Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Shabbos volume 4 Simanim 301 to 307·Shabbos Laws Related to Speechשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז)·שז דיני שבת התלויים בדבור

אשז דיני שבת התלויים בדבור
ובו ל"ח סעיפים:
ודבר דבר
א

בודבר

גדבר, דרשו חכמים שלא יהא

דדיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור

הלעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים, כגון שכירות ומקח וממכר וכיוצא בהם, ואע"פ

ושאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר.

זואינו דומה לאומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה

חזו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת

טעל ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום ממצוא חפצך (ודבר דבר). משא"כ כשאומר על עצמו שיעשה דבר פלוני

ילמחר, אין לאסור משום ממצוא חפצך, שאינו מוצא חפציו על ידי אמירה זו, שאף אם לא היה

יאאומר כן בשבת היה יכול לעשות כן למחר. אעפ"כ אסור משום ודבר דבר, שלא יהא דיבורו

יבבשבת כדיבורו בחול.

יגואפילו לומר מצוה פלונית אעשה למחר אסור,

ידאם הוא מצוה שאסור לעשותה בשבת. ולא אמרו

טושחפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת, אלא כשיש

טזצורך למצוה בדיבור זה, אבל כאן אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר:

יזב

יחואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בהם בשבת, שלא

יטיהא דבור השבת כדיבור החול.

כובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא

כאעונג להם, מותרים לספרם בשבת כמו בחול. אבל גם

כבבחול אין לבני תורה להרבות בשיחה זו משום מושב לצים. אבל מי שאינו מתענג בריבוי השמועות, אסור

כגלספרם בשבת כדי שיתענג בהם חבירו:

כדג

כהאסור לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב. אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת הנכרי בשבת

כושעברה, אע"פ שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאות אם יזדמן אז לעיר:

כזד

כחאסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת:

כטה

לאסור לספר איזה דבר שנזכר בו צערו, כגון ממיתת אוהבו וכיוצא בזה:

לאאמירה לנכרי
ו

לבכל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת, אפילו

לגאינו צריך לדבר זה עד לאחר השבת, כגון שאומר לו קודם השבת לשכור לו פועלים בשבת שיעשו

לדלו מלאכה אחר השבת.

להאבל דבר שאינו אלא חומרא בעלמא לישראל עצמו,

לויכול לומר לנכרי בשבת לעשותו:

לזז

לחכל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת, אסור

לטאפילו לרמוז לו לעשותו, והוא

מהדין שאסור לומר לו איזה ציווי לעשות דבר המותר בענין שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה בשבת,

מאכגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זה כמצווהו להסיר

מבהפחם, אלא שהוא ברמז.

מגואפילו אם הנכרי בא מעצמו להסיר הפחם בלא

מדרמיזת הישראל, צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל, כיון שהנר הוא של הישראל כמו

מהשנתבאר בסי' רע"ו.

מואבל מותר לומר לנכרי איזה ציווי שיבין ממנו

מזלעשות מלאכה אחר השבת, או לרמוז לו מלאכה לעשותה אחר השבת, שלא נאסר אלא דיבור בלבד,

מחשנאמר ודבר דבר.

מטואם אינו אומר לו שום ציווי, אלא שאומר לפניו

נאיזה דבר שמבין ממנו לעשות מלאכה בשבת, הרי זה מותר. כגון נכרי שהביא אגרת חתומה או

נאקשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה,

נביכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו

נגאומר לו שום ציווי אפילו ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת

נדעצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו):

נהח

נומותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע"פ שמבין מתוך

נזדבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה, אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול, ואין באמירתו

נחזו שום (רמז) ציווי לעשותה בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו (והוא

נטשעשיית מלאכה זו היא בענין שאין צריך למחות כשרואה את הנכרי עושה אותה בשבת, כגון

סשאין המלאכה נעשית בחפצים של ישראל, והנכרי (אינו) שכירו של ישראל אלא רגיל לעשות לו

סאבטובת הנאה, עיין סי' רמ"ד ורנ"ב):

סבט

סגבמקום שיום השוק הוא בשבת, אסור ליתן מעות לנכרי מערב שבת שיקנה לו חפץ פלוני, אם אותו חפץ אינו מצוי לקנות באותו מקום

סדאלא ביום השוק, כמו שהוא רגיל בעיירות קטנות, שהרי זה כאלו אמר לו בפירוש לקנות בשבת,

סהשהוא יום השוק.

סו(אבל בד' וה' מותר ליתן לו מעות מטעם

סזשנתבאר בסי' רנ"ב).

סחואם מצוי קצת לקנות גם בשאר ימים, מותר ליתן

סטלו מעות אפילו בערב שבת. ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת, וגם לא יאמר לו שהוא הולך בדרך במוצאי

עשבת מיד ויצטרך הנכרי לקנותו בשבת, שהרי זה כאומר לו בפירוש לקנות בשבת, כמ"ש

עאבסי' רנ"ב.

עבוכן הדין לענין כל דברים אלו בנותן כלים

עגלנכרי למכור.

עדוטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת,

עהכי אי אפשר שלא יחטא. ואם השוק

עואינו בשכונת היהודים אין לחוש:

עזי

עחמותר לומר לנכרי בערב שבת הילך מעות בהלואה, וקנה בהם לעצמך חפץ פלוני למחר ביום השוק,

עטואני אחזור ואקחנו ממך אחר השבת בפירעון חוב מעות אלו, ואתן לך ריוח:

פיא

פאמי ששכר לו נכרי בקבלנות להוליך

פבסחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת, אע"פ שאין כאן איסור

פגאלא מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו, ראוי

פדלקנסו בממון לפי עשרו, או במלקות כפי ראות עיני בית דין אם אין לו ממון. ואם טעה

פהשסבר שמותר, אין קונסין אותו, ונאמן לומר שעשה בשוגג. ואם לקח

פוהסחורה מביתו מבעוד יום, אע"פ שמפליג מן העיר בשבת, מותר כמ"ש

פזשם:

פחשבות דשבות במקום חולי, מצוה או הפסד
יב

פטדבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו

צבשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, אף על פי שאינו כולל את כל הגוף, ולא סכנת

צאאבר.

צבאו לצורך מצוה, אומר

צגישראל לנכרי לעלות באילן בראש השנה כדי להביא

צדמשם שופר לתקוע בו, או לומר לו שיביא לו חמין בשבת מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב (או

צהדרך כרמלית עיין במ"ש סי' שכ"ה), כדי

צולהרחיץ בהם המצטער.

צזויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון

צחלטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית,

צטאם אי אפשר בענין אחר). ויש

קלסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול (והוא

קאהדין לצורך גדול, אע"פ שלא שייך שם הפסד).

קבוכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך

קגשהוא עושה בחול. אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו

קדאפילו על ידי ישראל במקום צער, כמ"ש

קהבסימן שכ"ח. ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד. ויש לסמוך על דבריהם

קובמקום הפסד גדול (עיין

קזסימן של"ו):

קחלחשוב חשבונותיו
יג

קטאסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב, בין חשבון

קיהעתיד להיות, בין חשבון שעבר כבר אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי

קיאעל בנין פלוני לשכר הפועלים ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים, שצריך לידע מה שנתן להם

קיבכדי שידע מה שמגיע להם עדיין. ואפילו אם לפי חשבון לא יגיע

קיגלהם כלום, מכל מקום עכשיו קודם החשבון זה מסתפק לו שמא מגיע להם כלום, הרי זה חשבון

קידהצריך לו

קיהויש לגזור שמא יכתבנו לזכרון. אבל אם ידוע לו שאין מגיע להם כלום ממנו, הרי זה חשבון

קיושאינו צריך לו כלל, ומותר לחשבו בשבת. וכן כמה

קיזסאים תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרים הוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו, שהם בכלל

קיחשיחה בטלה, המחשב אותם בשבת כמחשב אותם בחול. ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה

קיטבטלה בשבת

קככמ"ש למעלה:

קכאדיבור אסור, הרהור מותר
יד

קכבמותר לומר לפועל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אע"פ שמתוך כך מבין שצריך

קכגלו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש, שנאמר ודבר דבר דבור אסור, הרהור

קכדדהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר. אבל לא יאמר היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר

קכהבפירוש שרוצה לשכרו:

קכוכשיש צד היתר
טו

קכזלא אסרו לדבר בחפציו בשבת אלא בחפצים האסורים לעשותם בשבת ואי אפשר להמציא צד היתר

קכחבעולם לעשותם בשבת, ואפילו אין האיסור אלא מדברי סופרים, כגון

קכטלומר לחבירו או לומר על עצמו בשבת שיביא למחר פירות המוקצים לתוך ביתו,

קלאף על פי שהם היום בתוך התחום, ואפילו

קלאבתוך העיר המעורבת, מכל מקום

קלבטלטול מוקצה אין צד היתר בעולם לעשותו בשבת (כשצריך לגוף המוקצה, עיין

קלגסי' רע"ו).

קלדאבל אם יוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה

קלהמלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת על עצמו, או לחבירו, שיעשנה אחר השבת (רק שיזהר שלא להזכיר

קלולו לשון שכירות כמ"ש

קלזבסי' ש"ו), אפילו

קלחאם עכשיו אין שם אותו צד היתר. כיצד, אומר אדם לחבירו, לכרך פלוני אני הולך למחר, לך

קלטעמי, מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אף על פי שעכשיו אין שם

קמבורגנין.

קמא(מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק

קמבבשבת בדברים האסורים היום, ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים

קמגשאיסורם נתלה בדבר אחר ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק

קמדבהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האסור, אלא באותם

קמהדברים שהיה להם היתר מחמת עצמם אילולי אותו דבר הגורם להם האסור. לפיכך גבי איסור חוץ

קמולתחום, כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין, נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו, שהרי

קמזאותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך,

קמחוהוא אינו מדבר אלא שילך בדרך, ולא שילך במניעת הדיורין, וכן כל כיוצא בזה[)].

קמטואין היתר אלא בלשון זה, אני הולך לך עמי,

קנאבל לא יאמר בלשון שמשמעו הליכה בקרון (שקורין בל"א פארי"ן), שהרי לזה אין

קנאבורגנין מועילים:

קנבטז

קנגוכל זה כשמדבר על עצמו או לחבירו לעשות אחר השבת. אבל לומר לנכרי לעשות בשבת, אסור

קנדאף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו, כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר. אבל אם

קנהיש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור, יש

קנומתירין

קנזלומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור, והנכרי עושה מעצמו באיסור

קנחכמ"ש בסי' רע"ו.

קנטאבל אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו

קסדבר עצמו שהנכרי עושה לו, אע"פ שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי

קסאעושה לו בלי שיעשה את המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר

קסבלנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר, אע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות

קסגשם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי כמ"ש

קסדבסי' שכ"ה:

קסהיז

קסומותר לומר לחבירו שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמר לך פירותיך שבתחומי. ואע"פ

קסזשהוא אסור לו לילך ולשמור פירותיו שבתחום חבירו, אין איסור באמירתו לחבירו, כיון שלחבירו

קסחמותר הוא,

קסטוגם לו יש היתר על ידי בורגנין:

קעהלוואה, שאלה ומשכון
יח

קעאהשואל דבר מחבירו בשבת, לא יאמר לו הלוני, אלא השאילני, שהמלוה את חבירו אינו יכול

קעבלתבעו בפחות משלשים יום, מפני שההלואה להוצאה ניתנה ואין חוזרת בעין אלא פורע לו בדבר

קעגאחר כמותה, ואין דרך ללוות כדי לפרוע לאלתר אלא לאחר זמן מרובה, ושיערו חכמים סתם הלואה

קעדשלשים יום,

קעהואם כן יש לחוש שמא יכתוב המלוה על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח לתבעו

קעובסוף שלשים יום. אבל המשאיל

קעזאת חבירו יכול לתובעו מיד, שהשאלה היא חוזרת בעין, ואם כן אין לחוש לשכחה, ולכך אין

קעחחוששים שמא יבוא לכתוב.

קעטואפילו אם שואל מחבירו כדי יין וכדי שמן,

קפוכן האשה מחברתה ככרות שאינן

קפאחוזרים בעין, אעפ"כ כיון שאומר לו לשון שאלה, הרי נותן לו רשות שיוכל לתבוע ממנו

קפבלאלתר כדין השאלה.

קפגוכשם שאין לווין בשבת אלא בלשון שאלה, כך

קפדאין פורעין אלא בלשון חזרה.

קפהבלשון לע"ז, שאין חילוק בין הלויני

קפולהשאיליני, לא יאמר לשון שאלה אלא יאמר תן לי, ויכול

קפזלסיים גם כן ואחזיר ואתן לך:

קפחיט

קפטבמקום שנוהגים שסתם הלואה יכול לתבעו לאלתר, רשאי לומר הלויני:

קצכ

קצאהשואל מחבירו בשבת ואין הל(ו)ה מאמינו, יכול להניח משכון אצלו, ויניחנו

קצבבסתם ולא יאמר לו הילך משכון, שזהו כמעשה חול. במה דברים

קצגאמורים בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו,

קצדאבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון כלל (מפני

קצהשדומה למקנה קנין בשבת, עיין סי' ש"ו):

קצוגזרת שטרי הדיוטות
כא

קצזשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים

קצחהאסורים לעשות בשבת, אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך.

קצטואפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור. ולא אמרו שדבור אסור הרהור מותר, אלא כשאין

רהדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים

ראבשטר, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, כמו שבכלל זה המטייל בשדהו לראות מה היא צריכה,

רבשאף שהטיול בשדה דבר המותר הוא מצד עצמו, וגם ההרהור בצרכי שדהו דבר המותר הוא, אעפ"כ

רגכיון שניכר לכל שמטייל שם בשביל כך, אסור משום ממצוא חפצך כמ"ש בסי' ש"ו:

רדכב

רהוגזרו

רועל כל כתב, אע"פ שאין בו מחפצים האסורים, שלא לקרות בו בשבת, ואפילו לעיין בלא

רזקריאה אסור, גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות. לפיכך מי שזימן אורחים והכין להם

רחמיני מגדים וכתב בכתב מערב שבת את שמות האורחים שזימן שלא ישכח לקראם אליו בשבת, או

רטשכתב שמות המינים שהכין להם, אסור לקרות בכתב זה בשבת ואפילו

רילעיין בלא קריאה אסור.

ריאואפילו אם השמות חקוקים בטבלא או פנקס ולא

ריבכתובים, אסור, שמא יטעו להתיר אף בשטרי הדיוטות, שהטבלא ופנקס מתחלפים בשטר. אבל אם

ריגחקוקים בכותל, מותר לקרותם בשבת, שחקיקת הכותל אינה מתחלפת בשטר.

רידוהוא שיהיו חקוקים חקיקה שוקעת, אבל אם הם

ריהבולטין אסור, אפילו

ריולעיין בהם,

ריזגזרה שמא ימחוק מן האורחים, שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן אורחים יותר מן

ריחהראוי, ויגרוד ויעביר שמותם הבולטים מן הכותל כדי שלא יקראם השמש. משא"כ חקיקה

ריטשוקעת שאינה נוחה למחוק, ובתוך כך יזכור שהוא שבת ולא ימחוק. ואפילו אם חקיקה הבולטת

רכהוא גבוה הרבה בראש הכותל שאינו יכול להגיע שם למחוק, אסור, מפני שלא חלקו חכמים בגזרתם

רכאבין גבוה לנמוך, כמ"ש

רכבבסי' ער"ה.

רכגואין צריך לומר שאם כתב בכתב על ראש הכותל,

רכדשאסור גם משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהכתיבה שבכותל מתחלפת בכתיבה שבשטר:

רכהכג

רכועכשיו נהגו שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב שכתובים בו שמות המזומנים לסעודה. ויש שלימד

רכזזכות על המנהג, לפי שאין

רכחנוהגין כך אלא בסעודת מצוה, ולצורך מצוה אין לגזור משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שהרי

רכטאיסור הקריאה בשטרי הדיוטות אינו אלא משום ממצוא חפצך, ואיסור

רלממצוא חפצך לא שייך בדבר מצוה, שחפצי שמים האסורים בשבת לעשותם מותר לדבר בם, ולא גזרו

רלאבחפצי שמים שמא יטעו להתיר גם חפצי הדיוט, אם כן כל שכן שאין לגזור בדבר מצוה בחפצים

רלבהמותרים, שמא יקרא בשטרי הדיוטות ויעבור על איסור ממצוא חפצך.

רלגואין לאסור כאן משום גזרה שמא ימחוק, מפני

רלדשזה לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו שיש בידו למחוק ולגרוע מנין הקרואים, אבל השמש

רלהאין בידו לגרוע, ואין

רלולאסור בו אלא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אם אינה סעודת מצוה (ולא אסרו חכמים למנות

רלזהאורחים מתוך הכתב אלא לבעל הבית בעצמו משום גזרה שמא ימחוק, שגזרה זו גזרו אף במקום

רלחהכנסת אורחים, אע"פ

רלטשהיא מצוה גדולה. ולא אסרו

רמבחקוקים על הטבלא ופנקס משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אלא באורחים שאינן מעיר

רמאאחרת, אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו

רמבלסעודת מריעות שאינו סעודת מצוה. עיין

רמגסי' של"ג):

רמדכד

רמהוכן מה שנהגו שהשמש קורא הסכמות או חרמות מתוך הכתב, אין לאסור משום שמא יקרא בשטרי

רמוהדיוטות, מפני שהם צרכי רבים, וצרכי

רמזרבים דינם כדבר מצוה כמ"ש בסי' ש"ו (וכן מה

רמחשנוהגין להזכיר נשמות מתוך הכתב, הוא כדבר מצוה, שנודרין לצדקה בעד הזכרת נשמתם, עיין

רמטסי' ש"ו):

רנאגרות שלום וכיו"ב
כה

רנאאגרות של שאלת שלום אסור לקרותן, ואפילו

רנבלעיין בהם בלא קריאה, גזירה

רנגמשום שטרי הדיוטות (ואין צריך לומר באגרות השלוחות למצוא חפץ, אע"פ

רנדשהוא מחפצים המותרים לעשותם בשבת, שיש לגזור

רנהבהן משום חפצים האסורים).

רנוויש מתירין לקרות

רנזאגרת השלוחה לו שאינו יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, ואינו דומה

רנחלשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף, אלא צורך ממונו. ויש לסמוך

רנטעל דבריהם להקל בדברי סופרים.

רסומכל מקום לא יקרא בה בפיו, אלא יעיין בלא

רסאקריאה,

רסבכי יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה, אף בכתבים האסורים לקרותם

רסגלדברי הכל:

רסדכו

רסהמותר לטלטל האגרת בשבת, ואין בה משום מוקצה, אף אם אינה ראויה בשבת לעיקר הנאתה, דהיינו

רסולקרותה, כגון שיודע שאין בה צורך הגוף, שאסור אפילו לעיין בה. מכל מקום

רסזראויה היא להנאה אחרת, כגון לצור על פי צלוחיתו וכיוצא

רסחבזה.

רסטואף אם הובאה

רעמחוץ לתחום בשבת, אין בה משום מוקצה, כמ"ש

רעאבסי' תקט"ו.

רעבואף זה שהובאה אליו מחוץ לתחום, מותר לו

רעגליהנות ממנה, אפילו בעיקר הנאתה, דהיינו לקרותה אם אינו

רעדיודע מה כתוב בה. ואינה

רעהדומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום, שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת.

רעושהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום, אבל באגרת לא שייך לומר כן.

רעזועוד, שאגרת

רעחזו לא הובאה בשבילו כלל, שהרי השולח שלחה בשביל עצמו ולא בשביל אותו ששלוחה אליו.

רעט(ואף אם שלחה בשבילו, מכל מקום נכרי המביאה

רפבשבת מחוץ לתחום מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו. ואינו דומה

רפאלישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת על ידי נכרי, ונתעכב והביאם בשבת, שאסורים למי

רפבשנשתלחו אליו כמ"ש בסי' תקט"ו. לפי שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך

רפגאליו הוא יאכל בשבת פירות הללו, ולכך הוא מוליכם לו, אם כן הוא מתכוין בהבאתו מחוץ

רפדלתחום בשביל הנאת גופו של זה, ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו, אסור,

רפהכמ"ש בסי' תקט"ו. מה שאין

רפוכן באגרת, שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת, ואין הנכרי מתכוין

רפזבהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו, או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו, ולא

רפחבשביל זה ששלוחה אליו):

רפטכז

רצנהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה על גבי קרקע או

רצאעל גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא

רצבשהישראל עשה הנחה, ואסור

רצגמדברי סופרים אף בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים, כמ"ש

רצדבסי' שכ"ה:

רצהכח

רצוכל כתב שאסור לעיין בו בשבת, אם הוא חשוב בעיניו ומקפיד להשתמש לצור על פי צלוחיתו

רצזוכיוצא בזה, אסור לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בשבת, לפיכך

רצחיש אוסרים

רצטלטלטל גט כשר העומד לגרש בו, כמ"ש באה"ע סי' קל"ו עיי"ש.

שאבל גט פסול או גט שכבר גירש בו את האשה,

שאמותר לטלטלו, שהרי אין מקפידים עליו לצור על פי צלוחיתו:

שבכט

שגכותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם ממעשים שהיו, כגון

שדמלחמת דוד וגלית, וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב

שהזה בשבת, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ואפילו

שולעיין בהם בלא קריאה אסור:

שזל

שחוכן

שטספרי מלחמות (ודברי

שיהימים של מלכי אומות העולם), וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל, ואין

שיאצריך לומר דברי חשק, אסור לקרותן בשבת, ואפילו

שיבלעיין בהם בלא קריאה, גזירה

שיגמשום שטרי הדיוטות.

שידואף בחול אסור משום מושב לצים, אף אם

שיהכתובים בלשון הקודש.

שיוובדברי חשק יש עוד איסור, אפילו כתובים בלשון

שיזהקודש, שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, הם בכלל

שיחמחטיאי הרבים.

שיטאבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם ענייני

שכמוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא

שכאבו, מותר לקרותם אפילו בשבת אפילו כתובים בלע"ז (ומכל

שכבמקום אין ראוי לבני אדם להרבות בהם):

שכגלא

שכדיש אומרים

שכהשאסור ללמוד בשבת וביום טוב רק בדברי תורה ויראת שמים, ואפילו בספרי חכמות אסור, שכל

שכוספר שאין בו סרך קדושה יש לגזור משום שטרי הדיוטות. ולפי זה אפילו לטלטלם אסור. ויש מתירים בכל ספרי

שכזחכמות וספרי רפואות, מפני שדבר חכמה אינו מתחלף בשטרי הדיוטות, ואין לגזור על זה בשביל

שכחזה. וכן נוהגין להקל.

שכטולפי סברא זו מותר להביט בשבת בכלי של החוזים

שלבכוכבים (שקורין אצטרלו"ב) ולהפכו ולטלטלו, כמו שמותר לטלטל ספרי החכמה לפי סברא

שלאזו, דמה הפרש בין כתוב ורשום בעט ברזל בלוחות נחושת לכתוב בספר. ואין לאסור משום שמא

שלביסלק הלוחות ויחזירן והרי זה כבונה כלי, דכיון שדרך לוחות אלו להיות רפויין, אין בהן

שלגמשום בונה,

שלדכמ"ש בסי' שי"ג:

שלהלב

שלואפילו דבר שמותר לשאול מן השד בחול, כגון להגיד על הגניבה וכיוצא בה, שיש מתירין לשאול

שלזמן השד, הואיל ואין השד עושה לו מעשה אלא שמגיד לו דבר הנעלם ממנו, כמ"ש ביו"ד

שלחסי' קע"ט, אסור לשאול ממנו בשבת, משום ודבר דבר. אלא אם

שלטכן הוא שואל ממנו דבר לצורך רפואה, שאז מותר לשאול ממנו בשבת בכל ענין שמותר בחול, וע"ד

שמשיתבאר ביו"ד שם.

שמאוכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם

שמבבשבת כמו בחול, ואין בהם משום ודבר דבר:

שמגאמירת כל המציל אינו מפסיד
לג

שמדאם

שמהבאו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות

שמונכרי לשם, אע"פ שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה. רק שיזהר

שמזשלא לומר לו שום רמז צווי לתקן. אבל מותר

שמחלומר לפניו כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו, שכמו שהתירו בדליקה לומר בפני נכרים

שמטכל המכבה אינו מפסיד, כך התירו בכל הפסד. ויש אומרים שלא התירו

שנאלא בדליקה לבד. והמיקל כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה, לא הפסיד:

שנאאחר שהמתין בכדי שיעשה
לד

שנבישראל שאמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה. ובלבד

שנגשלא יהיה דבר של פרהסיא, כמ"ש

שנדבסי' שכ"ה לענין

שנהנכרי שעשה מעצמו בשביל

שנוהישראל (עיי"ש שיש חולקים):

שנזאמירה לנכרי לעשות מלאכת הנכרי
לה

שנחלא

שנטאסרו אמירה לנכרי אלא לעשות בשביל ישראל, אבל מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו, או לצורך

שסנכרי אחר. ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה, כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך, וכוונתו

שסאשלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל וכל כיוצא בזה.

שסבואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים

שסגוחפצים של הישראל אינו צריך למחות בו כשרואהו.

שסדבמה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן מעצמו,

שסהאבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ

שסוהזה שהמלאכה נעשית בו, כגון

שסזשאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת, ואפילו אין מזונותיו עליו, שאין

שסחלו שום ריוח באמירה זו, ואדרבה

שסטמפסיד הוא,

שעאעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא

שעאמתכוין במלאכתו להנאת עצמו:

שעבלו

שעגנכרי שהביא חפצים שהם מוקצים לבית ישראל להפקידם אצלו, יכול להוליכו למקום מוצנע שבביתו

שעדשיצניעם שמה, ואין

שעהאיסור בזה במה שאומר לנכרי לטלטל המוקצה עד אותו מקום, שהרי טלטול זה הוא לצורך הנכרי,

שעוומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך. אבל אם החפצים המוקצים שהביא הנכרי הם של הישראל, אינו

שעזרשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו.

שעחאלא אם כן בעוד שהחפצים ביד הנכרי, שכשנכרי

שעטתופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו לכל מקום שירצה הישראל (לפי שאף

שפישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה, כמ"ש

שפאבסי' ש"ח):

שפבלז

שפגנכרים המביאים עגלות מלאות תבואה בשבת לישראל שהם חייבים לו, והישראל נותן להם מפתח

שפדאוצרו והם נושאים התבואה לאוצר ומודדים ומונים אותם שם בפני הישראל, אין איסור בדבר,

שפהשהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים, כי אין התבואה של הישראל עד אחר שיחשוב עמהם אחר השבת,

שפוובשבת אינה אלא כפקדון אצלו והם מודדים ומונים את פקדונם.

שפזאבל אם הביאו תבואה של ישראל, אסור לומר

שפחלהם לפנותה מהעגלות לתוך אוצרו, אפילו

שפטבלא מדידה ומנין, שהרי לישראל עצמו אסור לו לפנותה מדברי סופרים כמ"ש בסי' של"ג, וכל דבר

שצשאסור לישראל לעשות בשבת אפילו מדברי סופרים אסור לומר לנכרי לעשות בשבילו (ואפילו

שצאאם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק,

שצבלדעתו הם עושים, כמ"ש בסי' רנ"ב):

שצגלח

שצדנכרים העושים גבינות בשבת מחלב שלהם, והישראל רואה את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר

שצהלישראל לאכלן, ויוכל

שצולקנותן אחר השבת לאכילה, אף אם הישראל עומד בעדר חדש או חדשים, והנכרי מתכוין בעשייתן

שצזבשביל למכרן לו בלבדו ולא לנכרים, הרי זה מותר, שמכל מקום הנכרי עושה לטובת עצמו, ואין

שצחאיסור כלל במה שהישראל עומד עליו במלאכתו בשבת (כיון שהנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק), שעדיין

שצטאין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות, עד שיקנה

תאותן ממנו אחר השבת (ולפיכך מותר לומר לו שיעשה אפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך

תאאף אם מגיע מזה ריוח לישראל, כמו שנתבאר לעיל).

תב**

תג**

תד[1654] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

תה(א)

תוודבר דבר (ס"א-ה).

תז(ב)

תחאמירה לנכרי (ס"ו-יא).

תט(ג)

תישבות דשבות במקום חולי, מצוה או הפסד (סי"ב).

תיא(ד)

תיבלחשוב חשבונותיו (סי"ג).

תיג(ה)

תידדיבור אסור, הרהור מותר (סי"ד).

תיה(ו)

תיוכשיש צד היתר (סט"ו-יז).

תיז(ז)

תיחהלוואה, שאלה ומשכון (סי"ח-כ).

תיט(ח)

תכגזרת שטרי הדיוטות (סכ"א-ד).

תכא(ט)

תכבאגרות שלום וכיו"ב (סכ"ה-סל"ב)

תכג(י)

תכדאמירת כל המציל אינו מפסיד (סל"ג).

תכה(יא)

תכואחר שהמתין בכדי שיעשה (סל"ד).

תכז(יב)

תכחאמירה לנכרי לעשות מלאכת הנכרי (סל"ה-ח).

תכטלכללות סי' זה ראה ביאורי השלחן ע' רנב

תלואילך. כנישתא דבי רב ע' פו ואילך, וע' תצו ואילך.

תלא[1655]

תלבישעי' נח, יג. גמרא קיג, סע"א (ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול).

תלגטור ושו"ע ס"א (ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול).

תלדוראה גם לקמן רס"י שח (ולא שיחת

תלההשבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר).

תלו[1656]

תלזתוס' קנ, א ד"ה מה (אפילו הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר, דעד כאן

תלחלא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, אלא

תלטמשום דשאם יש בורגנין הולך, הא לאו הכי לא), ודף קנ, ב ד"ה אבל (דהוה אמינא

תמדווקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר, דמהני אמירתו, אבל על עצמו יכול לומר

תמאכל מה שירצה, דלא מהני אמירתו ... אסר כל אמירות אפילו על עצמו). רא"ש

תמבפכ"ג סוס"י ו (ודבר שאין לו היתר לעשות היום, אפילו אין בו אלא איסורא

תמגדרבנן, אסור לומר אעשה דבר זה למחר). טור ושו"ע שם (הלכך אסור לומר דבר פלוני

תמדאעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר). רמ"א בהגהה ס"ח (וכן לא יאמר אעשה

תמהדבר פלוני למחר). ב"ח ד"ה ודבר דבר (לדבר ממקח וממכר, לומר סחורה פלונית

תמואקנה למחר, או דבר פלוני מעסק משא ומתן אעשה למחר). מ"א סקי"א (דעת

תמזהרא"ש לאסור, כמ"ש רמ"א בהג"ה ... עיין בתוספות. ואם כן אסור

תמחלומר אני ארכוב למחר).

תמט[1657] והיינו שאם מוצא חפציו

תנבשבת על ידי הליכה, איסורו רק משום ממצוא חפצך, כדלעיל סי' שו ס"א (חפציך

תנאאסורים לבקשם בשבת ... שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או

תנבהילוך זה הוא בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת), ואם אומר

תנג"'דבר פלוני אעשה למחר", איסורו רק משום ודבר דבר, כאמור כאן. אבל אם

תנדמוצא חפציו בשבת על ידי אמירה, איסורו הוא הן משום ממצוא חפצך, והן משום ודבר דבר.

תנהוכן הוא לעיל סי' שו סי"ב (משום

תנוממצוא חפצך ודבר דבר).

תנזוראה מראי מקומות וציונים.

תנחכנישתא דבי רב.

תנט[1658]

תסספר חסידים סי' רסו (בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור

תסאלומר למחר אעשה. ואפילו חפץ לכתוב תורה). מ"א סק"א (ואפילו דבר מצוה

תסב(ס"ח רס"ו)).

תסגוכן הוא לעיל סי' רצ ס"ו (לא

תסדיאמר בשבת לבני ביתו נישן היום כדי לעשות מלאכתינו בערב (עיין סי' ש"ז)).

תסה[1659]

תסוכדלעיל סי' שו סי"ג (מותר לשדך התינוק ליארס, שדבור של מצוה

תסזהוא, וכן לדבר עם המלמד אם רוצה להישכר ללמדו ספר).

תסח[1660]

תסטתוספת שבת סק"א (דשאני התם דיש צורך בדיבורו, משא"כ בזה שאין שום צורך

תעבדיבורו, לא מקרי חפצי שמים).

תעאוכן בכל דיבור שאין בו צורך למצוה,

תעבכדלעיל סי' שו ס"ו (אבל לא יזכיר לו סכום מקח, כלומר שלא

תעגיאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו, לפי שאמירה זו אינה אלא הצלת ממונו ואין בה צורך

תעדלמצוה. וכן לא יזכיר לו סך דמים, דהיינו שלא יאמר לו לך לאיש פלוני שאני חייב לו

תעהכך וכך, וקח ממנו צרכי המצוה הזאת ואהיה חייב לו סך הכל כך וכך (שצירוף סך זה אין

תעובו צורך למצוה)).

תעז[1661]

תעחמדרש רבה ויקרא סוף פ' לד, וירושלמי פט"ו ה"ג, הביאום התוס' קיג, ב

תעטד"ה שלא (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול ... אומר ר"ת כדאמר בויקרא

תפרבה (פ' לד) רבי שמעון בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה, אימא,

תפאשבתא הוא, שתקה, משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושלמי אמרינן בטורח

תפבהתירו בשאלת שלום בשבת). רמב"ם פכ"ד ה"ד (ואסור להרבות בשיחה בטלה,

תפגשנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול), ופכ"ג הי"ח (חשבונות

תפדשאין בהן צורך מותר לחשבן. כיצד, כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין

תפההוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל), ומ"מ

תפושם (כלומר שאין שיחה בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם

תפזלהרבות בשיחה בטלה בשבת). טור ושו"ע ס"א (ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור

תפחלהרבות).

תפטונתבאר בתניא בסופו (וגם יזהר מאד שלא

תצלשוח שום שיחה בטלה ח"ו ... בחינת שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים,

תצאכמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים). והביאור בזה בלקוטי שיחות

תצבחי"א ע' 81 ואילך.

תצגוראה גם לעיל סי' רצ ס"ה (לא ניתנו

תצדשבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה, שכל ימות החול הם טרודים

תצהבמלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בה בקביעות, ובשבת הם פנויים ממלאכה ויכולים לעסוק בה

תצוכראוי).

תצז[1662]

תצחתרומת הדשן סי' סא (אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים

תצטושרים ומלחמותיהם וכה"ג, כדרך הרבה בני אדם שמתאוים לכך, נראה דודאי שרי.

500דכה"ג כתב בסמ"ק, דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצותם, מותר, וכן לראות

501כל דבר שמתענגים בו לראות ע"כ. הא חזינן דאע"ג דדרשו חכמים וכבדתו מעשות

502דרכיך, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, פירוש שלא ירוץ ויקפוץ, ואעפ"כ

503אם עושה להתענג ולאוות נפשו שרי. הוא הדין לענין שיחה יתירה, דנפקא לן נמי מההיא

504קרא ממצא חפצך ודבר דבר). רמ"א ס"א (ובני אדם שסיפור שמועות ודברי

505חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול).

506ונתבאר לעיל סי' שא קונטרס אחרון

507סק"ב (שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא

508דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם

509יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול).

510[1663]

511ביאורי רש"ל לסמ"ג לאוין סה ד"ה פסק הר"י. הובא באליה רבא סוף

512סקי"ח (וזה לשון ביאורי רש"ל, אפילו בחול אינו כל כך יפה לתלמיד חכם, דהוי

513כמושב ליצים ומבטל בהן לימודו). וכדתנן באבות פ"ג מ"ב (שנים שיושבין

514ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב).

515וכן הוא לקמן ס"ל (אסור

516משום מושב לצים). הל' תלמוד תורה פ"ג ה"ו (וכל שאפשר לו לעסוק בתורה

517ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר כי את דבר ה' בזה וגו', כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב

518בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי תורה, ולכך כששנים יושבים יחד ואין

519ביניהם דברי תורה נקרא מושבם ביחד מושב לצים שנאמר בכתוב ובמושב לצים לא ישב כי אם

520בתורת ה' חפצו). תניא פ"א (כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו

521רז"ל כי דבר ה' בזה וגו').

522ויש בזה גם איסור ודברת בם ולא בדברים

523בטלים, כדלעיל סי' קנו סט"ז (השח שיחת חולין, והוא שיחת הילדות וקלות ראש,

524עובר בעשה, שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים). הלכות תלמוד תורה פ"ג

525ה"ה (אבל דברים בטלים, כלל כלל לא, ואם שח עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא

526בדברים בטלים).

527וראה לקוטי שיחות חי"א

528ע' 246.

529[1664]

530תרומת הדשן שם (אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות

531הללו אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן,

532כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים). רמ"א שם (אבל מי שאינו

533מתענג, אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו).

534[1665]

535אגודה סי' כז (וכותים שבאים בספינה ערב שבת, שאין לעכב בעל חוב בשבת, אבל יכול

536לומר לשופט בחול מדוע לא עכבת אותו כותי בשבת שעבר). הובא במ"א סק"א.

537והיינו שאסור משום ממצוא חפצך, שמעכב

538הנכרי בשבת כדי לקבל ממנו החוב לאחר השבת. משא"כ כשאומר לו בחול מדוע לא עכבת

539הנכרי בשבת שעברה.

540וכן מועיל זה לענין איסור אמירה לנכרי,

541כדלקמן ס"ח (מותר לומר לנכרי אחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה,

542אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה).

543[1666]

544שו"ת רשד"ם חו"מ סי' קה. הובא במ"א סק"א (אסור לעכב נכסי

545ראובן ביד שמעון (רשד"מ חו"מ ק"ה)).

546[1667]

547ספר חסידים סי' קי (בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו, או שהן בצער, כדי שלא יצטער).

548מ"א ריש הסימן (אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו (ס"ח ק"י)).

549וכן הוא לעיל סי' שו סכ"א (אם

550יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה, אסור. ומשום ענג שבת), ושם נסמן (הערה 1589).

551[1668]

552רמב"ם פ"ו ה"א (אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, אע"פ

553שאינו מצווה על השבת, ואע"פ שאמר לו מקודם השבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה

554מלאכה אלא לאחר השבת). שו"ע ס"ב (אסור לשכור פועלים, ולא לומר לגוי לשכור

555לו פועלים בשבת, אף

556על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר

557לגוי לעשותו).

558הלכה זו הובאה לעיל סי' רמג ס"א (אסרו

559חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, בין בחנם בין בשכר, ואע"פ שאומר לו

560מקודם השבת שיעשה בשבת, ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת), ושם

561נסמן (הערה ד).

562וראה ס' הק"ן ע' 48.

563[1669]

564תשובות הרד"ך בית יח ס"ו (ולא גזרו באינו בר ישראל אלא בדבר שלכל הפחות יש

565בו משום שבות, ולא בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא). מ"א סק"ב (אבל בדבר שאינו

566אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו"ם).

567וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א (כיון שאיסור

568הטלטול ביום טוב שני אינו אלא חומרא בעלמא [מהטעמים שנתבארו שם, לסברא הראשונה

569והשנית], לפיכך יש להקל על ידי נכרי).

570[1670] כל האמור בשני הסעיפים

571שלפנינו, מיירי שעושה בקבלנות וכיו"ב, שאם לא אמר לו לעשות בשבת אינו צריך

572למחות בו (כדלקמן במוסגר בסוף הסעיף, והערה 1677),

573והאיסור הוא רק כשאומר לו לעשות בשבת, שאסור אף בקבלנות ובאריסות (כדלעיל סי' רמג

574ס"א והערה ד), ואסור אף ברמיזה.

575והובאו

576כאן (ובמקורות דלקמן) כמה אופני רמיזה אסורה: (א) כל המכבה אינו מפסיד. (ב) הנראה

577אם תעמוד עמי. (ג) שיקנח חוטמו.

578משא"כ

579אם אינו מרמז לו, אלא אומר דרך סיפור דברים וכיו"ב, מותר.

580והובאו

581כאן שני אופנים של אמירה מותרת: (א) איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה. (ב)

582מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה.

583וראה הערות ובאורים תתקיד ע' 55. תתקטז

584ע' 64.

585[1671]

586אור זרוע ח"ב סי' פה (וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות, כך רמיזה

587לעכו"ם בשבת נמי שבות ... בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא

588דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב,

589ופירש"י זצ"ל עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך, ושניהם

590יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא שרי עכ"ל,

591התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת, ודאי אסיר).

592פסקי הלכות להריקאנטי סי' צט (כשם שאמירה לעובדי כוכבים שבות, כך רמיזה אסור. והא דקיימא

593לן כרבי יהושע בן קרחה דאומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ושניהם יודעים

594שמזכירו להשכירו במלאכתו. התם הויא רמיזה לצורך מוצאי שבת, אבל לעשות מלאכה בשבת

595ודאי אסורה רמיזה). רמ"א סכ"ב (כל דבר שאסור לומר לגוי לעשותו בשבת, אסור

596לרמוז לו לעשותו).

597[1672]

598מ"א סקל"א (והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה

599(פסקי רקנ"ט סי' צ"ט). ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי

600שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר. דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר,

601כמ"ש ס"ז, אבל כשעושה בשבת אסור).

602וזה אסור אף בדליקה וכיו"ב, שאף

603שהתירו לומר "כל המכבה אינו מפסיד". מכל מקום לא התירו רמז ממש, כדלקמן

604סל"ג (רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן, אבל מותר לומר לפניו

605כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו).

606[1673]

607ס"ג (ומכל מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה

608שלא ידליקנו בשבילו).

609וראה בנסמן שם (הערה יח), שכן היא שיטת

610רבינו בשו"ע שלו. אמנם במהדורא במהדורא בתרא לסי' רמג חזר בו, ומסקנתו

611שכשהנכרי עושה מעצמו אין צריך למחות אפילו בשל ישראל ובפניו, אלא כשגוף הישראל

612נהנה ממלאכה זו.

613[1674]

614אור זרוע שם. ריקאנטי שם. רמ"א שם (אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת).

615וכדלקמן סי"ד (מותר לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב,

616אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור

617מפורש, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור, הרהור דהיינו מה שמבין מתוך דבריו הרי זה מותר),

618ושם נסמן (הערה 1726).

619[1675]

620מ"א ס"ק כ ((משמע דאסור לומר לפתחה) וכן כתוב בזכרונות). ובזכרונות

621זכרון ט פ"א מלאכת הכותב והמוחק (אגרת הבאה חתומה ומסוגרת כמו שנוהגין היום,

622אסור הוא מדבריהם לפותחה על ידי כותי. והטעם מהא דכתב הרמב"ם בפ"י

623שהמפרק ניירות דבוקין ולא נתכוין לקלקל הרי זה תולדת קורא ע"כ, ופתיחת האגרת

624יש מפרק וקורע). והוא כדלקמן סי' שמ סי"ז (המפרק ניירות דבוקים הרי זה תולדת

625קורע והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדות תופר וחייב).

