Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשיב הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת
ובו ט"ו סעיפים
הכנת אבנים מוקצים לקינוח
א משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח
ובו ט"ו סעיפים
הכנת אבנים מוקצים לקינוח
א משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח
בבהם בבית הכסא. ואפילו אם נפנה על
גהגג ויש טורח להעלותן עמו לגג, הרי זה מותר.
דוכמה אבנים מותר
הלהכניס לבית הכסא. מי שיש לו מקום קבוע לבית הכסא, דהיינו שלעולם נכנס למקום אחד
ולפנות שם, מותר להכניס שם אבנים כמלא היד, שאם ישתיירו לו מהן ערבית יקנח בהן
זשחרית, ואין כאן טלטול שלא לצורך. ואף שאחרים נכנסים גם כן לפנות במקום זה, ויש לחוש שיקנחו הם
חבמה שישתייר ממנו, אין בכך כלום, שנמצא שטלטול הוא לצורך אחרים, ואין זה טלטול שלא
טלצורך, דמה לי הוא מה לי אחר. ואע"פ שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם
יאבנים. מכל מקום כיון
יאשאפשר שכל אבנים אלו שהוא מכניס יצטרכו לו בעצמו, אם לא יקדימוהו אחרים לקנח במה
יבשישתיירו ממנו בקינוח זה, הרי זה טורח בשביל עצמו:
יגב אבל מי שאין לו מקום
ידקבוע לבית הכסא, שפעם הולך למקום זה ופעם למקום אחר, מכניס עמו אבנים כשיעור ראשו
טושל בוכנא שדכין בו בשמים ולא יותר, לפי שאם ישתיירו לו מהן ואחר כך ילך לפנות
טזלמקום אחר, נמצא שטלטל בתחלה שלא לצורך.
יזואם ניכר באבן שקנחו
יחבו כבר פעם אחת, מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הן הרבה ממלוא היד
יטמותר ליטול כולן, דכיון שקנחו בהן ורושם הקינוח ניכר בהן, הרי הן מוכנין ועומדין
כלכך, ואין בהן משום מוקצה. וכן אבנים שייחדן
כאלקינוח מבעוד יום, אע"פ שעדיין לא קינח בהן מעולם, מותר להכניסן לבית הכסא
כבאפילו הן הרבה. והוא שייחדן לכך
כגלעולם, אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל, כמו שנתבאר בסי'
כדרנ"ט וש"ח:
כהג מי שיש לו בית הכסא
כוסמוך לביתו, שאין שום אדם אחר נפנה לשם, אסור לו להכניס לשם אבנים בשבת, אלא אם כן
כזהן מוכנין ועומדים לכך, מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול, שהרי מאתמול היה
כחיודע שבודאי יפנה שם בשבת, כיון שאין שום אדם אחר נכנס לשם לפנות. משא"כ כשגם
כטאחרים, אפילו בני ביתו, נכנסים שם לפנות,
ללא הטריחוהו להזמין שם אבנים מבעוד יום על הספק, כי שמא למחר ימצא אחר נפנה שם
לאויצטרך לילך לפנות במקום אחר, וגם שמא יקנחו הם
לבבמה שיזמין הוא:
לגד יש אומרים שלא התירו לטלטל
לדאבנים לקינוח, אלא ברשות היחיד, או פחות מד' אמות בכרמלית. ויש אומרים שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית, ומכרמלית לרשות היחיד,
להאם צריך לכך, מפני שאיסור הכרמלית גם כן אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול,
לווהתירוהו גם כן משום כבוד הבריות. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל:
לזה אם ירדו גשמים על
לחהאבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח, ואין בזה משום סותר, ולא
לטמשום טוחן:
מקינוח בצרור ועשבים
ו צרור שעלו בו עשבים
ו צרור שעלו בו עשבים
מאמלחות הקרקע, מותר לקנח בו, ואין חוששים שמא יתלשו ממנו עשבים, לפי שאף אם יתלשו
מבאין כאן איסור, שדבר שאין מתכוין הוא.
מגואף שגידול העשבים
מדהוא מלחות הקרקע, אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקע. לפי שאף כשהם באויר
מההם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקע, והרי הם כמחוברים עדיין בקרקע, ואין בהגבהה
מוזו שום איסור מן התורה, אלא שמדברי סופרים אסור להגביהם, משום שנראה כתולש, כמו שיתבאר בסימן
מזשל"ו, ומשום כבוד הבריות
מחלא גזרו:
מטז לא יטלטל רגב אדמה
נלקנח בה, מפני שאינה ראוייה לקינוח, לפי שהיא נפרכת:
נאח אסור לקנח בחרס
נבאפילו בחול, משום סכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא. ואפילו אם היא חרס
נגחלקה, כגון מאוגני כלים, שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשר, אין לקנח בה בחול,
נדמפני שיש לחוש לכשפים. וכבר נתבאר בסי' ג' שבזמן הזה אין
נהחוששים לכשפים.
נואבל בשבת, אם יש
נזלפניו חרס חלקה וצרור, יקנח בהחרס, אף בזמן שהיה בה חשש כשפים, מפני שיש תורת כלי
נחעליה, שראוייה לכסות בה פי הכלים, ולא יקנח בהצרור שהוא מוקצה, שלא התירו לקנח
נטבצרור ואבן, אלא כשאין לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בו:
סט היו לפניו צרור
סאועשבים מחוברים, ששניהם הם מוקצים, יקנח בעשבים בעודן בחיבורן, ולא יזיזם בידיו,
סבואל יקנח בצרור שיצטרך לטלטלו בידו. ואין איסור בקינוח
סגהעשבים משום משתמש במחובר, שלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק, כמו שיתבאר בסי'
סדשל"ו.
סהבמה דברים אמורים
סובעשבים לחים, אבל ביבשים אין מקנחין בהם, מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו
סזהתחתונות נושרות. ואף בזמן הזה שאין נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט בו, כמו שנתבאר
סחבסי' ג', אין מקנחים בעשבים
סטיבישים, מפני שהם חדים ומחתכים את הבשר, כמו שנתבאר שם:
עי אם אין לפניו אפילו
עאצרור ואבן לקנח בהן, יש מתירין לקנח אפילו באילן
עבהמחובר, שבמקום כבוד הבריות לא גזרו על שימוש במחובר. ואף אם צריך לקנח בעלין
עגהמחוברים בו, הרי זה מותר. ואין לחוש שמא יתלשו, שדבר שאינו מתכוין הוא:
עדיא לא ימשמש בו בצרור
עהשל הקינוח להחליקו שלא ישרט בבשר, כדרך שהוא ממשמש בחול, משום איסור כתישה, אלא
עוימשמש בשינוי כלאחר יד:
עזיב היה צריך לנקביו
עחואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו, לא ימשמש בשבת כדרך
עטשהוא ממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וממשמש, לפי שבמשמוש הזה יש בו משום
פהשרת נימין. ואף שאינו מתכוין
פאלכך, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, שבוודאי משיר נימין במשמוש זה (ולא הותר משמוש זה
פבאלא מפני הסכנה, שעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן). לכן הצריכו לעשות
פגעל ידי שינוי כלאחר יד, דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש בנחת:
פדיג למשמש בברזא בפי
פההטבעת, דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו.
פוואסור לצאת בברזא,
פזאפילו תחובה כולה בגוף, שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה, אינה בטלה אצל
פחהגוף, והרי זה כמוציא בפיו ובמרפיקו שאסור מדברי סופרים.
פטאבל דבר הבלוע בגוף,
צמותר לצאת בו, כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בהן לרשות הרבים:
צאיד אסור לפנות בשדה ניר
צבבשבת, גזרה משום השואת גומות, כי שמא יטול צרור ממקום גבשושית לקנח בו ואחר כך
צגישליכנו למקום גומא, והרי זה משוה את החרישה, והוא תולדת חורש.
צדואם היא שדה חבירו,
צהאף בחול אסור ליכנס בה, מפני שדש נירו ומקלקלו:
צוטו אבנים גדולות
צזשמצדדים אותן כמין מושב חלול, ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר
צחלצדדן בשבת, מפני שבנין עראי הוא, שאינו עשוי להתקיים, ובנין עראי אינו אסור אלא
צטמדברי סופרים, ומשום כבוד הבריות לא גזרו.
קומכל מקום לעשות כמין
קאאהל עם גג, אסור, אע"פ שהוא אהל עראי:
קב[872] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
קג(א)
קדהכנת אבנים מוקצים לקינוח (ס"א-ה).
קה(ב)
קוקינוח בצרור ועשבים (ס"ו-טו).
קזלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.
קחשו"ע הרב עם ביאורים והערות (כהן).
קט[873]
קירש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר להכניס לבית הכסא (אין כאן אלא טלטול דרבנן,
קיאומשום כבוד הבריות לא גזור). שו"ע ס"א (משום כבוד הבריות התירו לטלטל
קיבאבנים לקנח).
קיגוכן הוא לעיל סי' ג מהדו"ת ס"ח
קיד(התירו לטלטל בשבת צרורות, שהם אבנים דקים וחלקים לקנח בהם, אע"פ שהם מוקצים).
קיהפסקי הסדור הנהגת בית הכסא ד"ה הקינוח (בשבת התירו לטלטל הצרורות לקנח בהן,
קיואף שהן מוקצה, שמשום כבוד הבריות לא גזרו).
קיזוהיינו כשאין לו דבר המותר בטלטול,
קיחכדלקמן ס"ח (שלא התירו לקנח בצרור ואבן, אלא כשאין לו דבר אחר המותר
קיטבטלטול לקנח בו).
קכ[874]
קכארב חסדא פא, רע"ב (מהו להעלותם אחריו לגג (מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא,
קכברש"י). אמר לו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה). טור ושו"ע שם
קכג(ואפילו להעלותם לגג עמו, דהוי טרחא יתירה, מותר).
קכד[875] שדוקא בזה מיירי הכא,
קכהכדלקמן ס"ג (מי שיש לו בית הכסא סמוך לביתו, שאין
קכושום אדם אחר נפנה לשם, אסור לו להכניס לשם אבנים בשבת, אלא אם כן הן מוכנין
קכזועומדים לכך, מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול).
קכח[876] ואם כן מדוע נתיר לזה
קכטלטלטל מוקצה בשבילם, כשהם יכולים לעשות זאת בשביל עצמם.
קל[877]
קלארבי ינאי פא, א (אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה ... אם יש מקום קבוע לבית הכסא (שאם
קלבישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית, רש"י ור"ן), מלא היד (אפילו הן ד' וה'
קלגובין כולן מלא היד, רש"י)). טור ושו"ע שם (ומי שיש לו מקום מיוחד לבית
קלדהכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח, מלא היד). מ"א סק"א (שאם ישתיירו לו
קלהערבית יקנח בהם שחרית (רש"י ור"ן). ונראה לי דהכי פירושו, אם נכנס תמיד
קלולמקום אחד, ואם כן, אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית, ואף שאחרים נכנסים גם כן לשם,
קלזויש לחוש שיטלוהו לקנח, מכל מקום שרי להכניס מלא היד, דלא הוי טלטול דלא לצורך,
קלחדמה לי הוא או אחר. וכן משמע ריש סי' שי"ט בהגה ... וגם
קלטאפשר שיצטרך לו הוא, ולהכי שרי).
קמוהיינו שהמ"א לא הסתפק בתירוץ
קמאהראשון (דמה לי הוא או אחר, וכן משמע ריש סי' שי"ט בהגה),
קמבוהיינו כדלקמן שם ס"ג (ואפילו אחרים מסובין עמו מותר
קמגלברור לצורך כולם), אלא הוסיף טעם אחר (וגם אפשר שיצטרך לו הוא).
קמדומבאר כאן, דלא סגי בטעם הראשון
קמהכיון (שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם אבנים).
קמווראה כנישתא דבי רב.
קמז[878]
קמחרבי ינאי שם (אם לאו, כהכרע מדוכה קטנה של בשמים). רי"ף לד, א (פירוש ראש של
קמטבוכנא שדוכין בו את הבושם). ר"ן שם (והכי קאמר ואם לאו, כלומר שאין לו מקום
קנקבוע לבית הכסא, לא התירו לו מלא היד, אלא ... כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, כלומר
קנאכמשקלה). טור ושו"ע ס"א (ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא
קנבקטנה). מ"א שם (ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע, היינו שהולך פעם למקום זה
קנגופעם למקום אחר, ואם כן אם ילך אחר כך למקום אחר, נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך, ולכן
קנדמכניס כמלא בוכנא וכו').
קנה*
קנואמנם לעיל מהדו"ת שם (והתירו
קנזלהכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד, לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא
קנחהאחרון נקי).
קנטולא נתפרש שם, איך יתאים עם האמור
קסכאן, שלא התירו כמלא היד אלא ביש לו מקום קבוע לבית הכסא.
קסא[879]
קסברב ששת שם (אם יש עליה עד (קנוח המעיד שעשויה לכך, רש"י), מותר (פירוש מותר
קסגלקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן, דכיון
קסדדיש עליהן עד, הוכנו כולם, תוס')). טור ושו"ע שם (ואם ניכר באבן שקנחו בו,
קסהמותר להכניסו, אפילו הוא גדול הרבה, או אפילו הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן,
קסודכיון שקנחו בהן הוכנו לכך). מ"א ס"ק ב (בעינן שיהא ניכר בו הקינוח).
קסז[880]
קסחשלטי הגבורים לד, א סוף אות ב (היינו דוקא כשלא ייחדן לכך בפירוש מבעוד יום, אבל
קסטאם ייחדן מבעוד יום לקנח בהן בשבת, מותר לטלטלן בשבת, כמו שמותר לטלטל אבן שייחדן
קעלפצוע בה אגוזים). והיינו כדלעיל סי' שח סנ"ג (אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר
קעאתשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון שחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר ... די
קעבלה בהכנה קלה להכינה לכך, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד, או אם נשתמש בה כבר תשמיש
קעגזה מבעוד יום אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך).
קעד[881] מ"א שם (ועיין רס"י
קעהש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ... דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבעוד יום
קעווהניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד, לא הוי מוקצה, אבל אבן שקנח בו והשליכו, שוב לא
קעזהיה דעתו עליו לתשמיש). ולכן נפסק כאן "והוא שייחדן לכך לעולם".
קעח[882]
קעטסעיף ה (הנותנים אבנים ולבנים סביב הכירה צריך שייחדם לכך לעולם, כדי שיהא מותר
קפלטלטלם בשבת, וכן עצים העומדים להסקה שסותמים בהם פי התנור בשבת צריך שייחדם לכך
קפאלעולם, שהרי כל זמן שלא ייחדן לכך אינן חשובים לו ומשליכן).
קפבןכך גם כאן, שאין דרך לייחד אבן
קפגלקינוח לעולם, אלא משתמש בהן "ומשליכן", לכן אינו מועיל, אלא אם כן
קפדייחדן לכך לעולם.
קפה[883]
קפוסעיף נג (אסור לטלטל בקעת עץ או אבן לכסות בהם פי החבית או לסגור בהם את הדלת או
קפזלהכות בהם בברזא לסתום הנקב שבחבית ... אלא אם כן ייחדם לכך לעולם ... אבל מה
קפחשייחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד, אין זה מוריד עליהם תורת כלי אלא אם כן עשה בהם
קפטשום מעשה של תיקון המוכיח שהם מוכנים ועומדים לכך ... במה דברים אמורים בכיסוי פי
קצהחבית וסגירת הדלת והכאה בברזא וכיוצא בדברים אלו שאין דרכם של עץ ואבן לייחד אותם
קצאלכך, אבל אם חשב עליהם להשתמש בהם למחר תשמיש שדרכם לייחד אותם לתשמיש זה, כגון
קצבשחשב על האבן לפצוע בה אגוזים למחר, אף על פי שלא ייחדה לכך אלא לשבת זו בלבד,
קצגמותר לטלטלה).
קצדמשא"כ כאן, שאין דרך לייחד אבן
קצהלקינוח לעולם, אלא משתמש בהן "ומשליכן", לכן אינו מועיל אלא אם כן: (א)
קצו"רושם הקינוח ניכר בהן", שהוא "תיקון המוכיח". (ב) או
קצז"ייחדן לכך לעולם".
קצחובהגהת מהרי"ב על הגליון:
קצט"וצ"ע, דשם פסק רבינו שדבר שדרכו בכך מהני יחוד לשבת אחת. מיהו באבן
רגדולה ניחא, דאין דרך לייחדו מיקרי כמ"ש השלטי גבורים, אבל באבנים קטנים הרבה
ראממלא היד, מאי טעמא לא מהני יחוד לשבת אחת, עי' שלטי גבורים, וצ"ע. ויש לומר
רבעל פי מ"ש הב"י סי' רנ"ט, דגם הרב מודה באבנים שסביב הכירה דלאו
רגאורחייהו כו'. ורבינו רוצה לומר לפי שאינן חשובים, כמש"ש ס"ה ששמשליכן,
רדואם כן גם שדרך ליתן אבנים סביב הכירה, בשבת הבא ישיג אחרים. והוא הדין ממש אין
רהדרך לייחד אלו לעולם, אלא משליכן. משא"כ בסי' ש"ח סי"ט ראוי
רולהתייחד כך לעולם".
רז[884] היינו להזמינם לעולם,
רחכדלעיל סעיף הקודם. וראה כנישתא דבי רב.
רט[885]
ריתוס' סוכה לו, ב ד"ה בשבת (לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת, הוה בעי
ריאלמיסר, כיון דאפשר להזמינן. ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום. והא דאמר ר' ינאי
ריבהתם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד, התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח
ריגלהזמין מערב שבת. אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית, אסור אלא אם כן הזמין. ושמא
רידכיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי), ושבת פא, ב ד"ה מהו (בית
ריההכסא רחוק, ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מערב שבת, וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר).
ריווהיינו שהתוס' פירשו האיבעיא של
ריז"מהו להעלותם אחריו לגג", "כיון דאפשר להזמינן" מערב שבת.
ריחומכך למדים שבמקום שיש לו מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין. ואילו לדידן
ריטשנתפרשה האיבעיא של "מהו להעלותם אחריו לגג", מטעם טירחא יתירה (כדלעיל
רכבריש הסימן), אין הוכחה לדין זה. אך מכל מקום הדין קיים, שבבית הכסא שמיוחד לו
רכאלבדו לא התירו, "מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול".
רכבהגהות מיימוניות פכ"ו אות ב (וכתבו התוספות
רכגדהיינו דוקא בבתי כסאות שלהן הרחוקים וטורח להזמין האבנים מערב שבת, אבל בתי כסאות
רכדשלנו הקבועים בבתים אסור, אלא אם כן הזמין מאתמול). הגהות אשרי פ"ח סי' א (אם
רכהיש לו מקום קבוע סמוך לביתו שאין נכנס שום אדם רק הוא לבדו, אסור להכניס שם אבן
רכובשבת, דאי בעי יכול להזמין מערב שבת. אבל אם יכול שום אדם אחר ליכנס שם, מותר, דלא
רכזחשיב קבע, דזימנין שמוצא שם אדם, והולך במקום אחר ולא היה אפשר להזמין מערב שבת,
רכחומותר להכניס בשבת). מ"א סק"א (ואם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום
רכטאדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס בשבת אבנים, דהוה ליה להזמינם מאתמול [הג"א
רלוהג"מ פכ"ו] וכן כתבו התוס' כנ"ל).
רלאוכאן נפסק כמסקנת התוס' בסוכה שם,
רלבלהתיר (לא רק בבתי כסאות שבשדות הרחוקים מביתו, אלא) אף בבית הכסא הסמוך לביתו (כיון
רלגדנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי), והג"א (אם יכול שום אדם אחר
רלדליכנס שם, מותר).
רלה[886] שבזה מיירי לעיל סוף
רלוס"א.
רלז[887] תוס' שם (כיון
רלחדנפישי בני הבית).
רלט[888] הגהות אשרי שם (דזימנין
רמשמוצא שם אדם, והולך במקום אחר).
רמא[889] תוס' שם (דהוו
רמבשקלי להו).
רמג[890]
רמדרש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר להכניס לבית הכסא (בתוך ד' אמות, ובית הכסא
רמהבשדה ואינו מוקף מחיצות). הובא בב"י סוף הסי'. דעה הא' ברמ"א ס"א (יש
רמואומרים דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים).
רמז[891]
רמחתוס' סוכה שם (מדקאמר להכניס, משמע דאיכא מחיצות, ולשון בית הכסא משמע בית ... ואפילו
רמטהכי התירו להכניס, ואע"ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד. ותדע דהא איסור טלטול
רנמוקצה חמור מאיסור כרמלית ... וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות,
רנאכל שכן דהתירו ארבע אמות בכרמלית, להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד
רנבלכרמלית). הובא בב"י שם. דעה הב' ברמ"א שם (ויש אומרים דאפילו מכרמלית
רנגלרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו).
רנדוכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון
רנהסקי"ד (דמוקצה חמיר מכרמלית), ושם נסמן (הערה תקלז). וראה גם לעיל סי' שח
רנוסכ"ח (והערה 220). סי' שיא ס"ג (והערה 794).
רנז[892] אליה רבה ס"ק ה (וכן
רנחעיקר).
רנט[893]
רסרב יוסף פא, סע"א (ירדו עליה גשמים ונשטשטשו, מהו. אמר ליה אם היה רישומן
רסאניכר מותר), לפירוש הרי"ף לד, א (ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהו, כלומר אם
רסבירדו גשמים על האבנים המקורזלות האלו ונטבעו בקרקע, מהו, מי חיישינן שמא יהא כסותר
רסגאו כטוחן או לא. אמר ליה אם היה רשומו ניכר מותר). רמב"ם פכ"ו ה"ד
רסד(ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטל). שו"ע ס"ב (אם
רסהירדו גשמים על האבנים ונטבעו, אם רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח, ואין בזה משום
רסוסותר ולא משום טוחן).
רסזופירש בא"ר ס"ק ו (אם
רסחרישומן ניכר וכו'. פירש רבינו ירוחם [נתיב יב חי"ג פד ע"ב] שלא נטבעו
רסט[לגמרי] בליכלוך, אלא רישומן ניכר למעלה מן הקרקע).
רעוכמו בצנון הטמון בארץ, דלעיל סי'
רעאשיא סי"ד (צנון תלוש הטמון בארץ ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו,
רעבאע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו).
רעגוראה גם לקמן ס"ז (הערה 899).
רעד[894]
רעהריש לקיש פא, ב (צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בה (דאינו מתכוין לתלוש,
רעורש"י), והתולש ממנה בשבת חייב חטאת). טור ושו"ע ס"ג (צרור שעלו בו
רעזעשבים, מותר לקנח בו, ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא, דדבר שאין
רעחמתכוין הוא).
רעט[895]
רפרש"י שם ד"ה מדריש לקיש (ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע
רפאהן יוצאין, וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן).
רפב[896]
רפגרש"י שם (אסור משום דדמי לתולש). תוס' שם ד"ה והניחו (חשבינן ליה כמחובר
רפדמדאורייתא אפילו הניחו על גבי יתדות, ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן). הגהות
רפהאשרי פ"ח ס"ב (דמונח על גבי יתידות, יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא
רפואין חייב משום תולש). מ"א סק"ג (דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן).
רפז[897]
רפחסעיף יב (ואפילו הוא מונח על גבי יתידות, שיש אויר מפסיק בינו לקרקע,
רפטהרי הוא כמחובר, לפי שיונק קצת מן הקרקע דרך האויר. ולפיכך אם היה מונח
רצעל גבי קרקע והניחו על גבי יתידות, אינו חייב משום תולש מן התורה, הואיל ועדיין
רצאכמחובר הוא).
רצבוכן גם כאן כשמגביהו ומקנח בו, דינו
רצגכמו מגביהו ומניחו על גבי יתדות, שאין בו איסור מן התורה.
רצד[898] רב
רצהכהנא שם (אם אמרו לצורך (קינוח כבוד הבריות, רש"י) יאמרו שלא לצורך). מ"א
רצושם (ומשום כבוד הבריות לא גזרו).
רצז[899]
רצחרב יהודה פא, א (אבל לא את הפאייס. מאי פאייס, אמר רבי זירא כרשיני בבלייתא), ופרש"י
רצט(פיסת רגב ... דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח, ואסורה לטלטל). רמב"ם פכ"ו
שה"ד (אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה). טור ושו"ע
שאס"ד (לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו, מפני שאינה ראויה לקינוח, לפי שהיא נפרכת).
שבונראה מכך שאין חוששים בו לאיסור
שגטוחן; אלא לאיסור טלטול, כיון שאינה ראויה לקינוח.
שדוכן לעיל ס"ה (מותר
שהליטלן כדי לקנח, ואין בזה ... משום טוחן). ולא נתפרש הטעם שאין בו
שומשום טוחן.
שזוראה לעיל סי' שב סי"ז (טיט
שחהיבש מתפרר לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן, שמחלק
שטגוף אחד לגופים דקים הרבה, ואסור מדברי סופרים. אבל מן התורה אין איסור, כיון
שישאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן. ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב
שיאעליה, מכל מקום כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין
שיבדרך לטחון אלא כשצריך לגוף דבר הנטחן).
שיגואולי גם כאן, אילו הי' ראוי
שידלקינוח, היו מתירים מפני כבוד הבריות, כיון שאיסורו רק מדברי סופרים.
שיה[900]
שיוגמרא פא, ב (אסור לקנח בחרס ... משום סכנה (שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה
שיזבהן, רש"י), אפילו בחול). טור ושו"ע שם (אסור לקנח בחרס, אפילו בחול,
שיחמשום סכנה, שלא ינתק שיני הכרכשתא).
שיטוכן הוא לעיל מהדו"ק סי' ג
שכסט"ז (לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה ויש בה חידודים קטנים, מפני הסכנה, שלא
שכאינתק בה שיני הכרכשתא).
שכבמהדו"ת שם ס"ח (לא יקנח
שכגבחתיכת חרס שאינה חלקה וכיוצא בזה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא).
שכד[901]
שכהגמרא פב, א (באוגני כלים), ופרש"י (שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר).
שכוב"ח ד"ה אסור (דבאזני חרס דליכא סכנה).
שכז[902]
שכחגמרא פא, ב (משום כשפים, אפילו בחול נמי לא). טור ושו"ע סי' ג סי"א (לא
שכטיקנח בחרס, משום כשפים). וכן הוא לעיל שם במהדו"ק (ואפילו באוגני כלי חרש שהם
שלחלקים ואינם מקרעים את הבשר, לא יקנח בהם, מפני שקשה לכשפים).
שלא[903]
שלבמהדו"ק שם (ועכשיו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה, נהגו לקנח בחתיכת חרס חלקה,
שלגדעיקר החשש הוא כיון שהחרס מונח בשדה במקום הפקר שמא יטלוהו המכשפים ויעשו בו
שלדכישוף, אבל עכשיו שבית הכסא שלנו אינן במקום הפקר, לא חיישינן שיבא החרס לידי
שלההמכשפים).
שלו[904] ברייתא
שלזוגמרא פב, א (היו לפניו צרור וחרס, מקנח בחרס (שיש תורת כלי עליה, רש"י) ואין
שלחמקנח בצרור (דלאו בר טלטול הוא, רש"י) ... באוגני כלים), וכדאמרינן פא, ב
שלט(בחרס ... בשבת הואיל ואיכא תורת כלי).
שמטור ושו"ע ס"ה (היו לפניו
שמאבשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה, מקנח באוזן החרס,
שמבשהוא ראוי לכסות בו פי הכלי), וכדלעיל סי' שח סכ"ט (חתיכת חרס שנשברה מכלי,
שמגבין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה ... דרך הוא לפעמים
שמדלייחדה לכיסוי פי כלי קטן, לפיכך יש תורת כלי עליה, אף על פי שלא ייחדה עדיין).
שמהב"ח (ואף על פי דאיכא חששא
שמודכשפים. ולא יקנח בצרור בשבת, דאסור לטלטלו). מ"א סק"ד (ואף על גב דיש
שמזלחוש לכשפים, כמ"ש סי' ג' סי"א, מכל מקום עדיף לקנח בו מהצרור
שמח(ב"ח)).
שמטאבל אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה
שנחלקה וצרור יקנח בצרור, כדלעיל מהדו"ת שם (לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה
שנאוכיוצא בזה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא. ומטעם זה התירו לטלטל בשבת צרורות שהם אבנים
שנבדקים וחלקים לקנח בהם, אף על פי שהם מוקצים, גם אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה מוקצה).
שנג[905] גמרא פב, א (היו לפניו צרור
שנדועשבים (מחוברין, רש"י), רב חסדא ורב המנונא, חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח
שנהבעשבים, וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור), ופרש"י (דלאו בר טלטול הוא,
שנוהלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר, ולא יזיזם). וקיי"ל כמאן דאמר מקנח בעשבים,
שנזכנפסק ברמב"ם פכ"ו ה"ה (היו לפניו צרור ועשבים, אם היו עשבים רכים
שנחמקנח בהן). טור ושו"ע ס"ה (צרור ועשבים, יקנח בעשבים), וס"ו (מקנחין
שנטבשבת בעשבים לחים, אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם (שהם מוקצים, מ"א)).
שסוהיינו ש"לא יזיזם
שסאבידיו", אלא יקנח על ידי טלטול בגופו, כדלעיל סי' שיא סט"ו (לטלטל
שסבהמוקצה בגופו שלא בידיו מותר).
שסגוראה כנישתא דבי רב. שו"ע הרב
שסדעם ביאורים והערות.
שסה[906] רש"י
שסושם (ומשום שימוש במחובר לא מיתסר ... דלא אסרו אלא באילן). טור ושו"ע שם (ומשום משתמש
שסזבמחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק).
שסח[907]
שסטסעיף ד (וכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אף על פי
שעשמחוברים בקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן, אבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים
שעאשבות, והרי הם כעשבים שהתירו להלוך עליהם כמו שיתבאר. ומכל מקום צריך ליזהר
שעבכשמשתמש בירק וכיוצא בו שלא יזיזם בידיו, מפני שהם מוקצה, כדין כל מחובר,
שעגוכמ"ש בסי' שי"ב).
שעד[908]
שעהמהדו"ק סוף סט"ז (וכן נהגו עכשיו לקנח בדבר שהאור שולטת בו, ואינו מזיק,
שעוופוק חזי מאי עמא דבר).
שעז[909]
שעחגמרא שם (המקנח בדבר שהאור שולטת בו, שיניו התחתונות נושרות. לא קשיא הא בלחין (אין
שעטאור שולט בו, רש"י) הא ביבשין). טור ושו"ע ס"ה (אבל ביבשים אין
שפמקנחין, מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר).
שפאוהקשה במ"א ס"ק ה (צ"ע
שפבדבסי' ג' כתב טעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות. וכן הוא בגמרא).
שפגועל זה מבאר כאן, שטעם "מפני
שפדשהם חדים" שבטור ושו"ע, הוא כדי שלא לקנח בהם "אף בזמן הזה שאין
שפהנזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט".
שפו[910] במהדו"ק שם (ולא יקנח
שפזבעשבים יבישים שהם חדים ומחתכים את הבשר, וכן בכל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין
שפחבו, מפני שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיני הכרכרשתא נושרות).
שפט[911]
שצלבוש ס"ו (נראה לי משום כבוד הבריות לא גזרו, ואפשר אפילו באילן מותר, ובעלין
שצאשלו, אפילו מחוברין. ולא גזרינן שמא יתלוש, דהא אף אם יתלוש הוי מלאכה שאינה צריכה,
שצבוגם אינו מכוין, ולא פסיק רישיה). אליה זוטא ס"ק ד (כשאין צרור, מותר אף
שצגבאילן).
שצדוראה כנישתא דבי רב.
שצה[912]
שצורבא פא, א (אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול ... כלאחר יד), לפירוש
שצזר"ח (כדי להחליקן שלא ישרטו את בשרו, ונמצא בא לידי כתישה או טחינה. ולא יעשה
שצחכדרך שהוא [עושה] ממשמש בחול), הובא ברא"ש פ"ח סוס"י א, ובטור, ובמ"א
שצטסק"ז (לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו, כדרך שהוא עושה בחול, משום כתישה,
תאלא כלאחר יד (טור בשם ר"ח)).
תאואפשר הכוונה, שעל גבי הצרור החלק
תבמודבק מעט עפר שאינו חלק, ורוצה לפרר העפר שעליו שלא ישרוט בבשר. וראה משנ"ב
תגשער הציון ס"ק כד.
תד[913] רבא
תהשם, לפירוש רש"י (הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, אמרינן לקמן בפירקין
תודממשמש בצרור בנקב והוא נפתח ... ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול ... האי
תזכדרך דקאמר רבא, כדרך הממשמש בחול בלא שינוי, משום השרת נימין, אבל כלאחר יד, כגון
תחאוחז צרור בב' אצבעותיו, שפיר דמי). והוא כדאמרינן שם פב, א (הוצרך ליפנות ואינו
תטיכול ליפנות (שאין הנקב נפתח, רש"י) ... ימשמש בצרור באותו מקום). טור
תיושו"ע ס"ז (היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת,
תיאשממשמש שם בצרור והנקב נפתח, לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור
תיבבכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד, דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו
תיגוממשמש).
תיד[914]
תיהתוס' שם ד"ה אסור (דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה). מ"א סק"ז (ואף
תיועל גב דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין, במשמש בצרור הוה פסיק רישיה
תיז(תוס')).
תיח[915]
תיטגמרא שם (מתקיף לה מר זוטרא, ליסתכן), ופרש"י (דאמר מר (תמיד כז, ב) עמוד החוזר
תכמביא אדם לידי הדרוקן).
תכאוכן הוא לעיל סי' מג ס"ט (עד
תכבשיגמור עמוד הראשון, שאם יפסיק מיד, יבא לידי הדרוקן).
תכג[916]
תכדרבינו ירוחם ני"ב ח"ט עט, א (שנוטל הצרור בב' אצבעותיו, כלומר בנחת,
תכהוממשמש בנחת). הובא בב"י ד"ה היה.
תכו[917]
תכזתשובת מהר"מ מרוטנבורג (לבוב) סי' קמז. תשב"ץ סי' סב (וששאלתם על משמוש
תכחברזא או צרור בפי טבעת אם מותר. אמר רבה אסור למשמש בשבת כדרך שהוא עושה בחול ... אוחז
תכטהברזא או הצרור בשתי אצבעותיו, ומשמע אבל בלא שינוי דאסור הוא בכל היד, כדרך שעושה
תלבחול). טור ושו"ע ס"ח (למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור, שלא יאחזנה
תלאאלא בב' אצבעותיו).
תלבוכן הדין לענין פתילה בפי הטבעת, כדלקמן
תלגסי' שכח סנ"ה (אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור,
תלדאלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת, משום השרת נימין,
תלהכמו שנתבאר בסי' שי"ב). ומקורו בב"י שם סוף הסימן, ובד"מ שם
תלוס"ק יז (והוא כדברי תשובת מוהר"ם בענין משמוש הברזא, שכתב הטור בסימן
תלזשי"ב).
תלח[918]
תלטמהר"מ מרוטנבורג שם (ואסור לצאת בה בשבת אפילו בעודה בגוף, כיון דמכנסה תדיר
תמכדי לחזור ולהוציאה). טור (המוציא בפיו ובמרפקו פטור ... אבל אסור ... איני מתירו
תמאכיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו ... איכא למימר דפטור אבל אסור, כי הני),
תמבושו"ע שם (ואסור לצאת בברזא, אפילו תחובה כולה בגוף). מ"א סק"ח (כיון
תמגשמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו, אסור, כמו המוציא בפיו ובמרפיקו (טור)).
תמדוהיינו שדינו כדלעיל סי' שא
תמהס"ב (הוציא חפץ לאחר ידו או ברגליו או בפיו או בין אצילי ידיו או במנעלו, וכל
תמוכיוצא בזה שאינן דרך להוציא כן בחול, הרי זה פטור אבל אסור).
תמז[919]
תמחמ"א שם (ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר לכתחלה, ואם כן מותר לבלוע מרגלית
תמטאו זהב ולצאת בו לרשות הרבים). וראה כנישתא דבי רב.
תנ[920]
תנארב הונא פא, ב (אסור לפנות בשדה ניר (חרישה ראשונה ועומד לזריעה, רש"י) בשבת
תנב... דילמא נקיט מעילאי (ממקום גבשושית, רש"י) ושדא לתתאי (למקום גומא, ומשוה
תנגהחרישה, והוי תולדה דחורש, רש"י), ומיחייב משום דרבה, דאמר רבה היתה לו גומא
תנדוטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש (בבית שייך בנין, וזה שמשוה
תנהגומות, בנין הרצפה הוא, ובשדה מתקן החרישה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ט
תנו(אסור לפנות בשדה ניר (פירוש חרישה ראשונה ועומד לזריעה, ט"ז) בשבת, שמא יבא
תנזלאשוויי גומות). מ"א ס"ק ט (דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה
תנחלמקום גומא, ואמרינן היתה לו גומא וטממה, גבשושית ונטלה, בשדה חייב משום חורש
תנטובבית חייב משום בונה (גמרא)).
תסוכן הוא לקמן סי' שיג סכ"ד (המשוה
תסאפני הקרקע בבית או בחצר כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב).
תסבומה שכאן לא אסרו אלא לקנח בשדה (הן
תסגבגמרא והן בשו"ע), נתבאר במ"א שם (נראה לי דבבית מותר לפנות, דבמלתא דלא
תסדשכיחא לא גזרו).
תסהומטעם זה לא גזרו אף בשדה, אלא בשדה
תסוניר, אחר חרישה ראשונה, שמצוי בה גבשושיות וגומות. ראה משנ"ב ס"ק כד.
תסזולאידך גזרו אף בבית שלא לקנח הנעל
תסחבקרקע, כדלעיל סי' שב סי"ד (טיט שעל רגלו או על מנעלו מקנחו בכותל אבל לא
תסטבקרקע גזירה שמא ישוה גומות שבקרקע). לקמן סי' שלז ס"ב (להשוות הגומות ...
תעאסור לכבד הבית), וס"ד (אין סכין את הקרקע ואין מדיחים אותו ואין נופחים
תעאהקרקע, שמא יבא להשוות גומות), וכהנה רבות.
תעב[921]
תעגגמרא שם (משום דוושא (בשדה חבירו, מפני שדש את נירו ומתקשה החרישה, רש"י),
תעדאפילו בחול נמי). טור ושו"ע שם (ואם היה שדה חבירו, אפילו בחול אסור, מפני
תעהשדש נירו ומקלקל).
תעו[922] רב
תעזנחמן ביצה לב, ב (אבנים של בית הכסא (אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב
תעחחלול ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, רש"י) מותר לצדדן ביום טוב
תעט... בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי (שאינו להתקיים, רש"י)
תפמשום בנין קבע, והכא משום כבודו (גבי בית הכסא משום כבוד הבריות לא גזור, רש"י)
תפאלא גזרו ביה רבנן). שו"ע ס"י (אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול
תפבויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר לצדדן. ואף על גב דבנין עראי
תפגהוא, לא גזרו ביה רבנן, משום כבוד הבריות).
תפדוכעין זה התירו במקום כבוד שבת,
תפהכדלעיל סי' רנט ס"ו (יום טוב שחל להיות בערב שבת אסור להטמין חמין
תפולשבת באבנים, שאסור לצדד אבנים ביום טוב, מפני שדומה לבנין. ומכל מקום אם
תפזאין לו במה להטמין כי אם באבנים, יש להתיר להטמין בהם, מפני שאין כאן בנין קבוע
תפחאלא בנין עראי, ואינו אסור אלא מדברי סופרים, ומשום כבוד שבת לא גזרו, כיון שאי
תפטאפשר לו להטמין בענין אחר).
תצואף שמחיצות עראי מותרות אף לכתחלה,
תצאכדלקמן סי' שטו ס"ג (מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת, ואפילו עושה אותה
תצבכדי להגן מן החמה או מן הצינה אינה כאהל בשביל כך ... ולעולם אין מחיצת עראי אסורה
תצגאלא אם כן עושה כדי להתיר).
תצדכאן לא מיירי במחיצת עראי, שהרי
תצהאינו מצדד האבנים לצורך מחיצה, אלא כדי להשתמש בהם לצורך בית הכסא (כמבואר כאן),
תצואו לצורך הטמנה (כדלעיל שם).
תצזואף שגם באיסור בנין עראי התירו אם
תצחאינו עשוי להתקיים כלל, כדלקמן סי' שיג ס"כ (הרי זה בנין גמור
תצטוחייב משום בונה, אם עשוי להתקיים הרבה. ואם אינו עשוי להתקיים הרבה, הרי זה בנין
500עראי, ואסור מדברי סופרים. אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), ושם נסמן (הערה 1042).
501ואפילו במחובר לקרקע, כדלקמן סי' שיד
502סי"ט (אם אינה עשויה לקיום כלל, אין בה משום סתירה ... ומטעם זה מותר להסיר
503הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו שנתבאר בסי' רנ"ט,
504מפני שאינו עשוי לקיום כלל, אלא על מנת להסירו בשבת).
505אפשר דכאן מיירי שישארו כך גם אחר
506השבת, באופן עראי.
507[923] גמרא
508שם (איתיביה רבה לרב נחמן, אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה. אמר ליה
509שאני התם משום דקא עביד אהלא), ופרש"י (שיש לו גג, רש"י)). מ"א
510סק"י (ומכל מקום לעשות כמין אהל אסור (ביצה דף ל"ב). עס"י
511שט"ו ס"ו). והיינו כדלקמן שם סי"ב (כשמסדרין חביות זו על זו אחת על
512גבי שתים ... לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן, מפני שהחלל שנעשה ביניהן
513דומה לאהל, שיש לו ב' מחיצות וגג).
514והחילוק בין אהל למחיצות נתבאר לקמן
515שם ס"א וס"ג (אסור לעשות אהל, דהיינו גג המאהיל ... אפילו הוא עראי
516שאינו עשוי להתקיים ... ואסרוהו חכמים אף על פי שהוא עראי גזרה משום אהל קבע שהוא
517תולדת בונה ... וכל זה באהל שהוא גג, אבל מותר לעשות מחיצות עראי לכתחלה בשבת),
518ושם (הערה 1217).
519וראה תהלה לדוד ס"ק ו. קובץ
520הערות וביאורים ח"ג ע' ח.