Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשו באיזה חפצים מותר לדבר בשבת
ובו כ"ט סעיפים:
ממצוא חפצך
א
ובו כ"ט סעיפים:
ממצוא חפצך
א
בוכבדתו
גמעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ממצוא
דחפצך דרשו חכמים חפציך
האסורים לבקשם בשבת, אפילו בדבר שאינו עושה בו שום מלאכה, לא של
ותורה ולא שבות מדברי סופרים, אלא שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה
זאו הילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, בין מן התורה
חבין מדברי סופרים, שנמצא מזמין עצמו בשבת בפועל ממש, לא בהרהור לבד, לדבר
טהאסור בשבת. כגון שמהלך בשדהו לראות מה היא צריכה אחר השבת מעידור וניכוש וכיוצא בהם
ימדברים האסורים בשבת, או שהולך לפתח המדינה ויושב שם עד שתחשך כדי למהר לצאת בלילה
יאלמרחץ שחוץ לעיר, שהרי
יבהילוך זה הוא בשביל חפצים האסורים בשבת:
יגב
ידבמה דברים אמורים כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו, שמה מבקש
טושם אם לא לראות מה היא צריכה. וכן ההולך על פתח המדינה ניכר הדבר שמתכוין כדי להתקרב
טזבמרחץ הסמוך למדינה, שכן היה בימיהם שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה. וכן אם
יזמטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת לצאת בהם לדרך, והוא בענין
יחשניכר הדבר שמתכוין לכך.
יטאבל אם הוא בענין שאין הדבר ניכר שמתכוין
כלחפצים האסורים, אלא לחפצים המותרים, הרי זה מותר. לפיכך מותר להלך חוץ לעיר תוך התחום
כאולהתעכב שם עד שתחשך כדי לתלוש פירות ועשבים מגינתו וחורבתו שבתוך התחום ולהביאם לביתו,
כבשאין הדבר ניכר שהולך לשם בשביל תלישת הפירות, כי הרואה יאמר שמא מחמת טרדת עיונו בלמודו
כגנמשך והלך עד כה, אם הוא תלמיד חכם, ואם הוא עם הארץ יאמר עליו שמא חמורו נאבד לו ומהלך
כדלבקשו, ונמשך בבקשתו עד שהגיע למקום הפירות, ואז נמלך להחשיך עליהם לתלשם ולהביאם לביתו
כהבלילה, אבל הילוכו לא היה בשביל התלישה האסורה בשבת, אלא בשביל הבאת החמור המותרת בשבת, וכן כל
כוכיוצא בזה:
כזכשיש צד היתר
ג
ג
כחאבל אסור להחשיך על התחום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום (או אמצעו) ולהתעכב
כטשם עד שתחשך כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה (שכיון שהולך משם ולהלאה במוצאי שבת, ניכר
להדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, שאם היה הילוכו לשם בשביל דבר אחר ולא היה בדעתו אז
לאשילך משם ולהלאה, מן הסתם לא נולד לו שם דבר חדש שנמלך בשבילו) (לילך משם ולהלאה).
לבבמה דברים אמורים, כשמחשיך שם בשביל דבר
לגשאין צד היתר בעולם לעשותו בשבת, כגון שצריך לילך חוץ לתחום לשכור פועלים, או לתלוש
לדפירות המחוברים, או להביא
להמשם פירות המוקצים, שאין
לושום צד היתר בעולם לשכור פועלים בשבת או לתלוש פירות או לטלטל פירות המוקצים. אבל מותר
לזלהחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום במוצאי שבת, שהבאת
לחהבהמה היא דבר המותר בשבת. ואף שאי
לטאפשר לו להביאה בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת
ממחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין, דהיינו סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת
מאבתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה, שעל ידי זה יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני
מבשכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה, כמו שיתבאר בסי' שצ"ח, ואע"פ
מגשעכשיו אין שם בורגנין.
מדוכן מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות
מהתלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות
מומקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו, ואע"פ שעכשיו אין שם מחיצות (והטעם
מזיתבאר בסי' ש"ז).
מחאבל פירות המוקצים אי אפשר להביאם אף על
מטידי מחיצות, כיון שהם אסורים בטלטול. וכן אסור
נלהחשיך על התחום להביא משם בהמה שאינה יכולה לילך ברגליה, כגון טלה קטן שצריך לנשאו
נאעל כתפו, ואי אפשר להביאו בשבת אף על ידי מחיצות, מפני שהוא מוקצה ואסור בטלטול.
נבאבל מותר להחשיך כדי לשמור אותו או פירות
נגהמוקצים, או אפילו המחוברים, שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת.
נדואם כשהלך להחשיך לא נתכוין אלא בשביל לשמרם
נהבלבד, ואחר כך נמלך לתלשם ולהביאם לביתו במוצאי שבת, הרי זה מותר:
נומקח וממכר
ד
ד
נזאסור
נחלקנות או למכור, וכן לשכור
נטאו להשכיר
סבשבת, גזירה שמא יכתוב. בין שמוכר
סאאו שמשכיר בפה בלבד, בין שמוסר לו היום את החפץ (ואף על
סבפי שאינו קוצץ עמו דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר
סגלו לשון מכירה או שכירות. ואפילו
סדצריך ליקח מאכלים לשבת, לא יאמר מכור לי אלא תן לי כמ"ש בסי' שכ"ג. ואפילו
סהעל ידי נכרי אסור לקנות בשבת, כמו שיתבאר בסי' תקי"ז ושכ"ה עיי"ש):
סוחפציך אסורים חפצי שמים מותרים
ה
ה
סזאמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים אף על פי שאמר לו קודם השבת. אבל כשאומרים
סחלו או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר, אין בזה משום שבות, אלא שאסור משום ממצוא
סטחפצך.
עואין הפרש בין איסור זה לאיסור זה אלא לענין
עאצרכי מצוה, שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה אף על פי שאמר לו קודם השבת, והוא הדין לשאר כל דבר שהוא משום שבות
עבלא התירו לצורך מצוה, אלא אם
עגכן הוא שבות דשבות כמ"ש שם. אבל כשהמלאכה
עדנעשית במוצאי שבת שהוא זמן היתר, אלא שאומר לו בשבת, ואין באמירה זו אלא משום שמתעסק
עהבשבת בדבר האסור היום עסק זה, התירו לצורך מצוה. וכן להחשיך על התחום, שאין איסורו
עואלא משום שמזמין את עצמו בשבת לדבר האסור היום, הזמנה
עזזו התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי שמים מותרים:
עחו
עטלפיכך מחשיכין על התחום כדי לעשות חוץ לתחום צרכי כלה או צרכי מת, דהיינו ארון ותכריכים,
פולהביאם לעיר. ויכול
פאלומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו ולהביאם לו, ויכול
פבלומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא [תמצא] במקום פלוני לך למקום פלוני. אע"פ
פגשלדבר הרשות אסור לומר לו בלשון זה מפני שלשון זה מוכיח שמשלחו לקנות איזה חפץ שהוא
פדדבר האסור בשבת. ויכול
פהלומר לו גם כן בפירוש קח במנה ואם לא [תמצא] במנה קח במאתים.
פו(שאף שהלוקח מיני מאכל מחנווני בשבת אסור
פזלהזכיר לו שם דמים כלל, מפני שכשמזכיר שם דמים הרי זה מקח וממכר גמור, משא"כ כשאינו
פחמזכיר לו שם דמים אינו נראה כמקח וממכר אלא כשאלה כמו שיתבאר בסי' שכ"ג, ואם כן גם כשמשלחו בשבת לקנות במוצאי שבת,
פטאם מזכיר לו שם דמים הרי הוא משלחו למקח וממכר גמור האסור לו בשבת, אבל אם לא היה מזכיר
צשם דמים אזי לא היה נראה שמשלחו למקח וממכר גמור אלא לשאלה. מכל מקום
צאהזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה, שאם לא יזכיר לו לא ידע כמה דמים לפסוק, ואפשר שיחזור
צבריקם אם ייקרו השער, וכיון שמזכיר לו הדמים לקנין שלאחר השבת התירו לו).
צגאבל לא יזכיר לו סכום מקח, כלומר שלא יאמר
צדלו סך ידוע שלא להוסיף עליו, לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך למצוה. וכן לא
צהיזכיר לו סך דמים, דהיינו שלא יאמר לו לך לאיש פלוני שאני חייב לו כך וכך, וקח ממנו
צוצרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך (שצירוף
צזסך זה אין בו צורך למצוה):
צחז
צט(וכל זה כשמשלחו שיקנה במוצאי שבת. אבל אם נזדמן לו לקנות בשבת, ואי אפשר ליקח ממנו
קבהקפה בלי שיקצוץ לו דמי המקח, אע"פ שהוא בענין שאי אפשר למצוא חפץ זה לצורך המצוה
קאאלא בשבת בלבד, אסור לקנותו, שבשבת עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה. אלא בדרך
קבהמותר אפילו לדבר הרשות, דהיינו
קגבהקפה, בלי הזכרת שם דמים, ולא שם מדה, ולא סכום מנין, ולא סכום דמים, כמ"ש בסי'
קדשכ"ג, ואם חסר אחד מאלו הרי זה שבות גמור כשאר
קההשבותים, שלא התירום לצורך מצוה, כי אם על ידי נכרי, כמו שיתבאר בסי' ש"ז):
קושכר שבת
ח
ח
קזאין משתכרין בשבת אפילו בדבר המותר, גזרה
קחמשום מקח וממכר. כיצד
קטכגון השוכר את הפועל לשמור לו זרעים או דבר אחר ומשלם לו בעד כל יום ויום, והוא משמרם
קיגם בשבת, שזהו דבר המותר לשמור אפילו פירות המחוברים, לא יתן
קיאלו שכר בעד יום השבת בפני עצמו, ואם נתן לו אסור לו לקבל ממנו. לפיכך
קיבאין אחריותם עליו בשבת מגניבה
קיגואבידה
קידששומר שכר חייב בהם, מפני
קיהשבשבת אינו שומר בשכר אלא בחנם. ואם שכרו לשבוע או לחדש או לשנה, לא ינכה לו כנגד השבתות,
קיושלא אסרו אלא ליטול שכר יום השבת בפני עצמו, אבל מותר ליטלו בהבלעה עם שאר הימים. ולא יאמר
קיזלו תן לי שכר השבת, אלא תן לי שכר החדש או שבוע או עשרה ימים וכיוצא
קיחבזה בענין שהשבת מובלע בחול :
קיטט
קכאף על פי ששכרו לחדש, אם התנה עמו לשלם לו כך וכך בעד כל יום ויום, אף על פי שמשלם
קכאלו בסוף החדש שכר השבתות בהבלעה עם שאר הימים, אין זה כלום, שלא נקרא
קכבהבלעה מה שמבליע לו יום השבת בשעת פירעון, אלא כשהיה שכר השבת מובלע בשכר שאר הימים
קכגבשעת השמירה, דהיינו כשהתנה עמו שישלם לו כך וכך בעד שמירת כל החדש, אבל זה, כל יום
קכדויום ששמר נתחייב לו בעל הבית לשלם בסוף היום השכר של אותו היום, שהרי
קכהאם הוא רוצה לא ישמור לו עוד, שבשביל כך התנה עמו לשלם לו בעד כל יום ויום כדי שיוכל
קכולהפסיק באיזה יום שירצה, ואם כן שכר השבת הוא בפני עצמו. ואף על פי שהוא רוצה לגמור
קכזשמירת כל החדש, ואין בדעתו להפסיק באמצע החדש, מכל מקום כיון שאם היה רוצה להפסיק באמצע
קכחהחדש לא היה משלם לו בעד כל החדש, אלא היה מחשב עמו יום יום מימי החדש כמו שנשכר לו,
קכטנמצא ששכר השבת הוא בפני עצמו.
קלוכן הדין במשכיר חדר לחבירו והתנה עמו כך.
קלאוכן הדין במלוי ברבית לנכרים בעד כך וכך
קלבלשבוע, צריכים להלוות בענין שאם יפרעו החוב באמצע השבוע יפרעו הרבית בעד כל השבוע,
קלגאו לא יפרעו כלל החוב בתוך שבוע זה. שאם יוכלו
קלדלפרוע באמצע השבוע ויצטרך לחשב עמהם הימים שעברו משבוע זה, אף אם ינכה להם כנגד יום
קלההשבת שעבר משבוע זה, אין זה מועיל כלום, אלא אם כן ינכה להם כל השבתות שעברו, שהרי
קלובכל שבוע ושבוע אם היו רוצים היו פורעים באמצע השבוע, והיה צריך לחשוב עמהם יום יום
קלזמימות החול, נמצא שרבית זו היא נחשבת לכל יום בפני עצמו, ולפיכך אף אם עבר כל השבוע
קלחולא פרעו לו, אינו רשאי ליטול כל הרבית, אלא צריך לנכות כנגד יום השבת, כיון שכל יום
קלטויום הוא נחשב בפני עצמו:
קמי
קמאוכן הדין בכל קנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר על תקנת חכמים, כמ"ש
קמבבאה"ע סי' ע"ו, או על
קמגתקנת טובי העיר, אע"פ
קמדשעברו עליו כמה שבועות אינו משלם בעד השבתות, כיון שהיה יכול לחזור בו באמצע כל שבוע
קמהושבוע.
קמואבל אם הקנס הוא לנכות לו מהחוב שיש לו על
קמזאחרים בעד כל יום ויום כך וכך, מנכין לו גם בעד השבתות, מפני שהקנס שנוטלים ממנו אינו
קמחנראה כשכר נטילת שבת אלא כשנוטלים
קמטממנו איזה דבר שהוא בעין, אבל לא כשמנכין לו מחוב שיש לו:
קניא
קנאאסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יום טוב, אע"פ
קנבששכרוהו מבעוד יום, שאסור
קנגלו ליטול שכר שבת או יום טוב. והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה. ויש מתירין, מפני
קנדשבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, שאין
קנהאיסורו אלא משום גזירת שכירות בשבת, שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב. וכן המנהג
קנולהקל.
קנזומכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם, הואיל
קנחוהוא שכר השבת, אף שהתירוהו לצורך מצוה.
קנטואם הוא מושכר לשנה או לחדש או לשבוע, שיתפלל
קסגם בחול, ומשלמין לו בעד השבתות והחול בבת אחת, הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי
קסאהכל:
קסבדיבור של מצוה ומקח וממכר של מצוה
יב
יב
קסגמותר לפקח על עסקי רבים בשבת, ואפילו לילך לטרטיאות, דהיינו מיני טרקלין של נכרים ששם
קסדנאספו לבית הועד, וכן לילך לשלטון לפקח על עסקי רבים, ואין בזה משום ממצוא חפצך ודבר
קסהדבר,
קסושצרכי רבים הם כמו חפצי שמים. ומכל
קסזמקום לא התירו אלא לפקח ולהתעסק בדברים בלבד, שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום ממצוא
קסחחפצך ודבר דבר. אבל כל דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים כמו שלא התירו
קסטלצורך מצוה
קעכמ"ש לעיל:
קעאיג
קעבוכן מותר לשדך התינוק ליארס, שדבור של מצוה הוא, וכן לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר
קעגללמדו ספר, או אפילו ללמדו אומנות שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס עצמו
קעדילסטם את הבריות. אבל אסור
קעהלשכור המלמד (בשבת, ואפילו) להזכיר לו סכום מעות (אסור), שזהו שבות גמור ולא התירוהו
קעולצורך מצוה:
קעזיד
קעחוכן מותר לפסוק צדקה לעניים, שדבור
קעטשל מצוה הוא.
קפואינו דומה למעריך, דהיינו שאומר ערכי עלי
קפאאו ערך איש פלוני עלי לגבוה, שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט, לפי שכשנותן
קפבלגבוה כפי ערך שנים של הנערך ככתוב בתורה, הרי זה
קפגכקונה את הנערך על ידי שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח וממכר, משא"כ בפסיקת צדקה.
קפדולא אסרו להקדיש שום חפץ לגבוה, כמ"ש
קפהשם, אלא משום שכיון שמקדיש חפץ ידוע הרי הוא מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה
קפולמקח וממכר, אבל כשמחייב עצמו שיתן איזה דבר לגבוה, עדיין לא יצא שום דבר מרשותו על
קפזידי אמירה זו.
קפחולפי זה אסור להקדיש בשבת לבית הכנסת שום
קפטחפץ ידוע, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה. ולא נהגו
קצכן.
קצאויש שלימד עליהם זכות, שלא אסרו אלא להקדיש חפץ למזבח או לבדק הבית, שאותו החפץ יוצא
קצבלגמרי מרשותו לרשות גבוה, שאין לו עוד שום זכות וחלק בו, ודומה למקח וממכר, אבל כשמקדיש
קצגחפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית
קצדהכנסת למכרם כשיצטרכו כמ"ש בסי' קנ"ג, ואינו
קצהדומה למקח וממכר שיוצא המקח לגמרי מרשות מוכר לרשות לוקח.
קצוומכל מקום טוב ליזהר כשמקדיש חפץ לבית הכנסת
קצזבשבת, שיקדישנו בפיו מערב שבת אפילו בינו לבין עצמו, ואז אע"פ שבשבת מביאו לבית
קצחהכנסת, אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מערב שבת, וזה מותר
קצטלדברי הכל:
רטו
ראיש
רבאומרים שבמקום שנוהגין לומר לקורא בתורה מי שבירך, והוא נודר לצדקה, או לחזן, אסור
רגלו לפסוק כמה יתן, אלא יאמר לו סתם עשה לי מי שבירך. והמנהג להקל בזה, מפני שמותר לפסוק
רדצדקה בשבת.
רהאבל מה שנוהגים קצת כשהחתן דורש בשבת שהם
רומחייבים עצמם ליתן כך וכך (מעות) אחר השבת, לא יפה הם עושים, שלא התירו לחייב עצמו
רזאלא לצדקה וכיוצא בה משאר מצות, אבל לדבר הרשות אסור משום ודבר
רחדבר.
רטוכן הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש,
רילא יפה הם עושים, שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום, כמ"ש
ריאבסי' שכ"ג ותקי"ו, שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו, והקדש דומה
ריבלמתנה שיוצאה גם כן לגמרי מרשותו לרשות חבירו.
ריגואפילו נתן לו חדר ורוצה לקנותו על ידי סגירת
רידהדלת, שהיא נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו הנותן, אסור
ריהלסגרה בשבת, שאין קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה, מפני
ריושדומה למקח וממכר. ואין צריך לומר בקנין סודר, שסתמו
ריזעומד לכתיבה ושמא יכתוב
ריחבשבת
ריט(ועיין סי' של"ט תשלום
רכהלכות אלו):
רכאטז
רכבמה שנוהגין להכריז מצות בבית הכנסת מי שיתן יותר הוא יזכה בהן, היה ראוי לאסור משום
רכגמקח וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה. אלא שאפשר ליישב המנהג בדוחק ולומר שאין
רכדשייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה. אבל אסור לקנות מקומות בבית הכנסת או בתים
רכהשל צדקה. והנכון כמו שנוהגין מקצת אנשי מעשה, שכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפילו
רכוקנה חבירו המצוה, שאז אינו דומה כלל למקח וממכר אלא לפסיקת צדקה, ובדרך זה מותר אפילו
רכזלקנות מקומות ובתים מהצדקה. וכל ירא שמים יזהר בזה:
רכחיז
רכטמה שנוהגים למכור האתרוגים אחר גמר מצותן, דינם כמקומות בית הכנסת (שאין היתר אלא בדרך
רלשנתבאר).
רלאאבל בזמן מצותן, שאין קונים אותם אלא לצאת
רלבבהם ידי חובתן ולהחזירם, הרי דינם כהכרזת המצות שנהגו להקל, שאינו קונה גוף האתרוג
רלגאלא מצותו בלבד. ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום כיון
רלדשקונה אותו על מנת להחזירו, נמצא
רלהשאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד. אבל אסור
רלולקנות לגמרי את האתרוג או השופר ביום טוב, אפילו
רלזאם אי אפשר לו לקיים המצוה בענין אחר, שאין דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש
רלחבסי' תקפ"ו ותרנ"ה:
רלטמדידה בשבת
יח
יח
רמאסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל, מפני
רמאשהוא מעשה חול וזלזול שבת. ומותר
רמבלמדוד מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, או למדוד החור אם יש בו פותח
רמגטפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו. ואע"פ
רמדשיכולים הכהנים לצאת ממנו לבית אחר, מכל מקום כיון שהוא מודד שיעורי תורה אינו נראה
רמהכמעשה חול.
רמוומותר למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו וללחוש
רמזעל המדידה, כמו שנוהגות הנשים, מפני שהיא מדידה של מצוה. ומשום
רמחהלחש אין איסור, כמו שיתבאר בסי' ש"ז:
רמטיט
רנאף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזה צורך, אבל אם מודד שלא לצורך
רנאכלל אלא כמתעסק בעלמא, מותר:
רנבכ
רנגמי שנשבע לפרוע חובו לחבירו בז', בניסן וחל ז' בניסן בשבת, יתבאר בחו"מ סי' ע"ג:
רנדהרהור בעסקיו
כא
כא
רנהמותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד,
רנושנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר.
רנזומכל מקום אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב
רנחאו נדנוד דאגה, אסור. ומשום ענג שבת, מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאלו
רנטכל מלאכתו עשויה. וזהו שכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואין אדם יכול לעשות
רסכל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה
רסאאדם בכל שבת כאלו כל מלאכתו עשויה, ואין לך ענג גדול מזה:
רסבאופנים שהתירו הדיבור
כב
כב
רסגאסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך
רסדחוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו, שהרי
רסהאפילו אם הביא הנכרי מעצמו חלילין למת להספידו בהם מחוץ לתחום אסור להספידו בהם כמ"ש בסי' שכ"ה.
רסואבל חולה שהכביד עליו חליו וירא פן ימות
רסזומבקש שישלחו אחר קרוביו, מותר אפילו
רסחלשכור
רסטנכרי רץ שירוץ אפילו כמה פרסאות בשבת להביא
רעקרוביו במוצאי שבת, שאף שלא התירו שכירות בשבת אפילו לצורך מצוה, כאן התירו,
רעאכדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו:
רעבכג
רעגלהחליף משכון לנכרי בשבת יתבאר בסי' שכ"ה:
רעדכד
רעההלוקח בית או שדה בארץ ישראל מן הנכרי, מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר מכירה בשבת,
רעואם הנכרי הולך לדרכו בשבת, ומעלהו בערכאות שלהם לחתום לו, שאמירה לנכרי בשבת אינה אסורה
רעזאלא מדברי סופרים, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, אף על
רעחפי שגזרו בשאר מצות:
רעטכה
רפמי שאבדה לו אבידה, מותר שיכריזו בשבת שמי שיודע בה יבא ויגיד, ואפילו האבידה היא דבר
רפאשאסור לטלטלו בשבת, מפני שהשבת אבידה מצוה, ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה, אמירה זו
רפבמחפצי שמים שמותרים בשבת (ונהגו
רפגלהכריז גם על אבידת נכרי מפני דרכי שלום, שאנו
רפדמצווין מדברי סופרים להתנהג עמהם בדרכי שלום, והרי
רפהזה כעין מצוה כמ"ש בסי' שכ"ה):
רפוכו
רפזאם מותר להחרים או לנדות בשבת או להתיר הנדוי והחרם יתבאר בסי' שמ"א:
רפחכז
רפטאסור להכריז בשבת על קרקע הנמכרת, שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד
רצזכותו, מפני שמה שאומר ואם לאו יאבד זכותו, הוא כדן את הדין, ואין דנין בשבת.
רצאואף אם מכריז סתם, כל מי שיש לו זכות יבא
רצבויגיד, שאינו כדן את הדין, אף שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטל זכותו, מכל מקום אסור
רצגמשום ודבר דבר. אלא שבמקום שנהגו להקל להכריז סתם, אין למחות בידם, כי יש מקום לומר
רצדשזהו כצרכי רבים שמותר לדבר בהם בשבת, שכל דבר שהוא תיקון המדינה והוא מזדמן תדיר נקרא
רצהצורך רבים כיון שהוא מזדמן תדיר. ומטעם זה נקראו הדינין צורכי רבים לענין חולו של מועד כמ"ש
רצובסי' תקמ"ה. ומה שאין
רצזדנין בשבת, הוא משום שהוא שבות גמור כמ"ש בסי' של"ט, ולא התירו
רצחשבות גמור לצרכי רבים, אלא הדיבור בלבד כמו שנתבאר למעלה. אבל במקום
רצטשאין שם מנהג זה, אין לנהוג כן לכתחלה:
שכח
שאאסור להכריז בשבת אצל מי שיש יין למכור, אם הוא
שבמקום שהיין מצוי בו הרבה שאין צורך מצוה בהכרזה זו, ואסור
שגמשום ודבר דבר. אבל במקומות
שדשאין היין מצוי כל כך, מותר להכריז עליו בשבת, שזהו צורך מצוה לקנות יין לקידוש ולכבוד
שההיום.
שוובלבד שלא יזכיר סכום מעות, שזהו
שזאסור אפילו לצורך מצוה. אלא אם
שחכן מכריז קודם ברכו, וטוב לנהוג כן לעולם להכריז קודם ברכו. ושאר
שטמשקין אסור להכריז כלל אחר ברכו
שיבשבת, אפילו בלא סכום מעות, כיון שאין בהם צורך מצוה, אלא אם כן מכריז קודם ברכו:
שיאהצלת בת שנכרים רוצים להוציאה מכלל ישראל
כט
כט
שיבמי שנודע לו בשבת שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו
שיגלהשתדל להצלתה, ויצא אפילו חוץ לי"ב מיל, ואפילו אם יצטרך לעשות מלאכה גמורה להצלתה.
שידואפילו אם (א)
שיההוא ספק אם יצילנה. מפני
שיושענין זה הוא כפיקוח נפש, שמחללין השבת אפילו בספק הצלה, שאין לך פיקוח נפש יותר מזה
שיזשלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה, ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא שבתות
שיחהרבה. שמטעם זה גם כן מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי
שיטשישמור שבתות הרבה (ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת
שכעדיין במצות, יחלל עליה להצילה, שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת
שכאלפיקוח נפש הקטנים).
שכבואם אינו רוצה להשתדל בהצלתה בחילול שבת,
שכגכופין אותו.
שכדוהוא הדין אם אינה בתו אלא בת או בן איש אחר, אע"פ שאינו קרובו, ויש יכולת בידו
שכהלהשתדל במצוה זו, אע"פ
שכושהוא ספק אם יציל, כופין
שכזאותו להשתדל בכל מה שאפשר, אפילו בעשיית מלאכות גמורות אם יצטרך להן.
שכחולא אמרו שאין
שכטאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, אלא כשחבירו
שלפשע בזה
שלאועל ידי פשיעתו בא לו האונס אחר כך, כגון שהדביק פת בתנור בשבת ונזכר קודם שתיאפה,
שלבשאף שמותר לו לרדות מן התנור כדי שלא יבא הוא לידי איסור חמור ממנו, אסור לאדם אחר
שלגלרדותה כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור של אפיית הפת בשבת, כיון שחבירו פשע במה
שלדששכח והדביק פת בתנור בשבת, אבל כאן
שלהזה שהנכרים רוצים לאנסו לצאת מכלל ישראל, לא פשע מאומה.
שלואבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל, אלא
שלזשאונסים אותו לעבור עבירה אחת, אפילו לעבוד עבודה זרה, ואחר כך יניחוהו להחזיק דתו,
שלחאין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו (בין הוא
שלטבעצמו
שמבין אחרים), מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עבירה חמורה
שמאממנה.
שמבאבל לחלל שבת באיסורי דברי סופרים מותר (אפילו
שמגלאחרים), כיון שהוא לא פשע (ואפילו
שמדאם אין רוצים לאנסו לעבודה זרה אלא לעבור על מצות לא תעשה אחרת של תורה. אבל בשביל
שמהמצות עשה אין דוחין שבות כמ"ש בסי' תקפ"ו).
שמווכל זה ביחיד, אבל להציל רבים מעבירה (חסר) (עיין
שמזסוף סי' תקפ"ו ותרנ"ה בט"ז. וצ"ע
שמחבכה"ג):
שמטקונטרס אחרון
(א) הוא ספק כו'. איברא
(א) הוא ספק כו'. איברא
שנשבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט, שבודאי אינן יודעים
שנאאם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם.
שנבועל כרחך צריך לומר דלא דמי לרפואה דבעינן שתהא ידועה או על פי מומחה, כמ"ש רמ"א
שנגביו"ד סוף סי' קנ"ה,
שנדומג"א ריש סי' שכ"ח, וכדמשמע במתניתין דיומא
שנה(פ"ג), עיי"ש בפירוש רש"י ורמב"ם,
שנואלא דמי לרפואה שהיא ודאי מרפאת בשאר פעמים, אלא שעכשיו בחולה זה אינו ידוע אם תועיל
שנזלו דמחללין, כמבואר בר"ן פי"ד גבי מחמין להברותו. ואפשר
שנחשלזה נתכוין הט"ז בסימן שכ"ח סק"[ה]
שנטשכתב לחלל ברפואה אפילו בספק, כי היכי דלא ליפלוג על רמ"א ביו"ד.
שסומכל
שסאמקום הכא בהצלת עבירה (צ"ע) אם מחללין מספק, דהא אמרינן בגמרא פרק בתרא דיומא דדוקא מוחי בהם מוכח
שסבדמחללין מספיקא, אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא, עיין שם.
שסגומיהו
שסדבר"ן פרק יום הכיפורים מבואר בהדיא דמחללין
שסהאפילו בעובר מהאי טעמא. ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, אם כן
שסוהוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה, שהוא חשוב גם כן כפיקוח נפש. ומיהו בר"ן דוחק
שסזלומר כן, שהרי מותר להרגו. וצ"ע:
שסח[1452] עיקר תוכן הסימן שלפנינו הוא האיסור
שסטלהחשיך על התחום כדי לעשות מלאכה אחר השבת, הנלמד מהפסוק "ממצוא חפצך".
שעואילו האיסור לומר על עצמו שיעשה מלאכה
שעאאחר השבת, נלמד מהפסוק "ודבר דבר", ויתבאר לקמן בסימן הבא (שהכותרת שלו
שעבהיא: דיני שבת התלויים בדבור).
שעגאמנם לפעמים גם הדיבור בשבת אסור משום
שעדממצוא חפצך, והיינו כשהדיבור מועיל לעשיית המלאכה למחר, כדלקמן ס"ה (אמירה
שעהלנכרי ... או לישראל חבירו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר ... אסור משום ממצוא חפצך),
שעווסי' שז ס"א (אמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר,
שעזונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך
שעח(ודבר דבר)).
שעט[1453] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
שפ(א)
שפאממצוא חפצך (ס"א-ב).
שפב(ב)
שפגכשיש צד היתר (ס"ג).
שפד(ג)
שפהמקח וממכר (ס"ד).
שפו(ד)
שפזחפציך אסורים חפצי שמים מותרים (ס"ה-ז).
שפח(ה)
שפטשכר שבת (ס"ח-יא).
שצ(ו)
שצאדיבור של מצוה ומקח וממכר של מצוה (סי"ב-ז).
שצב(ז)
שצגמדידה בשבת (סי"ח-כ).
שצד(ח)
שצההרהור בעסקיו (סכ"א).
שצו(ט)
שצזאופנים שהתירו הדיבור (סכ"ב-ח).
שצח(י)
שצטהצלת בת שנכרים רוצים להוציאה מכלל ישראל (סכ"ט).
תלכללות סי' זה ראה ביאורי השלחן ע' רמו
תאואילך. כנישתא דבי רב ע' נא ואילך וע' תנג ואילך.
תב[1454]
תגישעיה נח, יג.
תדוכבדתו – נתבאר לעיל סי' רסב ס"ג.
תהמעשות דרכיך – לעיל רס"י שא (בהשלמה). ממצוא חפצך – בסימן שלפנינו, ודבר דבר –
תולקמן סי' שז. תחלת הפסוק וקראת גו' – לעיל סי' רמב ס"א.
תז[1455]
תחקיג, סוע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין); קנ, א.
תטוכן הוא גם לעיל סי' רמד סי"ב
תי(משום שנאמר ממצוא חפצך, חפציך אסורים, כמו שיתבאר בסימן ש"ו).
תיא[1456]
תיברמב"ם פכ"ד ה"א (יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין
תיגלמלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר ... ממצוא חפצך). טור
תידושו"ע ס"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה).
תיה[1457]
תיורש"י עירובין לט, א ד"ה חמרא (מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה
תיזלזמוני נפשיה לההוא מידי). הובא במ"א סי' שז סקי"ג (וטעמא דאסור
תיחפירש"י, דכל מידי דאסור ליה למיעבד בשבת אסר ליה לאזמוני נפשיה להאי מידי
תיטעכ"ל).
תכוכן הוא לקמן סוף ס"ה (שאין
תכאאיסורו אלא משום שמזמין את עצמו בשבת לדבר האסור היום). לעיל סי' רמד
תכבסי"ח (שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר
תכגהשבת, כמ"ש בסימן ש"ו).
תכד[1458]
תכההיינו שהאיסור הוא רק בהליכה – כמבואר כאן, או בדיבור – כדלקמן ס"ה (כשאומרים
תכולו או לישראל חבירו, בשבת שיעשה לו מלאכה למחר ... אסור משום ממצוא חפצך),
תכזאבל לא בהרהור – כדלקמן סכ"א (מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות
תכחמלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד).
תכט[1459]
תלכדלקמן ס"ב (שכן היה בימיהם, שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה).
תלא[1460]
תלבברייתא עירובין לח, סע"ב (לא יהלך אדם (בשבת, רש"י) לסוף שדהו לידע מה
תלגהיא צריכה (אחר השבת, רש"י). כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס
תלדלמרחץ מיד). שבת קנ, ב (אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים, ולהביא פירות ...
תלהבפירות המחוברים ... בתיבנא סריא). רמב"ם פכ"ד ה"ב (שהרי נמצא
תלוהלוכו בשבת לעשות חפציו).
תלז[1461]
תלחעירובין לט, א (התם מוכחא מילתא (מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה,
תלטרש"י), הכא לאו מוכחא מילתא היא). תוס' קנ, ב ד"ה ואין מחשיכין על התחום
תמלשכור פועלים ולהביא פירות (השתא משמע דוקא על התחום, אבל בתוך התחום מחשיכין
תמאלשכור פועלים ולהביא פירות. וקשה לרבי, דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין לח, ב) תניא
תמבלא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי
תמגשיכנס למרחץ מיד. ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד
תמדאחר השבת, שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות). מ"מ פכ"ד ה"ב (ואי
תמהקשיא ברייתא דלעיל דלא יהלך אדם בתוך שדהו וכו', ועוד שנינו באותה הברייתא וכן לא
תמויטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד. יש לומר דהתם הוא תוך שדה שהיא
תמזצריכה לניר ולעבוד, מינכרא מלתא. וכן מטייל לפתח המדינה שהמרחץ שם, מינכרא מלתא
תמחואתי לידי חשדא, עד כאן. ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל). מ"א
תמטסק"א (ודוקא היכא דמנכרא מילתא).
תנונתבאר לקמן סי' שז סכ"א (המטייל
תנאבשדהו לראות מה היא צריכה, שאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו, וגם ההרהור
תנבבצרכי שדהו דבר המותר הוא, אעפ"כ כיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך, אסור
תנגמשום ממצוא חפצך כמ"ש בסי' ש"ו).
תנדוהיינו שאם אינו ניכר לכל שמטייל שם
תנהבשביל כך, אזי כל האיסור הוא רק מצד מחשבתו, שהולך שם בשביל דבר האסור, ויתבאר
תנולקמן סכ"א (דיבור אסור הרהור מותר). משא"כ כ"שניכר הדבר שמתכוין
תנזלחפצים האסורים", הרי אין זה רק הרהור, אלא "מעשה זה או הילוך זה הוא
תנחבשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת".
תנט[1462]
תסמרדכי סופכ"ד רמז תמט (ומינה שמעינן שלא יטייל אדם בשבת למצוא סוס או ספינה
תסאאו קרון לצאת בהם). רמ"א ס"א (והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה
תסבאו קרון לצאת). מ"א ס"ק ג (נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא).
תסגוהיינו שאנשים אינם באים לשוק זה אלא כדי לקנות סוס או ספינה או קרון לצאת בהם.
תסד[1463]
תסהעירובין לט, רע"א (הכא לאו מוכחא מילתא היא, אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא
תסומשכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס ליה), ופרש"י (אזיל לעיוני,
תסזדאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו). מ"מ שם (וכתבו בתוס' שלהביא
תסחפירות מחוברים וכיוצא בו לא אסרו אלא במחשיך על התחום, משום דמוכחא מלתא, אבל בתוך
תסטהתחום דלא מינכרא מלתא, כגון הולך לגנתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירות
תעועשבים, מותר). שו"ע סי' שז ס"ט (מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו
תעאוחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום דמינכרא מלתא).
תעבוהיינו שדוקא בשדהו, ובמקום המרחץ,
תעגובמקום השכרת סוס וכיו"ב, שאינו רגיל להגיע לשם בטרדת עיונו או בחיפוש חמורו,
תעדאז ניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים.
תעהמשא"כ בגינתו וחורבתו שבתוך תחום
תעוהעיר, אפשר ללכת לשם בטיול, בטרדת עיונו או בחיפוש חמורו, ולכן אינו ניכר שמתכוין
תעזלחפצים האסורים.
תעח[1464]
תעטמשנה קנ, א (אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות), ופרש"י (לקרב
תפעצמו בשבת עד סוף התחום, ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות).
תפאותוס' קנ, רע"ב (השתא משמע דוקא על התחום, אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור
תפבפועלים ולהביא פירות). טור ושו"ע ס"א (אין מחשיכים על התחום לשכור
תפגפועלים).
תפד[1465]
תפההטעם שאסרו בזה, אף שהתירו לילך עד גינתו וחורבתו כדי לתלוש פירות ועשבים (כדלעיל סוף
תפוהסעיף הקודם), ביאר המ"מ פכ"ד ה"ב (כתבו בתוס' שלהביא פירות
תפזמחוברים וכיוצא בו לא אסרו, אלא במחשיך על התחום, משום דמוכחא מלתא, אבל בתוך
תפחהתחום דלא מינכרא מלתא, כגון הולך לגנתו ולחורבתו שבתוך התחום להחשיך ולתלוש פירות
תפטועשבים, מותר). ועל פי זה נפסק בשו"ע סי' שז ס"ט (מותר להחשיך לתלוש
תצפירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום
תצאדמינכרא מלתא). והיינו שאין רגיל לילך עד סוף התחום בטיול טרדת עיונו וכיו"ב.
תצברק עד אמצע התחום.
תצגאמנם הקשה עליהם במ"א סי' שז
תצדס"ק יג (וצ"ע דבפ"ג דעירובין אמרינן בהדיא, דאפילו בסוף התחום
תצהלא מנכרא מלתא, דאי
תצוצורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס ליה).
תצזוהיינו דתנן עירובין לח, א (יום טוב
תצחהסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה, מערב אדם שני עירובין), ובגמרא שם לח, ב (עירב
תצטברגליו יום ראשון, מערב ברגליו יום שני). ושם לט, רע"א (הכא לאו מוכחא מילתא
500היא, אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא אמרינן חמרא אירכס
501ליה). הרי שאף אם הולך עד סוף התחום, כדי לקנות בו שביתה ליום המחר, אמרינן דמותר,
502כיון דלא מנכרא מלתא. ואם כן איך פירשו המ"מ והמחבר בשו"ע, שאם הולך עד
503סוף התחום מינכרא מלתא. ומסיים המ"א (להחשיך בסוף התחום, אפילו לא מינכרא
504מילתא אסרו חכמים ... ודברי המ"מ צ"ע).
505ותירץ בחמד משה ס"ק ב (חילוק גדול
506יש בין הליכה להחשכה, דבשבת כשהולך ביום עד סמוך לתחום וחוזר לביתו סמוך לחשיכה,
507אין כאן חשד לרואים ולא מינכרא מלתא, כדאמרינן התם אי צורבא מרבנן וכו', אבל
508כשהולך סמוך לתחום ואינו חוזר, רק מחשיך שם, ודאי מינכרא מלתא שפיר ויש חשד
509לרואים, דאי נמי צורבא מרבנן הוא ומשכא ליה שמעתתיה לצאת, אבל לא ימשוך אותו כולי
510האי לחשוך שם, וכן אי עם הארץ הוא וחמרא אירכסיה ליה, כיון שהלך ולא ראה אותו, הוה
511ליה לחזור, אלא ודאי יאמרו דלהחשיך בשביל דבר איסור הלך לשם). ולפי זה הפירוש
512"להחשיך" – כדי להמשיך אחר חשכה מחוץ לתחום, שדוקא בזה אסרו. הובאו
513דבריו בפרי מגדים א"א שם. וכן נתבאר כאן.
514ולכן הוסיף כאן במוסגר (או אמצעו), כי
515גם אם הולך עד אמצע התחום, כדי להמשיך מחוץ לתחום במוצאי שבת, ניכר הדבר שעיקר
516הילוכו היה בשביל כך.
517וראה כנישתא דבי רב.
518[1466]
519משנה קנ, א (אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים). טור ושו"ע ס"א (אין
520מחשיכים על התחום לשכור פועלים).
521[1467]
522משנה שם (ולהביא פירות), ובגמרא שם ע"ב (בפירות המחוברים), ופרש"י (שאי
523אפשר לקצצן בשבת על ידי שום תקנה). רמב"ם פכ"ד ה"ג (אין מחשיכין על
524התחום להביא פירות מחוברין).
525[1468]
526גמרא שם (והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש, בשלמא קש משכחת לה
527במחובר, אלא תבן היכי משכחת לה. בתיבנא סריא), ופרש"י (שאפילו יש מחיצות אינו
528מביא, משום דמוקצה הוא), וברש"י ביצה ל, ב ד"ה תבנא סריא (נרקב ומסריח,
529שאין ראוי למאכל בהמה). שו"ע סי' שז ס"ח (יש לו חוץ לתחום פירות מוקצים,
530כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר. וכן אסור לו
531להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם).
532[1469]
533ברייתא קנא, א – כגירסת התוס' שם (מחשיכין על התחום להביא בהמה). רמב"ם שם (מחשיך
534להביא בהמה או פירות תלושין), ומ"מ שם ה"ב (ויש נוסחאות אין מחשיכין על
535התחום, והגרסא הראשונה עיקר, והיא בתוספתא, וכן בהלכות). טור ושו"ע ס"א
536(אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו).
537[1470]
538רש"י עירובין לט, א ד"ה חמרא (דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו).
539[1471]
540שכשם שאומרים היתר זה לענין איסור ודבר דבר, כדאמר ר' יהודה אמר שמואל קנ, ב (מותר
541לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך), וכדלקמן סי' שז
542סט"ו (לא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי
543אפשר להמציא צד היתר בעולם לעשותם בשבת ... אבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת
544אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו או לחבירו, שיעשנה
545אחר השבת ... מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי
546שעכשיו אין שם בורגנין), ושם נסמן (הערה 1734).
547כן אומרים היתר זה אף לענין להחשיך על
548התחום להביא בהמה, כמבואר בתוס' שם (לפי שאם יש שם בורגנים, הולך ומביאה).
549ט"ז סק"א (לפי שיש בלאו הכי היתר, שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה).
550מ"א סק"ב (אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום, ולכן מותר להחשיך
551עליו).
552[1472]
553ס"ז (היה בית קרוב לעיר [ב]ע' אמה, ובית שני קרוב לראשון בע' אמה, ובית ג'
554קרוב לב' בע' אמה, וכן עד מהלך כמה ימים, הרי הכל כעיר אחת, וכשמודדים מודדים מחוץ
555לע' אמה מבית האחרון), וס"ט (הבורגנין שעושין שומרי הפירות בגנות ופרדסים או
556שומרי העיר חוץ לעיר ... הרי אלו מצטרפין לעיר, ויכול להלך אפילו כמה פרסאות על
557ידי בורגנין המובלעין זה בתוך ע' אמה של זה), ושם נסמן.
558[1473] ב"י ד"ה יכול (וכיון ד[הוא] דבר
559שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר. וכן נראה
560מדברי כל הפוסקים). ט"ז ס"ק ז (שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין,
561אלא כיון שנוכל למצוא היתר). וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו (אפילו
562אם עכשיו אין שם אותו צד היתר ... אף על
563פי שעכשיו אין שם בורגנין).
564ואף שכתב הט"ז סי' רסג ס"ק ג
565(פשוט שאין אומרים כן אלא ביש צד עכשיו להתיר, אף על פי שהוא שבת, וכיון שבשבת
566עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין, על כן מותר אף בלא בורגנין).
567כבר השיב עליו לעיל סי' רסג בקונטרס
568אחרון ס"ק ח (לפי מה שכתב הט"ז צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין
569ומחיצות בשבת, ואם על ידי נכרי, אם כן גם פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכרי,
570ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה, דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין
571ומחיצות, ואם כן בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אחר
572כך, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות
573האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר, שאז הוא אינו
574עושה מאומה. ועוד, סמוך לחשכה, שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד,
575יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו).
576[1474]
577גמרא קנ, ב (שאם יש שם מחיצות מביא). רמב"ם שם ה"ג (ופירות תלושין אילו
578היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת).
579[1475]
580סט"ו במוסגר (ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים
581שאיסורם נתלה בדבר אחר, ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר
582להתעסק בהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור,
583אלא באותם דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור).
584[1476]
585רש"י שם ד"ה בתיבנא סריא (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).
586ואף שמותר לטלטל הפירות המוקצים על ידי
587גופו שלא בידיו, אף אם הוא לצורך המוקצה עצמו, כדלקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל
588המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו מטלטלו לצורך האיסור, כגון קש שהוא מוקצה מפני
589שסתמו עומד להסקה, ואם הוא נתון על המטה שלא לשכב עליו, ובשבת הוא בא לשכב עליו,
590מותר לנענע בגופו כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו).
591ראה מה שנתבאר בזה לקמן סי' שז
592סט"ו (הערה 1732).
593[1477]
594תוס' קנא, א ד"ה אין (ובתוספתא גרס אין מחשיכין. ויש לומר דאיירי בבהמה שאינה
595יכולה לבא ברגליה, כגון טלה קטן, אלא אם כן ישאוהו בכתף, שאפילו יש מחיצות אינו
596רשאי להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים). שו"ע ס"א (ויש אומרים
597שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים, כגון שהוא טלה קטן, אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי
598להביא, דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים).
599וכדלקמן סי' שח ס"ח (כל דבר שאין
600תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ... כיון שאין
601תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם), וסע"ח (אסור לטלטל
602בהמה או חיה או עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים).
603[1478]
604משנה קנ, א (אבל מחשיך הוא לשמור), ופרש"י (להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו,
605וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו). טור ושו"ע סי' שז סוף
606ס"ח (אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפילו היום היה יכול
607לשמרם אם הם היו בתוך התחום).
608וכנפסק ברמב"ם פכ"ד ה"ח
609(מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן, או
610בהמה וחיה לאכול מהן, גוער בהן ומכה בהם ומרחיקן).
611וכן הוא לקמן ס"ח (שזהו דבר המותר
612לשמור אפילו פירות המחוברים). לעיל סי' רסו ס"כ (שמותר לשמור המוקצה בשבת
613כמ"ש בסי' ש"[ו]).
614[1479]
615משנה שם (מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו), ופרש"י (הואיל ועיקר מחשבתו לא
616היה לכך). טור ושו"ע שם (ואם לא כוון להחשיך, אלא לשמרם, יכול אף להביאם).
617[1480] בסימן שלפנינו מתבארות
618הלכות האיסור להחשיך על התחום לצורך דבר האסור בשבת, אלא אם כן יש לו צד היתר או
619שהוא לדבר מצוה. ואילו הלכות איסור מקח וממכר נתבארו בסימנים אחרים, ובעיקר – לקמן
620סי' שכג.
621כאן
622בא יסוד איסור מקח וממכר, ובהמשך אליו:
623(א)
624האיסור להחשיך על התחום לצורך קניה או שכירות במוצאי שבת (ס"ו).
625(ב)
626איסור שכר שבת, שהוא "גזרה משום מקח וממכר" (ס"ח-יא).
627(ג)
628איסור מתנות ותרומות לצורך השבת, שהוא שהוא "דומה למקח וממכר"
629(סי"ב-ז).
630[1481]
631ביצה לז, א (משום מקח וממכר). רמב"ם פכ"ג הי"ב (אסור לקנות ולמכור).
632[1482]
633משנה קנ, א (לא ישכור אדם פועלים בשבת). רמב"ם שם (ולשכור ולהשכיר).
634וראה לקמן סי' שפב ס"ח (ששכירות גם
635כן אסורים בשבת, משום שדומה למקח וממכר, שנותן לו דמים בעד החפץ ששוכר כמו שהלוקח
636נותן בעד המכר).
637[1483]
638רמב"ם שם הי"ב (גזירה שמא יכתוב). פירוש השני ברש"י ביצה שם
639ד"ה משום מקח וממכר (אתי לידי כתיבת שטרי מכירה).
640מ"א ס"ק טו (גזירה שמא יכתוב (רמב"ם פכ"ג)).
641וכן הוא לקמן סי"א (גזירת
642שכירות בשבת, שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזרה שמא יכתוב), וסט"ו (שאין
643קונין קנין בשבת בשום דרך מדרכי ההקנאה, מפני שדומה למקח וממכר. ואין צריך לומר
644בקנין סודר, שסתמו עומד לכתיבה, ושמא יכתוב בשבת).
645ועוד שני טעמים ומקורות נאמרו לאיסור
646מקח וממכר בשבת:
647(א) לעיל סי' רסא ס"ב (שאיסורו
648מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג). לקמן סי' תקיז ס"ו (ניכר הדבר שהוא מקח
649וממכר, שאיסורו מפורש בכתוב בנחמיה). ונתבאר לעיל שם (הערה לג).
650(ב) לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק
651ב (ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש
652התוס' ורא"ש), ושם נסמן (הערה 503),
653ולקמן סט"ז (הערה 1571).
654[1484] רמב"ם פכ"ג
655הי"ג (אחד המוכר בפה או במסירה אסור). מ"א שם (מקח וממכר, אחד בפה ואחד
656במסירה אסור ... (רמב"ם פכ"ג)).
657ומזה למד רבינו, שכן הוא גם בשכירות בפה.
658וראה כנישתא דבי רב.**
659**
660[1485]
661רא"ש פכ"ג סי' ו (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות). טור ושו"ע סי' שז
662ס"ח (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות).
663וכן הוא לקמן סי' שז סט"ו (רק
664שיזהר שלא להזכיר לו לשון שכירות, כמ"ש בסי' ש"ו).
665[1486] סעיף א, שם נתבארו פרטי
666ההלכה, אם לוקח מאכלים לשבת ואינו אומר אלא תן לי, אם יכול להזכיר שם דמים. וכאן
667מבאר, שאף אם אינו מזכיר שם דמים, לא יאמר מכור לי אלא תן לי.
668[1487]
669סעיף ו (אסור לשלם לו המעות ביום טוב עצמו, אפילו אם מראה לפני
670הנכרי את המעות כדי שיטול בעצמו אסור, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל
671שהמעות מגיעין ליד המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר).
672[1488]
673סעיף טז (וצריכים הם להזהר ... שלא ליתן מעות לנכרי כמ"ש בסי'
674תקי"ז).
675וראה גם לעיל סי' רמג ס"ג (מה
676שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים, הוא עושה זה בשביל הישראל, ולהישראל עצמו אסור לו
677לקבל השכר של יום השבת, לכן אסור גם כן שיקבל הנכרי בשביל). לקמן סי' שז ס"ו
678(כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת,
679אפילו אינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת, כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים
680בשבת שיעשו לו מלאכה אחר השבת), וס"ט (במקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן
681מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום
682אלא ביום השוק, כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות, שהרי זה כאלו אמר לו בפירוש לקנות
683בשבת, שהוא יום השוק).
684וכן אסור למכור לנכרי על ידי נכרי, כמבואר
685בשו"ת רבינו סי' ב (כשמוכר בעד מעות דהוי משא ומתן גמור, ואפילו על ידי נכרי
686אסור).
687[1489]
688גמרא קנ, א (אמירה לנכרי שבות). רמב"ם פ"ו ה"א (אסור לומר לנכרי
689לעשות לנו מלאכה בשבת ... ואע"פ שאמר לו מקודם השבת).
690איסור זה כבר נתבאר לעיל סי' רמג
691ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... ואף על פי שאומר לו
692מקודם השבת שיעשה בשבת). וכאן הובאה כדי לבאר ההפרש בין איסור זה (שהוא שבות) לבין
693האמירה שיעשה לו מלאכה למחר (שאסור משום ממצוא חפצך).
694[1490]
695שכבר נתבאר לעיל ס"א, שמעשה הליכה לצורך מלאכה שלאחר השבת אסור משום ממצוא
696חפצך. וכאן מבואר שגם אמירה לצורך מלאכה שלאחר השבת, אסורה משום ממצוא חפצך.
697אלא שאמירה אסורה אף משום ודבר דבר, אף
698אם הדיבור אינו מועיל לעשיה שלאחר השבת. ואם היא מועלת לעשיה, אזי אסורה אף משום
699ממצוא חפצך, כדלקמן סי' שז ס"א (ודבר דבר ... שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר ...
700ואף על פי שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר. ואינו דומה לאומר
701לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה ... ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר)).
702[1491]
703ר"ן סד, ב (אבל לומר לו לנכרי לך בשבת, והביא אפילו לצורך המת ולצורך כלה,
704אסור, דהא אפילו בהביא מעצמו לצורך ישראל תנן במתניתין בפרקין (קנא, א) גבי חלילין
705לא יספוד בהן ישראל). וכדלקמן סי' שכה סכ"א (נכרי שעשה בשבת ארון
706או קבר ... בשביל ישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו...).
707דהכי קיי"ל, כדלעיל סי' רעו
708ס"ח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר
709בסי' ש"ז, ודבריהם עיקר). לקמן סי' שלא ס"ז (ולומר לנכרי לעשות, אם הוא
710דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדברי סופרים, אומר לנכרי ועושהו, שלא גזרו
711על שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסי' ש"ז. ואם הוא דבר שאסור לישראל
712לעשותו מן התורה, כגון לתקן האיזמל או להביאו דרך רשות הרבים גמורה, לא יאמר לנכרי
713לעשותו).
714וכאן הובאה הלכה זו כדי לבאר ההפרש בין
715איסור זה שאסור גם במקום מצוה, לבין האמירה שיעשה לו מלאכה למחר שמותר במקום מצוה.
716[1492]
717הלכה זו הובאה לעיל בתחלת הסעיף, ונסמן לעיל
718סי' רמג ס"א (הערה ד).
719וכאן הובאה כדי לבאר שגם באמירה לצורך
720מצוה אסור "אעפ"י שאמר לו קודם השבת", כמבואר ברמב"ן קנא, א (התירו
721שבות דאמירה דלמחר אפילו מישראל לישראל משום צרכי כלה ומת, ולא התירו אמירה ולא
722מעשה בשבילו בדבר הנעשה בשבת, שבזו חלול שבת ובזו אין חלול שבת, וכן אינו רשאי
723באמירה דערב שבת). ר"ן סד, ב (וכן
724נמי אסור לומר לנכרי מערב שבת עשה מלאכה פלונית לצורך המת ולצורך כלה למחר בשבת).
725מ"א סקי"ז (ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג, אבל
726לעשות בשבת, אפילו אמר לו מערב שבת לעשות בשבת אסור, אפילו לצורך כלה או מת
727(ר"ן))).
728וכן הוא לקמן סכ"ב (אסור
729לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו).
730*
731באיסור אמירה לנכרי צריך למחות בו גם אם
732עושה מעצמו, משום איסור שליחות, כדלעיל סי' רמג ס"ג (צריך הוא למחות בהנכרי,
733ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת), ושם נסמן (הערה כז).
734וכאן מיירי באופן שאינו צריך למחות בו,
735כגון שהנכרי עושה בקבלנות או באריסות, ומכל מקום אסור לומר לו
736קודם השבת לעשות המלאכה בשבת, כדעיל סי' רמג
737ס"א (הערה ד), שגם בזה יש הפרש בין אמירה שיעשה מלאכה בשבת, לבין אמירה שיעשה
738מלאכה אחר השבת.
739ואף שגם איסור זה למדים ממצוא חפצך,
740כדלעיל סי' רסג בקונטרס אחרון ס"ק ח (כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו
741כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך ... דתרווייהו נפקא מהאי קרא).
742מכל מקום אסרו אף כשאומר לו קודם השבת,
743ואף במקום מצוה, מהטעם שנתבאר לעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ שאומר לו
744מקודם השבת שיעשה בשבת ... כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמן). וכן
745עוד כמה אופנים שהתירו באיסור ממצוא חפצך, ואסרו באמירה לנכרי, כנסמן לעיל שם
746(הערה יג).
747[1493]
748כדלקמן סי' שמז ס"ז (ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל), ושם נסמן
749(הערה סה).
750[1494]
751הכוונה כנראה לסי' רעו ס"ח (אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי' ש"ז),
752ובסי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר
753לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי
754לעלות באילן בראש השנה כדי להביא משם שופר לתקוע בו).
755והיינו שעל האמור לעיל
756(שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה) צויין לשם (כנסמן לעיל
757הערה 1491),
758וחסר אצלינו. ועל זה קאי האמור כאן "כמ"ש שם".
759[1495]
760כדלעיל ס"א (שנמצא מזמין עצמו בשבת ...
761לדבר האסור בשבת), ושם נסמן (הערה 1457).
762[1496]
763ישעיה נח, יג. גמרא קיג, סוע"א (ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).
764קנ, א (אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין). רמב"ם
765פכ"ד סוף ה"ה (ונאמר עשות חפציך וכו' [הוא האמור בתחלת הכתוב שם: עשות
766חפציך ביום קדשי], חפציך אסורין חפצי שמים מותרין).
767ואף שאמירה לנכרי לעשות מלאכה עבורו אחר
768השבת, אסורה לא רק מטעם "ממצוא חפצך", אלא אף מטעם "ודבר
769דבר".
770מכל מקום למדנו מכאן שגם איסור
771"ודבר דבר" הותר לצורך מצוה, וכדלקמן סי"ב (ואין בזה משום ממצוא
772חפצך ודבר דבר, שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים).
773[1497]
774משנה קנא, א (מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת
775להביא לו ארון ותכריכים). טור ושו"ע ס"ג (מחשיכין על התחום לעשות צרכי
776כלה, או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין).
777[1498] טור ושו"ע שם (ויכול
778לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו).
779ומפרש כאן שהכוונה היא "לעשות
780דברים אלו ולהביאם לו"; שהרי להביאם בלבד מותר אפילו שלא לצורך מצוה, כדלעיל
781ס"ג (מותר להחשיך על התחום להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן
782צד היתר בעולם להביאם משם בשבת, כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות
783עד ביתו).
784וראה תהלה לדוד ס"ק ב. כנישתא דבי
785רב.
786[1499]
787ברייתא שם (ואומרים לו לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני).
788טור ושו"ע שם (ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר, ואם לא מצאת במקום פלוני
789לך למקום פלוני).
790[1500]
791מ"א סק"ה (והכי פירושו, דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו', מוכח דאמר לו
792מתחלה ליקח במקום פלוני, להכי בדבר הרשות אסור). והיינו שאף שלא אמר לו "לך
793למקום פלוני ליקח", אלא אמר לו סתם "לך למקום פלוני" להביא משם,
794וזה מותר אף שלא לצורך מצוה, כדלעיל ס"ג (מותר להחשיך על התחום
795להביא משם פירות תלושין שאינם מוקצים, שיש גם כן צד היתר בעולם להביאם משם בשבת,
796כגון אם היו שם מחיצות מקיפות את הדרך ממקום הפירות עד ביתו).
797[1501] ברייתא שם (ואומרים לו לך ... לא מצאת
798במנה הבא במאתים). טור ושו"ע שם (ויכול לומר לו ... לא מצאת במנה קח במאתים).
799[1502] וכן הוא לקמן סי' תקיז
800ס"א (מותר ליקח מן החנוני מיני מאכל ומשקה ביום טוב, ובלבד
801שלא יזכיר לו סכום מנין ... שלא יהא נראה כמקח וממכר אלא כשאלה כמ"ש בסי'
802שכ"ג). ובשו"ת רבינו סי' ב (שיש איזה התירים באם שאינו מזכיר לו שם מדה,
803ואינו מודד לו ... כשנותן לו בלא מעות, דאז הוי כשאלה".
804והיינו שטעם ההיתר הוא, כי החנוני אינו
805נותן לו בתור מכירה, כי אם בתור "שאלה" (אלא שכיון שנאכלו ואינם קיימים,
806לכן חייב לשלם לו מעות שוים), ויתבאר לקמן סי' שכג ס"א, בהערות שם.
807[1503]
808ס"א (מותר לומר לחבירו בשבת מלא לי כלי זה משקה פלוני והשקיני,
809ואשלם לך אחר השבת ... ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ... רק
810שלא יזכיר לו סכום דמים ... והעיקר
811כסברא הראשונה).
812וכאן מיירי אף לדעה הראשונה לקמן שם
813האוסרת אף הזכרת שם דמים, ש"מכל מקום הזכרת דמים כאן הוא לצורך מצוה
814... התירו לו".
815משא"כ לדעה הב' דלקמן שם, אין הפרש
816בין הלוקח מיני מאכל בשבת לבין משלחו בשבת לקנות במוצאי שבת, שבשניהם מותר להזכיר
817שם דמים, ואסור להזכיר סכום דמים.
818שתי הדעות נרמזות גם לקמן ס"ז
819(והערה 1509).
820[1504] נמצא שמה שמשלחו לקנות
821במוצאי שבת בלי הזכרת שם דמים, היא קניה המותרת גם בשבת, ומכל שכן כשהיא לצורך
822מצוה. ואילו הזכרת דמים האסורה אינה לצורך מצוה, ולמה אם כן יהי' מותר להזכיר שם
823דמים.
824[1505]
825ברייתא שם (רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח). רמב"ם פכ"ד
826ה"ה (ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח). מ"מ שם (ונראה לי לפי דבריו, שפירוש
827סכום מקח, סך ידוע שלא להוסיף עליו, ות"ק הזכיר שמותר לומר לו לתת בו כמה
828שירצה, ואינם חולקין. וטעם דברי רבי יוסי ... שאין באמירה הסך הידוע אלא הצלת
829ממונו ולא התירו. כן נראה לי לדעת רבינו). שו"ע שם (ובלבד שלא יזכיר לו סכום
830מקח, כלומר, שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו).
831[1506]
832רמב"ם שם לפירוש הר"ן פכ"ג (סד, ב) ד"ה סכום (והרמב"ם
833ז"ל כתב בפרק כ"ד מהלכות שבת ואומר לו לך למקום פלוני וכו' לא מצאת במנה
834הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. נראה מדבריו שהוא מפרש סכום מקח כדברי
835בעל הלכות ז"ל, שכתב דאי נקיט מיניה בחמש דנקי והשתא נקיט חד דנקא, דלא לימא
836ליה מלא לי דינר), והוא בבה"ג הל' יום טוב לו, ב (ובלבד שלא יזכיר לו סכום
837מקח, דכד הוה נקיט מיניה בחמשה דנקי, והשתא שקל בדנקא, לא נימא ליה מלא לי זוזא).
838שו"ע שם (וכן אם לקח ממנו בשמונה, לא יאמר תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך
839עשרה).
840וזה אסור בשבת עצמה לכל הדעות, כדלקמן
841סי' שכג ס"כ (רק שלא יזכיר לו סכום דמים או סכום מדה, דהיינו שלא יאמר לו תן
842לי בעד כך וכך מעות וכבר יש לך בידי בעד כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך, שכיון
843שמזכיר לו בסכום המעות שחייב לו ניכר שהוא מקח וממכר).
844והטעם שאסרוהו גם כאן, כיון "שצירוף
845סך זה אין בו צורך למצוה".
846[1507]
847כדלקמן סט"ז (מקח וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה),
848ושם נסמן (הערה 1571).
849[1508] ראה תהלה לדוד ס"ק
850ג.
851[1509]
852"ויש מתירין אפילו להזכיר שם דמים ושם מדה, רק שלא יזכיר לו
853סכום דמים או סכום מדה ... והעיקר כסברא הראשונה. ואף על פי כן
854במדינות אלו נתפשט המנהג כסברא זו להקל בהזכרת שם דמים בדבר שמקחו ידוע, ובהזכרת
855שם מדה", כדלעיל (הערה 1503).
856ועל זה מבאר כאן, שיש לעשות בדרך המותר
857"בלי הזכרת שם דמים ולא שם מדה". ועכ"פ יזהר שלא להזכיר "סכום
858מנין ולא סכום דמים".
859[1510]
860סעיף יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר
861לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
862[1511] ברייתא ב"מ נח, א (השוכר את הפועל
863לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים (אם שכיר יום הוא, רש"י),
864אין נותנין לו שכר שבת). טור ושו"ע ס"ד (השוכר את הפועל לשמור זרעים או
865דבר אחר, אינו נותן לו שכר שבת).
866והיינו אף ששמירת התינוק הוא דבר המותר,
867ונתבאר במ"מ פכ"ג הכ"ד (אין במשמע ששכר שבת מותר בעושה דברים
868המותרים, שהרי סוף פ"י מבואר שלשמור את התינוק אסור לקבל שכר שבת). הובא
869במ"א סי' שלד ס"ק ג (והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפילו בדבר המותר).
870הלכות שכר שבת נתבארו גם לעיל סי' רמג
871ס"ה וסי"א-ב. סי' רמד סט"ו. סי' רמה ס"ב ואילך. סי' רמו
872ס"א וסי"ג-טו. לקמן ס"ט וסי"א. סי' שלד ס"ז. סי' תקכו
873סי"ד.
874[1512]
875רש"י כתובות סד, א ד"ה כשכר שבת (גזרה משום מקח וממכר ושכירות).
876וכן הוא לקמן סי"א (שאין איסורו
877אלא משום גזירת שכירות בשבת). לעיל סי' רמג סוף סי"ב (שאין
878משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר).
879וכן גזרו דברים רבים משום שדומה למקח
880וממכר, כנסמן לקמן (הערה 1566).
881[1513]
882כדלעיל סוף ס"ג (ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר בשבת), ושם נסמן (הערה 1478).
883[1514]
884טור (אסור לו ליקח שכר שבת).
885וכן הוא לעיל סי' רמה סי"ט (אסור
886ליהנות ממנו עולמית בין לו בין לאחרים, מפני שהוא שכר שבת), ושם נסמן (הערות פב-ד).
887[1515]
888ברייתא שם (לפיכך אין אחריות שבת עליו), ופרש"י (אם אירע בהן קלקול בשבת אין
889חייב לשלם). טור ושו"ע שם (לפיכך אין אחריות שבת עליו).
890[1516]
891ר"ן סד, ב ד"ה לפיכך אין אחריות שבת עליו (אם נגנב בשבת, או נאבד, שבשבת
892אינו שומר שלו). אליה רבה ס"ק יב (משמע בפשיעה חייב כשומר חנם).
893[1517]
894טור ושו"ע חו"מ סי' שג ס"ב (שומר שכר חייב בגניבה ואבידה).
895[1518]
896ברייתא שם (היה שכיר שבת (שבוע, רש"י), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שמיטה
897שלימה, רש"י), נותנין לו שכר שבת (שנבלע בשכר שאר הימים, ואינו מפורש לשבת,
898רש"י), לפיכך אחריות שבת עליו). טור ושו"ע ס"ד (היה שכיר שבת, שכיר
899חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו).
900וכן הוא לעיל סי' רמג סי"א (לא
901התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבת, אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם
902שאר הימים), ושם נסמן (הערה עד).
903[1519]
904תוספתא פי"ח הט"ז (לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי
905שכרי של עשרה ימים). רי"ף סד, ב (ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו
906תן לי שכרי של עשרה ימים). טור ושו"ע שם (ולא יאמר תן לי של שבת, אלא אומר תן
907לי שכר השבוע או החודש, או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים).
908וכן הוא לעיל שם (ואחר כך כשהנכרי משלם
909לו השכר, משלם בעד כל שבוע כך וכך ... נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני
910עצמו, אלא בהבלעה עם יום אחר), ושם נסמן (הערה עו).
911[1520]
912והיינו דלא סגי במה
913שהשכיר לו לשנה או לחדש, אלא צריך גם שלא יחשוב התשלום לפי הימים, כדתנן כתובות
914סג, א (המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת), ובגמרא שם סד,
915סע"א (לא יהבינן לה דשבת ... מיחזי כשכר שבת). והיינו לומר, שאם היו מוסיפין
916על כתובתה שבעה דינרין, הי' אסור מטעם שכר שבת. ובתוס' שם (ואם תאמר והא שכר שבת
917על ידי הבלעה מותר ... ויש לומר דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה, דאין מוסיפין
918לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום). ולכן אם היו מוסיפין שבעה דינרים לשבוע,
919מחזי כשכר שבת. שבלי הלקט סימן קיג (ואם השכיר לחדש, ואמר כך וכך תתן לי בחדש שיבא
920כך וכך ליום, האי נמי כשכיר שבת הוי ואסור). ר"ן כתובות כח, א (דלא הוי הבלעה,
921שאין מוסיפין לכל שבת אלא מה שעולה לכל יום ויום). רמ"א סי' שו ס"ד (ואם
922שכרו לחודש, והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום).
923[1521]
924כדלקמן חלק חו"מ הל' שאלה ושכירות סי"ב (ואיזהו זמנו, אם כלתה המלאכה
925ביום, יש לו זמן ליתן השכר עד סוף היום, ואם יצא היום ולא נתנו לו, עבר על ביומו
926תתן שכרו ולא תבא עליו השמש).
927[1522]
928ר"ן שם (שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע, אין מצטרפין כל שבעת ימי השבוע
929זה עם זה). מ"א סק"ז (הר"ן שכתב הטעם, שאם יסלקו באמצע השבוע אינו
930צריך לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום, והוי שכר
931שבת).
932וכן הוא לעיל שם (שהרי כל יום ויום הוא
933שכירות בפני עצמו (ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש)), ושם נסמן (הערה עח).
934ואף שפועל יכול לחזור בו אף בחצי היום,
935כנפסק בחו"מ סי' שלג ס"ג (התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר).
936ראה מה שליקט בזה בכנישתא דבי רב.
937[1523]
938מ"א סק"ז (והוא הדין במשכיר חדר לחבירו), ובסי' רמו סק"ג (ליטול
939שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה, אפילו בחדר לדור בו, אסור,
940כמ"ש סי' ש"ו ס"ד).
941[1524]
942מ"א סק"ז (ונראה לי דהוא הדין המלוים בריבית, צריכים להלות בענין שאם
943יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה, או לא יפרעו כלל, ולא יחשוב לימים).
944ומה שלוקחים רבית עבור מעות שמפקידים בבנק, אף במקום שהרבית
945מתרבה בכל יום והוי שכר שבת. יש הרוצים להתיר מטעם שהרבית מתרבה בחצות לילה, ולא
946מיד ביציאת השבת, ואם כן הוי בהבלעה של כמה שעות. אמנם לעיל סי' רמג סי"א
947(בהבלעה עם שאר הימים ... כל ג' ימים או כל ב' ימים). וראה כוננת מישרים ע' סז. הערות וביאורים תשסה ע' 44. כנישתא דבי רב,
948תוספת ביאור ע' תסה.
949[1525]
950מ"א שם (והוא הדין בכל קנס כיוצא בזה).
951[1526]
952אוצ"ל: סי' עז ס"א (המורד על אשתו ואמר ... מוסיפין לה על כתובתה משקל
953ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע), ובית שמואל שם סק"ג (היינו ג' דינרים ...
954חצי דינר על כל יום, ובשבת לא מוסיפים, משום דמחזי כשכר שבת).
955[1527]
956ראה לקמן הל' נזקי גו"נ סט"ו.
957[1528] אוצ"ל: כנטילת שכר
958שבת.
959[1529]
960כתובות סד, סוע"א (מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן
961לה דשבת, איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת, איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי
962כשכר שבת). מ"א שם (אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך, לא מקרי שכר שבת
963בכיוצא בזה. וכ"מ בגמרא פ"ה דכתובות). בית שמואל שם (משא"כ במורדת
964דפוחתים מן הכתובה, פוחתים אף על שבת, ש"ס).
965[1530]
966מרדכי כתובות רמז קפט (פסק הרב ר' ברוך, מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם
967להתפלל בשבת). טור סי' תקפה (לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו
968היתר זה, כי נראה לי שאסור, כדתניא (ב"מ נח, ב) השוכר את הפועל לשמור הפרה
969והתינוק אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא על ידי
970הבלעה). דעה הא' בשו"ע ס"ה (אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת). לבוש
971ס"ה (לשכור אותם לשבת ויום טוב אסור, דהא נוטל שכר שבת ויום טוב).
972[1531]
973ב"י סי' תקפה (שאינו שוכר אותו בשבת עצמה, אלא מערב שבת שוכר אותו).
974וכן הוא לקמן סי' תקפה סי"א (אסור
975ליטול שכר לתקוע שופר בראש השנה, אפילו שכרוהו מערב יום טוב, לפי שהוא נוטל שכר
976יום טוב).
977והיינו שאם שוכרהו בשבת אסור משום מקח
978וממכר. וכאן מיירי ששכרוהו מבעוד יום, שאין בו אלא משום שכר שבת.
979[1532]
980טור שם. לקמן שם.
981[1533]
982מרדכי שם (והרב ר' שמואל אומר דאין איסור, דהא נותנין לו שכר לקיים המצוה להתפלל).
983דעה הב' בשו"ע ס"ה (ויש מי שמתיר).
984[1534]
985ב"י ד"ה כתב המרדכי (ואפשר דהכי קאמר שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן,
986ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם). וביאר בסי' תקפה (ויש לתמוה על ה"ר שמואל,
987דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת. ויש לומר דבגמרא ... משמע
988דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו
989מדרבנן, דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן, והיכי גזרינן במורד דאוסופי
990מוספא אטו מקח וממכר, הוה ליה גזירה לגזירה, אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן,
991אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים, משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת. וכן משמע
992בפרק מקום שנהגו (פסחים נ, א) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם, וחד
993מינייהו שכר מתורגמנין, ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת, ואם איתא דהוה שום צד
994איסור בדבר לא הוה ליה למימר אין בהן סימן ברכה, דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין
995רואין סימן ברכה. ועוד, דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים
996להשמיע הדרשה לרבים. וטעמא כדפרישית, דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב
997שבת שוכר אותו, שאין איסור בדבר, אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר, ובמקום מצוה לא
998חששו כלל. וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות,
999כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא, כיון דלקיים המצות הוא, שרי).
1000מ"א שם סקי"ב (אבל איסורא ליכא, כיון דצורך מצוה הוא). דרישה כאן אות ב
1001(ומשמע מדברי בית יוסף שאין איסור כלל אפילו מדרבנן, ולכן לא העמידו דבריהם במקום
1002מצוה).
1003וראה מראי מקומות וציונים.
1004[1535]
1005כדלעיל ס"ד וש"נ.
1006והיינו שאסרו בזה אף שהיא גזירה לגזירה;
1007אלא שאיסור זה הוא קל, והתירוהו במקום מצוה.
1008[1536]
1009ב"ח ד"ה השוכר (לקמן בסימן תקפ"ה כתב בית יוסף בארוכה בטוב טעם
1010דמותר. והכי נהוג עלמא להקל).
1011ולקמן סי' תקכו סי"ד (במקום מצוה
1012יש מי שמתיר כמ"ש בסי' ש"ו, לכן אין למחות ביד מי שמיקל לעצמו). ובסי'
1013תקפה שם (גבי לתקוע בשופר) לא הביא דעה זו כלל. וראה הערות וביאורים תשסה ע' 43.
1014כנישתא דבי רב, תוספת ביאור ע' תעב.
1015[1537]
1016פסחים נ, ב (ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר ... מתורגמנין), ופרש"י (שעומדין
1017לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים). שו"ע סי' תקפה ס"ה (הנוטל
1018שכר לתקוע שופר בראש השנה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה
1019מאותו שכר סימן ברכה). מ"א סק"ח (ומכל מקום אינו רואה סימן ברכה, כמו
1020בשכר מתורגמנים).
1021וכן הוא לקמן סי' תקפה סי"א (ואם
1022נטל אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר לעולם).
1023ונתבאר לעיל סי' רנא ס"א (אינו
1024רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה, שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). סי'
1025תסח ס"ג (וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם, שמה שהוא משתכר במלאכה זו
1026יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר).
1027[1538]
1028רמ"א ס"ה (ואם שכרו לשנה או לחודש, לכו"ע שרי). מ"א סק"ט
1029(פירוש שיתפלל גם בימות החול, ומשלם לו לחדש בבת אחת, והוא הדין לשבוע).
1030[1539] הדיבור בצרכי חול בשבת,
1031יש בה: (א) ממצוא חפצך. (ב) ודבר דבר (כדלקמן סי' שז ס"א, והערה 1657).
1032משא"כ הדיבור בחפצי שמים "אין בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר".
1033[1540]
1034גמרא קנ, א (אמר רב יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים
1035(כגון לרשות, רש"י) בשבת, והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר
1036ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות (מיני
1037פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד, רש"י) לפקח על עסקי רבים בשבת). רמב"ם
1038פכ"ד ה"ה (הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של
1039כותים, לפקח על עסקי רבים בשבת). טור ושו"ע ס"ו (חפצי שמים מותר לדבר
1040בהם ... ולפקח על עסקי רבים).
1041[1541]
1042מ"מ שם (ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים, לא אמירה לנכרי ולא שבות אחר,
1043לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה, ואסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר, וזה היתר
1044לדבר מצוה או לצורך רבים, אבל אמירה לנכרי במלאכה, וכל שכן שבות אחר על ידי ישראל,
1045ודאי לא). הובא במ"א ס"ק יב.
1046[1542]
1047סעיף ה (שאסור לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה).
1048[1543]
1049ברייתא קנ, א (ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת, ועל התינוק ללמדו ספר,
1050וללמדו אומנות (דהא נמי מצוה היא, דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות,
1051רש"י), אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין), ובית
1052הלל בברייתא יב, א (אין משדכין את התינוקות לארס, ולא את התינוק ללמדו ספר, וללמדו
1053אומנות ... בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין). טור ושו"ע ס"ו (ולשדך
1054התינוק ליארס, וללמדו ספר או אומנות). מ"א ס"ק יג (דהוא נמי מצוה, דאם
1055אין לו אומנות עוסק בגזל).
1056[1544]
1057תשב"ץ סי' נח (שיכול לדבר אליו אם הוא רוצה להשכיר את עצמו, אבל סכום המעות
1058אינו יכול להזכיר לו כלל). טור (והר"ם מרוטנבורק כתב, דוקא לדבר אליו אם רוצה
1059להשתכר, אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור), ושו"ע שם (ודוקא לדבר אם
1060רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור).
1061ומה שהתירו לעיל שם משום מצוה, היינו
1062"לומר לחבירו שיחשיך על התחום לעשות דברים אלו",
1063משא"כ כאן שמסכם עמו בשבת, אסור אף לצורך מצוה, כדלקמן סט"ז (מקח
1064וממכר, שהוא שבות גמור ולא הותר לדבר מצוה), ושם נסמן (הערה 1571).
1065וראה כנישתא דבי רב.
1066[1545]
1067רבי אלעזר קנ, א (פוסקים צדקה לעניים בשבת). טור ושו"ע ס"ו (חפצי שמים
1068מותר לדבר בהם, כגון ... לפסוק צדקה).
1069[1546]
1070תוס' שם ד"ה ודיבור (דשרינן דיבור של מצוה).
1071והיינו שאף שמתחייב ליתן מעות אחר השבת,
1072שאסור משום ממצוא חפצך. מכל מקום מותר במקום מצוה (חפצך ולא חפצי שמים).
1073[1547]
1074ס"ו (וכן אין מעריכין ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה
1075למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו), וכנסמן לקמן (הערה 1549).
1076[1548] בחוקותי כז, א-ח.
1077[1549]
1078ב"י ד"ה וחפצי שמים (ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר, דהוי כקונה
1079איש זה מאחר, שנודר ליתן ערכו להקדש). והיינו שהוא כאילו קונה את האדם מהקדש בערכו
1080של האדם.
1081וכן גזרו דברים רבים משום שדומה למקח
1082וממכר, כנסמן לקמן (הערה 1566).
1083[1550]
1084ר"ן סד, א ד"ה פוסקין (ומצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל, שלא אסרו אלא
1085להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו).
1086הובא במ"א ס"ק יא, וט"ז ס"ק ב.
1087[1551]
1088ט"ז שם (ואם כן אם ייחד כבר הספר תורה ומביאה בשבת לבית הכנסת, יש איסור, דהא
1089יש כאן יוצא מרשות לרשות כשמקדישו לצדקה). מ"א שם (ולדידיה אסור להקדיש טס
1090בשבת לבית הכנסת).
1091[1552]
1092ט"ז שם (וצ"ע על שלא נהגו כן).
1093[1553]
1094בשו"ע שם ס"ו (מוכרים בית הכנסת, וכן שאר דברים שבקדושה, ואפילו ספר
1095תורה).
1096[1554]
1097כל בו סי' נח יח, ד (וכתב גאון אחד, דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוציא
1098מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר, אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה
1099או שמן למאור וכיוצא בהן, מותר, לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוציאו מרשותן,
1100ואינו דומה למקח וממכר). לפירוש המ"א שם (נראה לי כונתו, דהקדישות דידן חולין
1101נינהו, כמ"ש בחו"מ סימן צ"ה, ויש לכל ישראל חלק בהן, אם כן לא יצא
1102מרשותו, דיש להמקדיש גם כן חלק בו, כן נראה לי). והוא בשו"ע חו"מ
1103רס"י צה (והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או
1104לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט), ובש"ך שם
1105ס"ק ו (והאידנא כל הקדש דין חולין יש לו).
1106וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.
1107[1555]
1108ט"ז שם (ונראה לי שזה המקדיש ספר תורה הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו, ואם
1109כן כבר יצאה לרשות גבוה, אלא שמפרסם זה בשבת. ולפי זה אם בא לו בלבו ביום השבת
1110להקדישו ולא קודם לכן, לא יקדישו בשבת. וכן אסור להביא חפץ לבית הכנסת להקדישו אם
1111לא חשב עליו קודם לזה, אלא יחזיקנו בבית ויקדישנו בעל פה. כן נראה לענ"ד). יד
1112אהרן הגב"י (ולי נראה דאפילו הקדישו בלבו בחול אסור להקדיש בשבת, דדברים שבלב
1113אינן דברים, ולא יצא לרשות גבוה, כן נראה לי). הובא בבאר היטב ס"ק ח. ולכן
1114כתב כאן "שיקדישנו בפיו מערב שבת" (ולא בלבו).
1115אבל ראה לקמן סי' תנז
1116סי"ח (כל קדושת תרומות ומעשרות הן על ידי דבור (או אפילו על ידי מחשבה
1117בלבד)), ונתבאר שם (הערה צו). מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.
1118[1556] סיכום כללי ההלכה בשלושת
1119הסעיפים שלפנינו:
1120(א)
1121התחייבות מעות ליתנם אחר השבת, אסורה משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ומותרת לצורך מצוה
1122וצדקה, אבל לא לצורך רשות ומתנה לחתן.
1123(ב)
1124מקח וממכר אסור בשבת מעיקר הדין, אף לצורך מצוה, ולא התירו אלא בדרך שאלה וחזרה
1125(תן לי ואחזיר לך).
1126(ג)
1127מתנה בשבת אסורה משום שדומה למקח וממכר, ולא התירו אלא לצורך השבת.
1128(ד)
1129קנין סודר אסור מעיקר הדין משום שמא יכתוב.
1130(ה)
1131קניית המצוות, יש מקום לומר שאינה מקח וממכר, וכן במתנה על מנת להחזיר באתרוג.
1132[1557]
1133אור זרוע ח"ב סי' נ (מה שנוהג ש"צ כשקורא בשבת בספר תורה, ופעמים מברך
1134את הקורא בתורה ואומר מי שבירך אברהם יצחק יעקב הוא יברך את פלוני שיתן נדר לכבוד
1135התורה, היה מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג, דתנן פרק משילין, ואילו הן משום
1136מצוה לא מקדישין לא מעריכין ולא מחרימין כו', ואמרינן בגמרא מאי טעמא [גזירה] משום
1137מקח וממכר ... מכל מקום נראה בעיני אני המחבר, דמנהג של היתר הוא, דודאי אם היה
1138אותו שקרא אומר בזה הלשון אני נודר ליתן לך, אז היה אסור, כי זה דומה למקדיש
1139ומעריך, אבל הכא ש"צ הוא שמברכו והוא שותק ואינו נודר, אפילו כשאומר אותו
1140שקרא לש"צ תברכני). והיינו שהאור זרוע מביא מהראבי"ה בשם אביו רבי יואל
1141לאסור בכל אופן, והראבי"ה עצמו (או האור זרוע עצמו) מתיר עכ"פ כשאינו
1142פוסק כמה יתן.
1143ד"מ ס"ק ג (וכתב אור זרוע,
1144במקום שנוהגין שנותנים לקורא מי שבירך ונודר דבר מה לצדקה או לחזן, ראבי"ה
1145אוסר, דהוה ליה כאלו מקדיש בשבת. אבל לי נראה דשרי, דהואיל ואינו אומר בפירוש מה
1146שנודר, רק אומר תברכני, לא מיקרי נודר, אף על גב דמהרהר מה שירצה ליתן. והמנהג להקל
1147בכל ענין, דהא מותר לפסוק צדקה). רמ"א ס"ו (יש אומרים דבמקום שנוהגין
1148ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן.
1149והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה), וכדלעיל סעיף הקודם (וכן מותר לפסוק צדקה
1150לעניים, שדבור של מצוה הוא, ואינו דומה למעריך).
1151ואת דעת האוסרים מבאר
1152המ"א ס"ק יד (אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך). ומסיק הפרמ"ג
1153א"א שם (והמנהג להקל).
1154[1558]
1155מ"א סוף סקט"ו (אם כן צריך עיון מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש
1156בשבת. ומה שקצת מ[ת]חייבים ליתן כך וכך מעות, אסור, דדוקא לגבוה שרי כמ"ש
1157לעיל בשם הר"ן, דאם לא כן מה צריך לומר דמותר לפסוק צדקה, וצ"ע).
1158[1559]
1159לכאורה הכוונה היא, שמלבד איסור ממצוא חפצך יש כאן גם איסור ודבר דבר, כנסמן לעיל
1160(הערה 1490).
1161ואף שהמ"א כתב לימוד זכות להיתר,
1162מכל מקום דעת רבינו לאיסור. וראה תהלה לדוד ס"ק ט. ביאורי השולחן. כנישתא דבי
1163רב.
1164[1560]
1165מ"א שם (כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה
1166לחבירו ביום טוב ושבת, אלא אם כן לצורך מצוה עכ"ל ... ואם כן צ"ע מה
1167שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת).
1168והיינו שאף לדעת הפוסקים המתירים מתנה
1169בשבת לצורך מצוה, כמבואר במרדכי ביצה רמז תרעו (ובה"ג התירו להקנות
1170ביום טוב משום מצוה ... ואפילו בשבת). מכל מקום מתנה לחתן אינה נחשבת מצוה
1171להתירה בשבת, כדלעיל בסמוך (כשהחתן דורש בשבת ... לדבר הרשות אסור).
1172[1561]
1173מ"א שם (כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה
1174לחבירו ביום טוב ושבת, אלא אם כן לצורך מצוה עכ"ל. ופשוט לצורך שבת שרי
1175כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו).
1176והיינו שאף שבה"ג ומרדכי מתירים
1177ליתן מתנה לצורך מצוה (כדלעיל הערה הקודמת), מכל מקום עדיין יש לדון בזה.
1178אלא שגם לפי זה "פשוט לצורך שבת שרי".
1179וכן מסיק כאן כסברה האחרונה שבמ"א,
1180שאסרו ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה, "שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו", שהיא
1181משנה מפורשת ביצה לו, ב (אלו הן משום מצוה (דהוו מצוה גמורה, רש"י), לא
1182מקדישין). וכן נפסק לקמן סי' שלט ס"ו (לא מקדישין ולא
1183מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה למקח וממכר, כמ"ש בסי' ש"ו).
1184ולא התירו "אלא מיני מאכל ומשקה
1185שלצורך היום, כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ו", וכמצויין בשתי ההערות
1186הבאות.
1187וכן הוא לעיל סעיף הקודם (ולפי זה אסור
1188להקדיש בשבת לבית הכנסת שום חפץ ידוע, כגון ספר תורה או עטרה או טס לספר תורה),
1189ולא התירו אלא כשאינה מתנה גמורה (כשמקדיש חפץ לבית הכנסת יש לו חלק וזכות בו בתוך
1190כל אנשי העיר שיש להם זכות בהקדשות של בית הכנסת למכרם כשיצטרכו).
1191*
1192ובאמת נפסק לקמן סי' תמד ס"ט (אחר שגמר
1193מלאכול סעודת שחרית בשבת [שחל בערב פסח] ... אם נשארו לו פירורין גדולים צריך
1194ליתנם לנכרי במתנה גמורה. ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת, כמו
1195שנתבאר בסימן ש"ו עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו
1196שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך
1197מצוה כמו שנתבאר שם).
1198ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (התירו
1199ליתן מתנה בשבת, שאסור אם לא לדבר מצוה, כמ"ש הב"י סוס"י
1200תקכ"ז בשם המרדכי, ופסק כן המ"א בסי' ש"ו). והיינו שאף שמסיק המ"א
1201"ופשוט לצורך שבת שרי", מכל מקום נראית מסקנתו כאופן
1202הראשון שכתב בשם המרדכי, להתיר מתנה בשבת לצורך מצוה.
1203וכן הוא בסי' תמח סט"ז (ואף על פי
1204שאסור ליתן מתנה בשבת, מכל מקום לצורך מצוה התירו, כמו שנתבאר בסימן ש"ו עיין
1205שם). דהיינו כדעת בה"ג ומרדכי הנ"ל.
1206[ומה שהוכיח כאן מהמשנה הנ"ל
1207"שהרי אפילו להקדיש לגבוה אסרו". נראה שלא התירו בה"ג ומרדכי אלא
1208לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום, וכעין האמור לקמן סי' תצה ס"ג (צורך מצוה
1209עוברת, שזמנה בו ביום); משא"כ מצות המקדיש חפץ לגבוה אינה מצוה עוברת שזמנה
1210בו ביום].
1211אמנם כאן מסיק רבינו כסברה האחרונה
1212שבמ"א (שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב, אלא מיני מאכל ומשקה
1213שלצורך היום), ולא כסברתו הראשונה של המ"א בשם המרדכי להתיר מתנה לצורך מצוה
1214(עכ"פ מצוה עוברת).
1215ולפי סברה זו דינו של מי שנשאר חמץ
1216בביתו בערב פסח שחל בשבת, כעין המבואר לקמן סי' תמו ס"ה (ואם מצא חתיכת חמץ
1217בביתו ביום טוב או בשבת ... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה
1218מן העין, שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה ... ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב
1219אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי
1220הוא אנוס, ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער).
1221ואם היא באמת חזרה, הרי כבר נתבאר
1222ב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת
1223הם מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח.
1224וכמסקנת רבינו כאן, כן היא מסקנתו גם
1225לקמן בהלכות יום טוב (סי' תקטז, תקכד ותקכז), כדלקמן (הערה 1563),
1226וגם הלכות יום טוב הן מהדורא בתרא לגבי הלכות פסח.
1227[1562]
1228ס"ח (ויתן הכלי לנכרי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו, ואז אין צריך
1229טבילה כלל, שמותר ליתן מתנה בשבת כשהיא לצורך השבת, כמ"ש בסי' ש"ו).
1230[1563]
1231ס"א-ב (מותר לשלוח לחבירו ביום טוב דרך רשות הרבים כל מיני מאכל ומשקה
1232הראויים לבו ביום ... וכן מותר לשלוח לו כל כלי תשמיש, וכן בגדים). [בדפוס ראשון
1233נראה קצת כמו "ותקי"ז", אמנם נראה שהקריאה הנכונה היא
1234"ותקי"ו". וראה כנישתא דבי רב].
1235וכן הוא לקמן סי' תקכד (ואין נותנין
1236מתנה שאין בה צורך שבת). ובסי' תקכז סוף סכ"ח (ואין לו תקנה אלא שהקמח שהוא
1237צריך לאפות והתבשילין שהוא צריך לבשל והנרות שהוא צריך להדליק, וכן כל דבר שהוא
1238צריך להכין מיום טוב לשבת, יתן במתנה גמורה לאדם אחר).
1239והיינו שלא התירו אלא "מיני מאכל
1240ומשקה", או "כלי תשמיש, וכן בגדים", "הראויים לבו ביום".
1241אבל אסור ליתן מתנה בשבת לצורך מצוה שאינה לצורך היום.
1242[1564]
1243גיטין עז, ב (נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה), ופרש"י (נעל דלת, או גדר
1244פרצה, או פרץ גדר כל שהוא, הרי זו חזקה לקנות, שאין המוכר יכול לחזור בו). טור
1245ושו"ע חו"מ סי' קצב ס"א (בחזקה כיצד, מכר או נתן לו בית או שדה,
1246כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והועיל במעשיו, הרי זה קנה).
1247[1565]
1248מ"א שם (וכן משמע בעירובין דף ע"א, דמקנא רשותא בשבת אסור אפילו בלא
1249קנין סודר ... וכן משמע בגיטין דף ע"ז דאפילו לקנות בחזקה אסור, עיי"ש
1250ברא"ש).
1251והיינו הא דתנן עירובין סט, ב (אימתי
1252נותנין רשות, בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משחשיכה), ובגמרא שם עא,
1253א (בהא קמיפלגי, דבית שמאי סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת
1254אסור, ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי).
1255וקיי"ל כבית הלל, ולכן נפסק לקמן סי' שפ ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא
1256עירב עמהם אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר ... ואף ע"פ שאין
1257קונין קנין בשבת, מכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו אלא שהוא יסלק עצמו
1258מרשותו, וממילא אין מי שיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת).
1259ובגיטין עז, ב (ההוא שכיב מרע דכתב לה
1260גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו
1261לקמיה דרבא אמר להו זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא
1262(ליקניה הבעל לדוכתא דמחית ביה גיטא לאשה בחזקה, דקרקע נקנה בחזקה, רש"י)
1263ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה (תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה,
1264רש"י), דתנן נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה). וברא"ש שם פ"ח
1265ס"ב (ואף על פי שאסור לקנות בשבת, כדאמרינן בעירובין (עא, א) גבי בטול רשות,
1266דמקני רשותא בשבתא אסור. גבי שכיב מרע התירו, כדאמרינן בפרק מי שמת (קנו, ב) קונין
1267משכיב מרע ואפילו בשבת).
1268הרי שקנין בשבת אסור לדברי הכל. ולא
1269התירו אלא בשכיב מרע, מטעם "שמא תטרוף דעתו עליו".
1270[1566] רש"י עירובין שם (דדמי
1271למקח וממכר).
1272והיינו שאף שכאן לא מיירי בהתחייבות
1273לתשלום מעות לאחר השבת, ואם כן אין בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר. וגם אין זו
1274מכירה, שנחוש בה שמא יכתוב כמה נשאר חייב לו, אלא מתנה אלא הקדש. מכל מקום אסורה,
1275משום שדומה למקח וממכר.
1276וכן גזרו דברים רבים משום שדומים למקח
1277וממכר:
1278כדלעיל ס"ח (אין משתכרין בשבת
1279אפילו בדבר המותר, גזרה משום מקח וממכר), וסי' רמג סי"ב (אסור ליטול שכר שבת
1280שלא בהבלעה, שאין משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכר).
1281לעיל סי"ד (מעריך, דהיינו שאומר
1282ערכי עלי או ערך איש פלוני עלי לגבוה, שאסור משום שבות גמור כמ"ש בסי'
1283של"ט, לפי שכשנותן לגבוה כפי ערך שנים של הנערך ככתוב בתורה, הרי זה כקונה את
1284הנערך על ידי שנותן ערכו לגבוה, ודומה למקח וממכר ... מקדיש חפץ ידוע הרי הוא
1285מוציאו באמירה זו מרשותו לרשות גבוה, ודומה למקח וממכר).
1286לקמן סי' שכג ס"א (כשמדקדק
1287בסכום המדות, הרי זה דרך חול ודומה למקח וממכר (ואפילו השואל
1288מחבירו אסור לומר לו כן, לפי שדומה למקח וממכר)).
1289סי' שלט ס"ה (ואסור לקנות קנין
1290בשבת, מפני שהוא בכלל גזרת מקח וממכר), וס"ו (אין מעריכין ולא מקדישין ולא
1291מחרימין שום דבר לגבוה, מפני שדומה למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו. וכן אין
1292פודין את הבן אפילו בכלי ששוה ה' סלעים מפני שדומה למקח וממכר).
1293[1567]
1294מ"א שם (דמקנא רשותא בשבת אסור, אפילו בלא קנין סודר), וסי' תקכז ס"ק יט
1295(במשיכה ולא בקנין סודר. עיין מ"ש סי' ש"ו).
1296וכן נראה לקמן סי' תקכז סכ"ח (והוא
1297שיקנה את המתנה בקנין גמור, כגון במשיכה לתוך ביתו או בהגבהה טפח), ולא הזכיר קנין
1298סודר.
1299ונראית שהכוונה היא לומר, שקנין סודר
1300נאסר בכל אופן, אף לצורך השבת (כמו הא דסי' תקכז, לענין לבשל ביום טוב בשכח לערב
1301תבשילין), כיון שזה נאסר מעיקר הדין "שמא
1302יכתוב בשבת".
1303[1568]
1304ב"ב מ, א (סתם קנין לכתיבה עומד), ופירש רשב"ם (דכיון דמקנה ליה בסודר
1305בפני עדים וממהר להקנותו מיד, ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק
1306בקרקעות, מתכוין הוא להקנותו בעין יפה, ומסתמא רוצה שיכתבו לו). טור ושו"ע
1307חו"מ סי' לט ס"ג (אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה, הרי אלו כותבים ונותנים
1308אף על פי שלא אמר להם כתבו, שסתם קנין לכתיבה עומד).
1309[1569]
1310שו"ע חו"מ סי' קצה סי"א (אין קונין בשבת קנין סודר). סמ"ע שם סקכ"ב
1311(גזירה שמא יכתוב).
1312[1570] ס"ו (אין מעריכין
1313ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה מפני שדומה למקח וממכר, כמ"ש בסי'
1314ש"ו. וכן אין פודין את הבן אפילו בכלי ששוה ה' סלעים, מפני שדומה למקח וממכר).
1315[1571]
1316כדלעיל ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות, לא התירו לצורך מצוה), וס"ז (שבשבת
1317עצמה לא התירו לקנות אפילו לצורך מצוה), וסי"ג (אסור לשכור
1318... שזהו שבות גמור, ולא התירוהו לצורך מצוה). לקמן סי'
1319תמח סט"ז (אף על פי שמכירה זו היא לצורך מצות ביעור חמץ, לא התירוה חכמים
1320בשבת, כמו שנתבאר בסימן ש"ו שמקח וממכר גמור לא התירו אפילו לצורך מצוה, עיין
1321שם).
1322ואף שיש סוברים שאיסור מקח וממכר בשבת
1323נלמד מהפסוק ממצוא חפצך, כדלעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק ב (ממצוא חפצך,
1324דמהתם נפקא לן גם כן איסור מקח וממכר, כמ"ש התוס' ורא"ש),
1325והרי בזה נתבאר לעיל ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך אסורים חפצי
1326שמים מותרים).
1327מכל מקום קיי"ל שעיקר טעם איסור
1328מקח וממכר הוא כדלעיל ס"ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת, גזירה
1329שמא יכתוב).
1330ומטעם זה הוי שבות
1331גמור שלא התירו אף לצורך מצוה, כדלעיל סי"ב (לא התירו אלא לפקח
1332ולהתעסק בדברים בלבד, שאינו אסור בצרכי יחיד אלא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אבל כל
1333דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים, כמו שלא התירו לצורך מצוה).
1334ויתירה מזו איסור מקח וממכר בשבת חמור
1335יותר משאר שבותים, כדלעיל סי' רסא ס"ב (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל
1336השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמיה סי' יג), ושם נסמן (הערה לג).
1337[1572]
1338יש"ש ביצה פ"ה ס"ח (הכרזת השמש בפיסוק דמים, מי שיתן יותר יהיה
1339המצוה שלו, כגון הוצאת הס"ת מן ההיכל, או עליית ספר תורה, או גלילה והדומה
1340לו, שהוא כעין מקח וממכר ממש, וידוע שמקח וממכר אסור אפילו לדבר מצוה. אם לא שיאמר
1341דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה, כי אם בחפץ הנקנה ... ודוקא קניית המצוות, אבל
1342קניית מקומות בבית הכנסת, שהוא דבר שיש בו ממש ... אין לו היתר. אבל המחוור בעיני,
1343כמו שנהגו חסידי האיסטריך, מה שאדם מוצא בפיו, אפילו לא גמר קנינו, והשני שהוסיף
1344בדמים נשארה המצוה בידו, אפילו הכי נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן, ואם
1345כן הוי כקציצת דמים לצורך מצוה, ולא דמי למקח וממכר כלל, ובכה"ג שרי אפילו
1346קניית מקומות ובתים מהצדקה, וכל ירא שמים יזהר בזה). הובא במ"א סקט"ו.
1347[1573]
1348רש"ל שם (וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן, מן הקהל, אין לו היתר). הובא במ"א
1349שם.
1350[1574]
1351כמבואר בשו"ע סי' תרנח ס"ג (אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של
1352חבירו שהשאילו, דבעינן לכם), וס"ד (נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו
1353ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה).
1354[1575] מ"א שם (ובזמן מצותן אינו קונה
1355האתרוג עצמו, רק לצאת בו, אפילו ביום ראשון, שהרי צריך להחזירו). והיינו שמה שקונה
1356על מנת להחזיר אינו אלא לצורך קיום המצוה,
1357ואינו דומה למקח וממכר.
1358[1576]
1359מ"א שם (אבל לקנות אתרוג או שופר ביום טוב, נראה לי דאסור. עיין סי'
1360תקפ"ו).
1361[1577]
1362סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר שאיסורו
1363אינו אלא מדרבנן), וסכ"ג (כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו
1364שופר אחר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו), ושם נסמן.
1365ומה שהתירו לקנות מאכלים לצורך השבת
1366(ברס"י שכג), היינו כשעושה זאת בדרך שאלה וחזרה (ולא בדרך מכירה ותשלום),
1367כדלעיל ס"ו (אינו נראה כמקח וממכר אלא כשאלה, כמו שיתבאר בסי' שכ"ג),
1368ושם נסמן (הערה 1502).
1369וראה זכרון יוסף אות רלא. ביאורי השלחן.
1370כנישתא דבי רב.
1371[1578]
1372ברמ"א שם (ועיין לעיל סימן תקפ"ו סעיף כ"א וכ"ב, וסימן
1373ש"ז סעיף ג', אם מותר לומר לעובד כוכבים לילך אחריו).
1374[1579]
1375גמרא קנז, ב (עולא איקלע לבי ריש גלותא ... אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה,
1376דלאו מצוה מי אמור). רמב"ם פכ"ג הי"ג (אסור למנות ולמדוד בין בכלי
1377מדה בין ביד בין בחבל).
1378וכן הוא לקמן סי' שכג ס"א (כמו
1379שנתבאר בסי' ש"ו שאסור למדוד שום דבר בשבת). סי' שכד ס"ב (לא ימדוד אדם
1380שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו). סי' תנו ס"ט (כשרוצה ללוש עיסה
1381ביום טוב, יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב יום טוב, שביום טוב אסור למדוד).
1382סי' תק ס"ח (כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים, וכשהמים
1383מגיעים עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בבשר, אסור לעשות כן ביום טוב, אפילו פיחת
1384מעט או הוסיף מעט, מפני שניכר הדבר שמכוין למדה). סי' תקד ס"ט (אף על פי שאסור
1385למדוד ביום טוב, מכל מקום מותר אדם למדוד תבלין וליתן בקדרה במדה וצמצום כדי שלא
1386יקדיח תבשילו. ועכשיו שאף בחול אין נוהגין למדוד תבלין, ונותנין בקדרה באומד הדעת
1387ואינן חוששין לקדיחת התבשיל, לפיכך אף ביום טוב אסורים למדוד). סי' תקו ס"א (אסור
1388למדוד ביום טוב). סי' תקיז ס"ט (לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, שאסור
1389למדוד ביום טוב, אלא משער באומד דעתו ונותן לה).
1390ומטעם זה נחשב כלי המדידה כלי שמלאכתו
1391לאיסור, כדלקמן סי' שח ספ"ח (כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שנעשה למדידת הזמן או
1392הצל ויש לדמותה למדידה האסורה בשבת).
1393[1580]
1394ביצה כט, א (וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ... קא עביד כדעבדין
1395בחול). תוס' קכו, ב ד"ה ומדבריהן (מדידה ... לא הוי איסור כל כך, אלא משום
1396דהוי כעובדא דחול). הובא במ"א סקט"ז (וכתבו התוס' ספי"ז דדוקא
1397מדידה דלא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול, ולהכי שרי במקום מצוה, אבל
1398מילי אחרינא לא).
1399וכן הוא לקמן סי' שכג ס"א (שאסור
1400למדוד שום דבר בשבת, מפני שהוא מעשה חול וזלזול לשבת). סי' שכד ס"ב (שהמדידה
1401אסורה משום עובדין דחול). סי' תקו ס"א (אסור למדוד ביום טוב, מפני שהוא
1402עובדין דחול ונראה כמוכר).
1403[1581]
1404משנה קנז, א (מודדין את המטלית (שתהא
1405שלש על שלש אצבעות, כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, רש"י),
1406ומודדין את המקוה (שיהא שם עמוק שלש אמות מים ורוחב אמה על אמה, רש"י),
1407ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית ... קשרו את המקידה (כלי
1408חרס, רש"י) בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו (הילקטי קטנה היתה בין
1409שני בתים [וטומאה היתה שם] וגיגית סדוקה מונחת על גבן, גמרא).
1410ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין (להתלמד
1411על דבר הוראה, רש"י) וקושרין בשבת). ועולא בגמרא שם ע"ב (אימר דאמרי
1412רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור). טור ושו"ע ס"ז (מותר למדוד
1413בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה).
1414והיינו דוקא כשהמדידה עצמה היא יש בה
1415מצוה, כדלקמן סי' שח ספ"ח (שלא התירו מדידה של מצוה אלא כשהמדידה בעצמה יש בה
1416מצוה, כגון למדוד המקוה וכיוצא בה, אבל כאן המדידה בעצמה אין בה שום ענין מצוה,
1417ואי משום שלומד על ידה, איך יתלה לימודו בדבר האסור ויהיה מותר על ידי כך). סי'
1418תנו ס"ט (כשרוצה ללוש עיסה ביום טוב, יש ליזהר לכתחלה למדוד הקמח בעשרון מערב
1419יום טוב, שביום טוב אסור למדוד אפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר בסי' תק"ו). סי'
1420תקו ס"א (ואפילו מתכוין למצוה, כגון שמודד קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא
1421ימדוד).
1422כי היתר זה אינו מטעם שהמצוה דוחה איסור
1423המדידה, אלא שמדידת שיעורי תורה אינה נראית כמעשה חול. משא"כ כשמודד את הקמח,
1424כדי לדעת אם יתחייב בחלה. וראה כנישתא דבי רב.
1425[1582]
1426מ"א סקט"ז (והוא הדין למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם. אף
1427על גב דיכול לצאת מהבית, מכל מקום כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול).
1428והיינו כנ"ל הערה הקודמת, שאף
1429שכשיכול לצאת מהבית אין זו מצוה שיכולה לדחות איסור המדידה. מכל מקום עצם מדידת
1430שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול.
1431[1583]
1432ראבי"ה סי' רב (נראה לי שמותר ללחוש על דבר עין הרע בשבת, וגם למדוד החגור
1433למי שחש בראשו, דמתעסק בעלמא הוא). הובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג)
1434סי' תקיב (ורבינו אבי העזרי מביא ראי' דאמר פרק בתרא דשבת, דמדידה לית בה משום
1435רפואה). טור (ולחש שמלחשים על כאב הראש, שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג'
1436פעמים ואומר הלחש על המדידה, אבי העזרי התירו ... דמתעסק הוא אצל מדידה ... והר"ם
1437מרוטנבורק היה מדמה אותו למדידה של מצוה), ושו"ע שם (ולמדוד אזור מי שהוא
1438חולה וללחוש עליו, כמו שנוהגים הנשים, מותר, דהוי מדידה של מצוה).
1439והיינו שכיון שמודד בשביל הלחש (ולא כדי
1440לידע כמה ליתן לו), "אינו נראה כמעשה חול", אלא "היא כמדידה של
1441מצוה", או כמתעסק.
1442[1584]
1443סעיף לב (וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול).
1444[1585]
1445גמרא קנז, ב (חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה ... אמר ליה
1446מתעסק בעלמא אנא), ופרש"י (שלא לצורך אלא לאיעסוקי בעלמא).
1447ובפסקי הרי"ד שם (פירוש, היה מודד
1448גיגית של מים, ואמר לו איני מתכוין למדוד אלא מתעסק אני לשחוק, ואיני צריך לדעת
1449מידת המים שבהן).
1450ונתבאר באגרות קודש ח"כ ע' שמא (מתעסק
1451אני לשחוק ואיני צריך לדעת מידת המים. התיבה שהוסיף הרי"ד לשחוק (וצריך חיפוש
1452אם נמצאה הוספה זו, או כיו"ב – במפרשים) – לכאורה יש לומר מלשון משחקין בכדור
1453בשבת. היינו אף שצריך להיות מדידה מדויקת, בכל זה מתעסק בעלמא נקרא ומותר, כיון
1454שהוא מודד רק בשביל השחוק ואינו צריך לדעת מידת המים. והוא כדעת אבי העזרי
1455(טואו"ח סוס"י ש"ו) דמותר למדוד ג' אמות ג"פ וללחוש כו',
1456והטעם – כי מתעסק הוא.
1457אבל יש לפרש "לשחוק" מלשון
1458שחוק וקלות ראש, משחק אני (משלי כו, יט) דאין הכוונה כלל למדידה, כי אם מתעסק
1459בעלמא. וראה בפירוש הר"ח: ומתעסק בעלמא אנא, כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה
1460אני. וכלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו (סי' ש"ו סעיף יח-יט): מודד שלא לצורך כלל ואז דוקא מותר,
1461ובהנ"ל דלחישה – מדידה חשיבה (אלא מפני שהיא מדידה דמצוה). וצ"ע.
1462וכיון דאתינא להאי – צ"ע למה לא
1463הובא דין דמתעסק במדידה דמותר – ברמב"ם, שו"ע, רמ"א וכו').
1464*
1465וכן התירו למלאות כלי מדידה כשאינו
1466מתכוין למדידה, כדלקמן סי' שכג ס"א (אבל כשאינו מזכיר לו שם מדה, אלא מלא לי
1467כלי זה סתם, אינו נראה כמתכוין למדידה, אלא למלאות הכלי שמבקש ממנו בלבד, ואין בו
1468משום עובדין דחול).
1469[1586]
1470בשו"ע שם ס"ז (הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני, ואירע אותו יום בשבת,
1471חייב לפרעו קודם אותו יום. ואם לא פרעו קודם, צריך ליתן באותו יום משכון, וישומו
1472אותו, ויתננו לו בתורת פרעון). סמ"ע שם ס"ק כ (נראה דאם נותן לו דבר
1473שצריך מדידה, גם כן מותר למודדו בשבת, דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה
1474שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו, וכמ"ש בטור או"ח סוף סימן ש"ו,
1475עיי"ש). ש"ך שם ס"ק כב (נראה לפענ"ד דלא דמי, דהתם גבי אזור
1476הא קמפרש טעמא בטור משום דמתעסק הוא אצל המדידה, ועיקר כונתו הוא משום רפואה).
1477מ"א כאן סוף ס"ק טז (נראה לי פשוט דשומא ומדידה אסור).
1478[1587]
1479ישעי' נח, יג (ממצוא חפצך ודבר דבר). גמרא קנ, א (דיבור אסור, הרהור מותר). טור
1480ושו"ע ס"ח (הרהור בעסקיו, מותר).
1481ונתפרש יותר לקמן סי' שז סי"ד (מותר
1482לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו
1483לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור,
1484הרהור, דהיינו מה שמבין מתוך דבריו, הרי זה מותר. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב,
1485שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו), ושם נסמן (הערה 1726).
1486והובא בקיצור גם כאן, כדי לסיים:
1487"מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו".
1488ואף שאמירה לעשות מלאכה אחר השבת אסורה
1489(לא רק מטעם "ודבר דבר", אלא אף) משום "ממצוא חפצך", כדלקמן
1490רס"י שז (אומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל
1491ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר
1492לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך).
1493מכל מקום למדים מפסוק זה (ודבר דבר),
1494שגם איסור ממצוא חפצך מותר בהרהור בעלמא.
1495[1588]
1496ראה לקוטי שיחות חי"א ע' 301 (בשבוע א', כ"ה בדפוס ראשון דשו"ע
1497אדה"ז. ובשאר דפוסי' שו"ע אד"ז נדפס "בשבוע אחת" –
1498ונלפענ"ד שצ"ל "בשבוע אחד", וכ"ה בסמ"ק, טור וכו').
1499[1589]
1500יתרו כ, ט (ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך). מכילתא יתרו, בחדש פרשה ז (וכי איפשר
1501לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה). רש"י
1502עה"ת שם. רבינו יונה באגרת התשובה יום ה (אסור לאדם שיהיה לבו טרוד בעסקיו
1503בשבת. אע"פ שאחז"ל דבור אסור הרהור מותר, אם יש לו מתוך הרהור טרדת הלב
1504או נדנוד דאגה אסור, שנאמר ועשית כל מלאכתך, ואמרו במכילתא שתהא כל מלאכתך בעיניך
1505כאילו היא עשוי', שלא תהרהר עליהם). סמ"ק סי' רפא (שיהיו כל מלאכותיו עשויות,
1506ואין לך עונג גדול מזה). טור ושו"ע ס"ח (הרהור בעסקיו, מותר. ומכל מקום
1507משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה).
1508וראה גם לקמן סי' שז ס"ה
1509(אסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו, כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה), ושם נסמן (הערה
15101667).
1511ונתבאר לעיל סי' שא קונטרס אחרון
1512סק"ב (והרב רבינו יונה לא אסר אלא בעסקיו כשיש לו טרדת לב ונדנוד
1513דאגה. והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו, אע"פ שאין איסור מן הדין).
1514וראה לקוטי שיחות חי"א
1515ע' 80 הע' 5 (מצד
1516מדת חסידות יש בזה (לא רק העדר העונג, אלא) גם העדר השביתה ממלאכה). שם ע' 311
1517(ואין לך עונג גדול מזה. והרי זה במשך כל המעת לעת. (וצע"ק שלא הזכירו כלל
1518בר"ס רמ"ב). וראה ד"ה למען דעת, תר"ץ).
1519*
1520וכל זה לענין: (א) הרהור שיש בו דאגה.
1521(ב) הרהור בעסקיו. ולענין הרהור בחשבונותיו נתבאר לקמן סי' שז סי"ג (אסור
1522לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת), ושם נסמן (הערה 1719).
1523[1590]
1524כנסמן לעיל (הערה 1492).
1525[1591]
1526שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תרלז (שאלת על המורה שהורה לגוי שילך
1527חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת לקבורתו. דע מורי, כי לא יפה הורה, ואין זו הוראה
1528אלא טעות ... אסור לומר לו לעשותו בשבת, דאמירה לגוי שבות אפילו באיסורא דרבנן.
1529וגדולה מזו [תנן] התם (קנא, א) גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם
1530כן באו ממקום קרוב, אלמא אפילו ממילא דגוי ... ואם כן כל שכן וכל שכן שאסור לומר לגוי
1531לילך אחר קרובי המת להספידו). הובא במרדכי רמז שיד. הגהות מיימוניות פ"ו אות
1532ט. שו"ע ס"ט (אסור לומר לגוי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו
1533להספידו).
1534[1592]
1535סכ"ב (נכרי שהביא בשבת דרך רשות הרבים חלילין להספיד בהם ישראל, כיון
1536שנעשה בהם איסור של תורה, לא יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם
1537במוצאי שבת מאותו מקום שהביאם הנכרי בשבת ... אבל אם הביאם דרך כרמלית, אם הביאם
1538מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל ... אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום).
1539ומה שלא התירו להביאם דרך כרמלית או
1540מחוץ לתחום מטעם שבות דשבות במקום מצוה, וכדלקמן סי' שז סי"ב (דבר
1541שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי
1542לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
1543מבאר כאן הטעם (שאין דוחין שום איסור
1544מפני הספדו), והיינו כיון שלא התירו אלא במצוה ממש, ולא בהידור מצוה,
1545וכמבואר בלבוש ס"ג (אסור לומר לגוי בשבת שילך חוץ לתחום מיד בשבת אחר קרובי
1546המת שיבואו למחר להספידו, שאין זה צרכי המת).
1547וכעין זה הוא לקמן סי' שכה
1548סט"ז (לומר
1549לנכרי להביא ... דרך כרמלית ... פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן
1550נקראים דבר מצוה), וסי' שלא ס"ח (יש אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת
1551דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה,
1552שהרי אפשר למולו בביתו).
1553וראה מראי מקומות וציונים. כנישתא דבי רב.
1554[1593]
1555שו"ת מהר"ם שם (אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו אחר קרוביו, הא ודאי
1556שרי, וזה התיר רבינו שמריה זצ"ל אפילו בשבת, שמא תטרוף דעתו). הובא במרדכי שם
1557והגהות מיימוניות פ"ב אות ה. שו"ע שם (אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר
1558שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי).
1559[1594]
1560ב"ב קנו, ב (אמר רבי לוי, קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת ... שמא תטרוף
1561דעתו עליו). טור ושו"ע חו"מ סי' רנד (אף על פי שמתנת שכיב מרע אינה
1562צריכה קנין, אם בקש שיקנו ממנו, קונים, אפילו בשבת). אור זרוע ח"ב סי' ב (וראיתי
1563כתוב בשם ר' שמרי' זצ"ל, דחולה שחלה וביקש לשלוח אחר אהובו בשבת, דשרי לי'
1564להשכיר רץ ולהתנות עמו אפילו בשבת, שלא תטרף דעתו של חולה, דאמרינן פרק מי שמת אמר
1565רבי לוי, קונין משכיב מרע [אפילו] בשבת שמא תטרף דעתו [עליו]). הובא בהגהות
1566מיימוניות שם, והגהות אשרי בבא בתרא פ"ט סי' לו. מ"א סקי"ח (אפילו
1567להשכיר, כדי שלא תטרף דעתו עליו, כמ"ש בחו"מ סוס"י רנ"ד (הג"מ
1568פ"ב, והג"א פ"ט דב"ב)).
1569[1595]
1570כלומר אף יותר מג' פרסאות, שיש אומרים שזהו שיעור תחום שבת מן התורה, כדלקמן סי'
1571שצו ס"א.
1572[1596]
1573כדלעיל סוף סי"ג (אבל אסור לשכור המלמד ... שזהו שבות גמור, ולא התירוהו לצורך
1574מצוה).
1575[1597] ומכל מקום לא התירו אלא
1576"להביא קרוביו במוצאי שבת", ולא להביאם בשבת עצמה, כי אינו פיקוח נפש
1577ממש.
1578וראה בדי השלחן סי' קלה ס"א.
1579ביאורי השלחן. כנישתא דבי רב.
1580[1598]
1581סעיף ה (מותר להחליף משכון לנכרי בשבת, אם הוא מלבוש ויוציאנו הנכרי
1582דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן, וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו
1583בשבת. ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר גם כן, ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב
1584שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן. ואם
1585הביא לו משכון אחר לא יגע גם בו).
1586[1599]
1587ב"ק פ, ב (הלוקח בית (מנכרי, רש"י) בארץ ישראל, כותבין עליו אונו (שטר
1588מכירה, רש"י) אפילו בשבת ... אומר לנכרי ועושה. ואע"ג דאמירה לנכרי שבות
1589היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן). גיטין ח, ב (והקונה שדה בסוריא כקונה
1590בפרוארי ירושלים, למאי הילכתא, אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת),
1591ופרש"י (אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת). ירושלמי מו"ק
1592פ"ב ה"ד (כיצד הוא עושה, מראה לו כיסין של דינרין, והעכו"ם חותם
1593ומעלה לארכיים). הגהות אשרי מו"ק פ"ב סי' יח (מותר לקנות בתים מן הנכרי
1594בשבת, כיצד הוא עושה, מראה הוא לו כיס של דינרים והנכרי חותם ומעלה לערכאות). שו"ע
1595סי"א (מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הגוי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות).
1596[1600]
1597תוס' ב"ק שם ד"ה אומר (דוקא משום מצוה זו דישוב דארץ ישראל, אבל לצורך
1598מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי), ובגיטין שם ד"ה אע"ג (אבל משום מצוה
1599אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא). וכדלעיל ס"ה (שאסור
1600לעשות מלאכה על ידי נכרי אפילו לצורך מצוה), ושם נסמן (הערה 1491).
1601[1601]
1602שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קד (בני עירנו נהגו להכריז בשבת בבית הכנסת
1603כשנאבדה אבידה, ואמרין מי שיודע שום דבר באבידת פלוני שיאמר לפלוני, מהו, יש איסור
1604בדבר זה או לא. תשובה, השבת אבידה מצוה ואפילו בשבת, אלא אם הוא דבר אסור בטלטול
1605... ולא עוד אלא אפילו כלים שהשבת גופן אסורה בשבת, מותר להכריז מי שישנה בידו
1606שישיבנה לבעלים, לפי שכל שיש בדבורו מצוה, מותר). שו"ע סי"ב (מותר
1607להכריז בשבת על אבידה, אפילו היא דבר שאסור לטלטלו). ט"ז ס"ק ג (דהשבת
1608אבידה מצוה לומר מי שיודע שישיבנה, וחפצי שמים מותרים). מ"א ס"ק כא (דהשבת
1609אבידה, ולומר למי שיודע ממנה, מצוה הוא).
1610אבל בשבת עצמה אסור להחזיר, כדלקמן הלכות
1611מציאה ופיקדון ס"מ (ואפילו איסור של דבריהם לא יעשה בשביל ממון חבירו, כגון
1612להגביה מעות שמצא בשבת, שאין דוחין איסור מפני ממון, שנאמר אני ה', כולכם חייבים
1613בכבודי).
1614[1602]
1615מ"א שם (ונהגו עכשיו להכריז אבידת עכו"ם בשבת, מפני דרכי שלום. ולא
1616ידענא היכא רמיזא).
1617[1603]
1618גיטין סא, א (מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ... מפני דרכי שלום). ב"ק
1619קיג, ב (גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת ... במקום שיש חילול השם, אפילו אבידתו אסור).
1620טור ושו"ע חו"מ סי' רסו ס"א (אבדת העובד כוכבים מותרת ... ובמקום
1621שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני
1622דרכי שלום). לקמן הל' מציאה ופקדון סל"ח (אבדת הנכרי מותרת ... ובמקום שיש
1623חילול השם אבידתו אסורה מן התורה, וחייב להחזיר).
1624[1604]
1625סוף ס"ד (והתירוהו לצורך מצוה ... והוא הדין מפני דרכי שלום). וראה כנישתא
1626דבי רב.
1627[1605]
1628שו"ת הריב"ש סי' שפח (שלחתי לרב רבינו נסים ... יש פה מנהג, שכל מי
1629שמוכר קרקע מכריזין ביום שבת ... שכל מי שיש לו זכות או תביעה על אותו קרקע, שיבא
1630ויגיד להם תוך שלשים יום. ואם לא, שיאבד זכותו. וכשמעי ההכרזה, תמהתי מאד ...
1631שדומה לגמר דין שמחליטין ומפקיעין זכות היחיד ההוא, אם לא יגיד), וסי' שצ (תשובת
1632הר"ר נסים ... נשוב לאותה הכרזה שנוהגין שם, שלפי דעתי היא אסורה לגמרי מן
1633הדין ... שהוא כגמר דין, ושנינו ולא דנין, וכמו שכתבת). שו"ע סי"ג (להכריז
1634בשבת על קרקע הנמכר, שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו, אסור).
1635מ"א ס"ק כו (דהוי כדן את הדין).
1636[1606]
1637ירושלמי מו"ק פ"א ה"ב (ועושין כל צורכי הרבים. אלו הן צורכי הרבים,
1638דנין דיני ממונות ודיני נפשות, דיני מכות).
1639[1607]
1640בשו"ע שם ס"י (בזמן הבית היו דנין בין דיני ממונות בין דיני נפשות),
1641והיינו בחול המועד.
1642[1608]
1643סעיף ג (אין דנין דיני ממונות, גזרה שמא יכתבו), ושם נסמן.
1644[1609]
1645סעיף יב (כל דבר האסור משום שבות גמור, לא התירו לצרכי רבים כמו שלא
1646התירו לצורך מצוה).
1647[1610]
1648תשובת הר"ן שבשו"ת הריב"ש שם (יש לדון עליו הרבה, שזה דבור של חול
1649גמור הוא ... מכיון שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל, ראוי ללמד עליו זכות ... שכל
1650דבר המזדמן תדיר, אף על פי שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, נראה דצרכי רבים נינהו ...
1651והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט, ונהוג בדברים הללו ... שהדברים המזדמנין
1652תדיר ויש בהן תקון המדינה, אף על פי שבכל פעם ופעם הם פרטיים, צרכי רבים מקרו. ואף
1653על פי ששנינו אין דנין, אף על פי שהוא צרכי רבים, כמו שמפורש בירושלמי, התם הוא
1654משום גזרה שמא יכתוב, ואין בדבר אסור דבור בלבד, אבל כל שאין אסורו אלא משום דיבור
1655של חול, בכיוצא בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר
1656מצרכי רבים ... וגם זה בתחלה לא הייתי מתירו, שאין הדבר נאה, אבל הענין מתמיה).
1657מ"א שם (דוקא בכה"ג אסור, דהוי כדן את הדין, אבל אם מכריז סתם, כל מי
1658שיש לו זכות יבא ויגיד, אף על פי שיש תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו, מכל מקום
1659אינו כדן את הדין, ואי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו. ומכל מקום לכתחלה אין
1660לנהוג כן, דהוה דבורא דחול (ריב"ש)).
1661[1611]
1662מהרי"ל מנהגים הל' שבת אות ח (אמר מהרי"ל מה שנוהגין בקהלות להכריז
1663כשיוצאין מבית הכנסת ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שרוצה לקנות, לא
1664יעשו כן בליל שבת, דנראה כמקח וממכר). רמ"א סי"ג (כן אסור להכריז יין
1665בשבת, דהוי כמקח וממכר).
1666[1612]
1667מ"א סקכ"ז (ונראה לי, כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא, לא הוי צורך מצוה).
1668[1613] כי מה שכתבו מהרי"ל
1669ורמ"א "דנראה כמקח וממכר", אינו כמקח וממכר ממש, שהרי הקניה היא
1670אחרי השבת, וגם אינו מסכם אודות הקניה שאחר השבת. אלא שאסור משום ודבר דבר, שמדבר
1671בשבת אודות קניה שאחר השבת. וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.
1672[1614]
1673לבוש סי"ג (בכל המקומות מכריזין יין בשבת אפילו בסכום מקח, ואפשר לומר דחשבי
1674ליה חפצי שמים, שמכריזין להודיע היכן ימצאו יין לקנות לצורך קידוש שבת שהוא מצוה).
1675ט"ז ס"ק ד (דעכ"פ צורך מצוה הוא לכבוד שבת).
1676[1615]
1677ים של שלמה ביצה פ"ה סי' ח (ואל יזכיר סכום דמים). הובא במ"א שם.
1678ט"ז ס"ק ד (ומכל מקום נראה לי דהנשאל על זה לא יורה להיתר בסכום מקח).
1679[1616]
1680כדלעיל ס"ו (אבל לא יזכיר לו סכום מקח ... לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת
1681ממונו ואין בה צורך למצוה), וסוף סי"ג (שדבור של מצוה הוא
1682... להזכיר לו סכום מעות (אסור), שזהו שבות גמור ולא התירוהו לצורך מצוה).
1683וראה תהלה לדוד ס"ק כב.
1684[1617]
1685תשובת הר"ן בשו"ת הריב"ש סי' צ (והנה מה טוב, אם ירצו הקהל הקדוש
1686אשר שם לתקן המנהג, ושתעשה אותה הכרזה בערב שבת בין מנחה לערבית). מהרי"ל שם
1687(אך יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לבית הכנסת). ים של שלמה שם (ואני
1688מורה להכריז עליו קודם ברכו).
1689[1618]
1690מ"א שם (ושאר משקין פשיטא דאסור).
1691[1619]
1692הרשב"א אסר, אבל הב"י הוכיח מדברי התוס', שמצוה לעשות מלאכה כדי להצילה.
1693שו"ת הרשב"א ח"ז סי' רסז
1694(עוד נשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל,
1695אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת, ואפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דסבירא
1696ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות, מי הוי כספק
1697נפשות ולהקל, או לא. והשיב, שהדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור, לפי
1698שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה
1699חברך, ואפילו איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה, כדמוכח בפ"ק
1700דשבת (ד, א) בבעיא דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או
1701לא וכו', אמר רב ששת לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחר, וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא
1702כדי שיזכה חברך).
1703הביאו ב"י סוף הסימן, וכתב עליו (והתוספות
1704כתבו בפ"ק דשבת (שם ד"ה וכי) בתחלה כדברי הרשב"א, ואחר כך הקשו
1705מדתנן (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן
1706חורין, וקיי"ל (שם לח, ב) כל המשחרר את עבדו עובר בעשה, ותירצו דשאני פריה
1707ורביה דמצוה רבה היא. ועוד יש לומר, דדוקא היכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה,
1708אבל היכא דלא פשע מידי, שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד חבריה איסורא
1709רבה ... וכן כתבו בפרק בכל מערבין (לב, ב ד"ה ולא), ובפרק השולח (גיטין מא, ב
1710ד"ה כופין), ובפרק קמא דבתרא (יג, א ד"ה כופין), ובפרק קמא דחגיגה (ב, ב
1711ד"ה כופין), ובפסחים פרק האשה (פח, ב ד"ה כופין). והשתא אם לתירוצא
1712דמצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה, שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם
1713לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע, הכא נמי לא פשעה. והילכך לחלל עליה את השבת לפקח
1714עליה שרי, ומצוה נמי איכא ... ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר
1715דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי). הובא
1716בד"מ סי' שכח ס"ק י.
1717שו"ע סי"ד (מי ששלחו לו
1718שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה,
1719ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות).
1720וראה גם לקמן סי' שכט ס"י (מי
1721שרוצים נכרים לאנסו להמיר, אם מחללין עליו להצילו, נתבאר בסוף סי' ש"ו).
1722[1620] עד כאן נתבאר טעם החיוב
1723להצילה אפילו במלאכה, כיון שלא פשעה אמרינן חטא באיסור קל בשביל שיזכה חברך באיסור
1724חמור יותר.
1725עתה
1726מבאר שכן הוא גם בספק אם יצילנה, שלזה לא סגי בטעם הנ"ל, אלא מטעם שהוא
1727כפיקוח נפש שמחללין אפילו בספק הצלה.
1728[1621] ט"ז סי' שכח סק"ה
1729(אם רואה סכנה בבירור, ויש אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח). לבוש סי' שו
1730סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק נפשות להקל). לקמן סי' שכט
1731ס"ח (ואפילו הוא ספק אם יציל). ובקונטרס אחרון כאן
1732סק"א (שבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט, שבודאי
1733אינן יודעים אם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם).
1734[1622]
1735יומא פה, ב (ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו
1736שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא
1737דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל
1738ודאי לית ליה פירכא), ופירש"י (אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא
1739בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק). וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (ואפילו
1740ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,
1741כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).
1742ולענין הצלתה מלהוציאה מכלל ישראל הסתפק
1743בשו"ת הרשב"א שם (מי הוי כספק נפשות ולהקל). אבל בב"י שם (ואפילו
1744לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה
1745חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי). מ"א סקכ"ט (דלגבי שלא תמר ותעביד כל
1746ימיה חילול שבת, הוי זה איסורא זוטא, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה
1747(ב"י)). ט"ז סק"ה (דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר
1748כך, בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת).
1749ומטעם זה מחללין השבת אפילו בספק הצלתה,
1750כספק פיקוח נפש שדוחה את השבת, כמבואר בלבוש
1751סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק נפשות להקל). נחלת שבעה סי' פג (ולי
1752נראה דדחינן שבת מספק זה, כמו גבי חולה).
1753ואף שיש טעם לחלק בין ספק פיקוח נפש
1754לבין ספק הצלתה, מכל מקום יש להוכיח מהר"ן יומא ג, ב שדינה כספק
1755פיקוח נפש. ויתבאר בקונטרס אחרון.
1756[1623]
1757שבת קנא, ב (תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד
1758כדי שישמור שבתות הרבה). מ"א שם (אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא
1759בשביל הקטן, דהא אין מצוין להפרישו, עסי' שמ"ג. או דלמא מידי דהוי אפיקוח נפש
1760שמחללין על הקטן, דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הכא נמי כן.
1761וצ"ע). אליה רבה ס"ק לג (ולענ"ד פשוט דמותר, דהא גם בגד[לות]ה ישאר
1762באיסורין).
1763[1624]
1764ב"י שם (ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה, כדאשכחן במי שחציו עבד, שכופין את
1765רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא). שו"ע שם (ואי לא בעי, כייפינן
1766ליה). וכנפסק בשו"ע יו"ד סי' רסז (מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו
1767יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, לפיכך כופין את רבו לשחררו).
1768[1625]
1769מלבושי יום טוב (ולי נראה דכל מי שיכול להציל, אפילו אינו קרובו ובתו. ומה שכתוב
1770בשו"ע מתשובת הרשב"א, על מעשה שכך היה). עולת שבת ס"ק יז (ונראה
1771דבתו דנקט לאו דוקא, הוא הדין אחר). אליה רבא ס"ק לב (מלבושי יום טוב ועולת
1772תמיד כתבו דאפילו אינו קרובו דינו הכי, וכן מסתבר).
1773[1626] כנסמן לעיל (סוף הערה 1622).
1774[1627] כנסמן לעיל (סוף הערה 1619).
1775וכאן מוסיף שכן הוא אף בכולם יחד: (א) אינו רוצה. (ב) אינו בתו. (ג) ספק אם יציל.
1776(ד) היא מלאכה גמורה.
1777וראה כנישתא דבי רב, שהביא כמה הדנים
1778בזה, אם כופין גם אחרים שאינם קרובים.
1779[1628] אחר שנתבאר שכופין אותו
1780אף בספק הצלה ואף במלאכה דאורייתא, כי דין הצלתה כדין פיקוח נפש.
1781עתה
1782מבאר, שלענין חבירו פשע, אינו דומה לפיקוח נפש (שמצילים אותו אפילו פשע), אלא לדין
1783הצלה מעבירה, שאין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אלא כשלא פשע מאומה.
1784וראה כנישתא דבי רב.
1785[1629]
1786שבת ד, א (וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך).
1787[1630]
1788ב"י בשם התוס' (כנסמן לעיל הערה 1619).
1789[1631]
1790כדלעיל סי' רנד סי"ב (אבל לאדם אחר לא התירו לרדות, אפילו
1791על ידי שינוי, כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת או סקילה, שאין אומרים לאדם חטא
1792כדי שיזכה חבירך, כיון שחבירו פשע במה שנתן הפת לתנור. עיין סוף סי' ש"[ו]),
1793ושם נסמן.
1794והיינו הגם דהתם מיירי אף כשהכניס
1795בשוגג, כדלעיל שם (כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת). מכל מקום גם זה נחשב פשיעה,
1796כאמור כאן (כיון שחבירו פשע במה ששכח והדביק פת בתנור בשבת).
1797[1632] ב"י שם (הכא נמי לא פשעה. והילכך
1798לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא). מ"א ס"ק כח (ואף על
1799גב דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו,
1800שאני התם דפשע במה שהדביק פת (תוס'), משא"כ כאן).
1801ואף שנתבאר בנחלת שבעה סי' פג (מי שנאבד
1802לו בנו, והוגד לו ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית, והוא לא הגיד כי בורח
1803הוא, אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו, אולי יוכל להחזירו ... מדברי הבית יוסף נשמע שלא התיר רק בנדון
1804הנ"ל היכא שלא פשע, אבל היכא שפשע כגון בנדון דידן הוי אסור. ולי נראה דגם
1805היכא שפשע כמו בנדון דידן נמי שרי לכתחלה, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן
1806התורה ... כמו גבי חולה ... והנראה לעניות דעתי כתבתי).
1807מכל מקום מסיק באליה רבא ס"ק לג
1808(באיסור דרבנן יש להקל, אבל באיסור דאורייתא קשה להקל).
1809[1633]
1810מ"א סקכ"ט (ואם כן אם רוצים לאנסה לעבירה אחרת, אפילו לעבוד עבודת
1811אלילים פעם אחת, אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא, דמחלל שבת כעובד עבודת
1812אלילים). ט"ז ס"ק ה (לקמן סי' שכ"ח ס"י פסק דבשביל שרוצים
1813לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ... וצריך לומר דשאני
1814הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך, בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול
1815שבת, דזה עדיף מפיקוח נפש. משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס, כיון דאונס רחמנא
1816פטרי', ואחר כך אין חשש, לא יחלל שבת בשביל הצלה זו, כן נראה לי נכון). א"ז
1817ס"ק יג (דדוקא לעבוד עכו"ם, שכל ימיו נשאר באיסורין, ולא לשאר עבירות).
1818והיינו שלא התירו חילול שבת אלא בפיקוח
1819נפש, או כדי שישמור שבתות הרבה, שהוא כפיקוח נפש. אבל לא בשביל הצלה מעבירה חמורה
1820ממנה.
1821ונתבאר באגרות קודש ח"א ע' שיז
1822(לשיטתי' אזיל בתניא כאן, שכתב שהוא לא מפני קלות העבירות וחומרן), והוא האמור
1823בתניא פכ"ד (ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש
1824חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום קלות
1825העבירות וחומרן).
1826וראה מכון לשבתך ע' שלה. אסוקי שמעתתא
1827ע' תפט. כנישתא דבי רב.
1828[1634]
1829כלומר, להציל עצמו מעבודה זרה על ידי חילול שבת. וראה מראי מקומות וציונים.
1830[1635] ראה אגרות קודש ח"א
1831ע' שיז.
1832[1636] כדלעיל סי' רנד סי"ב (לאדם
1833אחר לא התירו לרדות אפילו על ידי שינוי, כדי שלא יבא חבירו לידי חיוב חטאת או
1834סקילה, שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, כיון שחבירו פשע), משא"כ כשלא
1835פשע.
1836וראה ס' הק"ן ע' 47.
1837[1637]
1838אליה רבא ס"ק לג (וכל זה לילך ג' פרסאות של חלול שבת באיסור דאורייתא, אבל
1839לחלל באיסור דרבנן, בכל עבירות כשאין בפשיעה מחללין).
1840[1638]
1841סכ"ב (שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב ... ואפילו בדבר שאיסורו
1842אינו אלא מדרבנן אין מחללין עליו, לפי שחכמים השוו את דבריהם לשל תורה והעמידו
1843דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה).
1844וכן הוא לעיל סוף סי"ז (שאין
1845דוחין שבות גמור מפני מצות עשה, כמ"ש בסי' תקפ"ו).
1846[1639] ונראה שתוכן הסיום הוא: אבל
1847להציל רבים מעבירה דוחין שבות.
1848חדושי אנשי שם על הרי"ף מ, א הביא
1849פסק הרשב"א הנ"ל לאסור בכל ענין, וכתב על זה (ואני נשאלתי אם ינהוג זה
1850הדין לגבי צבור, ויהא נמנע היחיד מלעבור על איסור אפילו כדי להציל את הצבור
1851מאיסור, אם לא. ונסתפקתי בזה, משום דבפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, ב) איתא דרבי
1852אליעזר שחרר עבדו, ואע"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו, משום מצוה דרבים.
1853ואולי נחלק דשאני התם שגם הוא זוכה במצוה שהיא של רבים, אבל שיעבוד היחיד כדי
1854לזכות את הרבים והוא לא יזכה עמהם, לא, וצ"ע). מ"א סוף סקכ"ט (ובהגהות
1855הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה, לכן כתב רשב"א
1856דאפילו יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור. אבל כל הפוסקים חולקין עליו).
1857[1640]
1858ס"ק ב (ונראה לי לחלק בדרך זה, דיפה כח מצות לולב שהיא עשה דרבים, וכמו
1859שמחלקינן במו"ק (יד, ב), מביאו הרי"ף פרק מי שמתו (ברכות י, א), דשאני
1860עשה דרבים, דהיינו חג, שנדחה מפניו עשה דיחיד דאבילות, הכי נמי ראוי לדחות אמירה
1861לעכו"ם שהוא שבות מקמי מצות לולב שהיא עשה דרבים ... וכן המנהג במדינה זו
1862לשלוח אחר אתרוג ביום טוב).
1863[1641] אפשר הספק הוא במה שסיים
1864הט"ז (ואפילו אחר יום ראשון, שהוא דרבנן, יש לדחות אמירה לעכו"ם
1865שהוא שבות מדרבנן, מפני לולב דרבנן שהיא מצוה של רבים).
1866[1642] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1867אחרון זה:
1868בפנים סכ"ט נתבאר
1869כדברי הלבוש, שחייב להשתדל בהצלתה, גם על ידי מלאכה "אפילו אם הוא ספק אם
1870יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש".
1871ואף ש"איברא בודאי כן הוא" לענין
1872ספק פיקוח נפש, שלמדים מהפסוק וחי בהם. משא"כ "בהצלת עבירה צריך עיון אם
1873מחללין מספק", שהרי אין מתירים אלא מטעם שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כו'.
1874מכל
1875מקום מוכח מהר"ן שגם בשביל שישמור שבתות הרבה מחללין מספק. ואפשר דלבתר דגלי
1876לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה.
1877לכללות קונטרס אחרון זה ראה כנישתא דבי
1878רב ע' תתס.
1879[1643] ס"ו (נכרים שצרו על עיירות ישראל ...
1880יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת).
1881[1644] ס"ז (הרואה ספינה
1882שיש בה ישראל המטורפת ... מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ואפילו הוא
1883ספק אם יציל).
1884[1645] "וכל חולה שמאכילין
1885לו איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה".
1886[1646] "ועיין ביו"ד סוס"י
1887קנ"ה, דבעינן שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה".
1888וכן הוא לקמן שם סוף ס"ב (ומכל מקום אפילו
1889בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או על פי מומחה).
1890[1647] פג, א (מי שנשכו כלב שוטה
1891אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו), ופרש"י (ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה
1892זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך).
1893ובפירוש המשניות שם (ואין הלכה כר' מתיה
1894בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני
1895שאינו מועיל אלא בדרך סגולה, וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד,
1896שהוא דבר ברור).
1897[1648] מ, א ד"ה תנן (ואין אומרים נמתין
1898לו, שלא ניחם לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא, אבל
1899אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו, שלא נחלל עליו את השבת, קא משמע לן דלא אמרינן
1900הכי, והיינו נמי דקתני וספקו דוחה את השבת).
1901[1649] "אם רואה סכנה
1902בבירור, ויש אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח אם יעשה הוא עצמו".
1903[1650] פה, ב (ר' שמעון בן מנסיא
1904אומר, ושמרו בני ישראל את השבת (תשא לא, טז), אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי
1905שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא
1906מדידהו, וחי בהם (אחרי יח, ה) ולא שימות בהם ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל
1907ודאי לית ליה פירכא), ופירש"י (אשר יעשה האדם המצות, שיחיה בהם ודאי, ולא
1908שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק).
1909וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (ואפילו
1910ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,
1911כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).**
1912**
1913[1651] וכיון שהצלת עבירה במלאכת
1914שבת נתבאר בפנים סכ"ט שהוא מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, לא
1915ידעינן מזה לענין ספיקא, כמבואר בגמרא שם.
1916[1652] יומא ג, ב ד"ה וכתוב (וכתוב
1917בהלכות גדולות, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק
1918בן קיימא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמר משום
1919סכנת ולד, משמע דאפילו ליכא למיחש לדידה מחללין ... ואף על גב דתנן (אהלות
1920ספ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין
1921נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן
1922נמי גבי תינוק בן יום אחד (נדה מד, א) וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד, אבל עובר
1923לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליו, אמרה
1924תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ'
1925יום שאין בו חיות כלל מחללין, כדעת בעל הלכות ז"ל).
1926וכן הוא לקמן סי' של ס"ז (בפיקוח נפש אין
1927הולכין אחר הרוב ... ואע"פ שעובר זה
1928לא היה לו חזקת חיות מעולם, מחללין עליו מספק, כמו על מי שהיה לו חזקת חיות). וראה
1929לקוטי שיחות חכ"ז ע' 137 הערה 44.
1930הרי שאף במקום שאין להתיר על הספק משום וחי הם, מכל מקום
1931מתירים על הספק משום "חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה". וכן הכא
1932בהצלה מעבירה.
1933[1653] כדתנן אהלות פ"ז מ"ו (האשה
1934שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה
1935קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש). וכיון שבעובר
1936אין להתיר חילול שבת מטעם "וחי בהם", אם כן איך אפשר לומר דלבתר דגלי לן
1937קרא וחי בהם אפילו על הספק הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה.