Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשי דיני מוקצה בשבת
ובו כ' סעיפים:
גרוגרות וצמוקים שדוחה האדם בידים
א כבר נתבאר בסי' ש"ח שמוקצה מחמת מיאוס
ובו כ' סעיפים:
גרוגרות וצמוקים שדוחה האדם בידים
א כבר נתבאר בסי' ש"ח שמוקצה מחמת מיאוס
במותר. לפיכך עץ שתולין בו דגים לייבשם, אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו:
גב כל דבר הראוי לאכילה
דבשבת אין בו דין מוקצה.
האפילו אם הוא עומד
ולסחורה, כגון תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר, מותר
זלאכול מהם בשבת. ואפילו אם דחה אותם
חבידים מלאכלו בשבת, כגון חטים
טשזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת, אם עדיין לא השרישו. וכן ביצים שנתנן תחת
יהתרנגולת לגדל אפרוחים, מותר לטלטלן. וכן תמרים הנלקטים
יאקודם בישולם, וכונסים אותם בסלים והם מתבשלים שם מאליהם, מותר לאכול מהם קודם גמר
יבבישולם. וכן כל מיני פירות שמניחים אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול
יגמהם קודם שיתייבשו.
ידחוץ מגרוגרות
טווצימוקים, שאסור לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה עד לאחר שנתייבשו
טזלגמרי, לפי שהן מסריחות בנתיים, ואינן ראוין לאכילה משנשתהו שם מעט עד שיתייבשו
יזלגמרי, ולכן אסורים בשבת משום מוקצה.
יחואין צריך לומר אם
יטאינן ראוין לגמרי, שהרי הן גרועין מכל מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר, ואפילו הזמנה
כמבעוד יום אין מועלת בהם כמו שיתבאר. אלא אפילו אם הן
כאראויין ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלים אותן ויש שאינן אוכלים, אעפ"כ אסורים
כבמשום מוקצה, שכיון שדחה אותן בידים אינן עולין מידי דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי.
כגואינן דומין לשאר
כדדברים שדחאם בידים שמותרים, לפי שאף שדחאם בידים אעפ"כ לא הסיח דעתו מהן
כהלגמרי, משא"כ גרוגרות וצימוקים שהניחן לייבשן, כיון שהיה יודע שיסריחו, הקצה
כודעתו מהן לגמרי עד שיתייבשו לגמרי ויתקנו היטב שיהיו ראויין לכל.
כזואף שעכשיו בשבת נמלך
כחלאכלם, אינם מוכנים על ידי כך, כיון שהיו מוקצים מדעתו מתחלת השבת, כמו שיתבאר, שכל דבר שהוקצה
כטמדעת האדם בבין השמשות הוקצה לכל השבת כולה:
לג במה דברים אמורים
לאבגרוגרות וצימוקים של ישראל, אבל גרוגרות וצימוקים של נכרי מותרין, אם הם ראויין ואינן
לבראויין, שאין דין מוקצה בשל
לגנכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על הכל. וכיון שהוא מוכן
לדלאיש אחד מוכן לכל.
להבמה דברים אמורים
לובדבר תלוש, אבל מחובר שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו, ואפילו היה בדעת
לזהנכרי מבעוד יום לתלוש פירות אלו בשבת, כגון ששמע את הנכרי אומר בערב שבת למחר
לחאתלוש פירות אלו, ואפילו הן פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם
לטבמחובר כמו שיתבאר בסי'
משי"ח, אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול, משום גזרת פירות
מאהנושרין שיתבאר בסי' שכ"ב, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה.
מבודבר שהיה מחוסר צידה
מגמבעוד יום, וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו לצוד בשבת, אין דעתו מועלת כלום,
מדשאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה, שכיון שלא היה ברשותו של אדם
מהכלל אין זה מן המוכן:
מוהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת
ד כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו
ד כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו
מזהאיסור, כגון דבר שהיה
מחמוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור שהיה אסור באכילה ולא היה
מטראוי לכלום בבין השמשות היה מוקצה ואסור בטלטול, ובשבת נסתלק ממנו האיסור ונעשה
נראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה.
נאבמה דברים אמורים
נבכשדחאו האדם בידים, דהיינו שהאדם גרם
נגלו האיסור בידים, כגון נר שהדליקו מבעוד יום וכבה אחר בין השמשות ונשתייר בו שמן,
נדושמן זה נדחה בידי אדם מלהיות ראוי בשבת, שכשהדליקו נאסר להסתפק ממנו בשבת משום
נהאיסור כיבוי, לכן אסור להסתפק ממנו אף לאחר שכבה הנר ונסתלק האיסור, שכיון שבבין
נוהשמשות שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם, שהקצה אותו מדעתו כשגרם לו
נזהאיסור הוקצה לכל השבת כולה:
נחה וכן דבר שלא היה
נטראוי בבין השמשות מחמת עצמו, ולא מחמת איזה איסור, ונעשה ראוי משחשיכה, שהוא אסור
סבטלטול כל השבת כולה, אם נדחה בידי אדם מלהיות ראוי בין השמשות, כגון גרוגרות
סאוצמוקים שלא היו ראויין בבין השמשות ובשבת נתייבשו לגמרי ונעשו ראויין, שכיון שבבין השמשות
סבהיו מוקצין מדעת האדם, שהקצם מדעתו כשהכניסן לייבשן, הוקצו לכל השבת כולה:
סגו אבל דבר שהיה מוקצה
סדבבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר שהיה מוקצה מחמת
סהאיסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום
סומוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה מצפה כלל שיסתלק
סזהאיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך
סחחולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם
סטכשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת
עהאדם, וכן כל כיוצא בזה:
עאז וכל זה בדבר שהיה
עבמוקצה כל בין השמשות. אבל דבר שהיה ראוי בבין השמשות אפילו במקצתו לבד, ואחר כך
עגנתקלקל בענין שנאסר באכילה או בטלטול, בין שנתקלקל מאליו בין שנדחה בידי אדם, ואחר
עדכך חזר וניתקן, חזר להתירו. ואין אומרים מתוך שהוקצה ונאסר כבר במקצת השבת הוקצה
עהלשארית השבת כולה, שאין אומרים כן אלא כשהוקצה בתחלת כניסת השבת שהוא בין
עוהשמשות, שאז הוקצה ליום שלם,
עזאבל כשלא הוקצה עד אחר כך, שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום, שאין מוקצה
עחלחצי שבת, בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול:
עטח גרוגרות וצמוקים
פשהיו מוקצים מפני שאינן ראויין, וכשהגיע בין השמשות נתייבשו כבר והרי הם ראויים
פאלאכילה, אע"פ שלא ידעו הבעלים כלל באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שבבין
פבהשמשות כבר היו יבשים, מותרין באכילה, שמתחלה כשהקצו אותן והסיחו דעתם מהם, לא
פגהוקצו אלא עד שיתייבשו, והרי נתייבשו והוכנו מבעוד יום:
פדט גרוגרות וצמוקים
פהשיבשו קצת, בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלין אותן ויש שאינן
פואוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום, מותר לאכול מהן בשבת, שכיון שגילה דעתו שהן
פזראויין לו, יצאו מתורת מוקצה, ואם לאו אסור, שכיון שלא גילה דעתו, הרי הן עומדין
פחבהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין לשום אדם.
פטאבל אם הזמין לאכילה
צגרוגרות וצמוקים שאינן ראויין כלל, אין הזמנתו מועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן
צאלאכילה:
צבי כל דבר שאסור לטלטלו,
צגאסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, אפילו אם דעתו
צדלנערו אחר כך, מפני שאוסר הכלי בטלטול כל זמן שהמוקצה בתוכו, ונמצא מבטל כלי
צהמהיכנו, ואסור לבטל כלי
צומהיכנו אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי' ר[ס]"ה ורס"ו.
צזאבל מותר לכפות עליו
צחכלי, שבזה אינו אוסר הכלי בטלטול. ובלבד שלא יגע הכלי
צטבהמוקצה.
קשאף שמוקצה מותר
קאבנגיעה בעלמא אפילו בידיו כל שאינו מנענע, כמו שנתבאר בסי' ש"ח, מכל מקום כאן שהנחת
קבהכלי על המוקצה לצורך המוקצה, אסור אפילו נגיעה על ידי הכלי.
קגויש חולקין על זה
קדואומרים שלא הזהירו חכמים
קהשלא יגע הכלי בהמוקצה, אלא כשהמוקצה הוא דבר המתנענע על ידי נגיעת הכלי, כגון ביצה
קווכיוצא בה, שנמצא הוא מטלטלה על ידי הכלי, ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא
קזלצורך דבר המותר, כמו שיתבאר בסי' שי"א:
קחכיס ומטה של מעות
יא כל דבר האסור בטלטול
יא כל דבר האסור בטלטול
קטשהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר בטלטול, על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה
קיההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו, כמו שנתבאר בסי' ש"ט, ומשחשיכה ניטל
קיאהאיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה. כגון מטה שהניח עליה
קיבמעות מבעוד יום על דעת שישארו שם בשבת, ומשחשיכה ניטלו המעות מעליה על ידי נכרי או
קיגקטן, אסור לטלטלה כל השבת כולה. שמתוך שהוקצית בין השמשות מדעת האדם, שעשאה בסיס
קידלאיסור, הוקצית לכל השבת כולה.
קיהאבל אם לא היו המעות
קיועליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה נכרי או קטן, אפילו הניחום לדעת הישראל, שהוקצית מדעתו
קיזמלטלטלם כל זמן שהמעות עליה, אעפ"כ מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל
קיחולא היתה מוקצה בבין השמשות.
קיטאבל בעוד שהמעות עליה
קכאסור לטלטלה, מחמת איסור טלטול
קכאהמעות שעליה. אבל מותר להטותה ולנערה ולהפיל המעות מעליה, ולטלטלה אחר כך למקום
קכבשירצה. ואם צריך למקומה
קכגמטלטלה והן עליה, כמו שנתבאר בסי' ש"ט בדבר שלא נעשית בסיס
קכדלאיסור, שגם זו לא נעשית בסיס לאיסור הואיל ולא היה האיסור עליה בבין השמשות, כמו שנתבאר בסי'
קכהרס"ה ורס"ו:
קכויב וכל זה במטה שאינה מיוחדת למעות,
קכזאו אפילו ייחדה למעות אלא שעדיין לא הניח עליה מעות מעולם, שבמחשבה בלבדה אינה
קכחנאסרת. אבל אם ייחדה למעות ועשה בה מעשה, שהניח עליה מעות פעם אחת אפילו בחול,
קכטאסור לטלטלה בשבת, אפילו לצורך גופה
קלומקומה. ואינה דומה לשאר
קלאכלים המיוחדים למלאכת איסור שמותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה, מפני שאין מקפידים
קלבעליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר המותר, אבל מטה זו המיוחדת למעות, אדם מקפיד עליה
קלגומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא דומה למוקצה מחמת חסרון כיס,
קלדשאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו, כמו שנתבאר בסי' ש"ח.
קלהויש חולקין על זה
קלוומתירין לטלטלה לצורך גופה ומקומה,
קלזכשאר כלים המיוחדים למלאכת איסור.
קלחויש להחמיר כסברא
קלטהראשונה. ולכן אין לטלטל כיס
קמשל מעות, אע"פ שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה שפתחו
קמאמלמטה וסלקו מן הייחוד:
קמביג ומכל מקום כיס של מעות התפור
קמגבבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, יוכל ללבוש הבגד,
קמדשהכיס בטל אצלו.
קמהואפילו בכיס עצמו
קמומותר להניח דבר בתוכו או ליטול ממנו, שהרי אין הקצאתו אלא משום שאדם מקפיד עליו
קמזמלהשתמש בו תשמיש אחר, וכאן אנו רואים שאינו מקפיד עליו (וצריך עיון, דאם כן
קמחלישתרי לגמרי):
קמטיד ואפילו אם יש מעות
קנבתוכו, אין איסור אלא ללבוש את הבגד, גזרה שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, כמו שנתבאר בסי'
קנאש"א וש"ג, אבל מותר לטלטל את
קנבהבגד.
קנגואפילו אם הניח את
קנדהמעות בכיס על דעת שישארו שם גם בשבת, שנעשה הכיס בסיס להם, אעפ"כ הבגד לא
קנהנעשה בסיס להם, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד. ודבר המותר הוא
קנושמטלטל בידיו, והאיסור מיטלטל עמו מאליו בטלטול מן הצד, שאין בו איסור כשאינו מטלטל בשביל
קנזהאיסור אלא בשביל דבר המותר, כמו שיתבאר בסי' שי"א.
קנחאבל
קנטאסור להכניס ידו בכיס, אם הניח בו המעות על דעת שישארו בו גם בשבת, שנעשה הכיס
קסבסיס להם:
קסאטו וכל זה בכיס שפיו
קסבבלבד תפור בחור שבבגד, והוא כולו תלוי, אבל אם כולו ת[פור] לארכו בבגד, נעשה כל
קסגהבגד בסיס למעות שבכיס, כמו הכיס עצמו, שהכל אחד.
קסדואפילו אם הניח המעות
קסהבכיס על דעת ליטלם ממנו קודם השבת ושכח ליטלם מבעוד יום, שלא נעשה בסיס להם אפילו
קסוהכיס עצמו, אעפ"כ אם אפשר לנער המעות מהכיס, צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל
קסזהבגד לכל מקום שירצה, כמו שאם היו המעות על עיקר הבגד שהיה צריך לנער מתחלה, כמ"ש בסי'
קסחש"ט במעות שעל הכר.
קסטואפילו בכיס שכולו
קעתלוי, לא התירו לטלטל הבגד, אלא כשהוא תפור בבגד (שאז הוא בטל אצל הבגד, ואין הבגד
קעאנאסר בטלטול בשבילו). אבל אם כיס מלא מעות קשור בבגד, כיון שהכיס הוא כלי בפני
קעבעצמו (אינו בטל אצל הבגד, ולכך) אסור לטלטל (כל) הבגד, אם הניח המעות בכיס
קעגעל דעת שישארו שם גם בשבת (שנעשה הכיס בסיס להם, והבגד לכיס הקשור ותלוי בו). ואף
קעדאם ניטל המעות מהכיס (או הכיס מהבגד) משחשכה, אסור לטלטל (כל) הבגד כל השבת כולה
קעה(כיון שנעשה בסיס בין השמשות).
קעוואם הניחם על דעת
קעזליטלם קודם השבת ושכח ליטלם מבעוד יום, צריך לנער המעות מהכיס, אם אפשר לנער, ואחר
קעחכך יטלטל הבגד לכל מקום שירצה, אם אינו מתכוין בשביל המעות כדי להצניעם כמ"ש
קעטבסי' ש"ט.
קפוכן אם יש מעות בתיבה
קפאשבתוך השלחן, אסור לטלטל את השלחן, אלא בדרך שנתבאר. אלא אם כן יש על
קפבהשלחן מבעוד יום דבר המותר בטלטול, שאז נעשה השלחן בבין השמשות בסיס לאיסור ולהיתר
קפגומותר לטלטלו, על דרך שיתבאר:
קפדבסיס לאיסור ולהיתר
טז כבר נתבאר בסי'
טז כבר נתבאר בסי'
קפהש"ט, שכלי שנעשה בסיס
קפולאיסור ולהיתר, מותר לטלטלו.
קפזוהוא שדבר המותר חשוב
קפחמדבר האסור. אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, הרי ההיתר בטל אצל האיסור,
קפטואסור אפילו לנער האיסור,
קצכמו שאם היה בסיס לאיסור בלבדו, שאסור אפילו לנער כמו שנתבאר שם.
קצאואם ההיתר אינו חשוב
קצבאצלו מחמת רוב עשרו, אע"פ שהוא חשוב לכל העולם, אינו נקרא חשוב, שהכל הולך אחר
קצגהבעלים כמ"ש בסי' ש"ח, עיי"ש כל פרטי
קצדדין זה:
קצהיז ואפילו אם דבר המותר
קצוחשוב יותר, אם אפשר לנער האיסור בלבדו, צריך לנער מתחלה ואחר כך יטלטל הכלי עם
קצזההיתר למקום שירצה. ואם אי אפשר לנער האיסור בלבדו מבלעדי ההיתר, ינער גם ההיתר
קצחעמו, אם אין הפסד בניעורו, ואחר כך יטול ההיתר בלבדו ויחזירנו לכלי אם ירצה, כמו
קצטשנתבאר שם.
רואם הוא בענין שאם
ראינער גם ההיתר לא יוכל אחר כך ליטול ההיתר בלבדו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום
רבאפר, שמותר לטלטלו מפני שראוי לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים או
רגפחמים האסורים בטלטול, וצריך לו לטלטל האפר למקום אחר לכסות בו, ואם ינערנו עם
רדהשברים והפחמים לא יוכל אחר כך ליטול האפר לבדו בידיו, כגון שהם שברים קטנים או
רהפחמים קטנים שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם, מותר לטלטל המחתה כמות שהיא עם האפר
רווהשברים והפחמים למקום שירצה.
רזבמה דברים אמורים
רחכשצריך לאפר, אבל אם אינו צריך אלא לגוף המחתה, לא יטלטלנה כמות שהיא, אלא ינער
רטהאפר והשברים והפחמים במקומם, הואיל ואין הפסד
ריבניעורם, ויטול המחתה בלבדה:
ריאיח וכל זה כשהיה ההיתר
ריבשם עם האיסור מבעוד יום, שבבין השמשות נעשה הכלי בסיס לאיסור ולהיתר. ואף אם
ריגמשחשכה ניטל ההיתר משם, לא נעשה הכלי בסיס אז, כיון שלא היה בסיס בבין השמשות כמו
רידשנתבאר למעלה.
ריהאבל אם בבין השמשות
ריוהיה עליו האיסור בלבדו, ומשחשכה הונח גם ההיתר עליו, אינו מועיל כלום, הואיל ובבין
ריזהשמשות היה בסיס לאיסור בלבדו, נאסר לכל השבת כולה:
ריחיט אין האפר מותר
ריטבטלטול אלא כשהוסק מבעוד יום, אבל אם הוסק בשבת אסור משום נולד, כמ"ש בסימן
רכתצ"ח.
רכאואם נתערב אפר שהוסק
רכבבשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני עצמו, כמו שנתבאר שם:
רכגכ תיבה שיש בה דברים
רכדהמותרים בטלטול ומעות, אם המעות אינן עיקר, מותר לטלטלה כמות שהיא על פי התנאים
רכהשנתבארו:
רכו[656] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
רכז(א)
רכחגרוגרות וצמוקים שדוחה האדם בידים (ס"א-ג).
רכט(ב)
רלהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת ס"ד-י).
רלא(ג)
רלבכיס ומטה של מעות (סי"א-טו).
רלג(ד)
רלדבסיס לאיסור ולהיתר (סט"ז-כ).
רלהלכללות סימן זה ראה ברכת השבת ע'
רלוקיד ואילך. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר הלכות מוקצה (אלאשווילי). שו"ע
רלזהרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.
רלח[657]
רלטסעיף ב (ואפילו כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, דהיינו
רמשאדם מסיח ומקצה דעתו ממנו מחמת מיאוסו מלהשתמש בו במלאכה אחרת של היתר, כגון נר
רמאישן של חרס שלא הדליקו בו באותה שבת, אין לו דין מוקצה בשביל כך).
רמב[658] כי
רמגאף שאמר רב קמ, ב (האי תליא דבשרא שרי לטלטולי, דכוורי אסיר), ופירשו בתוס' קלט, ב
רמדד"ה תלא (נראה כפירוש הערוך ... תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי, ושל דגים
רמהמאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס).
רמומכל מקום כתב על זה הרי"ף נח,
רמזא (אמר רב חייא בר אשי אמר רב, האי תליא דבשרא שרי לטלטוליה, אבל דכוורי אסיר,
רמחדכיון דסני ריחיה אסוחי אסח דעתיה מיניה, והוה ליה מוקצה מחמת מיאוס, ומשום הכי
רמטאסור לטלטולה. רב לטעמיה דסבירא ליה כרבי יהודה, אבל לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס
רנלית ליה, והלכתא כותיה).
רנאמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה במוקצה
רנבמחמת מיאוס היא במשנה מד, א (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן (דמוקצה מחמת מיאוס הוא,
רנגרש"י), רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת).
רנדומחלוקת רב ושמואל במוקצה היא בגמרא יט, ב (רב אסר ושמואל אמר
רנהמותר, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון). ומסקנת הגמרא דקיי"ל כרבי
רנושמעון היא בגמרא קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון ... במוקצה מחמת מיאוס נמי
רנזהלכה כרבי שמעון).
רנחטור ושו"ע ס"א (עץ שתולין
רנטבו דגים, אף על פי שהוא מאוס, מותר לטלטלו, דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי
רסשמעון, דשרי).
רסא*
רסבואף שכתב במשב"ז ס"ק א
רסג(עיין ב"ח, ומשמע דוקא לצורך גופו, לא מחמה לצל).
רסדמכל מקום התיר כאן בסתם "מותר
רסהלטלטלו", ומשמע אפילו מחמה לצל, כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר.
רסוואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ב (ואפילו
רסזכלי שמלאכתו לאיסור שהוא מוקצה מחמת מיאוסו ... אין לו דין מוקצה להאסר בטלטול,
רסחאלא מותר לטלטלו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור).
רסטהיינו דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור,
רעשהוא גם מוקצה מחמת מיאוסו, משא"כ כאן שהוא כלי שמלאכתו להיתר.
רעא[659] רב
רעביהודה אמר שמואל מה, א (אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד). רמב"ם
רעגפכ"ו הי"ד (שאין שום אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא, חוץ
רעדמגרוגרות וצמוקין). שו"ע ס"ב (אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה
רעהלשבת).
רעומשא"כ כשאינו ראוי לאכילה,
רעזאסור בכל אופן, כדלעיל סי' שח סס"ח-ט.
רעח[660]
רעטשמואל יט, ב (תמרי דעיסקא (העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר, רש"י), רב אסר
רפושמואל אמר מותר, וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון).
רפאוהיינו מה שחלקו במשנה קנו, ב (מחתכין את ...
רפבהנבלה (שנתנבלה היום ובין השמשות היתה עומדת לאדם, רש"י) לפני הכלבים, רבי
רפגיהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת, אסורה, לפי שאינה מן המוכן). ובגמרא שם
רפד(ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון). ובדף קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון).
רפהוכן הוא לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין
רפונבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה, אפילו לא היתה חולה
רפזכלל מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר
רפחשהסיח אדם דעתו ממנו).
רפטומזה למד שמואל שכן הוא גם בתמרים
רצהעומדים לסחורה. רי"ף ח, א (והלכתא כשמואל דשרי, דקאי כרבי שמעון דלית ליה
רצאמוקצה ... וקי"ל כר' שמעון לענין שבת, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא).
רצבשו"ע ס"ב (תמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת).
רצגומזה למדנו אף לענין כלים העומדים
רצדלסחורה, כדלעיל סי' שח ס"ג (ואפילו כלי שהקצה אותו מלהשתמש בו שום תשמיש,
רצהכגון כלים המוכנים ועומדים לסחורה, שאין רגילים להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום אם
רצואינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, לא הסיח דעתו עדיין מהם לגמרי מלהשתמש בהם, ולפיכך
רצזאין להם דין מוקצה להאסר בטלטול).
רצחוכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג (כל
רצטדבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש, מותר לטלטלו בשבת, אפילו מוקצה מחמת מיאוס או
שמחמת שעומד לסחורה וכיוצא בזה, מותר לטלטלו בשבת, כמ"ש בסי' ש"י עיי"ש).
שא[661] אוצ"ל "דחה אותו בידים
שבמלאכלו", או "דחה אותם בידים מלאכלם". ראה קונטרס השלחן. כנישתא
שגדבי רב. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
שד[662]
שהרבי יוחנן מה, א (בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן, חטים שזרען בקרקע (ועדיין לא
שוהשרישו, רש"י), וביצים שתחת תרנגולת, מהו, כי לית ליה לר' שמעון מוקצה היכא
שזדלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא. אמר ליה אין
שחמוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק). טור ושו"ע שם (ואפילו חטים
שטשזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת, מותר לטלטלן).
שיוראה לעיל סי' רסה בקונטרס אחרון
שיאס"ק א (חטים שזרען בקרקע, שאף שהקצם לאיסור, דהיינו לזריעה, שישרשו שם ויאסרו
שיבמשום איסור תלישה, אפילו הכי קודם שהשרישו, דעדיין אין בהם איסור תלישה, לא הוו
שיגמוקצה).
שידוהיינו לאכול החטים בלא בישול, וראה
שיהלקמן סי' תקיז ס"ג (שגם התבואה קודם שטחנה היא ראויה לאכילה, לעשות ממנה
שיוקליות, או דייסא).
שיז[663]
שיחרבי מה, סע"א (בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי, פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו
שיט(תמרים הנלקטים קודם בישולן, וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות
שכמאליהן, מהו לאכול מהן קודם בישולן, רש"י), אמר ליה אין מוקצה לרבי שמעון אלא
שכאגרוגרות וצימוקין בלבד). שו"ע שם (וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן, וכונסין
שכבאותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן).
שכגובדברי
שכדנחמי' כד, ב (צ"ע דבתמרי דעיסקא, וכן בחטים, נקט לשון אכילה, ובביצה לשון
שכהטלטול). ואפשר הכוונה שמותר לטלטל הביצים, אף אם אין דעתו לאכלם, אלא להשאירם תחת
שכוהתרנגולת לגדל אפרוחים. וטעם ההיתר הוא, כיון שעכ"פ מותר לו לאכלם.
שכזוראה לקמן
שכח(הערה 665).
שכט[664]
שלשמואל מה, א (אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים
שלאבלבד. ומידי אחרינא לא, והתניא ... וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני
שלבפירות (הואיל ואקצינהו אסירי, רש"י). מני ... רבי יהודה ... כיון דהעלן לגג
שלגאסוחי אסחי לדעתיה מינייהו). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו דלית (ואמרינן
שלדבגמרא דדוקא גרוגרות וצמוקים, אבל אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות, לית בהו
שלהמוקצה לרבי שמעון). לבוש ס"ב (וכן בפירות שהוקצה להם מקום שיתייבשו, כגון
שלואפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות, אין בהם משום מוקצה, חוץ מגרוגרות וצימוקין).
שלז[665] שכיון
שלחשאסור לאכלו, אסור גם לטלטלו, כדלעיל סי' רעט ס"ב (וכיון שאסור להסתפק
שלטוליהנות ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום). סי' שה סל"ג (וכיון
שמשאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום). לקמן
שמאסי' שכה ס"ח (ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו
שמבביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים). סי' תצז ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו
שמגביום טוב או להשתמש בו, מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון
שמדשהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי אינה ראוייה לכלום בו ביום). סי'
שמהתקטו ס"א (וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום טוב), וס"ד (וכיון שאסור לאכלו
שמוולהשתמש בו, אסור גם כן לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).
שמזוכך גם כאן, כיון שהן מסריחות בנתיים, ונדחה על ידי האדם מלאכול מהם, אסור גם
שמחלטלטלן.
שמטוראה לעיל (הערה 663).
שנ[666] היינו אף שעדיין לא הסריחו, מטעם שיתבאר
שנאלקמן (הערה 670).
שנבמשא"כ בחטים שזרען בקרקע,
שנגשמותר לאכול מהן כל זמן שלא השרישו. וראה כנישתא דבי רב.
שנד[667]
שנהשמואל שם (אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד), ופרש"י (שמעלה
שנולגג ליבשן, ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו), ורש"י ביצה כו, ב
שנזד"ה היכי דמי (מעלה אותן על מנת ליבשן ומקצה אותן לכך, ומשמתחילין ליבש אין
שנחראוין לאכילה עד שייבשו לגמרי). ירושלמי ביצה פ"ד ה"א (מפני שהן מסריחות
שנטבנתיים). רי"ף כא, סע"א (ירושלמי מאי שנא הני, הואיל ומסריחות בינתים). רמב"ם
שסשם (חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם, הואיל ומסריחות בינתים
שסאואינם ראויין לאכילה, הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה). טור ושו"ע שם (אבל
שסבגרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות
שסגקודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי. דחינהו
שסדבידים, ולא חזו, הוי מוקצה).
שסהוכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג (כבר
שסוביארנו בהלכות שבת, דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה ... כעין גרוגרות וצמוקין,
שסזשמעלין אותן לגג ליבשן, ואדם מסיח דעתו מהם, מפני שאין ראויים לאכילה עד לאחר זמן
שסחמרובה).
שסט[668]
שעסוף ס"ט (אם הזמין לאכילה גרוגרות וצמוקים שאינן ראויין כלל, אין הזמנתו
שעאמועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן לאכילה), ושם נסמן (הערה 694).
שעב[669] כדלקמן ס"ט (גרוגרות
שעגוצמוקים שיבשו קצת, בענין שהם ראויים ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלין אותן ויש
שעדשאינן אוכלין, אם הזמינם לאכילה מבעוד יום, מותר לאכול מהן בשבת ... ואם לאו אסור,
שעהשכיון שלא גילה דעתו, הרי הן עומדין בהקצאתן שהיו מוקצין מתחלה כשלא היו ראויין
שעולשום אדם), ושם נסמן (הערה 695).
שעז[670] תוס'
שעחמה, א ד"ה אלא בגרוגרות (ירושלמי מפני שמסריחין בינתיים, כיון שמתקלקלין כל
שעטכך, אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב). לבוש ס"ב (וכיון שיודע שיסריחו, ודאי
שפהסיח דעתו מהם שלא לקחתם עד שיתייבשו היטב ויתקנו).
שפא[671]
שפבסעיף ה (שכיון שבבין השמשות היו מוקצין מדעת האדם, שהקצם מדעתו
שפגכשהכניסן לייבשן, הוקצו לכל השבת כולה).
שפדאלא שלקמן שם מיירי ש"בשבת
שפהנתייבשו לגמרי ונעשו ראויין". ואילו כאן מיירי ש"הן ראויין ואינן
שפוראויין", ו"בשבת נמלך לאכלם". ובשניהם אסור כיון "שהוקצה מדעת
שפזהאדם בבין השמשות". וראה דברי נחמיה כה, ב. כנישתא דבי רב.
שפח[672]
שפטירושלמי פ"א ה"ז (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן קכב, א
שצד"ה מתני' (כיון שהעצים ברשות הגוי, אין בו משום מוקצה, לפי שאין הגוי מקצה
שצאכלום ודעתו על הכל, ואין צריך הכן, כמו שאמרו בירושלמי). הובא בר"ן (מו, ב)
שצבד"ה עשה. כל בו סי' נח יט, ג (שאין דין הכנה לגוי להכין, שאם היו לו תמרי
שצגדעסקא, או גרוגרות וצמוקין, ועז לחלבה, הכל מותר, ואין צריך הכנה), וסי' לא לב, ד
שצד(שהכל מוכן אצלו). רמ"א ס"ב (יש אומרים דאין הכנה שייך בשל גוי, ואפילו
שצהגרוגרות וצמוקים שבידו מותרים). מ"א ס"ק ב (דאין העכו"ם מקצה מדעתו
שצוכלום (ר"ן)).
שצזוכן הוא לקמן סי' תצז סכ"ה (שאין
שצחהנכרי מקצה מדעתו כלום, כמ"ש בסי' ש"י). סי' תצח ס"ו (אבל בהמות של
שצטנכרי אין בהם דין מוקצה, כמ"ש בסי' ש"י). סי' תקה ס"ד (דאין מוקצה
תשייך בשל נכרי, כמ"ש בסימן תצ"ח). לעיל סי' שח ס"ע (בשר של נכרי שנשחט
תאהיום מותר בטלטול).
תב[673] שזה
תגאסור בישראל, כדלעיל ס"ב, ובנכרי מותרים.
תדמשא"כ אם אינן ראויין לגמרי
תהאסורים, וכדלעיל ס"ב (הן גרועין מכל מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר), וכדלקמן
תוסי' תצז סכ"ה (אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה הדבר
תזתלוי בדעתו).
תח[674]
תטכל בו שם (שהכל מוכן אצלו, וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל). מ"א שם (וכיון
תישהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל (כל בו)).
תיאוכן הוא לקמן סי' שכה ס"ו
תיב(וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו, הרי זה מוכן לכל). סי' תצז סכ"ה (כל דבר שהוא
תיגמוקצה, אינו אסור אלא אם כן בעליו הקצו אותו והסיחו דעתם ממנו, אבל אם בעליו לא
תידהסיחו דעתם ממנו, אינו נקרא מוקצה כלל. ולכן נכרי שהביא דורון לישראל...).
תיהוכן הוא גם לאיסור, שאם אינו ראוי
תיולבעליו נאסר לכולם, כדלעיל סי' שח ספ"ט (ואם דבר זה הוא של עשיר, אסור בטלטול
תיזאף לכל העניים שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם).
תיח[675] שאם
תיטתלשו לישראל, אסור בשבת ולאחר השבת בכדי שיעשו, מטעם אמירה לנכרי, כדלקמן סי' שכה
תכס"ט (אם ליקט או צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל, או
תכאבשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת
תכבכדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד), ושם נסמן.
תכגמשא"כ כשתלשו לעצמו, אין בו
תכדמשום אמירה לנכרי, ואף לא משום מוקצה, שהרי הנכרי אינו מקצה כלום, כמובא לעיל
תכה(בהערה הקודמת), וכמבואר במלחמות ביצה יג, א (כיון שיש הכנה במחובר, והנכרי אינו
תכוצריך הכן, הרי כל פירותיו מוכנין, ואף המחוברין שלו שתלשן).
תכז[676] והיינו
תכחאף שבאופן זה מועלת הכנה אף בישראל, כמובא לקמן (הערה הבאה), וכמבואר במלחמות שם (מוכנים
תכטבמחובר לזה שדעתו עליו, וכיון שכן, פירות שתלשן הנכרי, אם היה דעתו עליהן מערב יום
תלטוב, כגון ששמעו אותו אומר למחר אתלוש פירות הללו).
תלא[677]
תלבס"ו (הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה, אפילו
תלגחלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה מועלת
תלדכלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו, ושוב אינו גדל
תלהוהולך, מועלת בו הכנה, אע"פ שהוא מחובר).
תלווכן הוא לקמן סי' שכה ס"ח (אפילו
תלזהוא בענין שאין בהם משום מוקצה, כגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט
תלחפירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת להן אפילו במחובר). סי' תקטו
תלטס"ד (אפילו אם הוא בענין שאין בהן משום מוקצה, כגון ... ששמע מנכרי בערב יום
תמטוב שאמר למחר אתלוש פירות הללו ותלשן ביום טוב לצרכו).
תמא[678]
תמבבטור ושו"ע שם ס"ג (פירות
תמגשנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום). ובמ"א שם ס"ק ג (משום שמא יעלה
תמדויתלוש ומשום מוקצה). ט"ז ס"ק ב (גזירה שמא יעלה ויתלוש).
תמהוכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד (פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו
תמומהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין
תמזבהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר
תמחהרוח מן הדקל ביום טוב ... לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום
תמטטוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו, אם אינו דבר מאכל, משום
תנגזרה שמא יתלוש בעצמו, כמ"ש בסי' שכ"ב).
תנאוכדתנן
תנבפסחים נה, סע"ב (אנשי יריחו ... אוכלין מתחת הנשרים בשבת (תחת הדקל המשיר
תנגפירותיו היו אוכלין מן הנושרות, רש"י), ומיחו בידם חכמים). ובברייתא שם נו, א
תנד(פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים
תנהטובים). ובגמרא שם נו, ב (דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי לא
תנוגזרינן שמא יעלה ויתלוש). ופירש הר"ן בחידושיו שם (ומשום מוקצה ליכא, שהיו
תנזעשויין ליפול ויושבין ומצפין מתי יפלו, שהרי היו פורצין פרצות בגנותיהם כדי לאכילן).
תנחומקורו בתוס' שבת קכב, א ד"ה איני (פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו, ולהכי
תנטאי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו). ורמב"ן במלחמות ביצה יג, א (דכיון
תסדדעתיה עליהו מאתמול, שהרי פורצין פרצות בגנותיהן לשם כך, הרי הם מוכנים במחובר
תסאלזה שדעתו עליו ... אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש). ורשב"א ביצה ב, ב (דאדם
תסביושב ומצפה מתי יפלו ... ומשום הא נקט ליה טעמא דגזרה שמא יעלה ויתלוש).
תסגואף לדעת הפוסקים שתנאי אינו מועיל במוקצה, כדלעיל סי' רעט
תסדס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה
תסה... ויש אומרים שאין התנאי מועיל כלום, שהואיל והקצהו מדעתו לבין השמשות, דהיינו
תסושכשהדליק בו היה בדעתו שיהא השמן דולק בו בבין השמשות).
תסזהיינו דוקא כשדחה אותו בידים והקצהו מדעתו לבין השמשות, וכמובא
תסחלעיל שם (הערה לג), מתוס' מד, א ד"ה שבנר (נר, עיקר הקצאתו הוא בין השמשות,
תסטודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי, ולא מהני ביה תנאי). הגהות אשרי פ"ג סי'
תעכ (ואפילו תנאי אינו מועיל לו, כיון דדחיה בידים).
תעאמשא"כ בפירות שבאילן, שהיו מוקצין מחמת איסור הבא מאליו,
תעבמהני מה שהי' דעתו מתי יפלו (ראה לקמן ס"ו, והערה 688).
תעגאופן נוסף של צומח שאין בו דין
תעדמוקצה, נתבאר לקמן סי' שכה ס"ח (נכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין
תעהשאין בהם משום מוקצה, כגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם
תעומוכנים לו, אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות הנושרים).
תעזומכל מקום, אחר שנאסרו משום פירות
תעחהנושרים, נאסרו אף בטלטול כמוקצה, כדלקמן סי' שכה ס"ח (אעפ"כ אסורים
תעטמשום גזרת פירות הנושרים. ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש, כמו שאסור להשתמש
תפבפירות הנושרים, ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון שאינן ראוים לו בו ביום להשתמש
תפאבהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים, כמו שפירות הנושרים יש להם דין מוקצה מטעם זה),
תפבושם נסמן.
תפגולא רק בודאי פירות שנשרו בשבת, אלא
תפדאפילו בספק פירות שנשרו, כדלקמן סי' תקטו ס"ד (פירות הנמצאים תחת האילן, שיש
תפהלהסתפק שמא נשרו מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב), ושם
תפונסמן.
תפזולא רק בפירות, אלא אף בעצים שנשרו,
תפחכדלקמן סי' תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב,
תפטאפילו להמתירין נולד ביום טוב, לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או
תצביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום באכילה ובטלטול, משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).
תצא[679]
תצבס"ח (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... הם בכלל הגזרה שגזרו על פירות
תצגהנושרים מאליהן ... שגם פירות אלו באים להישראל ממילא, כמו הנושרים מאליהם).
תצדוכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד (לפי שחכמים
תצהגזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום טוב לאסרו באכילה בו ביום אם הוא דבר
תצומאכל, ולהשתמש בו אם אינו דבר מאכל, משום גזרה שמא יתלוש בעצמו).
תצזוהיינו שגזירת שמא יתלוש, הוא לא רק
תצחבפירות הנושרים (כמבואר בהערה הקודמת), אלא גם בפירות שתלשן הנכרי, משום גזירה שמא
תצטיתלוש בעצמו, כמבואר במלחמות שם (הא בפירות שנשרו, אינן אלא גזירה דשמא יעלה
500ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי בכלל גזירה זו). ר"ן שם (אבל בתלש עצים מן המחובר
501בשבת, אסור לטלטלו). ט"ז סק"ב (אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור
502לכו"ע).
503ואף שנתבאר לקמן סי' שיח ס"ו (הקוצץ
504פרי ... לחולה בשבת ... פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה, אף
505על פי שהוא מחובר). ולא נאסר מגזירת פירות הנושרים.
506היינו כיון ששם מותר אף לישראל
507לקצוץ הפרי לצורך חולה שיש בו סכנה, ואם כן אין לאסרו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש.
508[680]
509שו"ת הרא"ש כלל כג ס"ו (ואף על גב דנלקטו לשם כותים, ואם נלקטו
510היום הוו אסורין משום מוקצה. הילכך, אם היונים גדולים, שיכולין לפרוח חוץ לתחום,
511אסורים משום מוקצה). טור ושו"ע סי' תקיז (ישראל שאמר לגוי מבעוד יום תקנה לי
512יונים למחר, לא יפה עושה, אבל אם עשה כבר, מותר לאכול מהם ביום טוב, והוא שלא יהיו
513מפריחין). ט"ז שם ס"ק ד (דאם כן הוה ליה מוקצה).
514וכן הוא לקמן סי' שכה סוף ס"ח
515(וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו, אסורים לישראל ביום טוב כמו שיתבאר בסי'
516תקט"ו). לקמן סי' תצז סי"ג (כל שמחוסר צידה בענין שהצד אותו בשבת חייב,
517אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו, אין מועיל כלום, ואסור ליקח אותו ביום
518טוב אפילו ניצוד מאליו ביום טוב, כיון שבין השמשות היה מחוסר צידה הרי זה מוקצה),
519וסט"ז (הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב, ולכן אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך
520אכילה, ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין מועיל כלום), וסכ"ה (כיון שצריך
521לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה
522הדבר תלוי בדעתו, שמא לא יוכל לתפסן), ובקונטרס אחרון שם ס"ק א ד"ה ואין
523(שאפילו זימון אינו מועיל להם, כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו, שהרי אפשר שלא
524ישיגם כלל, לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל).
525*
526אמנם עיקר טעם מוקצה במחוסר צידה,
527הוא לענין יום טוב, שמטעם זה אסור לשחטו ולאכלו.
528משא"כ בשבת אסורים משום מוקצה
529אף באינם מחוסרים צידה, כדלעיל סי' שח ס"ח (כל
530דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... בעלי חיים ...
531אסור לטלטלם ... מוקצה מחמת גופו), וסע"ח
532(אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף, מפני שאינן ראויים בשבת כשהם
533חיים). לקמן סי' שטז סכ"ד (אבל לטלטלן ביד אסור, בלא איסור
534צידה, משום מוקצה).
535[681] מכאן ועוד סוף סי"א, יתבאר הכלל המובא
536כמה פעמים בהלכות מוקצה, שדבר שהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת.
537כלל
538זה הובא לעיל סי' שח ס"ז (ויש עוד מין מוקצה רביעי, והוא דבר
539שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, והלך לו האיסור בשבת, ויש בדבר זה להקל ולהחמיר,
540ויתבאר זה בסי' ש"י). ועתה בא לבאר פרטי הלכה זו.
541(א)
542דהיינו דוקא כשדחה אותה בידים ומדעתו, ולא כשנאסר בכניסת השבת מאליו (ס"ד-ו
543וסי"א).
544(ב)
545דהיינו דוקא כשהוקצה מיד בתחלת בין השמשות (ס"ז).
546כאן
547מיירי כשהוקצה בכניסת השבת מחמת איסור, או מחמת עצמו, או מחמת בסיס לדבר האסור.
548וכן הוא גם בשאר ההלכות שאומרים בהם מתוך שהוקצה בכניסת השבת הוקצה לכל השבת
549(שנפרטו לעיל שם הערה 65), כגון שהוקצה מחמת חסרון כיס או מחמת מצוה
550וכיו"ב, דמיירי שהוקצה בכניסת השבת מדעתו. וראה
551דברי נחמי' כו, ד. תהלה לדוד ס"ק ב. כנישתא דבי רב.
552[682]
553רמב"ם פכ"ה ה"י (שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות, נאסר לטלטלו
554כל השבת כולה, אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור).
555[683]
556תוס' קנז, א ד"ה לבר (מוקצה מחמת איסור, וכגון איסור דדחייה בידים, כגון נר
557שהדליקו באותו שבת). רבינו יונה, הובא במ"מ פ"ב ה"ט (אין מוקצה
558בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת). רא"ש
559חולין פ"א סי' כ (דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה
560בידים).
561וכן הוא לקמן סי' תצה סי"ג
562(מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות, כגון נר שהדליקו בו בשבת).
563[684] כת"ק
564דרבי שמעון בברייתא מד, א (מותר השמן שבנר ושבקערה אסור, ורבי שמעון מתיר). ר"ן
565כ, ב (משום דכיון דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור, שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב
566משום מכבה ... אתקצאי נמי לכולי יומא, אפילו לאחר שכבה. והך בקערה שמדליק בה קאמר,
567דומיא דנר). גמרא קנז, א (בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה ... מחמת
568איסור, ומאי ניהו, נר שהדליקו בה באותה שבת). רמב"ם פ"ה הי"ב (ואסור
569ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר), ופכ"ו הי"ד (מותר
570השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת). שו"ע
571סי' רעט ס"א (מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת, אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו
572באותה שבת).
573וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ב (השמן
574שנשאר בנר אחר שכבה משחשכה, אסור לטלטל, וכל שכן להסתפק ממנו כל אותה השבת, הואיל
575והוקצה בתחלת כניסתה, דהיינו שבבין השמשות כשהיה דולק, היה אסור להסתפק ממנו משום
576איסור כיבוי כמ"ש בסי' רס"ה, נאסר להסתפק ממנו בכל אותה השבת, וכיון
577שאסור להסתפק וליהנות ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו
578ביום).
579והיינו כדלעיל סי' רסה ס"א (שמא יסתפק מהשמן שבכלי
580... ויש בזה איסור משום מכבה, שעל ידי כן יכבה הנר בזמן קרוב יותר מאם לא היה
581מסתפק ממנו כלום ... ואף להאומרים דמותר לחתוך נר של שעוה הדולק ביום טוב ואין בזה
582משום מכבה ... מכל מקום חוששין שמא ימלך ויטול מהנר כל השמן ... ונמצא מכהה אור
583הנר בשעת נטילתו, ויש בזה משום מכבה לדברי הכל).
584*
585וכל זה הוא מטעם איסור להסתפק בשמן.
586ועוד נתבאר שם איסור נוסף (ועוד שגם בטלטול הוקצה בבין השמשות כשהיה דולק, מפני
587שנעשה בסיס לשלהבת שהוא מוקצה). והנפקא מינה בין שני הטעמים, נתבאר לעיל שם
588ס"ה (והערה לא).
589ואם הדליק הנר למצות שבת, יש בזה גם
590טעם נוסף לאיסור, כדלקמן סי' תקיד סכ"ד (ואותו נר שבירך עליו, הואיל ונתכוין
591בו לשם מצות הדלקת נרות ביום טוב, לפיכך אסור להסתפק ממה שנשתייר ממנו לאחר שנכבה ...
592דכיון שבשעת כניסת יום טוב היה אסור להסתפק ממנו מחמת שהוקצה כולו לשם הדלקת מצוה ...
593נאסר לכל יום טוב כולו).
594[685] רב
595כהנא ביצה כו, ב (מוקצה (של גרוגרות וצמוקין, רש"י) שיבש (מבעוד יום,
596רש"י) ואין הבעלים מכירין בו מותר), וכדלקמן ס"ח (והרי נתייבשו והוכנו
597מבעוד יום). משא"כ כשיבש בשבת.
598[686]
599רא"ש חולין שם (דלית ליה מוקצה מחמת איסור, אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה
600בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן).
601[687]
602חולין טו, ב (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא).
603ופסקו כוותיה ברי"ף שם ד, א. ורמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ט (השוחט
604לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי). טור ושו"ע סי' שיח ס"ב
605(השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי).
606וכן הדין בבהמה שנתנבלה, כדתנן קנו,
607ב (מחתכין את ... הנבלה (שנתנבלה היום, רש"י) לפני הכלבים, רבי יהודה אומר אם
608לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן). ומסיק
609בגמרא שם (הלכה כרבי שמעון), ופרש"י (דלית ליה מוקצה).
610וכן נפסק לקמן סי' שכד ס"ה (מחתכין
611נבילה לפני הכלבים, אפילו נתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה אפילו לא היתה חולה כלל
612מבעוד יום, שלא היה דעתו עליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר שהסיח
613אדם דעתו ממנו, אלא אם כן דחאו בידים כמו שנתבאר בסי' ש"י).
614[688]
615רבינו יונה, הובא במ"מ פ"ב ה"ט (עיקר הדבר דלדידן דקי"ל כרבי
616שמעון, אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה
617שבת, אבל אם לא דחאו בידים כגון בכאן, מותר. ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת
618איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים. וזה דעת הרב ר' יונה ז"ל). רשב"א חולין
619טו, א ד"ה עד כאן (ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית לי' מוקצה
620מחמת איסור אלא בשדחאו בידים ... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא).
621רא"ש חולין פ"א סי' כ (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר
622לבריא ... רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי, ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא
623אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא ... משום דלאו הילכתא היא, דמיירי בחולה שחלה
624היום, ואסר ליה משום מוקצה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור,
625אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן). שו"ע
626סי' שיח ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא
627לאכול ממנו). מ"א שם סק"ד (ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור
628שחיטה, מכל מקום שרי, דקי"ל כרבי שמעון דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים
629כגון נר שהדליקו עליו (מ"מ פ"ב)).
630וכן הוא לקמן סי' שיח ס"ה (השוחט
631בשבת לחולה שיש בו סכנה מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול
632לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'
633ש"י). סי' שכה ס"ז (נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בישולי
634נכרים, אין בהם משום מוקצה לדברי הכל, אפילו הן פירות שאינן נאכלים חיין ולא היו
635ראויים כלל בין השמשות. לפי שאין אומרים מתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת
636כולה, אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחאו בידים ... אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל
637כרחו של אדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י).
638[689] כדלקמן סי' שכה ס"ז
639(נכרי שבישל לעצמו מדברים שאין בהם משום בישולי נכרים, אין בהם משום מוקצה לדברי
640הכל, אפילו הן פירות שאינן נאכלים חיין, ולא היו ראויים כלל בין השמשות, לפי שאין
641אומרים מתוך שהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת כולה, אלא בדבר שמקצה אותו האדם
642מדעתו ודחאו בידים, כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח, אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו
643של אדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י).
644וכל זה הוא ב"דבר
645שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם ... כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת
646איסור שחיטה".
647אבל פירות שהיו מוקצים בין השמשות
648בעל כרחו של אדם מחמת איסור תולש, הרי הם מוקצים בשבת מטעם האמור לקמן סי' שיח
649ס"ו (מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך
650בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה אע"פ שהוא
651מחובר).
652[690] ביצה
653כו, ב (בעי מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת, היכי דמי, אי
654דאחזי בין השמשות אחזי, אי דלא אחזי לא אחזי, לא צריכא דאחזי (בין השמשות,
655רש"י), והדר אדחי (שבת, שנפלה עליהן גשמים ותפחו, רש"י), והדר אחזי (ששזפתן
656השמש, רש"י), מאי. אמר ליה יש מוקצה). ויש גורסים "אמר ליה אין
657מוקצה". וכתב על זה הרא"ש פ"ג סי' ז (ואיכא תרי לישני, בלישנא קמא
658אמר ליה יש מוקצה לחצי שבת, ובלישנא בתרא אמר ליה אין מוקצה לחצי שבת. ומיסתבר
659כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל). שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רסח
660(לא איפשיטא, ומוקצה דרבנן, וספיקא לקולא). ר"ן שם (יד, ב) ד"ה גרסי' (ולא
661איפשיטא בעיין, הלכך נקיטינן דאין מוקצה לחצי שבת, דבדרבנן היא ולקולא). טור
662ושו"ע ס"ג (כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו
663ביום, וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו. אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום).
664*
665אלא שבגמרא ובטור ושו"ע שם
666מיירי שנתקלקל באמצע השבת. ומזה למד רבינו, שכן הוא גם כשנתקלקל באמצע בין השמשות.
667וכן הוא לעיל סי' שח סע"ח (ואם היו האפרוחים על הסל כל משך בין השמשות אסור
668לטלטלו כל היום כולו).
669ובפרמ"ג סי' רעט א"א סוף
670ס"ק יד (ואם איתקצי בתחלת בין השמשות וכבה בתוך בין השמשות, או בתחלתו לא
671הודלק ואחר כך הודלק על ידי עכו"ם וכדומה, אי כל בין השמשות בעינן או לאו,
672עיין שבת מ"ד ב' ברש"י ד"ה והוא, "כל" בין השמשות,
673ובגמרא [שם] מ"ג א' בעודן עליו "כל" בין השמשות. ועדיין צ"ע),
674וכדלקמן (הערה 692).
675ולענין עירוב, נתבאר לקמן סי' שצג
676ס"ג (העירוב אינו צריך להיות קיים אלא בין השמשות ... ואפילו נאכל עירובו
677בבין השמשות קנה עירוב (ובדיעבד), כי בין השמשות הוא ספק לילה, ושמא נכנס כבר תחלת
678השבת, וספק דברי סופרים להקל).
679ולעיל סי' רמח ס"ט (ומכל
680מקום צריכים להזהר שישבו שם בספינה כל בין השמשות עד שתחשך, ולא יצאו ממנה כלל
681באמצע בין השמשות, שבכל רגע ורגע שבבין השמשות יש ספק שמא הוא תחלת הלילה, וברגע
682של תחלת הלילה צריך להיות בספינה).
683וראה תהלה לדוד ס"ק ג. חקרי
684הלכות ח"ד מא, א. ברכת השבת. כנישתא דבי רב. שו"ע אדמו"ר הזקן
685המבואר. מחשבת חיים ע' קצו.
686*
687ובגמרא שם מיירי "שנתקלקל
688מאליו", "שנפלה עליהן גשמים ותפחו", ומזה למד רבינו, שכן הוא לדידן
689גם כשנדחה על ידי אדם". וראה דברי נחמי' כז, סע"ב.
690[691] הטעם
691לזה נתבאר לעיל סי' רעא בקונטרס אחרון ס"ק ג (בבין השמשות ... שהוא התחלת
692השבת ... ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי
693תחומין ועירובי חצרות, הכל תלוי בבין השמשות, מפני שהוא התחלת השבת).
694[692]
695רא"ש שם (ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי ליה, אבל במילי דטלטול פשיטא דאין
696מוקצה לחצי שבת, מההוא דתנן (שבת קכח, ב) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו
697וירדו, ותניא בפרק כירה (מג, א) מותר לטלטלו כשאינן עליו, והוא שלא היו עליו כל
698בין השמשות. ועוד דקאמר התם (מד, א) אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין
699עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה כל בין השמשות). טור ושו"ע שם (בין
700באיסור אכילה בין באיסור טלטול).
701[693]
702רב כהנא ביצה כו, ב (מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו, מותר), ופרש"י (דכי
703אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש, והרי יבש והוכן מבעוד יום, כך פירש רב אחאי
704בשאלתות שלו), והוא בשאילתות בשלח שאילתא מז (גרוגרות וצימוקים דאסקינן ליבושינהו,
705ויבישו בין השמשות, ולא הוה ידע בהון דיבישו, והוה מקצאן וקיימון מדעתיה, למחר כי
706ידע בהון דיבישו מי שרי לאכילה אי לא, מי אמרינן בתר דעתיה אזלינן וגברא הוה מקצן
707מדעתיה, או דילמא בתר אוכלא אזלינן ואוכלא הא איתחזי. תא שמע דאמר רב כהנא מוקצה
708שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר, אלמא בתר אוכלא אזלינן. וכן הילכתא). שו"ע
709ס"ד (גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים, וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם
710ראויים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו, ואחר כך נודע להם שבין
711השמשות כבר היו יבשים, מותר).
712[694]
713ביצה כו, סוע"ב (לא צריכא דאחזו ולא אחזו, דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא
714אכלי (אצטריך ליה לגלויי דעתיה אי אכיל אי לא אכיל, רש"י), אזמין גלי דעתיה,
715לא אזמין לא גלי דעתיה). שו"ע ס"ה (גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא
716אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה, נפיק ליה מתורת מוקצה, ואי לא, לא).
717ונתבאר לקמן סי' תצה סי"ד (תאנים
718וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקים, אם הם בענין שמועלת להם הכנה מבעוד
719יום, כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם יפה, אלא שלמקצת בני אדם
720אינן ראוים לאכילה, ולכך צריך להזמינם מבעוד יום, כמו שנתבאר בסי' ש"י ... הכנה
721זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה ע"י
722מעשה).
723משא"כ כשלא חישב עליו מבעוד
724יום, נתבאר לעיל ס"ב (אפילו אם הן ראויין ואינן ראויין, שיש אנשים שאוכלים
725אותן ויש שאינן אוכלים, אעפ"כ אסורים משום מוקצה, שכיון שדחה אותן בידים אינן
726עולין מידי דחייתן עד שיהיו ראויין לגמרי).
727[695]
728ביצה כו, ב (אי דלא אחזי, לא אחזי (ואי דלא אחזי בין השמשות, ודאי אסורין, דאין
729כאן הכנה מבעוד יום, רש"י) ... אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי (הא לא חזי
730לאכילה ולא מהניא להו הזמנה, דהוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה, דאין בריה
731אוכלתן, רש"י). ארחות חיים, הובא בב"י ד"ה כתוב (כתוב בארחות חיים
732דדברים שאינם ראויים והזמינם, אין מועיל בהם הזמנה). שו"ע ס"ה (אם אינם
733ראויים והזמינם, הזמנה לאו מלתא היא).
734וכן הוא לעיל ס"ב (אם
735אינן ראוין לגמרי ... אפילו הזמנה מבעוד יום אין מועלת בהם כמו שיתבאר).
736[696]
737משנה מב, ב (אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן), ורב חסדא בגמרא שם (אין
738נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה), ופרש"י (כשהיא מטילתה במקום מדרון, שמא
739תתגלגל ותשבר. ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה, דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן).
740טור ושו"ע ס"ו (כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול
741לתוכו).
742[697]
743רב יוסף מג, א (היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו), ופרש"י (היה
744מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה). טור ושו"ע שם (מפני שאוסר הכלי
745בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו).
746[698]
747ר"ן (סו, ב) ד"ה ואחרים (דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום, הכי נמי
748אסור לבטלו למקצתו של יום ... משום פסידא הוא דשרינן, כיון דלא מבטל ליה לכולי
749יומא).
750[699]
751ס"ג (אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל בו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא
752מבטל כלי מהיכנו, שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו ...
753וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו, מפני שדומה כאילו סותר הכלי), וס"ז (ואסור לבטל
754כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד מרובה, כמ"ש בסימן רס"ו).
755[700]
756סכ"ה (שלא גזרו על ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה), וסכ"ו (ואסור
757לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, שלא במקום הפסד). ואפשר הכוונה שם שבמקום הפסד
758מותר לבטל כלי מהיכנו לפי שעה, ובמקום הפסד מרובה מותר אפילו לכל השבת.
759ובקונטרס אחרון שם סקי"א (והר"ן
760הביא ... דאף אם דעתו לנער אחר כך לא שרי אלא בפסידא, משום ביטול כלי למקצת שבת,
761דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת).
762[701]
763רב חסדא מב, ב (אבל כופה עליה כלי שלא תשבר). רמב"ם פכ"ה הכ"ג (כופה
764הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא בטלו, שאם יחפוץ יטלנו). ב"י ד"ה כל
765דבר (אבל כשכופה עליה כלי אינו מבטלו, שאם יחפוץ יטלנו). טור ושו"ע שם (אבל
766מותר לכפות עליו כלי).
767והיינו כיון דקיי"ל שהכלי ניטל
768בשביל דבר שאינו ניטל בשבת, כדלעיל סי' שח סע"ב (שהכלי ניטל אף בשביל דבר
769שאינו ניטל בשבת), וסע"ח (שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל
770בשבת).
771[702]
772ירושלמי ביצה פ"ה ה"א (ביצה שנולדה ביום טוב ... כופין עליה כלי, אמר ר'
773מנא ובלבד שלא יהא כלי נוגע בגופה של ביצה). השגות הראב"ד שם (בירושלמי ובלבד
774שלא יגע בביצה). רא"ש פרק קמא דביצה סי' א (ירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע
775בביצה). טור ושו"ע שם (ובלבד שלא יגע בו).
776וכן הוא לקמן סי' תקיג ס"ג
777(אבל מותר לכפות עליה כלי בשביל שלא תישבר. ובלבד שלא יגע בה הכלי).
778[703]
779סי"ד (כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו
780בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו).
781[704]
782תרומת הדשן ח"א סי' סז (נראה לחלק, דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך
783הביצה, [ד]הוי דבר המוקצה, ולכך אסור ליגע בו). הובא בב"י ד"ה ומ"ש
784רבינו ובלבד. מ"א סק"ג (הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה (ב"י.
785תרומת הדשן). ט"ז סק"ה (ותירץ בתרומת הדשן סימן ס"ז, דשאני הכא
786דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה, ולכך אסיר).
787והיינו שלצורך דבר המותר מותר ליגע
788אפילו בידיו, ואילו לצורך המוקצה אסור ליגע בו אפילו על ידי הכלי.
789ומכל מקום התירו לנגוע במת לצרכו,
790כדלקמן סי' שיא סי"ב-ג (מותר לסוך את המת ולהדיחו ובלבד שלא יזיז בו שום
791אבר).
792[705]
793מ"מ שם (אפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי). הובא בב"י שם.
794[706] ס"ג
795(שלא התירו טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר, כמו
796שיתבאר), ושם נסמן (הערה 789), וסי"ב
797(ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך
798אסור לטלטל מקצתו. ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו כדי לרחצו),
799וסי"ד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין
800בטלטול זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור, אסור).
801וכן הוא לעיל סי' שט ס"ו (ואם
802אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו
803לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל
804בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור, כמו שיתבאר בסי' שי"א).
805*
806וממה שהובאה דעה הראשונה בסתם, נראה
807לכאורה שכן העיקר, לאסור ליגע במוקצה לצורך המוקצה אף שאינו מנענע. וכן הוא לקמן סי'
808תצה סט"ו (ואפילו ליגע בהן אסור, אלא אם כן נוגע בהן צורך דבר המותר).
809אבל לקמן סי' שיא סי"ב (מותר
810לסוך את המת ולהדיחו, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו
811כך אסור לטלטל מקצתו, ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו), והיינו שמותר לסוך את
812המת לצרכו, רק שלא יזיז בו שום אבר.
813ולעיל סי' שח סי"ד (כל
814מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו. ובלבד שלא ינענע אפילו
815מקצתו), ולא חילק אם הוא לצרכו או לצורך המוקצה.
816ובסי' תקיג ס"ג (ואפילו ליגע
817בה אסור, אף על פי שמותר ליגע בכל דבר שהוא מוקצה, ואינו אסור אלא בטלטול, מכל
818מקום כיון שהביצה היא עגולה, אם יגע בה קרוב הדבר שיזיזנה מעט. אבל מותר לכפות
819עליה כלי בשביל שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה הכלי), הרי סתם כדברי הירושלמי, ולא
820הובאו שם ב' הדעות.
821וראה כנישתא דבי רב. שו"ע
822אדמו"ר הזקן המבואר.
823[707] דיני בסיס לדבר האסור וטלטול
824מן הצד נתבארו לעיל סי' שט ס"ד-ו, ושם (הערה 616) בא סיכום עיקרי הדינים שבזה.
825ואילו
826כאן (סעיפים יא-טו), יתבארו פרטי הלכה זו בקשר לכיס ומטה של מעות.
827[708]
828ס"ד (דבר האסור בטלטול שמונח על דבר המותר, אם הניחו עליו מבעוד יום
829מדעתו על דעת שישאר מונח שם גם בשבת, הרי נעשה ההיתר בסיס להאיסור, ונאסר בטלטול
830כמוהו ממש).
831[709]
832רב מד, ב (מטה ... אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות),
833ופרש"י (אבל היו עליה כל בין השמשות, איתקצי לכולי יומא). טור ושו"ע
834ס"ז (מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה בין השמשות, אסור
835לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא).
836והיינו כדלעיל ס"ד (כל דבר
837שהיה אסור בטלטול בבין השמשות, ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור ... אעפ"כ
838אסור לטלטלו כל השבת כולה).
839וכן הוא לעיל סי' שט ס"ח (נעשו
840בסיס לאיסור בבין השמשות, אף אם אחר כך ניטל האיסור מעליהן, אסור לטלטלן כל השבת
841כולה, כמו כשהיה האיסור עליהן, שמתוך שהוקצו בין השמשות הוקצו לכל השבת כולה, כמו
842שיתבאר בסימן ש"י).
843[710] משא"כ אם לא הניחם
844לדעת ישראל, לא נאסר אפילו הניחו קודם כניסת השבת, כדלעיל סי' שט סי"א (אם
845אדם הניח דבר מוקצה על דבר המותר של חבירו שלא מדעתו, אף אם גם דבר המוקצה הוא של
846חבירו, לא נעשה ההיתר בסיס להאיסור, לפי שאין אדם אוסר חפץ של חבירו שלא מדעתו).
847[711]
848גמרא שם (אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות). תוס' שם
849ד"ה יש (וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת, ויש לומר כגון שהניח נכרי או
850תינוק לדעת ישראל). הובא בב"י. מ"א סי' שח סק"נ (דאם נטלו המוקצה
851משם מותר לטלטלו, דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו בין השמשות. וכן הוא בהדיא בגמרא).
852[712]
853גמרא שם (אין עליה מעות מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות), משמע שאם יש
854עליה מעות אסור לטלטלה, אף שלא היו עליה בין השמשות. ט"ז סק"ח (אלא שכל
855זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול).
856[713] כיון שלא נעשית בסיס לכן
857מותר וצריך לנערה, וכדלעיל סי' שט ס"ד (שאם אפשר
858לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה), ושם נסמן (הערה 621).
859[714]
860סעיף ו (ואם צריך למקום החבית והכר, בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול
861לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי ליפנות מקומן).
862[715] המאור סו, ב (ואין זה נעשה בסיס לדבר
863האסור, שלא היו עליהן מבין השמשות, ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן). הובא
864במ"א סי' רסו ס"ק יד (ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו
865עליהן בין השמשות ... ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן (המאור)).
866[716]
867סעיף ה (ואין הכלי נעשה בסיס לדבר האסור, כיון שלא היה האיסור בתוכו בבין השמשות,
868וגם היה דעתו לנערו).
869[717]
870סעיף כד (שהשקים לא נעשו בסיס לדבר האיסור, כיון שלא היו השקים עליהם בבין השמשות
871שהוא תחלת כניסת השבת).
872וכן הוא לעיל סי' שח ס"ס (שהטבלא
873לא נעשית בסיס לדבר האסור, הואיל ולא היו הקליפות מונחות עליו בבין השמשות שהוא
874תחלת כניסת השבת), ושם נסמן (הערה 438).
875אבל ראה לעיל סי' רעט ס"ו (נר
876שהודלק ... אחר כניסת השבת ... מותר לטלטלו אחר שכבה, לצורך גופו או מקומו, הואיל
877ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת, אלא באמצע השבת כשהיה דולק, לא נעשה על ידי זה
878מוקצה לכל השבת כולה, אלא בשעה שהוא דולק בלבד), ושם נסמן (הערה מה). לקמן סי' תנז
879סי"ח (הפריש חלה ... יטילנה למים צוננים ... אבל לא יטלטל הכלי שהחלה מונחת
880בו, כדי לשפוך מים הללו מתוכה, שכלי זה נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול, דהיינו החלה
881שהיא אסורה בטלטול לאחר שקרא לה שם), ושם נסמן (הערה קט). הרי שעכ"פ בשעה
882שהמוקצה עליה הוא בסיס לדבר האסור, אף שהניחו עליו אחר כניסת השבת.
883ונתבאר בהערות שם ושם, שאפשר עיקר
884החילוק בינם הוא אם הי' דעתם מתחלה לנערם בתוך השבת, שאז אינו נעשה בסיס כלל, או
885שהי' דעתו להשאירם עליו, שאז נעשה בסיס עכ"פ בשעה שהמוקצה עדיין עליו, כעין
886האמור בתוס' מד, ב ד"ה יש (כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה), ובעל
887המאור סו, ב (ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן), ומ"א סי'
888רסו ס"ק יד (ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא על דעת לשמטן), ולעיל סי' רסה ס"ה
889(וגם היה דעתו לנערו).
890וראה תהלה לדוד סי' שח סקל"ג.
891מראי מקומות וציונים. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.
892[718] ארון קטן או שקית ששומר
893בהם מעות.
894[719]
895רב יהודה אמר רב, ללישנא בתרא מד, ב (מטה שיחדה למעות, הניח עליה מעות (אפילו בחול,
896רש"י), אסור לטלטלה, לא הניח עליה מעות, מותר לטלטלה).
897[720] ר"ת
898בתוס' שם ד"ה והא (מיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות, איכא למימר דמודה רבי
899שמעון, דמדקפיד עליה, מיחד לה מקום, כדאמרינן בריש כל הכלים (קכג, א) הכל מודים
900כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום, ופירש ר"ת דהכל מודים אפילו רבי שמעון). ראב"ן
901סי' שעח (מיטה שייחדה למעות והניח עליה מעות, אסור לטלטלם בשבת ... ואפילו לרבי
902שמעון דלית ליה מוקצה, כיון דיחדן למעות, הוי כעין מוקצה דגרוגרות וצימוקין). הובא
903בהגהות מיימוניות פכ"ה אות ה. רא"ש פ"ג ס"כ (ור"ת [פירש]
904דרבי שמעון [מודה] במטה שייחדה והניח עליה מעות, דאדם קפיד עלה ומייחד לה מקום, מידי
905דהוה אכיפי ומזורי דאמר בריש כל הכלים (קכג, א) הכל מודים כיון דמייחד להו מקום,
906ופירש ר"ת, הכל מודים ואפילו רבי שמעון), והיינו כמבואר בתוס' שם ד"ה
907בסיכי (אלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו ... ומסיח דעתו מלטלטלן). טור
908(ר"ת אוסר היכא שיחדם והניחם עליהן מבעוד יום, אף על פי שסלקן), ורמ"א
909ס"ז (ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם, אף על פי שסילקן מבעוד יום). מ"א ס"ק
910ה (הרא"ש כתב דדמי לסיכי זירי ומזורי, דכיון דקפיד עליה מייחד להו מקום, ואם
911כן אפילו לצורך גופו אסור ... וכן משמע בהגהות מיימוניות, שכתב דדמי לגרוגרות
912וצמוקים עיי"ש. וכן כתב ראב"ן).
913[721] כדלעיל סי' שח סי"ב (כלי שמלאכתו
914לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו ... בין לצורך מקומו).
915[722] סעיף ד (וכל הכלים ... שמלאכתם לאיסור
916ומקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר שלא יפחתו דמיהם, אסור לטלטלו בשבת אפילו
917לצורך מקומו ... או לצורך גופו ... וזהו הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס).
918ומכל מקום אינו אלא "דומה
919למוקצה מחמת חסרון כיס", שהרי כאן "לא יפחתו דמיהם" על ידי שישתמש
920בו תשמיש אחר. וראה כנישתא דבי רב.
921[723]
922רי"ף כא, א (אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה בין לא יחדה). הובא
923ברא"ש שם (והא דאמר רב מטה שייחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה, לא הביא
924רב אלפס, משום דלית הלכתא כהא, דאליבא דר' יהודה אמרה, וקי"ל במוקצה כרבי
925שמעון), ובטור (אין עליה עתה ולא היה עליה בין השמשות, מותר לטלטלה, אפילו ייחדה
926למעות והניחן עליה מבעוד יום, אם סלקם, זהו לרב אלפס). שו"ע ס"ז (אם אין
927עליה עתה מעות, וגם לא היה עליה בין השמשות, מותר לטלטלה, אפילו יחדה למעות והניחם
928עליה מבעוד יום).
929[724]
930הגהות אשרי שם (נראה לי דאסור שלא לצורך גופה ומקומה, אפילו אין עליה מעות ולא היו
931עליה בין השמשות, רק שייחדה למעות והניח עליה מעות אפילו בחול, כמו שופר וחצוצרות
932דהוה ליה מלאכתו לאיסור). מ"א שם לדעה זו (ומ"ש בהגהות אשרי היינו דעת
933אחרת, וכו"ע מודו בזה, אם יחדה הוה ליה כלי שמלאכתו לאיסור, וכמ"ש סימן
934ש"ח ס"ו דאסור כי אם לצורך גופו ומקומו).
935[725]
936רמ"א שם (וכן נוהגין). מ"א סוף סק"ה (לכן נראה לי להחמיר).
937[726] ראב"ן
938שם (האזורים שעשוין כעין כיסין, ולמעות מיוחדין, והניח בהן מעות, אף על פי שהוציאן
939מערב שבת, נראה לי דאסור לטלטלם בשבת, דאמר רב הונא מיטה שייחדה למעות והניח עליה
940מעות אסור לטלטלם בשבת. ואם עשה בה מעשה, שפרסו מלמטה וסילקו מייחוד מעות, מותר
941[ל]טלטלן). הובא בהגהות מיימוניות שם. רמ"א שם (ולכן אסור לטלטל כיס של מעות,
942אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה, שפתחו מלמטה וסלקו
943מן היחוד).
944ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון
945סק"א (דמחשבה גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס ... וכן משמע בהדיא סי'
946ש"י ס"ז בהג"ה, דבעינן מעשה).
947[727] סיכום ההלכות של כיס של מעות
948המחובר לבגד (שבסעיפים יג-טו), שיש שלושה אופנים בחיבור הכיס אל הבגד:
949(א)
950אם פיו לבד תפור בחור שבבגד, והוא כולו תלוי, אין הבגד נעשה בסיס לכיס, כיון שהבגד
951עומד ללבוש, והכיס בטל אליו (סי"ג). וגם הבגד אינו נעשה בסיס למעות שבכיס,
952כיון שהמעות אינם על עיקר הבגד, אלא בכיס התפור בצדו (סי"ד). וגם אין צריך
953לנער המעות מהכיס, כי המעות מיטלטלין מן הצד של הבגד (סי"ד).
954(ב)
955כיס שתפור כולו בבגד, הבגד והכיס הם דבר אחד, ונעשים בסיס למעות שבכיס
956(סט"ו).
957(ג)
958כיס שאינו תפור לבגד, אלא קשור אליו, הרי הם דברים נפרדים, ונעשה הכיס בסיס למעות,
959והבגד בסיס לכיס (סט"ו).
960*
961ובכל
962אופן נעשה הכיס נעשה בסיס למעות, בין כשתפור בחור שבבגד (סי"ד), ובין כשתפור
963כולו לבגד (סט"ו), ובין כשקשור לבגד (סט"ו).
964ואם
965הניחם על דעת ליטלם קודם השבת ושכחו, הנה באופנים ב-ג דלעיל, צריך לנער המעות לפני
966טלטול הבגד (סט"ו).
967ואם
968לא הניחו בו מעות, אין הכיס שבבגד נעשה מוקצה מחמת חסרון כיס (כמו בארנק של מעות),
969שהרי אינו מקפיד מלהשתמש בו תשמיש אחר. ואפשר שאף אינו נעשה כלי שמלאכתו לאיסור
970(סי"ג).
971[728] האמור
972לפנינו סי"ג-טו, מקורו בתרומת הדשן סימן סט (שאלה, אחד שכח מעות במתג המטרון,
973שקורין קפי"ן ציפפי"ל, שרי לטלטל הקפ"א בעוד המעות בציפפי"ל
974או לאו? [=המטרון, שהוא הקפי"ן, הוא כיסוי הראש גדול ורחב. והמתג, שהוא הציפפי"ל,
975הוא הבד המחובר למטרון, ומופשל לאחורי הגב. והמעות הן במתג הנ"ל].
976תשובה, יראה דשרי כהאי גוונא לטלטל
977ולהשים על הראש. וראיה מהא דמייתי תלמודא פרק כירה, מתניתין דמוכני שלה בזמן שהיא
978נשמטת כו', ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. ומפרשינן שם בשם ר"י,
979דכשהיא נשמטת כלי בפני עצמה היא. אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אף על פי שיש עליה
980מעות, כיון שאין המעות על השידה שהיא עיקר הכלי, עד כאן, אלמא דבתר עיקר אזלינן. הכא
981נמי בקפ"ן ציפפי"ל, ודאי הקפ"א עיקר הכלי, ומותר לטלטל
982הציפפי"ל, כיון שאין המעות על עיקר הכלי, דגרירה וטלטול חדא היא).
983והיינו הא דתנן כלים פי"ח
984מ"ב (מוכני שלה [של השידה, מגירה של הארון], בזמן שהיא נשמטת אינה חבור לה ...
985ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, ואם אינה נשמטת, חבור לה ... וגוררין
986אותה בשבת). הובאה בגמרא מד, ב. ובתוס' שם (מפרש ר"י דכשהיא נשמטת היא כלי
987בפני עצמה, אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אע"פ שיש עליה מעות, דכיון שאינם על
988גבי השידה שהיא עיקר הכלי, שרי).
989ב"י סוס"י שט (כתוב בתרומת הדשן (סי'
990סט) שהשוכח מעות במתג המטרון, דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש, כיון שאין המעות על
991עיקר הכלי, והביא ראיה לדבר. ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש,
992שנקרא פאלדיקיר"א, אם אינה תפורה לארכה במלבוש, אלא שפיה לבד תפור בחור
993שבמלבוש והיא כולה תלויה, דשרי לטלטל המלבוש). רמ"א ס"ז (כיס התפור
994בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס
995בטל אצלו. אבל אם שכח בו מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס
996למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד).
997ופרטי הדינים שבב"י
998וברמ"א יתבארו בסעיפים שלפנינו.
999[729] המשך הדברים בסי"ג-ד שלפנינו:
1000(א)
1001מותר לטלטל הבגד, מטעם שהכיס בטל אליו, כדעת הרמ"א.
1002(ב)
1003מותר לטלטל אף הכיס, מטעם שאינו מקפיד מלהשתמש בו תשמיש אחר, כדעת המ"א.
1004(ג)
1005לפי זה יהי' מותר לטלטל הכיס לגמרי, אף לצורך עצמו, דלא כמ"א.
1006(ד)
1007מותר לטלטל הבגד אף כשהמעות עדיין בכיס, ולא נעשה הבגד בסיס למעות, כמבואר
1008במ"א.
1009(ה)
1010אין צריך אפילו לנער המעות לפני טלטול הבגד, שטלטול מן הצד שרי בזה כניעור, כמבואר
1011במ"א.
1012(ו)
1013מכל מקום נאסר טלטול הכיס, שנעשה בסיס למעות, כמבואר במ"א.
1014[730]
1015רמ"א שם (אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו).
1016והיינו לומר ש"אם הוציא המעות
1017משם" לפני השבת, ולא נעשה הכיס בסיס למעות, אלא שהכיס אסור מחמת עצמו, לדעה
1018הראשונה דלעיל סי"ב (מטה זו המיוחדת למעות אדם מקפיד
1019עליה ומייחד לה מקום שלא לטלטלה לתשמיש אחר, והרי היא דומה למוקצה מחמת חסרון כיס
1020שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו). מכל מקום אין הבגד נעשה
1021בסיס אל הכיס האסור, כיון שהכיס בטל אצל הבגד.
1022[731]
1023מ"א סק"ו (ואם כן עכ"פ שרי להניח דבר בתוכו וליטול ממנו, דלצורך
1024מקומו מותר. ואפילו לפי מ"ש לעיל בשם הרא"ש, הכא שרי, דהא חזינן דלא
1025קפיד עליו).
1026והיינו לומר שאף לדעה הראשונה
1027הנ"ל, אין הכיס שבבגד נאסר מחמת עצמו, שהרי אינו מקפיד להניח בו דברים אחרים.
1028ומה שכתב בתחלת הסעיף שהכיס בטל אצל
1029הבגד, היינו אף אם מקפיד שלא להשתשמש בכיס זה אלא למעות. ראה כנישתא דבי רב.
1030[732] שהרי לפי דברי המ"א
1031אלו, שרגיל להשתמש בכיס שבבגד גם לדברים אחרים אלו, אם כן אינו כלי שמלאכתו
1032לאיסור, והי' צריך להתירו אף לצורך עצמו; ומדוע אם כן לא התיר המ"א אלא
1033"לצורך מקומו"?
1034ולכן סתם בפנים וכתב "מותר
1035להניח דבר בתוכו או ליטול ממנו", והיינו שאפשר מותר "לגמרי" אף
1036לצורך עצמו, דלא כמ"א. וראה כנישתא דבי רב.
1037[733]
1038ב"י שם (אך ללבשו נראה שאסור, שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, וכעין שכתבו
1039המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש"א). רמ"א סוף
1040ס"ז (אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א
1041סל"ג).
1042[734]
1043סוף סל"ח (ואם אין חשש להפקיד אצלם, או שאין חשש להניח הבגד בבית, יש להחמיר
1044לפושטו מעליו מבעוד יום, שלא יהא לבוש בו בשבת אפילו בבית, שמא ישכח ויצא בו, כמו
1045שיתבאר בסי' ש"ג). וראה קונטרס אחרון שם סק"ט.
1046[735]
1047סעיף כג (ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרשות הרבים
1048משום גזרה שמא יביאם בידו, אסור לצאת בהם אפילו בבית).
1049[736] והיינו
1050שאף שכבר הובא לעיל שהרמ"א לא התיר אלא "אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש
1051הבגד".
1052מכל מקום קיי"ל כדברי
1053המ"א, שהוכיח מדברי התוס' ותרומת הדשן, להתיר לטלטל הבגד אף שהמעות עדיין
1054בכיס.
1055וממשיך ומבאר שיש בזה שני פרטים:
1056(א) שאין הבגד נעשה בסיס להמעות
1057שבכיס.
1058(ב) שאין בזה אפילו חובת ניעור
1059המעות לפני טלטול הבגד.
1060[737] תוס'
1061שם (מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות, דכיון שאינם על גבי השידה שהיא עיקר
1062הכלי, שרי). תרומת הדשן שם (הכא נמי בקפ"ן ציפפי"ל, ודאי הקפ"א
1063עיקר הכלי, ומותר לטלטל הציפפי"ל, כיון שאין המעות על עיקר הכלי, דגרירה
1064וטלטול חדא היא). והיינו שמטעם זה לא נעשה הבגד בסיס למעות.
1065[738] מ"א ס"ק ז (בשכח ... אפילו
1066הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס ... מכל מקום היה צריך לנער המעות ... אבל כיון
1067דאינו מונח על עיקר הבגד, אין צריך לנער).
1068והיינו שאף שיתבאר לקמן סט"ו (לענין כיס
1069שכולו תפור לארכו) "אם אפשר לנער המעות מהכיס צריך לנער מתחלה, ואחר כך יטלטל
1070הבגד", (ולענין כיס הקשור בבגד) "צריך לנער המעות מהכיס, אם אפשר לנער,
1071ואחר כך יטלטל הבגד".
1072מכל מקום כאן אין צריך לנערם, כי
1073הטלטול מהצד באופן זה הוא כמו הניעור, כמבואר בתרומת הדשן שם (דגרירה וטלטול חדא
1074היא), "שאין בו איסור".
1075וראה מראי מקומות וציונים. ברכת
1076השבת. כנישתא דבי רב.
1077[739]
1078סי"ד (אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין בטלטול זה
1079לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור אסור).
1080וכשמתכוין לצורך האיסור, אסור אפילו
1081לנער, כדלעיל סי' שט ס"ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש
1082שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו
1083טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).
1084ומכל שכל שאסור לטלטל הבגד בשביל
1085המעות שבכיס התפור אליו.
1086[740]
1087מ"א שם (נראה לי דאם הניח בתוכו מעות מדעת, אסור להכניס ידו בו, דעכ"פ
1088הכיס נעשה בסיס).
1089ולכן "אסור להכניס ידו
1090בכיס" אף אחר שניער המעות מהכיס.
1091[741]
1092ב"י סוס"י שט ד"ה וכתוב בתרומת הדשן (אם אינה תפורה לארכה במלבוש,
1093אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש, והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש). מ"א
1094רסק"ז (כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד, אלא פיה לבד תפור, והיא כולה
1095תלויה (ב"י)).
1096[742] כן תוקן בכת"י מהרי"ב, וכן הוא
1097בב"י ומ"א שם. ופשוט.
1098[743]
1099מ"א שם (משמע דאם הוא תפור כולו בבגד, אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס).
1100[744]
1101מ"א שם (בשכח ... מכל מקום היה צריך לנער המעות כמ"ש סימן ש"ט
1102ס"ד).
1103[745]
1104סעיף ו (שהניח מעות על הכר ושכח ליטלם מעליה קודם השבת, והוא
1105צריך ... לשכב על הכר ... והכר לא נעשו בסיס לדבר האסור, הרי הוא ... מנער את הכר
1106והמעות נופלים), ושם ס"ד (שאם אפשר
1107לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה), ושם נסמן (הערה 621).
1108[746]
1109מ"א שם (אם כיס מלא מעות קשור בבגד, אסור לטלטל הבגד, כיון דהכיס הוא כלי בפני
1110עצמו).
1111[747]
1112כדלעיל סי"א (שנעשה ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו ...
1113ומשחשיכה ניטל האיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה), ושם
1114נסמן (הערה 709).
1115[748]
1116סעיף ו (ואם אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה,
1117אסור אפילו לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא
1118כשמטלטל בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור).
1119[749] שהרי כבר נתבאר לעיל (הערה 728), שכל דין הכיס שבבגד למדים מהדין שבמשנה כלים
1120פי"ח מ"ב (מוכני שלה [של השידה, מגירה של הארון], בזמן שהיא נשמטת אינה
1121חבור לה ... ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, ואם אינה נשמטת, חבור לה ...
1122וגוררין אותה בשבת). הובאה בגמרא מד, ב. ובתוס' שם (מפרש ר"י דכשהיא נשמטת
1123היא כלי בפני עצמה, אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה, אע"פ שיש עליה מעות, דכיון
1124שאינם על גבי השידה שהיא עיקר הכלי, שרי).
1125ועל זה כתב המ"א בסוף ס"ק
1126ז (והוא הדין כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן). וכן נתבאר כאן.
1127והיינו שאם התיבה (המגירה) נשמטת
1128(שאפשר להוציאה מהשלחן), היא כלי בפני עצמה, ודינה ככיס הקשור בבגד שנתבאר לעיל.
1129ואם המגירה מחוברת בתוך השלחן ואי אפשר להוציאה משם, אינה כלי בפני עצמו, ודינה
1130כמו כיס שתפור ותלוי בבגד שנתבאר לעיל. וראה בדי השלחן סי' קיב ס"ק כ.
1131[750]
1132מ"א שם (אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר).
1133[751] בסעיף הבא (והוא
1134שדבר המותר חשוב מדבר האסור).
1135[752]
1136סעיף ד (אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, כגון שהניח עליו מבעוד יום גם דבר
1137המותר בטלטול שחשוב יותר מדבר האסור, כמו שנתבאר בסי' ש"י, כיון שלא נעשה
1138בסיס לאיסור בלבדו, הרי הוא עומד עדיין בהתירו ומותר לטלטלו, אף שגם האיסור שעליו
1139מיטלטל עמו מאיליו).
1140אלא דלעיל שם ס"ה נתבארו דיני
1141בסיס לאיסור ולהיתר לענין כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה. וכאן סי"ז-ט יתבארו
1142דיני בסיס לאיסור ולהיתר לענין מחתה שיש עליה אפר ושברי עצים או פחמים.
1143[753] גמרא
1144מז, א (הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא (שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה,
1145רש"י), ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים (דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר,
1146תוס'). מיתיבי ושוין שאם יש בה [בנר ישן שיש בו שמן, ואינו מוקצה] שברי פתילה [שהם
1147מוקצה], שאסור לטלטל [אף שהנר הוא בסיס לאיסור ולהיתר]. אמר אביי בגלילא שנו
1148(שהיה להם רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן, תוס')). הרי שלא התירו בסיס
1149לאיסור ולהיתר אלא כשההיתר (שמן) הוא חשוב יותר מהאיסור (שברי פתילה).
1150טור ושו"ע ס"ח (כלי שיש
1151עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר, שמותר
1152לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים, שהם אסורים בטלטול, מותר
1153לטלטל מחתה כמו שהיא, וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור. אבל אם דבר האסור חשוב
1154יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו).
1155[754] ס"ז (אסור אפילו
1156להטותן ולנערן, לפי שכיון שנעשו בסיס לאיסור, נעשו איסור כמוהו, ואסור לטלטלן כלל
1157אפילו בהטייה וניעור בלבד, כמו האיסור עצמו).
1158[755]
1159מ"א סק"ט (ואף על גב שלכל העולם הוא חשוב, אם אין חשוב לדידיה לא מקרי
1160חשוב. כן הוא בגמרא). והיינו הא דאמרינן שם (אמר רבי יוחנן אמר ר' חנינא אמר רבי
1161רומנוס, לי התיר רבי לטלטל מחתה (של לבונה, רש"י) באפרה (שהאפר מוקצה ולא היו
1162צריכין לו, רש"י) ... דאית בה קרטין (של שיור לבונה, רש"י). אמר אביי
1163קרטין בי רבי (דנשיא ועשיר הוה, רש"י) מי חשיבי). הרי שאם אצל הבעלים ההיתר
1164אינו חשוב יותר מהאיסור, אסור לטלטלו.
1165[756]
1166ס"ל (ואפילו אם היא ראוייה לעניים לכיסוי כלים, אלא שבעליה הוא עשיר וז[ו]רקה
1167לאשפה, אעפ"כ אסורה בטלטול לכל העניים שבעולם, שהכל הולך אחר הבעלים, כמו
1168שיתבאר), וסמ"א (שכיון שהוקצו לבעליהן העשירים מפני שאינן ראויות להם, הוקצו
1169לכל העולם), וספ"ט (ואם דבר זה הוא של עשיר, אסור בטלטול אף לכל העניים
1170שבעולם, שמתוך שהוקצה לבעליו הוקצה לכל העולם), ושם נסמן (הערות 237; 312; 600).
1171וכשם ששברי כלים של עשירים הם
1172מוקצה, מטעם שאינם נחשבים כלי לגבי הבעלים. כן הוא גם לענין בסיס, שאם ההיתר אינו
1173חשוב אצל הבעלים יותר מהאיסור, אינו נחשב בסיס לאיסור ולהיתר.
1174[757]
1175סי' שט ס"ד (בסיס לאיסור ולהיתר ... אם
1176אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר כך יטלטל ההיתר בלבד למקום
1177שצריך אליו. ואם אי אפשר לנער, או שיהיה איזה הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור
1178... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו).
1179[758]
1180רבא מז, א (הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא (שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה),
1181ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים). רא"ש בתשובה כלל כב סי' ח, בדרך הג' מדרכי
1182היתר המוקצה (משום דלא איפשר למינקט קיטמא לחודה, אפילו אי שדי ליה מכנונא). ב"י
1183ד"ה וכתב הראש בתשובה (ומשמע דטעמא משום דשברי עצים היינו שברים או פחמין
1184קטנים, שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם). טור ושו"ע ס"ח (דלא אפשר למינקט
1185קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה). מ"א ס"ק י (משום דשברי עצים
1186היינו שברים קטנים או פחמין קטנים, שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם, ב"י).
1187[759]
1188ב"י שם (ונראה מדבריו שם דלא שריא לטלטולי כנונא אגב קיטמיה, אלא בצריך לאפר
1189או למקום הכנונא, אבל אם אינו צריך אלא לגוף הכנונא, ינער האפר ושברי העצים במקומם
1190ויטול הכנונא, ולא יטלטלנה כמות שהיא). שו"ע שם (ואם אינו צריך אלא לגוף
1191המחתה, לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה).
1192[760]
1193מ"א סקי"א (ואי איכא הפסד בניעור אין צריך לנער, וכמ"ש סי'
1194ש"ט ס"ג (ב"ח)). והיינו כדלעיל סי' שט שם (ואם אי
1195אפשר לנער, או שיהיה איזה הפסד בדבר המותר אם ינער את האיסור ... מותר לטלטל ההיתר
1196עם האיסור שעליו).
1197[761]
1198סעיף יא (אם לא היו המעות עליה בין השמשות, אלא לאחר כך הניחום עליה
1199נכרי או קטן, אפילו הניחום לדעת הישראל, שהוקצית מדעתו מלטלטלם כל זמן שהמעות
1200עליה, אעפ"כ מותר לטלטלה אם ניטלו המעות מעליה, הואיל ולא היתה מוקצה בבין
1201השמשות).
1202וכן גם כאן, כשבין השמשות הי' בסיס
1203לאיסור ולהיתר, ואחר כך ניטל ההיתר, וכדלעיל סי' רעז ס"ו (נעשה בסיס לאיסור
1204ולהיתר בכניסת השבת, ואף לאחר שסלקו הלחם ממנו, לא נעשה בסיס להנר בלבדו, כיון
1205שהוא כבר אחר כניסת השבת). וראה כנישתא דבי רב.
1206[762] שו"ת
1207הרשב"א סי' תתמו (אבל להניח ביום השבת כדי לטלטל הכיס, אסור). רמ"א
1208ס"ח (וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום. אבל אם היה האיסור
1209עליו לבד, לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת). ט"ז ס"ק ח (מערב שבת היה
1210האיסור עליו לבד, ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר
1211היתר גם כן עליו).
1212[763]
1213מ"א סק"ח (אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכו"ע, דהוי דבר חדש שלא היה
1214בעולם).
1215[764]
1216סכ"ד (אם הוסק ביום טוב אסור לטלטלו. ואף המתירים בנולד, מודים בנולד גדול
1217כזה דמעשה חדש הוא, שאתמול היה עצים ועכשיו אפר). ואם כן מובן שאסור אף בשבת.
1218וראה גם לעיל סי' שה סל"ב (ואינו
1219דומה לשאר נולד בשבת שמותר, מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום, אלא שנשתנה בשבת).
1220[765]
1221מ"א שם (ונראה לי דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל ברוב, אף על
1222גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג ס"ג, מכל מקום
1223הכא, כיון דעיקר איסורו מדבריהם, סגי ברובא. ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב).
1224ויתבאר לקמן סי' תנג ס"ט,
1225שבתערובת קמח בקמח יש ב' דעות אם נחשב לח בלח או יבש ביבש. וכאן באפר סגי ברוב.
1226וראה כנישתא דבי רב.
1227[766] סי'
1228תצח סכ"ד (ואם הסיק ביום טוב עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב אפר של היום
1229באפר של אתמול, בענין שאפר של היום לא היה ניכר מעולם בפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב.
1230ואין דנין כאן דין דבר שיש לו מתירין, כיון שמעולם לא נקרא עליו שם איסור, שהרי
1231בתחלת הוויתו נתבטל ברוב באפר של אתמול).
1232וכדלקמן סי' שכ ס"ד (ואף על פי
1233שהוא דבר שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול. מכל מקום כיון שיין זה
1234היוצא בשבת לא היה ניכר מעולם קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם ... לא חל
1235עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל. ולא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו
1236בטל, אלא כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין ואחר כך נתערב); אלא
1237ששם צריך ס', כיון דהוי לח, ואילו כאן סגי ברוב, כיון שהוא יבש.
1238[767]
1239הגהות מיימוניות פכ"ו אות ז (תיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינן עיקר,
1240מטלטלין התיבה עם המעות ... מהר"ם). שו"ע ס"ט (תיבה שיש בה דבר
1241המותר לטלטל ומעות, אם המעות אינם עיקר, מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים
1242שנתבארו במחתה).