Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shabbos Laws Part 5 Simanim 308 to 321·Laws of Cooking on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא)·שיח דין המבשל בשבת

אשיח דין המבשל בשבת
ובו ל"א סעיפים:
קנסו למבשל בשבת
א המבשל בשבת, או שעשה אחת משאר

במלאכות, במזיד, אסור לו

גלעולם ליהנות מאותה מלאכה, משום קנס, וגם הקדרה שבישל בה

דאסורה לו לעולם, מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו.

האבל לאחרים מותר אף

והתבשיל במוצאי שבת מיד. ואין צריכים להמתין

זבכדי שיעשו, אף אם בישל בשבילם. שלא הצריכו להמתין

חכן אלא בנכרי העושה בשביל ישראל, שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד יש לחוש שמא

טיאמר לו לעשות בשבת, כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד, שאיסור האמירה

ילנכרי קל בעיני הבריות. וכן אפילו בישראל

יאהעושה, אלא שהתחיל מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל כמו שנתבאר בסי'

יברנ"ג, שאיסור זה גם כן קל

יגבעיני הבריות, ויש לחוש שיעבור

ידעליו בשביל שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד. ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו, גם

טולאחרים, גזרה שמא יאמרו

טזלאחר, שיתחיל להם מבעוד יום. אבל אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה

יזבשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד. ועוד שהישראל לא ישמע לו, שאין אדם חוטא

יחולא לו.

יטוכן אם היה שוגג,

כאסור בו ביום, גם לאחרים, שכיון שעשה איסור

כאשל תורה, החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד, שאסור גם לאחרים, גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. אבל לערב מותר גם

כבלו מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו מטעם שנתבאר:

כגב אם עשה על פי הוראת

כדחכם שטעה, נקרא שוגג, והוא הדין השוכח

כהשהוא שבת או שהיא מלאכה:

כוג אם חל יום טוב

כזבמוצאי שבת, אסור עד מוצאי יום טוב, מפני שאין שבת מכינה ליום טוב. ויש אומרים שאין

כחהכנה שייך בזה מטעם שיתבאר בסי' תק"א, ויש לחוש לסברא

כטהראשונה:

לד אם בישל במזיד

לאונתערב התבשיל במוצאי שבת בתבשילין

לבאחרים, בטל ברוב, ואינו נקרא דבר שיש

לגלו מתירין, דהיינו שאפשר לאחרים לאכול התערובות הזה בהיתר גמור שלא מחמת ביטול

לדברוב. מפני שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא כשיש צד היתר למי שנאסר לו, אבל כאן

להאין היתר בלא ביטול ברוב אלא לאחרים שלא נאסר להם כלל ממוצאי שבת ואילך. אבל אם

לונתערב בשבת, כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיש לו מתירין לגבי אחרים, שאין בטל להם

לזברוב, חל עליו שם דבר שיש לו מתירין גם לגבי המבשל, ונאסר לו התערובות

לחהזה לעולם:

לטהשוחט ומבשל לחולה בשבת
ה השוחט בשבת לחולה

משיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול

מאממנו חי, ובלא מליחה, אלא בהדחה בלבד, כמ"ש ביו"ד

מבסי' ס"ז, לפי שאסור למלוח

מגבשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"א. ואפילו חלה החולה

מדהיום, ואתמול לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'

מהש"י.

מואבל המבשל, או עשה

מזשאר מלאכה, בשביל החולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא, או לחולה שאין בו

מחסכנה, גזרה שמא ירבה

מטבמלאכתו בשבילו. משא"כ

נבשחיטה שאין בה להרבות בשביל הבריא, שהרי אי אפשר לכזית בשר שצריך להחולה בלא

נאשחיטת כל הבהמה.

נבואפילו עשה על ידי נכרי,

נגבין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור לבריא בשבת,

נדגזרה שמא ירבה בשבילו. אבל למוצאי שבת

נהמותר לבריא מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי עשה בהיתר לצורך חולה.

נובמה דברים אמורים

נזבשאר מלאכות, חוץ מאפייה ובישול, שאם אפה נכרי או בישל בשבת לצורך חולה, אסור

נחלבריא אף במוצאי שבת, משום בשולי נכרים, כמ"ש

נטביו"ד סימן קי"ג:

סו הקוצץ פרי שלא נגמר

סאבישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה, אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו

סבמבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל

סגוהולך בשבת. אבל פרי שנגמר

סדבישולו ושוב אינו גדל והולך, מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר:

סהבישול בתולדת האוּר והחמה
ז המבשל הוא מאבות

סומלאכות, שכן במשכן היו

סזמבשלים סממנים לצבוע בה.

סחולא בישול במים בלבד,

סטאלא אף הטיגון והאפייה והצלייה הן בכלל

עבישול, וכן כל מי שריפה

עאגוף קשה באוּר, כגון המתיך אחד ממיני מתכות, או המחמם את המתכת עד שנעשה

עבגחלת, וכן הממסס השעוה או

עגהחלב או הזפת והגפרית באוּר, או שהקשה גוף רך באוּר, כגון המניח כלי אדמה באוּר עד

עדשנעשו כלי חרס, חייב משום מבשל.

עהוכשם שאסור לבשל באוּר,

עוכך אסור לבשל בתולדת האוּר, כגון ליתן ביצה בצד

עזקדרה שהוחמה באוּר, או לשברה על הסודר

עחשהוחם באוּר כדי שתצלה מעט, ואם נצלית שם כמאכל

עטבן דרוסאי, חייב משום מבשל,

פכמו בצולה על האוּר.

פאואפילו בתולדת חמה,

פבכגון בסודר שהוחם בחמה, אסור, גזרה משום תולדות האוּר, שהרואה סבור שהוחם הסודר באוּר. וכן אסור לגלגלה על

פגגבי חול ואבק דרכים שהוחמו מכח חמה. ואסור להטמינה בהם אפילו מבעוד יום,

פדגזרה שמא יטמין ברמץ, כמו שנתבאר בסי'

פהרנ"ז.

פואבל בחמה עצמה, כגון

פזליתן ביצה בחמה כדי שתצלה, או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר, מפני שאין דרך

פחבישול בכך, ואין לגזור על חמה משום אוּר, מפני שחמה אינה מתחלפת באוּר:

פטח המבשל בחמי טבריא

צפטור, מפני שהן כתולדת

צאחמה. אבל אסור מדברי

צבסופרים, אפילו אם התבשיל

צגעומד על גביו ומתבשל מלמעלה. אבל מותר להעמידם שם מבעוד יום. אבל להטמינו כולו

צדבתוכם אסור אפילו מבעוד יום, משום איסור הטמנה,

צהכמו שיתבאר בסי' שכ"ו:

צובישול אחר בישול
ט כל דבר לח יש בו

צזבישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו, וחממו בשבת עד

צחשהיד סולדת בו, חייב משום מבשל. אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו,

צטומרתיחו יותר, אין בזה משום בישול

קומותר אפילו לכתחלה להרתיחו סמוך לאש,

קאבמקום שאין לחוש לחיתוי, כמו שיתבאר (ואם מותר ליתנו על

קבגבי כירה או תנור, נתבאר בסימן רנ"ג).

קגויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי

קדאין בישול אחר בישול, ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש, במקום שאין לחוש לחיתוי.

קהונהגו להקל אם לא

קונצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין

קזלאכול מחמת חמימותו. אבל אם נצטנן לגמרי,

קחנוהגין כסברא הראשונה, אפילו לענין דיעבד,

קטכמו שנתבאר בסימן רנ"ג.

קיואפילו ליתנו על תנור

קיאבית החורף קודם שמסיקו הנכרי כדי שיתחמם כשיסיקנו, אסור, כמו שנתבאר שם. וכן בכל דבר שיתבאר

קיבשיש בו משום בישול:

קיגי וכל זה בתבשיל שנתבשל כל

קידצרכו. אבל כל שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, יש בו משום

קיהבישול אפילו בעודו רותח.

קיוואפילו יתבשל מאליו,

קיזאלא שעושה דבר שמקרב בישולו, כגון שמגיסו בכף:

קיחבישול בכלי שני ועירוי מכלי שני
יא תבשיל יבש שאין בו רוטב

קיטכלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי, ומותר אפילו לשרותו

קכבכלי ראשון רותח, כדי שיהא נימוח שם

קכאויהיה דבר לח.

קכבואם הוא דבר יבש שלא

קכגנתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו, אפילו אינו נמוח שם כלל.

קכדואם שרה בכלי ראשון

קכהחייב. ובכלי שני אסור

קכולשרותו מדברי סופרים, מפני שנראה כמבשל.

קכזואינו דומה לתבלין

קכחשמותר ליתנם בכלי שני כמו שיתבאר. מפני שהתבלין

קכטעשויין למתק הקדרה ואינו נראה כמבשל, וכן כל דבר העשוי

קלליתן טעם בקדרה, כגון שום ובצל הרי הם כתבלין, ומותר ליתנם בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו. ויש מי

קלאשמסתפק בבצל שמא הוא מתבשל גם בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ונהגו להקל. ויש מתירין בכל דבר יבש שלא

קלבנתבשל לשרותו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש להחמיר בזה כסברא הראשונה.

קלגאבל מותר לערות מכלי

קלדשני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל.

קלהחוץ ממין דג שנקרא

קלוקולייס האספנין, ומליח הישן, דהיינו בשר או דג מלוח של שנה

קלזשעברה, שאלו אינם צריכים בישול אלא מעט, ועירוי זה היא גמר מלאכת בישולן, וחייב

קלחעליו משום מבשל. אבל מותר לשרותן

קלטולהדיחן במים צוננים. וכן כל דבר קשה שלא

קמנתבשל, שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין, אם שרה אותו אפילו

קמאבכלי שני, או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי, חייב משום מבשל. וכן כל דבר שאינו

קמבמבושל שהוא מלוח הרבה, ואינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין, אם

קמגשרה או הדיח בחמין חייב. אבל מותר לשרותו

קמדולהדיחו בצוננין, ואפילו נעשה ראוי על ידי כך, שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו

קמהאוכל בשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"ד:

קמויב יש מי שאומר שאע"פ שאין

קמזבישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי

קמחאם נתנו, אפילו בעודו רותח, בתוך כלי ראשון

קמטשהיד סולדת בו, חייב.

קנולפי זה גם בכלי שני

קנאיש להחמיר מדברי סופרים, כמו שנתבאר למעלה. ולכן צריך ליזהר

קנבשלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.

קנגויש מי שמסתפק וחושש

קנדמחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו, מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני,

קנהואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד

קנוסולדת בו, וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים. ויש להחמיר בכולן, לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני. וכן מים ושמן כמו שיתבאר, והוא הדין לשאר

קנזמשקין. ואפילו בבשר צלוי

קנחיש להחמיר, כיון שיש בישול אחר

קנטצליה. אבל במבושל אין להחמיר כלל אפילו בכלי ראשון, שלדברי הכל אין בישול אחר בישול

קסבדבר יבש.

קסאאבל יש מתירין באפוי וצלוי אפילו

קסבצוננים ליתנם אפילו בתוך כלי ראשון רותח, מפני שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה.

קסגונהגו ליזהר לכתחלה

קסדכסברא הראשונה, שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. אבל בדיעבד יש להתיר אפילו בכלי ראשון

קסהכסברא האחרונה:

קסויג ולפי סברא הראשונה

קסזשיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל

קסחאסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו.

קסטאבל לדברי הכל אין

קעאפיה וצליה אחר אפיה וצליה. ודבר האפוי או צלוי

קעאמותר ליתנו סמוך לאש על דרך שיתבאר, אפילו נצטנן כבר

קעבלגמרי:

קעגכלי על גבי כלי חם
יד כלי שיש בו דבר חם

קעדשהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים, כדי שישמור חומו ולא

קעהיצטנן. ואפילו לא נתבשל כל

קעוצרכו, שיש בו משום בישול כשעושה דבר שממהר לגמור בישולו, מכל מקום כאן אי

קעזאפשר לו כלל לבא לידי בישול גמור, ולא אפילו לידי הוספת בישול, אלא להעמיד חומו

קעחבלבד. ומותר לטוח פיו

קעטבבצק כדי להעמיד חומו, אם יש לו בצק שנילוש מאתמול.

קפאבל אסור להטמינו תחת

קפאהבגדים כמו שנתבאר בסי' רנ"ג:

קפבטו אבל אין מניחין כלי

קפגשיש בו דבר שאינו חם כל כך עד שתהא היד סולדת בו, על גבי קדרה שהיא חמה כל כך,

קפדשהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו, והוא הדין על גבי מיחם שהוא חם כל כך.

קפהבמה דברים אמורים

קפוכשהעליון לא נתבשל עדיין כל צרכו, שיש בו משום בישול אף כשהוא חם. אבל אם נתבשל כבר

קפזכל צרכו, אלא שנצטנן מעט, אע"פ שאינו חם כל כך שהיד סולדת בו, כיון שהוא חם

קפחקצת עד שהוא ראוי לאכול מחמת חמימותו, כבר נתבאר שנוהגין להקל שאין

קפטבו משום בישול, ומותר להניחו על גבי קדירה או על גבי מיחם לחממו הרבה.

קצואם הוא דבר יבש

קצאשנתבשל כל צרכו, אפילו נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, ומותר לחממו על גביהן אפילו

קצבשתהא היד סולדת בו:

קצגטז ואפילו אם הקדירה

קצדטמונה על גבי האש, כגון על גבי כירה

קצהשאינה גרופה וקטומה, על פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, וכן מיחם שעל גבי האש, מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו

קצומשום בישול, כגון תבשיל יבש

קצזאפילו הוא צונן לגמרי, או תבשיל לח שלא

קצחנצטנן לגמרי, מטעם שנתבאר בסי'

קצטרנ"ג:

רתבלין ומלח בכלי ראשון ובעירוי מכלי ראשון
יז כלי ראשון, אפילו לאחר

ראשהעבירוהו מעל האוּר, מבשל, כל זמן שהיד סולדת

רבבו. לפיכך אסור ליתן

רגלתוכו תבלין, וטוב למנוע מלתת

רדתבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו, כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר.

רהאבל מלח מותר ליתן

רובתוכו, כיון שהעבירו מעל האש, שהמלח צריך בישול רב כמו בשר שור, ואינו מתבשל אלא

רזעל האש. ומכל מקום בשר שור אסור ליתן בכלי ראשון, שאף שהבשר אינו

רחמתבשל, מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל. אלא אם כן שהוא יבש

רטשאין עליו לחלוחית כלל.

ריויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט, ואסור ליתנו אף בכלי שני, כל

ריאזמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ריבואם עבר ונתן מלח

ריגאפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש, שעשה איסור, המאכל מותר, לפי שהמלח בטל נגד

רידהמאכל. ויש חולקים ואוסרים

ריהעד מוצאי שבת:

ריויח וכל זה במלח שאינו

ריזמבושל. אבל מלח שלנו שמתקנים אותו על ידי בישול במים, מותר ליתנו בכלי

ריחראשון לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול

ריטזה השני, כמו שנתבאר למעלה. ומכל מקום המחמיר

רכבו כמו בשאר מלח, תבוא עליו ברכה:

רכאיט אסור ליתן תבלין

רכבבקערה ולערות עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בו, מפני שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי

רכגקליפה. ואם עירה, אזי הקליפה אסורה, מפני שנתבשלה בשבת.

רכדאבל אם עירה תחלה

רכהמהכלי ראשון לתוך הקערה, מותר ליתן אחר כך התבלין לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו

רכוכח לבשל. ואפילו להמחמירים

רכזבכלי שני לענין איסור והיתר, שסוברים שיש בו כח להבליע ולהפליט כל זמן שהיד סולדת

רכחבו, מכל מקום אין בו כח לבשל, אף על פי שהיד

רכטסולדת בו. ואינו דומה לכלי

רלראשון שמבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפי שכלי ראשון

רלאמתוך שעומד (אצל האש) על האוּר, דפנותיו

רלבחמין ומחזיק חומו הרבה, ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו, משא"כ בכלי

רלגשני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר:

רלדמים צוננים במים רותחים
כ אמבטי של מרחץ שהיא

רלהמלאה מים חמין, אע"פ שהיא כלי

רלושני, אסור לערות לתוכה

רלזמים צוננים, שכיון שהחמין שבה הן לרחיצה מן הסתם הן חמין מאד, ונתבשלים הצוננים

רלחשמתערבין בהן.

רלטאבל מותר ליתן מהחמין

רמשבזו האמבטי לתוך אמבטי אחרת של צונן, ואפילו מכלי ראשון

רמאמותר לערות לתוך מים צוננים. שלא אמרו שעירוי

רמבמכלי ראשון מבשל, אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין ממש

רמגבתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים שמתערבים ממש, אין כח בקלוח

רמדלבשל מים התחתונים, אלא התחתונים

רמהגוברים ומצננים את העליונים.

רמואבל אסור ליתן חתיכת

רמזבשר חם שהיד סולדת בו לתוך רוטב צונן, שכיון שאינו מתערב ממש ברוטב, הרי הוא מבשל כדי

רמחקליפה סביבו טרם שיתגבר עליו הרוטב ויצננו:

רמטכא מיחם שפינה ממנו מים

רנחמין, אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין, שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו.

רנאאבל מותר ליתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן.

רנבואע"פ שעל ידי

רנגנתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו, ונמצא מתקן כלי, שכן דרך צורפי נחושת וברזל,

רנדשמניחים ברזל ונחושת חמים לתוך מים צוננים בשביל שיתקשו ויתחזקו, וזו היא גמר

רנהמלאכת הצורפים, שהאוּר מפעפע המתכת וקרוב להשבר, והמים מחזיקין אותו. מכל מקום כיון

רנושאינו מתכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים, מותר. שאין כאן פסיק

רנזרישיה ולא ימות, מפני שכשמצרפין

רנחהכלי מחממין אותו תחלה ביותר, אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף, מפני שהמים מונעים

רנטאותו מלהתחמם כל כך:

רסכב מותר לערות מים

רסאצוננים, אפילו מועטים, לתוך מים חמין שהיד סולדת בו שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון.

רסבואם הצוננים מרובים

רסגכל כך, שאי אפשר שיתחממו עד שתהא היד סולדת בו, רק שיפיגו צינתן, מותר אפילו לתוך

רסדכלי ראשון. ובלבד שלא יהיה על

רסההאש:

רסוכג מותר להעמיד קיתון

רסזשל מים, או של שאר משקין, צוננים, בתוך כלי שני שיש בו מים חמין.

רסח(ואפילו להטמינו כולו

רסטבתוכה. שמותר להטמין את הצונן

רעבדבר שאינו מוסיף הבל, כמו שנתבאר בסי' רנ"ז, והחמין הן נקראים

רעאדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בסי' רנ"ח).

רעבאבל בכלי ראשון אסור

רעגלהעמידו, אפילו להפיג צנתו

רעדבלבד, גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו. ואפילו באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין, אסור

רעהלהעמידו בתוכה, מפני שהיא ככלי ראשון מדברי סופרים, אלא יטול מהאמבטי בכלי שני

רעוויעמידנו בתוכו:

רעזבישול כנגד המדורה
כד מותר ליתן קיתון של

רעחמים, או שאר משקין, כנגד המדורה להפיג צינתן. ובלבד שיתנם רחוק

רעטמהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו אף אם ישהה שם

רפזמן מרובה, אבל אסור ליתנם

רפאסמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם שעה

רפבמועטת שתפיג צינתן בלבד אסור, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו.

רפגוהוא הדין פירות או

רפדשאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם נתבשלו

רפהחייב. לפיכך אסור להניחם

רפובמקום שיכולין להתבשל אם ישהו שם זמן מרובה, דהיינו במקום שיכולין להתחמם עד שתהא היד סולדת

רפזבו.

רפחאבל כל דבר שאין בו

רפטמשום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל לח

רצשנתבשל כל צרכו ועודנו חם שהיד סולדת בו, או אפילו אין היד סולדת בו אלא שלא נצטנן

רצאלגמרי, לפי המנהג שנתבאר

רצבלמעלה שנהגו להקל בזה, או

רצגאפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה

רצדאפילו נצטנן לגמרי כמו שנתבאר למעלה.

רצהומכל מקום לא התירו

רצואלא כנגד המדורה. אבל אסור ליתנו על האש ממש, או אפילו בסמוך לה

רצזממש, אלא צריך להרחיק קצת, כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים, אבל

רצחכשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים:

רצטשומן שנימוח בחימום
כה במה דברים אמורים

ששמותר לחמם האפוי, כשאין בו שומן. אבל פת כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש

שא(שקורין אינפאנד"ה), אסור להחם אותה, אפילו רחוק מן האש

שבמקום שאין היד סולדת בו, ואפילו להניחה בחמה, מפני שהשומן שבה

שגשנקרש חוזר ונימוח, והרי זה דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו שאסרו חכמים, מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא

שדמים הללו, כמו שיתבאר בסי' ש"כ, והוא הדין לשומן

שההנימוח.

שוואפילו בדיעבד אסור

שזמה שנימוח בשבת, כמו משקין שזבו

שחבשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות, כיון שהם עומדים

שטלכך כמ"ש שם, ואף שומן זה כיון

שישדרכו להיות זב וצלול, לפיכך כשהוא קרוש הרי הוא כפירות העומדים למשקין, והזב ממנו

שיאבשבת אסור עד לערב:

שיבכו במה דברים אמורים

שיגכשנימוח שומן הרבה כל כך עד שיזוב לחוץ, והרי הוא בעין לבדו, שאינו מעורב בשום דבר

שידאלא הוא ניכר בפני עצמו. אבל אם מניחה בריחוק מקום כל כך, בענין שאין הרבה שומן

שיהנימוח עד שיזוב לחוץ, אלא מעט ממנו נימוח ונבלע בפת עצמו ואינו בעין לבד, מותר

שיואפילו לכתחלה, כמו שמותר ליתן

שיזחתיכת ברד לתוך כוס של יין אע"פ שהברד נמחה לשם, מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין

שיחשבכוס ואינו בעין, כמו שיתבאר שם.

שיטואפילו אם מקצתו זב

שכלחוץ מעט וישנו בעין, כיון שדבר מועט הוא, אינו חשוב כלום ומותר. ולכן מותר להחם

שכאבשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב, כיון שדבר מועט הוא.

שכבאבל אסור להחם קדרה

שכגשקרש שמנוניתה, אפילו במקום שאין

שכדהיד סולדת בו, ואע"פ שיש בה רוטב הרבה ונימוח השומן בתוך הרוטב, מכל מקום

שכההשומן הוא צף למעלה וישנו בעין:

שכוכז אבל יש חולקים על כל זה ואומרים, שאין איסור כלל במה שנימוח השומן על ידי שמניחו

שכזבמקום חם. ולא אסרו גבי חתיכת ברד אלא לרסק בידים, אבל בנימוח מאליו

שכחלא גזרו.

שכטולכן מותר להחם פת זו

שלהממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום

שלאבישול, לא בפת, מפני שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול

שלבאחר בישול בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני כמו שנתבאר למעלה.

שלגאבל קדרה שקרש

שלדשמנוניתה אין להחם אותה אלא במקום שלא יוכל

שלההתבשיל להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, מפני שברוטב שנצטנן יש בו משום בישול כמו

שלושנתבאר למעלה.

שלזולענין הלכה נהגו

שלחלהחמיר לכתחלה כסברא הראשונה, אבל בדיעבד יש להקל

שלטכסברא האחרונה. ואפילו לכתחלה יש

שמלסמוך במקום הצורך על סברא האחרונה, כי כן עיקר.

שמאוכן יש להקל ליתן פת

שמבהממולאת בשומן על תנור בית החורף קודם שהוסק, וכשיסיקנו הנכרי, גם היא תתחמם עליו.

שמגלפי שאפילו לענין איסור בישול בדבר שיש בו משום בישול, אין בזה איסור מן התורה אלא

שמדמדברי סופרים, כיון שנותן שם קודם שיתן הנכרי את האוּר בתנור, כמו שנתבאר בסי'

שמהרנ"ג. אם כן כאן שיש

שמומתירין לגמרי, יש להקל על כל פנים קודם שהוסק התנור. ומכל מקום אין להקל בפני עם

שמזהארץ. ויש לעשות על ידי נכרי:

שמחכח ולדברי הכל מותר

שמטליתן שומן מהותך שנקרש על גבי מיני קמחים וקטניות רותחים, ובלבד שלא ירסקנו בידים,

שנאלא יניחנו על גביהן או בתוכן והוא נימוח מאליו, שהרי מה שנימוח אינו בעין אלא נכנס

שנאבתוכן.

שנבאבל על גבי צלי חם יש

שנגלהסתפק אם מותר ליתן עליו שומן קרוש שיהא נימוח מאליו, שכיון שאין הנימוח נכנס

שנדבתוכו, אלא צף על גביו, יש לדמותו לקדרה שקרש שמנוניתה, שנוהגין להחמיר

שנהלכתחלה:

שנוכט אסור ליתן צונן על

שנזהמיחם, אפילו להפשיר, כל

שנחשהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שתהא

שנטהיד סולדת בו, שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה. אבל אם אינו חם כל

שסכך מותר:

שסאהגסה בנתבשל כל צרכו
ל האלפס והקדרה

שסבשהעבירן מרותחין מעל גבי האוּר, אם אינן מבושלין כל

שסגצרכן, לא יוציא מהם בכף,

שסדשנמצא מגיס, ויש בזה משום בישול כמ"ש למעלה. אבל אם נתבשלו כל

שסהצרכן מותר להגיס בהן, לאחר שהעבירן מעל גבי האוּר.

שסואבל צמר שביורה,

שסזאע"פ שקלט העין, אסור להגיס בו (משום צובע), שכן דרך הצבעין

שסחלהגיס בו תמיד כדי שלא יחרך.

שסטויש מחמירין גם בקדרה

שעבכל ענין. והעיקר כסברא

שעאהראשונה. והרוצה להחמיר,

שעביחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף, אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:

שעגלא אסור לטוח שמן ושום

שעדעל גבי הצלי בעודו חם שהיד סולדת

שעהבו, אפילו נצלה מבעוד

שעויום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן.

שעזאבל שומן שנקרש אין

שעחבו משום בישול. אלא שיש להסתפק בו

שעטמצד אחר כמו שנתבאר למעלה:

שפ[1566] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

שפא(א)

שפבקנסו למבשל בשבת (ס"א-ד).

שפג(ב)

שפדהשוחט ומבשל לחולה בשבת (ס"ה-ו).

שפה(ג)

שפובישול בתולדות האור והחמה (ס"ז-ח).

שפז(ד)

שפחבישול אחר בישול (ס"ט-י).

שפט(ה)

שצבישול בכלי שני ועירוי מכלי שני (סי"א-ג).

שצא(ו)

שצבכלי על גבי כלי חם (סי"ד-טז).

שצג(ז)

שצדתבלין ומלח בכלי ראשון ובעירוי מכלי ראשון (סי"ז-ט).

שצה(ח)

שצומים צוננים במים רותחים (ס"כ-כג).

שצז(ט)

שצחבישול כנגד המדורה (סכ"ד).

שצט(י)

תשומן שנימוח בחימום (סכ"ה-ט).

תא(יא)

תבהגסה בנתבשל כל צרכו (ס"ל-לא).

תג*

תדיסודי

תהמלאכת מבשל יתבארו לקמן ס"ז. אלא שתחלה יתבאר מתי קנסו למבשל שלא ליהנות ממנו

תו(ס"א-ד), ומתי אסרו שמה ירבה במלאכתו (ס"ה).

תזלכללות סימן זה, ראה נימוקי שבת.

תחשבת כהלכה פרקים א-ז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

תט[1567]

תיברייתא חולין טו, א (המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי רבי מאיר.

תיארבי יהודה אומר, בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית), וכרבי יהודה. טור

תיבושו"ע ס"א (המבשל בשבת, במזיד, אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת

תיגמיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד).

תיד[1568]

תיהרמב"ם פ"ו הכ"ג (ישראל שעשה מלאכה בשבת ... כיצד ישראל שבשל בשבת).

תיוטור ורמ"א ס"א (או שעשה אחת משאר מלאכות). וראה נימוקי שבת ע'

תיזקצג.

תיח[1569]

תיטשאילתות שלח שאילתא קכח (והלכתא כרבי יהודה סבירא לן). רי"ף שבת יז, א

תכ(הלכה כרבי יהודה). רמב"ם שם (ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל

תכאלאחרים, אבל לו, לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה, למוצאי שבת יאכל בין הוא בין

תכבאחרים מיד). מ"מ שם (נפסקה הלכה כרבי יהודה, וכן כתבו הגאונים ז"ל). טור

תכג(ופסקו הגאונים כרבי יהודה) ושו"ע שם.

תכדוהיינו אף אם בישל פירות הנאכלים

תכהחיים, כדלקמן סי' תה ס"ט (המבשל בשבת פירות הנאכלים חיים, שאסורים, מפני שעשה

תכובהם איסור של תורה).

תכזאבל אם לא נשתנה כלום בהמאכל, נתבאר

תכחלקמן סי' תנד סי"ב (מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים

תכטלרשות היחיד, בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה,

תלואין זו מצוה הבאה בעבירה). וראה קובץ דברי תורה ח"ז ע' נה. נימוקי שבת ע'

תלאקצ.

תלבולענין איסורים מדברי סופרים יתבאר

תלגלקמן (הערה 1587).

תלד[1570]

תלהרמב"ם שם (בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם).

תלו[1571]

תלזרש"י חולין שם ד"ה רבי יהודה (דעבד איסורא קנסוהו רבנן). וכדאמרינן

תלחגיטין נג, ב (קנסו שוגג אטו מזיד ... המבשל בשבת).

תלטוראה מלבושי יום טוב ס"ק א

תמ(אנן דפסקינן כרבי יהודה, נראה דאף במזיד אין בו איסור, אלא מדרבנן). הובא באליה

תמאזוטא ס"א.

תמב[1572] רשב"א

תמגבתשובה ח"א סי' קעה (שאלת קדרה שבשל בה ישראל לצורך חולה שיש בו סכנה, אם היא

תמדאסורה מפני שבשלו בה בשבת ... תשובה דבר ברור הוא זה ... לחולה שיש בו סכנה מותר,

תמהומצוה לבשל לו, ואין כאן מעשה שבת באיסור), הרי שבאיסור גם הקדרה אסורה. מ"א

תמוסק"א (משמע ברשב"א סימן קע"[ה] דהקדירה אסורה גם כן).

תמז[1573]

תמחרבי יהודה בברייתא שם (במזיד לא יאכל עולמית), ופרש"י שם (לא יאכל עולמית

תמטבדידיה, אבל לאחריני שרי, דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן, אבל אחריני לא).

תנרי"ף שם (במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים, ולא לו). רמב"ם שם (למוצאי שבת

תנאיאכל לאחרים, אבל לו, לא יאכל עולמית). טור ושו"ע שם (ולאחרים מותר למוצאי

תנבשבת מיד).

תנג[1574] רמב"ם

תנדשם (מיד). טור ושו"ע שם (מיד).

תנה[1575] **הרב

תנורבינו יונה**, הובא ברשב"א חולין שם ד"ה במזיד (ויש מי שפירש לערב

תנזמותר מיד, וכ"כ רבינו הרב ז"ל, דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על

תנחידי נכרי ... וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא,

תנטלפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו ...

תסאבל במבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת), ומ"מ שם (מה שכתב רבינו

תסאמיד, כלומר שאין צריך להמתין בכדי שיעשו ... וה"ר יונה ז"ל דעתו כדעת

תסברבינו). רא"ש חולין פ"א סי' יט (דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא

תסגבדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים, דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל, שמא

תסדיאמר לעובד כוכבים ביום טוב או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה, וכן ההוא דפרק קמא

תסהדשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן

תסולמוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת על ידי ישראל, לא שייך למיגזר,

תסזומותר למוצאי שבת מיד). ט"ז ס"ק א (דלא בעינן בכדי שיעשו, אלא במלאכה

תסחהנעשית על ידי עכו"ם בשביל ישראל, משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת,

תסטאבל דבר שעושה ישראל בידים, ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא). מ"א

תעס"ק ב (דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה, דחיישינן שמא יאמר לו

תעאלעשות, אבל ישראל לא ישמע לו).

תעב[1576] מ"א

תעגשם (נראה לי דלמי שנתבשל בשבילו הוי גם כן דינו כמו הוא עצמו ... ומיהו מדברי

תעדהרב"י שם משמע ... לא חיישינן, דאין אדם חוטא ולא לו). הובא באליה רבה

תעהסק"א.

תעווראה לקמן סי' תקג בקונטרס אחרון

תעזס"ק ב (ובמזיד בשבת קיי"ל בסי' שי"ח דאסור לו לעולם, וכתב שם

תעחהמג"א דהוא הדין מי שנתבשל בשבילו דינו כלו. ואף על פי שאחר כך כתב בשם הבית

תעטיוסף להקל בזה, מכל מקום הרי בסימן רנ"ג ס"ק י"א כתב בפשיטות דאנשי

תפביתו דינו כמי שנתבשל בשבילו, משמע בהדיא דמי שנתבשל בשבילו, אין דינו כאחרים, אלא

תפאכלו בעצמו).

תפבובתהלה לדוד ח"ג או"ח סי'

תפגלו (ולא זכיתי לדעת, הלא הוא ז"ל בעצמו בסי' שי"ח ס"א פסק דאף למי

תפדשנתבשל בשבילו שרי ... ועיקר הטעם משום קנס, אין לקנוס אלא העובר).

תפהוכל זה הוא במקום שמעצם הדין קנסו

תפורק על עצמו ולא על אחרים. אמנם לענין שהייה וחזרה בשבת נאסר אף לאחרים, כדלעיל סי'

תפזרנג סי"ב (אסור בין לו בין לאחרים). ועל זה

תפחנתבאר לעיל שם סכ"ד (ויש מסתפקין אפילו במצטמק ויפה לו אם יש

תפטלאסור כלל בדיעבד אם היה שוגג בדבר, מאחר שהיה מבושל כבר כל צרכו. ויש לסמוך על זה

תצלהתיר לאחרים שלא הוחזר בשבילם. ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר שגם בשבילם הוחזר),

תצאשבזה יש להחמיר ולאסור אף לבני ביתו.

תצבולקמן סי' תמז סס"א (שאסור לו

תצגולאנשי ביתו, ומותר לאחרים). סי' תקג סי"ב (הרי מאכלים הללו אסור לו ולכל

תצדאנשי ביתו), וקונטרס אחרון ס"ק ב. סי' תקטו ס"א (וכן אנשי ביתו כמותו),

תצהוסי"א (ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שלחנו).

תצווראה נימוקי שבת ע' פג וע' ר.

תצזכנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם ביאורים והערות כאן, ובסי' רנג סכ"ד.

תצח[1577]

תצטרשב"א ורא"ש וט"ז שם. וכדלעיל סי' רמג ס"ב (אם עשה

500הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו, ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה,

501משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת), ושם נסמן (הערה יט).

502[1578]

503רשב"א ורא"ש וט"ז שם.

504[1579]

505רשב"א ורא"ש שם.

506[1580]

507סעיף יב (כל מקום שנתבאר שאסור להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אם עבר

508ושהה ... אסור בין לו בין לאחרים עד שימתינו במוצאי שבת בכדי שיעשו). וכן הוא לעיל

509סי' רנד ס"ג (אם עבר והשהה צלי שלא נצלה כמאכל בן דרוסאי במקום שאסור להשהות,

510בין בשוגג בין במזיד אסור, בין לו בין לאחרים, עד למוצאי שבת בכדי שיעשו).

511ובאמת נתבאר כן אף לענין עבר והחזיר

512בשבת עצמה, כדלעיל סי' רנג סכ"ד (אם עבר והחזיר בשבת ... אסור עד מוצאי

513שבת בכדי שיעשו).

514ולאידך, לענין עבר והטמין מבעוד

515יום, נתבאר לעיל סי' רנז ס"א (ואם עבר והטמין, אפילו בשוגג, התבשיל

516אסור בין לו בין לאחרים עד למוצאי שבת).

517וראה בדי השלחן סי' עא ס"ק כח,

518וסי' קכד ס"ק ב. קובץ הערות וביאורים (ירושלים) ח"ו ע' סט. שבת כהלכה

519פי"א ביאורים ד. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם הערות וביאורים סי' רנג

520סכ"ד.

521[1581]

522ר"ן חולין ד, א (וכן נמי החמירו בדבר הנעשה על ידי ישראל כשנעשה מאליו ...

523ואם עשתה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, לפי שכיון שהדבר נעשה מאליו, קל הוא

524בעיניו ויבא לעשות כן לכתחלה).

525[1582] והיינו שמטעם זה החמירו

526בב' הפרטים:

527(א) ש"הצריכו להמתין בכדי

528שיעשו", כדאמרינן יח, ב (ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו).

529(ב) שאסרו "גם לאחרים"

530(כדלקמן הערה 1587).

531[1583] מ"א

532סק"ב (אבל ישראל לא ישמע לו ... ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו).

533וכדאמרינן קידושין סג, ב (אין אדם חוטא ולא לו).

534[1584]

535כרבי יהודה בברייתא שם (בשוגג יאכל במוצאי שבת), ופרש"י (יאכל במוצאי שבת, ולא

536בשבת, והוא הדין לאחריני). רמב"ם שם (ואם בשל בשגגה, למוצאי שבת יאכל בין הוא

537בין אחרים מיד). מ"מ שם (הכריחו המפרשים ז"ל, שפירוש דברי רבי יהודה כך

538הוא, בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, ובו ביום אסור לכל). טור

539ושו"ע ס"א (ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד).

540[1585] גיטין

541(נד נה) [נג, ב] (קנסו שוגג אטו מזיד ... בשוגג יאכל למוצאי שבת), ופרש"י

542(אבל בשבת לא, דקניס שוגג אטו מזיד).

543[1586] **רשב"א

544פרק קמא דחולין** שם ד"ה רבי (דאע"ג דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד, כדאיתא

545במס' גיטין (נג, ב) הני מילי ביומיה, כי היכי דלא ליתי לאיערומי ולבשולי במזיד כדי

546לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי).

547והיינו שמטעם זה אסרו על עצמו בו

548ביום גם בשוגג כמו במזיד. וכיון שדינו כמו מזיד, לכן נאסר גם על אחרים כמו במזיד. וראה

549קובץ דברי תורה ח"ז ע' נח.

550[1587] ולענין איסור מדברי סופרים, נתבאר לקמן

551סי' שלט ס"ז (אם הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא

552אחרים, כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד, שאסור ליהנות ממנו אפילו

553לאחרים עד למוצאי שבת, ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו, כמו שנתבאר בסי' שי"ח),

554ושם נסמן (וכאן לא נתבארה הלכה זו).

555ואם תיקן פירות הנאכלים חיים, נתבאר

556שם (המעשר פירות בשבת שקנסו אותו שלא יאכל מהם, לפי שעל ידי עשיית האיסור נתקנו

557לאכילה, שלא היו ראויים כלל מקודם לכן, מפני שהם טבל ... המבשל בשבת פירות הנאכלים

558חיים שאסורים, מפני שעשה בהם איסור של תורה). והיינו שאפילו במזיד לא אסרו בזה אלא

559באיסור של תורה, ולא באיסור מדברי סופרים.

560וכן אם יש מתירים לעשות כן אף

561לכתחלה, נתבאר לקמן סי' שכג סוף ס"ח (אם עבר והטביל כלים בשבת, אין קונסין

562אותו שלא להשתמש בהם בו ביום, כדין העושה מלאכה בשבת אפילו של דבריהם שאסור לו

563ליהנות ממנה עד לערב כמו שנתבאר בסי' שי"ח, כיון שיש מתירין אפילו לכתחלה).

564וראה נימוקי שבת ע' קצה.

565ולענין איסור מדברי סופרים בשוגג,

566נתבאר לקמן סי' תה ס"ט (פירות שהוציאם חוץ לתחום ... אם הוציאם בשוגג מותרים

567לאכלם). וכן הוא לקמן סי' שלט ס"ז (אם הפריש תרומות ומעשרות במזיד, לא יאכל

568מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים, כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד),

569משא"כ בשוגג לא אסרו.

570ומכל מקום אסרו בהשהה בערב שבת

571בשוגג, כדלעיל סי' רנג סי"ב (אם עבר ושהה, אפילו בשוגג, ששכחה שם או

572שהיה סבור שהוא מותר, אסור, בין לו בין לאחרים), והוא

573מטעם המבואר כאן (שאיסור זה גם כן קל בעיני הבריות, ויש לחוש שיעבור עליו בשביל

574שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד. ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו גם לאחרים).

575וכל זה בשבת, אבל לענין יום טוב,

576נתבאר לקמן סי' תקג סי"ג (המבשל במזיד ביום טוב לצורך החול, הרי תבשיל זה

577מותר במוצאי יום טוב מיד, אפילו להמבשל עצמו ... לא ראו חכמים לקונסו על איסורי

578יום טוב הקלים, אלא על איסורי שבת החמורים הוא שקנסו, כמ"ש בסי' שי"ח

579ושכ"ג ושל"ט).

580[1588] תשובות רד"ך בית

581כב חדר ה (שנקרא אנוס מי שטעה, כל שכן מי שגדול הדור מודה לו שיעשה כהוראתו, ואם

582חס ושלום טעה המורה, שאין על העושה משפט). כנסת הגדולה ריש הסי' בהגה"ט (כל

583שעשה על פי חכם שהורה לו, שוגג מקרי, ולא בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו

584חדר שני [ה)). מ"א סק"ג (עשה על פי הוראת חכם מקרי שוגג ... (כנסת

585הגדולה. רד"ך בית כ"ו ח"[ה])).

586[1589] שו"ת

587מהר"ם מינץ סי' כח (דשכחה מקרי שוגג, דאיתא נמי שם אמר רבא היתה אבן מונחת לו

588בתוך חיקו והכיר בה, ושכח ... אף על גב דהכיר בה, הוי שכחה שגגה, ולא פשיעה). כנסת

589הגדולה שם (שכחה שוגג מקרי, הר"ם מינץ ז"ל בתשובה סי' כ"ח).

590מ"א שם (והוא הדין בשוכח (כנסת הגדולה...)).

591ושם מיירי ששכח שהאבן בחיקו, כנפסק

592גם לעיל סי' רנב סי"ז (שמא ישכח להסיר החפץ מידו ... אם לא היה נזכר מהחפץ

593משחשכה, לא היה עובר על איסור של תורה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, דהיינו

594שהוא מחשב ומתכוין לעשיית מלאכה, ושגגתו שמביא עליה חטאת היא שאינו יודע שהיום שבת

595או שאינו יודע שמלאכה זו אסורה). ומזה למדים שכן הוא גם בדין "השוכח שהוא שבת

596או שהיא מלאכה".

597וכעין זה לקמן סי' תקכט ס"ז (ואם

598הוא אינו יודע הלכה זו והיה סבור שאין צריך לערב בעצמו אלא מותר לסמוך על עירובו

599של גדול העיר שמערב בעד כל בני עירו הרי זה מותר לסמוך על עירוב זה כיון שהיה אנוס

600בטעותו, אבל אם הוא תלמיד חכם ונתעלמה ממנו הלכה זו, או שלא למד אותה מעולם, הרי

601זה פושע ואינו יוצא בעירובו של הגדול ששגגת תלמוד עולה זדון).

602ויש לעיין אם גם כאן שגגת תלמוד

603עולה זדון. וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

604[1590]

605לקוטי מהר"י ווייל סי' ב (כשיבא יום טוב באחד בשבת, נראה דאסור ביום

606טוב פת שנאפה בשבת, דאין שבת מכין ליום טוב. והודה לי מהרי"ל ז"ל). **מ"א

607**סק"ב (אם היה מוצאי שבת יום טוב, אסור, דאין שבת מכין ליום טוב (לקוטי

608מהרי"ו סי' ב')).

609[1591]

610סי"ח (יום טוב שחל להיות אחר שבת, אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים

611והפתילות שנדלקו וכבו בשבת, אלא אם כן נדלקו וכבו פעם אחת קודם השבת, מפני שהם

612יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת וכבו שהאור נאחז בהן היטב ... ויש אומרים ...

613שאין כבייה זו חשובה הכנה גמורה, כיון שגוף הפתילה כבר היה בעולם, אלא שעל ידי

614כבייה זו היא נוחה יותר להדליק, ואין בזה כדאי לאסור את גוף הפתילה והלפידים).

615והוא ממרדכי רמז תרמד (דלא מיקרי

616הכנה, כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר).

617ולענין בישול נתבאר בתוס' עירובין

618לח, א ד"ה משום (וריצב"א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול, דאין זה אלא

619תיקון בעלמא שמתקן המאכל, ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש).

620ביצה ב, ב ד"ה והיה (דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה, שאינו מחוסר רק

621תקון בעלמא, דמעיקרא הוה חזי ליה, רק גבי ביצה שהוא דבר חדש, שלא היתה בעולם ולא

622היתה ראויה כלל מעיקרא).

623וראה מראי מקומות וציונים. משולחן

624הארי. נימוקי שבת ע' רה.

625[1592] וכן הוא לקמן שם (ולענין

626הלכה יש לחוש לסברא הראשונה).

627[1593] **רבינו

628ירוחם** נט"ו ח"ה קמ, ג (וכתב הרמ"ה ... דבר שיש לו מתירים ...

629שהוא אסור לזה ומותר לזה, ואין לו מתירין למי שאסור לו, פירוש כגון המבשל בשבת

630וכיוצא בו, לאו דבר שיש לו מתירין הוא). הובא ב"י יו"ד סי' קב.

631רמ"א שם סוף ס"ד (ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר,

632אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור, אף על גב שמותר לאחרים, כגון המבשל בשבת, לא מקרי

633דבר שיש לו מתירין).

634[1594] יש מפרשים דמיירי כאן

635ביבש ביבש (ראה שו"ת מנחת שלמה סי' ה. שו"ע הרב עם ביאורים והערות).

636אמנם לקמן סי' תמז סס"א (דכיון

637שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר עליו בבל יראה

638ובל ימצא, לפיכך אינו אסור אלא כשהוא עומד בעינו כמו שהיה בשעה שעבר עליו, אבל אם

639נתערב אחר כך ברוב היתר, כיון שנשתנה מכמו שהיה בשעה שעבר עליו הפסח, לא קנסוהו

640חכמים), ושם נסמן (הערה תנא).

641[1595] מ"א

642סק"ב (כיון שחל עליו שם דבר שיש לו מתירים לאחרים אף לדידיה לא בטיל ... ומ"ש

643ביו"ד סוס"י ק"ב, אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת).

644[1596] נתבאר

645באמרי יושר ח"ב סי' פד (ואולי דעת הרש"ז ז"ל, כיון דבשעה שנפל בשבת

646קודש לא בטיל אז משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחרים, שוב ממילא גם אחר שבת לא

647יתכן לומר שבטל עתה, כיון שלא נתחדש שום דבר עתה, רק שהותר לאחרים, ובגוף התערובת

648לא נשתנה דבר, לא יתכן עתה ענין ביטול, דביטול הוא בעת התערובת).

649וראה ראשית בכורים בכורות כה, ב

650ד"ה וא"ת. שערי דעה סי' נז. פעמי יעקב חי"ב ע' נא. משולחן הארי.

651נימוקי שבת ע' ריג. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

652[1597] סיכום פרטי הלכה זו, שנתבארו

653בסעיפים שלפנינו, לקמן סי' שכה ס"ח וסי"ז-ח, לעיל סי' שי ס"ו:

654(א)

655ישראל ששחט לחולה, אין לחוש לשמא ירבה (שיח, ה). ואינו אסור משום מוקצה (שי, ו).

656(ב)

657ישראל שבישל לחולה, יש לחוש לשמא ירבה (שיח, ה).

658(ג)

659ישראל שקצץ פרי לחולה, אם לא נגמר בישולו, אסור משום מוקצה (שיח, ו).

660(ד)

661נכרי שבישל לחולה, או לעצמו, יש לחוש לשמא ירבה, ומשום בשולי נכרים (שיח, ה. שכה,

662יח).

663(ה)

664נכרי שקצץ פרי לעצמו, יש לחוש לשמא ירבה, ומשום מוקצה, ומשום גזירת פירות שנשרו

665(שכה, ח; יז).

666(ו)

667נכרי שהדליק לעצמו או עשה כבש לירד בו, אין לחוש לכלום (שכה, יח).

668[1598] **רב

669דימי חולין שם** טו, ב (השוחט לחולה בשבת מותר לבריא, באומצא [בשר חי], מאי

670טעמא, כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט). טור

671ושו"ע ס"ב (השוחט בשבת לחולה ... מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת)).

672וראה גם לעיל סי' שח סס"ח (בשר

673חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם

674שדעתם יפה וכוססין בשר חי (שאין איסור באכילתו משום דם כמ"ש ביו"ד סי'

675ס"ז)).

676[1599] תוס'

677חולין יד, א ד"ה ונסבין (ואם תאמר, והא אין יכול למולחה בשבת, ויש לומר ...

678בלא מליחה נמי שריא, באומצא, אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים ... הני מילי

679היכא דפירש לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר). רא"ש שם פ"א סי' יט

680(ויש לומר שיאכלנו באומצא בלא מלח ... כל זמן שלא פירש אין בו משום איסור). טור (מותר

681לבריא לאוכלו חי, ובלא מליחה). לבוש ס"ב (מותר הבריא לאכול ממנו אפילו בשבת

682חי, ובלא מליחה).

683[1600]

684מ"א סק"ה (ובלא מליחה (טור). ועי' ביו"ד סי' ס"ז ס"ב,

685דהדחה מיהא בעי).

686[1601] ס"ב

687(מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה), ובש"ך שם ס"ק א (בהדחה, משום דם

688שעל פני הבשר, ב"י).

689[1602]

690ס"ב (מדברי סופרים יש עיבוד באוכלין, ולכן אסור למלוח בשר חי, אפילו כדי

691לאכלו חי בשבת). וראה נימוקי שבת ע' ריח.

692[1603] רא"ש

693שם סוס"י כ (אנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור, אלא בנר

694שהדליקו בשבת דדחייה בידים). רשב"א חולין טו, א בשם הרב רבינו יונה (ורבינו

695נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי, כיון דלית לי' מוקצה מחמת איסור, אלא בשדחאו בידים

696... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא). מ"מ פ"ב ה"ט

697בדעת הרמב"ם (דלדידן דקי"ל כרבי שמעון, אין מוקצה בשבת, אלא מוקצה מחמת

698איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת, אבל אם לא דחאו בידים, כגון בכאן,

699מותר, ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה הוא בידים. וזה דעת

700הרב ר' יונה ז"ל). טור ושו"ע שם (בין שחלה מאתמול בין שחלה היום).

701ט"ז ס"ק ב. מ"א ס"ק ד (כמובא לעיל מהפוסקים).

702[1604]

703סעיף ו (דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה,

704כגון דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו ... כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת

705מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי).

706[1605]

707רב דימי שם (המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע

708שם (המבשל, (הג"ה, או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (הג"ה, בשבת) לבריא

709או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו).

710[1606]

711שו"ת רשב"א ח"א סי' תתיד (שאלת המבשל לחולה שיש בו סכנה

712בשבת, מהו שיאכל ממה שיותיר חולה אחר שאין בו סכנה ... מסתברא שגם זה אסור, כל

713שאסור לעשות על ידי ישראל, גזירה שמא ירבה בשבילו). שו"ע שם (או לחולה שאין

714בו סכנה).

715[1607] שאסור

716אף כשאינו מרבה בטורח המלאכה, כדלקמן סי' שכח סי"ח (אמדוהו לב' גרוגרות ...

717אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב', שאסור להרבות

718בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו, אף על פי שאינו מרבה בטורח המלאכה, שהכל נעשית בבת

719אחת). ונתבאר לעיל סי' רמז בקונטרס אחרון סק"ב (ועיין בב"י סי'

720שי"ח וסי' של"א, דלהוסיף במלאכה יש אומרים שאינו אלא מדברי סופרים,

721והיינו כשמוסיף בשר קודם שיתן הקדרה על האש, ויש אומרים שאסור מן התורה). הובאו גם

722במ"א כאן ס"ק ו (שמא ירבה, וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו, אפילו

723קודם שיתן הקדרה על האש. ויש אומרים דהוי דרבנן. עב"י).

724[1608]

725רב דימי שם (כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט),

726ופרש"י (וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה

727בעי למשחט כולה).

728[1609] שצרכיו נעשים על ידי נכרי,

729כדלקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו

730נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם

731צריך לכך).

732[1610]

733תוס' גיטין ח, ב ד"ה אע"ג (אפילו על ידי עובד כוכבים אסור להרבות). ולענין איסור בשבת

734משום גזירה שמא ירבה, נתבאר בבדק הבית בית ג שער ז (שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא

735בשבת ... שמותר לבריא במוצאי שבת), הובא בר"ן ע"ז (ט, א)

736ד"ה כי (והרא"ה ז"ל כתב ... עובד כוכבים המבשל לחולה בשבת ...

737שמותר לבריא במוצאי שבת). רמ"א ס"ב (ואפילו בישל על ידי גוי, אסור בשבת).

738עולת שבת ס"ק ז (ולפיכך אסור לישיראל לאכול ממנו, דחיישינן שלא ירבה בשבילו).

739ואפילו בישל הנכרי לעצמו חיישינן

740שמא ירבה בשבילו, באם הוא מכירו, כדלקמן סי' שכה סט"ז (נכרי שמילא מים לבהמתו

741... אם הוא מכירו אסור, גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו), וסי"ז (אם

742מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי), וסי"ח (וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו

743שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו, כגון נכרי שצלה או בישל לעצמו).

744וגם במדורה יש אוסרים, כדלעיל סי'

745רעו סי"ג (במדורה שעשאה נכרי אפילו לצרכו בלבד, או לצורך חולה אפילו שיש בו

746סכנה, אסור לבריא להתחמם כנגדה, גזרה שמא ירבה הנכרי עצים בשבילו), ושם נסמן (הערה

747צא).

748והטעם שלא הצריכו מכירו אלא לקמן

749סי' שכה שם, נתבאר בקונטרס אחרון שם ס"ק ה (דעד כאן לא הצריכו מכירו, אלא

750במילא מים וליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא יטרח עבור

751ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה, אפשר שאין זה

752נקרא טורח כלל).

753[1611] לבוש

754סוף ס"ב (מיהו כל מה שנעשה לחולה, מידי דאסור לבריא ... משום שמא ירבה

755בשבילו, מותר לבריא במוצאי שבת מיד, ולא בעינן בכדי שיעשו, דלא בעינן בכדי שיעשו

756אלא כשנתחלל שבת, או בשוגג או במזיד). ש"ך בהגהה שעל הגליון, הובא במ"א

757סק"ז (אבל במוצאי שבת מותר מיד (ש"ך). וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל

758בהיתר, לא בעי להמתין בכדי שיעשו). וכעין האמור לעיל סי' רחצ ס"ז (אם הדליקו

759נכרי לצורך חולה שאין בו סכנה ... אין זו מלאכת עבירה).

760[1612]

761משמרת הבית להרשב"א בית ג שער ז (אם לגבי החולה התירו, מה להם להתיר

762לגמרי ואפילו לבריא).

763והיינו שאף שלגבי החולה עצמו התירו,

764כדלקמן סי' שכח סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... צרכיו

765נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם

766צריך לכך ... התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת, שאי אפשר בענין אחר, כיון שהוא

767מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור).

768מכל מקום אין זה מתיר לבריא לאכול

769מאכל זה.

770[1613]

771בט"ז סקט"ו (ובעל משמרת הבית, שהוא הרשב"א, כתב ... שלא הותר אפילו

772לחולה עצמו, אלא בעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו, וכל

773שכן לבריא).

774וכאן נראה שמותר לחולה אף במוצאי

775שבת, ורק לבריא אסור אף במוצאי שבת. וראה נימוקי שבת ע' רכב. שו"ע הרב עם

776ביאורים והערות.

777[1614] **ארחות

778חיים** הל' שבת סי' שמח (הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום

779מוקצה, ואפילו חלה מבעוד יום, שאין הכנה במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך, כן כתב

780הרא"ה ז"ל), בשם הרא"ה. הובא ב"י ד"ה כתוב.

781רמ"א ס"ב (ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפילו היה חולה מבעוד

782יום, אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה).

783ומה שאין אומרים בזה שהגדל בשבת

784יתבטל בשאר הפרי, ראה קובץ הערות וביאורים תשפד ע' 73. תתח ע' 56. תתט ע' 62.

785וכל זה הוא בפירות שהם גדלים

786והולכים בשבת, שאין הכנה מועלת בו.

787אבל "בעלי חיים שהם מוקצים

788בשבת מחמת איסור שחיטה, ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי",

789כדלעיל סי' שי ס"ו (דבר שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו

790ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור, שוב אין בו משום מוקצה).

791[1615] מ"א

792ס"ק ח (ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו (ב"י), אבל בנגמר בישולו לא אמרינן

793שגדל והולך).

794וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (פירות

795שנגמר בישולן, שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם במחובר, כמו שיתבאר בסי' שי"ח),

796ולקמן סי' שכה ס"ח (פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת להן אפילו במחובר, כמו

797שנתבאר בסי' שי"ח). וראה נימוקי שבת ע' רכו.

798ולא גזרו כאן משום שמא ירבה, כמו

799שגזרו בבישול שבסעיף הקודם, כי בבישול החשש הוא שמא ירבה בקדרה. אבל לא חששו

800שיקצוץ עוד פירות בשביל הבריא. וראה נימוקי שבת ע' רלב.

801*

802ואם הנכרי קצץ לעצמו, אסור גם בנגמר

803בישולו, כדלקמן שם (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו אפילו הוא בענין שאין בהם משום

804מוקצה ... אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים

805מאליהן), ושם סי"ז (ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו ... אם מכירו אסור ...

806גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו).

807[1616] משנה

808עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והאופה).

809[1617]

810גמראעד, ב (אמר רב פפא שבק תנא

811דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה (דלא שייך במלאכת המשכן כלל, רש"י).

812תנא דידן סידורא דפת נקט (ואופה במקום בשול דסממנין הוא, דהוא בישול דפת,

813רש"י)).

814משא"כ אפיית הפת שייכת רק בלחם

815הפנים ושתי הלחם וכיו"ב, ולא בעשיית המשכן. ול"ט המלאכות למדים מעשיית

816המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, ובהערות שם).

817*

818בבישול סממנים יש שני פרטים:

819(א) מלאכת בישול, כאמור כאן (היו

820מבשלים סממנים לצבוע בה), דהיינו שהיו מבשלים את הסממנים לעשות מהם צבע, שאחר כך

821היו צובעים בו. וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ט ה"א (ושיעור מבשל סממנין,

822כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו).

823(ב) מלאכת צובע, בישול הסממנים יחד

824עם הצמר, כדי שיקלוט הצמר את הצבע, כדתנן יז, ב (הצמר ליורה ... כדי שיקלוט העין),

825ופרש"י (הצבע שיקלוט). וברמב"ם הל' ציצית פ"ב ה"ב (מביאין דם

826חלזון ... ונותנין עמו סממנין ... כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו

827הצמר), וכדלעיל סי' רנב ס"ב (מותר לתת צמר לתוך

828היורה מבעוד יום [ל]צובעו, והוא מצטבע מאליו כל השבת כולה ... חייב משום צובע).

829וראה גם לקמן סוס"י שכ (והערה 2192).

830[1618] גמרא

831עג, וכמובא לעיל, שבמשנה עג, א (והאופה), ובגמרא עד, ב (ונקט אופה). רמב"ם

832פ"ז ה"א (והאפיה).

833[1619] ירושלמי פ"ז ה"ב

834(הצולה והמטגן השולק והמעשן, כולהן משום מבשל).

835[1620] באוּר, בלהב אש. כמו באוּר אשכם (ישעי'

836נ, יא), באוּר תבעיר (יחזקאל ה, ב). והוא גם פירוש הראשון ברש"י על הפסוק

837באוּר כשדים (נח יא, כח) – "כבשן האש". וכן כל פעם שתוזכר תיבת

838"אוּר" לקמן, בהמשך הסימן.

839[1621] ולפעמים

840יש בזה גם מלאכת מבעיר ומכבה, כמבואר ברמב"ם רפי"ב (המחמם את הברזל כדי

841לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר וחייב). השגת הראב"ד שם (ולמה לא משום מבשל), ומ"מ,

842ולחם משנה שם. לקמן סי' שלד סכ"ט, וסי' תצה סוף ס"ב, וקונטרס אחרון שם סק"ב,

843וסי' תקי ס"ח. דובר שלום ע' רכט.

844ומה שלא אסרו מטעם זה להניח קדרה על

845הכירה בשבת, כדלעיל סי' רנג סכ"ו (ולהניח קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה, [אבל

846לא קדרה] חדשה מטעם שיתבאר בסי' תק"ב). והיינו שלא אסרו אלא

847בקדירה חדשה, מטעם צירוף הכלי, ולא משום מבשל או מבעיר.

848מיירי התם שאינו מחמם כל כך עד

849שנעשה גחלת. ראה בדי השלחן סי' קלד ע' מב-ג. קיצור הלכות סי' רנג-ד הע'

85055.

851[1622] גמרא שם עד, ב (האי מאן דשדא סיכתא

852לאתונא (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה, רש"י), חייב משום מבשל ... האי

853מאן דארתח כופרא (שהתיך זפת, רש"י), חייב משום מבשל). ובדף קו, א (מה לי לבשל

854פתילה (שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה, ודרך בישול הוא זה וחייב,

855רש"י), מה לי לבשל סמנין). ירושלמי שם (המתיך אבר, חייב משום מבשל).

856רמב"ם פ"ט ה"ו (המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכות

857עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת

858והכופר והגפרית וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו

859חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך, הרי זה

860חייב משום מבשל). הובא במ"א סוף סק"י.

861*

862באופן זה, שמניח כלי אדמה באור עד

863שנעשה כלי חרס, הי' לכאורה מקום לומר שיתחייב אף משום מכה בפטיש.

864אבל ראה לעיל סי' שיג סי"ד

865(והערה 1008). סי' שיד ס"ב (והערה 1085).

866[1623]

867רב נחמן לט, א (בתולדות האוּר כו"ע לא פליגי דאסיר). טור ושו"ע ס"ג

868(כשם שאסור לבשל באוּר, כך אסור לבשל בתולדת האוּר).

869[1624] **משנה

870לח**, סוע"ב (אין נותנין ביצה בצד המיחם (קומקמוס של נחשת, רש"י)

871בשביל שתתגלגל (שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת, רש"י)). טור ושו"ע שם (כגון

872ליתן ביצה בצד קדרה).

873[1625]

874גמרא לט, א (בתולדות האוּר (כגון אם הוחם הסודר הזה באוּר מתחילה, רש"י) כו"ע

875לא פליגי דאסיר). שו"ע שם (או לשברה על סודר שהוחם באוּר כדי שתצלה).

876[1626] רש"י שם (שתצלה

877קצת).

878[1627] רמב"ם

879פ"ט ה"ה (נתבשל כולו חצי בישול חייב), וראב"ד שם (חצי בשול הוא כמאכל

880בן דרוסאי).

881וראה לעיל סי' רנג סי"ג (שיעור

882מאכל בן דרוסאי, יש אומרים שהוא כמו שליש בישול הראוי לכל אדם, ויש אומרים שהוא

883כמו חצי בישולו).

884[1628]

885רב יוסף לח, סוע"ב (גלגל חייב חטאת). רמב"ם שם ה"ב (הנותן ביצה בצד

886המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה, חייב, שהמבשל בתולדת האוּר כמבשל באוּר עצמה).

887מ"א סק"ט (המבשל בתולדות האוּר חייב).

888[1629] חכמים

889במשנה לח, ב (לא יפקיענה בסודרין (לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו

890של סודר, רש"י), ור' יוסי מתיר), וכדמפרש רב נחמן בגמרא [ל]ט, א (כי

891פליגי בתולדות החמה, מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור (דמאן דחזי סבר

892דתולדות האור נינהו, רש"י), ומר סבר לא גזרינן). טור ושו"ע שם (ואפילו

893בתולדת חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה, אסור, גזירה אטו תולדת האור).

894[1630]

895רמב"ם פ"ט ה"ג (המפקיע את הביצה ... בחול ובאבק דרכים שהן חמים

896מפני השמש ... גזרו עליהן מפני תולדות האוּר). רא"ש פ"ג סוף ס"ה (ואפילו

897לגלגל על החול בשביל שתצלה אסור). מ"א סק"י (ואפילו לגלגלו על

898גבי החול בשביל שתצלה נמי אסור ... דגזרינן אטו תולדות האור). וראה פעמי יעקב לג

899ע' נו.

900[1631]

901משנה לח, סוע"ב (ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה). טור ושו"ע

902שם (וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה).

903[1632]

904רבה לט, א (גזרה שמא יטמין ברמץ). רא"ש פ"ג סי' ה (לרבה דאסיר משום

905גזירה שמא יטמין ברמץ, אסור אפילו מבעוד יום לצורך שבת). מ"א שם (אפילו מבעוד

906יום).

907[1633]

908ס"א (שמא יטמין ברמץ, דהיינו אפר שמעורב בו גחלים, ואחר כך בשבת ישכח ויחתה

909בגחלים ... וגזרו על כל דבר המוסיף הבל משום רמץ).

910[1634]

911רב נחמן שם

912(בחמה דכו"ע לא פליגי דשרי). טור ושו"ע שם (אבל בחמה עצמה,

913כגון ליתן ביצה בחמה, או ליתן מים בחמה, כדי שיוחמו, מותר).

914[1635] רש"י

915שם ד"ה דשרי (דאין

916דרך בישולו בכך, וחמה באוּר לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא).

917[1636] **רב

918חסדא מ, סוע"ב. פסחים מא**, א (המבשל בחמי טבריה בשבת פטור).

919רמב"ם פ"ט ה"ג (המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור). הובא במ"א

920סק"י.

921[1637] גמרא

922פסחים שם (בשבת דלא, דתולדת אש בעינן), ופירש"י (הלכך לאו בישול הוא דליהוי

923חייב משום אב מלאכה). מ"א שם (דהוי כתולדות חמה).

924[1638] גמרא שבת שם (חייב ... מכת

925מרדות).

926[1639] ר"ן

927(יח, א) ד"ה ומדאמר (דאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב

928שבת. אבל להניח על גביו בלא הטמנה, מערב שבת מותר. ובשבת אסור, דקיימא לן כרבנן

929דגזרי תולדות חמה אטו תולדות האוּר. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל). הובא במ"א

930שם.

931[1640]

932סעיף ג (אמת המים של חמי טבריא אסור להמשיך לתוכה אפילו מבעוד יום סילון של צונן,

933ופי הסילון יוצא חוץ לאמה, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, ועושין כן כדי שיתחממו מים

934הללו שבסילון בעברם דרך האמה של חמין, והרי זו כעין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שמים

935הללו נטמנו בתוך האמה של חמי טבריא שהן נקראים דבר המוסיף הבל).

936[1641] גמרא

937לד, סוע"א (מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, גזרה שמא

938ירתיח), ופרש"י (גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה

939תחילה, ונמצא מבשל בשבת). סמ"[ק] סי' רפא ע' רפח (ומיהו בדבר לח וצלול,

940לדברי הכל יש בישול אחר בישול, לאחר שנצטנן). הרב רבינו יונה הובא ברבינו

941ירוחם ני"ב ח"ג סט, סוע"א (וכתב הרב יונה ... אם שהה בעודה בידו עד

942שנצטנן התבשיל, אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו

943והוא צונן, כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור). רא"ש

944פ"ג סי' יא (למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול, כיון שיש בו

945משקה). טור ושו"ע ס"ד (תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן

946... בתבשיל שיש בו מרק).

947והא דתנן קמה, ב (כל

948שבא בחמין (כלומר שנתבשל, רש"י) מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת), והתירו

949בכל אופן, אפילו נצטנן לגמרי. נתבאר ברא"ש פ"ג

950סי' יא (והא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, היינו דבר

951יבש). וכלדקמן סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל,

952אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי).

953[1642] ב"י

954ד"ה אפילו (ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח). הובא במ"א

955סקי"ב (כתב ב"י ומשמע ליה דכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח). וראה לקמן

956(הערה 1666).

957[1643] לא

958חילק כאן בין אם הוא מצטמק ויפה לו או לאו, כמבואר בתהלה לדוד ס"ק יח (והרב

959ז"ל לא הביא החילוק בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו).

960והיינו שאם היד סולדת בו (או לפי

961מנהגינו דלקמן – אם ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו), סתם כאן להיתר, וכתב

962"ומרתיחו יותר". ונתפרש יותר לעיל סי' רנג סי"ח (אין היתר אלא כשכבר

963נתבשל המאכל כל צרכו, אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו). וראה שו"ת אגרות משה

964או"ח ח"ד סי' עד (בישול אות א).

965ואם נצטנן (לגמרי), סתם כאן לאיסור,

966והיינו אפילו אם מצטמק ורע לו, כדעת הב"ח (נקטינן ... יש בו משום בישול לענין

967איסורא ואפילו במצטמק ורע לו ... וכן פסק בשלחן ערוך (ס"ד), דלא כמו שכתב

968בהגהות שלחן ערוך, להקל ברע לו). והיינו כמבואר בשו"ע ס"ד (תבשיל שנתבשל

969כל צרכו, יש בו משום בישול, אם נצטנן). וברמ"א שם (ויש אומרים דוקא אם מצטמק

970ויפה לו). ובמ"א שם ס"ק יג (והב"ח פסק כסברא ראשונה). וראה שבת

971כהלכה פ"ג ביאורים א.

972[1644]

973רבינו ירוחם שם (שאם לא נצטנן, אפילו שנה מרתיחתו קצת, מותר להחזיר). הובא בב"י

974ובמ"א שם.

975[1645]

976סוף סכ"ד (צריך להרחיק קצת, כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים.

977אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון ולא יבא לחתות בגחלים).

978[1646]

979סעי' יד-יז.

980[1647] רשב"א

981מ, ב ד"ה מביא (צונן שנתבשל, אפילו בכלי ראשון, או כנגד המדורה, ואפילו במקום

982שהיד סולדת בו, מותר ... ותדע לך דהא תנינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו

983בחמין בשבת, כלומר אפילו בכלי ראשון). והיינו דתנן קמה, ב (כל שבא

984בחמין (כלומר שנתבשל, רש"י) מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת), והתירו בכל

985אופן, אפילו נצטנן לגמרי.

986ר"ן שם (יט,

987א) ד"ה תנו רבנן מביא (אבל צונן שנתבשל, מותר להניחו אפילו בכלי ראשון, או

988כנגד המדורה, ואפילו במקום שהיד סולדת בו, שאין דרך בשול בכך). מ"מ

989פכ"ב ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מערב שבת

990ונצטנן, מותר לחממו כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו). רמ"א סט"ו

991(ויש מקילין לומר ... אפילו נצטנן, מותר). מ"א סקל"ט (דסבירא להו דאין

992בישול אחר בישול אפילו ברוטב ונצטנן).

993ומה שהובא לעיל (הערה 1641) מהגמרא לד, סוע"א (גזרה שמא ירתיח), ופרש"י

994(ונמצא מבשל בשבת). הנה לפי שיטה זו שאין בישול אחר בישול, פירש הרא"ש

995פ"ג ס"י (הא דאמרינן לעיל בבמה מדליקין דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף

996הבל [משחשיכה] גזירה שמא ירתיח, התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה. והאי דנקט

997הרתחה, דבר הצריך להטמנה נקט).

998וכן הוא לעיל סי' רנז ס"ב (ולהאומרים

999שאין בישול בדבר שהוא מבושל כבר אף שנצטנן אחר כך, כמ"ש בסי' שי"ח,

1000חוששין שמא יחתה בגחלים להרתיחה, ויתחייב משום מבעיר).

1001[1648] והיינו כדלקמן סכ"ד (כל

1002דבר שאין בו משום בישול מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה ... אלא צריך להרחיק קצת,

1003כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים, אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק

1004קצת, יש לו בזה היכר וזכרון ולא יבא לחתות בגחלים).

1005או שמכניסו לתוך כלי ראשון רותח

1006שאינו על האש, שאין לחוש בו שמא יחתה.

1007[1649] **רמ"א

1008סט"ו** (ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי).

1009וכן הוא לקמן סט"ו (כיון שהוא

1010חם קצת ... כבר נתבאר שנוהגין להקל שאין בו משום בישול), וסט"ז (כל דבר שאין

1011בו משום בישול, כגון ... תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי), וסכ"ד (כל דבר שאין בו

1012משום בישול ... כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ... שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג

1013שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה). לעיל סי' רנג סי"ט (אם הוא בענין שאין בו משום

1014איסור בישול, כגון ... כשלא נצטנן לגמרי), ובסוס"י רנט, בהלכות שהיה והטמנה

1015בקצרה (אם עדיין לא נצטנן לגמרי, אף על פי שיש בו רוטב, נהגו להקל כאילו הוא חם

1016לגמרי).

1017[1650] **רמ"א

1018סוס"י רנג** (אם לא נצטנן כל כך, שעדיין ראויים לאכול). וראה שו"ע הרב

1019עם ביאורים והערות.

1020[1651] לפום

1021ריהטא נראית בזה הכוונה, דקיי"ל שאין בישול אחר בישול בדבר לח; אלא שאם נצטנן

1022לגמרי נוהגים לחוש לדעת האוסרים.

1023אמנם מסיים כאן "אם

1024נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה, אפילו לענין דיעבד, כמו שנתבאר בסימן

1025רנ"ג". והוא מה שנתבאר לעיל סי' רנג סכ"ה (תבשיל

1026שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיד סולדת בו ... יש בה

1027חיוב חטאת ... יש מתירים אפילו לכתחלה, כמ"ש בסי' שי"ח).

1028ובקונטרס אחרון שם ס"ק ט (שלא התיר בדיעבד ... קעבר ... אדאורייתא).

1029נראה מכך שבנצטנן לגמרי קיי"ל שאסור מן התורה, אף שיש מתירים אפילו לכתחלה,

1030ולכן נוהגים לאסור אף בדיעבד.

1031אלא שמכל מקום מסיים בקונטרס אחרון

1032שם "וצ"ע לדינא". וכן בפנים שם סכ"ה מסתפק אם יש לאוסרו בדיעבד.

1033ונתבאר בהערות שם, שאפשר הספק הוא בזה גופא, אם באמת קיי"ל שכשנצטנן

1034לגמרי אסור מדאורייתא.

1035וראה מה שדנו בזה בבדי השלחן סי'

1036קכד סוף ס"ק ג. קובץ הערות ובאורים (ירושלים) ח"ד ע' כב, וח"ה ע' ל

1037הערה 18. קובץ אהלי שם ח"ה ע' קכו ואילך. ח"ו ע' קעו ואילך. קיצור

1038הלכות, במילואים ע' לד ואילך. שבת כהלכה פ"ג ביאורים ב.

1039נימוקי שבת ע' רמז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

1040בשיעור "ראוי עדיין לאכול מחמת

1041חמימותו", ראה שבת כהלכה פ"ג הערה ב, וביאורים ג.

1042[1652] לעיל שם סכ"ה (אם

1043החזיר ... תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיד סולדת

1044בו ... כיון שיש מתירים אפילו לכתחלה כמ"ש בסי' שי"ח, יש לסמוך על

1045דבריהם בדיעבד).

1046אלא שלעיל שם נסתפק רבינו אם יש

1047להתיר מטעם זה אף כשעשאו הישראל עצמו, או דוקא כשצוה לנכרי לעשותו. ואשר

1048לכן הכניס תיבות אלו במוסגר – בשני האופנים (ואפילו אם צוה את הנכרי ... אפילו

1049הישראל בעצמו ... לישראל ... שלא לאסור מעשה הנכרי אפילו צוהו ישראל).

1050וכהכלל

1051המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד

1052בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).

1053ואילו כאן מסיק בפשיטות לאיסור.

1054ואף שנתבאר לעיל סי' רנד ס"ג (מותר

1055בדיעבד ... לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה ...

1056יש להתיר בדיעבד, לפי שיש מתירים אפילו לכתחלה), הרי

1057שהתיר בפשיטות מטעם זה אף בישראל.

1058נתבאר בקונטרס אחרון סי' רנג

1059ס"ק ט (שיש לחלק ביניהם, דהתם קעבר אדרבנן, והכא אדאורייתא).

1060וסיים שם "וצ"ע לדינא", והיינו שיש להסתפק אם יש להתיר מטעם זה אף

1061בנידון דידן, שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא.

1062אמנם כאן מסיק בפשיטות לאסור אף

1063בדיעבד, באופן זה שלדעת האוסרים עבר הישראל אדאורייתא, וכדלעיל בדעת האוסרים

1064(ונצטנן ... חייב משום מבשל).

1065וראה תהלה לדוד ס"ק טו. בדי

1066השלחן סי' קכד סק"ג. כנישתא דבי רב. שו"ע הרב עם

1067ביאורים והערות כאן, ובסי' רנג סכ"ה.

1068ובכל אופן נראה, שלא כל ההלכות שוים

1069בכלל זה, כפי שמוכיח בקיצור הלכות, במילואים ע' מז ואילך.

1070[1653] מ"א

1071סקי"א (והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול, אפילו ליתן על הכירה או

1072התנור קודם היסק אסור, כמ"ש סוף סימן רנ"ג).

1073[1654] סי'

1074רנג סכ"ז (נצטנן התבשיל לגמרי ... אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם

1075את הבית, שזהו מותר בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם

1076גם כן התבשיל שאצלו עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם).

1077[1655]

1078מ"א שם (שכל דינים דאסורים משום בישול ... אסור).

1079[1656] סיכום כללי איסור בישול כשלא נתבשל כל

1080צרכו, שנתבארו לפנינו ס"י וסי"ד-טו:

1081(א)

1082אם אין היד סולדת בו, אסור להניחו במקום שתהי' היד סולדת בו (סט"ו).

1083(ב)

1084אם היד סולדת בו, מותר להניחו במקום שישמור חומו (סי"ד).

1085(ג)

1086אבל אסור לחממו יותר, שמקרב בישולו (ס"י וסי"ד).

1087[1657] רמב"ם

1088פ"ט ה"ג (המבשל על האוּר דבר שהיה מבושל כל צרכו ... פטור). כסף משנה שם

1089(נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו, אע"פ שהגיע למאכל בן דרוסאי, שייך

1090ביה בישול וחיובי מיחייב). ב"י ד"ה אפילו (ומשמע מדברי הרמב"ם

1091דכשלא נתבשל כל צרכו, אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי, שייך ביה בישול, וחיובי נמי

1092מיחייב). טור ושו"ע ס"ד (ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן

1093דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח).

1094וכן הוא לעיל סי' רנג סי"ח (אם

1095עדיין לא נתבשל כל צרכו, אף על פי שכבר נתבשל יותר מכמאכל בן דרוסאי, אסור ...

1096שהוא מבשל ממש).

1097וכן כל הדינים שהותרו בנתבשל

1098ונצטנן, היינו דוקא כשנתבשלו כל צרכם, כדלעיל ס"ט (שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן),

1099ולקמן סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל

1100כבר כל צרכו).

1101[1658] **גמרא

1102יח**, ב (וניחוש שמא מגיס בה). ופירש"י (ובמבושל הוי בישול). ביצה לד, א (אחד

1103מביא את האור ... ואחד שופת את הקדרה ... ואחד מגיס, כולן חייבין), ופרש"י (מגיס

1104משום מבשל). רמב"ם פ"ט ה"ד (ובא אחר והגיס, כולם חייבים משום מבשל),

1105ופ"ג הי"א (אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת,

1106מפני שמגיס בה, וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת). מ"מ שם (נראה לי

1107שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו ... אבל באינו מבושל ודאי יש לחוש). ב"י

1108ד"ה אפילו (מגיס ... דאפילו בהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול ... דאם לא

1109נתבשלה כל צרכה לגמרי ... אפילו עודה רותחת, נמי חייב משום מבשל).

1110ואף בנתבשל כל צרכו אסור להגיס כל

1111זמן שהקדרה על גבי האש, ואילו אחר שהעביר מעל גבי האש, יש ב' דעות אם מותר להגיס,

1112כדלקמן ס"ל (אבל אם נתבשלו כל צרכן מותר להגיס בהן, לאחר שהעבירן מעל

1113גבי האוּר ... ויש מחמירין גם בקדרה בכל ענין. והעיקר כסברא הראשונה. והרוצה

1114להחמיר, יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף, אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה

1115על האש), ושם (הערה 1819).

1116*

1117וכן הוא בשאר אופני קירוב גמר

1118הבישול, כדלעיל סי' רנד סוף ס"ד (קדרה חמה המכוסה בבגדים, או בשאר דבר שאינו

1119מוסיף הבל, ובשבת נפל הכיסוי, אסור להחזירו עליהם, אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן

1120והיד סולדת שם. וכן אסור להוסיף עוד בגד אחר בשבת, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת).

1121סי' רנז סוף ס"ח (אם אינה מבושלת כל צרכה ... אסור אפילו להוסיף על הכיסוי,

1122שתוספת זה גורם למהר הבישול מהגחלים). סי' רנט ס"ח (אין היתר לחזור ולסותמו

1123בשבת, אלא אם כן ידוע בבירור שכבר נתבשלו הקדרות כל צרכן, אבל אם יש להסתפק שמא לא

1124נתבשלו עדיין כל צרכן ... אסור לסתום התנור, אפילו על ידי נכרי, מפני שגורם למהר

1125בישולם).

1126[1659] בסעיף שלפנינו יתבארו ארבע

1127ההלכות שנאמרו במשנה (קמה, ב):

1128(א)

1129"כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו

1130בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים דמיירי בתבשיל יבש שמותר לשרותו בכלי ראשון,

1131שלכל הדעות אין בו בישול אחר בישול.

1132(ב)

1133"וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים

1134שאסור לשרותו לא בכלי ראשון ולא בכלי שני מפני שנראה כמבשל.

1135(ג)

1136"מדיחין אותו בחמין בשבת", שנתבאר בפוסקים שהתירו בו עירוי מכלי שני.

1137(ד)

1138"חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן", שאסור

1139בהם אף העירוי מכלי שני.

1140[1660] סמ"ק

1141סי' רפא ע' רפח (ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול, ובדבר יבש, אם

1142ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה, לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין

1143צלייה אחר צלייה). רא"ש פ"ג סי' יא (והא דאמרינן כל שבא בחמין

1144לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, היינו דבר יבש). טור ושו"ע ס"ד (אבל

1145דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר).

1146ומה שכתב כאן "שאין בו רוטב

1147כלל", נתבאר לקמן סי"ז (שאף שהבשר אינו מתבשל, מכל מקום הלחלוחית שעליו

1148מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל). וכן הוא לעיל סי' רנג סי"ח

1149(תבשיל יבש שאין בו מרק כלל).

1150וראה קצות השלחן סי' קכד סט"ז,

1151ובדי השלחן שם ס"ק לז. שבת כהלכה פ"ג ס"ג, והערה ז, וביאורים ו

1152ואות ז. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

1153[1661] שכמו

1154לענין לח, כל ההתירים הם רק בנתבשל כל צרכו, כדלעיל ס"ט (תבשיל לח שנתבשל כבר

1155כל צרכו ונצטנן), וס"י (וכל זה בתבשיל שנתבשל כל צרכו). כך גם מה שהתירו ביבש

1156(שלמדים מהא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת), גם בזה נתבאר

1157בתוס' לט, א ד"ה כל שבא בחמין מלפני השבת (פירוש שנתבשל לגמרי). הגהות

1158מיימוניות פ"ט אות א (כל שבא בחמין מלפני השבת ... פירוש שבא בחמין בכלי

1159ראשון ונתבשל כל צרכו). רבינו ירוחם ני"ב ח"ג סט, ב (כל שבא בחמין מערב

1160שבת, כלומר שנתבשל כל צרכו, שורין בחמין בשבת, פירוש ואפילו בכלי ראשון, כגון יורה

1161או קדירה וכיוצא בהן, לפי שאין מבשל אחר מבשל, וכבר נתבשל כל צרכו מערב שבת).

1162שו"ע סט"ו (דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק).

1163[1662]

1164רמ"א סט"ו (ואפילו נצטנן כבר).

1165וכן הוא לעיל סוס"י רנט,

1166בהלכות שהייה והטמנה בקצרה (ותבשיל שאין בו רוטב, אפילו הוא קר, דינו כחם).

1167[1663] משנה

1168קמה, ב (כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת). תוס' לט, א ד"ה כל (שורין

1169אותו בחמין אפילו בכלי ראשון). טור ושו"ע ס"ד (דבר שנתבשל כבר והוא יבש,

1170מותר לשרותו בחמין בשבת). מ"א סקי"ד (אפילו בכלי ראשון).

1171ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רנט

1172ד"ה על כן צריך לומר (דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה כלל, כי

1173המליח נראה תוך החמין, וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה

1174וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין, כסילון דטבריא, שהמים שבסילון מכוסים

1175וטמונים לגמרי, ואף שהסילון נראה, הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין, ולא על

1176כלים לגמרי)).

1177[1664]

1178רש"י קמה, ב ד"ה שורין אותו בחמין (כדי שיהא נמוח). מ"א סק"מ

1179(משמע שאע"פ שנימוח אחר כך יש לו דין דבר יבש).

1180וכן הוא לקמן סי"ח (אין בישול

1181אחר בישול בדבר יבש, אפילו הוא נימוח על ידי בישול זה השני, כמו שנתבאר למעלה), וסכ"ז

1182(שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אף על פי שנימוח בבישול זה השני, כמו שנתבאר

1183למעלה).

1184אמנם מסיים לקמן סי"ח (ומכל

1185מקום המחמיר בו כמו בשאר מלח תבוא עליו ברכה).

1186ובפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (אף

1187על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת, יש בו

1188משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא

1189להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו,

1190משום איסור סקילה וכרת ח"ו. וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על

1191צוקער, כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול), ושם נסמן (הערה 2399).

1192[1665]

1193משנה קמה, ב (וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת), ופרש"י (ולא

1194אמרינן זהו בישוליה, אבל לא שורין). טור ושו"ע ס"ד (ואם הוא דבר יבש שלא

1195נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת).

1196ופירוש הדברים, שאסור לשרותו הן

1197בכלי ראשון והן בכלי שני, כדלקמן בסמוך (ואם שרה בכלי ראשון חייב, ובכלי שני אסור

1198לשרותו מדברי סופרים), ולא התירו אלא לערות עליו מכלי שני, כדלקמן בהמשך הסעיף (אבל

1199מותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל).

1200ועל כן מבאר תחלה את דין כלי שני,

1201ואחר כך יבאר את דין עירוי מכלי שני.

1202[1666] ר' יהודה אמר שמואל מ, ב (אחד

1203שמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר). תוס'

1204שם ד"ה ושמע (שכלי ראשון ... נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור).

1205רא"ש פ"ג ס"י (הכי קאמר, יד סולדת בו הוי בישול, הלכך אסור להניחו

1206במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו).

1207ומכאן למדים שכל דבר שמתחמם עד כדי

1208שהיד סולדת בו הוי בישול, כדלעיל ס"ט (בשבת עד שהיד סולדת בו, חייב משום מבשל),

1209ושם נסמן (הערה 1642). לקמן סי"ב (בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו, חייב).

1210סי"ז (כלי ראשון ... מבשל כל זמן שהיד סולדת בו). סכ"ד (בענין שאינן

1211יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1773), ובכמה מקומות.

1212[1667] משנה

1213מב, סע"א (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן

1214לתוכן תבלין, ופרש"י (דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל). ר"ן

1215שם (יט, א) ד"ה תנו רבנן מביא (שתולדות האוּר כאוּר, והמבשל בה חייב חטאת,

1216כמבשל על גבי האש ממש. ומיהו דוקא בכלי ראשון).

1217וכדלעיל ס"ז (לבשל בתולדת

1218האוּר ... חייב משום מבשל, כמו בצולה על האוּר).

1219[1668] שאף שלא נאסר מן התורה אף

1220בכלי שני שהיד סולדת בו, מכל מקום אסור מדברי סופרים.

1221וטעם החילוק בינם יתבאר לקמן

1222סי"ט (שכלי ראשון מתוך שעומד (אצל האש) על האוּר, דפנותיו חמין ומחזיק חומו

1223הרבה, ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו, משא"כ בכלי שני, שאין

1224דופנותיו חמין, והולך ומתקרר), ושם נסמן (הערה 1742).

1225[1669]

1226ר"י בתוס' לט, א ד"ה כל (ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין,

1227דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל). מ"א סקט"ו (אבל אסור לשרותו אפילו בכלי

1228שני, דמחזי כמבשל).

1229*

1230ומכל מקום לא אסרו בזה אלא "אם

1231הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת ... מפני שנראה כמבשל". משא"כ "תבשיל

1232לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן", ושורה אותו שוב בכלי שני, אינו נראה כמבשל.

1233וכן נראה בפסקי הסדור, הלכתא רבתא

1234לשבתא ד"ה ואע"פ (צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או

1235מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור

1236סקילה וכרת ח"ו). והיינו שלא אסרו לשרות אלא בכלי ראשון, שיש בו איסור

1237סקילה וכרת, ולא בכלי שני (ראה שם הערה 2401).

1238וכן נתבאר שם לענין צוקער שנימוח, שאין חוששים

1239לשרייתו בכלי שני, אלא כאמור שם "שלא לשפוך מכלי ראשון".

1240וראה גם לקמן סי"ב (והערה 1698).

1241[1670] משנה מב, סע"א (האילפס

1242והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן לתוכן תבלין (דכלי ראשון כל

1243זמן שרותח מבשל, רש"י), אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי שני אינו מבשל,

1244רש"י)).

1245[1671]

1246סעיף יב (לבד מבתבלין, שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני),

1247וסי"ט (אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון שהיד

1248סולדת בו ... אבל אם עירה תחלה מהכלי ראשון לתוך הקערה מותר ליתן אחר כך התבלין

1249לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל).

1250[1672]

1251תוס' שם (ואע"ג דתנן לקמן (מב, ב) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. היינו

1252דוקא תבלין, שהן עשויין למתק את הקדירה, ולא מיחזי כמבשל). מ"א שם (ולא דמי

1253לתבלין בס"ט, דתבלין עשוי למתק הקדירה, ולא מחזי כמבשל).

1254והטעם שהתירו לחמם מים בכלי שני,

1255ואין חוששים שנראה כמבשל, ראה מהרש"א לט, רע"א בתוד"ה כל. תוספת

1256שבת ס"ק מו. פרמ"ג א"א ס"ק לב וס"ק לד. מראי מקומות

1257וציונים. קובץ הערות וביאורים ירושלים ח"ד ע' סד. משלחן הארי לסי"ב.

1258כנישתא דבי רב.

1259[1673] מ"א

1260שם (ונראה לי דבצל דינו כתבלין, דעבידי לטעמיה).

1261*

1262והיינו שלענין נראה כמבשל דין השום

1263והבצל כתבלין. משא"כ לענין מלאכת טוחן, יתבאר לקמן סי' שכא ס"ז (הצריך

1264לדוך פלפלין ... אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד, והוא הדין לכל התבלין),

1265וס"י (מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר ... וכן בצלים), ושם יתבאר (הערה 2315).

1266[1674]

1267ט"ז סק"ח (ונראה לי דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק, לא

1268ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו ... דשמא הוה כמלח ללשון אחד דמתבשל, כמו שכתב

1269בס"ט עיין שם, דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור, והיינו כל זמן שהיד

1270סולדת במרק). וכמבואר בט"ז סקי"ד (וכבר זכרנו בסעיף ד, בבצלים דינא הכי,

1271כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל).

1272והיינו שיש שני טעמים להחמיר בכלי

1273שני:

1274(א) האמור כאן "שנראה

1275כמבשל", שזה לא שייך בבצל "שעשוי ליתן טעם בקדרה".

1276(ב) שדברים הרכים חוששים שמתבשלים

1277בכלי שני, משא"כ תבלין אינם מתבשלים בכלי שני, כדלקמן סי"ב. ואילו בצל

1278אפשר שמתבשל בכלי שני.

1279ומזה נראה לכאורה, שכל האמור לקמן

1280שתבלין אינם מתבשלים בכלי שני, היינו דוקא בתבלין שאינם רכים ואינם חריפים.

1281[1675]

1282תירוץ ב' בתוס' לט, א ד"ה כל (אי נמי הוא הדין שורין אותו, כיון דאיירי בכלי

1283שני). מ"א ס"ק יט (היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התוס'.

1284וכ"מ דעת השו"ע).

1285[1676]

1286מ"א שם (ויש להחמיר).

1287[1677]

1288משנה קמה, ב (וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת), כפירוש התוס'

1289לט, א ד"ה כל (מדיחין אותו מכלי שני קאמר). טור ושו"ע ס"ד (ואם הוא

1290דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין

1291בשבת). מ"א ס"ק טו (היינו שמערין עליו מכלי שני).

1292וכמו לענין בליעת איסור דלקמן סי'

1293תנא סל"ד (במה דברים אמורים בחום כלי שני עצמו ... אבל עירוי מכלי שני ... אין

1294להחמיר בו ... ואין צריך לומר שחום כלי שלישי ורביעי אינו אוסר בפסח, אף שהיד

1295סולדת בו).

1296ומפשטות לשונו נראה דהיינו אף

1297בדברים הקלים כמו פת וכיו"ב, שלא אסרו לקמן סי"ב אלא "בכלי

1298שני יש להחמיר מדברי סופרים ... ולכן צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה

1299שהיא כלי שני", משא"כ בעירוי מכלי שני.

1300ומה שאסרו כאן בקולייס האספנין

1301ומליח הישן, היינו דוקא בדברים כאלו "שאלה אינם צריכים בישול אלא מעט",

1302משא"כ בפת ושאר דברים הקלים. וראה מנחת פתים ס"ק ה. בדי השלחן סי' קכד

1303ס"ק כא. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

1304[1678]

1305משנה שם (חוץ מן המליח הישן (דג מליח של שנה שעברה, רש"י), וקולייס האיספנין

1306(שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו על ידי הדחה בחמין), שהדחתן זו היא גמר מלאכתן (והנך

1307אפילו הדחה נמי לא, שזהו גמר מלאכתן, והוי בשול, רש"י)). רמב"ם פ"ט

1308ה"ב (המדיח בחמין דג מליח הישן, או קולייס האספנין, והוא דג דק ורך ביותר,

1309הרי זה חייב, שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן, וכן כל כיוצא בהן). טור ושו"ע

1310שם (חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין, שאינם צריכים בישול אלא מעט,

1311והדחתן היא גמר מלאכתן).

1312ופירוש קולייס האיספנין נתבאר לקמן

1313סי' תקכז סי"ב (מין דגים קטנים הנקרא קוליית האיספנין (שקורין טונינ"א),

1314שבשרן רך ביותר, ומדיחין אותן במים חמין ועל ידי כן הם ראויים לאכלם חיים בלא

1315בישול ... שעל ידי הדחה זו הן מוכשרים לאכילה כמבושלים ממש). וראה שבת כהלכה

1316פ"א הערה פד.

1317[1679]

1318רא"ש פ"ג סי' יז (בשר חי ... אי מליח ישן הוא, אפשר דאסור, דממהר להתבשל).

1319[1680]

1320רב יוסף קמה, ב (הדיח מאי, אמר רב יוסף הדיח חייב חטאת), ופרש"י (דהוי

1321בישול). רמב"ם שם (הרי זה חייב). מ"א ס"ק טז (ואיתא בגמרא דאם הדיח

1322חייב).

1323[1681] לקוטי

1324פרדס לרש"י (טרית, אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהוא ואכיל ליה).

1325הובא בב"י ד"ה וקולייס (וכתוב בספר הפרדס ... שמותר לרחוץ במים קרים

1326בשבת כל דהו ואכיל ליה). ט"ז סק"ה (משמע דבמים צוננים מותר, ולכן מותר

1327לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים, אפילו הוא מלוח הרבה. וכן כתב ב"י בסימן זה

1328בשם הפרדס בדג שקורין טונינא).

1329ונראה מכך שלא התירו אלא בצוננים,

1330ולא בכלי שלישי שהיד סולדת בו, כעין האמור לקמן סי' תנא סל"ד (שיש מחמירין אף

1331בשאר איסורים בכל חום שהיד סולדת בו אף שהוא כלי שלישי ורביעי, שאף שאין לו כח

1332לבשל, מכל מקום יש לו כח להבליע ולהפליט), ושם (הערה רמו).

1333[1682] רמב"ם

1334שם (וכן כל כיוצא בהן). הגהות מרדכי סי' תסז (מכאן אומר הר"ם, דבר שהוא קשה

1335ואין יכולין לאכלו כי אם על ידי שרייה, אסור לשרותו, דזו היא גמר מלאכתו).

1336רמ"א ס"ד (והוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור

1337לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה). וראה משולחן הארי.

1338[1683] לקוטי פרדס לרש"י (חוץ

1339מן המליח הישן ... בשר מלוח הרבה, ודיקא נמי שאומר ישן, שלא יאכל כלל אם לא

1340ידיחינו בחמין). הובא בב"י. מ"א ס"ק טז (והוא הדין דבר מליח שאין

1341יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י לקוטי פרדס). ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב).

1342וההפרש בין הדוגמה הראשונה

1343להשלישית, ראה נימוקי שבת ע' רנה.

1344[1684]

1345ס"ד (דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך

1346מלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל).

1347וראה בדי השלחן סי' קל סקי"ב

1348ד"ה מכה בפטיש באוכלין אות ו (בסופו) ואות י.

1349[1685]

1350יראים השלם סי' רעד קלד, ב (שאין בישול אחר בישול, אבל יש בישול אחר צלי ... יש

1351בישול אחר אפייה, הוא הדין נמי צלאו ואחר כן בשלו, דיש בישול אחר צלי). הובא

1352בסמ"ג ל"ת סה יד, ב (פסק הר"ר אליעזר, אעפ"י שאין בישול אחר בישול

1353... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי), ובהגהות מיימוניות פ"ט אות א, ובמרדכי

1354רמז שב. טור ושו"ע ס"ה (יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך

1355במשקה, יש בו משום בישול).

1356[1686]

1357סמ"ק סי' רפב ע' רפח (ופסק הר"ר אליעזר ממיץ ... ומתוך כך יש לאסור לתת

1358פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח). וראה נימוקי שבת ע' רנט.

1359[1687] ראה לעיל (הערה 1666).

1360[1688]

1361סעיף יא (ובכלי שני אסור לשרותו מדברי סופרים, מפני שנראה כמבשל).

1362[1689] יראים שם (הלכך, אחרי

1363שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני, ויש בישול אחר אפוי וצלי ויש צלי אחר בישול,

1364יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת א[ף] בכלי שני במקום שהיד סולדת בו). הובא

1365בסמ"ג והגהות מיימוניות שם. טור ושו"ע שם (ואסור ליתן פת, אפילו בכלי

1366שני שהיד סולדת בו).

1367אלא שהם החמירו בכלי שני מהטעם

1368שיתבאר לקמן בסמוך (שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני). וכאן עדיין לא נתבארה

1369הלכה זו.

1370ומכך למדים אף לפי האמור לעיל סעיף הקודם,

1371שבכלי שני אסור מפני שנראה כמבשל, שגם לפי זה יהי' אסור לתת פת גם בכלי שני.

1372*

1373והנה אף שנתבאר לעיל שדעה זו אוסרת

1374הן בישול אחר אפיה והן בישול אחר צליה. מכל מקום לא נזכר כאן אלא ש"צריך

1375ליזהר שלא ליתן פת אפוייה".

1376וכן הוא לקמן בהמשך הסעיף, שאף

1377שהתחיל לומר "ויש מי שמסתפק ... ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר, כיון

1378שיש בישול אחר צליה". מכל מקום מסיים "ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא

1379הראשונה, שלא ליתן פת", ולא נזכר אם נהגו גם ליזהר שלא ליתן בשר צלוי לתוך

1380מרק רותח, כדלקמן (הערות 1691; 1698).

1381ואפשר שהמנהג הוא שלא ליתן לתוך מרק

1382רותח לא פת ולא צלי. ומה שהזכירו רק נתינת פת במרק רותח, היינו כיון

1383שהוא רגיל יותר.

1384אבל אפשר, שלא נהגו לחוש לדעה זו,

1385אלא לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא לענין בישול אחר צלי (נתינת

1386צלי במרק רותח), ואף לא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל סמוך לאש). ויתבאר לקמן

1387(הערות 1700).

1388[1690] ברייתא

1389מב, ב ללישנא קמא (תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה). יראים שם (הלכך

1390יזהר אדם שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני, ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו, שאין

1391אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל ... ואם

1392עשה, חילל שבת, וחושש אני לו מסקילה וחטאת). הובא בסמ"ג ומרדכי והגהות

1393מיימוניות שם. מ"א ס"ק יח (אפילו בכלי שני, דיש דברים שמתבשלים בו, ואין

1394אנו בקיאין, ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר).

1395אמנם חומרא זו בדברים הרכים היא רק

1396לענין שבת החמורה, משא"כ לענין ספק ברכה, אין חוששים לזה, כדלעיל סי' קסח

1397סי"ט (פירורי לחם ... מברך עליהם המוציא ... אפילו אם נותנם במשקה חם שהיד

1398סולדת בהם, אם הוא בכלי שני שאינו מבשל). ובקונטרס אחרון שם ס"ק ח (ועיין

1399במרדכי בפרק כירה בשם רא"ם להחמיר אפילו בכלי שני משום חסרון ידיעתנו. ויש

1400לומר שהוא משום שבת וסקילה וחטאת, כמו שכתב הרא"ם שם, אבל אין להחמיר כל כך

1401בספק ברכה שהיא דרבנן). והיינו מ"ש הרא"ם שם "וחושש

1402אני לו מסקילה וחטאת", משא"כ לענין ספק ברכה שהיא דרבנן.

1403ולא רק לענין שבת, אלא אף לענין

1404אכילת מצה בליל הסדר נתבאר לקמן סי' תסא סי"ד (אין יוצאין במצה המבושלת לאחר

1405אפייתה ... במה דברים אמורים כשנפלה לתוך כלי ראשון, אבל אם נפלה לתוך כלי שני

1406יוצאין בה, שכלי שני אינו מבשל. ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה אם לא לצורך, לפי שיש

1407מסתפקין וחוששין על הפת שמא היא מתבשלת אף בכלי שני, כמו שנתבאר בסימן שי"ח).

1408[1691] זהו סיום דברי דעה זו החוששת

1409מחיוב חטאת מטעם שאין בקיאים, שלדעתם אסור אף בצלי, כדלקמן בסמוך (ואפילו בבשר

1410צלוי יש להחמיר), ובשאר הדברים.

1411אבל המנהג למעשה, אפשר שעיקר המנהג

1412להחמיר הוא בפת בלבד (כדלקמן בסוף הסעיף לענין בישול אחר אפיה, והערה 1698), וראה לקמן בהלכתא רבתא לשבתא (והערה 2402). קובץ הערות וביאורים (ירות"ו) ח"ד ע' נו

1413וע' סו. שבת כהלכה פ"א ביאורים ט. כנישתא דבי רב.

1414[1692] משנה

1415מב, סע"א (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין (מן האוּר, רש"י), לא יתן

1416לתוכן תבלין (דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל, רש"י), אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי

1417שני אינו מבשל, רש"י)).

1418וכדלעיל סי"א (תבלין שמותר

1419ליתנם בכלי שני). לקמן סי"ט (אם עירה תחלה מהכלי ראשון לתוך הקערה, מותר ליתן

1420אחר כך התבלין לקערה, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל).

1421וראה לעיל (הערה 1674), דלכאורה נראה דהיינו דוקא בתבלין שאינם רכים ואינם

1422חריפים.

1423[1693] שגם

1424אותם התירו חכמים בפירוש ליתנן בכלי שני:

1425מים: משנה מא, א (אבל נותן הוא ...

1426לתוך הכוס כדי להפשירן). ברייתא מב, א (ובית הלל אומרים, בין חמין לתוך הצונן,

1427ובין צונן לתוך החמין, מותר. במה דברים אמורים בכוס ...נותן אדם

1428קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין). וכן נפסק

1429לקמן סכ"ב (מותר לערות מים צוננים, אפילו מועטים, לתוך מים חמין שהיד סולדת

1430בו שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון), ושם נסמן הערות (1757-1757).

1431שמן: גמרא מ, ב

1432(אמר ר' יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של

1433שמן באמבטי, ואמר לי טול (מן המים, רש"י) בכלי שני (דכלי שני אינו מבשל,

1434רש"י)).

1435[1694] כמו חלב וכיו"ב. וכן

1436הוא במשב"ז ס"ק טו (והחלב הקר בכלי שני אין איסור).

1437בדי השלחן סי' קכד ס"ק לב.

1438וראה שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

1439וכן הוא לקמן סכ"ג (מותר

1440להעמיד קיתון של מים, או של שאר משקין צוננים, בתוך כלי שני שיש בו מים חמין), והיינו

1441שמהאמור שם לענין שמן ומים למדנו שכן הוא גם במים וגם בשאר משקין, ושם

1442נסמן (הערה 1761).

1443[1695]

1444הגהות מיימוניות שם בשם הרא"ם (ואין אנו בקיאין ברכין וקשין לידע איזה מתבשל

1445בכלי ראשון או בכלי שני, וגם מצלי יזהר אדם).

1446[1696]

1447רא"ם שם (שכל דבר שנתבשל או נעשה כל צרכו, אין בה משום בישול, שאין בישול אחר

1448בישול, אבל יש בישול אחר צלי). וכדלעיל סי"א (תבשיל יבש

1449שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול), ושם נסמן (הערה 1660).

1450[1697]

1451ראבי"ה סי' קצז (ושמעתי מרבינו אליעזר ממיץ שהיה אומר אין בישול אחר בישול

1452בשבת ... אבל יש אפיה אחר בישול ויש בישול אחר אפיה, כגון לשרות לחם ברותח, ואין

1453אנו בקיאים אם גם בכלי שני מ[ת]בשל ... ולאו מילתא היא). והיינו שהראבי"ה

1454חולק על הרא"ם בשניהם: (א) שאין בישול אחר אפיה וצליה. (ב) שאין חוששים לומר

1455ששאר הדברים מתבשלים אף בכלי שני.

1456הובא במרדכי רמז שב (מיהו

1457ראבי"ה כתב דלאו מילתא היא). רמ"א ס"ה (ויש מקילין אפילו בכלי

1458ראשון). מ"א ס"ק כ (כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה).

1459[1698] רמ"א שם (ונהגו ליזהר

1460לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו).

1461ואף שכבר נתבארה היטב דעה זו קודם,

1462והרי כבר סיים כאן "ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה".

1463ואם כן לאיזה צורך חזר ופירש כאן "שלא ליתן פת אפילו בכלי שני".

1464אלא שדעה זו אוסרת הן באפוי והן בצלוי,

1465כאמור לעיל (ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר, כיון שיש בישול אחר צליה). ועל זה מסיק

1466כאן, שנהגו כסברא הראשונה (רק) לענין אפוי "שלא ליתן פת אפילו בכלי שני".

1467וכן הוא בתחלת הסעיף, שאף שדעה זו

1468אוסרת שתיהם (יש מי שאומר ... יש בישול אחר אפייה או צלייה). מכל מקום סיים רק (ולכן

1469צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה), כדלעיל הערה 1689).

1470ואפשר שלא נהגו לחוש לדעה זו אלא

1471לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא לענין בישול אחר צלי (נתינת צלי

1472במרק רותח), ואף לא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל סמוך לאש), כדלקמן

1473(הערה 1700).

1474וראה קצות השלחן סי' קכד סכ"ב

1475וס"ק נב. קובץ הערות וביאורים ח"ד ע' סו. שו"ע הרב עם ביאורים

1476והערות.

1477[1699] ואף

1478שצלחת המרק היא כלי שלישי, שהרי הקדירה שעל האש הוא כלי ראשון, והמצקת כלי שני,

1479והצלחת כלי שלישי. מכל מקום חוששים אנו שגם הצלחת נחשבת כלי שני, כדלקמן סי' תנא

1480סכ"ח (הכניס כלי ריקן לתוך כלי ראשון רותח, ואחר שנשאבו המים לתוך הכלי ריקן

1481השהה מעט את הכלי ריקן בתוך הכלי ראשון עד שהמים שנשאבו לתוכו העלו רתיחה ... דין

1482כלי זה כדין כלי ראשון ... אבל אם לא שהה בתוך הכלי ראשון כשיעור הזה יש להסתפק בו

1483אם דינו ככלי ראשון עצמו או לאו, והולכין בו להחמיר), ושם נסמן (הערה ריד).

1484ואף שמקשה על זה הצמח צדק בפסקי

1485דינים קעח, א (וע' בשו"ע של רבינו ז"ל סי' תנ"א סכ"ח מדין זה,

1486דסבירא לי' דבשהה מעט עד שהמים העלו רתיחה הוה ליה ככלי ראשון, וזה כדעת אבי

1487העזרי. וצ"ע דבהתוס' דע"ז (דל"ג ע"ב) סד"ה קינסא מבואר

1488דאפילו הרתיחות עולות תוך הקערה נסתפק ר"י). והיינו מ"ש בתוס' שם (ויש

1489משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין,

1490ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו, ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן

1491להגעיל, דחשיב ככלי שני).

1492מכל מקום מסיק להלכה בצמח צדק שם

1493קפג, א (ולי נראה מסוגיא דשבת (דף מ') דבלא שהה כלל, רק ששאבו בו מים רותחים מכלי

1494ראשון, אין לו רק דין כלי שני. ומכל מקום למעשה צ"ע, מאחר שסתמו הפוסקים דהוי

1495ספק). ולכן נוהגים אנו להחמיר במצקת שיהי' לה דין כלי ראשון, ושהצלחת יהי' לה דין

1496כלי שני, ולכן נזהרים מלתת בתוכה פירורי חלה או מלח.

1497ואף דהיינו דוקא כשהכניס המצקת בסיר

1498שעל גבי האש (אלא שלא השהה אותה בתוך הסיר עד שתעלה רתיחה). אמנם אנו איננו

1499מכניסין את המצקת לסיר עד שמעבירין את הסיר מהאש, מטעם האמור לקמן ס"ל (יחמיר

1500בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה, ואינה על האש).

1501הרי שאין מוציאים מהסיר עד שמעבירים אותו מעל האש, ואם כן היכן מצינו שגם בזה יש

1502להסתפק שמא המצקת נעשית כלי ראשון והצלחת נעשית בזה כלי שני!?

1503מכל מקום נראה שדבר זה תלוי במחלוקת

1504לענין הגעלה שהובאה לקמן סי' תנא סי"ד (וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים

1505אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי

1506ראשון, ומגעילין בתוכו כל כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון, אם המים שבתוכו הן עדיין

1507רותחין, דהיינו שמעלין רתיחה כמו שיתבאר בסימן תנ"ב). ושם סכ"ה (ונקרא

1508כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה. ויש אומרים שכל כלי

1509שנשתמש בו איסור על ידי חום כלי ראשון כשהיה הכלי ראשון אצל האש, צריך להגעילו גם

1510כן בתוך כלי ראשון העומד אצל האש, דכבולעו כך פולטו, ולכתחלה יש להחמיר ולחוש

1511לדבריהם).

1512וכיון שהעיקר הוא כדעה הא', שאפילו

1513אחר שהעבירו מן האש חשיב כלי ראשון (ורק לכתחלה יש להחמיר לדעה הב'), על כן

1514מחמירים אנו שגם המצקת יש לה דין כלי ראשון, והצלחת יש לה דין כלי שני, ולכן

1515נזהרים אנו שלא לתת בתוכה פירורי חלה או מלח.

1516ומכל מקום נותנים שקדי מרק לצלחת

1517המרק, כי יש להם דין מבושלים כבר, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש. ואף שהשקדים

1518אינם מתבשלים תחלה אלא נטגנים, הרי מבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ב הי"ב (יש

1519אומרים שאין הטיגון במחבת [כדין הבישול, אלא] ... כאילו נאפית בתנור ... ויש

1520חולקים ואומרים שדין הטיגון כדין הבישול ... אבל אם משימים לתוך הקדירה שנטגנים

1521בתוכה הרבה שומן הצף על פני החלב (שקורין סמעטינע) הרי זה כמין בישול גמור).

1522*

1523וככל הדברים האלה הוא אף לענין

1524נתינת מלח לתוך המרק שבצלחת, שנתבאר לקמן סי"ז (ויש אומרים שהמלח אינו צריך

1525בישול אלא מעט ואסור ליתנו אף בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו

1526ברכה), ובפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא ד"ה אע"פ (אין להקל במלח שלנו,

1527אף שנתבשל תחלה ... שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא

1528עליו ברכה). וגם בזה מחמירים להחשיב הצלחת ככלי שני, מטעם הנ"ל.

1529[1700]

1530רא"ם שם (וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי, כך יש צלי אחר בישול, דסברא אחת היא

1531... וגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו). הובא בסמ"ג ובמרדכי

1532ובהגהות מיימוניות שם, ופסקי הלכות מרקנטי סי' קטז. מ"א סקי"ז (והוא

1533הדין שיש צלי אחר בישול. ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי

1534רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג)).

1535*

1536ואף שנתפרש לעיל בסעיף הקודם,

1537ש"נהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה, שלא ליתן פת",

1538כיון שיש בישול אחר אפיה.

1539הנה בסעיף שלפנינו הובאו שתי הדעות

1540בסתם (לפי סברא הראשונה ... יש גם כן אפיה וצליה אחר בישול), ולא נתפרש לומר ש"נהגו

1541ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה".

1542וכבר נתבאר לעיל (הערות 1689; 1698), שלפום ריהטא נראה, הן בסעיף שלפנינו והן בסעיף הקודם,

1543שלא נהגו לחוש לדעה זו אלא לענין בישול אחר אפיה (ליתן פת במרק רותח), אבל לא

1544לענין בישול אחר צלי (נתינת צלי במרק רותח), ולא לענין צלי אחר בישול (חימום תבשיל

1545סמוך לאש).

1546והמקור לחילוק זה הוא בשו"ע

1547ורמ"א ומנחת כהן, שאף שהובאו ב' הדעות בשו"ע ס"ה (יש מי שאומר דדבר

1548שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך במשקה, יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי

1549שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין). ומסיק ברמ"א שם (ונהגו ליזהר לכתחלה שלא

1550ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו).

1551מכל מקום נפסק בסתם בשו"ע סט"ו

1552(דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום

1553שהיד סולדת בו). וגם הרמ"א לא הגיה כלום בסט"ו. והיינו שלא חששו לדעת

1554האוסרים צלי אחר בישול.

1555וביאר המנחת כהן שער ב ח"ד

1556(לדעת הרא"ם שייך צליה ואפיה אחר בשול, ואסור מן התורה לתת בשר מבושל סמוך

1557לאש במקום שהיד סולדתו בו ... הנה אני רואה דלית דחש להא מילתא כלל, וגם הטור לא

1558הביא זה הדין בשם הרא"ם שיש צליה אחר בישול, והב"י התירו בבירור, שכתב

1559בסוף סי' שי"ח שלדברי הכל דבר שנתבשל כל צרכו שהוא יבש שאין בו מרק, מותר

1560להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת, וכן פסק בשו"ע סט"ו ... כיון

1561שהטור ורוב הפוסקים לא אסרו ליתן מבושל אצל האש, והב"י התירו בבירור, אין

1562להחמיר בזה. אבל בענין נתינת פת לכלי ראשון ראוי ליזהר).

1563ואפשר שגם רבינו הסכים לדברי המנחת

1564כהן בזה, שלא נהגו לאסור אלא בנתינת פת במרק רותח.

1565*

1566נראה אם כן מה שכתב רבינו במקומות

1567אחרים בזה:

1568(א) לקמן סכ"ד (אבל כל דבר

1569שאין בו משום בישול, מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה, כגון תבשיל לח שנתבשל כל

1570צרכו ועודנו חם ... או אפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי, ואין אפיה

1571וצליה אחר אפיה וצליה אפילו נצטנן לגמרי). והיינו שבתבשיל לח, כשמרתיחים אותו כנגד

1572המדורה נחשב בישול אחר בישול שמותר, ובדבר אפוי או צלוי, כשמרתיחים כנגד המדורה

1573נחשב אפיה וצליה אחר אפיה וצליה שמותר (ראה לקמן שם הערה 1777). אבל תבשיל יבש אסור להרתיכו כנגד המדורה, שאסור לצלות

1574אחר בישול.

1575ואם נאמר שגם דעת רבינו היא כדברי

1576המנחת כהן הנ"ל, בביאור דעת השו"ע והרמ"א, שבזה אין הכרעה במנהגינו

1577לחוש לצליה אחר בישול; אם כן נצטרך לומר שכאן רצה רבינו לבאר הלכה זו באופן שמותר

1578לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה. אבל לענין צלי

1579אחר בישול, אין הכרעה במנהגינו.

1580(ב) לקמן סכ"ז (להחם פת זו

1581הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום בישול, לא בפת, מפני

1582שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול אחר בישול בדבר

1583יבש). הרי התיר רק אפיה אחר אפיה ובישול אחר בישול, ולא התיר אפיה אחר בישול.

1584ואם נאמר שגם דעת רבינו היא כדברי

1585המנחת כהן הנ"ל, בביאור דעת השו"ע והרמ"א, שבזה אין הכרעה במנהגינו

1586לחוש לצליה אחר בישול; אם כן נצטרך לומר שכאן רצה רבינו לבאר הלכה זו באופן שמותר

1587לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה. אבל לענין צלי

1588אחר בישול, אין הכרעה במנהגינו.

1589(ג) לעיל סי' רנג סי"ד

1590(תבשיל ... שאין בישול אחר בישול, ומותר לסומכה אצל המדורה,

1591אפילו במקום שהיד סולדת בו). הרי שמקום שאין בישול אחר בישול,

1592התיר אף לסמוך תבשיל אצל המדורה. ושם סכ"ג (לסמוך כנגד המדורה

1593במקום שהיד סולדת בו, שאפילו בשבת עצמה מותר אם הוא בענין שאין בו משום בישול

1594כמ"ש בסי' שי"ח, וסמוך לחשכה מותר, אף אם הוא בענין שיש בו משום בישול,

1595כגון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי). הרי שבמקום שאין בו מרק מותר

1596אפילו לסמכו כנגד המדורה.

1597ואם נאמר שמנהגינו לאסור אף צליה

1598אחר בישול, נצטרך לפרש, דהיינו דוקא כשהתבשיל הוא בתוך הקדרה, ואין התבשיל עצמו

1599גלוי לאש (כמו באפיה או צליה).

1600ראה שבת כהלכה פ"ג ביאורים יח.

1601נימוקי שבת ע' ערה. כנישתא דבי רב כאן. ולקמן (הערה 1715).

1602(ד) לעיל שם ס"כ (לסמוך ... אצל

1603התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד ... אפילו הוא תבשיל ישן

1604ונצטנן לגמרי, אלא שהוא בענין שאין בו משום בישול, כגון שהוא יבש, הרי זה מותר

1605לסמוך). הרי התיר לסמוך תבשיל יבש אצל התנור, ולא חשש לצליה אחר בישול.

1606ואם נאמר שמנהגינו לאסור אף צליה

1607אחר בישול, אפשר שלא התיר לעיל שם אלא לסמוך התבשיל אצל התנור מבחוץ (ולא אצל

1608האש), כיון שאינו נחשב צליה לענין זה.

1609(ה) שם סכ"ו (בתנור שלנו שיש

1610עליו מעזיבה ... ואפילו האש בתוכו, מותר ליתן על גביו בשבת ... כיון שהמעזיבה

1611מפסקת בין האש להקדרה שהתבשיל בתוכה).

1612וגם כאן אפשר שלא התיר

1613ליתן התבשיל אלא בתוך הקדרה, ועל גבי המעזיבה של התנור (ולא שהתבשיל עצמו הוא אצל

1614האש), שזה לא נחשב צליה אחר בישול.

1615(ו) לעיל סוס"י רנט, בהלכות

1616שהיה והטמנה בקצרה (מותר לסמוך ... אצל התנור ... תבשיל שאין בו רוטב,

1617אפילו הוא קר).

1618וגם כאן אפשר שלא התיר

1619אלא לסמוך התבשיל אצל התנור מבחוץ (ולא אצל האש), כיון שאינו נחשב צליה לענין זה.

1620(ז) הלכתא רבתא לשבתא (אע"פ

1621שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת, יש בו משום

1622בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם

1623בשר או עופות צלוים או מבושלים, אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום

1624איסור סקילה וכרת ח"ו).

1625והיינו שכל האיסור

1626הוא רק כשחוזר ונמחה ממנו קצת ומתחמם המוהל הנמחה. משא"כ כשהוא יבש לגמרי,

1627אין איסור "להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים".

1628ולפום ריהטא אינו מחלק בין "צלוים או מבושלים", שכמו ב"צלוים"

1629יבשים מותר להחם אותם סמוך לאש, כך גם "מבושלים" יבשים מותר להחם אותם

1630סמוך לאש.

1631ואם נאמר שמנהגינו לחוש לדעת

1632האוסרים בישול אחר צלי וצלי אחר בישול. אם כן נצטרך לפרש הדברים, שלצדדים קתני, שמותר

1633לחמם "מבושלים" יבשים בבישול אחר בישול דוקא, או לחמם "צלוים"

1634יבשים בצלי אחר צלי דוקא. או נאמר שלא התיר בשניהם אלא לחמם אותם סמוך לתנור

1635מבחוץ, שכבר נתבאר לעיל שאפשר אין לו דין בישול ולא דין צלי.

1636וראה תהלה לדוד סקכ"א. חקרי

1637הלכות ח"א יט, ב. קובץ דברי תורה חי"ט ע' סג.

1638[1701] ראבי"ה

1639שם (ושמעתי מרבינו אליעזר ממיץ שהיה אומר, אין בישול אחר בישול בשבת ... וכן אין

1640אפיה אחר אפיה בשבת). סמ"ק סי' רפב ע' רפח (אם ראשון ושני הכל דרך אפייה

1641וצלייה, לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא

1642דגם הר"ר אליעזר מודה בזה). הובא בטור (וכתב הר"פ ... שאפילו לדבריו אין

1643אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה). מ"א סקי"ז (אבל לכו"ע אין

1644צלי אחר צלי, ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו נצטנן, והוא הדין האפוי).

1645ומוסיף כאן, דכמו כן אין אפיה אחר

1646צליה ואין צליה אחר אפיה. וכן הוא לקמן סכ"ד (ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה,

1647אפילו נצטנן לגמרי, כמו שנתבאר למעלה).

1648[1702]

1649סוף סכ"ד (לא התירו אלא כנגד המדורה ... כשאנו

1650מצריכים אותו להרחיק קצת, יש לו בזה היכר וזכרון, ולא יבא לחתות בגחלים).

1651[1703]

1652ברייתא נא, ב (מניחים מיחם (של נחושת, רש"י) על גבי מיחם (של חרס,

1653רש"י), וקדרה על גבי קדרה, ומיחם על גבי קדרה, וקדרה על גבי מיחם ... ולא

1654בשביל שיחמו (שיהא העליון צונן, ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון, רש"י), אלא

1655בשביל שיהיו משומרים (שהיו שניהן חמין, ונתנו על גביו של זה, כדי שיהא חומו משתמר

1656בהן, רש"י)), לגירסת רש"י שם ד"ה קדרה, וכמה פוסקים, כמובא

1657בב"י סי' רנח (וכן היא גירסת הרי"ף (כג, ב) והרא"ש (פ"ד סי'

1658יג), וכך כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"ו), וזה דעת רבינו, שסתם וכתב, כלי

1659שיש בו דבר חם יכול להניחו על הקדרה, כלומר בין מיחם שהוא של נחושת בין קדרה שהיא

1660של חרס מותר להניח על הקדרה, וכל שכן על גבי מיחם ... ולפי זה, כלי שיש בו דבר חם

1661שיכול להניחו על הקדרה, היינו דוקא כשהיד סולדת בו, דאז אפילו ירתיח מחמת חום

1662התחתון, אוקומי מוקים הוי). טור ושו"ע ס"ו (כלי שיש בו דבר חם שהיד

1663סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה, כדי שישמור חומו ולא יצטנן).

1664[1704]

1665כדלעיל ס"י (כל שלא נתבשל כל צרכו ... יש בו משום בישול אפילו בעודו רותח ...

1666שעושה דבר שמקרב בישולו, כגון שמגיסו בכף).

1667[1705]

1668ט"ז ס"ק ט (ואפילו לא נתבשל כל צרכו, דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום

1669בישול אפילו ברותח, שאני הכא שאי אפשר לבוא לידי בישול גמור ... שאין כאן אלא

1670שמירת חומו).

1671[1706]

1672ברייתא שם (וטח את פיה בבצק), ופרש"י (הנילוש מבעוד יום). טור ושו"ע שם

1673(ויכול לטוח פיו בבצק, אם יש לו בצק שנלוש מאתמול).

1674ואף שנתבאר לעיל סי' שיד סכ"א

1675(אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה, אפילו ... אין בשעוה זו משום איסור טלטול כגון

1676שהכינה לתשמיש מבעוד יום, אעפ"כ אסור לסתום בה, משום גזירה שמא ימרח השעוה

1677לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב, עד שיחליק פניה שם ויתחייב משום ממחק).

1678נתבאר על זה במ"א ס"ק כב

1679(אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד), משא"כ העיסה שאינה דבר

1680המתמרח.

1681ואף שנתבאר לעיל סי' שח ס"ח

1682(כל דבר ... ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... ועיסה ... אסור לטלטלם אפילו

1683לצורך גופם ומקומם).

1684נתבאר על זה במשנ"ב ס"ק

1685נב (ומיירי בשאינו מוקצה, כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו). וכדלעיל סי' שיד

1686סכ"א (כגון שהכינה לתשמיש מבעוד יום).

1687ולענין בונה וסותר, ראה לעיל סי'

1688רנט ס"ז, וסי' שיד סי"ט.

1689ולענין לש כשהוא טח וממרח פי התנור,

1690ראה לקמן סי' תקז ס"כ.

1691[1707] עתה

1692בא לבאר, שכל האמור לעיל "שמותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים",

1693אין הכוונה שמניח אותו "תחת הבגדים" של הכלי התחתון, אלא עליהם. והכוונה

1694היא, שקדרה התחתונה רותחת יותר, על ידי שהיא טמונה בבגדים, ועליה מניח את העליונה.

1695ואף שמקור הלכה זו היא בתוספתא

1696פ"ד הי"ד (טומנין מיחם על גבי מיחם). ראה משנ"ב ס"ק נא,

1697ושעה"צ ס"ק עד.

1698מכל מקום גם שם הכוונה היא, שמניח

1699מיחם טמון בבגדים, "על גבי קדרה הטמונה בבגדים".

1700ואף שבכל אופן אסור להטמין בשבת,

1701כדלעיל סי' רנז ס"ב (בשבת עצמה אסור להטמין החמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל),

1702ואם כן מהו החידוש כאן?

1703מכל מקום הי' מקום להתיר הטמנת הכלי

1704העליון תחת הבגדים של הקדרה התחתונה, על פי האמור לעיל שם ס"ח (אם היה טמון

1705בתחילת כניסת (השבת) הלילה ... יכול לגלותו ולחזור ולכסותו, וכן אם רצה להוסיף

1706עליו בשבת עוד דברים שאינם מוסיפים הבל, הרי זה מוסיף).

1707ועל זה מבאר כאן שגם באופן זה

1708"אסור להטמינו תחת הבגדים". והטעמים לזה יתבארו בהערה הבאה.

1709[1708]

1710בשו"ע שם ס"ה (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת ... אבל להטמין תחת

1711הבגדים הנתונים על גבי המיחם, ודאי אסור).

1712ההלכה הראשונה הנ"ל הובאה גם

1713לעיל שם סכ"ו (מותר ליתן תבשיל בשבת על פי קדרת חמין).

1714ההלכה השנית לא הובאה שם, אבל כן

1715נראה גם מהאמור לעיל סי' רנח (מותר להטמין מבעוד יום, בין תבשיל חם בין תבשיל קר,

1716על גבי קדרה רותחת, ואין זה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל, שאסור אפילו מבעוד יום,

1717לפי שאין הקדרה הרותחת נקרא מוסיף הבל, שהרי חומה הולך ומתמעט), היינו שגם

1718"תבשיל קר", לא התירו להטמין "על גבי קדרה רותחת" אלא

1719"מבעוד יום". משא"כ בשבת אסור.

1720ומקור הלכה זו בגמרא מח, א (רבה

1721ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא (מלאה צונן,

1722רש"י) אפומא דקומקומא (מיחם של חמין, רש"י), נזהיה (גער בו, רש"י)

1723רבה. אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם (דשרי, רש"י), אמר ליה התם

1724אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד), לפירוש הרשב"א מ, ב סד"ה מביא,

1725בשם רבינו יונה (להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם, ודאי מסתברא דאסור ...

1726ואף על גב דקיימא לן דמותר להטמין את הצונן ... אפילו הכי על גבי מיחם אסור, דכיון

1727שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף, ואפילו במה שהטמין בו

1728המיחם מערב שבת, אסור, והיינו כרבה דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא

1729דקומקמא, כדאיתא בריש פרק במה טומנין, וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה

1730ז"ל, ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם, כמטמין את

1731הצונן על גבי מיחם, אסור). הובא בר"ן (יט, א) ד"ה תנו רבנן מביא (להטמין

1732תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור ... כך כתב הרשב"א ז"ל).

1733אלא שבתחלה פירש רבינו בדברי

1734הר"ן בשם רבינו יונה, שמחשיב זאת כמטמין בדבר המוסיף הבל, ואם כן אסור להטמין

1735כן אפילו בעוד יום. ועל מה שהתיר לעיל סי' רנח מבעוד יום, כתב בקונטרס אחרון שם (ולאפוקי

1736מדברי הרב רבינו יונה שהביא הר"ן, שפירש ההיא דכוזא כו' בכהאי גוונא, ולאיסור).

1737וכן הוא בקונטרס אחרון סי' רנז סוף ס"ק ב (וכן משמע מלשון הב"י סוף סי'

1738רנ"ח ... אף שהרב רבינו יונה חולק).

1739אמנם בסי' רנז ס"ק א (דבהדיא

1740מבואר בשו"ע סי' רנ"ג ס"ה דאסור להחם תחת הבגדים, והטעם מבואר

1741בר"ן דאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל וצ"ע (עיין שם במקור הדין

1742ברשב"א דלא קשיא מידי ודו"ק)). והיינו מה שהובא לעיל מהרשב"א,

1743שפירש את טעם האיסור בדברי רבינו יונה (כיון שהוא נותנו על גבי דבר

1744חם, ומטמין, אפילו בדבר שאינו מוסיף), וראה כנישתא דבי רב שם עיונים

1745ס"ק ג.

1746ונתפרש יותר במהדורא בתרא לסי' רנט

1747ד"ה והא דהסכים (הרשב"א פ"ג גבי פנאד"ש, לפירוש הרב רבינו

1748יונה ריש פ"ד ... משום דבכהאי גוונא לא התירו להטמין הצונן), ושם ד"ה

1749והנכון (דהטמנה בדבר שאינו מוסיף, לא התירו בצונן בכהאי גוונא דמוליד חום ... אף

1750דלא מקרי מוסיף הבל ממש).

1751ולפי כל האמור, יהי' פירוש הדברים

1752כאן, שאסור להטמין בשבת, אפילו כלי שיש בו צונן, תחת הבגדים של הטמנת קדרה חמה.

1753אבל ראה לקמן סכ"ג, במוסגר (שמותר

1754להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל ... והחמין הן נקראים דבר שאינו מוסיף הבל),

1755ושם נתבאר (הערה 1764).

1756וראה קובץ הערות וביאורים תרפא ע'

175718. שבת כהלכה

1758פ"ד הערה טז, וביאורים ג. פי"א סל"א וסל"ט, וביאורים יח ואות כא.

1759דובר שלום ע' קיב.

1760*

1761אמנם אפשר דהכא מיירי באופן שאין בו

1762איסור הטמנה, כי אם איסור ממהר לגמור בישולו, וכדלעיל סי' רנד ס"ד (אפילו

1763אם הטמינם מבעוד יום אצל קדרה חמה המכוסה בבגדים, או בשאר דבר שאינו מוסיף הבל,

1764ובשבת נפל הכיסוי, אסור להחזירו עליהם אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן, והיד סולדת שם.

1765וכן אסור להוסיף עוד בגד אחר בשבת, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת), ואולי צריך

1766להיות כאן "כמו שנתבאר בסי' רנ"ד".

1767ואף שנתבאר כאן (מכל מקום כאן אי אפשר

1768לו כלל לבא לידי בישול גמור, ולא אפילו לידי הוספת בישול, אלא להעמיד חומו בלבד).

1769אפשר דהיינו דוקא כשמניחו על גבי

1770קדרה חמה, משא"כ כשמטמינו תחת הבגדים יחד עם קדרה חמה, אסור, וכמבואר בתוס'

1771מח, א ד"ה דזיתים (אם הטמין תפוחים עם הקדרה, אסור להחזיר כרים וכסתות על הקדרה

1772שעמהן או להוסיף על אותן כרים ... דאם מחזיר קודם שנתבשלו נמצא מבשל בשבת).

1773רא"ש פ"ד סי' ב (וכשנותן פירות סביב הקדירה, יזהר שלא יחזיר הכיסוי, אם

1774צלו משחשיכה, ולא יוסיף עליו עוד עד שיצולו, משום דממהר לגרום בשולו בשבת). טור ושו"ע

1775שם ס"ד (ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי, אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף

1776עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת).

1777וראה מה שנתבאר לעיל שם בהערות. תהלה

1778לדוד סי' רנד ס"ק ד. מראי מקומות וציונים שם. משולחן הארי שם. שבת

1779כהלכה פי"א הערה פב, ובביאורים שם אות כ. נימוקי שבת (כאן, ולעיל סי' רנג

1780סכ"ו, וסי' רנד ס"ד וסי' רנז ס"ח). כנישתא דבי רב כאן. שו"ע

1781הרב עם ביאורים והערות (כאן, וסי' רנד וסי' רנז שם).

1782[1709]

1783רבה מח, א (רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא

1784(צונן, רש"י) אפומא דקומקומא (חמין, רש"י) נזהיה רבה (גער בו,

1785רש"י) ... אולודי קא מוליד). לפירוש הרמב"ם פ"ד ה"ו (אין

1786מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליך בו חום בשבת),

1787ומ"מ (ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כל כך, שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה

1788בו צונן, ולא שיעור להפשיר בלבד). שו"ע ס"ו (אבל אין מניחין כלי שיש בו

1789דבר שאינו חם כל כך על גבי קדירה שהיא חמה כל כך, שהעליון יכול להתחמם מחומה עד

1790שתהא היד סולדת בו).

1791והחידוש בזה הוא, שאם יכול העליון

1792להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, אסור ליתנו שם אפילו כדי להפשיר, כדלקמן

1793סכ"ג (אבל בכלי ראשון אסור להעמידו אפילו להפיג צנתו בלבד,

1794גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1766). סכ"ד (אסור ליתנם

1795סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם שעה

1796מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו), ושם

1797נסמן (הערה 1770). סכ"ט (אסור ליתן צונן על המיחם

1798אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי

1799בישול, דהיינו שתהא היד סולדת בו), ושם נסמן (הערה 1812).

1800[1710] קדרה – של חרס. מיחם – של מתכת (ראה

1801רש"י נא, רע"ב).

1802[1711]

1803היינו אף אם הוא חם שאין היד סולדת בו, אסור לחממו עד שתהי' היד סולדת בו; ואף אם

1804נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אסור לחממו יותר לקרב בישולו, כדלעיל ס"י (כל

1805שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, יש בו משום בישול ... שמקרב

1806בישולו, כגון שמגיסו בכף).

1807[1712]

1808סעיף ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת

1809חמימותו).

1810[1713] מ"א

1811ס"ק כג (ובדבר יבש שרי), וכדלעיל רסי"א (תבשיל יבש

1812שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר כל צרכו. ואפילו נצטנן

1813לגמרי).

1814[1714] שו"ע ס"ז (יש

1815מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה, אפילו כלי התחתון

1816על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור).

1817שהיא ההלכה שהובאה לקמן בסמוך, מכמה

1818פוסקים ומשו"ע ס"ח. ובטעם החילוק בין שני הסעיפים ראה מ"א ס"ק

1819כו. ונתבאר לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ק י).

1820אמנם נוסף פרט אחד בס"ז, דמיירי

1821ב"קדירה הטמונה ... על האש".

1822ואף שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ואם

1823כן איך אפשר שתהי' כאן "הקדירה טמונה על גבי האש"?

1824על זה מבאר כאן דמיירי "על

1825פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג". והיינו כדלעיל שם סכ"ו (קדרת

1826חמין הטמונה על גבי האש (שבכירה), ע"ד שיתבאר בסי' רנ"ז).

1827והוא כמבואר לעיל סי' רנז ס"י (ואם הוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדרה כגון

1828שנתן על הקדרה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדרה ונתן הבגדים על הכלי שנמצא שאין כאן

1829הטמנה כלל אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל הרי זה מותר שאף שהגחלים מעלין הבל למעלה

1830אין בכך כלום כיון שאין הקדרה טמונה בשום דבר).

1831ואפשר גם שם צ"ל: "על פי

1832הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ז" (כמובא לעיל).

1833והיינו שאף שאסור להטמין בדבר המוסיף

1834הבל, ואם כן איך אפשר שתהי' "הקדירה טמונה על גבי האש"?

1835אלא שכאן מיירי באופן המותר, המבואר לקמן סי' רנז ס"י.

1836וגם בשו"ע סי' רנג ס"ה יש

1837משמעות זו, ממ"ש אחר ההלכה שלפנינו (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי

1838המיחם, ודאי אסור). ומקורו מהאמור ברשב"א שם (אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים

1839על גבי מיחם, ודאי מסתברא דאסור). נראה מכך שגם ההלכה הנ"ל של נתינת תבשיל על

1840קדרת חמין, מיירי שקדרת החמין היא טמונה על האש.

1841[תוכן הלכה זו נתבארה לעיל סי"ד (מותר

1842להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים ... אבל אסור להטמינו תחת),

1843ונתבאר לעיל (הערה 1708)].

1844וראה נימוקי שבת כאן, ולעיל שם.

1845ועדיין יש לעיין מהי ההוספה והחידוש

1846בזה, ש"מותר ליתן עליהן בשבת", לא רק על גבי "מיחם שעל גבי האש",

1847אלא אף על "הקדירה טמונה על גבי האש", באופן המותר

1848להטמינה שם.

1849[1715] סכ"ו.

1850ונתבאר בהערה הקודמת.

1851[1716] רשב"א

1852מ, ב סוד"ה מביא (מותר לתת על גבי קדירה בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו,

1853כגון פאנדיש וכיוצא בהן, כדי לחממן, ואפילו תהא היד סולדת בו, ואף על פי שהקדירה

1854נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד

1855המדורה, והרי אין כאן משום חשש בישול). הובא בר"ן יט, א סוד"ה תנו רבנן

1856מביא (מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון

1857פאנאדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן, לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו, לפי שאין

1858דרך בשול בכך, ואף על פי שהקדרה נתונה על האש ... כך כתב הרשב"א ז"ל).

1859מ"מ פכ"ב סוף ה"ד (וכתב הרשב"א ז"ל ואם יש קדרה נתונה על

1860האש, מותר לחמם על גביה תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת, שכיון שהקדרה מפסקת, הרי

1861זה כמחמם כנגד המדורה, ומותר). רבנו ירוחם ני"ב ח"ג סט, ג (להניח שום

1862דבר קר שנתבשל כל צרכו, על גבי מיחם שעל גבי האש, יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו

1863כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון יבש

1864שכתבתי למעלה, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. וכן כתב הרא"ש).

1865שו"ע ס"ח (להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, יש אומרים

1866שדינו כמניחו כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו,

1867כגון שיבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. ויש אומרים דהוי כמניח על גבי

1868כירה לכתחלה ואסור, אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו אם

1869נותנו שם לשמור חומו. וראשון נראה עיקר). ובסי' רנג ס"ה (מותר לתת על פי

1870קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן,

1871לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך). ט"ז ס"ק יא (הטעם כתב הרב המגיד שכיון

1872שהקדירה מפסקת הרי זה כמחמם נגד המדורה ומותר). מ"א סקכ"ו (כיון שהקדירה

1873מפסקת, לא דמי לכירה, דהתם הקדירה עומדת על גבי האש ממש (מ"מ פכ"ב)).

1874ולעיל סי' רנג סקל"ג (ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר, שאין דרך בישול בכך, לפי

1875שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב)).

1876והיינו שלענין איסור בישול אחר בישול

1877בלח, הובאו ב' דעות לעיל ס"ט. ובתבשיל יבש שנצטנן הכל מודים שמותר,

1878ובזה אין לאסור מטעם צלי אחר בישול,

1879כי מה שמתחממת הקדירה שעל גבי המיחם שעל גבי האש, אינו חשוב צלי, ראה תהלה לדוד

1880ס"ק כד-ה, ולעיל (הערה 1700).

1881[1717] שאין בו בישול אחר בישול, כדלעיל

1882סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול).

1883וכל זה הוא בתבשיל יבש לגמרי, שגם

1884אחר שיתחמם לא יזוב ממנו שום מוהל, וכמסקנתו בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא

1885ד"ה אע"פ (צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים, אם

1886יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו).

1887ולפי זה אין היתר להוציא בשבת מהמקרר

1888קדרת בשר מבושל ויבש, ולהניחה על גבי קדרת חמים שעל האש; שהרי על ידי זה יתחמם

1889הבשר המבושל עד שיזוב ממנו המוהל הלח, ויתחמם עד שיד סולדת בו.

1890[1718] שאין בו בישול אחר בישול,

1891כדלעיל ס"ט (ויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול, ומותר

1892להרתיחו בשבת סמוך לאש, במקום שאין לחוש לחיתוי. ונהגו להקל אם לא

1893נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו).

1894ואף שהמ"א ס"ק כו ביאר בדעת

1895השו"ע, לחשוש בתבשיל לח (אפילו הוא חם, שאין בו משום בישול, דגזרינן שמא יתן

1896עליו כשהוא קר).

1897מכל מקום מסיק המ"א שם, להתיר אף

1898ביש בו רוטב (ומכל

1899מקום יש להקל, דמשמע במ"מ, דכיון דהקדירה מפסקת, עדיף מכירה גרופה, ושרי ליתן

1900עליה תבשיל חם).

1901ונתבאר לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון ס"ק י (ואיך

1902שיהיה, מכל מקום ...העלה המג"א שם להקל בין בתבשיל קר בין בתבשיל חם), ובסי' רנח בקונטרס אחרון בסופו (שכתב

1903המג"א עצמו ... בס"ק כ"ו, דאף במיחם על גבי מיחם שיש תבשיל ורוטב

1904בהעליון ... נקטינן נמי כדברי המיקל).

1905[1719]

1906סעיף כו (כיון שהקדרה מפסקת בין תבשיל זה להגחלים).

1907שהוא הטעם שביארו המ"מ והט"ז והמ"א הנ"ל, בטעם היתר זה.

1908[1720] סיכום ההלכות שיתבארו לפנינו סעיפים

1909יז-ט:

1910(א)

1911תבלין מתבשל בכלי ראשון שאינו על האש, ובעירוי מכלי ראשון – כדי קליפה, ואינו

1912מתבשל בכלי שני.

1913(ב)

1914בשר שור יבש, מתבשל בכלי ראשון שעל האש. והלחלוחית שבו – אף כשאינו על האש.

1915(ג)

1916מלח יש אומרים שהוא כבשר שור יבש, ויש אומרים שמתבשל אף בכלי שני.

1917(ד)

1918מלח מבושל, אין בישול אחר בישול בדבר יבש, ויש מחמירין – שכשנימוח דינו כשאר מלח.

1919[1721]

1920משנה מב, סוע"א (האילפס והקדרה שהעבירן (מן האוּר, רש"י) מרותחין (בין

1921השמשות, רש"י), לא יתן לתוכן תבלין (משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל,

1922רש"י). טור ושו"ע ס"ט (כלי ראשון, אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש,

1923מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין).

1924וכן הוא לענין בליעה באיסור והיתר,

1925כדלקמן סי' תנא סכ"ה (אפילו לאחר שהעבירה מן האש, אלא שהתבשיל בתוכה חם בכדי

1926שהיד סולדת בו).

1927וכן הוא לענין הגעלה, כדלקמן שם

1928סי"ד (וכלי ראשון נקרא הכלי שהרתיחו בו המים אצל האש, אפילו אם עכשיו בשעה

1929שמגעילין בתוכו אינו עומד אצל האש, הרי זה נקרא כלי ראשון); אלא שבהגעלה לא סגי

1930ביד סולדת בו, וצריך שיעלה רתיחה, כדמסיים שם (אם המים שבתוכו הן עדיין רותחין,

1931דהיינו שמעלין רתיחה).

1932[1722]

1933ר' יהודה אמר שמואל מ, ב (יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר). תוס' שם

1934ד"ה ושמע (שכלי ראשון ... נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור).

1935ב"י סוד"ה כלי (ולי משמע ממה שאמר בפרק כירה (מ, ב) גבי נתינת קיתון של

1936מים כנגד המדורה, שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון). שו"ע שם (כל זמן

1937שהיד סולדת בו). וראה לעיל (הערה 1666).

1938[1723] שלדברי הכל אין התבלין מתבשל בכלי שני,

1939אלא בכלי ראשון, כדלעיל סי"א (ואינו דומה לתבלין שמותר ליתנם בכלי שני),

1940וסי"ב (לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני).

1941[1724]

1942ירושלמי פ"ג ה"ד (כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא

1943עשו הרחק לכלי שני). תשב"ץ קטן סי' כז (יש בירושלמי הרחקה עשו לכלי ראשון). מ"א

1944סקכ"ח (בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון, אפילו אין היד סולדת בו.

1945וכ"כ בתשב"ץ). והיינו שהמ"א מפרש שבירושלמי עשו הרחקה בכלי ראשון,

1946אפילו אין היד סולדת.

1947וראה מגיני אברהם חדושי או"ח.

1948נימוקי שבת ע' רעו.

1949[1725] ברייתא

1950מב, ב ללישנא בתרא (תני ר' חייא, מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה (ומותר

1951ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור, רש"י). והיינו דאמר רב נחמן צריכא

1952מילחא בישולא כבישרא דתורא). ר"ן (כ, א) ד"ה גמרא מלח (וכלי ראשון היינו

1953לאחר שהעבירוה מעל גבי האוּר, דאי על גבי האוּר אפילו בשרא דתורא בשלה ביה). טור

1954ודעה הא' בשו"ע ס"ט (מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא

1955מלחא בישולא כבשרא דתורא).

1956ונתבאר בחידושי צמח צדק מא, ב (אף

1957שעינינו רואות שגם בכלי שני ימוס המלח ויהפך טעם התבשיל למלח, ועם כל זה אינו חשוב

1958בישול).

1959[1726] רא"ש

1960פ"ג סי"ז (נהי דבשר אינו מתבשל, הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע

1961בבשר, ואסור). טור (כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש, הלכך אסור ליתן בו

1962אפילו בשר שור, אף על פי שצריך בישול רב ואינו מתבשל, מכל מקום לחלוחית שבו מתבשל),

1963ושו"ע ס"ט (ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור).

1964מ"א סקכ"ט (נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל).

1965[1727]

1966משמעות הרא"ש והטור והמ"א שם. וכן הוא לעיל ריש סי"א (תבשיל יבש

1967שאין בו רוטב כלל). וראה נימוקי שבת ע' רעז.

1968[1728] ברייתא

1969שם ללישנא קמא (תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה, ופליגא דרב

1970נחמן, דאמר רב נחמן צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא). תוס' שם ד"ה והיינו (והמחמיר

1971כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה). מרדכי שם

1972רמז שח (האלפסי תפס שיטתו כלישנא קמא דבכלי שני נמי בשיל ... המחמיר תבוא עליו

1973ברכה שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד סולדת בו). הגהות אשרי פ"ג

1974סי"ז (והמחמיר שלא יתן מלח אפילו בקערה כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה.

1975מהרי"ח). רמ"א שם (ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני, כל זמן שהיד

1976סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה).

1977[1729]

1978שבלי הלקט סי' פו (מצאתי בשם הר"ר שמחה משפירא ז"ל, על המלח שנתנו ביורה

1979מרותחת במזיד בשבת, איני רואה בה טעם לאסור, לא מטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין,

1980ולא מטעם שאור ותבלין דלטעמא עבידי), ומבאר שם הטעמים שאין חוששים להנ"ל. רמ"א

1981שם (ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש, שעבד איסורא, מותר

1982המאכל, דהמלח בטל על גבי המאכל).

1983[1730] ט"ז

1984סוף סקט"ו (ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת, אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל).

1985[1731] המלח

1986שלנו, שמייצרים על ידי בישול ואידוי מי הים, נזכר גם לקמן סי' תסב סי"ח.

1987[1732] מרדכי

1988שם (וה"ר דן אמר לי, דממלח שלנו דמתקנין אותו על ידי בישול, אין לחוש, כדתניא

1989(קמה, ב) כל שבא בחמין לפני השבת כו'). הובא בד"מ אות ד. מ"א

1990סוף סקל"א (ונראה לי דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם, אין בו משום בישול, דאין

1991בישול אחר בישול. ועי' מה שכתבתי סי"ו). וביאר במחצית השקל (בסעיף ט"ז ס"ק

1992מ' הוכיח דבזה אזלינן בתר השתא, וכיון דעכשיו הוא יבש, אף על גב שבסוף יעשה לח,

1993יבש מיקרי).

1994[1733]

1995ריש סעיף יא (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל ... מותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח,

1996כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח).

1997[1734] מרדכי

1998שם (ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה). דרכי משה שם (ומכל מקום המחמיר תבא

1999עליו ברכה).

2000ואף שהמרדכי כתב (ומכל מקום המחמיר

2001תבוא עליו ברכה, שלא ליתן מלח אפילו בכלי שני), ונראה דקאי בעיקר על דין כלי שני

2002שבדבריו שם. וכן פירש בהגהת בגדי ישע על המרדכי שם (המחמיר תבוא עליו ברכה כו',

2003קאי אמלח שלהם, ולא אצלינו). וכן הוא ברמ"א (ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי

2004שני, כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבוא עליו ברכה). וכן הוא לעיל בסעיף הקודם

2005(לענין כלי שני). משא"כ במלח שלנו כתב המ"א שם (ונראה לי דמלח שעושין

2006ממים שמבשלים אותם, אין בו משום בישול, דאין בישול אחר בישול), דהיינו שבזה אין

2007צורך להחמיר.

2008מכל מקום

2009הובא כן בדרכי משה גם לענין המלח שלנו. ולכן מסיק כאן, שגם בזה "המחמיר תבוא

2010עליו ברכה". ונתבאר בשו"ת דברי נחמי' סי' כא אות ב ד"ה ועוד (אך

2011באמת לישנא לא משמע הכי, אלא דקאי אסברת ה"ר דן הסמוכה (גם כן עכ"פ),

2012וכן מבואר בד"מ בהדיא ... וכן פסק מוח"ז רבינו ז"ל בסי"[ח]

2013בהדיא).

2014ומה שחשש

2015בזה רבינו דוקא לענין מלח (לומר שכיון שנימוח אינו נחשב יבש), ולא לשאר דבר יבש

2016שנימוח, העיר בשו"ת דברי נחמי' שם (ודברי מוח"ז רבינו ז"ל

2017בשו"ע, שתפס במוחלט כשיטת המ"א, ועכ"ז כתב (הך דמרדכי) שהמחמיר

2018במלח שלנו כמו בשלהם (ממש) תבוא עליו ברכה, צ"ע). וראה זכרון יוסף אות מ. שבת

2019כהלכה פ"ג ביאורים יב. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

2020ויתירה מזו נתבאר בפסקי הסידור,

2021הלכתא רבתא לשבתא בסופו (ולכן אין להקל במלח שלנו אף שנתבשל תחלה, שמאחר שחוזר

2022ונמחה, אין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם, לפי חילוק הדעות שבשו"ע, שיש אוסרים

2023אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו. והמחמיר תבא עליו ברכה).

2024וכן החמיר שם מטעם זה אף לענין סוכר;

2025אלא שבסוכר החמיר רק בעירוי מכלי ראשון (שלא לשפוך מכלי ראשון שהיד

2026סולדת בו על צוקער, כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול). ושם נסמן (הערות 2402-2403).

2027[1735] דאמרינן פסחים עו, א (חם

2028לתוך צונן ... כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי).

2029ואף שיש פוסקים דהיינו רק לענין

2030בליעה באיסור והיתר, ולא לענין בישול.

2031מכל מקום קיי"ל כדעת התוס' מב, ב ד"ה אבל

2032(ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ... מבשל כדי קליפה). ר"ת בתוס'

2033זבחים צה, ב (מכאן מדקדק ר"ת דעירוי ככלי ראשון ... דמבשל כדי קליפה). רא"ש

2034פ"ג סי' טז (ור"ת ז"ל היה אומר דעירוי ככלי ראשון ... דמבשל כדי

2035קליפה). שו"ע ס"י (אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון).

2036ש"ך יו"ד סי' קה סק"ה (ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים לשם,

2037דעירוי מבשל כדי קליפה).

2038ואף שלענין ברכת הנהנין הובאה

2039מחלוקת זו לעיל סי' קסח סי"ח (אם הניחם בקערה ועירה עליהם מכלי ראשון, תלוי

2040במחלוקת שנחלקו בעירוי אם מבשל ככלי ראשון אם לאו).

2041מכל מקום לענין שבת קיי"ל

2042שעירוי מבשל כדי קליפה. וראה חידושי צמח צדק מא, ב.

2043ולענין הגעלה נתבאר לקמן סי' תנא

2044סכ"ו (וכלים שנשתמשו בהם חמץ על ידי עירוי מכלי ראשון, כגון קערות, אין צריך

2045להגעילן בתוך כלי ראשון, אלא די להם שיערו עליהם רותחין מכלי ראשון כדרך תשמישן),

2046ושם נסמן (הערה ר).

2047ויש בזה הפרש אם נפסק הקילוח או

2048לאו, כדלקמן שם סכ"ט (ואפילו אם עירה על הקערה מכלי ראשון עצמו, לא עלתה להם

2049הגעלה, אלא אם כן נזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף

2050הקערה, שכל קילוח שנפסק ואינו מחובר לכלי ראשון, הרי נתקרר ונתמעט חומו מחום קילוח

2051שהוא מחובר לכלי ראשון, לפיכך אין קילוח זה מפליט מן הקערה מה שנבלע בה על ידי

2052קילוח המחובר להכלי ראשון שהוא מקלח ממנו).

2053ולענין כדי קליפה בנפסק הקילוח, ראה

2054שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' עד (נפסק הקילוח, אף על פי שדעת הש"ך

2055בפשיטות דצריך קליפה במאכל וגרירה בכלי, עם כל זה הפר"ח בסי' ס"ח

2056סס"ק י"ט כתב וז"ל, לשטת המחבר וההג"ה שפוסקים דעירוי אינו

2057מבשל אלא כדי קליפה, מינה דכשפוסק הקילוח דלא מיקרי עירוי, שאינו אוסר כלל, אלא

2058דינו ככלי שני ממש ... ואף על גב דנראה דנוטה להחמיר, כן הוא ודאי בעירוי דכלי

2059ראשון ממש, אבל בנדון זה שהוא ספק אם הוי כלי ראשון, יש להקל עכ"פ בעירוי

2060שנפסק הקילוח).

2061[1736] מ"א

2062סקל"ב (ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת).

2063וכדלעיל ס"א (המבשל

2064בשבת ... במזיד, אסור לו לעולם ... אם היה שוגג, אסור בו ביום).

2065[1737] במשנה

2066שם מב, א-ב (האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין,

2067אבל נותן הוא לתוך הקערה (דכלי שני אינו מבשל, רש"י) או לתוך התמחוי). וגמרא

2068מ, ב (כלי שני אינו מבשל). רמב"ם פכ"ב ה"ו (ואם יצק התבשיל מקדרה

2069לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו

2070מבשל).

2071וגם מדרבנן לא חששו לבישול התבלין

2072בכלי שני, כדלעיל סי"א (ואינו דומה לתבלין שמותר ליתנם בכלי שני), וסי"ב

2073(לבד מבתבלין, שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני).

2074[1738] מ"א

2075ס"ק לב (ופשוט דאפילו למאן דאמר כלי שני מבליע ומפליט, היינו לענין איסור

2076והיתר, אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל, כדתנן אבל נותן לתוך הקערה).

2077שתי הדעות בזה, לענין איסור והיתר,

2078הובאו בשו"ע יו"ד סי' קה ס"ב (חום של כלי שני אינו מבשל. ויש

2079אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. ויש אומרים דמכל מקום הוא מפליט ומבליע,

2080ואוסר כדי קליפה). ונתבארו בט"ז שם סק"ד, וש"ך

2081שם סק"ה.

2082[1739] תוס' מ, ב ד"ה ושמע

2083(כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו, מותר). רמב"ם שם (אע"פ

2084שהוא רותח בקערה). לבוש ס"ט (וכלי שני

2085אינו מבשל, אף על פי שהיד סולדת בו).

2086[1740] אף

2087אחר שהעבירוהו מן האש, כדלעיל רסי"ז (כלי ראשון, אפילו לאחר שהעבירוהו מעל

2088האוּר, מבשל כל זמן שהיד סולדת בו).

2089[1741] יש לעיין מהי ההוספה במוסגר, הרי מה

2090שכתב בפנים "על האוּר" פירושו "על האש".

2091ואפשר הכוונה, שלא רק אם עמד על האש

2092נחשב ככלי ראשון, אלא אף אם עמד אצל האש נחשב כלי ראשון, כיון שנתחממו דפנותיו,

2093וכדלקמן סכ"ד (ליתנם סמוך לאש, במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו).

2094[1742]

2095תוס' מ, ב ד"ה ושמע (כלי שני ... שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר). ב"י

2096שם. לבוש שם (מפני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר).

2097וכן הוא במצקת ששאבו בה מכלי ראשון,

2098כדלקמן סי' תנא סכ"ח (דכיון שכלי זה שהה בתוך הכלי ראשון ... בודאי נתחממו

2099דופני כלי זה חום גדול, ואף לאחר שהוציאו עם המים שבתוכו מתוך הכלי ראשון, הרי

2100דפנותיו מעמידין את חום המים שבתוכו). ונתבארו הפרטים בזה לעיל (הערה 1699).

2101[1743] ברייתא

2102מב, א (אמבטי, חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין). טור ושו"ע

2103סי"א (אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן).

2104[1744] תוס'

2105שם ד"ה אבל (נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני). רמ"א שם

2106(אע"פ שהיא כלי שני).

2107[1745] רמב"ם

2108פכ"ב ה"ה (שהרי מחממו הרבה). מ"מ שם (מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה,

2109ואדם מחממן הרבה). טור (דכיון שהם לרחיצה, סתמא חמין הן הרבה, ומתבשלין

2110הצוננין שמערבים בהן). שו"ע שם (שהרי מחממן הרבה). מ"א

2111סקל"ד (דכיון שהם לרחיצה, מסתמא הן חמין הרבה, ומתבשלין הצוננים שמתערבים בהן).

2112ופירש בלבושי שרד (הטור לא משום גזירה אסר ... אלא סבירא ליה שלרבותן מתבשלים בכלי

2113שני). וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים כב.

2114ומזה מובן דלא מיירי כאן באמבטי

2115שהאדם רוחץ וטובל בו, כמבואר ברשב"א מב, א (שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא

2116מסלד בהן). כי אם בכלי ששופכים ממנו מים חמים מאד "לתוך אמבטי אחרת של

2117צונן", כדי שיוכל האדם לרחוץ ולטבול באמבטי האחרת. והיינו שמחממים תחלה את

2118המים (בכלי ראשון) שיהיו חמין מאד, וממנו לוקחים באמבטי זו (כלי שני), ונותנים

2119לתוך אמבטי אחרת של צונן לחממה (שבה רוחץ האדם).

2120ועל זה אומרים, שכלי שני זה (שהיא

2121האמבטי שלפנינו) יש לו דין כלי ראשון (כדין המצקת, שנתבאר לעיל הערה 1699). ולכן "אסור לערות לתוכה מים צוננים", כדין

2122כלי ראשון שיתבאר לקמן סעיף הבא (אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין,

2123שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו).

2124[1746] ברייתא

2125שם (אמבטי, חמין לתוך הצונן). רמב"ם שם (אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של

2126צונן). כ"מ שם (כך פירוש דבריו, אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין

2127נותנים לה מים צונן, אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן), וב"י

2128ד"ה ומ"ש רבינו אבל (שדעת הרמב"ם ... כך פירוש דבריו, אמבטי של

2129מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנים לה מים צונן, אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי

2130לתוך אמבטי אחר של צונן). שו"ע שם (אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי, לתוך

2131אמבטי אחר של צונן).

2132[1747] תוס'

2133שם ד"ה נותן אדם חמין (אפילו בכלי ראשון, דחמין לתוך צונן אינו מבשל). טור (וכן

2134הדין בכלי ראשון ... שמותר לערות ממנו לתוך צוננין). מ"א סקל"ה (ואפילו

2135מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים).

2136[1748] ר"ן

2137כ, רע"א (דאפילו תמצא לומר דעירוי כלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי במערה על

2138גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין בתוכן, אלא מכין עליהם בקלוחן ומבשלין,

2139אבל מים במים שהן מתערבין ממש, אין כח לקלוח לבשל המים התחתונים), ותוס' פסחים מ,

2140ב ד"ה האילפס (הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב, אינו יכול להתבשל

2141מחמת צנינות המים, אבל דבר שאינו מתערב לא).

2142והיינו שמה שאין אוסרים כדי קליפה,

2143כמו בעירוי על התבלין (דלעיל סי"ט). כי כאן מתערבין המים, ואין בהם כח לבשל

2144כדי קליפה.

2145[1749] רש"י

2146שם (חמין לתוך הצונן, דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין.

2147ולא צונן לתוך החמין, שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר).

2148(וכן דעת הטור (אבל

2149לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר). עיין ט"ז סוף סקי"ח (ובמ"ש

2150הטור הטעם דתתאה גבר, ראוי לתרץ דבריו, והלא רש"י פירש טעם זה, ודחהו התוס'

2151בשם ר"ת, דאם כן קשה למאן דאמר עילאה גבר מכאן. ותירצו התוס' דהטעם משום שיש

2152בתחתון מים מרובין, על כן אנו אזלינן בתר התחתון. והיאך כתב הטור דלא כהתוס', שאין

2153זה דרכו לחלוק על התוס' ולא מביא כלל דבריהם. ונראה לי דלא קשה מידי, דלמאן דאמר

2154תתאה גבר נשאר הטעם כפשוטו, אלא דלמאן דאמר עילאה גבר, צריך להוסיף ולומר דמיירי

2155שהתחתון מרובה מעליון, וכיון דקי"ל תתאה גבר, פסק כאן שפיר אפילו בלא התחתון

2156מרובה. כל זה נראה נכון מאד בס"ד). דלא כהתוס' דהכא) מב, א ד"ה

2157נותן אדם חמין (נראה כמו שאומר ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה

2158מרובים, שדרך ליתן המועט במרובה, ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל לפי שמתערבין

2159בצוננין המרובין ומתבטל חמימות).

2160וכן דעת הרשב"א מב, א (ובתוספות

2161פירשו שדרך המערה שנותן המועט לתוך המרובה, והלכך חמין מועטין לתוך צונן מרובין

2162אין בהם כח לבשל אבל צוננין מועטין לתוך חמין מרובין מתבשלין, וגם זה אינו מחוור

2163בעיני, דהכא סתמא קתני לא שנא מרובין ולא שנא מועטין).

2164והיינו שלדעת התוס' מותר רק כשנותן

2165מים חמין מועטים לתוך מים צוננים מרובים, ואילו לדעת רש"י וסייעתו, מותר אף

2166לתוך מים צוננים מועטים, דתתאה גבר ומצנן את החמים שנותן לתוכם. ולשתי הדעות, מה

2167שאין אוסרים כדי קליפה, כי המים מתערבין, ואין בהם כח לבשל כדי קליפה.

2168וכתב על זה בחידושי צמח צדק לט, ד (הרשב"א

2169סבירא ליה חמין לתוך צונן היינו אפילו הצוננים מועטין, משא"כ לשיטת תוס' אסור

2170... כיון שהחמין מרובים על הצונן ... טוב להחמיר).

2171ונפקא מינה מכל זה כשממלאים מים

2172רותחים מהקומקום לכוס, ואחר שתיית המים מהכוס, נשאר בו עדיין

2173לחלוחית מים, או מעט מים שנצטננו בינתיים, ורוצים

2174למלאת שוב את הכוס מהקומקום. אשר לפי הנפסק כאן, סגי אף בצוננים מועטים, ולפי מה שסיים

2175הצמח צדק, "טוב להחמיר".

2176וראה שו"ע הרב עם ביאורים

2177והערות.

2178[1750] מ"א

2179סוף סקל"ה (ונראה לי דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן, דכיון שאינו

2180מתערב, מבשל כדי קליפה). והיינו שכמו בעירוי מכלי ראשון על התבלין, שאף שתתאה גבר

2181ומצננו, מבשלו כדי קליפה. כך גם בנותן חתיכת בשר חם ברוטב צונן, שאף שתתאה גבר

2182ומצננו, מבשלו כדי קליפה.

2183ואף שחתיכת הבשר אינה דומה לעירוי,

2184שהרי הופסק בה הקילוח (כדלעיל הערה 1735).

2185מכל מקום ראה לעיל סי' רנג, בקונטרס

2186אחרון סוף ס"ק יא (ליתן הקטניות ... לרוטב ... לפי מ"ש רש"ל

2187וש"ך ביורה דעה סי' צ"[ד] דבדבר גוש לא שייך כלי שני ... שלא יחממו

2188הקטניות את הרוטב). ומה שהובא בשבת כהלכה פ"ב ביאורים סק"ד. וראה

2189שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

2190ואף שכאן מתבשל הרוטב, שאין שייך בו

2191כל כך בישול כדי קליפה.

2192ראה מה שהובא בשבת כהלכה פ"א,

2193תוספת ביאור ס"ק ד ד"ה אלא שלכאורה. ופ"ד ביאורים ה.

2194[1751] פסחים עו, א (כיון דחם הוא,

2195אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי).

2196[1752] משנה

2197מא, א (המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו,

2198או לתוך הכוס, כדי להפשירן). ובגמרא שם (הכי קאמר המיחם שפינה ממנו מים חמין, לא

2199יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן). טור

2200ושו"ע סי"ב (מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן

2201(מרובים) כדי להפשיר).

2202[1753] גמרא

2203שם ע"ב (והלא מצרף), ופרש"י (כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן, מחזקים

2204את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים

2205מצרפין פעפועיו). ר"ן יט, ב (מחזיק הנחושת, כדרך שהנפחים עושין שמניחין ברזל

2206ונחשת חמין לתוך המים בשביל שיתחזקו, וזו היא גמר מלאכת הצורפין, שרתיחת האור

2207מפעפע המתכת וקרוב להשבר והמים מחזיקים פעפועו). ראב"ד פי"ב ה"א (והמצרפו

2208במים ... הוא מכה בפטיש, שגומר את חסומו). מ"מ שם (מה שכתב שחיוב הצרוף הוא

2209מפני מכה בפטיש, זהו דעת רש"י).

2210*

2211ואף שעיקר חשש צירוף הוא בכלי חדש,

2212שלכן אסרו להניח בשבת קדרה חדשה על גבי הכירה, כדלעיל סי' רנג סכ"ו (להניח

2213קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה [אבל לא קדרה] חדשה, מטעם שיתבאר בסי' תק"ב).

2214ובסי' תקב ס"ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול

2215הראשון הן מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן ואסור משום

2216תולדת מכה בפטיש).

2217היינו שבכלי חדש חוששים יותר

2218לצירוף, ואסרו להניחה על גבי האש בלא מים, ויתירה מזו אסרו בכלי חרס אפילו לבשל בה

2219ביום טוב.

2220משא"כ כאן שהמיחם הוא כבר חם,

2221ואין בו מים, ועלול להתפקע, ונתינת המים בתוכה מחזק אותו,

2222בזה אסרו אף בכלי ישן. וראה אגרות קודש ח"י ע' שלו.

2223[1754] גמרא

2224שם (רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ... ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף

2225מותר (שאין מתכוין לכך, רש"י) ... כרבי שמעון סבירא ליה). מ"א

2226רסקל"ו (ולא אמרינן דמצרף הכלי, דדבר שאין מתכוין הוא).

2227[1755] שנתבאר

2228לעיל סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה).

2229[1756] ר"ן

2230שם (ואף על גב דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא לאו פסיק רישיה הוא, לפי

2231שכשמצרפין הכלי מחמין אותו תחלה ביותר, והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים

2232שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך). רמב"ן במלחמות שם (צירוף מיחם לאו

2233פסיק רישיה הוא, שמא לא הגיע לצירוף, אף על פי שנתחמם הרבה, שהמים שהיו בו מונעין

2234אותו, ושמא כבר נצרף קודם שנעשה כלי ועכשיו אין צירוף זה תיקון לו).

2235ונתבאר לעיל סי' רעז בקונטרס אחרון

2236סק"א (לפי מה שכתב הט"ז בסי' שי"ו סק"ג דספק פסיק רישיה שרי,

2237וכן משמע בהדיא ברמב"ן במלחמות ור"ן פרק כירה גבי צירוף, והובא ב"י

2238סי' שי"ח), ושם נסמן (הערה קיז).

2239והיינו דוקא בקדרה ישנה. אבל קדרה

2240חדשה בודאי מתחזקת על ידי הבישול הראשון, והוי פסיק רישיה ואסור, כדלקמן סי' תקב

2241ס"ט (אסור לבשל בקדרה חדשה של חרס ביום טוב, מפני שעל ידי בישול הראשון הן

2242מתחזקין ומתקשין ומחזיקין מים בטוב, וזהו גמר תיקון עשייתן, ואסור משום תולדת מכה

2243בפטיש).

2244*

2245וכל זה הוא בקדרה, שהיא כלי ממש.

2246משא"כ חתיכת חרס שיכול להשתמש בה, לא נאסרה אלא כשמתכוין ממש, כדלעיל סי' שח

2247סכ"ח (שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל

2248שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי), וסי' שיד ס"א (אבל

2249כשאינו מתכוין לכך, מותר), ושם נסמן (הערה 1076). וכן לענין מפיס מורסא, כדלקמן סי'

2250שכח סל"ב (כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה אם כן כשאינו צריך לתיקון זה

2251ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו אין זה חשוב תיקון כלל והרי זה כאילו לא עשה ולא

2252כלום). וראה כנישתא דבי רב.

2253[1757] **שם

2254במשנה** מא, א (אבל נותן הוא ... לתוך הכוס). ברייתא מב, א (נותן אדם קיתון של

2255מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין). טור ושו"ע

2256סי"ב (ומותר לצוק מים ... צונן לתוך חמין).

2257[1758] ברייתא

2258מב, א (ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין, מותר. במה

2259דברים אמורים בכוס). ופרש"י (ועוד דכלי שני הוא). ר"ן

2260כ, א (ובית הלל מתירין, דלא גזרי בכלי שני כלל). תוס' מב, א ד"ה נותן

2261(ובית הלל דפליגי ושרו צונן לתוך חמין, היינו דוקא בכלי שני, כדקתני במה דברים

2262אמורים בכוס, משמע דבכלי ראשון מודו בית הלל). טור ושו"ע שם (והוא שלא יהיו

2263בכלי ראשון).

2264[1759] **אביי

2265שם** מא, ב (אמר אביי הכי קאמר, המיחם שפינהו (מעל האוּר, רש"י) ויש בו מים

2266חמין, לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי

2267להפשירן). טור ורמ"א שם (ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו, רק שיפיגו

2268צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי). ודינו כמו מיחם שפינה ממנו מים חמין, דלעיל סעיף

2269הקודם.

2270[1760]

2271רמ"א שם (רק שלא יהיה על האש).

2272[1761] **רבי

2273מ**, ב (אמר ר' יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ,

2274ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי טול (מן המים, רש"י) בכלי שני

2275(דכלי שני אינו מבשל, רש"י)). טור ושו"ע סי"ג (מותר

2276ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכלי ראשון אסור).

2277והיינו שמהאמור בגמרא לענין שמן,

2278ומהמובא לעיל סעיף הקודם לענין מים, למדנו שכן הוא גם במים וגם בשאר משקין.

2279וכן הוא לעיל סי"ב (שהתירו

2280חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני, וכן מים ושמן כמו שיתבאר, והוא הדין לשאר משקין).

2281[1762] עתה בא לשלול מדברי

2282הט"ז ס"ק יט (ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי

2283שני, דאם כן הוי לה הטמנה, אלא צריך להיות מגולה למעלה). ובסי' רנח ס"ק א

2284(ועיקר טעם ההיתר כאן, כיון שאינו טמון בתוכו ממש רק מונח עליו).

2285הוכחות רבינו דלא כהט"ז,

2286נתבארו לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון ס"ק ג.

2287[1763]

2288סוף ס"ט (שמותר להטמין צונן גמור כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג צנתו).

2289[1764] "מותר

2290להטמין מבעוד יום, בין תבשיל חם בין תבשיל קר, על גבי קדרה רותחת, ואין זה כמטמין

2291על גבי דבר המוסיף הבל שאסור אפילו מבעוד יום, לפי שאין הקדרה הרותחת נקרא מוסיף

2292הבל, שהרי חומה הולך ומתמעט".

2293והיינו שדבר חם מותר להטמין בדבר

2294שאינו מוסיף הבל, רק מבעוד יום. ודבר צונן מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו

2295בשבת. וקדרה רותחת היא דבר שאינו מוסיף הבל, ולכן מותר להטמין בה דבר צונן בשבת.

2296וכדלעיל סי' רנז ס"י (כיון

2297שאין חום הכירה מחמת עצמה, אלא מחמת האש, וכל שעה היא מתקררת והולכת, אינה נקראת

2298דבר המוסיף הבל).

2299וכן הוא לעיל שם בקונטרס אחרון סוף

2300סק"ג (אין בהם איסור משום הטמנה, כדמוכח בעובדא דרבי, משום דמתקררים והולכים).

2301אמנם לעיל סי"ד נתבאר (אבל

2302אסור להטמינו תחת הבגדים), ונתבאר שם (הערה 1708).

2303וראה מהדורא בתרא לסי' רנט, שהאריך

2304לבאר בכמה אופנים את הטעם שאין חוששים בזה להטמנה, גם לסוברים שאסור להטמין את

2305הצונן בחמין.

2306[1765]

2307גמרא שם. טור ושו"ע שם.

2308[1766]

2309רשב"א מ, ב ד"ה מביא (שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו,

2310אבל במקום שהיד סולדת בו, אפילו להפשיר אסור, גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל ...

2311והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה, אמר ר' זעירא בשם רב יהודה מותר

2312להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת). **עיין

2313ר"ן** יט, א ד"ה תנו רבנן מביא (שלא התירו להפשיר אלא במקום שאינו

2314ראוי לבשל ... והכי אמרינן בירושלמי בפרקין, אמר רב זעירא בשם רבי יהודה מותר

2315להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת).

2316וכן הוא לקמן סכ"ד (ואפילו

2317להניחן שם שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד

2318סולדת בו), וסכ"ט (אסור ליתן צונן על המיחם אפילו

2319להפשיר כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי בישול).

2320וראה לעיל סט"ו (הערה 1709).

2321[1767] גמרא

2322שם (בחמי טבריה ... מעשה דרבי ... ואמר ליה טול בכלי שני ותן).רש"י

2323שם ד"ה בכלי שני (דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין, חשיב לה ככלי ראשון

2324שנרתחו בו). רשב"א שם (ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן, משום דכל מאי

2325דתקון כעין דאורייתא תקון). מ"א סקל"ג (ואפילו בחמי טבריא אסור ליתן

2326צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה, אלא צריך ליטול מהאמבטי בכל שני ואחר כך

2327יתן המים לתוכה (גמרא)).

2328וכדלעיל ס"ח (המבשל

2329בחמי טבריא פטור, מפני שהן כתולדת חמה. אבל אסור מדברי סופרים).

2330ומה שלא נאסר בהם מטעם הטמנה, נתבאר

2331לעיל סי' רנז בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג (ואמת החמין של טבריא שנקראת דבר

2332המוסיף, כדמוכח במשנה וגמרא, היינו כשהיא במקום הילוכה, שאינה מתקררת לעולם, אבל

2333כשהם באמבטי או בכלי שני, אין בהם איסור משום הטמנה, כדמוכח בעובדא דרבי, משום

2334דמתקררים והולכים).

2335[1768] **ברייתא

2336שם** מ, ב (מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל

2337שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל

2338שיבשל, אלא בשביל שיפשר). גמרא שם (אחד שמן ואחד מים). ומזה למדנו שכן הוא גם במים

2339וגם בשאר משקים. טור ושו"ע סי"ד (מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים

2340כנגד האש להפיג צנתן).

2341[1769]

2342רב יהודה אמר שמואל שם (אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת

2343בו מותר).

2344ואין הפירוש שהיד סולדת באותו מקום

2345שכנגד המדורה, אלא כמבואר בב"י (דעת הרא"ש בפרק כירה (סי' י) דהא דאמר

2346רב יהודה יד סולדת בו אסור הכי קאמר, יד סולדת בו הוי בישול, הילכך אסור להניחו

2347במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו ומותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד

2348סולדת בו. ואף על פי שמפשט דברי רבינו ירוחם ז"ל (ני"ב ח"ג סט

2349ע"ג) נראה דמקום שהיד סולדת בו היינו לומר דבמקום שמניח אדם ידו כנגד המדורה

2350ותהיה סולדת מחמתה. הדבר ברור כדברי הרא"ש, דבמקום שאם יונח שם הקיתון של מים

2351יחמו כדי שתהא היד סולדת הוי מקום הראוי לבישול ואסור). טור ושו"ע שם (בענין

2352שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת). וראה לעיל (הערה 1666).

2353*

2354וכל זה הוא במקום איסור בישול,

2355משא"כ במקום איסור שמא יחתה, תלוי בחום אותו מקום, כדלעיל סי' רנג בקונטרס

2356אחרון ס"ק ד (דשאני התם דמיירי באיסור בישול ... אבל הכא מיירי בשמא יחתה, ותלוי בחום התנור).

2357[1770] תוס'

2358מח, א ד"ה מאי שנא (ונראה לרשב"א, דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד

2359המדורה, היינו ברחוק מן המדורה, שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול, אבל בקרוב, אסור

2360אפילו להפשיר, דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל). תוספות ישנים לז, ב

2361ד"ה אמר (והא דשרינן קיתון של מים, היינו ליתן במקום שאפילו תהיה שם כל היום

2362לא תהיה יד סולדת בו). רא"ש פ"ג סי' י (לא בשביל שיחומו, כלומר במקום

2363שראוי להתחמם, אלא כדי להפיג צינתו, אלא במקום שראוין להפיג צינתו ולא להתבשל,

2364אפילו יעמוד שם כל היום). טור ושו"ע שם (ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו

2365יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו ... אבל אסור לקרבו אל האש למקום

2366שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו אסור, כיון

2367שיכול להתבשל שם). לבוש סי"ד (גזירה שמא ישכחנו שם עד שיתבשל). וכדלעיל

2368סט"ו (והערה 1709).

2369וכן הוא לעיל סכ"ג (בכלי ראשון

2370אסור להעמידו, אפילו להפיג צנתו בלבד, גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת

2371בו), ולקמן סכ"ט (אסור ליתן צונן על המיחם

2372אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי

2373בישול).

2374[1771]

2375ספר התרומה סי' רלא (אסור להטמין התפוחים ולא לתתן סמוך לאש, לפי שמבשל בשבת וחייב

2376חטאת). ראבי"ה סי' קצז (אף על גב שנאכלים כמות שהן חיין, לא גרוע ממים ושמן

2377... אמרינן שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול ושמע מינה וכו'. ושוב

2378מצאתי שפסק רבינו יב"א כדברי, ויש בו משום בישול בירקות ובתפוחים),

2379[יב"א הוא רבינו יצחק בן אשר, מראשוני בעלי התוספות]. רמ"א

2380סי"ד (והוא הדין בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין).

2381וכן הוא לעיל סי' רנד ס"ד (פירות

2382הנאכלים חיין כגון תפוחים וכיוצא בהם ... אסור להניחם בכל מקום שיוכלו להתחמם עד

2383שהיד סולדת בו ... אם עדיין לא נתבשלו כל צרכן והיד סולדת שם).

2384וראה סוס"י רנט, בהלכות שהייה

2385והטמנה בקצרה ד"ה ופירות. שבת כהלכה פ"א הערה ו, וביאורים שם

2386אות ג.

2387[1772] מ"א

2388ס"ק לז (פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש, אבל רחוק מהאש אפילו דבר

2389שאין נאכל כמות שהוא חי שרי).

2390[1773] שדין פירות הנאכלין חיין

2391למדים מדין שמן, דאמרינן מ, ב (א"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד

2392סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר). וראה לעיל

2393(הערה 1666).

2394[1774]

2395ר"ן יט, א ד"ה תנו רבנן מביא (מיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל, אבל צונן

2396שנתבשל, מותר להניחו אפילו בכלי ראשון, או כנגד המדורה, ואפילו במקום שהיד סולדת

2397בו, שאין דרך בשול בכך). שו"ע סט"ו (דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין

2398בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו).

2399[1775] רמ"א

2400שם (ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי).

2401[1776]

2402סעיף ט (ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו).

2403[1777]

2404סי"ג (לדברי הכל אין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה, ודבר האפוי

2405או צלוי מותר ליתנו סמוך לאש ע"ד שיתבאר, אפילו נצטנן כבר לגמרי).

2406והיינו שאף דמיירי הכא שמרתיחו

2407"כנגד המדורה", מכל מקום, הפת והצלי נחשבים כאפיה וצליה, ואילו

2408ה"תבשיל לח" נחשב בישול, כיון שהוא לח, ומתבשל בלחלוחיתו.

2409וכן הוא לקמן סכ"ז (מותר להחם

2410פת זו הממולאת בשומן, אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום בישול, לא בפת,

2411מפני שאין אפיה אחר אפיה, ולא בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול אחר בישול בדבר

2412יבש), ונתבאר שם (הערה 1798), דהיינו שנותן את הפת עם השומן הקרוש אצל האש, ומכל

2413מקום, הפת נחשבת כאפיה, והשומן הנימוח נחשב בישול, כיון שהוא נימוח.

2414וכל המחלוקת שהובאה לעיל סי"ג

2415(ולפי סברא הראשונה שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש גם כן אפיה

2416וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש, במקום

2417שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו), מיירי בתבשיל יבש, שאם מניחים אותו אצל

2418האש אזי הוא נצלה ונאפה, ואינו מתבשל.

2419ואפשרות זאת לא נזכרה כאן כלל.

2420ונתבאר שם (הערה 1700).

2421[1778] רשב"א מ, ב ד"ה

2422מביא אדם (ומכל מקום על גבי האש ממש אסור, מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל

2423שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה, וכל שכן לתת לכתחילה,

2424ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד). רא"ש

2425פ"ג ס"י (ולעיל אסרינן להשים על גבי כירה אף על פי שגרופה וקטומה, אף על

2426פי שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בשול, כדאמרינן לעיל (לט, א) כל שבא

2427בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. ויש לומר דיש לחלק בין להשים על גבי כירה

2428למדורה, דהא קדירה על גבי כירה אסור, אבל אצל המדורה שרי, משום דדמי לסומך ושרי).

2429רמ"א שם (ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו על גבי האש או הכירה ממש, רק סמוך

2430לו ... מותר).

2431[1779] רא"ש

2432שם (הכא שהוא אצל המדורה הוה ליה למיחש שמא יחתה. ויש לומר כיון שהצריכו חכמים

2433להרחיק מן המדורה, מדנקט כנגד המדורה ולא נקט אצל המדורה, איכא היכירא ולא אתי

2434לחתויי). מ"א סקל"ח (ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש, כיון

2435שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה, אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש).

2436ומכל שכן שמותר לסמוך אצל התנור, כדלעיל

2437סי' רנג ס"כ (וכל זה להחזיר על גבה או לתוכה, אבל מותר לסמוך אצלה חוצה לה

2438בשבת, וכן אצל התנור שלנו, אף אם גוף התבשיל נוגע בדופן התנור מן הצד, ואפילו הוסק

2439בגפת ועצים ואינו גרוף וקטום, שאין לחוש לחיתוי בסומך חוצה לו).

2440[1780] **ספר

2441התרומה** סי' רלה (ליתן את הפשטיידא סמוך לאש וממחה את השומן, אסור). הובא ברא"ש

2442סופ"ד (כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת

2443אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד).

2444[1781] טור

2445(ואסור ליתן אינפנאד"ה, אפילו ברחוק מקום, מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח,

2446והוי ליה נולד ואסור). ב"י ד"ה ואסור (טעמא לאו משום בישול הוא, אלא

2447משום נולד, ואם כן אפילו אין יד סולדת נמי). ט"ז סק"כ (דבעל התרומה

2448מחמיר אפילו באין יד סולדת, מחמת שהוא נולד).

2449וראה אגלי טל (דש ס"ק לו אות

2450יב. שו"ת דברי יציב או"ח סי' קנט. שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

2451[1782]

2452רשב"א נא, ב (אבל בספר התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן

2453קדירה או פנאדה שקרש שמנוניתן כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה

2454ונעשה צלול, והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור, דהוה ליה נולד), ור"ן כד,

2455א (ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן, דנולד הוא). ט"ז סקכ"א (ולפי זה אף

2456בחמה אסור).

2457[1783]

2458רא"ש שם (ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג), כדתניא נא, ב (ואין

2459מרזקין (כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות, רש"י) לא את השלג ולא את הברד בשבת,

2460בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש), לפי פירוש

2461בעל התרומה שם (דהוי גרמא בעלמא, ומאיליו נמחה הוא, וגם נותנו בתוך היין, וכשהברד

2462נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר, כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו

2463חושש). והיינו שאף כשנמחה מאליו לא התירו אלא כשמתערב ביין שבכוס.

2464שהיא הדעה השנית דלקמן סי' שכ

2465סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים ... ויש אומרים שלא

2466התירו אלא ליתן לתוך הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס,

2467אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד).

2468[1784]

2469רש"י שם ד"ה כדי (משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו). רא"ש

2470שם (והוה ליה מוליד).

2471[1785]

2472סט"ז (משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו). ונתבאר איסורו לקמן שם (הערה 2097).

2473אלא דשם הובא טעם זה לדעת הפוסקים

2474שלא אסרו אלא "לרסק אותם בידים". וכאן נתבאר שזהו טעם האיסור אף לדעת ס'

2475התרומה שאוסר אף כשמניחו והם נימוחים מאליהם (והרי זה דומה למרסק ...

2476ודומה למלאכה שבורא מים הללו).

2477[1786]

2478ספר התרומה שם (לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי, ועתה נמחה ונעשה צלול,

2479והוי נולד), כפירוש הר"ן שם (אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד ...

2480ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא). מ"א סקמ"ב (משום דהשומן צף

2481למעלה, והוי בעין, והוי נולד ... משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך

2482ס"ט, דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן, דהוי

2483נולד), ובסי' שכ סקי"ד (ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעיף י"ו,

2484גם הכא אסור משום נולד, אלא אם כן הוא מעורב במים (ר"ן)).

2485וכן הוא לקמן שם סט"ז, לפי דעה

2486זו (כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד, מטעם שנתבאר בסי' שי"ח).

2487[1787]

2488ס"ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט

2489בידים כדי לשתותן היום).

2490[1788] ר"ן

2491שם (בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד [ומוקצה], ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה

2492כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ... דשומן זה כיון דכל

2493זמן שלא קרש זב וצלול הוא, ודרכו בכך אף כשקרש, כפירות העומדין למשקין דמו).

2494מ"א שם (והוי נולד, דדמי למשקין שזבו).

2495והטעם שזקוקים לב' הטעמים (נולד

2496ומשקין שזבו), ראה זכרון יוסף אות מא.

2497וראה לקמן סי' שכ סי"ט (והערה 2122) דעת כמה פוסקים, שהאיסור לרסק שלג וברד הוא שמא יסחוט

2498פירות העומדים למשקין.

2499[1789]

2500ספר התרומה שם (אסור, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואינו מתערב שום דבר וניכר).

2501ב"י שם בדעתו (ונראה דלבעל התרומה נמי לא אסיר אלא בפשטיד"א, שהשומן

2502הנקרש הוא בעין לבדו ואין מתערב עם שום דבר וניכר). מ"א ס"ק מ (כדי שלא

2503יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ, אלא יתנו מרחוק, ואף שנימוח בתוכו לית לן בה).

2504[1790]

2505ספר התרומה שם (ובימות הקיץ נותנין מהברד בתוך כוס של יין לצננו, זה מותר, אף על

2506פי שהוא נמחה שם ... כשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר,

2507כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש).

2508[1791]

2509לקמן סי' שכ סט"ז (שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס, אבל

2510כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד, מטעם שנתבאר בסי' שי"ח).

2511[1792] ס'

2512התרומה בסימנים שם (אם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה, מותר לחמם

2513בשבת הפשטיידא). ב"י שם (ונראה מכאן, שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת

2514חתיכת בשר שמן, ואף על פי שמקצתו זב, שאם לא כן אף על פי ששפך המים והשומן הוה ליה

2515לאסור מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה שהם נפשרים וזבים, והטעם משום דכיון

2516דדבר מועט הוא הדבר הנפשר, לא חשיב ושרי). הובא בט"ז סוף סקכ"א.

2517וכעין זה הוא גם לקמן סי' שכ

2518סי"ז (אבל מותר לשבור חתיכה ממנו, אפילו אם יזובו קצת מים על ידי זה, שדבר

2519מועט הוא ואינו חשוב כלום).

2520[1793] ר"ן

2521שם בדעת ספר התרומה (ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב

2522וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול). רמ"א סט"ז (קדירה שיש בה רוטב שנקרש ...

2523יש מחמירין).

2524[1794] ב"י

2525שם (אפשר דהר"ן סובר דלבעל התרומה פשטיד"א לאו דוקא, דהוא הדין לקדרה,

2526ואף על פי שיש בה מרק, לא דמי לנותן ברד לתוך כוס יין דשרי, דשאני התם שאין הברד

2527ניכר כלל, אבל שומן שכשנמחה צף למעלה, ניכר הוא, ואסור לדעת בעל התרומה). מ"א

2528ריש ס"ק מב (משום דהשומן צף למעלה, והוי בעין, והוי נולד, דדמי למשקין שזבו).

2529[1795] **סמ"ג

2530**ל"ת סה כא, א (מכאן הביא רבינו ברוך ראייה לפשטידא ... ויותר יש מכאן

2531ראייה להיתר מלאיסור). סמ"ק סי' רפב ע' רחצ (ולחמם הפשטיד"ה אין

2532איסור בשביל שנמחה השומן, שאין עושין בידים). רשב"א נא, ב (בספר

2533התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדירה או פנאדה שקרש שמנוניתן

2534כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול, והוה ליה נולד,

2535ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור). מ"מ פכ"א

2536הי"ג (ומדבריהם למדנו שאין בהם איסור נולד, לפיכך מותר ליתן קדרה או מאכל

2537שקרש שמנינותה בחמה או כנגד המדורה, ואין כאן נולד). טור (ובספר המצות התירו, כיון

2538שאינו עושה בידים) ושו"ע סט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש ... ואף על

2539פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח).

2540[1796] סמ"ק

2541שם (שאין עושין בידים). ר"ן (כד, א) ד"ה ואין (ודוקא היכא דעביד בידים,

2542הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפילו כנגד המדורה, מותרין הן). טור (כיון שאינו עושה

2543בידים). ט"ז ס"ק כא (דכאן לא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה).

2544וכדעה הא' דלקמן סי' שכ סט"ז (אבל

2545נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והם נימוחים מאליהם),

2546ושם נסמן (הערה 2099).

2547[1797] שו"ע

2548סט"ז (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש, במקום שהיד סולדת).

2549[1798] והיינו שאף דמיירי הכא שנותן את הפת עם

2550השומן הקרוש אצל האש, מכל מקום, הפת נחשבת כאפיה, והשומן הנימוח נחשב בישול, כיון

2551שהוא נימוח (ונתבאר לעיל הערה 1777).

2552[1799] מ"א

2553סק"מ (דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש, אין בו משום בישול ... שאע"פ

2554שנימוח אחר כך יש לו דין דבר יבש).

2555אמנם בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא

2556ד"ה אע"פ, חזר רבינו ומסיק ש"אם חוזר

2557ונמחה ממנו קצת, יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי, אם היד סולדת

2558בו", כדעת הלבוש והט"ז החולקים על סברת המ"א, ושם נסמן

2559(הערה 2399).

2560[1800]

2561ריש סי"א (תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול, אם נתבשל כבר

2562כל צרכו. ואפילו נצטנן לגמרי, ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח, כדי שיהא נימוח

2563שם ויהיה דבר לח), ושם נסמן (הערה 1664).

2564[1801] על

2565מ"ש הרמ"א סט"ז (קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו

2566בעין, דשרי), כתב מ"א סקמ"א (אבל מכל מקום אסור מטעם בישול,

2567להאוסרין) תבשיל לח שנצטנן.

2568ולא נתפרש כאן טעם החילוק בין

2569"שומן הקרוש שנימוח" שדינו כדבר יבש, לבין "קדרה שקרש

2570שמנוניתה", שדינו כדבר לח. וראה נימוקי שבת.

2571[1802]

2572סעיף ט (כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר

2573כל צרכו ונצטנן ...

2574אם נצטנן לגמרי, נוהגין כסברא הראשונה, אפילו לענין דיעבד).

2575[1803]

2576רמ"א שם (ונהגו להחמיר. מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה).

2577וכן הוא לקמן סי' שכ סוף סט"ז

2578(שלכתחלה נוהגין להחמיר).

2579[1804] מ"א

2580סקמ"ב (ומכל מקום יש להקל בדיעבד).

2581[1805] ב"י

2582שם (ורבינו ירוחם בחלק ג' (נתיב יב, סט ע"ד) הביא שתי הסברות, וכתב שנראה

2583עיקר כדברי המתירין ... ובעיקר הדין, כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כרש"י

2584והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה ומותר).

2585וכן הוא לקמן שם (וכבר נתבאר שם

2586שהעיקר כסברא הראשונה).

2587[1806]

2588סעיף כז (ומכל מקום אם יודע שהנכרי יסיק אחר כך את התנור לחמם את הבית, שזהו מותר

2589בשבת על דרך שיתבאר בסי' רע"ו, וכשיתחמם התנור מאד יתחמם גם כן התבשיל שאצלו

2590עד שהיד סולדת בו, אסור להניחו שם, אלא יטלנו משם קודם שיסיק הנכרי, לפי שזהו כאחד

2591מניח את הקדרה ואחד נותן את האור שתחתיה, שהראשון פטור, אבל אסור מדברי סופרים).

2592[1807] מ"א

2593שם (ונראה לי דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ססי' רנ"ג,

2594דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור, וכל שכן הכא דיש מתירין ליתן אפילו

2595אחר שהוסק, לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק. ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ. ויש

2596לעשות על ידי עכו"ם).

2597ואף שאסרו אפילו במקום שאין בו איסור

2598בישול, כדלעיל סכ"ה (אסור להחם אותה, אפילו רחוק מן האש,

2599מקום שאין היד סולדת בו, ואפילו להניחה בחמה ... ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת).

2600מכל מקום הכא שאני, שאינו נחשב

2601כריסוק בידים.

2602ואין אוסרים בדיעבד מגזירת משקין

2603שזבו, כמובא לעיל, כי בזה סומכים על דעת המתירים.

2604וראה אגלי טל, דש סי"ח או לו

2605סקי"ב. תהלה לדוד ס"ק מ. שבט הלוי ח"ז סי' מ. נימוקי שבת.

2606שו"ע הרב עם ביאורים והערות.

2607[1808] דרישה

2608סק"ו (מכאן נראה לי להביא ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה על גבי מיני

2609קמחין וקטניות, כגון לאקשין דקין או היר"ז שנותנין על גבי הקערה בשבת, שאף

2610שנמחה על גבה והוא בעין, מכל מקום הואיל ואינו מתבשל על גבה מותר, דהרי שמן ושומין

2611גם כן נקרש קצת ונמחה אצל האש). אליה זוטא סקי"ז (מכאן ראיה שמותר

2612לטוח שומן אווזא שנקפה על גבי מיני קמחים וקטניות, כגון לאקשי"ן רכים או

2613היר"ז שנותנים על גבי קערה (דרישה)).

2614והיינו שמההלכה דלקמן סל"א

2615(שמקורה בכל בו ושו"ע), שאסרו לטוח שמן ושום על גבי הצלי משום בישול, ולא

2616חששו לאיסור מוליד, מכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווז שנקפה על קמחים וקטניות

2617וכיו"ב, שמה שנימוח אינו בעין, וכדלעיל סכ"ו, שכשאינו בעין מותר אפילו

2618לכתחלה.

2619אמנם לא הוכיח מזה שיהי' מותר אף

2620לטוח שומן קרוש על צלי חם (שבזה מיירו הכל בו והשו"ע). ובזה מסתפק המ"א,

2621כמובא כאן ולקמן סל"א.

2622[1809] **מ"א

2623**סקמ"ה (ונראה לי דבשומן מותר לטוחו, דאין בו משום בישול כמ"ש

2624סי"ו, ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין. ובלבד שלא ירסקו בידים, רק יניחנו

2625עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו. ואפשר דזהו מקרי בעין, מידי דהוי אקדירה שיש בה

2626רוטב. וצ"ע).

2627[1810]

2628כדלעיל סכ"ז (ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה).

2629[1811] רבה

2630מח, א (רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא

2631דמיא (צונן, רש"י) אפומא דקומקומא (חמין, רש"י), נזהיה רבה (גער בו,

2632רש"י). אמר ליה רבי זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם (תניא בברייתא בסוף פרקין

2633דשרי, רש"י). אמר ליה התם אוקומי קא מוקים (שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין

2634והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג, רש"י), הכא אולודי קא מוליד).

2635שו"ע סי"ז (אסור ליתן צונן (על המיחם)).

2636וכבר נתבארה הלכה זו לעיל סי"ד

2637(והערה 1708) לפי פירוש רבינו יונה, וסט"ו (והערה 1709) לפי פירוש הרמב"ם, וכאן תתבאר הלכה זו לפי פירוש

2638התוס' והרא"ש.

2639[1812] תוס'

2640שם ד"ה מאי שנא (דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה, היינו ברחוק מן

2641המדורה, שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול ... ולא בשביל שיחמו דקתני התם, היינו כלומר

2642במקום שיכול לבא לידי שיחמו). רא"ש פ"ד סי' ג (ורבי זירא הוה בעי

2643למישרי משום שלא נתנו שם אלא להפשיר, כדתניא לעיל (מ, ב) נותן אדם קיתון של מים

2644כנגד המדורה לא בשביל שיחומו אלא בשביל שתפיג צינתן. ורבה אסיר ליה משום דלא שרינן

2645לעיל אלא ברחוק מן המדורה כדפרישית לעיל [פ"ג ס"י], אבל הכא שהיו ראוין

2646להתבשל, אפילו לפשר אסור). שו"ע שם (אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו

2647היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו. שדין מניח על גבי

2648מיחם כדין מניח כנגד המדורה).

2649[1813] דלעיל

2650סכ"ד (מותר ליתן קיתון של מים ... כנגד המדורה להפיג צינתן ... אבל אסור

2651ליתנם סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניחן שם

2652שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור), ושם נסמן (הערה 1770). וראה לעיל סט"ו (והערה 1709).

2653[1814] **גמרא

2654[י]ח**, ב (וניחוש שמא מגיס בה. בעקורה וטוחה). ופרש"י (עקורה – מעל האוּר,

2655וטוחה – מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר). ר"ן

2656ו, ב (ומדאמר ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה איכא משום מגיס). רמב"ם

2657פ"ג הי"א (אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה

2658בשבת). ב"י ד"ה כתב הר"ן (ומה שכתב הרמב"ם והיא על האש, נראה

2659לי דלאו דוקא, אלא כל שהעבירה מרותחת מעל גבי האוּר, היא על האש קרי לה). שו"ע

2660סי"ח (האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור ... אין מוציאין בכף מהם).

2661[1815] **מ"מ

2662**פ"ג הי"א (ונראה לי שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו, דהתם

2663ודאי אפילו מחזירן על גבי האש ומבשלן פטור). ובפ"ט ה"ד (ובודאי לדברי

2664הכל כל שאין בבשולו חיוב אין חיוב בהגסתו, רוצה לומר שאין חיוב בהגסת מבושל כל

2665צרכו). שו"ע שם (אם לא נתבשל כל צרכו, אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס ...

2666ואם נתבשל כל צרכו, מותר).

2667והיינו שמפרשים את האמור בגמרא שם

2668"וניחוש שמא מגיס בה", ואפילו "בעקורה", היינו כשלא נתבשל כל

2669צרכו. שהרי קאי בגמרא שם על דברי בית הלל במשנה שם יז, ב (בית שמאי אומרים אין

2670נותנין ... את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין (הצבע), ובית הלל מתירין ... עם

2671השמש), ובכניסת השבת עדיין לא קלט העין ולא נגמר בישולו. משא"כ אם נתבשל כל

2672צרכו, אין ההגסה אסורה אלא כשהיא על האש.

2673וכן הא דתניא בביצה לד, א (אחד מביא

2674את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן

2675בתוכו תבלין, ואחד מגיס, כולן חייבין(,

2676מיירי שהוא הגיס אחר שהקודם שפת את הקדרה, ולפני שנתבשל כל צרכו.

2677[1816] רמב"ם פ"ג הי"א

2678(אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת).

2679וכבר נתבאר בהערות הקודמות, מה

2680שפירשו המ"מ וב"י בדברי הרמב"ם, דמיירי שלא נתבשל כל צרכו, וההגסה

2681אסורה אפילו "עקורה", דהיינו שהסירה מעל גבי האש.

2682אמנם לקמן (הערה 1819) יובא מהכל בו וב"י ומ"א, שגם במבושל כל צרכו

2683לא הותרה ההגסה אלא לאחר שהעבירן מעל האש. אשר לפי זה אפשר לבאר את דברי

2684הרמב"ם בפשטות, דמיירי בנתבשל כל צרכו, שבזה לא אסרו את ההגסה אלא

2685כש"היא על האש".

2686[1817] רש"י

2687שם (ובמבשל הוי בישול). רמב"ם פ"ג הי"א (ונמצא כמבשל בשבת),

2688ובפ"ט ה"ד (והגיס ... משום מבשל). ר"ן שם (משום מגיס, ואיכא

2689משום מבשל). טור רס"י רנב (והמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל),

2690ושו"ע כאן סי"ח (שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל).

2691[1818]

2692סעיף י (כל שלא נתבשל כל צרכו ... יש בו משום בישול אפילו בעודו רותח ... כגון שמגיסו בכף),

2693ושם נסמן (הערה 1658).

2694וכן הוא לעיל סי' רנב ס"ב (והמגיס

2695בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשל, שההגסה גורמת למהר הבישול).

2696[1819] **כל

2697בו** סי' לא לב, א (קיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת, כל זמן

2698שהיא על האש). הובא בב"י סי' רנג ד"ה כתוב בנימוקי, ובמ"א

2699סוף סקמ"ב. ב"י סוף סי' שכא (ואפילו לפי מה שכתבתי בסימן

2700שי"ח, שכל שהקדרה היא רותחת אסור משום דמגיס הוי כמבשל, הכא מיד אחר שמורידין

2701אותה מעל האש מותר להגיס בה, כיון שכבר נתבשלה כל צרכה). הרי שלא התירו אלא אם כן:

2702(א) נתבשלה כל צרכה. (ב) העבירן מעל גבי האש.

2703[1820] ר"ן

2704שם (ומיהו הני מילי בקדרה, אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו). שו"ע שם (אבל

2705צמר ליורה אף על פי שקלט העין אסור להגיס בו).

2706וכן הוא לעיל סי' רנב ס"ב (ואפילו

2707אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יום, מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום

2708צובע).

2709והיינו שבצמר נאסרה ההגסה אפילו קלט

2710העין (נתבשל ונקלט הצבע בבגד), ואפילו אינה על האש, וכמובא לעיל מהר"ן ו, ב (ומדאמר

2711ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה איכא משום מגיס). וכיון שהיא עקורה,

2712בפשטות מיירי שכבר נתבשלה כל צרכה ונעקרה מהאש, ואעפ"כ אסורה ההגסה בצמר.

2713[1821]

2714תוס' שם ד"ה דילמא (והוי צובע). מ"א סקמ"ג (משום צובע). ט"ז

2715סקכ"ב (דבזה יש משום צובע).

2716וכן הוא לעיל שם (חייב

2717משום צובע).

2718*

2719מלאכת צובע היא אחת מל"ט אבות מלאכות, כדתנן עג, א (אבות

2720מלאכות ארבעים חסר אחת ... והצובעו).

2721ונתבארו כמה מהלכותיו – לקמן סי' שכ סכ"ו-ח.

2722[1822]

2723ר"ן שם (שאע"פ שקלטו העין, דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו).

2724ואילו לעיל סי' רנב ס"ב (שעל

2725ידי ההגסה נקלט הצבע בצמר).

2726וראה קובץ הערות וביאורים תתיב ע' 77. שבת

2727כהלכה פ"ו ביאורים ו.

2728[1823] **מהר"י

2729ווייל** דינין והלכות סי' ל (כשמשימין קדירה מן האש להוציא המאכל ממנה, אין

2730להגיס בה בכף, דהוי כמבשל, כדאמרינן פ"ק דשבת גבי יורה עקורה וטוחה דאסור

2731להגיס בה. וכן ראיתי נוהגין בבית מהר"י ז"ל). רמ"א שם (ולכתחלה יש

2732ליזהר אף בקדירה בכל ענין).

2733[1824] **עיין

2734סוף סי' שכא**, בשו"ע שם סי"ט (מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור

2735בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש). ט"ז שם סקי"ד (ואין איסור

2736משום מגיס דהוא כמבשל, דהא נתבשל כבר כל צרכו. כן כתב ב"י). רואין מכך

2737דקיי"ל שאם נתבשלה כל צרכה והעבירוה מעל האש, מותר אפילו הגסה ממש, דלא

2738כמהר"י ווייל.

2739[1825] ט"ז

2740סקכ"ג (נראה לענ"ד דהוצאה בעלמא, בלי שום היפוך בקדירה אלא ליקח חתיכה,

2741אין כאן זהירות, אעפ"י שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה, שנמצא מגיס, מכל

2742מקום בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה, רק שיחמיר להפוך בקדירה, הרוצה להחמיר. דהא

2743בסוס"י שכ"א מתיר אפילו לכתחלה).

2744אבל אם היא על האש, יש להחמיר אף

2745שלא להוציא בכף, וכמבואר באליה רבה ס"ק מ (ומכל מקום כשהוא על האש הראיתי

2746פנים שהוא מדינא). וראה קובץ הערות וביאורים תתיב ע' 78. שבת כהלכה פ"ה הע'

2747ו-ז.

2748ומטעם זה, כשרוצים ליטול מעט מהתבשיל

2749(טשולנט) שעל גבי האש (על הבלעך), ולהשאיר השאר על האש, אין להוציא בכף מהקדירה

2750שעל גבי האש, משום הגסה. וגם אין להסיר הקדירה מעל גבי האש ולהניח על השלחן,

2751ולהוציא בכף מהתבשיל שבקדרה. שהרי אז אינו יכול להחזיר את הקדירה על גבי האש, מחשש

2752שמא יחתה (כדלעיל סי' רנג סי"ד).

2753אלא מה יעשה? יעביר הקדירה מעל גבי

2754האש, ובעוד הקדרה בידו, יוציא בכף מהקדרה. ואחר כך יחזיר את הקדרה על גבי האש (על

2755הבלעך).

2756[1826] **כל

2757בו** סל"א לא, ב (ואין ללמוד מכאן שיהא מותר לטוח בשמן ושום הצלי בעודו

2758כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן שטחין בו

2759הצלי אם יתגלגל אותו כנגד המדורה). שו"ע סי"ט (אסור לטוח שמן ושום על

2760הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן).

2761[1827] ט"ז

2762סקכ"ד (בעודו כנגד המדורה, והוא הדין במעבירו מהאש, כל זמן שהוא רותח שהיד

2763סולדת אסור לטוח עליו שום, דהא עדיין כלי ראשון הוא). מ"א סקמ"ה

2764(כנגד המדורה, לאו דוקא, דהוא הדין אם הוא רותח שיד סולדת בו ... וכן משמע מלשון

2765רש"י. וכן כתבו הפוסקים ביו"ד, דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל, וכל

2766שכן צלי).

2767והיינו כדאמרינן קט, א (אמר רב חסדא

2768שריקא טויא שרי), ופרש"י (לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם

2769משחשכה, שרי. ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל). הרי שאסור לטוח שמן על גבי צלי רותח,

2770אף שאינו על האש.

2771ובשו"ע יו"ד סי' צד

2772ס"ז (בשר רותח שחתכו בסכין חולבת, כל החתיכה אסורה ... וכל זה בבשר רותח בכלי

2773ראשון ... אבל אם הוא כלי שני, הבשר צריך קליפה). ובש"ך שם ס"ק ל (דעת

2774האיסור והיתר ... דאפילו בכלי שני נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך

2775הגעלה, הואיל והוא דבר גוש. וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו

2776שאינו צלול, אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני). וכן הוא בט"ז שם ס"ק יד

2777(האיסור והיתר ... לא דמי לכלי שני, דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל

2778זמן שהיד סולדת בו ... וכך הם דברי רש"ל ... בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש,

2779דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר).

2780ובשו"ע ורמ"א סי' קה

2781ס"ג (נפל איסור ... צונן לתוך היתר חם ... אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך

2782מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר), ובש"ך שם

2783ס"ק ח (ודעת מהרש"ל ... דבדבר גוש ... אם היד סולדת בו, דינו לעולם ככלי

2784ראשון).

2785ואף שבדברי הרש"ל לא נכתב כן

2786אלא לענין הבלעה באיסור והיתר, משא"כ לענין שבת שלא נאסר אלא בישול; הרי באיסור

2787והיתר כתב כן אף לענין בישול, כמבואר בשו"ת צמח צדק יו"ד רס"י סה (ע'

2788ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד העתיק בדברי האיסור והיתר מבשל ואסור

2789בהנאה, אבל בדברי מהרש"ל מבואר רק מבליע ומפליט).

2790והוא באיסור והיתר כלל לו (בשר רותח

2791שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו ... צריך ס' נגד כל חתיכת הסכין,

2792פירוש נגד כל הלהב של הסכין במקום שחתך הבשר (מהרי"ש). ולא דמי לכלי שני,

2793בדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל מיהא כל זמן שהיד סולדת בו).

2794ועל זה כתבו כאן הט"ז

2795ומ"א, שמה שכתוב בכל בו ובשו"ע "בעודו כנגד המדורה", הוא לאו

2796דוקא, כי:

2797(א) אף במעבירו מהאש, כל זמן שהיד

2798סולדת בו, עדיין מבשל (ט"ז).

2799(ב) אף בצלי שהניחו בכלי שני, עדיין

2800מבשל (מ"א).

2801(ג) לא רק בצלי, אלא אף במבושל

2802שהניחו בכלי שני, עדיין מבשל (מ"א).

2803אמנם כאן (אף לענין צלי), לא הזכיר

2804רבינו חומרת המ"א (בכלי שני), אלא חומרת הט"ז (במעבירו מהאש ועדיין חם).

2805וטעם החילוק בינם נתבאר בשו"ת

2806צמח צדק יו"ד סי' סה (יש לומר דדין דצלי דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי

2807שני דפליגי האו"ה ורש"ל עם רמ"א, דהאו"ה ורש"ל מיירי

2808בבשר מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר ... אבל בבשר צלי שנצלה

2809על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה

2810מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא

2811הריקוה מכלי אל כלי, ממילא טעמו וריחו וחומו לא נמר).

2812באמת הובאה דעת הרש"ל

2813והש"ך הנ"ל לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף סקי"א. אמנם נראה שם

2814שמסתפק אם אומרים כן אף לענין בישול בשבת, או רק לענין איסור והיתר. וכאן נראה

2815שמסתפק בזה אף לענין צלי שהניחו בכלי שני. וראה גם לעיל ס"ד (והערה 1750). ובשו"ת רבינו שער השמועה סי' כו, נראה דלא חשש לגוש.

2816ונפקא מינה למעשה, כשמגישים בסעודת

2817שבת טשאלנט באופן גושי, אם אפשר להניח באותה צלחת תבלינים או בשר קר שיש בו

2818לחלוחית.

2819וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים

2820לא. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ז. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 62.

2821תשדמ ע' 79. דובר שלום ע' קיד. נימוקי שבת.

2822[1828]

2823כדלעיל סכ"ז (אין כאן משום בישול ... בשומן הקרוש שנימוח, מפני שאין בישול

2824אחר בישול בדבר יבש, אע"פ שנימוח בבישול זה השני).

2825[1829] מ"א שם (ונראה לי

2826דבשומן מותר ... ואפשר דזהו מקרי בעין, מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב. וצ"ע).

2827[1830]

2828סעיף כח (צלי חם יש להסתפק אם מותר ליתן עליו שומן קרוש שיהא נימוח

2829מאליו).