Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shabbos Laws Part 5 Simanim 308 to 321·Prohibitions of Building and Demolishing on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא)·שיד דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת

אשיד דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת
ובו כ"א סעיפים:
עשיית נקב בכלי ובכותל
א כבר נתבאר שאין בנין וסתירה

בבכלים שאין מחזיקים ארבעים סאה, כשאינו בנין גמור.

גלפיכך חבית של חרס

דשאינה מחזקת ארבעים סאה, שנשברה ודיבק שבריה בזפת, מותר לשברה בשבת,

הבין ביד בין בכלי, כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור.

וובלבד שלא יתכוין

זלנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי, וחייב משום מכה

חבפטיש כמו שיתבאר. אבל כשאינו מתכוין לכך, מותר. ולא גזרו שמא יתכוין לכך, מפני שחבית השבורה ודבוקה בזפת,

טהיא גרועה בעיניו, ואינו חושש עליה כשחוזר ושוברה לתקן לה פתח נאה.

יאבל אם היא שלימה,

יאאסור לשברה אפילו בענין שאינו מתקן לה פתח נאה, מפני שסתירת בנין גמור אסורה אף

יבבכלים. ועוד גזירה שמא

יגיתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה:

ידב התוקע יתד בכותל

טולתלות בו כלים וכיוצא בזה, חייב משום בונה. ואפילו לא תקע היתד, אלא שקדח חור

טזבכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה, הואיל ונקב זה הוא מועיל לבנין,

יזדהיינו לתקיעת היתד. וכן העושה נקב בקרקע הבית כדי שיצאו המים חייב משום בונה.

יחאבל העושה נקב בדבר

יטתלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו, כגון נקב שבלול של

כתרנגולים שאינו מחובר לקרקע, שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, שנקב זה הוא

כאפתח גמור וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש, כמ"ש בסי' ש"ב. ובין שעשה הנקב בעץ

כבבין במתכת בין בכלים חייב עליו משום מכה

כגבפטיש, אם הוא עשוי להכניס ולהוציא:

כדג וגזרו חכמים על כל

כהנקב, אפילו עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו. לפיכך אין נוקבים

כונקב חדש בחבית שיזוב בו היין. ואפילו היה בו נקב

כזובא להוסיף בו מעט להרחיבו אסור.

כחוהוא שמתכוין להוסיף,

כטאבל אם היה סכין תקוע בחבית של עץ מבעוד יום, כדי שיזוב היין במקום נקיבתו

לכשיוציאו אותו, מותר להוציאו ולהכניסו בשבת. ואף שאי אפשר שלא יוסיף בנקב על ידי הוצאה

לאזו, אין בכך כלום, כיון שאינו מתכוין להוסיף. ואף שפסיק רישיה

לבולא ימות הוא. מכל מקום כיון שאף

לגהעושה נקב חדש כזה במתכוין, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו עשוי אלא

לדלהוציא בלבד, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להוסיף שלא במתכוין.

להויש חולקים ואומרים שלא התירו להוציא הסכין מהחבית בשבת, אלא אם כן כבר הוציאו

לופעם אחת מבעוד יום, שאז אינו פסיק רישיה שיוסיף בנקב על ידי הוצאה זו שבשבת, אלא

לזאפשר שלא יוסיף כלום, ואם כן אף אם אירע שמוסיף אין בכך כלום, שדבר שאינו מתכוין

לחהוא.

לטוהעיקר כסברא הראשונה.

מומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך, טוב לחוש לסברא האחרונה:

מאד אבל סכין שהוא תחוב

מבבכותל של עץ מבעוד יום, אם הוא תקוע קצת בחוזק, נהגו בו איסור להוציאו בשבת, אלא אם כן הוציאו

מגכבר פעם אחת מבעוד יום שאז אינו פסיק רישיה

מדשיוסיף בנקב, אבל כשעדיין לא

מההוציאו מעולם מנקב זה, אי אפשר שלא יוסיף בנקב כשמוציאו בשבת, כיון שהיה תקוע קצת

מובחוזק. ולא התירו להוסיף שלא במתכוין אלא בחבית, שאף לעשות בה נקב בתחלה ובמתכוין

מזאין בו איסור לעולם אלא מדברי סופרים, אבל העושה נקב

מחבכותל במתכוין חייב חטאת לפעמים, דהיינו אם נוקבו כדי לתקוע בו יתד, ואף המוסיף כל שהוא

מטבנקב זה במתכוין חייב, לכן יש להחמיר

נבו שלא להוסיף בו אף שלא במתכוין כשהוא פסיק רישיה. זהו טעם המנהג.

נאאבל מן הדין אין בזה

נבאיסור ברור, כיון שמכל מקום אם היה עושה נקב חדש בכותל בענין זה ממש שהוא מוסיף בו

נגעכשיו בהוצאת הסכין, דהיינו שלא על מנת לתקוע בה יתד, לא היה בו איסור מן התורה,

נדלפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה שמוסיף בנקב

נהבהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד, וכל כלאחר יד אין

נובו איסור כלל מן התורה אף במלאכה גמורה, אם כן אין לאסור

נזלהוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן בחבית, לפי מה שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם.

נחומכל מקום אין להקל נגד המנהג:

נטה אבל סכין התקוע

סבספסל או בשאר דבר התלוש, מותר להוציאו בשבת אף שעדיין לא הוציאו מעולם, מפני שבעשיית נקב

סאבדבר תלוש אין בו איסור לעולם משום בונה, אלא משום גזירת תיקון כלי אם עשהו פתח

סבלהכניס או להוציא, אבל כשאינו עושהו פתח כלל לא להכניס ולא להוציא, אלא שנעשה

סגממילא על ידי הוצאת הסכין, אין בו איסור כלל.

סדואם הוא תקוע בחבית

סהגדולה, או בשאר כלים גדולים שמחזיקין מ' סאה, שיש בהם בנין וסתירה, הרי דינו כתקוע

סובכותל:

סזפתיחת נקב שנסתם
ו חבית שהיה בה נקב

סחונסתם, אפילו סתמו בידים

סטבעץ או בדבר אחר, מותר

עלפותחו בשבת.

עאבמה דברים אמורים

עבכשהוא למעלה מן השמרים, אבל אם הוא כנגד השמרים אסור לפותחו (אלא אם כן עשוי

עגלפותחו ולסותמו תדיר, כגון ברזא שבחבית) שכיון שהוא למטה כל כך, הרי כל כובד היין נשען עליו וצריך

עדסתימה מעולה, לפיכך כשפותחה חשוב כפותח נקב חדש. משא"כ למעלה

עהמן השמרים, שאין צריך סתימה מעולה, אינו חשוב כפותח מחדש:

עוז במקום שמותר לפתוח

עזנקב ישן שנסתם, מותר לנקבו אפילו במקדח, כגון אם נשברה הברזא שבחבית ואינו יכול

עחלהוציאה, יכול לנקבה במקדח. ואין צריך לומר

עטשמותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא התחובה בה, אם הוא לצורך לשתות יין בשבת. ובלבד שלא תהא

פהברזא התחובה בה נגד השמרים כמו שנתבאר:

פאח יש אומרים שלא התירו לפתוח נקב

פבישן אלא בחבית של חרס, שאין הסתימה מהודקת יפה בנקב, אבל בחבית של עץ שמהדקין מאד

פגהעץ שסותמין בו הנקב וחותכין ראשו על דעת

פדשלא להוציאו, ודאי נראה שזהו נקב חדש, ואסור. ויש חולקין על זה. ויש לסמוך על

פהדבריהם במקום צורך גדול להקל בדברי סופרים:

פונתינת קנה ועלה בחבית להוציא היין
ט מותר ליתן קנה חלול או שאר ברזא בחבית להוציא בהם

פזהיין, אע"פ שלא היו מעולם בחבית זו, ואינו יודע כלל אם יבאו למדת הנקב של

פחחבית זו. ואין חוששין שמא לא יבאו למדתו ויחתכם ויגרדם בסכין סביב סביב עד שיבאו

פטלמדתו ויתחייב משום מחתך, כמו שיתבאר:

צי אבל אסור ליתן עלה

צאשל הדס בנקב שבחבית, כדי שלא יהיה היין שותת על דופני החבית, אלא יהיה מקלח על העלה

צבהמקופל ועשוי כעין מרזב, גזרה שמא יתקן מרזב

צגליינו, שיפול היין לתוכו וילך למרחוק.

צדומה שלא גזרו כן

צהבנתינת קנה חלול הוא, לפי שהקנה אין הוא עושה שום מעשה בגופו אלא שתוחבו בחבית,

צולפיכך אין גוזרין שמא יבא לעשות מעשה לתקן מרזב ליינו. משא"כ בעלה שעושה מעשה

צזבגופו, שלוקחו ומקפלו כעין מרזב, כיון שנראה כעושה מרזב, גזרו בו שמא יבא לתקן

צחמרזב גמור ליינו:

צטיא ויש אומרים שגם בעלה לא אסרו

קמשום גזרת מרזב, אלא משום גזרה שמא יתקלקל עלה זה ויקטום עלה אחר מן הענף התלוש

קאליתנו בנקב החבית, וקטימה זו אסורה משום תיקון כלי, שכל דבר שמתקנו בשבת שיהיה

קבראוי להשתמש בו איזה תשמיש יש בו משום תיקון כלי, כמו שיתבאר בסי' ש"מ.

קגואף אם העלה הוא רך

קדוראוי למאכל בהמה, אעפ"כ יש איסור בקטימתו משום תיקון כלי. שלא אמרו אוכלי

קהבהמה אין בהם משום תיקון כלי, הואיל והן רכין ואין מתקיימין, כמו שיתבאר בסי' שכ"ב, אלא כשמתקן האוכל להיות כלי בפני עצמו, כגון שקוטם קש לחצוץ

קובו שיניו שאינו חשוב כמתקן כלי, לפי שאין דרך האוכל כלל לעשות ממנו כלי בתחלה,

קזכיון שאינו מתקיים הרבה. אבל דרך הוא לתקן בו כלי העשוי כבר, כגון ליתן העלה בנקב

קחשבחבית העשויה כבר, לפיכך כשקוטמה לכך יש בקטימה זו משום תיקון כלי.

קטולפי סברא זו שאין

קיאיסור בנתינת העלה בנקב שבחבית אלא משום שמא יקטום, לא אסרו במקום שיש לו הרבה

קיאעלין קטומים מבעוד יום, שאז אין לחוש שמא יקטום, שאף אם יתקלקל אחד או שנים הרי יש

קיבלו עוד, ואין חוששים שמא יתקלקלו כולם. ולענין הלכה בדברי

קיגסופרים הלך אחר המיקל:

קידיב קורע אדם עור שעל פי

קיההחבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש

קיומותר לכתחלה כמו שיתבאר, ובלבד שלא יתכוין

קיזלעשות כעין מרזב מעור הקרוע, מפני שהוא כמתקן כלי:

קיחהתזת ראש החבית לפני האורחים
יג מביא אדם חבית של

קיטיין לפני האורחים ומתיז ראשה (פירוש ראש החבית הוא במקום המגופה, שזהו מקום הגבוה

קכשבה כשהיא מונחת, שסביב למקום זה מכל צדדיו היא משפעת ויורדת) בסייף, למטה ממגופתה, דהיינו שחותך שפת פיה סביב עם המגופה

קכאשעל פיה.

קכבואף שעל ידי כך נעשה

קכגפתח חדש לחבית, אין בכך כלום, מפני שבודאי אין כוונתו כדי לעשות פתח חדש, שאין דרך

קכדכלל לעשות כן להתיז ראש החבית בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות

קכהנדיבות לבו לפני האורחים שמרחיב להם מקום מוצא היין.

קכווהוא שהחבית שבורה ודבוקה

קכזבזפת, וגם אינה מחזקת ארבעים סאה, שאין בה משום סתירה, כמו שנתבאר למעלה.

קכחאבל אסור לעשות נקב

קכטבגוף החבית, אפילו ברומח שעושה נקב גדול, שאינו דומה לפתח. מפני שמכל מקום על כרחך

קלהוא מתכוין לפתח, דהיינו שמפני שאינו חפץ לפתוח המגופה תדיר מאיזה טעם שיש לו, לכך

קלאהוא עושה נקב זה להוציא בו יין בכל עת שלא יחפוץ לפתוח המגופה, והרי זה פתח גמור

קלבהעשוי להוציא שאסרוהו חכמים. שאם היה מתכוין לעין יפה היה לו לפתוח המגופה, שדרך

קלגשם יכולין להוציא יין יותר בריוח מדרך הנקב שעשה הוא:

קלדיד אבל מותר לעשות נקב

קלהבמגופה מלמעלה להוציא בו יין, אף אם החבית היא

קלושלמה. לפי שאין דרך כלל

קלזלעשות פתח במגופה מלמעלה אלא נוטל כל המגופה, ולפיכך נקב זה שמלמעלה אינו נראה

קלחונחשב כפתח כלל, ולכן לא אסרוהו במגופה. הואיל ואף העושה בה נקב גמור להכניס

קלטולהוציא בו היין, אינו חייב מן התורה, כמו העושה בחבית עצמה, מפני שהמגופה אינה

קמחשובה חיבור להחבית אף כשהיא נתונה על פיה, אלא הוא דבר בפני עצמו, ולכן אין הנקב

קמאשבה קרוי עשוי להכניס ולהוציא בו, לפי שכשמוציא ומכניס דרך הנקב שבה הרי זה כאלו

קמבמוציא ומכניס דרך פי החבית בלבד, לפי שהנקב אינו מועיל כלום להוצאה והכנסה זו, שאף

קמגמבלעדו היה יכול להכניס ולהוציא דרך פי החבית, ואף שפיה סתום במגופה, אין זו סתימה

קמדגמורה, הואיל ואין המגופה חשובה חיבור לחבית. לכן לא החמירו בה כל כך לאסור בה

קמהאפילו נקב שאינו עשוי אלא להוציא בלבד, אם הוא עשוי במקום שאין דרך לעשות שם פתח

קמודהיינו על גבה מלמעלה.

קמזאבל אסור לעשות בה

קמחנקב בצדה, דהיינו במקום שהיא משפעת ויורדת, לפי שדרך הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד, כשרוצה שתהא החבית

קמטפתוחה להוציא ממנה יין תדיר, ואינו רוצה לפתוח המגופה שלא יפול עפר או פסולת ביין,

קנלכן עושה בה פתח פתוח מן הצד:

קנאטו אבל בגופה של חבית

קנבאסור לעשות נקב אפילו מלמעלה אף שאין דרך לעשות

קנגשם פתח, לפי שכיון שאם היה

קנדעשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה, אף שעשאו מלמעלה, לפיכך גם כשאינו

קנהעשוי אלא להוציא בלבד אסור מדברי סופרים, אף שעשאו מלמעלה:

קנומלאכת מחתך
טז המחתך את העור

קנזומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו, כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים, הרי זה אב מלאכה, שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה לעשותן מכסה

קנחלאהל.

קנטוכל המחתך איזה דבר

קסתלוש ומקפיד לחתכו במדה, הרי זה תולדת המחתך, כגון הקוטם ראש

קסאהנוצה שהוא דק ורך וראוי ליתנו בכר או בכסת, חייב, אם מתכוין לכך, מפני שמקפיד לקטמו

קסבבמדה הראויה לו. וכן המגרד ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין, חייב משום מחתך. וכן המבקע עצים

קסגלחתיכות, אם מקפיד לחתכן במדה, חייב משום מחתך.

קסדואף אם אינו מקפיד על

קסהמדתן, אם מבקע לחתיכות דקות מאד להבעיר בהן האש, חייב משום טוחן. אבל המבקע לחתיכות

קסוגדולות, ואינו מקפיד על מדתן, אין בו איסור אלא מדברי סופרים, משום שהוא מעשה חול וזלזול שבת, אם אין בהם משום טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש

קסזומוכנים לטלטל.

קסחאבל שאר דבר תלוש

קסטשאין בחתיכתו משום מעשה חול, מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה,

קעואינו חותך לחתיכות דקות מאד, וגם הוא דבר שאין בו תיקון כלי בחתיכתו וכמו שיתבאר

קעאבסי' ש"מ. לפיכך מותר לחתוך

קעבקשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרן, מותר לחתוך

קעגחוט התפירה:

קעדיז וכן חותמות שבכלים,

קעהכגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, מותר לחתוך החבל

קעואפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו להתיר קליעתו, כדי לפותחם ליקח מה שבתוכם, ואין

קעזצריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר.

קעחואף שהחבל עשוי לחבר

קעטהכיסוי עם הכלי, וכשחותכו או מפקיעו הרי זה סותר חיבורם, אין בזה משום סתירה, לפי

קפשהחבל הוא חיבור גרוע שאינו חזק כל כך, וכשסותרו הרי הוא סותר בנין גרוע, ואין

קפאסתירה בכלים אלא כשסותר בנין גמור.

קפבלפיכך אינו מותר

קפגלחתוך ולהפקיע אלא בחבל וכיוצא בו. אבל פותחות של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור

קפדלהפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, שזהו סתירה גמורה האסורה אף בכלים.

קפהוכן אסור להסיר

קפוהצירים שאחורי התיבה (דהיינו היתידות שמחברים כיסוי התיבה עם דופנה מאחורים,

קפזשתוחבין יתד בחורים קטנים שבשני ברזלים משולבים, אחד קבוע בכיסוי ואחד קבוע בדופן,

קפחועל ידי היתד התקוע בשניהם יחד הם מחוברים ומשולבים זה עם זה, ויתד זה ראשו אחד עב

קפטקצת וראשו השני יש בו נקב ותוחבין בו יתד קטן), מפני שהם תקועים בחוזק, והרי זו

קצסתירה גמורה.

קצאוכן אסור להסיר

קצבהחשוקים מחבית של עץ העשויה מנסרים הרבה, והם מחוברים על ידי החשוקים שעליהם,

קצגוכשמסיר החשוקים הרי זו סתירה גמורה.

קצדומכל מקום על ידי נכרי

קצהיש להקל, בין בשבירת פותחות, בין בהסרת הצירים והחשוקים, לפי שיש אומרים שאין בנין וסתירה בכלים אפילו בבנין גמור וסתירה גמורה, ולא

קצואמרו שהמחזיר דלת שידה תיבה ומגדל ותוקעה בחוזק, וכן המחזיר כלי של

קצזפרקים ותקע בחוזק, חייב חטאת, אלא

קצחמפני שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש, אבל כשסותר דבר התקוע בחוזק, ואפילו סותר ושובר כלי שלם

קצטלגמרי, אין בזה שום איסור כלל, אם הוא לצורך השבת. ויש לסמוך על

רדבריהם לענין אמירה לנכרי, אם הוא לצורך השבת:

ראיח חותלות של תמרים ושל

רבגרוגרות, דהיינו כלים העשוים מכפות תמרים, ומניחין בתוכם גרוגרות או תמרים שלא נתבשלו בחמה

רגשיגמרו שם בישולם, אם הכיסוי קשור בהם בחבל, מותר להפקיע החבל או לחתכו כמו שנתבאר למעלה.

רדואפילו גופן של כלים

רהאלו מותר להפקיע ולחתוך, מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע,

רושאינו עשוי להתקיים הרבה, וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל

רזשבהם:

רחיט חותמות שבקרקע, כגון דלת של

רטבור שקשור בו בחבל, מותר להתיר הקשר, מפני שאינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו

ריתדיר. אבל אם אינו יכול להתיר הקשר, אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו, משום איסור

ריאסתירה, שבכל דבר המחובר

ריבלקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור.

ריגבמה דברים אמורים

רידכשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת, אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר

ריהופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי, אלא היא קבועה שם לאיזה זמן. אבל אם אינה עשויה

ריולקיום כלל, אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו, ולא אפילו בהסרת הדלת

ריזעצמה, אלא אם כן היא

ריחסובבת על צירה והוא שומט הציר מחורו, כמו שנתבאר בסי' שי"ג. ומטעם זה מותר

ריטלהסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מערב שבת, כמו שנתבאר בסי' רנ"ט, מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא על מנת להסירו בשבת:

רכסתימת נקב בכלי
כ כשם שאסור לפתוח כל

רכאנקב משום גזרת תיקון כלי, כמו שנתבאר למעלה, כך אסור לסתום כל

רכבנקב, מפני שהוא כמתקן כלי. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי

רכגסחיטה, כגון שיסתום בצרור

רכדאו בקיסם שהוכנו לתשמיש מבעוד

רכהיום שאין בהם משום איסור טלטול.

רכואבל אם מניח איזה

רכזאוכל וכל כיוצא בו בתוך הנקב כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם מותר.

רכחומותר לתלמיד חכם

רכטלהערים בדבר זה שיסתום הנקב באיזה אוכל או כל כיוצא בו ויאמר לכל רואה שאינו

רלמתכוין אלא להצניעו, הואיל ואף אם יעשה בלא הערמה שיאמר שמתכוין לסתום אין כאן

רלאאיסור אלא מדברי סופרים, וגם כיון שהוא תלמיד חכם

רלבלא יבא לעשות בלא הערמה.

רלגאבל לעם הארץ לא

רלדהתירו להערים, שמא יבא לעשות בלא הערמה, שלא יאמר כלל שהוא מתכוין כדי להצניעו אלא

רלהכדי לסתום הנקב. ויש מתירים בזה אף לעם הארץ.

רלוויש לסמוך על דבריהם להקל לתלמיד חכם שמותר לו להערים בדבר זה, אף בזמן הזה שאין

רלזלנו תלמידי חכמים לענין שאר דברים.

רלחוכל זה לסתום הנקב

רלטבדבר שאין דרך לסתום בו. אבל מותר לסתום בעץ שדרך לסתום בו, דהיינו לסתום בברזא את

רמהנקב העשוי להוציא בו יין, אפילו אינו עשוי לפתחו ולסתמו תדיר אלא לעתים רחוקים,

רמאמפני שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו, כיון שדרך הוא לעולם לסתמו בעץ זה. אבל בדבר שאינו

רמבמתוקן לברזא אסור לסתום בו הנקב העשוי להוציא בו יין, אם נאבדה הברזא, אלא אם כן

רמגעל ידי הערמה לתלמיד חכם כמו שנתבאר:

רמדכא הממרח רטייה, דהיינו

רמהשמחליק ומשווה הגומות שבה, וכן הממרח שעוה או זפת וכל כיוצא בהן מדברים המתמרחים

רמועד שהחליק פניהם, הרי זה תולדת ממחק את העור, דהיינו שמגרר את

רמזהצמר או השער מעל העור עד שמחליק פניו, שהוא אב מלאכה, שכן היו עושין במשכן, כמו

רמחשנתבאר בסי' ש"ב.

רמטלפיכך אין סותמין נקב

רנבשעוה וכיוצא בה, אפילו אינו מכניס

רנאהשעוה בתוך הנקב אלא מניחה על פי הנקב, שאינו נראה כמתקן כלי בסתימה זו, כיון שאין

רנבהסתימה נכנסת בתוך עובי דופני הכלי שבמקום הנקב, אלא היא על פי הכלי מגבו, וגם אפילו אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה

רנגלתשמיש מבעוד יום, אעפ"כ אסור

רנדלסתום בה, משום גזירה שמא ימרח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב עד שיחליק פניה

רנהשם, ויתחייב משום ממחק.

רנוואפילו בשומן, או

רנזבשמן עב, אסור לסתום, גזרה משום שעוה.

רנחואסור להערים בכאן

רנטולומר שאינו מתכוין אלא להצניעו, אפילו הוא תלמיד חכם, שכיון שבשעוה קרוב הדבר מאד

רסלבא לידי חיוב חטאת, שישכח וימרח כדרכו בחול כדי שתהא הסתימה מהודקת יפה, לכן אסרו

רסאגם בשומן ושמן, גזרה משום שעוה וכיוצא בה:

רסב[1068] תוכנו העיקרי של הסימן

רסגשלפנינו הוא נקב בחבית יין, פתיחתו וסתימתו, מתי אסור משום בנין וסתירה ומשום מכה

רסדבפטיש. עיקרי ההלכות שנתבארו בו:

רסה(א)

רסועשיית נקב בכלי ובכותל (ס"א-ה).

רסז(ב)

רסחפתיחת נקב שנסתם (ס"ו-ח).

רסט(ג)

רענתינת קנה ועלה בחבית להוציא היין (ס"ט-יב).

רעא(ד)

רעבהתזת ראש החבית לפני האורחים (סי"ג-טו).

רעג(ה)

רעדמלאכת מחתך (סט"ז-ט).

רעה(ו)

רעוסתימת נקב בכלי (ס"כ-כא).

רעזלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.

רעחקובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' כז ואילך.

רעט[1069]

רפלעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים, אלא

רפאבבנין גרוע וסתירת בנין גרוע).

רפב*

רפגוכבר הובאו שתי הדעות בזה לעיל סי'

רפדשיג סי"ד (והערה 1008), והעיקר הוא כדעת התוס' וסיעתו

רפהשנתבארה כאן, שבבנין גמור יש בנין וסתירה בכלים.

רפו[1070] רמ"א ס"א (שאינה

רפזמחזקת ארבעים סאה). וכדלעיל שם סי"ח (ואפילו כלים שאינם

רפחמחוברין לקרקע, אם הם גדולים כל כך שמחזיקין מ' סאה ... הרי הם כאהל, ויש בהן בנין וסתירה), ושם נסמן (הערות 1025-1026).

רפט[1071] ראה לעיל סי' קנט ס"י

רצ(ובכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת).

רצא[1072]

רצבמשנה קמו, א (שובר אדם (בסכין או בסייף, רש"י) את החבית לאכול הימנה גרוגרות),

רצגובתוס' שם (והכא דשרי לשבר את החבית, משום דמיירי במוסתקי, כדמוקי לה בביצה פרק

רצדהמביא כדי יין). ובביצה לג, ב (במוסתקי), ופרש"י (חבית שבורה, שמדבקין שבריה

רצהבשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת ... ומדבקין בו קערות חרס הנשברים), ותוס'

רצו(דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות, לא הוי שום תקון כלי). טור

רצזושו"ע ס"א (אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית

רצחשנשברה ודיבק שבריה בזפת).

רצטוהטעם שאינן חבית זו נחשבת בנין גמור,

שהוא כעין האמור לקמן סי"ח (מפני שבנין כלים אלו ... הוא בנין גרוע,

שאשאינו עשוי להתקיים הרבה).

שבוכן הדין בכלים חד פעמיים שבזמנינו,

שגשאין נזהרים מלשברם בזריקתן לפח האשפה, ש"אין בה משום סתירה".

שדואף שאם הוא מתקן כלי זה חייב משום

שהתיקון כלי ומכה בפטיש, כדלקמן בסמוך (מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש).

שוואפילו אינו כלי כלל, רק שמתקנו להשתמש בו, כדלקמן סי' שמ סי"ז (אם על ידי זה

שזמתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס

שחואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן

שטכלי, עיין סי' תק"ח).

שימכל מקום, כיון שאין בו משום בונה,

שיאלכן כששוברו "אין בה משום סתירה". ונתבאר לעיל סי' שיג סי"ד (הערה 1008). וראה גם לעיל שם סכ"א (הערה 1055)

שיב[1073]

שיגמשנה שם (בלבד שלא יתכוין לעשות כלי), ופרש"י (לנוקבה יפה בפתח נאה). טור

שידושו"ע שם (ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן

שיהמנא).

שיו[1074] מלאכה

שיזזו נתבארה לעיל סי' שב ס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו,

שיחהרי גמר זה נחשב למלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן).

שיטואף דהכא מיירי "שנשברה

שכודיבק שבריה בזפת ...

שכאשאינה בנין גמור". מכל מקום נכלל גם זה במלאכת מכה בפטיש, וכדלעיל

שכבסי' שב ס"ו (ואין צריך לומר העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש, אף אם

שכגהוא בענין שאין בו משום בונה).

שכדואפילו אינה כלי כלל, כדלקמן סי' שמ

שכהסי"ז (חתיכת תלוש מותרת לכתחלה ... מכל מקום אם על ידי זה מתקנו

שכולהשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין שוברין את החרס, ואין

שכזקורעין את הנייר המותרים בטלטול, כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי).

שכחוכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח (שוברו

שכטבמתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

שלושם נסמן (הערה 224).

שלאוהטעם לזה הוא, כי מלאכה זו אינה עצם

שלבעשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות, בין אם הוא כלי גמור או

שלגלאו. ונתבאר לעיל סי' שיג סי"ד (הערה 1008).

שלד[1075] לקמן ס"ב (שנקב

שלהזה הוא פתח גמור, וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש),

שלווסי"ז (מפני שהוא מתקן כלי וחייב משום מכה בפטיש).

שלזואף שנתבאר לקמן ס"ב (העושה

שלחנקב בדבר תלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו ... וחייבים על

שלטעשייתו משום תיקון כלי שהיא תולדת מכה בפטיש, אם הוא עשוי להכניס ולהוציא), ושם

שמנסמן (הערה 1086).

שמאשאני הכא שעושה "נקב יפה שיהא

שמבלה לפתח נאה", שבזה מתקן את הכלי בכל אופן. וכמבואר בפרי מגדים משב"ז

שמגס"ק א (דכי מכוין לעשות כלי יש חיוב דבר תורה ... ושאני נקב כל דהו דמכוין רק

שמדלפתח, כל שאין עשוי להכניס ולהוציא, רק להכניס לחוד או להוציא לחוד, לית ביה איסור

שמהתורה, מה שאין כן כששובר בסכין וסייף ומצמצם שיהיה כלי בכך, יש בו חיוב חטאת).

שמווראה זכרון יוסף סקי"ח. מראי

שמזמקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים ח"ג ע' כז. משולחן הארי. כנישתא דבי רב.

שמח[1076] וכן הוא לעיל סי' שח

שמטסכ"ח (שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא

שנראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי). לקמן סי' שכח סל"ב (כיון

שנאשחיובו הוא משום תיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו, אף

שנבשנעשה מאליו, אין זה חשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום).

שנגומה שאין אוסרים מטעם פסיק רישיה, נתבאר

שנדבמ"מ פי"ב ה"ב (מדברי רבינו שכתב שהכל תלוי

שנהבכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב,

שנומפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו

שנזרוצה לעשות ממנו כלי). הובא מ"א סי' שיח סקל"ו (וכתב המ"מ

שנחוז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה ... דומה לקטימת קיסם,

שנטשכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי, מי שאינו מתקנו

שספטור).

שסאולכן התירו בזה לפעמים גם הערמה,

שסבכדלקמן ס"כ (ומותר לתלמיד חכם להערים בדבר זה שיסתום הנקב באיזה אוכל או כל

שסגכיוצא בו, ויאמר לכל רואה שאינו מתכוין אלא להצניעו, הואיל ואף אם יעשה בלא הערמה

שסדשיאמר שמתכוין לסתום אין כאן איסור אלא מדברי סופרים), ואין אוסרים בזה מטעם פסיק

שסהרישיה.

שסוויתירה מזו נתבאר לקמן סי' תקט

שסזסי"א (מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו מאכל של גבינה, כדי לאפות בו ביום

שסחמאכל של בשר ... לפי שאינו ניכר שמתקן כלי, אלא הוא מחממו כדי לאפות בו). ואף

שסטשמתכוין לזה, מכל מקום כיון דמיירי בכלי מתוקן, שאינו אלא "נראה כמתקן

שעכלי" (שמכשירו מטעם החלב שבו, "כדי לאפות בו"), לכן התירו

שעאכ"שאינו ניכר שמתקן כלי".

שעבונתפרש יותר לקמן סי' שכג ס"ח

שעג(לדברי האומרים שטבילת כלים היא מן התורה כמ"ש בי"ד סי' ק"כ, שזהו

שעדתיקון חשוב לדברי הכל, ואסרוהו חכמים מפני שדומה למתקן כלי ממש, שהוא אב מלאכה ...

שעהאם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה, ועלתה לו טבילה, ואינו נראה

שעוכמתקן, מפני שאין הדבר ניכר שמתכוין להטבילו, שהרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך).

שעזוכן הוא לקמן סי' שכו ס"ז (אדם

שעחמותר לטבול מטומאתו בשבת, אפילו הצריך טבילה מן התורה, כגון נדה וכיוצא בהם, מפני

שעטשאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר).

שפ*

שפאוכל זה הוא בתיקון כלי באופן הרגיל,

שפבשאם אינו מתכוין לזה אינו נחשב תיקון כלי כלל, משא"כ לענין "צירוף"

שפגכלי, נתבאר לקמן שיח סכ"א (ואע"פ שעל ידי נתינת הצונן

שפדלתוכו הוא מצרפו ומחזיקו, ונמצא מתקן כלי ... מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתיקון

שפההכלי אלא להפשיר המים, מותר, שאין כאן פסיק רישיה ולא ימות, מפני שכשמצרפין הכלי

שפומחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף, מפני שהמים מונעים אותו

שפזמלהתחמם כל כך), ושם נסמן (הערה 1756).

שפחוטעם החילוק בינם נתבאר בלחם משנה

שפטשם ה"א (וכל זה יובן דוקא בגחלת של מתכת, שאין כאן תיקון כלל, שאינו כלי,

שצואין החיוב בא אלא מחמת הכוונה אשר לו, דאם אין לו כונה אין הצירוף מועיל בגחלת,

שצאדמה לי שיהיה מצרף או לא. אבל במיחם שנתנו לתוכו צונן, שיש שם תיקון כלי בההיא

שצבשעתא שמתחזק הכלי, אז ודאי ראוי לחייבו אע"פ שאין לו כונה לצירוף, כיון דנעשה

שצגצירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו), ובחמד משה סי' שיח ס"ק ח (דודאי כל שהוא

שצדכלי וצריך צירוף, אף בדלא איכוין, מכל מקום אם הוא פסיק רישא, והכלי מיתקן בכך,

שצהוהיא צריכה לאותה דבר, פשיטא דחייב).

שצו[1077]

שצזרש"י ביצה שם (וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי), הובא בתוס'

שצחשם ד"ה כי תניא, ובשבת שם ד"ה שובר. רא"ש פכ"ב ס"ו,

שצטובביצה פ"ג סי' ה. מ"א סק"ג (דמחמת גריעותא לא חייס עליה, וליכא

תלמיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש)).

תאואף שיתבאר לקמן ס"ג (וגזרו

תבחכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב

תגשחייבים עליו, לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין).

תדומיירי אף בחבית השבורה שנדבקה בזפת, כדלקמן סי"ג (והוא שהחבית שבורה

תהודבוקה בזפת ... אבל אסור לעשות נקב בגוף החבית), וסט"ו (שכיון שאם היה עשוי

תולהכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה ... לפיכך גם כשאינו עשוי אלא להוציא בלבד

תזאסור מדברי סופרים).

תחאפשר דהיינו דוקא לענין נקב בחבית

תטשל יין, שאפשר להכניס ולהוציא בה היין, ולכן גזרו "שמא יבא לעשות נקב

תישחייבים עליו". משא"כ כאן מיירי בחבית שבורה ודבוקה שיש בה

תיאפירות, ושובר אותה כדי להוציא ממנו הפירות, ולא להכניס. וראה כנישתא דבי רב

תיבס"ק לח.

תיגוכן בשאר המקומות שאין חוששים שיעשה

תידלה נקב לפתח להכניס ולהוציא, כדלקמן סי"ג (מביא אדם חבית של יין

תיהלפני האורחים ומתיז ראשה ... שאין דרך כלל לעשות כן להתיז ראש החבית

תיובשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות נדיבות לבו לפני האורחים שמרחיב

תיזלהם מקום מוצא היין).

תיח[1078]

תיטטור ושו"ע שם (אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי). ב"י

תכד"ה ומ"ש אבל (וטעמו משום דכל שהכלי שלם שאינו מדובק במוסתקי, שייך ביה

תכאבנין וסתירה).

תכב[1079] כמובא

תכגלעיל מרש"י ותוס' ורא"ש ומ"א, שרק ברעועה אין חוששים שיעשה לה פתח

תכדנאה.

תכה[1080] גמרא

תכוקב, ב – קג, א (העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום

תכזמכה בפטיש (שהיא גמר מלאכת הלול, רש"י) ... תא שמע הקודח (כל הקודח על מנת

תכחלמלאות הוא לתקוע בו יתד, רש"י) כל שהוא חייב. בשלמא לרב (דאמר נקב הוי בנין,

תכטרש"י) מיחזי כמאן דחר חורתא (קודח חור, רש"י) לבניינא (ואע"פ

תלשימלאנו, הרי הועיל לבנין שקודח החור, רש"י). אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא.

תלאהכא במאי עסקינן דבזעיה ברמצא דפרזלא (במסמר ארוך של ברזל, רש"י) ושבקיה

תלבבגוויה (לתלות בה, רש"י)).

תלגוהיינו שלשמואל שאינו אלא משום מכה

תלדבפטיש, אינו חייב עד שיהא גמר המלאכה, דהיינו כשיתקע בו היתד, כדלעיל

תלהסי' שב ס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו, הרי גמר זה נחשב

תלולמלאכה, והוא תולדות מכה בפטיש שהיה במשכן). משא"כ לרב שחייב משום

תלזבונה, לכן אף אם "קדח חור בכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה, הואיל

תלחונקב זה הוא מועיל לבנין".

תלטוקיי"ל כרב כמבואר ברמב"ם

תמפ"י הי"ד (העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב

תמאמשום בונה), ובמ"מ שם (רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש,

תמבוהלכה כרב). ובמרכבת המשנה פ"י הי"ד (ודע דאליבא דרב היכא דבזעה ברמצא

תמגדפרזלא ושבקה בגוויה, נמי חייב משום בונה). ולכן חייב משום בונה אף "שקדח

תמדחור בכותל לתקוע בו יתד".

תמהוכל זה בקודח חור בכותל, משא"כ

תמובקודח נקב בתלוש, שאינו אלא משום מכה בפטיש, אין חייבים עליה אלא בגמר מלאכה, ולכן

תמזאין חייבים עליו אלא כשעושה הנקב להכניס ולהוציא כדלקמן בסמוך.

תמחוראה מראי מקומות וציונים. קובץ

תמטהערות וביאורים (ירושלים) ח"ג ע' כט ואילך. כנישתא דבי רב.

תנוכן בכל תיקון שעושה במחובר לקרקע

תנאחייב משום בונה, כדלעיל סי' שיג סכ"ד (המשוה פני הקרקע בבית

תנבאו בחצר, כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא, הרי זה בונה וחייב), ושם נסמן (הערה

תנג1063). לקמן סי' תקו ס"ב (איסור

תנדעשיית גומא אינו אלא משום בונה ... בקרקע או במחובר לקרקע).

תנה[1081]

תנושו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ה (שכמו שהעושה נקב בלול של תרנגולים כדי

תנזשלא נמשך נזק לתרנגולים, גם זה שעשה הנקב כדי לשפוך משם המים ... הוי בונה). הובא

תנחבמ"א סק"ג.

תנט[1082]

תסרבה קמו, א (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ... לול של

תסאתרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא (סרחון שלא ימותו התרנגולין,

תסברש"י)). רמב"ם פכ"ג ה"א (העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא

תסגכגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, הרי זה חייב משום

תסדמכה בפטיש). מ"א ס"ק ג (דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע, ולית בה

תסהבנין).

תסווהיינו שהרמב"ם מפרש מחלוקת רב

תסזושמואל דוקא בלול המחובר לקרקע, ובזה קיי"ל כרב, כמבואר לעיל (הערה 1080). משא"כ בלול תלוש שאינו מחובר לקרקע, מודה רב

תסחלשמואל שאינו חייב אלא משום מכה בפטיש.

תסטואף שרב ושמואל חלקו שם אף לענין

תעתלוש (עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש), וגם

תעאבזה קיי"ל כרב.

תעבהיינו דוקא בבנין גמור, כדלעיל סי'

תעגשיג סי"ט (אבל העושה כלי מתחלתו, הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה

תעד... וכן התוקע העץ בתוך הקרדום להיות לו לבית יד, חייב משום בונה), ושם נסמן (הערה

תעה1035).

תעומשא"כ כשעושה נקב בלול התלוש,

תעזשהלול הוא כבר כלי גמור בלי הנקב, אין הנקב נחשב אלא בנין גרוע. ובזה

תעחנתבאר לעיל שם (שאין בנין וסתירה בכלים ... בבנין גרוע וסתירת בנין גרוע). והיינו שאין בו

תעטמשום בונה אלא במחובר, ולא בתלוש, כדלעיל לעיל שם (הערה 1030).

תפוראה כנישתא דבי רב, תוספת ביאור ע'

תפאתשיב.

תפב[1083]

תפגס"ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה,

תפדוהוא תולדות מכה בפטיש ... וכן כל העושה איזה תיקון לכלי, הרי תיקון זה נחשב

תפהלמלאכה, וחייב).

תפו[1084] אבל לא באוכלי אדם ואוכלי

תפזבהמה, כדלקמן סי"א (אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי),

תפחוסי' תעז סי"א (איסור עשיית נקב אפילו בשבת, אינו שייך באוכלין).

תפט[1085]

תצרמב"ם פ"י הט"ז (והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבנין

תצאבין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב). הובא במ"א שם.

תצבוהשמיט כאן "בין בבנין"

תצגשברמב"ם, שכיון שנקב בבנין חייבים עליו משום בונה, כאמור לעיל, שוב אין

תצדחייבים עליו משום מכה בפטיש, כמבואר במרכבת המשנה שם (העושה פעולה אחת הדומה

תצהלמלאכה מל"ח מלאכות, אע"פ שהיא גמר מלאכה, אין לחייבו אף משום מכה בפטיש,

תצווכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ... הא דלא אשכחן מיסמך, עבדוניה משום מכה בפטיש

תצזע"כ. ולפי זה פשוט דלרב דחייב משום בונה אין לחייבו משום מכה בפטיש,

תצחאע"ג דהוה גמר מלאכה ... אם כן הוא הדין לכל מלאכת גמר מלאכה דיש לה אב, אין

תצטלחייבה משום מכה בפטיש כלל, וכמשמעות הירושלמי הנ"ל, דכל שיש לה סמוכין, אין

500לחייבה משום מכה בפטיש).

501ולכן גם בכלים, במקום שחייב עליהם

502משום בונה או מבשל, אינו חייב עליהם משום מכה בפטיש, כדלעיל סי' שיג סי"ד

503(ויתחייב משום בונה ... או משום מכה בפטיש), ושם נסמן (הערה 1008). לקמן סי' שיח ס"ז (המניח כלי אדמה באוּר

504עד שנעשו כלי חרס, חייב משום מבשל), ושם נסמן (הערה 1622).

505וראה מי טל (בונה) סי' מח-ט. כנישתא

506דבי רב.

507*

508סיכום

509הלכות עשיית נקב שנתבארו כאן:

510(א)

511הנוקב במחובר לקרקע חייב, משום בונה – אפילו כדי לתקוע בו יתד, או כדי שיצאו המים

512דרכו (ס"ב).

513(ב)

514הנוקב בתלוש חייב, משום מכה בפטיש – דווקא כשעשוי להכניס ולהוציא בו (ס"ב).

515(ג)

516וכן חייב הנוקב בתלוש, משום מכה בפטיש – כשעושה לו נקב יפה שיהא לו לפתח נאה

517(ס"א).

518(ד)

519הנוקב בתלוש להכניס או להוציא לבד, אסור מדברי סופרים (ס"ג וסט"ו).

520(ה)

521הנוקב בתלוש שלא להכניס ולא להוציא, מותר (ס"ה).

522[1086] רבה קמו, א (דבר תורה כל פתח

523שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח). רמב"ם שם (וכל

524פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו).

525וכן הוא לקמן סט"ו

526(שאם היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו מן התורה).

527והיינו שעשיית נקב להוציא בלבד, אינו

528נחשב תיקון בכלי, שהרי אינו לצורך הכלי, אלא כדי להוציא מה שבתוך הכלי. משא"כ

529אם הוא להכניס ולהוציא, הרי זה תיקון הכלי, וחייב עליו משום מכה בפטיש.

530ואף אם הוא להוציא בלבד, אלא שמתקן לו

531פתח נאה, הרי זה תיקון הכלי, כדלעיל ס"א (ובלבד שלא יתכוין

532לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש),

533ושם נסמן (הערה 1075).

534[1087]

535רבה קמו, א (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור

536משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא). רמב"ם פכ"ג

537ה"א (לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד, שמא

538יבוא לעשות נקב שחייבין עליו).

539וכן הוא לקמן סט"ו (בגופה

540של חבית אסור לעשות נקב ... לפי שכיון שאם היה עשוי להכניס ולהוציא היה חייב עליו

541מן התורה ... לפיכך גם כשאינו עשוי אלא להוציא בלבד אסור מדברי סופרים).

542וכל זה הוא במקום שיש מקום לחשוש

543שיעשה נקב להכניס ולהוציא, משא"כ במקום שאין לחוש לזה, כגון:

544(א) לעיל ס"א (ולא

545גזרו שמא יתכוין לכך, מפני שחבית השבורה ודבוקה בזפת היא גרועה בעיניו, ואינו חושש

546עליה כשחוזר ושוברה לתקן לה פתח נאה), וכן אינו חושש עליה לעשות לה נקב להכניס

547ולהוציא.

548(ב) לקמן סי"ג (מביא

549אדם חבית של יין לפני האורחים ומתיז ראשה ... שאין דרך כלל לעשות

550כן להתיז ראש החבית בשביל עשיית פתח, אלא לעין יפה הוא מתכוין, להראות נדיבות לבו

551לפני האורחים שמרחיב להם מקום מוצא היין).

552[1088]

553ברייתא שם (אין נוקבין (בכלי, רש"י) נקב חדש בשבת). רמב"ם שם (ומפני זה

554אין נוקבין בחבית נקב חדש). טור ושו"ע ס"א (ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב

555בה מחדש).

556[1089] ברייתא

557וגמרא שם (ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין ... זימנין דלא תקניה

558מעיקרא ואתי לארווחי ביה (שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר, רש"י). דרש

559רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים). טור ושו"ע שם (ואפילו יש בה נקב

560חדש, אם להרחיבו, אסור).

561[1090]

562ראבי"ה סי' שלח (ונראה לי [דהני מילי] כשמתכוין להוסיף. אבל אם היה תקוע סכין

563בחבית מערב שבת, מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף). מרדכי רמז תמ (ולי

564נראה דהא מיירי כשמתכוין להוסיף. אבל אם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית, מותר

565להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף). שו"ע שם (ואם היה סכין תקוע מערב

566שבת בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכוין להוסיף).

567[1091] שחייב, כדלעיל סי' רעח ס"ה (והכל

568מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).

569[1092] תרומת

570הדשן סי' סד, בביאור הסברה להתיר (הא מסקינן התם פרק חבית, דבר תורה דכל פתח שאינ[ו]

571עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא, אלא דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה

572משום לולין דתרנגולים, דאינהו עשוים להכניס ולהוציא כדאיתא התם. ולהכי קא מכוין

573להוסיף, איסור, אבל בשאין מתכוין, נוכל לומר אפילו אי פסיק רישיה הוא שרי, דבאיסור

574דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור, לפסיק רישיה). ט"ז סק"ב (משמע מלשון זה

575אפילו בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך ... והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפילו

576במכוין).

577[1093]

578תרומת הדשן סי' סד (אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו

579כבר בחול, ולא פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב). הובא במ"א שם. רמ"א סוף

580ס"א (ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום,

581אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית).

582ודעה זו סוברת שאף באיסור דרבנן אסרינן

583פסיק רישיה. ומכל מקום מסיק כאן "והעיקר כסברא הראשונה", להתיר פסיק

584רישיה באיסור דרבנן.

585ומחלוקת זו, ומסקנא זו, היא אף בפסיק

586רישיה במלאכה שיש בה ג' דרבנן (מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומקלקל, וכלאחר יד,

587כדלקמן סעיף הבא (שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם הוא מקלקל הכותל, וגם מה

588שמוסיף בנקב בהוצאת הסכין זהו נעשה כלאחר יד, וכל כלאחר יד אין בו איסור כלל מן

589התורה אף במלאכה גמורה, אם כן אין לאסור להוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן

590בחבית, לפי מה שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם).

591אמנם בדרך כלל קיי"ל שאף

592באיסור דרבנן אסרינן פסיק רישיה, כמבואר במ"א ס"ק ה (לכו"ע פסיק

593רישיה אפילו במילי דרבנן אסור).

594וכן הוא לקמן סי' שטז ס"ד (אין

595איסור צידה מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ... אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

596לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ולכן צריך ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי

597שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף שאינו מתכוין כלל לצידה,

598מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא). סי' שיט סכ"ט (ולהאומרים

599שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו

600אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות).

601והיינו אף במלאכה שיש בה ג' דרבנן,

602כדלקמן סי' שלז ס"א (אבל הגדולים מאד אסור לגרור, שבודאי עושין חריץ ופסיק

603רישיה ולא ימות הוא. ואף על פי שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא

604וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה

605צריכה לגופה היא, אף על פי כן אסור מדברי סופרים).

606ואף שבנידון שבסעיף הבא הוי גם פסיק דלא

607ניחא ליה. גם בזה קיי"ל לאיסור, כדלקמן סי' שכ סכ"ד (ויש

608אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים, אלא כשמתכוין

609לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר, כיון שאין

610הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה ... והעיקר כסברא הראשונה),

611ושם נסמן (הערה 2163).

612[1094]

613ט"ז שם (אבל בהוציא סכין מחבית, דחולק ב"י ושו"ע, ומתירין אפילו

614בלא הוציאו מערב שבת, אלא דרמ"א פוסק כתרומת הדשן דבעינן דוקא שהוציא מבעוד

615יום, נראה דלצורך גדול ואין שם ברזא, יש לסמוך להתיר אפילו בלא הוציאן בערב שבת, כן

616נראה לענ"ד).

617[1095]

618תרומת הדשן שם (יראה דהיכא דתקעו הוא בכותל שהוא מחובר, יש לחוש לאסור אם מוציאו

619... בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק, כמעט פסיק רישיה הוא, שלא יוסיף בנקב והוי

620ליה קודח כל שהוא ... וכיון דכבר נהגו העולם לאסור ולהוציא סכין התקוע בכותל,

621ואשכחינן ביה טעמא ... יש לנו לקיים המנהג).

622[1096]

623ב"י סוף הסי' (דאי בדצה ושלפה, אפילו במידי דמחובר נמי שרי).

624[1097]

625כדלעיל ס"ג לדעה האוסרת גם בחבית.

626[1098]

627כשעושהו להוציא בלבד, כדלעיל ס"ג וכדלקמן ס"ה.

628[1099] כדלעיל ס"ב (ואפילו

629לא תקע היתד, אלא שקדח חור בכותל לתקוע בו יתד, חייב משום בונה על נקב זה).

630[1100] כדלעיל ס"ג (ואפילו

631היה בו נקב ובא להוסיף בו מעט להרחיבו).

632[1101]

633מ"א ס"ק ה (פשיטא דפטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאין

634מתכוין, ומקלקל, וגם חופר כלאחר יד הוא). ט"ז שם (בשלא לצורך אין בו איסור

635דאורייתא כלל, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואם כן כל שתוחב סכין בכותל להצניעו

636שם אין בו חיוב מן התורה, ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה).

637[1102] כדלעיל

638סי' שא ס"ב (כל המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת

639כדרכן שעושה אותן בחול, אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם

640לעשותן כן מלאכה זו, פטור מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים).

641[1103]

642סעיף ג.

643[1104]

644מ"א שם (שהתרומת הדשן נדחק לקיים המנהג שנהגו, כמ"ש הוא בעצמו עיי"ש).

645[1105]

646תרומת הדשן שם בסופה (אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג, לא ידעינן

647כלל טעם וסברא לאסור).

648[1106] ט"ז

649שם (דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה, והוא דקר סכין לשם בערב שבת להוציא יין, נמצא

650ניחא ליה האי פיתחא, ויש שפיר עליה שם פיתחא, אף על גב דמדאורייתא לא מקרי פתח,

651כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולים, מכל מקום הוה פתח, ורבנן גזרו ביה

652משום לול כדלעיל, על כן צריך שלפה ודצה. משא"כ בספסל תלוש, דלית ביה צורך

653לגמרי לעשות שם פתח, גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר, על כן מותר בלא שלפה

654ודצה. זה נראה לי פשוט וברור בדעת תרומת הדשן).

655וראה גם לקמן סי' שכח סל"ב

656(לענין המפיס מורסא).

657[1107]

658תרומת הדשן שם (ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלאו פסיק רישיה הוא,

659מתיישב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה ... דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין

660כמו בקרקע).

661[1108]

662ברייתא קמו, א (ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה). טור ושו"ע ס"ב (היה בה

663נקב ונסתם ... מותר לפתחו).

664[1109]

665שבלי הלקט סי' קטז (מצאתי בשם הר"ר יוסף זצ"ל, נקב שנסתם בחביות שלנו

666שסותמין אותו בעץ, מותר לנוקבו בשבת להוציא העץ). הובא בב"י סוד"ה היה.

667[1110]

668רבה קמו, ב (לא שנו אלא במקום העשוי לשמר, אבל לחזק אסור ... והיכי דמי לחזק, כגון

669שניקבה למטה מן השמרים). ופרש"י (למטה מן השמרים, אצל שוליו). טור ושו"ע

670שם (אם הוא למטה מן השמרים אסור). שבלי הלקט שם (ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד

671השמרים). רמ"א ס"ד (ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים).

672וכן מפרש רבינו, שלמטה מן השמרים

673פירושו כנגד השמרים, דהיינו למטה מגובה השמרים, ולמטה מהיין, ולכן כל כובד "היין"

674נשען עליו.

675כי אם נפרש שלמטה מן השמרים פירושו

676למטה ממש, ולמעלה מן השמרים פירושו למעלה ממש, אם כן איך זה שלא נתפרש כאן דין

677כנגד השמרים. אלא ודאי "למטה מן השמרים" פירושו כנגד השמרים, למטה מגובה

678השמרים.

679וראה בני ציון (ליכטמן) ס"ב.

680[1111] שבזה מותר בכל אופן,

681כדלעיל סי' שיג סכ"א (אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום

682סתירה ולא בהחזרתן משום בנין, לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר

683גם בשבת עצמה, ולא אסרו בנין עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת

684עצמה), ושם (הערה 1055)

685[1112]

686רש"י שם ד"ה למטה (שכל כובד היין נשען שם). טור ושו"ע שם (דכיון

687שהוא למטה וכל כובד היין עליו, צריך סתימה מעליא, וחשיב כפותח מחדש).

688[1113] רבה שם (למטה מן היין נמי

689לשמר הוא), ופרש"י (כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו).

690והיינו למטה מגובה היין, ולמעלה מגובה השמרים.

691[1114]

692מרדכי רמז תמ (דבמקום הישן נוקבין לכתחלה אפילו במקדח, כגון שנשברה הברזא). שבלי

693הלקט סי' קטז (מצאתי בשם הר"ר יוסף זצ"ל נקב שנסתם בחביות שלנו שסותמין

694אותו בעץ, מותר לנוקבו בשבת להוציא העץ). שו"ע ס"ג (במקום נקב ישן

695נוקבין אפילו במקדח, כגון שנשברה הברזא).

696ובזה מותר אף כנגד השמרים, כדלעיל

697סעיף הקודם, שאם הוא "עשוי לפותחו ולסותמו תדיר, כגון ברזא

698שבחבית", מותר אף "כנגד השמרים".

699או דמיירי הכא בברזא שאינו "עשוי

700לפותחו ולסותמו תדיר כגון ברזא שבחבית", ולכן

701מותר רק למעלה מן השמרים, וכדלקמן בסמוך "ובלבד שלא תהא הברזא

702התחובה בה נגד השמרים".

703[1115] שו"ת

704מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' נו (הורה ה"ר אביגדור כ"ץ, ברזא הסתומה

705בחבית ואין אדם יכול להוציאה, שרי ליקח ברזא אחרת ולהכות בברזא לתוך החבית לכתחלה,

706לצורך לשתות יין בשבת). שו"ע ס"ד (ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה,

707מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא, לצורך לשתות יין בשבת).

708והיינו שאם לא מצליחים להוציא את

709הפקק, מותר לדחוק אותו לפנים על ידי פקק אחר.

710[1116] שבלי

711הלקט שם (ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד השמרים). רמ"א ס"ד (ובלבד שלא יהיה

712הברזא הראשון נגד השמרים).

713[1117]

714סעיף ו.

715[1118]

716כל בו סי' לא כט, ג (יש אומרים דוקא בחביות של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה,

717אבל בחביות של עץ שמהדקים מאד הדוריל"ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה

718שזה נקב חדש ואסור). שו"ע ס"ג (ויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא

719בחבית של חרס, שאין הסתימה מהודקת יפה, אבל בחבית של עץ, שמהדקים מאד העץ שסותמים בה

720הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו, ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור).

721[1119] כדלעיל

722סי' קנט סוף ס"י (עץ בעץ מתהדק היטב).

723[1120]

724אליה רבה סק"ד (ומכל הפוסקים משמע אפילו בשל עץ שרי).

725[1121]

726מרדכי שם (ואין להחמיר כולי האי, דאמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו

727פתח, ורבנן הוא דגזור).

728[1122] ברייתא

729וגמרא קמו, ב (גובתא (לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה, רש"י), רב

730אסר ושמואל שרי, מחתך לכתחלה דכו"ע לא פליגי דאסור, אהדורי (אם נפלה,

731רש"י) דכו"ע לא פליגי דשרי, כי פליגי דחתיכה ולא מתקנא (לא ניתנה בנקב

732לידע אם למדתו היא, רש"י), מאן דאסר גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחלה, ומאן

733דשרי לא גזרינן. כתנאי אין חותכין שפופרת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נפלה

734מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. ורבי יאשיה מיקל. ר' יאשיה אהייא

735אילימא ארישא, הא קמתקן מנא, אלא אסיפא, תנא קמא נמי מישרא קשרי, אלא דחתיכה ולא

736מתקנא איכא בינייהו, מר סבר גזרינן, ומר סבר לא גזרינן. דרש רב שישא בריה דרב אידי

737משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה). טור ושו"ע ס"ה (מותר ליתן קנה חלול

738להוציא יין, אף על פי שלא היה בו מעולם).

739[1123]

740שבלי הלקט סי' קטז (וגם ליתן הקנה חלול בנקב להוציא היין מותר, ואף על פי שלא היה

741בו מעולם. וברזא נמי שקורין שפינא בלע"ז, אפילו לא היה בחביות מעולם).

742שו"ע שם (ברזא או קנה). רמ"א שם (או שאר ברזא).

743[1124] שדוקא

744כשחותך בסכין חייב, כמבואר ברש"י ביצה לג, ב ד"ה אינו (דקטימה תקון

745כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא, אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין). וכן הוא לקמן

746סי' שמ סי"ז (חייב משום תיקון כלי אם מחתכו בסכין).

747[1125] והיינו שמה שאמרו ברישא

748"אין חותכין שפופרת ... קמתקן מנא", היינו שחותך הקנה לעשות ממנו

749שפופרת, שהוא תיקון כלי.

750אבל מה שאמרו שם "דחתיכה

751ולא מתקנא, [לא] גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחלה", היינו שהשפופרת כבר

752חתוכה והיא כבר כלי מוכן; אלא שצריך לגרדה מסביב להתאימה למדת הנקב שבחבית זו,

753שגירוד זה אינו גמר מלאכת הכלי, אלא חתיכה במדה להתאימה למדת הנקב, שהיא מלאכת

754מחתך.

755יוצא אם כן לפי זה, שכל מי שיש לו כלי

756גמור, ורוצה להתאימו למקום מסויים, ומגרדו, אינו חייב משום תיקון כלי, אלא משום

757מחתך.

758וראה קובץ הערות וביאורים (ירושלים)

759ח"ג ע' נ. כנישתא דבי רב.

760[1126]

761סעיף טז (וכל המחתך איזה דבר תלוש ומקפיד לחתכו במדה, הרי זה תולדת

762המחתך).

763[1127]

764שמואל קמו, ב (האי טרפא דאסא (לתת עלה של הדס בנקב החבית, שהעלה עשוי כמרזב והיין

765זב דרך שם, רש"י) אסור). רי"ף סא, סע"ב (פירוש אסור ליתן עלין של

766הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו היין, כדי שלא יהא שותת בדופני החבית). שו"ע

767ס"ה (אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית, שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם, לא).

768[1128]

769רב יימר מדפתי שם (גזירה משום מרזב), ופרש"י (שמא יכין מרזב). תוס' שם

770ד"ה משום מרזב (שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק). שו"ע

771שם (דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו, שיפול היין לתוכו וילך למרחוק).

772[1129]

773תוס' שם (דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב, נראה כעושה מרזב, אבל בגובתא שאינו

774עושה בו שום מעשה לא גזרינן). שו"ע שם (דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב, נראה

775כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה).

776[1130] רב

777אשי שם (גזירה שמא יקטום), ופרש"י (העלה מן הענף, וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן

778כלי). לבוש ס"ה (שאם יתקלקל זה יקטום אחר). רא"ש פכ"ב סי' ח (והלכתא

779כרב אשי). ב"י (והרא"ש פסק כרב אשי, וכדבריו פסק רבינו).

780[1131] סי"ז

781(אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי ... לפיכך אין

782שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש,

783מפני שהוא כמתקן כלי. עיין סי' תק"ח), ובסי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה

784ומתקן דבר הראוי להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי).

785וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח (שוברו

786במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

787ושם נסמן (הערה 224).

788והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה

789עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות, בין אם הוא כלי או לאו.

790[1132]

791רב יהודה ביצה לג, רע"ב (וכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי). ר"ן שם יט,

792א (דכיון דרכין עד שהן ראויים לבהמה, לא חשיב כלי, שאינו מתקיים).

793וכעין זה נתבאר לקמן סי"ח (שבנין

794כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה), ושם נסמן

795(הערה 1185).

796ומכל שכן באוכלי אדם, כדלקמן סי'

797תעז סי"א (איסור עשיית נקב אפילו בשבת אינו שייך באוכלין, אלא בעצים ואבנים

798ומתכות וכיוצא בהם (משאר דברים הראוים לעשות מהן כלים, עיין סי' שי"ד)).

799[1133] בשו"ע

800שם ס"ד (אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי. לפיכך מותר לקטום

801... קש או תבן ולחצוץ בו שיניו).

802[1134]

803ר"ן ביצה (יט, א) ד"ה אוכלי (וכי תימא והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה

804כיון שהם רכים אין בהם משום תיקון כלי, אף על פי שהוא מכוין לכך, והא בפירוש אסרינן

805למיתן טרפא דאסא בחביתא. איכא למימר דהתם היינו טעמא, לפי שדרך הוא שאפילו באוכלי

806בהמה מתקנין כלי העשוי כבר, אבל לא שיעשו כלי ממנו לכתחלה). הובא במ"א

807סק"ו.

808וראה כנישתא דבי רב.

809[1135] גמרא

810שם (מאי בינייהו. איכא בינייהו דקטים ומנחי). רא"ש שם (איכא בינייהו דקטים

811ומנח, שמא יקטום ליכא).

812טור (עלה של הדס, אם הוא קטום, ויש

813לו הרבה מהם קטומים, מותר ליתנו בנקב במקום מרזב כדי שיקלח היין). רמ"א סוף

814ס"ה (ויש מתירים אפילו בעלה של הדס, במקום שיש לו הרבה קטומים, ואין לחוש שמא

815יקטום).

816ופירש ב"י שם (וכיון דקאמר

817מנחי בלשון רבים, משמע ליה דעלים רבים קאמר, ומכל מקום ... בשנים נמי סגי, מדכתב

818אחר כך ואם אין לו אלא אחד וכו', משמע הא שנים שרו).

819אבל בב"ח שם סוד"ה עלה (ולפי

820זה לאו דוקא אחד, אלא אפילו שנים ושלשה נמי אסור, אלא אם כן בדאיכא הרבה קטומים),

821ודרישה סק"ה (נראה דלאו דוקא אחד, אלא הוא הדין שנים ושלשה נמי אסור, עד שיהא

822לו הרבה מהן).

823ומדברי רבינו נראה ששנים אסור

824ושלושה מותר. וראה כנישתא דבי רב.

825[1136]

826תוספתא פי"ז ה"ט (קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס), ובביצה

827פ"ג ה"ט. הובאה בב"י ובמ"א סוף סקי"ד.

828[1137]

829סט"ז (אבל שאר דבר תלוש שאין בחתיכתו משום מעשה חול, מותר לחתכו

830לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה), וסי' שמ סי"ז (משום קורע אין

831איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה,

832אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור

833שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו

834איסור קריעה, אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה).

835[1138]

836תוספתא שם (ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק), כפירוש הב"י שם (ונראה לי דזינוק

837היינו מרזב ... וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי). אליה זוטא סק"ג.

838והיינו כדלקמן סי' שמ סי"ז (אף

839על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה ... כמ"ש בסי' שי"ד, מכל מקום אם על ידי

840זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי).

841[1139] שלא מדובר כאן בקנקן

842שראשו צר וסגור בפקק, כי אם בחבית עגולה, שבאמצעה בולטת פיה צרה, הנסגרת במגופה

843כעין קערה (כדלקמן הערה 1150), והוא מתיז בסייף את כל הפיה הבולטת, שלמטה ממגופתה.

844[1140]

845ברייתא קמו, א (רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף (שמרחיב

846פיה למטה ממגופתה, רש"י) ומניחה לפני האורחים, בשבת, ואינו חושש). תוס' מח, ב

847ד"ה וכי (דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם).

848רמב"ם פכ"ג ה"ב (מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני

849האורחין ואינו חושש). שו"ע ס"ו (מותר להתיז ראש החבית בסייף). מ"א

850ס"ק ז (משמע אפילו להתיז גוף החבית עם המגופה שרי. כן כתבו התוס' דף מ"ח).

851ט"ז ס"ק ה (דכתבו התוס' בפרק במה טומנין דף מ"ח, דמוכח דרשב"ג

852שאמר מתיז ראשו, היינו אפילו בגוף החבית).

853[1141] גמרא

854שם (ודאי לעין יפה קמיכוין), ופרש"י (להרחיב מוצא היין בנקב גדול). רמב"ם

855שם (שאין כוונתו אלא להראות נדיבת לבו). טור ושו"ע שם (דלאו לפתח מכוין, כיון

856שמסיר ראשה). ב"ח ד"ה ומ"ש דלאו (ולישנא לעין יפה דקאמר הוא לומר,

857דקא מיכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים). אליה רבה ס"ק ז (כתב רש"ל

858דווקא משום אורחים מותר, וכן משמע בש"ס).

859ואף שנתבאר לעיל ס"ג (וגזרו

860חכמים על כל נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד, שמא יבא לעשות נקב

861שחייבים עליו).

862הכא אין חוששים לזה, כיון שכל כוונתו

863היא להרחיב מוצא היין בעין יפה, ולא כדי להכניס.

864[1142] עד כאן נתבאר הטעם שאין

865חוששים לומר שהוא פותח פה ועובר על תיקון כלי.

866עתה

867מבאר הטעם שאין חוששים למלאכת סותר, שבהתזת פי החבית הוא שובר את הכלי.

868[1143]

869שלטי הגבורים סא, ב אות א (ומיהו צריך שהיא הכלי קטן שלא יחזיק מ' סאה ... דוקא

870במוסתקי, דהיינו עשוי משברי כלים, הוא דשרי לחתוך אותה, אבל כשהיא שלימה אסור).

871מ"א סק"ז (ומיירי שדיבק שברים בזפת, כמ"ש ס"א (שלטי גבורים).

872[1144]

873סעיף א (שאין בנין וסתירה בכלים שאין מחזיקים ארבעים סאה, כשאינו בנין

874גמור. לפיכך חבית של חרס שאינה מחזקת ארבעים סאה, שנשברה ודיבק שבריה

875בזפת, מותר לשברה בשבת).

876[1145]

877רב ששת שם (בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז (לתחוב, רש"י) חביתא בבורטיא (ברומח

878לתוחבו בדופניה לנקוב, רש"י) בשבתא, לפיתחא קמיכוין ואסיר, או דילמא לעין יפה

879קמיכוין (להרחיב מוצא היין בנקב גדול, מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה,

880רש"י) ושרי. אמר להו לפיתחא קא מכוין ואסיר ... אם איתא דלעין יפה קמיכוין,

881לפתוחי מיפתח (יטול מגופתה, רש"י)). והיינו שכיון שאין לומר בזה "דלעין

882יפה קמיכוין", על כרחינו צריך לומר "לפיתחא קא מכוין".

883ובאמת אין לומר מטעם זה דלפיתחא קא

884מכוין, שאם כן יטול מגופתה, ומדוע אם כן עושה נקב בגוף החבית.

885ואף שיתבאר לקמן סי"ד (שדרך

886הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד, כשרוצה שתהא החבית פתוחה להוציא ממנה יין תדיר,

887ואינו רוצה לפתוח המגופה שלא יפול עפר או פסולת ביין, לכן עושה בה פתח פתוח מן הצד).

888היינו דוקא כשעושה נקב במגופה מן

889הצד. משא"כ כאן דמיירי שעושה נקב בגוף החבית, כדלקמן סט"ו (בגופה

890של חבית אסור לעשות נקב אפילו מלמעלה).

891וכן הקשה הט"ז ס"ק ו (משמע

892דבגוף החבית אין היתר למעלה. ואיני יודע למה, כיון דאין דרך לעשות פתח למעלה בשביל

893נפילת עפר, מה בין חבית למגופה).

894מבאר רבינו הטעם בזה (שמכל

895מקום על כרחך הוא מתכוין לפתח). ונתפרש יותר לקמן סט"ו.

896[1146]

897חכמים במשנה קמו, א (ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין (דאין

898דרך פתח לחבית בכך, רש"י). ולא יקבנה מצדה), וכרב הונא בגמרא שם (מחלוקת

899למעלה (בראש המגופה, התם הוא דשרו רבנן, דלאו אורחא למיעבד פתחא התם, אלא נוטל כל

900המגופה, רש"י), אבל מן הצד דברי הכל אסור). טור ושו"ע ס"ו (וליקוב

901המגופה למעלה, מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל

902המגופה).

903[1147] מ"א סק"ח (אפילו

904בחבית שלימה שרי). והיינו שדוקא לענין "מתיז ראשה בסייף" נתבאר לעיל

905סי"ג "והוא שהחבית שבורה ודבוקה בזפת", משא"כ בכלי גמור אסור

906משום סותר.

907אמנם כאן לענין נקב במגופה, שרי אף

908בחבית שלמה, כי המגופה אינה נחשבת כלי גמור, לאסור סתירתה.

909[1148] שהעושה

910נקב בחבית עצמה חייב, כדלעיל ס"ב (חייב עליו משום מכה בפטיש, אם הוא עשוי

911להכניס ולהוציא).

912[1149] רבא

913מח, רע"ב (מה בין זו למגופת חבית. אמר ליה רבא זה חיבור, וזה אינו חיבור),

914ופרש"י (אינה מן החבית עצמו, ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור, שהרי

915לינטל עומדת), ור"ת בתוס' שם ד"ה וכי (שהמגופה אינה מן החבית, ואפילו אם

916היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת, לכך שרו רבנן). מ"א

917שם (מגופה שאני מן החבית, דאפילו אם היה עשוי הנקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא

918מחייב, והכא כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי (תוס' שם)).

919יוצא אם כן שיש שני פרטים בהיתר זה

920לעשות נקב במגופה למעלה:

921(א) "אין דרך כלל לעשות פתח

922במגופה למעלה".

923(ב) "מפני שהמגופה אינה חשובה

924חיבור להחבית".

925משא"כ כשעושה נקב בצדה, שיתבאר

926לקמן; אף שגם בזה "המגופה אינה חשובה חיבור להחבית", מכל מקום "דרך

927הוא לפעמים לעשות בה פתח מן הצד". וכיון שעושים נקב זה במטרה מיוחדת,

928"שלא יפול עפר או פסולת ביין", לכן חשוב עשיית כלי, אף שאינה חיבור להחבית.

929[1150]

930פרישה סק"ה (נראה לעניות דעתי שהמגופה הנזכרת בגמרא אינה כמגופה שלנו,

931שנוטלין עץ עבה וקובעין אותו בפי החבית למעלה, במקום ששופכין בו המשקה. אלא עשוי

932כמין קדירה שיש לו בית קיבול, ומחברים פיה במקום שהיא פתוחה בפי החבית. ובזה שפיר

933שייך למימר שנוקבין אותה למעלה או מן הצד, רוצה לומר בצדה של אותה קדירה,

934שכשינקבנה שם בודאי לא יוכל ליפול שום דבר לתוכה, משא"כ כשינקוב הקדירה על

935גבה מלמעלה).

936וראה גם לעיל סי"ג (פירוש

937ראש החבית הוא במקום המגופה, שזהו מקום הגבוה שבה כשהיא מונחת, שסביב למקום זה מכל

938צדדיו היא משפעת ויורדת), ושם (הערה 1139).

939[1151]

940משנה שם (מגופה של חבית ... ולא יקבנה מצד) וכרב הונא בגמרא שם (אבל מן הצד דברי

941הכל אסור (זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או

942פסולת ביין, רש"י), והיינו דקתני לא יקבנה מצדה (ואמגופה קאי ודברי הכל,

943רש"י)). טור ושו"ע שם (אבל לנקבה בצדה ... אסור ... דכיון דהוי מצדה

944ודאי לפתח מכוין).

945[1152]

946מ"א סק"ח (למעלה מותר, אף על גב דבחבית אסור).

947[1153] שעל סברא זו הקשה הט"ז

948ס"ק ו (משמע דבגוף החבית אין היתר למעלה. ואיני יודע למה, כיון דאין דרך

949לעשות פתח למעלה בשביל נפילת עפר, מה בין חבית למגופה). ונתבאר לעיל

950סי"ד (והערה 1145).

951[1154]

952רבה שם (דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור).

953וכן הוא לעיל ס"ג (וגזרו

954חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבים

955עליו, לפיכך אין נוקבים נקב חדש בחבית שיזוב בו היין).

956[1155]

957משנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמחתכו), ופרש"י (מקצעו ומחתכו

958לרצועות וסנדלים). רב אשי עד, ב (אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך). ופרש"י (לחותכן

959במדה). רמב"ם פי"א ה"ז (והוא שיתכוין למדת אורכו ומדת רחבו).

960משא"כ כשאינו מתכוין לחתכן

961במדה מותר, כדלקמן בסמוך (מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין

962לחתוך במדה). סי' שמ סי"ז (שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה כשאינו

963מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי' שי"ד). לעיל סי"ב (קורע אדם עור שעל

964פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר

965לכתחלה כמו שיתבאר).

966וגם אינו עובר בזה על מלאכת קורע,

967כדלקמן שם (משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע

968בגד הארוג מחוטים הרבה ... ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש

969בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה, אלא איסור

970החיתוך, אם מקפיד לחתכו במדה).

971וגם אינו עובר בזה על תיקון כלי,

972כיון שאינו חותכו כדי להשתמש בו כמו שהוא, אלא לרצועות וסנדלים, וכדלקמן סי' שמ

973סי"ז (אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי, אם

974מחתכו בסכין).

975[1156]

976רש"י במשנה שם ד"ה הצד (וכל מלאכת עורות נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן).

977וכן הוא בעורות אילים מאדמים.

978וכיון שהחיתוך הי' במשכן במדה

979מסוימת, לעשותן מכסה לאוהל, לכן היו מסמנים תחלה את מקום החיתוך, שהיא מלאכת

980המשרטט, שנתבארה לקמן סי' שמ סי"א (דרך הרצענים, כשהוא בא לחתוך העור, משרטטו

981תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך

982השרטוט, וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום, ולכן שרטוט זה הוא מאבות מלאכות).

983[1157] יראים השלם סי' עדר קלט, א (קיי"ל

984כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו, נקראת מלאכת מחתך, תולדה דאורייתא).

985והיינו שהאב מלאכה היא, כשחותך העור

986במדה הצריכה לו, והתולדה היא המחתך כל דבר התלוש במדה. וראה כנישתא דבי רב.

987[1158]

988ברייתא עד, ב (התולש את הכנף והקוטמו (לאחר שתלשו, חותך ראשו שהוא דק, וראוי

989להניחו בכר וכסת, רש"י) והמורטו, חייב שלש חטאות), וגמרא שם (ואמר רבי שמעון

990בן לקיש ... קוטם חייב משום מחתך), ופרש"י (דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי).

991רמב"ם שם (הקוטם את הכנף, הרי זה תולדת מחתך וחייב), וכדלעיל (הערה הקודמת),

992שבעור היא אב מלאכה, ובשאר דברים היא תולדה.

993[1159]

994רמב"ם שם (והוא שיתכוין למדת אורכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה שהיא מלאכה).

995[1160] רבי

996יהושע בן לוי עה, ב (המגרר ראשי כלונסות (שיהו ראשיהן שוין וחדין, רש"י) בשבת,

997חייב משום מחתך), וכגירסת הרמב"ם שם (המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום

998מחתך), וכמבואר במ"מ שם (הנוסחא המדוקדקת בגמרא המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב

999משום מחתך, ולא המגרר ברי"ש).

1000הכלונסאות הן מוטות עץ, שחותכים

1001ומגרדים את כולם במדה שווה.

1002וכן כשמגרד כלי שלם להתאימו למקום

1003מסויים, חייב משום מחתך, כדלעיל ס"ט (והערה 1125).

1004[1161]

1005רב אשי עד, ב (האי מאן דסלית סילתי (עצים, רש"י) ... אי קפיד אמשחתא (לחותכן

1006במדה), חייב משום מחתך). רמב"ם שם (וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או

1007חרש מתכת מן המתכות, חייב משום מחתך).

1008והיינו שחותך מוטות עץ גדולים

1009למוטות קטנות יותר.

1010[1162]

1011רב מנשה שם (האי מאן דסלית סילתי (עצים דקים להבעיר אש, רש"י), חייב משום

1012טוחן). מ"א סקי"ד (והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן). ט"ז סי' תקא

1013סק"ב (כההיא דסלית סילתא, חייב משום טוחן).

1014וכן הוא לקמן סי' תקא ס"ב (אסור

1015לבקעות ממנה חתיכות קטנות מאד, כדרך שמבקעים עצים דקים מאד כדי להצית בהן האור,

1016מפני שהעושה כן בשבת חייב, מפני שהוא תולדת הטוחן כמ"ש בסי' שכ"א).

1017ובסי' שכא ס"י (ואם חתך דק דק, חייב משום טוחן). לעיל סי' שא ס"א (הטוחן

1018הוא אב מלאכה שהיתה במשכן בשחיקת סממני הצבע, והמחתך הירק דק דק, הוא תולדת הטוחן,

1019שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים דקים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה היא תולדת

1020הטוחן).

1021[1163]

1022ראבי"ה סי' תשעד (וביקוע דאמרי דשרי, הני מילי לחתיכות גסות. ואף על פי שאפשר

1023לעשותן מערב יום טוב, לאו מלאכה היא, אלא עובדין דחול). הובא במרדכי ביצה רמז תרצא.

1024מ"א שם (וכתב עוד שם המרדכי, שהמבקע עצים לחתיכות גדולות, לא הוי מלאכה, אלא

1025עובדא דחול).

1026וכן הוא לקמן סי' תקא שם (שאין

1027בבקיעת עצים לחתיכות גדולות מלאכה גמורה, ואף בשבת אינו אסור אלא מדברי סופרים

1028משום עובדין דחול, ומשום שמחת יום טוב התירו לגמרי).

1029[1164] שטעם איסור עובדין דחול

1030הוא משום זלזול שבת ויום טוב, כמבואר ברש"י ביצה כה, ב ד"ה ואין הסומא (דהוי

1031דרך חול, ואיכא זילותא דיום טוב). וכן הוא לעיל סי' שו ס"ח (מפני שהוא מעשה

1032חול, וזלזול שבת). לקמן סי' שטו סי"ד (שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, משום

1033זלזול שבת). סי' שכג ס"א (שהוא מעשה חול, וזלזול לשבת). סי' שלה ס"א (מעשה

1034חול הוא, וזלזול לשבת). סי' שלח ס"ח (מעשה חול הוא, וזלזול לשבת). סי' תקד

1035ס"ד (דומה לעובדין דחול, והוא זלזול ליום טוב).

1036[1165] באופן

1037שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לקמן ס"כ (בצרור או בקיסם

1038שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שאין בהם משום איסור טלטול),

1039וסכ"א (אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד

1040יום).

1041[1166]

1042סי"ז (שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה, כשאינו מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי'

1043שי"ד. מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש בו איזה תשמיש, חייב משום תיקון

1044כלי, אם מחתכו בסכין, כמ"ש בסי' שכ"ב גבי קטימת קיסם, ושלא בסכין פטור

1045אבל אסור, לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי

1046להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי עיין סי' תק"ח).

1047ובסי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה

1048ומתקן דבר הראוי להשתמש בו הרי זה כמתקן כלי).

1049וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח (שוברו

1050במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי),

1051ושם נסמן (הערה 224).

1052וכאן מיירי שאינו מבקע העץ וחותך

1053התלוש "כדי להשתמש בהם איזה תשמיש", אלא כדי לפתוח התיבה הנעולה בעץ או

1054בתלוש זה להוציא ממנה אוכל וכיו"ב.

1055[1167]

1056שבלי הלקט סי' פז (כשיושב אדם בסעודה בשבת, ופעמים מביאין לפניו תרנגולת צלויה או

1057בשר צלוי וקשורים בגמי או בדבר אחר, מותר לו לחתוך אותו הקישור, ואין בו איסור.

1058ופסיקת תלוש אינו אסור, אלא אם מתקנו (או) למדה, או לעשותו כלי. וכן מצאתי שהעידו

1059על אדם גדול ומנו ר' שניאור ב"ר יהודה ב"ר ברוך זצ"ל, שראוהו שחתך

1060קשרי הכבש שהיה קשור בו בשפוד כשהוא צלי. ואפילו בפסיקת תלוש הורה רבי שאין שום

1061איסור בשבת, ואפילו שבות דרבנן, אלא היתר גמור הוא). שו"ע ס"ט (מותר להפקיע

1062ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים). מ"א סקי"ד (דפסיקת

1063תלוש אינו אסור, אלא [אם] מתקנו למדה, או לעשות כלי, והיתר גמור הוא לחתוך התלוש,

1064חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו, אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי (שבלי לקט).

1065ושתי הדוגמאות שהובאו כאן הן: (א)

1066קשרי שפוד שנעשו כדי שלא יפול הבשר מהשפוד בעת הצליה. (ב) חוטי תפירת עופות

1067הממולאים שנעשו כדי שלא יפול המילוי מהעוף בעת הבישול.

1068וכן הוא לקמן סי' תקט ס"ט (מותר

1069לחתוך או לשרוף ביום טוב אגד גדיים ועופות הקשורים בשפוד שנצלו בו. וכן מותר לחתוך

1070חוטי תפירתם, ואין בזה משום קורע. ואפילו בשבת מותר לחתכם כמ"ש בסימן

1071שי"ד עיין שם הטעם).

1072[1168] לעיל סי' שיג סי"ד

1073נתבאר דין שידה תיבה ומגדל שהדלתות שלהם מחוברים על ידי צירים. וכאן יתבאר דין

1074הכיסוי שלהם המחובר על ידי חבל.

1075בשניהם

1076מותר ליטלם מהכלי על ידי הוצאתם מהציר (שאינם תקועים בחוזק, כדלעיל שם סט"ז),

1077או על ידי חתיכת החבל (כמבואר כאן), כיון שאין בנין וסתירה בכלים, בחיבור גרוע.

1078[1169]

1079שמואל ביצה לא, ב (חותמות ... שבכלים (כגון תיבה הנעולה על ידי קשר חבל,

1080רש"י) מתיר (את הקשר, דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא עשוי,

1081רש"י), ומפקיע (החבל לסתור עבותו וגדילתו, רש"י), וחותך, אחד שבת ואחד

1082יום טוב). טור ושו"ע ס"ז (חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי

1083שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו (דלאו קשר של קיימא הוא, מ"א) או לחתכו

1084בסכין, או להתיר קליעתו).

1085וכן הדין בקשרי הבגד, כדלקמן סי' שיז

1086סוף ס"ו (אבל שאר קשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס, או

1087המשיחות שבכתונת שנקשרו ואינו יכול להתירן, מותר לחתכן).

1088ומ"ש "לחתכו בסכין"

1089הוא כמבואר בגמרא שם לב, רע"א (שבכלי, בשבת מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך ...

1090הא מני ר' נחמיה היא), ופרש"י (אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי). ולא

1091קיי"ל כוותיה, אלא מותר אף בסכין.

1092ומ"ש "להתיר

1093קליעתו", נתבאר איסורו לקמן סי' שיז סי"א (הפותל חבלים מכל מין שיהיה

1094חייב משום קושר ... וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר), ושם נסמן (הערה 1563).

1095ואף שכאן מיירי שהקשר עשוי להתירו

1096תמיד, מכל מקום החבל אינו עשוי להתיר הקליעה תמיד, ואם כן מדוע לא יהי' אסור משום

1097מתיר. וכבר הקשה כן בהגהות רעק"א ס"ז (להתיר קליעתו, עיין מג"א

1098לקמן סוף סי' שי"ז בשם הרמב"ם, וצריך עיון). והיינו שמקור ההלכה שהמפריד

1099הפתיל חייב משום מתיר, הוא ברמב"ם פ"י ה"ח, הובא במ"א

1100סוס"י שיז. ואם כן יוקשה עליו מהאמור בגמרא, ונפסק בשו"ע כאן

1101"ומפקיע". וראה כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ז ביאורים יג.

1102ולענין "להתיר הקשר", ראה

1103לקמן (הערה 1183).

1104[1170]

1105כדלעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים, אלא בבנין גרוע וסתירת

1106בנין גרוע, כגון נטילת הדלת מהכלי והחזרתה, שאין החזרה בנין גמור, הואיל ועדיין

1107היא מפורקת מהכלי, שאינה תקועה שם בחוזק ויכול ליטלה ממנו בקל, ולכן גם נטילתה אין

1108זו סתירת בנין גמור). וכן כאן החיבור שעל ידי החבל הוא חיבור גרוע.

1109[1171]

1110תוס' קמו, א ד"ה מתיר (אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע ... דבר

1111שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי). ובעירובין לה, א ד"ה בעי סכינא (אבל פותח

1112של עץ או של מתכת אסור לשבר, דבכלי נמי יש בנין וסתירה). רא"ש שם פ"ג

1113סי' ה (אבל פותח של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר, דבכלי נמי שייך בנין גמור

1114וסתירה גמורה). טור ושו"ע שם (ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחת של

1115עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה).

1116וכמובא לעיל (הערה הקודמת) מסי' שיג

1117סי"ט, שאם היא "תקועה שם בחוזק", "חייב משום סותר".

1118[1172]

1119הגהת סמ"ק סי' רפא אות כ (ומדנתינת הגאו"ץ הוי בנין חשוב, אם כן מסתמא

1120נטילתן הויא סתירה גמורה, ואסור להסירה). הובא במרדכי עירובין רמז תפח (ה"ר

1121יעקב מקינון פירש שמותר להסיר הצירין שקורין גונץ בלע"ז שאחורי התיבה, אם

1122נאבד המפתח, דהא סתירה גרועה היא, כיון שאין צריך לשבור שום דבר. אבל לא נראה

1123לה"ר פרץ), וטור (וכתב ה"ר פרץ אבל היתדות שנועלין בהן אסור להסירם דהוה

1124כבנין גמור). והכל בו סי' לא כז, ב (והר"ף ז"ל כתב שאסור לשבור תיבה או

1125פותחת כשאבד המפתח, דנהי דאין סתירה בכלים, היינו דוקא כי הבנין גרוע, אבל בבנין

1126חשוב יש סתירה. ה"ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה, ואני

1127חולק עליו שאסור). דעה הא' בשו"ע שם (ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים

1128גונזי"ש שאחורי התיבות, אם נאבד המפתח. ויש מתירים בזו). לבוש שם (ומטעם זה גם

1129כן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה, אם נאבד המפתח, מפני שהם תקועים בחוזק וחשיב

1130סתירה, ויש מתירין, שאין חושבין אותו לסתירה גמורה).

1131והיינו שהסרת הצירים מהחור שבדלתות

1132הכלים מותרת לדברי הכל, כדלעיל סי' שיג סט"ז (ליטול הדלתות מהכלים

1133מותר בכל ענין, אם אינן תקועין בהן בחוזק ואין בזה משום סותר),

1134וסי"ט (הואיל ועדיין היא מפורקת מהכלי, שאינה תקועה שם בחוזק ויכול

1135ליטלה ממנו בקל, ולכן גם נטילתה אין זו סתירת בנין גמור).

1136ואילו שבירת הפותחת אסורה לדברי

1137הכל, כמבואר כאן (פותחות של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור להפקיע ולשבר אם נאבד

1138המפתח, שזהו סתירה גמורה האסורה אף בכלים).

1139אמנם כאן המחלוקת היא לענין חיבור כיסוי

1140התיבה לדופנה על ידי יתד, כמבואר בשלטי הגבורים (סא, ב) סוף

1141אות א (ועוד כתב בשם רבינו פרץ, היתדות שנועלין בהן אסור להתירן, דהוי בנין גמור,

1142ונראה לי פירוש לדבריו, דיתדות שנועלין רצה לומר יתדות שתוחבין בכיסוי התיבה

1143ובדופניה להדביק הכיסוי עם הדפנות, שאי אפשר לפתוח התיבה אם לא בהסרת היתדות,

1144דאותו אסור, לפי שאותה התחיבה וההסרה דומה ממש לבנין).

1145ומבאר כאן הכוונה, שהחיבור

1146הוא על ידי הכנסת היתד שראשו אחד עב, ויתד קטן נתחב בנקב שבצד הדק.

1147ופתיחתו היא על ידי הוצאת היתד הקטן מהנקב שביתד הגדול. וקיי"ל כדעה האוסרת,

1148שגם זה נחשב חיבור גמור, כיון שהיתד תקוע בו בחוזק.

1149[1173]

1150מ"א סקי"ד (ומשמע מזה דהני חביות קטנות של מרקחת, אסור להסיר החשוקים,

1151שהרי עשוים לחבר שברים זה בזה).

1152והיינו שאף שנתבאר לעיל ס"א,

1153שאם דיבק חתיכות חרס בזפת לא הוי בנין גמור, מכל מקום, דיבוק הנסרים על ידי

1154החשוקים שעושים מהם החבית הוי בנין גמור וסתירה גמורה, דלא גרע מיתד הנ"ל

1155שמחבר הכיסוי עם דופן התיבה.

1156[1174] גמרא

1157מז, א (המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת), ופרש"י (עושה כלי, וחייב משום

1158מכה בפטיש, אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין, דאין בנין בכלים, רש"י). עד,

1159ב (ואי חייטיה לפומיה חייב), ופרש"י (ומשום בונה ליכא לחיוביה, לא בחבית ולא

1160בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים, רש"י). קכב, ב (אין בנין בכלים ואין

1161סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע), ופרש"י (גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות,

1162והוה ליה גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש). ביצה יא, ב (דאין בנין בכלים ואין

1163סתירה בכלים), ופרש"י (אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים ... והעושה כלי

1164או גומרו ביום טוב או בשבת, משום מכה בפטיש הוא דמחייב, שהוא חיוב לכל גמר מלאכה ...

1165אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי). שם כב, א (בית הלל סברי אין בנין בכלים

1166ואין סתירה בכלים), ופרש"י (אין בונה אלא בבתים ואהלים). יראים השלם סי' עדר

1167קמ, ב (ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר, דהא אין סתירה ובנין בכלים,

1168ולא אמרינן משום בונה, אלא להסירו מטעם מכה בפטיש). הובאו בהגהות מיימוניות

1169פכ"ג אות א. הגהות אשרי עירובין פ"ג ס"ה. טור סי' תקיט. וכיון שאין

1170בו אלא משום מכה בפטיש, אם כן אין איסור בשבירתו.

1171הובאה דעה זו גם לעיל סי' שיג

1172סי"ד (או משום מכה בפטיש, כמו שיתבאר בסי' שיד). לקמן סי' תקיט ס"ב (וחייב

1173משום מכה בפטיש), וס"ה (או משום מכה בפטיש).

1174אמנם לא קיי"ל כשיטת רש"י

1175וסיעתו, כי אם כשיטת התוס' וסיעתו, שבכלי גמור חייב משום בונה, וכיון שיש בעשיית

1176הכלי משום בונה, יש גם בסתירתו משום סותר. ורק לענין אמירה לנכרי

1177לצורך השבת סומכים על שיטת רש"י וסיעתו. ונתבאר

1178כל זה לעיל סי' שיד סי"ד (הערה 1008).

1179[1175] ברייתא

1180עירובין קב, ב (גזרה שמא יתקע (שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה,

1181רש"י), ואם תקע חייב חטאת). רבא שבת קכב, ב (גזירה שמא יתקע (בחזקה בסכין

1182ויתדות, רש"י)). ולעיל סי' שיג סי"ד (אסור להחזירו, גזרה

1183שמא יתקע, דהיינו שיהדקו שם בחוזק במקבות וגרזן שלא יוכל עוד לצאת משם ויתחייב).

1184ומה שכאן כותב רק "ותוקעה

1185בחוזק", ולעיל שם "בחוזק במקבות וגרזן". ראה אליה רבה סי' שיג ס"ק

1186ח (ונראה דלטעם רש"י וסייעתו אסור אפילו באין צריך גבורה ואומנות, אלא כל

1187שמקפיד שלא [יתנועע] בתוך החור, ומהדק בדוחק, אסור). זכרון יוסף אות קיז.

1188[1176]

1189ברייתא מז, רע"ב (ולא יתקע. ואם תקע, חייב חטאת), ופרש"י (יתקע, בחוזק),

1190ובדף קלח, ב ד"ה שמא יתקע (יתקענה בחוזק והוי בונה). ולעיל שם ס"כ (ואפילו

1191בכלי של פרקים, אם תקע פרקיו, דהיינו שהדקם בחוזק, בענין שצריך לזה גבורה ואומנות).

1192[1177] מלאכת

1193מכה בפטיש, נתבארה לעיל סי' שב ס"ה.

1194[1178]

1195הגהות מיימוניות פכ"ג אות א (הורה [רא"מ], שאם נאבד מפתח התיבה והוא

1196צריך לפותחה לצורך השבת, ישברנה לכתחלה, ואין בדבר חשש איסור). הובא במ"א סי'

1197תקא סקי"ג (הרא"ם בספר יראים דייק מזה דאפילו סתירה גמורה לא שייך בכלים).

1198והיינו שלדעת הפוסקים שבכלי גמור יש

1199מלאכת בנין, אם כן יש בו גם מלאכת סותר. משא"כ לדעת הפוסקים שאין בו אלא

1200מלאכת מכה בפטיש, אם כן מותר לסתרו.

1201[1179]

1202הגהות מיימוניות שם (לצורך השבת). וכמשמעות המשנה קמו, א (שובר אדם את החבית לאכול

1203הימנה גרוגרות).

1204[1180] סמ"ק

1205סי' רפב ע' רצד (ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו, הר' אליעזר [ביראים שם] מתיר, ורבי

1206שמשון [היא דעת התוס' בשם הר"י, כנסמן לעיל שם] אוסר. ומיהו על ידי

1207עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק). טור ושו"ע ס"ז (ושבירת פותחת

1208של חבית יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר על ידי גוי). ד"מ ס"ק ו (ולכן אין

1209להחמיר לכל הפחות על ידי גוי). מ"א ס"ק יד (דיש להתיר על ידי עכו"ם).

1210והיינו דאף דקיי"ל כדעה האוסרת

1211(כדלעיל סי' שיג סי"ד הערה 1008), מכל מקום יש לסמוך על דעה המתרת לענין אמירה לנכרי.

1212וכעין זה הוא לעיל סי' רעט ס"ה (ולענין

1213טלטול על ידי נכרי סומכין על סברא הראשונה). לקמן סי' תקו ס"ג (לפי שיש מי

1214שאומר שאפילו ישראל מותר לרקד על ידי שינוי קצת, לכך יש לסמוך על דבריו להקל על ידי

1215נכרי).

1216אמנם לפעמים לא התירו מטעם זה

1217בנכרי, אלא לענין בדיעבד, כדלעיל סי' רנג סכ"ה (כיון שיש מתירים

1218אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד (שלא לאסור

1219מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל)).

1220[1181] ראה חקרי הלכות ח"א

1221יח, ב. כנישתא דבי רב.

1222[1182] והיינו שכשמניחים אותם

1223כדי "שיגמרו שם בישולם", אין הפרש בין תמרים לגרוגרות (תאנים). אבל אם

1224מניחים אותם לייבשם, יש הפרש בינם, כדלעיל סי' שי ס"ב (מיני פירות שמניחים

1225אותם במוקצה לייבשם, מותר לאכול מהם קודם שיתייבשו, חוץ מגרוגרות וצימוקים, שאסור

1226לאכול מהם או לטלטלן משהניחם במוקצה עד לאחר שנתייבשו לגמרי).

1227[1183] ברייתא קמו, א (חותלות (כלי

1228של כפות תמרים, ועושין כמין סלים, ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל, רש"י) של

1229גרוגרות ושל תמרים, מתיר (אם הכסוי קשור בחבל, רש"י) ומפקיע וחותך).

1230רש"י מה, רע"ב (תמרים הנלקטים קודם בישולן, וכונסין אותם בסלים שעושין

1231מלולבין, והן מתבשלות מאליהן). שו"ע ס"ח (חותלות (כלים של כפות תמרים

1232עשוים כמין סלים, מ"א) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר

1233שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין).

1234ומה שנכתב כאן רק "מותר להפקיע

1235החבל או לחתכו", ונשמט "מותר להתיר הקשר", הגיה בקונטרס

1236השלחן: "להתיר הקשר ולהפקיע".

1237אמנם לעיל ריש סעיף הקודם "ואין

1238צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא, שהוא עשוי להתירו תדיר".

1239משא"כ כאן מיירי ש"מניחין בתוכם ... שיגמרו שם בישולם", ואם כן הוא

1240קשר של קיימא.

1241וברמב"ם פ"י ה"ג (שכל

1242אלו הקשרים מעשה הדיוט הן, ואינן של קיימא אלא פעם קושר ופעם מתיר, ולפיכך מותר

1243לקשור אותן לכתחלה. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל).

1244נראה מדבריו שמפרש הגמרא דמיירי ש"פעם קושר ופעם מתיר". משא"כ

1245באופן דידן שהוא קשר של קיימא, אסור להתיר הקשר.

1246וראה קנה בשם ח"א סכ"ב

1247ד"ה ומעתה יש לדקדק. כנישתא דבי רב.

1248[1184]

1249סעיף יז (חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם

1250בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו להתיר קליעתו, כדי לפותחם

1251ליקח מה שבתוכם, ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי אינו קשר של קיימא שהוא

1252עשוי להתירו תדיר), ושם נסמן (הערה 1169).

1253[1185] ירושלמי

1254פ"ז ה"ב (חוסל של תמרים ופטילייא של תמרים, קורע ומתיר, ובלבד שלא

1255יקשור. ואין זו התרה. נעשה כשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרת). כל בו סי' לא כו, ד

1256(ואפילו גופן של חותלות, לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן, או

1257שובר העצם להוציא מוחו). שו"ע שם (ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר

1258אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם). מ"א ס"ק יג (משמע דוקא הני דלאו

1259כלים גמורים, דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם).

1260ואף שגם בבנין שאינו עשוי להתקיים

1261הרבה אסור מדברי סופרים, כדלעיל סי' שיג ס"כ (ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי

1262זה בנין עראי ואסור מדברי סופרים).

1263היינו דוקא בבנין גמור, כדלעיל שם (אם

1264תקע פרקיו, דהיינו שהדקם בחוזק בענין שצריך לזה גבורה ואומנות, הרי זה בנין גמור,

1265וחייב משום בונה אם עשוי להתקיים הרבה, ואם אינו עשוי להתקיים הרבה הרי זה בנין

1266עראי ואסור מדברי סופרים).

1267משא"כ כאן "שבנין

1268כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה",

1269שהרי אחרי שיתבשלו התמרים רגילים לזרוק את החותלות, וכמובא לעיל מהמ"א. ולכן

1270הם כמו קליפות האגוזים ושקדים, שאחר שהוציאו מהם הפרי זורקים אותם, ולכן אינם

1271נחשבים כלי גמור.

1272וכן הוא במאכלי בהמה, שנתבאר לעיל

1273סי"א (אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, הואיל והן רכין ואין

1274מתקיימין), ושם (הערה 1132).

1275וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

1276הארי. קובץ דברי תורה חי"ב ע' כה. מחשבת חיים ע' רל. קובץ הערות וביאורים

1277תשמו ע' 87. תשמז ע' 80. תשמח ע' 69. תשמט עד 59. כנישתא דבי רב.

1278[1186] תוכן ההלכה שנתבארה כאן,

1279לפי הנראה מדברי רבינו:

1280(א)

1281דלת הקבועה בכותל על ידי ציר, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חבל קשור. מותר לפתוח

1282הדלת על ידי התרת הקשר שאינו של קיימא, אבל אם אינו יכול להתיר הקשר, אסור לפתחה

1283על ידי הפקעת או חתיכת החבל, משום איסור סתירה.

1284(ב)

1285דלת המחוברת לכותל על ידי חבל, ונסגרת ונפתחת תדיר על ידי חתיכת החבל, מותר לפתחה

1286על ידי חתיכת החבל.

1287וטעם

1288החילוק בינם, כי כשהדלת קבועה בכותל, נחשבת כגוף הבנין, שאסורה בו בנין וסתירה

1289אפילו אינו בנין גמור, היינו על ידי חתיכת החבל.

1290משא"כ

1291כשהדלת מחוברת לכותל על ידי חבל או טיט, כיון שעשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אינה

1292חשובה כבנין עצמו, ולכן מותר לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה.

1293[1187]

1294שמואל ביצה לא, ב (חותמות שבקרקע (כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי

1295חבלים, רש"י), מתיר (את הקשר, דהא לאו קשר של קיימא הוא, שהרי להתיר תמיד הוא

1296עשוי, רש"י), אבל לא מפקיע (החבל לסתור עבותו וגדילתו, רש"י) ולא חותך (דהא

1297סתירה היא, ויש סתירה בבנין של קרקע). טור ושו"ע ס"י (חותמות שבקרקע,

1298כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו, דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד

1299להתיר, אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה).

1300[1188]

1301רש"י עירובין קב, ב ד"ה של בור (בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו). תוס'

1302שבת קב, ב ד"ה האי (במקום שאין חיזוק ואומנות, דבכלי לא חשיב בנין, ובקרקע

1303חשיב בנין).

1304וכן הוא לעיל סי' שיג סי"ז (שכל

1305דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה), ושם נסמן (הערה 1017). לקמן סי' תקיט ס"ד (אם הוא

1306מחובר לקרקע ... המסלק צירים הללו מן חורם חייב משום סותר, והמחזירם חייב משום

1307בונה, אפילו אינו תוקע בחזקה, כמו שנתבאר בסי' שי"ג).

1308[1189] ואף דמיירי הכא שעשוי לפתוח

1309תמיד את הדלת, על ידי חתיכת או הפקעת החבל (שהרי מטעם זה אינו קשר של קיימא

1310כנ"ל).

1311מכל מקום כיון שהדלת מחוברת לבנין

1312(על ידי ציר), ועשויה לקיום שם, הרי היא נחשבת כגוף הבנין, ולכן כשצריך

1313לחתוך החבל כדי לפותחה, יש בו משום סתירה, אף שעשוי לחתוך ולהפקיע תדיר.

1314[1190] טעם החילוק בינם מובן על

1315פי האמור לעיל סי' רנט ס"ז (תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין פיו בדף

1316ושורקים אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין. ואע"פ

1317שהתנור מחובר לקרקע ואסור לסתור בנין המחובר לקרקע. מכל מקום הואיל ומן התורה אין

1318איסור אלא כשסותר גוף הבנין, אבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור

1319דלתות של בנין המחובר לקרקע, ולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא

1320היה בדעתו על מנת לסתרו בשבת, והרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל

1321לקיום, אלא לשמור החום לפי שעה ולסותרה למחר, לא גזרו עליה).

1322וכך גם כאן, שאם הדלת קבועה בכותל

1323בחיבור של קיימא (ציר וכיו"ב), הרי הדלת היא כגוף הבנין, וכשסוגר את הדלת על

1324ידי חבל, נחשב החבל כמחובר לגוף הבנין, שאסור לחתכו. משא"כ אם הדלת מחוברת

1325לכותל רק על ידי חבל או טיט, ועשויה לפרקה לגמרי מהכותל, אין הדלת חשובה כבנין

1326עצמו, ולכן מותר לפרקה כשעשויה להסירה בשבת עצמה. וראה כנישתא דבי רב. שבת כהלכה

1327פכ"ט הערה קמא, וביאורים שם יב.

1328[1191] סעיף

1329יז (אבל דלת של בית ושל בור ודות, או של כלים המחוברים בקרקע, כגון

1330לול של תרנגולים שהוא כלי ומחובר בקרקע, אסור בין ליטול בין להחזיר, שכל דבר

1331המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה), ושם נסמן (הערה 1017).

1332וכיון שהדלת נחשבת מגוף הבית, לכן

1333כשפותח הדלת על ידי הפקעת או חתיכת החבל, גם זה אסור, כדלעיל הערה הקודמת.

1334[1192] שו"ת

1335מהר"ם מרונטרבורג (פראג) סי' נג (הורה הר"י אביגדור כ"ץ, דף שמשימים

1336לפני התנור, שורקין אותו בטיט בערב שבת ... יכול להסירו בשבת ... זה אין עשוי

1337לקיום, אלא מערב שבת משימו שם כדי להסירו בשבת). מרדכי פכ"ב רמז תלח (הורה

1338ה"ר אביגדור כהן, דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בתנור בטיט בערב שבת,

1339במקום שאין נכרי, אף היהודי יכול להסירו בשבת מן התנור. ואף על גב דאמרינן חותמות

1340שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, פירוש חותמות שבקרקע היינו חותמות שעל פי הבור

1341והדות, ודף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע, ואנו מפקיעין ומשברין אותו. הני מילי

1342כשעשוי לקיום על מנת שלא להסירן בשבת, אבל דף אינו עשוי לקיום), ורמז שכב (שמותר

1343לסתור סתימת פי התנור שסתמו מערב שבת). שו"ת מהרי"ל סי' ס (תנור סתום על

1344ידי טיט, לסתור, מתיר המרדכי ... וכמדומה שכמו כן ראיתי כתוב). תרומת הדשן סי' סה

1345(תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת, שהן מחוברים לקרקע בבנין, וסותמים את

1346פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר ... יראה דיש להתיר הדבר ... ואפילו לגדול כי

1347יסתור כי אורחיה, נראה דאין כאן חשש איסור). שו"ע ס"י (ודוקא כשעשוי

1348לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר

1349להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום), וסי' רנט

1350ס"ז (תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור

1351אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו).

1352והמקור לחילוק זה, בין בנין עראי

1353שאסור מדברי סופרים, לבין עשוי לסתור בתוך השבת עצמה שמותר, נתבאר בתרומת הדשן סי'

1354סה (ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן, דהכי נמי מחלקינן אפילו

1355מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים, כדמבואר יפה בתלמוד ובפסוקי הגאונים, וכל

1356שכן לענין דרבנן). והיינו כדלקמן סי' שיז ס"א (מן התורה אינו חייב אלא על קשר

1357של קיימא העומד להתקיים לעולם ... אבל אם קוצב בדעתו איזה זמן שאז יתירנו ... אין

1358זה של קיימא מן התורה ופטור ... אבל אם אינו עומד להתקיים כלל אלא להתירו ביומו

1359... מותר לקשרן ולהתירן בשבת).

1360אמנם יש מלאכות שאסרו חכמים אפילו

1361אם מתקיימת דקות אחדות, כמו מלאכת כותב דלקמן סי' שמ ס"ו (אפילו

1362בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי

1363עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או

1364לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש), ומלאכת צובע דלקמן סי' שכ סכ"ח (צבע

1365שאינו מתקיים כלל ... פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום

1366אסור מדברי סופרים).

1367ויתירה מזו מצינו לענין אהל עראי,

1368שאסור אפילו אם הוא לרגע אחד, כדלקמן סי' שטו ס"ז (שיזהר כשתולה הוילון

1369וכיוצא בו, שלא יכפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו, שנמצא עושה אהל בגג טפח. לפיכך אם

1370הוא ווילון גדול תולין אותו שנים, שיכולים לתלותו כולו כאחד שלא יתקפל, אבל אחד

1371אסור).

1372*

1373ומיירי ששורק את פי התנור בטיט כדי

1374שיהי' מותר להשהות בו בשר, כדלעיל סי' רנד ס"א (בצלי שאצל הגחלים, או

1375שעל גבי הגחלים, אסור להשהותו שם ... ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסיר כיסוי

1376התנור ויחתה בגחלים לגמור צלייתו. אלא אם כן טח בטיט סביב הכיסוי, שאז אין חוששים

1377שמא יטרח כל כך לסתור הטיחוי ולא יזכור על השבת. לפיכך מותר להשהותו בתוכו),

1378וכן שיהי' מותר להטמין בו, כדלעיל סי' רנז סי"ב (ואם התנור טוח בטיט

1379סביב כיסויו, מותר בכל ענין, אף בהטמנה ממש), וכשבא

1380לאכלו בסעודת שבת, מסיר את הדף שלפני התנור כדי להוציא את הצלי או התבשיל.

1381[1193]

1382סעיף ז (תנור שמניחים בו החמין לשבת וסותמין פיו בדף ושורקים אותו בטיט, מותר

1383לסתור אותה סתימה בשבת כדי להוציא החמין. ואף על פי שהתנור מחובר לקרקע, ואסור

1384לסתור בנין המחובר לקרקע. מכל מקום הואיל ומן התורה אין איסור אלא כשסותר גוף

1385הבנין, אבל לא כשסותר פתחו, אלא שחכמים הוא שגזרו שלא לסתור דלתות של בנין המחובר

1386לקרקע, ולא גזרו אלא כשהדלת נעשה שם לקיום לאיזה זמן, שלא היה בדעתו על מנת לסתרו

1387בשבת, והרי זה נראה כסותר, אבל שריקת התנור שלא נעשית כלל לקיום, אלא לשמור החום

1388לפי שעה ולסותרה למחר, לא גזרו עליה).

1389ומכל שכן בכלי שאינו מחובר לקרקע, שעשוי

1390לפותחו ולסגרו תדיר, כדלעיל סי' שיג סכ"אכיסויי

1391כלים העשויים כך בחריצים סביב (שקורין שרוי"ף), אע"פ שמהדקין אותם בחוזק

1392מאד על פי הכלי, אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בהחזרתן משום בנין,

1393לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר גם בשבת עצמה, ולא אסרו בנין

1394עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי על מנת לסותרו בשבת עצמה), ושם (הערה

13951055).

1396וכן הוא לעיל סי' שיג סט"ו (שהרי

1397הדלת עשוייה לפתוח ולנעול תדיר), ושם (הערה 1013), וס"כ (ואסור מדברי סופרים.

1398אלא אם כן אינו עשוי לקיום כלל), ושם (הערה 1043). לעיל ס"ו (אלא אם כן עשוי לפותחו ולסותמו תדיר),

1399ושם נסמן (הערה 1111). לקמן סי' שיז סוף ס"ה (ועשוי להכניס ולהוציא

1400תדיר, לפיכך אין בו משום תיקון כלי), ושם נסמן (הערה 1527).

1401וראה לעיל סי' שיב סט"ו (הערה 922). תהלה לדוד סי' שיג ס"ק יג. בדי

1402השלחן סי' קיט ס"ק יא. ציץ אליעזר ח"ג סי' ל. כנישתא דבי רב סי' שיג

1403סי"ז.

1404ומכל מקום סיים לעיל סי' רנט שם (ויש

1405מחמירים שלא יסתור אותה על ידי ישראל אם אפשר על ידי נכרי, וכן אם אפשר על ידי קטן

1406אין לסותרה על ידי גדול, ואם אי אפשר יסתור גדול על ידי שינוי קצת. וכן נוהגים).

1407[1194] דיני

1408פתיחת נקב חדש בכלי נתבארו לעיל ס"ב-ג, וסי"ג-טו. ודיני פתיחת נקב ישן –

1409לעיל ס"ו-ח.

1410[1195] גמרא

1411קלט, ב (ומנח בברזא דדנא (מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת לסתום,

1412והוי כמתקן, רש"י). ב"י ד"ה ומשמע (נראה מדברי רש"י, דההיא

1413כשהיין יוצא דרך הנקב, דמחזי כמתקן). מ"א ס"ק טו (דמיחזי כמתקן (ב"י)).

1414וכן הוא לקמן בסמוך (אין כאן איסור אלא מדברי סופרים ... נראה כמתקן כלי בסתימה זו). וראה

1415כנישתא דבי רב.

1416רמב"ם פכ"ג ה"ג (וכשם

1417שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית, ואפילו

1418בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן). טור

1419ושו"ע סי"א (ואם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו). מ"א

1420ס"ק טו (ועי' בב"ח ובמ"מ דסבירא להו דאפילו אין היין יוצא אסור

1421לסתום הנקב, כשם שאסור לפתחו, וכ"כ הרמב"ם). ט"ז ס"ק י (ואינו

1422מיושב לי, דודאי אפילו באין בו יין מיחזי כמתקן במה שהוא סותם הנקב, ולא צריך

1423הוכחה לזה). וראה גם לקמן סכ"א (והערה 1210).

1424[1196] שזה אסור משום ממחק,

1425כדלקמן סעיף הבא.

1426[1197] כפי שיתבאר לקמן סי' שכ

1427סכ"ד.

1428[1198]

1429רמב"ם שם.

1430[1199] באופן

1431שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לעיל סט"ז (אם אין בהם משום

1432טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש ומוכנים לטלטל), ולקמן

1433סכ"א (אם אין בשעוה זו משום איסור טלטול, כגון שהכינה לתשמיש מבעוד

1434יום).

1435[1200]

1436רמב"ם שם (אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר), שכיון

1437שאינו מתכוין לסתימה אלא להצנעה, מותר אף לכתחלה.

1438ואף שהוא פסיק רישיה שיסתם הנקב

1439ויתוקן הכלי, כבר נתבאר לעיל ס"א (אבל כשאינו מתכוין לכך, מותר), ושם

1440נסמן (הערה 1076).

1441[1201] שכבר נתבאר לעיל (ובהערה 1195), שאינו אלא "מחזי כמתקן", ובמקום שמערים לא

1442"מחזי כמתקן". ונתבאר לעיל (הערה 1076).

1443[1202] היינו שאין גוזרים שמא

1444יתכוין, משני טעמים:

1445(א) דהוה גזירה לגזירה.

1446(ב) אין לגזור לתלמיד חכם.

1447[1203] גמרא

1448שם (אמרו ליה רבנן לרב אשי, חזי מר האי צורבא מרבנן ... דשקל ברא דתומא (צלע של שום,

1449רש"י) ומנח בברזא דדנא (מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא, נותנו שם בשבת

1450לסתום, והוי כמתקן, ומערים לכתחילה, רש"י) ואמר לאצנועיה (להאי ברא דתומא,

1451רש"י) קמיכוינא ... אמר להו הערמה קאמרת, הערמה בדרבנן היא (הך הערמה לאו

1452באיסורא דאורייתא הוא, אלא באיסורא דרבנן, דאי נמי עביד ממש בלא הערמה, אדרבנן הוא

1453דעבר, רש"י) וצורבא מרבנן (הוא, לא אחמירו עליה, רש"י), לא אתי למיעבד לכתחילה

1454(להדיא בלא הערמה, רש"י)). טור (אסור לאיניש דעלמא, ולצורבא מדרבנן שרי),

1455ושו"ע סי"א (ואם הוא תלמיד חכם, מותר לו להערים בכך).

1456ונראה כאן שאפילו אם באמת מתכוין

1457לסתום, מותרת הערמה זו. ונתבאר לעיל ס"א (הערה 1076). וראה כנישתא דבי רב.

1458[1204]

1459רמב"ם (אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר), ומ"מ

1460שם (ורבינו כתב ומותר להערים בדבר זה, ולא חלק בין תלמיד חכם לאדם אחר. ואולי שהוא

1461סובר שלא אמר וצורבא מדרבנן בדוקא, אלא משום ההעברה במברא), שהיא ההלכה דלקמן סי'

1462שלט סי"א (ספינה העומדת בקרקע הנהר, אסור להערים ליכנס לישן בתוכה ויודע

1463שהנכרי יוליכנה לעבר השני. ותלמיד חכם מותר לו להערים בכך. ועכשיו אין לנו תלמיד

1464חכם לענין זה עיין סי' שי"ד).

1465[1205]

1466מ"א סקי"ו (נראה לי דאף דהאידנא דאין לנו תלמיד חכם, וכמו שכתב בסוס"י

1467של"ט, מכל מקום בדין זה שרי, הואיל והרמב"ם סבירא ליה דהערמה זו מותר

1468לכל אדם).

1469[1206] בדק הבית בב"י

1470סוד"ה אסור (ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בסותם בדבר שאין דרך לסתום

1471בו, אבל לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום, בין שהיין יוצא בין שאינו יוצא מותר).

1472מ"א סקט"ו (ונראה דוקא בדבר שאין דרך לסתום, אבל מותר לסתום בעץ כמו

1473שהוא דרך לסתום בו (בדק הבית)). תוספת שבת סקכ"ח (וכתב דהיינו בדבר שאין דרך

1474לסתום, אבל מותר לסתום בברזא כמו שדרך לסתום). וראה תהלה

1475לדוד ס"ק טז-יח. כנישתא דבי רב.

1476[1207] רבי

1477יהושע בן לוי עה, ב (הממרח רטיה (מחליק תחבושת על המכה, רש"י) בשבת, חייב

1478משום ממחק). ברייתא עירובין קב, ב (רטיה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח (מחליק

1479גומות שברטיה, מירוח חייב משום ממחק, רש"י), ואם מירח חייב חטאת). רמב"ם

1480פי"א ה"ו (הממרח רטיה כל שהוא, או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים

1481המתמרחין, עד שיחליק פניהם, חייב משום מוחק) ופכ"ג הי"א (הממרח רטיה

1482בשבת חייב משום מוחק את העור). טור ושו"ע סי' שכח סכ"ו (ורטייה עצמה לא

1483יקנח מפני שהוא ממרח). ט"ז שם ס"ק יח (שמא ימרח, פירוש להשות אותה).

1484וכן הוא לקמן שם ס"ל (רטייה

1485שהסירה מעל גבי המכה במזיד, אפילו עודה בידו אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח

1486ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק כמ"ש בסי' שי"ד).

1487[1208]

1488סט"ו (הממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני

1489העור, חייב, והוא מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים).

1490והוא כדתנן עג, א (אבות מלאכות

1491ארבעים חסר אחת ... והממחקו), ופרש"י (מגרר שערו ... וכל מלאכת עורו נוהגת

1492בתחשים למשכן בעורותיהן).

1493וכאן מוסיף (הצמר או השער), וכן לעיל שם

1494(הצמר או השער), והיינו שבתחשים שיש להם שער היו מגררים את השער. ובאילים מאדמים

1495שיש להם צמר מגררים את הצמר.

1496ואף שכבר לפני מלאכת ממחק היו גוזזין את

1497הצמר והשערות מהעור, כדלקמן סי' שמ ס"א (הגוזז, בין מן החי

1498בין מן המת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב. והוא מאבות מלאכות,

1499שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים).

1500מכל מקום עדיין היו נשארים שאריות הצמר

1501והשערות על גבי העור, שאותם היו מעבירים על ידי ממחק.

1502ואף שגם שאריות הצמר והשערות היו נושרים

1503(לפני מלאכת ממחק) על ידי עיבוד העור בסיד, כדלעיל סי' לב ס"י (וצריך ליזהר

1504שיהא העור מונח בסיד עד שיפול השער מעליו מאליו).

1505מכל מקום עדיין העור אינו חלק במקום

1506נקבי הצמר והשיער, וצריך להחליקו, שזהו פירוש "ממחק" –

1507"מחליק", כאמור כאן, ולעיל שם, וכמבואר ברש"י בכורות כה, א

1508ד"ה גוזז (ממחק, מחליק). והוא מה שמחליק את העור מנקבי השער והצמר שנשארו בו

1509אחר נשירת השער והצמר.

1510והיינו שבתחלה היו גוזזים את הצמר ואת

1511השערות, ואחר כך בעת העיבוד בסיד, היו נושרים שאריות השער והצמח מהעור, ואחר כך

1512היו מחליקים את העור מנקבי השער והצמר שבו. וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק לב.

1513וכן היו ממחקים ומחליקים את העור

1514מבפנים, משאריות הבשר שבו, כדלעיל סי' לב ס"ט (שמגררים מהעור ... במקום שער ...

1515לתקנו ולהחליקו ... ומצד הבשר גוררין ממנו).

1516אלא דהיינו דוקא בדורות האחרונים,

1517כדלעיל שם (בשעת עיבודו שהוא נקרא גויל, היו חולקין אותו לשנים, והחלק החיצון שהוא

1518לצד השער נקרא קלף, שנקלף מחלק הפנימי הדבוק לבשר הנקרא דוכסוסטוס, כי דוך הוא

1519מקום בלשון ארמי וסוסטוס הוא בשר בלשון יון ... וגוילים שלנו שאין חולקים אותם, יש

1520להם דין קלף, וכותבין עליהם תפילין בצד שכלפי הבשר, כי מה שמגררים מהעור קליפתו

1521העליונה שבמקום שער, אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין

1522אותו לשנים היה צריך לגרר ממנו כל כך, ומצד הבשר גוררין ממנו הרבה, עד שאין נשאר

1523אלא הקלף בלבד).

1524ואף אם נאמר שגם בדוכסוסטוס היו גוררים

1525ממנו קצת להחליקו גם מבפנים.

1526מכל מקום אפשר דהיינו דוקא בקלף

1527ודוכסוסטוס לכתיבה, משא"כ בעור לכיסוי המשכן, אפשר לא הי' מחליקים אלא מבחוץ,

1528ולא מבפנים.

1529*

1530והיינו שעיקר מלאכה זו היא בעור, ואסרו

1531גם גרידת הסנדל, כדלעיל סי' שב סט"ו-ז (לפיכך אין מגרדין סנדל או מנעל בין

1532חדש בין ישן אפילו בגב הסכין ואין צריך לומר בחודו או בצפורן מפני שקולף את העור

1533מעט והרי זה ממחק. לפיכך הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת לא

1534יפה הם עושים שהרי הוא חד כמו גב הסכין ולכן צריך לעשותו עב ורחב בראשו).

1535וכן בשפשוף והחלקת הכלי, כדלקמן סי' שכג

1536סי"א (מפני שהוא מגרר את הכסף וממחקו ... והממחק הוא מאבות מלאכות).

1537לשון זה מורה לכאורה שגם החלקת הכלי "הוא מאבות מלאכות", ורק

1538דבר המתמרח היא תולדת ממחק.

1539משא"כ כשממרח ומחליק שאר דברים היא

1540תולדת ממחק העור, כמבואר כאן, ולקמן סי' שכח ס"ל (גזרה שמא ימרח ויחליק

1541הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק, כמ"ש בסי' שי"ד). סי' תקיד סי"א

1542(לחמם נר של שעוה ... להחליקו על פני שטח הכותל, והוא תולדת הממחק).

1543ולענין החלקת האוכל, נתבארה הלכה זו

1544בסוס"י שכא (שחסר בשוע"ר), וברמ"א שם סי"ט (ומותר

1545להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכול בלא זה. ומכל מקום

1546המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תבוא עליו ברכה). ובמ"א שם

1547ס"ק כט (דיש עיבוד באוכלין מדרבנן ... והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים

1548[שישובו] גם למקום הריקן. והוא הדין על הלחם). והיינו

1549שאינו מחליק התפוחים על הלחם, כי אם מושח עליו כדי לאכלו עם הלחם, כמבואר בבדי

1550השלחן סי' קמו ס"ק יב.

1551וכל זה הוא בדבר המתמרח. משא"כ

1552הטח בצק על פי התנור להעמיד חומו, נתבאר לקמן סי' שיח סי"ד (ומותר

1553לטוח פיו בבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול).

1554ונתבאר במ"א שם ס"ק כב (אבל בדבר המתמרח אסור, כמ"ש סי' שי"ד

1555סי"א).

1556ואילו לקמן סי' תקז ס"כ (מותר

1557לסתום פי התנור בטיט המוגבל מערב יום טוב ואף על פי שהוא טח וממרח פי התנור ובשבת

1558היה חייב משום לש), הרי שגם בממרח אינו חייב אלא משום לש, ולא משום ממרח.

1559[1209]

1560משנה קמו, א (ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח (ויש כאן משום ממחק,

1561רש"י). אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו

1562מחטאת (שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב, רש"י)). רמב"ם

1563פכ"ג הי"א (לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה, שמא ימרח). טור

1564ושו"ע סי"א (אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו, מפני שהוא ממרח).

1565[1210]

1566מ"מ שם (ואם תשאל והלא כבר נתבאר למעלה בפ"ז שאסור לסתום כל נקב, אפילו

1567בקיסם או בצרור, ואם כן למה צריכין אנו בשמן לגזירת שעוה, ובשעוה עצמה לגזרת מרוח.

1568תשובתך אין סתימה זו כסתימה של מעלה, שהסתימה של מעלה היא שנכנסת תוך הנקב ובעובי

1569הכלי, וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו, ואינה אסורה מפני עצמה, אלא מפני גזרת

1570מרוח). מ"א ס"ק טו (בשעוה לא מיקרי סתימא, כיון שאין נותנו תוך הנקב,

1571ולהכי קאמר טעמא משום מירוח).

1572והיינו שאם הסתימה נכנסת בתוך הנקב

1573אסור אף משום תיקון כלי, כדלעיל ס"כ (אסור לסתום כל נקב, מפני שהוא כמתקן כלי),

1574ושם נסמן (הערה 1195). ואם מורח רק מבחוץ, אסור משום ממחק.

1575[1211]

1576מ"א סוף סקי"ו (והאי שעוה צריך לומר דהכינו לתשמיש מאתמול, דאם לא כן

1577אסור בלאו הכי משום מוקצה, דלאו כלי הוא), ובאופן

1578שנתבאר לעיל סי' שח סעי' נב-נג. וכן הוא לעיל סט"ז (אם אין בהם משום

1579טלטול מוקצה, כגון עצים המיוחדים לתשמיש ומוכנים לטלטל), וס"כ

1580(שיסתום בצרור או בקיסם שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שאין בהם משום

1581איסור טלטול).

1582[1212] והיינו שמטעם זה אסרו אף

1583אם מניח השעוה על הנקב, ואינו ממרח, כמבואר ברמב"ם שם (שמא

1584ימרח), ומ"א שם (אפילו בהנחה בעלמא).

1585ולכאורה נפקא מינה מזה, בנתינת משחה על

1586גוף התינוק, שלפי האמור כאן יש לאסור אף בלי שימרח. ונתבאר בשו"ת שבט הלוי ח"ד

1587סימן לג, ח"ה סימן לא סק"ג, שלא התירו משחה אלא בתינוק, שסתם צרכי קטן

1588דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה, כדלקמן סי' שכח סכ"ב. עוד טעם להיתר הובא

1589בכנישתא דבי רב הביא דאפשר לא גזרו אלא במקום סתימת נקב, משא"כ בגוף התינוק,

1590ולפי זה מותר בכל אופן. אבל ראה לקמן סי' שכח ס"ל (רטייה שהסירה מעל גבי

1591הממה ... אסור להחזירה, גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק

1592כמ"ש בסי' שי"ד).

1593ואולי אפשר לצרף בזה טעם ההיתר שבמ"א סי'

1594שטז ס"ק כד, על מ"ש בשו"ע שם סי"א (לא ישפשף ברגליו רוק על

1595גבי קרקע, משום משוה גומות), כתב במ"א שם (וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו.

1596ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע

1597בקרקע). וראה שמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה נח.

1598[1213] גמרא

1599שם ע"ב (מישחא (שמן עב, רש"י), רב אסר ושמואל שרי, מאן דאסר גזרינן משום

1600שעוה, ומאן דשרי לא גזרינן). רי"ף סא, ב (והלכתא כרב). רמב"ם פכ"ג

1601הי"א (ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב, גזירה משום שעוה). טור ושו"ע שם

1602(שעוה או שמן עב).

1603וראה שו"ת דברי נחמי' סי' כב

1604(ואולי יש לומר דסבירא להו דפירוש מישחא הוא מלשון משיחה, וכולל גם שומן (ונקטי'

1605לרבותא), ונראה דהיינו דטעמא דמוח"ז ז"ל שם בסי' שיד שכתב בשומן או בשמן

1606כו').

1607וראה שמירת שבת כהלכתו פי"ד

1608הערה מט.

1609[1214]

1610מ"א שם (ופשוט, בשעוה דאם מרח חייב חטאת, או בשמן דגזרינן אטו שעוה, אפילו לתלמיד

1611חכם אסור להערים, אפילו בהנחה בעלמא).