Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשיז דין קשירה ועניבה בשבת
ובו י"א סעיפים:
קשר של קיימא וקשר אומן
א הקושר והמתיר הן מאבות מלאכות, שכן במשכן היו צידי
ובו י"א סעיפים:
קשר של קיימא וקשר אומן
א הקושר והמתיר הן מאבות מלאכות, שכן במשכן היו צידי
בחלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן, שכל רשתות עשויות קשרים קשרים, והן קשרי קיימא,
גופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר מכאן.
דומן התורה אינו חייב
האלא על קשר של קיימא העומד להתקיים לעולם, דהיינו שקושרו על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים,
ווכל זמן שלא יצטרך לו להתירו. ואע"פ שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב
זויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר
חכן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא, וחייבים על קשירתו ועל התרתו.
טאבל אם קוצב בדעתו
יאיזה זמן שאז יתירנו בודאי, אפילו הוא זמן ארוך מאד, אין זה של קיימא מן התורה,
יאופטור בין על קשירתו בין על התרתו. אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של קיימא,
יבהואיל ועומד להתקיים איזה זמן, ואסור בין לקשרו בין להתירו.
יגאבל אם אינו עומד
ידלהתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, כגון קשרים שבמלבושים ומנעלים, שכשלובשן שחרית
טוקושרן וכשפושטן ערבית מתירן, מותר לקשרן ולהתירן בשבת.
טזאבל אם הוא בדעתו שלא
יזלהתירן ביומן, כגון תלמידי חכמים
יחשלומדים בלילות ואינם חולצין מנעליהן ולא פושטים מלבושיהן בלילה, אסורים לקשרם
יטבשבת שחרית, אם בדעתם שלא
כלהתירן ערבית. וכן אסורים להתירן
כאבשבת, אם כשקשרו אותן באחד מימות החול היה בדעתם שלא להתירם מיד בלילה שלאחריו. אבל
כבאם אין בדעתם כלום כשקושרין אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאחר כך אינן
כגמתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל
כדובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת, שהרי לפעמים גם
כההתלמידי חכמים חולצים מנעליהם בלילה טרם ישכבו. וכן מותרין להתירן
כובשבת אם קשרו סתם, אפילו קשרו לפני השבת זמן מרובה ולא התירו בינתיים.
כזאבל קשרים שלעולם
כחדרכו לקיימן איזה זמן בודאי, ואין דרכו לעולם להתירו ביומן, אסור לקושרן בשבת
כטאפילו בסתם, או להתירם.
לויש אומרים שכל קשר שאינו עומד
לאלהתקיים ז' ימים, אינו נקרא קשר של קיימא אפילו מדברי סופרים, ומותר לקשרו ולהתירו
לבבשבת.
לגואפילו אם רוב הפעמים
לדדרכו לקיימן ז' ימים, אלא שלפעמים גם כן מתיר אותו בתוך ז', כגון תלמיד חכם שרוב
לההפעמים אינו חולץ מנעליו ולא פושט מלבושיו כי אם משבת לשבת, שנמצא מקיים קשריהם ז'
לוימים, ולפעמים גם כן מתירן תוך ז', אינן נקראים קשר של קיימא, אלא אם כן יש בדעתו
לזבשעת קשירתן שלא להתירן עד לאחר ז', אבל אם קושרן סתם, אינן נקראים של קיימא, אלא
לחאם כן דרכו לעולם לקיימם שבעה ימים, כגון המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת,
לטמי שאין דרכו לעולם להתירן אלא כשמחלף הכתונת משבת לשבת, אסור לקשרן ולהתירן בשבת.
מולענין הלכה יש
מאלהחמיר כסברא הראשונה, אלא אם כן צריך הרבה לכך, אזי יש להקל לעשות על ידי נכרי:
מבב יש אומרים שאין חייבים מן
מגהתורה אפילו על קשר העומד להתקיים לעולם, אלא אם כן הוא מעשה אומן, דהיינו שהוא
מדקשר חזק ואמיץ כקשרים שהאומנים עושים בשעת מלאכתן, כגון קשרי רצועות
מהמנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן בכל כיוצא בזה.
מואבל הקושר קשר של
מזקיימא, ואינו מעשה אומן, פטור. כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או
מחשקשר חבל בדלי, או שקשר רסן הבהמה, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט, וכל
מטאדם קושר אותם לקיימא, פטור. אבל אסור מדברי סופרים, אפילו אינו עומד
נלהתקיים לעולם אלא כשיעור שנתבאר.
נאאבל קשר שהוא מעשה
נבאומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, אסור מדברי סופרים לקשרו
נגולהתירו בשבת, גזרה משום קשר מעשה
נדאומן העשוי להתקיים לעולם, שחייבים עליו מן התורה.
נהויש אומרים שאין חילוק כלל בין
נומעשה אומן למעשה הדיוט, שאפילו קשר שהוא מעשה הדיוט חייבים עליו מן התורה אם הוא
נזשל קיימא, ואם אינו עומד להתקיים כלל, בענין שמותר במעשה הדיוט, מותר גם כן במעשה
נחאומן.
נטויש להחמיר כסברא
סהראשונה. ולכן נהגו ליזהר
סאשלא לקשור או להתיר שום קשר שהוא ב' קשרים זה על זה אפילו הוא עומד להתירו ביומו,
סבמפני שאין אנו בקיאין איזה קשר נקרא מעשה אומן שאסור לקשרו ולהתירו אפילו אינו
סגעומד להתקיים כלל, וכל קשר אמיץ שהוא קשור הדק היטב, יש להסתפק בו שמא זהו מעשה
סדאומן, וב' קשרים זה על גבי זה הוא גם כן קשר אמיץ.
סהומכל מקום במקום צער
סואין להחמיר בדברי סופרים, ומותר להתירו אם
סזאינו עומד להתקיים כלל, בענין שמותר בודאי מעשה הדיוט, כיון שלפי סברא
סחהאחרונה מותר אפילו בודאי מעשה אומן:
סטג במה דברים אמורים בב'
עקשרים זה על זה. אבל קשר אחד ועניבה על גביו, אין להסתפק בו כלל בקשר מעשה אומן,
עאומותר לקשרו ולהתירו בכל ענין אם אינו עומד להתקיים כלל.
עבואם אינו אלא קשר אחד
עגבלבד, בלא עניבה על גביו, אינו נקרא קשר כלל, ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם עומד
עדלהתקיים לעולם.
עהוכל זה בקושר ב'
עודברים ביחד. אבל אם עשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה, דינו כב' קשרים זה
עזעל זה לכל דבר:
עחד קשר שאינו נקרא של
עטקיימא מן התורה אלא מדברי סופרים, מותר לקשרו לצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד
פמשיעורי תורה. ואפילו קשר מעשה
פאאומן מותר לקשור, אם אי אפשר למדוד בענין אחר:
פבבמנעל, בית הצואר, דלי ופרה
ה נשמטו לו רצועות
ה נשמטו לו רצועות
פגמנעל וסנדל, מותר להחזירן
פדלמקומן, ובלבד שלא יעשה קשר בראש הרצועה כדי שלא תשמט מן הנקב, מפני שהוא קשר של
פהקיימא.
פובמה דברים אמורים
פזבמקומות שאין רגילין שם לקשור קשר זה, אבל במקומות שרגילין לקשרו, אסור אפילו
פחלהחזיר, גזרה שמא יקשור.
פטואפילו במקומות שאין
צרגילין, לא התירו אלא להחזיר, אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא
צאמתקן כלי.
צבואפילו להחזיר לא
צגהתירו אלא כשהנקב הוא רחב ויכול להחזיר בלי טורח, אבל אם הנקב הוא צר שצריך טורח
צדלהכניס הרצועה בתוכו, אין זה כמחזיר, אלא כנותן בתחלה, ואסור משום תיקון כלי.
צהוכן הדין ברצועות של
צומכנסיים. אבל אבנט מותר
צזלהכניס במכנסיים בתחלה בשבת, מפני שאינו מבטלו שם, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, לפיכך אין בו משום
צחתיקון כלי. אבל אסור להכניס משיחה לשם, מפני שמבטלה שם:
צטו מתירין בית הצואר
קמקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא, שרוב הפעמים מתירין אותו ביומו מיד אחר
קאהכביסה.
קבאבל אין פותחין אותו
קגמחדש, מפני שהוא מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש. אבל משום קורע אינו
קדחייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור, כמו שנתבאר בסי' ש"ב.
קהאפילו אם כבר נפתח
קובית הצואר, רק שחזר האומן ותפרו ביחד כדרך שהאומנים עושים, או שקשרו האומן
קזואינו יכול להתירו, אסור לחתוך החוטין.
קחבמה דברים אמורים
קטבקשר זה שקשרו האומן קודם גמר מלאכת הבגד, שחתיכת חוטי קשר זה
קייש בה משום מכה בפטיש, לפי שהיא גמר מלאכת הבגד, שעל ידי כך מתוקן הבגד ללבשו,
קיאוקודם לכן לא היה מתוקן מעולם ללבשו, וכל דבר שהוא גמר מלאכה יש בו משום מכה בפטיש
קיבכמו שנתבאר בסי' ש"ב.
קיגאבל שאר קשירות
קידשנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס, או המשיחות שבכתונת, שנקשרו ואינו יכול
קיהלהתירן, מותר לחתכן. ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ אלא יעשה בצנעא.
קיוואם אינו רגיל להתיר
קיזהמשיחות אלא כשמחליף הכתונת משבת לשבת, אסור לחתכן, כמו שאסור להתיר:
קיחז במה דברים אמורים
קיטבקשירה, אבל אם תפר הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך
קכשהאומנים עושים, אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא
קכאלאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע.
קכבואף שהקורע אינו חייב
קכגאלא אם כן עושה על מנת לתפור, מכל מקום מדברי סופרים אסור בכל ענין.
קכדויש מתירין בתפירה שאינה של
קכהקיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר, ומכל מקום אין להקל
קכובפני עם הארץ:
קכזח קושרין דלי על פי
קכחהבור במשיחה או באבנט וכיוצא בו מדבר שאינו מבטלו שם. אבל לא בחבל, מפני שמבטלו שם,
קכטוהרי זה קשר של קיימא, שהרי הדלי תלוי וקשור שם תמיד. ואפילו בחבל של
קלגרדי שהוא חשוב ואינו מבטלו שם, אסור, גזרה משום שאר חבלים.
קלאבמה דברים אמורים בדליים
קלבהקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינן קבועין בבור, אינו קשר של קיימא, ומותר אפילו
קלגבשאר חבלים.
קלדובלבד שלא יהא הקשר
קלהמעשה אומן, שאסור אפילו באינה
קלושל קיימא כמו שנתבאר למעלה:
קלזט קושרים חבל בפני
קלחהפרה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא, מפני שאינו של קיימא, שעשוי להתירו תדיר להוציא
קלטהבהמה להשקותה.
קמואפילו לקשור בשבת
קמאשני ראשי החבל בשני צדי הפתח, שלא היה תלוי כלל בפתח מאתמול, מותר, ואין חוששין
קמבשמא יבטל ראש אחד שיהא קשור לעולם ויוציא הבהמה בהתרת ראש השני בלבד, אלא לפעמים
קמגיתיר ראש זה ולפעמים יתיר זה. אבל אם באמת מבטל
קמדראש אחד אסור:
קמהי כל קשר שלפעמים נמלך
קמוומבטלו לעולם, אף על פי שבתחלת עשייתו אינה על מנת לבטלו, אסור, שמא ימלך ויבטלנו. לפיכך אסור ליטול חבל ולקשרו באבוס ובפרה, שמא כשירצה להוליך
קמזהבהמה לא יתיר לעולם אלא ראש אחד, ויניח השני קיים לעולם, ויהיה קשר של קיימא.
קמחבמה דברים אמורים
קמטבשאר חבלים, אבל בחבל של גרדי מותר, שאינו מבטלו שם. ואין לגזור כאן על
קנשל גרדי משום שאר חבלים, מפני שגם בשאר חבלים אינו מצוי שיבטל ראש אחד לעולם, אלא
קנאלפעמים מתיר ראש זה ולפעמים מתיר זה.
קנבוכל זה לקשור החבל
קנגבשבת באבוס ובפרה. אבל אם היה קשור כבר באבוס ורוצה לקשרו עתה בפרה, או שהיה קשור
קנדבפרה ורוצה עתה לקשרו באבוס, מותר בכל חבל, לפי שאם בא לבטל קשר אחד מהם שיהא קשור
קנהלעולם, מן הסתם אותו קשר שהיה קשור כבר מניחו לעולם קשור :
קנוהפותל חבלים
יא הפותל חבלים מכל מין
יא הפותל חבלים מכל מין
קנזשיהיה, חייב משום קושר, ושיעורו להתחייב מן
קנחהתורה כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה בסופו שנמצאת מלאכתו מתקיימת. אבל מדברי סופרים
קנטאסור בכל שהוא.
קסוכן המפריד הפתיל
קסאחייב משום מתיר ושיעורו כשיעור הפותל. והוא שלא יתכוין לקלקל, שכל המקלקלים פטורין מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים:
קסב[1483] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
קסג(א)
קסדקשר של קיימא וקשר אומן (ס"א-ד).
קסה(ב)
קסובמנעל, בית הצואר, דלי ופרה (ס"ה-י).
קסז(ג)
קסחהפותל חבלים (סי"א).
קסטלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.
קעשבת כהלכה פרק כז.
קעא[1484]
קעבמשנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הקושר והמתיר).
קעג[1485]
קעדמסקנת הגמרא עד, סוע"ב (שכן צדי חלזון (לצבוע התכלת בדמו, רש"י) קושרין
קעהומתירין (שכל רשתות עשויות קשרים קשרים, והן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין
קעומרשת זו ולהוסיף על זו, מתיר מכאן וקושר מכאן, רש"י)).
קעזוהיינו שבזה היתה בעשיית המשכן, לא
קעחרק מלאכת "קושר", אלא גם מלאכת "מתיר" (מתיר מכאן וקושר
קעטמכאן).
קפומזה למדנו גם האמור לקמן בסמוך
קפאש"אע"פ שאפשר שיצריך לו להתירו בזמן קרוב", מכל מקום נחשב
קפב"קשר של קיימא, העומד להתקיים לעולם", ושם נסמן (הערה 1488).
קפג[1486] רבי
קפדיהודה במשנה קיג, א (כל קשר שאינו של קיימא, אין חייבין עליו).
קפה[1487]
קפורש"י קיא, ב ד"ה ואלו קשרים (קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם). קיב, א
קפזד"ה בדאושכפי (קושר קשר ... והוא קיים לעולם). טור (כל קשר העומד להתקיים
קפחלעולם). ב"י ד"ה כל קשר (נמצינו למדין דקשר של קיימא מיקרי קשר דבר שדרך
קפטלקושרו על דעת שיעמוד לעולם).
קצואף שבשאר מלאכות סגי במה שמתקיים
קצאמשך זמן, כדלקמן סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא הצובע בצבע המתקיים,
קצבאבל צבע שאינו מתקיים כלל ... פטור), וסי' שמ ס"ו (אינו חייב אלא כשכותב בדבר
קצגהמתקיים על גבי דבר המתקיים).
קצדנתבאר באגרות קודש חי"א אגרת
קצהג'תשפט (יש לומר הסברא בפשיטות, כיון שכן הי' במשכן, שכל עניני תפירה וחיבור היו
קצועל מנת שישארו כך לעולם).
קצז[1488] ט"ז ס"ק א (דאם דעתו שישאר כן
קצחלעולם, דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו, ואינו קצב זמן בדעתו
קצטמתי יתירו, זהו חייב).
רשכן יש ללמוד מהמובא לעיל (שכן
ראבמשכן היו צידי חלזון קושרין ומתירין ברשתותיהן, שכל רשתות עשויות קשרים קשרים,
רבוהן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, מתיר
רגמכאן וקושר מכאן). וראה אבני נזר או"ח סי' קפא אות יא.
רדוגם אם הוא דבר שבלה אחר זמן קצר, או
רהשזורקים אותו לפח אחר זמן קצר, נקרא קשר של קיימא, כיון שאין מתירים אותו לעולם,
רווכמו באיגוד הלולב, שנתבאר לקמן סי' תרנא ס"ו (קושרים שני ראשי הכרך בשני
רזקשרים זה על גבי זה, וביום טוב שאי אפשר לקשרן בענין זה, שהרי הוא קשר של קיימא,
רחשאינו חושש להתירו עולמית). וראה כנישתא דבי רב.
רטוכל זה כשקושרו על דעת שישאר כן כל זמן
רישלא יצטרך להתירו. משא"כ כשמן הסתם יתירו באותו יום, אלא לפעמים יבטלו לעולם,
ריאאינו אסור אלא מדברי סופרים, כדלקמן ס"י (כל קשר שלפעמים נמלך
ריבומבטלו לעולם, אף על פי שבתחלת עשייתו אינה על מנת לבטלו, אסור, שמא ימלך ויבטלנו),
ריגושם נסמן (הערה 1555).
ריד[1489] משנה קיא, ב (וכשם שהוא חייב
ריהעל קישורן, כך הוא חייב על היתרן). טור (כל קשר העומד להתקיים לעולם, חייבין חטאת
ריועל קשירתו והתרתו).
ריז[1490]
ריחט"ז שם (ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז, פטור, יהיה הזמן מה שיהיה,
ריטדחיוב אין כאן, כיון שיש לו עכ"פ זמן, ואיסור יש כאן, שתוך אותו הזמן הוא
רכמיקרי של קיום).
רכאואף ששיטת רבינו היא שחצי שיעור
רכבבמלאכות שבת אסורה מהתורה, כדלקמן סי' שמ ס"א (ועל אחת פטור אבל
רכגאסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן.
רכדנתבאר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 14
רכה(אין זה חצי שיעור (בכמותה) של המלאכה, כי אם חצי מלאכה – חסר באיכות וגדרי ומהותה
רכושל המלאכה, כי ה"דעת שישאר כן לעולם" הוא חלק מאיכותה ומגדרי המלאכה,
רכזובלעדה חסר בגדר המלאכה, ולכן אינה אסורה מן התורה).
רכחוראה גם לקמן סי"א (והערה 1562). מי טל (קושר) סי"ח ס"ג.
רכט[1491] משנה קיא, ב (קושרת אשה
רלמפתח חלוקה, וחוטי סבכה, ושל פסקיא, ורצועות מנעל וסנדל), ופרש"י (דכיון דכל
רלאיומא שרו ליה, לא דמי מידי לקשר של קיימא, ומותר לכתחילה). גמרא קיב, א (איתמר
רלבהתיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא חייב חטאת, ותניא אידך פטור אבל אסור, ותניא אידך
רלגמותר לכתחלה ... הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי [רצענים; סנדלרים] (שהאושכף עושה
רלדכשתוחב הרצועה במנעל, קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם, רש"י), פטור
רלהאבל אסור בדרבנן (אין חולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל
רלושבת, לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין מעט בלבושיהן, הילכך פטור אבל
רלזאסור, ספר התרומה סי' רמג), מותר לכתחלה בדבני מחוזא (וצריך
רלחלהתירו ערבית, רש"י) ... דנפקי בי תרי (וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו,
רלטהלכך בכל יום קושרו ומתירו, רש"י)).טור (ושעומד
רמלהתיר בכל יום מותר לכתחלה), וט"ז שם (אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו, זה לא
רמאמקרי זמן כלל, ומותר לכתחלה).
רמב*
רמגוכעין זה הוא גם לענין מלאכת בנין, שבנין
רמדעראי פטור אבל אסור, ואם עשוי לסתור בתוך השבת מותר, כדלעיל סי' שיד סי"ט (במה
רמהדברים אמורים כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה
רמולקיום כלל, אין בה משום סתירה), ושם נסמן (הערה 1192).
רמזאמנם יש מלאכות שאסרו חכמים אפילו
רמחאם מתקיימת דקות אחדות, כמו מלאכת כותב דלקמן סי' שמ ס"ו (אפילו
רמטבדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי
רנעלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או
רנאלחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש), ומלאכת צובע דלקמן סי' שכ סכ"ח (צבע
רנבשאינו מתקיים כלל ... פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום
רנגאסור מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 2193).
רנד[1492] שו"ת
רנהמהר"ם (לבוב) סי' תלד (שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור). תשב"ץ
רנוסי' נב. כל בו סי' לא ד"ה הקושר קשר. רמ"א ס"א (ויש אומרים שכל קשר
רנזשאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא). ט"ז שם (כל שהוא יותר מיום
רנחאחד היא בכלל זה, יהיה הזמן כפי מה שיהיה ... דאחר יום אחד אסור לכתחלה).
רנט[1493] גמרא שם (פטור אבל אסור,
רסבדרבנן), לפירוש ספר התרומה סי' רמג (ומורי רבינו מפרש מנעל של רבנן ... אין
רסאחולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל שבת, לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין
רסבמעט בלבושיהן, הילכך פטור אבל אסור).
רסג[1494] ט"ז
רסדס"ק ב (כיון שדרכם בכך רוב הפעמים, ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים
רסהבודאי איזה זמן, הי' איסור).
רסו[1495]
רסזט"ז שם (קשה דאם כן הוי בכלל פטור אבל אסור, והיאך קושרים אותו בשבת שחרית.
רסחויש לומר דמכל מקום לא נחשב בכלל קביעות זמן שזכרנו, דהרבה פעמים שוכבים גם בחול
רסטוחולצין מנעליהם).
רעואף שלענין קשר "העומד
רעאלהתקיים לעולם" נתבאר לעיל "דהיינו שקושרו על דעת
רעבשישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים, וכל זמן שלא יצטרך לו להתירו. ואע"פ
רעגשאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב
רעדזמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא".
רעההיינו דוקא לענין קשר "העומד
רעולהתקיים לעולם", שכך הי' בעשיית המשכן, כדלעיל שם (הערה 1488). משא"כ לענין קשר העומד להתקיים "איזה
רעזזמן", שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בזה מתירים לגמרי אם "בשעת
רעחהקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת".
רעט[1496]
רפט"ז סוף סק"א (כיון שדרך להניח כך, אמרינן ודאי היה דעתו כך, ולא אמרינן
רפאלהקל שהיה בדעתו להתירו היום).
רפב*
רפגסיכום
רפדכללי ההלכה – לפי דעה זו:
רפה(א)
רפואם דעתו להתירו ביומו, מותר.
רפז(ב)
רפחגם אם קושרו בסתם, ודרכו לפעמים להתירו ביומו, מותר.
רפט(ג)
רצאם דעתו להתירו אחר יומו, אסור מדברי סופרים.
רצא(ד)
רצבגם אם דעתו להתירו אחר זמן ארוך מאד, אינו אסור אלא מדברי סופרים.
רצג(ה)
רצדגם אם קושרו בסתם, ואין דרך להתירו ביומו, אלא לקיימו איזה זמן, אסור.
רצה(ו)
רצואם דעתו שיתקיים לעולם, חייב עליו.
רצז(ז)
רצחגם אם דעתו שיתקיים כל זמן שלא יצטרך, ואפשר יצטרך להתירו בזמן קרוב, חייב.
רצט(ח)
שואם מן הסתם יתירו ביומו, ולפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אסור מדברי סופרים
שא(ס"י).
שב[1497] רש"י
שגקיב, א ד"ה קיטרא (שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים), וד"ה בדחומרתא
שד(ופעמים שמתקיים שבת או חדש). מרדכי רמז שפו (אם מתקיים הקשר שבוע
שהאחד או שבועים עד שיחליף, אסור מדרבנן). טור (והעומד להתקיים ז' ימים פטור אבל
שואסור), וב"י (כל שאינו עומד להתקיים שבעה ימים, מיקרי עשוי להתירו בכל יום
שזושרי). רמ"א שם (ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא).
שח[1498]
שטהגהות מיימוניות פ"י אות ג (כיון שאינו עומד להתיר אלא משבת לשבת). מ"א
שיסוף סקי"א (ומכל מקום נראה לי, דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת
שיאלשבת, אסור).
שיבוכן הוא לקמן ס"ו (קשרי
שיגהכיבוס, או המשיחות שבכתונת שנקשרו ... אם אינו רגיל להתיר המשיחות אלא כשמחליף
שידהכתונת משבת לשבת, אסור ... להתיר).
שיהוראה מראי
שיומקומות וציונים.
שיזוהיינו
שיחשככל הדברים האמורים לעיל לדעה הראשונה – לענין יום אחד, כן הוא גם לדעה זו –
שיטלענין ז' ימים:
שכ(א)
שכאאם דעתו להתירו תוך ז' ימים, מותר.
שכב(ב)
שכגגם אם קושרו בסתם, והדרך לפעמים להתירו תוך ז' ימים, מותר.
שכד(ג)
שכהאם דעתו להתירו אחד ז' ימים, אסור מדברי סופרים.
שכו(ד)
שכזגם אם קושרו בסתם, ואין דרך להתירו תוך ז' ימים, אסור.
שכח[1499]
שכטט"ז סוף סק"ה (אלא יעשנו על ידי עכו"ם, אם הוא צריך הרבה לכך, כן
שלנראה לי).
שלאאבל אם דעתו שיתקיים יותר מז' ימים,
שלבאין לעשותו על ידי נכרי, אף אם צריך הרבה לכך.
שלגואף שגם בזה אין איסורו אלא מדברי
שלדסופרים, שהתירו בו אמירה לנכרי במקום מצוה, כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו
שלהמלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת,
שלווהוא שיהיה ... לצורך מצוה ... ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד ... והוא הדין
שלזלצורך גדול).
שלחוראה בדי השלחן סי' קכג ס"ק ז.
שלטכנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ז הערה נט.
שמ[1500]
שמאגמרא קיב, א (הא דקתני חייב חטאת – בדאושכפי [רצענים; סנדלרים], פטור אבל
שמבאסור – בדרבנן, מותר לכתחלה – בדבני מחוזא), לפירוש הרי"ף מא, ב
שמג(הא דתני חייב, במנעל דאושכפי, דמעשה אומן הוא, וקשר של קיימא
שמדהוא). רמב"ם פ"י ה"א. שו"ע ס"א (הקושר קשר
שמהשל קיימא, והוא מעשה אומן, חייב, כגון ... קשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים
שמובשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה).
שמז[1501] שלטי הגבורים מא, א אות ג
שמח(וקשר אומן לא נתברר לי היטב האיך הוא, מיהו נראה מלשון האלפסי, הוא קשר שקושרין
שמטאותו הדק היטב .... דהוי קשר אמיץ). ט"ז ריש ס"ק א (דאם הוא מעשה
שנאומן, ממילא הוה חזק מאד).
שנא[1502] גמרא
שנבשם (פטור אבל אסור, בדרבנן). לפירוש הרי"ף שם (והא דתני פטור אבל אסור,
שנגבדרבנן, דמעשה הדיוט הוא, אלא שהוא קשר של קיימא, ולפיכך פטור אבל אסור).
שנדרמב"ם שם ה"א-ב. שו"ע שם (אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן,
שנהפטור ... כיצד, נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר
שנורסן בהמה, הרי זה פטור, וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר
שנזאותם לקיימא).
שנח[1503]
שנטשלטי הגבורים שם (ולכו"ע כל שעומד להתקיים ימים מה, אסור לקשור אפילו אינו
שסמעשה אומן, ואפילו לדעת מיימוני ורבינו).
שסאואף שלדעה זו, עיקר ההלכה של פטור
שסבאבל אסור היא ב"קשר העומד להתקיים לעולם", ואינו מעשה אומן.
שסגמכל מקום גם בעומד להתקיים איזה
שסדזמן, אסור מדרבנן.
שסהוראה בדי השלחן סי' קכג ס"ק ג.
שסומי טל (קושר) סי' כא. כנישתא דבי רב.
שסז[1504]
שסחלעיל ס"א (מיום א' ומעלה – לדעה הא', ומשבוע א' ומעלה – לדעה
שסטהב').
שע[1505] רי"ף
שעאשם (והא דתני מותר לכתחלה, בדבני מחוזא, כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל,
שעבוקושרין אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל, דלאו מעשה אומן ולא קשר של
שעגקיימא הוא). והיינו דלא הותר אלא כשאינו מעשה אומן וגם אינו קשר של
שעדקיימא, משא"כ כשהוא מעשה אומן, אסור, אפילו אינו עשוי להתקיים. רמב"ם פ"י
שעהה"ב (וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור). ב"י
שעוסוד"ה כל (ואם אינו קשר של קיימא, וקשרו אומן, נראה מדברי הרי"ף ...
שעזדפטור אבל אסור, וכן נראה מדברי הרמב"ם). רמ"א שם (קשר של אומן, דאפילו
שעחבשאינו של קיימא, אסור לקשרו). ט"ז ס"ק א (דלהרי"ף ורמב"ם ...
שעטאם אינו של קיימא, היינו שנעשה להתיר בכל יום ... מכל מקום כיון שהוא חזק אסור
שפלכתחלה). וראה לקו"ש חי"ד ע' 17 הע' 35.
שפאוכן גם אם הוא קשר אומן, והוא עשוי
שפבלהתקיים איזה זמן, פטור אבל אסור, ואינו חייב אלא "על קשר העומד להתקיים
שפגלעולם ... מעשה אומן". וראה תהלה לדוד ס"ק א.
שפד[1506]
שפהמשמעות ד"מ שם (מידי דהוי כעקירה בלא הנחה, דאיתא בריש פרק קמא דשבת (ג, א)
שפודאסור מדרבנן, וכן במוחק שלא על מנת לכתוב). ובזה נתבאר לקמן סי' שמז ס"א (זה
שפזעקר מרשות זו וזה הניח ברשות השניה, שניהם פטורים ... אבל אסורים לעשות כן מדברי
שפחסופרים, גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה בשבת).
שפט*
שצסיכום
שצאשיטה זו:
שצב(א)
שצגאינו חייב אלא אם כן: (א) קשר של קיימא. (ב) מעשה אומן.
שצד(ב)
שצהאינו מותר אלא אם כן: (א) אינו קשר של קיימא. (ב) מעשה הדיוט.
שצו(ג)
שצזאסור מדברי סופרים: (א) קשר הדיוט שיתקיים איזה זמן. (ב) קשר אומן שעומד להתיר
שצחמיד.
שצט[1507]
תרא"ש פט"ו סי' א (ורב אלפס ז"ל פירש דמעשה של אומן הוא. ולא נהירא,
תאדבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט). טור (כל קשר העומד להתקיים
תבלעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו, בין אם הוא של אומן או של הדיוט). רמ"א
תגס"א (ויש חולקים, שסבירא להו דכל קשר של קיימא, אפילו של הדיוט, חייבין עליו).
תד[1508]
תהשלטי הגבורים שם (והיכא שעומד לקשור ולהתיר בו ביום, מותר לכתחלה, לא שנא אם הוא
תושל אומן או של הדיוט). מ"א סק"ה ([קשר של אומן, דאפילו בשאינו של קיימא,
תזאסור], היינו לדעת הרמב"ם, אבל להרא"ש מותר).
תח[1509] היינו כדעה הראשונה
תטשבסעיף זה, שהיא דעת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע.
תי[1510]
תיאשלטי הגבורים שם (ומכאן נראה לי שיצא האזהרה, שכשקושרים ב' קשרים זה על זה, שאין
תיבמתירין אותו בשבת, ואעפ"י שהוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום, ואינו קשר של
תיגקיימא, אעפ"כ נזהרים בקשירתו ובהתרתו, משום דהוי קשר אמיץ). רמ"א שם (ויש
תידאומרים דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים
תיהאיזה מקרי קשר של אומן).
תיו[1511]
תיזרמ"א שם (ומכל מקום נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור
תיחדרבנן ובמקום צער לא גזרו).
תיטוהיינו שאם שרוכי הנעליים נקשרו בב'
תכקשרים זה על זה, והוא במקום צער (שאינו יכול להוריד הנעל מעל רגליו בלי התרת
תכאהשרוכים, ואינו יכול לישון עם הנעלים), יכול להתיר הקשר, כדעת המתירים.
תכב[1512] היינו
תכגכשעשוי להתירו בו ביום, כדלעיל ס"א.
תכדמשא"כ כשעשוי להתירו תוך ז'
תכהימים, אין להתיר במקום צער, כי אם על ידי נכרי, כדלעיל סוף ס"א. וראה כנישתא
תכודבי רב.
תכז[1513] והיינו שיש להקל במקום
תכחצער – רק בספק מעשה אומן, דהיינו "ב' קשרים זה על זה ... יש להסתפק בו שמא
תכטזהו מעשה אומן". משא"כ "בודאי מעשה אומן" אין להקל אפילו
תל"אינו עומד להתקיים כלל", ואפילו "במקום צער".
תלא[1514]
תלבשלטי הגבורים שם (ונראה לי דאע"פ שקשר קשר ועניבה עליו, לא מקרי בהכי מעשה
תלגאומן, ואפילו למיימוני ורבינו יהי' מותר לקושרו לכתחלה בשבת, אם הוא עשוי להתיר בו
תלדביום). אגור סי' תסה (והעולם נוהג לעשות קשר אחד ועליו חצי קשר). רמ"א
תלהס"ה (ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו [עניבה] היתר). ט"ז
תלוס"ק ז (ונראה לי דהך דנוהגין בו היתר, היינו בקשר העומד להתיר ביומו, שאין
תלזחומרתו אלא מצד שמא הוא מעשה אומן). מ"א ס"ק טו (דדוקא כשעשוי להתיר בו
תלחביום, שרי לעשות קשר למטה, דאינו מעשה אומן).
תלטמשא"כ אם אינו חושש להתירו
תמעולמית, גם זה אסור, כדלקמן סי' תרנא ס"ו (אסור לעשות עניבה על גבי קשר, כיון
תמאשאינו חושש להתירו עולמית). וראה לקו"ש חי"ד ע' 16 הע' 30.
תמב*
תמגוכל זה בעניבה על גבי קשר, אמנם
תמדעניבה על גבי עניבה, אינה חשובה קשר כלל, כדלקמן שם (וביום טוב שאי אפשר לקשרן
תמהבענין זה, שהרי הוא קשר של קיימא, שאינו חושש להתירו עולמית, אוגדין אותו בעניבה,
תמודהיינו שעושין שתי עניבות זו על גבי זו).
תמז[1515]
תמחיראים השלם סי' עדר קלז, א (שקשר אחד אינו קשר). הובא בהגהות מיימוניות פ"י
תמטאות י (פסק רא"ם שאין נקרא קשר של קיימא, אלא קשר על גבי קשר). מרדכי הלכות
תנקטנות סי' תתקמ (מהדקן בקשר אחד לבד. ואומר רבינו אלחנן דכה"ג לא מיקרי קשר
תנאשל קיימא). הובא במ"א סק"כ. ועל זה מבאר כאן, שלא רק שאינו "קשר של
תנבקיימא", אלא ש"אינו נקרא קשר כלל". וראה כנישתא דבי רב.
תנג[1516] חגורה של בד.
תנד[1517] יראים
תנהשם (אבל במקום שרגילין לעשות קשר אחד שתתקיים בקשר אחד, כגון שקושר [חב]ל אחד
תנובראשו, ואינו קושר שני ראשין זה לזה, נראה דהוי קשר). הגהות מיימוניות שם (אמנם יש
תנזקשרים שמתקיימין בקשר אחד, כגון שקושר חבל אחד בראשו, ואין קושר שני ראשים ביחד). מרדכי
תנחשם (יש לומר דכה"ג שאין כאן אלא ראש אחד, מתקיים יותר, אבל בב' ראשין זה הראש
תנטמושך אילך [וזה מושך] אילך, ועבוד לאינתוקי). רמ"א סוף ס"א (והא דבעינן
תסב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט
תסאאו משיחה, דינו כשני קשרים).
תסבוהיינו דוקא "אם
תסגעשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה", משא"כ אם עושה קשר אחד בראש
תסדשני חוטים יחד, ראה מראי מקומות וציונים. קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ד ע'
תסהי.
תסו[1518]
תסזמשנה קנז, א (מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור
תסחבטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהם למדנו
תסטשפוקקין ומודדין וקושרין (קשר שאינו של קיימא, אפילו לכתחילה, רש"י) בשבת). ב"י
תעד"ה ומ"ש רבינו ולצורך (כלומר דלא שרינן משום דבר מצוה אלא קשר שאינו של
תעאקיימא, דהוי דרבנן). טור ושו"ע סוף ס"א (ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד
תעבאחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא).
תעגודינה כמו מדידה, שהתירו לצורך
תעדמצוה, כדלעיל סי' שו סי"ח (ומותר למדוד מדידה של מצוה).
תעהוהטעם שהתירוה לצורך מצוה נתבאר
תעובלקוטי שיחות חי"ד ע' 14 ואילך.
תעז[1519]
תעחלבוש סוף ס"א (ואפילו הוא מעשה אומן). מ"א סק"ג (אפילו מעשה אומן,
תעטדאם לא כן אפילו בלא מצוה שרי. וצ"ע דלמה צריך לעשות מעשה אומן, יעשה קשר
תפשאינו מעשה אומן, אעפ"כ יכול למדוד. וצריך לומר דמיירי דאי אפשר בענין אחר).
תפאוהיינו שכיון דמיירי "שקושר
תפבלמדוד אחד משיעורי תורה", הרי אינו עומד להתקיים כלל, שזה מותר אף לכתחלה,
תפגכדלעיל ס"א (אבל אם אינו עומד להתקיים כלל אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת), ולא
תפדהוזקקו להתירו מטעם מדידה של מצוה.
תפהאלא ודאי מיירי הכא שאינו יכול
תפולמדוד כי אם על ידי קשר ההוא מעשה אומן, שנתבאר לעיל ס"ב (אבל
תפזקשר שהוא מעשה אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו, אסור מדברי
תפחסופרים לקשרו ולהתירו בשבת). ומכל מקום התירו לקשרו לצורך מצוה.
תפט*
תצוכל זה הוא לדעת הרמב"ם וסיעתו
תצא(דלעיל ס"ב), שמעשה אומן אסור אפילו אינו עומד להתקיים כלל.
תצבמשא"כ לדעת הרא"ש וסיעתו
תצג(דלעיל ס"א-ב), שבאינו עומד להתקיים כלל מותר אפילו במעשה אומן, אפילו שלא
תצדלצורך מצוה. על כרחינו לפרש בגמרא, שמה שהתירו לצורך מצוה, היינו בקשר שעומד
תצהלהתקיים איזה זמן, שאיסורו רק מדברי סופרים. וראה מה שדן בזה בפרי מגדים א"א
תצוס"ק ג.
תצזולכן התיר כאן לצורך מצוה, כל
תצח"קשר שאינו נקרא של קיימא מן התורה אלא מדברי סופרים",
תצטדהיינו שלא אסרו לצורך מצוה, אלא קשר שעומד להתקיים לעולם.
500[1520] צורת הרצועות שבסנדלים
501שבימיהם, נתבארה לעיל סי' שח סמ"ג, שבראש התחתון של הרצועה יש קשר,
502וכשמעבירים את הרצועה דרך הנקב שבסנדל, הקשר עוצר את הרצועה שלא תישמט לגמרי מהנקב
503שבסנדל.
504ונתבאר לעיל ס"א (והערה 1491), שקשר זה הוא קשר של קיימא, שאסור מהתורה.
505לעיל סי' שח סמ"ג נתבאר דין רצועה
506שנפסקה, אם נאסר הסנדל בטלטול. וכאן יתבאר דין רצועה שנשמטה ויצאה ממקומה, וצריך
507להחזירה, מתי יש לחוש שהקשר יפתח ויצטרך לקשרו מחדש, ומתי יש לחוש בזה משום תיקון
508כלי, שמתקן את המנעל והסנדל.
509[1521] תוספתא
510פי"ג הי"ד. ירושלמי פט"ו ה"ב (נשמטו רצועות מנעל וסנדל, נוטל
511ומחזיר, ובלבד שלא יקשור). רמב"ם פ"י ה"ד. שו"ע ס"ב (נשמטו
512לו רצועות מנעל וסנדל ... מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור). מ"א
513סק"ח (פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמט, דהוי קשר של קיימא).
514ואף שהוא רק קשר אחד, מכל מקום
515נתבאר לעיל ס"ג (אבל אם עשה קשר בראש אחד של חבל או חוט או משיחה, דינו כב'
516קשרים זה על זה לכל דבר).
517וראה מי טל (קושר) סי' י אות טו.
518[1522]
519תוס' מח, א ד"ה הא (דבעניין שהוא רגילות לתקוע ולקשור, נראה דאסורין להחזיר).
520והיינו שכמו בדלתות הכלים נתבאר לעיל סי' שיג סי"ד "גזרה שמא
521יתקע", כן הוא בקשר, "גזרה שמא יקשור".
522רא"ש פ"ד סי' ה (לולאות
523של מלבושים שעל הכתף, אם יצאו יש מתירים להחזירן בשבת ... ונראה דאסור להחזירן,
524שרגילין לקושרן, והוא קשר של קיימא). הובא בט"ז ס"ק ד. מ"א
525סק"ט (במקום שרגילים לקשור, דחיישינן שמא יקשור).
526אלא שהרא"ש מיירי בבגדים,
527בחגורת בד שמכניסים לבגד כדי להדקו, וקושרים אותה בראשה ובסופה, כדי שלא תישמט
528לגמרי מהקפל שבבגד, וכדלקמן בסמוך (וכן הדין ברצועות של מכנסיים). וכן הוא
529גם במנעל וסנדל, דמיירי הכא, שאם רגילין לקשרו אסור להחזיר.
530[1523]
531מ"א ס"ק ז (אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת, דמתקן מנא). ויתבאר
532איסורו לקמן בסעיף הבא לענין פתיחת בית הצואר.
533ולענין רצועה חדשה במנעל ישן, ראה
534בדי השלחן סי' קמו ס"ק ג. כנישתא דבי רב.
535[1524]
536תוס' שם (אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל, אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח
537שרי, כיון דעתיקי). רא"ש שם (לולאות של מלבושים שעל הכתף, אם יצאו, יש מתירים
538להחזירן בשבת, אם הנקב רחב ויכול להחזירן בקל). מרדכי רמז שפז (ונראה לי דהיינו
539דוקא כשיש נקב מתוקן להכנסת רצועה, ואז שרי, ולא מיתסר משום תיקון מנא). הובא
540ב"י שם. רמ"א ס"ב (ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח
541לזה, אסור). ט"ז סק"ד (דאם יש בו טורח הוה כמתקן מנא, וכמ"ש
542ב"י בשם מרדכי).
543ועל זה מבאר כאן "אין זה כמחזיר,
544אלא כנותן בתחלה", כי אף שעיקר מלאכת מכה בפטיש היא כדלעיל סי' שב ס"ה
545"גמר מלאכת הכלי ... גמר עשיית הכלי ותיקונו ... גמר הכלי ... שהכלי נגמר
546וניתקן על ידיו". מכל מקום כשיש טורח להחזירו, כאילו נתבטל ממנו תורת בגד,
547והרי זה "כנותן בתחלה". וראה לקמן (הערה 1539). כנישתא דבי רב.
548וכל זה כשמכניס את הרצועה אל הבגד כדי
549להדקו על גופו. משא"כ אם הרצועה היא כבר בתוך הבגד, ובא להדקו על גופו, אין
550בזה משום תיקון כלי. אבל לפעמים יש בו משום תופר, כדלקמן סי' שמ סי"ג (ואותן
551שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת
552משום תופר ...
553אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול, שאז אינו דומה לתופר).
554ונראה שהחילוק בינם הוא, שכאן מיירי
555שמכניסים את הרצועה או המשיחה את תוך הקפל של הבגד, ומהדקים אותו, שאז אין בו משום
556תפירה, אלא שלפעמים אסור משום תיקון כלי. ואילו לקמן מיירי שיש נקבים רבים בבגד,
557ומכניסים בהם את החוט שעולה ויורד בנקבים אלה (כמו בשרוכי הנעלים שלנו), שאם אין
558בבגד "נקבים רחבים קצת ומתוקנים", יש בו משום תופר.
559[1525] כנסמן
560לעיל (הערה 1522).
561[1526] כמו החגורה של המכנסיים,
562שעשויה להכניס ולהוציא תדיר.
563[1527]
564ב"י סוף הסימן (כתוב בתשובות אשכנזיות, ששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסים
565בשבת, פשיטא דמותר ... דלא מבטל ליה, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, פשיטא דשרי,
566אפילו בחדתי). מ"א סק"ז (אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים, דלא מבטיל ליה
567התם, ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, לא מקרי מתקן מנא (ב"י סוס"י זה)).
568וכעין האמור לעיל סי' שיג סכ"א
569(אין בהם שום איסור לא בנטילתן משום סתירה ולא בהחזרתן משום
570בנין, לפי שאינן עשויין לקיום כלל, רק לפותחן ולסוגרן תדיר), ושם נסמן (הערה 1055).
571[1528]
572מ"א ס"ק ז (ואם כן אסור להכניס משיחה לשם, דמבטל ליה התם). והיינו שאם
573היא חגורת בד, אפשר שיבטלה שתישאר שם תמיד.
574*
575יוצא
576אם כן, שכדי שיהי' מותר להחזיר לבגד, יש כמה תנאים:
577(א)
578שכבר הי' בפנים, ואינו מתקן בו את הבגד מתחלה.
579(ב)
580שאפשר להכניסו בלי טורח.
581(ג)
582או שהיא חגורה העשויה להכניס ולהוציא תמיד.
583(ד)
584שאין חשש שיבטלנה ותישאר שם תמיד.
585(ה)
586שאין רגילים לקשרו בקשר של קיימא.
587[1529] ברייתא
588מח, א (מתירין בית הצואר (שדרך הכובסים לקושרן, רש"י) בשבת). טור ושו"ע
589ס"ג (מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא). ט"ז
590ס"ק ה (ונראה דכאן מיירי שרגילים להתירו ביומיה).
591וראה תהלה לדוד ס"ק י (ונראה דאף דסבירא
592ליה דקשר שרק לפעמים מועטים דרכו להתירו ביומו, אם קשרו סתם מותר וכמש״ש. מכל מקום אי לא ידעינן איך קשרו, חיישינן שמא קשרו לזמן, ואף במחצה
593על מחצה, אסור, ורק אם רוב פעמים דרכו להתירו ביומו, תלינן שקשרו על דעת להתירו
594ביומו). בדי השלחן סי' קכג ס"ק ו. כנישתא דבי רב. שבת כהלכה
595פכ"ז הערה נא, ותוספת ביאור ב.
596ומיירי שלא קשרו הכובס מעשה אומן,
597היינו ב' קשרים זה על זה, כדלעיל ס"ב. וראה שבת כהלכה פכ"ז ביאורים יא.
598[1530] ברייתא
599שם (אבל לא פותחין, ופרש"י (לכתחילה, דהשתא עביד ליה מנא). רב יהודה אמר רב
600שם (הפותח בית הצואר (של חלוק לכתחילה, רש"י) בשבת, חייב חטאת (דהשתא קמשוי
601ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה). מכות ג, ב. רמב"ם
602פ"י סוף ה"י (הפותח בית הצואר בשבת חייב). הגהות מיימוניות שם אות כ
603(פרש"י משום מכה בפטיש). מרדכי רמז תנז (שעדיין לא נגמרה מלאכתו, שצריך לפתוח
604בית הצואר, וכשפותח הוא גומר מלאכתו, וחייב משום מכה בפטיש). טור ושו"ע שם (אבל
605אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא). מ"א ס"ק י (והפותח חייב חטאת
606משום מכה בפטיש).
607והכא לא מיירי שקשרו הכובס, אלא שעדיין
608לא נפתח (כמו טלית קטן שעדיין לא נחתך באמצעו להכנסת הראש), "אין פותחין אותו
609מחדש".
610וראה גם לעיל סעיף הקודם (במנעל
611חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא מתקן כלי). לקמן סי'
612שמ סי"ד (מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני
613שעכשיו עושהו כלי, עיין סי' שי"ז).
614[1531]
615ריטב"א מכות ג, ב (דנהי דלא מחייב משום קורע על מנת לתפור, מחייב משום תיקון
616כלי, משום דהוי גמר מלאכה, ותולדה דמכה בפטיש). הובא בכ"מ ובב"י שם.
617וכתב עליו בעולת שבת ס"ק טו
618(ולענ"ד אין דבריו נראין, דהא דבעינן קורע על מנת לתפור, משום דאי לאו הכי
619הוה ליה מקלקל, וקיימא לן כל המקלקלין פטורין, אבל במקום דקרע בעצמו הוא תיקון,
620ודאי דלא בעינן על מנת לפטור).
621והשיב עליו המ"א ס"ק י (אבל
622משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור (ב"י, ועין בכ"מ
623פי"ד, דלא כעולת שבת)). והיינו שאף כשהקריעה היא עצמה תיקון, אינו חייב עליה,
624אלא אם כן קורע על מנת לתפור.
625וכמבואר בתוס' עג, ב ד"ה וצריך
626(דאפילו לרבי יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן צריך לעצים, דלא מיקרי
627בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב).
628וכמו לענין מלאכת מוחק, שיתבאר לקמן
629סי' שמ ס"ד (אבל למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה במשכן, ואין זו מעין מלאכה
630כלל), ושם נסמן.
631ולענין סותר על מנת לבנות, ראה לעיל
632סי' שיג סי"ז (והערה 1019).
633וכן הוא לקמן ס"ז (אם תפר
634הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור
635לחתכן או לנתקן זה מזה ... ואף שהקורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור,
636מכל מקום מדברי סופרים אסור בכל ענין). הרי שאף שקריעה היא עצמה תיקון,
637אינו חייב עליה אלא אם כן קורע על מנת לתפור.
638אבל ראה לקמן סי' שמ סי"ז (המפרק
639ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע). וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים
640ח"ח ע' 74 (634). מי טל (קורע) סי' ו. כנישתא דבי רב. שבת כהלכה פכ"ח
641ביאורים א.
642וכל זה הוא במלאכת קורע, משא"כ
643במלאכת מתיר, אם אינו על מנת לקלקל, חייב עליה, אף שאינו על
644מנת לקשור, כדלקמן סי"א (המפריד הפתיל חייב משום מתיר ... והוא שלא יתכוין
645לקלקל, שכל המקלקלים פטורין מן התורה), ושם נסמן (הערה 1564).
646[1532]
647סעיף ד (הקורע על מנת לחזור ולתפור ... חייב, שהוא מאבות מלאכות, שכן במשכן יריעה
648שנפל בה תולעת ומנקב בה נקב קטן ועגול, וכדי לתופרו צריך לקרוע למעלה ולמטה את
649הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטים קמטים. והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל
650אסור מדברי סופרים).
651וכל זה הוא רק לענין חיוב מן התורה,
652אבל מדברי סופרים אסורה קריעה אפילו שלא על מנת לתפור.
653[1533]
654רמב"ן מכות ג, ב (ר"ת ז"ל פירש שכבר יש לו פתח לאותו חלוק אלא שהוא
655סגור, שדרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה ונמצא בית הצואר סגור, והוא מכניס
656ראשו שם והחוט נפסק ובית הצואר נפתח, והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב ... נמצא
657הפותח כעושה פה לכתחלה, ולפיכך הוא חייב חטאת). ריטב"א שם (והנכון כמו שפירש
658ר"ת ז"ל, דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי, אלא שכבר נפתח בחול, אלא
659שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי בגדים, או כמו
660שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, ופתח בשבת או[תו] חוט או אותו בגד שהיה שם, חייב
661חטאת משום גמר כלי). רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פה, ד (ולאו דוקא לפתחו
662לכתחלה, כי בודאי הוא מתקן כלי, אלא אפילו שיהיה פתוח וקשרו בחוטין, ואינו יכול
663להתירו אלא אם כן חותך החוטין, אסור. וכן אם הוא פתוח וחזר ותפרו, כמו שעושין
664האומנים שתופרין אותו עד שגמרו מלאכתן, אסור לפותחו ולהתיר אותה תפירה) הובא בב"י
665שם. רמ"א ס"ג (אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד, כדרך
666שהאומנים עושין).
667והיינו שאף אם נגמרה תפירת הבגד,
668ואחר כך חזר האומן ותפרו או קשרו, קודם שנמסר ללבשו (כנהוג עתה שאחר גמר תפירת
669הבגד תופרים בו תפירה קטנה על מנת לפותחה בעת לבישת הבגד), "אסור לחתוך
670החוטין", משום גמר מלאכת הבגד.
671*
672אמנם יש כמה חילוקים בין ר"ת
673שברמב"ן וריטב"א, לבין רבינו ירוחם. וכאן נתבאר כדעת רבינו ירוחם:
674(א) שלענין "אין פותחין אותו
675מחדש" כתב "חייב משום מכה בפטיש", ואילו לענין "שחזר האומן
676ותפרו ביחד" כתב "אסור לחתוך החוטין".
677(ב) "תפרו ... או שקשרו".
678(ג) לאסור כשתפר "קודם גמר
679מלאכת הבגד", משא"כ כשתפר הכובס אחר גמר מלאכת הבגד מותר, כדעה הב' דלקמן
680סעיף הבא (ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר).
681[1534] רבינו ירוחם שם (אפילו
682שיהיה פתוח וקשרו בחוטין, ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטין, אסור).
683מ"א סקי"א (ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטים,
684אסור (רבינו ירוחם)).
685משא"כ אם יכול להתירו, מותר אף
686לחתכו. ואף שקשרו האומן, דינו כקשרו הכובס (שבתחלת הסעיף) שמותר להתירו, שהרי
687רגילים להתירו ביום שמתקבל מהאומן, ואינו קשר של קיימא. וכיון שמותר להתירו, מותר
688אף לחתכו. משא"כ אם אינו יכול להתירו, אסור גם לחתוך החוטין.
689ונתבאר בתהלה לדוד ס"ק ז (לענין תיקון
690כלי יש חילוק, דמתיר קשר שאינו של קיימא אין בו משום תיקון כלי, ורק לחתוך החוטין אסור
691משום תיקון כלי).
692וכמו הוצאת הדפוס ממנעל חדש, שאינו נחשב
693תיקון כלי, כדלעיל סי' שח סמ"ב (מנעל, בין חדש בין ישן, שהוא מהודק על
694הדפוס, מותר לשומטו ממנו), ונתבאר שם (הערה 320).
695[1535] מתוכן הדברים כאן נראה,
696שאף שהאומן סיים את תפירת הבגד, עדיין לא נגמרה מלאכת הבגד, עד שיהי' מוכן ללבשו,
697שהרי:
698(א) נתבאר לעיל דמיירי ש"כבר נפתח
699בית הצואר, רק שחזר האומן ותפרו ... או שקשרו"; ואי מיירי שעדיין לא סיים את
700תפירת הבגד, מה לי אם "נפתח בית הצואר" או לאו?
701(ב) נתפרש בדברי הראשונים שהובאו לעיל,
702שהפירוש הוא "שכבר יש לו פתח ... דרך תופרי בגדים להעביר חוט משפה לשפה ונמצא
703בית הצואר סגור, והוא מכניס ראשו שם והחוט נפסק ובית הצואר נפתח", "שכבר
704נפתח בחול, אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי
705בגדים". והיינו שנגמרה תפירת הבגד, ואחר כך חזר האומן ותפרו או קשרו
706"כדרך שעושין מכבסי בגדים", כדי לחזור ולפתחו בעת הלבישה.
707(ג) יתבאר לקמן בסמוך, "אחר גמר
708מלאכת הבגד, כגון קשרי הכיבוס", והיינו שאופן המותר הוא רק באופן שכבר נמסר
709אל הקונה ולבש אותו, ואחר כך מסרו לכובס. משא"כ אם האומן קושרו לפני שמוסרו
710ללבישה, נקרא "קודם גמר מלאכת הבגד".
711והטעם לזה הוא, כי מלאכת מכה בפטיש אינה
712עצם עשיית הכלי, כי אם סיום הכנתו להשתמשות (ראה לעיל סי' שיד סי"ד הערה 1008), וסי' שיד ס"א הערה 1074), ולכן כל זמן שלא נמסרה ללבישה,
713עדיין אינה גמר מלאכת הבגד.
714ונפקא מינה מכל זה לענין הפרדת פריטי
715לבוש שנמכרים קשורים זה לזה, או הפרדת התג שנתפר על הבגד לפני מסירתו למכירה, שמה
716שהתיר כאן שלא "בפני עם הארץ", היינו דוקא ב"קשרי הכיבוס"
717לאחר שהאומן גמר מלאכתו, ולא בקשר "שקשרו האומן קודם גמר מלאכה". וראה
718שמירת שבת כהלכה פט"ו סס"ג והערות רט-י. שבת כהלכה פכ"ז סצ"ב
719והערה קסה. כנישתא דבי רב הערה לד.
720[1536]
721סעיף ה (וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה
722והוא תולדות מכה בפטיש).
723[1537] עתה חוזר לדין "קשרו
724הכובס" דלעיל תחלת הסעיף. ודין "תפר הכובס" יתבאר לקמן סעיף הבא.
725[1538] שנתבארו לעיל ס"א (כגון
726המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת), שאם אינם קשר של קיימא (שכשלובשן שחרית
727קושרן וכשפושטן ערבית מתירן, מותר לקשרן ולהתירן בשבת); אם נסתבכו ואינו יכול
728להתירן "מותר לחתכן".
729[1539]
730יש"ש ביצה פ"ד סוס"י ט (הכתונת שעשויה בו רצועות לקשרו, ונתקשר,
731שלא יכול להתיר, יכול לנתקו לכו"ע, שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה).
732מ"א שם (וכתב יש"ש פ"ד דביצה סימן ט', אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות
733ולא יוכל להתיר, שרי לכו"ע לנתקן, שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה
734... ואם כן צריך לומר דסבירא ליה, דדוקא כשקושר האומן אסור לנתקן, אבל שאר קשירות
735שרי. וכ"מ סי' שי"ד ס"ז).
736והיינו שבמקום שמותר להתירו, כדלעיל
737בתחלת הסעיף (מתירין בית הצואר, מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא), מותר
738אף לחתכו, כדלעיל סי' שיד סי"ז (וכן חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל,
739שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו דהיינו
740להתיר קליעתו כדי לפותחם ליקח מה שבתוכם, ואין צריך לומר שמותר להתיר הקשר, שהרי
741אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר).
742הרי שבמקום שמותר להתירו מותר אף
743לחתכו, ואין בזה משום סתירת כלי. וכך גם כאן מותר אף לחתכו, ואין בזה משום תיקון
744כלי.
745וכשם שאין בזה משום תיקון כלי, כך
746אין בזה אף משום קורע, אף מדברי סופרים, ומותר אף לכתחלה.
747והטעם לזה הוא, כי כל מלאכת קורע
748היא כשמפריד הגופים שנתחברו על ידי חוט, כדלקמן סי' שמ סי"ז (אין איסור אלא
749כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה). משא"כ
750כאן שאינם מחוברים אלא בקשר שאינו של קיימא, שאינו חשוב חיבור.
751*
752ואף שנתבאר לעיל ס"ה (נשמטו
753לו רצועות מנעל וסנדל ... אם הנקב הוא צר שצריך טורח להכניס הרצועה בתוכו, אין זה
754כמחזיר, אלא כנותן בתחלה, ואסור משום תיקון כלי. וכן הדין ברצועות של מכנסיים).
755היינו כשנשמטה הרצועה
756וטורח להחזירה ולהכניסה, שנתבטל ממנו תורת בגד, וכשמכניסה הרי זה תיקון כלי. וכן
757במחט שנתעקם, כדלקמן סי' שמ סי"ח (מחט שנתעקמה אפילו מעט, אסור לפשטה
758(משום תיקון כלי)).
759משא"כ כשחותך את קשרי הכיבוס,
760לא נתבטל ממנו תורת בגד, ואין בו משום תיקון כלי. וכן במוכין שנפלו מן הכסת,
761כדלקמן סי' שמ סי"ד (מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם).
762[1540] יש"ש שם (ואף
763זה לא יעשה בפני עם הארץ, אלא ילך בצינעה ויעשה). ב"ח סוד"ה מתירין (הא
764דכתב מהרש"ל דשרי לנתק הקשירה, אין להקל בפני עם הארץ). מ"א שם (ואף
765זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל. וכ"כ הב"ח).
766וראה לקו"ש ח"ה ע' 139 הערה 44.
767[1541]
768מ"א שם (ומכל מקום נראה לי, דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת
769לשבת, אסור. עיין ס"א).
770והיינו שאז אסור להתירן מדברי
771סופרים לדברי הכל, כדלעיל סוף ס"א (אלא אם כן דרכו לעולם לקיימם שבעה ימים,
772כגון המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת, מי שאין דרכו לעולם להתירן אלא
773כשמחליף הכתונת משבת לשבת, אסור לקשרן ולהתירן בשבת). ולכן
774"אסור לחתכן, כמו שאסור להתיר".
775ואף שגם בעשוי לקיום יום אחד נתבאר
776לעיל ס"א, שיש להחמיר כדעת האומרים שאסור להתירו מדברי סופרים. וכן בקשר על
777גבי קשר העשוי להתיר בו ביום, נתבאר לעיל ס"ב, שיש להחמיר כדעת האומרים שהוא
778מעשה אומן, שאסור להתירו מדברי סופרים.
779מכל מקום לא החמירו בזה לאסור
780לחתכו, רק כשעשוי להתקיים משבת לשבת, שאסור להתירו מדברי סופרים לדברי הכל, ולכן
781אסור גם לחתכו, משום קורע, או משום תיקון כלי.
782וראה תהלה לדוד ס"ק ז. כנישתא
783דבי רב.
784[1542] דעה
785הא' בראבי"ה סי' רו (מתירין בית הצואר. יש מפרש מתירין, שאם נקשר בשעת כביסתו
786מתירין, אבל אם היה תפור בפי בית הצואר, או כמו שמדבקים הרצענים זוג של מנעל, אסור
787לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא [לשאינה של קיימא] כמו שמצינו
788בקשרים), ובהגהות מרדכי רמז תנז (ריב"א פירש בית הצואר, שאם נתקשר בשעת
789כביסתן, מתירין, אבל אם היה תפור פי בית הצואר, או כמו שמדבקים הרצענים זוג של
790מנעל, אסור לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לתפירה שאינה של
791קיימא, ורפיא בידי עכ"ל), וברמ"א ס"ג (אסור לנתק או לחתוך זוג של
792מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אף על גב דהתפירה אינה של קיימא. דאין
793חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא).
794דעה זו הובאה גם במהדורא בתרא לסי'
795שא בסופה (לפי דעת ריב"א במרדכי פ"ד, דתפירה שאינה של קיימא
796חייב).
797[1543]
798כדלעיל סעיף הקודם (משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), ושם נסמן
799(הערות 1531-1532).
800[1544]
801דעה הב' בראבי"ה שם (לשון אבא מורי, מתירין בית הצואר ... ולי נראה להתיר,
802דלאו להתקיים עביד לה מעיקרא ... ובשם רבינו שמואל ברבי מאיר מצאתי כתוב, רבי מתיר
803לקרוע בית הצואר כשתפור מעט, שקורין אשפויינטר שחיברו האומן), ובהגהות מרדכי שם (ורבינו
804יואל מתיר אפילו בתפירה, הואיל ולאו להתקיים עביד ... וכן כתב ראבי"ה משום
805רשב"ם), וברמ"א שם (ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא).
806וכל זה הוא לנתק או לחתוך תפירה
807שאינה של קיימא.
808אבל לענין לתפור שלא לקיימא, נתבאר
809לקמן סי' שמ סי"ג (ואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים
810אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו
811מהדקו אלא בשעה שלובשו, ובשעה שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים, מפני
812שדומה לתופר)). וראה כנישתא דבי רב.
813[1545] וראה גם אגרות
814קודש חי"א אגרת ג'תשפט (כבר ידוע דעת רבנו יואל, אשר נפסקה הלכה כמותו
815(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריך להיות תפירה של קיימא).
816וכן לענין מפרק ניירות דבוקים, נתבאר
817לקמן סי' שמ סי"ז (המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע ... אבל דפי ספרים
818שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה
819לקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר, ואין בו משום
820קורע).
821וכל זה לענין "לנתק או לחתוך"
822תפירה שאינה של קיימא, אבל לענין התפירה עצמה, נתבאר לקמן סי' שמ סי"ג (ואותן
823שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת
824משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה
825שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני שדומה לתופר)).
826וראה תהלה לדוד ס"ק ו. אהלי שם
827ח"ה ע' רד; ריא. ח"ו ע' רעט; רפב.
828[1546]
829ב"י שם (ואין להקל בפני עמי הארץ).
830[1547]
831משנה קיג, א (קושרין דלי בפסקיא (על פי הבור, דפסקיא לא מבטל [ליה] התם,
832רש"י), אבל לא בחבל (דמבטל ליה התם, והוי קשר של קיימא, שהרי קשור ותלוי שם
833תמיד, רש"י)). רמב"ם פ"י ה"ג. טור ושו"ע ס"ד (קושרין
834דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל). ט"ז ס"ק ו (לפי שהוא אינו
835חשוב ומבטלו שם, הוא של קיום). מ"א ס"ק יג (דמבטיל ליה התם, והוי של
836קיימא).
837[1548]
838גמרא שם (דרבנן סברי גזרינן חבל דגרדי (דצריך לה, ולא מבטל לה, רש"י) אטו חבל
839דעלמא). מ"מ שם (נתבאר בגמרא שאפילו חבל דגרדי שאינו מבטלו, אסור, גזירה אטו
840חבל דעלמא). מ"א סקי"ג (ואפילו חבל גרדי גזרינן, אטו חבל דעלמא).
841[1549]
842רשב"א שם ד"ה מתני' (כתבו בתוספות דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים
843בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו, אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של
844קיימא, כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה). הובא במ"מ שם. שו"ע שם (והני
845מילי בדליים הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינם קבועים בבור, אינו קשר של קיימא).
846מ"א ס"ק יד (שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה).
847והיינו שאין הדלי קשור תמיד לבור,
848אלא שבשעה שרוצה לשאוב, קושר אותו לבור.
849[1550]
850מ"א סקי"ב (ופשוט דמיירי שאינו מעשה אומן, להרמב"ם, כמ"ש
851בהג"א ס"א).
852[1551]
853סעיף ב (אבל קשר שהוא מעשה אומן, אפילו אינו עשוי להתקיים כלל, אלא
854להתירו ביומו, אסור מדברי סופרים לקשרו ולהתירו בשבת).
855[1552]
856משנה קיא, ב (רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין (חבל ברוחב הפתח, רש"י) לפני
857הבהמה בשביל שלא תצא). גמרא קיג, רע"א (אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל
858הלכה כרבי אליעזר בן יעקב). רבינו ירוחם ני"ב חי"ד פז, ג (מאחר שעשוי
859לקשור ולהתיר תמיד בכל יום). טור ושו"ע ס"ו (קושרים חבל בפני הפרה בשביל
860שלא תצא).
861[1553]
862גמרא קיב, סוע"ב (דאית לה תרתי איסרי (שקושרין היום בשני צידי הפתח, ולא היתה
863תלויה בה מאתמול, רש"י בפירוש הב'), מהו דתימא חדא מינייהו (אחד מן הראשים,
864רש"י) בטולי מבטיל, קא משמע לן). טור ושו"ע שם (אפילו בב' ראשי הפתח,
865ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם, ויניח ראש השני קשור).
866[1554]
867מ"א סקט"ז (אבל אם מבטל ראש אחד ... אסור).
868[1555]
869יראים השלם סי' עדר קלז, א (כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחלת
870עשייתו לא היתה על מנת להניח לעולם שם). כל בו סי' לא כו, ד (ומצאתי כלל אחד, כל
871קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אף על פי שתחלת עשייתו לא היתה על מנת להניח שם,
872אסור). הובא ב"י ד"ה כתוב בכל בו.
873ואף שביראים וכל בו מיירי כשבכל
874אופן דעתו להשאירו איזה זמן, ומכל מקום לא נאסר, אלא כשפעמים נמלך להשאירו לעולם,
875כמבואר ביראים שם (וקשר רצועות המכנסיים שקורין ברייר, מותר לכתחילה, שאין דעתו
876לבטלו, שסופו להוציאו כשיכבסו המכנסיים, ואפילו קיים חדש אין בכך כלום. אבל אם הוא
877של פשתן שמתכבס עם המכנסיים, אסור, שפעמים נמלך ומבטל להיות קשור שם לעולם).
878מכל מקום לא קיי"ל כדבריו בזה,
879אלא כשתי הדעות דלעיל ס"א-ב, שאסור אף בדעתו להשאירו יום אחד, או שבעה ימים.
880והכא מיירי, שמן הסתם יתירו בו ביום, אלא שאפשר שיבטלנו לעולם, ולכן אסור.
881אמנם אם מן הסתם יתירו בו ביום,
882ואפשר ישאירו לאיזה זמן, מותר לקושרם בשבת אף לכתחלה, כדלעיל ס"א (אם
883אין בדעתם כלום כשקושרין אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאחר כך אינן
884מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל
885ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת).
886ואם קושרו לכל זמן שלא יצטרך לו
887להתירו, ואפשר שיצטרך להתירו בזמן קרוב, חייב מהתורה, כדלעיל ס"א (ואע"פ
888שאפשר שיצטרך לו להתירו בזמן קרוב ויתירנו, אעפ"כ הואיל וכשקושרו אינו קוצב
889זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם, הרי זה נקרא קשר של קיימא, וחייבים
890על קשירתו ועל התרתו).
891וראה כנישתא דבי רב.
892[1556] ברייתא
893קיג, א (חבל שבאיבוס קושרו בפרה, ושבפרה קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך
894ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס), ופרש"י (שמא כשיתיר הפרה, לא יתיר אלא הקשר
895שבראשה, ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך, או יתיר שבאבוס, ויבטל אותו שבפרה, ונמצא
896האחד של קיימא). רמב"ם פ"י ה"ג (וחבל שהיה קשור בפרה קושרו באבוס,
897היה קשור באבוס קושרו בפרה, אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס). טור ושו"ע
898ס"ז (והני מילי לקשרו באבוס ופרה, אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה,
899או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס, מותר). מ"א ס"ק יח (דלעולם מניח
900ראש אחד קשור).
901[1557]
902גמרא שם (מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס ... הכא חבל דגרדי),
903ופרש"י (דצריך לה ולא מבטל לה). טור ושו"ע שם (מטלטלין חבל של גרדי
904לקשרו באבוס ובפרה, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים, אבל חבל
905דעלמא לא).
906[1558] תוס'
907שם ד"ה התם (אפילו בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה
908ובאבוס, ולהכי לא גזור בחבל דגרדי). מ"א סקי"ז (ולא גזרינן אטו חבל
909דעלמא כמ"ש ס"ד, דהכא בפרה אפילו חבל דעלמא לא שכיח שיהא של קיימא).
910והיינו אף שלענין דלי נתבאר
911לעיל ס"ח (ואפילו בחבל של גרדי שהוא חשוב ואינו מבטלו שם, אסור, גזרה
912משום שאר חבלים). היינו דוקא בדלי, שרגילים לבטל שם החבל. משא"כ בפרה, לא
913רגיל שיבטל ראש אחד לעולם, ולכן לא גזרו בחבל של גרדי.
914[1559]
915ב"ח (כשהיה החבל כבר קשור באחד מהם מבעוד יום, סברא הוא שאותו קשר שהוא קושר
916מחדש בשבת הוא שיחזור ויתירנו, והקשירה שהיתה מקודם יניחנה כבתחלה). מ"א
917רסק"כ (דסתמא אותו הקשר שהיה כבר מניחו לעולם קשור (ב"ח)).
918[1560]
919רמב"ם פ"י ה"ח (הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או
920מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצא בהן, הרי זה תולדת קושר וחייב). הובא במ"א סוף
921סק"כ (כתב הרמב"ם פ"י הפותל חבלים מכל מין שיהי', חייב משום קושר).
922והיינו דוקא ב"פותל
923חבלים". אמנם לא נתפרש כאן משום איזו מלאכה חייב בשזירת חוטים לתפירה.
924ואף דאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב
925(ההן דעביד חבלין, ההן דעביד ממזור, חייב משום טווה),
926והיינו שהן הפותל חבלים והן השוזר חוטין חייב משום "טווה".
927מכל מקום נפסק כאן (כדעת
928הרמב"ם) שהפותל חבלים אינו חייב משום "טווה" אלא משום
929"קושר". ונתבאר באור זרוע הל' שבת סי' סג (וההיא דירושלמי דקאמר ההן
930דעבד חבלים חייב משום טוה, לא משמע הכי שלהי המצניע בגמרא דידן). וכבר דנו המפרשים
931איך הוכיח הרמב"ם מהגמרא, דלא קיי"ל כהירושלמי, שפתילת חבלים חייב משום
932"טווה", אלא שהיא תולדת מלאכת קושר (ראה מי טל מלאכת טווה סי' ב).
933וטעם החילוק בין "פותל
934חבלים" שהוא תולדת קושר, לבין שזירת חוטין שהיא תולדת "טווה",
935נתבאר בערוך השולחן סי' שיז (ושזירה וטווייה לא שייך בזה, דאין זה אלא בחוטין דקים
936לעשיית בגדים, ולכן אין בזה רק קושר). וכן מסיק במשנה ברורה סוס"י שדמ (והלוקח
937חוטין ושוזר אותם (שקורין איינגידרייט) גם כן חייב משום טווה).
938*
939אמנם לא נתפרש הטעם מדוע לא תהי' שזירה
940מלאכה בפני עצמה בל"ט מלאכות שבת, כמו טויה.
941שהרי למדים ל"ט מלאכות ממלאכת
942המשכן, וגם שם נאמרו שתי מלאכות אלו:
943(א) ויקהל לה, כה-ו (בידיה טוו,
944ויביאו מטוה).
945(ב) תרומה כו, א ובכ"מ (שש
946משזר). ונתבאר ברמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח הי"ד (כל מקום שנאמר בתורה
947שש או שש משזר, צריך שיהיה החוט כפול ששה ... ומקום שנאמר בו משזר בלבד, צריך
948שיהיה חוטן כפול שמנה).
949וכן לענין ציצית, הן שתי מלאכות
950נפרדות, כדלעיל סי' יא ס"ב-ג (חוטי הציצית צריכין שזירה, שנאמר פתיל תכלת
951שיהי' טווי ושזור כעין פתילה ... וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית). הרי
952שאנו זקוקים ללימוד מיוחד מהפסוק, דלא סגי בטוי', וצריך גם שזירה.
953וכן לענין שעטנז, אמרינן נדה סא, ב
954(שעטנז כתיב, עד שיהי' שוע טוי ונוז). ובתוס' שם (פירוש נוז היינו שזור). הרי שגם
955כאן זקוקים אנו ללימוד מיוחד, שאיסור שעטנז הוא לא רק בטוי' אלא גם בשזירה, כיון
956שהן שני חלקים נפרדים במלאכת עשיית החוטים.
957ומדוע אם כן אינה נחשבת השזירה
958כמלאכה נפרדת בין ל"ט המלאכות. וכדאמרינן בגמרא עג, ב (היינו זורה היינו
959בורר היינו מרקד (והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל מן הפסולת, רש"י).
960אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל מילתא דהויא במשכן, אע"ג דאיכא דדמיא לה, חשיב
961לה).
962*
963עוד איסור יש בשזירת פתילה, כדלקמן
964סי' תקיד ס"כ-כב (אסור לעשות פתילה, דהיינו שאסור לגדלה לכתחלה ביום טוב,
965מפני שהוא מתקן כלי ... כשם שאין גודלים פתילה לכתחלה ביום טוב מפני שהוא כמתקן
966כלי, כך אסור להתיר קליעתה ביום טוב מפני שהוא כסותר כלי).
967והיינו דוקא בפתילה שנחשבת כלי,
968כדלעיל סי' שח סל"ג (פתילה שלימה ... היא נקראת כלי),
969כיון שהיא מוכנה להשתמשות ההדלקה.
970משא"כ החבל אינו נחשב כלי,
971כדלקמן סי' תרכט ס"ו (שהחבלים אין מקבלין טומאה), כיון שעדיין אינו מוכן
972להשתמשות; אלא אחרי שקושר משהו בחבל זה. ולכן אין לאסור בהם (משום תיקון כלי), אלא
973משום קושר (או טווה).
974[1561] רמב"ם פ"י
975ה"ח (ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת
976מלאכתו מתקיימת). הובא במ"א שם.
977[1562] אף
978ששיטת רבינו היא שחצי שיעור במלאכות שבת אסורה מהתורה, כדלקמן סי' שמ ס"א (ועל
979אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן.
980מכל מקום, כאן שאין "מלאכתו
981מתקיימת", אינו אסור אלא מדברי סופרים, וכדלעיל ס"א (ומן התורה אינו
982חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים ... אבל מדברי סופרים נקרא זה גם כן של
983קיימא, הואיל ועומד להתקיים איזה זמן). והטעם לזה נתבאר לעיל שם
984(הערה 1490).
985וראה מראי מקומות וציונים. משולחן
986הארי. כנישתא דבי רב.
987[1563] רמב"ם שם (וכן
988המפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב. והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד. ושיעורו
989כשיעור הפותל). הובא במ"א שם.
990[1564]
991משנה קה, ב (וכל המקלקלין פטורין). רמב"ם פ"א הי"ז (כל המקלקלין
992פטורין ... אע"פ שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל פטור).
993נראה מכך, שאם אינו לקלקל, חייב, אף
994שאינו מתיר על מנת לקשור.
995וראה תוס' עג, א ד"ה הקושר והמתיר
996(צ"ע אי מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור אי לא ... משמע דמיחייב בלא על מנת
997לקשור ... ולפי זה משמע דבעי מתיר ע"מ לקשור).
998והיינו במלאכת מתיר. אבל לענין
999קורע, נתבאר לעיל ס"ו (שהוא מתקן כלי וחייב ... אבל משום קורע
1000אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), ושם נסמן (הערה הערה 1531). וראה מי טל (קושר) סי' י. (מתיר) סי' ב. (קורע) סי'
1001ו.
1002[1565]
1003ר"ן (סא, ב) ד"ה מתני' שובר (דנהי דכל המקלקלין פטורין, איסור מיהא איכא).
1004וכן הוא לקמן סי' שכ סכ"ז (ואע"פ
1005שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים). סי'
1006שכח סנ"ג (ואף על פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור מדברי סופרים). סי' שלז
1007ס"ג (ואף שמקלקל פטור, מכל מקום אסור מדברי סופרים).