשלפם להראות לחברתה
ד
ד
לזוכן לא תצא אשה בטוטפת, והוא כמין ציץ על מצחה ומגיע לה מאוזן לאוזן, ולא בשרביטין,
לחוהוא גם כן כמין ציץ שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן, בין שהם של כסף
לטוזהב בין שהם של מיני צבעונין.
מוהוא שאינן תפורים לשבכה, שאז יש לחוש שמא
מאתשלפם להראותה לחברותיה. אבל אם הם תפורים לשבכה, אין לחוש לכך, שודאי לא תחלצם עם
מבהשבכה שלא תגלה שערה.
מגבמה דברים אמורים בנשואה. אבל בתולה שאינה
מדחוששת לגילוי שערה, יש אומרים שאסורה
מהלצאת בהם אף אם הם תפורים בשבכה, שמא תחלצם עם השבכה כדי להראות נויה, ואחר כך תשכח
מוותביאם בידה:
מזה
מחלא תצא בכבול, והוא
מטכיפה של צמר, דהיינו חוטי צמר ארוגים ברוחב שתי אצבעות כשיעור ציץ, ומניחתו סביב פניה
נלתכשיט במקום ציץ, ויש לחוש
נאשמא תשלפנו להראותו:
נבו
נגלא תצא באיצטמא, דהיינו מטלית שתולין בה חוטין של צבעונין כעין גלופקרין ותולין אותה
נדלכלה להפריח ממנה הזבובים, שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישה לטורדו ומצטערת בו.
נהואין דבר זה תכשיט לה כלל, וכמשוי הוא, ולכן לא תצא בו אע"פ שהיא צריכה לו:
נוז
נזלא תצא בעיר של זהב. יש אומרים שהוא תכשיט עגול ומציירין בו צורת ירושלים, ויש בו לשון
נחבאמצעו שבו מחברין אותו למלבוש. ויש אומרים שהוא כעין עטרה על הראש ומציירין בו צורת
נטירושלים
ס(ולענין הלכה אין בדבר מחלוקת כלל, שלדברי הכל כל תכשיט שאפשר לה לשלפו ולהראותו אסורה
סאלצאת בו,
סבבין שהוא על ראשה בין שהוא במלבושה, ואפילו אינה מצוייר, אלא שדברו חכמים בהווה בימיהם,
סגופרטו כל התכשיטים שהיו בימיהם):
סדח
סהיוצאת אשה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בה אלא אשה חשובה שאין דרכה לשלף ולהראות,
סוולכן לא גזרו על כליל זה, בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט, בין שאותן חתיכות
סזקבועות במטלית. אבל אותן
סחתכשיטין שכל הנשים (עשירות) רגילות בהם, גזרו עליהם אף לאשה חשובה, שלא רצו לחלק בתכשיט
סטאחד בין אשה לאשה:
עט
עארסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקשרה בהן ולהדקה
עבסביבותיה, מותרת לצאת בו, כיון שהוא מהודק יפה, ואין חוששין שמא יותר הקשר ותפול מעליה.
עגאבל אם אין בה רצועות, אסורה לצאת בה, שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה:
עדי
עהלא תצא בנזמי האף, שמא תשלפם להראותם. אבל יוצאת בנזמי האוזן, מפני שאזניה מכוסות בקישוריה,
עווטורח הוא לה לגלותן לשלוף מהן הנזמים להראותן. ובמקומות
עזשנוהגין לגלות האזנים, אסורה לצאת גם בנזמי האוזן. ולכן
עחהבתולות שאזניהן מגולות אסורות לצאת בנזמים:
עטמחטין להעמיד קישוריהן
יא
יא
פדרך
פאהנשים להעמיד קישוריהן במחטין, כגון מפתחי חלוקה וצעיפה וכיוצא בהן, ומותרת לצאת במחט
פבזו מן התורה, אע"פ שאין עליה שם תכשיט ומלבוש כלל, שכיון שהיא משמשת לה לצורך
פגלבישה הרי היא כבית יד להמלבושים.
פדבמה דברים אמורים במחט שאינה נקובה. אבל
פהמחט נקובה אין דרך הנשים להעמיד בה קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם
פויצאת חייבת (ואע"פ שהוציאה אותה על ידי קישוריה
פזולא בידה, אין זו הוצאה שלא כדרכה, מטעם שנתבאר בסי' ש"א).
פחואף מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי
פטכעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה. ועכשיו נהגו להקל במחט שאינה נקובה שראשה
צאחד עב, מפני שאינו עשוי כעין תכשיט.
צאוהוא שמעמדת בה קישוריה. אבל אם אינה מעמדת
צבבה קישוריה, אף שצריכה לה לאיזה צורך שיהיה, כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן, כיון שאינה
צגמשמשת לה לצורך לבישה, הרי היא משוי גמור, כשאין ראשה העב עשוי כעין תכשיט, שאין
צדאדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט. ואם הוא עשוי כעין תכשיט אסור מדברי סופרים,
צהמשום גזירה:
צוטבעת שיש עליה חותם, או שאין עליה חותם
יב
יב
צזטבעת שיש עליה חותם, אינה תכשיט לאשה אלא משוי גמור, שאין דרך הנשים להתקשט בטבעת אלא
צחכשאין עליה חותם. ואם יצאה בה חייבת. ואין
צטזו הוצאה שלא כדרכה, מפני שלפעמים נותן האיש בחול לאשתו טבעתו שיש עליה חותם להוליכה
קלבית להצניעה והיא משימה אותה באצבעה עד שמגעת לביתה, ונמצא שדרך הוצאה היא אף לאשה
קאלפעמים להוציא באצבעה טבעת שיש עליה חותם. וכיון
קבשאינה תכשיט לה חייבת עליה כשהוציאה בשבת.
קגאבל כשיצאת בטבעת שאין עליה חותם פטורה,
קדאבל אסורה מדברי סופרים, משום גזירה שמא תשלפנה מאצבעה להראותה:
קהשאר דברים שאולי תשלפם או יפלו
יג
יג
קולא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה, ולא בכובלת,
קזוהוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב ואשה שריחה רע טוענתו עליה, ובשבת
קחאסורה לצאת בו, משום גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו:
קטיד
קיאם חסר לה שן אחד ומשימה שן אחר במקומה, אם הוא של זהב לא תצא בו, משום שהוא משונה
קיאבמראיתו משאר השיניים, ושמא ישחקו עליה ותטלנו משם בידה ותשכח ותביאנו. אבל אם
קיבהוא של כסף שהוא דומה במראיתו לשאר השיניים, וכל שכן אם הוא שן של אדם, מותרת לצאת
קיגבו:
קידטו
קיהלא תצא במנעל הקרוע למעלה, שמא ישחקו עליה ותחלצנו מעל רגלה ותביאנו בידה. ולא תצא
קיובמנעל חדש שלא הלכה בו עדיין, שמא לא יבא למדת רגלה ותחלצנו ותביאנו בידה. אבל אם נסתה
קיזללכת בו מאתמול, כבר הכירה בו שהוא מכוון לה, א[ז] אינה מקפדת כלל על זה.
קיחוכל זה באשה, אבל איש מותר לצאת בין במנעל
קיטהקרוע בין במנעל חדש שלא נסה ללכת בו מאתמול, מפני שאין האיש מקפיד כל כך על מנעליו
קככמו האשה,
קכאשהיא שחצנית.
קכבושאר מלבושים שהם קרועים או חדשים, אף האשה
קכגמותרת לצאת בהם, לפי שבדברים
קכדגדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששים בהם שתשלפם מעליה כמו שנתבאר
קכהלמעלה:
קכוטז
קכזיוצאת בחוטי שיער הכרוכים לה על שער ראשה, שאינן דומין לחוטי צמר ופשתן שמסירתן מעל
קכחראשה כשצריכה לטבול משום חציצה, אבל חוטי
קכטשער אין חוצצין על שער ראשה, מפני ששער בשער אינו יכול להיות מהודק יפה שלא יבואו המים
קלביניהם, ולכך אינה צריכה להסירם בשעת טבילה.
קלאואפילו אם חוטין אלו הם עשויים משער חברתה,
קלבשאינה דומה במראיתו לשער שלה, ואפילו הם משער של בהמה, אין חוששין שמא ישחקו עליה ותסירם
קלגבידה.
קלדובלבד שלא תצא ילדה ששערותיה שחורות בחוטין
קלההעשויות משערות של זקנות שהן לבנות, ולא תצא זקנה בחוטין של שער ילדה, מפני ששחור על
קלוגבי לבן או לבן על גבי שחור הוא מגונה, וישחקו עליה ותסירם מראשה ותביאם בידה.
קלזאבל לא תצא בפיאה נכרית, דהיינו קליעת שער
קלחתלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה, שמא תחלצנה
קלטמעל ראשה להראותה, או שמא תפול מעל ראשה ותביאנה בידה:
קמיז
קמאיוצאת בקשר שעושין לרפואה מקיטוף עין הרע שלא ישלוט, מפני שקשר זה הוא כקמיע מומחה, שנתבאר
קמבבסי' ש"א.
קמגויוצאת במוך שבאזנה שנותנת לבלוע ליחה של
קמדצואת האוזן. והוא שהמוך קשור באזנה קשר מהודק שלא יוכל ליפול.
קמהוכן במוך שבסנדלה, אם הוא קשור בסנדלה או
קמובעקיבה,
קמזמפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש, שהרי
קמחהוא משמש להנאת גופה כמו שאר
קמטמלבושים.
קנובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, מותר אפילו אין המוך קשור כלל, כיון שאי אפשר לו ליפול
קנאמשם.
קנבאבל אם הם פתוחים אפילו מצד אחד צריך לקשרו שם:
קנגיח
קנדויוצאת במוך שהתקינה לנדתה שיבלע בו הדם, אע"פ
קנהשאינו קשור בירכותיה. שאם יפול לא תביאנו בידה מחמת מאיסותו, ואפילו עשתה לו בית יד.
קנובמה דברים אמורים כשמשימה אותו שם כדי שלא
קנזיפול הדם על בשרה ויצערנה כשיתייבש, אבל אם משימה אותו כדי שלא יטנף הדם את בגדיה,
קנחאסורה לצאת בו אע"פ
קנטשקשור לה, כיון שאינו דרך מלבוש, כמו שנתבאר בסי' ש"א:
קסיט
קסאויוצאת בפלפל ארוך שמשימה בפיה לריח הפה, ובגרגיר מלח שמשימה בפיה לרפואת חולי השיניים, מפני
קסבשהם כתכשיטים לה, ובלבד
קסגשלא תת(ק)נם בפיה לכתחלה בשבת. ואפילו אם נתנתם בפיה מערב שבת ונפלו בשבת לא תחזירם
קסדלתוך פיה, מפני מראית העין שנראה כאלו היא מערמת ליתנם בפיה כדי להוציאה לרשות הרבים,
קסהשאין הכל יודעים למה היא נותנתם בפיה.
קסואבל מוך שבאזנה ושבסנדלה, מותרת לקשרו שם
קסזבתחלה בשבת ולצאת בו, מפני שניכר הדבר למה נותנת שם המוך, והכל יודעים שהיא צריכה לו
קסחואינה מערמת כלל. והוא הדין שמותר לקשור קש או תבן בתוך המנעל בתחלה בשבת ולצאת בו. ואם המנעל
קסטסתום מכל צד מותר אפילו בלא קשירה, כמו במוך.
קעוכל מה שמותר באשה כל שכן שמותר באיש:
קעאכ
קעביוצאת בבתי שוקים שקושרתם במשיחה סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם (אלא
קעגעליהם), אין חוששין שמא ישתלשלו למטה (עם המשיחה שעליהם) ויפלו ותביאם בידה:
קעדכא
קעהיוצאת באצעדה בזרוע
קעואו בשוק, והוא (ב) שתהא דבוקה לבשר, ולא תשמט ותפול ותביאה בידה:
קעזלשלוף ולחזור וללבוש ברשות הרבים
כב
כב
קעחאע"פ שכל מה שאסרו חכמים לצאת בין לאיש בין לאשה, לא אסרוהו אלא מחשש שמא כשיטלם
קעטבידם יעבירם ד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד. כל דבר שהתירו
קפלצאת בו מפני שאין שום דרך כלל שיטלנו בידו, מותר לשלפו וליטלו ביד ברשות הרבים ולחזור
קפאולהתלבש בו או להתקשט בו קודם שילך ד' אמות, בין איש בין אשה. ואין לנו לחוש שמא כשיטול
קפבבידו ישכח ויעבירנו ד' אמות. לפי שאי אפשר לתקן חששא זו, שהרי אם ישכח שהוא שבת, מה
קפגנועיל כלום אם נאסר לו לשלפו מעליו ברשות הרבים בשבת, הלא הוא סבור שהיום חול, ואם
קפדיהא זכור כשהוא שולפו מעליו שהיום שבת, בודאי לא יעבירנו ד' אמות בידיו, ואין לחוש
קפהשמא ברגע ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד' אמות. משא"כ בדברים שיש דרך לפעמים שיטלם
קפובידו, הן מחמת שיפלו ויגביהם, הן מחמת שישחקו עליו ויטלם ביד, הן באשה שתטלם להראותו,
קפזהן שתטלם משום טבילה, אסרו חכמים לצאת בהם בתחלה מביתו בשעה שזכור את השבת, מחשש שמא
קפחישכח את השבת כשיגיע העת שיטלם בידו, ויעבירם אז ד' אמות בשכחתו, או יכניסם אז מרשות
קפטהרבים לרשות היחיד:
קצלצאת בתכשיטין בחצר ובכרמלית
כג
כג
קצאכל תכשיט ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו, אסור לצאת
קצבבו לחצר שאינה מעורבת, בין האיש
קצגבין האשה. ואין זו גזרה לגזרה, שהכל גזירה אחת היא, שהחצר שאינה מעורבת איסור ההוצאה
קצדבה דומה בעיני העם לאיסור ההוצאה ברשות הרבים, ואם נתיר להם בחצר יתירו לעצמן גם ברשות
קצההרבים, לפיכך כשגזרו חכמים על רשות הרבים גזרו גם כן על חצר שאינה מעורבת, בכל התכשיטים
קצוהאסורים ברשות הרבים.
קצזחוץ מכבול ופיאה נכרית, שהתירו לאשה בחצר
קצחשאינה מעורבת, כדי שלא
קצטתתגנה על בעלה אם לא
רתתקשט כלל גם בחצר, לפיכך התירו לה מקצת תכשיטיה.
ראאבל בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו
רבבדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרשות הרבים, ואין
רגחוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרשות הרבים.
רדויש חולקין על זה ואומרים
רהשאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם
רואפילו בבית, דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת, חוץ מכבול ופיאה נכרית לאשה, גזירה
רזשמא יצאו בהם לרשות הרבים. ואין זו גזירה לגזירה, שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרשות
רחהרבים ישכח להסיר התכשיטין מעליו, שהרי בחול אין דרך כלל לשלוף התכשיטין כשיוצא מביתו
רטלרשות הרבים. ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרשות הרבים, שאסור להשים
ריאותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו
ריאבתוך ביתו, וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר
ריבמקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרשות הרבים. ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא
ריגבידו, שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרשות הרבים שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ
רידכשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרשות הרבים. ואפילו
ריהאם היה אצלו מבעוד יום צריך להסירו כשתחשך, אם לא נזכר להסירו סמוך לחשיכה כמו שנתבאר
ריובסי' רנ"ב (ואפילו
ריזבעיר המעורבת שאין בה
ריחמקום האסור עכשיו בטלטול, אסור) ואפילו שיש אומרים שאין לנו
ריטרשות הרבים כלל, אין להקל בדבר. ויש להחמיר כסברא זו, אם לא
רכבעת הצורך,
רכאשאז יש לסמוך על סברא הראשונה, כמו שנתבאר בסי' ש"א.
רכבאבל יש מקילין עוד שאפילו
רכגלחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.
רכדויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית, אף על פי שאין
רכהלה מחיצות כחצר שאינה מעורבת. ועל פי
רכודבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטים, לפי שיש אומרים שבזמן
רכזהזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית.
רכחויש שלימדו עליהם זכות אחר, שלא אסרו
רכטהתכשיטין אלא בימיהם שלא היו התכשיטין מצוין כל כך לרוב, ולא היו מתקשטות בהם כי אם
רלבשבת, ולכן היה דבר חידוש בעיניהן והיו מראות זו לזו, משא"כ בזמן הזה שמצויין
רלאתכשיטין לרוב ויוצאת בהן גם בחול, ואינן דבר חידוש בשבת שתראה אותם לחברותיה. ואין
רלבהיתר זה מועיל אלא לתכשיטים שאסרו מחשש שמא תשלפם להראותם, אבל תכשיטים שאסרו מחשש
רלגשמא יפלו או מחשש טבילה או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה, אין לנו לומר אלא שסומכות על
רלדדברי המקילין שנתבאר.
רלהאבל כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני
רלושהם משוי גמור, אסור לדברי הכל לצאת בהם
רלזאפילו לכרמלית (ואפילו
רלחאם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם איסור מן התורה אף לרשות הרבים, מחמת שהיא הוצאה
רלטשלא כדרכה,
רממכל מקום כיון שהם משוי ולא תכשיט, לא התירום לגמרי אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי
רמאהם כשאר שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה, או הפסד
רמבמרובה, כמו שנתבאר בסי' ש"א, וכמו
רמגשיתבאר בסי' ש"ז).
רמדולפיכך היה ראוי למחות בנשים שלא תצאנה בטבעות
רמהשיש עליהם חותם, ובאנשים
רמושלא יצאו בטבעות שאין עליהם חותם, שהרי
רמזהן משוי גמור להן. אלא שאין למחות בנשים, שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו
רמחמזידות.
רמטויש מי שלימד זכות על אנשים שכיון
רנשנהגו האנשים בזמן הזה לצאת בחול בטבעות שאין עליהם חותם, הרי נעשו להם כתכשיט, ומותר
רנאלצאת בהן לפי דברי המקילין בתכשיטים
רנבגם לנשים. אבל לפי דברי האוסרים בנשים,
רנגגם אנשים אסורים לצאת בטבעת זו שהיא תכשיט לאיש ולאשה, כמו שנתבאר בסי' ש"א.
רנדולפי היתר זה יש ללמוד היתר גם לנשים בטבעות
רנהשיש עליהן חותם, שכיון שבזמן הזה נהגו הנשים לצאת בחול גם בטבעות שיש עליהן חותם, הרי
רנונעשו להן תכשיט ומותרין לצאת בהם בשבת, לפי דברי המקילין.
רנזומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא
רנחבמחטין שצריכות להעמיד בהן קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להם תועלת בו ישמעו לנו.
רנטוכל זה לענין להזהיר למחות בנשים או באנשים,
רסאבל כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שנתבאר למעלה, ובעת הצורך יסמוך על סברא
רסאהראשונה שנתבאר למעלה:
רסבמחט שניטל עוקצה וחודה, ויחדה לשום בצעיף
כד
כד
רסגמחט שאינה נקובה שניטל עוקצה, דהיינו הקשר שלה שבראשה העב, וגם ניטל חוד שלה, אין עליה
רסדתורת כלי כלל ואסור לטלטלה בשבת. וצריך להזהיר לנשים שלא יטלטלוה לשום בצעיפים. אלא
רסהאם כן ניטל חודה ועוקצה מערב שבת (ויחדה אותה) לשם כך (מבעוד יום), שעל ידי (יחוד מעשה)
רסוזה שמבעוד יום נעשית כלי לענין זה. וכן מחט
רסזנקובה שניטל חודה וחורה (ויחדה אותה) מבעוד יום לשום אותה בצעיף, מותר לשום אותה בצעיף
רסחבשבת,
רסטולצאת בה גם כן:
רע(חסר)
רעאקונטרס אחרון
(א) קלועין בתוך כו'. לפי
(א) קלועין בתוך כו'. לפי
רעבמה שכתבו הב"ח ומג"א וכן כתב במגיני שלמה דדעת רש"י משום שמא תרפם (אבל מה
רעגשכתב הט"ז, אינו עולה יפה לפי מה
רעדשכתב הרא"ש דמתרת מבעוד יום, משום
רעהדאם לא כן לא קשה מידי, דהא חיישינן
רעושמא תשכח ואם כן תתיר גם כן בשכחתה. ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות,
רעזשלא התירוהו אלא בדיעבד), ואם כן אנן דקיימא
רעחלן ביו"ד סי' קצ"ח דאין רפיון מועיל, אין
רעטמקום להחמיר כלל כאן. בשגם עכשיו בזמן הזה דלר"ת וסיעתו מותר בכל ענין, כמבואר במרדכי עיין שם:
רפ(ב) שתהא דבוקה כו'. לפי
רפאדעת התוספות וספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק וט"ז ומג"א
רפבס"ק ח'
רפגאין לחלק כלל בין זרוע לשוק. ובשגם שר"ת וסיעתו מתירים בכל ענין:
רפד[1025] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
רפה(א)
רפותכשיטין שצריכה לחלוץ אותן בעת טבילה (ס"א-ג).
רפז(ב)
רפחתכשיטין שאולי תשלפם להראות לחברתה (ס"ד-י).
רפט(ג)
רצמחטין להעמיד קישוריהן (סי"א).
רצא(ד)
רצבטבעת שיש עליה חותם, או שאין עליה חותם (סי"ב).
רצג(ה)
רצדשאר דברים שאולי תשלפם או יפלו (סי"ג-כא).
רצה(ו)
רצולשלוף ולחזור וללבוש ברשות הרבים (סכ"ב).
רצז(ז)
רצחלצאת בתכשיטין בחצר ובכרמלית (סכ"ג).
רצט(ח)
שמחט שניטל עוקצה וחודה, ויחדה לשום בצעיף (סכ"ד).
שא[1026]
שבמשנה נז, א (לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה). טור
שגושו"ע ס"א (לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה).
שדולענין חוטי שער, יתבאר לקמן סט"ז.
שה[1027]
שובמשנה שם (ולא תטבול בהן עד שתרפם), ובגמרא שם (טבילה מאן דכר שמה. אמר רב נחמן בר
שזיצחק אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר, מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן,
שחמפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהן עד שתרפם (שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו
שטהמים ביניהם לשער), וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם, בשבת לא תצא, דילמא מיתרמי
שילה טבילה של מצוה ושריא להו, ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים). טור ושו"ע
שיאשם (מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה, חיישינן שמא תוליכם ד' אמות ברשות הרבים).
שיבואף דסגי במה "שתתירם קצת שיהיו
שיגרפויין", מכל מקום חוששין "דילמא ... שריא להו", דהיינו "שמא
שידתחלצם לגמרי מעל ראשה".
שיה[1028]
שיותוס' שם ד"ה במה (ואם תאמר מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית, דהא ודאי
שיזשריא לה בשעת טבילה, וניחוש דילמא אתי לאתויי. ויש לומר דבדברים שהם עיקר מלבוש
שיחליכא למיגזר, דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם, אלא דוקא בדברים
שיטקטנים יש לחוש, שאין מקפיד אם אינם עליו, ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן
שכבידו עד ביתו). ר"ן כה, ב (וכתבו עוד, דמאי דאסרינן בכל הני דמתניתין דלמא
שכאמתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים, דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן. דאי לא
שכבתימא הכי, אם כן לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם, אלא ודאי
שכגדוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים). מ"א ס"ק א (ודוקא
שכדבדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם, שאף בחול לפעמים נושאו בידו, משא"כ
שכהבדברים שהן עיקר מלבושים (תוס')).
שכווכן הוא לקמן
שכזסט"ו (לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששים בהם שתשלפם מעליה).
שכחואף שבגמרא ובטור
שכטושו"ע אמרו "תוליכם ד' אמות ברשות הרבים", מפרש כאן דהיינו ש"תביאם
שלבידה לביתה", כאמור בתוס' (פעמים נושאן בידו עד ביתו). ואילו לקמן
שלאס"ג (ותביאנו בידה ד' אמות ברשות הרבים), וסכ"ב (יעבירם
שלבד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד).
שלג[1029]
שלדט"ז סוף סק"ב (אין חילוק בין הנשים, ותדע לך, שאם לא כן נתיר באשה זקנה
שלהשתצא בכל הני דאסורים משום טבילת מצוה, ובזקינה אין שייך טבילה, אלא ודאי כל שאסור
שלובקצת אסור בכולם). באר היטב ס"ק א (ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה,
שלזדאין שייך נמי גבה טבילה, ולדידי אין ספק, דלא פלוג רבנן בתקנתא, וכן כתב
שלחהט"ז). וראה דברי נחמיה סז, א.
שלטוכעין האמור לקמן סוף ס"ח (שלא
שמרצו לחלק בתכשיט אחד בין אשה לאשה).
שמא[1030]
שמבתוס' נז, א ד"ה במה (אומר ר"י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת
שמגהשער, אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן, דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא
שמדלהו, כדתנן בהמצניע (צד, ב) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת, וסברא הוא דכי
שמההיכי דיש איסור בעשיית קליעה הכי נמי יש איסור בסתירת קליעה). רא"ש רפ"ו
שמו(הלכך ליכא למיגזר בהן דלמא שריא להו, דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעת
שמזשערותיה מבעוד יום ... בחוטין שבתוך קליעותיה אין מועיל בהן רפיון כל כך, כיון
שמחדאין המים נכנסין בתוך הקליעה, עד שתסתור אותן לגמרי). ר"ן שם כה, ב ד"ה
שמטוכתבו (הילכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי). טור בשם ר"ת
שנ(ור"ת פירש שאם הם קלועות בשערה מותר, דלא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו,
שנאשאסור לסתור קליעת שערה), שו"ע ס"א (ואם הם קלועות בשערה, מותר).
שנבמ"א ס"ק ב (דהא אסור לסתור קליעות שערה). ט"ז ס"ק א (דלא
שנגחיישינן דלמא אתי לאתויינהו ברשות הרבים, שאסור לסתור קליעת שערה בשבת. וזהו דעת
שנדר"ת בטור. ובתוס' כתבו כן על שם ר"י).
שנהוהטעם שלא הובאה כאן דעת רש"י
שנולאסור, שהיא הדעה הב' בשו"ע, נתבאר בקונטרס אחרון סק"א.
שנז[1031]
שנחבשו"ע סכ"ו (אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה), ואילו בשוע"ר
שנטלא הגיעו לידינו סיום סימן זה.
שס[1032]
שסארב נז, א (בעא מיניה רב כהנא מרב, תיכי חלילתא (שרשרות של חוטין חלולות ועגולות,
שסברש"י) מאי (לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת, שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער
שסגבחזקה, והמים נכנסין בה, רש"י). אמר ליה אריג קאמרת, כל שהוא אריג לא גזרו (לצאת
שסדבו בשבת, דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר, רש"י). איתמר נמי אמר
שסהרב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזר). טור ושו"ע ס"א (ואם הם
שסומעשה אריגה, מותר, שאין צריך להסירם בשעת טבילה).
שסזוהראב"ד בבעל הנפש שער
שסחהטבילה ריש דיני
שסטחפיפה (שאני תיכי חלילתא משאר תיכי שהן מעשה עבות, כי הן מהודקות מאד, אבל החלולות
שעהן מעשה אורג והמים נכנסין בהן והקשר מתרפה ... עוד נראה לי כי החלולות יותר הן
שעאמרופות מן הארוגות, כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאד, אבל אלו החלולות,
שעבשהן מעשה רשת, רפויי מרפו טובא ולא מהדקי שפיר ועיילי מיא תותייהו, הלכך לא שרינן
שעגאלא בחלולות לבד שהן עשויות מעשה רשת). ר"ן כו, א ד"ה גמרא (ואיכא מאן
שעדדאמר דוקא ארוג כי האי, שהוא חלול, ואי אפשר שלא יכנסו שם המים, אבל ארוג שאינו
שעהחלול חייץ). טור יו"ד סי' קצח (והא דחוטי צמר ופשתן חוצצין, דוקא כשהן מעשה
שעוגדיל שהם מהודקין, אבל אם ארוגים רפויין הם ואינם חוצצין ... והראב"ד אסר גם
שעזבארוגים, ולא התיר אלא בחלולין עשוי מעשה רשת), ושו"ע שם ס"ג (אם החוטין
שעחהאלו חלולין, עשוין מעשה רשת, אינם חוצצין).
שעטוכתב בש"ך שם סק"ה (וקשה קצת,
שפדבאו"ח רס"י ש"ג כתב סתם אם הם מעשה אריגה מותר, שאין צריך להתירה
שפאבשעת טבילה, ולא מחלק בין עשוים חלולים מעשה רשת או לא, משמע דסבר ליה כהחולקים על
שפבהראב"ד, ויש ליישב). וכן הוא במ"א כאן ס"ק ד (צ"ע ביו"ד
שפגסי' קצ"ח ס"ג סתם כדעת הראב"ד, דדוקא כשהם חלולים אין צריכה להסירם).
שפדואפשר מטעם זה הסתפק רבינו, וכתבם בין
שפהשני חצאי עיגול, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו
שפופעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם
שפזצדקו דבריו).
שפח[1033]
שפטגמרא שם (אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו. ואיכא דאמרי אמר רב
שצהונא בריה דרב יהושע חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו (ליטלן מראשן כשהן רוחצות
שצאבחמין, רש"י). מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא, איכא בינייהו דטניפן (שנטנפו
שצבהנך תיכי בטיט, רש"י), להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו, הני נמי ארוג,
שצגולהך לישנא דאמרת משום קפידא, כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו (הלכך הני כיון
שצדדמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן, מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך
שצהבשרן בעלייתן מן הטבילה, ואע"ג דחציצה לא הוי, דהא עיילי בהו מיא, מיהו כיון
שצודשקלי לה משום טינוף, אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן, רש"י)).
שצזפירוש נוסף הובא בספר התרומה סי' רלט (ואית
שצחדאסר כל דבר שמקפדת בחול להסיר בשעת טבילה משום לכלוך החוטין, אם כן אפילו ארוגין
שצטהחוטין והם חשובין, כמו מוזהבין שמקפידין בטנופן, אסור בשבת אם כרוכין סביב
תשערותיה, שהרי תסירם בשעת טבילה שלא יטנפו, ולא תהא זכורה שהוא שבת. וזהו דמטנפי דקאמר
תאתלמודא, מקפדת פן יטנפו).
תבשני הפירושים הובאו ברא"ש פ"ו
תגסי' א, ובטור ורמ"א ס"א (ובלבד שלא יהיו מטונפות, או מוזהבים, דאז מסירן
תדכדי שלא יתטנפו במים). ט"ז יו"ד שם ס"ק ז (ואם היו מוזהבות, דאז
תהמקפדת עליהם להסירם, וכשאינה מסירם הוה חציצה. וכן במטונפות מקפדת להסירם).
תו*
תזומה שכתב הט"ז "הוה
תחחציצה", וכן הוא במ"א ס"ק ה (כדי שלא יתטנפו, וחוצצין כמ"ש
תטבי"ד שם), הוא כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קצח ס"ד (ואם היו
תימוזהבות, חוצצין, דמקפדת עליהם שלא תטנפם. וכן אם היו מטונפים תחלה, מקפדת עליהם
תיאשלא תתלכלך מהן במים, וחוצצין).
תיבאמנם כאן שינה מלשונם וכתב סתם
תיג"ומסירתן מעליה קודם טבילה", והיינו אף שאינו חוצץ, וכמבואר ברש"י
תידד"ה הא נמי אריג הוא (ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה ... וקשיא לי בגוה
תיהטובא, חדא דכי איתמר ההוא, במידי דמיהדק איתמר, ואשמעינן דאע"ג דלא עיילי ביה
תיומיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו, אבל במידי דלא מיהדק ועיילי
תיזביה מיא, מאי חוצץ איכא למימר, הא לאו חוצץ הוא). וראה טהרה כהלכה פ"כ הערה
תיח107.
תיט[1034]
תכרב הונא נז, א (וכולן בראשי הבנות שנינו ... למעוטי דצואר ... לפי שאין אשה חונקת
תכאאת עצמה), ופרש"י (להדק חוטין בצוארה, וקושרתן בריוח שיהו רפין). טור
תכבושו"ע ס"ב (חוץ מאם הם כרוכים בצואר שאינם חוצצין, לפי שאינה מהדקן).
תכג[1035]
תכדרבינא שם רע"ב (הכא בקטלא עסקינן, דאשה חונקת את עצמה, דניחא לה שתראה כבעלת
תכהבשר), ופרש"י (בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על
תכובגדיה, ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים, ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב
תכזהרצועה, שהבגד רחב הרבה, וקושרת הרצועה סביב צוארה, וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא
תכחבשרה בולטת ותראה בעלת בשר, ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה). טור
תכטושו"ע שם (אבל בקטלא שבצוארה, אסור, מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה, לפי
תלשהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר, וחיישינן דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות
תלאהרבים).
תלב[1036]
תלגמשנה נז, א (ולא בקטלא). גמרא נט, ב (מאי קטלא, מנקטא פארי), ופרש"י (הוא בגד
תלדשיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על
תלהלבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב). תוס' נז, ב ד"ה הכא (ואומר רשב"א דקטלא
תלונמי דבר של נוי הוא, ויש לחוש דילמא שליף ומחויא, ומיירי מתניתין ברפוי דליכא
תלזחציצה, ולכך אין לאוסרו אלא משום תכשיט). טור ושו"ע ס"ז (לא תצא בקטלא,
תלחדהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה,
תלטוהבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב). ט"ז סק"ה (מיירי שהקטלא
תמרפוי' סביב צוארה, ואין שם חציצה, אלא אסור מכח דלמא שלפא).
תמא[1037]
תמבירושלמי פ"ו ה"א (אמר רבי בא, על ידי שהנשים שחצניות, והיא מתרתן
תמגלחבירתה, והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות).
תמדוכן הוא לעיל סי' שא ס"ו (לפי
תמהשהן שחצניות ודרכן בכך להראות נוי תכשיטיהן זו לזו).
תמווכתב כאן הטעם "ותביאנו בידה ד'
תמזאמות ברשות הרבים". ולעיל ס"א (ותביאם בידה לביתה).
תמחולקמן סכ"ב (יעבירם ד' אמות ברשות הרבים, או יכניסם מרשות הרבים לרשות
תמטהיחיד).
תנ[1038]
תנאמשנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בטוטפת ולא בסרביטין). ובגמרא שם ע"ב (איזו
תנבטוטפת ואיזו סרביטין, א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה (את הפדחת, רש"י) מאזן
תנגלאזן, סרביטין המגיעין לה עד לחייה (על ראשה כורכתו, ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן,
תנדרש"י). אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של
תנהכסף ושל זהב). טור ושו"ע ס"ב (ולא תצא בטוטפת, והוא כמין ציץ ומגיע
תנומאוזן לאוזן, ולא בשרביטין, והוא גם כן ציץ, ואינו מגיע אלא עד לחיים, שכורכתו על
תנזראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן).
תנח[1039]
תנטמשנה שם (בזמן שאינן תפורים (עם השבכה ... אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי, שאינה
תסנוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שתגלה כל שער, רש"י). משנה סד, ב (יוצאה אשה ...
תסאובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין (לסבכה, דתו לא שלפא להו לאחוויי, רש"י).
תסבשו"ע שם (והוא שאינם תפורים בשבכה, דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי ואתי לאתויי ד'
תסגאמות ברשות הרבים. אבל אם תפורים, ליכא למיחש להכי, ומותר).
תסד[1040]
תסהכדלעיל סי' עה ס"ד (בתולות שדרכן לילך פרועות ראש), ושם נסמן.
תסו[1041]
תסזאור זרוע הל' שבת סי' פד אות ב (אם כן בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש, אף על פי
תסחשמחובר לשבכה אסור לצאת בו). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דבתולה שאינה חוששת
תסטלגילוי ראשה, אפילו תפורה בשבכה אסור, דחיישינן שמא תסירה עם השבכה, ואתי לאתויי).
תע[1042]
תעאמשנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בכבול לרשות הרבים).
תעבופרש"י (אבל לחצר שרי), ויתבאר לקמן סכ"ג.
תעג[1043]
תעדגמרא שם ע"ב (אמר רבי אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן), ופרש"י (ככובע
תעהשתחת השבכה, דמקרי נמי כבול, ומתקשטת בו). רי"ף כו, רע"ב (ופירוש כיפה
תעושל צמר חוטי דעמרא דגדילין ... ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ). רמב"ם פי"ט
תעזה"ז (ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה). טור ושו"ע ס"ג (לא
תעחתצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטי דעמרא דגדילין ... ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ).
תעט[1044]
תפברייתא וגמרא נז, סוע"ב (יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר ... מאי איסטמא,
תפאא"ר אבהו ביזיוני. מאי ביזיוני, אמר אביי אמר רב כליא פרוחי). רי"ף כו,
תפבב (פירוש מטלית שתולין בה מיני צבעונין, כגון גלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה
תפגזבוב, שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו ... ואין יוצאין בה לרשות
תפדהרבים, שאינה תכשיט). טור ושו"ע ס"ג (ולא באיצטמא, דהיינו מטלית שתולין
תפהבו חוטין של צבעונין, ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים). ב"ח ד"ה
תפוולא באצטמא (ואסור לצאת בו לרשות הרבים, דכיון שאינו לא תכשיט ולא מלבוש, הוה ליה
תפזמשוי).
תפח[1045]
תפטמשנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בעיר של זהב), ופרש"י (כמין נושקא, ומציירין
תצבה כמין עיר). גמרא נט, סוע"א
תצא(מאי בעיר של זהב, רבה בר בר חנה
תצבא"ר יוחנן ירושלים דדהבא), ותוס' שם (אור"ת דלאו היינו נושקא, כדפירש
תצגבקונטרס, דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מט, ב) מאי עטרות כלות, עיר של זהב, משמע
תצדדעשוי הוא כעין עטרה). רא"ש פ"ו רס"י ד (פירש רש"י נושקא, כמו
תצהכבינתא, והוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש. ורבינו תם
תצוז"ל מפרש שהוא עגול ומשימין אותו על הראש כמין עטרה). טור ושו"ע
תצזס"ד (לא תצא בעיר של זהב, ופירש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו
תצחכמין עיר, ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש, ור"ת פירש שהוא כעין עטרה
תצטלראש).
500[1046]
501ברייתא נט, ב (לא תצא אשה בעיר של זהב ... חכמים אומרים לא תצא ואם יצתה פטורה ...
502סברי תכשיט הוא, דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי). רש"י במשנה נז, א
503ד"ה ואם (דכולהו תכשיטין נינהו, ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא).
504[1047]
505גמרא נט, ב (כלילא (על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן, יש שכולו טס זהב שקורין
506לימ"א, ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב, רש"י), רב אסר ושמואל שרי ... רב
507אשי מתני לקולא, דארוקתא (רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות, רש"י) דכולי
508עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאניסכא, מר סבר דילמא שלפא ומחויא ואתי לאתויי, ומר
509סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. אמר ליה רב
510שמואל בר בר חנה לרב יוסף, בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי. אמרו ליה לרב, אתא
511גברא רבה אריכא לנהרדעא ומטלע, ודרש כלילא שרי. אמר מאן גברא רבה אריכא [דאיטלע]
512לוי). טור ושו"ע ס"ה (כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן
513וקושרתו ברצועות התלויות, מותרת לצאת בו, בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות
514בחוט, בין שאותן חתיכות קבועות במטלית). מ"א ס"ק ו (אין דרך לצאת בה אלא
515אשה חשובה, ולא שלפה ומחויא).
516[1048]
517תוס' שם ד"ה מאן (אומר ר"י דדוקא בכלילא שרי שמואל הכא ... שאין כל
518הנשים רגילות בהן אלא אשה חשובה, אבל שאר תכשיטי נשים, אסירי אפילו לאשה חשובה,
519דאין לחלק בין הנשים). שלטי הגבורים כו, ב אות ב (וכתבו המפרשים כי אפילו למאן
520דשרי כלילא בכל ענין, מטעם שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ, אין
521להורות מכאן דכל תכשיט שרי לאשה חשובה לצאת בו, אלא הכא גבי כלילא היינו טעמא לפי
522שאין שאר נשים רגילות בהן אלא נשים חשובות, הלכך שרי לדידהו, אבל שאר תכשיטי נשים
523דכל הנשים רגילי בהו, אפילו לאשה חשובה אסירי, דלא פלוג רבנן). מ"א שם (אבל
524תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו, אף חשובה אססורה (ש"ג)).