626אמנם לקמן סי' תקיט ס"ו (נכרי

627שהביא כתב לישראל ביום טוב והוא חתום, מותר הישראל לפתחו בעצמו, שאין איסור סתירה

628שייך בכלים. ואף על פי שבשבת אסור מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי' ש"ז, מכל

629מקום ביום טוב לא החמירו כל כך. והוא שאין בחותם לא צורה ולא אותיות, דאז יש איסור

630משום מוחק).

631נראה מכך דמיירי הכא שאין בחותם לא צורה

632ולא אותיות, ואינו מפרק הניירות הדבוקים שבמעטפה, אלא "אגרת חתומה"

633שסותר את החותמת עצמה; שיתבאר לקמן סי' שיד ס"א (שאין בנין וסתירה בכלים ...

634שאינה בנין גמור). או "אגרת ... קשורה"; שיתבאר לקמן סי' שיד סי"ז

635(חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, מותר לחתוך

636החבל אפילו בסכין).

637ומכל מקום אוסרים כאן לכתחלה בשבת (ולא

638ביום טוב). וראה מראי מקומות וציונים לקמן סי' תקיט שם.

639[1676]

640אגודה ביצה סי"ט (ואם היה חתום או קשור, אני רגיל לומר לכותי, אינני יכול

641לקרותו כל זמן שאינו פתוח). הובא בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קטז, ובמ"א

642סק"כ, ובסוף ס"ק לא (ועמ"ש סי"ד בשם ר"מ מינץ, דהתם אין

643אומר משום ציווי לעכו"ם, רק שאומר לו שאינו יכול לקרותו).

644[1677]

645עתה מיישב, מה שאינו צריך למחות בו, אף אם הנכרי פותח האגרת

646החתומה מעצמו.

647שהרי כל היתר העושה מעצמו נתבאר

648לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות

649בידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל בדעתו שכך ראוי לו לעשות, מפני שישתכר בו

650עכשיו או לאחר זמן, ולהנאת עצמו הוא מתכוין).

651וכך בכל מקום ומקום שנזכר ההיתר של נכרי

652העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא, כיון שהנכרי מצפה וסומך שהישראל יחזיר לו גמול בטובת

653הנאה, והוי כקבלן:

654לעיל סי' רמז ס"ט (עושה

655בחנם, מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו כבר, והרי זה כעושה בשביל

656שכר ... דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר).

657סי' רנב ס"י (דכיון שהוא עושה מאליו,

658בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).

659ובקונטרס אחרון שם ס"ק ה ד"ה אבל

660המ"א (דהעושה מאליו גם כן יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר, כמ"ש רמ"א

661בסי' רמ"ז סעי' ד' בהג"ה).

662לקמן ס"ח (מותר לומר לנכרי אחר

663השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו

664בשבת הבאה, אין בכך כלום, כיון שאומר לו כן בחול ואין באמירתו זו שום (רמז) ציווי לעשותה

665בשבת הבאה, אלא שהנכרי מבין כן מעצמו ... והנכרי (אינו) שכירו של ישראל, אלא רגיל לעשות

666לו בטובת הנאה).

667סי' שכה ס"כ (כי כל נכרי העושה

668דבר מעצמו בודאי מתכוין הוא לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב).

669ונתפרש יותר במהדורא בתרא לסי' רמג סט"ו

670(העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא, מאחר שלא אמר לו כלום, אלא אדעתא דנפשיה,

671דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"א ... מדוע לא עשית בשבת

672שעברה ... בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום

673ספק ודעתו סומכת על זה, שאם לא כן לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום).

674ושם סי"ט (ולומר מדוע לא עשית כו'

675אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמא, שאינו שכירו, ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת

676הנאה, מיד, או למחר, או כבר קיבל ממנו, אם כן אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא

677דרך שאלה, כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, ואם כן אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל

678טובת הנאה).

679ושם ס"כ (שיודע

680שלא יפסיד טרחו, או שכבר קיבל טובת הנאה ... שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל).

681משא"כ אם אין דעתו סומכת שיקבל

682טובת הנאה, אסור, כדאמרינן קכא, א (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ...

683נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי). ונתבאר בקונטרס אחרון לעיל סי' רסג ס"ק

684ח (נכרי אפילו בלא אמירה אליו, שצריך למחות בידו כדאיתא בדף קכ"א אדעתא דישראל

685מי שרי ... והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו, ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי

686לחומרא). והיינו שבמקום

687שעושה בשביל הישראל, אפילו אם עושה מעצמו, אם אינו "יודע שלא יפסיד"

688אסור מטעם שליחות "אפילו בלא אמירה אליו".

689וכן נתפרש בשו"ת צמח צדק סי' כט

690אות ה (מה שכתב רבינו ז"ל בקונטרס אחרון סי' רס"ג, שגם כשעושה מעצמו יש בו

691משום שליחות, דהיינו כשעושה בחנם).

692ועיקר טעם האיסור בזה הוא כדלעיל סי' רמג

693ס"ב (והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות, כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל

694ישראל ... צריך למחות).

695וכיון דמיירי הכא בנכרי המביא לו אגרת

696ממקום אחר, ולאו דוקא שהישראל הנמען מכיר את הנכרי המוביל את האגרת, ומסתמא אינו מצפה

697לטובת הנאה שיתן לו הישראל; הרי פתיחת האגרת עבור הישראל היא בשליחות הישראל

698הנמען.

699על זה מבאר, שגם כאן אינו צריך

700למחות בו, כיון ש"לדעת עצמו הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו". והיינו

701שכשם שמועיל במכירו, שהנכרי מצפה לטובת הנאה שיתן לו הישראל, שעל ידי זה דינו כקבלנות

702המותרת, כך מועיל גם במוביל אגרת, שהוא קבלן ממש של השולח שמשלם לו, וכשהנכרי פותח

703את האגרת הוא משלים בזה את פעולתו בשליחות אגרת זו.

704*

705ובאמת, אם לא קצץ לנכרי שכר אסור לו

706לפתוח את האגרת אפילו בעד טובת הנאה, כדלעיל סי' רנב ס"ז-ט (ומכל מקום אם רואה

707אותו עושה מלאכתו בשבת צריך לומר לו שלא יעשה ... שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו

708ושותק לו אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילו ... במה

709דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר, ואפילו עושה בטובת הנאה שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן

710לו אפילו בערב שבת, מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו ... אבל אם קצץ לו

711שכר (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו, ולא בשביל הישראל, אף שרואהו ושותק

712לו, ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל).

713לכן מבאר את טעם ההיתר כאן, כיון

714ש"לדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו", לכן דינו כקבלן שקצץ,

715שהתירו אפילו ברואהו.

716ומקורו בירושלמי שבת פ"א ה"ט (נתן

717כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד.

718א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר, בעבידתיה הוא עסיק). ובשו"ע סי' רנב סוף ס"ב (ואם

719ראוהו עושה מלאכתו בשבת, אם היה עושה בטובת הנאה, צריך לומר שלא יעשה בה בשבת).

720*

721יש הלומדים מכאן, שאם אומרה לנכרי בדרך סיפור

722בלי פקודה, והנכרי עושה המלאכה מעצמו מותר בכל אופן. ועל פי זה נכשלים רבים, כשיש איזו

723תקלה בבית, וקוראים מהרחוב לנכרי שאינם מכירים, ואומרים לו בדרך סיפור. אמנם פשוט שאינו

724מועיל כלום. שהרי הנכרי אינו מכיר אותם, והוא הולך מיד לדרכו, ולא שייך כאן "מצפה

725לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת על זה", ואם כן עשייתו

726היא בתורת שליחות האסורה.

727ומה שיש שאומרים לו תחלה, שיתנו לו איזה

728מאכל לטעום תמורת העשיה, כדי שתהי' עשייתו דרך קבלנות; הנה אדרבא, על ידי הבטחת

729התמורה הנכרי אינו "עושה מעצמו". ובמילא נאסר מטעם קובע מלאכתו של קבלן ליום

730השבת, שלא התירו זה אלא בדליקה, כדלקמן סי' שלד סכ"ז (בדליקה התירו לומר בפני

731הנכרי כל המכבה אינו מפסיד. ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר כן בפניו).

732וכן התירו במקום הפסד מרובה לומר לו כל

733העושה אינו מפסיד, כדלקמן סל"ג (אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו

734חביות של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות נכרי לשם, אף על פי שיודע שבודאי יתקן הנכרי

735מעצמו את ההפסד במלאכה גמורה. רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן, אבל מותר לומר

736לפניו כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו. שכמו שהתירו בדליקה לומר בפני נכרים כל

737המכבה אינו מפסיד, כך התירו בכל הפסד. ויש אומרים שלא התירו אלא בדליקה לבד. והמיקל

738כסברא הראשונה בכל הפסד מרובה לא הפסיד). הרי שלא התירו זאת אלא בדליקה, או בהפסד מרובה.

739נמצא שממה נפשך אינו מועיל כלום, שאם מודיעו

740תחלה, שאחרי שיעשה המלאכה יתן לו איזה מאכל לטעום, הרי זה כאומר כל המכבה אינו מפסיד.

741ואם אינו אומר לו כלום בתחלה, ואחרי שעושה המלאכה נותן לו איזה מאכל לטעום, בודאי אינו

742מועיל כלום, שהרי בעת עשיית המלאכה לא ידע ולא חשב כלל שיתן לו אחר כך תמורת עשיית

743המלאכה. ומופרך לומר, שכאשר קורא לנכרי, ומספר לו דרך סיפור, מבין הנכרי מעצמו שאחר

744כך יתן לו תמורתו לטעום משהו בביתו.

745ואפילו בקורא נכרי המכירו לביתו, ואומר לו

746בדרך סיפור, שכבר הובא לעיל שהוא נחשב כקבלנות, מטעם שמצפה לטובת הנאה.

747ויתירה מזו, אפילו קורא נכרי המכירו לביתו,

748ואינו אומר לו כלום, רק שהנכרי רואה מעצמו מהי התקלה, ומתקן אותה.

749נראה מדברי רבינו שלא הותר אלא בדליקה, או

750במקום הפסד. כי אף שאינו אומר לו כלום, הנה זה גופא שקורא לו, הוי כקובע מלאכתו ליום

751השבת, כדלקמן סל"ג (אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין

752והולך לאיבוד, מותר לקרות נכרי לשם, אף על פי שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד

753במלאכה גמורה).

754ומקורו ברא"ש שבת פט"ז ס"י

755(ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה, דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה

756אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא).

757הרי שכל ההיתר לקרוא לו הוא דוקא בדליקה,

758כמו שהתירו לומר "כל המכבה אינו מפסיד", כך התירו "לקרוא הנכרי".

759משא"כ במקום שאין הפסד מרובה, אסור

760גם לקרוא את הנכרי, שיבין מעצמו מהי התקלה, ויתקן. והיינו אף במקום שהוא מכירו, שמצפה

761לטובת הנאה, דהוי כקבלן.

762וראה בכל זה (בקוצר אמרים), ב"הלכות

763אמירה לנכרי" ע' יג בשוה"ג.

764[1678]

765ספר התרומה סי' רנב (לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש, למה לא

766הדלקת הנר בשבת שעברה, אעפ"י שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה), ובסימנים סי'

767רכב (מותר לומר לעכו"ם בחול מדוע לא עשית כך בשבת שעברה, אף על גב כי שמא

768העכו"ם על ידי כן עושה העכו"ם בשבת הבאה כן). סמ"ג ל"ת סה (יט,

769ג), וסמ"ק ל"ת רפא (ע' שא). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תקנט

770בהג"ה (מהר"ם ז"ל אמר דיכול לומר לאחר השבת למה לא עשית כך וכך

771[בשבת שעבר]). הגהות מיימוניות פ"ו אות א. שו"ע ס"ב (מותר לומר לו

772אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו

773שיעשנה בשבת הבאה).

774ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג סי"ט

775(אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה, אלא דרך שאלה, כלומר כי

776בוודאי לא היית מפסיד טרחך).

777[1679] נתבאר לעיל (הערות 1670.

7781677).

779[1680]

780ס"ט-יא (ב' דעות לענין שכיר שנה העושה מעצמו), ואפשר מטעם זה הכניס כאן תיבת

781"אינו" במוסגר.

782[1681]

783ס"י (אם מבעיר עצים של הישראל, ומדליק נר הישראל, אע"פ שמכיון

784שעושה מאליו ... צריך למחות בידו), אבל ראה לעיל (הערה 1673).

785[1682]

786רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו (פסק רב סעדיה גאון ז"ל דאסור לאדם שיאמר לנכרי

787ערב שבת הילך מעות וקנה בשבת כך וכך). הגהות מיימוניות פ"ו אות ב (אסור ליתן

788לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי חומרא).

789שו"ע ס"ג (אסור ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת). וראה גם לקמן

790(הערה 1686).

791וכן הוא לעיל סי' שו ס"ד (ואפילו

792על ידי נכרי אסור לקנות בשבת), ושם נסמן (הערות 1487-1488).

793[1683]

794הגהות מיימוניות שם (הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק). ט"ז ס"ק ג (ונראה

795לי דנקט יומא דשוקא, דבזה אפילו אם אינו מזכיר בפירוש שיקנה בשבת, אלא נותן לו מעות

796שיקנה לו סתם, ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כי אם בשבת שהוא יומא דשוקא, כמו שרגיל

797בעיירות קטנות, הוה ליה כמזכיר יום השבת בפירוש). מ"א ס"ק ג (משמע בהדיא

798דאפילו אינו אומר לו לקנות בשבת אסור, כיון דאי אפשר לקנות כי אם בשבת. דאי אומר לו

799לקנות בשבת, אפילו בכל השבוע אסור).

800[1684]

801מ"א שם (כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכן כתב בס' מנחת כהן. וכתב

802דבד' וה' מותר, כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב). והוא במנחת כהן משמרת השבת

803שער א פ"ד (אבל אם נותן לו המעות בד' וה', וכל שכן מיום ראשון, מותר, כיון

804שאינו אומר לו שיקנה בשבת, ואף שאי אפשר לגוי לקנות אלא ביום השוק, מכל מקום כיון

805שאינו נותן לו המעות בערב שבת, אינו נראה כמצווה לקנות בשבת ... והשתא אתי שפיר מה

806שכתבו הגהות מיימוניות ... הכא אי אפשר כי אם למחר ביום השוק, כלומר ואם כן כל

807שנותנו לו בערב שבת נראה כמצוה שיקנה בשבת).

808ואף שהקשה באליה רבה ס"ק י (וצ"ע,

809הא ודאי אסור אפילו מיום ראשון לומר לע"א שיעשה בשבת ... וזה שאי אפשר למכור

810ולקנות אם לא בשבת, הוי כאומר בפירוש לדידהו. ולא דמי לסי' רנ"ב סעיף ב', דשם

811אינו מוכרח לעשות בשבת, וכן באיגרת ריש סימן רמ"ז).

812מכל מקום חילקו במנחת כהן ובמ"א

813בין אמר לו בפירוש לעשות בשבת, שאסור אפילו ביום ראשון, לבין היכא שלא אמר לו

814בפירוש, שמותר בד' וה'. וכן הוא במ"א סי' רמז סק"ד ([ויש מתירין ... אם משלחו ביום

815חמישי או קודם לכן], ואפילו ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת).

816וכן הוא לעיל סי' רמז ס"ה (ויש

817אומרים שאפילו לא קצץ אין איסור לשלחו אלא בערב שבת ... אבל כשמשלחו בד' וה' או

818קודם לכן, כיון שהוא מופלג לפני השבת, אין נראה כאומר לו לילך בשבת, ולפיכך

819אע"פ שלא קצץ מותר לשלחו, אפילו לדרך רחוקה מאד).

820[1685]

821סעיף ו (ויש מתירין אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או

822קודם לכן, אע"פ שלא יוכל לגומרה קודם השבת. שכשנותן לו בערב שבת, אם אינו

823יכול לגומרה מבעוד יום הרי זה נראה כאלו נותן לו על מנת שיגמור בשבת, כיון שנותן

824לו סמוך לשבת, והוא אינו יכול לגומרה מבעוד יום, אבל בחמישי, כיון שאינו סמוך לשבת,

825אין נראה כנותן לו על מנת לעשות גם בשבת), ושם נסמן (הערה נז). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ז (אין צריך

826למחות אפילו כשלא קצץ, כשנתן לו בד' וה', דאם לא כן האיך מותר לשלוח אגרת בד' וה',

827הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך). והיינו כיון שלא אמר לו בפירוש שיעשה בשבת,

828מותר בד' וה'.

829[1686]

830מרדכי רמז רמט (ובסמ"ג פסק דמותר ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות [לו בשבת],

831ובלבד שלא יאמר לנכרי קנה בשבת). ט"ז שם (ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור,

832אלא אם כן מזכיר בפירוש יום השבת). מ"א שם (דאי אומר לו לקנות בשבת, אפילו

833בכל השבוע אסור). וכדלעיל סי' רמג ס"א (ואע"פ שאומר לו מקודם השבת), ושם

834נסמן (הערה ד), שאסור אפילו בקבלנות ואריסות). וראה גם לעיל (הערה 1682).

835[1687]

836ט"ז שם (יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם במוצאי

837שבת, דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בערב שבת לקנות

838ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת, כן נראה לענ"ד).

839[1688]

840ס"ה (שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת, ולא יאמר לו כלל שיוצא

841לדרך במוצאי שבת מיד).

842ונתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ד (מכיון שאמר לו שילך

843לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו).

844ומכל מקום נתבאר לעיל ס"ז (נכרי שהביא

845אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול לומר להנכרי איני יכול

846לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו

847ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת עצמו הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות

848אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו)).

849ולכאורה מהו ההפרש בין "סיפור דברים"

850שלפנינו שאסור, לבין "סיפור דברים" דלעיל שם שמותר, הרי בשניהם מיירי שההיתר

851הוא מטעם קבלנות וסיפור דברים.

852וראה זכרון יוסף ס"ק עז. כנישתא דבי רב ע' רסא.

853[1689]

854מרדכי שם בשם סמ"ג (או למסור לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת,

855אלא בסתמא, מכור וקנה לכשתחפוץ). רמ"א ס"ד (וכן מותר ליתן לו בגדים למכור,

856ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת). מ"א שם (והוא הדין כשיום השוק בשבת, אסור

857ליתן לו דבר למכור).

858וכן הוא בשו"ת רבינו סי' ב (כשמוכר

859בעד מעות דהוי משה ומתן גמור, ואפילו על ידי נכרי אסור).

860[1690]

861ספר חסידים סי' רסב (אל ידור אדם במקום שהשוק של גוים בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא

862בדבריו או בשום דבר). מ"א סוף סק"ג (וכתב בספר חסידים אל ידור אדם בעיר שיום

863השוק בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא).

864[1691]

865כנסת הגדולה (אמר המאסף, נראה דהיינו דוקא במקום שהשוק הוא בשכונת היהודים, כגון

866פה תירי"א שיום השוק הוא יום שני, והוא בשכונת היהודים, שאם הי' יום שבת,

867אסור, כדברי בעל ספר חסידים, אבל בקושטנדינ"א רבתי ... שמקום השוק אינו

868בשכונת היהודים). מ"א שם (ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כנסת הגדולה)).

869[1692]

870הגהות מיימוניות פ"ו אות ב (ויש למצוא היתר, לומר לנכרי קח לך מעות וקנה חפץ

871פלוני לעצמך, ואם אצטרך אקחנו ממך, ביתר). הגהות מרדכי רמז תנב (ומכאן אסר רבינו שמשון

872ב"ר ברוך ליתן לנכרי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו קנה לעצמך,

873ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת). שו"ע ס"ג (אבל יכול לומר לו קנה לעצמך,

874ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת).

875ואף שנתבאר לקמן סי' תקיז ס"ז (ואפילו

876בערב יום טוב אסור לומר לנכרי שיקנה לו למחר מיני מאכל ... ואפילו אומר להנכרי שיקנה

877לו בעד מעות שלו ואחר יום טוב יחזיר לו מעותיו, הרי זה אסור).

878היינו כיון שאומר לו "שיקנה לו"

879עבור הישראל שיאכלנו ביום טוב, ואחר יום טוב יחזיר לו מעותיו. משא"כ כאן

880שקונה לעצמו, ואחר השבת יקנה ממנו הישראל.

881והקשה בתהלה לדוד ס"ק ג (ולכאורה

882קשה, דהא אסור לומר לו הילך בשר ובשל אותו לצרכך), וכדלקמן סל"ה (אסור

883לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה

884לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו, כגון שאומר לו טול בשר זה ובשל אותו לצרכך

885בשבת ... אעפ"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא

886מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).

887ותירץ שם (ולכאורה מזה ראי' דדוקא בשבת

888אסור, אבל בערב שבת מותר), והוא כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (אפשר

889דאין איסור אלא בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור).

890ואפשר דהכא שאני, שמעות מלוה להוצאה

891ניתנו, ולא נחשב שהישראל נותן לו חפץ לעשות בו מלאכה. ואפשר מטעם זה הוסיף כאן

892"הילך מעות בהלואה" (שלא נזכר בפוסקים הקודמים). וראה כנישתא דבי רב.

893ונפקא מינה בין ב' האופנים, אם יכול

894ישראל ליתן לנכרי את המכונית שלו בערב שבת, כדי שהנכרי יסע בה בשבת לצורך עצמו.

895ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ל הערה קטז. אמירה לנכרי פס"ח הערה ג. כללי

896אמירה לנכרי פ"א הערה 8.

897[1693]

898הגהות מיימוניות שם (אקחנו ממך ביתר).

899[1694]

900רבינו ירוחם ני"ב חי"ב פג, ג (ראובן ששכר גוי חמר מערב שבת להוליך לו

901סחורה למקום פלוני, והסחורה היתה בבית יהודי, ובא הגוי בשבת ולקח הסחורה מבית

902היהודי והוליכה, ודאי אסור, דעד כאן לא שרו בית הלל (יז, ב) אלא עם השמש, אבל בשבת,

903לא. והעובר ראוי להענישו בממון לפי עשרו, או במלקות אם אין לו ממון. כך כתבו קצת

904מהמפרשים, וכן הרא"ש בתשובה). רמ"א ס"ד (מי ששכר גוי להוליך

905סחורתו, ובא הגוי ולקחה מבית ישראל בשבת, אסור. והיו עונשין העושה).

906[1695]

907מ"א סק"ו (וע' בסימן רנ"ב משמע דאפילו קצץ אסור, כיון שעשה בשבת).

908אליה זוטא סק"ח (משמע דמיירי בקציצה, ואסור משום דנוטל מביתו של ישראל).

909[1696]

910ס"ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה

911כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום,

912אסור להשאילו, מפני מראית העין שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו

913יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה), ושם נסמן (הערה יח).

914וכן הוא לעיל סי' רמד ס"כ (ובלבד

915שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת, שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב

916שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה, ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא

917הוציאום מרשותו עד שחשכה, אסור להניחם שיוציאו בשבת, מפני מראית העין שיאמרו שבשבת

918מסר להם, וכמו שיתבאר בסי' רמ"ו עיי"ש). ונתבאר בקונטרס אחרון שם

919ס"ק י.

920[1697]

921רבינו ירוחם שם. מ"א שם (לפי עשרו בממון, או במלקות אם אין לו ממון).

922[1698]

923שו"ת תורת אמת למוהר"א ששון סי' קנו (מאחר שהם מכחישים הדבר ואין עדים

924ואמתלאות בדבר, אין ספק שהן נאמנים). הובא במ"א שם (וכתב ר"א ששון סימן

925קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר, אין עונשין אותו, ונאמן לומר שעשה בשוגג).

926[1699]

927מ"א שם (ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית הישראל קודם השבת, אף על פי שמפליג

928בשבת שרי).

929[1700]

930ס"ד וס"ה, שכל האיסור הוא "כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום".

931[1701]

932רבה עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו

933ליה חמימי מגו ביתאי (מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר

934ליה אביי והא לא ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה).

935רמב"ם פ"ו ה"ט (דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות,

936מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי). מ"מ שם (והנראה

937לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר, שלא ביום מילה, אלא קודם לה או אחריה

938הרבה. ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו ... כונתו בכאן שאין כאן

939חולי כולל כל הגוף). טור ושו"ע ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות

940בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי).

941ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא

942מנכרי בשבתא). מ"א סי' שכח ס"ק יב (ואם אין בו סכנת אבר מותר על ידי

943עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר, וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות

944שרי במקצת חולי).

945וכן הוא לקמן סי' שכח ס"כ (ואם

946אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף, אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל

947שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז ...אבל

948אם אין לו אפילו מקצת חולי, אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי,

949שום דבר הניכר שהוא לרפואה).

950[1702] שאם חלה כל גופו, או נפל

951למשכב, מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה של תורה, כדלקמן סי' שכח

952ס"ג (ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי

953נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

954האסור משום שבות)), וסי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו

955סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך,

956כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה),

957וסל"ח (אם יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו, מותר לעשות על ידי נכרי [אפילו

958מלאכה גמורה. ואם לא נחלש כל גופו, מותר לעשות על ידי נכרי] כל דבר שאין איסורו

959אלא מדברי סופרים).

960[1703]

961מ"מ שם (כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף, ולא סכנת אבר).

962[1704]

963רבה עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו

964ליה חמימי מגו ביתאי (מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר

965ליה אביי והא לא ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה). לפירוש רש"י

966שם (שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום). רי"ף שם כ, א (כלומר,

967האי דאמור רבנן אמירה לנכרי שבות, לא שאני לך בין אמירה למעשה שיש בה איסורא דאורייתא

968ובין אמירה שאין בה איסור מעשה דאורייתא, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דהוא מעשה

969איסור דאורייתא, אלא אמר ליה זיל אייתי לי). רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ט

970(שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא

971אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר, כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר

972לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן כדי לעשות מצות בזמנה). ובהל' שבת פ"ו

973ה"ט (דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר

974לנכרי לעשותו בשבת ... מפני מצוה). טור ושו"ע ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואין

975אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת ... מפני מצוה).

976וסי' שלא ס"ו (ולומר לגוי לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא

977מדרבנן, אומר לגוי ועושהו).

978וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ב. סי'

979רמח ס"ח. סי' רעו ס"ח. סי' שג סכ"ג. סי' שו ס"ה. לקמן סי' שיא

980ס"ח. סי' שכה ס"ד. שם סט"ז. סי' שלא ס"ז. סי' שמ ס"ב.

981סי' תמד ס"י. סי' תנט ס"כ. סי' תסו ס"ח.

982*

983והיינו דוקא מצוה גמורה, ולא מצוה מן

984המובחר, כדלעיל סי' שו סכ"ב (אסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ

985לתחום בשבת אחרי קרובי המת שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו), ושם

986(הערה 1591).

987לקמן סי' שכה סט"ז (לומר

988לנכרי להביא שכר ... דרך כרמלית ... פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן

989נקראים דבר מצוה).

990סי' שלא ס"ח (יש

991אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי

992נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו).

993אף שכל אלו הם קצת מצוה (הספד, אכילה

994ושתיה בשבת ומילה בבית הכנסת).

995[1705]

996רמב"ם פ"ו ה"י (כיצד, אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על

997פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה). שו"ע סי' שז ס"ה (כיצד, אומר

998ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה).

999וכן הוא לקמן סי' תקפו סכ"ד (על

1000ידי נכרי מותר לעשות כל דבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים, כגון לעלות באילן, ולהביאו

1001מחוץ לתחום, וכל כיוצא בזה).

1002[1706] ברמב"ם ושו"ע שם: "בשבת".

1003ופירש מחצית השקל ס"ק ו (ודע, דלפי

1004מה שכתב בשו"ע, וכן כתב הרמב"ם, אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא

1005שופר, והא קיימא לן [סימן תקפח סעיף ה] דתקיעת שופר לדידן לא דחי שבת, על כרחך

1006צריך לומר דמיירי שחל ראש השנה יום שבת ויום א' שאחריו, ומביאו לצורך יום א' שהוא

1007יום שני של ראש השנה. ויש מזה לכאורה סתירא לדברי הט"ז סימן תרנ"ה

1008[ס"ק ב] שכתב אף על גב דהותר אמירה לגוי להביא לולב ביום טוב, היינו דוקא

1009לשלוח אחריו ביום טוב עצמו, אבל בשבת אין לשלוח בשביל יום טוב שאחריו, והא הכא

1010לענין שופר כתב דמותר כהאי גוונא).

1011וכן דעת המ"א סי' תרנה (משמע

1012דלצורך יום טוב א', מותר לומר לעכו"ם להביאו בשבת).

1013אמנם מדברי רבינו ששינה כאן וכתב

1014"בראש השנה" (דהיינו ביום שתוקעין בו השופר), נראה לכאורה שסובר כדעת

1015הט"ז סי' תרנה ס"ק ב (יש לדחות אמירה לעכו"ם שהוא שבות מדרבנן מפני

1016לולב ... ומכל מקום בשבת אין לשלוח בשביל יום טוב שאחריו, כנלע"ד).

1017וכעין זה מצינו לענין קבורת המת ביום

1018טוב שני על ידי נכרי, כדלקמן סי' תקכו ס"י (וכל זה כשרוצים לקברו בו ביום,

1019דכיון שהמצוה נגמרת בו ביום, עשאוהו חכמים כחול לענין מצוה זו, אבל אם לא יקברו

1020אותו עד הערב, אסור לחלל יום טוב שני, אפילו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים,

1021לצורך מצוה הנעשית בחול ... אפילו על ידי נכרי).

1022וכעין זה מצינו לענין אמירה לנכרי בשביל

1023חולה, כדלקמן סי' שכח סכ"ג (לא התירו אמירה לנכרי

1024בשביל חולה אלא כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת).

1025אמנם לענין אמירה לנכרי בבין השמשות

1026לצורך מצוה נתבאר לקמן סי' תנה סי"ב (ואם שכח ולא שאבו קודם בין השמשות ונזכר

1027בבין השמשות, ישאב על ידי נכרי (אפילו אין בור בחצירו וצריך להוליכן דרך רשות הרבים,

1028שאמירה לנכרי היא שבות, ובבין השמשות לא גזרו על שבות במקום מצוה, כמו שנתבאר בסי'

1029רס"א)). והיינו אף שאפיית המצות תהי' אחרי בין השמשות (בליל יום טוב).

1030ואפשר שרבינו בחר להציג ההלכה באופן הפשוט

1031יותר, שיכול לחול בכל השנים, היינו שהנכרי עולה באילן בראש השנה להביא שופר כדי

1032לתקוע בו באותו יום; אף שאולי מותר לומר לו לעלות לאילן גם ביום ראשון של ראש השנה

1033שחל בשבת, מטעם שהתירו שבות דשבות במקום מצוה (כדעת המ"א ומחצית השקל

1034הנ"ל).

1035וראה מראי מקומות וציונים לקמן שם (סי'

1036תנה סי"ב), שאפשר רבינו מסתפק בזה, ולכן הכניסו בין חצאי עיגול, כהכלל

1037המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך

1038חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

1039ונפקא מינה מכל זה למעשה, היא הכנת

1040השלחנות על ידי נכרי בבתי חב"ד, ביום א' של יום טוב, לצורך סעודת ליל ב' של

1041יום טוב (ראה קובץ הערות ובאורים א'קל ע' 46 ואילך. א'קלה ע' 64).

1042[1707]

1043סעיף טז (לומר לנכרי להביא ... צורך השבת דרך כרמלית ...

1044מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר

1045להיות בלעדם אלא בדוחק קצת).

1046[1708]

1047רמב"ם שם (או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער,

1048וכן כל כיוצא בזה). שו"ע שם (או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער).

1049וכמובא לעיל (הערה 1701),

1050מהמ"מ פ"ו ה"ט (מפרש מעשה דפ' הדר ... התירו משום צער התינוק שהחמין

1051יפין לו), שבזה התירו בגמרא עירובין סז, א (ההוא ינוקא

1052דאשתפיך חמימיה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה).

1053וכן הוא לקמן סי' שיג סי"ז (ולומר לנכרי

1054הוא שבות דשבות, שהתירוהו במקום מצטער).

1055[1709]

1056רמב"ם שם (דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל

1057לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לדבר צורך הרבה), לגירסת הראב"ד (ראה

1058מ"א סק"ז).

1059וכן דעת הראב"ד בהשגתו שם (וכן

1060אמרו במקום הפסד כגון צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו). היינו שגם הראב"ד

1061מודה לרמב"ם להתיר שבות דשבות במקום הפסד, ומוסיף להתיר במקום הפסד לעשות

1062בעצמו מלאכה בשינוי (כדלקמן בסמוך).

1063מרדכי רמז רמז, ובהגהות מרדכי רמז תנב עח, ג (נראה להביא ראיה להתיר

1064[דתנא] פרק מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, דמשום פסידא שרי ליה רבנן).

1065וכן הובאה דעה זו לעיל סי' רמד

1066סי"ב (והרי זה שבות דשבות, שיש מתירין אותו במקום הפסד, כמו שיתבאר

1067בסימן ש"[ז]).

1068אמנם פוסקים רבים חולקים עליהם בזה,

1069כמבואר במ"א ס"ק ז (ובהגהות מרדכי פרק במה טומנין כתב דגבי צנור שרי משום

1070שלא יבא לתקן בידים, אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו. ובריב"ש

1071סימן שפ"ד כתב דאפילו לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפילו במקום פסידא, דהא

1072כיבוי נמי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי

1073שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' עיי"ש כמ"ש סי' שכ"ה. והר"ן פרק

1074חבית כתב גם כן לחד שינויא, דשבות כדרכו אסור אפילו על ידי עכו"ם במקום פסידא.

1075ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מן התורה ואין הכל בקיאים

1076בזה, לפיכך אסור אפילו על ידי עכו"ם. ובסי' של"ד ס"ב כתב דיש

1077אומרים דאפילו שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב).

1078והיינו דתניא בכתובות ס, א (תניא נחום איש

1079גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן

1080כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כנחום איש גליא). וכן

1081נפסק לקמן סי' שלו סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים

1082קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר למעכו ברגליו בצנעה, שכיון

1083שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא גזרו בזה במקום הפסד).

1084ומקשין הפוסקים, מה בין

1085זה שמתירין במקום פסידא

1086לעשות מלאכה בשינוי, להא דתנן שבת קכא, א (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה), אף

1087שהוא שבות דשבות (שכיבוי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואמירה לנכרי היא שבות

1088דשבות) במקום פסידא.

1089ותירץ בהגהות מרדכי (בשם רבי ברוך) רמז

1090תנח (דכולהו דשרינן במקום פסידא, היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבא לעשות

1091איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל לענין כבוי

1092הסברא הפוכה ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).

1093ובשו"ת ריב"ש סי' שפז (אפילו לדברי

1094המתיר במקום מצוה, במקום פסידא לא שרינן. ואפילו שבות דשבות נמי במקום פסידא לא שרינן,

1095וכבוי דליקה יוכיח).

1096והר"ן סא, א תירץ באחד מהתירוצים (לפי

1097שמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופי'. אי נמי

1098שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו).

1099והרשב"א בשו"ת ח"א סי'

1100תשפד (סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך המים, מהו לטלטלה בשבת, או לומר לגוי

1101לטלטלה ... בדליקה דוקא התירו לומר המכבה אינו מפסיד ... למעוטי מאי, למעוטי שאר

1102איסורי שבת).

1103הרי שהרשב"א והריב"ש אסרו

1104בפשיטות אמירה לנכרי במקום פסידא. ובהגהות מרדכי ור"ן, עכ"פ לחד שינויא

1105לא התירו אמירה לנכרי במקום פסידא (ושאני מיעוך בשינוי שהתירו במקום פסידא).

1106וכן הוא לעיל סי' רמד סי"ב (שיש

1107אוסרין אף במקום הפסד). קונטרס אחרון שם ס"ק ז (דעת הגהות מרדכי לאסור שבות דשבות

1108אף במקום הפסד). סי'

1109רסו בקונטרס אחרון ס"ק ז (שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו

1110במקום הפסד, כמו שכתב המג"א בסי' ש"ז, עיין שם בשם הר"ן

1111וריב"ש ורשב"א והגהות מרדכי).

1112[1710] והיינו אף שיש כאן ב'

1113איסורים מדברי סופרים (סחורה מוקצה ... דרך כרמלית). וראה כנישתא דבי רב.

1114[1711]

1115מ"א סוף סק"ז (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם

1116... אבל בלאו הכי אין להקל).

1117וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

1118וכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון

1119ס"ק ב (דהוה ליה שבות דשבות, דשרי במקום הפסד מרובה). סי' שג סוף סכ"ג

1120במוסגר (שבות דשבות שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה). לקמן סי' שכא

1121ס"ו (ואפילו על ידי נכרי אין להקל, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות על ידי

1122נכרי, כל דבר שאינו אלא משום שבות, כמ"ש בסי' ש"ז. מכל מקום כאן אין

1123הפסד כל כך). סי' שלג ס"ה (ולא יורידן אפילו על ידי נכרי אלא במקום הפסד גדול

1124כמ"ש בסי' ש"ז). סי' שלד סוף ס"ב (אם ירדו גשמים על

1125סחורה המוקצה ... אין היתר בזה וכל כיוצא

1126בזה, אלא לטלטל על ידי נכרי, אם יש שם הפסד גדול, כמו שנתבאר בסי' ש"ז),

1127וסכ"ה (ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא

1128מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז).

1129ואם אינו שבות ממש, רק טרחה יתירה,

1130התירו במקום פסידא סתם, כדלקמן סי' שיט סי"ח (ואם חושש שיפסיד או יתקלקל, מותר

1131לעשותו על ידי נכרי, מפני שאיסור הטורח וההכנה משבת לחול הוא שבות מדברי סופרים, ובמקום

1132הפסד יש להתיר אמירה לנכרי בכל שבות מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' ש"ז).

1133וראה אמרי יושר ח"ב סי' כז.

1134[1712]

1135רמב"ם שם (או יהיה צריך לדבר צורך הרבה). רש"ל בתשובה סי' מו (ומכל מקום

1136נראה בעיני שלצורך גדול והפסד מרובה שרי בכל עניין), הובא במ"א סי' רסא

1137סק"ו (וכתב רש"ל בתשובה רסי' מ"ו ... לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי

1138שבות, ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם).

1139וכן הוא לעיל שם ס"ב (וכל שהוא צורך

1140גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער לא גזרו ... וכן במקום הפסד מרובה לא גזרו).

1141ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (דצורך גדול, אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש

1142רש"ל).

1143ובאמת דומה צורך גדול לשעת הדחק, שהוא

1144פחות מהפסד מרובה, כדלעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ב (לצורך גדול ... לא

1145סמכינן ... בשעת הדחק, אלא אם כן יש שם גם כן הפסד מרובה, כמבואר בכללי ההוראה),

1146ושם נסמן (הערה קצד). והיינו שצורך גדול דומה לשעת הדחק, שהוא פחות מהפסד גדול.

1147אמנם גם בזה יש לסמוך על דברי המתירים,

1148הן בצורך גדול, והן בצורך גמור לשבת, שדינו כצורך גדול, כדלקמן סי' שכה סט"ז

1149(נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת

1150דרך כרמלית, ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה שהתירו בו

1151שבות דשבות ... מהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק

1152קצת ... כמו שנתבאר בסי' רס"א)).

1153ובסי' רסא בקונטרס אחרון ס"ק א (ואפשר

1154דכל שהוא צורך גמור לשבת, ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת, שרי אף על פי שאינו

1155צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש רש"ל ... ולכן לא

1156הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת).

1157וראה תהלה לדוד סי' רנב ס"ק ב.

1158כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

1159[1713] כתובות ס, א (תניא רבי מרינוס

1160אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

1161אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס). טור ושו"ע

1162סי' שכח סל"ג (גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן).

1163[1714]

1164ס"כ (ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל

1165על כל פנים יש לו צער גדול), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי,

1166אפילו הוא מלאכה), וס"מ (הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר

1167לינק בשבת, מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו, אלא לחלוב לתוך כלי

1168ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא

1169גזרו).

1170[1715]

1171ראב"ד בהשגות פ"ו ה"ט (וכן אמרו במקום הפסד, כגון צינור שעלו בו

1172קשקשין ממעכן ברגלו).

1173והיינו כדתניא בכתובות ס, א (תניא נחום איש

1174גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא, מתקן

1175כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן).

1176[1716]

1177מ"א שם (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם אפילו

1178כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו).

1179ונתבאר לעיל (הערה 1709),

1180שב' הדעות שבשתי הלכות אלו (הפסד במלאכה בשינוי, והפסד בשבות דשבות) תלויות זו

1181בזו, ובשניהם התיר המ"א במקום הפסד גדול.

1182וכן הוא לעיל סי' שא סל"ח (שיש אומרים

1183שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי' ש"ז).

1184אלא ששם התיר בצירוף טעם נוסף (וגם

1185יש אומרים שעכשיו אין לנו רשות הרבים אלא כרמלית, ואפילו הוצאה כדרכה אינה אסורה

1186בה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 323).

1187[1717]

1188סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו

1189יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי

1190הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא גזרו בזה במקום הפסד).

1191ולא נזכרה שם ההכרעה שלפנינו, שלא לסמוך

1192על היתר זה אלא "במקום הפסד גדול", שהרי בזה

1193נתפרש ההיתר בברייתא (ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן) ובגמרא (כדלעיל הערה 1715). והטעם לזה הוא, כמובא לעיל (הערה

11941709)

1195מהגהות מרדכי, שיש כאן טעם נוסף להתיר (אי לא שרית לתקן כלאחר יד, יבא לתקן שלא כלאחר

1196יד).

1197לסיכום:

1198(א)

1199בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן במשנה.

1200(ב)

1201מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו בסתם פסידא, כדתניא בברייתא.

1202(ג)

1203בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סוכמים על המתירים רק בהפסד

1204גדול.

1205[1718]

1206ברייתא קנ סוע"א (חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשבן, של מלך ושל מה

1207בכך, מותר לחושבן. ורמינהו חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות

1208שצריכין בשבת, כיצד, אומר אדם לחבירו כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו, כך וכך

1209דינרין הוצאתי על דירה זו (אלמא עברו מותרין, רש"י), אבל לא יאמר לו כך וכך

1210הוצאתי, וכך וכך אני עתיד להוציא. ולטעמיך קשיא לך היא גופא (רישא קתני שעברו

1211אסורין, וסיפא קתני של מה בכך מותרין, דהיינו עברו, רש"י), אלא הא דאיכא אגרא

1212דאגירא גביה הא דליכא אגרא דאגירא גביה). טור ושו"ע ס"ו (אסור לחשוב

1213חשבונות אפילו אם עברו, כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני. ודוקא שעדיין שכר

1214הפועלים אצלו, אבל אם פרעם כבר, מותר).

1215[1719]

1216כדלעיל סי' שו סכ"א (מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות

1217מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור

1218מותר), ושם נסמן (הערה 1587).

1219ואף שהאיסור כאן אינו משום "ודבר

1220דבר" אלא משום "שמא יכתוב" (כדלקמן הערה הבאה).

1221מכל מקום, אם אינו מחשב חשבונותיו בפיו

1222לא גזרו אף משום שמא יכתוב.

1223אמנם נתבאר לעיל שם (מצוה

1224שלא להרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה). ולעיל

1225סי' פה ס"א (כשנכס לבית הכסא טוב לחשוב חשבונות ... ובשבת שאסור לחשבם, יפנה

1226לבו להרהר בציורים ובנינים נאים וכיוצא).

1227וראה תהלה לדוד סי' שו ס"ק יט,

1228וסי' פה. כנישתא דבי רב.

1229[1720]

1230רמב"ם פכ"ג הי"ח (אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן בשבת, בין שעבר

1231בין שעתיד להיות, גזירה שמא יכתוב).

1232והיינו שאינו אסור משום ודבר דבר, האמור

1233לעיל ס"א (שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר), שהרי אינו מדבר

1234אודות תשלום שכר הפועלים.

1235אבל מכל מקום אסור משום "שמא

1236יכתוב" החשבון כמה "נשאר בידו משכר הפועלים".

1237[1721]

1238אוצ"ל: החשבון.

1239[1722]

1240ט"ז סק"ה (נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו, אלא גם אם הוא מסופק אם יש

1241עדיין אצלו, על כרחך בא לחשבון. ואף על גב שלפי החשבון אין להם כלום אצלו, אסור,

1242כיון דהחשבון היה לצורך אצלו).

1243[1723]

1244ט"ז שם (משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו, נמצא שהחשבון ללא

1245תועלת, ובזה דוקא שרי, דנקרא חשבון של מה בכך). מ"א ס"ק ט (דחשבונות שאין

1246צריך מותר לחשבן בשבת).

1247וראה גם לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק

1248ב (שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של מלך).

1249[1724]

1250רמב"ם שם (באלו שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, המחשב אותן בשבת

1251כמחשב בחול), ומ"מ שם (וכתב רבינו הרי הן בכלל שיחה בטלה, כלומר שאין שיחה

1252בטלה ראויה ליראי חטא. ופרק כ"ד יתבאר שאסור לכל אדם להרבות בשיחה בטלה בשבת).

1253ט"ז שם (מכל מקום יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת).

1254[1725]

1255ס"ב (ואפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור

1256להרבות בהם בשבת, שלא יהא דבור השבת כדיבור החול), ושם נסמן (הערה 1661).

1257[1726]

1258ברייתא וגמרא קנ, א (תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, רבי יהושע בן

1259קרחה אומר, אומר אדם לחבירו, הנראה שתעמוד עמי לערב (עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב,

1260אם תבא אלי לכשתחשך, ושניהן יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא

1261מפרש בהדיא שרי, כדמפרש טעמא לקמן, דבור אסור הרהור מותר, רש"י). אמר רבה בר

1262בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי

1263טעמע דרבי יהושע בן קרחה, דכתיב (ישעי' נח, יג) ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור

1264הרהור מותר). תוס' ע"ז ז, א ד"ה הנראה שתעמוד עמי לערב (פירש ר"י,

1265הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב). רמב"ם פכ"ד ה"ד (מותר לאדם

1266לומר לפועל, הנראה שתעמוד עמי לערב. אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב, שנמצא עושה

1267חפצו בשבת). והיינו דלא מיירי כאן בחבירו סתם, אלא בפועל. טור ושו"ע ס"ז

1268(מותר לומר לחבירו, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין

1269שצריך לו לערב לשוכרו. אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב). לבוש ס"ז (שזהו

1270דיבור ממש).

1271וכדלעיל סי' שו סכ"א (שלא

1272אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר).

1273ו"אע"פ שמתוך כך

1274מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה", ואף שנתבאר לקמן סכ"א שאם "ניכר

1275לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך".

1276מכל מקום כאן אינו ניכר לכל "שצריך

1277לו לערב לשוכרו למלאכה"; אלא שהפועל מבין מדבריו שזאת היא כוונתו.

1278וראה כנישתא דבי רב.

1279[1727]

1280רא"ש פכ"ג סוס"י ו (ודבר שאין לו היתר לעשות היום, אפילו אין בו

1281אלא איסורא דרבנן, אסור לומר אעשה דבר זה למחר). טור ושו"ע ס"ח (בדבר

1282שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן ... אסור).

1283וכן הוא לעיל ס"א (שלא

1284יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי

1285סופרים).

1286וכן הוא לענין ממצוא חפצך, כדלעיל סי'

1287שו ס"א (שעושה איזה מעשה המותר אפילו הליכה בלבדה, ומעשה זה או הילוך זה הוא

1288בשביל כדי לעשות אחר השבת איזה דבר שאסור לעשותו בשבת, בין מן התורה בין מדברי

1289סופרים).

1290[1728]

1291גמרא קנ, ב (והתני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא תבן ... בתיבנא סריא),

1292ופרש"י (משום דמוקצה הוא), וברש"י ביצה ל, ב ד"ה תבנא סריא (נרקב

1293ומסריח, שאין ראוי למאכל בהמה). טור ושו"ע שם (כגון שיש לו חוץ לתחום פירות

1294מוקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר).

1295[1729]

1296ט"ז סק"ח (אפילו בתוך התחום נמי אסור לומר לו הביאם לי למחר, כיון שאי

1297אפשר להביאם היום). מ"א סקי"ב (נראה לי דנקט חוץ לתחום וכו', משום דקבעי

1298למתנא וכן אסור להחשיך וכו').

1299[1730]

1300רש"י שם ד"ה בתיבנא (שאפילו יש מחיצות אינו מביא, משום דמוקצה הוא).

1301[1731]

1302כדלקמן סי' שיא סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא

1303מתכוין בטלטול זה לצורך האיסור ... אסור. אבל אם אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו

1304מטלטלו על ידי ההיתר אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד

1305שהתירו חכמים).

1306הרי שלצורך גוף המוקצה אסור לטלטלו

1307אפילו על ידי דבר היתר.

1308[1732]

1309ס"י (ואף שיתבאר שם שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו,

1310יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה ... אותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש

1311היתר לישראל מן הצד, הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך

1312המוקצה עצמו).

1313אמנם כאן לא שייך ביאור זה, דהא

1314קיי"ל לקמן סי' שיא סט"ו (לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו, מותר אפילו

1315מטלטלו לצורך האיסור). ואם כן יוקשה, שהרי יכול לטלטלו על ידי גופו אף שהוא לצורך

1316גוף המוקצה.

1317וכן יוקשה לעיל סי' שו ס"ג (אבל

1318פירות המוקצים אי אפשר להביאם אף על ידי מחיצות כיון שהם אסורים בטלטול), והרי

1319יכול לטלטלם על ידי גופו אף שהוא צורך המוקצה.

1320וביאר בזכרון יוסף סי'

1321קעא, שהיתר זה "היינו דמשכחת בי' צד היתר שיוכל לעשותו בשבת ממש באותו אופן

1322שאומר לעשות למחר, וסתם האומר שיעשה או לעשות, משמעות הלשון עשי' כדרכו ... ומעתה

1323בטלטול מוקצה, אף שמותר לטלטל בגופו, מכל מקום הרי דיבורו והתעסקותו בשבת הוא

1324לטלטל למחר כדרכו בידיו כנ"ל, ולזה הרי לא משכחת צד ואופן שיהי' מותר בשבת,

1325על כן שפיר אסור הדיבור בשבת).

1326וראה גם לעיל שם בקונטרס אחרון ס"ק

1327ג (והערה קלט). שמירת שבת כהלכתה פ"ג הערה סה. כנישתא דבי רב כאן ולעיל שם

1328(הערה ז).

1329[1733]

1330רב יהודה אמר שמואל שם (מותר לאדם לומר לחבירו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש

1331בורגנין הולך). טור ושו"ע שם (יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר ...

1332כיון שהיום יכול לילך על ידי בורגנין).

1333[1734]

1334תוס' שם ד"ה לכרך (אפילו לחבירו נמי יכול לומר, לך לי לכרך פלוני למחר מהאי

1335טעמא). רא"ש פכ"ג סוס"י ו (וכן יכול לומר לחבירו עשה לי דבר זה

1336למחר). טור ושו"ע שם (וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר).

1337שכשם שמועיל היתר זה לאיסור ודבר דבר

1338(כשאומר לו אני הולך למחר), כן מועיל היתר זה לאיסור ממצוא חפצך (כשאומר לו לך עמי

1339למחר), וכן לאיסור להחשיך על התחום להביא בהמה, כדלעיל סי' שו ס"ג (מותר

1340להחשיך על התחום להביא בהמתו מחוץ לתחום ...

1341יש צד היתר בעולם שהיה יכול להביאה בשבת מחוץ לתחום, כגון אם היו שם בורגנין),

1342ושם נסמן (הערה 1471).

1343[1735]

1344רא"ש שם (ובלבד שלא יזכיר לו שכירות). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יזכיר לו

1345שכירות).

1346[1736]

1347סעיף ד (אסור לקנות או למכור, וכן לשכור או להשכיר בשבת), שהרי אין לזה

1348צד היתר להתיר השכירות.

1349[1737]

1350ב"י ד"ה יכול (וכיון ד[הוא] דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת, מותר

1351לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר, וכן נראה מדברי כל הפוסקים). ט"ז ס"ק

1352ז (שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין, אלא כיון שנוכל למצוא היתר).

1353וכן הוא לעיל סי' שו ס"ד (ואע"פ

1354שעכשיו אין שם בורגנין), ושם נסמן (הערה 1473).

1355[1738]

1356וכן נתבאר לעיל סי' רסג קונטרס אחרון סק"ח (אלא אם כן יש צד היתר

1357היום על ידי בורגנין, ורוצה לומר שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם

1358האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו

1359שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי

1360אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור, אלא

1361לעשות דבר שהוא מותר בעצמו).

1362[1739]

1363ט"ז סק"ו (נראה דוקא בלשון זה מותר, אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין

1364בל"א פארי"ן, דהא היום אין [מ]ועיל בורגנין לזה). מ"א סוף

1365סקי"א (אסור לומר אני ארכוב למחר, רק יאמר אני הולך. וכן כששואל אותו, ישאל

1366אותו אם ילך למחר).

1367[1740]

1368שו"ת מהר"ם

1369מרוטנבורג (פראג) סי' תקנח בשם ר"ת (כתב הרב בשם ר"ת, שהי' מתיר

1370לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי'

1371מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק] לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד

1372לא שמי' טלטול. אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל). הרי שהתיר מטעם זה עכ"פ בדיעבד.

1373הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך

1374נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו ... כיון דליכא איסור אלא משום מוקצה, שרי מן הצד,

1375דכולהו מוקצה בעלמא הכי שרין, וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא

1376מן הצד, לית לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסור אין

1377לחוש לכך). רמ"א סי' רעו ס"ג (ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק

1378כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא). ונתבאר במ"א שם ס"ק יא.

1379[1741]

1380סעיף ט (לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, יש מתירים ... לפי

1381שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה כמו שיתבאר בסי' רע"ט, וכל מוקצה

1382מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א, וכיון שהישראל בעצמו היה

1383יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו

1384וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום, שלא אסרו לעשות על

1385ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו. ואין להורות היתר זה

1386אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי, וידמו דבר לדבר

1387ויקילו יותר).

1388[1742] אף שר"ת התיר גם בזה, בתוס' שבת קכב, א

1389ד"ה משקה (אומר ר"ת ... דווקא להשקות בהמתו אסור, משום שלא היה יכול

1390להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס

1391לתוך הבור ולשתות, לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי).

1392חלקו עליו בזה הפוסקים, בתוס' שם (ור"י

1393אומר דהוא הדין לישראל עצמו אסור). ר"ן מו, ב (הלכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו,

1394אורחא דמילתא נקט ... אבל אין הכי נמי דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל לשתות

1395מהן). מ"מ פ"ו ה"ג (ואין זה עיקר, אלא ודאי אפילו לשתות מהם ישראל

1396אסור, וזה דעת רבינו). רא"ש פט"ז סי"ב (רבינו תם ז"ל היה אומר

1397... מילא בשביל שישתה ישראל שרי אפילו לאותו ישראל שמילא בשבילו, משום שיכול לירד

1398לבור ולשתות ... מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן ברוב ישראל אטו אם היה נר דלוק

1399במקום אחר בבית, כיון דישראל היה יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש

1400לאור נר זה, והא לא מסתבר כלל). טור סי' שכה (ור"ת היה אומר, הא דאסרינן

1401בממלא לצורך ישראל דוקא לבהמתו, אבל הוא עצמו מותר בהם אף על פי שנתמלאו בשבילו,

1402כיון שאם היה רוצה היה יורד לבור ושותה. ור"י אוסר). מ"א סקי"ב

1403(ופשוט דאפילו דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת).

1404[1743]

1405סט"ז, שאסר בפשיטות ולא הביא כלל דעת ר"ת להתיר.

1406ואף שלענין "יכול ליכנס לתוך הבור

1407ולשתות" לא קיי"ל כדעת ר"ת, מכל מקום קיי"ל

1408כוותיה לענין "אם יש שם צד היתר באמת, שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו

1409דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור".

1410ונתבאר לעיל סי' רעו קונטרס אחרון ס"ק

1411ג (לפי דעת הרא"ש וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה דאי

1412בעי, אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשון. אף על פי

1413שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן, מכל מקום מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים

1414שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד ... אלא דכיון שלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו

1415בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת ר"ת, ולחלק בין דין זה למה

1416שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי

1417בשבילו, אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת

1418הנר, ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד)).

1419[1744]

1420רב יהודה אמר שמואל קנא, א (מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני

1421אשמור לך פירות שבתחומי). טור ושו"ע ס"י (מותר לומר לחבירו שמור לי

1422פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי).

1423[1745]

1424רשב"א שם (דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן, אין באמירתו כלום. וכתבו

1425בתוספות ... הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה).

1426[1746]

1427ר"ן סד, ב ד"ה ומדאמרינן (דשאני הכא שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר).

1428והטעם שזקוקים לב' הטעמים, נתבאר לעיל

1429סי' רסג בקונטרס אחרון ריש ס"ק ח (גם לפי מ"ש הר"ן ... צריך

1430לומר כן, שהרי אין צד היתר מתיר

1431האמירה לעשות בשבת, אלא לעשות אחר השבת ... אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי

1432עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר,

1433אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום, דינו כאומר לעשות ביום מותר, ושרי כשיש צד

1434היתר).

1435ובאמת יש כאן טעם נוסף להתיר השמירה

1436מחוץ לתחום, כדלעיל סי' שו ס"ג (מותר להחשיך כדי לשמור אותו או פירות

1437המוקצים, או אפילו המחוברים, שהם חוץ לתחום, ששמירת המוקצה והמחובר הוא דבר המותר

1438בשבת), ושם נסמן (הערה 1478).

1439ומה שהוזקקנו כאן לשני הטעמים האמורים,

1440הוא כדי להתיר אף אם אומר לו בפירוש "לך למקום פלוני ושמור", כמבואר

1441בסוף הקונטרס אחרון שם (שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי ... כיון שהשמירה עצמה מותרת גם

1442לזה, אם היו בתוך התחום ... כיון שהוא אינו אומר לו רק לשמור, שהי[א] מצד עצמה

1443מותרת גם לו ... אלא שלזה הקדים הר"ן שם לפרש שמור לי, היינו שאומר לו לך

1444למקום פלוני ושמור כו', ואם כן אומר לו לעשות דבר האסור לו, דהיינו הליכה למקום

1445פלוני, ואפילו הכי שרי).

1446וראה ביאורי השולחן. כנישתא דבי רב.

1447[1747]

1448ברייתא מכות ג, ב (המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום). רא"ש

1449שם פ"א ס"ד (ר"ת ז"ל היה אומר דהוא הדין דסתם שאלה שלשים יום,

1450והביא ראיה ... ולאו ראיה היא ... כל אימת דבעי מיניה תבע ליה). מ"מ הל' שאלה

1451פ"א ה"ה (שלא אמרו פ"ק דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו

1452פחות מל' יום, אלא בהלואה שניתנה להוצאה, אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן).

1453טור ושו"ע חו"מ סי' עג ס"א (המלוה את חבירו סתם, ולא קבע לו זמן,

1454במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום, שאינו יכול לתבעו קודם ... אבל שאלה

1455סתם, זמנה לאלתר, ויכול לתובעו מיד). סמ"ע שם סק"ה (הטעם, דשאלה הדרא

1456בעינה, משא"כ הלואה דלהוצאה ניתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה, וצריך זמן לחזור

1457ולהשתדל מעות שיפרע לו). מ"א סקי"ד (דסתם הלואה ל' יום, אבל שאלה זמנו

1458לאלתר).

1459וכן הוא לקמן הל' הלואה סי"ז (ואם

1460הלוהו סתם בלא זמן, סתם הלואה היא ל' יום, ואינו יכול לתובעו קודם ל' יום).

1461[1748]

1462משנה קמח, א (שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני). אביי

1463שם (השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב), ופרש"י (הלויני משמע לזמן

1464מרובה, וקיי"ל במסכת מכות, סתם

1465הלואה ל' יום, ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי, כדי שלא ישכח). טור

1466ושו"ע סי"א (השואל דבר מחבירו, לא יאמר לו הלויני, דמשמע לזמן

1467מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב, אלא יאמר לו

1468השאילני).

1469וראה גם לעיל סי' רמו ס"ה (הלוהו

1470לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום, שהיא נקראת הלואה), ולא התירו בשבת אלא שאלה,

1471שהיא לזמן מועט כמ"ש בסי' ש"ז).

1472[1749]

1473שם במשנה (וכן האשה מחבירתה ככרות). רמב"ם פכ"ג הי"ב (אבל לשאול

1474ולהשאיל מותר. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני).

1475[1750]

1476רשב"א שם (הצריכוהו לומר כאן השאילני, שאע"פ שאינו חוזר בעין, וכל שאינו

1477חוזר בעין לא שייך ביה לשון השאלה אלא לשון הלואה, הכי קאמר ליה, הריני מחזיר לך

1478כל זמן שתרצה כמו שאלה).

1479[1751]

1480רב יהודה אמר שמואל קמט, א (בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום ... לווין

1481ופורעין ביום טוב). תוס' ב"מ עה, א ד"ה ומשום (אסור לומר לחבירו לשון

1482הלואה ופריעה, אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה). שו"ת הריב"ש סי' קנו (כי

1483היכי דגזרו בהלואה שמא יכתוב, הכי נמי גזרו בפריעת החוב). רמ"א סי"א (כשם

1484שאין לוין בשבת, כך אין פורעין בשבת). מ"א סקט"ו (ז"ל הריב"ש

1485אסור לפדות הבן, דלא יהא אלא פורע חובו שאסור, כדאמרינן משום לוים ופורעין ביום

1486טוב עכ"ל, והתוס' פרק ה' דב"מ כתבו דאסור לומר לשון הלואה ופריעה, אלא לשון

1487שאלה וחזרה עכ"ל).

1488[1752]

1489ר"ן (סג, א) ד"ה אבל (וכתבו בתוס', שבלשון לעז שאין חלוק בין השאילני

1490להלויני, צריך שיאמר תן לי וכיוצא בו). סמ"ג ל"ת סה כב, ג (אומר רבינו

1491יצחק כי בלשונינו אין חילוק בין משמעות שאלה להלואה, לפיכך לא יזכיר אלא לשון

1492מסירה או נתינה). שו"ע סי"א (ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני

1493להשאילני, צריך שיאמר תן לי).

1494[1753]

1495ט"ז סק"ט (נראה דמותר גם כן לסיים ואחזיר ואתן לך).

1496[1754]

1497מ"א סקי"ד (ואם כן, במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר, כמו שנוהגין

1498במדינתינו, רשאי לומר הלויני).

1499[1755]

1500משנה קמח, א (ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר שבת).

1501רמ"א סי"א (וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו, יניח משכון אצלו).

1502[1756]

1503הרשב"א בעבודת הקדש בית המועד ש"ב סי' ה (ויראה לי, כשמניחו אצלו, לא

1504יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון, שזה כמעשהו בחול ואסור). ארחות חיים הל' שבת אות

1505קפא (וכתב הרשב"א ז"ל, יראה שמניחו אצלו סתם, אבל לא יאמר לו הילך טליתי

1506אצלך, שזהו כמעשהו בחול ואסור). רמ"א שם (אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי

1507כעובדא דחול).

1508[1757]

1509מ"א סקי"ד (ומשמע בגמרא, דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת, אבל דבר

1510שאינו צורך שבת אסור להניח משכון). והיינו במשנה קמח, א (שואל אדם מחבירו כדי יין

1511וכדי שמן ... וכן האשה מחבירתה ככרות, ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו).

1512[1758]

1513סעיף ד (אסור לקנות ... בשבת גזירה שמא יכתוב ... ואפילו

1514צריך ליקח מאכלים לשבת לא יאמר

1515מכור לי אלא תן לי, כמ"ש בסי' שכ"ג). והיינו שההיתר בקניה

1516הוא בשני תנאים: (א) "צריך ליקח מאכלים לשבת". (ב) "לא

1517יאמר מכור לי אלא תן לי".

1518וכיון שמשכון "דומה למקנה קנין

1519בשבת", לכן התירוהו גם בשני התנאים: (א) "ויניחנו בסתם ולא

1520יאמר לו הילך משכון". (ב) "בשואל מיני מאכל ומשקה שהם צורך השבת, לכן התירו

1521להניח משכון".

1522אבל בנכרי שמלוה לישראל ולוקח משכון,

1523אין להתיר מטעם זה, כדלעיל סי' רמו ס"ה (ואסור ליתן משכון

1524בשבת). ויתירה מזו, אף אם מסר לו המשכון בערב שבת, אסור לפעמים משום

1525מראית העין, כדלעיל שם (אם מכר לו אפילו בערב שבת ... או שנתנו לו למשכון ... צריך

1526שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה

1527אותו יוצא מבית ישראל שהישראל ... משכנו ... ויחשדהו שעשה כן בשבת).

1528אמנם במשכון שהוא מלבוש התירו, כדלקמן

1529סי' שכה ס"ה (מותר להחליף משכון לנכרי בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו הנכרי דרך

1530מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבשו בשבת.

1531ואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון, מותר גם כן. ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב שהנכרי

1532יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי שלא יהא נראה כנושא ונותן).

1533[1759]

1534גמרא קמט, א (גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות), ופרש"י (של מקח וממכר). רש"י

1535קטז ב ד"ה שטרי הדיוטות (כגון של חשבונות). תוס' שם ד"ה וכל שכן (ונראה

1536לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן ... וכן משמע בירושלמי

1537(פט"ז ה"א) דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות, שאם

1538אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי, משמע דווקא כעין

1539חובות ושטרות קאמר). רא"ש פכ"ג סי' א (פר"י היינו שטרי מקח וממכר

1540ושטרי חובות ומשכונות משום ממצוא חפצך ודבר דבר). טור ושו"ע סי"ג (שטרי

1541הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות ... אסור לקרותם). לבוש סי"ג (משום ממצוא

1542חפציך).

1543ומכל מקום לא התירו משום ענג שבת, כדלעיל

1544סי' שא קונטרס אחרון סק"ב (היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי

1545הדיוטות, כדפרש"י ורא"ש. עיין שם ברא"ש, דאיסור שטרי הדיוטות הוא

1546ממצוא חפצך).

1547ולפעמים חששו בהם אף

1548לשמא ימחוק, כדלקמן סעיף הבא (אם

1549הם בולטין אסור, אפילו לעיין בהם, גזרה שמא ימחוק מן האורחים), וסכ"ג (גזרה

1550שמא ימחוק ... לא שייך לגזור אלא בבעל הסעודה עצמו, שיש בידו למחוק ולגרוע מנין

1551הקרואים).

1552[1760]

1553רא"ש שם (ומסתברא לן דעיוני נמי אסור, דתניא בתוספתא (פי"ח ה"א) כתב

1554שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בהן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה

1555ז"ל). ר"ן שם סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב

1556אלא בקורא בפיו, דומיא דמונה בפיו דקתני אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא

1557איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו הכי אסור, דהא ההיא ברייתא

1558דמייתינן בשלהי שמעתין (קמט, א) דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור

1559לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו). טור ושו"ע שם (ואפילו לעיין

1560בהם בלא קריאה, אסור). ורמ"א סי"ב

1561(דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור).

1562וראה גם בהנסמן לקמן (הערה 1817).

1563ויש מי שמיקל בעיון בלא קריאה, כדלקמן

1564סכ"ה (כי יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה אף בכתבים האסורים לקרותם

1565לדברי הכל), ושם נסמן (הערה 1795).

1566[1761]

1567כדלעיל סי' שו סכ"א (מותר להרהר בעסקיו, אפילו היאך לעשות

1568מלאכות גמורות אחר השבת, שלא אסרו אלא דבור לבד, שנאמר ודבר דבר, דיבור אסור הרהור

1569מותר), ושם נסמן (הערה 1587).

1570[1762]

1571ס"ב (כשניכר הדבר שמתכוין לחפצים האסורים, כגון זה שהולך בשדהו, שמה

1572מבקש שם אם לא לראות מה היא צריכה. וכן ההולך על פתח המדינה ניכר הדבר שמתכוין כדי

1573להתקרב במרחץ הסמוך למדינה, שכן היה בימיהם שהמרחצאות היו סמוכים לפתח המדינה. וכן

1574אם מטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת לצאת בהם לדרך, והוא

1575בענין שניכר הדבר שמתכוין לכך).

1576ושם מיירי שההליכה במקום זה ניכרת שהיא

1577לחפצים האסורים. ומזה למדנו שכן הוא גם במעיין בשטרי הדיוטות. וראה כנישתא דבי רב.

1578אך יש דעה המתרת בעיון, כדלקמן

1579סכ"ה (יש מי שמיקל בעיון בלא קריאה, אף בכתבים האסורים לקרותם לדברי

1580הכל), ושם נסמן (הערה 1795).

1581[1763] סיכום ההלכות שיתבארו

1582בסעיפים שלפנינו:

1583קריאת

1584רשימת אורחים המזומנים לסעודה, אסורה משני טעמים:

1585(א)

1586גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, שאסורים בקריאה משום ממצוא חפצך.

1587(ב) שמא ימחוק מן האורחים.

1588(ג)

1589גזירת שמא יקראו בשטרי הדיוטות לא גזרו ברשימה החקוקה או בולטת על הכותל.

1590(ד)

1591גם לא גזרו על רשימת המשתתפים בסעודת מצוה, שהרי אינה ממצוא חפצך.

1592(ה)

1593גזירת שמא ימחוק לא גזרו באותיות החקוקים בחקיקה שוקעת על הכותל.

1594(ו)

1595גזרו רק בקריאת בעל הבית, כיון שיש בידו למחוק, ולא בקריאת השמש.

1596(ז)

1597לא חלים כשהשמש קורא הסכמות, חרמות והזכרת נשמות.

1598[1764]

1599משנה קמח, ב (מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב), ופרש"י

1600(אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי, כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו

1601כתב בשבת). אביי קמט, א (גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות). טור ושו"ע סי"ב

1602(זימן אורחים והכין להם מיני מגדים, וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור

1603לקרותו בשבת ... משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות).

1604ומ"ש כאן "שמות האורחים ...

1605או שכתב שמות המינים שהכין להם", היינו שכל אחד מהם אסור. הוא כמבואר באליה

1606רבה ס"ק לא (וכתב מג"א [סי' שכג סק"ה] משמע דאם כתב שם האיש לבדו

1607מותר, דלא איקרי שטר הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזה ענין ע"כ. ולא נהירא ...

1608ועוד, דלא עדיף מכתב זה צורה פלוני בסעיף ט"ו), והיא ההלכה דלקמן סכ"ט (כותל

1609או וילון שיש בו צורות ... וכתוב תחתיהם זו צורת חיה פלונית וזה דיוקן פלוני, אסור

1610לקרות כתב זה בשבת, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות). וראה כנישתא דבי

1611רב.

1612[1765]

1613כנסמן לעיל (הערה 1760).

1614[1766]

1615גמרא קמט, א (דחייק אטבלא ואפינקס ... למ"ד שמא יקרא חיישינן ... תניא מונה

1616אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם, מכתב שעל גבי הכותל, אבל

1617לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס), ופרש"י (דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל טבלא

1618ופינקס מיחלף). טור ושו"ע סי"ב (אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר. אבל

1619בטבלא ופנקס, אפילו אם הוא חקוק אסור לקרותו).

1620[1767]

1621רש"י שם ד"ה דחייק (בסכין בתוך העץ בטבלא, שאין נוחה למחוק ואדהכי מדכר,

1622וליכא למיחש למחוק). טור ושו"ע סי"ב (אבל אם חקק בכותל חקיקה

1623שוקעת, מותר). מ"א

1624סקי"ז (אבל בולטת אסור, דגזרינן שמא ימחוק).

1625[1768]

1626כנסמן לעיל (הערה 1760).

1627[1769]

1628גמרא שם (רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק (מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם

1629ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש, רש"י) ... דכתב

1630אכותל ומידלי ... תניא לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפילו גבוה שתי קומות אפילו גבוה

1631שתי מרדעות אפילו עשרה בתים זה על גבי זה לא יקרא). טור ושו"ע שם (אפילו אם

1632הוא כתוב על גבי כותל גבוה הרבה). מ"א שם (ואפילו גבוה הרבה, דלא פלוג,

1633כמ"ש סי' ער"ה).

1634[1770]

1635סעיף ב (אפילו אם הנר קבוע בחור שבכותל, שאינו יכול להטותו, ואפילו הוא

1636גבוה עשר קומות, שאינו יכול ליגע אליו כלל, ואפילו הוא סגור בעששית, אסור בכל ענין.

1637שלא חלקו חכמים בדבר, שהנר שאסרו להשתמש לאורו תשמיש שצריך עיון אסרוהו בכל ענין),

1638ושם נסמן (הערה טו והערה יז).

1639וכן הוא לעיל סי' שב סכ"ד (ואף

1640אם הוא קבוע ומחוברת בכותל, אסור, שלא חלקו חכמים בגזרתם).

1641[1771]

1642גמרא שם (איכא בינייהו דכתב (בדיו, רש"י) אכותל ומידלי, למאן דאמר ... שמא

1643יקרא חיישינן). שו"ע שם (כתב בכתב ... אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב על

1644גבי כותל גבוה הרבה). ב"ח ד"ה זימן (ודוקא בדאיכא תרתי, חדא דכותל הוא

1645קבוע ושטרא מיטלטל, אידך דבכותל הוא חקוק ובשטרא מיכתב בדיו, אבל טבלא ופנקס אפילו

1646הוא חקוק, מכל מקום כיון דמיטלטל מחלף בשטרא, אי נמי בכותל ומיכתב, אע"ג

1647דכותל קבוע, מכל מקום כיון דמיכתב אתי למחלף בשטרא דמיכתב ואסור).

1648[1772] ב"ח (ומה שנוהגין שהשמש קורא

1649לסעודה מתוך הכתב, הוא איסור גמור, שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש).

1650[1773]

1651מ"א ס"ק טז (ואני אומר, מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה שרי,

1652כמ"ש סימן ש"ו ס"ו, ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה, כל שכן

1653הכא, דהיא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות, דשרי בשל מצוה).

1654[1774]

1655כדלעיל סכ"א (שטרי הדיוטות ... אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך).

1656[1775]

1657כדלעיל סי' שו ס"ה (התירו לצורך מצוה, שנאמר חפצך, חפציך

1658אסורים חפצי שמים מותרים).

1659[1776] וכדלעיל סעיף הקודם,

1660שבמקום שאינה חקיקה שוקעת אסרו אף משום "גזרה שמא ימחוק מן האורחים".

1661[1777]

1662ב"ח ד"ה זימן (נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבעל הבית אבל לא

1663לשמש ... דהשמש יכול למנות מתוך הכתב, דאין בידו למחוק). הובא במ"א שם (כתב

1664ב"ח, מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב, אסור, נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש

1665אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא).

1666[1778]

1667כדלעיל סי' שו ס"ה (כל דבר שהוא משום שבות לא התירו לצורך

1668מצוה). וכ"כ הפמ"ג בא"א סקט"ז (ומשום הכי בעל

1669הבית אסור, זימן "אורחים" דהוה סעודת מצוה (בבאו מן השדה), דלא התירו

1670שבות במצוה).

1671[1779]

1672כדאמרינן קכז, א (גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש ... יותר מהשכמת בית המדרש ...

1673מהקבלת פני שכינה).

1674[1780] עפ"י תולדות כו, כו.

1675[1781] תרומת הדשן סי' עב (אמנם

1676אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו, אבל לא נתארחו אצלו, כה"ג אין לנו ראיה

1677להקל, דהתם אאורחים שבאו מן השדה לביתו קאי). רמ"א סי' שלג ס"א (ולא

1678מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו ... אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי

1679אורחים, ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות).

1680[1782]

1681סעיף ו (בכל מקום שהתירו איזה דבר לצורך מצוה, מותר גם כן לצורך אורחים.

1682ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת ...

1683אבל כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח, וסעודת הרשות היא).

1684וראה גם לקמן סי' תקי ס"כ (שהאורחים הן מאותה העיר, שאין כאן מצות הכנסת

1685אורחים). סי' תקטו סוף ס"א (אם האורחין הן מעיר אחרת, שיש כאן מצות הכנסת

1686אורחים).

1687[1783]

1688ב"ח שם (מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא

1689מוחרם מפי בית דין על דבר חובותיו, ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות, יש ליישב ...

1690דדבר זה נוגע לרבים, וכבר התירו לפקח על עסקי רבים בשבת ... ועל כן נראה דאין כח

1691לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים). הובא באליה זוטא סקי"ד.

1692וגם כאן אין לאסור משום גזרה שמא ימחוק,

1693כי "השמש אין בידו לגרוע".

1694[1784]

1695סעיף יב (מותר לפקח על עסקי רבים בשבת ... ואין בזה משום ממצוא חפצך

1696ודבר דבר, שצרכי רבים הם כמו חפצי שמים).

1697[1785] אף שאסר בזה בשיירי כנסת

1698הגדולה הגב"י ס"ק ח (מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו תוך שנה לומר להם

1699השכבות והש"ץ קורא מתוך הכתב ואומר ההשכבות ... איסור גמור הוא).

1700הנה על פי לימוד הזכות הנ"ל של

1701המ"א, יש להתיר גם כאן משום מצוה, שהרי בעת אמירת ההשכבות

1702נודרין לצדקה.

1703וכן מסיק בשערי אפרים שער י סל"ג, בפתחי

1704שערים שם (למ״ש המג״א הטעם דלא גזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות משום דמצוה היא, והוה

1705ליה כחשבונות של מצוה דשרי, אם כן הכא נמי יש לומר דהוה ליה צורך מצוה, דהא נודרים

1706צדקה בעדם).

1707וראה כנישתא דבי רב.

1708[1786]

1709סי"ד (מותר לפסוק צדקה לעניים, שדבור של מצוה הוא), וסט"ו (שנוהגין לומר

1710לקורא בתורה מי שבירך והוא נודר לצדקה ... מפני שמותר לפסוק צדקה בשבת).

1711[1787]

1712רש"י קטז, ב ד"ה שטרי הדיוטות (כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא

1713חפץ). הרא"ש פכ"ג סי' א (מסתברא הוא הדין בכל אגרות רשות. ומצינא לפלוגי,

1714דוקא בהני שייך למיגזר טפי לפי שהן מענין חשבונות וצרכיו, ודמי לשטרי הדיוטות טפי

1715מאיגרי הרשות שהן דברי שלומות ואין בהן צורך. אבל מדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה

1716ותחת הדיוקנאות שאין בהן צורך כלל, ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, נראה דהוא

1717הדין אגרות הרשות. והביא ה"ר יונה ז"ל ראיה ... ודאי אגרות הרשות בשטרי

1718הדיוטות מיחלפי). רשב"א קמט, א (ולענין קריאה באגרות שלום בשבת, אסור, גזירה

1719משום קריאה בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרות של מקח וממכר, וכל שכן לדברי רש"י

1720ז"ל שפירש שטרי הדיוטות אגרות שלום). טור ושו"ע סי"ג (שטרי

1721הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם).

1722[1788]

1723כנסמן לעיל (הערה 1760).

1724[1789]

1725כמובא לעיל מרש"י (איגרות השלוחות למצא חפץ).

1726[1790]

1727אור זרוע ח"ב סי' ב (נראה בעיני שאסור לקרות אפילו בכתב שיש לו בבית שהובא לו

1728מערב שבת. ואפילו כתוב בו מדברים המותרים בשבת, כגון לשדך לתינוקת ליארס ותינוק

1729ללמדו ספר, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות). הובא בהגהות מיימוניות פכ"ג אות ט.

1730[1791]

1731תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (פירש בקונטרס איגרות, ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב

1732ואיגרות השלוחים ממקום למקום). רמב"ן קנא, א ד"ה הא (דמשום שטרי הדיוטות

1733ליכא באגרות שלום). הובא בר"ן סד, ב סוד"ה תנו. ראבי"ה סי' תשדמ (ואין

1734אסור לקרות בו, כדאמרינן בפרק שואל, שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ומשמע שאסור לקרות בם.

1735דהני מילי שטר חוב, ומונה אדם את אורחיו דומה נמי לשטרי חוב, שדעתו לכתוב למנותם,

1736הילכך גזרו, אבל שאר כתבים לא). הובא בהגהות מיימוניות שם (וראב"ה כתב להיתר ...

1737הרא"ם הורה להיתר כדברי ראבי"ה), ובמרדכי רמז רנד, וביצה סי' תרסה.

1738[1792]

1739רבינו ירוחם ני"ב ח"ז עו, ג (מי ששולח אגרת בשבת, נראה דמותר לקרותה,

1740דשמא יש בה דבר שצריך, ולא מיקרי שטרי הדיוטות, ויותר הן מרשות, וכן ראיתי לרבותי

1741נוהגין). טור (ומצאתי כתוב, מה שרגילין עתה שקורין בכתבים שהובאו בשבת, לפי שאין

1742יודעין למה הביאום, ושמא יש בהן צורך הגוף, ולא דמי לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך

1743הגוף כלל), ושו"ע סי"ד (לקרות באיגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב

1744בה, מותר). מ"א ס"ק יט (דשמא כתב בו דבר שצריך לו, ולא מקרי שטרי

1745הדיוטות (ב"י רי"ו)).

1746[1793]

1747ב"י סוד"ה ומ"ש רבינו ראיתי (ולענין הלכה נראה, שמאחר שאינו אלא

1748איסורא דרבנן, כדאי הם המתירין לסמוך עליהם לקרותם, אם אינו יודע מה כתוב בהם).

1749[1794]

1750ב"י שם (ולא יקרא בפיו אלא יעיין בהם, לחוש לדברי האומרים כן). שו"ע שם

1751(ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה).

1752[1795]

1753ראבי"ה שם (ובשם רבינו שמואל שמעתי שיש חילוק בין קריאה בפה לראיה בעלמא).

1754הובא באור זרוע ח"ב הל' יום טוב סי' שנח. הגהות מיימוניות שם (אבל יכול

1755להניחו ביד נכרי וישראל מעיין בו, ולא קריאה, דדיבור אסור הרהור מותר). ר"ן

1756סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו, דומיא

1757דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר, דהא איכא היכרא).

1758ודעה האוסרת נסמנה לעיל (הערה 1760).

1759[1796]

1760כי אין בה ההיתר דלעיל סכ"ה (ויש מתירין לקרות אגרת השלוחה לו שאינו

1761יודע מה כתוב בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו).

1762[1797]

1763תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (ולטלטלן ודאי שרי, דהא ראויין לצור על פי צלוחית).

1764וזה מועיל שלא יהי' עליו דין מוקצה, כדאמר

1765רב אויא מו, א (הואיל וחזיא לכסויי בה מנא).

1766המקומות שמועיל בהם מה שראוי לצור על פי

1767צלוחיתו, ושאין מועיל בהם, נתבארו לקמן סי' שח ס"ב (הערה כח).

1768[1798] תוכן והמשך ההלכה

1769שלפנינו:

1770(א)

1771נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל, אסור ליהנות ממנה בשבת, ובמוצאי שבת בכדי שיעשו, בין

1772לו בין לאחרים, ולכן נאסר משום מוקצה. משא"כ כאן שהביא האגרת מחוץ לתחום,

1773אסור רק למי שהובא בשבילו, ולא לאחרים, ולכן אין בו משום מוקצה (הערה 1800).

1774(ב)

1775נכרי שהביא מחוץ לתחום לצורך ישראל, אסור למי שהובא בשבילו, גזירה שמא יאמר לו

1776להביא (הערה 1803).

1777משא"כ באגרת שלא שייך לומר לו להביא, מותר אף למי שהובא בשבילו.

1778(ג)

1779אפילו היינו אומרים שגם כששולח על ידי נכרי שייך לגזור שמא יאמר לו הבא לי. מכל

1780מקום אינו אסור אלא למי שהובאה בשבילו, משא"כ כאן באגרת, שהובאה בשביל השולח,

1781ולא נאסר הנמען מלהשתמש בה (הערה 1806).

1782(ד)

1783אף אם שלחה בשבילו, שלכאורה הי' מקום לאסרה כמו בישראל השולח פירות על ידי נכרי

1784שיגיע בשבת לישראל, שאסור לו לאכלו בשבת, כיון שהשולח עשה בהם איסור בשבילו (הערה

17851807).

1786מכל מקום היינו דוקא בשולח פירות, שהנכרי הביאו כדי שיאכלם המקבל ויהי' לו מהם

1787הנאת הגוף. משא"כ באגרת אין קריאת האגרת נחשבת הנאת הגוף,

1788אם כן לא הביאה הנכרי בשביל המקבל, אלא בשליחות השולח.

1789(ה)

1790אף לדעת האוסרים אפילו בלי שנעשה איסור בשבילו, כגון ששלחו לפני השבת "ונתעכב

1791והביאם בשבת" (הערה 1807).

1792גם הם לא אסרו אלא בפירות, שהנכרי הביאו כדי שיאכלם המקבל, ויהי' לו מהם הנאת

1793הגוף. משא"כ באגרת, לא הביאה הנכרי בשביל המקבל, אלא בשליחות השולח.

1794[1799]

1795ראבי"ה סי' תשדמ (שאם הביא גוי מחוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביום טוב, שמותר

1796לקבלו ואינו מוקצה, ולא מיבעיא לישראל אחר, אלא [אפילו] לאותו שנשלח [לו] הכתב

1797מותר). הגהות מיימוניות הל' יום טוב פ"ב אות ל (למדנו שאין בו משום מוקצה

1798כיון שמותר לישראל אחר. ומכאן פסק ראבי"ה כתב הבא [ל]ישראל מחוץ לתחום בשבת,

1799מותר לקבלו ... ... וכן הורה מהר"ם), ומרדכי ביצה רמז תרסה (שאם הביא עכו"ם

1800חוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביום טוב, שמותר לקבלו, ואינו מוקצה, ולא מיבעיא לישראל

1801אחר, אלא אפילו לאותו ישראל שנשתלח לו הכתב מותר ... לשון אבי העזרי).

1802[1800]

1803סי"ד (וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא

1804בשבילו מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום).

1805וכן הוא לקמן סי' שכה סי"א (אף מי שהובא בשבילו מותר לו לטלטלו, כי אין לו דין

1806מוקצה הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו ביום).

1807[1801] שלא זו בלבד שאינה מוקצה

1808כנ"ל, אלא גם אין לאסרה מטעם שהנכרי הביאה מחוץ לתחום בשבילו.

1809[1802]

1810כדלעיל סכ"ה.

1811[1803]

1812כדלקמן סי' שכה סי"א (דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום ...

1813לישראל, אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי

1814להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד), וסי' תקטו סעי' יא

1815(נכרי שהביא לעיר דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה ... מחוץ לתחום ... הרי אסורין

1816באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו ... ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו),

1817וסי"ב (ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ

1818לתחום ביום טוב, כדי למהר אכילתו בלילה).

1819[1804]

1820הגהות מיימוניות שם (מותר לקבלו ולקרותו אפילו מי שהובא לו ... ומשום לך והבא ליכא

1821... וכן הורה מהר"ם). הובא במ"א סוף סק"כ.

1822ונתבאר טעם כעין זה (אף לגבי שולח

1823פירות), לקמן סי' תקטו סכ"ב (שהרי אין הנכרי מביא משלו, כדי שנגזור שמא יאמר לו

1824הבא לי מחוץ לתחום, אלא משל ישראל אחר הוא מביא, והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום

1825טוב מחוץ לתחום, שאין אדם חוטא ולא לו).

1826[1805] אפילו היינו אומרים שגם

1827כששולח על ידי נכרי שייך לגזור שמא יאמר לו הבא לי (דלא כבהערה הקודמת).

1828[1806]

1829טור בשם ר"ת (ור"ת היה אומר ... אפילו מי שנשלח לו יכול לקרותו, שהרי השולח

1830שלחו בשביל עצמו ולא בשביל אותו שהוא שלוח אליו).

1831[1807] סכ"ב (ישראל ששיגר דורון לחבירו על

1832ידי נכרי מערב יום טוב, והביא הנכרי את הדורון לחבירו ביום טוב מחוץ לתחום, אם ישראל

1833השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ

1834לתחום, הרי זה אסור באכילה למי שהובא בשבילו (ולאנשי ביתו), ולערב צריך להמתין בכדי

1835שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו).

1836אלא שלקמן שם לא נאסר אלא "אם ישראל

1837השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הנכרי ביום טוב חוץ

1838לתחום. אבל אם השולח לא ידע שילך הנכרי ביום טוב חוץ לתחום, שהיה לו שהות להגיע לשם

1839מבעוד יום, ונתעכב השליח בדרך והביא ביום טוב מחוץ לתחום, הרי זה מותר באכילה אף למי

1840שהובא בשבילו". והוא כפסק השו"ע שם, וט"ז ומ"א.

1841ואילו כאן נתבאר שאסור אף אם הנכרי

1842"נתעכב והביאם בשבת". והוא כדעת הרש"ל ביש"ש ביצה פ"ג

1843סוס"י ח (ואני אומר, דדוקא לדעת התוס', דסבירא להו הטעם שלא יאמר לחוד, אפשר

1844לחלוקי בהכי, אבל רש"י לא חייש להאי טעמא כלל, אלא כדי שלא יהנה מאיסור של

1845יום ... אם כן אין חילוק בין הביא הכותי, בין נתעכב השליח, סוף סוף נהנה מאיסור

1846תחומין שנעשה בשבילו), שהובא בט"ז שם ס"ק טו (ורש"ל כתב על זה, דזה

1847דוקא לדעת ר"ת ... אבל לרש"י ... אין חילוק בין הביא הכותי או נתעכב

1848השליח).

1849ואף שהט"ז תמה עליו שם ביותר (ותמהני

1850על גברא רבה דכוותיה ... ותמיהני איך לא הרגיש הרב רש"ל בזה).

1851מכל מקום נתבאר כאן, שאף לפי דעת

1852הרש"ל, יש להתיר כאן באגרת, מהטעמים המבוארים כאן.

1853[1808]

1854טעם זה הוא בעיקר לענין נר וכיו"ב שגוף הישראל נהנה ממלאכה זו בשעת עשיית

1855המלאכה, כדלעיל סי' רמח ס"ו (שאף על פי שהנכרי מתכוין כדי שיגיע לו טובה

1856מזה, מכל מקום כיון שעכשיו בשעת עשיית המלאכה יש לישראל הנאה ממנה, הרי היא נעשית

1857בשבילו יותר מבשביל הנכרי, שהנכרי גם כן מתכוין בשביל הישראל, אלא שעושה כן בעד

1858השכר שיתן לו).

1859סי' רנב ס"י (שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא

1860שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה

1861כלל בשבת). סי' רעו ס"א (שהואיל וגוף הישראל יהא נהנה בשבת מגוף המלאכה, הרי עיקר המלאכה

1862נעשית בשבת בשבילו, שהרי הנכרי אינו נהנה מגוף המלאכה אלא משכרה, והוא מתכוין בעשיית

1863גוף המלאכה בשבת בשביל שיהנה הישראל ממנה בשבת, נמצא שעשיית מלאכת השבת היא בשבילו

1864כשיהנה ממנה בשבת).

1865משא"כ בכלי שסיים לעשותו בשבת

1866נתבאר לעיל סי' רנב סי"א (נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות, שקיבל מערב שבת

1867וקצץ לו שכר, מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה ... ויש אוסרים ...

1868כדי שלא יהנה ממלאכת שבת).

1869וכאן לענין המביא פירות מסתפק המ"א

1870סי' תקטו ס"ק ג (אפשר דמיני מאכל דמי לנר [שנתבאר לעיל סי' רעו ס"א

1871שאסור להשתמש בו], וצ"ע דיש לומר דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו, דמחר בא

1872ואיננו, משא"כ מיני מאכל). והיינו דאפשר שמטעם זה דמי מיני מאכל לדין נכרי

1873שעשה כלי לישראל בקבלנות. ו"אפשר שמיני מאכל דמי לנר" כיון שהישראל יאכל

1874פירות אלו בשבת.

1875וכן הובא ספק זה לקמן שם סכ"א (יש להסתפק ... אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי

1876מערב שבת שיעשה לו מנעלים).

1877ולעיל סי' רנב בקונטרס אחרון סוף ס"ק

1878ז (או גבי מאכלים אם דמו למנעלים, כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ו).

1879[1809]

1880מהר"מ מינץ בתשובה סי' קיז (ועתה באתי לפרש הטעם האוסרים, כדאיתא במסכת שבת,

1881ד' הוצאות והכנסות דפטורים כגון זה עוקר וזה מניח. ואיתא שם, אפילו עקירה או הנחה

1882דלית ביה פשיטת יד, פטור אבל אסור. ולכך כשבא השליח עם הכתבים לבית יודי, חיישינן

1883שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היודי הכתבים מידו, והוי חצי מלאכה, דזה עוקר וזה

1884מניח, לכן צריך הגוי להניחם על הארץ או על השולחן, כדי שיעשה הגוי גם כן הנחה).

1885הובא בט"ז סקי"ב (המנהג שהעכו"ם המביא הכתב מניחה על הקרקע תחלה.

1886ומהר"מ מינץ בתשובה סימן קי"ז נתן טעם, דלא יעשה ישראל המקבל הכתב גמר

1887הוצאה מרשות לרשות, דהיינו העכו"ם עושה עקירה וישראל הנחה), ומ"א

1888סק"כ.

1889[1810] כדלקמן סי' שמה סי"א

1890(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא

1891כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות

1892הרבים גמורה).

1893[1811]

1894ס"ב (לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד,

1895אלא הנכרי יטול מידו, שאז הנכרי הוא העושה העקירה), וסט"ז (נהגו

1896העולם היתר ... לומר לנכרי ... דרך כרמלית ... וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד

1897הנכרי וגם שלא ליקח מידו), ומציין למהר"ם מינץ ולמ"א

1898הנ"ל.

1899ואף שכתב הט"ז שם (ואין זה נראה

1900לי, דברשות הרבים דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אף על פי שאין עושה אלא

1901עקירה לחוד או הנחה לחוד, אבל בכרמלית אין איסור בזה).

1902קיי"ל כדעת מהר"ם מינץ

1903והמ"א שאסרו בכל אופן. והטעם נתבאר לקמן סי' שנב ס"ב (ולא אמרו שבכרמלית

1904לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא

1905דומה למלאכה, גזרו אף בכרמלית).

1906[1812]

1907עצם ההלכה שכל מה שאסור לעיין בו אסור גם לטלטלו, הוא בגטין ס,

1908א (האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה ... לטלטולי נמי אסור ...

1909ספרי דאגדתא). תוס' קטז, א ד"ה כך אין מצילין אותן (אסור לטלטלן). וכן הוא

1910לקמן סי' שלד סי"ב (אפילו בחול אסור לקרות בהם ... אסורים בטלטול).

1911וכאן בכתב שבחול מותר לקרוא בו, ורק

1912בשבת אסור, נתבאר ברא"ש גיטין פ"ח סי' ב (ואף על פי שרגילין לטלטל

1913איגרת בשבת, היינו משום דחזי לצור על פי צלוחיתו, אבל גט מקצה ליה, ודמי לספרא

1914דאגדתא דאסור לטלטולי לעיל בפ' הניזקין (ס, א), ושטרי הדיוטות דאמרו אין קורין בהן,

1915אף לטלטלן אסור, אם מקפיד עליהן לצור על פי צלוחיתו). הובא במ"א ס"ק כ (ובגיטין

1916רפ"ח כתב הרא"ש, דאם מקפיד על איגרת לצור על פי צלוחיתו, אסור לטלטלו,

1917עמ"ש סי' ש"ח).

1918והוא כמו נייר חלק העומד לכתיבה, שיתבאר

1919לקמן סי' שח ס"ו (נייר חלק העומד לכתיבה, הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד

1920עליו שלא להשתמש עליו שום תשמיש שלא יתלכלך. ועוד, שכיון שמקפיד עליו שלא להשתמש

1921בו אין עליו תורת כלי כלל).

1922וכאן שייך רק הטעם הראשון דלקמן שם

1923(מוקצה מחמת כיס), ולא הטעם השני (אין עליו תורת כלי), שהרי שטרי הדיוטות יש עליהם

1924תורת כלי.

1925וראה כנישתא דבי רב.

1926[1813]

1927גיטין עז, ב (ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא, ולא הספיק

1928למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו זילו אמרו ליה ליקניה

1929ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה).

1930ופרש"י (ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה). רא"ש שם (פירש רש"י,

1931ואסור לטלטל הגט ולמוסרו לה. ואף על פי שרגילין לטלטל איגרת בשבת, היינו משום דחזי

1932לצור על פי צלוחיתו, אבל גט מקצה ליה).

1933[1814]

1934סעיף ז (אין מגרשין בשבת. ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי,

1935ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם, אם הגט ברשותו, יקנה לה אותו, ותזכה בו ובגט

1936שבתוכו).

1937[1815]

1938רשב"א גיטין עז, ב ד"ה ותיזיל (גט קודם נתינה אינו ראוי לצור על פי

1939צלוחיתו, דלגירושין קאי). עולת שבת סי' שח סקי"ג (וכל זה מיירי בגט שעדיין לא

1940ניתן לאשה ומזומן ליתן, שאינו ראוי לצור על פי צלוחית. אבל אם כבר קיבלה האשה את

1941הגט, שראוי לצור על פי צלוחית, מותר בטלטול. וכן כתב הרשב"א בחדושי גיטין).

1942[1816]

1943ברייתא קמט, א (כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות (כגון בני אדם המציירים בכותל

1944חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה

1945זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית, רש"י), אסור לקרותו בשבת (שמא

1946יקרא בשטרי הדיוטות, רש"י)). טור ושו"ע סט"ו (כותל או וילון שיש בו

1947צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית,

1948וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת).

1949והיינו אף אם מתענג בקריאתו, כדלעיל סי'

1950שא בקונטרס אחרון סק"ב (שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך

1951חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת

1952כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים

1953היוצאים מפסוק זה אם תשיב כו', אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג, פשיטא דלא

1954דחינן להו משום מצות ענג, שהיא מצוה הבאה בעבירה).

1955ולענין קריאת הכיתוב שתחת שלטים

1956בזמנינו, ראה שמירת שבת כהלכתה פכ"ט סמ"ז והערה קיז.

1957[1817]

1958רא"ש שם (ומסתברא לן דעיוני נמי אסור, דתניא בתוספתא (פי"ח ה"א)

1959כתב שתחת הצורה ודיוקנאות אסור להסתכל בהן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה

1960ז"ל). ר"ן סג, א (וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא

1961בקורא בפיו, דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר, דהא

1962איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו הכי אסור, דהא ההיא ברייתא

1963דמייתינן בשלהי שמעתין דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת,

1964תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו).

1965וראה גם לעיל (הערה 1760).

1966[1818] בסעיף שלפנינו ושלאחריו

1967נתבארו דיני כמה סוגי ספרות:

1968(א)

1969ספרות הסטוריה כללית, אסורה בשבת משום גזרת שטרי הדיוטות.

1970(ב)

1971ספרות יפה, אסורה בשבת משום גזרת שטרי הדיוטות, ובחול – משום מושב לצים.

1972(ג) ספרות רומנטית, אסורה בשבת משום גזרת שטרי

1973הדיוטות, ובחול – משום שמגרה היצר.

1974(ד)

1975ספרות חנוכית, מותרת אף בשבת.

1976(ה)

1977ספרות מדעית, בשבת יש אוסרים משום גזרת שטרי הדיוטות, ויש מתירים.

1978[1819]

1979תוס' קטז, ב ד"ה וכל שכן (אותן מלחמות הכתובין בלע"ז, נראה לרבינו יהודה

1980דאסור לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפרק שואל (קמט, א) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות

1981אסור לקרות בהן בשבת). שו"ע סט"ז (ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת).

1982[1820]

1983רא"ש פכ"ג סי' א (והלין דכתבין מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק,

1984אסור לקרותן בשבת ... עד כאן דברי ה"ר יונה ז"ל). שו"ע שם (מליצות

1985ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל ... אסור לקרות בהם בשבת).

1986ספר מחברות עמנואל, לעמנואל הרומי

1987ב"ר שלמה, הוא פרקים במליצה וחרוזים ושירים. ויש בהם גם דברי חשק.

1988[1821]

1989תוס' שם (דאסור לעיין בהן).

1990[1822]

1991תוס' שם (ואפילו בחול לא ידע רבינו יהודה מי התיר, דהוה ליה כמושב לצים).

1992רא"ש שם (ואף בחול לא ידענא מי התירו, שהרי נאמר ובמושב לצים לא ישב. עד כאן

1993דברי ה"ר יונה ז"ל). שו"ע שם (ואף בחול אסור משום מושב לצים).

1994וכן הוא לעיל ס"ב (משום מושב

1995לצים), ושם נסמן (הערה 1663).

1996וכדתנן אבות פ"ג מ"ב (שנים

1997שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים

1998לא ישב); וכאן אסרו גם ביושב וקורא לבדו.

1999וכן הוא לקמן הל' תלמוד תורה פ"ג

2000ה"ו (וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו הכתוב אומר כי את דבר ה' בזה

2001וגו', כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי

2002תורה, ולכך כששנים יושבים יחד ואין ביניהם דברי תורה נקרא מושבם ביחד מושב לצים

2003שנאמר בכתוב ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו). תניא פ"א (כל שאפשר לו

2004לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו').

2005[1823]

2006ב"ח סוף הסי' (נראה לפע"ד דלשון הפוסקים לא משמע הכי, אלא כל שטרי

2007הדיוטות ומלחמות, אפילו כתובים בלשון הקדש אסור לקרות בהן). ט"ז סקי"ג (הלשון

2008בעצמו אין בו קדושה ... ותו דאכתי לא יצאנו מן מושב לצים, אף על פי שכתובים בלשון

2009הקודש, שזכרו התוס' במלחמות, דבליצנות אין חילוק בלשון. וכבר חלק מו"ח

2010ז"ל על זה, וכן עיקר).

2011[1824]

2012שו"ע שם (ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין

2013צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים).

2014[1825] עיקרו – תולדות ימי ישראל

2015בתקופת חורבן בית שני, וקורות העמים הקדמונים.

2016[1826]

2017ב"ח שם (ספר יוסיפון וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן וכיוצא בהן, דיש ללמוד

2018מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים, אפילו העתיקם ללשון לעז, מותר לקרות בהן).

2019וראה לקוטי שיחות חכ"ג ע' 345

2020(בנוגע לסמכות היוסיפון ודייקנותו בכיו"ב – שרבים ערערו על זה, אף "שיש

2021בו עניני מוסר ויראת שמים" (שו"ע אדה"ז סי' ש"ז ס"ל) –

2022כן לא ראיתי מוזכר בתור רבי יוסף).

2023[1827]

2024רמב"ם בפירוש המשנה פכ"ג משנה ב (שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור

2025לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע). הובא במ"מ

2026פכ"ג הי"ט. בעל המאור מג, א ד"ה והא (מאחר שפשט מנהג הראשונים שהיו

2027נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו אנו היום למנוע עצמנו לקרוא בכל

2028כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה). ב"י ד"ה כתב שתחת הצורה (משמע

2029דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין, אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה).

2030שו"ע סי"ז (אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה, ואפילו בספרי

2031חכמות אסור).

2032[1828]

2033ב"י סוף סי' שח ד"ה כתב הרשב"א (לדעת הרמב"ם שכתבתי בסימן

2034ש"ז שאסור לקרות בשבת בשום ספר זולת ספרי הנבואות ופירושיהן, אפשר דלטלטלן

2035נמי אסור).

2036[1829]

2037שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשעב (שמותר ... כאחד מספרי החכמה), וח"ז

2038סי' רפח (עוד נשאל אם מותר לטלטל ולקרות בספרי רפואות בשבת. והשיב שמותר לקרות

2039ומטלטלין אותם, מפני שהן ספרי חכמה. וכך הורה הרמב"ן ז"ל. ומה ש[אס]רו

2040רז"ל לקרות בשטרי הדיוטות בשבת, לא דמי להא). אגור סי' תקח (הרשב"א התיר

2041לקרא בשבת בספרי רפואות, מפני שחכמה היא, ולא דמי לשטרי הדיוטות, וכן הורה

2042הרמב"ן בתשובות). שו"ע שם (ויש מי שמתיר).

2043[1830] דרכי משה ס"ק ח (נוהגין

2044גם כן לקרות בספרי החכמות בשבת). לבוש סי"ז (וכן נוהגין).

2045[1831]

2046רשב"א שם (השיב עוד שמותר בשבת להביט באשטורל"ב, דכלי הוא. וכל כלי מותר

2047לצורך גופו, ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור. וכל שכן שאין אלא כאחד מספרי החכמה, דמה

2048הפרש יש בין כתוב רשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. ואי משום גזרת סילוק

2049הלוחות וחזרתן, מאן לימא לן שיהא אסור ... אם היה רפוי מותר). שו"ע סי"ז

2050(וע"פ סברתו מותר להביט כה באצטרלו"ב בשבת). רמ"א שם (ולהפכה

2051ולטלטלה). מ"א ס"ק כה (באצטרול"ב, היינו כלי של החוזים בכוכבים).

2052שו"ע סי' שח ס"נ (הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי

2053החכמות). מ"א שם ס"ק עו (האצטרלוי"ב, הוא כלי שחוזין בו הכוכבים,

2054ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן, דמאן לימא לן שהוא אסור, דמאי שנא ממטה רפויה

2055בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב)).

2056[1832]

2057סעיף כא (אבל אם אינו מהדקו כלל אלא מניחו רפוי לגמרי מותר. והוא שדרכו של כלי

2058להיות כך רפוי לעולם).

2059[1833]

2060סנהדרין קא, א (אין שואלין בדבר שדים בשבת (שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין

2061במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך, רש"י). רבי

2062יוסי אומר אף בחול אסור. אמר רב הונא (אין) הלכה כר' יוסי. ואף רבי יוסי לא אמרה

2063אלא משום סכנה, כי הא דרב יצחק בר יוסף, דאיבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא, פקע ארזא

2064ופלטיה), ופרש"י (היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו

2065הארז). רא"ש סנהדרין פ"ז סי' ח (ומיהו אין ראיה מההיא דלקמן אלא לשאול

2066בהן להגיד על הגניבה וכיוצא בזה, אבל לעשות מעשה ... לא). טור יו"ד סי' קעט (וא"א

2067הרא"ש ז"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה, שאינו עושה מעשה, אבל לעשות

2068על ידן מעשה היה מסתפק), ושו"ע שם סט"ז (מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר

2069לישאל בהם על הגניבה), וש"ך סק"כ (וכיוצא בזה, מפני שאינו עושה מעשה).

2070וראה כנישתא דבי רב.

2071[1834]

2072רבינו ירוחם ני"ב ח"ט עט, ג (לשאל מן השד בשבת משום רפואה, כל דבר שמותר

2073לעשותו בחול מדבר זה מותר לעשותו בשבת). מ"א סקכ"ו (נראה לי דדקדק משום

2074רפואה, משום דגרסינן בחלק אין שואלים מן השד בשבת (פרש"י כשאובדין שום דבר

2075שואלין במעשי שדים והם מגידים להם אסור בשבת משום ממצוא חפציך) ... אלא אם כן משום

2076רפואה כמ"ש סי' ש"ו ס"ז עיי"ש), והוא האמור לעיל סי' שו סי"ח

2077(ומותר למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו, וללחוש על המדידה, כמו שנוהגות הנשים,

2078מפני שהיא מדידה של מצוה).

2079[1835]

2080בשו"ע הב"י ונו"כ שם לא מצינו בזה.

2081[1836]

2082ברייתא סנהדרין קא, א (ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת).

2083ופירוש הלכה זו, כמבואר בשו"ע

2084יו"ד סי' קעט ס"ו (מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת), ופירש

2085בש"ך שם ס"ק ח (דאסור להרבות בשיחה כמ"ש בא"ח סי' ש"ז).

2086ובאליה זוטא סי' שכח ס"ק כז (ומשמע לפי זה דפירשו הש"ס

2087לוחשין וכו' שאין בו איסור שיחה בטילה). ועל זה כותב כאן, שהחידוש הוא, שאין בהם

2088משום ודבר דבר.

2089וזהו גם פירוש הדברים בראבי"ה סי'

2090רב (נראה לי שמותר ללחוש על דבר עין הרע בשבת). טור סי' שו (ולחש שמלחשים על כאב

2091הראש, שלוקחין אזורו ומודדין בו ג' אמות ג' פעמים ואומר הלחש על המדידה, אבי העזרי

2092התירו), ושו"ע שם ס"ז (ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו, כמו

2093שנוהגים הנשים, מותר).

2094וכן הוא לעיל סי' שו סי"ח (ומותר

2095למדוד האזור של מי שכואב לו ראשו וללחוש על המדידה, כמו שנוהגות הנשים, מפני שהיא

2096מדידה של מצוה, ומשום הלחש אין איסור כמ"ש בסי' ש"ז).

2097ואף שהרפואה אסורה בשבת, כדלקמן סי' שכח

2098ס"א (כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום גזרה שמא

2099ישחוק סממנים לרפואה). מכל מקום לא נאסר הלחש משום רפואה.

2100*

2101בברייתא זו יש פירוש נוסף, דמיירי שעדיין

2102לא נשכו, ולוחשין עליהם שלא יזיקו, וכדלקמן סי' שכח ס"נ (לוחשין

2103על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום

2104צידה), ושם נסמן.

2105[1837] עיקר היתר לקרוא נכרי

2106למקום היזק, ולומר לו כל המכבה אינו מפסיד, נאמר לענין דליקה, בגמרא קכא, א (אמר

2107ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד), ונפסק לקמן סי' שלד סכ"ז (בדליקה

2108התירו לומר בפני הנכרי כל המכבה אינו מפסיד, ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר

2109כן בפניו).

2110ואילו

2111כאן הובאו ב' דעות, אם אומרים כן גם בכל הפסד הבא לאדם פתאום, או רק בדליקה.

2112[1838]

2113בה"ג הל' שבת פט"ז יט, א (בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, וכן

2114במשקל בידקא, וכן מיטרא). רא"ש פי"ו סי' י (אמר רבי אמי בדליקה התירו

2115לומר כל המכבה אין מפסיד. כתב בעל ה"ג דהוא הדין נמי לבידקא דמיא. וכן נראה,

2116דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד.

2117ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה. דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה

2118אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא). דעה הא' בשו"ע סי"ט (סחורה הנפסדת בשבת על

2119ידי גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו, או

2120שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד, מותר לקרות גוי, אף על פי שודאי יודע שהגוי

2121יציל הממון. וכן מותר לומר לגוי כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה, שהתירו לומר כל

2122המכבה אינו מפסיד), וסי' שלד סכ"ו (וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון

2123אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא גוי, אף על פי שודאי יתקננה כשיבא).

2124אמנם כאן לא הזכיר רק "באו מים

2125שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד", והשמיט

2126האמור בבה"ג "וכן מיטרא", ובשו"ע "סחורה הנפסדת בשבת על

2127ידי גשמים".

2128שהרי דרך התיקון בזה הוא בדרך כלל על

2129ידי איסור מדברי סופרים, ונתבאר לעיל סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד

2130לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו

2131להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר בענין אחר), ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד

2132גדול). וכאן מיירי בהיתר "במלאכה גמורה".

2133ולקמן סי' שלד ס"ח (מי שיש לו

2134פירות בראש הגג ורואה מטר שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר

2135שאינו לצורך שבת, ומעשה חול הוא וזלזול לשבת ... אבל מותר לכסותן מפני המטר).

2136ובאופן אחר ביאר בתהלה לדוד סוף

2137סקי"א (בסחורה הנפסדת על ידי גשמים דאינו הפסד הבא פתאום ... והרב ז"ל

2138בסל"ד השמיט הא דסחורה הנפסדת מפני הגשמים). וראה כנישתא דבי רב.

2139[1839]

2140שאף שהתירו לומר "כל המציל הפסד זה אינו מפסיד", מכל מקום לא התירו רמז

2141ממש, וכדלעיל ס"ז (כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת, אסור אפילו לרמוז לו

2142לעשותו ... כגון לומר לנכרי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, שהרי זה

2143כמצווהו להסיר הפחם, אלא שהוא ברמז).

2144[1840]

2145ס' התרומה סי' רמו (לאפוקי מהלכות גדולות דפירשו דליכא חילוק בין דליקה לשאר

2146איסורי שבת). סמ"ג ל"ת סה טז, ג. שו"ת רשב"א ח"א סי'

2147תשפד (סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך המים ... דבדליקה דוקא התירו לומר

2148המכבה אינו מפסיד ... ואפילו לומר לגוי לא התירו ... דכל שאינו עושה אינו אומר

2149לגוי ועושה), וח"ד סי' רעז (אפילו לומר לכותי לא התירו ... דכל שאינו עושה,

2150אינו אומר לכותי ועושה).

2151[1841]

2152לבוש סוף סי"ט (והמיקל לא הפסיד). הובא במ"א ס"ק כז (והמקיל לא

2153הפסיד (לבוש)).

2154[1842]

2155הלכה זו כבר נתבארה לעיל סי' רמג ס"ב (והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו

2156גזרות כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת

2157עד בכדי שיעשה משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה יט).

2158וכאן נתבאר, שאף אם אמר לו באיסור לעשות

2159מלאכה, מותר ליהנות בה לערב לאחר שהמתין בכדי שיעשה.

2160[1843]

2161מ"א סקכ"ח (ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא).

2162[1844]

2163סכ"א (נכרי שעשה בשבת ארון או קבר ... בשביל ישראל ... בפרהסיא בענין שהכל

2164יודעים שקבר זה או ארון זה נעשה בשבת לפלוני ישראל, אסור לקבור בו אותו ישראל

2165עולמית, ואף לאחר בכדי שיעשו, משום קנס על שנתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשבילו

2166... והוא הדין אם נתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי, אסור לו עולמית

2167משום קנס, אף על פי שלא צוה את הנכרי על ככה).

2168[1845] כדלקמן שם (לא

2169החמירו חכמים אלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו, אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה

2170וקצץ לו הישראל שכר ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו, ועשה בשבת מדעת עצמו, אין איסור

2171מן הדין לאחר המתנה בכדי שיעשו, אף על פי שעשה בפרהסיא).

2172[1846] "ויש אומרים שלא

2173אסרו עולמית גבי מת משום קנס, אלא משום שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו

2174שבת בשבילו. ולפי זה גבי חי מותר אף לו לאחר בכדי שיעשו. ולעת הצורך יש לסמוך על

2175דעתם להקל בדברי סופרים".

2176וראה לעיל סי' רמד ס"ז.

2177[1847] תוכן הלכות אמירה לנכרי

2178לעשות מלאכה לצורך עצמו, בסעיפים שלפנינו, ולקמן סי' שכה ס"ב-ג, וסי' תמד

2179ס"ט, וסי' תנ ס"כ, והלכות שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט:

2180(א)

2181מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך עצמו בחפצים של עצמו (שז, לה-ח. שכה, ג. תנ, כ.

2182הל' חסימה כט).

2183(ב)

2184והיינו אף אם מגיעה מהמלאכה הנאה לישראל (שז, לה. שז, לח).

2185(ג)

2186אבל בחפצים של ישראל אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך עצמו (שז, לה-ו. תמד, ט.

2187תנ, כ. הל' חסימה כט).

2188(ד)

2189והיינו אף אם לא מגיעה מהמלאכה הנאה לישראל (שז, לה. הל' חסימה כט).

2190(ה)

2191ואף אם מקנה לנכרי את החפץ לגמרי (שז, לה).

2192(ו)

2193נכרי העושה מעצמו לצורך עצמו בחפצים של ישראל, אין צריך למחות בו (שז, לה).

2194(ז)

2195מותר לתת לנכרי מאכל שיכול לאכול בחצר, אף שיודע שיוציאו (שכה, ב. תמד, ט).

2196(ח)

2197אבל אם אינו יכול לאכלו בחצר אסור, שניכר שיוציאן לחוץ (שכה, ב. תמד, ט).

2198[1848]

2199רמב"ן עה"ת בא יב, טז (שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי

2200ועושה). הגהות מרדכי רמז תנט (מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך). מ"מ פ"ו

2201הכ"א (דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה, רוצה לומר שמותר לישראל לומר

2202לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכן כתבו המפרשים ז"ל). רמ"א סכ"א (מותר

2203לומר לו לעשות מלאכה לעצמו). הובאו במ"א סקכ"ט.

2204וכן הוא לקמן סל"ו (מותר לומר

2205לנכרי עשה מלאכתך), וסל"ח (מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך). סי' שכה ס"ג (ואפילו

2206לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר). סי' תנ ס"כ (אבל מותר לומר לו

2207קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול). הלכות שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אבל מותר לומר

2208לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך).

2209[1849]

2210בהגהות מרדכי שם (נראה לומר שאיסור אמירה לנכרי אינו אלא בדבר

2211שישראל נהנה, שאומר לנכרי עשה מלאכתי, כבה לצרכי, הדלק לצרכי, אבל מותר לומר לנכרי

2212עשה מלאכתך).

2213וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רצז

2214(הב') ס"ד (כל אמירה לעובד כוכבים, אפילו באיסור לאו, אסורה. אם לא שהעובד

2215כוכבים עושה להנאת עצמו).

2216וכן פסק המ"א כאן ס"ק כט (והגהות

2217מרדכי פ"ה, דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו"ם לומר לעשות).

2218אמנם חלק עליהם הש"ך ביו"ד שם

2219ס"ק ד (משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר ... אבל ... נתבאר לך

2220מדברי התוס' [דלקמן הערה 1852]

2221והאגודה [דלקמן הערה 1862]

2222והרא"ש [דלקמן הערה 1852]

2223והנ"י [דלקמן בסמוך] דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל,

2224ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב).

2225ועל כן אינו מחלק בין יש מזה הנאה

2226לישראל או לאו, אלא מחלק בין עושה בשל ישראל לבין עושה בשל נכרי, כמבואר בנימוקי

2227יוסף ב"מ נג, א (ושמעינן מינה לענין סוגיא, דישראל דאומר לעובד כוכבים חסום

2228פי פרתי ודוש בה דישה שלך, או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי, אסור משום אמירה לעובד

2229כוכבים, שהרי עושה מלאכת איסור בדבר של ישראל. ולא דמי להא דתניא במכילתא [סדר בא

2230פרשה ט'] דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים, דשאני התם שאינו

2231עושה בשל ישראל כלום).

2232ופסק כאן כדעת הש"ך. ואף

2233בדעת המ"א מסתפק רבינו לעיל סי' רמה בקונטרס אחרון ס"ק ד (לדעת

2234המ"א שפירש בסי' ש"ז. דאף כשנותן לו אין איסור אלא כשיש לו הנאה מזה,

2235מכלל דכשאומר לו עשה בשלך שרי בכל גוונא. ואף אם אין כן דעת המ"א). והיינו

2236שהמ"א אינו אוסר כשהישראל נותן לו משלו אלא כשיש להישראל הנאה מזה. אבל

2237כשאומר לו עשה בשלך, אפשר מודה המ"א לש"ך להתיר אף אם מגיע לישראל הנאה

2238מזה.

2239וכן הוא לקמן סל"ח (אף אם מגיע מזה

2240ריוח לישראל, כמו שנתבאר לעיל).

2241[1850]

2242יראים סי' עדר (מותר ישראל לומר לעובד כוכבים כבה את דליקתך). הובא במ"א סוף

2243סקכ"ט.

2244[1851]

2245נתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (דאף כשהנכרי עושה בשל

2246ישראל ... לא אסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי'

2247רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ ... דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל

2248מרויח, או משום מראית העין דמחובר, עיי"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל,

2249דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית).

2250וכן הוא לעיל סי' שה סוף סכ"ט (כשעושה

2251בשביל עצמו, לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות, וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז).

2252ויתירה מזו, אפילו נותן לו ויודע

2253שיוציאן לחוץ, אינו צריך למחות בו, כדלקמן סי' שכה ס"ב (ומותר

2254ליתן לפניו מזונות בחצר, אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ), וסי' תמד ס"ט (ואף על

2255פי שהוא יודע שהנכרי יוציאנו ועל מנת כן הוא נותן, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש

2256שיוציאנו, הרי הנכרי עושה כן מדעת עצמו ואינו שלוחו של ישראל), ושם נסמן

2257(הערות נג-ד).

2258[1852]

2259ב"מ צ, א (חסום פרתי ודוש בה), לפירוש ר"י בתוס' שם

2260(לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך ... אמר ר"י ... הכא אותו דבר שאומר לנכרי

2261לעשות הוא אינו יכול לעשות, כמו לבשל או לחסום). רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו

2262(חסום פרתי ודוש בה תבואתך ... אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת

2263לומר לנכרי ... הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת). שו"ע סכ"א (אסור

2264לומר לגוי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך).

2265והיינו כיון שהמלאכה היא בכלים וחפצים

2266של הישראל, כמבואר בתוס' ג, א ד"ה בבא (בנכרי והחפץ

2267של נכרי ... אין כאן איסור כלל, כיון שאין החפץ של בעל הבית).

2268נימוקי יוסף ב"מ נג, א (שהרי עושה

2269מלאכת איסור בדבר של ישראל. ולא דמי להא דתניא במכילתא [סדר בא פרשה ט'] דבמלאכת

2270העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים, דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל כלום).

2271אגודה רפ"ק דשבת (ויש לחלק, התם המזונות

2272של ישראל הם ... התבואה של הכותי).

2273וכפי שהוכיח הש"ך (דלעיל הערה 1849).

2274וכן הוא לקמן סל"ו (אבל

2275אם החפצים המוקצים שהביא הנכרי הם של הישראל, אינו רשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו).

2276סי' תמד ס"ט (צריך ליזהר שלא יאמר לו להוציאן מביתו למקום שאסור לטלטל בו

2277בשבת מן התורה). סי' תנ ס"כ (כיון שהישראל נותן דינר להנכרי ואומר לו שיקנה

2278בו חמץ, והנכרי קונה אותו בדיבורו של ישראל, הרי זה נראה כשלוחו מטעם שנתבאר בסימן

2279ש"ז). הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (בשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה

2280ובשלהו היום לעצמך).

2281ואפשר דהיינו דוקא כשאומר לו בשבת,

2282כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (אפשר דאין איסור אלא

2283בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור). וראה לעיל (הערה 1692).

2284[1853]

2285לבוש סכ"א (שכיון שהוא נותן לו את הבשר על מנת לבשלו, אף על פי שמקנהו לגוי).

2286[1854]

2287תוס' יט, א ד"ה נותנין (נותנין מזונות לנכרי בחצר, בשבת ... ודוקא מזונות, אבל

2288שאר חפצים אסורים ... אין מזונותיהן עליך). הרי שגם אם אין מזונותיהן עליך אסור

2289כשנותן לו על מנת להוציא. לבוש שם (ואפילו אין מזונותיו עליו).

2290[1855] ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד

2291(המועתק לעיל הערה 1849).

2292[1856]

2293תוס' ב"מ צ, א ד"ה חסום (שאין ישראל נשכר בחסימה, אלא אדרבה מפסיד). ומכל

2294מקום אסר שם הר"י כמובא לעיל.

2295[1857]

2296לבוש שם (נראה הגוי כשלוחו לבשל).

2297וכן הוא לקמן סי' תמד ס"ט (שלוחו

2298של ישראל). סי' תנ ס"כ (נראה כשלוחו). הל' חסימה סכ"ט (ואמירה לנכרי

2299אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת ומועד), והיינו שגם טעם איסור זה הוא

2300כנ"ל סי' רמג ס"א (מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).

2301[1858]

2302רמב"ם פ"ו הכ"א (נכרי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל מותר. ואפילו

2303אמר לו הניחן בזוית זו הרי זה מותר). ומ"מ שם (והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא

2304מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור).

2305[1859]

2306מ"א סקל"ב (אבל אם התבואה של ישראל, אסור לומר לעכו"ם לפנותו. והוא

2307הדין בכל דבר המוקצה, דהוה ליה שבות דשבות).

2308וכדלעיל סל"ה (אסור

2309לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת).

2310[1860]

2311מ"מ שם (ואפילו יביאם לישראל ויהיו דברים האסורין בטלטול, כיון שהם ביד הנכרי,

2312רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה, ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד הנכרי).

2313[1861]

2314סי"ג (ואפילו אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור, רשאי לטלטלו לכל מקום שירצה, כיון

2315שכבר הוא בידו. ויש מי שאוסר במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו, אלא אם כן במקום

2316הפסד).

2317וכיון שיש מתירים אפילו בישראל, לכן על

2318ידי נכרי מותר, כדלעיל סי' רעט ס"ה (ולענין טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא

2319הראשונה). לקמן סי' שיד סי"ז (ויש לסמוך על דבריהם לענין אמירה לנכרי). סי'

2320תקו ס"ג (לפי שיש מי שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך

2321על דבריו להקל על ידי נכרי).

2322[1862]

2323אגודה ריש פרק קמא דשבת (ראיתי כותים בעלי חובים מביאים עגלות מלאות תבואה ביום השבת,

2324וישראל נותן להם מפתח אוצרו, והכותים נושאים ומודדין ומונין, ולא ראיתי אחד מרבותי

2325מוחה בדבר, כי התבואה של הכותי עד אחר שיחשוב עמו). רמ"א סכ"ב (גוים המביאים

2326תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו, והגוי נותנו לשם ומודדים

2327ומונים, יש מי שמתיר משום דגוי במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל אחר המדידה).

2328וכדלעיל סל"ה-ו, שבחפצים של נכרי

2329מותר לומר לו עשה מלאכתך בשבת.

2330[1863]

2331אור זרוע הל' שבת סי' פז (מעשה שהביאו יין ממרחק ללובי"ן,

2332במקום שהיה דר מורי אב"י העזרי, בערב שבת, ולא הספיקו להורידו עד שקדש עליהם

2333היום, והיו הרבה סוסים בעגלה, והיה אומר להם העגל[ון], או תורידו היין או תצטרכו

2334לשלם לי כל הוצאות סוסים, אעפ"כ לא התיר אב"י העזר"י לא להוריד ולא

2335לומר לעכו"ם להוריד). מ"א סקל"ב (אבל אם התבואה של

2336ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנותו. והוא הדין בכל דבר המוקצה, דהוה ליה שבות

2337דשבות).

2338[1864]

2339סעיף ה (חביות של יין שהובאו על עגלה אסור להורידם בשבת ... אפילו על ידי נכרי, אלא

2340במקום הפסד גדול, כמ"ש בסי' ש"ז).

2341[1865]

2342כדלעיל ס"ו (כל דבר שאסור לעשות בשבת מן הדין, אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד

2343יום לעשותו בשבת).

2344[1866]

2345סעיף י (כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו

2346וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו, והישראל רואהו ושותק לו, אם כן מבין

2347הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך צריך

2348למחות בידו).

2349וראה במצויין שם מסקנת רבינו במהדורא

2350בתרא.

2351[1867]

2352רמ"א יו"ד סי' קטו ס"ב (ואם הישראל רואה עשיית

2353הגבינות והחליבה, מותר).

2354ואף שהש"ך חלק עליו שם ס"ק כ

2355(זהו על פי מה שכתב [הרמ"א] בדרכי משה ובתורת חטאת ... אבל באמת נראה לי ... אין

2356לחלק בין ראה הישראל עשיית הגבינות או לא, כיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים כל

2357הגבינות אסרו ... דבעי דליעבד ישראל מעשה שישים ישראל הקיבה לתוך החלב).

2358חלק עליו המנחת יעקב כלל פא ס"ק ג

2359(ולענ"ד אין דבריהם מוכרחים וברורים כל כך, דאפשר לומר אע"פ דלא פלוג

2360רבנן בתקנתן ואסרו אפילו במקום שמעמידין בפרחים, מכל מקום היכי דישראל רואה העשיה

2361שאני, דלא גזרו מעולם כה"ג, כיון דליכא למיחש למידי ... לכן נראה לי דאין

2362לזוז מפסק הרב).

2363[1868]

2364שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' קנה (שמעתי ממורי הגביר, שמותר לישראל לילך

2365בעדר של גוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב [ועושה הגבינה], דכיון

2366שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות, גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה

2367דידי' עביד). רמ"א סכ"ב (גוים העושים גבינות בשבת והישראל רואה, יקנה אותם

2368ממנו, דמכל מקום הגוי אדעתא דנפשיה קעביד, אף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים,

2369ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי).

2370[1869]

2371מ"א סקל"ג (הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל, ואפילו אם העכו"ם אינו

2372עושה הגבינות כי אם בשבת).

2373[1870]

2374סל"ה (מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו, או לצורך נכרי אחר,

2375ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה).