Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shabbos Laws Part 5 Simanim 308 to 321·Permitted and Prohibited Trapping on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא)·שטז צידה האסורה והמותרת בשבת

אשטז צידה האסורה והמותרת בשבת
ובו כ"ה סעיפים:
צידה למקום שאינו מחוסר צידה
א צידה היא מאבות מלאכות, שהיתה במשכן בתחשים

בוחלזון.

גואינו חייב עליה אלא

דכשאין הניצוד מחוסר עוד צידה אחר צידה זו, דהיינו שצד אותו

הלמקום שיוכלו לתפסו שם בקל, ואינו צריך לומר הבא מצודה ונצודנו, דהיינו שאינו צריך

ולבקש שם תחבולות לתופסו.

זלפיכך אם הפריח את

חהעוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין, או לביבר מקורה וסתום מכל צד, ונעל הדלת בפניו, או שרדף אחר חיה עד

טשהכניסה לבית או לביבר אפילו אינו מקורה, או לגינה או לחצר, ונעל בפניה, חייב.

יובלבד שלא יהא הבית או הביבר גדול כל כך בענין שצריך לבקש תחבולות לתפוס שם העוף

יאאו החיה. וכל שהבית או הביבר

יבגדול כל כך שאינו יכול להגיע ולתפוס החיה או העוף במרוצה אחת, מפני שנשמטין ממנו

יגוצריך לרוץ אחריהם שנית, הרי הן מחוסרין צידה עדיין ופטור.

ידוהצד צפור דרור, דהיינו מין צפור

טושדרכה לדור בבית כמו בשדה, שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד (ולכך נקרא דרור, על שם

טזדירה, שדרה בכל מקום), אינו חייב עד שיפריחנה למגדל שהיא ניצודה בו, דהיינו למגדל

יזשאינו גדול מאד, אלא הוא בענין

יחשיוכל לתפסו שם בלי תחבולות.

יטוהצד ארי, אינו חייב

כעד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.

כאוכל הצד למקום

כבשהניצוד מחוסר שם צידה עדיין, אע"פ שהוא פטור, אסור מדברי סופרים. והצד ממקום שהוא

כגמחוסר צידה שם, חייב. וממקום שאינו מחוסר

כדצידה, מותר לצוד לכתחלה ביום טוב, אבל לא בשבת, משום

כהאיסור טלטול, ויש אוסרים גם משום איסור צידה מדברי סופרים:

כוב הצד דבר שאינו מחוסר

כזצידה, כגון שצד צבי חיגר או זקן או חולה מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז

כחממקומו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים. אבל הצד צבי ישן או סומא, או חולה מחמת חום

כטשנולד לו בגופו, חייב, מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים יד אדם, ומחוסרי צידה הן:

לג המשסה כלב אחר חיה

לאכדי שיצוד אותו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים.

לבואף בחול אסור לצוד

לגבכלבים, משום מושב לצים, ואינו זוכה לראות בשמחת לויתן:

לדצידת זבובים, דבורים ועכברים
ד אין איסור צידה מן

לההתורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד, דהיינו שדרך העולם

לולצוד מין זה שצד הוא, כגון מיני חיות ועופות ודגים שדרך העולם לצוד מינים אלו. אבל אם צד דבר שאין

לזבמינו ניצוד, כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא באלו, שאין דרך העולם לצוד מינים

לחאלו, מפני שאין בהם צורך, אע"פ שהוא צד

לטאותם לצורך פטור. אבל אסור מדברי

מסופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא.

מאולכן צריך ליזהר שלא

מבלסגור תיבה או לסתום כלי שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף

מגשאינו מתכוין כלל לצידה, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא. אלא יתן סכין או שום

מדדבר בין הכיסוי לכלי, בענין שיוכלו לצאת משם ולא יהיה פסיק רישיה.

מהויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי

מוליטלם משם יברחו, שנמצא שאין כאן צידה כלל בכיסוי זה. ויש לסמוך על דבריהם לענין

מזשאין צריך לדקדק ולעיין אם יש שם זבובים, ואף אם רואה בודאי שיש זבובים מפריח מה

מחשנראה לעיניו ודיו, ואינו צריך לחפש שמא נשארו עוד זבובים, שכיון שהדבר ספק אם

מטישנן שם, אין כאן פסיק רישיה:

נה מותר לפרוס מחצלת על

נאגבי כוורת של דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד

נבהדבורים, וגם שיהא בענין

נגשאינו מוכרח שיהיו נצודים בזה, כגון שנשאר בכוורת חור שאינו מכוסה במחצלת ואפשר

נדלהם לצאת דרך שם, ואפילו הוא חור קטן ומן הצד שאינו נראה לדבורים, אין בכך כלום,

נהכיון שהוא אינו מתכוין לצוד, ואין כאן פסיק רישיה כיון שאפשר שיצאו דרך החור קטן

נוזה שמן הצד, ואין הדבר מוכרח שלא יצאו בו. אבל אם אין שם חור שאינו מכוסה במחצלת,

נזאסור, דפסיק רישיה הוא.

נחואף שיש מקילין

נטבזבובים במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו. מכל מקום כאן נקרא

סצידה גמורה מה שהדבורים נצודים בכוורת שלא יוכלו לצאת ממנה, אע"פ שהוא לא

סאיוכל ליטלם משם בידיו, מפני שהכוורת היא מקום צידתן, שדרכן להיות בכוורת. והרי זה

סבדומה לצד ארי והכניסו בכיפה שלו, שאף שאינו יכול ליטלו משם בידיו שלא יברח, חייב,

סגמפני שזהו מקום צידתו:

סדו הפורש מצודה ובשעת

סהפרישתו נכנסה חיה לתוכה, חייב. אבל אם נכנסה אחר כך לתוכה, פטור, מפני שבשעת

סופרישתו אינו ידוע אם יצוד אם לאו, אבל אסור מדברי סופרים. ולפיכך אסור להעמיד

סזבשבת המצודה לצוד בה עכברים:

סחצידת צבי לבית
ז צבי שנכנס לבית

סטמאליו ונעל אחד הדלת בפניו, אפילו לא נעלה

עבמנעל אלא שגפפה בלבד, והוא בענין שהצבי שמור בכך שלא יוכל לברוח, חייב, מפני שזהו

עאצידתו.

עבנעלו שנים פטורים, שכל מלאכה שיכול

עגאחד לעשותה ועשאוה שנים פטורים, מפני שלא נעשית כדרכה בחול, שאין דרך כלל לעשות

עדבשנים מה שאפשר לעשות באחד.

עהואם אין אחד יכול

עולנעול בלבדו ונעלו שנים, חייבים.

עזואם אחד יכול לנעול

עחבלבדו ואחד אינו יכול ונעלו שניהם, היכול חייב ושאינו יכול פטור, מפני שאינו אלא

עטמסייע להיכול, ומסייע אין בו ממש. וכן הדין בכל מלאכות שבת:

פח אם היה הפתח מגופף

פאכבר בדלת אחר שנכנס הצבי לבית, בין שנתגפפה הדלת מאליה, בין שעבר אחר וגפפה, מותר לנעול

פבבמנעול. שכיון שהצבי הוא כבר שמור שלא יוכל לברוח, הרי כבר ניצוד ועומד הוא,

פגוכשנועלו במנעול אע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו, אינו אלא כשומרו מן הגנבים,

פדואין בזה משום צידה:

פהט צבי שנכנס לבית וישב

פואחד על הפתח ומילא(ו)הו, דהיינו שלא נשאר בינו למזוזת הפתח מקום פנוי כל כך בכדי

פזשיוכל הצבי לברוח דרך שם, הרי זה חייב. ומותר לאדם אחר לישב בצדו של זה באותו מקום

פחפנוי שבינו להמזוזה, אף על פי שמוסיף

פטשמירה על שמירתו של ראשון.

צואפילו עמד הראשון

צאוהלך לו ונסתלק שמירתו, ואין הצבי נשמר אלא מחמת ישיבת השני, שהמקום פנוי שבינו

צבלהמזוזה, דהיינו מקום ישיבת הראשון, אין בו כדי בריחת הצבי, אעפ"כ אין

צגהשני צריך לקום ומותר לו לישב עד שתחשך וליטול הצבי. שכיון שבשעה שישב בהיתר ישב

צדשהרי הצבי היה ניצוד ועומד כבר על ידי ישיבת הראשון, אין מחייבין אותו להסתלק לאחר

צהשעמד הראשון, מפני שאינו עושה כלום עכשיו בישיבה זו, שאינו אלא שומר לצבי הניצוד

צוכבר על ידי הראשון. ואפילו לכתחלה יכול

צזלישב בצד הראשון על דעת שישאר יושב שם לאחר שיעמוד הראשון וילך לו:

צחי וכן מי שהיה לו צבי

צטקשור בביתו, ובא אחד ונעל גם הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו, ואחר כך ניתר

קהצבי, אין מחייבים אותו לפתוח הדלת, כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל, ועכשיו אינו עושה

קאכלום.

קבוכן מי שנעל ביתו

קגלשמרו, ולא היה יודע כלל שנכנס צבי לבית, ואחר כך נודע לו, מותר לו להעמיד הפתח

קדנעול עד שתחשך במתכוין כדי ליטול הצבי. לפי שכשנעל בהיתר נעל, כיון שלא היה יודע

קהכלום, ועכשיו שנודע לו, אינו עושה כלום.

קואבל אם יודע שצבי

קזבבית, אסור לנעלו, אפילו אינו מתכוין כלל לצוד הצבי אלא לשמור ביתו, דפסיק רישיה

קחולא ימות הוא:

קטיא וכן מי שישב על הפתח

קיולא היה יודע שצבי בתוך הבית, ואחר כך נודע לו, מותר לו לישב שם עד שתחשך, שעכשיו

קיאאינו עושה כלום.

קיבוכן מי שנכנסה לו

קיגצפור תחת כנפי כסותו והיא ניצודה שם מאליה, אין צריך לפתוח לה חלון, אלא יושב

קידומשמרה עד שתחשך:

קיהיב מותר לפתוח הבית

קיובפני הצבי כדי שיברח ויצא, וכן צבי שנכנס למצודה מותר לפרקו ממצודתו, ובלבד שלא

קיזיטלטלנו:

קיחמלאכת שחיטה
יג שחיטה היא מאבות

קיטמלאכות, שהיתה במשכן באילים

קכותחשים.

קכאולא שחיטה בלבד, אלא

קכבכל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה בהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין

קכגבנחירה בין בהכאה, חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט. לפיכך אם נטל דג מן

קכדספל של מים והניחו עד שמת, חייב משום חונק. ולא עד שימות ממש, אלא כיון שיבש בו

קכהכסלע בין סנפיריו חייב, אע"פ שהחזירו למים אחר כך, מפני ששוב אינו יכול לחיות.

קכוולא עד שיבש ממש, אלא אפילו כשנוגעין שם באצבע זב ריר משם ונמשך מן האצבע. ולכן צריך ליזהר

קכזשלא לומר לנכרי להוציא דג מן החבית של מים, אע"פ שירא שימות שם.

קכחוכל זה בנוטל הדג ממקום

קכטשהיה ניצוד ועומד שם, ואינו מחוסר צידה כלל, כגון ספל וחבית (עיין סי'

קלתצ"ז). אבל אם נטלו ממקום

קלאשהיה מחוסר צידה שם, כגון נהר או בריכה, אפילו החזירו מיד למים שבכלי, חייב משום צידה. ואפילו לא תפסו בידו כלל, אלא ששלה אותו

קלבמהנהר בתוך ספל של מים, חייב משום צידה, שהרי כשהוא בתוך הספל אינו מחוסר צידה כלל:

קלגיד נטילת נשמה שחייבין

קלדעליה, לא עד שיטול כל נשמת החי, אלא אפילו נטל מקצת נשמה, חייב, כגון המוציא דם

קלהמאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש:

קלוטו ולא עד שיצא דם ממש,

קלזאלא אפילו החובל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, אע"פ שלא יצא לחוץ,

קלחחייב, לפי שהיא חבורה שאינה חוזרת, שכיון שנצרר הדם תחת העור שוב לא יוכל לחזור

קלטלמקומו, אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת לחוץ, וחייב משום נטילת הדם שבאותו מקום.

קמבמה דברים אמורים

קמאבחובל באדם, או בבהמה וחיה או בעופות, או בשמנה שרצים האמורים בתורה

קמב(בפרשת שמיני) שהם החולד והעכבר

קמגוגו', שכל אחד מאלו יש לו עור המעכב על הדם מלצאת. אבל החובל בשאר

קמדשקצים ורמשים, אינו חייב עד שיצא מהן דם, אבל אם נצרר הדם

קמהולא יצא, הרי זה חבורה החוזרת, שאלמלא נעקר הדם ממקומו היה יוצא לחוץ, כיון שאין

קמולו עור המעכבו:

קמזצידת והריגת מזיקים
טז כבר נתבאר בסי' רע"ח שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה,

קמחדהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו, לפיכך הנוטל נשמה

קמטאינו חייב אלא אם כן צריך לגוף

קנהחי שהנשמה ניטלה ממנו, או לעורו, או שצריך להנשמה

קנאשניטלה ממנו, דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו, או שחובל באדם שהוא

קנבאויבו וחפץ הוא בדם היוצא ממנו שיראה נקמה באויביו (עיין חושן משפט סי'

קנגתכ"ד).

קנדאבל ההורג נחש בשביל

קנהשלא יזיקנו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו, ואינו הורגו אלא כדי

קנולהנצל מהזיקו.

קנזוכן הצד אינו חייב

קנחאלא אם כן יש לו צורך בגוף דבר הניצוד עצמו. ומכל מקום הצד מיני

קנטחיה עופות ודגים בסתם חייב, שסתם צידתן היא לצורך גופן או עורן. וכן שמנה שרצים

קסהאמורים בתורה הצד אחד מהן בסתם חייב, שסתם צידתן הוא לצורך עורן, ולא בשביל להנצל

קסאמהזיקן, שהרי אין דרכן להזיק.

קסבאבל הצד אחד משאר

קסגשקצים ורמשים, אינו חייב אלא אם כן צדן לצורך, כגון לרפואה וכיוצא בה, אבל אם צדן בסתם פטור, שסתם צידתן אינה אלא בשביל

קסדלהנצל מהזיקן שדרכן להזיק, ולא בשביל צורך עורן, שהרי אין להם עור, ולא בשביל צורך

קסהגופן, שהרי אינו ראוי לאכילה, וסתמו אינו עומד לרפואה, אלא אם כן מתכוין

קסולכך בפירוש, ואם כן הרי זו

קסזמלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין לו צורך בדבר הניצוד עצמו שגוף המלאכה נעשית

קסחבו:

קסטיז ואפילו לכתחלה מותר לצוד כל

קעמיני רמשים שדרכן להזיק, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אפילו במקומות שאינן

קעאממיתין בנשיכתן. ואפילו אין רצין

קעבעתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו, או אחר אדם אחר,

קעגוינשכוהו, או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו, או שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר

קעדמהם. שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף שכל מלאכה

קעהשאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים, כאן התירו חכמים

קעולגמרי מפני חשש היזק הגוף.

קעזואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

קעחלגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא

קעטבשביל סכנת נפשות. מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו

קפלהזיק, שכופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו

קפאלעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד:

קפביח וכל זה ברמשים שדרכן

קפגלהזיק ממש, כגון נחשים ועקרבים, אף במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, על כל פנים הן

קפדמזיקין הגוף בנשיכתן, וכן כל כיוצא בהן. אבל כל שאינו מזיק הגוף אלא שמצערו בלבד,

קפהכגון צרעה וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן, אסור לצודן.

קפוולכן אסור לתפוש

קפזפרעוש שעל בגדיו, אפילו הוא מבפנים

קפחסמוך לבשר, ואפילו הוא על בשרו ואינו עוקצו עדיין, אסור לתופסו. אבל אם הוא עוקצו

קפטכבר, מותר ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה,

קצאלא כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין במינו ניצוד. וגם לא גזרו במקום

קצאצער על איסור טלטול הפרעוש, אע"פ שהוא

קצבמוקצה. וכן אם עוקצתו צרעה

קצגוכיוצא בה, מותר ליטלה בידו ולהשליכה, אם אי אפשר להפריחה.

קצדויש מתירין לצוד הפרעוש אפילו

קצהמעל בגדיו מבפנים, כיון שיוכל לצערו שם, ואפילו מעל חלוקו מבחוץ מותר לצודו, כיון

קצושהחלוק הוא סמוך לבשר ואפשר שיבא הפרעוש משם לבשר ויעקצנו. אבל אם הפרעוש הוא על

קצזהאדם באותו ענין שאין לחוש שיעקצנו, שהוא על בגד העליון מבחוץ, אסור לתפסו שם. אבל

קצחמותר להפילו מעליו על ידי ניעור.

קצטולענין הלכה, אם אפשר

רלו בקלות להפילו מעליו בלי נטילה ביד, יש לעשות כן, אפילו אם הוא על חלוקו מבפנים,

ראאבל אם הוא לבוש בבתי שוקים, וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה, הסומך על

רבהמקילין בדברי סופרים לא הפסיד:

רגיט וכל זה לענין צידת

רדהפרעוש. אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו, שמשום צער בעלמא לא

רההתירו אלא צידתו, לפי שאין במינו ניצוד, ולכן אין צידה זו חשובה מלאכה כלל. אבל

רוהריגתו היא מלאכה גמורה, אלא שאינו צריך לגופו, ויש אומרים שפטור עליה, מכל מקום אסורה

רזמדברי סופרים, ולא התירוה משום צער בעלמא הואיל ועיקרה מן

רחהתורה, דהיינו אם צריך לגופה.

רטואפילו למוללו

ריבאצבעותיו להתיש כחו שלא יחזור אליו אסור, גזרה שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו

ריאויזרקנו:

ריבכ אין חייבין משום

ריגנטילת נשמה אלא על מיני בעלי חיים שהם פרים ורבים ונהוין מזכר ונקבה. אבל רמשים

רידהנהוין מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר, וכתולעים

ריהשבתוך הקטנית, ההורגן פטור, מפני שבמשכן לא היתה נטילת נשמה אלא באילים ותחשים וחלזון, שהם פרים ורבים

ריוונהוין מזכר ונקבה.

ריזומכל מקום הפרעוש יש

ריחבו משום נטילת נשמה, אע"פ שהווייתו מן העפר ואינו פרה ורבה, לפי שכל המתהווה

ריטמן העפר חיות יש בו כאלו פרה ורבה מזכר ונקבה, כי תחלת בריית בעלי

רכחיים היתה מן העפר כמ"ש ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו'.

רכאואיזהו פרעוש זו היא

רכבשחורה הקופצת. אבל לבנה הרוחשת, היא הנקראת כינה, ומותר להורגה בשבת, מפני שהיא מן

רכגהזיעה.

רכדבמה דברים אמורים

רכהבמוצא כינה על בשרו, או שמצאה על בגדיו דרך מקרה, אבל המפלה בגדיו

רכומכנים מוללן באצבעותיו וזורקן (אפילו למים), אבל אסור להורגן בידיו, שכיון שמפלה

רכזבגדיו חוששין שמא ימצא גם כן פרעושים, ויהרגם גם כן.

רכחבמה דברים אמורים

רכטבמפלה בגדיו, אבל במפלה ראשו מותר להרוג הכנים בידיו, מפני שאין פרעושים מצויין

רלבראש:

רלאכא לא יקח אדם הכנים

רלבמעורות שועלים וכיוצא בהם, משום שהוא מנתק שיער מן העור, ויש בזה משום גוזז.

רלגואע"פ שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות הוא:

רלדכב כל חיה ורמש שהן נושכין

רלהוממיתין ודאי, כגון נחשים השרפים וכלב שוטה, וכל

רלוכיוצא בהם מהמזיקין שכשנושכין הן ממיתין בודאי, מותר להורגם בשבת

רלזאפילו אינן רצין אחריו כלל, מפני שיש פיקוח נפש בהריגתן, כי שמא ימיתו שום אדם

רלחמישראל, וכל ספק נפשות דוחה

רלטאת השבת אפילו במלאכה גמורה של תורה, אף להאומרים שאפילו

רממלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה מן התורה.

רמאושאר מזיקין, אפילו

רמבאותן שבודאי אין ממיתין בנשיכתן, אלא שמזיקין את הגוף בלבד, כגון נחשים ועקרבים

רמגבמקומות שאין ממיתין לעולם בנשיכתן, אלא שמזיקין בלבד, וכן כל כיוצא בהם, יש

רמדאומרים שאם הם רצים אחריו

רמהמותר להורגם, להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים,

רמולפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו. ואינו דומה לפרעוש

רמזהעוקץ בשרו שאסור להרגו, שהפרעוש אינו מזיק

רמחהגוף אלא מצערו בלבד.

רמטואם אינן רצין עתה

רנאחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין, אבל מותר

רנאלדרסם לפי תומו בהליכתו. ואפילו במתכוין כדי

רנבלהרוג, אלא שמראה עצמו כאילו הולך לו לפי תומו ואינו מכוין כלל להרוג, שכיון

רנגשמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לא גזרו עליה כלל במקום

רנדהיזק הגוף, אפילו אין שם אלא חשש בעלמא, אלא שבזה הצריכו לשנות בהריגתן בכל מה

רנהדאפשר לשנות, דהיינו להראות עצמו כאלו אינו מכוין להרגם. ואפילו מיני חיה ורמש שיש בנשיכתן ספק נפשות, שלפעמים הן

רנוממיתין ולפעמים אין ממיתין, צריך לשנות בהריגתן כל שאינן רצין אחריו. אבל מיני רמשים

רנזשאינן מזיקין, כגון נמלים וכיוצא בהם, אסור לדרסם, אפילו אינו מתכוין להרגם, אלא

רנחשהוא פסיק רישיה. וצריך לדקדק בהילוכו במקומות שהם מצויים.

רנטולהאומרים שאפילו

רסמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, לא התירו להרוג כשרצין אחריו, ולדרוס לפי

רסאתומו כשאין רצין אחריו, אלא במיני חיה ורמש שיש בנשיכתם ספק נפשות, אבל דבר שאינו

רסבממית לעולם בנשיכתו, אסור אפילו לדרסו, ואפילו רץ אחריו, שאין מחללים שבת

רסגבמלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף.

רסדוהעיקר כסברא הראשונה.

רסהומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור של תורה

רסובמקום שאפשר, דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו, אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר

רסזלאחרים שישמרו ממנו:

רסחכג אותן האנשים שהורגין

רסטבשבת השממית (שקורין שפי"ן), צריך למחות בידם, שהרי אינה מזקת. ואף שיש לחוש

רעשתפול לתוך המאכל, מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא, וגם אפשר לכסות המאכלים, וגם אחת

רעאמאלף היא מסוכנת במאכל, וגם אם היה בה חשש

רעבסכנה לא התירו אלא לדרוס לפי תומו:

רעגצידת חיות בית
כד חיה ועוף הגדילים ברשותו

רעדשל אדם, כגון מי שמגדל צביים בביתו או בחצירו, או אווזים ותרנגולים ויונים, הצדן

רעהבשבת פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן.

רעואבל הצד יוני שובך

רעזויוני עלייה, חייב, שמחוסרין צידה הן, שכשאדם בא ליטלן מקיניהן הן עשוין להשמט

רעחולברוח מקיניהן. מה שאין כן עופות

רעטהגדילים בבית, שכשהן באין לכלובן בערב נוח לתופסן שם, מפני שאז אינן עשויין להשמט

רפולברוח, ולפיכך אף כשהן חוץ לכלובן אינן נקראים מחוסרים צידה, כיון שלערב יבואו

רפאלכלובן מאליהן.

רפבומכל מקום מדברי סופרים אסור

רפגלצודן, דהיינו לרדוף

רפדאחריהן עד שיכנסו למקום שנוח לתופסן שם. אבל לטלטלן ביד אסור בלא איסור צידה משום

רפהמוקצה.

רפובמה דברים אמורים

רפזכשהן בחצר או בית גדול כל כך שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה, דהיינו

רפחלבקש תחבולות לתפסם שם, והיו נקראים מחוסרים צידה, כגון שהוא בית גדול כל כך שאינו

רפטיכול לתפסו שם במרוצה אחת, ורודף שם אחריהם עד שיכנסו לחדר שאינו גדול כל כך ונועל

רצהדלת בפניהם. אבל אם הם בבית שאינו גדול כל כך, ניצודין ועומדין הן, או אפילו הן בבית

רצאגדול כל כך, ואפילו הן ברשות הרבים, ודוחה אותם עד שיכנסו לבית אחר גדול כל כך,

רצבאין כאן צידה כלל ומותר:

רצגכה וכל זה בחיה ועוף,

רצדאבל בהמות הגדילים ברשותו של אדם, מותר לצודן אפילו מרשות הרבים.

רצהוחתול דינו כשאר חיה,

רצוואסור לצודו אלא על דרך שנתבאר.

רצזוכל זה בשלא מרדו,

רצחאבל אם מרדו, אפילו פרה שמרדה, ואין צריך לומר חיה ועוף שמרדו, הצדן בשבת חייב,

רצטכמו הצד חיות ועופות הבר, שהרי הללו גם כן לא יבואו לכלובן לערב:

ש[1330] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

שא(א)

שבצידה למקום שאינו מחוסר צידה (ס"א-ג).

שג(ב)

שדצידת זבובים, דבורים ועכברים (ס"ד-ו).

שה(ג)

שוצידת צבי לבית (ס"ז-יב).

שז(ד)

שחמלאכת שחיטה (יג-טו).

שט(ה)

שיצידת והריגת מזיקים (סט"ז-כג).

שיא(ו)

שיבצידת חיות בית (סכ"ד-ה).

שיגלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

שידקובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' עה ואילך.

שיה[1331]

שיומשנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הצד צבי).

שיז[1332]

שיחתוס' צד, א רד"ה רבי שמעון (צד ... במשכן היו צריכין לתחש וחלזון). גמרא עד,

שיטסוע"ב (שכן צדי חלזון), ופרש"י (לצבוע התכלת בדמו).

שכוכן הוא לקמן סי' שיז רס"א (במשכן

שכאהיו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן).

שכבואף שלענין שחיטה נתבאר לקמן

שכגסי"ג (שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן באילים ותחשים), וס"כ (שבמשכן

שכדלא היתה נטילת נשמה אלא באילים ותחשים וחלזון).

שכהמכל מקום הצידה אינה שייכת באילים,

שכושהם חיות בית, וכדלקמן סכ"ד (חיה ועוף הגדילים ברשותו של אדם ... הצדן בשבת

שכזפטור, שהרי ניצודין ועומדין הן). ולכן נזכרים כאן רק ה"תחשים וחלזון".

שכח[1333]

שכטרשב"ג במשנה קו, רע"ב (לא כל הביברין (קרפיפות מוקפין, רש"י) שוין,

שלזה הכלל, מחוסר צידה (שקשה לתופסו שם, רש"י) פטור, שאינו מחוסר צידה חייב).

שלארמב"ם פ"י הי"ט (והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה).

שלב[1334]

שלגביצה כד, א (היכי דמי מחוסר צידה, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר

שלדהבא מצודה ונצודנו), ופרש"י (כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפשו). טור

שלהושו"ע סי' תצז ס"ז (חיה ועוף שמחוסרים צידה, שצריך לומר הבא מצודה

שלוונצודנו).

שלזוכן הוא לקמן שם ס"א (שאין

שלחצריך לבקש תחבולות כדי לצודן, על ידי פריסת מאכל או על ידי מצודה, אלא יכול לתפסן

שלטבידו בקל).

שמוכן הוא בצידת דגים, כדלקמן

שמאסי"ג (ואפילו לא תפסו בידו כלל, אלא ששלה אותו מהנהר בתוך ספל של מים,

שמבחייב משום צידה, שהרי כשהוא בתוך הספל אינו מחוסר צידה כלל).

שמג[1335]

שמדגמרא קו, ב (הא ביבר מקורה, הא ביבר שאינו מקורה ... בית דמקורה הוא). רש"י

שמהביצה שם ד"ה חייב (צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור, שיוצא לו דרך חלונות

שמוואין כאן צידה). טור ושו"ע ס"א (הצד צפור ... לבית או לביבר שהם נצודים

שמזבו, חייב). ט"ז ס"ק א (בבית שאין חלונותיו פתוחים).

שמח[1336] וכן לקמן בסמוך לענין צידת

שמטחיה (שהכניסה לבית ... ונעל בפניה).

שנאמנם יתבאר לקמן ס"ז (צבי

שנאשנכנס לבית מאליו ונעל אחד הדלת בפניו ... חייב, מפני שזהו צידתו), הרי שחייב

שנבאפילו אם לא הכניסם, רק נעל בפניהם.

שנגוכן לקמן ס"ט (צבי

שנדשנכנס לבית, וישב אחד על הפתח ... הרי זה חייב).

שנהוראה פרמ"ג

שנוא"א סוף ס"ק י. כנישתא דבי רב.

שנז[1337]

שנחמשנה שם (צבי לגינה ולחצר ולביברין). רמב"ם שם (כיצד כגון שרדף אחרי צבי עד

שנטשהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל בפניו). טור ושו"ע שם (וצבי לבית או

שסלביבר שהם נצודים בו). ט"ז שם (כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחים, ששם אין שום

שסאצפור ניצוד ... אלא חיה).

שסב[1338]

שסגמ"א סק"ב (לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו).

שסד[1339]

שסהרב אשי בשבת ובביצה שם (כל היכא דרהיט בתריה ומטי לה בחד שיחייא (בפעם אחת שהוא

שסושוחה עליו לתפשו אין לו להשמט ממנו, רש"י) ביבר קטן, ואידך ביבר גדול).

שסזרמב"ם שם ה"כ (כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת ... הרי זה מקום

שסחקטן). ואף שרב אשי מיירי בחיה, נתבאר במ"מ הל' יום טוב פ"ב ה"ז (יש

שסטמחלקין בפירוש מחוסר צידה בין חיה לעופות ... ודעת ההלכות ורבינו להשוותן ועיקר).

שע[1340]

שעארבה בר רב הונא שם ושם (הכא בצפור דרור עסקינן (שדרה בבית כבשדה, שיודעת להשמט

שעבבזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור על שם דירה, שדרה בכל מקום, רש"י),

שעגשאינה מקבלת מרות, דתנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור, מפני שדרה בבית

שעדכבשדה). שו"ע ס"א (הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו). מ"א

שעהס"ק א (מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו). ט"ז

שעוס"ק א (היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה, שנשמט מזויות לזוית,

שעזואם כן אפילו בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד, דהוי מחוסר עדיין צידה).

שעח[1341]

שעטט"ז שם (דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין, זה הכלל, כל

שפהמחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב, זה קאי אמגדל דנקט ברישא, דאם הוא מגדל

שפאגדול שאינו ניצוד, אם מחוסר עדיין צידה, פטור).

שפבוראה גם לקמן סי' תצז סי"א (ואם

שפגאינן מחוסרין צידה, כגון חיה שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן כל כך בענין שיכולין

שפדלצוד אותה בשחיה אחת, וכן עוף שנכנס מערב יום טוב לבית קטן או ביבר קטן מקורה

שפהבענין שיכול לתפסו בשחיה אחת, וכן צפור דרור שנכנס מערב יום טוב למגדל, שכל אלו

שפוכבר ניצודין ועומדין הן).

שפז[1342]

שפחשמואל שבת שם (הצד ארי בשבת (אפילו תופסו אין זו צידתו, שכשכועס משחית והולך,

שפטרש"י), אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו (בית משמר העשוי לו כמין תיבה,

שצרש"י)). מ"א סק"ב (והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא

שצאנאסר בה). וראה לקמן סוף ס"ה.

שצב[1343] משנה

שצגקו, ב (מחוסר צידה פטור), ובגמרא קז, א (כל פטורי דשבת פטור אבל אסור). טור

שצדושו"ע שם (ואם אינו נצוד בו, פטור אבל אסור).

שצהולכאורה היינו אף שהכניסו לבית גדול

שצומאד, או לבית שחלונותיו פתוחים. ראה אבני נזר סי' קצ אות ז. בדי השולחן סי' קכא

שצזס"ק ב. קובץ יגדיל תורה ירושלים ח"ג ע' עה.

שצח[1344]

שצטתוס' ביצה כד, א ד"ה ותניא (מחוסר צידה הצד לתוכו פטור, דהא מחוסר צידה, [ואם

תכן] הצד מתוכו חייב).

תא[1345]

תברשב"ג במשנה ביצה שם (ושאינו מחוסר צידה מותר). טור ושו"ע סי' תצז

תגס"ז (וכל שאין מחוסרים צידה, מותר לצודם).

תדוכן הוא לקמן שם סוף סי"א (ואם

תהאינן מחוסרין צידה, כגון חיה שנכנסה מערב יום טוב לביבר קטן כל כך בענין שיכולין

תולצוד אותה בשחיה אחת, וכן עוף שנכנס מערב יום טוב לבית קטן או ביבר קטן מקורה

תזבענין שיכול לתפסו בשחיה אחת, וכן צפור דרור שנכנס מערב יום טוב למגדל, שכל אלו

תחכבר ניצודין ועומדין הן. אף על פי שבשבת אסור לצודן מדברי סופרים, מכל מקום ביום

תטטוב, משום שמחת יום טוב התירו לצודן לצורך אכילה), וכמבואר במ"א שם ס"ק

תיח (משום שמחת יום טוב. אבל כשאין צריך לאכלן אסור לצודן).

תיא[1346] משנה קז, א (חיה ועוף

תיבשברשותו, הצדן פטור). תוס' קו, ב ד"ה ואין (תנן בפרק שמונה שרצים, חיה ועוף

תיגשברשותו הצדן פטור, משמע אבל אסור). הגהות מיימוניות פ"י אות ר (בפרק שמונה

תידשרצים, חיה ועוף שברשותו הצדן פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. והא דתנן אבל

תיהצדין חיה ועוף, היינו ביום טוב שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן, אבל הכא דבשבת לא

תיו... רבינו ברוך ממגינצ"א). מ"א ס"ק כו (מוקמינן לה בגמרא בביבר קטן

תיזשהם ניצודים בו ... אם כן בשבת אפילו בבית קטן אסור). אלא שהמשך דברי הגהות

תיחמיימוניות אינו מובן, ודן בזה במ"א שם.

תיטתוספתא פי"ג ה"ד (הצד ... אווזים

תכותרנגולים ויוני הדרסאות וכל דבר שאין מחוסר צידה, פטור). שלטי הגבורים על המרדכי

תכאפא, ד (הלכתא, בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בתוך ביתו, כגון

תכבצביים שמגדלן בביתו ... והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות

תכגפטור, מכלל דאסור לכתחלה, אב"ן). והיינו שלא רק במקום שאינו מחוסר צידה אסור

תכדבשבת, אלא אף באווזים ותרנגוים הגדלים בביתו, שאין בהם צידה (כדלקמן סכ"ד),

תכהאסור מדברי סופרים.

תכואגודה פי"ג סי' קכ (ומכל מקום אסור

תכזלצודן, כדתנן פרק שמונה שרצים חי' ועוף שברשותו הצדן פטור, ואמר שמואל כל פטורי

תכחדשבת פטור ואסור, ואמרינן פרק מפנין (קכח, ב) אין מדדין תרנגולת שברחה, לכן

תכטתרנגולת שיצתה מן הבית בשבת אסור לצודה, אך דוחין אותה עד שתיכנס, כיון דרחב הוא

תלולא נקיט לה בחדא שחיא, לא הוי צידה). והיינו שלא אסרו מדברי סופרים אלא

תלא"לצוד" חי' ועוף הגדלים בביתו, ממקום שמחוסר צידה (למי שאינם גדלים

תלבבביתו) למקום שאינו מחוסר צידה. אבל מותר לדחות אותה עד שתיכנס לבית גדול שעדיין

תלגמחוסר צידה.

תלדשו"ע סי"ב (חיה ועוף שברשותו,

תלהמותר לצודן). רמ"א שם (ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן,

תלופטור). ט"ז סוף סקי"א (והא דמותר לפי דעה ראשונה לצוד, היינו שירדוף

תלזאותה עד שתכנס לבית, או שדוחין אותה בידים, כדלעיל סי' ש"ח ס"מ, אבל

תלחלטלטל אותה ודאי אסור). והיינו כדלעיל סי' שח סע"ח-ט (אסור לטלטל בהמה או חיה

תלטאו עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים ... מדדין אותם ברשות היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין

תמומסייען ומנענע רגליהן שילכו. ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ,

תמאשמוקצים הם ואסורים בטלטול). וכדלקמן סכ"ד (לטלטלן

תמבביד אסור בלא איסור צידה משום מוקצה ...

תמגדוחה אותם עד שיכנסו לבית). ודעה השנית אוסרת משום איסור צידה

תמדמדברי סופרים.

תמהשו"ת משאת בנימין סי' ח (ודברי הרב

תמורמ"א ז"ל נראין לי עיקר ... דוקא גבי יום טוב שרינן צידת אווזין

תמזותרנגולין שבבית, ולא בשבת). מ"א סי' תצז ס"ק ח (ועמ"ש שם, דהעיקר

תמחכמ"ש רמ"א שם).

תמטהובאו ונתבארו כל אלה במ"א כאן

תנס"ק כו. ומהם למד רבינו את ההלכות שנתבארו לפנינו.

תנא*

תנבסיכום

תנגפרטי הלכה זו שנתבארה כאן, ולקמן סכ"ד, וסי' תצז סי"א:

תנד(א)

תנהאסור לצוד בשבת ממקום שאינו מחוסר צידה, ומותר ביום טוב (שטז, א. תצז יא).

תנו(ב)

תנזאסור לצוד בשבת גם חיה ועוף הגדלים בביתו, כשהן בחצר או בית גדול, ומותר ביום טוב

תנח(שטז, כד).

תנט(ג)

תסאבל מותר לצוד בשבת חיה ועוף הגדלים בביתו, והם במקום קטן שאינו מחוסר צידה (שם).

תסא(ד)

תסבגם מותר לדחות בשבת חיה ועוף הגדלים בביתו, מרשות הרבים לבית גדול שמחוסר צידה

תסג(שם).

תסד(ה)

תסהזה שאסור בשבת, יש אומרים שהוא משום מוקצה, ויש אומרים שהוא אף משום צידה דרבנן

תסו(שטז, א).

תסזותוכן

תסחהענין הוא:

תסט(א)

תעכל מה שנאסר מהתורה בחיה ועוף שאינם גדלים בביתו, אסור מדברי סופרים אף בגדלים

תעאבביתו.

תעב(ב)

תעגכל מה שנאסר מדברי סופרים באינם גדלים בביתו, מותר בגדלים בביתו.

תעדוראה אבני נזר או"ח סי' קצ אות

תעהו. תהלה לדוד ס"ק יז. מראי מקומות וציונים. קובץ הערות

תעווביאורים ירושלים ח"ג ע' עט ואילך. כנישתא דבי רב.

תעז[1347]

תעחברייתא וגמרא קו, ב (הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור. אמר ליה אביי

תעטלרב יוסף מאי שנא הני ומאי שנא הני. הני עבידי לרבויי (לישמט כשמרגישין יד אדם),

תפהני לא עבידי לרבויי. והתניא חולה חייב. אמר רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא,

תפאהא בחולה מחמת אובצנא (עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו, ניצוד ועומד הוא,

תפברש"י)). טור ושו"ע ס"ב (צד צבי, ישן או סומא, חייב. חיגר או חולה

תפגאו זקן, פטור). דרישה ס"ק א (דרצה לומר פטור אבל אסור, ככל פטורי הנזכרין

תפדבדיני שבת, חוץ משלשה). ט"ז ס"ק ב (עביד להשמט כשמרגישין יד אדם. ובגמרא

תפהמחלקים בחולה, אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו, ניצוד ועומד הוא

תפוופטור, ואם מחמת חמימות הוא חולה, לא הוה ניצוד וחייב). מ"א ס"ק ג (דניצודין

תפזועומדין הם).

תפחולענין צבי חיגר או זקן שיכול לזוז

תפטממקומו, ראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' פח.

תצ[1348] רמב"ם

תצאפ"י הכ"ב (המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי

תצבמפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי, או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפשו,

תצגהרי זה תולדת הצד וחייב). מ"א ס"ק ד (משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור).

תצדכל בו סי' לא כז, ב (המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה, ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה,

תצהחייב). רמ"א ס"ב (המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה). מ"א שם (הכל

תצובו, לאיסורא בעלמא קאמר).

תצזוראה אבני נזר או"ח סי' קצו

תצח(יש בו איסור תורה משום שביתת בהמתו ... מחמר). כנישתא דבי רב.

תצט[1349] ע"ז

500יח, ב (ההולך לאיצטדינין ... הרי זה מושב לצים). ויקרא רבה שמיני יג, ג (כל בהמות

501ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעולם

502הזה, זוכה לראותה לעולם הבא). אור זרוע סי' פג אות יז (מיהו אומר אני המחבר, שכל

503מי שצד חיות בכלבים, כעין שהעכו"ם עושין, שלא יראה בשמחת לויתן ... ואמרינן

504בויקרא רבה...). רמ"א שם (ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב

505לצים). מ"א ס"ק ה (ואינו זוכה לשמחת לויתן).

506[1350]

507ברייתא קו, ב (הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים

508אומרים כל שבמינו ניצוד, חייב, וכל שאין במינו ניצוד, פטור), וכחכמים. טור

509ושו"ע ס"ג (כל שבמינו נצוד, חייב עליו. אין במינו נצוד, פטור).

510[1351]

511רש"י ביצה לו, רע"ב (דבר שבמינו ניצוד, שדרך לצוד את בני מינו, כגון חיה

512ועוף). רמב"ם פ"י ריש הי"ט (הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו, חייב,

513כגון חיה ועופות ודגים).

514לענין צידת דגים, ראה אליה זוטא

515ס"ק ד. מ"א סי' תצז ס"ק ו. לקמן שם בקונטרס אחרון ס"ק א.

516[1352]

517רש"י קי, ב (צרעין ויתושין שאינן לצורך). רמב"ם פ"י הכ"ד (צרעין

518ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו). טור ושו"ע שם (זבובים ... שאין במינן נצוד).

519ולענין פרעוש אמרינן קז, ב (פרעוש

520... דבר שאין במינו ניצוד). וכן הוא לקמן סי"ח (פרעוש ... שהוא דבר שאין

521במינו ניצוד).

522[1353]

523תוס' קז, א ד"ה שלא (מאן דפטר אין במינו ניצוד, פוטר אפילו לצורך). ר"ן

524לח, ב (שאין במינן ניצוד ... אפילו לצורך נמי ליפטר). מ"א סק"ו (אפילו

525צדן לצורך (תוס' ור"ן)).

526[1354] ביצה

527שם (מהו דתימא במינו נצוד אסור, שלא במינו נצוד מותר, קמ"ל). תוס' קז, ב

528ד"ה הצד (פוטר, משמע דפטור אבל אסור). רמב"ם פ"י הכ"ד (הצד

529דבר שאין במינו צידה כגון חגבים הגזין צרעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו הרי זה

530פטור), ומ"מ שם (ופירוש פטור אבל אסור). טור ושו"ע שם (אין במינו נצוד,

531פטור אבל אסור). ט"ז סק"ד (במין שאינו ניצוד, דמן התורה אין חיוב בו כלל,

532רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד).

533וכן הוא לקמן סי"ח (צרעה

534וזבוב ויתושין ופרעושין וכיוצא בהן, אסור לצודן).

535[1355] והיינו

536על דרך הרגיל. אבל עם עוקצו ומצערו, יתבאר לקמן סי"ח (אם הוא עוקצו כבר,

537מותר ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא

538כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין

539במינו ניצוד), ושם נסמן (הערה 1428).

540[1356] פסקי

541התוס' שבת אות קעה (לא יסגור תיבה במקום שמצויים זבובים). טור בשם בעל התרומה (כל

542דבר שבמינו ניצוד חייב, אין במינו ניצוד פטור אבל אסור, הלכך זבובים, אף על פי

543שאין במינן ניצוד, אסור לצודן. לכן כתב בעל התרומה שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בו

544זבובים, אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם). כל בו

545סי' לא כז, ב (שיניח ריוח שיוכלו הדבורים לצאת משם ולא יהיו נצודין, דאי לאו הכי אף

546על פי שאינו מכוין אסור, דפסיק רישיה הוא. ולפיכך כתב הבעל התרומה, דבימי החמה

547דשכיחי זבובים הרבה, צריך להזהר בשבת שלא ינעול שידה תיבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה

548ומצויין שם זבובים הרבה, אם לא יניח להן ריוח שיצאו בו). מרדכי רמז שיח (בקיץ בעת

549שהזבובים מצויין, אסור לסגור תיבתו בשבת, אם לא יניח ריוח גדול שיוכלו לצאת, דאי

550לאו הכי הם ניצודים. ואפילו רבי שמעון מודה דאסור משום פסיק רישיה). אגור סי' תעא

551(כתב בעל התרומ[ה] אסור לנעול בשבת תיבה שיש בה זבובים, אלא יתן סכין או דבר

552שמפסיק בין הכסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם ... התוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור

553התיבה). שו"ע ס"ג (הלכך זבובים, אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן),

554ורמ"א שם (ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת,

555דהוי פסיק רישיה שיצודו שם). לבוש ס"ג (לפיכך יש ליזהר שלא לסגור תיבה או

556לסתום כלים שיש זבובים בו בשבת). אליה רבה ס"ק ט (השמיט מה שכתב רמ"א

557קטנה, אלא אוסר אפילו הגדולה).

558וראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג

559ע' קנה. שבת כהלכה פט"ו תוספת ביאור אות יג. כנישתא דבי רב.

560*

561ומכאן למדנו שפסיק רישיה אסור אף

562באיסור דרבנן, ואף במלאכה שאינה צריכה לגופה, דלא ניחא ליה. וראה ב' הדעות בזה

563ובזה, לעיל סי' שיד ס"ג (והערה 1093), ולקמן סי' שכ סכ"ד (והערה 2163).

564[1357]

565טור (ונראה לי שאין צריך לדקדק בזה, שאין הזבובים נצודין בתיבה, שאם בא לפתוח

566התיבה וליטלם, יברחו). אגור שם. רמ"א שם (ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי

567ליטלם משם, יברחו).

568והטעם שאסור לדעה זו לצוד דבורים ואריה,

569יתבאר לקמן בסעיף הבא.

570[1358]

571ט"ז סק"ג (אפילו אם תאמר דבודאי הוה פסיק רישיה ואסור, מכל מקום בספק אם

572יש שם זבובים יש להתיר, דשם אין פסיק רישיה, כי זה הוה ספק פסיק רישיה, והוה דבר

573שלא במתכוין ומותר), וס"ק ד (כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם

574זבובים, אין צריך לבדוק אחר זה, אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים, יפריח מה שנראה

575בעיניו, ואין חשש יותר, כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד, דמן

576התורה אין חיוב בו כלל, רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד).

577והיינו שאין לסמוך על טעם הטור לחוד

578(שאם בא לפתוח התיבה וליטלם, יברחו), וכן אין לסמוך על טעם הט"ז לחוד (בספק

579אם יש שם זבובים יש להתיר), אלא על צירוף שני הטעמים יחד.

580ואף לדעה שמתרת ספק פסיק רישיה,

581מצינו בכמה מקומות שאסרו אף ספק פסיק רישיה. וטעם החילוק בינם נתבאר לעיל סי' רעז

582בקונטרס אחרון סק"א. ושם (הערה קיז), ולקמן סי' שיח סכ"א (והערה 1756).

583[1359]

584ברייתא מג, סוע"א (פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת, בחמה מפני החמה

585ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד). ביצה לו, א. רמב"ם פכ"ה

586הכ"ה (פורסין מחצלת על גבי ... כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני

587הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד). שו"ע ס"ד (פורסין מחצלת על גבי הכוורת,

588ובלבד שלא יכוין לצוד).

589[1360]

590תוס' ביצה לו, ב ד"ה אלא (ופירש הר"ר משה מאייבר"א דלרבי שמעון נמי

591מיירי שיש חור קטן בכוורת, אך אינו נראה, ואם כן לא הוי פסיק רישיה ולא ימות, ולרבי

592שמעון מותר). מ"מ שם (פירוש ובלבד שלא יתכוין לצוד, ואינו הכרח שיהיו ניצודים,

593שאם לא כן כבר מבואר פרק ראשון שאע"פ שאינו מתכוין אסור, אלא אפשר שיהיו

594ניצודין ואפשר שיברחו). שו"ע ס"ד (וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו

595נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה). מ"א ס"ק ט (ואם יש חור קטן אך

596אינו נראה, שרי, דלא הוה פסיק רישיה (תוס' דביצה)).

597[1361]

598כדלעיל ס"ד (ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו, שנמצא שאין

599כאן צידה כלל בכיסוי זה).

600[1362]

601ב"י סוד"ה וכתב (שאני דבורים, דכוורת היא מקום שהם ניצודין, והוי כמכניס

602אריה לגרזקי שלו, אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם, אפשר דלא חשיבי

603ניצודים עד שיתפסם בידו).

604והוא כדאמר שמואל קו, ב (הצד ארי בשבת

605(אפילו תופסו אין זו צידתו, שכשכועס משחית והולך, רש"י), אינו חייב עד

606שיכניסנו לגורזקי שלו (בית משמר העשוי לו כמין תיבה, רש"י)).

607וראה ברכת השבת אות ג. כנישתא דבי

608רב.

609[1363]

610תוס' יז, ב ד"ה אין פורסין (אם פירש מצודה, אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם

611יצוד אם לאו ... פעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, דהכי קתני

612בתוספתא [פי"ג ה"ה] הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב). הובא

613במ"א סק"ט (הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה, חייב, אבל אם נכנס

614אחר כך לתוכה, פטור אבל אסור, שאינו יודע אם יצוד אם לאו (תוס' דף י"ז)).

615ואם העמיד המצודה מבעוד יום, מותר

616אף לכתחלה, כדלעיל סי' רנב ס"א (מותר ... לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים

617מבעוד יום והם נצודים בשבת, אף על פי שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת, שהפח

618נקשר ותופס העוף, וכן היקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגליהן, כשהם נוגעים בו קופץ

619ומתחבר מאליו ולוכד).

620[1364]

621מ"א שם (ונראה לי דמהאי טעמא אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים).

622ולכאורה אין זה אלא גרמא, כדלקמן

623סי' שלד סכ"ב (תיבה שאחז בה האור מצדה האחד מותר ... לעשות מחיצה ... בכלי

624חרס חדשים מלאים מים, אע"פ שהם אינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את

625הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה ... האוּר הוא שמבקע את הכלי ומכבה

626את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא). וכך גם

627כאן, העכבר הוא שמפעיל את המצודה, והאדם הנותן המצודה אינו אלא גורם בעלמא.

628אמנם לא התירוהו שם אלא במקום הפסד

629של שריפת התיבה, משא"כ בצידת עכברים.

630ואפילו במקום שריפת התיבה לא התירו

631אלא בהפסק כלים, כדלעיל סי' רסה ס"ח (ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי, אלא

632... שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים, שהם אינם יכולים לקבל האוּר,

633וכשמגיע האוּר להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האוּר הוא שמכבהו והאדם אינו אלא גורם

634בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים להאוּר, דהיינו דופני

635הכלים).

636ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' רנג

637סכ"ז (אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר בשבת על

638דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד

639סולדת בו, אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד מניח את

640הקדרה ואחד נותן את האוּר שתחתיה, שהראשון פטור אבל אסור מדברי סופרים).

641[1365]

642משנה קו, ב (צבי שנכנס לבית (מאליו, רש"י), ונעל אחד בפניו (זו היא צידתו,

643רש"י), חייב). טור ושו"ע ס"ה (צבי שנכנס לתוך הבית, ונעל אחד

644בפניו, חייב). ב"ח ד"ה צבי שנכנס (לא מיבעיא כשרץ אחריו והכניסו לבית

645ונעל בפניו, אלא אפילו נכנס מעצמו לבית, כיון דאי לא נעל בפניו היה חוזר ויוצא,

646הילכך אם נעל בפניו הוי לה צידה גמורה וחייב).

647והיינו, דלא מיבעיא כדלעיל ס"א

648(אם הפריח את העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומין, או לביבר

649מקורה וסתום מכל צד, ונעל הדלת בפניו, או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לביבר

650אפילו אינו מקורה, או לגינה או לחצר, ונעל בפניה, חייב), אלא אף

651אם "נכנס לבית מאליו ונעל אחד הדלת בפניו ... חייב".

652וראה פרמ"ג א"א סוף

653ס"ק י. כנישתא דבי רב.

654[1366] כדלקמן סעיף הבא (אם

655היה הפתח מגופף כבר בדלת אחר שנכנס הצבי לבית ... מותר לנעול במנעול, שהצבי הוא

656כבר שמור שלא יוכל לברוח, הרי כבר ניצוד ועומד הוא), ושם נסמן (הערה 1372), הרי שאם גפפה בלבד "הצבי הוא כבר שמור,

657שלא יוכל לברוח ... כבר ניצוד ועומד".

658[1367] משנה

659שם (נעלו שנים, פטורין), ופרש"י (דהוי להו שנים שעשאוה). טור ושו"ע שם (נעלו

660שנים, פטורים).

661[1368] ברייתא

662צג, א (נאמר בעשותה, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין), ופרש"י (למעוטי,

663אף על פי דעבדי כי הדדי, דהאי עביד כולה והאי עביד כולה, ומיהו זה יכול וזה יכול

664הוא דממעיט, דלאו אורחיה למעבדה בתרי).

665והיינו שפטור שנים שעשאוהו למדים

666מהכתוב "בעשותה"; אמנם לא מיעט הכתוב אלא כשיכול לעשותה לבדו, ודרכה

667לעשותה לבדו, ולא בשנים. משא"כ כשאינו יכול לעשותה לבדו, ודרכה לעשותה בשנים,

668לא מיעט הכתוב.

669וכל זה הוא כששניהם עשו ביחד את כל

670המלאכה, משא"כ כשזה עוקר וזה מניח, פטורים בכל אופן, כדלקמן סי' שמז ס"א

671(זה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים, שנאמר מעם הארץ בעשותה,

672העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין).

673וראה כנישתא דבי רב.

674[1369]

675כת"ק במשנה שם (לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, חייבין), ופרש"י (אורחיה

676הוא לנעול בשנים, והרי לכל אחד מלאכה, דבלא איהו לא מתעבדא). טור ושו"ע שם (אין

677אחד יכול לנעול, ונעלו שנים, חייבים).

678[1370] גמרא

679צג, א (זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, הי מנייהו מיחייב, אמר רב חסדא זה

680שיכול, דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש). רמב"ם פ"א הט"ז (היה

681כח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם

682והוציאוה. זה הראשון שיכול חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום. וכן כל

683כיוצא בזה). מ"א סק"י (אם אחד אינו יכול ואחד יכול, היכול חייב, והשני

684הוי מסייע ואין בו ממש ופטור (רמב"ם פ"א)).

685והיינו בדרך כלל; אמנם יש הלכות

686דאמרינן בהן דגם מסייע יש בו ממש. ונתבאר לקמן סי' תסח ס"ד (שמסייע אין בו

687ממש לענין זה), ושם (הערה כו).

688[1371] בקצות השלחן סי' קכא

689סי"ב גרס "אחד". והיינו אפילו אם הוא עצמו גפף. וראה כנישתא דבי

690רב.

691[1372] ר"ן לח, א (צבי בתוך

692הבית והדלת מגופה, והוא שמור בכך, ובא זה ונעל עוד במנעול, אף על פי שמוסיף לו

693שמירה על שמירתו, מותר). רמ"א ס"ה (ואם הפתח כבר מגופף, מותר לנעלה במנעול).

694לבוש ס"ה (צבי שנכנס מאליו לתוך הבית, אם נתגפפה הפתח אחריו, מותר לנועלה

695במנעול, שאין עושה צידה אלא שמירה שלא יגנב, והצבי כבר ניצוד ועומד הוא על ידי

696הגיפוף).

697ומזה למדים, שאם הצבי נכנס לבית, והוא

698גפפו בלבד, חייב, מפני שזהו צידתו (כדלעיל סעיף הקודם).

699[1373]

700משנה קו, סוע"ב (ישב האחד על הפתח ... ומילאהו, ובא השני וישב בצידו ...

701הראשון חייב והשני פטור). גמרא קז, א (מאי לאו פטור אבל אסור, לא פטור ומותר ...

702אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר, חדא הא). טור

703ושו"ע ס"ו (ישב אחד על הפתח ומלאו, יכול השני לישב בצדו).

704[1374] תוס' שם ד"ה למה (דסלקא

705דעתך דבא וישב בצידו ליתסר, משום דמיחזי דלהוסיף שמירה לצבי הוא בא). רמב"ן

706שם (אף ישב הראשון על הפתח ובא השני וישב בצדו, אף על פי שהוא מוסיף שמירה על

707שמירתו, שאם עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו השני פטור). ר"ן שם (שני זה

708מותר לו לישב בצד הראשון, כיון שהראשון מלא את הפתח, אף על פי שלאחר שנסתלק הראשון

709נשאר הצבי ניצוד מחמת השני). מ"א ס"ק יא (בא הר"ן

710לומר שאע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו מותר).

711ומזה למדים שמותר אף אם דעתו להוסיף

712שמירה על שמירתו, כלדקמן בסוף הסעיף (יכול לישב בצד הראשון על דעת שישאר יושב

713שם לאחר שיעמוד הראשון וילך לו).

714אבל לעיל בסעיף הקודם (וכשנועלו

715במנעול אע"פ שמוסיף שמירה על שמירתו, אינו אלא כשומרו מן הגנבים, ואין בזה

716משום צידה). וראה כנישתא דבי רב.

717[1375]

718משנה שם (אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור). רמב"ן שם (שאם

719עמד הראשון והלך לו נמצא שמור מכחו). ר"ן שם (שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי

720ניצוד מחמת השני). טור ושו"ע שם (ואפילו אם עמד הראשון והלך לו, השני פטור

721ומותר, והראשון חייב).

722[1376] והיינו

723שרוחב הפתח הוא כרוחב הצבי, וישיבת הראשון מילאה חצי מרוחב הפתח, וישיבת השני

724מילאה חצי השני מרוחב הפתח (דלא כמ"א שם, שמפרש שהראשון מילא כל רוחב הפתח,

725וגם השני מילא כל רוחב הפתח).

726וראה חידושי צמח צדק נג, ב. בדי

727השלחן סי' קכא ס"ק יז. חקרי הלכות ח"א יט, א.

728[1377]

729ראה רש"י קו, ב ד"ה ונמצא (אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול).

730[1378]

731רמב"ן שם (היה צבי קשור בבית ושמור, ונעל ביתו לשמרו, שאע"פ שנתק הצבי

732הקשר לאחר מכן ונמצא משתמר בנעילתו, הואיל ושמור היה ונצוד, פטור הנועל). ר"ן

733שם (היה צבי קשור בבית זה, ונעל, שאע"פ שניתר הצבי, אין אומרים לזה שיפתח את

734ביתו כדי שיצא הצבי, כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל).

735[1379] משנה

736שם (נועל את ביתו לשומרו (ולא לצוד, רש"י) ונמצא צבי שמור בתוכו). ירושלמי

737פי"ג ה"ו (היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי,

738מותר). רמב"ן שם (ומתניתין נמי הכי קתני, שנתכוין לנעול את ביתו לשמרו, ולא

739נודע לו כלל שהיה שם צבי ... שהרי הוא שמור מאליו, ואעפ"י שמתכוין שלא לפתוח

740עד הערב, או משמר שלא יפתחנה אחר, מותר). הובא במ"מ פ"י הכ"ג, ומ"א

741סקי"א.

742[1380]

743ר"ן שם (והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול

744בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו, וכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי

745כך ניצוד הצבי ממילא, מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד ... ודבריו

746תמוהים בעיני הרבה, היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי

747מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו

748שאינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי

749ניצוד בתוכו, אסור, והיינו דאמרינן בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא

750ימות). מ"מ שם (והרשב"א ז"ל ... ואין להקל כל כך). מ"א שם

751(אין להקל).

752[1381] תוספתא

753פי"ג ה"ו (ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אע"פ שמתכוין לישב עד

754שתחשך פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה). הובא ברמב"ן ובר"ן ובמ"א שם.

755[1382] רב

756קז, א (נכנסה לו צפור תחת כנפיו (תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו,

757רש"י), יושב ומשמרו עד שתחשך (ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר,

758רש"י)). רמב"ם פ"י הכ"ג (נכנסה לו צפור תחת כנפיו, יושב

759ומשמרה עד שתחשך, ומותר). מ"א סקי"א.

760וראה לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון סוף סק"ז

761(ובהדיא אמרינן בדף ק"ז נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אף על פי

762שהוא מציאה דלא אתיא לידיו מבעוד יום, והיא מוקצה).

763[1383] תוספתא

764פי"ג ה"ה (המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור). רמב"ם פ"י

765הכ"ד (המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור). מ"מ שם (ואני תמיה למה לא

766אמרו מותר. ואולי מפני איסור טלטול. אבל אם אינו מטלטל, נראה שמותר לפתוח הבית

767בפני הצבי). מ"א סוף סקי"א (מותר לפתוח הבית מפני הצבי, או לפרקו

768ממצודתו, ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ)).

769[1384]

770משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... השוחטו).

771[1385]

772סמ"ג ל"ת סה טו, א (השוחט ... שהיתה באלים ותחשים במשכן).

773ואף שלענין נטילת נשמה נתבאר לקמן

774ס"כ (שבמשכן ... היתה נטילת נשמה ... באילים ותחשים וחלזון).

775מכל מקום לא נזכר כאן החלזון לענין

776שחיטה, שאינה שייכת בחלזון.

777[1386] וכן באדם, כדלקמן

778סט"ו (בחובל באדם), ושם (הערה 1396).

779אלא דשם מיירי בחובל, שאף באדם חייב רק

780משום שבת. משא"כ כאן מיירי בהורג, שבאדם חייב אף משום רוצח.

781[1387] רמב"ם פי"א

782ה"א (השוחט חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה

783ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה או בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות, הרי

784זה תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת, חייב

785משום חונק).

786והיינו כיון שבאילים ותחשים שבמשכן היתה

787רק שחיטה (ולא חניקה), לכן החונק אינו אלא תולדת שוחט.

788ואף שגם הנחירה והכאה לא היתה

789במשכן, אלא שחיטת אילים ותחשים, שהרי קיי"ל שתחש היא בהמה או חיה טהורה שיש

790בה שחיטה, כדאמרינן כח, א (אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא

791היה או טהור היה, אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא, לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור

792בהמה טהורה בלבד).

793מכל מקום למדים מחלזון גם נחירה והכאה,

794כדלקמן ס"כ (שבמשכן ... היתה נטילת נשמה ... באילים ותחשים

795וחלזון).

796משא"כ החונק, שהוא רק דומה לשחיטה,

797הרי זה תולדת שוחט. וכן נטילת דג מהמים "חייב משום חונק" שהיא תולדת

798שוחט.

799[1388]

800שמואל קז, ב (השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב (משום נטילת נשמה, דתו לא

801חיי, רש"י). א"ר יוסי בר אבין, ובין סנפיריו. אמר רב אשי, לא תימא יבש

802ממש, אלא אפילו דעבד רירי (שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע, רש"י)).

803וכן הוא בתענית כד, רע"א, ופרש"י (כיון שיבש בו כסלע, אע"פ שהוא

804מפרכס לאחר כן, ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים), ותוס' שם (השולה דג מן הים, שעדיין

805הוא מפרכס, ובשעה שמפרכס חזר והשליכו לים, חייב משום נטילת נשמה). רמב"ם שם (כיון

806שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב, שעוד אינו יכול לחיות). רבינו ירוחם ני"ב

807ח"י (ולא יבש ממש, אלא מאחר שזב ריר משם ונמשך שם האצבע כשמניחו עליו. כך

808פשוט בשבת). מ"א ס"ק יז (ה[ש]ולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע

809בין סנפיריו, חייב משום נטילת נשמה, דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם. גמרא). ולא

810יבש ממש, אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רבינו ירוחם ח"י.

811גמרא)).

812[1389]

813מ"א שם (ואם כן צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים,

814אף על פי שירא שימות), ופירש בפרמ"ג "שלא יסריח המים", והיינו

815שחושש שימות הדג, ויסריח המים, לכן רוצה לצוות לנכרי שיוציאנו משם. וכן פירש

816בלבושי שרד (ויסרחו המים ויהי לו הפסד). ובמחצית השקל פירש (ואם הדג במים מעוטים

817ועל ידי זה חושש שימות, לצוות כהאי גוונא לגוי ליטלו משם וליתנו לתוך מים מרובים,

818כדי שישאר חי).

819[1390]

820רש"י שם (שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום). תוס' שם (בניצוד ועומד במים מיירי,

821מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע). ורש"י בתענית שם (כשאין מחוסר צידה עסקינן,

822כגון שצדו בתוך הסל והניחו במים לחיות, כדרך שעושין הדייגין). רמב"ם שם (אם

823העלה דג מספל של מים). הגהות מיימוניות שם אות ב (הא דלא נקט מן הים, לשון תלמוד,

824נראה לי משום דמיחייב גם משום צד. וכן רש"י פירש השולה דג שהוא ניצוד ועומד

825מבעוד יום). מ"א סי' תצז סק"ו (מיירי בדג שהוא ניצוד ועומד בספל של מים,

826והעלהו מן הספל בשבת, חייב, שגורם לדג שימות. וכן הוא בגמרא דילן סוף דף ק"ז

827ברש"י ותוספת).

828[1391]

829ס"א (ביבר קטן מאד, בענין שאין צריך לבקש תחבולות כדי לצודן על ידי פריסת

830מאכל או על ידי מצודה, אלא יכול לתפסן בידו בקל ... שהצד בשבת מביבר קטן כזה פטור,

831לפי שאינה נקראת צידה). ובקונטרס אחרון סק"א (השולה דג מן הים חייב משום

832נטילת נשמה, ולא אמרו משום צד ... רש"י ורמב"ם פירשו דמיירי בדג הניצוד

833כבר).

834[1392] נראה מלשון זה, שדוקא אם

835החזירו למים ש"בכלי" חייב משום צידה, שהרי בכלי הוא ניצוד ועומד.

836משא"כ אם החזירו מיד לנהר שמחוסר צידה, פטור. ולא נתפרש הטעם שיהי' פטור בזה.

837וראה קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' קד.

838ואף שמצינו כעין זה לקמן סי"ח (מותר

839ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו, שכשנוטלו בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא כמתעסק

840בו שלא יעקצנו).

841היינו דוקא "בשעת עקיצתו ...

842כמתעסק בו שלא יעקצנו", משא"כ כאן שצד את הדג, ואחר כך מחזירו לנהר.

843[1393]

844רמב"ם פ"י הי"ט (והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה, כיצד ...

845ששלה דגים מן הים בתוך ספל של מים, הרי זה חייב). הובא במ"א סק"ב.

846וכדלעיל ס"א (ואינו

847חייב עליה אלא כשאין הניצוד מחוסר עוד צידה אחר צידה זו, דהיינו שצד אותו למקום

848שיוכלו לתפסו שם בקל).

849[1394] ראה

850יב, כג. ר' יוסה בירושלמי פ"ז ה"ב (המוציא דם חייב משום נטילת נשמה

851שבאותו מקום). תוס' עה, א ד"ה כי (דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט,

852וחייב משום נטילת נשמה, ונטילת הדם היינו נטילת נשמה, כדכתיב כי הדם הוא הנפש), וכתובות

853ה, ב ד"ה דם (נראה לר"ת לפרש, דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה, כי הדם הוא

854הנפש, וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה). ר"ן לח, ב (חייב משום נטילת נשמה

855שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש). לבוש ס"ח (ולפיכך הוא חייב משום נטילת נשמה

856שבאותה מקום, כי הדם הוא הנפש, והוי ליה תולדה דשוחט). מ"א ס"ק טו (יש

857אומרים דחובל חייב משום מפרק, שהיא תולדה דדש ... ויש אומרים משום נטילת נשמה

858שבאותו מקום, וזה הסכימו רוב המפרשים).

859וכן הוא לעיל סי' שח סל"ח (שלא

860יוציא דם ... שיש בזה משום חובל). לקמן סי' שכח סל"ג (אסור לחוך שחין שמוציא

861דם, ויש בו משום חובל), וסנ"ג (ואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה, משום

862חובל).

863והיינו דוקא בחובל ומוציא דם,

864משא"כ בדם הבתולים, נתבאר לעיל סי' רפ ס"ג (מותר לבעול בתולה לכתחלה

865בשבת, ואין בזה איסור משום ... חובל במה שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע

866בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם כמופקד ומוצנע בתוך הכלי, וזה אינו אלא כפותח

867הכלי שיצא הדם מתוכו).

868*

869וכל זה הוא בחובל עד שמוציא דם.

870משא"כ במכה קיימת שמוציא ממנה הדם, נתבאר לקמן שם סנ"ד (אסור למצוץ דם

871שבין השנים (ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד, מכל מקום אסור מדברי סופרים). ואסור

872להניח על המכה דבר המושך דם וליחה, משום מפרק).

873וכדתניא עה, א (הצד חלזון והפוצעו

874אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר חייב שתים, שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה),

875ופרש"י (שמפרק דמו הימנו, כמפרק תבואה מקשין שלה).

876וראה תהלה לדוד סי' שכח סוף

877ס"ק עח. מראי מקומות וציונים לקמן שם. קובץ יגדיל תורה נ.י. חכ"ב ע'

878תערב. חכ"ד ע' תשמז. חכ"ו ע' סב. משלחן הארי.

879[1395] משנה

880קז, א (שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב). גמרא שם (מכלל דאית להו

881עור), ופרש"י (והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט). ברייתא

882קז, ב (החובל בהן חייב, בשרצים שיש להן עורות, ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת, נצרר

883הדם אע"פ שלא יצא), ופרש"י (נאסף ונקשר במקום אחד, שוב אינו חוזר ונבלע).

884טור ושו"ע ס"ח (שמונה שרצים האמורים בתורה ... החובל בהם, אף על פי שלא

885יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב).

886[1396] רמב"ם

887פ"ח ה"ח (החובל בחבירו).

888וראה חידושי צמח צדק נג, ג (ויש לעיין בדין חובל

889באדם, דראוי שלא יתחייב עד שיצא דם ... ומצאתי לרבינו ז"ל סי' שי"ט

890סט"ו דפסק בפשיטות דחובל באדם דחייב משום שיש להן עור. ואפשר דבריו לקוחים

891מהרמב"ם שם).

892[1397] שמיני

893יא, כט-ל (החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת).

894[1398] רמב"ם פ"ח

895ה"ט (ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמנה שרצים, ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם,

896או שנצרר הדם, אע"פ שלא יצא חייב).

897[1399]

898ברייתא חולין מו, ב (שאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם), ופרש"י (אינו חייב

899עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם). טור ושו"ע ס"ח (ושאר שרצים,

900אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם).

901[1400]

902רש"י קז, ב ד"ה מנין (הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם, חבורתו חוזרת

903לקדמותה). ר"ן לח, ב (אבל שאר שקצים ורמשים, כיון שאין להם עור שיעכב את הדם,

904אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ, ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ, פטור). הובא בט"ז

905ס"ק ה.

906ושני פרטים אלו הם טעם אחד להיתר,

907כמבואר בתוס' עה, א ד"ה כי (שאר שרצים שאין להם עור, אינו חייב עד שיצא מהם

908דם, אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב, דכיון שלא יצא, סופו לחזור, דאם היה סופו

909לצאת היה יוצא מיד, שאין העור מעכבו).

910[1401] סיכום הלכות צידת והריגת

911מזיקים, שנתבארו בסעיפים שלפנינו:

912(א)

913צידתן והריגתם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה (סט"ז). יש אומרים שאיסורה מדברי

914סופרים, ויש אומרים שחייבים עליה (סי"ז וסכ"ב).

915**מזיקים שנושכים

916וממיתים**

917(ב)

918מותר להרגן אף שאינם רצים אחריו, שכל ספק נפשות דוחה השבת אף במלאכה של תורה

919(סכ"ב).

920**מזיקים שלפעמים

921נושכים וממיתים**

922(ג)

923מותר להרגן אם רצים אחריו. ואם אין רצים אחריו, יראה עצמו כאילו אינו מכוין להרוג

924(סכ"ב).

925**מזיקים שנושכים ואין

926ממיתים**

927(ד)

928להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדברי סופרים, מותר לצודן אפילו אין

929רצין אחריו (סי"ז). ומותר להרגן אם רצים אחריו, ואם אין רצים אחריו, יראה

930עצמו כאילו אינו מכוין להרוג (סכ"ב).

931(ה)

932ולהאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה, לא הותר לצודן אלא כמתעסק

933(סי"ז). ולהרגן אסור. ובעל נפש יחמיר כדעה זו, אם אין רץ אחריו (סכ"ב).

934**מזיקים שרק מצערים

935בנשיכתם**

936(ו)

937אסור לצודן, ואם עוקצו, יטלו וישליכנו, כיון שבמקום צער התירו איסור דרבנן: (1)

938כשעוקצו הוא כמתעסק שלא יעקצנו. (2) אין במינו ניצוד. (3) התירו גם מוקצה. ואם הוא

939על בגדיו ואינו עוקצו, יפריחו או יפילו על ידי ניעור. ויש אומרים שאף כשהוא על

940חלוקו ויכול לעקצו, דינו כעוקצו (סי"ח).

941(ז)

942אסור להרגו אפילו עוקצו, שבמקום צער לא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאפילו

943להאומרים שאיסורה מדברי סופרים, עיקרה מן התורה (סי"ט).

944(ח)

945כשמוצא כינה מותר להרגה. ואם מוצאן כשמפלה בגדיו, מוללן וזורקן, אבל לא יהרגן, שמא

946ימצא גם פרעושים ויהרגם (ס"כ).

947[1402] ס"א

948(שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (יש חולקין על זה

949ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה).

950[1403] נתבאר לעיל שם ס"ב (כלומר

951שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו),

952ושם (הערה י) נתבארו דעות הפוסקים בזה.

953וכן הוא לעיל סי' שא ס"י (לא יצא

954הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה בגדיו ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

955לגופה פטור עליה כמו שנתבאר בסי' רע"ח, אף זה פטור, לפי שאינו צריך כלל לגוף

956הכיס שמוציאו, ואין לו חפץ בגופו אלא שיצילנו מזיבתו). לקמן סי' שמ ס"ב (אין

957הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב אלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך, אבל

958אם אינו צריך להם, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה).

959[1404]

960סנהדרין פד, סע"ב (תנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ליחוש דילמא חביל (ועביד

961חבורה בשבת, רש"י), והויא לה שגגת סקילה ... כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור

962עליה). תוס' קו, א ד"ה בחובל (כיון דאין צריך כלל, הויא מלאכה שאינה צריכה

963לגופה ... כדאמרינן בריש הנחנקין).

964[1405]

965ראה תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון פוטר (במשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים).

966[1406] גמרא

967קו, א (חובל בצריך לכלבו), ופירשו התוס' שם (צריך לכלבו ... חשיב צריכה לגופה ...

968צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו, דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש).

969[1407] רמב"ם

970פ"ח ה"ח (החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב, מפני נחת רוחו,

971שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא

972ממנו חייב). יש"ש ב"ק פ"ח סי' כג (מי שחובל בחבירו דרך מריבה והכאה,

973ודעתו שיצא דם, ויחלוש כנגדו, אז הוה שפיר מלאכה שצריכה לגופה). הובא במ"א

974סי' רעח, ובמ"א כאן סקט"ו (ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה,

975הרמב"ם מחייב, שעושה נחת רוח ליצרו).

976והיינו שהרמב"ם כתב רק, שמטעם

977זה אינו חשוב מקלקל (ולא הזכיר מלאכה שאינה צריכה לגופה), לשיטתו שמלאכה שאינה

978צריכה לגופה חייבים עליה, כמו שכתב בפ"א ה"ז (כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך

979לגופה של מלאכה, חייב עליה). ואילו לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה

980צריכה לגופה פטור עליה, זהו גם הטעם שאינו חשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

981[1408]

982ס"ב (החובל בחבירו בשבת, פטור מתשלומין, אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת

983בית דין), וסמ"ע שם סק"ב (וכתב הרמב"ם [פ"ד מחובל ה"ח],

984אע"ג דמקלקל הוא, מכל מקום הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו, משום

985הכי חייב מיתה אחבלה זו, אם חבלו במזיד).

986[1409] משנה עדויות פ"ב

987מ"ה (הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור). רב שבת קז, ב (רבי שמעון היא

988דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה). וכן הוא בהורג הנחש, שהיא מלאכה שאינה

989צריכה לגופה.

990[1410]

991ראה תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון פוטר (צד נחש שלא ישכנו, אינו צריך לנחש).

992[1411]

993משנה קז, א (הצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור), ופירשו התוס' (משום דהויא מלאכה

994שאינה צריכה לגופה). טור ושו"ע ס"ח (והצדן לצורך חייב, שלא לצורך ... פטור

995אבל אסור). מ"א ס"ק יז (דהוי מלאכה שאינה צריכה).

996[1412]

997תוס' שם ד"ה הצדן (בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור, סתמייהו ניצודין לצורך

998עורן, להכי תני צדן בהדי חובל, דמחייב נמי משום עור). ר"ן לח, ב (דשמונה

999שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק, וכל צידתן לצורך הוא).

1000[1413]

1001משנה שם (ושאר שקצים ורמשים ... הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור). טור ושו"ע

1002ס"ח (ושאר שרצים ... הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור).

1003[1414] משנה

1004עדויות פ"ב מ"ה (הצד נחש בשבת, אם ... לרפואה חייב).

1005[1415]

1006תוס' שם (דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור, צריך שיתכוין לשום צורך, דסתמיה לאו

1007לצורך קיימי). ר"ן לח, ב (שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק, פעמים אדם צדן שלא

1008לצורך, והיינו כדי שלא יזיקו). טור ושו"ע ס"ח (שלא לצורך, או סתם, פטור

1009אבל אסור). לבוש ס"ח (וסתמן שלא לצורך הוא, שאין ראויין לכלום).

1010*

1011ומכל מקום יש הפרש בין צדן בסתם,

1012שעדיין חוששים שמא הוא לצורך (ולא "בשביל להנצל מהזיקן שדרכן להזיק"),

1013ולכן פטור, אבל אסור לכתחלה. לבין אם צדן כדי שלא יזיקוהו, שיתבאר לקמן (סעיף הבא)

1014שמותר אף לכתחלה.

1015[1416] ברייתא

1016שם (אם לרפואה, חייב).

1017[1417] בסעיף זה יתבאר דין צידת

1018רמשים שדרכן להזיק ולא להמית.

1019ואילו

1020דין הריגתם, יתבאר לקמן סכ"ב.

1021[1418]

1022משנה עדיות פ"ב מ"ה (הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה

1023חייב). שמואל שבת קז, א (כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר,

1024צידת ... נחש). משנה קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך). רמב"ם סוף

1025פ"י (רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אע"פ שאינן ממיתין,

1026הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת). טור ושו"ע ס"ז (הצד נחשים בשבת, או

1027שאר רמשים המזיקים, אם ... בשביל שלא ישכנו, מותר).

1028[1419] משנה

1029קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה מעשה בא (כפיית כלי

1030על עקרב, רש"י) לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב (מקום, רש"י), ואמר חוששני

1031לו מחטאת (כיון דלא היה עקרב רץ אחריו, איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו,

1032וחוששני לומר חייב חטאת הוא, רש"י)), הרי שתנא קמא התיר אף שאינו רץ אחריו.

1033*

1034ובזה יש הפרש בין "לצוד",

1035שנתבאר כאן שמותר "אפילו אין רצין עלה אחריו כלל", לבין

1036"להרוג", שיתבאר לקמן סכ"ב (שאם הם רצים אחריו

1037מותר להורגם ... ואם אינן רצין עתה אחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם

1038הריגה הניכרת שהיא נעשית במתכוין).

1039וכן להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

1040לגופה חייב עליה, יש הפרש בין לצוד לבין להרוג. וכן ברמשים שאינם מזיקים רק

1041מצערים, יש הפרש בין לצוד לבין להרוג, וכדלעיל (הערה 1401).

1042[1420] כנסמן

1043לעיל (הערה 1414).

1044[1421] כנסמן

1045לעיל (הערה 1402).

1046[1422] תוס'

1047ג, א ד"ה בר מהני תלת (וצד נחש ... משום צערא שרו ליה רבנן), וד"ה הצד

1048נחש (מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כרבי שמעון, ומשום צערא דגופא שרי). מ"א

1049ס"ק יב (משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום הזיקא לא גזרו).

1050והיינו אפילו בהיזק הגוף של יחיד.

1051וכן הוא לקמן סכ"ב (שאם הם רצים אחריו מותר להורגם,

1052להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לפי שבמקום

1053היזק הגוף לא גזרו).

1054אבל ראה לעיל סי' שח סכ"ח (שבמקום

1055היזק הגוף של רבים, לא גזרו על איסור מוקצה, ואפילו על איסור טלטול בכרמלית),

1056וסמ"ט (ובמקום היזק רבים לא גזרו על שבות). לקמן סי' שלד סכ"ט (גחלת של

1057מתכת לא שייך בה כיבוי מן התורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים,

1058ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה, מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא

1059גזרו ... להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר

1060לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

1061וראה בהנסמן שם (הערה 219).

1062[1423] רמב"ם פ"א ה"ז (כל העושה

1063מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה, חייב עליה). הובא

1064לעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב

1065עליה מן התורה).

1066[1424] וכן

1067הוא לקמן סכ"ב (שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף).

1068וכדלקמן סי' שכח סי"ט (אין

1069מחללין עליו שבת על ידי ישראל באיסור של תורה, אפילו יש בו סכנת אבר, כל שאין בו

1070סכנת נפש. ולחלל עליו ישראל באיסורי דברי סופרים בידים ... מותר ... אם יש בו סכנת אבר). וכך גם

1071כאן בהיזק הגוף, שדינו כמו סכנת אבר, שמותר רק באיסור דברי סופרים, ולא באיסור מן

1072התורה.

1073וכן הוא במלאכה שאינה צריכה לגופה, שתלוי

1074אם איסור מדברי סופרים או שחייב עליה, כדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה

1075ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה. ומכל מקום אף לפי

1076דבריהם מותר לכבות הנר בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה, וכן מי שמתיירא מפני הלסטים

1077ויש חשש (סכנה בדבר) סכנות נפשות. אבל אם אין שם אלא חשש צער הגוף בלבד, בענין שאי

1078אפשר לבא לעולם לידי חשש סכנה מצער ההוא, אסור לכבות, ואם כבה חייב לפי דבריהם).

1079לקמן סי' שלד סכ"ט (להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאיסור של תורה לא

1080הותר לעולם אלא במקום פיקוח נפש בלבד, אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה

1081אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים

1082בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

1083[1425] משנה

1084קכא, א (כופין קערה על גבי ... עקרב שלא תישך). רמב"ם פ"י הכ"ה (והוא

1085שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרן,

1086כדי שלא יזיקו). מ"מ שם הי"ז (צידת הנחש שאינו צד כדרכו, אלא מתעסק בו).

1087מ"א ס"ק יב (ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו, אלא מתעסק בו).

1088חמד משה ס"ק ו (דלא התירו אלא בצד שלא כדרכו). והיינו שכיון שאין הצידה כדרכה

1089אינה אסורה אלא מדברי סופרים, שהתירו במקום היזק הגוף.

1090עוד הביא במ"מ שם (בספר הבתים

1091יראה לי ... דברים אלו אין כונתו למלאכה, שכל כונתו הוא ... להנצל). וכן בדברי

1092המ"א פירש במחצית השקל (בצידת נחש שלא יזיקנו אין הכוונה למלאכת הצידה, כי אם

1093להנצל מההיזק). ואפשר יש לפרש כן גם בדברי רבינו כאן, שכיון שאינו "אלא מתעסק

1094בהם שלא יוכלו להזיק", לכן אינו אסור אלא מדברי סופרים, והתירו במקום היזק

1095הגוף.

1096והוא כעין האמור לקמן סי"ח (שכשנוטלו

1097בשעת עקיצתו אינו כמתכוין לצידה, אלא כמתעסק בו שלא יעקצנו, ולא גזרו בזה אפילו

1098במקום צער), ושם (הערה 1428). אלא דלקמן שם מיירי לענין

1099"ליטלו בשעת עקיצתו ולהשליכו". וכאן מיירי שאינו משליכו, אלא "שכופה

1100עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו".

1101וראה קובץ הערות וביאורים ח"ג

1102ע' קה.

1103[1426] כדלעיל ס"ד (אם

1104צד דבר שאין במינו ניצוד, כגון צרעין וזבובים ויתושים וכיוצא באלו ... פטור, אבל

1105אסור מדברי סופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא), ושם נסמן (הערה 1354).

1106[1427] ברייתא

1107קז, ב (הצד פרעוש (ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע, או מבגדיו מבחוץ,

1108רש"י) בשבת, רבי אליעזר מחייב, ורבי יהושע פוטר), וכרבי יהושע. תוס' שם (שאינו

1109ירא שינשכנו, כגון על סרבלו מבחוץ, אסור ליטלו).

1110[1428] תוס'

1111שם (משמע דפטור אבל אסור. ואומר ר"י בשם הרב פורת, דאפילו הכי אם נושך האדם

1112מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דמשום צער שרי). רשב"א שם (ובתוספות [כתבו] שאם

1113מתירא שמא ישכנו, וכל שכן אם נושך אותו, יכול להסירו, דאינו אלא כמתעסק). הובא

1114במ"מ פ"י הכ"ד. רא"ש רפי"ד (פירש ה"ר פורת ז"ל

1115... אם הוא על בשרו ונושכו, מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו, דאינו כמתכוין לצודו אלא

1116כמתעסק שלא ישכנו). ר"ן לח, ב (הצד פרעוש ... וכתבו בתוספות, שאם מתירא שמא

1117ישכנו, וכל שכן אם נושכו, שיכול להסירו, דאינו אלא כמתעסק). טור ושו"ע

1118ס"ט (פרעוש ... אסור לצודו, אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו).

1119ב"י (ודברי רבינו נוטין כמאן

1120דאסר ליטלה אלא אם כן היא עוקצת). ט"ז ס"ק ח (משמע על חלוקו מבפנים אסור).

1121מ"א ס"ק יח (משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו, אסור לצודו).

1122ומה שמועיל שאינו "אלא כמתעסק

1123בו שלא יעקצנו", ראה לעיל סי"ז (והערה 1425).

1124ומה שמועיל שמשליכו מיד,

1125ראה לעיל סי"ג (והערה 1392).

1126[1429] ב"ח

1127ד"ה ומ"ש ואסור (ומה שהתירו צידה כשעוקצו, היינו לפי שאין במינו ניצוד,

1128וליכא איסורא דאורייתא). אליה זוטא ס"ק יב (דפרעוש אין במינן ניצוד הוא,

1129וקי"ל דפטור אבל אסור ... משום צערו מותר לכתחילה).

1130וכן הוא לקמן סי"ט (שמשום

1131צער בעלמא לא התירו אלא צידתו, לפי שאין במינו ניצוד).

1132והיינו כיון שלפעמים התירו איסור

1133דרבנן במקום צער, כדלקמן סי' שכח סי"ט (יש לו צער גדול, מותר לעשות לו על ידי

1134ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה), וס"מ (הגונח מכאב לב,

1135שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת ... אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו

1136לא גזרו), וסמ"א (אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה מפני שאין

1137בו סכנה, וגם לא צער גדול, כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים על ידי ישראל, כמו

1138שהתירו בגונח ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל). ובסי' של ס"ט (יכולה להוציא

1139בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין בו משום מפרק אלא מדברי

1140סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

1141[1430]

1142רא"ש שם (ואין בו משום איסור טלטול). הגהת הלבוש ס"ט (ואין בה משום

1143איסור טלטול).

1144[1431]

1145כדעיל סי' שח ס"ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה,

1146כגון ...בעלי חיים ... אסור לטלטלם).

1147[1432] והיינו דאף אם היא על

1148בשרו ועוקצת אותו, אם אפשר, יפריחנו.

1149[1433] רש"י

1150שם (או מבגדיו מבחוץ). תוס' שם (אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו,

1151כגון על סרבלו מבחוץ). רשב"א שם (שאם מתירא שמא ישכנו, וכל שכן אם נושך אותו,

1152יכול להסירו). ב"י שם בדעתם (משמע דדוקא כשהיא על סרבלו מבחוץ, דליכא למיחש

1153שמא ינשכנו, הוא דאסור ליטלה, אבל אם היא על בגדיו מבפנים, כיון דאיכא למיחש שמא

1154ינשכנו, שרי ליטלה). מ"א סוף סקי"ח (אבל יש אומרים דמותר ליטלו מעל

1155בגדיו מבפנים). ט"ז ס"ק ח בדעתם (אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד

1156העליון רחוק מבשרו אסור, אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר ... דכשהחלוק על בשרו

1157הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו).

1158[1434] תוס' שם (על סרבלו מבחוץ,

1159אסור ליטלו, אבל יכול להפילו מעליו). הובא בט"ז שם.

1160והטעם שאין בו איסור טלטול, ראה כנישתא

1161דבי רב.

1162[1435]

1163ט"ז שם (ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות, יש לעשות

1164כן, אם הוא על חלוקו מבפנים. אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים, וקשה לו להפיל הפרעוש אם

1165לא יטלנו ביד תחלה, הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י והרב המגיד והרשב"א

1166שהתירו בפירוש, לא הפסיד, בפרט במילי דרבנן).

1167והיינו אם הפרעוש הוא על הבגדים

1168התחתונים, ועליהם לבוש מכנסיים, שאז "קשה לו להפיל הפרעוש, אם לא יטלנו ביד

1169תחלה".

1170[1436]

1171גמרא קז, ב (תניא הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר ... דמר סבר

1172דבר שאין במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור, אבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע מודה).

1173טור ושו"ע ס"ט (ואסור להרגו). ב"ח ד"ה ומ"ש ואסור להורגו

1174(לאו דוקא אסור, אלא חייב חטאת).מ"א ס"ק יט (וההורגה חייב). ב"י (ומשמע

1175לרבינו דאפילו אם הוא על בשרו נמי אסור). הגהת הלבוש ס"ט (ואסור להורגו,

1176ואפילו אם הוא על בשרו ועוקצו).

1177וכן הוא לעיל סי' שח ספ"ו (רק

1178שיזהר שלא יהרוג זבוב), ושם נסמן (הערה 583).

1179[1437] כדלעיל

1180סט"ז (ההורג נחש בשביל שלא יזיקנו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון

1181שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו, ואינו הורגו אלא כדי להנצל מהזיקו),

1182ושם נסמן (הערה 1409).

1183[1438]

1184ב"י שם (ואף על פי דבסוף פרק כל כתבי (קכא, ב) שרינן להרוג שאר כל המזיקין אם

1185היו רצין אחריו, וכמו שכתב רבינו בסמוך. איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה

1186עוקצת, מה שאין כן בפרעושים). הגהת הלבוש שם (ולא דמי לשאר מזיקין כגון נחש ועקרב

1187שמותר להורגן אם רצין אחריו, דשאני התם שטבען הוא שיוכלו להזיק כמו שיתבאר בסמוך

1188סעיף י', הלכך מותר להורגן אף על פי שאינן ממיתין, משא"כ גבי פרעוש).

1189וכן הוא לקמן סכ"ב (ושאר

1190מזיקין ... יש אומרים שאם הם

1191רצים אחריו מותר להורגם, להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא

1192מדברי סופרים, לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו. ואינו דומה לפרעוש העוקץ בשרו שאסור

1193להרגו, שהפרעוש אינו מזיק הגוף אלא מצערו בלבד).

1194[1439] והיינו

1195שאף שלענין צידה התירו איסור דרבנן משום צער בלבד, כדלעיל סעיף הקודם (ולא

1196גזרו בזה אפילו במקום צער בלבד, כיון שהוא דבר שאין במינו ניצוד. וגם לא גזרו

1197במקום צער על איסור טלטול הפרעוש אע"פ שהוא מוקצה).

1198מכל מקום אין מתירים משום זה מלאכה

1199שאינה צריכה לגופה, שהיא חמורה יותר "הואיל ועיקרה מן התורה", כמבואר

1200בר"ן לה, ב (איכא למידק כיון שכן לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה

1201שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף המוציא לרשות הרבים לישתרי. ליתא, שלא התירו מפני

1202כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים ... דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא

1203לא שרו רבנן), ושם סא, א (שאני כבוי, דכיון דאם היה צריך לגופו

1204היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה,

1205משום הכי אסרי רבנן).

1206וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון

1207ס"ק ב (מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה

1208בקונטרס אחרון סק"ב (דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). סי'

1209שיא ס"ה (ולא התירוהו משום כבוד הבריות, הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם

1210היה צריך לגופה).

1211ואף דתנן עדויות פ"ב מ"ה

1212(המפיס מורסא בשבת אם ... להוציא ממנו לחה פטור), ובגמרא קז, א (אמר שמואל כל

1213פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר ... המפיס מורסא בשבת ... אם

1214להוציא ממנה לחה פטור), ופרש"י (ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא). ושם

1215ע"ב (רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה), וכן נפסק בטור ושו"ע

1216סי' שכח סכ"ח (המפיס שחין בשבת ... כדי להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר),

1217ופירש במ"א שם ס"ק לג (דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי דרבנן, ובמקום צער

1218לא גזרו). וכן הוא בט"ז שם ס"ק כא (בזה מותר לכתחילה משום צערא).

1219כבר נתבאר לקמן שם סל"ב (כיון

1220שאינו צריך לכך הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ... כשאינו צריך לתיקון זה ואינו

1221מתכוין לו, אף שנעשה מאליו, אין זה חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום,

1222אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח, ומשום צערו לא גזרו).

1223וראה תהלה לדוד סי' שכח ס"ק

1224מט. קובץ הערות וביאורים ח"ג ע' קז. כנישתא דבי רבי.

1225[1440]

1226רבינו ירוחם ני"ב ח"י פ, א (ואפילו למוללו באצבעותיו ולזורקו אסור, גזירה

1227שמא יהרגנו). רמ"א ס"ט (ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו

1228בידו, ויזרקנו).

1229[1441] גמרא קז, ב (כאלים (אילים

1230מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן, רש"י), מה אלים דפרין ורבין, אף

1231כל דפרה ורבה). רמב"ם פי"א ה"ב (רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה,

1232או נהוין מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים

1233שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר ותולעים

1234שבתוך הקטניות, ההורגן פטור). הובא במ"א ס"ק כ.

1235והם הנקראים "רומש על הארץ",

1236כמבואר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ב הי"ג (אלו המינין שנבראין

1237באשפות ובגופי הנבלות, כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא

1238מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין רומש על הארץ. והאוכל מהן כזית לוקה,

1239שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואע"פ שאין פרין ורבין).

1240וראה אמונה ומדע ע' 130 ואילך.

1241[1442]

1242רש"י עה, ב ד"ה משום נטילת (דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש

1243וחלזון).

1244ואף שלענין שחיטה נתבאר לעיל

1245סי"ג (שחיטה היא מאבות מלאכות שהיתה במשכן באילים ותחשים), ולא נזכר החלזון,

1246שאין שייך בו שחיטה.

1247מכל מקום נזכר החלזון כאן לענין

1248נטילת נשמה, ששייכת גם בחלזון.

1249[1443] גמרא

1250שם (פרעוש דפרה ורבה). רמב"ם שם (נהוין מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותן

1251חייב). ר"ן ה, סע"א (ופרעוש דאסירא ... מן העפר היא נעשית, ואינה פרה

1252ורבה. יש לומר דכי בעינן פרה ורבה הני מילי למעוטי רמשים שהוייתן מן העפושים ככינה

1253וכיוצא בה, אבל כל המתהווה מן העפר, חיות יש בו, כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה,

1254וההורגו חייב. וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י"א מהלכות שבת. ולפי זה הא

1255דאמרינן בפרק שמונה שרצים והרי פרעוש דפרה ורבה, הכי קאמר, שדינו כפרה ורבה).

1256מ"א שם (הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב).

1257[1444]

1258בראשית א, כד. לבוש ס"ט (דומה קצת לאלים, שתחלת בריית כל הבהמות והחיות היה

1259מן העפר, דכתיב בהו תוצא הארץ וגו').

1260[1445] תוס'

1261יב, א ד"ה שמא יהרוג (נראה לר"ת דשחורה הקופצת היא פרעוש, וחייב עליה לכו"ע.

1262וכינה הרוחשת, שרי להרוג). רמב"ן שם (ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן

1263העפר בימות החמה, שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה, אלא שחייבין

1264עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה ... ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה

1265מן הזיעה, וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וזה דעת הרמב"ם ז"ל). טור

1266ושו"ע ס"ט (פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב ... אסור להרגו. אבל

1267כנה, מותר להרגה). ט"ז ס"'ק ו (פרעוש, היינו השחורה הקופצת).

1268[1446] רא"ש

1269פ"א סכ"ט (הלכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת, או מעל חלוקו, מותר להרגה). טור

1270(כינה מותר להורגה. והני מילי בלוקחה מעל בגדיו, או מעל בשרו. אבל המפלה בגדיו,

1271אסור להרוג גם כינה, שמא יבא להרוג פרעוש), לפירוש הט"ז סק"ט (מבואר דהכי

1272קאמר, דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו, ולא גזרו בזה משום פרעוש, אבל

1273אם מחפש אחריו אסור).

1274[1447]

1275רב הונא שם (הלכה מולל וזורק), כת"ק בברייתא שם (המפלה את כליו מולל וזורק,

1276ובלבד שלא יהרוג), ופרש"י (מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו, ובלבד שלא ימלול

1277בדוחק ויהרוג). טור ושו"ע שם (לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן).

1278רבא שם (רבא שדי להו לקנא (ספל,

1279רש"י) דמיא). מ"א סקכ"א (ומכל מקום נראה לי דמותר לזרקן

1280במים. וכן משמע בגמרא).

1281והיינו שאף שלענין פרעוש נתבאר לעיל

1282סי"ט (ואפילו למוללו באצבעותיו להתיש כחו שלא יחזור אליו אסור, גזרה

1283שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו).

1284מכל מקום שאני הכא במפלה

1285בגדיו מכנים, אף במקום ש"חוששין שמא ימצא גם כן פרעושים ויהרגם", שהתירו

1286למוללן ואף לזרקן במים, וכמבואר בתוספת שבת ס"ק כה (על כרחך צריך לומר דהוא

1287קיל טפי מהריגה ממש ... גם במפלה בגדיו שרי לקנא דמיא).

1288עיין ברא"ש

1289פ"א סי' כט (ורש"י פירש בשם רבותיו דבשבת מיירי ... מיהו תימה היאך

1290פליגי אהני תנאי דתרוייהו אסרי הריגת כינה במפלה כליו. ואפשר דאיירי במפלה ראשו,

1291דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים, שאין פרעושים מצוין בראש), וצע"ג.

1292וכן הקשה באליה רבה ס"ק כט (וצ"ע

1293דהש"ס דף י"ב, דרבא שדא להו למיא, יש לומר דמיירי כשמפלה ראשו, כמו

1294שפירש הרא"ש).

1295ולכן הכניסו רבינו למוסגר, שהסתפק

1296אם יש לסמוך בזה על המ"א, וכהכלל

1297המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

1298בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

1299וראה בדי השלחן סי' קכב סק"ו.

1300[1448]

1301רא"ש שם (במפלה ראשו, דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים, שאין פרעושים מצוין

1302בראש). טור (אבל במפלה ראשו, מותר להרוג כינה, ולא גזרינן אטו הריגת פרעוש, שאינן

1303מצויות בראש), ושו"ע שם (אבל המפלה ראשו, מותר להרגם).

1304[1449]

1305ספר חסידים סי' רסח (לא יפשפש אדם בפליצין או בעורות שלו כנים באצבעותיו, מפני

1306כשהוא מוציא באצבעותיו הכנים מנתק מן הצמר באצבעותיו). מ"א סקכ"א (לא

1307יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה, משום שהוא מנתק מן הצמר (ספר חסידים סי'

1308רס"ח). וצריך לומר דהוי פסיק רישיה).

1309מלאכת גוזז נתבארה לקמן רס"י

1310שמ.

1311[1450] בסעיף זה יתבאר דין הריגת

1312חיות ורמשים שדרכן להזיק.

1313ודין

1314צידתם נתבאר לעיל סי"ז.

1315[1451] ברייתא

1316קכא, ב (אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגין

1317בשבת, ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל

1318וכלב שוטה בכל מקום ... ברצו אחריו), ופרש"י (כי אמר רבי יהושע בן לוי כל

1319המזיקין נהרגין, ברצין אחריו). והיינו שבחמשה אלו (שהם נושכים וממיתין ודאי),

1320הורגים אותם אפילו לא רצו אחריו, ושאר המזיקים הורגים רק ברצו אחריו.

1321רי"ף מה, ב (חמשה נהרגין בשבת,

1322ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל

1323מקום. ושאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו מותר להרגן). רמב"ם פי"א

1324ה"ד (חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה

1325ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, מותר להורגן בשבת כשיראו. ושאר

1326כל המזיקין, אם היו רצין אחריו, מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין

1327מלפניו, אסור להורגן). שו"ע ס"י (כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי,

1328נהרגים בשבת, אפילו אין רצין אחריו. ושאר מזיקין, כגון נחש ועקרב מקום שאינם

1329ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם, ואם לאו, אסור).

1330[1452] גמרא

1331ורי"ף ורמב"ם שם "נחש שבארץ ישראל", ופירש ברע"ב

1332פט"ז מ"ז "בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים

1333השרפים", וכאמור חקת כא, ו (הנחשים השרפים).

1334[1453]

1335רמב"ם בפירוש המשניות שם (יש בבעלי חיים המזיקין מינים שהם ממיתין ודאי אם

1336נשכו את האדם, כגון מקצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה, הרי אלו נהרגין לכתחלה

1337בשבת כשישיג אותם, ואין בזה מחלוקת). ב"י (נראה מדברי הרמב"ם בפרק

1338י"א, דהני חמשה לאו דוקא, דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי).

1339[1454]

1340מ"מ שם (שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד). שו"ע שם (אפילו אין רצין אחריו). מ"א

1341ס"ק כב (דיש פקוח נפש בהראותן בלבד).

1342[1455] משנה

1343יומא פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב ה"א (שספק

1344נפשות דוחה את השבת).

1345וכן הוא לקמן סי' שכח ס"ב (אפילו

1346ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם

1347כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה), ושם

1348נסמן.

1349[1456]

1350מ"מ שם (רבינו שפסק כרבינו יהודה, ופסק כאן כן. ונראה שדעתו

1351ז"ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד). לבוש ס"י (ואפילו לרבי יהודה דאית ליה

1352מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, מודה הכא דשרי להורגן לכתחילה בשבת, משום

1353פיקוח נפש). מ"א שם (ולפיכך שרי אפילו למאן דאמר

1354מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב).

1355[1457] מרדכי

1356רמז תב (ושאר כל המזיקין, כלומר שאין בהם סכנה, אם היו רצין אחריו מותר להורגן). ב"י

1357(למאן דסבירא ליה כרבי שמעון, אפשר דאף על גב דלית בהו ספק פיקוח נפש שרי, משום

1358צערא. וכן כתב המרדכי וזה לשונו, ושאר כל המזיקין, כלומר שאין בהם סכנה, אם היו

1359רצין אחריו מותר להרגן, וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה

1360פטור עליה, ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה). שו"ע ס"י (ושאר

1361מזיקין, כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם).

1362[1458] והיינו

1363אפילו בהיזק הגוף של יחיד. וכן הוא לעיל סי"ז (התירו חכמים לגמרי

1364מפני חשש היזק הגוף). וראה בהנסמן שם (הערה 1422).

1365[1459] כדלעיל סי"ט (וכל

1366זה לענין צידת הפרעוש. אבל להרגו אסור לדברי הכל, אפילו הוא על בשרו ועוקצו, שמשום

1367צער בעלמא לא התירו).

1368[1460]

1369ב"י שם (איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת, מה שאין כן בפרעושים).

1370[1461] גמרא שם (אמר רב ששת נחש

1371דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו). שו"ע שם (מותר לדורסם

1372לפי תומו).

1373[1462]

1374רמב"ן שם (ומסקנא דשמעתא נחש דורסו לפי תומו, ופירוש אפילו במתכוין, משום

1375דסבירא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ... אפילו במתכוין וכרבי שמעון). רשב"א

1376שם (הכי פירושה, דורסו אפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו

1377אינו מתכוין, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן). מ"מ שם (פירשו הרמב"ן

1378והרשב"א ז"ל דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה עצמו

1379כאילו אינו מתכוין, וכל זה משום דקי"ל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה).

1380ר"ן מה, ב (הכי פירושה, דורסו ואפילו במתכוין, אלא שהוא עושה לפי תומו, שמראה

1381עצמו כאילו אינו מכוין, ובהכי שרי וכרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור

1382עליה). שו"ע שם (ואפילו במתכוין, אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין).

1383[1463] שהרי

1384כן מתבארת גמרא זו לדעת הרמב"ם, כדלקמן בסמוך.

1385[1464]

1386איסור והיתר הארוך שער נט סל"ט (אמנם בנמלים ושאר שקצין ורמשים וכה"ג,

1387אף דרך הילוכו אסור, אלא צריך לדקדק בדריסתם במקומות שמצויין). הובא באליה זוטא

1388סקי"ח.

1389[1465] כ"מ

1390שם, וב"י (כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצין אחריו נהרגין, בשאינם ממיתין בודאי,

1391אלא ספק ממיתין ספק אין ממיתין, וכיון שהם ספק ממיתין, ברצין אחריו הוי ספק פיקוח

1392נפש. דאם לא כן לא הוה שרי לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה). מ"א

1393סקכ"ג (אפילו להרמב"ם שרי ... ונראה לי דוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם

1394ממיתים, ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן, מפני חשש סכנת נפשות, אבל דבר שאין

1395ממית לעולם, פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם). ופירש מחצית השקל שם (הוא הדין אם

1396היה ספק שקול אם הם ממיתים, גם כן מותר, וכדקיימא לן ספק נפשות להקל).

1397והיינו דהא דאמרינן בגמרא שם (אמר

1398רב ששת נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו), מיירי בספק ממיתין

1399בנשיכתן ואין רצין אחריו, שכיון שיש ב' טעמים שאין זה ממש

1400ספק נפשות: (א) שאין ודאי ממיתין בנשיכתן. (ב) שאין רצין אחריו. לכן "הצריכו

1401לשנות בהריגתן בכל מה דאפשר לשנות".

1402משא"כ אם ודאי ממיתין בנשיכתן,

1403מותר להרוג בכל אופן. ואם ודאי אין ממיתין בנשיכתן, אסור להרוג בכל אופן. ואם ספק

1404ממיתין בנשיכתן, לא התירו להרוג אלא כשרצין אחריו, או לדרסו לפי תומו.

1405וראה תהלה לדוד ס"ק יב.

1406[1466] כדלעיל

1407סי"ז (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת

1408במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא בשביל סכנת נפשות),

1409ושם נסמן (הערה 1424).

1410[1467]

1411ראה גם לקמן סי' שלד סוף סכ"ט (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה

1412אסורה אלא מדברי סופרים ... וכן עיקר (ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר לעצמו)),

1413ושם נסמן.

1414[1468]

1415מ"א סקכ"ג (ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א, נראה

1416לי דאיסור גמור הוא, דהא אינה מזקת, אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל, מכל מקום מלתא

1417דלא שכיחא הוא, ויכול לכסות המאכל, וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל. לכן יש למחות

1418בידם).

1419[1469]

1420כדלעיל סעיף הקודם, אפילו להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (ואם

1421אינן רצין עתה אחריו, אלא שחושש על העתיד, אסור להרגם הריגה הניכרת שהיא נעשית

1422במתכוין, אבל מותר לדרסם לפי תומו בהליכתו).

1423[1470] לתוכן סעיף זה, ראה מה

1424שהאריך בקובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ג ע' קנט ואילך.

1425[1471]

1426משנה קז, א (חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור), ופרש"י (שהרי ניצודין ועומדין). ברייתא

1427ביצה כד, א (הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות (הן הגדלים בבתים, רש"י),

1428פטור). רמב"ם פ"י הכ"ד (הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין

1429ותרנגולין ויוני עלייה פטור). מ"מ שם (וט"ס הוא, דיוני עליה אינם ברשותו).

1430וראה גם רמב"ם פכ"א הל"ו (בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין

1431ותרנגולין). ראב"ן בשלטי הגבורים שעל הגהות מרדכי פא, ד (אווזים ותרנגולים

1432וחיות שיש לו לאדם בתוך ביתו, כגון צביים שמגדלן בביתו). הובא בד"מ ס"ק

1433ב, ובמ"א סקכ"ו.

1434וכן הוא לקמן סי' תצז ס"י (אווזים

1435ותרנגולים ויונים שבבית, וכן שאר עופות שהן בבית, כיון שהן באין לכלובן לערב הרי

1436אינם מחוסרין צידה, והצד אותן בשבת, אפילו חוץ לכלובן, פטור).

1437[1472] ביצה

1438כד, א (הצד יוני שובך ויוני עלייה (יוני הבר הן ושטין ואוכלין בחוץ, רש"י), וצפרים

1439שקננו בטפיחין בבירות, חייב ... דעבידי לרבויי (פורחין עד קינן, וצריך לעלות

1440אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו ויורדין, רש"י)).

1441וכן הוא לקמן שם סט"ז (יוני

1442שובך ויוני עליה, דהיינו יוני הפקר שבאים ומקננים בשובך ובעליה, וכן צפרים שקננו

1443בטפיחים (פירוש כלי חרס הבנויים בכותל לקנן בהם העופות), אף על פי שהן באין לכלובן

1444לערב, מכל מקום כיון שעשויין להשמט ולברוח מפני בני אדם, ובורחין עד קינן וצריך

1445לעלות אחריהן, וגם שם נשמטין ממנו ויורדין ואין נוח לתפסן אפילו בכלובן, לפיכך הצד

1446אותם בשבת אפילו מכלובן חייב).

1447[1473] ברייתא

1448וגמרא שם (הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות פטור, אמר רבה בר רב הונא אמר

1449שמואל הללו באין לכלובן לערב), ופרש"י (אווזין ותרנגולין באין לערב לכלוב,

1450ונוח לתפשן שם, הלכך הרי הן כנצודין ועומדים, ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן).

1451[1474] ההלכות שנתבארו כאן,

1452בהמשך הסעיף, נסמנו לעיל ס"א (הערה 1346).

1453[1475]

1454רמ"א סי"ב (ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן, פטור).

1455[1476]

1456ט"ז סקי"א (והא דמותר לפי דעה ראשונה לצוד, היינו שירדוף אותה עד שתכנס

1457לבית, או שדוחין אותה בידים, כדלעיל סי' ש"ח ס"מ, אבל לטלטל אותה ודאי

1458אסור). והיינו כדלעיל סי' שח סע"ח (אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף, מפני

1459שאינן ראויים בשבת כשהם חיים).

1460[1477] שו"ת מהרש"ל ס"י

1461(שאלה, התרנגולים שבביתו אם אסור בשבת לצוד אחריהן וליטלן. תשובה, אע"פ

1462שבגמרא משמע לאיסור ... לא איירי אלא בחצר גדול, אבל בבית או בבית החורף משמע

1463דמותר לכתחלה).

1464ובזה מיירי האמור לעיל סי' שח סע"ט

1465(תרנגולת ... מותר לדחות אותה מאחוריה בידים, כדי שתכנס ללול,

1466אם ברחה ממנו).

1467[1478] משנה

1468קז, א (חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור). אגודה פי"ג סי' קכ (ומכל מקום אסור

1469לצודן, כדתנן פרק שמונה שרצים חי' ועוף שברשותו הצדן פטור, ואמר שמואל כל פטורי

1470דשבת פטור ואסור, ואמרינן פרק מפנין (קכח, ב) אין מדדין תרנגולת שברחה, לכן

1471תרנגולת שיצתה מן הבית בשבת אסור לצודה, אך דוחין אותה עד שתיכנס, כיון דרחב הוא

1472ולא נקיט לה בחדא שחיא, לא הוי צידה). הובא במ"א סקכ"ו.

1473הרי שלא אסרו מדברי סופרים, אלא "לצוד" חי' ועוף הגדלים

1474בביתו, ממקום שמחוסר צידה (למי שאינם גדלים בביתו) למקום שאינו מחוסר צידה. אבל

1475מותר לדחות אותה, עד שתיכנס לבית גדול שעדיין מחוסר צידה.

1476והיינו שכל מה שאסור מהתורה בחיה ועוף

1477שאינם גדלים בביתו (ממקום שמחוסר צידה למקום שאינו מחוסר צידה), גזרו חכמים אף

1478בגדלים בביתו. וכל מה שנאסר רק מדברי סופרים בחיה ועוף שאינם גדלים בביתו (שכבר

1479ניצודים ועומדים, או שדוחה אותם לבית גדול), לא גזרו חכמים בגדלים בביתו.

1480*

1481וכיון שהוא רק דוחה אותם עד שיכנסו,

1482אינו אסור אף משום מוקצה, כדלעיל סי' שח סע"ט (מדדין אותם ברשות

1483היחיד, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומסייען ומנענע רגליהן שילכו. ובלבד שלא יגביהם

1484בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, שמוקצים הם ואסורים בטלטול), וס"פ

1485(וכל זה לדדות ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה

1486שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים ... ולדחות אותם

1487מאחריהם, אם ברחו, מותר אפילו ברשות הרבים).

1488[1479] ראב"ן

1489בשלטי הגבורים שעל הגהות מרדכי פא, ד (אבל בהמות מותר, כגון פרות ורחלים ושאר

1490בהמות. ... אב"ן). הובא בד"מ ס"ק ב, ובמ"א ס"ק כו.

1491והיינו כי אפילו כשהן ברשות הרבים

1492אינן בורחות מבעליהן (ולא רק שלערב יבואו מאליהן).

1493משא"כ חיה ועוף, שרוצה בעליהן להכניסן לביתו, יכולות הן לפעמים לברוח (אף

1494שלערב יבואו מאליהן).

1495[1480] ראב"ן

1496שם (וחתול מסתברא שלא ליקח בשבת ... אב"ן). רמ"א סי"ב (חתול דינה

1497כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת).

1498והיינו כיון שכשהיא ברשות הרבים,

1499ורוצה בעליה להכניסה לביתו, יכולה היא לפעמים לברוח (אף שלערב תבוא מאליה).

1500*

1501יוצא אם כן, שאם התרנגול או החתול

1502נמצאים בחצר, אסור להכניסם בשבת ללול או לחדר קטן שבבית. וכן אם הם בחדר קטן

1503הפתוח, אסור לסגור עליהם את הדלת. אבל אם הם נמצאים בחדר קטן וסגור שבבית, מותר

1504להעבירם לחדר אחר.

1505משא"כ בכבש או עז (ואפשר גם

1506כלב), אף כשהם בחצר, מותר להכניסם לחדר קטן שבבית.

1507[1481] בסעיף

1508הקודם.

1509[1482]

1510ירושלמי פי"ד סוף ה"א (שור שמרד, הצדו בשבת חייב). הובא במ"מ

1511פ"י הכ"ד. שו"ע סי"ב (אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו

1512בחצר, אם החצר גדול, שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה). רמ"א שם (אבל

1513פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר).