Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשה במה בהמה יוצאת בשבת
ובו ל"ח סעיפים
דברים שמשתמרת על ידם
א
ובו ל"ח סעיפים
דברים שמשתמרת על ידם
א
בכבר
גנתבאר בסי' רמ"ו שאדם מצווה
דעל שביתת בהמתו מן התורה, ואם בהמתו הוציאה איזה דבר לרשות הרבים, אף שיצאת מאליה,
העבר הוא על מצות עשה של תורה. אלא שיש
ומקצת דברים שדרך הבהמה לצאת בהם בחול אף כשאינה נושאת משוי, ודברים אלו חשובים לה תכשיט,
זומותר שתצא בהם לרשות הרבים בשבת.
חואלו הם כל דבר שהבהמה משתמרת על ידו שלא
טתברח כשהולכת ברשות הרבים, כגון
ירסן וכיוצא בו כמו שיתבאר, ואי אפשר
יאלשמרה בשמירה פחותה מזו הרבה. ואף שאפשר לשמרה בשמירה פחותה מזו מעט, מותר שתצא בשמירה
יבזו לרשות הרבים, לפי שכן דרכה בחול לצאת אף בשמירה זו. ואף שהיא יתירה לה קצת, שהרי
יגאף בפחותה מזו די לה, מכל מקום אין דרך העולם לכוין השמירה ולצמצמה, אם כן אף שמירה
ידזו שהיא יתירה קצת היא תכשיט לה, כיון שדרכה לצאת כך בחול פעמים רבות אף כשאינה נושאת
טומשוי.
טזאבל אם די לה בשמירה פחותה מזו הרבה, שנמצאת
יזשמירה זו יתירה הרבה, הרי היא משוי לה, מפני שאין דרכה בחול לצאת בשמירה יתרה הרבה.
יחואין צריך לומר שלא תצא בכל דבר שאינה נשמרת
יטבו, אע"פ שאותו דבר די לשמור בו בהמה אחרת. כיון שאינו די לשמור בו בהמה זו, אין
כדרך בהמה זו לעולם לצאת בדבר זה, והרי הוא לה משוי גמור:
כאב
כבלפיכך הנאקה, והיא גמלא נקיבה גדולה ולבנה, יוצאת בחטם, והוא טבעת של ברזל שנוקבין
כגחוטמה ומכניסין לה הטבעת. אבל אינה
כדיוצאת באפסר, שכיון שאינה נשמרת בו הרי הוא משוי לה.
כהוהלובדקים, והוא חמור הבא מן לוב, וכן הסוס
כושלנו, יוצאים בין באפסר (פירוש קבישטר"ו), בין בפרומביא (פירוש פרי"ג) והוא
כזרסן של ברזל. ואף שהאפסר די להם, אין הפרומביא להם שמירה יתרה הרבה, אלא יתרה קצת,
כחודרכם בכך פעמים רבות. ומכל מקום לא יצאו בשניהם יחד, באפסר ובפרומביא, אלא באחת מהן.
כטאבל הפרד והגמל והחמור יוצאין באפסר, אבל
ללא בפרומביא, מפני
לאשהפרומביא להם שמירה יתרה הרבה, ואין דרכם בכך (אבל השור לא יצא באפסר כמו שיתבאר):
לבג
לגוכל בהמה היוצאת באפסר, אין צריך למשכה באפסר, אלא מותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה
לדלנוי ותצא בו, שנוי זה דרכה הוא, שכן רגילות בחול לכרוך האפסר לנוי.
להבמה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו שהוא
לורגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו, כמו שיתבאר.
לזויש אומרים שאפילו
לחנוי הרגיל בכל אסור שתצא בו, שאין נוי לבהמה, ולא התירו לכרוך חבל האפסר סביב צוארה
לטאלא ברפיון קצת, שיוכל להכניס ידו במהרה בין הכריכה לצוארה כדי למשכה כשתרצה להשמט
מממנו, שבענין זה הוא רגילות לצאת בחול (ולענין הלכה, ברשות הרבים יש להחמיר כסברא האחרונה, אבל בכרמלית
מאשהיא מדברי סופרים יש להקל כסברא הראשונה) (ואעפ"כ
מבכיון שהוא דבר שאין בו צורך כלל, טוב להחמיר בכל מקום כסברא האחרונה):
מגד
מדמותר לטלטל האפסר או הרסן וליתנו על הבהמה היוצאה בו, ואין בו משום איסור טלטול, מפני
מהשמוכן הוא לבהמה. ובלבד שלא ישען על ראשה או גופה כשנותנו
מועליה
מזכמו שיתבאר:
מחה
מטאם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משוי, לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט
נמפיו. ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו:
נאו
נבכל בהמה שעסקיה רעים מותר שתצא בשמירה יתרה, ואע"פ שאין בנות מינה צריכות לאותה
נגשמירה ומשוי הוא להן, אינה משוי לה, כיון שהיא צריכה לכך ודרכה בכך בחול. ומותר
נדשתצא אפילו בב' מיני שמירות, כגון אפסר ורסן יחד, אם היא צריכה לכך. והכל לפי הענין:
נהז
נובעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות, שיש להם כמין אצעדה סביב צוארה וטבעת
נזקבוע בה, ומכניסין רצועה בטבעת ומושכין אותה בה, מותר שיצאו בשיר זה לרשות הרבים, ויכול
נחלמשכן בו כדרכו בחול. ומותר
נטגם כן לכרוך הרצועה סביב צווארן, כמו שנתבאר למעלה:
סלבובים, שחוזות, כבולות, כבונות וצרורות
ח
ח
סאאילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות, מפני
סבשדרכם לצאת כך בחול והרי זה כמלבוש להם. והרחלות
סגיוצאות שחוזות, והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים. ויוצאות
סדכבולות, והוא שקושרין אליתן כבולות למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. ויוצאות
סהכבונות, והוא שקושרין בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי.
סווהעזים יוצאות צרורות, והוא שקושרין מטלית
סזעל ראשי דדיהן. במה דברים אמורים כשקושרם שם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, שאז דרך
סחלהיות הקשר מהודק יפה, אבל אם קשרם שם כדי לשמור חלבם בדדיהן שלא יטפטף מהן לארץ, שאז
סטאין דרך להקפיד שיהיה מהודק יפה, אסור להניחן לצאת כך בשבת, גזרה שמא תפול המטלית מעל
עדדיהן וישכח ויביאנה בידו לביתו:
עאלטרוח בשביל צער הבהמה, ולא בשביל תענוגה
ט
ט
עבהחמור דרכו לצאת במרדעת אף כשאינו נושא משוי, מפני שטבע החמור הוא קר, ואפילו בתקופת
עגתמוז קר לו, ולכן נותנין עליו מרדעת לחממו, ואם קשר
עדלו המרדעת מערב שבת, מותר שיצא בה בשבת, שמלבושו
עההיא.
עואבל אם אינה קשורה לו לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו. ובשבת
עזאי אפשר לקשרה לו, מפני שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען עליו קצת, ונמצא משתמש בבעלי
עחחיים, וזה אסור מטעם שיתבאר:
עטי
פאבל לא יצא החמור באוכף, אע"פ שקשור לו מערב שבת, מפני
פאשאין האוכף מחמם אותו, ואין
פבדרכו לצאת בו אלא אם כן נושא משוי.
פגושאר כל הבהמות אף במרדעת לא יצאו, מפני
פדשאין דרכן בכך אלא אם כן נושאות משוי, לפי שאינן צריכות להתחמם כמו החמור:
פהיא
פומותר ליתן מרדעת על החמור בחצר מפני הצינה, ובלבד שלא יצא בה, כיון שאסור לקשרה לו. אבל על
פזהסוס ושאר הבהמות אסור ליתן מרדעת כלל אפילו בחצר, מפני
פחשנראה כאילו רוצה להטעינו משוי, וגם הוא
פטטורח שלא לצורך, כיון
צשאין לו צער מהצינה. ואף שיש לו תענוג מחימום המרדעת, לא התירו לטרוח בשבת בשביל תענוג
צאהבהמה, אלא בשביל צערה, כמו החמור
צבשיש לו צער מצינה אפילו בתקופת תמוז.
צגובשעה שהקור גדול ואנו רואים שיש צער להסוס,
צדוכן בימות החמה אם הזבובים רבים ומצערים להסוס, דינו כחמור ומותר להניח עליו מרדעת.
צהאבל אסור להניח אוכף על גבי החמור, כיון
צושאינו מחממו, ואין
צזצריך לומר על גבי סוס ושאר בהמות, שאינן צריכות חימום כלל.
צחובהמה שהיה עליה אוכף או מרדעת, אסור להסירן
צטמעליה, בין שהיא חמור או סוס או משאר בהמות, מפני שזהו טורח שלא לצורך. ואפילו אוכף
קשעל גבי חמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו מעליו לצננו, לא יטלנו מעליו בידו,
קאשאף שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף, מכל מקום מאיליו יצטנן כשינוח, שהחמור טבעו
קבקר, שאף בתקופת תמוז קר לו. אלא אם
קגהוא רוצה לצננו מיד, מתיר מתחתיו את החבל שהאוכף קשור בו, ומוליך ומביא את החמור בחצר
קדעד שיפול האוכף מאיליו:
קהיב
קואין תולין לחמור טרסקל, והוא סל מלא שעורים שתולין לבהמה בצוארה ונותן פיה לתוכו ואוכלת,
קזותענוג בעלמא הוא שלא תצטרך לשוח צוארה לארץ, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים
קחוסייחים שצווארן קצר ומצטערים לשוח לאכול מעל גבי קרקע, מותר לתלות להן טרסקל בצוארן
קטבחצר. אבל לא יצאו בו, שמשוי הוא להן:
קיזנב שועל, זהורית, כיס, חסום, סנדל, אגד, קשקשים ושליא
יג
יג
קיאלא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שבין עיניו
קיבשעושים לו לנוי, שנוי זה אינו רגיל בכל, אלא מקצת אנשים עושים כן. ולא יצאו
קיגעזים בכיס שבדדיהן, שקושרים אותו כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים, שהיו דדיהן גסים, גזרה
קידשמא יפול הכיס ויביאנו בידו, שאין דרך לקשור יפה כיס זה בקשר מהודק. ולא תצא פרה בחסום
קיהשבפיה, שחוסמין פיה שלא תרעה בשדות אחרים, שכיון שאינו שמירת גופה הרי זה משוי. ולא
קיותצא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף, גזירה שמא יפול מרגליה ויביאנו בידו. אבל
קיזיוצאת באגד שעל גבי המכה, ובקשקשים שעל גבי השבר, והם שני לוחות שקושרים סביב עצם הנשבר
קיחשלא ינוד אנה ואנה עד שיתחבר. ויוצאת בשיליא המדולדלת בה, שיצתה מקצתה ותלויה בה:
קיטזוג, חותם, מטוטלת, עקוד ורגול, חבל ואפסר
יד
יד
קכזוג
קכאהתלוי בצואר בהמה או כלבים וחתולים ועופות, אם פוקקו
קכבבצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל בתוכו ולא ישמיע קול של שיר כדרך הזוגין, מותר שתטייל בזוג זה בחצר.
קכגאבל לא תצא בו לרשות הרבים, אפילו
קכדהיא עיר המעורבת, בין אם
קכההוא בצוארה בין אם הוא ארוג בכסותה (פירוש
קכוכגון סוסים מעולים שמכסים אותם בכסות כדי שלא יטנפו, ואין
קכזכסות זו חשובה משוי, כיון שדרכם בכך, וכמ"ש למעלה ברחילות
קכחהכבונות), מפני מראית העין, שנראה כאלו מוליכה לשוק למכור, שאז הוא דרך לתלות להזוג
קכטלנאותה בפני הקונים, אבל בחצר
קלאין שם רואים שיחשדוהו.
קלאואף שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין
קלבאסרו אפילו בחדרי חדרים. מכל מקום
קלגכאן שאף אם יעשה כן במקום רואים לא יחשדוהו באיסור של תורה, אלא באיסור מקח וממכר שהוא
קלדמדברי סופרים, לא החמירו
קלהכל כך לאסור אף במקום שאין רואים. וכן הדין בכל כיוצא בזה.
קלו(חסר כאן. עיין
קלזמג"א
קלחואליה זוטא
קלטומרדכי
קמודרכי משה
קמאוצ"ע בס' התרומה):
קמבטו
קמגלא תצא בהמה בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה, גזירה
קמדשמא יפסק ויפול ויביאנו בידו. ואפילו הוא ארוג בכסותה, שלא חלקו חכמים:
קמהטז
קמולא יצא הגמל במטולטלת, והוא כמו כר קטן מלא מוכין שנותנין תחת זנבו, שלא תשחית הרצועה
קמזאת הבשר, גזרה שמא יפול מעליו ויביאנו בידו. ואפילו
קמחאם הוא קשור לו בזנבו חוששים שמא ישמט ויפול. אלא אם כן קשור לו בזנבו ובחטוטרתו, שכיון
קמטשקשור בשניהם אין לחוש שיפול. וכן אם
קנקשור בשלייתה יוצאה בו, שבוודאי לא תנתחנו שיפול מעליה, מפני שיכאב לה אם תנתחנו:
קנאיז
קנבלא יצא הגמל עקוד ולא רגול, וכן שאר כל הבהמות. ואיזהו עקוד שקושר ידו אחת עם רגלו,
קנגורגול שכופף רגלו אחת למעלה וקושרה שם, כדי שלא ילך אלא על ג' רגלים שלא יוכל לברוח (גזרה
קנדשמא יפול החבל מעל רגליו ויביאנו בידו):
קנהיח
קנולא יקשור גמלים זה בזה, והוא תופס בידו אפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו, ואפילו
קנזאינן אלא שנים, ואפילו היו קשורים זה בזה מערב שבת לא ימשכם כן בשבת, אפילו
קנחהיא עיר המעורבת, מפני
קנטשנראה כאילו מוליכם לשוק למכור. אבל אם
קסתופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר. וכן שאר
קסאכל הבהמות
קסב(ועיין ביו"ד סימן רצ"ז):
קסגיט
קסדהמוציא בהמה ומושכה בחבל האפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, מפני
קסהשדומה כמו שנושא חבל טפח זה בידו, ואינו נראה שהוא מהאפסר שעל הבהמה. ומכל
קסומקום אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור, אלא אם כן הוציא ב' טפחים, אלא שלענין
קסזמעשה צריך להחמיר שלא יצא אפילו טפח אחד מידו.
קסחוצריך שהחבל שבין ידו לבהמה יהיה גבוה מן
קסטהארץ טפח או יותר, דהיינו שיזהר שלא להניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד
קעכל כך באמצעו עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ, כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו, שאם לא כן
קעאאין נראה שאוחז ראש האפסר בידו אלא חבל אחר. ואם החבל
קעבארוך הרבה, יכרוך אותו סביב צוארה, כמו שנתבאר
קעגלמעלה:
קעדסולם, רצועה, חוטין, עגלה, עול, זמם, עור שרץ וקמיע
כ
כ
קעהלא יצא החמור בסולם שבצוארו, והם לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יוכל לחכך מכתו בשיניו,
קעוולוחות אלו חשובים יותר מקשקשים שעל גבי השבר, ואם יפלו מעליו יחוס עליהם ויביאם בידו,
קעזלכן לא יצא בהם.
קעחוכן לא יצא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת
קעטעבה שעושים מקש, וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה
קפזה להגן שלא תכה זו בזו.
קפאואין התרנגולים יוצאים בחוטין שקושרים ברגליהם
קפבשלא יתחלפו באחרים, ולא ברצועה
קפגקצרה שקושרים בה שתי רגליהם יחד כדי שלא יוכלו להרים רגליהם להתיז שלא ישברו את הכלים.
קפדואין האילים יוצאים בעגלה קטנה שתחת אליותיהם,
קפהשעושים להם כן שלא תלקה האליה בסלעים וטרשים כשתהא נגררת בארץ.
קפוואין העזים יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהן
קפזכדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבראשיהן. שבכל
קפחאלו יש לחוש שמא יפלו ויביאם בידו.
קפטולא יצא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו
קצשיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל. ולא בזמם
קצאשמניחים בפיו של עגל כדי שלא יינק מהפרה כשהיא במרעה (שכיון שאינו לשמירת גופו, משוי
קצבהוא לו).
קצגולא תצא פרה בעור שרץ שנימיו חדין כמחט,
קצדוקושרים עורו בדדי הבהמה שלא יינקוה שרצים.
קצהולא ברצועה שקושרים לה בין קרניה, בין שקשרה
קצולשימור, דהיינו לאחזה ולמשכה בה כשתרצה לברוח, בין שצבעה וקשרה לה לנוי, מפני שנוי
קצזזה אינו רגיל בכל והרי הוא משוי. ושימור
קצחאין הפרה צריכה כלל, שאין דרכה לברוח. וכן הדין
קצטבשור.
רולכן לא יצאו שור ופרה בחבל שבצוארם, שמשוי הוא להם. אבל עגלים
ראמותר, מפני שהם מורדים בקל, וצריכים שמירה, ודרכם לצאת באפסר לפעמים:
רבכא
רגהבהמה יוצאה בקמיע שהוא מומחה, אבל לא בקמיע שלא נתמחה עדיין לבהמה, אע"פ שנתמחה
רדלאדם. מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו למעלה, ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע
רההזה, מה שאין כן לבהמה:
רובכרמלית ובחצר
כב
כב
רזכל דבר שאסור שתצא בו הבהמה לרשות הרבים מפני שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי
רחסופרים לדברי הכל, אף שהיא הוצאה שלא כדרכה, כמ"ש בסי'
רטש"ג
ריביציאת האשה.
ריאוכל דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו
ריבבחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא
ריגבו לכרמלית, להמתירין כן בתכשיטי אדם כמ"ש שם. אבל להאוסרים
רידשם,
ריההוא הדין שאסור גבי בהמה. וכבר נתבאר שם שכל אדם
ריויש לו להחמיר לעצמו כדברי האוסרים.
ריזאבל לדברי הכל מותר שתצא הבהמה בחצר (אפילו
ריחבדבר שאסור שתצא בו מן התורה), שאף שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא
ריטבו לרשות הרבים כמ"ש שם, מכל מקום
רכבבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל:
רכאהשתמשות בבהמה
כג
כג
רכבאין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא נשענים
רכגעליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר. שכללו
רכדחכמים כל שימוש בבעלי חיים בכלל גזרת הרכיבה, שגזרו
רכהעליה משום שמא יבא לחתוך זמורה מאילן המחובר כדי להנהיג בה הבהמה שרוכב עליה.
רכוואפילו בצדי הבהמה אסור להשתמש, כגון לשפשף
רכזהתינוק בצדי גבה כדי לשעשעו, וכן להסמך
רכחלצדה.
רכטאבל צדי צדדין, כגון
רלשדבר אח[ד] מונח על צדי גבה או על שאר צדדיה, והוא משתמש בצדי אותו דבר, הרי זה מותר.
רלאאבל אסור להשתמש על גבי אותו דבר המונח על
רלבצדה, מפני שהוא כמשתמש על צדה ממש. לפיכך קרון שהבהמה מוליכה אותו בתוך התחום, אע"פ
רלגשנכרי מנהיג הבהמה, אסור ליכנס לקרון, מפני
רלדשידות הקרון הן על צדי הבהמה, והידות עם גוף הקרון הכל דבר אחד, והנכנס לקרון הרי זה
רלהמשתמש בדבר המונח על צדי הבהמה, ולא התירו אלא להשתמש בצדי אותו דבר. וגם על
רלוהדף היוצא מאחורי הקרון אסור לישב, מפני שהקרון עם כל המחובר בו ויוצא ממנו הכל נחשב
רלזלדבר אחד, ואסור להשתמש על גביה אלא בצדיהם.
רלחאבל ספינה שמוליכות אותה בהמות ההולכות בשפת
רלטהנהר, מותר לילך בה בשבת, שכיון
רמשהבהמות הולכות רחוק ממנה, הרי הוא צדי צדדים. וגם אין
רמאלחוש בהולך בספינה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמות, כמו שיש לחוש ביושב בקרון, כמ"ש
רמבבסי' רמ"ח:
רמגכד
רמדמי שעלה על גבי בהמה בשבת, אפילו עלה במזיד, שהיה ראוי לקנסו שישב עליה כל השבת ולא
רמהירד ממנה עד לערב, כמו שקנסו בעולה על גבי אילן בשבת. אעפ"כ
רמומשום צער הבהמה לא רצו לגזור על זה, וצריך לירד ממנה מיד.
רמזוכן פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער
רמחבעלי חיים.
רמטואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול,
רנהרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו, שאין
רנאאיסור טלטול מוקצה אלא בידיו, כמו שיתבאר בסי' שי"א.
רנבואינו רשאי להניח המשוי עליה עד למוצאי שבת
רנגמפני צער בעלי חיים.
רנד(ואם יגיע לו הפסד אם יפול המשוי, נתבאר
רנהבסימן רס"ו):
רנוכה
רנזוצריך ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה (ואם ב'
רנחשקין מונחים על החמור, אחד מימינו ואחד משמאלו, ובראש כל אחד מהשקין רצועה אחת, וקושרים
רנטאותן שתי הרצועות יחד, ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן,
רסואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביה השקין מעט, ונמצא שנסמכים השקין על צדי הבהמה כשמגביה
רסאאותם, אסור לפורקם בשבת מעל החמור):
רסבבהמה שנפלה לאמת המים
כו
כו
רסגבהמה שנפלה לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת, ואם המים
רסדעמוקים, שאי אפשר לפרנסה שם, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. ואע"פ
רסהשמבטל כלי מהיכנו, שהרי כשנשרו הכרים במים שוב אינן ראויים לכלום בו ביום (שאי אפשר
רסולשטחן לנגבן כמ"ש בסי' ש"א), לא גזרו
רסזחכמים על זה במקום צער בעלי חיים, שצער
רסחבעלי חיים הוא מן התורה.
רסטאבל אסור להעלות הבהמה בידו, אם לא עלתה
רעעל גבי הכרים, אפילו אם תמות שם, מפני שהיא מוקצה, ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום
רעאצער בעלי חיים, שיש כח
רעבביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (ויש מתירין להעלותה
רעגבידים משום צער בעלי חיים. ויש לסמוך על דעתם במקום הפסד מרובה).
רעדאבל (לדברי הכל) מותר לומר לנכרי להעלותה:
רעההמראה
כז
כז
רעווכן מותר לומר לו להמרות האווזות
רעזפעם אחת ביום, משום צער בעלי חיים, שאינן יכולות לאכול. ואם אין
רעחשם נכרי מותר לישראל להמרותן, אע"פ
רעטשאסרו המראה בשבת כמ"ש בסי' שכ"ד, משום
רפצער בעלי חיים התירו. ומכל מקום טוב לעשות על ידי קטן:
רפאחליבה וגבינה על ידי נכרי
כח
כח
רפבהדש הוא מאבות מלאכות. וכל המפרק
רפגאוכל או משקה ממקום שנתכסה בו, כגון החולב את הבהמה, שמפרק החלב מהדד, הרי זה תולדת
רפדהדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת.
רפהואינו חייב אלא כשחולב לתוך כלי ריקן. אבל
רפואם חולב לתוך כלי שיש בו אוכלין פטור, מפני שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין
רפזשם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, ודדי הבהמה הם גם כן אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל,
רפחואין בזה משום מפרק. ואינו דומה לדש שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם
רפטשני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו. וכן החולב
רצלכלי ריקן, שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין
רצאזה בזה, ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו. מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו
רצבדבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה
רצגמעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה.
רצדומכל מקום מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו
רצהלתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל
רצועליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל, הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך
רצזהפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה, מותר לחלוב לתוך האוכלין, ע"ד
רצחשיתבאר בסי' תק"ה:
רצטכט
שמותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת, מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה
שאלנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן
שבהתורה.
שגומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו, או יחזור
שדויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט, כדי שלא
שהיהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו. שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים,
שואבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו, שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש,
שזוהרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו, ששלוחו של אדם כמותו. ואף שאין אומרים כן אלא בישראל
שחשנעשה שליח לישראל, מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויום טוב וכיוצא בהן, אף בנכרי
שטשנעשה שליח לישראל שיהא נחשב כמותו ממש כשעושה בשבילו. אבל כשעושה
שיבשביל עצמו, לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות, וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז, וכאן
שיאהתירו משום צער בעלי חיים:
שיבל
שיגבמה דברים אמורים (א) כשאמר להנכרי לחלוב. אבל אם נכרי חלב מעצמו, מותר ליטול ממנו
שידהחלב בחנם, ואין צריך לקנותו ממנו אפילו
שיהבדבר מועט (מפני שכל נכרי העושה מעצמו בודאי מתכוין לטובתו שיקבל טובת הנאה מהישראל
שיובשביל זה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב, והרי
שיזזה כחולב לעצמו):
שיחלא
שיטוכל זה בנכרי שאינו עבדו, אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים, אין צריך לקנות
שכמהם החלב, אף אם אמר להם לחלוב בשבת, מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו
שכאכל שכרם בסוף שנתם, שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב:
שכבלב
שכגוכל
שכדזה לאכול החלב למוצאי שבת. אבל (ב) בשבת עצמה
שכהאסור
שכואפילו לטלטלו, אפילו חלבה הנכרי מעצמו, ואפילו היא בהמת הנכרי, מפני שגזרו חכמים על משקים
שכזשזבו מהפירות בשבת מאליהם, או על ידי נכרי, לאסרם עד למוצאי שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ ושכ"ה. ובכלל
שכחגזרה זו הוא גם כן החלב שנחלב בשבת, שהוא
שכטגם כן משקה הנולד בשבת. וכיון שאסור באכילה אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו
שלראוי לבו ביום.
שלאואף אם חלבה לתוך האוכלין, שאין על החלב
שלבתורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו, אעפ"כ
שלגאסור עד הערב, אם לא
שלדנחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן, בענין שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד שם בשבת,
שלהשאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת, שדם נעכר ונעשה חלב. ואף שהיה
שלודעתו עליו מבעוד יום, אין זה מועיל כלום, כיון שלא היה אז עדיין בעולם. ואינו דומה
שלזלשאר נולד בשבת, שמותר, מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת, כמו שיתבאר
שלחבסי' ש"ח.
שלטומה שהתירו ביום טוב לחלוב לתוך האוכלין,
שמהוא מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה, שאם היה רוצה היה שוחטה
שמאואוכל גם החלב שניתוסף בה ביום טוב, מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה, אם כן גם כשנחלב
שמבממנה בחייה אינו אסור משום נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל, שהוא עם גוף הבהמה הם כמו דבר אחד, ששניהם
שמגתורת אוכל עליהם, והרי זה אוכל שנפרד מאוכל, ואין תורת נולד עליו אע"פ שהוא מעשה
שמדחדש. משא"כ בשבת, שאין הבהמה ראויה לאכילה, הרי החלב שנחלב ממנה נקרא נולד גמור,
שמהשנולד בעולם בשבת:
שמו**לד
שמזהגבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל, אם עושות בבית ישראל,
שמחאע"פ שעושות מעצמן שלא מדעת הישראל, שבודאי מתכוונות לטובת עצמן, למצוא חן בעיני
שמטהישראל, כמ"ש בסי' ד"ש, אעפ"כ
שנצריך למחות בידן, מפני מראית העין שיאמרו שלדעתו הן עושות, כיון שעושות בביתו, וכמו
שנאשנתבאר בסי' רנ"ב. ועוד,
שנבשכיון שעושות מחלב שלו והוא רואה ושותק להן, הן מבינות שהוא חפץ בכך, ולדעתו הן עושות,
שנגכמו שנתבאר שם:
שנדרכיבת נערו הנכרי
לה
לה
שנהמי שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי
שנונושא את עצמו, ואין
שנזאיסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים, ובבהמתו
שנחלא גזרו.
שנטאבל צריך למנעו שלא יתן עליה בגדיו שפשטם
שסמעליו, ולא שום דבר:
שסאמסירה לרועה נכרי
לו
לו
שסבמותר למסור סוס או חמור לרועה נכרי, ואין חוששים שיעשה בהם מלאכה בשבת, מפני שמתיירא
שסגשלא יהא נתפס כגנב אם ישתמש בהם. ואינו
שסדדומה למשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה בחול ומתנה עמו שתנוח בשבת, ואעפ"כ אסור
שסהמפני שאין הנכרי נאמן על כך, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו. לפי ששם
שסואינו נתפס כגנב אם יעשה בה גם בשבת, כיון שהשבת היא בתוך משך זמן שאלתו שהיא מסורה
שסזלו למלאכה, משא"כ הרועה שאין הבהמה מסורה לו כלל למלאכה, אף בחול, אלא לרעותה
שסחבלבד, הרי הוא נתפס כגנב אם ישתמש בה. ואם רואה
שסטאותו או נודע לו שעושה בה מלאכה בשבת, חייב למחות בידו:
שעלז
שעאמי שקנתה בהמתו שביתה בבין השמשות אצל הרועה השובת חוץ לתחום העיר, ובשבת יצאה מתחום
שעבהרועה לתחום שלו, אסור להביא בידו לביתו, מפני שאין לה שם אלא ד' אמות, כדין
שעגאדם היוצא חוץ לתחום שקנה בו שביתה בין השמשות, כמו שיתבאר בסי' שצ"ו.
שעדאבל מותר לו לקרותה שתבא אחריו עד ביתו,
שעהכיון שאינו מוליכה בידים, אלא היא הולכת מעצמה על ידי קריאתו, ואיננו מוזהר למונעה
שעומזה, שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי בהמתו, כמו שיתבאר. ואפילו
שעזאם יצאתה חוץ לתחום שלו וחוץ לתחום שלה, יכול לקרותה שתבא אצלו. ואין
שעחחוששים אם נתיר לו זה שמא יבא לילך אצלה חוץ לתחום כדי להביאה לביתו, מפני
שעטשאין בהול על בהמתו כל כך לעשות איסור בשבילה, כמו שיתבאר
שפבסי' של"ב:
שפאלח
שפבמותר למסור בהמה לרועה אפילו בשבת, אע"פ שבבין השמשות קנתה הבהמה שביתה אצל הישראל
שפגבעלה אלפים לכל רוח ובשבת יוליכנה הרועה לרעות חוץ לתחום, אין בכך כלום, שאין אדם מוזהר
שפדעל תחום בהמתו. ואפילו
שפהאם יוליכנה חוץ לי"ב מיל, שיש אומרים שתחום
שפוזה מן התורה, מכל מקום אינו נקרא בשם עשיית מלאכה אלא הוא איסור בפני עצמו, ואין אדם
שפזמצווה אלא שתשבות בהמתו מעשיית מלאכה, ולא מהליכה חוץ לתחום. ולא קנתה הבהמה שביתה
שפחאצלו אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה, אפילו מי שיכול לילך שם
שפטבעצמו, כגון שהניח עירובי תחומין שם. אבל מה שהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו בלא אמירת
שצהישראל, אע"פ שהישראל מסרה לו, אין זה חמור ממה שהוא קורא לה והיא באה אחריו שהתירו
שצאחכמים.
שצבויש מי שאוסר למסרה
שצגלו בשבת, אפילו אם ידוע שלא יוליכנה חוץ לי"ב מיל אלא חוץ לאלפים. וטוב לחוש לדבריו.
שצדובמקום שנהגו להחמיר שלא למסור אף ביום ו', אם נהגו
שצהכן כדי לעשות סייג וגדר אין להתיר להם. ואם נהגו כן מחמת טעות שהיו סבורים שיש איסור
שצובדבר, מתירים בפניהם ומודיעים להם שהוא מותר גמור.
שצזואף אם הרועה מוליך הבהמה מבית הישראל בשבת
שצחעצמה,
שצטכיון שמסרה לו מערב שבת לא קנתה שביתה כלל אצל הישראל כמו שיתבאר בסימן שצ"ז. ואף שקנתה
תשביתה כרגלי הרועה הנכרי, מכל מקום כיון שחפצי נכרי אין קונין שביתה אלא משום שגזרו
תאעל בעלים נכרים משום בעלים ישראל כמו שיתבאר בסי' ת"א, אין להחמיר
תבכל כך לגזור אף כשהנכרי מוליכה חוץ לתחום מעצמו, אף שהישראל מוסרה לו, כיון שרבים מתירים
תגבכל ענין:
תדקונטרס אחרון
(א) במה דברים אמורים כשאמר כו'. אף
(א) במה דברים אמורים כשאמר כו'. אף
תהשלפי דעת המג"א בסי' רע"ו, שפסק כר' שמחה, דבעושה משל ישראל צריך
תולמחות אף שעושה מאליו, יש לומר דהכא נמי עכ"פ צריך לקנות החלב, כי היכי דליעבד
תזאדעתא דנפשיה.
תחמכל
תטמקום כיון שהמג"א מיקל כאן לגמרי, וכן
תימשמע מלשון השו"ע וב"י שדעתו להקל, אין להחמיר
תיאכלל.
תיבכי
תיגבלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב. ובפרט שכן משמע מפשט
תידלשון הרשב"א ושו"ע סימן ד"ש, דאף שרואהו עושה משלו
תיהאין צריך להפרישו, עיין שם בב"י. וכן משמע בסי' ש"ז
תיוס"ב, ומקור הדין שם מספר
תיזהתרומה, דפליג עם ר' שמחה בהגהות
תיחמיימוניות
תיטעיין שם.
תכובשגם
תכאשיש לומר, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא שגוף
תכבהישראל נהנה. ואף שאסור לו ליהנות,
תכגמכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות,
תכדעיין סי' רנ"ב במג"א ס"ק י"א, ויש לומר דמהאי טעמא
תכהנמי צריך למחות. עיין מג"א סי' שכ"ה ס"ק כ"ט. ובהא אתי שפיר מ"ש
תכובהגהות מיימוניות דמותר למחות בעבדים המכבים
תכזנרותיו, ומשמע דאינו צריך למחות, כמ"ש המג"א סי' רע"ו, והיינו משום שאין גוף
תכחישראל נהנה מכביה כמו מהדלקה. ומשום הכי כאן בסעיף כ"א הניח בצ"ע, ולא
תכטהחליט לאיסור כמו בסי' רע"ו.
תלאבל
תלאאין לומר דר' שמחה נמי לא אסר אלא במדורה, דהא מייתי ראיה מירושלמי דאיירי בכביסת כלים.
תלבעיין במ"ש בסי' רנ"ב:
תלג(ב) בשבת עצמה כו'. מה
תלדשכתב המג"א כיון דאינה ראויה לאכילה
תלההוי מוקצה, צע"ג, דבהדיא אמרינן בריש ביצה שבת דעלמא תשתרי, אי
תלולא משום גזירה. וכן פסקו הרי"ף ורא"ש ושאר פוסקים. וכן כתב
תלזמג"א עצמו ריש סי' שכ"ב, ומאי שנא חלב מביצה.
תלחעיין שם בר"ן, ובהגהות אשר"י.
תלטועוד, מאי שנא מבהמה עצמה שנשחטה, דלא הוי מוקצה משום דלא דחיא בידים, כמבואר בסי'
תמשי"[ח], עיין שם בב"י. וכל שכן בחלבה, דהא
תמאאפילו הר"ן שמחמיר בבהמה עצמה, כמבואר
תמבבב"י שם, מיקל בחלבה, כמבואר בדבריו ריש פרק קמא דביצה,
תמגעיין שם ובפרק חבית.
תמדומשום משקין שזבו אין לאסור
תמהבלתוך האוכלין, דאם לא כן אף ביום טוב ליתסר,
תמוכמו ביצה שנולדה ביום טוב לרבי יצחק בפרק קמא דביצה. ואין לומר דשאני הכא
תמזדאיכא למיגזר שמא יחלוב בעצמו, דהא אף אם יחלוב בעצמו
תמחליכא איסורא דאורייתא, והוי ליה גזירה לגזירה.
תמטוצריך לומר דכולה חדא גזירה היא
תנעם משקין שזבו, אם כן ביום טוב נמי, כמו ביצה למאן דסבירא ליה כולה חדא גזרה היא. ועוד,
תנאדלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה לא חיישינן אלא במידי
תנבדאתי ממילא, כמו שכתב הר"ן ספי"ו, והכי קיי"ל כמ"ש
תנגבסי' ש"י, אלא דאסור משום שלא
תנדתחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לעל ידי נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שם.
תנהואם כן, לתוך האוכלין ודאי לא הוי בכלל משקין שזבו, מדשרו ביום טוב. וכן הוא בהדיא
תנובמלחמות בשם הגאונים והרי"ף
תנזבתשובות כמ"ש שם.
תנחועיין
תנטבעירובין דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה כל שכן כו', דאפילו לרבי שמעון לא הוי שרי במשקין שזבו,
תסאף בלא גזירת שמא יסחוט, אם לא משום דמעיקרא נמי אוכלא עיין שם.
תסאואפילו
תסבהכי
תסגשרי רבי שמעון בשמן של בדדין, אע"ג דלרבי יהודה הוי נולד משום דאינו ראוי מחמת
תסדהקורה, כמו שכתבו התוספות (בשבת די"ט ע"ב).
תסהועל כרחך צריך לומר דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה, אלא לענין נולד דרבי יהודה,
תסודאינו דבר חדש ממש, אבל לא לענין נולד דרבי שמעון שהוא דבר חדש ממש, וזה אינו חדש ממש
תסזכיון שהיה יכול להגביה הקורה, אע"פ שהסיח דעתו מלהגביהה בבין השמשות. ואם כן יש
תסחלומר הכי נמי בנידון דידן, דאף שביצה שנולדה ביום טוב נקרא נולד לבית
תסטשמאי, בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף לס"ד דלית להו מוקצה, ואית להו נולד דרבי
תעיהודה, עיין ר"ן ומהרש"א ריש פ"ק
תעאדביצה ותוס' שם, מכל מקום לענין נולד
תעבדרבי שמעון, אוכלא דאפרת הוא,
תעגכמו שמן של בדדין.
תעדולהכי שרי ביום טוב אבל לא בשבת, כדמוכח בתוספות
תעהבשבת שם גבי צואה, דאי לא הוי
תעומאתמול במעיו לא מהני דעתיה עילויה. ואף שכתב כן לרבי יהודה, מכל מקום הוא הדין לרבי
תעזשמעון, דדמי לאפר שהוסק ביום טוב בסי' תצ"ח. וצ"ע:
תעח[1167] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
תעט(א)
תפדברים שמשתמרת על ידם (ס"א-ז).
תפא(ב)
תפבלבובים, שחוזות, כבולות, כבונות וצרורות (ס"ח).
תפג(ג)
תפדלטרוח בשביל צער הבהמה, ולא בשביל תענוגה (ס"ט-יב).
תפה(ד)
תפוזנב שועל, זהורית, כיס, חסום, סנדל, אגד, קשקשים ושליא (סי"ג).
תפז(ה)
תפחזוג, חותם, מטוטלת, עקוד ורגול, חבל ואפסר (סי"ד-ט).
תפט(ו)
תצסולם, רצועה, חוטין, עגלה, עול, זמם, עור שרץ וקמיע (ס"כ-כא).
תצא(ז)
תצבבכרמלית ובחצר (סכ"ב).
תצג(ח)
תצדהשתמשות בבהמה (סכ"ג-ה).
תצה(ט)
תצובהמה שנפלה לאמת המים (סכ"ו).
תצז(י)
תצחהמראה (סכ"ז).
תצט(יא)
500חליבה וגבינה על ידי נכרי (סכ"ח-לד).
501(יב)
502רכיבת נערו הנכרי (סל"ה).
503(יג)
504מסירה לרועה נכרי (סל"ו-ח).
505[1168]
506ס"ז (אדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך), ושם נסמן
507(הערה מד).
508[1169]
509לבוש ס"א (אזהרה זו על בעל הבהמה נאמרה, שאין ציווי שייך בבהמה, לפיכך כשם
510שמוזהר האדם על עצמו שלא להוציא משא ברשות הרבים, כן הוא מצווה על בהמתו שלא יניח
511אותה לשאת משאות ברשות הרבים בשבת). מ"א סקט"ז (דשלהי פרק במה בהמה
512יוצאה, משמע, היא מעצמה אסור).
513[1170]
514רש"י נא, ב ד"ה במה (ומידי דמינטרא ביה בהמה, הוי תכשיט ואורחא, ולא הוי
515משוי, ומידי דלא מינטרא ביה, הוי משוי). הובא ב"י ריש הסי'.
516[1171]
517טור ושו"ע ס"א (בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו).
518[1172]
519סעיף ב.
520[1173]
521ספר התרומה סי' רלו (לא הוי שמירה יתירא רק מעט ושריא, דדווקא שמירה היתירה הרבה
522אסור ... שאין יכולין לדקדק בשמירה שלא להוסיף כלל ... הוי שמירה יתירה מעט,
523ומותרת). ט"ז סק"א (שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית, אפילו אם היתה
524נשמרה בדבר מועט מזה, מותר, דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט).
525וכדלקמן (הערה 1178).
526[1174]
527כרב נב, א (רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר אסור (דפרה מינטרא בלא אחיזה,
528אלא מוליכה לפניו, וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא, רש"י). ורב חייא בר אבין
529אמר שמואל לנוי אסור, לשמר מותר (קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא, רש"י)).
530רי"ף כד, א (ואף על גב דאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר נטירותא יתירתא לא
531אמרינן משוי הוא ליה, לית הלכתא כותיה, דהא רב פליג עליה ואמר נטירותא יתירתא משוי
532הוא ליה). רמב"ם פ"כ ה"ח (שכל שמירה מעולה ... משאוי הוא לה).
533מ"מ שם (ופסקו בהלכות וכל הגאונים כרב באיסורי, וכן פסק רבינו, ועיקר).
534שו"ע ס"א (הוי נטירותא יתירתא ביותר, והוי משאוי).
535[1175]
536גמרא נא, ב (נאקה באפסר לא תיבעי לך, כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא). רמב"ם
537שם (שכל ... שמירה פחותה, משאוי הוא לה). מ"מ שם (בשאינה משתמרת בכך, מוסכם
538הוא בגמרא).
539[1176]
540משנה נא, ב (ונאקה בחטם). גמרא שם (מאי נאקה בחטם, אמר רבה בר בר חנה נאקתא חיורתי
541(שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת, רש"י), בזממא דפרזלא (נוקב את חוטמו ומכניסו
542בתוכו, והוא כמין טבעת, רש"י)). ערוך ערך נקה (כשראויה למשאוי, קורין לזכר
543גמל, ולנקבה נאקה, ופירוש נאקה חיורתי, גמלא חיורא בחורה). טור ושו"ע שם (נאקה
544יוצאת בזממא דפרזלא, שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו).
545[1177]
546גמרא שם (נאקה באפסר לא תיבעי לך, כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא).
547[1178]
548לענין לובדקים – במשנה שם (ולובדקים בפרומביא), ובגמרא שם (חמרא לובא),
549ופרש"י (חמור הבא ממדינת לוב), ובברייתא שם (מתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאין
550באפסר), ופרש"י (דלובדקי נמי מינטרא ביה). תוס' נב, א ד"ה אמר (דתנן
551ולובדקים בפרומביא, אע"ג דסגי לה באפסר, כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים
552באפסר ... ויש לומר דלא הוי נטירותא יתירתא, ואורחיה נמי בהכי, ולא חשיב משוי).
553ב"ח ריש הסי' (ואם תאמר אמאי יוצא לובדקם בפרומביא הלא סגי לה באפסר כדפרישית.
554ויש לומר דלובדקם דרכו בחול בפרומביא, אלא דבאפסר נמי שמורה, ולא אמרינן דנטירותא
555יתירא משוי הוא אלא בשאין דרכו בחול כגון גמל בחוטם). וכדלעיל (הערה 1173).
556ולענין סוס – נתבאר בתוס' שם (ויוצא סוס
557ברסן דאורחיה בהכי, או באפסר, אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור). טור ושו"ע שם (וסוס
558יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ"ו, אבל לא בשניהם).
559[1179]
560רבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו נא, ב (ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל
561והחמור). טור (לגירסת הב"י).
562ואף שכתב בשו"ע שם (ופרד וחמור
563וסוס יוצאים באפסר או ברסן). כתב על זה הב"ח (מיהו פרד וחמור אסורים בפרומביא,
564דהכי משמע להדיא (נא ב) בעובדא דלוי בריה דרב הונא בר חייא, דקאמר לרבה בר רב הונא,
565חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת, אלמא דסתם חמור פשיטא דאסור
566לצאת בפרומביא). ומ"א ס"ק ב (וסוס יוצא ברסן וכו', כצ"ל. וכן הוא
567בטור. אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא, כמ"ש ס"ג (ב"ח)).
568ט"ז סוף סק"ב (אע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומביא, דלא
569הוה נטירתא יתירה הרבה, מכל מקום גבי גמל מוכח דאי אפשר לומר כך). אליה זוטא
570סק"ב (הפרישה ומלבושי יום טוב וב"ח חולקים, דפרד וחמור אין יוצאין ברסן,
571רק באפסר).
572[1180]
573לקמן סוף ס"כ (ושימור אין הפרה צריכה כלל, שאין דרכה לברוח. וכן הדין בשור).
574[1181]
575משנה שם (יוצאין בשיר ונמשכין בשיר), ובגמרא נב, א (מאי יוצאין ומאי נמשכין, אמר
576רב הונא או יוצאין כרוכין (הרצועה סביב צוארן, ואע"פ שאינו אוחזה, לאו משוי
577הוא, דלנוי נמי אורחייהו הוא, רש"י), או נמשכין (שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת
578השיר, רש"י). ושמואל אמר יוצאין נמשכין (דנטירותא אורחא הוא, רש"י),
579ואין יוצאין כרוכין (דלנוי לאו אורחא הוא, רש"י)). וקיי"ל כרב הונא. טור
580ושו"ע ס"א (ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו).
581[1182]
582רשב"א נג, א ד"ה לא יצא (ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול, אפילו בשבת
583שרי ... אבל רצועה בקרני פרה, וזהורית שבין עיני הסוס, אינו רגיל בכל, אלא מקצת
584אנשים עושין כן לעתים, ולפיכך אסור דהוה ליה כמשוי). ר"ן כד, רע"ב (ואם
585תאמר היכי שרי הכא כרוכין לנוי, והא תניא לקמן (נג, א) דלא יצא הסוס בזהורית שבין
586עיניו, כלומר שתולין בו לנוי, אלמא לנוי בבהמה אסור, ובגמרא נמי אמרינן דבין לרב
587בין לשמואל, פרה ברצועה שבין קרניה לנוי אסור. יש לומר דלנוי הרגיל בחול, אפילו
588בשבת שרי, אבל רצועה בקרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל, אלא מקצת
589אנשים עושין כן לעתים, ומשום הכי אסור דהוה ליה כמשוי). מ"מ פ"כ
590הי"ג (ויש מי שתירץ, דנוי הרגיל לכל בחול, אפילו בשבת שרי ... ולא אסרו אלא
591כעין זהורית ורצועה, שאינו נוי הרגיל לכל בחול). הובא במ"א ס"ק ו (ומ"מ
592כתב, דיש אומרים דוקא נוי שאינו רגיל בחול).
593[1183]
594סי"ג (לא יצא הסוס ... בזהורית שבין עיניו שעושים לו לנוי, שנוי זה
595אינו רגיל בכל, אלא מקצת אנשים עושים כן), וסוף ס"כ (ולא תצא פרה ...
596ברצועה שקושרים לה בין קרניה ... לנוי, מפני שנוי זה אינו רגיל בכל והרי הוא משוי).
597[1184]
598ברייתא שם (במתניתא תנא יוצאין כרוכין לימשך), ופרש"י (כרוכים בריוח, שיכול
599להכניס ידו בין הכרך לצואר, או יניח מעט מן החבל, שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה),
600ותוס' שם (רב הונא מתרץ כרוכים לימשך, שיש חלל בין אפסר לצואר, שהוא נוח לימשך
601כשירצה).
602וגם בדברי רב הונא מפרשים כן התוס' שם
603ד"ה או יוצאין כרוכין (פירש בקונטרס דמכוין לנוי, וכן פירש במתניתין. וקשה
604לרשב"א ולהרב פור"ת, דלעיל משמע דלנוי לכו"ע אסור. ותירץ הרב
605פור"ת דבהא פליגי, דרב הונא סבר דנטירותא נמי איכא בכרוכין, שאם רוצה הבהמה
606לברוח יתפסנה בכריכת האפסר, ולא הוי משוי. ושמואל סבר כרוכין לא הוי נטירותא).
607[1185]
608ב"ח ד"ה ומותר לכרוך (וכיון דספיקא היא, נקטינן לחומרא כדעת התוספות,
609דלא שרי כרוכין אלא כשהם רפויין דיכול לאוחזה בו כשתרצה לברוח). וראה
610תהלה לדוד ס"ק א.
611[1186] ראה לקמן סכ"ב (וכל
612דבר שהוא תכשיט לה לפי שדרכה לצאת בו בחול, אלא שאסור שתצא בו בשבת מדברי סופרים
613משום גזרה שמא יפול ויביאנו, מותר שתצא בו לכרמלית להמתירין כן בתכשיטי אדם).
614[1187]
615תוס' נב, א בד"ה אמר (ומותר להשים הרסן או האפסר בראש הסוס בשבת, ואין בו
616איסור טלטול, דמוכן הוא לבהמה). טור ושו"ע סוף ס"א (ומותר לטלטל האפסר
617וליתנו עליה).
618ואף שבשעה שנותן עליה את האפסר נוגע
619בבהמה, שהיא מוקצה, כדלקמן סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי
620עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ... כיון שאין תורת כלי
621עליהם אסור לטלטלם ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת גופו).
622מכל מקום מותר לנגוע בה כשהוא לצרכה,
623כדלקמן שם סע"ט (כל בהמה חיה ועוף מדדין אותם ברשות היחיד ... ואף על פי שכל
624מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך אסור לטלטל מקצתו, אעפ"כ התירו לו לדדות אותם,
625משום צער בעלי חיים, אם הבעלי חיים צריכים לכך). וכל האיסור כאן
626הוא רק כשנשען עליה, משום איסור השתמשות בבעלי חיים.
627וכן הוא לקמן ס"ט וסכ"ג
628וסכ"ה, שכל האיסור הוא ההשתמשות בבעלי חיים, אבל לא משום נגיעה במוקצה.
629[1188]
630רא"ש פ"ה סוס"י ב (וצריך ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על
631ראשה). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא ישען עליה).
632[1189]
633סעיף כג (ולא נשענים עליה), ושם (הערה 1290).
634[1190]
635רמב"ם פ"כ ה"ח (אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת, כגון שקשר חבל בפי
636הסוס ... הרי זה משאוי). שו"ע ס"ב (אם קשר חבל בפי הסוס, הרי זה משאוי לפי
637שאינו משתמר בו).
638וכדלעיל סוף ס"א (ואין
639צריך לומר שלא תצא בכל דבר שאינה נשמרת בו, אע"פ שאותו דבר די לשמור בו בהמה
640אחרת. כיון שאינו די לשמור בו בהמה זו אין דרך בהמה זו לעולם לצאת בדבר זה, והרי
641הוא לה משוי גמור).
642[1191]
643לבוש ס"ב (דנשמט הוא מפיו ובורח, ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט).
644ט"ז סק"ג.
645[1192]
646גמרא נב, רע"א (חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת (מי הוי
647נטירותא יתירתא לגביה או לא, רש"י). אמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה
648כחנניא (ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא, רש"י) ... רבינא אמר במורדת). מ"מ
649פ"כ הי"א (והוי יודע שכל בהמה שעסקיה רעים, אע"פ שאין בנות מינה
650צריכות לאותה שמירה, והיא צריכה, מותרת לצאת בה). שו"ע ס"ד (כל בהמה
651שעסקיה רעים, אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה, והיא צריכה, מותר לצאת
652בה).
653[1193]
654ראבי"ה סי' רי (ומיהו בשניהם ביחד לא יצא, אם אינו סוס שעסקיו רעים. והכל לפי
655הענין). מרדכי רמז שלג (וכתב ראבי"ה אם עסקיו רעים, דמותר לצאת בשניהם ביחד,
656והכל לפי הענין). הובא בב"י ד"ה וסוס.
657[1194]
658משנה נא, ב (וכל בעלי השיר (כגון כלבים [של] ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר
659לצוארם, רש"י) יוצאין בשיר ונמשכין בשיר (כמו אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבוע
660בה, ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה, רש"י)). טור ושו"ע
661ס"ה (בעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות, שיש להם כמין אצעדה סביב
662צוארן, וטבעת קבועה בה, ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה, מותר שיצאו בשיר הכרוך
663על צוארן, ויכולים למשכם בהם).
664[1195]
665סעיף ג.
666[1196]
667משנה נב, ב (זכרים (אילים, רש"י) יוצאין לבובין). גמרא נג, ב (מאי לבובין ...
668רב נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות). טור
669ושו"ע ס"ו (אילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא
670יעלו על הנקבות).
671[1197]
672קאי על כל האופנים המותרים שבסעיף הזה, וכמבואר ברש"י נב, סוע"ב
673ד"ה חוץ (שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט). תוס' נג, ב ד"ה כאן
674(דהוי כמו רחלים כבונות, דחשבינן ליה מלבוש אף על פי שאינו עשוי לצורך עצמן, אלא
675לשמור הצמר). לבוש ס"ו (כל אלו אף על גב שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח,
676מכל מקום כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם, הוי
677להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם, ומותרין לצאת בהן).
678[1198]
679משנה נב, ב (רחלות יוצאות שחוזות). גמרא נג, סוע"ב (מאי שחוזות, שאוחזין
680האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים). טור ושו"ע שם (והרחלות יוצאות
681שחוזות, והוא שקושרין אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים).
682[1199] משנה נב, ב (יוצאות ... כבולות). גמרא
683נד, רע"א (מאי כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים).
684רמב"ם פ"כ הי"ב (והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה ... למטה כדי שלא
685יעלו עליהם הזכרים).
686[1200]
687משנה נב, ב (יוצאות ... כבונות). גמרא נד, רע"א (מאי כבונות, שמכבנין אותו (קושרין
688בגד סביבו ביום שנולד, שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף, רש"י) למילת (לעשות
689מצמרו כלי מילת). טור ושו"ע שם (ויוצאות כבונות, והוא שקושרים בגד סביבן
690לשמור הצמר שיהיה נקי).
691וראה גם לקמן סי"ד (סוסים
692מעולים שמכסים אותם בכסות כדי שלא יטנפו, ואין כסות זו חשובה משוי כיון שדרכם בכך,
693וכמ"ש למעלה ברחילות הכבונות).
694[1201]
695משנה נב, ב (העזים יוצאות צרורות (דדיהן צרורות, פעמים ליבש, שמהדקן כדי שלא יחלבו
696עוד ... ופעמים לחלב, לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ, וקושרין להם כיס בדדיהן,
697רש"י) ... רבי יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא לחלב (דלאו משוי
698הוא, ומיהו ליבש דמיהדק שפיר, וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי, אבל ליחלב דלא
699מיהדק, שפיר חיישינן, רש"י). גמרא נד, א (איתמר רב אמר הלכה כרבי יהודה,
700ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי. ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה, רב אמר ליבש מותר
701ולא לחלב, ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור). רי"ף כה, א (והלכתא כרב דאמר
702הלכה כרבי יהודה דמתניתין דאמר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, דקיימא לן רב
703ושמואל הלכה כרב באיסורי). טור ושו"ע שם (והעזים צרורות, והוא שקושרים ראשי
704דדיהן. ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו, דאז מהדק שפיר, אבל אם
705קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור, דלא מהדק שפיר, וחיישינן דלמא נפל ואתי
706לאתויי).
707[1202] רש"י נב, ב ד"ה
708מרדעת (מניחין אותו כל היום על החמור לחממו). והיינו שהמרדעת הוא
709אריג רחב שפורשים על גב החמור למושב, וגם לחממו, ואילו האוכף הוא מושב עור המונח
710על גב הבהמה לרכיבה או משא, שאינו מספיק לחממה.
711[1203]
712משנה נב, ב (חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה בו). גמרא נג, רע"א (אמר
713שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת ... תניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו
714מערב שבת ... רב פפא אמר כאן לחממה ... אית לה צערא (מרדעת צריך לחממה, ומותר משום
715צער דצינה, רש"י), והיינו דאמרי אינשי, חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לה).
716טור ושו"ע ס"ז (חמור יוצא במרדעת. והוא שתהא קשורה לו מערב שבת).
717ט"ז ס"ק ה (דמצער בצינה, כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקיפת תמוז קרירא
718ליה).
719[1204]
720רש"י נד, ב ד"ה כדאמרן (קשורה בו מערב שבת ... שיהא לה למלבוש). תוס'
721נג, א ד"ה והוא (רש"י פירש לקמן דבקשורה מערב שבת הוי מלבוש החמור).
722[1205]
723משנה נד, ב (אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו). גמרא שם (מאי טעמא כדאמרן),
724ולגירסת התוס' שם (מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי).
725[1206]
726ירושלמי פ"ה ה"ב (קושרין אותו בפרה, ולא נמצא משתמש בצדדי בהמה בשבת ...
727תיפתר כרבי שמעון בן אלעזר, דתני, רבי שמעון בן אלעזר אומר מותר להשתמש על צדדי
728בהמה בשבת). רא"ש פ"ה סי' ב (ובירושלמי משמע דהא דאמר שמואל ובלבד שתהא
729קשורה לו מערב שבת, (משום) דאסור לקשור מרדעת בשבת, משום דמשתמש בבעלי חיים,
730דגרסינן התם ... והתניא ... קושרין אותו לפרה, ולא נמצא משתמש על צדדי בהמה בשבת ...
731וקשה לשמואל דאוסר לקשור מרדעת בחמור בשבת משום שמשתמש בבעלי חיים ... תיפתר כרבי
732שמעון בן אלעזר ... וצריך ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה).
733רשב"א נב, ב ד"ה אלא (פירש מורי הרב זלה"ה כדי שלא ישתמש בצדדי
734הבהמה, וכן נראה מן הירושלמי). הובא במ"מ פ"כ ה"י (כתב הרשב"א
735ז"ל שאסור הקשירה בשבת, כדי שלא ישתמש בצדי הבהמה, וכן נראה מן הירושלמי). שו"ע
736ס"ח (ובלבד שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי
737חיים).
738[1207]
739סעיף כג (ולא נשענים עליה, שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר), ונתבאר לקמן שם
740(הערה 1290).
741ומכל מקום אין לחוש כאן לנגיעה בבעלי
742חיים שהם מוקצה, כדלעיל (הערה 1187).
743[1208]
744כת"ק בברייתא נג, א (ולא באוכף אע"פ שקשורה לו מערב שבת). טור
745ושו"ע ס"ז (ולא יצא באוכף, אעפ"י שקשור לו מערב שבת).
746[1209]
747הגהת הלבוש סוף ס"ז (דאוכף אינו מועיל לצינה). ב"ח ד"ה ומ"ש ולא
748יצא באוכף (אבל אוכף דאינו מחמם אלא למקום שהוא מונח עליו, לא הוי מלבוש דידיה אלא
749משוי, ואסור).
750[1210]
751ספר התרומה בסימנים סי' רלז (וחמור דוקא שרי בקשירה). סמ"ג ל"ת סי' סה (וחמור
752דוקא שרי בקשירה, מפני שמצטער יותר בצינה). טור ושו"ע ס"ז (ושאר כל
753הבהמות אסורות). לבוש ס"ז (אבל שאר בהמות אסורות אפילו קשור להם מערב שבת,
754שאין הצינה קשה להם, והמרדעת משוי הוא להם). ב"ח ד"ה ומ"ש ושאר
755בהמות (אבל שאר בהמות דאין להם צער בצינה כל כך, אפילו קשורה מערב שבת אסור, דהוה
756ליה משוי, ואסור לצאת לרשות הרבים בין במרדעת בין באוכף אפילו קשורה לו מערב שבת).
757ט"ז ס"ק ו (ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור, משום דקרירא ליה,
758אבל בשאר בהמות אסור).
759[1211]
760גמרא נג, א (בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר רב אשי, מהו ליתן מרדעת על גבי
761חמור בשבת (ולא לצאת לרשות הרבים, אלא בחצר ומפני הצינה, רש"י), אמר ליה מותר
762... משום צער (של צינה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (מותר ליתן מרדעת על
763החמור מפני הצנה).
764[1212]
765כדלעיל ס"ט.
766[1213] ספר התרומה סי' רלז
767בסימנים (אבל על הסוס אסור). סמ"ג ל"ת סה (מותר ליתנו לכתחלה על גבי
768החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן, ועל הסוס אסור). ב"י ד"ה וסמ"ג
769(דברי סמ"ג ברורים הם בגמרא ... על הסוס כיון דלית ליה צער צינה ודאי אסור). שו"ע
770שם (אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צינה אסור ליתן עליו מרדעת כלל).
771[1214]
772רש"י שם ד"ה איתיביה (דדמי כאילו צריך להטעינה משוי). ב"י ד"ה
773בסמ"ג (וטעמא משום דדמי כאילו צריך להטעינה משוי). ט"ז ס"ק ו (משום
774דדמי לרוצה להטעינו משוי). מ"א סק"ג (דמחזי כמטעינו משוי).
775[1215]
776תוס' שם ד"ה מהו (נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת).
777[1216]
778כדלקמן סעיף הבא (ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה), ושם נסמן.
779[1217]
780ט"ז סוף סק"ו (ומ"ש אבל על הסוס אסור, נראה לי דבשעה שהקור גדול
781ואנו רואים שמזיק לסוס, וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס, דמותר להניח
782מרדעת עליו, דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינה, ובזה הוה גם כן צער מרובה).
783[1218] ברייתא וגמרא שם (אוכף
784שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. השתא
785ליטול אמרת לא, להניח מיבעיא).
786[1219] שאסור אפילו מרדעת,
787כדלעיל, ומכל שכן אוכף.
788[1220]
789גמרא שם (לצננה לית לה צערא, והיינו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לה),
790ופרש"י (נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן, שנתחממה על ידי משאוי שנשאה מבעוד יום,
791ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן, שהרי הוא יצטנן מאליו, דאמרי אינשי וכו'). ב"י
792שם (ולהסיר אוכף או מרדעת מסוס וחמור אסור, משום טירחא שלא לצורך). ט"ז
793ס"ק ז (אף על פי שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו, מכל מקום מאליו
794יצטנן כשיניח, כן אמרינן בגמרא).
795[1221]
796כמובא לעיל מהברייתא (אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר
797והוא נופל מאיליו). סמ"ג ל"ת סה (אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת
798מעל החמור אפילו בחצירו, אבל יכול להתיר החבק מתחתיו, ומוליכה בחצר, ואם יפול
799מאליו יפול). הובא בהגהות מיימוניות פ"כ אות פ. טור ושו"ע ס"ט (אוכף
800שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו, אלא מתיר
801החבל מתחתיו, ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו).
802וראה תהלה לדוד ס"ק ז, שאיסור זה
803להסירן כשנתייגע וצריך לצננו, הוא דוקא בחמור, שאף בתקופת תמוז קר לו.
804[1222]
805שמואל נג, א (מרדעת מותר, טרסקל אסור), ופרש"י (טרסקל, סל מלא שעורים תולין
806לה בצוארה, ופיה נתון לתוכו ואוכלת, ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ).
807תוס' שם ד"ה מהו (נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת). טור ושו"ע
808ס"י (אין תולין לחמור טרסקל בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם). לבוש ס"י
809(דטרחת חנם הוא בשבת).
810וכדלעיל סעיף הקודם (מפני
811שזהו טורח שלא לצורך).
812[1223]
813ברייתא וגמרא שם (ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים ... לרשות הרבים הוא דלא,
814הא בחצר שפיר דמי, מאי לאו בגדולים ומשום תענוג, לא בקטנים (ארכובותיהן גבוהין
815וצוארן קטן ויש להם צער לשוח על גבי הקרקע ולאכול, רש"י), ומשום צער). טור
816ושו"ע שם (אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע, שרי
817בחצר, אבל אין יוצאים בו). לבוש ס"י (אבל אסור לצאת בו, דמשוי הוא להן).
818[1224]
819כדעה הא' דלעיל ס"ג (במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו
820שהוא רגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו), ושם נסמן
821(הערה 1182).
822[1225]
823ברייתא נג, א (לא יצא הסוס בזנב שועל (שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין,
824רש"י), ולא בזהרורית שבין עיניו (לנוי, רש"י) ... ולא עזים בכיס שבדדיהן
825(שלא ישרטו דדיהן על הקוצים, שהיו דדיהן גסין, רש"י), (איכא למימר דילמא נפיל
826ואתי לאתויי, תוס'), ולא פרה בחסום שבפיה (שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים ... דלאו
827שמירת גופה הוא אלא משאוי, רש"י) ... ולא בהמה בסנדל שברגליה (עושין לה סנדל
828של מתכת שלא יזיקוה האבנים ... דדילמא מישתליף ואתי לאתויי, רש"י) ... אבל
829יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר (בהמה שנשבר בה עצם עושין לה
830דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם, והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר,
831רש"י), ובשיליא המדולדלת בה (שיצתה מקצתה, רש"י)). ברייתא נג, ב
832(אמר ר' יהודה מעשה בעזים בית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין (גדולין ונגררין על הקוצין
833ומסרטין דדיהן, רש"י), ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן). טור ושו"ע
834סי"א (לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא
835בזהורית שעושים לו לנוי, ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם
836בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים, ולא כל בהמה בסנדל
837שנועלים ברגליה שלא תנגף; אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה, ובקשקשים שעל גבי השבר, והם
838לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן, ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה).
839[1226] סיכום דיני זוג פקוק,
840שנתבארו בסעיף שלפנינו ובהגהה:
841(א)
842בחצר מותר, כיון שאינו משמיע קול, ואין שם רואים שיחשדוהו שמוליכה לשוק למכור,
843ומראית העין באיסור מדברי סופרים לא אסרו בחדרי חדרים.
844(ב)
845בעיר מעורבת, אינו אסור משום משוי, אלא מפני שנראה כמוליכו לשוק למכור.
846(ג)
847ברשות הרבים אסור לפעמים מטעם משוי. ואסור אף כשאין בו משום משוי, מפני שנראה
848כמוליכו לשוק למכור.
849[1227]
850יתבאר בהגהה בסוף הסעיף.
851[1228]
852נתבאר במ"א סק"ה (וצ"ע דהא פסקינן בסימן של"ח דוקא קול של שיר
853אסור ... ואפשר דמשתמע גם כן כקול של שיר, כמ"ש סימן ש"א ססכ"ג).
854והוא האמור לעיל סי' שא סכ"א (אם
855יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול של זוג העשוי
856לקשקש בו התינוק), ושם נסמן (הערה 209).
857[1229]
858ברייתא נג, א (ופוקקין לה זוג בצוארה (אבל כשאינו פקוק, אפילו בחצר לא תצא, מפני
859שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול, לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל
860שבתוכה, רש"י), ומטיילת עמו בחצר). טור ושו"ע סי"א (ופוקק זוג
861שבצוארה, ומטייל בה בחצר).
862ונתבאר לקמן סכ"ב (שאף
863שיש אוסרים באדם אף בחצר משום גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים ... מכל מקום
864בבהמתו לא החמירו לגזור כל כך לדברי הכל).
865[1230]
866משנה נד, ב (אין חמור יוצא ... ולא בזוג, אף על פי שהוא פקוק). טור ושו"ע שם
867(אבל לא תצא בו לרשות הרבים, אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה).
868[1231]
869מ"א סוף סק"ו (ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא, אפילו במבוי המעורבת אסור).
870וכן הוא לקמן סי"ח (אפילו היא עיר
871המעורבת, מפני שנראה כאילו מוליכם לשום למכור). סי' תקכב ס"ד (אין מנהיגין את
872הבהמה במקל אפילו בתוך מבוי המעורב, אם רבים מצויים שם).
873[1232]
874ברייתא נח, א (ולא תצא בהמה לא ... בזוג שבכסותה ולא בזוג שבצוארה). טור
875ושו"ע שם (אבל לא תצא בו לרשות הרבים אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה
876בין אם הוא בכסותה).
877והיינו אף אם הוא ארוג בכסותה, דלא
878חיישינן שיפול, כמבואר בתוס' נד, ב ד"ה משום (ומשום דילמא נפיל נמי ליכא
879למיחש ... דהכא מיירי באריג, ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו). מ"א ס"ק ו
880(ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה משמע דאסור, דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי,
881וכמ"ש התוס' דף נ"ד ד"ה משום דמחזי וכו').
882[1233]
883רש"י על הרי"ף שם כו, ב (פירוש, כסות עושים לסוסים שלא יטנפו). ר"ן
884שם ד"ה תניא (כסות שעושים לסוסים (מעילים – הגהות הב"ח) שלא יטנפו.
885[1234]
886ס"ח (מפני שדרכם לצאת כך בחול, והרי זה כמלבוש להם ... ויוצאות
887כבונות, והוא שקושרין בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי).
888[1235]
889גמרא נד, ב (ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא), ופרש"י
890(לחינגא, לשוק למכור, ותולין לו זוג להנאותו) מ"א רסק"ו (דמחזי שמוליכה
891בשוק למכור (גמרא)).
892וראה רש"י סד, סע"ב (משום
893מראית העין ... דמחזי כאילו לחינגא).
894[1236]
895כדלעיל (הערה 1229).
896והטעם נתבאר ברש"י סד, סוע"ב (ותניא בברייתא דבחצר דליכא מראית העין
897מותר). תוס' ד"ה מהו (ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רשות הרבים ... דגבי
898בהמה לא גזרו, כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר).
899וכן הוא לקמן סי' תקטז קונטרס אחרון
900סק"ג (אסרו לצאת בזוג לרשות הרבים משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, פירוש
901למכור, ואפילו הכי מותר בחצר כמ"ש בסי' ש"ה, ועיין שם במג"א
902סק"ו דמשמע דדוקא במבוי אסור משום דשכיחי ביה רבים).
903וכן מצינו בכמה הלכות שאסרו מפני שנראה
904כמוליכה לשוק, ולא אסרו בחצר, אלא במקום שהרבים מצויים. ונתבאר לעיל סי' שא
905בקונטרס אחרון ס"ק ז.
906[1237]
907רב יהודה אמר רב בגמרא שם (כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים
908אסור).
909וכדלעיל סי' שא סנ"ו (שכל
910דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור אפילו
911בחדרי חדרים).
912[1238]
913כדלקמן סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור וכן לשכור או
914להשכיר בשבת גזירה שמא יכתוב).
915ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון לסי' שא
916ס"ק ב (והערה 503).
917[1239]
918תוס' כתובות ס, סוע"א ד"ה ממעכן (והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני
919מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא ... שאם
920יראו, יסברו שכבסן בשבת). הובא בב"י סי' שלו ד"ה צינור (וכתבו התוספות
921(ד"ה ממעכן) [והא דאמר] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי
922חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא, כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם,
923שאם יראו יסברו שכבסן בשבת. אבל הכא לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן, ולא
924גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים). מ"א סי' שא סקנ"ו (והב"י בסי'
925של"ו ס"ט כתב בשם התוס', דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא
926אסור בחדרי חדרים). ט"ז שם ס"ק כח (זה אמרינן במקום שיש חשש איסור
927דאורייתא, כגון כאן בכבוס).
928וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ו (שכל
929דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שעשה איסור של תורה, אסור אפילו
930בחדרי חדרים).
931[1240] במוסגר זה דן במה שנפסק
932לעיל בתחלת הסעיף, שהאיסור משום שנראה כאילו מוליכה לשוק למכור, הוא אף בכלבים
933וחתולים ועופות. ואף אם אין בהם כל כך חשש "מוליכה לשוק למכור", מכל
934מקום אפשר שאסור מטעם משוי (וחסר הדיון עצמו, ונשארו רק הציונים).
935[1241]
936ריש סק"ו (לא תצא בו, דמחזי שמוליכה בשוק למכור (גמרא). וצ"ע על
937סמ"ג שכתב הטעם משום משוי. והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (שלטי
938גבורים)).
939[1242]
940ס"ק ד (כתב בשלטי גבורים דלטעם הסמ"ג שהוא משאוי, אם כן גם בכלבים ותרנגולים
941וחתולים ועופות אסורין לצאת אף בפקוק. ואף שארוג, דליכא טעמא דילמא נפיל ואתי
942לאתויי, עד כאן. ולענ"ד מספר התרומה סימן רל"ז, דאף לטעמא דידן אסור
943בתרנגולים עיי"ש).
944[1243]
945רמז שלה (והוא הדין דתרנגול אסור לצאת בזוג שבצוארו).
946[1244]
947ס"ק ב (במרדכי פרק במה בהמה (סי' שלה) דאסור לצאת אף בחצר בזוג, כמו בהמה).
948[1245]
949סי' רלז (ויכול להיות דבהמה אסורה בזוג פקוק לרשות הרבים משום משוי, כמו רצועה
950בצוארה ובקרניה דאסור מטעם זה, ולרווחא דמלתא טעמא דאזיל לחנגא, או כיון שזוטר לא
951הוי משוי, והוא הדין תרנגול אסור להיות בצוארו בשבת זוג, אפילו בחצר, אי הוי משמיע
952קול, ואפילו פקוק וסתום אסור לצאת ברשות הרבים, כמו בהמה).
953[1246]
954ברייתא נח, א (ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה). טור ושו"ע
955סי"ב (לא תצא בחותם, בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה).
956[1247]
957תוס' שם ד"ה הכא במאי עסקינן – לענין עבד (חותם אין דרך לעשותו בכל הבגדים,
958שאינו יפוי הבגד, ולכך גזרו חכמים אפילו בארוג בכסותו שיהא צריך לפוסקו, אטו היכא
959שאין ארוג). אליה רבה סק"י – לענין בהמה (ואפילו באריג בכסותו חיישינן לזה,
960כמ"ש תוס' שם ד"ה הב"ע וכו'. ואף שכתבו הכי בעבד, נראה לי דהוא
961הדין בבהמה, דזוג דרך לארוג בבגד ולא חותם).
962וכדלעיל סי' שא סכ"ב (תכשיט
963שאין רגילין לחברו בבגד, אסור לצאת בו אף על פי שארוג ותפור בבגד, שגזרו עליו
964גזירה משום אינו ארוג ותפור, כיון שאין שם גנאי כלל אם יפסיקנו מהבגד, שהרי אין
965רגילות כלל לחברו בבגד), ושם נסמן (הערה 218).
966[1248]
967משנה נד, א (לא יצא גמל במטולטלת), ופרש"י ד"ה בשלייתה (כר קטן מלא
968מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר, לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל
969יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו), וד"ה מטלטלת (טעמא דמתניתין
970משום שמא תפול ומייתי לה הוא). טור ושו"ע סי"ג (אין הגמל יוצא במטוטלת,
971והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו). לבוש סי"ג (שמא תפול ואתי לאתויי).
972[1249]
973ברייתא שם (לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בזנבו, אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה
974בזנבו ובחוטרתו (דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה, רש"י)). טור ושו"ע שם (אפילו
975היא קשורה לו בזנבו, אלא אם כן היתה קשורה בזנבו ובחטוטרתו).
976[1250] רבה בר רב הונא שם (יוצא הגמל במטולטלת
977הקשורה לה בשילייתה), ופרש"י (דכיון דכאיב לא מנתחא ליה).
978טור ושו"ע שם (או בשליתה).
979[1251]
980משנה נד, א (לא יצא גמל ... לא עקוד ולא רגול (שלא יברחו, רש"י), וכן שאר כל
981הבהמות). ברייתא וגמרא שם (עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו
982על גבי זרועו ויקשור), ופרש"י (אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר, כדי שלא יהו
983לו אלא ג' רגלים לברוח). טור ושו"ע סי"ד (לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא
984רגול. פירוש עקוד, שקושר ידה אחת עם רגלה, ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה,
985שלא תלך אלא על ג' רגלים).
986[1252] וכן הוא בלבושי שרד (הטעם
987דילמא נפיל החבל ואתי לאתויי).
988[1253]
989משנה נד, א (לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך (האחד, רש"י)). טור ושו"ע
990סט"ו (לא יקשור גמלים זה אחר זה, והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו).
991[1254]
992רמב"ם פ"כ ה"ט (אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת).
993[1255]
994כדלעיל סי"ד (אפילו היא עיר המעורבת ...
995שנראה כאלו מוליכה לשוק למכור).
996[1256]
997גמרא שם (מאי טעמא אמר רב אשי משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא), ופרש"י (לשוק
998למוכרם. חינגא על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם).
999[1257]
1000משנה שם (אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך), כפירוש הר"ן כה, א (אבל מכניס
1001חבלים לתוך ידו, אם רוצה להוליכן לנהר להשקותן מכניס חבל כל אחד ואחד בידו ומוליכן).
1002רמב"ם שם (אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו). ב"י ד"ה ולא יקשור (אבל
1003בתופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר). דעה הא' בשו"ע שם (אבל אם תופס כמה אפסרי
1004גמלים בידו, מותר).
1005[1258] ראה אור זרוע ח"ב
1006סי' פג סי"ח (וכן אם הבהמות כלאים זה בזה, כגון שור וחמור, אסור לכרוך החבלים
1007סביב ידו משום מנהיג כלאי בהמה).
1008[1259]
1009בשו"ע שם סי"א הב' (הנהיגם כאחד, ואפילו בקול, לוקה), וברמ"א שם (ויש
1010אומרים שאינו אסור להנהיגן או להמשיכן, רק בקשורין יחד).
1011[1260]
1012שמואל נד, סוע"א (ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח), ופרש"י (ראש החבל
1013לא יצא מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמי שנושאה בידו, ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים).
1014טור ושו"ע סט"ז (המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש
1015החבל מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמו שנושאה בידו, ולא מתחזיא מאפסר הבהמה).
1016[1261]
1017אביי שם (השתא דאמר שמואל טפח, ותנא דבי שמואל טפחיים, שמואל הלכה למעשה אתא
1018לאשמעינן), ופרש"י (דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח, שלא להקל באיסורין.
1019ומיהו עד טפחיים ליכא איסור). ב"י ד"ה ובלבד (ואמרינן בגמרא דלענין מעשה
1020צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח, אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים). אליה רבה
1021ס"ק יד (טפח וכו', לענין מעשה. אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים (ש"ס נד
1022סוע"א)).
1023[1262]
1024ברייתא וגמרא שם ע"ב (והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח. כי תניא ההיא בחבלא
1025דביני ביני), ופירש"י (שבין ידו לגמל, בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד
1026שיגביהנו מן הקרקע טפח, כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו, דאי לא, לא מיתחזי נטירותא
1027דבהמה, אלא כמשאוי בעלמא, שאין נראה שאוחז ראשה בידו). טור ושו"ע שם (וגם לא
1028יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ).
1029[1263]
1030טור ושו"ע שם (ואם הוא ארוך, יכרוך אותו סביב צוארה).
1031[1264]
1032סעיף ג (מותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה לנוי ותצא בו).
1033[1265]
1034משנה נד, ב (אין חמור יוצא ... בסולם שבצוארו). גמרא שם (אמר רב הונא בי לועא (שקושרין
1035אצל הלחי, רש"י). למאי עבדי ליה, להיכא דאית ליה מכה, דלא הדר חייך ביה (שלא
1036יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו, וקושרן בצוארו. וחשובים הן יותר מקשישין
1037שעל גבי השבר, ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה, רש"י)). טור
1038ושו"ע סי"ז (אין חמור יוצא ... בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב
1039צוארו שלא יחכך מכתו).
1040[1266]
1041משנה שם (אין חמור יוצא ... ברצועה שברגלו). גמרא שם (דעבדי ליה לגיזרא),
1042ופרש"י (בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה, עושין לה כמין טבעת של
1043עקלים או רצועות עבות, וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו). טור
1044ושו"ע שם (ולא ברצועה שברגלו, והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי
1045הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו, ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו).
1046[1267]
1047משנה שם (ואין התרנגולים יוצאין בחוטין). גמרא שם (דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא
1048ליחלפו (בתרנגולי חבריהם, רש"י)). טור ושו"ע שם (ואין התרנגולים יוצאים
1049בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן).
1050כי סימן שלא יתחלף באחרים, אינו נחשב
1051מלבוש או תכשיט, וכהא דלעיל סי' שא ס"ט (האומנים ... בשעה שרוצים
1052להכריז על עצמם שהם אומנים), ושם נסמן (הערה 116).
1053[1268]
1054משנה שם (ולא ברצועה שברגליהם). גמרא שם (דעבדי ליה כי היכי דלא ליתברו מאני (שקושרין
1055שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז, רש"י)). טור
1056ושו"ע שם (ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים).
1057[1269]
1058משנה שם (ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן (כגון קרון קטן שעושין לו תחת
1059זנבו, שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד,
1060וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת, ועושים לו עגלה, רש"י)). גמרא שם (כי היכי דלא
1061לחמטן אלייתיה (שלא ילקו בסלעים וטרשים, רש"י)). טור ושו"ע שם (ואין
1062האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם, שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ).
1063[1270]
1064משנה שם (ואין הרחלים יוצאות חנונות). גמרא שם (אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים
1065וחנון שמו, ומביאין קיסם ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרני (תולעים,
1066רש"י) ראשה(. טור ושו"ע שם (ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם
1067כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם).
1068[1271]
1069רש"י במשנה שם סוד"ה אע"פ (כולהו משום דחייס
1070עלייהו, ואי נפלי אתי לאיתויי).
1071[1272]
1072משנה שם (ואין העגל יוצא בגימון). גמרא שם (שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל). טור מאי
1073עגל בגימון, אמר רב הונא בר נירא), ופרש"י (עול קטן שמניחין לעגל בצוארו ושו"ע
1074שם (ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה).
1075[1273]
1076ספר התרומה סי' רלו (וכן אסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו, ויש בו יתדות דקות שלא
1077יינק הפרה אמו במרעה, זהו משוי). סמ"ג ל"ת סה (יח, א), וסמ"ק סי'
1078רפא (ע' רחצ), והגהות מיימוניות פ"כ אות ל. שו"ע שם (ולא בזמם שמניחים
1079בחוטמו של עגל, כדי שלא יינק).
1080[1274]
1081משנה שם (ולא פרה בעור הקופר (שרץ הוא, שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן,
1082וקושרין עורו בדדי הפרה שלא ינקוה שרצים, רש"י)). גמרא שם (דעבדי לה כי היכי
1083דלא למציוה יאלי), ופרש"י (שלא ינקוה עלוקה). טור ושו"ע שם (ולא פרה
1084בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו השרצים).
1085[1275]
1086כדעה הא' דלעיל ס"ג (במה דברים אמורים בנוי כזה וכיוצא בו
1087שהוא רגיל בכל, אבל נוי שאין רגילין בו אלא מקצת אנשים, לא תצא בו), ושם נסמן
1088(הערה 1182).
1089[1276]
1090משנה שם (לא ברצועה שבין קרניה). רב נב, א (רב חייא בר אשי אמר רב בין לנוי (שצובעה
1091וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן, רש"י), בין לשמר (שאוחזה בה,
1092רש"י), אסור (דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו, וקסבר נטירותא יתירתא
1093משוי הוא, רש"י)). טור ושו"ע שם (ולא ברצועה שבין קרניה, בין אם היא
1094לשימור בין אם היא לנוי).
1095[1277]
1096אור זרוע ח"ב סי' פג אות טז (שוורים גדולים שאין דרכם למרוד, הרי הם כפרה).
1097הובא בד"מ ס"ק ג (וכתב אור זרוע דשור דינו כפרה). רמ"א סי"ז
1098(או שור).
1099[1278] ספר התרומה סי' רלו (שמעינן
1100דפרה הוי אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה ואין לירא ולהתפחד
1101פן תברח, ולכך משאוי הוי, דנטירותא יתירתא לבהמה משאוי הוי ואסור בשבת). שו"ע
1102שם (ולא תצא פרה בחבל שבצוארה, לפי שאינה צריכה שמירה).
1103[1279]
1104גמרא שם (אמר רב יוסף חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת).
1105ספר התרומה שם (ואף על פי שאמרתי שאסורה פרה לצאת בחבל בשבת לפי שאינה צריכה שמירה,
1106העגלים מותרין, לפי שקטנים הן ומורדים בקל, כדאמרינן, חזינן לעגלי דבי רב הונא שיוצאין
1107כרוכין בשבת חבל סביב צוארם). הגהות מיימוניות שם. שו"ע שם (אבל עגלים מותרים
1108לפי שהם מורדים בקל).
1109[1280]
1110ברייתא נג, ב (ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה), וגמרא נד, א (מומחה לאדם ואינו
1111מומחה לבהמה. ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. אין, אדם דאית ליה מזלא, מסייע
1112ליה (מלאך שלו ומליץ עליו, רש"י), בהמה דלית לה מזלא, לא מסייע לה).
1113רמ"א סי"ז (הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה, אבל לא בשאינה מומחה, אף על
1114פי שהיא מומחה לאדם).
1115[1281]
1116סמ"ג ל"ת סה (ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אף על פי שהוא פקוק).
1117ואף שכתב המ"א ס"ק ו (ונראה לי דאפילו בכרמלית שרי). כתב עליו בתוספת
1118שבת ס"ק כז (ויש לתמוה על המ"א שכתב בפשיטות דגם לכרמלית שרי הבהמה לצאת
1119בכל הני דברים, ולא הביא דברי הסמ"ג שכתב בהדיא דאסור בכרמלית ... אלא ודאי
1120דדברי המ"א דחויין מעיקרא).
1121ואף שנתבאר לקמן סל"ה (מי
1122שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי
1123נושא את עצמו, ואין איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים,
1124ובבהמתו לא גזרו).
1125ראה דברי טעם נא, ב. זכרון יוסף אות
1126קצג. חקרי הלכות ח"א יז, ב.
1127[1282]
1128סעיף כג (כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משוי גמור, אסור
1129לדברי הכל לצאת בהם אפילו לכרמלית (ואפילו אם מוציא אותם הדברים בענין שאין בהם
1130איסור מן התורה אף לרשות הרבים, מחמת שהיא הוצאה שלא כדרכה, מכל מקום כיון שהם
1131משוי ולא תכשיט, לא התירום לגמרי אפילו בחצר שאינה מעורבת, אלא הרי הם כשאר שבות
1132דשבות שלא התירו...).
1133[1283] סכ"ג (יש מקילין עוד
1134שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.
1135ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית, אף על פי שאין לה מחיצות כחצר שאינה
1136מעורבת).
1137[1284] דעה הראשונה שם (כל תכשיט
1138ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו, אסור לצאת בו לחצר
1139שאינה מעורבת).
1140[1285]
1141סוף סכ"ג (כל אדם יש לו להחמיר על עצמו).
1142[1286] סכ"ג (ויש חולקין על
1143זה ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים משום גזרה שמא יביאם בידו,
1144אסור לצאת בהם אפילו בבית ... ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו
1145לרשות הרבים, שאסור להשים אותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או
1146בשאר מקומות שבבגדיו בשבת אפילו בתוך ביתו).
1147[1287]
1148תוס' נג, א ד"ה מהו ליתן המרדעת על גבי חמור בשבת (אין לפרש נמי דבעי
1149למיסר בחצר אטו רשות הרבים, כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (סד, ב), דגבי בהמה לא גזרו,
1150כדתניא בסמוך גבי זוג, ומטיילת עמו בחצר). והיינו כדלעיל סי"ד (זוג התלוי
1151בצואר בהמה ... מותר שתטייל בזוג זה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים).
1152מ"א סק"ו (נראה לי דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו ברשות הרבים,
1153דהוי משוי, מכל מקום בחצר שרי. וכ"מ דף נ"ג בתוס' בד"ה מהו ליתן
1154וכו').
1155[1288]
1156משנה ביצה לו, ב (לא רוכבין על גבי בהמה ... ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת). טור
1157ושו"ע סי"ח (אין רוכבין על גבי בהמה).
1158לענין שבת נתבאר כאן, ונזכר גם לעיל סי'
1159רסו ס"ו (לא התירו לו לרכוב עליו), ולקמן סי' שלט ס"א (אין רוכבין על
1160גבי בהמה, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, כמ"ש בסי' ש"ה).
1161ולענין יום טוב יתבאר לקמן סי' תקכד (כשם
1162שבשבת אין עולין על גבי אילן ולא רוכבין על גבי בהמה ... כך אין עושין אחד מכל אלו
1163ביום טוב).
1164ואף שלכאורה הי' מקום לאסור בכל זה
1165אף משום שביתת בהמתו, שהבהמה נושאת עליה את הרוכב.
1166כבר נתבאר לקמן סל"ה (מי
1167שיש לו נער נכרי, ורוכב על הבהמה כשמוליכה להשקותה, אינו צריך למנעו, מפני שהחי
1168נושא את עצמו, ואין איסור אף לאדם להוציא את החי לרשות הרבים, אלא מדברי סופרים,
1169ובבהמתו לא גזרו).
1170*
1171איסור "אין רוכבים על גבי
1172בהמה", מקביל ברוב הפרטים לאיסור של "אין
1173עולין באילן", שיתבאר לקמן סי' שלו ס"א
1174ואילך. ולכן למדים כמה הלכות משם לכאן (ראה הערה הבאה), ומכאן לשם (ראה לקמן הערה 1290). אלא שיש הפרש בינם בפרטים אחדים
1175(ראה לקמן סכ"ד).
1176[1289] הלכה זו למדים מדין אילן (ראה הערה
1177הקודמת), דלקמן סי' שלו ס"א (אין עולין באילן ... ואין
1178נתלין בו), ושם נסמן.
1179[1290]
1180רמב"ם פכ"א ה"ט (ואין נסמכין).
1181וכן הוא לעיל ס"ד (ובלבד
1182שלא ישען על ראשה או גופה). ס"ט (להתקרב אליו ולישען עליו קצת
1183ונמצא משתמש בבעלי חיים וזה אסור), ושם נסמן (הערה 1206),
1184ובסי' רסו סכ"ד (וצריך ליזהר שלא
1185יסמוך על הבהמה כשפורק מעליה, כמו שיתבאר בסי' ש"ה). לקמן בסמוך (לשפשף
1186התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו, וכן להסמך לצדה), ובסכ"ה (וצריך
1187ליזהר כשפורק המשוי שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה).
1188*
1189ומסתימת הדברים נראה שבכל אופן אסור
1190להשען, בין בבהמה בריאה שאינה מתנודדת כשנשענים אליה, וובין בבהמה תשה, שמתנודדת
1191כשנשענים עליה.
1192משא"כ באיסור אין עולין באילן
1193נתבאר לקמן שלו סכ"א (מותר להשען באילן בריא, אבל בתש אסור,
1194מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן).
1195ואין לומר שדין זה הוא דוקא באילן ולא
1196בבהמה, שהרי הלכה זו למדים מהירושלמי ביצה פ"ה ה"ב (אית
1197תניי תני נשענים בבהמה, אית תניי תני אין נשענים בבהמה, אמר רב חסדא מאן דאמר
1198נשענין – בבריא, מאן דאמר אין נשענין – בתש). שהאיסור להשען על בהמה הוא רק בתש, שהבהמה
1199מתנודדת על ידי שנשען עליה.
1200ואפשר שבירושלמי שם סוברים שצדדים
1201מותרים, ולכן מותר בבהמה בריאה, שאינה מתנדנדת כשנסמכים עליה, ואסור בתש, שמתנדנדת
1202כשנסמכים עליה. וכמו לענין צדי צדדין, שנתבאר לקמן סי' שלו ס"כ (אסור
1203להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר ... ואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ
1204מהכלכלה מניד האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו). משא"כ לדידן
1205שצדדין אסורין, אסור להשען בכל אופן, כמובא לעיל.
1206אמנם גם לקמן סי' שלו סכ"א באה
1207הלכה זו במוסגר, וכהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו
1208פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם
1209צדקו דבריו).
1210ויתירה מזו נפסק לקמן שם ס"א (ואין
1211נשענים עליו) – מבלי להקל כשהאילן בריא. וגם שם באה הלכה זו במוסגר,
1212מספק כנ"ל.**
1213**
1214[1291]
1215גמרא קנד, ב (קא משתמש מר בבעלי חיים).
1216[1292]
1217רש"י שם ד"ה קא משתמש (ותנן לא רוכבין על גבי בהמה, והוא הדין לכל תשמיש).
1218תוס' עירובין מג, א סד"ה הלכה (אסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה).
1219הובאו במ"א סוף סק"י (בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה, דאסרו להשתמש בבעלי
1220חיים גזירה שמא יחתוך זמורה. וכ"כ רש"י בשבת דף ק[נ]"ד).
1221[1293]
1222ביצה שם (ולא רוכבין על גבי בהמה ... גזרה שמא יחתוך זמורה), ופרש"י (להכותה,
1223והוי קוצר מן המחובר). רמב"ם פכ"א ה"ט (אין רוכבין על גבי בהמה
1224בשבת, גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה). מ"א סק"ז (שמא יחתוך זמורה).
1225וכן הוא לקמן סי' שלט ס"א (גזרה
1226שמא יחתוך זמורה להנהיגה). לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ריש סק"ב (רכיבה היא
1227גזירה משום מלאכה דאורייתא, שמא יחתוך זמורה).
1228ומכל מקום אין לחוש כאן
1229לנגיעה בבעלי חיים שהם
1230מוקצה, כדלעיל (הערה 1187).
1231[1294]
1232שבת קנד, ב (אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא (לשעשע התינוק,
1233רש"י), אמר ליה קא משתמש מר בבעלי חיים, אמר ליה צדדין הן, וצדדין לא גזרו
1234בהו). קנה, א (הלכתא צדדין אסורין), דהיינו הן לגבי אילן והן לגבי בהמה (ראה לעיל
1235הערה 1288). טור ושו"ע שם (ואפילו בצדה אסור להשתמש).
1236[1295]
1237רמב"ם שם (ואין נסמכין לצדי בהמה). ונתבאר לעיל (הערה 1290).
1238[1296]
1239שבת קנה, א (והלכתא צדדין אסורין, צדי צדדין מותרין). טור ושו"ע שם (אבל צדי
1240צדדין ... מותר).
1241[1297]
1242ר"ן סז, א (כגון שיש דבר בצדי הבהמה, והוא משתמש בצדדי אותו דבר). טור
1243ושו"ע שם (כגון שדבר אחד מונח על צדה, והוא משתמש בו, מותר). מ"א
1244סק"ח (פירוש בצדי אותו דבר (ר"ן)).
1245וכן הוא באילן, כדלקמן סי' שלו ס"כ
1246(אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר).
1247[1298]
1248מ"א שם (דעל גבה אסור, כמ"ש בהג"ה). וכדלקמן בסמוך (והנכנס
1249לקרון הרי זה משתמש בדבר המונח על צדי הבהמה).
1250וכן הוא באילן, כדלקמן שם (סולם הסמוך
1251לצדדי האילן, אסור לעלות בו בשבת, שבעלייתו הוא משתמש בצדדי האילן שהוא סמוך בהם),
1252שלא הותר אלא להשתמש בצדי הסולם, שנסמך על צדי האילן, אבל אסור לעלות על גבי
1253הסולם, שנסמך על צדי האילן.
1254[1299]
1255ולענין חוץ לתחום, נתבאר לעיל סי' רמח ס"ג, וקונטרס אחרון שם ס"ק ב. סי'
1256רסו ס"ז.
1257[1300]
1258תוס' עירובין מג, א סוד"ה הלכה (אם בהמה מנהיג בקרון, פשיטא דאסור להשתמש
1259בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה). רא"ש פ"ד סי' ג (כיון דבהמה מנהגת את
1260הקרון, דאסור להשתמש בבעלי חיים). סמ"ג ל"ת סה יז, ד (אבל בקרון אסור
1261לילך, אף על פי שהגוי מנהיג את הבהמה, מפני שנשתמש בבהמה, ותנן (ביצה לו, ב) אין
1262רוכבין על גבי בהמה, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה (תוס' עירובין שם). ואפילו
1263צדדין כגון זה אמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנה, א) דאסור). מרדכי רמז רנז (אסור
1264ליכנס בקרון בשבת, משום דאסור להשתמש בבעלי חיים). הגהות מרדכי עירובין רמז תקכח (פירש
1265ר"ת פרק מי שהוציאוהו דאסור לילך בקרון בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה).
1266רמ"א סי"ח (אסור לישב על קרון שהגוי מנהיגו בשבת, משום שמשתמש בבהמה, גם
1267שלא יחתוך זמורה).
1268*
1269ואף שנתבאר בס' התרומה סי' רכה (אסור
1270ללכת בקרון בשבת, משום דמשתמש בבהמה המנהיגה, ותנן אין רוכבין על גבי בהמה שמא
1271יחתוך זמורה, והוא הדין על הקרון, דהיינו כמו צדדין ... ואפילו ינהיגו עכו"ם
1272עצמן את הקרון, אסור אם הולכין חוץ לתחום).
1273ופירש בשו"ת מהרי"ק שורש מה
1274ענף ב (נלע"ד דאפילו בקרון אין אסור כשהגוי מוליך הבהמה ... משום
1275שמא יחתוך זמורה ... שהרי כתב בספר התרומה וז"ל אסור ללכת בקרון בשבת ...
1276ואפילו ינהיגו גויים עצמם הקרון, אם הוליכו חוץ לתחום אסור, ולא דמי לספינה
1277עכ"ל, מדקאמר הוליכה חוץ לתחום אסור כשמנהיגים הגוים הקרון, משמע דבתוך התחום
1278מיהא שרי ... דלשמא יחתוך זמורה ליכא למיחש כשהגוים מוליכים).
1279חלק עליו רבינו (בהגהתו
1280שכתב על הגליון שם, ונדפסה) בשו"ת רבינו סי' ס (זה אינו. ע' סימני ס' התרומה
1281ובהגהות מרדכי פ"ק דשבת, וכן פסק רמ"א בהגה. ומ"ש בס' התרומה גוים
1282עצמן, רוצה לומר בלא בהמות, דאם לא כן, למה ליה למימר עצמן).
1283והיינו כמבואר בסימני ס' התרומה סי' רכה
1284(אבל בקרון אסור לילך, אע"פ שהעכו"ם מנהיג [ה]בהמה, משום שהמשתמש בבהמה
1285והוה ליה צדדין אסורין, כדאיתא פרק מי שהחשיך). ובהגהות מרדכי סי' תנב (התיר
1286רשב"ם אפילו בקרון ליכנס לו בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום, ור"י אסר,
1287הואיל ובהמה מושכת בקרון אסור להשתמש בבעלי חיים). וברמ"א כאן סי"ח
1288(שהועתק לעיל).
1289[1301]
1290מ"א ס"ק ח, וכדלעיל (הערה 1298).
1291[1302]
1292מ"א סוף ס"ק י (ובס' טל אורות כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא
1293נהירא, דאם כן נימא גם כן דהעץ הארוך הוי צדדין, והעגלה הוי צידי צדדין, אלא על
1294כרחך התוס' והרא"ש וסמ"ג סבירא להו דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין).
1295[1303]
1296מהרי"ק שורש מה ענף ג (דאפילו היינו אוסרים בקרון אפילו כשהנכרים מוליכים
1297הבהמה, משום שמא יחתוך זמורה, היכא שהבהמות מושכות החבלים הקשורים בספינה ליכא
1298למיחש שמא יחתוך וכו', דאין לך צידי צדדין גדול מזה ... ליכא למיחש לשמא יחתוך
1299זמורה להנהיג הבהמה, שהרי אין דרך כלל לעולם לאותם שיושבים בספינה שינהגו הבהמה
1300המושכת, וגם לא היה יכול להגיע אליה. ולא דמי ליושב בקרון שדרכן להנהיג הבהמה, וגם
1301באפשר לו להנהיגו). רמ"א סי' רמח ס"ב (אין איסור במה שהבהמות מושכות
1302הספינה בשפת הנהר, ולא דמי להליכה בקרון שאסור).
1303[1304]
1304מ"א שם סק"ט (דכיון שהולכת הבהמה רחוק מהספינה, הוה להו צידי צדדין).
1305והיינו שהחבלים הארוכים שמהבהמות אל הספינה הן צדדין, והספינה היא צדי צדדין.
1306[1305]
1307סעיף יא (והספינה ... אף אם מוליכים אותה על ידי בהמות המהלכים בשפת הנהר, אין בכך
1308כלום. ואינו דומה לקרון שמוליכים אותו בהמות שאסור להלך בו אפילו בתוך התחום, גזרה
1309שמא יחתוך זמורה להנהיג בה הבהמות כמ"ש בסי' ש"ה. לפי שהיושב בקרון קרוב
1310הוא אצל הבהמות, ודרך הוא שלפעמים הוא מנהיג הבהמות, אבל היושב בספינה רחוק הוא
1311מבהמות המהלכות בשפת הנהר, ומוליכים את הספינה על ידי חבלים ארוכים, ואין דרכו
1312לעולם להנהיג אותן).
1313[1306]
1314ב"ח ד"ה ומ"ש ואם עלה (דאף על גב דכשעלה באילן משחשכה במזיד קנסוהו
1315דאסור לו לירד עד מוצאי שבת). ט"ז סק"י (לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה
1316באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מוצאי שבת). וכדלקמן סי' שלו ס"ב (אם עלה
1317משחשכה במזיד קנסוהו חכמים להיות שם כל השבת ואסור לו לירד).
1318[1307]
1319רמב"ם פכ"א ה"ט (עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד.
1320ובבהמה אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים). טור ושו"ע סי"ח (ואם עלה
1321עליה, אפילו במזיד, ירד, משום צער בעלי חיים).
1322[1308]
1323רמב"ם שם (כן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים). טור
1324ושו"ע שם (ומטעם זה פורקין משאוי שעליה).
1325והטעם שהוזקקנו להיתר משום צער בעלי
1326חיים (אף שכאן מיירי שאינו מוקצה עדיין); נתבאר לעיל סי' רסו סוף סכ"א (ואפילו
1327אם המשוי הוא יותר מט"ו סאין, שאם היה על עגלה היה אסור להורידו ממנה בשבת
1328כמו שיתבאר בסי' של"ג, מכל מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה, מפני צער בעלי חיים).
1329וכמבואר במ"א שם ס"ק יב (נראה לי דאפילו הם יותר מט"ו סאה שרי משום
1330צער בעלי חיים, משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל, כמ"ש סוס"י של"ג).
1331[1309]
1332רשב"י בברייתא קנד, ב (תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, היתה בהמתו טעונה שליף
1333של תבואה (משוי של תבואה של טבל, רש"י), מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר והוא
1334נופל מאליו). טור ושו"ע שם (כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר
1335והוא נופל מאליו).
1336ואם המשוי הוא שני שקים תלויים מב' צדדי
1337הבהמה (שלא תספיק הכנסת הראש תחת המשוי), נתבאר אופן נוסף לעיל סי' רסו סכ"ב
1338(מתיר את החבלים של האוכף שהשקים קשורים בהם, והשקים נופלים מאליהם), ושם נסמן.
1339[1310]
1340סט"ו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר, אפילו מטלטלו לצורך האיסור).
1341מ"א ס"ק ט (ועסי' שי"א ס"ח דטלטול בגופו שרי).
1342[1311] קאי על שני האופנים
1343הנ"ל: (א) שהמשוי אינו מוקצה. (ב) שיכול לטלטל המוקצה באופן המותר.
1344משא"כ במקום שיש איסור מוקצה,
1345הובאו לקמן סכ"ו ב' דעות (ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום צער בעלי חיים
1346... ויש מתירין). והדעה האוסרת היא דעת
1347הרמב"ם פכ"ה הכ"ו (מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ואסור להעלותה בידו).
1348ומכל מקום חושש כאן לצער בעלי חיים, כיון שאינו עובר כאן על איסור מוקצה.
1349וראה לעיל סי' רסו סכ"ד (פורקן מן
1350החמור בנחת שלא ישברו, ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא טלטול קצת, מכל מקום
1351התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה), ואינו יכול להשאירן על הבהמה עד למוצאי שבת,
1352מפני צער בעלי חיים (אע"פ שהוא מוקצה).
1353[1312]
1354סעיפים כג-ו.
1355[1313] כשם שצריך ליזהר כשקושרו,
1356כדלעיל ס"ט (שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען עליו קצת, ונמצא משתמש בבעלי
1357חיים, וזה אסור מטעם שיתבאר), כך גם כשפורק המשוי ממנה.
1358וכן הוא לעיל סי' רסו סוף סכ"ד (וצריך
1359ליזהר שלא יסמוך על הבהמה כשפורק מעליה, כמו שיתבאר בסי' ש"ה).
1360והיינו כדלעיל סכ"ג (ולא נשענים
1361עליה ... להסמך לצדה),
1362ונתבאר לקמן שם (הערה 1290).
1363[1314]
1364גמרא שם (תנן מתיר חבלים והשקין נופלין, מאי לאו בחבר גוולקי, דהוו להו צדדין (ואי
1365אפשר להתיר הקשר אם לא יגביהו השקין מעט, ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור, והוו
1366להו כצדדים, תוס'), וצדדין לא גזרו בהו רבנן. לא, בחבר אגלווקי (שאינו צריך אלא
1367למשוך מעט והמסמר יוצא והן מתנתקות זו מזו, רש"י), דלא הוו צדדין). הובא
1368במ"א סי' רסו סוף ס"ק יד.
1369ונראה מדברים אלו, שאיסור סמיכה על
1370הבהמה אינו נדחה מפני צער בעלי חיים, ולכן "אסור לפרקם בשבת מעל החמור".
1371ומכל מקום אין לחוש כאן לנגיעה בבעלי
1372חיים שהם מוקצה, כדלעיל (הערה 1187).
1373[1315]
1374ברייתא קכח, ב (בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות),
1375וגמרא שם (דאפשר בפרנסה). רמב"ם פכ"ה הכ"ו (בהמה שנפלה לבור או
1376לאמת המים, אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת).
1377[1316]
1378גמרא שם (בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה ...
1379דאי אפשר בפרנסה (כגון שהמים עמוקין, רש"י)). שו"ע סי"ט (בהמה
1380שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים, ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, מביא כרים
1381וכסתות ונותן תחתיה).
1382[1317]
1383סנ"ו (לא ישטחם לנגבם בשבת, מפני מראית העין, שהרואה אותם שטוחים לנגב יאמר
1384שכבסן בשבת).
1385ואף לטלטלן אסור, כדלעיל שם סנ"ט (בגד
1386השרוי במים אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, שמא ישכח ויסחטנו).
1387[1318]
1388גמרא שם (מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו. סבר מבטל כלי
1389מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן). רמב"ם שם
1390(אף על פי שמבטל כלי מהיכנו, שהרי משליכו לבור לתוך המים, מפני צער בעלי חיים לא
1391גזרו), ומ"מ שם (ואינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהן). טור ושו"ע
1392שם (משום צער בעלי חיים, אף על פי שמבטל כלי מהיכנו). מ"א ס"ק יא (הרמב"ם
1393סבירא ליה דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם, מקרי ביטול כלי
1394מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ"מ פכ"ה)).
1395דין איסור ביטול כלי מהיכנו נתבאר לעיל
1396סי' רסה ס"ג (וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי), ושם
1397נסמן.
1398[1319]
1399גמרא שם (סבר ... צער בעלי חיים דאורייתא). ב"מ לב, ב (מדברי
1400שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). מ"א ס"ק יא (צער בעלי חיים, דהוא
1401דאורייתא, ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן).
1402וכן הוא לקמן סכ"ט (צער בעלי חיים
1403שהוא מן התורה). לעיל סי' רסו סכ"ה (צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה). לקמן הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים
1404ס"ד (שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידים). הל' מציאה ופקדון בקונטרס
1405אחרון ס"ק ח (שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנן).
1406[1320]
1407רמב"ם שם (ואסור להעלותה בידו). הובא בט"ז סקי"א, וכפירוש המ"א
1408שם (כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים, ומשמע דאע"ג דאיכא צער בעלי חיים
1409אסור, דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה, דיש דברים שהעמידו אפילו במקום כרת).
1410והיינו שאף שהתירו ביטול כלי מהיכנו
1411משום צער בעלי חיים, מכל מקום לא התירו מוקצה משום צער בעלי חיים (כדלעיל הערה 1311).
1412וכן לא התירו סמיכה על בעלי חיים משום צער בעלי חיים (כדלעיל הערה 1314).
1413[1321]
1414יבמות צ, א (שב ואל תעשה שאני), ופרש"י (ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה
1415בידים הוא, אלא ממילא היא מיעקרא). מ"א שם.
1416וכן הוא לעיל סי' קכח ס"ג, וס"ה,
1417וסל"ג, וסנ"ה. סי' קצז ס"ו. סי' תמו ס"ה. סי' תצח סל"ב.
1418סי' תקפו סכ"ב. סי' תריג ס"י. ואפילו במקום כרת, כדלקמן סי' שלא
1419ס"ז (שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת). סי' שמז סוף ס"ז.
1420[1322]
1421פסקי רי"ד קכח, ב (והוא הדין אם היו המים עמוקין שאי אפשר בכרים וכסתות,
1422שטורח ומעלה אותה, דאתי צער בעלי חיים דאורייתא, ומבטל מוקצה מדרבנן). הובא בפסקי ריא"ז
1423פי"ח ה"ב. שלטי הגבורים שם נא, א אות ג. ב"ח סוס"י שח. אליה
1424רבה סקי"ח.
1425[1323]
1426מ"א סוף סקי"א (ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה, כמ"ש
1427ס"כ). והיינו כדלקמן סכ"ט (מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת, מפני
1428שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן
1429התורה).
1430[1324]
1431דהיינו לתחוב המאכל למקום שאינן יכולים להחזירו, כדלקמן סי' שכד ס"ו.
1432ולקמן חיו"ד סי' לג סק"ב (שהמראה
1433היא שתוחב לה המאכל למקום שיכולה להחזיר ולפלוט, והלעטה שתוחב לה בעומק כל כך עד
1434שאינה יכולה להחזיר). וראה בהנסמן בהערות שם.
1435[1325]
1436תשובת רמ"א סי' עט (בנדון דידן שאומרות הנשים שהאווזות שהורגלו כבר בהמראה,
1437אינן אוכלות בדרך אחר, ואף אם יתנו אוכל לפניהם אינן אוכלות רק בהמראה כמה שלמדו
1438כבר, נראה דשרי ... אמנם נראה דאין להמרות בשבת רק פעם אחת על ידי נכרי, דבזו נסתלק
1439ממנה צער של רעבון, ובהכי סגי). הובא במ"א סקי"ב.
1440[1326]
1441מ"א שם (ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי על ידי ישראל משום צער בעלי חיים).
1442וראה קרבן נתנאל פכ"ד אות ע.
1443[1327]
1444סעיף ו (אין מאמרין אותם, דהיינו לתחוב למקום שאינן יכולים להחזירו).
1445[1328]
1446מ"א שם (וטוב לעשות על ידי קטן).
1447[1329]
1448משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והדש).
1449וברש"י שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא
1450הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני), ובדף מט, ב (הם זרעו וקצרו סמנין, לצבוע
1451תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע). ונראה מדברי רש"י
1452הנ"ל, שגם מלאכות הדש והזורה היו בסממנים, שכך היו מפרידים את גרעיני הסממנים
1453מהסובין שלהם.
1454אמנם בתוס' עד, א ד"ה אע"ג
1455(שבמשכן היו מנפצים פשתן לעשות יריעות ושאר דברים ... דהיינו דש).
1456וכן הוא בגמרא שם עג, ב (הדש
1457והמנפץ (פשתן בגבעולין, רש"י), והמנפט (צמר גפן ... שמפרק
1458גרעינין ממנו, רש"י), כולן מלאכה אחת הן). הרי שגם המנפץ פשתן בגבעולין היא
1459מלאכת דש, שהיתה גם במלאכת עשיית המשכן.
1460ואפשר שמטעם זה נכתב כאן באופן סתמי
1461(הדש הוא מאבות מלאכות ... מפרק התבואה מהשבולת). ולא נזכר אם היתה מלאכה זו
1462בסממנים או בפשתן; אף שבשאר המלאכות נתפרש לעיל ולקמן היכן מצינו מלאכה זו
1463בעשיית המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, והערה 24).
1464[וכעין זה הוא גם במלאכת לש, כדלקמן
1465סי' שכא סט"ז, ונתבאר בהערות שם].
1466*
1467מלאכת דש שבקרא ותלמוד יש בה כמה
1468אופנים:
1469(א) על ידי שור המחובר למורג-חרוץ,
1470שהוא לוח עץ שמתחתיו תקועים אבנים או ברזלים, ועליו הי' עומד האדם הנוהג את השור
1471על גבי הגורן, ועל ידי זה מתפרקים גרעיני הדגן מהשבלים ונופלים מהם, כאמור בישעי'
1472מא, טו (מורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש).
1473(ב) אם השדה אינה גדולה כל כך, סגי
1474בשור עצמו שהולך על גבי התבואה הלוך וחזור, וכעין האמור לקמן הלכות חסימה ס"ל
1475(פרות המהלכות על התבואה ... שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה), וכאמור תצא
1476כה, ד (לא תחסום שור בדישו), דהיינו כשהשור הולך על גבי התבואה לדוש את התבואה
1477חוששים שיאכל מהתבואה, ולכן רגילים היו לחסום את פיה.
1478(ג) אם כמות השבלים קטנה יותר,
1479הסתפקו בחביטת השבלים במוט, עד שגרעיני הדגן יתפרקו ויפלו מהשבלים, כאמור רות ב,
1480יז (ותלקט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה).
1481ועל זה אמרינן בשבת עג, ב (הדש
1482והמנפץ (פשתן בגבעולין, רש"י), והמנפט (צמר גפן ... שמפרק גרעינין ממנו,
1483רש"י) כולן מלאכה אחת הן).
1484*
1485כמה תנאים נאמרו במלאכת דש:
1486(א) שמפרקו "ממקום שנתכסה
1487בו", כמבואר כאן, וכן הוא לקמן בסמוך (שמפרק דבר אחד מתוך
1488דבר אחר המכסה עליו ... ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו ... מפרק אוכל ממקום
1489שנתכסה בו). סי' שכ ס"א (וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או
1490משקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש). וכמובא לעיל מרש"י (שפורק אוכל
1491ממקום שנתכסה בו).
1492(ב) שמפרקו "ממקום חיבורו",
1493כדלקמן בסמוך (ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה
1494ומדובקין זה בזה). סי' שיט ס"ט (אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא
1495הקטניות מתוכן (בידים כי זהו מפרק גמור) ... אלא אם כן אין הקטניות מחוברות כלל
1496בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר להוציאה
1497מהם). סי' תקי ס"א (שיתלשו הזרעונים ממקום חיבורם בשרביט, ויוציאם מתוכם
1498בידיו). וראה חידושי צמח צדק מו, ד. מי טל (דש) סי' י וסי' כ [אבל
1499ראה בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (ליזהר מאד שלא לאכול בשבת פולין (שקורין באב)
1500בין חיין בין מבושלים בעודם בשרביטין שלהם ... ואעפ"י שכבר ניתקו הפולין
1501מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברים בו)].
1502(ג) שמפרקו "ממקום גידולו",
1503כדלקמן סי' תצה ס"ט (שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו). סי' תקי ס"א
1504(שהוא מפרק דבר מגידולו). [אבל ראה לקמן סי' שכ סכ"א (בגד שנשרה ... אסור
1505לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק);
1506אף שהבגד אינו מקום גידולו של המשקה].
1507(ד) שמפרק "אוכל מהשבולת שהיא
1508פסולת" (דש), או שמפרק המשקה מתוך האוכל (סוחט וחולב), משא"כ
1509כשמפרק האוכל מתוך האוכל, וכמבואר כאן (והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, ואין בזה
1510משום מפרק), וכדלקמן סי' שיט ס"ט (אינו אלא כמפריד אוכל
1511מאוכל, ואין בזה משום מפרק, כמו שנתבאר בסי' ש"ה).
1512(ה) שמפרק כדרכו, ולא כלאחר יד, כדלקמן סי'
1513שיט ס"ט (לשפשף שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן ... אינו אלא מפרק כלאחר
1514יד, כיון שאינו נוטל האוכל ומפרקו בידו ממש, אלא שמולל השבולת והדגן נופל, ואין
1515דרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה).פרטי דיני מלאכת דש, יתבארו לקמן סי'
1516שיט ס"ט.
1517[1330]
1518גמרא צה, א (חולב חייב משום מפרק), ופרש"י (כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום
1519שנתכסה בו, והוי תולדת דש ... פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה).
1520*
1521למלאכת דש יש ארבע תולדות:
1522(א) המפרק שבלים מעטים בידים, כמבואר
1523כאן (הדש הוא מאבות מלאכות, וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו ... הרי זה
1524תולדת הדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת). והחילוק בינם יתבאר לקמן סי' שיט
1525ס"ט (המפרק ביד הוא תולדת הדש בכלי).
1526ומקורו ברמב"ם הל' שבת
1527פ"ח ה"ז (והמפרק הרי הוא תולדת הדש, וחייב). ויתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס
1528אחרון ס"ק א (משמע ברמב"ם ... דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי,
1529כמו שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי ... שהדש בכלי הוא אב והמפרק ביד הוא תולדה).
1530(ב) סוחט פירות, יתבאר לקמן סי' שכ
1531ס"א (הסוחט זתים להוציא מהם שמן, או ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק
1532המשקה מהפרי, וכבר נתבאר בסי' ש"ה שכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו
1533הרי זה תולדת הדש).
1534(ג) סוחט בגדים, יתבאר לקמן סי' שכ
1535סכ"א (בגד שנשרה ... אסור לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו
1536שסחיטת פירות אסורה משום מפרק).
1537(ד) חולב, מבואר כאן (החולב
1538את הבהמה שמפרק החלב מהדד, הרי זה תולדת הדש).
1539[1331]
1540גמרא קמד, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה (של
1541תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו,
1542והוי כמפריד אוכל מאוכל, רש"י), אבל לא לתוך הקערה (פירוש, הקדרה יש בה אוכל,
1543הלכך הוה ליה משקה הבא לאוכל, וכאוכל דמי, והקערה אין בה אוכל, ולפיכך הוה ליה
1544משקה ואסור, רי"ף). אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה,
1545אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא). תוס' עג, ב ד"ה מפרק
1546(דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל, וכשחולב לתוך הקדרה, (דהשתא) נמי הוי אוכל, ולא
1547דמי לדש שנשתנה). רמב"ם פ"ח ה"י (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך
1548האוכל, שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין
1549בו אוכל, הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל ... פטור, ואינו חייב עד שיחלוב
1550לתוך הכלי). מלחמות ס, ב (וכל היכא דמעיקרא לא חזי אגב אבוה, ואיהו מפרק ליה, מפרק
1551גמור הוי, דהא תולדה דדש).
1552וכן לענין סחיטת אשכול של ענבים, נתבאר
1553לקמן סי' שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי
1554לתקן (עיין סי' תק"ה) האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין עליו
1555שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. אבל אם אין בה אוכל, אסור לסחוט לתוכה).
1556[1332]
1557רי"ף ס, ב (איכא מאן דאמר, האי מימרא דשמואל בשבת היא ... ודיוקא דדייק מיניה
1558רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב, וכן הדעת נוטה). ר"ן שם (דאע"ג דשרי
1559לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת, היינו משום דאשכול גופיה ראוי לאכילה, מה
1560שאין כן בעז דלא חזיא בשבת). תוס' קמד, ב ד"ה חולב (נראה לר"ת דהיינו
1561דווקא ביום טוב, דחזיא בהמה לאכילה, הוי כמו אוכלא דאיפרת, אבל בשבת לא חזיא
1562לשחיטה, כמו דש חשיבא, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. וכן
1563משמע בבה"ג, דביום טוב איירי. ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך
1564הקדירה, היינו אפילו בשבת, כיון דאשכול חזיא לאכילה).
1565[1333]
1566סעיף א (מותר לחלוב לתוך כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל,
1567ונמצא שאין על החלב תורת משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו,
1568ואין זה מפרק, כיון שאינו עושה כדרך פריקתו, שהוא הפרדת החלב שהוא משקה מגוף הבהמה
1569שהוא אוכל).
1570[1334]
1571שו"ת מהר"מ (פראג) סי' מט (מותר לומר לגוי לחלוב בשבת ... איכא צער בעלי
1572חיים). הובא ברא"ש פי"ח סי' ג (מכאן התיר רבינו מאיר ז"ל ללמוד לנכרי
1573שיחלוב את בהמתו בשבת, שהבהמה מצטערה מרוב החלב שבדדיה, וצער בעלי חיים דאורייתא
1574דחי שבות דאמירה לנכרי), וב"מ פ"ב סי' כט (ומכאן התיר רבינו מאיר ז"ל
1575כשיש רוב חלב לבהמה ומצטערת בכך, שמותר לומר לנכרי בשבת לחלוב לבהמה ... דצער בעלי
1576חיים דחי אמירה לנכרי). מרדכי רמז תמח. הגהות מיימוניות פ"ח אות ז. טור
1577ושו"ע ס"כ (מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב
1578מצערה).
1579ונתבאר חו"מ הל' עוברי דרכים וצער
1580בעלי חיים, בקונטרס אחרון סוף סק"ה (ומ"ש מהר"ם דחי, אינו דחיה
1581בהכרח, דהא שב ואל תעשה הוא, ובכה"ג לא דחינן איסורא דרבנן אפילו אמירה לנכרי
1582... אלא דהכא לא העמידו דבריהם ודחו דבריהם משם צער בעלי חיים, נמצא שצער בעלי
1583חיים דחה את דבריהם).
1584ומה שאין מתירים מטעם זה גם לקמן סי'
1585שכה סט"ז ואילך (נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים
1586העומד ברשות הרבים ... אם מילא לצורך
1587בהמת ישראל אסור ... ליקט נכרי עשבים מהמחובר). נתבאר לקמן
1588חו"מ שם קונטרס אחרון ס"ק ג (לא קשה מידי ממה שאסרו להשקותה מבור שברשות
1589הרבים על ידי נכרי, וכן לומר לו ללקוט עשבים, עיין או"ח סי' שכ"ה. משום דאף
1590המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא, שיש להם דמים, אפילו הוא חלק מאה מפרוטה).
1591והיינו שיש חיוב מדאורייתא לחלוב הבהמה שמצטערת מרוב החלב, אבל אין חיוב מדאורייתא
1592להשקותה או להאכילה העשבים).
1593וראה גם לעיל סי' רסו סכ"א (מכל
1594מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה, מפני צער בעלי חיים).
1595[1335] קכח, ב (סבר ... צער בעלי
1596חיים דאורייתא). ב"מ לב, ב (מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא). שו"ת
1597מהר"ם שם (דהא אנן קיי"ל צער בעלי חיים דאורייתא).
1598רא"ש שם (וצער בעלי חיים דאורייתא).
1599וכן הוא לעיל סכ"ו (שצער בעלי חיים
1600הוא מן התורה), ושם נסמן (הערה 1319).
1601[1336]
1602תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רכא (וששאלתם מהו לחלוב בשבת פרות וכיוצא בהן מפני שמסתכנות
1603... משום סכנת בהמה אומר לגוי חלוב חלב לעצמך מבעוד יום). הובא בשו"ת מהר"מ
1604שם (וכן משמע נמי בתשובות הגאונים ... משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב
1605לעצמך ומותר לו בכך). הובא ברא"ש ב"מ שם (ויטול החלב לעצמו). הגהות
1606מיימוניות שם (וכן מצאתי בדברי רב כהן צדק, שמותר לומר לנכרי לחלוב, והחלב לעצמו).
1607מרדכי רמז תמח (וטול החלב לעצמך), וב"מ רמז רסג (וליטול החלב [העובד כוכבים] לעצמו.
1608ושוב מצאתי כן בתשובת רב כהן צדק).
1609[1337]
1610תשב"ץ סי' מא (וחלב שהגויה חולבת בשבת, יקנה ממנה בדבר מועט). הובא בטור (וכתבו
1611ה"ר יונה וה"ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט). ובמרדכי
1612רמז תמח (וצריך לקנות החלב מן הנכרי, דאז בדידיה קא טרח). שו"ע ס"כ (ויש
1613אומרים שצריך לקנותו מן הגוי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל).
1614ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס
1615אחרון סק"ו (אף מהר"ם המחמיר לקנות החלב, מתיר אפילו לומר לכתחלה ... משום
1616שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן, הילכך כל מאי דאפשר
1617עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו. שאף שהותרה אפילו האמירה, מכל
1618מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל
1619איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתך).
1620וכעין הלכה זו נתבאר לעיל סי' רמד
1621סי"ב (ישראל הקונה מכס ... אסור לו לקבל בעצמו ... אלא שוכר לו נכרי בקבלנות,
1622דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, אבל לא ישכור לו נכרי ליום
1623השבת, שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל, משא"כ בקבלנות שאינו
1624כשלוחו ... אע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבת), ושם נסמן (הערה מד).
1625והיינו שהתירו איסור אמירה לנכרי לקבוע לו מלאכתו בשבת, אבל לא התירו שליחות נכרי.
1626והטעם נתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון
1627ס"ק ח (גבי מכס בסי' רמ"ד התירו לקבוע לו המלאכה בשבת, והצריכו בקבלנות
1628כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל ... אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה, והטעם
1629משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומרא ... אבל
1630כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה), ושם
1631נסמן (הערות שע-שעא).
1632[1338] כדלעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ
1633שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, שנאמר
1634בתרומה כן תרימו גם אתם תרומת ה', ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם, מכאן ששלוחו של
1635אדם כמותו. ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן
1636התורה. מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא), ושם נסמן (הערה י).
1637ומה שמוסיף כאן "גבי שבת ויום טוב
1638וכיוצא בהן", ביאר רבינו בהערה שם (ולהתוס' ורא"ש שם, צריך לומר דשאני
1639הכא כמ"ש ריב"ש סי' שה), וכדלעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח (והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו,
1640ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא, כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו,
1641ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה).
1642[1339]
1643סעיף לה (לא אסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו
1644שיעשה מלאכה לצורך עצמו ... אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה
1645בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה
1646נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו), ושם נסמן (הערה 1852).
1647והיינו שהאיסור רק כשאומר לו לעשות
1648מלאכה בחפץ של הישראל, וגם כאן הבהמה היא של הישראל.
1649[1340]
1650לבוש ס"כ (ודוקא כשאומר לו בשבת לחלוב, אבל אם עושה מעצמו אינו צריך).
1651[1341]
1652סעיף י (וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ...
1653אין צריך למחות בידו, דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא
1654יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).
1655ואף שנתבאר שם דהיינו דוקא בחפץ של נכרי
1656(אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו ...
1657כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל ... לפיכך צריך למחות בידו).
1658מכל מקום התירו כאן, מהטעמים שיתבארו
1659בקונטרס אחרון ס"ק א.
1660[1342]
1661ב"ח סי' שכ ד"ה כתב במרדכי (ונראה דבשפחות גויות שנשכרות לשנה לכל מלאכה,
1662אין צריך לומר לה טול החלב לעצמך, ולא לחזור ולקנותו ממנה, דכל מלאכה שעושה גוי בבית
1663בעל הבית בין בחול בין בשבת אדעתיה דנפשיה קא עביד לקבל שכירות, דאדעתא דהכי נשכר מתחלה).
1664הובא בט"ז סקי"ב, ובמ"א סקי"ג.
1665ואף שנתבאר לעיל סי' רמד סי"א שאין
1666לסמוך על המתירים בשכיר שנה, כי אם לענין דליקה.
1667מכל מקום נתבאר שם, שבמקום שיש טעם נוסף
1668להקל, אפשר לצרף להיתר גם דעה זו.
1669ובאמת יתבאר לקמן סל"ד (הערה 1359),
1670מסקנת רבינו במהדורא בתרא לסי' רמג, שעבד ושפחה שכירי שנה, העושים מעצמם, אין צריך
1671למחות בהם.
1672אמנם כאן התיר "אף
1673אם אמר להם לחלוב בשבת". ואם כן צריך לומר שכאן התירו מטעם האמור לעיל.
1674וראה יסודי השלחן וזיקוקי אורותיו ע'
1675קלד וע' קס וע' קפז.
1676[1343] תוכן ההלכות שיתבארו
1677בסעיף שלפנינו, לעיל סכ"ח, ולקמן סי' תקה ס"א-ה:
1678(א)
1679החולב בשבת לכלי ריקן חייב (שה, כח). ואם חלבה נכרי, אסור משום משקים שזבו (שה,
1680לב).
1681(ב)
1682אסור מדברי סופרים לחלוב בשבת לאוכלין (שה, כח). ואם חלבה נכרי, אינו אסור משום
1683משקין שזבו, ולא משום מוקצה, ולא משום נולד – שמותר בשבת, אלא משום "נולד
1684ממש", שדם נעכר ונעשה חלב (שה, לב).
1685(ג)
1686אסור לחלוב ביום טוב לכלי ריקן (תקה, א). ואם חלבה, יש אוסרים משום משקין שזבו,
1687ויש מתירים (תקה, ה).
1688(ד)
1689מותר לחלוב ביום טוב לאוכלין (שה, כח. תקה, א). והחלב אינו אסור אף מטעם נולד ממש,
1690שהחלב שבדד ראוי לאכילה עם הבשר (שה, לב).
1691(ה)
1692אסור לחלוב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה לתוך אוכלין. ואם חלבה, אינו אסור משום
1693משקין שזבו, אלא משום נולד – שאסור ביום טוב (תקה, ג).
1694[1344]
1695ראה קונטרס השלחן (ע' נו), שכאן צריך להיות הציון לקונטרס אחרון סק"ב (ולא כנדפס
1696בכמה דפוסים – בסל"ח).
1697[1345]
1698הגהת הר"פ בתשב"ץ סי' מא (מיהו בשבת עצמו אסור לאוכלו, ואף על גב דהגוים
1699חולבים בשביל עצמם, מכל מקום אסור). כל בו סי' לא (והגיה עליו הר"ף ז"ל
1700ואמר, מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו). טור ושו"ע ס"כ (והחלב אסור בו ביום).
1701[1346]
1702משנה קמג, ב (אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין),
1703ופרש"י (גזירה שמא יסחוט לכתחילה).
1704[1347]
1705סעיף ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט
1706בידים כדי לשתותן היום, אם יהיו מותרים).
1707[1348]
1708סעיף ח (שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על
1709משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא, כמו הזבין מאליהן).
1710[1349]
1711הגהת הר"פ שם (מידי דהוה אפירות הנושרין ואמשקין שזבו). טור ולבוש ס"כ (משום
1712משקין שזבו).
1713וראה גם לקמן סי' תקה ס"ה (והרי זה
1714דומה למשקין שזבו מהאוכלין, שאסורין בו ביום משום גזרה שמא יסחוט).
1715[1350]
1716כדלקמן סי' שח ס"ט (משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת, שאסורים בשתיה בו ביום
1717... אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן), ושם נסמן (הערה צח).
1718[1351]
1719יתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב ד"ה ומשום משקין שזבו אין לאסור בלתוך
1720האוכלין.
1721[1352] מ"א סקי"ב (והחלב אסור אפילו
1722חולב לתוך אוכל).
1723אמנם כתב שם טעם האיסור (כיון דבהמה
1724אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה).
1725ויתבאר בקונטרס אחרון ריש ס"ק ב,
1726שאין הטעם כדבריו; אלא משום שרוב החלב שבדד נולד שם בשבת.
1727[1353]
1728נתבאר בקונטרס אחרון סוף ס"ק ב (דדמי לאפר שהוסק ביום טוב בסי' תצ"ח),
1729ושם סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד, מודים בנולד
1730גדול כזה, דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).
1731והוא כמבואר בתוס' ביצה ב, א ד"ה
1732קא (דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי, שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם,
1733רק שנשבר ... ואפילו רבי שמעון מודה דהאי נולד אסור). שם ח, א ד"ה אמר (דליכא
1734מאן דפליג, דאפילו רבי שמעון מודה, דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור, דמעיקרא
1735עצים והשתא אפר). עירובין מו, א ד"ה כל שכן (דבנולד כהאי גוונא,
1736דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב,
1737נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).
1738וראה זכרון יוסף אות רנד.
1739[1354]
1740נדה ט, א (דם נעכר ונעשה חלב דברי רבי מאיר).
1741ואף שנתבאר לקמן יו"ד סי' קפד
1742סקכ"ד (דלא קיימא לן כמאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב).
1743מכל מקום הוי החלב מעשה חדש שנולד בשבת,
1744ומודה בו רבי שמעון שאסור בשבת.
1745וראה מראי מקומות וציונים.
1746[1355] שמה שהי' דעתו עליו מבעוד
1747יום מועיל רק לאיסור מוקצה, ולא לאיסור נולד, כדלקמן סי' תקיח ס"כ (ואפילו אם
1748התנה עליה מערב יום טוב שיהיה מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל
1749כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה משום
1750נולד, שהרי אתמול היה עליה שם סוכה והיום נקראת שברי עצים).
1751וההוכחות לזה נתבארו בקיצור בקונטרס
1752אחרון סוף ס"ק ב (והערה 1448).
1753ובפרטיות יותר – לקמן סי' תקיח בקונטרס אחרון ס"ק ה.
1754[1356]
1755סכ"ג (הנולד מותר בשבת, כגון נכרי שעשה כלי חדש בשבת מעצמו, מותר לטלטלו
1756ולהשתמש בו).
1757משא"כ כאן "שלא
1758היה אז עדיין בעולם", אסור גם בשבת, כדלקמן סי' תצח סכ"ד (ואף
1759המתירים בנולד, מודים בנולד גדול כזה דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).
1760[1357]
1761כדאמרינן ביצה ב, א (אוכלא דאפרת הוא), ופרש"י (אוכל שנפרד), ובתוס' שם (פירוש
1762אוכל הנפרד מן האוכל הוא, דהביצה שנולדה נפרדה היא מן התרנגולת, ואי בעי שחיט לה
1763ואכיל כל שבגוה).
1764וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ג (ואם היה
1765רוצה היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה, ונמצא שאין על החלב תורת נולד,
1766כיון שאף כשהיה בגוף הבהמה היה יכול לאכלו ביום טוב, ואינו אלא כמפריד אוכל מאוכל
1767המחובר לו, שאין על שום אחד משניהם תורת נולד).
1768והיינו שאף שהחלב עצמו נולד, מכל מקום
1769הי' אפשר לשחוט ולאכול את הבהמה, לכן גם החלב הוא אוכלא דאפרת, ואינו נחשב נולד.
1770ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ב (והערה
17711439).
1772אלא שלפעמים עדיין יש לו דין נולד סתם,
1773שאסור לרבי יהודה ומותר לרבי שמעון, וכמו בביצה שנולדה ביום מתרנגולת העומדת לגדל
1774ביצים, וחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה.
1775ויתבאר בקונטרס אחרון שם (והערה 1442).
1776[1358]
1777בכל הדפוסים (חסר ציון לסעיף לג).
1778[1359] תוכן ההלכה שנתבארה בסעיף שלפנינו:
1779בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז (ומורי אומר
1780... הגבינות שעושות השפחות בשבת ... דהתם אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין
1781איסור).
1782וכן נפסק בשו"ע סכ"א (גבינות
1783שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו).
1784אמנם יש בזה כמה קשיים:
1785(א) בירושלמי פ"א ה"ט (נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו
1786עובד בו בשבת אסור). וכאן הרי מיירי שעושות לעיני הישראל.
1787(ב) בירושלמי פ"א ה"ח (תני אומנין עכו"ם שהיו עושין
1788עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור). וכאן הרי מיירי שעושות בבית הישראל.
1789(ג) בתשובת רבינו שמחה, שהובאה בהגהות מיימוניות
1790פ"ו אות ו, ובהגהות מרדכי סי' תנב, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב)
1791סי' שטז (להבעיר מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל העצים, ואם ראה ישראל ושתק,
1792אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל). וכאן הרי מיירי שנעשות הגבינות מחבל
1793של הישראל.
1794(ד) הרי קיי"ל כדעת הפוסקים ששכיר
1795שנה לכל המלאכות צריך למחות בו שלא יעשה מלאכה בשבת, כדלעיל סי' רמד סי"א (אם
1796שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש
1797מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא זו ...
1798כי אם לענין דליקה משום הפסד). והרי גם כאן מיירי בשפחות השכורות, שהן שכירי שנה לכל המלאכות.
1799על כל אלו ביאר המהר"ם שם את טעם ההיתר (דהתם
1800אמירה לנכרי, אבל אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור). ונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון
1801ס"ק ה (והאמת יורה דרכו ... מהר"ם
1802מרוטנבורג ... לשיטתיה אזיל ...דכשהנכרי עושה מעצמו ... אדעתא דנפשיה קעביד ...
1803ולא סבירא ליה למהר"ם חילוקו של ר' שמחה שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי בין
1804דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל, ובין מבעיר מעצי ישראל ...
1805ולכן התיר גבי גבינות, ואף דמסתמא עושות
1806בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין
1807מביאין כלים מבית האומן אפילו על ידי גוי מפני מראית העין, וכשהאומן מביא מאליו
1808אין ... יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא).
1809אמנם המ"א (בכמה מקומות) פסק בפרט זה כרבינו שמחה, ולכן
1810חלק כאן על פסק השו"ע, וכתב בס"ק יד (צ"ע דבהגהות
1811מיימוניות פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר, היינו
1812כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו"ם אסור, כל שכן
1813בבית ישראל).
1814גם רבינו פסק בזה (בכמה מקומות) כהמ"א, ולכן פסק גם כאן
1815"צריך למחות בהן ... כיון שעושות בביתו ... ועוד שכיון שעושות מחלב שלו והוא
1816רואה ושותק להן). וכמבואר בקונטרס אחרון סי' רנב ס"ק ה ד"ה אבל
1817המ"א (ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעיל).
1818אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג, מביא כמה פוסקים שסוברים כדעת
1819מהר"ם מרוטנבורג בזה, ולכן מסיק שם (סי"ז-יח: והנה מהר"ם ראה תשובת
1820רבינו שמחה ... כשעושה בשל ישראל צריך ליטול
1821רשות ממנו, והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ... משום דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי
1822לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל
1823... לדינא נקטינן ... כמהר"ם). דהיינו דקיי"ל כנפסק כאן בשו"ע, שבעושה מעצמו אין
1824צריך למחות בו, אף שהוא בבית ישראל ואף שהוא של ישראל ואף שהישראל רואהו.
1825אלא שמכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון כאן ס"ק א, שתלוי אם
1826היא מלאכה שגוף הישראל נהנה ממנה בשבת, שאז צריך למחות בו, או שאין גוף הישראל
1827נהנה ממנה. וכן הוכיח במהדורא בתרא שם (בסופה) מדברי כמה פוסקים.
1828ולכן מסיק במהדורא בתרא שם, שגם כאן תלוי הדבר, אם השפחות עושות
1829הגבינות כדי לאכלן בשבת, שבזה מיירי המ"א שהצריך למחות בהן, או שהוא כדי
1830לאכלן אחר השבת, שבזה מיירו מהר"ם והשו"ע שלא הצריכו למחות בהן.
1831*
1832ולענין איסור שכיר שנה לכל המלאכות, נתבארה שיטת מהר"ם
1833לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואם היא שפחתו השכורה לו (צריך
1834לומר דסבירא ליה כרא"ם שבהגהות מרדכי, דמתיר גבי דליקה ... והוא הדין בשאר
1835מלאכות כמ"ש בסי' רמ"ד בשם ספר התרומה והמרדכי).
1836ולפי זה גם כאן לא קיי"ל כמהר"ם לענין היתר שפחות
1837שעושות הגבינות, כדלעיל סי' רמד סי"א (אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך
1838זמן שכירתו, אסור להניחו שיעשה בשבת ... ויש מתירים גם בזה ... ואין לסמוך על סברא
1839זו ... כי אם לענין דליקה משום הפסד).
1840אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג מוכיח שאין
1841לפרש כן דעת מהר"ם (סט"ו: ושפחה השכורה לשנה להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד
1842כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כלל. אבל בדאיכא
1843אמירה דישראל, אמרינן דעביד אדעתא דישראל, למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל
1844שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת ... ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ, וקצץ עדיף,
1845כמו שנתבאר לעיל לספר התרומה. אם כן העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי
1846כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דסבירא ליה למהר"ם
1847דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל).
1848ובזה קיי"ל כוותיה, כמבואר במהדורא
1849בתרא שם (סי"ז-ח: ומהר"ם נמי סבירא ליה הכי ... בשפחות העושות הגבינות, דליכא
1850אמירה כלל ... לדינא נקטינן ... כמהר"ם).
1851וכאן נראה שפסק רבינו כסברא זו כבר
1852בפנים השו"ע (שלא הזכיר טעם נוסף לאסור כאן, כיון שהן שפחות, שהן שכיר שנה
1853לכל המלאכות).
1854וכן נראה לעיל סי' רעו סי"א (אם אומר
1855אדם לעבדו ולשפחתו לילך עמו לחוץ בלילה, ומדליקים הנר מעצמן ... כיון שעיקר ההליכה
1856היא לצורך ישראל ובשבילו ולפיכך (צריך למחות בם שלא ידליקו אם הנר שלו ...)). הרי
1857שעכ"פ אם הנר הוא של הנכרי אין צריך למחות בעבדו ושפחתו המדליקים, אף שעבדו ושפחתו
1858הם שכיר שנה לכל המלאכות.
1859[1360]
1860סעיף א (ומכל מקום אם
1861היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו. ולישראל
1862אחר שאינו רבו, אפילו עושה לדעת ישראל מותר, כל שאין שם אמירת ישראל).
1863והוא משו"ת הרשב"א ח"א סי' נט (שאין
1864גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר,
1865ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה, כיון שאינו כבוש
1866תחת ידינו. והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו, לפי שאף הם במלאכת
1867ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין).
1868והיינו כדעת התוס' שהובא ברשב"א קכב,
1869א (ובתוספות התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב
1870למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה).
1871והכי קיי"ל, כמבואר בריש המהדורא
1872בתרא לסי' רמג (הדין דין אמת, גם לספר התרומה וסיעתו הנמשכים אחר התוס', דהעושה מעצמו
1873אדעתא דנפשיה קעביד).
1874וטעם היתר זה נתבאר בגמרא קכא, א (נכרי לדעתיה
1875דנפשיה עביד), וברש"י שם (להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).
1876וכן הוא לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי
1877שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך
1878ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).
1879ואף שכאן אינה עושה מתוך שיודעת שלא
1880תפסיד, שהרי היא שפחה השכורה לו לכל השנה. מכל מקום נתבאר במהדורא בתרא סט"ו
1881(ושפחה השכורה לשנה, להשלים קבלנותה, שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל
1882המלאכות הצריכות בבית). ואם כן גם היא דינה כנכרי העושה מעצמו.
1883[1361]
1884לענין קבלנות – שם ס"ה (אסור להניחו לעשות ברשות ישראל, לפי
1885שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל, ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבת, או
1886יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלו).
1887ואף שלענין נכרי העושה מעצמו, נתבאר
1888לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק ה ד"ה ואין חוששין, שאין לחוש בזה למראית
1889העין. וכן נפסק לעיל סי' רעו ס"ג (ואפילובתוך בית ישראל אין
1890חוששים למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי).
1891מכל מקום כאן שהגבינות נעשות מחלב של
1892ישראל, חוששים בזה למראית העין אף על מה שהוא בבית ישראל. ובלשון המ"א
1893ס"ק יד (אבל בשל ישראל אפילו בבית עכו"ם אסור, כל שכן בבית ישראל).
1894וכן נתבאר בקונטרס אחרון שם ד"ה
1895אלא על כרחך (מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי' ש"ה
1896סקי"ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל).
1897[1362]
1898לענין העושה מעצמו – שם ס"י (אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר
1899הישראל, אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל, מכל
1900מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו
1901בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת
1902הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו,
1903אפילו שלא בבית ישראל).
1904[1363]
1905מרדכי רמז רמא (ולהניח נכרי לרכוב על סוס בשבת, לא ידעתי איסור, דבשום מקום לא
1906מצינו שגזרו על שביתה דרבנן, דרכיבת סוס דרבנן הוא, כדמשמע הכא, שהחי נושא את עצמו,
1907עד כאן לשון [תוס'] שאנץ פ"ק דע"ז). והיינו כדתנן ע"ז יד, א (אין
1908מוכרין להם בהמה גסה ... בן בתירא מתיר בסוס), ופרש"י (שאין מלאכתו אלא
1909לרכיבה, ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה, משום דחי נושא את עצמו, לא איכפת לן אי אתי
1910להשאילו ולהשכירו). טור ושו"ע סכ"ב (מי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה
1911בשבת כשמוליכה להשקותה, אין צריך למונעו, שהחי נושא את עצמו).
1912[1364]
1913כדלקמן סי' שח ספ"א (שלא אמרו החי נושא את עצמו, אלא לפטור מחטאת, אבל
1914עכ"פ אסור מדברי סופרים משום שבות).
1915[1365]
1916מ"א סקט"ו (דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן, דחי נושא את עצמו).
1917והיינו שאף שהוצאה על ידי בהמתו אסורה
1918מן התורה, כדלעיל ס"א (שאדם מצווה על שביתת בהמתו מן התורה,
1919ואם בהמתו הוציאה איזה דבר לרשות הרבים, אף שיצאת מאליה, עבר הוא על מצות עשה של
1920תורה). מכל מקום לא גזרו בזה הוצאת החי הנושא את עצמו, שאינו אסור אלא מדברי
1921סופרים.
1922וראה לעיל סכ"ב (כל דבר שאסור שתצא
1923בו הבהמה לרשות הרבים מפני שהוא משוי לה, אסור שתצא בו לכרמלית מדברי סופרים לדברי
1924הכל, אף שהיא הוצאה שלא כדרכה), ושם נסמן (הערה 1281).
1925[1366]
1926טור ושו"ע שם (אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר).
1927[1367]
1928תשובת רב האי גאון, בשבלי הלקט סי' קיג (ורבינו האיי גאון ז"ל נשאל מהו ליתן
1929סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם, ויניחם אצלו ביום טוב, והנכרי רוכב
1930עליהם ועושה בהן צרכיו. והשיב, דכיון שלא בשכירות נתנם לו, הרשות בידו, ואם עושה
1931בהן הנכרי כלום צורך, אין עליו כלום, דשלא מדעתו עושה). שו"ע סכ"ג (מותר
1932למסור סוס או פרד או חמור לרועה גוי, ואף על פי שהגוי משתמש בהם בשבת, אין בכך
1933כלום, כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה, ואינו ממתין שכירות ממנו).
1934כפירוש תוספות שבת ס"ק לח (ואינו
1935ממתין ממנו שכירות, ולכך מותר למסור לו לכתחלה, דהרועה מירתת להשתמש בה, שלא יענש
1936על זה בדיניהם, כיון שלא מסרה לו למלאכה). באה"ט סי' רמו סק"ד (מה
1937שמוסרין בהמה לרועה, דמירתת להשתמש בהן).
1938[1368]
1939סעיף ז (אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכה, מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת,
1940ואדם מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך ... ואפילו אם מתנה עמו
1941שלא יעשה בה כלום בשבת, והבטיח לו, אין זה מועיל, כי אין הנכרי נאמן על כך, מטעם
1942שיתבאר בסי' ש"ה עיי"ש), ושם נסמן (הערה מח).
1943[1369]
1944ב"ח סי' רמו ד"ה אבל בהמתו (דלא אסרו חכמים אלא כשהשכירה למלאכה או
1945השאילה, התם הוא דאסור אפילו ציוהו שלא יעשה בה מלאכה בשבת, משום דאין לסמוך על
1946דבריו של גוי וכו', אבל ברועה, שלא מסרה בידו אלא לרעות אותה, לא אסרו). מ"א
1947כאן ס"ק יז (אבל להשכיר לעכו"ם, אפילו מתנה שתנוח אסור, משום
1948דהעכו"ם עכ"פ מוסיף לו שכירות. ואפילו להשאיל לו אסור, דיעשה לו טובה
1949כנגדו).
1950כפירוש תוספת שבת שם (אבל להשכיר
1951לעכו"ם אסור, אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת, כי אין העכו"ם נאמן על כך,
1952כמ"ש סי' רמ"ו עיי"ש (והטעם דכיון שהשכיר את בהמתו למלאכה, אז אף
1953אם מתנה שתנוח בשבת, מכל מקום אין העכו"ם מירתת כל כך ... משא"כ כשאין
1954מוסרה למלאכה כלל, אלא לרעות אותה, אז העכו"ם מירתת לעשות בה מלאכה כלל, אף
1955שרצה לשלם לו, כיון שאינה עומדת לכך. כן כתבו האחרונים, וכן היא כוונת
1956המ"א...)).
1957[1370]
1958שבלי הלקט שם (ואם רואה אותו, מוחה בידו). שו"ע שם (ואם רואהו משתמש בה בשבת,
1959מוחה בידו).
1960[1371]
1961רש"י נג, ב ד"ה שהיה תחום (שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי
1962הרועה ... הואיל והיא יוצאה חוץ לתחומה, אין לה אלא ד' אמות ... לא יביאנה ממש
1963בידיו). מ"א סי' שו סק"ד (אבל אסור להביאה בידו, אם היא חוץ לתחום שלה,
1964דאין לה אלא ד' אמות (שבת דף נ"ג)).
1965[1372]
1966ס"א (יצא חוץ לתחום, יכול להלך שם ד' אמות).
1967וכן לענין כליו ובהמתו נתבאר לקמן סי'
1968שצז ס"ג (כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת ויום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח חוץ
1969למקום שביתתו, כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם להוליכם חוץ לאלפים של בעליהם).
1970וכן לענין רועה נתבאר לקמן שם ס"ה
1971(המוסר בהמתו לרועה ... הרי היא כרגלי הרועה ... קנתה שביתה במקום שביתת הרועה).
1972[1373]
1973ברייתא שם (היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה), ופרש"י (דלא הוזהר הוא על תחום
1974בהמתו, ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו). טור ושו"ע סי' שו ס"ב (היתה בהמתו
1975עומדת חוץ לתחום, יכול לקרות לה כדי שתבא).
1976[1374]
1977סעיף לח (שאין אדם מוזהר על תחום בהמתו ... ולא קנתה הבהמה שביתה אצלו
1978אלא לענין שאסור לכל אדם להוליכה בידים חוץ לתחום שלה).
1979[1375]
1980מ"א סי' שו ס"ק ד (אפילו חוץ לתחום שלו ושלה, דאין אדם מוזהר על תחום
1981בהמתו). והיינו שאף אם הרועה דר ה' אלפים אמה מהבעלים, והבהמה עומדת תוך האלף
1982השלישי, הרי היא חוץ לתחום של הרועה וחוץ לתחום של הבעלים, ומכל מקום מותר לו
1983לקרותה שתבא אליו עד ביתו.
1984[1376]
1985גמרא שם (ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי ... דתניא בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה
1986בחצר בשביל שתתרפה, ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי [יאשיה]).
1987[1377] רי"ף כד, ב (דאין
1988אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו). רא"ש פ"ה ס"ג.
1989[1378]
1990ס"ג (שאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו).
1991[1379]
1992הגהות מרדכי דקידושין רמז תקסה (נראה דשרי אפילו בשבת עצמו למוסרה לרועה עובד כוכבים, דנהי שאדם
1993מצווה על שביתת בהמה מלמען ינוח, היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר
1994שאינה מטעם איסור מלאכה אין מחוייב על בהמתו). רמ"א סכ"ג (וכל שכן דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ
1995לתחום, דהא תחומין דרבנן). מ"א רסקי"ח (ואף
1996על גב שאסור להביאה בידו, מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוי לה כאלו ישראל קורא
1997לה דשרי).
1998ולפי דעה זו מותר להשאיל חפץ לנכרי אף
1999שידוע שיוציאו מחוץ לתחום, כדלעיל סי' רמו ס"ה (ויש מתירין אפילו
2000למסור לו בידים, כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו, והישראל
2001אינו אלא גורם בעלמא).
2002[1380]
2003הגהות מרדכי שם (וטעמא
2004משום דאיסור תחומין דרבנן. ואפילו למ"ד דאורייתא אין בה סקילה אלא מלקות לבד).
2005הגהה שבדרכי משה סק"ה (דבהדיא כתב שם דאפילו למאן דאמר דתחומין מדאורייתא
2006מותר). מ"א סקי"ח (ובדרכי משה כתוב בשם הגהות מרדכי, דאפילו
2007למאן דאמר תחומין דאורייתא, שרי, כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו).
2008הובא בקונטרס אחרון לעיל שם ריש ס"ק ב.
2009[1381]
2010כדלקמן סי' שצו ס"א (שיעור תחום של תורה הוא י"ב מיל, כשיעור מחנה ישראל
2011שהיתה י"ב מיל על י"ב מיל. וחכמים אסרו לצאת יותר מאלפים אמות שהן מיל אחד.
2012ויש אומרים שאין לתחומין עיקר מן התורה כלל, אלא אפילו יותר מי"ב מיל אינו
2013אסור מן התורה כלל), ושם נסמן.
2014[1382]
2015הגהות מרדכי שם (ראיה
2016דאמרינן פרק שואל תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה, היתה עומדת חוץ לתחום קורא
2017לה והיא באה). אגודה שבת סי' פ (מכאן נראה לר"י, מקומות שרועות הבהמות חוץ
2018לתחום, יכולין למסור הפרות לרועה, ואף על פי ששנינו במסכת יום טוב הבהמה כרגלי הבעלים,
2019דמה שהכותי מוליכה חוץ לתחום דמי לקריאה). מ"א שם (ואף על גב שאסור להביאה בידו,
2020מכל מקום מה שעכו"ם מוליכה הוי לה כאלו ישראל קורא לה דשרי, כמ"ש סי' ש"ו
2021ס"ב (אגודה סי' פ')).
2022וכדלעיל סל"ז (אסור
2023להביא בידו לביתו, מפני שאין לה שם אלא ד' אמות ... אבל מותר לו לקרותה שתבא אחריו
2024עד ביתו, כיון שאינו מוליכה בידים אלא היא הולכת מעצמה על ידי קריאתו).
2025[1383]
2026תשובת מהר"ם אלשקר סי' מא-ב (ולענין שבת, אשר שאלתם עליו אם יש לחוש שמא יצא בהן הרועה חוץ
2027לתחום, נראה לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ...
2028ומדברי רבינו האיי גאון ז"ל נראה אפילו יום ששי מותר ליתן אותן לרועה, ואין
2029לאסור אלא בשבת דוקא).
2030[1384]
2031לענין השאלת כלים מסיק לעיל סי' רמו ס"ה "ויש מתירין ... וכן עיקר".
2032ואילו כאן לענין מוסר לרועה מסיק "יש
2033לחוש לדבריו".
2034וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל שם בקונטרס
2035אחרון ס"ק ב (בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריו ... דכיון שאומר לו לרעותה
2036וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום, אבל
2037מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא
2038שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים
2039... אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ
2040לתחום לצורך עצמו, פשיטא דלא הוה שלוחו).
2041וכן הוא בשו"ת מהרלב"ח סי' כח
2042(שלא גזרו על שאלת כלים, עם כל זה בנדון שלפנינו אסור, ואינו דומה לראיה, דבנדון
2043דידן ההוצאה היא במאמר הישראל, ובודאי מאותו הצד הוא אסור).
2044ומה שהאמירה לנכרי להוציאה חוץ לתחום
2045אסורה, אף שנתבאר לעיל סעיף הקודם "שאין אדם מוזהר על איסורי תחומי
2046בהמתו".
2047נתבאר בשו"ת מהרלב"ח שם (שאין
2048איסור בדבר משום שביתה דבהמה גופה, עם כל זה יש איסור בדבר משום אמירה לגוי, כי כל
2049דבר האסור לעשותו וכו').
2050ובקונטרס אחרון שם (לדידן דקי"ל
2051דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכי, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"ה).
2052והיינו ממה שלא התירו הפוסקים שם לומר לנכרי להביא מחוץ לתחום, אלא מטעם שבות
2053דשבות במקום מצוה, כנסמן בהערות שם.
2054[1385] בזה מודה אף מהר"ם
2055אלאשקר להיתר (נראה
2056לי דאין לחוש לזה כלל, כל שלא נתן אותן לרועה ביום השבת עצמו ... אפילו יום ששי
2057מותר ליתן אותן לרועה, ואין לאסור אלא בשבת דוקא).
2058[1386]
2059מהר"ם אלשקר שם (מיהו
2060אם נהגו בארצכם איסור בדבר על צד החומרא והפרישות אסור להתיר להם ... אבל אם היו
2061טועין בדין, שהיו חושבין שהדבר המותר אסור, והיו נוהגין בו איסור, מתירין להם
2062ומודיעין אותן שהיו טועין, והדבר שחשבו בו שהוא אסור אינו אלא מותר),
2063הובא במ"א שם (בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב דכתב דבשבת עצמו אסור
2064למסור לעכו"ם. ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו', אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר
2065להן, ואם מכח טעות מתירים להם. ועיין ביו"ד סי' רי"ד).
2066וביו"ד סי' ריד ס"א (דברים המותרים
2067והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם
2068... אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו
2069קבלום בנדר).
2070ונתבאר לקמן סי' תסח סט"ז (דכיון שבני
2071העיר יודעים שדבר זה מותר הוא מן הדין, ואף על פי כן נהגו להחמיר, הרי חומרא זו כנדר
2072על כל אנשי העיר, ואינה ניתרת אלא בשאלה וחרטה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רי"ד).
2073וכדלעיל סי' לב ס"ח (וזהו טעם כל החומרות
2074שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה אפילו
2075איסור קל של דברי סופרים כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה אפילו של דברי
2076סופרים, אבל במקום שלא שייך הידור ... הרי זה הדיוט).
2077[1387] וכמובא לעיל, שכל שלא
2078מסרה לו בשבת, אף מהר"ם אלאשקר מודה שמותר.
2079ומוסיף כאן טעם החילוק (שלא נתפרש
2080בשו"ת מהר"ם אלאשקר).
2081[1388]
2082ס"ה (אפילו מסרה לו ביום טוב ... לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו
2083היום, וקנתה שביתה במקום שביתת הרועה).
2084[1389]
2085ס"א (חפצי הנכרי קונים שביתה במקומן, אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה הם, שגזרו
2086על חפצי הנכרי גזירה משום חפצי ישראל).
2087[1390] תוכן המשך הדברים בקונטרס
2088אחרון זה:
2089בפנים ס"ל נתבאר, שאם נכרי חולב
2090מעצמו את הבהמה של ישראל מותר.
2091ואף שבמקומות רבים נפסק בשוע"ר
2092כדעת המ"א, שפסק כרבינו שמחה, שנכרי העושה בשל ישראל צריך למחות בו. מכל מקום
2093יש להתיר כאן מכמה טעמים:
2094(א) המ"א מקיל כאן לגמרי מטעם צער
2095בעלי חיים.
2096(ב) רבים הפוסקים החולקים על רבינו
2097שמחה, וכאן יש לסמוך עליהם.
2098(ג) משמעות המ"א שלא אסר אלא כשגוף
2099הישראל נהנה בשבת מהמלאכה, משא"כ בחלב.
2100*
2101בנוסף לזה דן רבינו בדברי רבינו שמחה
2102והמ"א במהדורא בתרא לסי' רמג, ומסיק כאמור כאן, שלא אסרו הפוסקים אלא במקום
2103שגוף הישראל נהנה מהמלאכה בשבת.
2104לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
2105רב ע' תתמד. קובץ הערות וביאורים חי"ג.
2106[1391] סק"ד (אבל מחוייב למחות בידו מכאן
2107ולהבא, כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד).
2108וכן נפסק לעיל שם ס"ג (ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל צריך
2109הוא למחות בידו לכתחלה, שלא ידליקנו בשבילו, מטעם שנתבאר בסי' רנ"ב). ובסי'
2110רנב ס"י (כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו
2111וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי
2112מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו אפילו
2113שלא בבית ישראל).
2114*
2115כאן מבאר טעם ההיתר אף לשיטה זו. אבל לקמן בסמוך יתבאר שלא
2116קיי"ל כן.
2117[1392] הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו.
2118הגהות מרדכי רמז תנב, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' שטז (על
2119המדורות שמבערות הנכריות בבית אדוניהם בשבת ... מעצי ישראל, צריך ליטול רשות מבעל
2120העצים, ואם ראה ישראל ושתק, אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל).
2121[1393] סוף סקי"ג (העולם נוהגין כסברא ראשונה
2122דמשום צער בעלי חיים שרי אמירה לעכו"ם).
2123[1394] ס"כ (מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת
2124משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו
2125יהודי בדבר מועט). הרי שדעה ראשונה שהביא בסתם מתרת לגמרי, מטעם צער בעלי חיים.
2126[1395] ד"ה וכתב ה"ר יונה (אבל הגהות
2127מימון כתבו בפרק [ח'] דרב כהן צדק כתב מותר לומר לגוי לחלוב וטול החלב לעצמך, דבדידיה
2128קא טרח, והר"מ אמר דהחלב מותר אפילו לישראל). הרי שמפרש בדברי הגהות
2129מיימוניות (פ"ח אות ז) בשם מהר"ם, להתיר לגמרי. ולכן התיר בסתם
2130בשו"ע.
2131[1396] קונטרס אחרון סק"ה. וכן מסיק
2132רבינו במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"א וסי"ח), דקיי"ל העושה מעצמו מותר
2133בכל אופן, דלא כדעת רבינו שמחה. וכן יתבאר לקמן בסמוך.
2134אבל כאן מבאר, שאף לפי מה שפסק בשו"ע שלו כהמ"א,
2135לאסור בעושה מלאכה בשל ישראל. מכל מקום יש לצרף דעת המתירים לדעת המקילים כאן
2136לגמרי.
2137[1397] בתשובה סי' נט (ואפשר עוד, שאין גר
2138תושב אסור במלאכת ישראל אלא בשיש שם אמירה דישראל. אבל בלא אמירה דישראל מותר,
2139ואפילו עושה על דעת ישראל, דאף הוא אינו עושה אלא אדעתא דנפשיה, כיון שאינו כבוש
2140תחת ידינו. והוא הדין לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדוניו, לפי שאף הם במלאכת
2141ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין).
2142[1398] סעיף א (ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו
2143שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ואין צריך להפרישו. ולישראל אחר שאינו רבו,
2144אפילו עושה לדעת ישראל מותר, כל שאין שם אמירת ישראל). ומקורו משו"ת
2145הרשב"א הנ"ל. וממה שכתב "מלאכת רבו ... אין צריך להפרישו"
2146מוכח דהיינו "אף שרואהו עושה משלו".
2147[1399] סוס"י דש, שהעתיק תשובה הנ"ל
2148(בלא אמירה דישראל מותר, ואפילו עושה על דעת ישראל).
2149[1400] בשו"ע שם (מותר לומר לו אחר השבת למה
2150לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה).
2151[1401] סי' רנב (לאחר השבת מותר לומר
2152לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה. אעפ"י שנראה
2153הערמה כדי לעשות לשבת הבאה).
2154[1402] פ"ו ה"א אות א
2155(לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת, ואע"פ שעל ידי
2156כן יעשו כן לשבת הבאה). ושם אות ו (מותר ... ספר התרומה, אמנם רבינו שמחה כתב
2157לאיסור).
2158אלא שהם דיברו בעבדו ושפחתו המושכרים
2159אצלו, שלדעת ס' התרומה יש לו דין קצץ, שמותר לעבד לעשות מלאכה. ונתבאר במהדורא
2160בתרא לסי' רמג (ס"ד: דפשיטא ליה לספר התרומה דשכיר שנה שרי, משום דקצץ).
2161אמנם בשו"ע בסתם נכרי. וכן הוא
2162בשו"ת מהר"ם סי' תקנט בהגהה (אבל מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר
2163לאחר השבת למה לא עשית כך וכך [בשבת שעבר], והביא ראי' לדבריו). ומותר מטעם עושה
2164מעצמו, ודלא כרבינו שמחה. וכן נתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג סי"ז (עיין תשובת מהר"ם
2165סי' תקנ"ט ... לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה ... בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד
2166ומצפה לקבל טובת הנאה, בודאי בעד עמלו בלי שום ספק, ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא
2167היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום, מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו).
2168הלכה זו הובאה לקמן סי' שז ס"ח, ובמוסגר שם (והוא שעשיית מלאכה
2169זו היא בענין שאין צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת, כגון שאין המלאכה
2170נעשית בחפצים של ישראל).
2171אמנם כאן מסיק, שמפשטות הדברים משמע שמתיר בכל אופן, אף בחפצים
2172של ישראל, דלא כרבינו שמחה.
2173[1403] וכן מסיק במהדורא בתרא לסי' רמג בסופו
2174(עי' אליה רבא סי' ש"ה, שהבין במ"א ... דמיירי לענין ליהנות
2175בשבת. וסבירא ליה דבהא לא פליג ספר התרומה ארבינו שמחה ... ומשום הכי נמי העתיק תשובת
2176רבינו שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא), ושם נסמן (הערה שפז).
2177ואם כן מובן שכן הוא גם בחלב, דלא מיירי ליהנות בשבת, כמבואר
2178כאן בפנים סל"ב (וכל זה לאכול החלב למוצאי שבת, אבל בשבת עצמה אסור). לכן אפשר
2179שכולם יודו שאין צריך למחות בו, אף שהבהמה והחלב הם של ישראל.
2180[1404] כלומר, הטעם שהצריכו
2181למחות כשהנכרי עושה בשל ישראל, נתבאר לעיל סי' רנב ס"י (כיון שהנכרי היה צריך
2182ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק נרו בשבת והוא עושה כן מדעת עצמו
2183והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא
2184בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך למחות בידו). ולפי טעם זה אין חילוק אם הישראל
2185נהנה או לאו.
2186והטעם שאם גופו נהנה מהמלאכה אסרו
2187ליהנות ממנו בשבת, נתבאר לעיל שם (יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם
2188יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו), ובסי' רעו ס"א (ויש לגזור גזרה
2189שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה, כשעיקר עשייתה
2190בשביל הנאתו).
2191אמנם כאן שאנו אומרים, שגם החובה למחות
2192היא דוקא כשגופו נהנה מהמלאכה, לכאורה אינו מובן, שכיון שאסרו לו ליהנות, בודאי לא
2193יאמר לו לעשותה, ומדוע הצריכו לו למחות?
2194ועל זה מבאר הטעם, שמכל מקום, כיון
2195שמתכוין הנכרי שיהנה בו גוף הישראל, לכן: (א) אסרו ליהנות. (ב) הצריכו למחות.
2196[1405] על מ"ש בשו"ע שם ס"ד (כל
2197שקצץ, אף על פי שעשה הגוי מלאכה בשבת, מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ,
2198אדעתיה דנפשיה קא עביד).
2199כתב המ"א בס"ק יא (ולא דמי להדלקת הנר ברס"י רע"ו,
2200דהתם אדעתא דישראל קעביד (ר"ן ושבלי הלקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו
2201הישראל עכשיו, משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו). הרי שעיקר האיסור תלוי
2202במחשבתו של הנכרי, שמדליק כדי שיהנה בו הישראל עכשיו.
2203[1406] על מ"ש בשו"ע שם סי"ג (אם
2204ליקט גוי והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו), כתב במ"א שם (ואע"ג
2205דנר הדולק אם רוב ישראל אסור ... התם שאני לפי שגופו נהנה מן האיסור). הרי שבמקום
2206שגופו נהנה, (א) אסרו ההנאה. (ב) הצריכו למחות.
2207ואוצ"ל: "ס"ק ל" (משמע דאי ידעינן
2208שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו. וכן משמע מלשון השו"ע. וטעמו כיון
2209שהישראל נהנה מזו המלאכה).
2210וכן הוכיח מדבריו במהדורא בתרא לסי' רמג בסופו (שהבין
2211במ"א ... דמיירי לענין ליהנות בשבת ... וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה
2212סק"ל שנהנה כו'),
2213ובהערות שם.
2214[1407] פי"ב אות ה (נכרי הבא לכבות נר
2215בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך, מותר למחות בידו).
2216[1408] על מ"ש ברמ"א שם ס"ד
2217(ומותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן), כתב במ"א שם ס"ק יד (דוקא
2218כשהנר של עכו"ם, אבל כשהנר של ישראל צריך למחות).
2219והיינו שמ"ש שרק "מותר למחות", ואין צריך למחות
2220בו, הוא דוקא כשהנר הוא של עכו"ם.
2221והיינו דוקא לענין נר, שגם הישראל נהנה ממנו, משא"כ
2222בנידון הגהות מיימוניות שם, שהנכרי בא לכבות הנר של ישראל, "מותר למחות
2223בידו", ואינו חייב למחות בידו, "משום שאין גוף ישראל נהנה מכביה,
2224כמו מהדלקה".
2225*
2226ובאמת חולק רבינו על המ"א גם לענין נכרי הבא להדליק נר או
2227להוסיף שמן, כמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג (ס"כ: ומ"ש המ"א
2228דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל, דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל,
2229וכל כהאי גוונא הוה ליה לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל
2230אין צריך למחות, כיון דעושה מעצמו, אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני
2231אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור ושו"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי
2232ליהנות, עיי"ש בטור, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נר).
2233אמנם כאן מבאר, שאף המ"א האוסר בנכרי להדליק הנר, מכל
2234מקום יודה בנכרי הבא לכבות הנר, שאין צריך למחות בו.
2235[1409] שעל מ"ש בשו"ע סי' שה
2236סכ"א (גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל, מותר כיון שאינו אומר להן
2237שיעשו). כתב המ"א סקי"ד (צ"ע דבהגהות מיימוניות פ"ו כתב וז"ל,
2238כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר, היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו, אבל
2239בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור), והיינו שצ"ע מדברי הגהות מיימוניות
2240בשם רבינו שמחה הנ"ל, שכיון שהגבינה של ישראל אסור.
2241[1410] וטעם החילוק בינם הוא,
2242כיון שבהדלקת נר נהנה גוף הישראל מיד, משא"כ בעשיית הגבינות אפשר דמיירי
2243לענין לאכול הגבינות בשבת, ואפשר דמיירי לענין לאכול הגבינות אחרי השבת, שאין גוף
2244הישראל נהנה ממנו בשבת, וכמבואר במהדורא בתרא לסי' רמג בסופה (עי' אליה רבא סי' ש"ה,
2245שהבין במ"א דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבת ... ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו
2246שמחה בסי' רע"ו לענין הנאה דוקא).
2247[1411] בתשובת רבינו שמחה שם (ואפילו
2248בבית הנכרי [אסור בחנם], מדגרסינן בירושלמי פ"ק דשבת [הל' ט] נתן כלי לכובס
2249נכרי ובא ומצאו עובד בה [בשבת] אסור, אמר ר' יוחנן לימא ליה דלא יעבוד).
2250ומ"ש במהדורא בתרא שם (סי"ז: ומיהו אפשר דבבית הנכרי
2251לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנה, כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבי בשביל נכרי כו' עיי"ש). מיירי כשמדליק הנכרי לצורך עצמו
2252(ונתבאר בהערות שם).
2253[1412] בקונטרס אחרון סק"ה, שדן בדברי
2254רבינו שמחה.
2255[1413] תוכן המשך הדברים בקונטרס
2256אחרון זה:
2257בפנים סל"ב נתבאר, שאם חלב (הנכרי)
2258בשבת לכלי ריקן, אסור משום גזירת משקים שזבו. ואם חלבה לתוך האוכלין, אסור משום
2259שהוא נולד ממש שאסור גם בשבת.
2260איסור זה הובא במ"א, אלא שהוא ביאר
2261את טעם האיסור "כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה".
2262על
2263זה מוכיח כאן, שאין לפרש כדבריו, וגם אין לפרש את טעם האיסור משום גזירת משקין
2264שזבו, אלא טעם האיסור הוא משום שרוב החלב שבדד נולד בו בשבת, ולא הי' בעולם, והוא
2265נולד ממש, שכולם מודים שאסור בשבת.
2266ומוסיף לבאר:
2267(א) אם נחלב לתוך האוכלין ביום טוב,
2268אינו נולד ממש, שהרי הי' יכול לשחוט ולאכול הבהמה, והוי אוכלא דאפרת.
2269(ב) לפעמים אינו נולד ממש, אלא נולד
2270סתם, כשהסיח דעתו מלאכלו בשבת (שמן של בדדין) או יום טוב (תרנגולת העומדת לגדל
2271ביצים).
2272(ג) גם אם דעתו לחלבו ביום טוב, אינו
2273מועיל לאיסור נולד.
2274לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
2275רב ע' תתנא.
2276[1414] סקי"ב (והחלב אסור, אפילו חולב
2277לתוך האוכל, כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה).
2278[1415] אהא דתנן ריש מסכת ביצה (ביצה שנולדה
2279ביום טוב ... בית הלל אומרים לא תאכל), אמרינן בגמרא (מאי טעמייהו דבית הלל, אוכלא
2280דאפרת הוא ... אמר רבה ... ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה ... אמר
2281ליה אביי אלא מעתה יום טוב בעלמא תשתרי, גזרה משום יום טוב אחר השבת. שבת דעלמא
2282תשתרי, גזרה משום שבת אחר יום טוב).
2283[1416] ביצה א, א-ב (ואוקמה רבה ... ביום טוב
2284שחל אחר השבת עסקינן ... אמר ליה אביי ... שבת דעלמא תשתרי, גזירה משום שבת אחר
2285יום טוב). והיינו שפסק כרבה, לפי פירוש אביי (דלא כאוקימתות האחרות שבגמרא שם).
2286[1417] שם פ"א סי' א (שתפס הרב אלפס
2287ז"ל שינויא דרבה עיקר).
2288[1418] על מה שנפסק בשו"ע שם ס"א (ביצה
2289שנולדה בשבת, אסור אפילו לטלטלה), פירש המ"א סק"א (גזרה משום שבת שאחר יום
2290טוב, שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה). הרי שבלאו האי גזרה היתה הביצה מותרת, ולא
2291היתה נאסרת מטעם שהתרנגולת אינה ראויה לאכילה.
2292וכן הוא לקמן סי' תקיג ס"ב (ומדברי סופרים, שכל ביצה
2293שנולדה בשבת, שאינו לאחר יום טוב ... שאין כאן דין מוקצה כלל, הרי זו אסורה באכילה
2294עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב).
2295[1419] וכן הוכיח הר"ן (ס,
2296ב) בשם הרמב"ן (ומשום הכי שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה ... ובכהאי גוונא
2297ליכא למיחש ביה משום מוקצה. והיינו טעמא בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת, שבת
2298דעלמא תשתרי, ולא אסרינן לה משום מוקצה).
2299[1420] ד"ה ואיכא למידק (בשמעתין אקשינן,
2300אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי, והא התם התרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה, ואפילו הכי
2301אי לאו משום גזירה הוי שרינן ביצתה. ובפרק חבית (קמד, ב) נמי הכי משמע, דאמרינן
2302התם חולב אדם עז לתוך הקדרה שיש בה אוכל, משום דכיון דהוה ליה משקה הבא לאוכל חשיב
2303כאוכל, והא עז בשבת מוקצית היא מחמת איסור שחיטה, ואפילו הכי לא מתסר חלבה משום
2304לתא דידה).
2305[1421] ריש ביצה (וההיא דחולב
2306אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה, ועומדת
2307לאכילה, דאי בעי שחיט לה, ולא חשיב נולד, ואפילו הכי לתוך הקערה אסור משום נולד,
2308דמעיקרא אוכל והשתא משקה. אבל לתוך הקדירה, מעיקרא אוכל והשתא אוכל, וליכא נולד
2309ושרי. ודוקא ביום טוב, אבל בשבת בכל ענין אסור (מאור זרוע)). והוא באור זרוע הלכות
2310יום טוב סי' שכט (אלא שמה שסיים "אבל בשבת בכל ענין אסור", אינו באור
2311זרוע שלפנינו).
2312[1422] ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה
2313מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו), ולקמן שם ס"ה (השוחט בשבת
2314לחולה שיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול לא
2315היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'
2316ש"י).
2317ובסי' שי ס"ד-ו (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות,
2318ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה. במה
2319דברים אמורים כשדחאו האדם בידים, דהיינו שהאדם גרם לו האיסור בידים ...שכיון שבבין
2320השמשות היו מוקצין מדעת האדם שהקצם מדעתו ... הוקצו לכל השבת כולה ... אבל דבר
2321שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה ... כגון בעלי
2322חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר
2323לבריא לאכול מהם ... כיון שהוא איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרימת האדם, וכן כל
2324כיוצא בזה).
2325[1423] ד"ה השוחט (והרי"ף בפרק כירה
2326(יז.) ובפרק קמא דחולין (ד.) כתב הא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר
2327לבריא ... וכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' כ) ... אנן קיימא לן כרבי שמעון
2328דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת, דדחייה בידים ... וגם
2329הרמב"ם בפרק ב' (ה"ט) כתב סתם, השוחט לחולה בשבת מותר [לבריא] לאכול ממנו
2330בשר חי וכו' ... וכתב הרב המגיד דלדידן דקיימא לן כרבי שמעון, אין מוקצה בשבת אלא
2331מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים, אבל אם לא דחאו בידים מותר, ואף על פי שהבהמה היתה
2332מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים).
2333[1424] יז, א ד"ה גרסינן (השוחט לחולה
2334בשבת מותר לבריא ... דוקא בחולה שחלה מבעוד יום, אבל חלה בשבת, אסור לבריא, משום
2335דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מערב שבת).
2336[1425] כמובא לעיל (הערה 1420).
2337[1426] ס, ב ד"ה ואחרים (ואם תאמר מכל
2338מקום הרי עז מוקצה מחמת איסור, ואף חלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה. יש לומר
2339שמואל לטעמיה דלית ליה מוקצה ונולד. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, דאפשר דאפילו
2340למאן דאית ליה מוקצה ונולד, שרי, שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו, כגון זה דלא
2341דחייה בידים ... אלא בעוד האיסור עליו. אי נמי אפילו בשנסתלק האיסור, בשעבר עליו,
2342כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה. הא כל שלא עבר על השבת, ואפילו בשוגג, מכיון
2343שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ומשום הכי שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה,
2344שאע"פ שהעז היתה מוקצה, מכל מקום האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה, ולא
2345נעשה איסור בדבר, ובכהאי גוונא ליכא למיחש ביה משום מוקצה).
2346ואף דאנן קיי"ל שגם החלב שנחלב בשבת אסור, היינו מטעם
2347אחר, וכדלקמן.
2348[1427] עתה מוכיח מה שנתבאר בפנים סל"ב,
2349שאם חלבה הנכרי לכלי ריקן, אסור החלב בשבת "מפני שגזרו חכמים על
2350משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או על ידי נכרי". משא"כ "אם חלבה
2351לתוך האוכלין, שאין על החלב תורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו".
2352[1428] שאף שמותר לכתחלה לחלוב
2353ביום טוב לתוך האוכלין, כמבואר כאן בפנים סוף סכ"ח (אבל ביום טוב ... מותר
2354לחלוב לתוך האוכלין, כמו שיתבאר בסי' תק"ה".
2355ובסי' תקה ס"א (מותר לחלוב לתוך
2356כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין על החלב תורת
2357משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו).
2358מכל מקום אם היינו אוסרים החלב משום
2359גזירת משקין שזבו, היתה נאסרת מטעם זה גם החליבה עצמה, כדלקמן סי' תקה ס"ג (בהמה
2360שהקצוה לחלבה ... החלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד ... ולפיכך אף על פי שחולבו
2361לתוך המאכל ויש תורת אוכל עליו מכל מקום אסורא לאכלו ביום טוב משום נולד, למנהגינו
2362שאנו מחמירים בנולד ביום טוב. ואסור לחלוב שלא לצורך יום טוב).
2363ויתירה מזו, מטעם זה לא נאסרה סחיטת
2364ענבים לתוך האוכלין, כדלקמן סי' שכ ס"ו (מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך
2365הקדרה שיש בה תבשיל, כדי לתקן ... האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין
2366עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל).
2367וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים
2368ס"ק יד-טו.
2369[1429] ג, א (ר' יצחק אמר גזרה משום משקין
2370שזבו ... כולה חדא גזרה היא ... ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו). היינו
2371שגם ביצה שנולדה ביום טוב אסרו משום גזירת משקין שזבו.
2372ואף דלא קיי"ל כרבי יצחק ורבי יוחנן, מטעם דאמרינן בגמרא
2373שם (מאי טעמא לא אמר כר' יצחק, אמר לך ביצה אוכלא ... לאפוקי משקין דלאו אוכלא).
2374מכל מקום, אם גם לדידן היינו אומרים שהחולב לתוך האוכל אסור
2375משום גזירת משקין שזבו, אם כן אף בחולב לתוך האוכלין ביום טוב הי' לנו לאסור.
2376[1430] אולי הי' מקום לחלק, שלא גזרו בחולב
2377לתוך האוכל ביום טוב משום משקין שזבו, כיון שמעיקר הדין מותר לחלוב לתוך האוכל
2378ביום טוב, ואין לגזור שמא יחלוב בעצמו.
2379משא"כ בחליבה (על ידי נכרי) בשבת, יש לגזור שמא יחלוב
2380בעצמו.
2381[1431] כמבואר בפנים סוף סכ"ח (מדברי
2382סופרים אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים).
2383[1432] כלומר: ונצטרך לומר שאין הגזירה שמא
2384יחלוב בעצמו, אלא כולה חדא גזירה היא עם משקין שזבו. ואם כן יוקשה, ביום טוב נמי
2385יאסר.
2386אלא ודאי מוכח מכאן, שאין לאסור בחולב
2387לתוך האוכלין משום משקין שזבו.
2388[1433] ביצה ג, א (אמר ליה אביי משקין שזבו
2389טעמא מאי גזרה שמא יסחוט, היא גופה גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. כולה חדא
2390גזרה היא).
2391[1434] בלאו הכי אין לחלק בזה
2392בין שבת ליום טוב מטעם שבשבת חוששים שמא יחלוב בעצמו.
2393שהרי כשהנכרי סוחט או תולש אין חוששים
2394שמא יסחוט ויתלוש בעצמו, ולא נאסר אלא מטעם דאתו לישראל ממילא, והוו להו כמשקין
2395שזבו ופירות הנושרים. ובזה אין לחלק בין שבת ליום טוב.
2396[1435] מו, א (כל שהדבר מוכיח שהנכרי עושה
2397אותה בשביל עצמו ... מותר ... איכא למידק, כי היכי דאסרינן משקין שזבו ופירות
2398הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש, נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא
2399יעשה [ישראל] בידים. תירץ הרמב"ן ז"ל ... דישראל מנכרי לא גזור במלאכת
2400דשבת, אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא, בכי האי גונא גזרינן).
2401והוא ברמב"ן קכב, א (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי ופירות
2402שתלשן לצורך עצמו אסורין ... דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי נמי
2403אסורין, דכולה חדא גזירה היא).
2404וכן הוא ברשב"א שם (ומיהו פירות שתלשן גוי, ואי נמי משקין
2405הבאין על ידי סחיטת גוי, אסורין, משום דכיון דאתו ממילא אסרינן להו, וכטעמא דאמרן,
2406אף כשנעשה על ידי גוי אסורין ... וכולה חדא גזירה היא).
2407[1436]
2408סעיף ג (מחובר שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו ...
2409אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול, משום גזרת פירות הנושרין שיתבאר בסי'
2410שכ"ב, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה).
2411ובסי' שכה ס"ח (חוץ מסחיטת פירות, שאם סחטן נכרי אפילו
2412לעצמו אסורים המשקים לישראל עד לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים מאליהן
2413כמו שנתבאר בסי' ש"כ, לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי הם
2414בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא כמו
2415הזבין מאליהן. וכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... אעפ"כ אסורים לישראל
2416עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן, כמו שנתבאר בסי'
2417שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם).
2418*
2419אמנם למרות האמור כאן, שכל האיסור במשקין שזבו ופירות הנושרים
2420הוא משום דאתו ממילא, מכל מקום לא נאסרה בזה הנאה דממילא, כדלקמן סי' תקז בקונטרס
2421אחרון ס"ק ד (וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה
2422וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו, שמותרים משום מלאכת שבת
2423(פירוש שהרי שנינו מאכיל אחריו ישראל), ואסורים בטלטול ... שהם בכלל גזירת פירות
2424הנושרים ... דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה ... וכן משמע בהדיא בגמרא
2425פ"ג דסוכה ובכל הפוסקים, אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר
2426להריח בו, אם אינו מטלטלו, ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש).
2427והיא ההלכה דלקמן סי' שלו סט"ז (אתרוג ותפוח וכל דבר
2428הראוי לאכילה, אסור להריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו כדי לאכלו).
2429[1437] ס, ב (לפי פירוש רבינו אלפסי ורבינו
2430חננאל דמוקמי לה ביום טוב, כיון דאוכל הוא, כל לתיקוני אוכל ביום טוב שרי, הואיל
2431ואי אפשר לעשותו מערב יום טוב ... ובתוך הקערה אסור, דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה,
2432והוי ליה כזיתים וענבים שיצאו מהם משקין שאסורין ... ובתשובה לרבינו הגדול
2433ז"ל כלשון הזה מצינו בה ... ומתוך שמלאכת אוכל נפש ביום טוב בדברים שאי אפשר
2434לעשותם מערב יום טוב שרי, חולב נמי בתוך האוכל שרי, ואף על גב דמלאכה היא. וחולב
2435בתוך הקערה, דמלאכת משקין היא לא הותרה ביום טוב. אלו דברי רבינו הגדול ז"ל
2436שכתב בתשובתו ... וזהו דעת הגאונים בדקדוק).
2437הרי נתפרש בדעתם, שבגזירת משקין שזבו אין לחלק בין שבת ליום
2438טוב, משא"כ בחולב לתוך האוכל, אין לאסור משום משקין שזבו. והיא דעה הב' דלקמן
2439סי' תקה ס"ה (ויש חולקין על זה ואומרים, דאפילו היא בהמת הנכרי, ואפילו חלבה
2440הנכרי לצרכו ... הרי חלב זה אסור בו ביום, לפי שכשהיה חלב זה בגוף הבהמה היה עליו
2441תורת אוכל, מפני שהוא טפל לגבי הבהמה ונחשב אוכל כמותה, ועכשיו שנחלב לתוך כלי
2442ריקן, הרי תורת משקה עליו, והרי זה דומה למשקין שזבו מהאוכלין, שאסורין בו ביום).
2443וראה כנישתא דבי רב, עיונים וביאורים ס"ק יח.
2444[1438] עתה מוכיח מה שנתבאר
2445בפנים סל"ב (ואף אם חלבה לתוך האוכלין ... אסור עד הערב ... שהוא מעשה חדש
2446שנולד בשבת, שדם נעכר ונעשה חלב ... ואינו דומה לשאר נולד בשבת שמותר מפני שהיה
2447כבר בעולם מבעוד יום, אלא שנשתנה בשבת ... ומה שהתירו ביום טוב לחלוב לתוך האוכלין
2448הוא, מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה ... אינו אסור משום
2449נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל ... אע"פ שהוא מעשה חדש).
2450שהם שני פרטים:
2451(א) אף דקיי"ל כרבי שמעון להתיר
2452מוקצה ונולד בשבת, מכל מקום מודה רבי שמעון במעשה חדש שנולד בשבת שאסור
2453(ב) אע"פ שהחלב הוא מעשה חדש, מכל
2454מקום כיון שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב אין החלב נחשב דבר חדש, אלא כאוכל הנפרד
2455מאוכל.
2456הפרט הראשון נתבאר בכמה מקומות בתוס',
2457וצויינו לעיל (הערה 1353),
2458ולקמן (הערה 1450).
2459ואת הפרט השני, מוכיח עתה מדברי התוס'
2460דלקמן.
2461[1439] דאמרינן בגמרא התם (מיא
2462בעיבא מיבלע בליעי (וכמאן דליתנהו דמו ,
2463רש"י). כל שכן דהוו להו נולד, דאסירי (אפילו לטלטלן ,
2464רש"י)). היינו שאם היינו אומרים שהמים בלועים בעננים, היו מי גשמים שירדו
2465בשבת אסורים מטעם נולד.
2466וכתב על זה התוס' (ואע"ג דמשקין
2467בפירי נמי אמרינן בפסחים (דף לג:) דמבלע בליעי, אפילו הכי לא מתסרי משום נולד, אי
2468לא גזרינן שמא יסחוט ... לא חשיבי נולד, כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל, אוכלא דאיפרת
2469הוא. ואם תאמר ולימא הא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד, כדאיתא בריש
2470ביצה (דף ב.). ויש לומר דבנולד כהאי גוונא דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה
2471רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).
2472והיינו שמחלק בין העננים – שאם היינו
2473אומרים שהמים בלועים בהם, היו מי הגשמים שירדו בשבת נולד ממש, לבין הפירות – שכיון
2474שאפשר לאכול את הפירות, הרי המשקים הנסחטים מהם הם אוכלא דאפרת, ולולי גזירת שמא
2475יסחוט, הי' מותר לדברי הכל.
2476ואף שהמשקים עדיין לא היו בעולם בכניסת
2477השבת, מכל מקום הפירות היו בעולם, והוו המשקים אוכלא דאפרת.
2478וכן בביצה שנולדה ביום טוב, שאף אם לא
2479היתה הביצה בעולם בכניסת היום טוב, מכל מקום התרנגולת היתה בעולם, וראויה לשחיטה
2480ואכילה, והביצה היא אוכלא דאפרת.
2481וכן בחלב שנחלב ביום טוב, שאף שהחלב לא
2482הי' בעולם בכניסת היום טוב, מכל מקום הבהמה היתה בעולם, וראויה לשחיטה ואכילה,
2483והחלב הוא אוכלא דאפרת.
2484[1440] עתה מוכיח, שעל המים
2485הנסחטים מהפירות יהי' לפעמים דין נולד – לדעת רבי יהודה שאוסר מוקצה, ואינו כנולד –
2486לדעת רבי שמעון שמתיר מוקצה.
2487וכמו שמן של בדדין, שבגמרא יט, ב (שמן של בדדין ומחצלות של בדדין, רב אסר
2488ושמואל שרי). ופרש"י (דרב סבר כרבי יהודה במוקצה, ושמואל סבר כרבי שמעון דלית
2489ליה מוקצה). וכדאמרינן התם (קמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון).
2490[ועל פי זה יתבאר דין הביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת
2491לגדל ביצים, והחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה, וכדלקמן בהמשך].
2492[1441] ד"ה שמן של בדדין (דאם טען בית הבד מבעוד יום, והשמן זב
2493והולכת כל השבת, רב אסר אותו שמן משום מוקצה, דהוי נולד גמור, דמחמת קורות והעיגול
2494שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה, אע"ג דעל מנת כן הניחו, וסמך על זה
2495שיזוב כל השבת, כיון דאין משקין בעולם, האי סמיכה לאו מידי הוא, והוי נולד גמור ...
2496שמן הבלוע בזיתים, כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור, ולא הוי משקה).
2497הרי שלדעת רבי יהודה, שמן של בדדין הוא
2498"נולד גמור", "ואפילו הכי שרי רבי שמעון בשמן של בדדין".
2499ועל זה מבאר, ששמן של בדדין לא נחשב
2500נולד – אלא לדעת רבי יהודה, "משום דאינו ראוי מחמת הקורה". אבל לרבי
2501שמעון אינו נולד חדש "דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה".
2502משא"כ ב"דבר חדש ממש",
2503גם רבי שמעון מודה שאסור משום נולד ממש.
2504[1442] (א) החלב שנחלב בשבת הוי נולד
2505ממש, כיון שאינו יכול לשחטה ולאכלה, כמבואר כאן בפנים (ואף אם חלבה לתוך האוכלין,
2506שאין על החלב תורת משקה, ואינו בכלל גזרת משקין שזבו, אעפ"כ אסור עד הערב ...
2507שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת).
2508(ב) החלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת
2509לאכילה, כיון שיכול לשחטה ולאכלה ואת החלב, אינו נחשב נולד, כמבואר כאן בפנים (שכיון
2510שהבהמה ראויה לאכילה ביום טוב עם החלב שבה, שאם היה רוצה היה שוחטה ואוכל גם החלב
2511שניתוסף בה ביום טוב, מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה, אם כן גם כשנחלב ממנה בחייה
2512אינו אסור משום נולד, מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל), ולקמן סי' תקה ס"א (מותר לחלוב לתוך
2513כלי שיש בו מאכל, לפי שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, ונמצא שאין על החלב תורת
2514משקה אלא תורת אוכל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל בחליבתו), וס"ג (ואם היה רוצה
2515היה שוחטה ואוכלה ביום טוב עם החלב שבתוכה, ונמצא שאין על החלב תורת נולד, כיון
2516שאף כשהיה בגוף הבהמה היה יכול לאכלו ביום טוב, ואינו אלא כמפריד אוכל מאוכל
2517המחובר לו, שאין על שום אחד משניהם תורת נולד).
2518(ג) החלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה, כיון שאין דעתו
2519לשחטה ולאכלה, דינו כנולד, כדלקמן שם (אבל בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו
2520לשחטה אין עליה תורת אוכל כלל ... ונמצא שהחלב המופרד ממנה יש עליו תורת נולד,
2521שהרי כשהיה בגוף הבהמה לא היה אוכלו ביום טוב, ולפיכך אף על פי שחולבו לתוך המאכל
2522ויש תורת אוכל עליו, מכל מקום אסורא לאכלו ביום טוב משום נולד, למנהגינו שאנו
2523מחמירים בנולד ביום טוב).
2524[1443] במשנה ביצה ב, א (ביצה שנולדה ביום טוב,
2525בית שמאי אומרים תאכל). ובגמרא שם (בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ... אפילו מאן דשרי
2526במוקצה, בנולד אסר).
2527הרי שהביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, נחשבת
2528נולד סתם, שאסור לדעת רבי יהודה.
2529ומזה יש ללמוד גם לחלב שנחלב ביום טוב מבהמה העומדת לחלבה. וכן
2530נתבארה הוכחה זו לקמן סי' תקה בקונטרס אחרון ס"ק א.
2531[1444] ביצה א, א ד"ה ואיכא (והכא נולד
2532גמור חשבינן ליה, דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי, וביצה
2533שלה אף על פי שהוא אוכל גמור, ואפילו חשב לאכלה מערב שבת, על כרחך נולד הוא ומיתסר).
2534[1445] בד"ה אוכלא (דאפילו מאן דשרי
2535במוקצה אוסר בנולד, והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אף על גב דהכא נמי אי בעי
2536שחיט לה ואכיל כל שבגוה, דהא שרי מוקצה, מכל מקום כיון דנולדה הביצה מדבר המוקצה,
2537לא שרינן לה מהאי טעמא).
2538[1446] ד"ה קא (דהאי נולד דהכא הוי נולד
2539טפי, שמתחילה לא היה בעולם, אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר).
2540[1447] אלא דאנן קיי"ל
2541לאסור אף ביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לאכילה, כדלקמן סי' תקיג ס"ב
2542(ומדברי סופרים שכל ביצה שנולדה בשבת שאינו לאחר יום טוב, או ביום טוב שאינו לאחר
2543השבת, אפילו נולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שאין כאן דין מוקצה כלל, הרי זו אסורה
2544באכילה עד לערב, גזרה משום ביצה שנולדה בשבת שלאחר יום טוב או ביום טוב שלאחר השבת).
2545ואף בלאו הכי קיי"ל שנולד אסור
2546ביום טוב, ולכן אף החלב שנחלב לתוך האוכל, מבהמה העומדת לחלבה, אסור מטעם מוקצה,
2547כדלקמן סי' תקה ס"ג (ואפילו חולב לתוך המאכל לתקנו, אין היתר אלא בבהמה
2548העומדת לאכילה ... אבל בהמה שהקצוה לחלבה, כיון שאין דעתו לשחטה ... החלב המופרד
2549ממנה יש עליו תורת נולד ... למנהגינו שאנו מחמירים בנולד ביום טוב).
2550[1448] עתה מוכיח מדברי התוס',
2551מה שנתבאר בפנים סל"ב (ואף שהיה דעתו עליו מבעוד יום, אין זה מועיל כלום,
2552כיון שלא היה אז עדיין בעולם).
2553וכן בשאר נולד אין זה מועיל מה שהי'
2554דעתו עליו, כדלקמן סי' תקיח ס"כ (ואפילו אם התנה עליה מערב יום טוב שיהיה
2555מותר לטלטלה לכשתפול ביום טוב, אין תנאי זה מועיל כלום, דאף שהיה דעתו עליה מערב
2556יום טוב ואין בה משום מוקצה, מכל מקום יש בה משום נולד, שהרי אתמול היה עליה שם
2557סוכה והיום נקראת שברי עצים).
2558והוכחה דילן נתבארה בפרטיות לקמן שם
2559בקונטרס אחרון ס"ק ה (דגרעינים וקליפים מיקרו נולד אף על גב דדעתיה עליהם
2560מערב יום טוב ... בנולד שנשתנה גופו לא מהני ... דכל שכן אם יש עליו נולד גמור
2561שנשתנה גופו, לא מהני דעתיה עלויה, כגון סוכה שנפלה אפילו היתה רעועה ... הרי
2562לפניך דאף שדעתו מערב יום טוב לחלוב הבהמה ביום טוב, אסור לו לחלוב משום נולד. וכן
2563הוא בהדיא בר"ן ריש פ"ק דביצה גבי ביצה עיי"ש. וכן משמע בהדיא
2564ברמ"א ושאר אחרונים בסי' תק"ה שהחלב הוא נולד, אף שדעתו מערב יום טוב
2565לחולבה למחר על ידי נכרי כנהוג אפילו בשבת).
2566וכאן הביא הוכחה זו בקיצור.
2567[1449] יט, ב ד"ה שמן (וכן צואת קטן שהיה
2568כבר במעיו, מהני בהן סמיכה).
2569[1450] שהוא נולד גמור שאסור אף לרבי שמעון, כמבואר
2570בתוס' ביצה ח, א ד"ה אמר (דליכא מאן דפליג, דאפילו רבי שמעון
2571מודה, דהאי דהוסק ביום טוב דהוי נולד גמור, דמעיקרא עצים והשתא אפר). עירובין מו,
2572א ד"ה כל שכן (דבנולד כהאי גוונא, דדבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר, מודה רבי
2573שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביום טוב נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו).
2574[1451] כדלקמן שם סכ"ד (אם
2575הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד מודים בנולד גדול כזה, דמעשה חדש
2576הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר).