Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשיט דין הבורר בשבת
ובו כ"ט סעיפים:
בורר אוכל מפסולת, בכלי, ביד ולאלתר
א הבורר הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו
ובו כ"ט סעיפים:
בורר אוכל מפסולת, בכלי, ביד ולאלתר
א הבורר הוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו
בבוררים הפסולת מתוך הסממנים. לפיכך כל הבורר
גפסולת מתוך האוכל, אפילו בידו אחת, ואפילו כדי לאכול לאלתר, חייב.
דאבל הבורר אוכל מתוך
ההפסולת כדי לאכול לאלתר, אינו חייב אלא אם
וכן בורר בנפה או כברה, שזהו דרך ברירתו. אבל אם בירר בקנון
זאו תמחוי, פטור מן התורה, אבל
חאסור מדברי סופרים, גזרה משום נפה
טוכברה. ואם בורר האוכל
יבידו כדי לאכול לאלתר מותר, מפני שנטילת האוכל
יאמתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא, שהרי אי אפשר לאכול
יבהכל האוכל עם הפסולת. ולא אסרתו תורה אלא לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה
יגוכברה.
ידאבל נטילת הפסולת אין
טוזו דרך אכילה, אלא דרך תיקון האוכל שיהא ראוי לאכילה, הרי זו מלאכה גמורה.
טזולפיכך אפילו אם האוכל מרובה על הפסולת, ויש טורח יותר בברירת האוכל, אעפ"כ
יזלא יברור הפסולת אפילו כדי לאכול לאלתר:
יחב וכן הבורר אוכל מתוך
יטהפסולת שלא לאכול לאלתר, אלא להניחו לאכלו לאחר זמן, אפילו בו ביום, נעשה כבורר
כלאוצר וחייב, לפי שלא שייך כאן
כאלומר דרך אכילה כך הוא, כיון שאינו אוכל לאלתר:
כבג ואינו קרוי לאלתר
כגאלא סמוך לסעודה ממש, אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור.
כדאך כל שהוא סמוך
כהלסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן. ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם.
כוואם נשתייר מברירתו
כזעד לאחר הסעודה, אין בכך כלום, כיון שבירר בהיתר. ובלבד שלא יערים:
כחבורר אוכל מאוכל, וכלי מכלי
ד אין איסור משום בורר
ד אין איסור משום בורר
כטאלא בבורר פסולת מאוכל, או להיפך, אבל אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול
לכלל אלא אחד מהם והשני נוטלו וזורקו, אינו נקרא פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי
לאלאכילה. ולפיכך מותר לברור אותו מתוך האוכל שחפץ לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת
לבמתוך אוכל.
לגואם אינו ראוי לאכילה
לדאלא מתוך הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור, ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל
להמקום אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור. ולכן אסור להסיר
לוהעלין המעופשים מן הירק (שקורין שלאטי"ן), אפילו אם הן ראויין לאכילה על ידי הדחק,
לזאלא יברור הירק מן העלין, דהיינו האוכל מתוך הפסולת.
לחוצריך ליזהר שלא
לטלברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה ממש, ואז מותר לברור כל מה שצריך
מלאכול ממנו באותה סעודה:
מאה במה דברים אמורים
מבשמותר לברור אוכל מאוכל, כשהכל מין אחד. אבל אם היו לפניו
מגשני מיני אוכלים מעורבים, ורוצה לברור לאכול אחד מהם לאלתר ולהניח השני לאכלו לאחר
מדזמן, הרי אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר נקרא אוכל והשני חשוב כפסולת.
מהולכן צריך לברור בידו
מואותו שרוצה לאכלו לאלתר מתוך השני, דהיינו אוכל מתוך הפסולת, ולא להיפך. ואם בוררו ומניחו
מזלאכלו לאחר זמן, אפילו לבו ביום, חייב:
מחו שני מיני דגים
מטנקראים ב' מיני אוכלים, ואסור לברור בידו אלא אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר, ולא מסעודה לסעודה.
נואע"פ שהמין של
נאמין אחד הן גדולות וניכרות כל אחת בפני עצמה, ואפשר שלא שייך כאן ברירה כלל,
נבאעפ"כ אין להקל, כי ספק חיוב חטאת הוא.
נגאבל כל שהוא מין אחד,
נדאע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, אינה נקראת ברירה כלל, הואיל והכל ראוי
נהלאכילה, ואין כאן פסולת, ומותר לברור בכל ענין שירצה, אפילו כדי לאכול לאחר זמן בו
נוביום.
נזואפילו היו שני מינים,
נחובורר משניהם יחד הגדולות מתוך הקטנות, מותר, הואיל ואיננו בורר מין אחד מחבירו:
נטז הבורר תורמסין מתוך
ספסולת שלהם, חייב, מפני שהפסולת שלהם
סאממתקת אותם כשישלקו אותם עמהם, ומבלעדי כן הם מרים מאד, לפיכך הם חשובים פסולת,
סבופסולת שלהם הממתקת אותם חשובה אוכל, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב אפילו בורר בידו כדי
סגלאכול לאלתר:
סדח כשם שיש איסור ברירה
סהבאוכלין, כך ישנו בשאר דברים המעורבים עם הפסולת שלהם, או שהם ב' מינים מעורבים,
סוכגון אם היו לפניו ב' מיני כלים מעורבים, ורוצה לברור מין אחד מחבירו כדי להשתמש
סזבו, הרי מין זה חשוב כאוכל והשני חשוב כפסולת. וצריך לברור האוכל
סחמתוך הפסולת ולא להפך, אעפ"י שאחד מהם גדול מחבירו וניכר בפני עצמו. וגם צריך
סטשיברור כדי להשתמש בו לאלתר, כמו שנתבאר בשני
עמיני אוכלין:
עאמלאכת דש במלילות אגוזים וקטניות
ט אין מוללין מלילות כדרכן בחול, דהיינו
ט אין מוללין מלילות כדרכן בחול, דהיינו
עבלשפשף שבלים בכפות ידיו כדי שיפול הזרע מהן, אלא מולל בשינוי
עגמעט בראשי אצבעותיו.
עדואע"פ שמפרק
עההאוכל מתוך השבלים בידים, והמפרק ביד
עוהוא תולדת הדש בכלי כמ"ש בסי' ש"ה. מכל מקום כיון שאינו
עזמפרק אלא כלאחר יד כדי לאכול (לאלתר), מותר. ולא גזרו
עחמשום שמא ימלול כדרכו. מפני שאף המולל כדרכו אינו אלא מפרק כלאחר יד, כיון שאינו
עטנוטל האוכל ומפרקו בידו ממש, אלא שמולל השבולת
פוהדגן נופל, ואין דרך לעשות כן אלא בכלי המיוחד לדישה. אלא שאעפ"כ
פאאסור מדברי סופרים, ועל ידי שינוי לא גזרו.
פבויש מחמירין
פגשלא למלול כלל שבלים של תבואה, וכן שרביטין של קטניות,
פדאפילו בראשי אצבעותיו. ולכן אסור לפרק אגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן
פההעליונה הירוקה,
פושעל גבי קליפה הקשה והעבה, אפילו בראשי אצבעותיו.
פזוטוב להחמיר, מאחר שיכול לשברן ולאכלן כך בלא פירוק. אבל מותר לשבר, ולקלוף מהן קליפה הדקה
פחשעל גבי הפרי, תחת הקליפה הקשה הנשברת. שאין איסור מפרק שייך אלא בקליפה העליונה.
פטוכן מותר לקלוף תבואה ומיני קטניות
צשנמללו מהשבלים והשרביטין מערב שבת. רק שיזהר שלא יקלוף אלא מה שצריך
צאלאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה, כמו שיתבאר בסי' שכ"א.
צבאבל (לדברי הכל) אסור לפרק השרביטין
צגבשבת ולהוציא הקטניות מתוכן
צד(בידים כי זהו מפרק גמור). והעולם נהגו היתר בדבר. ויש שלמדו
צהעליהם זכות כיון שעודן לחין ואף השרביטין ראויין
צולאכילה, אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל, ואין בזה משום מפרק כמו שנתבאר בסי' ש"ה.
צזאבל מיני קטניות שאין השרביטין ראויין
צחלאכילה, אין היתר כלל להוציא הקטניות מתוכם בשבת, אלא אם כן אין הקטניות מחוברות
צטכלל בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר
קלהוציאה מהם כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור
קאברירה:
קבי היו לו חטים שנמללו
קגמערב שבת מהשבלים, ועדיין הם מעורבים במוץ, לא ינפה בקנון או תמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה
קדוכברה שהוא חייב. ולא אפילו בשתי
קהידיו, דהיינו לנערן מיד לחבירתה כדי להפרידן מן המוץ, אלא מנפה בידו אחת בכל כחו, כדי שישנה מדרך החול (ולא יבא לנפות בנפה):
קויא אוכל ופסולת
קזהמעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או כדי
קחשיצוף למעלה, כגון שהוא תבן. וכן הכרשינים אין
קטשורין אותם במים, כדי להציף
קיהפסולת שלהם למעלה.
קיאולא שפין אותם ביד להסיר
קיבהפסולת, מפני שהוא כבורר.
קיגאבל נותנן בכברה,
קידאע"פ שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו:
קיהבורר ביין ושמרים, בצלולים ובתוסס
יב המשמר שמרים, דהיינו
יב המשמר שמרים, דהיינו
קיוהמסנן במשמרת, הרי זו תולדת בורר
קיזאוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה, או תולדת מרקד, וחייב.
קיחאבל אם נתן במשמרת
קיטשמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים בשבת, כדי שיחזרו צלולין לזוב:
קכיג יין או מים שהם צלולים,
קכאמותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין יותר, או אפילו מפני
קכבהקמחין שעל פני היין, או
קכגשנפלו בו קסמין דקין, ואינו חשוב כבורר,
קכדהואיל וראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו.
קכהאבל בסודרין אסור
קכולסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם, משום
קכזאיסור ליבון, ששריית הבגד זהו כיבוסו. משא"כ משמרת שהיא עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם
קכחאינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך, אף
קכטלהאומרים ששריית הבגד זהו כיבוסו.
קלאבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין
קלאחוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם, מותר לסננן בסודרין, אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון,
קלבאעפ"כ כיון שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על
קלגידי שינוי, דהיינו בסודרין.
קלדויש אוסרים בזה. וטוב לחוש לדבריהם.
קלהאבל אם הם עכורים
קלולגמרי שאי אפשר לשתותם כך, או שיש בהם שמרים, אסור אפילו בסודר
קלזלדברי הכל:
קלחיד ויין מגיתו, כל זמן
קלטשהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן אפילו לתוך המשמרת. מפני שכל זמן שהוא תוסס עדיין לא נפרשו היין מן השמרים יפה
קמיפה, וכל היין כגוף אחד הוא, ואין כאן בורר אוכל
קמאמתוך פסולת. וגם הוא ראוי לשתיה
קמבבלא סינון, ודרכו בכך בשעת הגיתות שכל היינות עכורים, ורוב בני אדם שותין אותו כך
קמגבלא סינון.
קמדוכן חומץ, שגם כן
קמהדרכו להשתמש ממנו אף כשהוא עב קצת, מותר לסננו. אבל אם הוא עב הרבה, שאינו ראוי
קמוכלל בלא סינון, אסור לסננו אפילו בסודר.
קמזוכן משקה שקדים
קמחכתושים מערב שבת, מותר לסננו, כיון שיכולין לשתותן בלא סינון:
קמטטו כשמסננין בסודר משקה
קנעכור קצת, צריך ליזהר שלא יעשה גומא בסודר לקבל המשקה, אלא ישפוך עליו והוא ישקע
קנאמעצמו, כדי לשנות מדרך החול:
קנבטז כל משקה שמותר לסננו
קנגבסודר, מותר לסננו בכפיפה מצרית. ובלבד שלא יגביה
קנדהכפיפה משולי כלי התחתון טפח, כדי לשנות מדרך החול.
קנהאבל אותו כלי העשוי
קנוכנפה ומסננין בו, הואיל והוא מיוחד לכך, דינו כמשמרת, שאין מסננין בה אלא
קנזמשקה צלול שאין בו שמרים כמו שנתבאר:
קנחיז כלי שמריקין לתוכו
קנטיין מהחבית, לא יהדק בפיו קשין וקסמין בחוזק, מפני שדומה למשמרת. אע"פ שאינה
קסמשמרת ממש, שהרי עוברים בה שמרים, מכל מקום הואיל ויש קסמין וטנופת שאין עוברים בה
קסאהרי זו דומה למשמרת.
קסבאבל אם הוא יין צלול שאין בו טנופת אלא
קסגקסמין דקין, מותר לסננו אפילו במשמרת גמורה, כמו שנתבאר למעלה:
קסדיח מותר לערות בנחת
קסהמכלי לחבירו, כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח
קסוומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, אזי יפסיק ויניחם עם
קסזהשמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים שהוא בורר, אבל בתחלת העירוי
קסחכשאין הפסולת ניכר, לאו בורר הוא.
קסטולכן מותר לקלוט שומן
קעהצף על פי החלב שקורין (שמעטנע) מלמעלה, וכשיגיע
קעאסמוך לחלב יניח קצת ממנה עם החלב.
קעבוהוא ששומן זה צריך
קעגלאכלו בו ביום, אבל אם אינו צריך לה אסור לטרוח משבת לחול. ואם חושש שיפסיד או
קעדיתקלקל מותר לעשותו על ידי נכרי, מפני שאיסור הטורח וההכנה משבת לחול הוא שבות
קעהמדברי סופרים, ובמקום הפסד יש להתיר אמירה לנכרי בכל שבות מדברי סופרים, כמו שנתבאר בסי'
קעוש"ז.
קעזואם רוצה לאכלו לאלתר,
קעחאינו צריך להניח ממנה כלום עם החלב. וכן המערה משקה מכלי לחבירו אינו צריך להפסיק
קעטכשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת כשרוצה לאכלו או
קפלשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על ידי כלי אלא בידו כמו שנתבאר. וכאן אף שמערה מכלי
קפאלכלי, מכל מקום עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו, ואינו חשוב בורר בכלי אלא כשמסננן בסודר
קפבאו כפיפה וכיוצא בהן:
קפגיט אבל שומן הצף על גבי
קפדהתבשיל, אסור לערותו כולו אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני מיני אוכלין,
קפהואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן שאינו רוצה
קפולאכלו הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל:
קפזכ מותר להגביה החבית
קפחעל איזה דבר כדי שיקלח ממנה היין היטב, ואף שעל ידי זה
קפטיורד יין גם מתוך השמרים, אינו חשוב כבורר, כל זמן שאין הניצוצות מתחילין לירד
קצמהשמרים כמו שנתבאר.
קצאוכן מותר ליתן מים על
קצבגבי שמרים שבחבית שיקלטו טעם היין, ואין בזה משום בורר, ובלבד שישתה מהם בו ביום:
קצגבחרדל וביצה
כא אין מסננין את החרדל
כא אין מסננין את החרדל
קצדמהסובין שלו. אע"פ שגם הם ראויים לאכילה, ואין הסובין פסולת כלל,
קצהואין בו משום בורר מן התורה, אף על פי כן אסור מדברי סופרים מפני שנראה כבורר אוכל
קצומתוך הפסולת, הואיל ומסנן כדי לאכול החרדל ולהשליך הסובין.
קצזאבל אם נתן החרדל
קצחבמסננת מערב שבת, מותר ליתן בה ביצה
קצטלתקן מראה החרדל המסתנן בתוכה. אע"פ שהחלמון
ריורד למטה עם החרדל, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה עם הפסולת, אינו נראה כבורר אוכל מתוך הפסולת, מפני שהחלמון
ראוהחלבון שניהם אוכלין הם, ואינו מסנן החלמון מן החלבון מחמת שהוא חפץ לאכול את
רבהחלמון ולא את החלבון, אלא מחמת שהחלמון מועיל לתקן מראה החרדל ולא החלבון. ואף שמשליך החלבון
רגעם הפסולת, ואוכל החלמון עם החרדל, מכל מקום כיון שהסינון אינו בשביל האכילה, אלא
רדבשביל תיקון המראה, אינו נראה כבורר אוכל מפסולת, כיון שבאמת שניהם מין אוכל אחד
רההם:
רוכב ואף אם היה הסינון
רזבשביל האכילה, לא היה אסור אלא כאן, שהחלבון אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי
רחלאכלו כך כמות שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי
רטהחלמון הנאכל כמו שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים.
ריאבל בענין אחר אין
ריאאיסור כלל אפילו מדברי סופרים בברירת מין אוכל אחד, דהיינו אפילו בורר חתיכות
ריבקטנות מתוך חתיכות גדולות קצת, אע"פ שמשליך הקטנות ארצה, אינן נראין כפסולת
ריגבשביל כך, הואיל והן ראויין לאכילה, ורגילות הוא לאכלן:
רידתולעים וזבוב שבמשקה
כג מים שיש בהם תולעים
כג מים שיש בהם תולעים
ריההאסורים, ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' פ"ד, אסור לסננן אפילו
ריובסודר, שהרי אי אפשר כלל
ריזלשתותן בלא סינון, שמא יבלע אחד מהם.
ריחאבל מותר לשתותן על
ריטידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה
רכראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנוס
רכאלתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר.
רכבואין לאסור משום
רכגשריית בגד זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט, כיון שדבר מועט הוא הנשרה במים
רכדכדי להנחת פיו, ובדבר מועט אין
רכהלחוש, כמו שנתבאר בסי'
רכוש"ב. ולהאוסרין שם אפילו בדבר מועט משום שריית בגד זהו כיבוסו, אף
רכזכאן אסור. וכבר נתבאר שם שכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר:
רכחכד אם נפלו זבובים לכוס,
רכטלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל, שאסור אפילו כדי
רללאכול מיד. אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר כלל, כמו
רלאשנתבאר למעלה:
רלבמחבץ ועושה גבינה
כה המחבץ, דהיינו שלוקח חלב
כה המחבץ, דהיינו שלוקח חלב
רלגונותן בו קיבה כדי לחבצו, חייב משום בורר,
רלדשהרי הפריש הקום מן החלב. וכן אם נתן הקום בתוך כלי גמי, ומי החלב נוטפים מתוכו, הרי זה תולדת בורר
רלהאוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה, וחייב.
רלוואע"פ שהקום
רלזוהחלב שניהם מין אוכל אחד, ואין כאן פסולת כלל, אף על פי כן הואיל והם דברים לחים
רלחשהם מתערבים יפה, והוא מפרידן, יש בזה משום בורר, כמו במפריד אוכל מפסולת:
רלטכו ואם גבנו ועשאו
רמגבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, הרי זה
רמאתולדת בונה:
רמבכז נותנין שומשמין
רמגואגוזים לדבש, ובלבד שלא יחבצם בידיו:
רמדכח אסור ליתן שמרים
רמהבמשקה כדי להעמידו, אע"פ שראוי לשתותו בשבת, מפני שעל ידי כן יורדין גם שמרי
רמוהמשקה עצמו לשולי הכלי, והרי זה תולדת בורר כמו המחבץ:
רמזרוקק וזורה ברוח
כט הרוקק ברוח והרוח
כט הרוקק ברוח והרוח
רמחמפזר הרוק חייב משום זורה. ולהאומרים שכל
רמטמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור, אבל
רנאסור מדברי סופרים, אפילו אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות:
רנא[1831] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
רנבזה:
רנג(א)
רנדבורר אוכל מפסולת, בכלי, ביד ולאלתר (ס"א-ג).
רנה(ב)
רנובורר אוכל מאוכל, וכלי מכלי (ס"ד-ח).
רנז(ג)
רנחמלאכת דש במלילות אגוזים וקטניות (ס"ט-יא).
רנט(ד)
רסבורר ביין ושמרים, בצלולים ובתוסס (סי"ב-כ).
רסא(ה)
רסבבחרדל וביצה (סכ"א-ב).
רסג(ו)
רסדתולעים וזבוב שבמשקה (סכ"ג-ד).
רסה(ז)
רסומחבץ ועושה גבינה (סכ"ה-ח).
רסז(ח)
רסחרוקק וזורה ברוח (סכ"ט).
רסטלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.
רעשבת כהלכה פרקים יב-ד.
רעא[1832]
רעבמשנה עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הבורר).
רעג[1833]
רעדרש"י שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן
רעהותולעת שני).
רעוונתבאר לעיל סי' שא ס"א,
רעזובהערות שם.
רעח[1834]
רעטרב המנונא עד, א (פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת). רמב"ם
רפפ"ח הי"ג (הבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בידו אחת, חייב). שו"ע
רפאס"ד.
רפבוהיינו שדוקא לענין מוללין מלילות
רפגנתבאר לקמן ס"י (מנפה בידו אחת בכל כחו, כדי שישנה מדרך החול). משא"כ
רפדכאן בבורר כדרכו, אסור אפילו בידו אחת. וראה משנ"ב ס"ק יז.
רפהוכן הוא לקמן סי' תקו ס"ד (הבורר
רפופסולת מתוך האוכל, אפילו בידו, חייב משום בורר, כמ"ש בסי' שי"ט).
רפז[1835]
רפחסמ"ג ל"ת סה יג, ב (פסק רבינו חננאל ... והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו
רפטבידו ולאלתר, חייב). ר"ן שם לב, א ד"ה ונמצא פסקן של דברים (כתבו בשם
רצרבינו חננאל ז"ל ... דכי שרינן לאלתר, היינו דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת, אבל
רצאפסולת מתוך אוכל, אפילו לאלתר חייב חטאת). תרומת הדשן סי' נז (כתוב בסמ"ג,
רצבדהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב חטאת). מ"א ס"ק ב (לאלתר
רצגמותר, ודוקא אוכל מתוך הפסולת).
רצדונתבאר בפסקי דינים להצמח צדק יג, ד
רצה(שיטת רבינו חננאל והרמב"ם והרב המגיד בשם הרמב"ן והרי"ף, וכן כתב
רצוהר"ן, וכן כתב הראב"ן, דלדבריהם צריך לומר דרב יוסף ורב המנונא ואביי לא
רצזפליגי כלל לדינא ... כי רב המנונא מיירי בבורר לאלתר ... ומשמיענו דפסולת מתוך
רצחהאוכל חייב, וכן דעת אביי גם כן, ושניהם מיירי בבורר ביד, אבל בבורר בכלי השמיענו
רצטרב יוסף דחייב).
שולענין להסיר עצמות קטנים מהדג בעת
שאאכילתו, ראה פסקי דינים שם יד, ב-ד.
שב[1836] רב
שגיוסף שם (בורר ואוכל ביד, בורר ומניח (פירוש לצורך אחרים, תוס') ביד. בקנון
שדובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור. ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר חייב
שהחטאת ... היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח ... רב אשי מתני פטור.
שווהא תני חייב, לא קשיא, הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה). רמב"ם פ"ח
שזהי"ב (הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין
שחאחר, בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי, פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר).
שטשו"ע שם (הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין
שיממין אחר, בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור. ואם ביררם בידו כדי
שיאלאכול לאלתר, מותר).
שיב[1837] הנפה היא הכלי שמרקדין בו את
שיגהקמח, והיו כמה סוגי נפה, כדתנן מנחות עו, ב (שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה
שידמזו וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין, תחתונה קולטת סולת). אבות פ"ה
שיהמט"ו (נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת).
שיווהיינו שבתחלה מרקדים בנפה שנקביה
שיזגדולים קצת, כדי שיעבור בה הקמח והסובין ישארו למעלה, ואחר כך מרקדים שוב את הקמח
שיחבנפה שנקביה קטנים יותר, כדי שיעבור בה הקמח והסולת תישאר למעלה.
שיטולפום ריהטא הי' נראה שבורר בנפה
שכהיא מלאכת מרקד, כמבואר ברש"י (הבורר – פסולת בידיו. המרקד – בנפה).
שכאאמנם נתפרש לקמן סי"ב (המסנן
שכבבמשמרת, הרי זו תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה, או תולדת מרקד).
שכגהרי שהבורר על ידי נפה וכברה (אינה מלאכת מרקד, אלא) מלאכת בורר.
שכדועיקר החילוק בין בורר למרקד נתבאר
שכהברש"י עה, ב ד"ה הרי הוא אורג (זורה ובורר ומרקד, דזה בקשין, וזה
שכובצרורות, וזה בקמח). והיינו שבתחלה באה מלאכת זורה (אחר דישה), לברר את גרעיני
שכזהדגן מהקשין, ואחר כך באה מלאכת בורר, לברר את גרעיני הדגן מהצרורות, ואחר כך
שכח(אחרי הטחינה) באה מלאכת מרקד, לברר את הקמח מהמורסן.
שכטואף שהובא לעיל מרש"י, שעיקר
שלתשמיש הנפה הוא לרקד בו את הקמח (אחרי הטחינה). מכל מקום כאן מיירי כשמרקדים בנפה
שלא(שנקביה גדולים יותר), כדי לברר את גרעיני הדגן מהצרורות המעורבים בהם (לפני
שלבהטחינה). ועל זה מבאר כאן, שאף שבורר בנפה אוכל מתוך הפסולת, מכל מקום חייב, כיון
שלגשהוא בכלי.
שלדועל כרחך צריך לפרש כן גם במה
שלהשנתבאר לקמן סי' תקו ס"ג (שאין איסור במרקד אלא משום שהוא בורר אוכל מתוך
שלוהפסולת, על ידי נפה או כברה); אף שלפום ריהטא נראה משיגרא דלישנא, שהבורר אוכל
שלזמתוך פסולת על ידי נפה וכברה היא מלאכת מרקד.
שלח[1838] הכברה היא כלי שכוברין בו את
שלטהתבן, כדאמרינן קמ, א (אין כוברין את התבן בכברה), ופרש"י (מוץ הוא מזקן
שמהשבולת העליון, ואינו ראוי למאכל, וכוברין אותו בכברה כדי שיפול המוץ). וכן הוא
שמאלקמן סי' שכד ס"א (אין כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ).
שמבואף שיש חילוק גדול בין נפה לכברה,
שמגשהרי בנפה נשאר הפסולת (הצרורות) למעלה, והאוכל (גרעיני הדגן) יורד למטה, ואילו
שמדבכברה נשאר האוכל (התבן) למעלה, והפסולת (המוץ) יורד למטה.
שמהמכל מקום נחשבים שניהם כבורר אוכל
שמומתוך פסולת על ידי כלי, כדאמרינן קלח, א (משום מאי מתרינן ביה
שמז(למשמר, רש"י), רבה אמר משום בורר, רבי זירא אמר משום מרקד, אמר רבה כוותי
שמחדידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל
שמטומניח את הפסולת. אמר ר' זירא כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה
שנואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה). והיינו שהן המשמר והן הבורר
שנאנחשבים "נוטל אוכל ומניח הפסולת".
שנבונתבאר יותר לקמן סי"ב (המשמר
שנגשמרים, דהיינו המסנן במשמרת, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה וכברה,
שנדאו תולדת מרקד). והיינו שהן המשמר, והן הבורר על ידי נפה, והן הבורר על ידי כברה,
שנהוהן המרקד, כולם נחשבים "בורר אוכל מתוך הפסולת".
שנווכל זה אף שהמשמרת היא, כאמור באבות
שנזפ"ה מט"ו (משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים). וכן הנפה היא כאמור
שנחלעיל, מוציאה את האוכל (גרעיני הדגן) שיורד למטה, וקולטת את הפסולת (הצרורות)
שנטשנשאר למעלה. ואילו הכברה קולטת את האוכל (התבן) שנשאר למעלה, ומוציאה את הפסולת
שס(המוץ) שיורד למטה. ובכולם חייב משום שבורר אוכל מתוך פסולת על ידי נפה וכברה
שסאומשמרת.
שסבוכן נתפרש לקמן סכ"א (אין
שסגמסננין את החרדל מהסובין שלו ... שנראה כבורר אוכל מתוך הפסולת הואיל ומסנן כדי
שסדלאכול החרדל ולהשליך הסובין), וסכ"ה (אם נתן הקום בתוך כלי גמי, ומי החלב
שסהנוטפים מתוכו, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת, על ידי נפה וכברה).
שסווהיינו אף שבחרדל יורד האוכל
שסז(החרדל) למטה והפסולת (הסובין) נשאר למעלה, ובמי חלב יורד הפסולת (מי החלב) למטה
שסחוהאוכל (הקום) נשאר למעלה, מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת.
שסטוכן הוא במלאכת המרקד, כמובא לעיל
שע(הערה הקודמת), שבתחלה מרקדים בנפה שנקביה גדולים קצת, כדי שיעבור בה
שעאהאוכל (הקמח), והפסולת (הסובין) נשאר למעלה, ואחר כך מרקדים שוב את הקמח בנפה
שעבשנקביה קטנים יותר, כדי שיעבור בה הפסולת (הקמח), והאוכל (הסולת) נשאר למעלה.
שעגושניהם נחשבים בורר אוכל מתוך פסולת, כדלקמן סי' תקו ס"ג (שאין
שעדאיסור במרקד אלא משום שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה או כברה).
שעהוטעמה של הלכה זאת (שהן כשהאוכל
שעויורד למטה והפסולת נשאר למעלה, והן כשפסולת יורד למטה והאוכל נשאר למעלה, שניהם
שעזנחשבים בורר אוכל מתוך פסולת), כי האוחז בידו את הכלי עם האוכל והפסולת, ושופך
שעחממנו את הפסולת לחוץ, הרי הוא מברר את האוכל שנשאר בידו, מתוך הפסולת ששופך לחוץ.
שעטואילו האוחז בידו את הכלי עם האוכל והפסולת, ושופך ממנו את האוכל לכלי אחר, הרי
שפהוא מברר את האוכל ששופך אותו לתוך הכלי השני, מתוך מה שנשאר בכלי שבידו.
שפא*
שפבונפקא מינה מכל זה למעשה, כאשר בורר
שפגבידיו (שלא על ידי נפה וכברה), שאז שני אופנים אלו מותרים, כיון ששניהם נחשבים
שפדבורר אוכל מתוך פסולת בידיו, וכדלקמן סי"ח (המערה משקה מכלי לחבירו, אינו
שפהצריך להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה
שפולאכלו או לשתותו לאלתר), הרי שכששופך האוכל לתוך כלי, נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת.
שפזובהלכתא רבתא לשבתא (נפל זבוב או
שפחשאר פסולת לכוס או לקערה ... יטהו וישפוך ממנו עד שיפול הפסולת מתוכו. שכיון
שפטשנפילת הפסולת לחוץ הוא על ידי שאוחז בידו הכוס עם המשקה שבתוכו ומטהו בידו, הרי
שצזה נקרא בורר אוכל מתוך פסולת, ומותר כדי לשתות מיד). הרי שגם כששופך את הפסולת
שצאמהכלי שבידו (לחוץ או לאשפה), נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת.
שצב*
שצגומכל זה מובן, שלא נחשב בורר פסולת
שצדמתוך אוכל, אלא באחד משני אופנים:
שצה(א) כשנוטל בידו את הפסולת מתוך
שצוהאוכל.
שצז(ב) כדלקמן סי"ט (אבל שומן הצף
שצחעל גבי התבשיל, אסור לערותו כולו, אפילו כדי לאכול התבשיל לאלתר, מפני שהן שני
שצטמיני אוכלין, ואותו המין שאוכל לאלתר נקרא אוכל, והשני נקרא פסולת, וכשמערה השומן
תשאינו רוצה לאכלו, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל). והיינו כיון שאינו עושה שום
תאפעולה באוכל, רק שופך את הפסולת (שהוא האוכל, שנחשב פסולת רק מטעם שדעתו לאכלו אחר
תבכך, ולא לאלתר) לתוך כלי אחר, לכן נחשב באופן זה בורר פסולת מתוך אוכל.
תגולפעמים יש מקום להסתפק אם הוא נחשב
תדכבורר האוכל או כבורר הפסולת, כדלקמן סי' תמו סוף ס"ה (זורה תבואה כדי להפריש
תהממנה את המוץ, שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת (פסולת מתוך האוכל)). והיינו כשזורק את
תוהאוכל והפסולת ברוח כדי שהרוח תעביר את המוץ להלאה, וגרעיני הדגן יפלו במקומם.
תזוראה מה שדנו בזה בדעת רבינו, בדברי
תחנחמיה רס"י כא. אגלי טל מלאכת בורר ס"ג וסק"ה אות ב. תהלה לדוד סוף
תטס"ק כא. בדי השלחן סי' קכה ס"ק כה. פסקי הסדור אות קמז. מראי מקומות
תיוציונים לסכ"ה. משולחן הארי ע' 127. ברכת השבת סי' שיט (הוצאת זבוב שנפל
תיאלכוס, ע' רלא). נעם אליעזר ע' קסו. שבת כהלכה פי"ב ביאורים ה, ותוספת ביאור
תיבאות ה.
תיג[1839]
תידרש"י שם ד"ה פטור (דעיקר ברירה בנפה וכברה). מ"א ס"ק א (בנפה
תיהחייב, שזהו דרך ברירתו).
תיו[1840] נתפרש
תיזברש"י ביצה יב, ב (קנון, כלי הוא, ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר,
תיחונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע, והאוכל מתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי. תמחוי,
תיטקערה גדולה). והיינו שעל ידי שמנענעים את התמחוי, נפרדים הקטניות מהפסולת.
תכוכן הוא לקמן סי' תקי ס"ב (כלי
תכאשראשו אחד רחב וראשו הב' עשוי כמין מרזב קצר ... והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת
תכבנשאר בכלי).
תכג[1841]
תכדרב יוסף שם (בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור). רמב"ם שם (בקנון
תכהאו בתמחוי, פטור). שו"ע שם (בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור).
תכו[1842]
תכזרמב"ם פכ"א הי"ז (אבל לא בקנון ולא בתמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה
תכחובכברה שהוא חייב).
תכטוכן הוא לקמן ס"י (לא ינפה
תלבקנון או תמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה וכברה שהוא חייב).
תלא[1843] אביי
תלבשם (בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ... אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו שפיר
תלגאמר נחמני (אביי, רש"י)). רמב"ם פ"ח הי"ב (ואם בירר בידו
תלדלאכול לאלתר מותר). שו"ע שם.
תלהוכן הוא לקמן סוף סי"ח (מותר
תלולברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה לאכלו או לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על
תלזידי כלי אלא בידו, כמו שנתבאר).
תלח[1844]
תלטמ"א סי' שכ סק"ז (הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה, דהוי דרך
תמאכילה). וראה גם שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה (כל שאוכל לאלתר, כדרך
תמאשדרכן של בני אדם לאכול). מרדכי רמז שסא (פסולת שנתערב עם אוכל, שלא יברור, אלא
תמבדרך אכילתו יקחם ויאכלם). וראה מחנה יוסף שבת סי' לא.
תמגוכן הוא לקמן סי' שכ סוף ס"ב
תמד(כל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו, כמ"ש בסי'
תמהשי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת), וס"ח (שלא התירו לברור אוכל מפסולת בידו
תמוכדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא, ליטול האוכל בידו מן הפסולת ולאכול,
תמזואינו מעין מלאכה). סי' שכא ס"י (וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה,
תמחכמ"ש בסי' שי"ט לענין בורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר, שאין בו
תמטמשום מלאכה הואיל ודרך אכילה כך הוא, ומותר אפילו לכתחלה).
תנ[1845] כדלקמן
תנאסכ"ג (שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי
תנבלאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה).
תנג[1846] מ"מ
תנדפ"ח הי"ב (נראה מן ההלכות שפסולת מתוך אוכל לעולם חייב). ב"י ד"ה
תנהומ"ש ומכל מקום (אבל בשבת דוקא לברור אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל
תנובכל גוונא חייב חטאת). רמ"א ס"ד (ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח
תנזבברירת האוכל, אפילו הכי לא יברר הפסולת, אפילו כדי לאכול לאלתר).
תנחורק לענין יום טוב, אם האוכל מרובה
תנטעל הפסולת הצריכו לברר הפסולת, כדלקמן סי' תקי ס"ד (כשהאוכל מרובה על הפסולת,
תסשיש יותר טורח בברירת האוכל מתוך הפסולת מבברירת הפסולת מתוך האוכל, לפיכך הצריכו
תסאאותו לברור הפסולת, כדי למעט בטורח ביום טוב).
תסב[1847] אביי
תסגשם (ולבו ביום לא יברור, ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה
תסדדרבא, אמר להו שפיר אמר נחמני (אביי)). שו"ע ס"ב (הבורר אוכל מתוך פסולת
תסהבידו להניחו, אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב).
תסו[1848]
תסזהגהות מרדכי ר"פ כלל גדול (להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה,
תסחנעשה כבורר לאוצר). הובא בב"י ריש הסי'. רמ"א ס"א (לצורך אותה
תסטסעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר). מ"א סי' שכא ס"ק טו (ועכ"פ אסור
תעלעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש).
תעאומכל מקום יש הפרש בין "לאכלו
תעבלאחר זמן, אפילו בו ביום ... חייב" (דלעיל סעיף הקודם), לבין "אם לא
תעגיאכל עד לאחר שעה אסור" (האמור כאן).
תעדוכן הוא לקמן ס"ד (וצריך ליזהר
תעהשלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה ממש), וס"ו (לאכלו
תעולאלתר, ולא מסעודה לסעודה), וס"ט (לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר
תעזשעה, משום איסור ברירה). סי' שכא ס"י (ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית
תעחהכנסת, שצריך שהיא סמוך לסעודה ממש, כמו שנתבאר בסי' שיט לענין בורר). סי' תקי
תעטס"ג (בורר בשחרית לאכול בין הערבים ... בשבת חייב חטאת, אפילו בורר אוכל מתוך
תפהפסולת). וראה מראי מקומות וציונים. שבת כהלכה פי"ב ביאורים יג.
תפא[1849]
תפבר"ח עד, ב (ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד).
תפגרא"ש פ"ז סי' ד (ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמיסב
תפדעל השולחן לאותה סעודה). ר"ן שם (לב, א) ד"ה ונמצא (ושיעורא דלאלתר כתבו
תפהבשם רבינו חננאל ז"ל, דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד).
תפורמ"א ס"א (כל מה שצריך לאכול באותה סעודה).
תפזוכן הוא לקמן סעיף הבא (ואז
תפחמותר לברור כל מה שצריך לאכול ממנו באותה סעודה).
תפט[1850]
תצתוס' עד, א ד"ה בורר ומניח (פירוש לצורך אחרים). רמ"א שם (ואפילו אחרים
תצאאוכלים עמו, שרי). וראה שבת כהלכה פי"ב הערה ט.
תצב[1851]
תצגמלבושי יום טוב על הלבוש ס"ב (כיון שבהיתר ובדינא עשה, לא יתחייב למפרע).
תצדהובא באליה זוטא סק"ב.
תצה[1852]
תצוראה תהלה לדוד ס"ק ב. שו"ת רב פעלים חלק א סוס"י יב. שבת
תצזכהלכה פי"ב ביאורים טו ד"ה ובנוגע.
תצח[1853]
תצטמ"מ הל' שביתת עשור פ"א ה"ג (לא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור, או
500מין אוכל ממין אוכל אחר ... אבל זה הכל מין אוכל אחד, ואין העלין האלו פסולת גמור,
501ולא ראויין להקרא פסולת). תרומת הדשן סי' נז (לא חשיב ברירה אלא דווקא בשני מינים,
502ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים, שני מיני אוכלין). רמ"א
503ס"ג (אבל כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא
504מיקרי ברירה ... הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו). מ"א סי' תק ס"ק
505ס"ק יב (היינו בדבר שהוא פסולת גמור, או בב' מיני אוכלין, אבל הכא הוא מין אחד
506ואינו פסולת).
507וכן הוא לקמן ס"ו (כל שהוא מין
508אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, אינה נקראת ברירה כלל, הואיל והכל
509ראוי לאכילה ואין כאן פסולת, ומותר לברור בכל ענין שירצה), וסכ"ב (אין
510איסור כלל אפילו מדברי סופרים בברירת מין אוכל אחד, דהיינו אפילו בורר חתיכות
511קטנות מתוך חתיכות גדולות קצת, אע"פ שמשליך הקטנות ארצה, אינן נראין כפסולת
512בשביל כך, הואיל והן ראויין לאכילה, ורגילות הוא לאכלן), וסי' תק
513סי"ח (אין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה, או פסולת מתוך
514האוכל, שהן כעין שני מינים).
515[1854]
516מ"מ שם (ואפשר שראויין לאכילה על ידי הדחק, וכיון שכן, אין בזה אלא משום שבות
517בשבת). מ"א סק"ה (אלא אם כן קצת אין ראוי לאכול, אלא על ידי הדחק ...
518דאז פטור אבל אסור ... מ"מ הל' שביתת עשור).
519וכעין זה לקמן סכ"א-ב (אין
520מסננין את החרדל מהסובין שלו. אע"פ שגם הם ראויים לאכילה, ואין הסובין פסולת
521כלל, ואין בו משום בורר מן התורה, אף על פי כן אסור מדברי סופרים מפני שנראה כבורר
522אוכל מתוך הפסולת, הואיל ומסנן כדי לאכול החרדל ולהשליך הסובין
523... שהחלבון אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי לאכלו כך כמות
524שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי החלמון הנאכל כמו
525שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים), ושם נסמן (הערות 1957. 1966).
526[1855]
527מ"א ס"ק ג (ועיין מה שכתבתי סוס"י תרי"א, דאפילו אין העלין
528הללו פסולת גמור, שראוי לאכילה על ידי הדחק, אסור לברור הפסולת עיי"ש). והוא
529מה שכתב בסי' תריא ס"ק ב (כיון שאין העלין הללו פסולת גמור, ולא ראוי להקרא
530פסולת, ואפשר שראוים לאכילה על ידי הדחק, אין בזה בשבת אלא שבות).
531וראה לקמן סי' תריא ס"ה (שהתירו
532לקנב ירק, דהיינו לנתק העלים מן הקלחים כדי להשוותם, שיהיו מוכנים לחתכם, וכן
533להדיח אותו, שיהיה מוכן לבשלו בערב מיד ... אף על פי שאסורים בשבת, שהרי הוא טורח
534ומכין משבת לחול, כיון שאין צריכים היום עד לערב). אבל אם רוצה להסיר העלין
535המעופשים מן הירק, אסור מדברי סופרים אף מטעם בורר, שלא התירוהו אף ביום הכיפורים.
536[1856]
537רמ"א ס"א (כל מה שצריך לאכול באותה סעודה).
538וכן הוא לעיל סעיף הקודם (ואינו
539קרוי לאלתר אלא סמוך לסעודה ממש, אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור. אך
540כל שהוא סמוך לסעודה, מותר לברור לצורך כל אותה סעודה, אף על פי שתימשך איזה זמן),
541ושם נסמן (הערות 1848-1849).
542וראה אהלי שם ח"ח ע' רו-ח.
543קובץ הערות וביאורים תשדמ ע' 56.
544[1857] כנסמן
545לעיל (הערה 1853).
546[1858]
547ברייתא עד, א (היו לפניו מיני אוכלין ... ואם בירר חייב חטאת), לגירסת הר"ח
548ותוס' שם ד"ה היו (היו לפניו שני מיני אוכלין גרסינן, וכן פירש ר"ח,
549דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה, שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול,
550דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול). רא"ש פ"ז סי' ד
551(והבורר שני מיני אוכלין, אותו שרוצה לאוכלו עתה מיקרי אוכל, ואידך מקרי פסולת). רמב"ם
552פ"ח הי"ג (היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין). מרדכי רמז שסא (יזהר אדם
553משני מיני פירות שנתערבו). טור ושו"ע ס"א (או שהיו לפניו שני מיני
554אוכלים), וס"ג (היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים). מ"א סוף ס"ק
555טו (ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים).
556ואף פירורים גדולים לגבי פירורים דקים כקמח
557חשובים כשני מינים, כדלקמן סי' תקד ס"ו (אבל מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור
558פירורין הגדולים קצת מתוך פירורים הנטחנים ודקים כקמח לפי שהן חשובים כשני מינים
559שונים שאסור לברור מין אחד מתוך חבירו). וראה שבת כהלכה פי"ב
560ביאורים יח.
561ולענין חלמון וחלבון של ביצה – ראה
562לקמן סכ"א (שבאמת שניהם מין אוכל אחד הם), ושם נסמן (הערה 1965).
563ואף בקליפות לא שייך ברירה אלא
564כשמעורבים, כמבואר בהלכתא רבתא לשבתא (אם מונחת איזה חתיכת קליפה
565בין חתיכות פרי ... אם הקליפות מונחות לבדן בלי שום פרי ביניהן), ושם נסמן (הערה 2393).
566[1859] שו"ע
567ורמ"א ס"ג (היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד, ומניח
568(השני כדי) לאכול מיד). מ"א סק"ד (כונת רמ"א למ"ש הטור, דאותו
569שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל, והשני חשוב פסולת, ואם כן צריך לברור זה שרוצה לאכול,
570ולהניח השני, אבל איפכא לא, דהוי פסולת מתוך אוכל).
571[1860]
572רמב"ם ושו"ע שם (ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום, כגון שבירר
573שחרית לאכול בין הערבים, חייב). וראה לקמן הערה הבאה.
574והיינו בין אם ברר את מה שרוצה
575לאכול לאחר זמן, מתוך מה שרוצה לאכול עתה, שחייב משום בורר פסולת מתוך אוכל.
576ובין אם בורר את מה שרוצה לאכול
577לאחר זמן, מתוך מה שאינו רוצה לאכול בו ביום, שחייב משום בורר אוכל מתוך פסולת כדי
578לאכלו לאחר זמן.
579[1861]
580תרומת הדשן סי' נז (שני מיני דגים, לאו מין אחד מיקרי). רמ"א ס"ג (ושני
581מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים, ואסור לברור אחד מחבירו, אלא בידו, כדי לאכלן
582מיד).
583[1862]
584תרומת הדשן שם (לשייר מקצתן לסעודה אחרת ... להשהותן לסעודה אחרת). מ"א
585ס"ק ו (היינו מסעודה לסעודה).
586אלא שבתרומת הדשן מיירי בשני מיני
587דגים, ואילו במ"א כתב כן אף לענין שני מיני אוכלים (שבשו"ע ס"ג).
588וכאן מחלק בינם, שלענין שני מיני אוכלים, כתב לעיל ס"ד "מה שצריך לאכול
589ממנו באותה סעודה", ולענין דגים כתב כאן "מסעודה לסעודה". וטעם
590החילוק נתבאר בתהלה לדוד ס"ק ח (והיינו כיון דב' מיני דגים לא ברירה לתרומת
591הדשן כל כך דשייך בהו ברירה, לכן הקיל דוקא מסעודה לסעודה). וראה שבת כהלכה
592פי"ב ביאורים יז.
593[1863]
594תרומת הדשן שם (נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות
595גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו ... אפס הואיל וכתב בסמ"ג [כנסמן
596לעיל הערה 1835], דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר חייב
597חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה). רמ"א שם (אף על פי שהחתיכות גדולות,
598וכל אחת נכרת בפני עצמה).
599ואם שני המינים גדולות, ראה איל משולש.
600קובץ הערות וביאורים תשדמ ע' 56.
601[1864] כדלעיל ס"ד (אם בורר
602אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם, והשני נוטלו וזורקו, אינו נקרא
603פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי לאכילה, ולפיכך מותר לברור אותו מתוך האוכל שחפץ
604לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת מתוך אוכל), ושם נסמן (הערה 1853).
605והיינו בין
606לברר את מה שרוצה לאכול בו ביום מתוך מה שרוצה לאכול עתה, ובין לברר את מה שרוצה
607לאכול בו ביום מתוך מה שרוצה לאכול למחר.
608[1865]
609תרומת הדשן שם (שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן
610שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים, הוה כאלו
611בורר ממין אחד). רמ"א שם (ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות
612מתוך הקטנות, או להיפך, שרי, הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו).
613[1866] **חזקיה
614שם** עד, סוע"א (חזקיה אמר הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב).
615שו"ע ס"ה (הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם, חייב).
616[1867] גמרא
617שם (דשלקי ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה מסרח, וכפסולת מתוך אוכל דמי), וכגירסת
618הב"ח שם (ואי לא שלקי). רמב"ם פ"ח הי"ג, ושו"ע שם
619(מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל,
620וחייב).
621[1868] כנסמן
622לעיל (הערה 1835). ולכאורה כוונת הדברים, שאסור לחתוך חלק מהתורמוסין
623כדי לאכלם לאלתר. וראה מה שהאריך בזה בשבת כהלכה פי"ב ביאורים ו.
624[1869] גמרא
625עד, ב (האי מאן דעבד חביתא (של חרס, רש"י), חייב משום שבע חטאות),
626ופרש"י (טוחן הרגבים ... ובורר הצרורות הגסות מתוכן). ט"ז סוף
627סקי"ב (כתבו התוס' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסינן כו' עכ"ל. ונראה
628לכאורה דרצו לומר דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל, אבל בשאר דברים, כגון לברור
629כלי מתוך כלים, אין שייך בזה איסור ברירה ... אלא דאיתא בגמרא אחר כך שם אמר רבא
630האי מאן דעביד חביתא חייב משום ז' חטאות, וחשיב רש"י בורר ביניהם, דהיינו
631בורר הצרורות הגסות מתוכן כו'. ואם כן צריך לומר הא דכתבו התוס' מיני אוכלין גרסינן,
632לרבותא, דאפילו באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת).
633וראה קובץ
634הערות וביאורים תשמג ע' 58. תשצב ע' 64. אהלי שם ח"ח ע' רה.
635[1870] שזה מותר, כל זמן שאינו לאור
636הנר, כדלעיל סי' ערה סי"א-ב.
637[1871] לעיל ס"ה-ו.
638.[1872] בסעיף שלפנינו יתבארו כמה
639סוגי מלאכת דש:
640(א)
641במלילות: המפרק בידו תולדת דש. המשפשף בכפי ידיו אסור מדברי סופרים. המולל בראשי
642אצבעותיו, יש מתירין על מנת לאכלן לאלתר, ויש אוסרים. נמללו מערב שבת, מותר לקלוף,
643כדי לאכלן לאלתר.
644(ב)
645באגוזים ולוזים: אסור לפרקם מקליפה העליונה הירוקה. המוללם בראשי אצבעותיו – יש
646אוסרים, וטוב להחמיר. לשבור את העליונה הירוקה יחד עם הקליפה הקשה – מותר. לקלף
647הקליפה הפנימית הדקה – מותר.
648(ג)
649בקטניות: המולל בראשי אצבעותיו, יש מתירים ויש אוסרים. לפרק בידים – מפרק גמור.
650כשהשרביטין רכים וראוים לאכילה – יש מתירים, ובפסקי הסדור כתב – שבעל נפש יחמיר גם
651בזה. אם נותקו מהשרביטין לפני שבת, מותר להוציאם מהנרתיקים בשבת. ובפסקי הסדור
652אוסר גם בזה.
653[1873] **ביצה
654[י]ב, ב** (המולל מלילות מערב שבת), ובתוס' שם יג, ב ד"ה ואם (דמולל מלילות
655מערב שבת וכו', משמע הא בשבת אסור(. טור
656ושו"ע ס"ו (אין מוללין מלילות).
657[1874] רש"י שבת קכח, א
658ד"ה שלא (ומהו מולל, כגון אם בא לאכול הזרע, מולל השרביטין שהזרע בתוכם).
659פירוש המשניות להרמב"ם מעשרות פ"ד ה"ה (המלילה בלשונם היא המעיכה
660והעשוי בין האצבעות וכפות הידים).
661וכן הוא לקמן סי' תקי ס"א
662(למלול שבלים של תבואה בידיו, כדי שיפול הזרע מן השבולת).
663[1875] **שבת
664קכח**, א (וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה
665כדרך שהוא עושה בחול). ביצה יג, ב (כיצד מולל ... רבא אמר כיון דמשני, אפילו חדא
666אכולהו נמי), דהיינו שמותר אפילו חדא [גודל] אכולהו [על גבי שאר כל אצבעותיו],
667וכדעת הפוסקים דמיירי בשבת.
668רי"ף שבת נא, א (ומסקנא אם בא
669למלול בשבת היכי מולל ... רבא אמר כיון דקא משני, אפילו טובא נמי ... והלכתא כרבא,
670דקיימי רבנן כותיה, דאמרי בראשי אצבעותיו). מלחמות שם (ודאי בשבת הדברים אמורים,
671והא דאמר רבא לאושפזיכניה מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב, למימרא דביום
672טוב מותר כדרכו, ובשבת אסור אלא על ידי שינוי). רמב"ם הל' שבת פכ"א
673הי"ד (המולל מלילות מולל בשנוי, כדי שלא יראה כדש), ומ"מ (דעת רבינו
674כדעת ההלכות, שבשבת מותר בשנוי, וביום טוב מותר אפילו כדרכו, כמ"ש פ"ג
675מהלכות יום טוב. וכן נראה מן התוספתא כדבריהם, ועיקר), והל' יום טוב פ"ג
676הט"ו (מוללין מלילות ומפרכין קטנית ביום טוב) ומ"מ (וסובר רבינו שביום
677טוב מוללו כדרכו בלא שינוי, וכן דעת ההלכות. ומה שאמרו שם כיצד מולל והצריכו שינוי,
678הוא בשבת בדוקא, כנזכר פרק כ"א מהלכות שבת, וכמו שכתבתי שם. ואע"פ שיש
679חולקין, כן עיקר). רשב"א שבת קכח, א (כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר
680למלול בשבת כביום טוב, אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו
681כדרכו). רא"ש שבת פי"ח סוס"י ב (כלשון הרי"ף שהועתק לעיל).
682טור כאן (אין מוללין מלילות בשבת, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו), ובסי' תקי
683(מוללין מלילות ... ביום טוב). והיינו שבשבת התיר בשינוי, וביום טוב לא הצריך
684שינוי. ר"ן ביצה ו, ב (דבשבת מותר למלול על ידי שינוי, כדמוכח ההיא דמפנין,
685וביום טוב מותר למלול בלא שנוי כלל). שו"ע כאן ס"ו (אלא מולל בשינוי מעט,
686בראשי אצבעותיו), ובסי' תקי ס"א (מוללין מלילות ... כדרכן, ביום טוב). ים של
687שלמה ביצה פ"א סי' לח (הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בפרק מפנין
688סוברין, דהאי כיצד מולל כו' בשבת איירי, ושם הוא דבעי שינוי, אבל ביום טוב מותר
689למלול כדרכו, בלא שום שינוי. וכן הסכים המ"מ, וכן יראה מדעת הר"ן והטור,
690ועיקר).
691ונתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון
692ס"ק א (העיקר כסברא הראשונה ... שהיא דעת הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן
693ורשב"א ורא"ש וטור ור"ן ומגיד משנה ושו"ע ורש"ל).
694*
695ומה דקיי"ל כרבא "כיון
696דמשני, אפילו חדא אכולהו נמי". אזיל לשיטתו, כדלקמן סי' שכא ס"ז (מותר
697לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול, כגון ביד של סכין וכיוצא בו, אפילו הרבה ביחד),
698ונתבאר לקמן שם (הערה 2283).
699[1876]
700רמ"א ס"ו (ואף על פי שמפרק האוכל מתוך השבלים, הואיל ואינו מפרק רק
701כלאחר יד, כדי לאכול, שרי).
702ובא לבאר כאן את דברי הרמ"א:
703(א) מרש"י ור"ן נראה
704שמפרק דגן מהשבולת היא תולדת דש, אבל המולל והדגן נופל מאליו, אינו אסור אלא
705מדרבנן.
706(ב) הטעם הוא כעין האמור ברש"י
707לענין פריקה על ידי זריקה, שהוא מפרק כלאחר יד, כך גם המולל והדגן נופל מאליו.
708(ג) אף שעיקר דישה על ידי כלי,
709והדגן נופל מאליו, מכל מקום ביד אין דרך לעשות כן, אלא לפרק ביד.
710(ד) כשמוסיף שינוי, למולל בראשי
711אצבעותיו, יש מתירין לגמרי.
712[1877] סכ"ח (וכל המפרק אוכל
713או משקה ממקום שנתכסה בו ... הרי זה תולדת הדש). והיינו אפילו ביד, כדלקמן (הערה 1891).
714[1878] שבת שם (מולל בראשי אצבעותיו
715ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול), ואפשר הכוונה דהיינו
716שמולל רק מעט כדי לאכלו לאלתר דוקא, ואולי זוהי גם כוונת הרמ"א (ואינו מפרק
717רק כלאחר יד כדי לאכול, שרי).
718ואפשר הכוונה, שאף שבשינוי מותר
719משום דש, מכל מקום היינו דוקא כדי לאכול לאלתר, משום איסור ברירה, כדלקמן בסמוך (שיזהר
720שלא יקלוף אלא מה שצריך לאכול לאלתר, ולא כדי לאכול לאחר שעה ... מותר להוציאה מהם
721כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור ברירה), ושם
722נסמן (הערה 1888).
723[1879] ב"י
724ריש סי' תקי (וכתב הר"ן מוללין מלילות, דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת
725לאו איסורא מדאורייתא הוא, אלא מדרבנן), בשם הר"ן ביצה ו, א ד"ה
726אושפיזכניה (מוללין מלילות, דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת לאו איסורא מדאורייתא
727הוא, אלא מדרבנן).
728וכן הוא ברש"י ביצה יב, ב.
729דאמרינן בגמרא שם (אושפזיכניה דרבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא, אמר ליה
730מהו לפרוכי (השרביטין ולהוציא הזרע ביום טוב ... דתולדת דישה הוא, רש"י) ומיכל
731מנייהו ביום טוב. לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה מוללין מלילות (דדש כלאחר
732יד הוא, ואפילו בשבת לאו דאורייתא הוא, אלא מדרבנן, רש"י) ומפרכין קטניות ביום
733טוב).
734הרי התחיל במפרך השרביטין כדי
735"להוציא הזרע" בידיו, וכתב שהיא תולדת דישה, ומסיים במולל כדי שיפול
736הזרע מאליו, וכתב שהוא "דש כלאחר יד".
737ונתפרש בקונטרס אחרון שם (וכוונתו
738שהוא שאל ממנו אם מותר להוציא הזרע ביד, והשיב לו ממוללין מלילות ... והזרע נופל
739מאליו).
740והיינו שאינו אסור מהתורה אלא דש
741בכלי או מפרק ביד, משא"כ כשמולל בידיו הוי דש כלאחר יד ואסור רק מדברי
742סופרים, וכדלקמן סי' תקי ס"א (ואף על פי שהוא מפרק דבר מגידולו, ואילו היה
743עושה כן בשבת על ידי כלי המיוחד לכך, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם,
744היה חייב משום דש).
745ונתבאר בחידושי צמח צדק עג,
746סוע"ג (ורוצה לומר, דדש היינו שדש השבולת והדגן נופל, ומפרק הוא להפך, שנוטל
747האוכל מן השבולת. והנה דישה אין דרך רק בכלי, ולא ביד, ולכן מולל דהוא דומיא דדש
748שמולל השבולת והדגן נופל, כיון שמולל ביד הוה ליה דש כלאחר יד, דדישה אורחא בכלי.
749משא"כ מפרק הוא ביד גם כן. ואעפ"כ הוא תולדת הדש בכלי, וחייב עליו ממש,
750ולכן המקלף שעורים ביד, כיון דהוא מפרק, חייב).
751[1880] **רש"י
752עג ע"ב**. על הא דאמרינן התם (אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר
753תמרי חייב ... משום מפרק, רב אשי אמר אין דרך ... פריקה בכך), פרש"י (אין דרך
754... פריקה בכך על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי).
755והיינו שמה שהובא כאן שאיסור מלילה
756היא מדרבנן, הטעם בזה כיון שהדגן נופל מאליו על ידי המלילה, כמו הזורק על הדקל
757ונתפרקו התמרים מאליהם.
758**עיין במ"ש בסי' תקי בקונטרס אחרון
759סק"א** (כמועתק בהערה הקודמת).
760[1881] רז"ה
761(נא, א) ד"ה ואנן (והוי יודע שאסור למלול מלילות של תבואה ושל קטנית בשבת,
762וההיא דאמרינן התם כיצד מולל, ביום טוב מפרשינן לה ... וזה שהתירו חכמים למלול
763בשבת, לא התירו אלא בחבילי תלתן כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא ופיגם, אבל
764בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל). הובא בר"ן ביצה ו, ב. ובב"י
765ד"ה אין מוללין.
766והיינו הא דתניא שבת קכח, א (חבילי
767סיאה אזוב וקורנית ... חכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול
768בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול, וכן באמיתא וכן בפיגם).
769עיין לקמן **ריש
770סי' שכא** (חבילי פיאה איזוב וקורנית ... מולל השרביטין בראשי אצבעותיו לאכול
771הזרע שבתוכן, אבל לא בכל היד כדרך שהוא עושה בחול).
772ובטעם החילוק בינם, ראה בהנסמן לקמן
773שם (הערה 2200).
774וכן היא דעת רש"י ביצה יג, ב
775ד"ה כיצד מולל (ביום טוב, דאמרן לעיל מוללין מלילות), ותוס' שם (פירוש ביום
776טוב, ובשבת אסור למלול). מרדכי ביצה רמז תרסא (בשבת אסור למוללו). הובא ברמ"א
777שם (ויש מחמירין).
778*
779והיינו שלפי דעה האוסרת כאן, התירו
780למלול בראשי אצבעותיו ביום טוב, ולפי דעה המתרת כאן בראשי אצבעותיו, ואוסרת בכפות
781ידיו, התירו ביום טוב אף בכפות ידיו, כדלקמן סי' תקי ס"א (מותר למלול שבלים
782של תבואה בידיו כדי שיפול הזרע מן השבולת ... כיון שאיסור הדישה לצורך אכילה אינו
783אלא מדברי סופרים, לא גזרו אלא על דישה גמורה שכיוצא בה בשבת חייב חטאת. ויש
784חולקין על זה ואומרים דאף ביום טוב לא התירו למלול ולפרך אלא על ידי שינוי, דהיינו
785שימלול ויפרך בראשי אצבעותיו של ידו אחת בלבד).
786ובקונטרס אחרון שם ס"ק א (והא
787בהא תליא, כמבואר בראשונים). והיינו ששתי הדעות לענין יום טוב תלויות בשתי הדעות
788לענין שבת. ויתבאר לקמן שם.
789[1882] ככל האמור לעיל לענין
790מלילות, כן הוא גם לענין שרביטין של קטניות (שבתמונה השמאלית), שבכל שרביט יש כמה
791קטניות:
792(א)
793אם מפרק ביד, היא תולדת דש, כדלקמן בסמוך (אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא
794הקטניות מתוכן (בידים, כי זהו מפרק גמור)).
795(ב)
796אם מוללן בידיו, והקטניות נופלות, אסור מדברי סופרים.
797(ג)
798אם מוללן בראשי אצבעותיו, תלוי בשתי הדעות לענין מלילות, כאמור כאן.
799ועוד
800שני נושאים יש בקטניות, שבהם ידון לקמן בסמוך:
801(ד)
802אם השרביטין רכים הראוין לאכילה, הוי כמפריד אוכל מתוך אוכל.
803(ה) אם הקטניות נותקו מהשרביטין לפני שבת, ונשארו
804מונחות בתוכן, אינו דומה לדש.
805[1883] והיינו שיש שלושה קליפות
806באגוזים (הן האגוזים הגדולים, והן האגוזים הקטנים הנקראים לוזים):
807(א)
808הקליפה הקשה, שבה הם מגיעים לחנויות (כפי שרואים בתמונה הימנית).
809(ב)
810בשעה שקוטפים אותן מהעץ, יש קליפה ירוקה נוספת על גבי הקליפה הקשה (כפי שרואים בשתי
811התמונות האמצעיות, לוזים ואגוזים).
812(ג)
813לפעמים יש קליפה נוספת, פנימית, דקה, על גבי הפרי תחת הקליפה הקשה (כפי שרואים
814בבוטנים וכיו"ב).
815ועל
816זה מבאר כאן:
817(א)
818אסור לפרק את האגוזים והלוזים מהקליפה הירוקה משום תולדת דש.
819(ב)
820אם מוללן בראשי אצבעותיו, תלוי בשתי הדעות הנ"ל (במלילות וקטניות).
821(ג)
822מותר לשברן יחד עם הקליפה הקשה (בלא פירוק הקליפה הקשה מהירוקה).
823(ד)
824מותר לקלוף מהן את הקליפה הדקה שתחת הקליפה הנשברת.
825[1884] מהרי"ל
826מנהגים הל' שבת סי"ב (לוזים שקורין הזילנוס, ודאי אסור ליטלם בשבת מתוך השומר
827חיצונה שלהן, שקורין לייפון, דודאי מפרק הוא). רמ"א שם (ולכן אסור לפרק
828האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה). לבוש ס"ו (ולפי דעת
829המחמירין, אסור לפרק הלוזים או האגוזים הגדולים מתוך קליפתן העליונה הירוקה).
830ואף שהרמ"א לא הזכיר דהיינו
831אפילו בשינוי, מכל מקום מפרש כאן דהיינו "בראשי אצבעותיו". ונתבאר
832בקונטרס אחרון שם (ומה שכתב רמ"א שם ולכן אסור לפרך כו', היינו אפילו על ידי
833שינוי, אבל בלא שינוי לכולי עלמא אסור בשבת, כמבואר בראשונים), וכיון שהרמ"א
834כותב כאן "ולכן אסור", דהיינו שאסור רק לפי דעה האוסרת למלול בראשי
835אצבעותיו, אם כן מובן שמה שכתב "אסור לפרך", הכוונה היא "אפילו על
836ידי שינוי".
837[1885] רמ"א
838שם (וטוב להחמיר, מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק).
839ונתבאר בקונטרס אחרון שם (משמע
840דאם אי אפשר לאכלן כך אין צריך להחמיר, לפי שהעיקר כסברא הראשונה),
841וכדלעיל (הערה 1875).
842*
843והיינו שבשבירת הקליפה הקשה אין
844שייך איסור מפרק, הן כששוברים אותה לבדה והן כששוברים אותה יחד עם הקליפה העליונה
845הירוקה.
846וכן הוא לעיל סי' שיד סי"ח (כשסותרו
847אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם).
848וטעם הדבר נתפרש לעיל סי' רנב
849בקונטרס אחרון ס"ק יב (דיכול להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא
850חשיב מפרק ... דמיפקד פקיד הפרי בקליפה).
851ונתבאר בחדושי צמח צדק מו, ד (נראה
852מדברי רבינו סי' שי"ט ס"ט שבשבירת קליפ[ה] הקשה של האגוזים אין שייך
853איסור מפרק ... ולכאורה יש לומר הטעם, מפרק לא שייך רק כשהאוכל מחובר לקליפה ...
854משא"כ פרי האגוז אינו מיפקד פקיד רק על דרך אוכל הנתון בתיבה, שיש חלל ביניהם
855על פי רוב ... וכן כתב אאזמו"ר ז"ל סי' ש"ה סעיף כ"ח ומדובקים
856זה בזה ויפרק אחד מחבירו כו', משא"כ האגוז תוך קליפתו הקשה אינו מדובק כלל).
857והיינו האמור לעיל שם (דש, שמפרק התבואה שהיא
858אוכל מהשבולת שהיא פסולת ... שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה ויפרק
859אחד מתוך חבירו המכסה עליו). משא"כ כשאינן מדובקים זה בזה, אין זה נחשב דש.
860והוא כעין האמור לקמן בסמוך לענין
861קטניות (אין היתר כלל להוציא הקטניות מתוכם בשבת, אלא אם כן אין הקטניות מחוברות
862כלל בשרביטין, שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר
863להוציאה מהם).
864אמנם מסקנת רבינו בסדורו, הלכתא
865רבתא לשבתא (יש בהם משום מפרק ... אעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי
866הבישול ואינן מחוברים בו).
867ואין לומר שלפי זה יהי' אסור גם
868לשבור האגוזים. שהרי מיד אחר זה מבאר בסדורו שם (טוב למנוע מלאכול אגוזים ולוזים
869בשבת, אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת ... משום בורר פסולת מתוך אוכל ... יש
870איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע. וקשה להזהר בכל זה). ולא הזכיר כלל שיהי'
871בזה גם איסור דש.
872כותב על זה בחדושי צמח צדק שם (אף
873שבסידור גבי פולין כתב אע"פ שכבר נתקו הפולין מהשרביט על ידי בישול כו' ...
874מכל מקום יש לחלק).
875וטעם החילוק בין פולין שכבר נתקו,
876לבין האגוזים שאינם מדובקים, נתבאר בקצות השלחן, בדי השלחן סי' קכו ס"ק ז
877(ונראה שרוצה לומר, דבקטניות כיון שמתחלה הי' מחובר, יש בו דישה גם אחר שניתקו,
878משא"כ באגוז שמעיקרא הוא נפרד).
879או אפשר טעם החילוק כיון שקליפת
880האגוזים הקשה, צריך לשברה, ואינה דומה לשרביטי קטניות שצריך לפרקם, כמו במלאכת דש.
881ובכל אופן יש לעיין בגרעיני חמניות,
882שהן קצת דבוקות לקליפה שלהם.
883[1886] **עולת
884שבת** סקי"ד (אבל לשבר האגוזים ולקלף מהאגוזים העור הדק שעליהם, ודאי דמותר
885לכולי עלמא). אליה זוטא סק"ה (וכתב עולת תמיד דלשבר אגוזים, ולקלף מאגוזים
886העור הדק, מותר לכולי עלמא בלי פקפוק, ודוקא לתלוש מן השיבלים אסור).
887[1887] **ביצה
888יג**, ב (רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי, ור' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי),
889לפירוש התוס' שם ד"ה ואם קלף (מיירי בשכבר נתלשו מערב שבת מן השבלין, אבל עוד
890הן בקליפתן החיצונה, ולכך שרי). הובא בב"י סד"ה אין מוללין. מ"א סק"ח
891(אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מערב שבת, מותר לקלפו לכו"ע, כדאיתא בגמרא
892וב"י בשם התוס').
893וכך הוא גם ב"מיני קטניות
894שנמללו ... השרביטין מערב שבת", שבזה נסתיימה הדישה, ומותר לקלף. וכדלקמן
895בסמוך (שכבר ניתקה מהם מערב שבת, אלא שהיא מונחת כך בתוכם, אזי מותר להוציאה מהם
896כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר).
897ואף שמסקנת רבינו בסדורו, הלכתא
898רבתא לשבתא (יש בהם משום מפרק ... אעפ"י שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי
899הבישול ואינן מחוברים בו), שלפי זה יהי' אסור לכאורה גם לקלוף התבואה שנמללו
900מהשבלים בערב שבת.
901מכל מקום כבר הובא לעיל מהתוס'
902ומ"א בפשיטות להיתר.
903וטעם החילוק בינם נתבאר בבדי השלחן
904סי' קכו ס"ק ה (מיהו מה שמסתבר בזה הוא, דאינו דומה דישה של קטניות לדישה של
905חטים ושעורים, דחטים ושעורים אם מלל את השבלים ונפרדו החטים מהשבלים, נגמר מלאכת
906הדישה, שאין השבלים מכסים על החטים, וצריך רק להפריד החטים מהפסולת ... אבל
907קטניות, הדישה שלהם הוא לנתקן מהשרביטין ולשבר ולפתוח את השרביטין, שלא יעכבו את
908הקטניות מלצאת ... אע"פ שכבר ניתקו הקטניות בפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה
909הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא הקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר
910מלאכת הדישה).
911[1888] **מ"א
912סוף סי' שכא**. על מ"ש הרמ"א שם סי"ט (אסור לקלוף שומים ובצלים
913כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי), כתב המ"א שם ס"ק ל (אסור לקלוף,
914משום בורר).
915והיינו שאף באופן שאין בקליפה זו
916משום דש, עדיין יש בה משום בורר אוכל מתוך פסולת, שמותר רק כדי לאכלו לאלתר,
917כדלעיל ס"א (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר, מפני שנטילת האוכל
918מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא).
919וכן הוא לקמן בסמוך (אזי מותר
920להוציאה מהם כל מה שרוצה לאכול ממנה לאלתר, אבל לא כדי לאכול לאחר שעה, משום איסור
921ברירה).
922ולכאורה נראה שכן היא הכוונה גם
923בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (בעוד שהפרי מונח בקליפתו, כולו או מקצתו, מותר
924להסיר קליפתו בידו, ואין בו משום בורר פסולת מאוכל). והיינו שבהסרת הקליפה מן
925הפרי, "אין בו משום בורר פסולת מאוכל"; אלא "משום בורר אוכל מתוך
926פסולת", כיון שהוא כדרך אכילתו, ולכן: (א) מותר להסיר קליפתו
927"בידו" דוקא, ולא בכלי, (ב) מותר לאלתר דוקא, ולא כדי לאכול לאחר שעה.
928ונתבאר לקמן שם (הערה 2392).
929[1889] **עיין במה
930שכתבתי שם** (סוף הסימן בשוע"ר שם, לא הגיע לידינו).
931[1890] ט"ז
932סק"ד (והוא הדין בקטניות שעדיין הם מחוברים בשרביטים שגדלו עמהם). מ"א
933סק"ח (ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות).
934[1891] **עיין
935במש"ש בסי' תקי** ס"א (לפרך השרביטים של קטניות בידיו ... בשבת, על
936ידי כלי המיוחד לכך, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם ... חייב משום דש),
937וכמבואר ברמב"ם פ"ח ה"ז (והמפרק הרי היא תולדת הדש וחייב, וכן כל
938כיוצא בזה, החולב את הבהמה חייב משום מפרק). ונתפרש לקמן שם בקונטרס אחרון
939סק"א (משמע ברמב"ם פ"ח שכתב סתם המפרק הוא תולדת הדש, והחולב חייב
940משום מפרק עכ"ל, משמע דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי ... וכן משמע
941עוד ממה שכתב הרמב"ם שם הסוחט חייב משום מפרק, וסוחט היינו ביד, ובגמרא אינו
942חייב אלא על דריכת כו', ודריכת היינו בכלי, אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי,
943אלא שהדש בכלי הוא אב, והמפרק ביד הוא תולדה). והיינו שהדש בכלי הוא אב, והמפרק
944ביד, והסוחט בכלי או ביד, שניהם תולדה. וכן הוא בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא (יש
945בהם משום מפרק לדברי הכל, שהוא תולדת הדש, וחייב חטאת וסקילה ח"ו).
946*
947וכל זה הוא במלילות ואגוזים
948וקטניות, משא"כ בקליפת שאר פירות, לא מצאנו מי שאוסר בהם, אף אם הקליפות
949מדובקות בפרי, ואף אם אינן ראויות לאכילה (כמו בננות וכיו"ב).
950והביא על זה בבדי השלחן סי' קכו
951ס"ק ח (בשביתת השבת כללי מלאכת דש אות ה, דדישה לא הוי רק בדבר העשוי להצניע,
952אך דבר שדרכו רק סמוך לאכילה מותר, והיינו דישת חטים משבלים וקטניות משרביטין
953ואגוזים מקליפה הירוקה, שכל אלו הדרך להסירם על ידי דישה קודם שמכניסין הפירות
954לאוצר, ואפילו אם דש אותם סמוך לאכילה אסור. אבל הקליפות שדרך להסירם רק סמוך
955לאכילה לצורך אכילה, אין בהם ענין דישה כלל. והביא ביאור זה מהאגלי טל). וכן הביא
956חילוק זה בשבת כהלכה פי"ג באורים ס"ק ד, מכמה פוסקים.
957ויש לעיין אם אמנם רגילים לדוש בשדה
958את הקטניות מהשרביטים, ואין רגילים להביאם למכירה בשרביטים כדי לפרקם קודם האכילה.
959ובפרט שרביטים אלו שראויין לאכילה (ובפסקי הסדור נתבאר שגם בזה יש לחוש למפרק,
960כדלקמן הערה הבאה), שרגילים להביאם למכירה בשרביטים.
961עוד הביא שם מדברי המגן אבות
962(להג"ר מרדכי בנעט, בעל הביאור מרדכי), במלאכת הדש ביום טוב (ונראה לי
963דהחילוק בין מקלף הקליפה מהגרעין או בהיפוך). והיינו שהן בדגן והן בקטניות והן
964באגוזים מנפצים את הקליפה ומוציאין מהם הגרעינים, משא"כ בקליפת הפירות, הרי
965קולפים את הקליפה והפרי נשאר במקומו, ואם כן אינו דומה לדש.
966ויש לעיין לפי זה ברמונים, שאין
967מקלפים אותם (כמו בננות וכיו"ב), אלא רגילים לפרך מהם את הגרעינים שלהם.
968[1892] **מלבושי
969יום טוב** בלבוש ס"ו (ומהר"ש תמה למה אוכלין פולין או קטניות מתוך
970שרביטהון, והא הוי מפרק ... ולי נראה הואיל ושרביטן עצמן מאכל). מ"א
971שם (וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר. וצריך לומר כיון שעודן לחין, ואף השרביט
972אוכלין אותו, לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל). אליה זוטא סק"ה (והא
973דאוכלין פולין או קטנית מתוך שרביטין, כתב מלבושי יום טוב, הואיל ושרביטין עצמן
974מאכל).
975אמנם בפסקי הסדור, הלכתא רבתא לשבתא
976(ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במין קטניות (שקורין ארבעס) בעודן בשרביטן, אף שהשרביטין
977ראויים לאכילה, כי אין זה היתר ברור).
978וראה חדושי צמח צדק עד, רע"א.
979אגלי טל ערך דש ס"ק טו אות יד (בעירובין כ"ח, קור אינו מטמא טומאת אוכלין
980הואיל וסופו להקשות, עיי"ש בתוס' ד"ה קור, ואם כן הוא הדין שרביטי
981קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. וכן כתב הב"י יו"ד סי' פד
982דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ... ואם כן הוה ליה מפרק אוכל
983מפסולת). ובתוס' עירובין שם (קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות, ולא נטעי דיקלא
984אדעתא דקורא).
985[1893]
986סעיף כח (והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק).
987[1894] ט"ז
988ס"ק ד (ואפילו אם כבר נתקו מערב שבת, אין ליקח הקטניות מן הקליפות, אלא מה
989שרוצה לאכול מיד. כן נראה לענ"ד), לפירוש התוספת שבת ס"ק יג (והיינו
990משום ברירה, אבל משום מפרק ליכא בהא). וכדלעיל בקליפת תבואה ומיני קטניות (והערה 1888).
991ומדייק לכתוב דהיינו דוקא
992ב"מיני קטניות שאין השרביטין ראויין לאכילה", משא"כ אם ראויין
993לאכילה "אינו אלא כמפריד אוכל מאוכל", ומותר אף "כדי לאכול לאחר
994שעה". וראה בדי השלחן סי' קכ"ו
995ס"ק ג. שבת כהלכה פי"ג ביאורים ו.
996*
997בכל אופן למדנו מדברי הט"ז,
998ש"אם כבר נתקו מערב שבת", אין בזה איסור מפרק.
999אמנם בסידור בהלכתא רבתא לשבתא כתב
1000רבינו (ליזהר מאד שלא לאכול בשבת פולין בין חיין בין מבושלין בעודם בשרביטין שלהם,
1001כי מאחר שאין השרביט ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לדברי הכל ... ואע"פ שכבר
1002ניתקו הפולין מהשרביט על ידי הבישול ואינן מחוברין בו).
1003וכן היא דעת הפרי מגדים במשב"ז
1004על הט"ז שם (אפילו כבר נתקן (מענין ניתוק) ממקום גדילתן, ועדיין מונחים
1005בשרביטין סתומים). ובבדי השלחן סי' קכו ס"ק ה (אע"פ שכבר ניתקו הקטניות
1006בפנים מהשרביטין, עוד לא נגמרה הדישה שלהן, וכשפותח את השרביטים אחר כך ומוציא
1007הקטניות, חייב משום מפרק, דזהו גמר מלאכת הדישה). ונתבאר לעיל (הערות 1885. 1887).
1008וכן היא מסקנת רבינו, כמבואר בחידושי
1009צמח צדק מו, ד (שבסידור גבי פולין כתב אע"פ שכבר ניתקו הפולין מהשרביט על ידי
1010בישול כו' ... הסידור כתב זמן רב אחר השו"ע).
1011וראה קובץ הערות וביאורים תשמה ע'
101268.
1013[1895]
1014ברייתא ביצה יב, ב (מולל מלילות מערב שבת, למחר מנפח מיד ליד (שלא כדרך חול,
1015רש"י) ואוכל, אבל לא בקנון (כלי הוא, ראשו אחד רחב והשני עשוי כעין מרזב קצר,
1016ונותן הקטניות בתוך הרחב ומנענע, והאוכל מתגלגל דרך המרזב, והפסולת נשאר בכלי,
1017רש"י) ולא בתמחוי (קערה גדולה, רש"י)). טור ושו"ע ס"ז (היו לו
1018מלילות מערב שבת, לא ינפה בקנון ותמחוי).
1019[1896] רמב"ם
1020פכ"א הי"ז (אבל לא בקנון ולא בתמחוי, גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא
1021חייב). לבוש ס"ז (גזירה משום נפה וכברה).
1022וכן הוא לעיל ס"א (אם
1023בירר בקנון או תמחוי, פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, גזרה משום נפה
1024וכברה).
1025[1897]
1026גמרא שם יד, רע"א (מנפח בידו אחת ובכל כחו). רמב"ם שם (כשהוא
1027מנפח, מנפח בידו אחת בכל כחו), ומ"מ שם (וכתבו המפרשים ז"ל, דלאו דוקא
1028קנון ותמחוי אסור, אלא אפילו בשתי ידיו אסור, כמ"ש (שם י"ד) כיצד מנפח,
1029ואסיקנא בידו אחת ובכל כחו. וז"ש רבינו ביד אחת דוקא).
1030ולפי גירסה זו, אינו עובר על מלאכת
1031זורה כשמברר על ידי ניפוח פיו. ולא נאסר לקמן סכ"ט, אלא כשהרוח מפזר את הרוק,
1032משא"כ כאן שמבררם על ידי ניפוח ברוח פיו.
1033אמנם כאן בפנים (מנפה בידו אחת בכל
1034כחו). וכן הוא בשו"ע ס"ז (מנפה בידו אחת בכל כחו). והיינו שאינם גורסים בגמרא
1035"מנפח" (שזה אסור משום זורה), אלא "מנפה" (מלשון
1036"נפה", דהיינו שעושה ידו כמו "נפה", "לנערן ... כדי
1037להפרידן מן המוץ ... מנפה בידו אחת"), וכמבואר בפירוש הרמב"ם למעשרות
1038פ"ד מ"ה (מנער מיד ליד, כמו מחליף מיד ליד אותן החטים, כדי שיסור מהם
1039הפסולת).
1040והוא כדעת הערוך ערך זר (ואילו נטל
1041בידיו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו בפיו, זה הוא זורה), ורבינו חננאל עד, א (וכן
1042אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ובפסולת שיש בה, וניפח בה ברוח פיו ובירר, חשוב הוא
1043כזורה). וספר העתים סי' רכה (ואילו נטל אדם בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר, ונפחו
1044בפיו, זה זורה).
1045וכן נפסק בהלכתא רבתא לשבתא (באם
1046נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה ... לא ינפח עליו ברוח פיו עד שיצא).
1047שתי הגרסאות והפירושים בגמרא, הובאו
1048בערוך ערך נף (מנפה מיד ליד ואוכל, פירוש מנענע מיד ליד שילך הקליפה, מלשון נפה.
1049ויש אומרים מנפח בפיו שילך הקליפה, מלשון ויפח באפיו). וקיי"ל כגירסא וכדעה
1050הראשונה, שאם "נפחו בפיו, זה הוא זורה".
1051*
1052וכל זה לענין שבת, משא"כ לענין
1053יום טוב מקילים כדעת המתירים לברר אף על ידי ניפוח ברוח פיו, וכדלקמן סי' תקי
1054ס"ב (הזרעונים אחר שנתפרכו מהשבלים ועדיין הם מעורבים עם המוץ, מותר
1055לנערן מידו האחת לידו השנית, ולנפח מהן המוץ, ולא ינפח הרבה ביחד, מפני שנראה
1056כמנפח לצורך החול, אלא מנפח מעט מעט ואוכל מיד ... אבל לא ינפה אותם בנפה וכברה).
1057ואין לומר ששם היא טעות הדפוס, וצריך
1058להיות "לא ינפה הרבה ביחד", שהרי נתפרשו הדברים שם "לנערן מידו
1059האחת לידו השנית, ולנפח מהן המוץ", הרי שעושה שני פעולות נפרדות: (א) מנערן.
1060(ב) מנפח.
1061וראה שבת כהלכה פי"ב הערה יב.
1062[1898]
1063רש"י יב, ב ד"ה מיד ליד (שלא כדרך חול).
1064[1899] כדלעיל,
1065שרק כשמנפה בלי שינוי אמרינן "גזרה שמא ינפה בנפה וכברה שהוא חייב".
1066[1900] מ"א
1067סק"ט (אם יש פסולת ואוכל מעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה,
1068כגון עפר, או שיציף למעלה, כגון תבן. ועיין סי' תק"י). והיינו כמ"ש מ"א
1069בסי' תקי סוף סק"ד (כתב יש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים,
1070שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה. וכן משמע דעת הרב"י, מדהשמיטו בשו"ע).
1071והוא דתנן ביצה יד, ב (הבורר קטניות
1072ביום טוב ... רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה), ובגמרא שם (תניא אמר רבי אלעזר ב"ר
1073צדוק כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים,
1074ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה. והתניא איפכא (אוכל למעלה ופסולת למטה, רש"י).
1075לא קשיא, הא בעפרא (למטה מן האוכל, רש"י) הא בגילי (קש למעלה מן האוכל)).
1076ובב"י סי' תקי (וכתב
1077הרמב"ם בפירוש המשנה דאין הלכה כרבן גמליאל. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים, שלא
1078הזכירו זה. וטעמא משום דמשמע דפליג אתנא קמא, והלכה כתנא קמא). ובים של שלמה שם
1079פ"א סמ"ב (אבל הכא, דברירא לן כבר הילכתא כת"ק בכל דוכתא). ועל פי
1080זה נפסק כאן שאסור.
1081[1901] **משנה
1082קמ**, א (אין שולין את הכרשינין), וכגירסת הרי"ף והר"ן שם נח, א (אין
1083שורין את הכרשינין), ופרש"י והר"ן שם (מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן).
1084טור ושו"ע ס"ח (אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי
1085להסיר הפסולת).
1086[1902] **רע"ב
1087**במשנה פ"כ מ"ג (שהפסולת צף למעלה). וראה שבת כהלכה פי"ב הערה
1088סה.
1089[1903]
1090משנה שם (ולא שפין אותן), ופרש"י (ביד להסיר פסולת, דהוה ליה בורר). טור
1091ושו"ע שם (ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר).
1092ובכמה דפוסים "להציף". וראה
1093שבת כהלכה פי"ב הערה סה.
1094עוד נתבאר שם פי"ב סל"ז,
1095שמותר לשטוף פסולת הדבוקה לאוכל, כמו שמותר לקלף את הפרי. וכאן מיירי בפסולת
1096המעורבת בכרשינים, ורוצה לסלקה על ידי שריה או על ידי שיפה.
1097[1904]
1098משנה שם (אבל נותן לתוך הכברה), ופרש"י (ואע"פ דפעמים שהפסולת נופל דרך
1099נקבי הכברה, ונמצא נתברר מאליו). טור ושו"ע שם (אבל נותנן בכברה, אף על פי
1100שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה).
1101ואף שכאן נכתב סתם (ולא הוזכרה תיבת
1102"פעמים" שברש"י). מכל מקום נתבאר יותר לקמן סי' שכד ס"א (נוטלו
1103בכברה ונותנו לתוך האבוס, ואף על פי שהמוץ נופל לפעמים מאליו דרך נקבי הכברה, כיון
1104שאינו מכוין לכך, ולא פסיק רישיה הוא מותר), ושם נסמן.
1105ונפקא מינה לענין נטילת ירקות
1106מקדירת מרק במצקת מחוררת, כשאינו מתכוין להפרידם.
1107וראה בדי השלחן סי' קלא סקי"ז.
1108כינוס תורה חי"ח ע' מח. תבואות שמש ע' קז. קובץ הערות וביאורים תשמו ע' 89.
1109שבת כהלכה פי"ד ביאורים ד.
1110[1905] חכמים
1111במשנה קלז, ב (וחכמים אומרים ... אין נותנין לתלויה בשבת), כפירוש רב כהנא קלח, א (שימר
1112(נתן שמרים לתלויה וסינן, רש"י) חייב חטאת). רמב"ם פ"ח הי"ד (המשמר
1113יין או שמן או מים וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן, חייב).
1114[1906] הטעם והמקור לומר, שהן המסנן במשמרת,
1115והן הבורר על ידי נפה, והן הבורר על ידי כברה, נחשבים כולם בורר אוכל מתוך פסולת
1116(ולא פסולת מתוך אוכל), נתבאר לעיל ס"א (הערה 1838).
1117[1907] גמרא
1118קלח, א (משום מאי מתרינן ביה (למשמר, רש"י), רבה אמר משום בורר, רבי זירא אמר
1119משום מרקד), ופירש"י (ולרב[ה] הוא הדין נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא
1120התראה, אבל לרבי זירא אי אתרו ביה משום בורר, לאו התראה היא). ופירש הר"ן לב,
1121א ד"ה ונמצא (הכי קאמרינן, דכיון דאף בורר אוכל מתוך פסולת משכחת ביה חיובא,
1122דהיינו בנפה וכברה, משום הכי קאמרינן שאף אם התרו בו משום בורר התראתו התראה,
1123דאיכא בורר דמיחייב דדמי ליה).
1124רמב"ם שם הי"א (הבורר
1125שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר, או תולדת מרקד וחייב). ופירש ב"י (ונראה
1126שהוא פוסק כרבה, והוא מפרש כדברי רש"י, דלרבה באיזה מהם שהתרו בו הויא התראה).
1127*
1128ובטעם הפלוגתא אם המשמר הוא תולדת
1129הבורר או המרקד, אמרינן בגמרא שם (רבה אמר משום בורר, רבי זירא
1130אמר משום מרקד. אמר רבה כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח
1131הפסולת, אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר ר' זירא כוותי דידי
1132מסתברא, מה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי פסולת מלמעלה ואוכל
1133מלמטה).
1134וכבר נתבאר לעיל ס"א (הערה 1837), שעיקר החילוק בין בורר למרקד הוא,
1135שבורר היינו מה שבורר את גרעיני הדגן מהצרורות (לפני הטחינה), ומרקד היינו מה
1136שמרקד ובורר את הקמח (אחרי הטחינה) מהמורסן שבו.
1137שזוהי הפלוגתא שבגמרא, שהרי המשמר,
1138שהאוכל (היין) יורד למטה, והפסולת (השמרים) נשאר למעלה, הוא דומה ממש למרקד,
1139שהאוכל (הקמח) יורד למטה, והפסולת (המורסן) נשאר למעלה.
1140משא"כ מלאכת בורר, שנוטל את
1141האוכל מהפסולת על ידי הכלי, לא משנה אם האוכל נשאר למעלה (כמו בכברה שהמוץ יורד
1142למטה והתבן נשאר למעלה), או אם הפסולת נשאר למעלה (כמו בנפה שגרעיני הדגן יורדים
1143למטה והצרורות נשארים למעלה), הרי שמלאכה זו דומה רק קצת למשמר.
1144וקיי"ל שהמשמר הוא גם תולדת
1145מרקד וגם תולדת בורר בכלי.
1146[1908]
1147משנה קלט, ב (נותנין מים על גבי השמרים (הנתונים במשמרת מבעוד יום, רש"י),
1148בשביל שיצולו (שיהו צלולין, רש"י)), ופרש"י על הרי"ף נז, ב (שיהו
1149השמרים צלולים, ויזובו המים מהם). ורע"ב (שיהיו השמרים צלולים, ויזוב כל יינם).
1150טור ושו"ע ס"ט (אם נתן בה שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים כדי
1151שיחזרו צלולים לזוב). לבוש שם (כדי שיחזרו צלולין מן הקמחים, ויזוב
1152היין שבהם). ובב"ח פירש (ויש לפרשו מלשון צללו כעופרת, פירוש
1153שירדו ויזובו למטה).
1154ומה שניקוי השמרים אינו נחשב בורר,
1155ביאר במשב"ז ס"ק י (וכהאי גוונא לאו בורר הוא פסולת מפסולת).
1156ויש לעיין בזה אם מיירי שמנקה את
1157השמרים מהיין שבו לצורך השתמשות בשמרים בו ביום.
1158פירוש נוסף במשנה זו, דלא מיירי
1159במשמרת אלא בחבית, והיא ההלכה לקמן ס"כ (ליתן מים
1160על גבי שמרים שבחבית שיקלטו טעם היין), והוא כפירוש שהובא
1161בחדושי הר"ן שם (פירוש שכן דרכן ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו, ולא
1162נשאר בחבית אלא קצת יין עכור, והמים קולטין ריח היין, וגם שנתערבו בהן אותו מעט
1163יין שנשאר בו, וחזרו המים להיותן טעמן כיין, ומוציאין אותן ושותין מהן, וקמ"ל
1164דלאו דרך בורר הוא כלל. כן פירש ה"ר יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י
1165ז"ל דמיירי במשמרת). וראה לקמן (הערה 1955).
1166*
1167אמנם פירש במשנ"ב ס"ק לג
1168(רוצה לומר שיהיו השמרים צלולים, והמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו).
1169והיינו שצירף את ההלכה שנתבארה כאן עם ההלכה דלקמן ס"כ, וכתב שהתירו גם לתת
1170את המים ב"משמרת" עם השמרים כדי שיקלטו המים את "טעם היין"
1171שבשמרים.
1172ועל פי זה כתב בשו"ת מנחת יצחק
1173ח"ד סי' צט אות ב (ליתן שק קטן עם עלי טעה לתוך מים חמין בשבת ... אין כאן
1174משום סינון, והוא עפ"י המבואר בשו"ע (סי' שי"ט ס"ט), במשמרת
1175שיש שמרים מערב שבת, מותר ליתן עליהם מים, כדי שיהא צלולים לזוב, ופירש המשנה
1176ברורה שם (ס"ק לג) עפ"י דברי הלבוש והרע"ב, שיהיו השמרים צלולים,
1177והמים יזיבו משם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו, והטעם שאין בנתינת המים משום
1178בורר, שהמים שנותן צלולים, אף שאחר כך מתערבין עם השמרים, וחוזרין ומסתננין, כיון
1179דנתן צלולים לית לן בה, ואף שנתן שם המים כדי לקבל עמו מקצת מן היין כנ"ל. ואם
1180כן הוא הדין בטעה).
1181הובאו דבריו בכמה ספרי הלכה הדנים
1182בנושא שקיות תה בשבת (ראה שבת כהלכה פי"ד הערה עד). ורבים תמהו על היתר זה
1183(ראה מה שליקט בזה בקובץ אור ישראל גליון סח ע' פא ואילך), והרי כאן נתבאר שהן שתי
1184הלכות נפרדות:
1185(א) מותר ליתן מים על השמרים
1186שבמשמרת "שיהיו השמרים צלולים, ויזוב כל יינם", וזה מותר גם
1187במשמרת.
1188(ב) "מותר ליתן
1189מים על גבי שמרים שבחבית, שיקלטו טעם היין", וזה מותר רק בחבית ולא במשמרת.
1190והיינו שלשני הפירושים הנ"ל,
1191לא התירו לתת את המים ב"משמרת" עם השמרים, כדי שיקלטו המים את "טעם
1192היין" שבשמרים. ואם נאמר ששקיות אלו דומות למשמרת, הרי עדיין לא מצינו כאן את
1193המקור להתירו.
1194ואולי יש מקום להתירו מטעם אחר,
1195כיון שכאן אין המים עם טעם התה יוצא מכלי זה לכלי אחר, אלא נשאר באותו כוס. אמנם
1196נתבאר בסעיף הקודם (אוכל ופסולת המעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול
1197הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר, או כדי שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן. וכן
1198הכרשינים אין שורין אותם במים כדי להציף הפסולת שלהם למעלה). הרי שגם
1199כשנשארים שני המינים באותו כלי נחשב בורר.
1200ואולי יש מקום להתירו מטעם שכאן
1201נחשבים העלים עם הטעם שבהם כגוף אחד, שאין בהם בורר, וכדלקמן סי"ד (יין
1202מגיתו, כל זמן שהוא תוסס ... לא נפרשו היין מן השמרים יפה יפה, וכל היין כגוף
1203אחד הוא, ואין כאן בורר). והיינו שאף שלא התירו לשפוך מים למשמרת כדי להוציא את
1204טעם היין מתוך השמרים, כיון שהשמרים והיין הבלוע בו נחשבים שני גופים. מכל מקום
1205העלים של התה, הם גוף אחד עם הטעם שבהם, ואין כאן בורר, אף שמוציא את הטעם מתוך
1206העלים על ידי המים והשקית.
1207וכעין סברה זו מצינו לקמן בהלכתא
1208רבתא לשבת, שיש אומרים שכיון שהפרי והקליפה הם פרי אחד, אין בזה דין בורר, כמבואר
1209ביש"ש ביצה פ"א סוס"י מב (הכא מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו,
1210ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא, ואין שם מלאכה עליו).
1211אמנם נתבאר לקמן שם (הערה 2392), שכנראה לא קיי"ל כדעה זו.
1212ואולי יש מקום להתירו מטעם שהוא דרך
1213אכילה, כדלקמן סכ"ג (מים שיש בהם תולעים האסורים ...
1214מותר לשתותן על ידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה
1215או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את
1216הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה, ומותר). וכן גם
1217כאן בכוס תה, שבוררים מתוכם את הטעם שנכנס למים בשעת הכנת הכוס לשתיה.
1218אמנם אין ללמוד מהלכה זו אלא כשבורר
1219בשעת השתיה ממש, ולא כשבורר לתוך הכלי שממנו רוצה לשתות.
1220מכל מקום נתקבל בתפוצות ישראל
1221להתיר, בצירוף כל הטעמים הנזכרים.
1222*
1223אמנם חשש שני יש בכוס תה, כמבואר במנחת
1224יצחק שם (וצ"ע בנוגע להסרת השקית בעצמו, אם לדמות לזבוב, או לבשר המונח ברוטב
1225וכיו"ב). וכוונתו למה שנתבאר בבדי השלחן סי' קכה ס"ק יד (דברים גדולים
1226המונחים במים ... לא שייך ברירה דלחודייהו קיימי, והאיסור הוא רק באוכלים מעורבים,
1227ויתושין וקסמין שיש שמשתקעים בתוך התבשיל או המשקה, ויש קצת טורח בהסרתם, ומעשים
1228בכל יום שלוקחים מה[רוט]ב בשר להצניע למחר ואין בזה פקפוק).
1229ויש לעיין אם הלכה זו נכללת בהאמור לעיל
1230ס"ה (ואע"פ שהמין של מין אחד הן גדולות וניכרות כל אחת בפני
1231עצמה, ואפשר שלא שייך כאן ברירה כלל, אעפ"כ אין להקל, כי ספק חיוב חטאת הוא).
1232*
1233חשש שלישי יש בכוס תה, כמבואר
1234בשמירת שבת כהלכתה פ"ג סנ"ח (מותר להכין כוס תה בעזרת שקית המכילה עלי
1235תה ... ונכון להוציא את השקית ... בעזרת כף ... ולא יוציאה ביד, מפני שאם ישהה את
1236השקית אחרי שהוציאה על גבי המים שבכוס הרי תטפנה טיפות מן התמצית שנוצרה חזרה לתוך
1237הכוס, ויש בזה חשש איסור של ברירה). והיינו כדלקמן סי"ח (מותר
1238לערות בנחת מכלי לחבירו כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק
1239הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, אזי יפסיק
1240ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים שהוא בורר).
1241ואף שכאן בורר אוכל מתוך הפסולת כדי
1242לשתותו לאלתר, שבזה נתבאר לקמן סי"ט (ואם רוצה לאכלו לאלתר ... המערה משקה
1243מכלי לחבירו אינו צריך להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה
1244מתוך הפסולת, כשרוצה לאכלו או לשתותו לאלתר).
1245מכל מקום מסיים שם (כל שאינו בורר
1246על ידי כלי, אלא בידו ... וכאן אף שמערה מכלי אל כלי, מכל מקום עיקר הברירה נעשה
1247על ידי ידיו, ואינו חשוב בורר בכלי אלא כשמסננן בסודר או כפיפה וכיוצא בהן). משא"כ
1248בשקית תה, שהמים עם טעם התה מסתננים על ידי שקית זו עצמה, ולכן מסיק שם "ונכון
1249להוציא את השקית ... בעזרת כף ... ולא יוציאה ביד", כדי שלא תטופנה טיפות תה
1250לתוך הכוס, כמובא לעיל.
1251ולפום ריהטא הי' נראה, שאם מוציאים
1252את השקית מהכוס על ידי כף, נתבטל בזה גם החשש השני הנ"ל, שהרי אז מוציא את
1253השקית יחד עם מעט תה שנשאר בתוך הכפית, וכדלקמן סכ"ד (אם נפלו
1254זבובים לכוס, לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל,
1255שאסור אפילו כדי לאכול מיד. אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם, שאז אינו נראה כבורר
1256כלל).
1257אמנם כבר חזר בו רבינו מהיתר זה,
1258בהלכתא רבתא לשבתא (שלא לסמוך על היתר הנהוג, באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או
1259לקערה, להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת
1260ואיסור סקילה ח"ו).
1261ומכל מה שנתבאר כאן נראה לכאורה, שהדרך
1262הכי טובה היא, שלא להוציא את השקית תה מהכוס שבו התה, אלא שאחר שנכנס טעם התה
1263למים, ישפוך את התה שבו לכוס שני, וישאיר את השקית בכוס הראשון, וכדלקמן סי"ח
1264(מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי
1265הכלי. ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה
1266מתוך הפסולת, אזי יפסיק ויניחם עם השמרים ... ואם רוצה לאכלו לאלתר ... אינו צריך
1267להפסיק כשיורדין הניצוצות, שהרי מותר לברור אוכל או משקה מתוך הפסולת, כשרוצה
1268לאכלו או לשתותו לאלתר, כל שאינו בורר על ידי כלי, אלא בידו).
1269וכך גם כאן, ששופך את התה מכוס
1270הראשון לכוס השני על מנת לשתותו מיד.
1271[1909] תוכן המשך הדברים בסעיף זה:
1272בתחלה
1273מביא הא דאמר זעירי קלט, ב (נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו
1274חושש). וכן נפסק בטור ושו"ע ס"י (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן
1275במשמרת).
1276אחר
1277כך מביא הא דתנן שם (מסננין את היין בסודרין), ונתבאר בפוסקים, שהסינון על ידי
1278סודר הוא שינוי, ולכן התירו בו אף אם הם עכורים קצת.
1279אלא
1280שבסינון שעל ידי סודרין יש איסור שריה וסחיטה, שאסור משום מלבן (כשאינו בגד העשוי
1281לסנן בו).
1282לכן
1283מבאר תחלה, שאיסור ליבון הוא רק במים או יין לבן, אבל לא ביין אדום או שכר. וכן
1284אין לחוש ביין משום שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק.
1285וכיון
1286שיין אדום אינו אסור משום ליבון, ולא משום מפרק, שוב התירו בו אף משום סינון, ואף
1287במשקים העכורים קצת.
1288אחר
1289כן מביא דעה ב', שאף בסודרין שבמשנה לא התירו, אלא ביין צלול.
1290[1910]
1291ר"ן שם (נז, ב) ד"ה ונמצא (מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת, כדי שיהיה
1292צלול ביותר). ב"ח (ואינו מסננו במשמרת אלא מפני קצת קסמין וקשין שבתוכו, אי
1293נמי כדי שיהא צלול יותר).
1294ואין חוששים בזה לעשיית אהל על ידי
1295תליית המשמרת, כדלעיל סי' שטו סי"ד (משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים לסננן
1296ומותחים פיה לכל צד, חשוב עשיית אהל ... אבל מותר לתלותה ולמותחה ... כדי לסנן בה
1297יין ומים צלולים, שמותר לסננם בשבת), ושם נסמן (הערה 1295-1296)..
1298[1911]
1299רש"י במשנה שם ד"ה כדי (את היין, מפני הקמחים, שקורין יינ"ש). תניא
1300רבתי סי"א ד"ה וקשרי (אם יש יין שבו קמחים ... מותר לסננם במפה, או בכל
1301דבר המסנן). מ"א סק"י (ואם יש בו קמחים מותר לסננו (תניא. וכן כתב
1302רש"י)).
1303ואף שכתב בתוספת שבת ס"ק יט
1304(והמג"א שהביא הך דינא דקמחין אמשמרת, ולא דק, או שיש ט"ס בדפוס, וצריך
1305לציין הך דינא אסודר). וכן מסיק בפרי מגדים על דברי מ"א אלה (היינו בסודרים,
1306כפירוש רש"י שבת קל"ט ב' במשנה, מסננים יין בסודרים, מפני הקמחים).
1307מכל מקום הובא לעיל מהתניא רבתי
1308(מותר לסננם במפה או בכל דבר המסנן). ובחדושי הר"ן שם (ומסננין את היין
1309בסודרין, פירש"י ז"ל מפני הקמחין, שהן אותו קכ"ש בלעז, והן לבנות
1310שנעשות מעיפוש היין. מדבריו נראה לי דמיירי ביין צלול, וכדאמר זעירי בגמרא. והא
1311דקתני בסודרין, הוא הדין במשמרת).
1312וכן הוכיחו בביאור הלכה כאן, ובתהלה
1313לדוד ס"ק יד (ובאמת לדעתם הדבר אינו מובן כל כך, דמה בין קמחים לקסמים דקים).
1314וטעם ההיתר בזה (כמו בקסמין דלקמן),
1315דמיירי במעט קמחים, שראוי לשתיה לרוב בני אדם בלא ברירה זו.
1316[1912]
1317רש"י על הרי"ף שם (מסננים את היין, מפני הקיסמים). ובהגהות הב"ח שם
1318(ס"א הקמחים שקורין קנ"ש). סמ"ג ל"ת סה יב, ד (גרסינן בפרק
1319תולין אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואינו חושש משום
1320בורר, אם יש בהן קיסמין קצת, כיון שיכולין לשתותו כן מקודם). רמ"א ס"י (ואף
1321על פי שיש בו קסמין דקין, הואיל וראוין לשתות בלאו הכי).
1322וכן הוא לקמן סי"ז (אם הוא יין
1323צלול, שאין בו טנופת אלא קסמין דקין, מותר לסננו אפילו במשמרת גמורה).
1324[1913]
1325ר"ן על הרי"ף שם (דיין שהוא צלול דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל). ט"ז
1326ס"ק ו (פירש הר"ן דהיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי).
1327[1914]
1328טור ושו"ע שם (אבל בסודר, מים אסור משום ליבון).
1329[1915]
1330ט"ז סי' שכ סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום
1331אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).
1332וכן הוא לקמן סי' שכ סכ"א (שאין
1333מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם) ושם נסמן (הערה 2143).
1334[1916] בכלל
1335של שרייתו זהו כיבוסו, הובאו לעיל סי' שב סכ"א, חמש שיטות:
1336(א)
1337דעת התוס' וסייעתם, שבגד שאין עליו לכלוך אין אומרים בו כלל זה (ובמים מרובים
1338חוששים שיבוא לסחטו).
1339(ב)
1340דעה הב' שברמ"א, שגם בבגד שאין עליו לכלוך, ואף במים מועטים, אומרים כלל זה.
1341(ג)
1342דעת הטור ושו"ע, שבבגד שאין עליו לכלוך לא התירו אלא במים מועטים.
1343(ד)
1344דעת ר"ת וסייעתו, שגם בבגד שאין עליו לכלוך אסור בכל אופן, ולא התירו אלא
1345כשהוא דרך לכלוך.
1346(ה)
1347דעת הרא"ם וסייעתו, שגם בניגוב ידים לא התירו אלא במים מועטים.
1348וכיון
1349שכאן מיירי במים מרובים (שמסנן בו), אסור לדברי הכל: לדעה ב' וג' אסור מטעם שרייתו
1350זהו כיבוסו, ולדעה הא' – משום גזירה שמא יבוא לסחטו, כמבואר במ"א ס"ק יא
1351(ונראה לי שלזה כוון הטור, דסבירא ליה כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס'
1352והרא"ש דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס ... אלא דאסור שמא יסחוט). הובא לעיל
1353שם בקונטרס אחרון ס"ק א (פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק י"א,
1354גם דעת הטור כהמתירין).
1355ואילו
1356לקמן סכ"ג מיירי במים מועטים (שותה על ידי מפה), שאין לגזור בו שמא יבוא
1357לסחוט, לכן מותר לדעה א' וג', ולדעה הב' אסור משום שרייתו זהו כיבוסו (ונתבאר שם
1358הערה 1974).
1359ולפעמים
1360לא אסרו אף במים מרובים משום שרייתו זהו כיבוסו, אלא משום שמא יסחוט, כדלקמן סי'
1361שכ סכ"א (והערה 2138).
1362[1917] זבחים צד, ב (בגד שרייתו זהו כיבוסו).
1363ומה שכתב כאן (להאומרים ששריית הבגד
1364זהו כיבוסו), היינו לשיטה הב' והג' הנ"ל, שגם בבגד שאין עליו לכלוך
1365אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ולכן לא התירו אלא במשמרת ולא בסודרין.
1366וכמבואר בספר התרומה סי' רמד (והא
1367דאמרינן פרק שמנה שרצים (קט, א) נותן יין צלול או מים צלולין לתוך המשמרת ... אלמא
1368במים נמי שרי ליתנם בבגד, ולא גזרינן שמא יסחוט. יש לומר התם דוקא במשמרת שעשויה
1369לכך ולא קפיד בה). סמ"ג שם (נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ...
1370ומשום סחיטה ליכא למיגזר אף על פי שהן מים, שהרי המשמרת עשוייה לכך ולא קפיד
1371בליבונה). טור (ומשום ליבון נמי ליכא, דמשמרת עשויה לכך, ואינו חושש לליבונו). הובאו
1372במ"א ס"ק י.
1373וכדאמרינן מח, א (אמר ליה מאי שנא
1374מפרונקא (בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת, רש"י). אמר ליה התם
1375לא קפיד עילויה (אם שרוי במים, שהרי לכך עשוי, ולא אתי לידי סחיטה, רש"י)). ר"ן
1376ביצה טז, ב (והא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה ... היינו דתנן [שבת
1377קלט, ב] מסננין את היין בסודרין, היינו בסודרין שעומדין לכך, דבהנהו לא אתו למסחט).
1378הובא לעיל
1379סי' שב בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (והא דלא חיישינן שמא יסחוט ... כבר תירץ [הר"ן]
1380בריש פרק המביא דמיירי בסודרין המיוחדין לכך).
1381ועל זה נתבאר כאן (אינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל),
1382דהיינו שיש בזה ב' פרטים:
1383(א) שמטעם זה אין חוששים שיסחוט ממש, כדלקמן שם סכ"א (בגד
1384העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד
1385לכך), ושם נסמן (הערה 2140). וראה גם סי' שא סנ"ט (אלא אם כן הוא בגד שאינו
1386מקפיד על מימיו, ואף בחול לא היה סוחטו).
1387(ב) שמטעם זה אין אומרים שרייתו ככיבוסו, כדלקמן סי' שכ סוף
1388סכ"ד (ברזא שמכניסין בנקב שבדופן החבית ... משום איסור ליבון אין לחוש בנעורת
1389ובחתיכת בגד שסביב הברזא ... מפני שהן עשויין לכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו
1390שנתבאר בסי' שי"ט), ושם נסמן (הערה 2174). ולעיל סי' שב בקונטרס אחרון ד"ה ולפי זה מתורץ (דיש
1391לומר דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום). וראה כנישתא דבי רב.
1392[1918] משנה
1393שבת קלט, ב (מסננין את היין בסודרין). תוס' כתובות ו, א ד"ה האי (פרק תולין תנן מסננין
1394את היין בסודרין, אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה). סמ"ג ל"ת סה,
1395יב, ד (ולכך מסננין יין בסודרין, כדתנן בפרק תולין). שו"ע ס"י (ויין
1396ושאר משקין מותר). לפירוש הט"ז סי' שכ ס"ק יב (ונראה לי לחלק, דביין לבן
1397מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס, אדרבא מאדים הבגד).
1398וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם
1399נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים). סי' שב בקונטרס אחרון סוף
1400סק"א (דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ עיי"ש)).
1401לקמן סי' שכ סכ"א (מותר לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום או של שמן או שכר
1402ושאר משקים כיוצא בהם ... מפני שאין מלבן אלא מים ויין לבן וכיוצא בהם), וסכ"ד
1403(יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים). סי' תקי סי"ט (ביין אדום או שאר משקין
1404שאין מלבנים).
1405[1919]
1406תוס' כתובות ו, א רד"ה האי (דכל דבר המלכלך את בולעו, כגון יין ושכר ושמן, לא
1407שייך ליבון בסחיטתו).
1408וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם
1409נשרו בשכר ... שאינם מלבנים).
1410[1920] תוס'
1411שם (דהא סחיטה משום ליבון, ולא שייכא בשאר משקים). טור ושו"ע שם (ויין ושאר
1412משקין).
1413וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט
1414(בשאר משקין שאינם מלבנים). לקמן סי' שכ סכ"ד (שאר משקים שאין מלבנים). סי'
1415תקי סי"ט (שאר משקים שאין מלבנים).
1416ולענין חומץ, ראה לעיל סי' שיא סוף
1417סי"ב (שהחומץ אינו מלבן).
1418[1921]
1419לקמן סי' שכ סכ"א (ולכן לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנים משום גזרה
1420שמא יסחוט, ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין.
1421וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום,
1422ואין דרך כלל לעשות כן).
1423והיינו שמטעם זה, כשם שאין לחוש ביין
1424לאיסור מלבן, כך אין לחוש ביין לשמא יסחוט ויתחייב משום מפרק.
1425*
1426ואולי נשמט כאן הציון לסי' שכ, שעל
1427זה קאי "מטעם שנתבאר שם".
1428[1922] משנה קלט, ב (מסננין
1429את היין בסודרין). שו"ע שם (ויין ושאר משקין מותר).
1430ואף שנתבאר לקמן סי' שכ סכ"ז (האוכל
1431תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,
1432משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור
1433מדברי סופרים. ויש מקילין, משום שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש
1434להחמיר). מכל מקום אין חוששים לזה כאן ביין אדום. ונסמן לקמן שם (הערה 2180).
1435[1923] רשב"א
1436קלט, ב (פירוש ביין עכור ... אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת שרי
1437כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור, דכיון דאפשר למשתייה הכין, אין כאן משום בורר,
1438וכיון דמשני קצת ומסננן בסודרין, שרי). מ"מ פ"ח הי"ד (ופירש
1439הרשב"א ז"ל מסננין את היין, יין עכור שאינו צלול, שאם היה צלול, אף
1440במשמרת היה מותר כמו שיתבאר, וגם אין בו שמרים כלל). ר"ן נז, ב (כיון
1441דרובייהו דאינשי קפדי בהו, דוקא על ידי שינוי, דהיינו בסודרין וכפיפה מצרית הוא
1442דשרי, כדתנן במתניתין, אבל לתוך המשמרת אסור). ט"ז סק"ח (ואין היתר
1443בסודר, רק עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי, ומיהו רוב אינשי לא שתי ליה הכי. כן כתב
1444ב"י בשם הר"ן). מ"א סקי"ב (ונראה לי דלדיעה הראשונה עכורין
1445קצת מותרים בסודר, כיון דאפשר לשתותו בלאו הכי, אף על פי שרוב בני אדם אין שותין אותן).
1446וראה שו"ת צמח צדק יו"ד
1447סי' מה וסי' רסו אות ה. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 58. תשמז ע' 82. שבת כהלכה
1448פי"ד הערה טו.
1449[1924]
1450רמב"ם פ"ח הי"ד (מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין, בסודרין
1451ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר). והיינו שהרמב"ם חולק בשתים: (א) לאסור
1452צלולין במשמרת. (ב) לאסור עכורים קצת בסודרין. הובא בשו"ע שם (ולהרמב"ם,
1453במשמרת אסור ואפילו מים ויין צלולים, ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין).
1454אמנם כאן לא הביא רק מה שחולק
1455בסודרין (ולא מה שחולק במשמרת). ורק בזה כתב שטוב לחוש לדבריהם.
1456ונתבאר בתהלה לדוד
1457ס"ק יד (דלענין צלולין במשמרת, פשיטא דלשנא דזעירא דנותן לתוך המשמרת משמע
1458דלא כהרמב"ם ז"ל. אבל לענין עכורין קצת להתיר בסודרין, אין הכרח, דאפשר
1459לומר דגם מתניתין בצלולין). וראה גם לקמן (הערה 1927).
1460[1925] זעירי
1461שם (אבל עכורין לא). ב"י ד"ה ויין (ואי ביין עכור דלא משתתי הכי, אפילו
1462בסודרין וכפיפה מצרית אסור). שו"ע שם (ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין,
1463אבל לא בעכורים). ט"ז שם (פירוש עכורין לגמרי, דלא משתתי הכי כלל, אסור אפילו
1464בסודר).
1465[1926] מ"מ
1466שם בשם הרשב"א (וגם אין בו שמרים כלל). ב"י שם (כלומר דאם יש בו שמרים,
1467אפילו בסודרין וכפיפה היה אסור).
1468[1927]
1469זעירי קלט, ב (מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר, טורד אדם חבית של יין יינה
1470ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. תרגמה זעירי בין הגיתות שנו).
1471רי"ף נז, ב (ואם היה בין הגתות שעדיין היין תוסס, ואינו צלול וגם הוא עכור,
1472טורד חבית יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש). רמב"ם פ"ח
1473הי"ד (יין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין).
1474טור ושו"ע ס"י (ויין מגתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן
1475לתוך הסודר).
1476ואף שברמב"ם לא התיר ביין מגתו
1477אלא בסודרין, נתבאר בהגהת לבוש ס"י (ואפשר שטעמו ז"ל דלא עדיף יין מגתו
1478שהוא תוסס, ממים ויין שהם צלולין, דאע"ג שצלולים הם ולא שייך בהו משום בורר,
1479אפילו הכי אסורים במשמרת לדעתו ... הכא נמי לא שנא, אבל לסברא ראשונה דסבירא להו
1480דיין או מים שהם צלולין מותר לסננן אפילו במשמרת, משום דאין בהן משום בורר כיון
1481שהן צלולין, יין מגתו שהוא תוססת, נמי שריא אפילו במשמרת, דשויין הן יין מגתו ויין
1482שהוא צלול).
1483והיינו שהרמב"ם אזיל לשיטתו,
1484שגם יין צלול לא התירו לסנן אלא בסודרין, ולא קיי"ל כוותיה בשניהם (כדלעיל
1485הערה 1924).
1486[1928]
1487רמב"ם שם (שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא). טעם
1488הב' בר"ן שם (היינו טעמא דשרי בין הגתות, לפי שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין,
1489וכל היין כגוף אחד הוא, ואין כאן משום בורר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח'
1490מהלכות שבת. וכן מטין דברי הרב אלפסי ז"ל). לבוש סוף ס"י (מפני שכל זמן
1491שהוא תוסס עדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, ואינו
1492נקרא בורר).
1493וראה גם לקמן סכ"ה (והערה 1983), לעיל סי"ב (והערה 1908).
1494[1929] שכל
1495האיסור בסינון הוא משום בורר אוכל מתוך פסולת, כדלעיל סי"ב (המסנן במשמרת,
1496הרי זו תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת), משא"כ כאן שהוא כגוף אחד, אין כאן בורר
1497אוכל מתוך פסולת.
1498[1930]
1499רש"י שם ד"ה בין הגתות (שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהם, הלכך
1500אין כאן תיקון, דבלאו הכי משתתי). טעם הא' בר"ן שם (משום דרובייהו דאינשי שתו
1501ליה הכי).
1502[1931]
1503ט"ז סק"י (נראה לי דבחומץ דגם כן דרכו להשתמש ממנו אפילו אם הוא עב, אין
1504לאסור בסודר. אלא אם כן הוא עב הרבה שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון).
1505[1932] סמ"ק
1506סי' רפב ע' רפג (ומכאן הורה ריב"ש הלכה למעשה על משקה שקדים שכתשן מערב שבת,
1507מותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת, ומשום בורר ליכא, כיון דיכולין לשתותן
1508מקמי הכי בלא סינון). הובא בהגהות מיימוניות שם אות י. מ"א סוף סקי"ב (משקה
1509שקדים כתושים מערב שבת מותר לסננן, כיון שיכולין לשתות בלא סינון (הגהות
1510מיימוניות. סמ"ק)).
1511[1933] גמרא
1512קלט, ב (מסננין את היין בסודרין, אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא),
1513ופרש"י (מן הסודר בפי הכלי, כי עובדא דחול). רמב"ם פכ"א הי"ז
1514(לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבא לשמר במשמרת). ר"ן
1515(נז, ב) ד"ה ונמצא (בסודרין ובכפיפה מצרית שרי דאיכא שינוי, ובלבד שלא יעשה
1516גומא ... מן הסודר בפי הכלי, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול). טור (שלא יעשה בו
1517גומא לקבל היין, אלא ישפוך עליו והוא ישקע מעצמו), ושו"ע סי"א (כשמסננין
1518היין בסודר, צריך ליזהר שלא יעשה גומא (בסודר) לקבל היין, משום שינוי).
1519והיינו שיש בזה שינוי בשני פרטים:
1520(א) שהוא סודר ואינו מסננת. (ב) שאין בו גומא לקבל המשקה.
1521וראה לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון
1522ס"ק ד (שאסור לסנן בסודר אלא על ידי שינוי, שלא יעשה גומא, וכן בכפיפה מצרית.
1523וביום טוב פשיטא שאין צריך לשנות כלל).
1524[1934]
1525משנה קלט, ב (מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית). טור ושו"ע סי"ב (כל
1526מקום שמותר לסנן יין בסודר, מותר לסננו בכפיפה מצרית).
1527והא סל, כמבואר ברש"י עח, ב (סל
1528העשוי מצורי דקל), ובסוטה יד, א (סל של נצרי דקל זרדים שגדילין סביב הדקל).
1529ובמנחות סט, א (קופה מצרית מצורי דקל).
1530[1935] גמרא
1531שם (בכפיפה מצרית, אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח).
1532ר"ן שם (והר"י ז"ל כתב דמשום שינוי והיכר קאמר). מ"מ
1533פכ"ב הלכה לג (יש מי שפירש דמשום שנוי קאמר, ולא משום אהל, וזה דעת ה"ר
1534יונה ז"ל). טור ושו"ע שם (ויזהר שלא יגביה הכפיפה משולי הכלי טפח, משום
1535שינוי).
1536והיינו שיש בזה שינוי בשני פרטים:
1537(א) שהוא סל ואינו מסננת. (ב) שאינו מוגבה טפח.
1538והטעם שלא נאסר מטעם אהל נתבאר לעיל
1539סי' שטו סי"ט (בגד ששוטחין על פי החבית לכסותה, לא ישטחנו על פני כולה, משום
1540אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה. והוא שהחבית אינה מלאה לגמרי אלא היא חסירה טפח),
1541וס"כ (ויש אומרים שלא אסרו כן בחבית וכיוצא בה, אלא בגיגית וכיוצא בה שהיא
1542רחבה יותר מדאי ... שיש אומרים שאין בכיסוי כלים משום אהל כלל, אף בכלים הרחבים
1543יותר מדאי).
1544[1936]
1545מ"א סקי"ג (נראה לי דאותו כלי העשוי כנפה שמסננין בו, דינו כמשמרת,
1546הואיל ומיוחד לכך).
1547[1937]
1548סעיף יג.
1549[1938]
1550רב פפא קלט, ב (לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא (כלי חרס קטן שמערין
1551בו יין מחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמים בחזקה, רש"י), משום דמיחזי כמשמרת).
1552שו"ע סי"ג (כלי שמערין בו יין מהחבית, לא יתן בפיו קשין וקסמין בחזקה). וראה
1553שבת כהלכה פי"ד הערה י.
1554[1939]
1555ר"ן (נז, ב) ד"ה לא (ודאמרינן דמחזי כמשמרת, משום דאף על גב דלאו משמרת
1556ממש הוא, שהרי עוברין בה השמרים, כיון דאיכא קסמין וטנופת דמעכב בהו ולא עברי, דמי
1557למשמרת). הובא במ"א סקי"ד.
1558[1940]
1559שלטי הגבורים שם אות ד (והמריק יין צלול או שכר צלול מכלי אל כלי בנחת בדרך סינון,
1560מותר). מ"א שם (ובצלול שרי).
1561[1941]
1562סעיף יג (יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת כדי שיהיו צלולין
1563יותר).
1564[1942] גמרא
1565קלט, סוע"ב (דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא (לשון שפוי בנחת הוא, והפסולת
1566נשאר בשולי הכלי, רש"י). אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא האיכא ניצוצות (קטנות
1567הנישופות באחרונה מתוך הפסולת שקורין בריי"ש, והנהו מוכחן דבורר הוא,
1568רש"י). ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי (אינו מקפיד לניצוצות כל כך, וכשמגיע
1569לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ. ותחילת שפייתן, [שאין] הפסולת ניכר, [לאו] בורר
1570הוא, רש"י). ר"ן נח, רע"א (ותחלת שפייתן, כשאין הפסולת ניכר, לאו
1571בורר הוא). טור ושו"ע סי"ד (מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר
1572שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק
1573ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר). מ"א
1574ס"ק טו (ותחלת שפייתן, כשאין הפסולת ניכר, לאו בורר הוא (ר"ן)).
1575ובטעם הדבר דלאו בורר הוא, נתבאר
1576בפסקי דינים צמח צדק יג, ב (כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה
1577בורר אוכל מאוכל).
1578והיינו שאף דהכא מיירי שאינו רוצה
1579לשתותו לאלתר (כדלקמן בסמוך), ובזה אסור אפילו אוכל מתוך הפסולת. מכל מקום נחשב
1580כאן בורר אוכל מאוכל, שזה מותר אפילו אינו רוצה לשתותו לאלתר, וכדלעיל ס"ד-ה
1581(אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם ... מותר לברור אוכל
1582מאוכל כשהכל מין אחד).
1583[1943] שמנת.
1584[1944]
1585מ"א סי' תקי סקי"ג (ונראה לי דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין
1586סמעטנ"י, אפילו בשבת, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי'
1587שי"ט סי"ד).
1588[1945]
1589מ"א שם (ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום, ואם אינו צריך לו רק שחושש שיפסיד
1590ויתקלקל, מותר לעשותו על ידי עכו"ם, וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה).
1591והיינו כמבואר בשו"ע שם (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום
1592שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך
1593לדבר צורך הרבה). הרי שבמקום הפסד מותר. תוספת שבת סקכ"ח (דהוי שבות דשבות,
1594והיינו שבות דמכין משבת לחול).
1595וכן הוא לקמן ס"כ (ובלבד
1596שישתה מהם בו ביום). לעיל סי' שב ס"י (הרי הוא מכין משבת לחול ואסור
1597מדברי סופרים), ושם נסמן.
1598[1946]
1599סי"ב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי
1600נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר
1601בענין אחר). ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול). ומקורו במ"א שכתב בסי' שז
1602סוף סק"ז (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם ...
1603אבל בלאו הכי אין להקל).
1604ועל פי זה כתב בתוספת שבת שם (מיהו
1605בסי' ש"ז לא התיר שם המג"א, רק במקום הפסד גדול עיי"ש).
1606ואפשר שהקיל כאן כיון שאינו שבות
1607ממש, אלא טורח כדי שלא יתקלקל השומן, והוא קל יותר מטירחא משבת לחול, כדלעיל סי'
1608שח סט"ז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו,
1609אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו,
1610או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה).
1611והיינו שזו אינה "הכנה משבת
1612לחול" כפשוטה, שהרי מטרת הבאתו לבית להצניעו אינה כדי להשתמש בו בחול, כי אם
1613"לצורך הכלי עצמו", לשמור על החפץ שלא יגנב ולא יתבקע בחמה. וכן מחזירים
1614למקרר מאכלים שנשארו אחרי סעודת שבת, ואין זו "הכנה משבת לחול" כי אם
1615"טלטול מאכלים לצורך עצמם".
1616ומה שאסרו כאן לעשות כן בעצמו, ביאר
1617הגרש"ז אויערבך, בשמירת שבת כהלכתה פכ"ח הערה רג. שבת
1618כהלכה פי"ב הערה ד* (דהפרדת השומן מן החלב שאני, שהוא כעין תיקון בגוף הדבר
1619לצוך חול).
1620וכן הוא בכל מקום שטורח להכינו,
1621שאסרו אף אם הוא כדי שלא יתקלקל המאכל, כפי שיתבאר לקמן סי' שכא ס"ו (והערה 2276).
1622[1947] כי
1623מה ששופך את האוכל (מתוך הפסולת) לכלי אחר, נחשב בורר אוכל מתוך פסולת. הטעם
1624והמקור לזה נתבארו לעיל ס"א (והערה 1838).
1625[1948]
1626מ"א סקט"ו (כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר. וצריך לומר דאף הטור והשו"ע
1627מודים לזה, אלא שהם איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל
1628לאלתר שרי).
1629והיינו שמה שנפסק בשו"ע
1630סי"ד (ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות
1631באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי
1632שהוא בורר), "איירי ברוצה לשתות לאחר זמן, דאז אפילו בלא כלי אסור, אבל לאלתר
1633שרי".
1634[1949]
1635סעיף א.
1636[1950]
1637מ"א שם (דאין איסור בשכר אלא כשנותן קסמים בפי הכלי, דאז הוי כבורר דרך כלי,
1638אבל כשמערה כך שרי כדי לשתות לאלתר).
1639והיינו מה שנתבאר לעיל סי"ז (כלי
1640שמריקין לתוכו יין מהחבית, לא יהדק בפיו קשין וקסמין בחוזק, מפני שדומה למשמרת.
1641אע"פ שאינה משמרת ממש, שהרי עוברים בה שמרים, מכל מקום הואיל ויש קסמין
1642וטנופת שאין עוברים בה הרי זו דומה למשמרת). הרי שאם הסינון אינו נעשה על ידי
1643הכלי, נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת בידיו.
1644[1951]
1645כדלעיל סעיפים יג, טז, יז.
1646[1952]
1647מ"א סקט"ו (אבל בשומן הוה ליה בורר פסולת מתוך אוכל ואסור).
1648והטעם שנחשב בורר פסולת מתוך אוכל
1649נתבאר לעיל ס"א (והערה 1838).
1650וראה הלכתא רבתא לשבתא (ואפילו שומן
1651הצף על פני הרוטב, לא יזרקנו על ידי כף עם רוטב, שהרי זה כבורר פסולת מאוכל וחייב),
1652ושם נסמן (הערה 2384).
1653[1953]
1654רוקח הל' יום טוב סי' רחצ (ולהגביה חבית של יין על שום דבר, להוציא היין היטב מותר).
1655רמ"א סי"ד (מותר להגביה החבית על איזה דבר כדי שיקלח ממנו היין היטב).
1656והיינו שבדרך כלל כשמרוקנים חבית
1657יין נשארת תחתית החבית על הרצפה, ואין החבית מתרוקנת לגמרי, שנשאר בה קצת יין עם
1658השמרים. משא"כ כשמגביהים את תחתית החבית על איזה דבר, אפשר לרוקנה לגמרי, גם
1659את הניצוצות שבשמרים, וישארו בחבית רק השמרים עצמם.
1660ומבאר את טעם ההיתר, כיון שבדעתו
1661להפסיק את הקילוח כשיתחילו הניצוצות לירד מהשמרים.
1662[1954]
1663סעיף יח (שכשיפסיק הקילוח ... יפסיק ויניחם עם השמרים ... כשאין הפסולת ניכר, לאו
1664בורר הוא).
1665[1955]
1666משנה קלט, ב (נותנין מים על גבי השמרים, בשביל שיצולו), כפירוש רבינו יהונתן על
1667הרי"ף נז, ב (כשנשארו השמרים לבדן בחבית של יין, דרך העולם לתת לתוכן מים
1668שנים ושלשה, כפי אומד שאומדין השמרים שבתוכה, ולאחר שלש שעות או ארבע קלטו המים
1669ריח היין, גם נתערב בהן מעט יין מן הנשאר בחבית, ומוציאין אותו, וקמ"ל דלא
1670בורר הוא כלל. ולא מיירי במשמרת כלל), הובא בחדושי הר"ן שם (פירוש שכן דרכן
1671ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו, ולא נשאר בחבית אלא קצת יין עכור, והמים
1672קולטין ריח היין, וגם שנתערבו בהן אותן מעט יין שנשאר בו, וחזרו המים להיותן טעמן
1673כיין, ומוציאין אותן ושותין מהן, וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל. כן פירש ה"ר
1674יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י ז"ל דמיירי במשמרת).
1675והיינו שהוא דלא כפירוש רש"י
1676במשנה זו, שהיא ההלכה דלעיל סי"ב.
1677אלא כפירוש השני שברע"ב
1678פ"כ מ"ב (פירוש אחר, על גבי שמרים שנשארו בחבית, וקולטין המים טעם היין
1679ומוציאין אותן בשבת, ושותים אותן, ואין בזה משום בורר). אליה רבה סוף סקכ"ב (וברטנורה
1680שם כתב דמותר ליתן בשבת מים על גבי שמרים שנשארו בחביות, וקולטין המים טעם יין
1681ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו).
1682*
1683ממה שכתב כאן "וכן מותר",
1684נראה שגם כאן טעם ההיתר הוא כנ"ל, כי אין דעתו לרוקן את כל המים עם טעם היין
1685שבו, אלא דעתו להפסיק את הקילוח כשיתחילו הניצוצות לירד מהשמרים.
1686ולכן לא התירו כאן אלא כשנותן את
1687המים על גבי השמרים שבחבית, ולא כשנותן את המים על גבי השמרים שבמשמרת כדי שיצאו
1688משם המים אחרי שקולטים את טעם היין.
1689ומה שהתירו לעיל סי"ב ליתן מים
1690על השמרים שבמשמרת, נתבאר לעיל שם (הערה 1908).
1691[1956]
1692דאם לא כן הוי מכין משבת לחול, כדלעיל סי"ח.
1693[1957]
1694ברייתא קלד, א (אין מסננין (ביום טוב, רש"י) את החרדל במסננת שלו),
1695ופרש"י (שמשליך הסובין שלו). טור ושו"ע סי' תקי ס"ג (אין מסננים
1696החרדל במסננת שלו). מ"א שם ס"ק ה (שמשליך הסובין שלו).
1697וכן הוא לקמן שם ס"ז (אין מסננין
1698את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר שמשליך הסובין שלו).
1699ונתבאר בתהלה לדוד סקכ"ד (משמע
1700להדיא דבסודר מותר ... דמי לעכורין ... והרב ז"ל בסי' תק"י ס"ז כתב
1701כלשון הפוסקים. אבל בכאן סכ"א סתם הדברים וכתב אין מסננין את החרדל,
1702וצ"ע). והיינו שדין החרדל דומה להא דלעיל סי"ג (מותר לסננן בסודרין,
1703אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון, אעפ"כ כיון
1704שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על ידי שינוי, דהיינו
1705בסודרין).
1706ובאמת יש הפרש בין עכורים קצת,
1707שאפשר לשתות את היין כך (בלא סינון מהקסמין דקין) על ידי הדחק, לבין החרדל, שגם
1708הסובין שלו ראויים לאכילה. ודמי יותר לבורר אוכל מאוכל דלעיל ס"ד (בורר אוכל
1709מאוכל ... אם אינו ראוי לאכילה אלא מתוך הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור,
1710ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל מקום אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור), שלא
1711נתפרש בו ההיתר של סודרין.
1712וכך גם בדין הביצה, דלקמן בהמשך
1713הסעיף (שהחלבון, אף ששם אוכל עליו, מכל מקום אינו ראוי לאכלו כך כמות
1714שהוא, וגם רגילין להשליכו עם הפסולת, לכן הוא נראה כפסולת לגבי החלמון הנאכל כמו
1715שהוא עם החרדל, ואסור מדברי סופרים).
1716[1958] וכן
1717לענין הביצה, דלקמן בהמשך הסעיף (אוכל מתוך פסולת), כמבואר בטור סוף הסימן (אוכל
1718מתוך הפסולת).
1719הטעם והמקור למה שנחשב אוכל מתוך
1720פסולת, נתבארו לעיל ס"א (והערה 1838).
1721[1959] גמרא
1722שם (מחזי כבורר). רש"י שם (דמחזי כבורר, שמשליך הסובין שלו). תוס' שם
1723ד"ה הכא מחזי כבורר (מיהו בורר לא הוי, שגם הפסולת ראוי לאכילה). מ"א שם
1724(דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו. ובורר ממש לא הוי, דגם הפסולת ראוי לאכילה (תוס')).
1725וכן הוא לקמן שם (אף על פי שאין זה
1726בורר ממש, שהרי גם הסובין ראויים לאכילה ואינן נקראים פסולת, מכל מקום כיון שנראה
1727כבורר אסרוהו חכמים).
1728[1960] ב"ח סוף הסימן (וצריך
1729לומר שהחרדל נתון במסננת מערב שבת, וקאמר דמותר ליתן בה ביצה בשבת), שהרי אסור
1730לסנן החרדל בשבת, כדלעיל בתחלת הסעיף.
1731[1961]
1732משנה קלט, ב (נותנין ביצה במסננת של חרדל), ופרש"י בפירוש הא' (שהחרדל נתון
1733בה להסתנן, וקולטת את הפסולת, ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו, והוה ליה
1734לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה). טור ושו"ע סט"ו (מסננת
1735שנתן בה חרדל לסננו, מותר ליתן בה ביצה, אף על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל
1736והחלבון נשאר למעלה). וראה שבת כהלכה פי"ב ביאורים כ.
1737וגם אין חוששים בו למלאת צובע,
1738כדלקמן סי' שכ סכ"ז (מותר ליתן כרכום בתבשיל, ואין לחוש משום
1739צובע, שאין צביעה באוכלים), ונתבאר שם (הערה 2179).
1740[1962]
1741גמרא קלד, א (נותנים ביצה במסננת של חרדל ... לא מיחזי כבורר).
1742[1963] כנסמן
1743לעיל (הערה 1958).
1744[1964] גמרא
1745קמ, רע"א (לפי שאין עושין אותה אלא לגוון), ופרש"י (מראה, שהחלמון יפה
1746לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל). טור (אף
1747על פי שהחלמון יורד למטה עם החרדל והחלבון נשאר למעלה עם הפסולת, לא חשיב כבורר,
1748שהחלבון והחלמון שניהם אוכלין הם, ואין נותנין אותה לתוכו אלא לתקן מראה החרדל,
1749הלכך לא חשיב כבורר אוכל מתוך הפסולת). מ"א ס"ק טז (ולא חשיב כבורר, לפי
1750ששניהם אוכלין הם, ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל (טור)).
1751[1965]
1752מ"א שם (משמע דזה מקרי מין אחד). ט"ז סקי"ב (ועל כרחך הם מין אחד,
1753דאם לא כן היה לנו לאסור מטעם ב' מינים, אף על פי ששניהם אוכל).
1754והיינו שמעיקר הדין אין בו ברירה
1755כיון שהם מין אחד, ואין לנו לאסרו אלא מטעם "מיחזי כבורר". אבל
1756"לפי שאין עושין אותה אלא לגוון", "לא מיחזי כבורר", ושרי
1757אפילו לכתחלה.
1758[1966]
1759מ"א ס"ק טז (אבל אם הם עושים אותו כדי לאכול החלמון אסור, דמה שאינו
1760רוצה לאכול מקרי פסולת והוה ליה בורר (ב"ח ולבוש). עיין ס"ג דכתב דבמין
1761אחד לא שייך ברירה ... לכן נראה לי דהכי פירושו, שהוה אמינא דהחלבון נקרא פסולת
1762כיון שאינו ראוי לאכלו כך, קמ"ל).
1763והיינו שכבר נתבאר לעיל (בסוף הסעיף
1764הקודם, והערה הקודמת), שעיקר טעם ההיתר הוא "כיון שבאמת
1765שניהם מין אוכל אחד הם", וכן הוא מעיקר הדין אף אם הסינון הוא בשביל
1766האכילה. ולא אסרו בזה אלא מדברי סופרים, כיון שאין רגילים לאכול את החלבון כך כמות
1767שהוא, וכמבואר לעיל ס"ד (ואם אינו ראוי לאכילה אלא מתוך
1768הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור, ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל מקום
1769אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור).
1770וכן הוא גם בחרדל עצמו, כדלעיל
1771בתחלת הסעיף (והערה 1957).
1772וראה תבואות שמש ח"ב ע' מב. שבת
1773כהלכה פי"ב הערה קלו.
1774[1967] כדלעיל
1775ס"ד (אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם, והשני נוטלו
1776וזורקו, אינו נקרא פסולת בשביל כך, הואיל והוא ראוי לאכילה, ולפיכך מותר לברור
1777אותו מתוך האוכל שחפץ לאכול, ואין בזה משום בורר פסולת מתוך אוכל), ושם נסמן (הערה
17781853).
1779[1968] בשו"ע
1780שם סעי' א-ג (שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים,
1781מותרים ... ואם פירשו ממקום רביתן ... אף על פי שחזרו, אסורים ... המסנן מים או
1782שאר משקים, והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים, אף על פי שחזרו לתוכו, אסורים,
1783שכבר פירשו).
1784[1969] אף שהתירו לעיל סי"ג (מותר
1785לסננן בסודרין, אפילו הם עכורים קצת שרוב בני אדם אין שותין אותם בלא סינון,
1786אעפ"כ כיון שאפשר לשתותם כך על ידי הדחק, אין זו ברירה גמורה, והתירוהו על
1787ידי שינוי, דהיינו בסודרין). מכל מקום כאן הוי ברירה גמורה,
1788ולכן אסור אפילו בשינוי.
1789[1970] שו"ת
1790הרא"ש כלל כ"ב סי' ט (מים שיש בהם תולעים ... בורר ומשמר ... במתקן
1791הענין קודם אכילה או שתייה, שיהא ראוי לאכילה או לשתייה, זהו דרך מלאכה). שו"ע
1792סט"ז (מים שיש בהם תולעים ... בורר ומשמר ... במתקן הענין קודם אכילה או שתיה).
1793לבוש סט"ז (מים שיש בהן תולעים שאינו יכול לשתותן בלא סינון, שאסור לשתותן
1794ולסננן דרך שינוי, שמא יבלע אחד מהם שאסור משום שרץ, אסור לסננם במסננת).
1795ומכל מקום
1796מקפידים רבים שלא לשתות מים מהברז בלא סינון, שאפשר נמצאים שם תולעים קטנים שאינם
1797נראים לעין. ומעבירים המים מהברז במסננת גם בשבת, ואין חוששים לאיסור בורר ומשמר.
1798וסומכים להתיר הסינון, כיון שרוב בני ישראל אינם מקפידים לשתות כך בלא סינון,
1799כמבואר בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קלד (חלילה לומר על מי שאינו מסנן
1800שהוא עבריין ... ואם כן הי' נראה דאפילו מי שנזהר רשאי לסנן, והרא"ש בתשובה
1801המובא בשו"ע סי' שי"ט סט"ז דאינו מתיר אלא לשתות על ידי מפה, מיירי
1802באיכא ודאי תולעים).
1803וכן בפסח רגילים להניח בגד על ברז
1804המים, מפני חשש חמץ במים, ולא חששו מבורר, כיון שרבים אינם מקפידים לשתות המים אף
1805בלי סינון.
1806[1971] שו"ת
1807הרא"ש שם (אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו, אין זה מעין
1808מלאכה ומותר). שו"ע סט"ז (כלשון הרא"ש).
1809וראה שבת כהלכה פי"ב ביאורים
1810סוף אות א, ופי"ג ביאורים ח, ופי"ד ביאורים ה. לקמן סי' שכ ס"ח
1811(והערה 2065).
1812[1972]
1813אוצ"ל: הנחת. וכן הוא לעיל סי' שב סכ"א ובב"י.
1814[1973] ב"י ד"ה כתב
1815הרא"ש (ושמא יש לומר, דכיון שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהבגד ... לא אתי
1816לידי סחיטה). רמ"א סי' שב ס"ט (מותר לתת עליו מים מעוטים, ולא מרובים,
1817שמא יסחוט).
1818[1974] סכ"א
1819(ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה, הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט
1820ואינו מתכוין לליבון כלל. ואין למחות ביד המקילין, כיון שלסברא הראשונה מותר בכל
1821ענין).
1822והיינו דשם סכ"א הובאו ג' דעות
1823בענין ליבון בבגד שאין עליו לכלוך:
1824(א) אין אומרים בו שרייתו זהו
1825כיבוסו, אבל במים מרובים גזרו שמא יבוא לסחטו.
1826(ב) אף במים מועטים אומרים שרייתו
1827זהו כיבוסו.
1828(ג) במים מועטים אין אומרים שרייתו
1829זהו כיבוסו, אלא במים מרובים.
1830וכאן מיירי במים מועטים (שותה על
1831ידי מפה), אם כן אין לגזור בו שמא יבוא לסחוט, ולדעה הא' והג' אין לאסור אף משום
1832שרייתו זהו כיבוסו, ורק לדעה הב' אסור משום שרייתו זהו כיבוסו.
1833וכיון שהעיקר כדעה הא' והג', לכן
1834נתבאר כאן בתחלה, שאין לאסור לא משום שרייתו זהו כיבוסו, ולא משום גזרה שמא יסחוט.
1835ואחר כך נתבאר שבעל נפש יחמיר לחוש לדעה הב' הנ"ל.
1836ואילו לעיל סי"ג מיירי במים
1837מרובים (שמסנן בו), ולכן אסור לדברי הכל: לדעה ב' וג' – משום שרייתו זהו כיבוסו,
1838ולדעה הא' – משום גזירה שמא יבוא לסחטו, כדעיל שם (הערה 1916).
1839וראה חידושי צמח צדק נח, א (ובא"ז
1840וא"ר סי' שי"ט סי"ו צידד להקל, משום שאין נשרה אלא דבר מועט מהמפה.
1841ורבינו ז"ל בקו"א האריך בזה לצדד, משום שכשאין מתכוין ללבן לא כלום הוא
1842כשנשרה מעט מהבגד כו' עיי"ש. ולפענ"ד טוב לשתות במפה לבנה היטב, שאז ודאי יש לומר שעל ידי ששותה בה אינו מתלבן יותר כלל – ואדרבה,
1843כהה לבנוניתה על ידי זה אף אחר שיתייבש, כנראה בחוש).
1844[1975] כדלעיל שם, לאחר שהביא
1845דעה האוסרת (ולפי זה מים שיש בהם תולעים אסור לשתותם על ידי מפה בשבת. אף על פי
1846שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו ... כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא
1847לכנוס לספק איסור של תורה).
1848[1976]
1849ט"ז סקי"ג (ועמ"ש בסי' תק"ו, דלהראב"ד יש איסור כשנופלים
1850זבובים לכוס, שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוה ליה כבורר פסולת, אלא יקח מן
1851המשקה קצת עמהם ועיי"ש). ובסי' תקו סוף סק"ג (כשנופלים זבובים לתוך הכוס
1852בשבת, אסור להסיר הזבובים לחוד משם, להראב"ד דהוי ליה כבורר, אלא צריך שיקח
1853מן המשקה גם כן עמהם. וזהו דעת המחמירין שזכר רמ"א בס"ב).
1854והוא האמור בשו"ע שם ס"ב
1855(אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף בלא
1856שינוי), וברמ"א שם (יש מחמירין ואוסרין).
1857וכן נפסק לקמן שם ס"ד (קמח
1858שנרקד מערב יום טוב ונפל לתוכו צרור או קיסם ביום טוב, אסור ליטלו משם בידיו, שהרי
1859הוא בורר פסולת מתוך האוכל). והיא דעת הראב"ד הל' יום טוב פ"ג הי"ד
1860(ואם נפל בו צרור או קיסם אסור).
1861[1977] נתבאר
1862בפסקי דינים צמח צדק יג, ב (בשו"ע סי' שי"ט סי"ד. ואפשר שלזה
1863נתכוין אאזמו"ר שם במ"ש סכ"ד כמו שנתבאר למעלה).
1864והיינו שהכוונה היא כאן למה שנתבאר
1865לעיל סי"ח (מותר לערות בנחת מכלי לחבירו כדי שהפסולת והשמרים ישארו בשולי
1866הכלי, ובלבד שיזהר שכשיפסיק הקילוח ומתחילין לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה
1867מתוך הפסולת אזי יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן הרי ניצוצות אלו מוכיחים
1868שהוא בורר, אבל בתחלת העירוי כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא). וטעם הדבר נתבאר
1869בפסקי דינים שם (כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה בורר אוכל
1870מאוכל). וכן גם כאן כשנשאר קצת משקה עם הזבוב.
1871אמנם חזר בו רבינו מזה בסדור, בהלכתא
1872רבתא לשבתא (שלא לסמוך על היתר הנהוג באם נפל זבוב או שאר פסולת לכוס או לקערה,
1873להוציאו על ידי כף ולשאוב קצת משקה עמו כו', כי יש בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה
1874ח"ו). ונתבאר בפסקי דינים שם (לפי מה שכתב בסידור, צריך לומר שאין הנדון
1875דומה, דהתם כיון ששופך המשקה, ונשאר משקה טוב עם הפסולת, הרי זה בורר אוכל מאוכל.
1876משא"כ הכא שנשפך הזבוב עם המשקה, ניכר שבורר הפסולת).
1877וראה שבת כהלכה פי"ב הערה רפח.
1878[1978]
1879ברייתא צה, א (מחבץ חייב משום בורר). שו"ע סי"ז (המחבץ תולדת בורר הוא).
1880ויש ברש"י שם ב' פירושים מהו
1881מחבץ, שהן שתי ההלכות הראשונות שלפנינו, וביחד עם ההלכה השלישית שלפנינו הם שלושה
1882שלבים בייצור גבינה בעת העתיקה:
1883(א) נתינת קיבה לחלב, שמפרשת בין
1884הקום שבו לבין מי החלב שבו, חייב משום בורר.
1885(ב) נתינת תערובת זו למסננת, כדי
1886שמי החלב שבה יהיו נוטפים מתוכו, והקום שבה ישאר למעלה, חייב משום בורר אוכל
1887מפסולת על ידי כלי.
1888(ג) קיבוץ והדבקת חלקי הקום, שהופכת
1889אותו לגבינה קשה, חייב משום בונה.
1890[1979]
1891רש"י בפירוש הראשון שם (המחבץ, המעמיד החלב בקיבה). רמב"ם פ"ז
1892ה"ו (הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי
1893הפריש הקום מן החלב). מ"א סקי"ח (שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו,
1894חייב, שהרי הפריש הקום מן החלב).
1895[דיני בשר בחלב שבהעמדת הקיבה בחלב,
1896נתבארו בטור ושו"ע יו"ד סי' פז סי"א, ונו"כ שם. כיום פועלים
1897הפרדה זו על ידי כמה סוגי רנט, כולל מצמחים שכוללים תכונה זו].
1898ואף שבשלב זה, נמצאים הקום ומי החלב
1899בתוך הכלי, מכל מקום חייב משום בורר, וכדלעיל סי"א (אוכל
1900ופסולת המעורבין, אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה, כגון שהפסולת הוא עפר,
1901או כדי שיצוף למעלה, כגון שהוא תבן. וכן הכרשינים אין שורין אותם במים כדי להציף
1902הפסולת שלהם למעלה).
1903*
1904וכן הוא לקמן סי' תקי סי"ב (אין
1905מעמידין חלב ביום טוב, דהיינו שנותנין לתוכה קיבה להעמידו, ואסור משום בורר,
1906שמפריד הקום מן החלב ... ומטעם זה אסור לעשות חמאה מן שומן שצף על פני החלב, שהרי
1907הוא בורר, שמפריד החלב מן החמאה שבו).
1908ההלכה
1909הראשונה היא זו שלפנינו, וההלכה השנית היא פירוש הערוך ערך חבץ (פירוש מחבץ, מפיק
1910חמאה מחלב).
1911והם שלושת מוצרי החלב, שנתבארו כאן
1912ולקמן שם:
1913(א) העמדת חלב לעשות ממנו גבינה,
1914שנתבארה כאן.
1915(ב) השמנת עולה מהחלב באופן טבעי,
1916ואחר כך נוטלים את השומן מהחלב, כדלעיל סי"ח (מותר לקלוט שומן הצף על פי החלב
1917שקורין (שמעטנע) מלמעלה, וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת ממנה עם החלב).
1918(ג) ייצור חמאה מהשמנת הזאת, על ידי
1919הפרדת החלב שבו מן החמאה שבו, שאיסורו נתבאר לקמן שם (שהרי הוא בורר, שמפריד החלב
1920מן החמאה שבו).
1921[1980]
1922רש"י שם בפירוש השני (ולי נראה מחבץ עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו,
1923ומי החלב, שהן נסיובי, נוטפין). הובא במ"מ פ"ח הי"א, ובמ"א
1924שם.
1925[1981]
1926רש"י שם (חייב משום בורר, אוכל מתוך פסולת).
1927[1982] כדלעיל ס"א (הבורר אוכל
1928מתוך הפסולת כדי לאכול לאלתר, אינו חייב אלא אם כן בורר בנפה או כברה), וסי"ב
1929(המשמר שמרים דהיינו המסנן במשמרת, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך הפסולת על ידי נפה
1930וכברה).
1931ואף שבמשמרת נשאר הפסולת למעלה
1932(השמרים) והאוכל למטה (היין), וכאן נשאר האוכל למעלה (הקום) והפסולת למטה (מי
1933החלב), מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת; וכמו בנפה וכברה, שאף שבנפה
1934נשאר הפסולת למעלה (המורסן או הצרורות) והאוכל למטה (קמח), ובכברה נשאר האוכל
1935למעלה (התבן) והפסולת למטה (המוץ), מכל מקום נחשבים שניהם בורר אוכל מתוך פסולת. ונתבאר
1936לעיל ס"א (והערה 1838).
1937[1983]
1938מ"מ הל' שביתת העשור פ"א ה"ג (דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור,
1939או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר פ"ח מהלכות שבת, אבל זה הכל מין אוכל אחד ...
1940ואע"פ שאמרו מחבץ חייב משום בורר, וכן משמר, התם בדברים לחים). מ"א
1941סק"ה (ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר, התם בדברים לחים).
1942והיינו שאף שנתבאר ברמב"ם
1943פ"ח הי"ד (יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך
1944הסודרין. שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא). וכן הוא
1945לעיל סי"ד (ויין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן אפילו לתוך
1946המשמרת. מפני שכל זמן שהוא תוסס עדיין לא נפרשו היין מן השמרים יפה יפה, וכל היין
1947כגוף אחד הוא). ואם כן מדוע לא נאמר כן גם בחלב, שהקום ומי החלב שבחלב הן מין אחד,
1948ולא שייך בהם בורר.
1949מכל מקום יש לומר שהכא בקום ומי
1950חלב, כיון ששניהם דברים לחים, אינם נחשבים כמין אחד, אלא כשני מינים מעורבים זה
1951בזה. משא"כ כשאחד מהם יבש ואחד לח, נחשבים מין אחד, עד שיפרדו. ולכן השמרים
1952כל זמן שהיין תוסס נחשבים מין אחד, שאין בו בורר. ואחר שנגמרה תסיסתו, נחשבים ב'
1953מינים, והמשמר חייב משום בורר.
1954ונתבאר בשבת כהלכה פט"ו
1955ביאורים א. וראה גם לעיל סי"ב (והערה 1908).
1956*
1957ונראה שכל השאלה והמענה כאן, קאי על
1958הפירוש הראשון של מחבץ, שנותן קיבה לחלב להפריש את הקום שבחלב ממי החלב, ששניהם
1959מעורבים בחלב כמין אחד.
1960משא"כ לפי הפירוש השני, שאחר
1961שנפרדו הקום בתוך החלב מפרידים בינם על ידי כלי גמי, בזה ודאי לא נחשבו כמין אחד,
1962אלא הרי הם כשמרים שביין אחר שנגמרה תסיסתו, שנחשבים ב' מינים, והמשמר חייב משום
1963בורר.
1964[1984]
1965גמרא צה, א (מגבן חייב משום בונה). רמב"ם פ"ז ה"ו (ואם גבנו ועשהו
1966גבינה, חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה
1967דומה לבנין). מ"א סקי"ח (ואם גבנו ועשאו גבינה, חייב משום בונה, שכל
1968המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין).
1969ואע"פ שאין בנין וסתירה בכלים,
1970נתבאר לעיל סי' שיג סי"ט (לא אמרו שאין בנין וסתירה בכלים אלא בבנין גרוע
1971וסתירת בנין גרוע ... אבל העושה כלי מתחלתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה).
1972[1985]
1973רמב"ם פכ"א הי"ז (לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש,
1974לא יחבצם בידו). שו"ע סי"ז (כנ"ל מהרמב"ם). ופירש משנ"ב
1975ס"ק סו (רוצה לומר לא יקבצם בידו להפריד אותם מן הדבש). שו"ע סי' שמ
1976סי"א (כנ"ל מהרמב"ם). ופירש משנ"ב ס"ק לט (רוצה לומר
1977שמהדק בידו האגוזים, ועל ידי זה מפריד הדבש מבחוץ דהוי בורר).
1978[1986]
1979מ"א סקי"ד (נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן, אף על פי שראוי
1980לשתותו בשבת. ונראה לי דהוי תולדת בורר, דעכ"פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי
1981הכלי, דומיא דמחבץ).
1982[1987]
1983ירושלמי פ"ז ה"ב מט, סוע"א (רקק והפריחתו הרוח, חייב משום זורה,
1984וכל דבר שהוא מחוסר לרוח, חייב משום זורה). הובא באור זרוע סי' נט, ובמהרי"ל
1985הל' שבת כט, ב. רמ"א סי"ז (הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום
1986זורה).
1987וכך גם לענין ביעור חמץ, דסגי
1988במפררו וזורה לרוח, אסור לעשות כן ביום טוב, לפי דעה זו, כדלקמן סי' תמו ס"ו
1989(לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב, כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו
1990מלאכה גמורה מן התורה, כמו שנתבאר בסימן שי"ט עיין שם).
1991אמנם יש חולקים וסוברים שלתלמוד
1992דידן אין בו משום זורה, כדלקמן שם סוף ס"ה (ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות,
1993אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ, שהוא בורר אוכל מתוך הפסולת (פסולת מתוך
1994האוכל), אבל כשזורה כל האוכל לרוח, אין כאן איסור מן התורה).
1995והיא דעת בעל המאור פסחים טו, ב (מפרר
1996וזורה לרוח ומטיל לים, ואין בזה אב מלאכה שידחה שבת).
1997ונתבאר בקונטרס אחרון שם סוף סק"ג
1998(עיין במה שכתב[תי] בסי' שי"ט, דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורה, לפום
1999גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו'). שהרי הרוקק והפריחתו
2000הרוח, אינו בורר בזה כלום (ואפשר שדעה זו נתבררה בקונטרס אחרון שבסימן שלפנינו,
2001ולא הגיעה לידינו. וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק יג).
2002וחוששים גם לדעה זו, כדלקמן שם
2003ס"ה (ואפילו לשרפה במקומה אסור ... כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא
2004חילול יום טוב ... לפרר ולזרות לרוח).
2005מכל מקום העיקר הוא כדעה המבוארת
2006כאן, שתלמוד דידן אינו חולק בזה על הירושלמי, כי אף שעיקר מלאכת זורה היא כדי
2007להפריש ממנה את המוץ, מכל מקום נכלל במלאכה זו גם כשזורה כל האוכל לרוח.
2008וראה קובץ דברי תורה ח"ז ע'
2009נט.
2010*
2011ונפקא מינה מכל זה למעשה, במשחק
2012הילדים לעשות בלוני אויר במי סבון, כדי שהרוח יפזר את בלוני המים, שאסור מטעם זורה
2013(אף בחצר מעורבת).
2014ואף שיש בזה טעם להקל, כמבואר
2015בתשובות רבי עקיבא איגר סי' כ (עובדא הוי דרך הלוכי בשבת בחצר בית הכנסת פה
2016ק"ק ליסא, ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר המעורבת,
2017ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטיפות אחת פונה לכאן
2018ואחת פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי ... [ואפשר] דהא דהעתיק הרמ"א
2019להירושלמי היינו רק ברוקק, דיש בזה חשש דאורייתא להרמב"ם, דאדם הוי גדולי
2020קרקע).
2021אמנם לכאורה אין לסמוך על סברא זו:
2022(א) שהרי קיי"ל שרוק וכל הבא
2023מאדם ובעל חי לא חשיב גידולי קרקע, כדלקמן סי' שכא ס"ח (כל דבר ... אינו
2024גדולי קרקע ... כגון בשר ... גבינה וכיוצא בה). ולפי זה אין הפרש בין רוק למים.
2025(ב) שהרי מסיק בירושלמי שם (וכל דבר
2026שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה), ולא רק הרוקק, כמבואר בתשובת רבי עקיבא איגר שם
2027(לשון הירושלמי וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה, והיינו דבלשון זה נכלל כל
2028דבר, אף מה שאינו גדולי קרקע). ולפי זה אין הפרש בין רוק למים.
2029ובאמת יש בזה גם חשש נוסף של "מוליד",
2030כמבואר בשמירת שבת כהלכתה (פט"ז ס"ל והערה פא); אלא שאנו דנים כאן בדין
2031זורה בלבד.
2032מחלוקת נוספת יש בין הפוסקים, לענין
2033בורר על ידי רוח פיו, ונתבאר לעיל ס"י (והערה 1897).
2034[1988] כדלעיל סי' רעח ס"א
2035(שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (להאומרים שמלאכה שאינה
2036צריכה לגופה פטור עליה ואינה אסורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה ט).
2037[1989] כדלעיל שם ס"ד (והכל
2038מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).
2039ומכאן למדנו שפסיק רישיה אסור אף
2040באיסור דרבנן, ואף במלאכה שאינה צריכה לגופה, דלא ניחא ליה. וראה ב' הדעות בזה
2041ובזה, לעיל סי' שיד ס"ג (והערה 1093), ולקמן סי' שכ סכ"ד (והערה 2163).