525וראה גם לעיל סוף ס"א
526(שלא
527חלקו חכמים בגזרתם בין אשה לאשה).
528[1049]
529רב אשי נט, ב (האי רסוקא (חתיכת מעיל רחבה, רש"י), אי אית
530ליה מפרחיית (רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו, רש"י), שרי
531(מיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי, רש"י), ואי
532לא, אסיר). טור ושו"ע ס"ו (רסוקיא, דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה
533רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה, דמהדק, שרי, ואם אין לו
534רצועות, אסור).
535[1050]
536משנה נז, א (לא תצא אשה ... ולא בנזמים). גמרא נט, ב (נזמי האף), ופרש"י (אבל
537נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי, מפני שאזניה מכוסות
538בקישורין). טור ושו"ע ס"ח (לא תצא בנזמי האף. אבל יוצאה בנזמי האוזן).
539ט"ז ס"ק ו (דטריחא לה מלתא למשלף ואחוי, מפני שאזנים מכוסות בקשורים).
540[1051]
541אור זרוע הל' שבת סי' פד אות ח (משמע שרוצה לומר, שבקישוריה שקושרת בהם את ראשה
542מכוסות גם אזניה, הלכך לא שלפה ומחויא, אבל כשאין אזניה מכוסות בקישוריה, אסור,
543משום דשלפה ומחויא. אם כן בארץ כנען שהנשים מוליכות טבעות באזניהן ואזניהן נקובות
544ומכנסת בהן טבעות בריוח ומוציאה כשתרצה, ואין אזניהם מכוסות, לאו שפיר עבדי).
545רמ"א ס"ח (ובמקום שנוהגין לגלות האזנים, אסור לצאת בנזמים שבאוזן, היכא
546דדרך להוציאם משם).
547[1052]
548ראה מ"א סוף סקט"ז (ולפמ"ש שם בהג"ה, יש לומר דהכא מיירי
549בבתולה דוקא). חידושי צמח צדק מד, סוע"ד (ודין דנזמי האוזן מיירי בנשואות
550שאזניהם מכוסות. כן פירש בפרי מגדים. וכן משמע בשו"ע אדמו"ר זי"ע).
551[1053] תוכן ההלכות שיתבארו
552בסעיף שלפנינו:
553(א)
554מחט שאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בה, שהיא כבית יד למלבושים.
555(ב)
556ואם היא גם תכשיט, אסור לצאת בה, שמא תשלפנה להראותה (ונהגו להקל כשאינה עשויה
557כתכשיט).
558(ג)
559ואם אינה מעמדת בה קישוריה, ואינה כתכשיט, אם יצאה בה חייבת.
560(ד)
561מחט נקובה, אפילו מעמדת בה קישוריה, משוי גמור, ואם יצאה בה חייבת.
562[1054]
563אהא דתנן נז, א (לא תצא אשה ... במחט שאינה נקובה), אמרינן בגמרא ס, א (למאי חזיא,
564אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה, אמר ליה אביי, ותהוי כבירית טהורה ותשתרי).
565ובתוס' שם (האי מחט שהיא ... כטבעת הכלים, תשתרי, דאינה תכשיט). הרי שמחט שאינה
566נקובה שעשוי לאגור בה שערה, מותרת לצאת בו אף לכתחלה.
567וכשם שמותר כשאוגרת בה שערה, כן מותר
568כשמעמדת בה קישורי בגדיה, כמבואר ברא"ש פ"ו סי' ז (מחט שאשה מעמדת בה
569קשוריה, שרי לצאת בה בשבת, דהוי כמחט שאוגרת בה שערה). טור ושו"ע ס"ט (אם
570מעמדת בה קישוריה, מותר לצאת בו). מ"א סק"ח (כשמעמדת בה קישוריה, אדרבה
571פריך בגמרא ותשתרי ... ולכן סתמו הפוסקים וכתבו אם מעמדת קישוריה מותר).
572אמנם יש חילוק גדול בין שיטת הרא"ש
573וסיעתו, שאם משמשת לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים ושרי (אלא שאם הוא גם
574תכשיט אסרו משום גזרה שמא תשלפנו להראותה, כדלקמן בסמוך).
575לבין שיטת ס' התרומה סי' רלט (אם סוגרת
576מפתחי חלוקה ... מותר, והוי תכשיט), שנתבארה שיטתו במהדורא בתרא לסי' שא
577ס"ד (מה שכתב בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו
578תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא. ומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרי ... דהוה ליה כטבעת הכלים
579דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט). והיינו שאם
580הוא גם תכשיט, מותר מדינא משום תכשיט, ואם אינו תכשיט אסור מדינא, כי אינו בית יד
581למלבושים אלא כשבלעדי המחט יפלו הבגדים לגמרי.
582וקיי"ל כהרא"ש, כאמור כאן –
583לענין אשה, ולעיל סי' שא ס"ה – לענין איש.
584ולכן מותר לצאת עם סיכת בטחון לחבר
585קצוות הבגד, אף שאינה תכשיט, ואף שבלעדה לא יפלו הבגדים לגמרי.
586*
587ומה שנתבאר כאן (ומותרת לצאת במחט זו
588מן התורה), קאי אף כשהוא תכשיט, כדלקמן בסמוך (מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ועשוי
589כעין תכשיט, אסורה מדברי סופרים להעמיד בה קישוריה, משום גזרה שמא תשלפנו להראותה).
590משא"כ כשאינה תכשיט, קיי"ל דשרי אף לכתחלה.
591[1055]
592משנה סב, א (לא תצא אשה במחט הנקובה ... ואם יצתה חייבת חטאת). ופירש בס' התרומה סי' רנד (מחט נקובה
593... אסור לצאת ברשות הרבים כשסגר מפתחי חלוקו של צוארו), והיינו שאסור אף כשמשתמש
594בה כסיכת בטחון לחבר קצוות הבגד. וכן הוא בסמ"ג ל"ת סה כ, ג (מחט נקובה
595... אסור לצאת בה לרשות הרבים, לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה). וטעם
596האיסור נתבאר בב"י ד"ה ולא תצא במחט נקובה (ומשמע דבכל גוונא שיצתה בה חייבת
597אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה לא הוי תכשיט והויא
598לה משוי). והיינו לומר שמחט נקובה לאו אורחה להעמיד בה קישוריה, לכן אינה נחשבת לא
599תכשיט ולא בית יד לבגד, אבל מחט שאינה נקובה אורחה להעמיד בה קישוריה, ולכן נחשבת
600תכשיט וגם בית יד לבגד. שו"ע ס"ט (לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה, חייבת).
601כפירוש המ"א סק"ז (אפילו מעמדת בה קישוריה, דאין דרך
602להעמידה בנקובה, והוי משוי (ב"י)).
603וכן הוא באיש, כדלעיל סי' שא ס"ד (איש
604שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו, כגון מפתחי חלוקו וכיוצא בזה
605מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אף על פי שהיא לצורך הלבישה חייב חטאת, לפי
606שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה), ושם נסמן (הערה 67).
607*
608אמנם האריך רבינו לבאר ג' שיטות באיסור
609הוצאת מחט נקובה שתוחבת בבגדה. ונפקא מינה מהם להלכה למעשה:
610א) האיסור הוא כשתוחבת אותה שלא לצורך
611המלבוש, אבל אם תוחבת לצורך המלבוש מותר. כן היתה דעת המ"א בתחלה, כמבואר
612לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ד (ולהמג"א כאן צריך לומר דמיירי שלא
613לצורך לבישה וקישוט, אלא שתחב במקום שדרך לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום),
614ושם נסמן (הערות 537-538).
615ואפשר שכן היא גם דעת המרדכי והר"י, כמבואר לקמן במהדורא בתרא ס"ה (המרדכי
616לפי שיטתו ... לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג ... לאסור מחט נקובה לנשים ... משום דסבירא ליה ... דמתניתין איירי בתחובה
617בבגדה ... ולא קאי סיפא ארישא), והיינו שהמשנה של היתר מחט שאינה
618נקובה מיירי שתחבה אותה לצורך לבישה, ואילו המשנה של איסור מחט נקובה מיירי שתחבה
619אותה שלא לשם לבישה.
620ולפי דעה זו מותרת לצאת גם במחט נקובה
621(מחט תפירה) התחובה בבגדה לסגור בה את קצוותיה.
622ב) אמנם בס' התרומה וסמ"ג נתבאר,
623שאינו מועיל כלל מה שתוחבת המחט בבגדיה כדי לסגור מפתחי חלוקה (במקום כפתורים).
624וטעם היתר היציאה במחט שאינה נקובה הוא משום שהיא תכשיט, כמבואר לקמן במהדורה בתרא
625ס"ד (מ"ש בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו
626תכשיט היא, כאינה נקובה, ומשוי הוא), ולא הותרת בתור מלבוש אלא באופן
627"דהוה ליה כטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים
628לגמרי". ומסיק שם ס"ה (והנה לפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד,
629דמכל מקום לאו תכשיט היא). והיינו שאף אם מייחדה למפתחי חלוקה,
630אינו מועיל להתירה, כיון שאינה תכשיט, וכיון שגם בלעדה לא יפלו הבגדים לגמרי.
631ולפי זה אסור לצאת אף בסיכת בטחון,
632שאינה תכשיט, ואינה נחשבת בית יד לבגדים, אם גם בלעדיהם לא יפלו הבגדים לגמרי.
633ג) דעת הרא"ש שמחט שמעמדת קישוריה
634מותרת משום בית יד לבגדים, כמובא במהדורא בתרא בתחלתו. ואיסור היציאה במחט הנקובה,
635אף שמעמדת בה קישוריה, ביאר הב"י שהוא מטעם שאין דרך הנשים להעמיד בה
636קישוריה. וכן נראית דעת המרדכי לפי מסקנת רבינו במהדורא בתרא ס"ה (וסבירא
637ליה ... יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך
638לבישה ... והיינו טעמא, משום דלאו אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה, משא"כ כשניטל
639חורה או עוקצה). וכן היא מסקנת המ"א, כמבואר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון
640סוף ס"ק ד (המג"א חזר בו, ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתניתין
641דמחט נקובה במעמדת קישוריה). וכן נפסק כאן – לענין אשה, ולעיל סי'
642שא ס"ד – לענין איש.
643ולפי זה מותר לצאת עם סיכת בטחון התחובה
644לחבר קצוות בגדיה, אף שאינה תכשיט. אבל אסור לצאת עם מחט הנקובה (מחט תפירה)
645התחובה בבגדיה לחבר קצוותיהן.
646[1056]
647ס"ד במוסגר (ואין זו נקראת הוצאה שלא כדרכה, לפי שלפעמים בחול כשרוצה להוליך
648מחט הנקובה לאיזה מקום תוחבה לפעמים בבגדו בהמקומות שתוחבין מחט שאינה נקובה,
649ומוליכה כך ברשות הרבים עד המקום שהוא חפץ), ושם נסמן (הערה 70).
650[1057]
651רש"י במשנה נז, א ד"ה ואם יצאת אינה חייבת חטאת (ורבנן הוא דגזור בהו
652דילמא שלפא ומחויא), וכדעת התוס' ס, א ד"ה ותהוי (האי מחט ... לפי שאינה אלא
653כטבעת הכלים תשתרי, דאינה תכשיט), משא"כ אם היא גם תכשיט, אסור, אף המחט
654שמעמדת בה קישוריה. ס' התרומה סי' רלט (ולא במחט שאינה נקובה, היא כעין איישפילגא
655בלעז, כמין ראש עב יש לה), וסי' רמ (ולא במחט שאינה נקובה, היינו איישפלגא בלעז
656... דלמא שלפא ומחויא), וסי' רנד (במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו אישפילגייא בלעז,
657היא נקראת תכשיט). סמ"ג ל"ת סי' סה יח, ב-ג (אישפיג"ל
658בלע"ז, דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב ... אסורין דלמא שלפא ומחויא). שם כ, ד (במחט שאינה נקובה ... שיש לה
659ראש מצד אחד, כעין אישפיגלא בלעז, [ו]הוא נקרא תכשיט)..
660[אישפיגלא היא סיכה (שפילקע) שראשה אחד עב, כעין תכשיט].
661ט"ז ס"ק ח (ובמעמדת קישוריה
662הוה ליה דרך מלבוש, דהוה ליה כבית יד של צעיף שלה, אז מותר אפילו מדרבנן, כל שאינו
663תכשיט, אבל אם הוא תכשיט, אסור גם כן מדרבנן, ואין היתר אלא באינו תכשיט).
664מ"א ס"ק ח (ומיהו אם היא עשויה כמין תכשיט בראשה, אפילו מעמדת בה
665קישוריה, אסורה דלמא מחויא). ונתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון סק"ד (דלדינא
666הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת, משום דלמא שלפא, אבל כשאינו תכשיט
667שרי), ושם נסמן (הערה 527).
668*
669ומה שכתבו שמחט שראשה אחד עב נקרא
670תכשיט, אף שאמרו בגמרא ס, א (טס של זהב יש לה על ראשה), משא"כ מחט שאינה נקובה שראשה
671אחד עב, אינה תכשיט. נתבאר במהדורא בתרא ס"א, איך למדו זאת בעל התרומה
672והסמ"ג מהגמרא.
673[1058]
674מ"א שם (כשמניחתה נגד פדחתה ויש לה טס אסור, דלמא מחויא ...
675ואפשר דבמחטין שלנו לא שייך זה, ולכן נהגו להקל).
676והיינו שלא גזרו שמא תשלפנו להראותה,
677אלא כדאמרינן בגמרא שם "טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת
678בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה". וכן גזרו בתכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה,
679כדלקמן סי"ג (לא תצא בכוליאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה
680... משום גזרה שמא תשלפם מעליה להראותו). משא"כ
681כשאין עליה טס של זהב, אף שראשה עב.
682והא דקיי"ל שגם מחטין שלנו יש להם
683דין תכשיט, יתבאר לקמן במהדורא בתרא ס"א (מה שכתבו ספר התרומה וסמ"ג
684וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט ... והיינו טעמא משום דראשה אחד עב ועגול כתכשיט).
685ונתבאר שם ס"ב (ומה
686שכתב במג"א להיתר, היינו לדידן שנהגו היתר בתכשיטין). והיינו שמטעם זה יש
687להקל על כל פנים "במחט שאינה נקובה שראשה אחד עב", ושם נסמן (הערות 1894-1898).
688[1059]
689משנה נז, א (ולא במחט שאינה נקובה), ובגמרא ס, א (למאי חזיא ... הואיל ואשה חולקת
690בה שערה. בשבת למאי חזיא, אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה
691בשבת מניחתה כנגד פדחתה). כפירוש התוס' שם (בשבת למאי חזיא, נהי שרגילה לנושאה
692בשביל שצריכה לחלק בה שערה בשבת, תיהוי משוי, כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט). טור
693ושו"ע שם (ואם אינה מעמדת בה קישוריה, אסור). ט"ז ס"ק ז (ופירשו
694התוס' והרא"ש, דאף במידי שצריך לאשה, מכל מקום כל שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי
695משוי ואסור, עד כאן. והיינו במה שצריך לחלוקת שערה, ועל כן צריך לטס של זהב, דהוי
696תכשיט, ואסור משום דלמא שלפא כו'), וס"ק ח (באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת,
697דהוה ליה משוי. והיינו קושיא דגמרא למאי חזיא). וראה חידושי צמח צדק רב,
698סע"ב.
699נמצא, שאם אינה מעמדת בה קישוריה, מועיל
700מה שהוא תכשיט: (א) לפוטרה מחיוב חטאת. (ב) לגזור שמא תשלפנו להראותה. ואם מעמדת
701בה קישוריה, שמותר לצאת בה, מועיל מה שהוא תכשיט, לגזור שמא תשלפנו להראותה.
702[1060] תוס' ס, א ד"ה למאי (תיהוי משוי,
703כיון דאינו לא מלבוש ולא תכשיט). רא"ש פ"ו סי' ז (משוי הוא, שהרי אינה
704יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה, כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט). ט"ז סי'
705שג ס"ק ז (ופירשו התוס' והרא"ש, דאף במידי שצריך לאשה, מכל מקום כל
706שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי משוי ואסור).
707וכן הדין באיש, כדלעיל סי' שא ס"ד
708(שאין אדם רשאי לצאת עם כל חפצים הצריכים לו כשאינן לא תכשיט
709ולא דרך מלבוש).
710[1061]
711משנה סב, א (לא תצא אשה ... בטבעת שיש עליה חותם ... ואם יצתה חייבת חטאת). רש"י
712שם ד"ה גזברית (תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך). הובא בהגהת הרב
713במהדורא בתרא סוף אות ג (ועיין רש"י גבי גזברית דלא מקרי תכשיט רק מה שדרך
714נשים להתקשט). גמרא ס, א (אין עליה חותם, תכשיט. יש עליה חותם, משוי). טור
715ושו"ע ס"י (לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאה, חייבת).
716וראה לקמן סוף סכ"ג
717(שבזמן הזה נהגו הנשים לצאת בחול גם בטבעות שיש עליהן חותם, הרי
718נעשו להן תכשיט).
719[1062]
720רבא סב, א (פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה בידה
721עד שמגעת לקופסא). רמב"ם פי"ט ה"ג (מפני מה הן חייבין והרי הוציאו
722אותן שלא כדרך המוציאין ... האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה. מפני
723שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה).
724מ"א סק"ט (יצאת חייבת, כיון לפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח
725בתיבה מניחה באצבעה עד שמוליכתה לשם, הוי דרך הוצאה בכך (גמרא)).
726[1063]
727משנה שם נז, א (לא תצא אשה ... בטבעת שאין עליה חותם ... ואם יצאת אינה חייבת חטאת),
728ופרש"י (ורבנן הוא דגזור בהו, דילמא שלפא ומחויא). טור ושו"ע שם (וכשאין
729עליה חותם לא תצא, ואם יצאה, פטורה).
730[1064]
731משנה סב, א (לא תצא אשה ... בכוליאר). גמרא שם (מאי כוליאר, אמר רב מכבנתא),
732ופרש"י (נושקא"ה, על שם שמכבנת וקושרת מפתחי החלוק). טור ושו"ע
733סי"א (לא תצא בכולייאר, והוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה).
734וראה לעיל סי' שא בקונטרס אחרון
735ס"ק ד (דלדינא הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת, משום
736דלמא שלפא).
737[1065]
738משנה שם (ולא בכובלת). גמרא שם (כובלת, אמר רב חומרתא דפילון), ופרש"י (קשר
739שקשור בו סם ששמו פילון, וריחו ערב ... ואשה שריחה רע טוענתו עליה). טור
740ושו"ע שם (ולא בכובלת, והוא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב).
741וכיון שהוא כדי לתת לה ריח טוב הוי
742כמלבוש ותכשיט, וכדלקמן סי"ט (ויוצאת בפלפל ארוך שמשימה בפיה לריח הפה
743... מפני שהם כתכשיטים לה).
744[1066]
745כחכמים במשנה שם (וחכמים פוטרין בכובלת), ובברייתא שם (וחכמים אומרים לא תצא, ואם
746יצתה פטורה), ובגמרא שם (ורבנן סברי תכשיט הוא, ודילמא שלפא ומחויא ואתיא לאיתוייה),
747ופרש"י (הלכך אם יצאת פטורה, ומיהו לכתחלה לא תצא, דילמא שלפא ומחויא).
748[1067]
749משנה סד, ב (שן של זהב (נותנת בלחייה ממקום אחר והיא של זהב, רש"י) רבי מתיר,
750וחכמים אוסרים (דכיון דמשונה משאר השינים, דילמא מיחייכי עלה ושקלה לה מהתם וממטי
751לה בידה, רש"י). טור ושו"ע סי"ב (אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר
752במקומו, אם הוא של זהב, לא תצא בו, דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה
753ושקלה ליה וממטיא).
754[1068] ר' זירא סה, א (לא שנו אלא של זהב, אבל
755בשל כסף דברי הכל מותר), ופרש"י (שדומה לשאר השינים, דברי הכל מותר, לשון
756רבותי). רא"ש פ"ו סי' טו (וכל שכן שן של אדם דמותר). טור ושו"ע שם
757(אבל של כסף, שדומה לשאר שינים, מותר. וכל שכן שן דאדם).
758[1069]
759ברייתא קמא, ב (ולא תצא אשה במנעל מרופט), ופרש"י (קרוע מלמעלה, דגנאי הוא לה,
760וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה). טור ושו"ע סי"ג (לא תצא במנעל הקרוע
761למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי).
762[1070]
763ברייתא שם (ואין יוצאין במנעל חדש ... תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצאה בו שעה אחת
764מבעוד יום, אבל יצאה בו מערב שבת מותר), ופרש"י (כבר הכירה בו דמכוון הוא לה,
765אז אינה מקפדת). טור ושו"ע שם (ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה. אלא אם כן
766נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה).
767[1071]
768ברייתא שם (באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה), ופרש"י (דאשה מקפדת אם אינו מכוון
769למדת רגלה). טור ושו"ע שם (אבל איש מותר, שאין מקפיד כל כך).
770[1072]
771כדלעיל סי' שא ס"ו (שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים, לפי שהן
772שחצניות), ושם נסמן (הערה 82).
773[1073]
774כל בו סי' לא לג, ד (אבל במלבושים חדשים מותר, וליכא איסור אפילו באשה). רמ"א
775סי"ג (ובשאר מלבושים אין לחוש, אפילו באשה).
776[1074] דרכי משה ס"ק ד
777(דליכא למיחש דלמא שלפא).
778[1075]
779סוף ס"א (אבל אין רגילות כלל לעשות כן בתכשיטין גדולים, כגון חגורה
780וסרבל שהם מעיקר המלבוש, ואינה הולכת ממקומה עד שתחזור ותלבשם, לפיכך אין חוששין
781שמא תביאם בידה), ושם נסמן (הערה 1028).
782[1076]
783כדלעיל ס"א.
784[1077]
785משנה סד, ב (יוצאה אשה בחוטי שער). רב נחמן אמר שמואל נז, ב (מודים חכמים לרבי
786יהודה בחוטי שער. תניא נמי הכי חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין, רבי יהודה
787אומר של צמר ושל שער אין חוצצין), ופרש"י (בשער מודה, דלא מיהדק על גבי שער).
788טור ושו"ע סי"ד (יוצאת בחוטי שער). ויו"ד סי' קצח ס"ד (חוטי
789שער אינם חוצצין).
790[1078]
791משנה שם (בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה), וגמרא שם (וצריכא, דאי אשמעינן
792דידה, משום דלא מאיס (וליכא למימר דמשלפא ליה משום דמחכו עלה וממטי ליה בידיה,
793רש"י), אבל חבירתה דמאיס, אימא לא. ואי אשמעינן דחבירתה, דבת מינה הוא, אבל
794דבהמה לאו בר מינה הוא אימא לא, צריכא). טור ושו"ע שם (בין שהם עשויים משערה
795או משער חברתה, ואפילו משער בהמה).
796וראה מראי מקומות
797וציונים.
798[1079]
799ברייתא שם (ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה), ופרש"י (בחוטי שער
800של ילדה וילדה בשל זקנה, דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות מאיס ואתי למישלף).
801טור ושו"ע שם (ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה, ולא ילדה בשל זקנה). ט"ז
802ס"ק ט (דמחכו עלה ואתיא לשלופיה).
803[1080]
804משנה שם (יוצאה אשה ... ובפאה נכרית (קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה
805שתראה בעלת שער, רש"י) לחצר). רמב"ם פי"ט ה"ז (לא בפאה של
806שיער, שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה). מ"מ שם (יוצאה אשה בכבול
807ובפאה נכרית לחצר, משמע הא לרשות הרבים אסור) ויתבאר לקמן סכ"ג.
808[1081]
809רמב"ם שם (כל אלו אסורין לצאת בהן שמא יפלו ותביאם בידה, או תחלוץ
810ותראה לחברותיה). והוא כדלעיל ס"ג (גזירה שמא תחלצנו מעליה להראות נויו
811לחברותיה, כדרך הנשים שהן שחצניות ומראות תכשיטיהן זו לזו, ואחר כך תשכח שהוא שבת
812ותביאנו בידה ד' אמות ברשות הרבים), וס"ט (שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה).
813[1082]
814גמרא נז, ב (חומרתא דקטיפתא (קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט,
815רש"י) ... תהוי כקמיע מומחה ותשתרי). שו"ע סט"ו (יוצאת בקשר שעושין
816לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט).
817[1083]
818סעיף כה.
819[1084]
820משנה סד, ב (יוצאה אשה ... במוך שבאזנה), ופרש"י (שנותנת לבלוע ליחה של צואת
821האוזן). תני רמי בר יחזקאל סה, א (והוא שקשור באזנה). רא"ש פ"ו סי' יד (ודוקא
822קשר מהודק). טור ושו"ע שם (ובמוך הקשור ומהודק באזנה). לבוש סט"ו (שלא
823יפול)
824[1085]
825משנה סד, ב (יוצאה אשה ... ובמוך שבסנדלה). תני רמי בר יחזקאל סה, א (והוא
826שקשור לה בסנדלה). פירוש המשנה להרמב"ם פ"ו מ"ה (מוך שבאזנה
827ושבעקבה, עד שיהא קשור היטב באוזן וברגל).
828[1086] כדלעיל סי' שא סכ"ה
829(ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט, הואיל והם לרפואה), ושם נסמן (הערה 239).
830[1087]
831רש"י במשנה שם ד"ה שבסנדלה (לתענוג).
832[1088]
833ועד"ז לעיל סי' שא סוף ס"י (נעשה בגד זה מלבוש גמור, כשאר מלבושים שהם
834עשוים להגנת הגוף).
835[1089]
836ספר התרומה סי' רמ (אבל במנעל שלנו, מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו, דלא מצי נפיל,
837כמו מסנדל דקיל הוא למנפל). סמ"ג ל"ת סה (יח, ג). סמ"ק סי' רפא (ע'
838רצט). מרדכי רמז שנד. טור ושו"ע שם (ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו
839קשור, מותר).
840[1090]
841ב"י ד"ה וכתב בספר המצות (ודבר פשוט הוא שאין דבריהם אמורים אלא במנעלים
842וסנדלים דידן הנעולים מכל עבר, אבל הפתוחים אפילו מצד אחד, איכא למיחש דילמא נפיל
843ואתי לאיתויי).
844[1091]
845משנה סד, ב (יוצאה
846אשה ... ובמוך שהתקינה לנדתה), ופרש"י (באותו מקום, שיבלע בו הדם).
847טור ושו"ע שם (יוצאת ... ובמוך שהתקינה לנדתה).
848ואין חוששים בזה אף למלאכת צובע, כדלעיל
849סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ותדע (דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן
850שום מוך שהתקינה לנידתה, משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה. ובהדיא כתב
851הב"י בסי' ש"ג דלדעת הרמב"ם וסיעתו מותר ליתן לכתחלה בשבת.
852והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה.
853ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך),
854ונתבאר שם מה מועיל זה שהוא מיוחד לכך.
855[1092]
856רבא סה, א (אע"פ שאינו קשור לה, כיון דמאיס לא אתיא לאיתויי ... עשתה לה בית
857יד מותר). טור ושו"ע שם (אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא
858שקלה ליה, אפילו יש לו בית יד).
859[1093]
860תוס' סד, ב ד"ה ובמוך (פירש הקונטרס באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה.
861ולא נראה, דאם כן אצולי טינוף הוא ומשוי הוא, כדאמר בפ"ק (יא, ב) דכל אצולי טינוף
862לא חשיב, ומשוי הוא. לכן נראה לי, שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה).
863רמ"א שם (שלא יפול דם עליה ויצערנה). ט"ז סק"י (אבל אם מכוונת כדי
864שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם, הוה אצולי טינוף ואסור, כמ"ש סי'
865ש"א).
866[1094]
867סעיף י (במה דברים אמורים כשמתכוונת בבגד זה להציל מטינוף בלבד, שאז
868אינו נחשב למלבוש אלא אם כן עשוי כעין מלבוש גמור, אבל אם מתכוונת בו להציל גופה
869מצער, דהיינו שלא יפול הדם על בשרה ויתייבש שם ונמצא מצערה, הרי נעשה בגד זה מלבוש
870גמור כשאר מלבושים שהם עשוים להגנת הגוף, ומותרת לצאת בו אף שאינו עשוי כעין מלבוש
871גמור).
872[1095]
873משנה סד, ב (יוצאה אשה ... בפילפל (ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע, רש"י), ובגלגל
874מלח (כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שינים, רש"י), וכל דבר שניתן לתוך פיה (מבעוד
875יום, רש"י)). גמרא סה, א (פלפל לריח הפה, גלגל מלח לדורשיני (לחולי השינים, רש"י)).טור
876ושו"ע סט"ו (בפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה).
877[1096] כדלעיל סי' שא סכ"ה
878(ואינם כמשוי לאדם אלא כתכשיט, הואיל והם לרפואה), ושם נסמן (הערה 239).
879[1097]
880משנה שם (ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת. ואם נפל לא תחזיר). ופירשו התוס' (נראה לי
881ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ... בדבר שהיא נותנת בתוך פיה
882אינם יודעין למה היא נותנת). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת. ואם
883נפל, לא תחזיר).
884[1098]
885ספר התרומה סי' רמ (במנעל שלנו מותר לצאת בתבן ובמוך שבתוכו ... ואפילו בשבת יכול
886ליתן בתוך המנעל). סמ"ק סי' רפב (מוך בתוך מנעלו מותר לתתו אפילו בשבת (צריך
887עיון אם הוא הדין קש)). ב"ח (וכתב עוד ספר התרומה להתיר מנעל שלנו לצאת בתבן
888שבתוכו כמו במוך, ואפילו בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל, ואינו מסופק
889בזה, דלא כהגהת סמ"ק). אליה זוטא סק"ט (וכתב הב"ח דמותר ליתן תבן
890או מוך במנעל בשבת).
891[1099]
892כדלעיל (וכל זה באשה, אבל איש מותר לצאת ... מפני שאין האיש מקפיד כל
893כך), ולעיל סי' שא ס"ו (ויש אומרים שלא גזרו גזירה זו אלא בנשים).
894[1100]
895טור (וכתב ר"י שיכולה לצאת בבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי
896שאין המשיחה קשור בהם, ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה). שו"ע סט"ו (יוצאת
897... ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה, אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם, ולא
898חיישינן שמא ישתלשלו למטה).
899אמנם במהדורא בתרא לסי' שא (ס"ג)
900מסיק כגירסת ס' התרומה סי' רמ, וסמ"ג יח, ג (מותר לאשה לקשור רצועות או דבר
901אחר סביב בתי שוקים פן יפלו למטה, ואף על פי שאינן קשורות בהן), והיינו
902שמטעם זה אינם תכשיט רק צורך לבישה (וכמו בירית שבסעיף הבא).
903ובביאור מהר"י אבוהב על הטור שם ד"ה
904ולא חיישינן, גורס גם בטור כמו בסמ"ג (נראה שיש טעות בספרים, דהוה ליה למימר
905לא חיישינן שמא יטול המשיחה, לפי שהבתי שוקיים ישתלשלו למטה).
906[1101]
907משנה סג, א (בירית טהורה ויוצאין בה בשבת). רב יהודה שם ע"ב (בירית זו אצעדה (של
908זרוע, רש"י) ... הכי קאמר בירית תחת אצעדה (שבזרוע, רש"י) עומדת (בשוק,
909להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה). שו"ע סוף סט"ו (ויוצאה באצעדה
910שמניחין בזרוע או בשוק).
911וראה מהדורא בתרא לסי' שא (ס"ג),
912ב' טעמים שאינן חשובות תכשיט (כמו מחט להעמיד קישוריהן דלעיל סי"א), כיון
913שמכוסים בבגדיה, או כיון שעשויים כדי שלא יפלו הבתי שוקים.
914[1102]
915רמב"ם פי"ט ה"ה (והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תשמט וכן כל כיוצא בזה).
916שו"ע שם (והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט).
917וכדלעיל ס"ט (שמא
918תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה).
919[1103]
920תוס' נז, א ד"ה במה אשה (ונראה לר"י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי
921להראותן, או משום חציצה, או משום קפידא, גזרו שלא לצאת, דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת
922ואתי לאתויי. אבל דברים שמותר לצאת בהן, שאין רגילות להסירן, מותר לקשור ולהתיר ברשות
923הרבים, דליכא למיחש למידי, דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי, ואם לא יהיה
924זכור שבת, אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל). רא"ש פ"ו סי' א (והיינו
925טעמא דמותר להתיר ולא חיישינן דלמא אתי לאיתויינהו, דאם שכח דשבתא, אפלו נאסור לו
926להתירו לא יניח כיון שאינו זוכר שבת ... לא חיישינן שמא בשעה שהוא מתירו הוא זכור
927שבת, ואחר כך ישכח שבת ואתי לאיתויינהו, דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שמא ישכח שבת).
928שו"ע סט"ז (בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו ברשות הרבים, ולא חיישינן
929דלמא מתיא ליה).
930[1104]
931רב סד, ב (כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר). רי"ף כט,
932א. רמב"ם פי"ט ה"ח (כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לו
933לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת). דעה ראשונה בטור ושו"ע סי"ח (כל
934שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת).
935[1105]
936מ"מ שם (בדין היה שיהיו מותרים להוציאן, שהרי אפילו ברשות הרבים לא נאסרו אלא
937מפני חשש שמא יטלטלם ד' אמות ברשות הרבים, ובחצר אין בו אותו חשש. אבל חשו חכמים
938שאם אתה מתיר להוציאן לחצר דרך תכשיט, יאמרו אף לרשות הרבים מותר, שהרי שאר דברים
939כשם שאסורין להוציאן לרשות הרבים כך אסורים להוציאן לחצר, ואלו שהן מותרין להוציאן
940לחצר הרי הן כמלבוש גמור, ואף להוציאן לרשות הרבים מותר, ומפני כך גזרו להוציאן
941לחצר ושלא להתקשט בהן בחצר מפני חשש זה, והכל גזרה אחת היתה).
942[1106]
943משנה שם (יוצאה ... בכבול ובפאה נכרית לחצר). והיינו שאף שאסורה לצאת בהם לרשות
944הרבים, כדלעיל ס"ה (לא תצא בכבול), וסט"ז (אבל לא תצא
945בפיאה נכרית). מכל מקום התירו לה לצאת בהם בחצר שאינה מעורבת. רמב"ם
946פי"ט ה"ח (חוץ מכבול ופאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת).
947טור ושו"ע סי"ח (חוץ מכבול ופאה נכרית).
948[1107]
949גמרא שם (מאי שנא הני, אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה).
950רמב"ם שם. מ"א סקי"ד (שלא תתגנה על בעלה).
951[1108]
952רש"י שם ד"ה כדי (התירו לה קצת קישוטים הנאים).
953[1109] מ"מ שם בדעת הרמב"ם (הרבה
954מפרשים בזה כדעת רבינו, שבבית ובחצר מעורבת מותרות להתקשט בהם).
955[1110]
956אף שמדברי
957הרמב"ם נראה רק שמתיר להתקשט בתכשיטין בחצר מעורבת; הנה מדברי התוס' וספר
958התרומה וסייעתם נראה שהתירו אף בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא, כדלעיל סי' שא
959בקונטרס אחרון ס"ק י (בשיטת התוס' וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא
960להו חששא זו),
961ושם (הערות 706-707) נתבארה ההוכחה מדבריהם שסוברים כן.
962[1111]
963רמב"ן סד, ב (הא דאמרינן כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו
964לחצר, לאו דוקא חצר, אלא אסור ללבשן אפילו בבית כלל, וכל שאסרו חכמים, היינו בין
965אותן שאמרו אינו חייב חטאת בין אותן שאמרו חייב חטאת. ובלבד דרך מלבוש, דכיון
966דלבוש בהן בבית חוששין שמא יצא בהן לשוק, שאין דרך לפשוט, ושוכח ויוצא הוא). רשב"א
967בעבודת הקודש בית נתיבות ש"ג סי' ב (ויש מי שאומר שכל מי שאסרו לצאת בהן
968לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצרו, ואפילו בביתו דרך מלבוש, וזה יראה לי
969עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא).
970מ"מ שם (הרמב"ן ז"ל והרשב"א הסכימו לאסור אפילו בבית דרך
971מלבוש ותכשיט, שמא ישכח ויצא, ופירשו לחצר אפילו מעורבת ... וכתב הרשב"א
972ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה
973לו בחגורו) ר"ן כט, א ד"ה אמר רב (וכתבו הרמב"ן והרשב"א
974ז"ל, דבחצר שאמרו לאו דוקא, דהוא הדין בבית, דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט
975אסור, לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא לחוץ, ובבית נמי איכא למיחש להכי). רבינו
976ירוחם ני"ב חט"ז צב, ג (אפילו בחצר הבית אסור להביאו רק בידו, אבל לא
977בחגורתו, שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים. כך דקדקו הרמב"ן והרשב"א). דעה
978הב' בשו"ע שם (ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית אסור, וכל
979שכן לצאת בו לחצר המעורבת).
980[1112]
981ירושלמי פ"ו סוף ה"א (רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח
982של זהב בידו, וגערו בו חביריו משום תכשיט ... הדא אמרה, אפילו במקום שאמרו לא תצא
983ואם יצתה אינה חייבת חטאת, אסורה לצאת בו בחצר). מ"מ שם (וכתב הרשב"א
984ז"ל ולפיכך אסור לצאת אפילו בחצר מעורבת ובמבואות המשותפין ומפתח תיבתו תלויה
985לו בחגורו, עכ"ל. והביא ראיה לזה מן הירושלמי). שו"ע סי"ז (יש
986אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית, כי אם בידו, אבל לא בחגורתו, שמא ישכח
987ויוציאנה לרשות הרבים). מ"א סקי"ג (היינו יש אומרים בסי"ח דאוסרים
988להתקשט אפילו בביתם). והיינו שהמחלוקת במפתח שבחגורה והמחלוקת בתכשיטים תלויות זו
989בזו.
990ונתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון
991ס"ק י (ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב,
992דחיישינן שמא ישכח ויצא ... אבל זה אינו ...
993והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א, דלטעמייהו אזלי).
994והטעם שתלויות זו בזו, כי כל האיסור לצאת במפתח בחצר מעורבת
995ובבית למדו מהאיסור להתקשט בתכשיט בחצר מעורבת ובבית. ואם כן מובן שהמתירים להתקשט
996בתכשיט בחצר מעורבת ובבית, מתירים אף לצאת במפתח בחצר מעורבת ובבית.
997[1113] מ"מ שם (אבל
998דרך טלטול ביד מותר, שאין לחוש שמא ישכח ויצא בהן, שאין דרכו בחול בכך).
999[1114]
1000סעיף כ (מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה, שלא יהיה בהם דבר שאסור
1001לצאת בו בשבת, אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורה, ויתיר
1002חגורו ויקח כל התלוי בו).
1003נמצא שמברייתא יב, א (חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו
1004ערב שבת עם חשיכה), ופירש"י (שלא יהא כרוך בשום דבר, פן יוציאנו).
1005למדנו שצריך להסיר כל החפצים מכיסו, אפילו בביתו, שמא ישכח ויצא בהם.
1006וכן נתבאר לעיל סי' שא בקונטרס אחרון
1007ס"ק ט (דחיישינן שמא ישכח ויצא, מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו', אם כן
1008כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח).
1009ואם כן, יוקשה על דעת המתירים מדברי
1010חנניא. וראה
1011מה שביאר בתהלה לדוד סי' רנב ס"ק טז. כנישתא דבי רב לסי' שא בקונטרס אחרון
1012ס"ק ט.
1013[1115] ראה בדי השלחן סי' קטו
1014ס"ק מד.
1015[1116]
1016כדלקמן סי' שמה סי"א, ושם נסמן.
1017[1117]
1018מ"מ שם (וראוי לחוש לדבריהם). ד"מ אות ו (וראוי לחוש לדבריהם).
1019וכל זה באדם, אבל בבהמה לא חששו, כדלקמן
1020סי' שה סכ"ב (אבל לדברי הכל מותר שתצא הבהמה בחצר (אפילו בדבר שאסור שתצא בו
1021מן התורה), שאף שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים
1022כמ"ש שם, מכל מקום בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל).
1023[1118] וכן מסיק לקמן בסוף הסעיף
1024(כל אדם יש לו להחמיר על עצמו כסברא השניה שנתבאר למעלה, ובעת הצורך יסמוך על סברא
1025הראשונה).
1026[1119]
1027סוף סל"ח (יש להחמיר לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא
1028לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו כמו שיתבאר בסי' ש"ג), וסל"ט
1029(ובלבד שיש חשש הפסד אם לא ישאום אצלו, שאם לא כן אף אם אינם מעות המוקצים אלא שאר
1030כסף וזהב, יש להחמיר שלא לשאת אותם אצלו, שמא ישכח ויצא בהם כמו שנתבאר).
1031לקמן סי' שי סי"ד (גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי'
1032ש"א וש"ג).
1033[1120]
1034גמרא שם (רבי ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול ... רבי
1035ישמעאל בר יוסי תנא הוא ופליג). ר"ת בתוס' סד, ב ד"ה רבי ענני (ונראה
1036דהלכה כרבי ענני, מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי, ור' ישמעאל תנא הוא
1037ופליג. ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ורבי ענני דמתיר בחצר, היינו אפילו בחצר
1038שאינה מעורבת, דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש. אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר
1039בטבעות ובתכשיטין). דעה הב' בטור ודעה הג' בשו"ע שם (ויש אומרים שהכל מותר
1040לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת).
1041[1121]
1042תוס' שם (אנו שאין לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא ... הרי
1043הוא כחצר שאינה מעורבת, ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים ... ואומר
1044רבינו ברוך, כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה, לא מדמו כרמלית לחצר שאינה
1045מעורבת, ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים, אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל, אין
1046להחמיר בכרמלית כל כך). והוא בספר התרומה סי' רלט (ומוסיף אני, דליישב המנהג להתיר
1047לדידן אפילו למתניתין דאסרה להתקשט בחצר, היינו לדידהו שהיה להם רשות הרבים, וגזר
1048גם חצר, אבל אנן דלית לן רשות הרבים גמור כי אם כרמלית, שרי לגמרי), וסי' רמ (והוספתי
1049ליישב המנהג, דאפילו למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר, היינו גזירה אטו רשות
1050הרבים. אבל לדידן דלית לן רשות הרבים, הוי שרי לדברי הכל). דעה הג' בטור ודעה ה'
1051בשו"ע סי"ח (ויש שלימדו עליהם זכות, לומר שהן נוהגות כן על פי סברא
1052אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות
1053הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית, ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר).
1054והיינו שכאן נתבארה דעת התוס', להתיר
1055בכרמלית שלנו "לפי" דעת ר"ת להתיר בחצר שאינה מעורבת. ודלא כמבואר
1056בספר התרומה להתיר אף לדעת האוסרים בחצר שאינה מעורבת.
1057ולא רק תכשיטים שאסרו מטעם שמא תשלפם להראותה לחברתה, אלא גם
1058אלו שאסרו מטעמים אחרים, כמבואר במרדכי רמז שנה (וכן נמי יכול להיות כל מה שאסרו
1059חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה בשבתא, וצריך להסיר משום חציצה או משום
1060טינוף, ואתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה, שרי).
1061הובא בקונטרס אחרון ס"ק א (בשגם
1062עכשיו בזמן הזה דלר"ת וסיעתו מותר בכל ענין, כמבואר במרדכי עיין שם).
1063[1122]
1064ראה לקמן סי' שלד סי"ז (כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו, מצילין אותו אפילו
1065לחצר שאינה מעורבת או למבוי שאין בו שיתוף. ובלבד שיהיו כל תיקוניו קיימים, דהיינו
1066ג' מחיצות ולחי או קורה, שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין חסרון תיקון העירוב או
1067השיתוף בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר בין במבוי בין בחצר).
1068[1123] ובשתי דעות אלו תלוי גם
1069היתר יציאת הבהמה בדבר שיש לחוש שמא יפול ויבאהו, כדלקמן סי' שה סכ"ב (וכל
1070דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו בחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים
1071משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא בו לכרמלית, להמתירין כן בתכשיטי אדם
1072כמ"ש שם. אבל להאוסרים שם, הוא הדין שאסור גבי בהמה).
1073[1124]
1074תוס' שם (וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום, דדבר שהוא
1075רגילות להראות זו לזו אסור, וכשאינם רגילות מותרות, ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן
1076וטבעותיהן, ומשום הכי מותרות לצאת בהן). שלטי הגבורים כה, ב סוף אות ב (לדידן
1077דבין בחול בין בשבת רגילים ללובשן, וגם בחול הוא להם תכשיט ונוי, שפיר דמי לצאת
1078בהן גם בשבת, וליכא למיחש למידי). רמ"א סי"ח (ויש אומרים עוד טעם להתיר,
1079דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא, כמו
1080בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי).
1081וממה שהובא טעם זה בשם רבינו שר שלום
1082גאון, מובן שכבר בתקופת הגאונים רגילות היו בתכשיטין, ואין רגילות להראות תכשיטיהן
1083זו לזו.
1084[1125]
1085אליה זוטא סקי"א (היינו דאסורין מטעמא דלמא שלפא ומחוי. כן משמע מסידור דברי
1086רמ"א).
1087[1126] היינו הן לדעה הראשונה
1088הנ"ל, להתיר לצאת בכל התכשיטים אף לחצר שאינה מעורבת ולכרמלית, והן לדעה
1089השנית הנ"ל, להתיר לצאת בתכשיטין בזמן הזה, שאין רגילות להראותן זו לזו.
1090[1127]
1091ספר התרומה סי' רמ בסימנים (עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית,
1092דלדידהו אפילו רשות הרבים אינן אסורין אלא דלמא שלפא ומחויא ... אבל טבעת שיש עליה
1093חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש, שניהם אסורים אפילו לדידן, דהא תנן בהו חייב חטאת,
1094ואם כן בכרמלית אסור אף לדידן). טור ושו"ע שם (ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה
1095ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין
1096לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת).
1097[1128] והטעם שלא התירו משום
1098גזרה לגזרה, יתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (ולא אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה מפני
1099שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו
1100אף בכרמלית ... והוא הדין להוצאה כלאחר יד וכן כל כיוצא באלו).
1101ואף בבהמה אסרו הוצאה שלא כדרכה
1102בכרמלית, כדלקמן סי' שה סכ"ב (כל דבר שאסור שתצא בו הבהמה לרשות הרבים מפני
1103שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי סופרים לדברי הכל, אף שהיא הוצאה שלא
1104כדרכה, כמ"ש בסי' ש"ג ביציאת האשה).**
1105**
1106[1129]
1107אבל לקמן סי' שמ סוף ס"ב (אבל העושה מעשה, אסור, אפילו הוא שבות
1108דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א), ושם נסמן, שכן הוא גם סי' שמז
1109ס"ז, סי' שמט ס"ה, שח ספ"א. וראה תהלה לדוד ס"ק ב. זכרון
1110יוסף אות קסז. מראי מקומות וציונים.
1111ואפשר הקילו הכא בשבות על ידי שינוי,
1112שהיא קלה יותר משאר שבותים, שהתירוה במקום צער, ויש אומרים אף במקום הפסד, כדלקמן
1113סי' שז סוף סי"ב (וכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שהוא עושה בחול. אבל
1114דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי
1115ישראל במקום צער, כמ"ש בסימן שכ"ח. ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד.
1116ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).
1117וכן לענין מצות מילה, נתבאר לקמן סי'
1118שלא ס"ט (מביא אפילו מחצר אחרת שלא עירבו, ובלבד שיכרכנו על אצבעו
1119ויביאנו, כדי לעשות בשינוי), ושם נסמן.
1120[1130]
1121סעיף לח (היוצא במעות התפורים בבגדו, פטור, שאין דרך הוצאה בכך. אבל
1122אסור לצאת בו מדברי סופרים ... ובמקום הפסד ... נוהגין להקל לצאת בהם, לפי שיש
1123אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה, כמו שיתבאר
1124בסי' ש"ז, וגם יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית).
1125הרי שלא התירו בכרמלית אלא במקום הפסד.
1126[1131]
1127סעיף יב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי
1128נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר
1129בענין אחר), ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).
1130[1132] כדלעיל סי"ב (טבעת
1131שיש עליה חותם, אינה תכשיט לאשה אלא משוי גמור, שאין דרך הנשים להתקשט בטבעת אלא
1132כשאין עליה חותם. ואם יצאה בה חייבת).
1133[1133] כדלעיל סי' שא ס"ו
1134(האיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם שבאצבעו, חייב, שמשוי הוא לו).
1135[1134]
1136תוס' סד, ב סד"ה רבי ענני (סוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן, דמוטב
1137יהו שוגגות ואל יהו מזידות). והיינו אף בתכשיטין, לדעת האוסרים.
1138ולענין הטבעות האסורות, הובא בר"ן
1139כו, א ד"ה אבל (אבל קשה הדבר על מה סמכו בדורות הללו שהנשים יוצאות לרשות
1140הרבים בטבעת שאין עליה חותם ... אלא שעכשיו שנהגו בכך לא ישמעו למי שימחה בידן,
1141בכיוצא בזה הנח להן מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות). טור ושו"ע שם (ויש
1142שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות).
1143וראה גם מ"מ פי"ט סוף
1144ה"ג בשם הרמב"ן (נז, א סוד"ה מתני') והרשב"א (נט, ב
1145סוד"ה איכא) הובא בד"מ סי' שא אות ב. לקמן סי' שלח סוף ס"ו. סי'
1146תרח ס"ד. לעיל סי' קנו ס"ז.
1147וכיון שיש אומרים שעתה אין לנו רשות
1148הרבים, אלא כרמלית שאיסורו מדברי סופרים, בזה בודאי אמרינן מוטב שיהו שוגגות ואל
1149יהו מזידות.
1150[1135]
1151ר"ן שם ד"ה ועל פי (ועל פי סברא זו יש מי שאומר שעכשיו יצא האיש אפילו
1152בטבעת שאין עליה חותם ... הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילין בטבעת שאין
1153עליה חותם ... אבל עכשיו שנהגו בו, הרי הוא להם תכשיט, ובין בחול בין בשבת שרי).
1154הובא בשו"ע שם (ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה
1155חותם, הרי זה להם כתכשיט, ושרי).
1156[1136]
1157הדעות שהובאו לעיל להתיר תכשיטים באשה.
1158[1137]
1159רבינו ירוחם ני"ב ח"ה (עד, א). הביאו ב"י סי' שא ד"ה
1160ומ"ש רבינו אבל דבר.
1161[1138]
1162סוף ס"ו (מיני תכשיטים שהם תכשיט לאיש ולאשה, שגם הנשים דרכן להתקשט
1163בתכשיטין הללו ... הרי הם אסורים אף לאנשים לדברי הכל, כדי שלא לחלק באיסור מין
1164תכשיט אחד בין אנשים לנשים. (ולפיכך אף בזמן הזה שנהגו האנשים להתקשט בחול אף
1165בטבעת שאין עליה חותם, והרי הוא עכשיו להם תכשיט ולא משוי, אעפ"כ אסורים לצאת
1166בה בשבת, הואיל והוא תכשיט גם כן לנשים...)).
1167[1139]
1168ב"י סוד"ה ובעל התרומה (מיהו לפי הדעת שכתבתי בסימן ש"א, שבזמן הזה
1169שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי, אף אנו נאמר
1170דכיון שנהגו עכשיו הנשים להביא טבעת שיש עליה חותם, הרי הוא להם כתכשיט ושרי).
1171שו"ע שם (ולפי זה אפשר, דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם,
1172הרי הוא להן כתכשיט ושרי).
1173[1140]
1174מהר"י אבוהב על הטור ד"ה ולא תצא במחט (יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט
1175הצריכה לזה, שאם תוציא יותר מזה אסור. והני נשי דידן אינן נזהרות בזה, וראוי לגעור
1176בהן. שאפילו שלא נגעור בהן על תכשיטין האחרים, לפי שלא ישמעו לנו ומוטב שתהיינן
1177שוגגות כו', בזה ישמעו דברינו, שאין להן תועלת כל כך בזה). שו"ע סוף
1178סי"ח (ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד
1179קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו).
1180[1141] כדלעיל סד"ה ויש
1181חולקין (ויש להחמיר כסברא זו, אם לא בעת הצורך).
1182[1142]
1183מרדכי רמז שכו (פירש ר"י דצריך להזהיר לנשים כשיוצאות בצעיפיהם שלא יצאו במחט
1184שניטל חורה ועוקצה). שו"ע סי"ט (צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל
1185חודה או עוקצה לשום בצעיפים). מ"א ס"ק טו (ולא עיין יפה, דבגמרא קאי
1186אמחט נקובה, להכי סגי בחודה או עוקצה, והמרדכי מיירי במחט שאינו נקובה, דאז כשניטל
1187חודה דהיינו חוד שלה, או עוקצה פירוש הקשר, עדיין חזיא למילתיה, עד שינטלו שניהם).
1188והיינו שלענין מחט נקובה אמרינן קכג, א (מחט
1189שניטל חררה או עוקצה ... מדלענין טומאה לאו מנא הוא, לענין שבת נמי לאו מנא הוא
1190... אדם זורקה לבין גרוטאות). וכן נפסק לקמן סי' שח סל"ט (מחט
1191שניטל חודה או חור שלה, אסור לטלטלה, מפני שבטל תורת כלי ממנה).
1192כי מחט נקובה שניטל חודה או חור שלה, שוב אין יכולים לתפור בה, ונתבטל ממנה תורת
1193כלי.
1194משא"כ מחט שאינה נקובה, שאפשר
1195להשתמש בה אף כשניטל ממנה חודה או חור שלה, אלא אם כן ניטלו שניהם. לכן כתב המרדכי
1196"שניטל חורה ועוקצה", דלא כמ"ש בשו"ע "שניטל חודה או
1197עוקצה". וכן נפסק כאן "שניטל עוקצה ... וגם ניטל חוד שלה".
1198[1143] מרדכי שם (אמנם
1199אם ניטל חורה ועוקצה [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני יחוד).
1200שו"ע שם (אלא אם כן ניטל מערב שבת חודה ועוקצה (ויחדה) לשום כך).
1201ומכל מקום נתבאר כאן דהיינו דוקא: (א)
1202"יחוד מעשה". (ב) "נעשית כלי לענין זה", ולא לענין אחר; וכמו
1203בכל דבר שאין דרכו לייחדם לכך, וכדלקמן סי' שח סנ"ג (מה
1204שייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה מוריד עליהם תורת כלי, אלא אם כן עשה בהם
1205שום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך, שאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר
1206שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר ... שאין דרכם של עץ ואבן לייחד אותם לכך).
1207וראה לקמן סי' שח סל"ט (והערה
1208רצה).
1209[1144]
1210כדלקמן סי' שח סל"ט (ומכל מקום אם ייחד
1211מחט זו לאיזה תשמיש, נעשה עליה תורת כלי, ומותר לטלטלה כדין כלי שמלאכתו להיתר, אם
1212ייחדה לתשמיש המותר בשבת).
1213[1145] במרדכי שם "שלא יצאו במחט שניטל
1214חורה ועוקצה ... [ויחדה] מערב שבת לשם כך, ודאי כה"ג מהני יחוד". ופירש
1215הב"י (שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא, דבטלטול נמי אסורה). הובא במ"א
1216ס"ק טו. ומזה מובן שאם ייחדה מערב שבת מהני אף לענין לצאת בה. והיינו שנעשה
1217בית יד לצעיף, שמותר לצאת בו.
1218ונתבאר במהדורא בתרא
1219לסי' שא ס"ה, שמזה
1220מוכח שמותר לצאת במחט כשהוא סוגר הבגדים והוי בית יד להם (דלא כדעת בעל התרומה
1221שנתבארה שם).
1222[1146]
1223סיום סי' שג (היינו סעי' כ-כז בשו"ע) וסי' דש.
1224וכדי שלא יחסר המזג, יועתק כאן
1225משו"ע המחבר והרמ"א:
1226כ הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת
1227בהם נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים, מותר לצאת בהם. והוא
1228הדין אם נותנין חוטים באותם נקבים, שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים, אבל אם צבועים,
1229אסור.
1230כא יוצאת אשה רעולה, והוא שמעטפת כל
1231ראשה חוץ מהפנים.
1232כב פורפת (פי' קושרת) בשבת על האגוז ועל
1233האבן שיחדתו לכך, ויוצאת בו, אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר טלטול הוא ולא
1234מהני בה יחוד. ואם פרפה עליו מערב שבת, מותר לצאת בו בשבת.
1235כג אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה
1236ופרפה עליו כדי להוציאה, אם לרשות הרבים, אסור. ואם לכרמלית, מותר.
1237כד יוצאה באבן תקומה, ובמשקל ששקלו
1238כנגדו שלא תפיל, ואפילו לא נתעברה עדיין.
1239כה אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה,
1240משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק,
1241דכשנוטלתו מאדים הבשר.
1242כו אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא
1243להתיר קליעתה, אבל יכולה לחלוק שערה (הגה: ויש אוסרים לחלוק שערה, דהיינו לעשות
1244השייטי"ל. וכן נהגו לאסור לעשות על ידי כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו להקל).
1245כז אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו
1246שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות (הגה: אבל מותר לחוף ולפספס ביד).
1247סימן דש
1248על איזה עבד מצווה על שביתתו, ובו ג'
1249סעיפים.
1250א אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם
1251עבדות וקבל עליו מצות הנוהגות בעבד, אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני
1252נח, הרי הוא כגר תושב, ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו, אבל לא לרבו. ואסור לכל
1253ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו. ואם לא קבל
1254עליו שום מצוה אלא עדיין הוא כותי גמור, דינו שוה לקבל עליו שבע מצות. ולפי זה
1255צרכי חולה שאין בו סכנה, דקי"ל אומר לכותי ועושה, וכן מת ביום טוב ראשון
1256דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת אלילים,
1257דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. ויש חולקים
1258ומתירים בזה. ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו,
1259מותר, ואין צריך להפרישו (הגה: אפילו קבל עליו שבע מצות). ולישראל אחר שאינו רבו,
1260אפילו עושה לדעת ישראל, מותר, כל שאין שם אמירת ישראל. ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת
1261מאותה מלאכה. ויש אומרים שכל שלא קבל עליו ז' מצות בני נח, כיון דכותי גמור הוא,
1262אין רבו מוזהר עליו. ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביום טוב ראשון
1263מותר לומר להם לעשותו (הגה: וכל עבד שמצווה על שביתתו, אסור לצאת בחותם שעשה לו
1264רבו להראות בו שהוא עבדו, ואם הוא של טיט מותר לצאת בו, כשתלוי בצוארו, אבל לא
1265בכסותו. ובשל מתכת בכל ענין אסור. ואם העבד עושה החותם לעצמו, אפילו בשל טיט, בכל
1266ענין, אסור).
1267ב והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו,
1268אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת, כיון שהתנה עמו מבעוד יום,
1269עושה הוא לצרכי מזונותיו, ובלבד בצנעה, שלא יהא בדבר חשש רואים.
1270ג כותי גמור שהוא שכיר, אין רבו מצווה
1271על שביתתו.
1272[1147] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1273אחרון זה:
1274בפנים
1275ס"ב נפסק שאם החוטין והרצועות קלועין בתוך שערה מותרת לצאת בהן. ולא הביא את
1276דעת רש"י לאסור, שהיא דעה הב' בשו"ע ס"א (ואם הם קלועות בשערה,
1277מותר. ויש מי שאוסר).
1278ומבאר
1279הטעם שלא הביא את דעת רש"י:
1280(א)
1281טעם רש"י הוא שחוששין שמא תרפה קליעת השערות ותטבול, אבל לדידן אין רפיון
1282מועיל לטבילה, ואין מקום לגזור שמא תרפם.
1283(ב)
1284ביאור הט"ז בטעם רש"י, שתסתור קליעתה על ידי נכרי, אינו עולה יפה.
1285(ג)
1286לדעת ר"ת, בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים מותר בכל ענין.
1287לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתמ.
1288[1148] ריש הסי' (נראה ליישב פירוש רש"י,
1289דאף על פי דמתניתין מיירי נמי בקלועים לה בשערה, אפשר לה לטבול אף על פי שלא תסתור
1290קליעת שערה, אלא שתרפם, וכדתנן להדיא (שם) ולא תטבול עד שתרפם, שפירש רש"י עד
1291שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנס המים ביניהם עכ"ל, ורצונו לומר, באם הם קלועים
1292שתרפה קצת הקליעה בשבת ותמתח החוט מתוך הקליעה, ואז יכולה לטבול כיון שהקליעה
1293הותרה קצת, אף על פי שלא נסתרה הקליעה לגמרי, וחיישינן דילמא אתיא לאתויינהו לחוטי
1294דקליעה ארבע אמות ברשות הרבים)
1295[1149] סק"ג (ויש מי שאוסר, דחיישינן
1296שתרפם (ב"ח)).
1297[1150] נז, א (לא מצאנו שם מענין זה).
1298וראה תוספת שבת ס"ק ב (וכתב הב"ח משום דסבירא ליה
1299דחיישינן שמא תרפה קצת, באופן שתוכל להוציא את החוטין משם, דבכהאי גוונא ליכא
1300איסורא ... ולדינא פסק הב"ח שיש להחמיר כדעת רש"י).
1301[1151] במשנה שם (לא בחוטי צמר ופשתן ורצועוה
1302שבראשה, שקולעת בהן שערה), הרי שאסר גם בזה. מובא בטור (ופירש רש"י אפילו אם
1303הם קלועות לה בשערה), ושו"ע (ויש מי שאוסר).
1304[1152] סק"א (ויש מי שאוסר הוא רש"י.
1305ונראה שהוא מתרץ קושיא זו, דכי מתרמי לה טבילה תצטרך להוציא החוט ולסתור הקליעה
1306ותעשה זה על ידי עכו"ם, דודאי מותר על ידי עכו"ם, דהוי שבות דשבות).
1307והוא כעין האמור לקמן סי' שמ ס"ב (אשה ששכחה מערב שבת
1308ליטול הצפרנים, ובשבת הוא ליל טבילתה, יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה, שכל
1309דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך מצוה, כמ"ש
1310בסי' ש"ז ושכ"ה).
1311[1153] ריש פ"ו (הלכך ליכא למיגזר בהן
1312דלמא שריא להו, דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעת שערותיה מבעוד יום).
1313[1154] לולי הטעם שרגילה להתיר קליעת שערה
1314מבעוד יום, לא הי' הרא"ש מקשה כלום על רש"י, שהרי חוששין שתשכח שהוא
1315שבת, ותתיר קליעתה ותביא החוטין בידה לביתה.
1316[1155] כלומר, אין לפרש כוונת
1317הט"ז, שכיון שמותר לה להתיר קליעתה על ידי נכרי, שוב אינה רגילה להתיר קליעת
1318שערה מבעוד יום אלא סומכת על מה שתתיר בלילה על ידי נכרי.
1319[1156] וכן הוא לקמן סי' שמ ס"ב (אשה
1320ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה, יש מי שמתיר לה לומר לנכרית
1321לחתכן לה, שכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך
1322מצוה), והיינו דוקא
1323"ששכחה", אבל לכתחלה לא.
1324וכן הקשה על הט"ז בתוספת שבת ס"ק ב (לא הועיל כלום
1325בתקנתו, דהא דשרי שבות דשבות היינו כשאי אפשר בענין אחר, אבל הכא הרי אפשר לה
1326לסתור קליעותיה מבעוד יום, ובודאי היא נזהרת לסתרן מבעוד יום).
1327וראה שו"ת אמרי יושר סי' קפה. כנישתא
1328דבי רב. קובץ הערות וביאורים תתקיז ע' 175.**
1329**
1330[1157] ס"ב (ואם הם בתוך קליעת שערה,
1331אינו מועיל בהם רפיון).
1332[1158] בתוס' סד, ב ד"ה רבי (ואנו שאין
1333לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא ... הרי הוא כחצר שאינה
1334מעורבת, ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפירוש ר"ת).
1335הובא בפנים סכ"ג (ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף
1336לכרמלית ... לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים כלל אלא כרמלית).
1337[1159] רמז שנה (וכן נמי יכול להיות כל מה
1338שאסרו חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה בשבתא, וצריך להסיר משום חציצה או
1339משום טינוף, ואתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים, לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה,
1340שרי).
1341והיינו שבתוס' נזכר רק שמותר לצאת בתכשיטין, ובמרדכי פירש
1342דהיינו אף במה שאסרו חכמים משום דילמא מתרמי טבילה של מצוה וכיו"ב.
1343[1160] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1344אחרון זה:
1345בפנים
1346סכ"א נפסק "יוצאה באצעדה בזרוע או בשוק", ולא הביא את הדעה הב'
1347שבשו"ע סט"ו (ויש מי שאוסר בשל זרוע), שהיא דעת רש"י ס, א ד"ה
1348טהורה (דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי), שטעם זה שייך רק בשוק, ולא בזרוע,
1349וכמבואר בט"ז ס"ק יא (הוא דעת רש"י גבי בירית, דלא התירו אלא בשוק,
1350דלא שלפא, דלא מגליא שוקה).
1351ומבאר
1352הטעם, כי לדעת שאר הפוסקים "אין לחלק כלל בין זרוע לשוק".
1353לתוכנה ראה כנישתא דבי רב ע' תתמב.
1354[1161] סג, ב ד"ה בירית (פירש בקונטרס [עומדת]
1355בשוק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, וקשה לפירוש זה ... לכן נראה לי ...
1356דאין זה תכשיט, דכיון שאין לה אלא באחת גנאי היא לה). ולפי זה אין חילוק בין זרוע
1357לשוק.
1358[1162] סי' רמ (ויוצאין בהן, דאינן תכשיט, אלא
1359טבעת הכלים הן לבתי שוקים ... אם כן מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי
1360שוקים פן יפלו למטה, ואף על פי שאינן קשורות בהן).
1361[1163] לאוין סה יח, ג, כדברי ספר התרומה.
1362[1164] סי' רפא (ע' רצט), כדברי ספר התרומה.
1363[1165] שהט"ז ס"ק ח
1364והמ"א ס"ק ח ביארו כדעת התוס', דלא כדעת רש"י.
1365[1166] כדלעיל בסוף קונטרס אחרון הקודם (בשגם
1366עכשיו בזמן הזה דלר"ת וסיעתו מותר בכל ענין), ושם נסמן (והערה 1158).
1367ומטעם זה יש להקל אף בזרוע, אף לדעת הסוברים שיש לו דין תכשיט.