Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אפסקי הסדור
הלכתא רבתא לשבתא
**והן
הלכתא רבתא לשבתא
**והן
בקצת אזהרות והערות להרים מכשולות ושגגות השכיחות ומצויות ולפי דעת הרבה מגדולי
גהראשונים יש בהן**
דאיסור כרת וסקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג ה' יכפר:
השלא לסמוך על היתר הנהוג, באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או
ולקערה, להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת
זואיסור סקילה ח"ו. ואין תקנה רק לשפוך
חמהכוס עד שיצא הפסולת מתוכו. ולא ינפח עליו ברוח פיו עד שיצא. אבל מותר לנפח עליו להקריבו לדופן הכוס ואז יטהו וישפוך
טממנו עד שיפול הפסולת מתוכו. שכיון שנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס
יעם המשקה שבתוכו ומטהו בידו הרי זה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת ומותר כדי לשתות מיד.
יאוכן אם נפל לקערה שיש בה רוטב. ואפילו שומן הצף על פני הרוטב לא יזרקנו על ידי כף
יבעם רוטב שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב:
יגליזהר מאד שלא לאכול בשבת
ידפולין (שקורין באב) בין חיין בין מבושלים בעודם בשרביטין שלהם, כי מאחר שאין
טוהשרביט ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לדברי הכל, שהוא תולדת הדש, וחייב חטאת וסקילה ח"ו.
טזואעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברים בו. וכן בשומשמין. ובעל נפש יחמיר
יזלעצמו גם במין קטניות (שקורין ארבעס) בעודן בשרביטן, אף שהשרביטין ראויים לאכילה,
יחכי אין זה היתר ברור:
יטטוב למנוע מלאכול אגוזים
כולוזים בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת. כי הנה אף שבעוד שהפרי מונח בקליפתו כולו או מקצתו מותר להסיר קליפתו בידו,
כאואין בו משום בורר פסולת מאוכל. מכל מקום לאחר שהוסרה הקליפה, אם מונחת איזה חתיכת קליפה בין
כבחתיכות פרי או בין שלמים, אם מסירה משם, חייב חטאת וסקילה משום
כגבורר פסולת מתוך אוכל. אלא יברור הפרי
כדמהקליפות. ולא יגע בקליפות
כהכלל. ואפילו אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן, יש איסור גדול בטלטולן
כומשום מוקצה כנודע. וקשה להזהר בכל זה:
כז**אף
כחעל פי**
כטשאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר
לונמחה ממנו קצת, יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או
לאמבושלים, אם יתחמם המוהל
לבהנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת ח"ו. וכן שלא לשפוך מכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער,
לגכי מאחר שהצוקער נמחה, יש בו משום בישול. ולכן אין להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה, שמאחר שחוזר ונמחה,
לדאין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם, לפי חילוק הדעות שבשלחן ערוך, שיש אוסרים אפילו
להליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה:
לו[2378] נדפסה לראשונה על ידי רבינו,
לזבסוף ימיו, בגליון מיוחד, יחד עם "סדר הכנסת שבת", כאמור בהקדמה לשער
לחהכולל (הסדור הזה [=של רבינו] נדפס פעם ראשון בחייו בשנת תקס"ג ... ונדפס בחייו
לטבקאפוסט שני פעמים ... ובדפוסים הראשונים שקלאוו וקאפוסט לא נמצא סדר הכנסת שבת
מוהלכתא רבתא לשבתא ... ונדפס אחר כך בדפין בפני עצמם). ואחר כך נדפס בכל ההוצאות
מאשל סדורו של רבינו.
מבומועתק בכתב-יד 239 פד, א (תחלתו
מגחסר), יחד עם מהדורא קמא של סדר הכנסת שבת (ראה לקמן הערות 2386; 2391).
מדבכתב-יד הנ"ל לא מופיע תאריך
מהכתיבתו; רק בכת"י 1064, במפתח שבתחלתו (הלכתא רבתי לשבתא תקנ"ז).
מו[2379] ההיתר שהובא בשוע"ר סי'
מזשיט סכ"ד (אם נפלו זבובים לכוס, לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס,
מחשהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל, שאסור אפילו כדי לאכול מיד. אלא יקח גם מן המשקה
מטקצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר כלל), ושם נסמן (הערה 1976).
נ[2380] הטעם לזה נתבאר לעיל שם
נא(הערה 1977).
נב[2381] כמבואר בערוך ערך זר (ואילו
נגנטל בידיו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו בפיו, זה הוא זורה). רבינו חננאל עד, א
נד(וכן אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ובפסולת שיש בה, וניפח בה ברוח פיו ובירר, חשוב
נההוא כזורה). ספר העתים סי' רכה (ואילו נטל אדם בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר,
נוונפחו בפיו, זה זורה).
נזונתבאר בשוע"ר סי' שיט ס"י (ובהערה 1897).
נח[2382] ואין בזה משום מוקצה, כמבואר
נטבשוע"ר סי' שח סוף סט"ו (שמותר לטלטל מוקצה על ידי נפוח,
סשאין לך טלטול כלאחר יד גדול מזה).
סא[2383] הטעם שזה נחשב בורר אוכל מתוך פסולת,
סבראה שוע"ר סי' שיט ס"א (הערה 1838).
סג[2384] ראה בדי השלחן סי' קכה סוף אות כח. שבת
סדכהלכה פי"ב הע' רסח. פי"ג סעיף כג ואילך.
סהוכאן לא התיר לעשות באופן הנ"ל
סו(יטהו וישפוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו), כיון שגם זה נחשב
סזבורר פסולת מתוך אוכל, כמבואר בשוע"ר סי' שיט סי"ט (אבל שומן הצף על גבי
סחהתבשיל, אסור לערותו כולו, אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני מיני
סטאוכלין, ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן שאינו
ערוצה לאכלו, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל).
עאואף שכששופך את הזבוב מהרוטב נחשב
עבבורר אוכל מתוך פסולת. מכל מקום כששופך את השומן מהרוטב נחשב בורר פסולת מתוך
עגאוכל. וטעם החילוק בינם נתבאר בשוע"ר סי' שיט ס"א (הערה 1838).
עד[2385] נתבאר בשוע"ר סי' שיט
עהס"ט (אבל (לדברי הכל) אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן (בידים
עוכי זהו מפרק גמור)), ושם נסמן (הערה 1891).
עז[2386] תיבות אלו (ואעפ"י ...
עחבשומשומין) אינם בכתב-יד הנ"ל (הערה 2378), וכנראה נוספו בעת מסירתן לדפוס.
עט[2387] שבזה הובא בשוע"ר שם
פלימוד זכות על מה שהעולם נהגו היתר בדבר, ושם נסמן (הערה 1894).
פאוכאן אוסר בזה. וראה משב"ז על
פבהט"ז ס"ק ד (אפילו כבר נתקן (מענין ניתוק) ממקום גדילתן, ועדיין מונחים
פגבשרביטין סתומים). ובבדי השלחן סי' קכו ס"ק ה (אע"פ שכבר ניתקו הקטניות
פדבפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא
פההקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר מלאכת הדישה).
פווראה חידושי צמח צדק מו, ד (שבסידור
פזגבי פולין כתב אע"פ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי בישול כו' ... הסידור
פחכתב זמן רב אחר השו"ע).
פט[2388] שגם הם גדלים בתוך שרביטים.
צ[2389] שבזה הובא בשוע"ר שם
צאלימוד זכות על מה שהעולם נהגו היתר בדבר, ושם נסמן (הערה 1892).
צבוכאן מחמיר בזה. וראה חדושי צמח צדק עד, רע"א.
צגאגלי טל ערך דש ס"ק טו אות יד (בעירובין כ"ח, קור אינו מטמא טומאת
צדאוכלין הואיל וסופו להקשות, עיי"ש בתוס' ד"ה קור, ואם כן הוא הדין
צהשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. וכן כתב הב"י יו"ד
צוסי' פד דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ... ואם כן הוה ליה מפרק
צזאוכל מפסולת). ובתוס' עירובין שם (קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי
צחדיקלא אדעתא דקורא).
צטואם מכניסם לפיו עם השרביטין, דן בדעת רבינו בתולדות שמואל, דש
קסי' יג אות יא, וסי' יד אות ה.
קא[2390] והיינו שאף שאין איסור
קבבשבירת קליפת האגוזים משום מפרק, כמבואר בשוע"ר סי' שיט ס"ט (אגוזים
קגלוזים או אגוזים גדולים ... שיכול לשברן ולאכלן כך בלא פירוק ... מותר לשבר ולקלוף
קדמהן קליפה הדקה שעל גבי הפרי תחת הקליפה הקשה הנשברת, שאין איסור מפרק שייך אלא
קהבקליפה העליונה).
קומכל מקום טוב למנוע מזה בשבת, מחשש
קזבורר ומוקצה.
קח[2391] תוקן על פי כתב-היד
קטהנ"ל (הערה 2378).
קי[2392] והיינו שבעוד שהפרי מונח
קיאבקליפתו דינו כשאר פירות בקליפתן שמותר לקולפן בשבת.
קיבואף דאמרינן בירושלמי פ"ז ה"ב (דשחק תומא (שומים)
קיג... כד מבחר בקליפייתא (שנוטל אותם מן הקליפות, חייב) משום בורר).
קידמכל מקום פירש בס' התרומה סי' רכ (אבל כי רוצה לאכול ... שרי
קיהלקולפן לאוכלן מיד). והיינו שאף שכשקולף את הפירות הוא נוטל את הפסולת מן האוכל,
קיומכל מקום זאת היא דרך אכילת הפירות, ודינו כבורר אוכל מתוך פסולת, דשרי רק לאלתר,
קיזכמובא בשוע"ר סי' שיט ס"א (הבורר אוכל מתוך הפסולת שלא לאכול לאלתר, אלא
קיחלהניחו לאכלו לאחר זמן, אפילו בו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב).
קיטוכן נפסק ברמ"א סי' שכא סי"ט (אסור לקלוף שומים
קכובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר שרי), ובמ"א שם ס"ק ל (אסור לקלוף
קכאמשום בורר). ופירש במאמר מרדכי שם ס"ק כא (ויש לדקדק, דכיון דהקולף
קכבבכלל בורר הוא, ליתסר אפילו לאכול לאלתר, דהא הדבר ברור, דמי שקולף תפוחים ושומין
קכגובצלים, נוטל הפסולת ומניח האוכל, דהפסולת מקיפו לאוכל מכל סביביו, וכבר נתבאר
קכדלעיל סי' שיט, דבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו לאוכלו לאלתר חייב. ונראה דכיון שאי
קכהאפשר בענין אחר, ודרך אכילתו בכך, לא מקרי זה בורר פסולת מתוך אוכל, שאינו אלא
קכולאכול התוך, וכל שהוא לאלתר שרי, אבל להניח אסור, דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת
קכזכנ"ל).
קכחוכן נפסק בשוע"ר סי' שיט ס"ט (רק שיזהר שלא יקלוף
קכטאלא מה שצריך לאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה ... מותר להוציאה מהם כל מה
קלשרוצה לאכול ממנה לאלתר. אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור ברירה), ומצויין
קלאשם (הערה 1888) למ"א הנ"ל בסי' שכא ס"ק ל.
קלבולכאורה נראה שגם כאן הכוונה היא
קלגכן, שבהסרת הקליפה מן הפרי, "אין בו משום בורר פסולת מאוכל"; אלא דינו
קלדכבורר אוכל מתוך פסולת, כיון שהוא כדרך אכילתו, שלכן לא הותר אלא לאלתר.
קלה*
קלואמנם ברא"ש ביצה פ"א סכ"ג (נראה לי דאגוזים
קלזובטנים שנשתברו ומונחין עדיין בקליפתן, אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי
קלחשם פסולת עלייהו, כיון דאורחייהו בהכי והוי שומר לפרי, ולא דמו לעצמות וקליפין
קלטשכבר נפרדו לגמרי מן האוכל). ופירש ביש"ש ביצה פ"א סוס"י מב (הכא
קממין אחד הוא ואין שם פסולת עליו, ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל
קמאבעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו).
קמבוכן נפסק ברמ"א סי' תקי ס"א (ולוזים ובטנים שנשברו
קמגועדיין בקליפתן לא מקרי הקליפה פסולת, כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין).
קמדוהקשה המ"א שם ס"ק ד (וצ"ע דהא כתב הב"י סוס"י
קמהשכ"א בשם הירושלמי הקולף שומים ובצלים הוי בורר). וכן הוא בפסקי דינים צמח
קמוצדק יד, רע"ג (וצ"ע דהא בשו"ע סוס"י שכ"א פסק רמ"א
קמזדכדי לאכול לאלתר שרי).
קמחותירץ האליה רבה שם ס"ק ד (ונראה לי דלא
קמטקשה מידי, דשם מיירי שעושה להניח, דבזה גם הכא אסור, אבל כשקולף לאכול לאלתר מותר,
קנאף לברר הפסולת, כמו שקולף הקליפה). והיינו שאף שהרמ"א כתב "לא מקרי
קנאהקליפה פסולת", מכל מקום מפרש האליה רבה שהכוונה היא שדינו כבורר אוכל מתוך
קנבפסולת, שמותר לאלתר.
קנגוכן פסקו המ"א שם, והט"ז
קנדשם ס"ק ג, שלא כדעת הים של שלמה.
קנהוכן בדברי רבינו כאן, נתפרש כן בפסקי דינים צמח צדק יד, ד
קנו(עמ"ש בסידור גבי אגוזים בעוד שהפרי כו' מותר להסיר קליפתו כו', לכאורה זהו
קנזע"פ דעת רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סוף סי' מב ... ואפשר לומר ...
קנחבעוד שהפרי בקליפתו לא שייך בורר).
קנטוכן הוא בשו"ת דברי נחמי' סי' כא כח, א (מדברי מוח"ז
קסרבנו בסידור דין ב' משמע דסבירא ליה, דבקולף לא שייך בורר כלל, והוא
קסאכרמ"א (ורש"ל) סי' תק"י ס"ב).
קסבואם כן יוקשה גם על זה מהמובא לעיל
קסגמשוע"ר סי' שיט ס"ט, כדעת בעל התרומה, על האמור כאן, כדעת הרא"ש.
קסדולא מסתבר כל כך שרבינו חזר כאן ממה שפסק בשו"ע שלו, והתיר לגמרי, שלא לחשוש
קסהלדעות הפוסקים האוסרים שפסק כדעתם בשו"ע שלו.
קסואמנם מסיק בשו"ת דברי נחמי' שם
קסז(ועיי"ש באליה רבה מתרץ קושית מ"א מסוס"י שכא הנ"ל). והיינו
קסחשכן אפשר לפרש גם בדברי רבינו בהלכתא רבתא לשבתא.
קסטוגם בקצות השלחן סי' קכה סי"ז
קעהעתיק דברי רבינו כאן, ופירש בבדי השלחן שם ס"ק מה (היינו בסמוך לסעודה ...
קעאאבל שלא לאכול לאלתר, יש לאסור). וביאר דבריו בהערותיו שבסוף קצות השלחן ח"ה
קעבסו, א (שהרי אדמו"ר כתב מותר להסיר קליפתו "בידו", ואין בו משום
קעגבורר, ומבואר דרק ביד מותר להסיר הקליפה, אבל בכלי אסור, ומוכח דשייך בזה ענין
קעדבורר, וההיתר הוא רק סמוך לסעודה).
קעהוכן הוכיח בשבת כהלכה סי' יג הערה לה (וכן משמע גם ממה שהתנה
קעואת היתר הסרת הקליפה שצריך להית "בידו", הרי שברור שפעולה זו מוגבלת
קעזבדיני בורר אוכל מפסולת, שצריך להיות דוקא בידו). ובתוספת ביאור שם אות א (ולכן
קעחמדגיש שאין בזה "משום בורר פסולת מאוכל", אבל בפירוש יש בזה ההגבלות של
קעטברירת אוכל מפסולת). וראה עוד בזה שם פי"ב הע' רנב. ביאורים שם אות כב.
קפפי"ג סעיף יג. ביאורים שם אות א.
קפאואף שעיקר קליפת התפוחים היא בסכין (ולא "בידו"),
קפבמכל מקום למדנו מכאן שלא לקלוף בכלי המיוחד לקליפה.
קפגוכן למדנו מכאן, שלא לקלף ביצים ובצל בשבת בבוקר, אלא דוקא
קפדקודם וסמוך לסעודה.
קפהוכן תלוי בזה גם דין העצמות הקטנים שבדגים, כמבואר בפסקי דינים
קפוצמח צדק יד, ב (ואם כן לדבריו גם זריקת העצמות דקים הבלועים תוך ההערינג בשעת
קפזאכילה, אין זה ברירת פסולת מאוכל, כיון דלא הוכרו מעולם להיות פסולת עד עכשיו בעת
קפחאכילה, ועדיף מקליפת אגוזים ובטנים הנ"ל, דלפי שהפרי מונח עדיין בהם לא נחשב
קפטפסולת, כל שכן הוא שהם בלועים תוך ההערינג). ושם יד, ד (לפי זה צ"ע באוכל
קצדגים ויש עצמות קטנים בתוכם אם מותר להסיר העצמות, ולרש"ל יש לומר דשרי).
קצאולפי דעת הפוסקים שיש לו דין בורר אוכל מתוך פסולת, יהי' מותר
קצבעכ"פ להוציא את העצמות הקטנות מן הדגים, בסמוך לסעודה.
קצגאמנם נוטים כמה פוסקים להצריך הסרתן בעת האכילה ממש (ראה מה
קצדשהובא בקצות השלחן סי' קכה בדה"ש ס"ק מד. שבת כהלכה פי"ב סעיף קכה,
קצהובהערות שם).
קצו[2393] משא"כ כשמונחים זה בצד זה. כדלקמן בסמוך (אם
קצזהקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן).
קצחוראה מ"א סוף ס"ק טו (ואפשר
קצטדלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים).
רונתבאר בקצות השלחן סי' קכה בדה"ש ס"ק יד. שבת כהלכה
ראפי"ב הערה כז.
רב[2394] כמבואר בשוע"ר סי' שיט
רגס"א (נטילת הפסולת אין זו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה,
רדהרי זו מלאכה גמורה).
רה[2395] שזה מותר כדי לאכלו לאלתר,
רוכמבואר בשוע"ר שם (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר ... שדרך אכילה
רזכך הוא).
רח[2396] כמבואר בשוע"ר סי' שח
רטס"ס (ואם אין הקליפות ראויות לבהמה, כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים
ריוכיוצא בהן, שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים).
ריא[2397] והיינו שקשה להזהר: (א)
ריבמברירת הקליפות המונחות בין חתיכות הפרי. (ב) מנגיעה בקליפות אפילו כשמונחות לבדן.
ריגמשא"כ במקום שאין לחוש (לברירה,
רידשאסורה מהתורה) אלא למוקצה (שאסורה מדברי סופרים), כמו בקליפת ביצים קשות לאכילה
ריה(שהקליפות שלהם מוקצות, כיון שאינן ראויות לבהמה), לא נזכרה כאן הזהירות להמנע
ריומלאכלם בשבת, מחשש שמע יגע בקליפות.
ריזוגם באגוזים אפשר שלא הצריך לחשוש
ריחאלא בשבת, כיון שבורר הוא איסור דאורייתא. משא"כ ביום טוב שהותרה ברירה שהיא מלאכת
ריטאוכל נפש (ולא נאסרה מדברי סופרים אלא ברירת מיני תבואה, כמבואר בשוע"ר סי'
רכתצה ס"ט: אסרו חכמים ... וברירת מיני תבואה ... אבל התירו ... ברירת מיני
רכאקטניות). אפשר לא הצריך לחשוש שמא יגע בקליפתם שהן מוקצה.
רכב[2398] כנפסק בשוע"ר סי' שיח
רכגסי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול), ושם נסמן (הערה 1660).
רכד[2399] ואף שבשוע"ר שם (ומותר
רכהאפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח), ושם סכ"ז (מותר
רכולהחם פת זו הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו ... בשומן הקרוש שנימוח, מפני
רכזשאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני). וכנפסק בשו"ע שם
רכחסט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש, במקום שהיד סולדת).
רכטמכל מקום מסיק כאן כדעת הלבוש סוף סט"ז (ואי במקום
רלשהיד סולדת בו הוי ליה משום בישול ואסור, אלא מחוורתא דטעות נפל בשלחן ערוך, נראה
רלאלי). והט"ז שם סק"כ יישב הגירסה שבשו"ע (והך מקום שהיד סולדת מיירי
רלבעכ"פ שאינו יוכל שם להתבשל, דאם לא כן הוה אסור לדברי הכל משום בישול ...
רלגואין כאן ט"ס בשו"ע). הרי שלדעת הלבוש והט"ז, במקום שהשומן הקרוש
רלדנימוח יש בו משום בישול.
רלהוההוכחות למסקנת רבינו כאן שדבר
רלוה"נמחה יש בו משום בישול" (כדעת הלבוש והט"ז), האריך בהם
רלזבשו"ת דברי נחמי' סי' כא. ובטעם הדבר מסיק שם אות ה ד"ה ושוב (דעל כרחך
רלחהחילוק הוא מצד טבע הדברים, שבדבר לח פועל הבישול השני, ולא ביבש. אם כן מה טעם יש
רלטבזה להקל בדבר שהוא עתה לח, מטעם שהי' יבש מקודם כו').
רמוכעין זה נפסק בשוע"ר סי'
רמאקנח ס"ט (כל משקה אף על פי שנקרש לגמרי, אם חוזר ונימוח, חוזר להיות תורת
רמבמשקה עליו על הנימוח). ונתבאר בשו"ת דברי נחמי' שם (עיין בההקדמה להלכות פסח שכתב דהלכות
רמגנטילת ידים הוא סמ"ב [מהדורא בתרא] שחידש ואיזן ותיקן מוח"ז רז"ל
רמדלבסוף, אם כן יש לומר שלבתר חזרה נשנית כו').
רמהוראה חקרי
רמוהלכות ח"ה נ, א. שבת כהלכה פ"ג ציונים והערות אות טז ובביאורים שם אות ח.
רמז[2400] והיינו שכל האיסור
רמחהוא רק כשחוזר ונמחה ממנו קצת ומתחמם המוהל הנמחה. משא"כ כשהוא יבש לגמרי אין
רמטאיסור "להחם בשר או עופות צלוים או
רנמבושלים".
רנאולפום ריהטא אינו מחלק בין
רנב"צלוים או מבושלים", שכמו ב"צלוים" יבשים מותר להחם אותם אפילו
רנגכנגד המדורה, כמבואר בשוע"ר סי' שיח סכ"ד (אבל כל
רנדדבר שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון ... דבר האפוי או
רנהצלוי, ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה אפילו נצטנן לגמרי). כך גם
רנו"מבושלים" יבשים מותר להחם אותם באותו אופן.
רנזואף שנתבאר בשוע"ר סי' שיח
רנחסי"ג (ולפי סברא הראשונה שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה וצליה אחר
רנטבישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום שיכול להתחמם
רסשם עד שתהא היד סולדת בו). מכל מקום אין בזה הכרעה ומנהג, ולכן התיר כאן בסתם.
רסאאו נאמר שמנהגינו לחוש לדעת האוסרים
רסבצלי אחר בישול. וכאן לצדדים קתני, שמותר לחמם "מבושלים" יבשים בבישול
רסגאחר בישול דוקא, או לחמם "צלוים" יבשים בצלי אחר צלי דוקא. או נאמר שלא
רסדהתיר בשניהם אלא להחם אותם סמוך לתנור מבחוץ, שאפשר אין לו דין בישול ולא דין צלי.
רסהונתבאר כל זה לעיל שם (הערה 1700).
רסו[2401] כמבואר בשוע"ר סי' שיח
רסזס"ט (כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו
רסחונצטנן ... חייב משום מבשל).
רסטוהיינו שאין חוששים לומר שיש בו בישול אחר בישול בלחות שבתוכו
רעשנמחה בעת החימום, אלא בכלי ראשון, מחמת חומר איסור סקילה וכרת (ראה שבת כהלכה
רעאפ"ג תוספת ביאור אות ו). משא"כ בכלי שני לא הצריך להחמיר בזה.
רעבוכך גם בצוקער שנימוח דלקמן בסמוך, לא הצריך להחמיר בכלי שני
רעגאלא "שלא לשפוך מכלי ראשון". ויתבאר בהערה הבאה.
רעד[2402] מקור החומרה הוא המובא לקמן
רעהבסמוך במלח שלנו שנתבשל תחלה, שאף שיש מתירים, מכל מקום "אין להקל ...
רעווהמחמיר תבוא עליו ברכה", וכן הוא גם בצוקער, אף שנתבשל תחלה, שדומה לדין
רעזהמלח.
רעחואף שנתבאר בשו"ת פנים מאירות
רעטסי' פד (ראיתי במדינות אשכנז, שמביאים בשבת מים רותחים בכלי ראשון מבושלים עם עשבים
רפשקורין טע"א [תה], ומערים מכלי ראשון לתוך הקערות קטנות שיש בהם צוקר, וקצת
רפאפיקפקו בדבר זה, דהוי כמבשל בשבת הצוקר. ונראה לי דהיתר גמור הוא, דהא הצוקר כבר
רפבנתבשל בבית אומן, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, אף שהצוקר נימוח, מכל מקום יש לו
רפגדין דבר יבש ... וכן מצאתי בהדיא שכתב הרב הגאון מהר"א בספרו מגן אברהם סי'
רפדשי"ח ס"ק ל"א, דמלח שעושים ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול).
רפהוכן הובאו דבריו בתוספת שבת סי' שיח ס"ק לט (ובשו"ת פנים מאירות כתב דגם
רפוצוק"ר דינא הכי דמבשלים אותו תחלה).
רפזמכל מקום כתב על זה בזרע יעקב סי' לט
רפח(וראיתי להר"ב פנים מאירות ח"א סי' פ"ד דהתיר בזה, לפי שהצוקר
רפטמבשלים אותו תחלה בעת עשייתו, ואין בישול אחר בישול עיי"ש. ולענ"ד אין
רצלסמוך על זה ... על כן נראה לענ"ד דטוב לערות הקאווי' קודם בכוסות, ואחר כך
רצאלתת בו הצוק"ר).
רצב*
רצגאלא שמכל מקום יש הפרש בין המלח, שיתבאר לקמן בסמוך (אין
רצדלהקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה ... שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו),
רצהמטעם האמור בברייתא,
רצוללישנא קמא מב, ב (תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה).
רצזלבין הצוקער שנתבאר כאן (שלא לשפוך
רצחמכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער), משא"כ בכלי שני לא החמירו.
רצטוכן בחימום בשר יבש "אם
שחוזר ונמחה ממנו קצת", נתבאר לעיל (הערה הקודמת) שלא החמיר אלא בכלי ראשון,
שאולא בכלי שני.
שבואף שנתבאר בשוע"ר סי' שיח
שגסי"ב (ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש
שדדברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני, ואין אנו בקיאין בהן ... יש להסתפק ספק זה גם
שהבשאר דברים ... ואפילו בבשר צלוי).
שומכל מקום נתבאר בקונטרס אחרון סי' קסח ס"ק ח (ועיין
שזבמרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו. ויש
שחלומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת, כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך
שטבספק ברכה שהיא דרבנן).
שיוכך גם לענין דבר יבש שנתבשל וחזר ונימוח, שיש חוששים לומר
שיאשדינו כדבר לח שנתבשל ונצטנן, גם בזה אין חוששים לומר שמא הם דברים קלים שמתבשלים
שיבבכלי שני, ואין דעה האוסרת בזה אף בכלי שני.
שיגואפשר שאף בלאו הכי המנהג להחמיר בזה הוא בעיקר בפת, כדלעיל שם
שיד(הערה 1691).
שיהומכל מקום הנהיגו אצלינו שלא ליתן הצוקר בכוס של התה או הקפה
שיו(שהוא כלי שני), אלא בכוס השני (שהוא כלי שלישי).
שיזוראה מה שדנו בכל זה בשו"ת דברי נחמיה כח,
שיחד. ל, ב. בדי
שיטהשלחן סי' קכד סקמ"ד. קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ד ע' נו וע'
שכסו. קובץ הערות וביאורים גליון א'עד ע' 122. שבת כהלכה פ"ג ביאורים ח; יא-ב, ופ"א
שכאביאורים ט; יח. נימוקי שבת ע' רפא. שיעורי הלכה למעשה או"ח סי' לו.
שכבכנישתא דבי רב ע' תתפז.
שכג[2403] לענין מלח שלא נתבשל הובאו
שכדשתי דעות בגמרא ובפוסקים ובשוע"ר סי' שיח סי"ז (שהמלח צריך בישול רב ...
שכהואינו מתבשל אלא על האש ... ויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט, ואסור
שכוליתנו אף בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה), ושם נסמן
שכז(הערות 1725. 1728).
שכחולענין המלח שלנו שנתבשל תחלה, נפסק לעיל שם סי"ח (אבל
שכטמלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים, מותר ליתנו בכלי ראשון לדברי הכל, שאין
שלבישול אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול זה השני ... ומכל מקום
שלאהמחמיר בו, כמו בשאר מלח, תבוא עליו ברכה), ושם נסמן (הערות 1732. 1734).
שלבועל פי שני החששות יחד, אין להקל לתת המלח: (א) אפילו המלח שלנו,
שלג(ב) אפילו בכלי שני. ולכן נהגו שלא לתת המלח לצלחת המרק בשבת, שאנו מחשיבים אותה
שלדלכלי שני, מהטעם שנתבאר לעיל (סי' שיח סי"ב הערה 1699).