Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכ דיני סחיטה בשבת
ובו כ"ח סעיפים:
זתים וענבים ושאר פירות
א הסוחט זתים להוציא מהם שמן,
ובו כ"ח סעיפים:
זתים וענבים ושאר פירות
א הסוחט זתים להוציא מהם שמן,
באו ענבים להוציא מהן יין, חייב, מפני שמפרק המשקה מהפרי, וכבר נתבאר בסי'
גש"ה שכל המפרק אוכל או
דמשקה ממקום שנתכסה בו הרי זה תולדת הדש.
האבל שאר פירות מותר
ולסחטן מן התורה להוציא מימיהם, מפני שכל מי פירות
זאין עליהם תורת משקה, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, אלא תורת אוכל עליהם, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק, כמו שנתבאר
חשם.
טומדברי סופרים אסור
ילסחוט אפילו תותים ורמונים, מפני שמקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורימונים הם
יאסוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים, ואילו היו כן הרבה
יבלשאר בני אדם היו גם כן רגילין לסחטם לשם משקה, לפיכך כל מי שסוחטן
יגלשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מדברי סופרים, ואין אומרים בטלה דעתו
ידאצל כל אדם. וכן אותם אגסים (שקורין בערני"ס בל"א) שרגילין
טולסחטן לשם משקה במקצת מקומות, אסור לסחטן בשבת בכל העולם כולו, שאפשר שאם היה לכל
טזהעולם הרבה מהם כל כך כמו שם, היו גם כן סוחטין אותם לשם משקה. וכן כל כיוצא
יזבפירות אלו.
יחאבל שאר פירות שאין דרך העולם
יטלסחטן לשם משקה, דהיינו
כלשתות מימיהם מחמת צמא או תענוג, אף שיש להם הרבה מהם, ואפילו רגילין
כאלסחטן לרפואה, אין עליהם שם משקה בשביל כך אפילו מדברי סופרים,
כבומותר לסחטן בשבת, מפני שהוא כמפריד אוכל מאוכל, ואע"פ שזה
כגהסוחטן מתכוין לשם משקה בטלה דעתו אצל כל אדם.
כדומכל מקום במקום
כהשנהגו לסחוט איזה פרי לשם משקה, הרי דינו שם כתותים ורמונים, ואסור לסחטו בשבת
כובאותו מקום לשם משקה, שלא בטלה דעת זה הסוחט, כיון שכל אנשי מקומו עושין כן בחול.
כזאבל בשאר מקומות מותר לסחטו, הואיל ואין רגילין לסוחטו לשם משקה אף שיש להם הרבה
כחממנו.
כטויש אומרים שכל הפירות אסור
ללסחטן מדברי סופרים לצורך מימיהם, שכיון שזה הסוחט דעתו על מימיהם לשתותם מחמת צמא
לאאו מחמת תענוג (או אפילו לרפואה), הרי הם חשובים
לבמשקה מדברי סופרים, ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם (אבל אם דעתו כדי לטבל בהם
לגהמאכל, מותר, כמו שיתבאר). אבל אם אינו סוחט
לדאלא למתק הפרי, ולא לצורך המשקה, מותר בשאר כל הפירות. ואפילו שותה המשקה הנסחט
להמותר, כיון שאינו מתכוין בסחיטתו בשביל השתיה. חוץ מתותים
לוורימונים וכיוצא בהן (מהפירות שמקצת בני אדם שיש להן הרבה סוחטין אותם לשם משקה
לזכזתים וענבים, ואילו היה כן הרבה לשאר בני אדם היו רגילין גם כן לסחטן לשם משקה), שבהם אסרו לסחוט
לחאפילו כדי למתקן בלבד, גזרה שמא יסחוט גם כן לצורך המשקה (כמו שעושין אותן בני אדם
לטשיש להם הרבה מהם).
מוכן נוהגין להחמיר במקומות הרבה. אבל
מאהעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום
מבשנהגו להחמיר אין לשנות:
מגמציצת פירות בפיו
ב וכל זה לסחוט. אבל למצוץ
ב וכל זה לסחוט. אבל למצוץ
מדבפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין אפילו מזיתים וענבים,
מהמפני שאין דרך סחיטה בכך, ובטלה דעתו אצל כל אדם. ויש אומרים שאף על פי כן אסור
מומדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אע"פ שמפרק כלאחר יד הוא, כמו
מזשיתבאר בסי' שכ"ח. וגם יש לחוש לחיוב
מחחטאת, כי שמא אין זה נקרא מפרק כלאחר יד כמו היונק מהבהמה, לפי שלינק הוא שינוי
מטגמור שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב, אבל מציצת פירות
נאינה שינוי כל כך, כי רגילין לעשות כן לפעמים. ואפילו פירות שאיסור סחיטתן הוא
נאמדברי סופרים אסור למצוץ, כמו זיתים וענבים, שלא חלקו חכמים
נבבגזרתם. והוא הדין בנותן פת ביין או בשר במרק, שאסור למצוץ אותם, אע"פ שאין
נגאיסור בסחיטתן אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר. ולכן אסור למצוץ
נדקנה הצוק"ר, שדינו כתותים ורימונים וכיוצא בהם.
נהוהמנהג להקל אפילו
נובזיתים וענבים כסברא הראשונה. והמחמיר אפילו בפת
נזובשר, תבוא עליו ברכה.
נחומכל מקום בשאר פירות
נטחוץ מזיתים וענבים יש להקל, כי יש צד להקל
סבמציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא, וכל שהוא דרך אכילה
סאאינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו כמ"ש בסי' שי"ט בבורר אוכל מתוך
סבהפסולת:
סגמשקין שזבו
ג משקין שזבו בשבת
ג משקין שזבו בשבת
סדמאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט בידים כדי לשתותן
סההיום אם יהיו מותרים. ואפילו אם הזיתים
סווהענבים הן עומדין לאכילה, חוששין שמא ימלך
סזעליהן לסחטן לשם משקין, כמו שהוא דרך רוב הזיתים והענבים. אבל משקין שזבו
סחמתותים ורמונים וכיוצא בהן, אם הן עומדים
סטלאכילה המשקין מותרים, ואין חוששים שמא ימלך עליהם למשקין, ואם הן עומדין
עלמשקין המשקין אסורים:
עאד זיתים וענבים
עבשנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהן בשבת מותרין מטעם שנתבאר בסימן רנ"ב.
עגואפילו לא נתרסקו
עדמבעוד יום, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת
עהבגיגית ויוצא מהן עוד יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, שכל מעט יין היוצא מהענבים
עובשבת מתבטל בס' ביין שהיה כבר בגיגית. ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין,
עזשלאחר השבת יהיה מותר בלא ביטול. מכל מקום כיון שיין זה היוצא בשבת לא היה ניכר
עחמעולם קודם שנתערב, ולא היה עליו שם יין מעולם (ועיין ביו"ד
עטסי' קכ"ג אימתי חל עליו שם
פיין), לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדבר שיש לו
פאמתירין אינו בטל אלא כשהאיסור בעין
פבמתחלה, וחל עליו שם דבר שיש לו מתירין, ואחר כך נתערב. ואפילו אם נתנו ענבים שלימים
פגבגיגית זו בשבת, ונתבקעו ביין בו ביום, מותר לשתות יין מהגיגית מטעם זה.
פדאבל לכתחלה אסור ליתן
פהענבים שלמים ביין בשבת כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה, ואף שאינו סוחט בידיו ממש, מכל מקום אסור מדברי סופרים:
פוה חרצנים וזגים שנתן
פזעליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם בשבת ולשתות. ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה
פחוזב מאליו מותר לשתותו, כיון שכבר נתרסק מבעוד יום:
פטסחיטה לתוך התבשיל
ו מותר לסחוט אשכול של
ו מותר לסחוט אשכול של
צענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי לתקן (עיין סי' תק"ה) האוכל, שכל משקה הבא לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין עליו שם משקה
צאכלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל.
צבאבל אם אין בה אוכל,
צגאסור לסחוט לתוכה. אע"פ שעתיד
צדלערב בה אוכל, ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה, כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה
צהאחר כך שיאכלנו עם יין זה, והרי זה משקה הבא לאוכל וכאוכל הוא חשוב. מכל מקום כיון
צושבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין, ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל, אסור
צזמדברי סופרים:
צחז וכן הדין בתותים
צטורמונים וכיוצא בהם.
קאבל שאר פירות, אף
קאלדברי האוסרים לסחטן לצורך מימיהם,
קבמכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי לטבל המאכל במימיהם, הרי זה מותר, אע"פ שאין שם
קגאוכל בתוך הכלי שסוחטן לתוכו, מפני שבשעת סחיטתן יודעים הכל שסוחטן למתק האוכל ולא
קדלשם משקה, שאין דרך כלל לסחטן לשם משקה:
קהח במה דברים אמורים
קובפירות הראויים לאכילה. אבל פירות שאינן ראוים לאכילה, אסור לסחטן לדברי הכל, אפילו לתוך האוכלים, שכשסוחט פרי שאינו
קזראוי לאכילה, אינו מפריד אוכל מאוכל, אלא אוכל מפסולת, ויש בזה משום מפרק,
קחכמ"ש בסי' ש"ה.
קטוגם משום בורר אוכל
קימתוך הפסולת, אפילו רוצה לאכול לאלתר, שלא התירו לברור אוכל מפסולת בידו
קיאכדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא ליטול האוכל בידו מן הפסולת ולאכול,
קיבואינו מעין מלאכה, אבל לסחוט ולאכול, אינו דרך אכילה, אלא דרך מלאכה:
קיגט וכן אסור לסחוט
קידהבוסר, דהיינו ענבים שלא
קיההגיעו לכפול הלבן, אפילו לתוך האוכלין,
קיומפני שאינו ראוי לאכילה, וכפסולת הוא לגבי יין הנסחט ממנו. ולפי שלא נודע לנו
קיזשיעור פול הלבן, אסור לסחוט ענבים
קיחלתוך אוכלים עד שיהיו ראויים לאכילה לרוב בני אדם.
קיטויש מי שמתיר לסחוט
קכהבוסר לתוך האוכל (ואין צריך לומר
קכאבשאר פירות שאינן ראוים לאכילה, ואפילו לסחטן לשם משקין מותר להמתירין בשאר פירות). ויש
קכבלהחמיר כסברא הראשונה:
קכגתפוחים ולימונים
י תפוחים דינם כשאר פירות.
י תפוחים דינם כשאר פירות.
קכדואפילו לימונים אין
קכהדינם כתותים ורמונים, אלא כשאר פירות שמותר לסחטן לצורך מימיהן אפילו לשם משקה
קכולדברי המתירים. ולדברי האוסרים, מותר על כל פנים
קכזלסחטן לצורך אוכל, דהיינו לטבל המאכל במימיהן וכיוצא בזה.
קכחואע"פ שבאותן מקומות שיש להם הרבה מהם הם סוחטים אותן לצורך מימיהן, אין דינם
קכטכתותים ורמונים בשביל כך אפילו באותן מקומות, לפי שאינן סוחטין מימיהן לשם משקה
קלאלא לצורך אוכל. ואפילו אם נוהגין לסחטן לתוך מים לשתות מותר, כיון שאין דרך
קלאלשתותן לבדן.
קלבומכל
קלגמקום לדברי האוסרים לסחוט שאר פירות לצורך מימיהן לשם משקה, אסור לסחוט בשבת
קלדלימונים או שאר פירות לתוך מים או שאר משקין לשתותן, לפי שלא אמרו אלא משקה הבא
קלהלאוכל הוא כאוכל ולא הבא למשקה:
קלוכבשים ושלקות
יא וכל זה בלימונים חדשים.
יא וכל זה בלימונים חדשים.
קלזאבל הכבושים במלח וחומץ או במי מלח,
קלחוכן שאר פירות וירקות הכבושים, וכן השלקות, אסור לדברי הכל לסחטן לצורך מימיהן,
קלטאלא לצורך גופן, לתקנם לאכילה על ידי כך, שאז אין בו מפרק, כיון שאינו צריך כלל
קמלדבר המתפרק דהיינו מימיהן. ואם סחטן לצורך מימיהן פטור מן התורה.
קמאשאע"פ שמימיהן
קמבהיו משקין גמורים קודם שנבלעו בהן, כגון שנכבשו או נשלקו במים או יין וחומץ וכיוצא
קמגבהן משאר משקין, כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן, והרי זה כמפריד
קמדאוכל מאוכל.
קמהומכל מקום מדברי
קמוסופרים, אסור לסוחטן לצורך מימיהם, הואיל והיו משקין
קמזגמורים קודם לכן. משא"כ בפירות חיין, שמימי סחיטתן לא היה עליהם שם משקה
קמחמעולם, לפיכך מותר לסחטן לדברי המתירין:
קמטיב מותר לסחוט כבשים
קנושלקות לצורך מימיהן לתוך קדרה שיש בה אוכל כדי לתקנו.
קנאאבל אם עדיין אין בה
קנבאוכל, אסור לסחוט לתוכה, אע"פ שעתיד
קנגלערב בה אוכל, מטעם שנתבאר למעלה:
קנדיג מותר לסחטן לתוך
קנההמורייס, מפני שהוא חשוב אוכל. אבל לתוך המשקין
קנואסור לסחטן:
קנזיד הסוחט דג לצורך צירו,
קנחדינו כסוחט כבשים ושלקות לצורך מימיהן:
קנטטו תפוח או שאר פרי
קסמבושל, מותר לסחטו להוציא ממנו מה שיש בו, שהרי הוא סוחט כל האוכל ממנו, ולא כדי
קסאלהוציא ממנו מימיו:
קסבריסוק שלג ומלח
טז השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור
טז השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור
קסגלרסק אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה
קסדשבורא מים הללו. אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו,
קסהוהם נימוחים מאליהם, ואינו חושש. וכן מותר להניחם בחמה, או כנגד המדורה במקום שאין יכולים להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו, והם נפשרים שם
קסומאליהם.
קסזויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו, אלא
קסחמעורב ביין או במים שבכוס, אבל כשהנימוח הוא בעין לבדו, אסור אפילו בדיעבד, מטעם שנתבאר בסי'
קסטשי"ח.
קעוכבר נתבאר שם שהעיקר כסברא
קעאהראשונה, אלא שלכתחלה נוהגין להחמיר:
קעביז לא אסרו אלא
קעגכשמתכוין לרסק בשביל שיזובו מימיו, אבל מותר לשבור חתיכה ממנו, אפילו אם יזובו קצת
קעדמים על ידי זה, שדבר מועט הוא ואינו חשוב כלום. ועוד שאינו מתכוין לכך, ואינו פסיק
קעהרישיה. ועוד שהם הולכים לאיבוד (ואינן דומין כלל
קעולסחיטת פירות העומדים למשקים שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד, ולכן אין לגזור כלל על
קעזזה מפני זה):
קעחיח מותר לשבר הקרח
קעטליטול מים מתחתיו, שהרי אינו בורא מים
קפבזה. ומשום שבירת הקרח
קפאאין איסור כלל, שכל דבר תלוש שאינו כלי, אין בשבירתו ופסיקתו שום איסור כלל, כמ"ש בסי'
קפבשי"ד. אבל בנהר או באר,
קפגכיון שהקרח מחובר לקרקע, אסור לשברו:
קפדיט צריך ליזהר שלא
קפהלשפשף ידיו במלח, מפני שהמלח נימוח על ידיו.
קפואבל מותר להשליך מים
קפזבמלח וליטול ידיו מהם, אע"פ שהמלח
קפחנמחה שם מאליו. ובלבד שלא ישפשפנו בידיו.
קפטובחורף צריך שלא ליטול ידיו כלל
קצבמים שיש בהם שלג או ברד, שהמה קלים להתרסק
קצאמהמלח. ואם יטול יזהר שלא
קצבידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק בידים.
קצגויש אומרים שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר, אפילו מרסקו
קצדוממחהו בידים מותר. ולכן מותר ליטול ידיו ולשפשפם במים שיש בהם שלג וברד או מלח
קצהאע"פ שמרסקם וממחה אותם בידיו, כיון שהם מתערבים במים שעל ידיו. וכן מותר אפילו לרסק בידים חתיכות שלג וברד שיהא נמחה וזב
קצולתוך כוס של יין או מים. מפני שטעם איסור
קצזהריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג והברד
קצחלמימיהן הן עומדים, וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו, לפי שאינו דומה לסחיטת
קצטפירות העומדים למשקין, שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו.
רויש להחמיר כסברא
ראהראשונה:
רבכ ולפיכך יש מי שהיה
רגנזהר להטיל מים בשלג, כי על ידי השתן נימוח השלג, והרי זה כממחהו בידים, שאסור לפי סברא
רדהראשונה, אע"פ שאין
רההנימוח בעין לבדו (וגם הוא הולך לאיבוד).
רואבל מותר לדרוס שלג
רזברגליו, כי אפשר שלא יהא נמחה ונמס על ידי כך, ולכן אף אם הוא
רחנמחה ונמס, דבר שאינו מתכוין הוא ומותר, כיון שאינו פסיק רישיה.
רטויש מי שאומר שאפילו המנעלים לחים
ריובודאי נימס השלג שם מותר, וכן מותר להטיל מי רגלים בשלג, מפני שהוא דבר שאי
ריאאפשר ליזהר בו בימות החורף כי כל הארץ מלאה שלג ולכן לא גזרו בו חכמים כלל
ריב(וטוב להחמיר במקום
ריגשאפשר ליזהר בקל):
רידסחיטת בגדים
כא אסור לפרוס סודר על פי
כא אסור לפרוס סודר על פי
ריהחבית של מים לכסותה, שמא יתלכלך במים,
ריוויבא לסחטו, ויתחייב משום מלבן. אבל בגד העשוי לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו
ריזאם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד
ריחלכך.
ריטאבל מותר לפרוס סודר
רכעל פי חבית של יין אדום, או של שמן או שכר ושאר משקים כיוצא בהם. ואפילו לשרותו
רכאלכתחלה במשקין הללו בידים כגון לסננו עליו, מותר, מפני שאין מלבן אלא
רכבמים ויין לבן וכיוצא בהם.
רכגומכל מקום בגד שנשרה
רכדאפילו במשקין שאין מלבנין, אסור לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו
רכהשסחיטת פירות אסורה משום מפרק.
רכואלא
רכזשאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם אינו צריך
רכחלמשקין הנסחטין, ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד, אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא
רכטצריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים.
רלולכן לא גזרו שלא
רלאלשרות בגד במשקין שאין מלבנים, משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק, כיון שאינו
רלבחייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין
רלגשיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום, ואין דרך כלל לעשות כן:
רלדכב אסור להדוק מוכין
רלהבפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק
רלוהיטב, ולכן אסרו להדק כלל שמא יהדק היטב:
רלזכג ספוג, אם יש לו בית
רלחאחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא
רלטנסחט בין אצבעותיו. ואף שאינו מתכוין
רמלכך פסיק רישיה ולא ימות הוא.
רמאויש מי שאומר שאף כשיש לו בית
רמבאחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר, שכיון שהסחיטה באה על ידי בית
רמגאחיזה אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית, שאין בו משום מפרק, אבל
רמדכשאין לו בית אחיזה, שהוא נסחט במקום אחיזת ידו, אסור:
רמהכד ברזא שמכניסין בנקב
רמושבדופן החבית שמוציאין בו היין, וכורכין סביב הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן
רמזופוקקים בה הנקב שבחבית, אסור לפקוק בה בשבת, אפילו היא חבית של
רמחיין אדום או שאר משקין שאין מלבנים, מפני שעל ידי
רמטהפקיקה נסחטין משקין הבלועין בנעורת, ופסיק רישיה ולא
רנימות הוא. ואף שהמשקין
רנאהנסחטין הולכין לאיבוד, מכל מקום אסור מדברי סופרים, כמ"ש למעלה.
רנבויש אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים, אלא
רנגכשמתכוין לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר, כיון
רנדשאין הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה. ולא אסרו להדק מוכין בפי הפך
רנהאע"פ שאינו מתכוין לסחוט, אלא מפני שהמשקין
רנוהנסחטין מהמוכין לתוך הפך, שמגיע לו הנאה מסחיטה זו, אבל משקין הנסחטין מהנעורת
רנזשסביב הברזא הן הולכין לאיבוד אם אין כלי תחתיהם, ואין לו בהם הנאה של כלום.
רנחוהעיקר כסברא הראשונה. שהרי ספוג שאין לו
רנטבית אחיזה אין מקנחין בו, אע"פ שאינו מתכוין לסחוט והמשקה הנסחט מהספוג הולך
רסלאיבוד.
רסאומכל מקום העולם נהגו
רסבהיתר בדבר לפקוק בנעורת בשבת. ויש שלמדו עליהם
רסגזכות, דכיון שהברזא ארוכה
רסדחוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, אע"פ שנסחטין משקים מן הנעורת מותר, כמו
רסהספוג שיש לו בית אחיזה לדברי האומר שאף ש(ה)נסחט ממנו
רסומשקה מותר, מפני שהוא כמריק מים מצלוחית. ולפי זה אף אם יש כלי תחת הברזא לקבל
רסזמשקה הנסחט מותר.
רסחולפי שרבו החולקים על
רסטדבריו, לכן יש להנהיגם שלא יהיה כלי תחת הברזא, כדי שהמשקה הנסחט
רעילך לאיבוד, ויסמכו על סברא האחרונה שנתבאר, אף שאינה עיקר,
רעאמפני שיש מתירין לגמרי אפילו לסחוט במתכוין, כל שהמשקה הולך לאיבוד. וגם הברזא תהא
רעבארוכה חוץ לנעורת, כדי לצרף גם כן קולא זו.
רעג(ומשום איסור ליבון
רעדאין לחוש בנעורת ובחתיכת בגד שסביב הברזא, אף אם הוא יין לבן שהוא מלבן, מפני שהן עשויין
רעהלכך ואינו חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט לענין משמרת):
רעוכה פוקקין את הביב
רעזבסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלין ועל הכלים, לפי שאינו חושש אם
רעחיצאו מים מועטים, לפיכך אינו דוחק הרבה, ולא יבא לידי סחיטה
רעטבפסיק רישיה:
רפמלאכת צובע
כו מותר ליתן כרכום
כו מותר ליתן כרכום
רפאבתבשיל, ואין לחוש משום צובע, שאין צביעה באוכלים:
רפבכז האוכל תותים או שאר
רפגפירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור
רפדמדברי סופרים. ויש מקילין, משום שאינו אלא דרך
רפהלכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש להחמיר. וכל שכן בבגד אדום
רפושאינו מתקלקל כלל.
רפזאבל אם צובע פתו
רפחבמשקה הפירות, אין בכך כלום, שאין צביעה באוכלין.
רפטוכן מה שצובע בהם
רצפניו וידיו, אין לחוש כלל, שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבעו. ולא אסרו לאשה להעביר סרק על פניה משום צובע, כמו שנתבאר בסימן
רצאש"ג, אלא מפני שהאשה
רצבדרכה בכך. וכן לכחול את
רצגהעינים, שאסרו בין לאיש בין לאשה, משום צובע, מפני שדרכם בכך:
רצדכח אין איסור מן התורה
רצהאלא הצובע בצבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר ששר או סרק על גבי
רצוברזל ונחושת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. ומכל מקום אסור מדברי סופרים:
רצז[1990] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
רצחזה:
רצט(א)
שזתים וענבים ושאר פירות (ס"א).
שא(ב)
שבמציצת פירות בפיו (ס"ב).
שג(ג)
שדמשקין שזבו (ס"ג-ה).
שה(ד)
שוסחיטה לתוך התבשיל (ס"ו-ט).
שז(ה)
שחתפוחים ולימונים (ס"י).
שט(ו)
שיכבשים ושלקות (סי"א-טו).
שיא(ז)
שיבריסוק שלג ומלח (סט"ז-כ).
שיג(ח)
שידסחיטת בגדים (סכ"א-ה).
שיה(ט)
שיומלאכת צובע (סכ"ו-ח).
שיזלכללות סימן זה ראה כנישתא דבי רב.
שיחשבת כהלכה פרקים טו-יז.
שיט[1991]
שכברייתא קמה, א (זיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחט חייב חטאת). רש"י קמג, ב
שכאד"ה אין סוחטין את הפירות (דהוה ליה מפרק תולדה דדישה), ודף יח, א ד"ה
שכבשטוענין (דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש), וביצה ג, א
שכגד"ה שמא יסחוט (וסחיטת פירות תולדה דדש היא, שמפרקן מתוך זג שלהן, כמפרק
שכדתבואה מקש שלה). רמב"ם פ"ח ה"י (הסוחט את הפירות להוציא מימיהן,
שכהחייב משום מפרק), ופכ"א הי"ב (מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים
שכוחייב משום מפרק).
שכז[1992]
שכחסעיף כח (וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו, כגון החולב את הבהמה שמפרק החלב
שכטמהדד, הרי זה תולדת הדש, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת).
שלוכן הוא לעיל סי' שיט ס"ט (המפרק
שלאביד הוא תולדת הדש בכלי כמ"ש בסי' ש"ה). לקמן סי' תצה ס"ט (וסחיטת
שלבפירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו).
שלגונתבאר לקמן סי' תקי בקונטרס אחרון
שלדסק"א (משמע ברמב"ם פ"ח שכתב סתם המפרק הוא תולדת הדש, והחולב חייב
שלהמשום מפרק עכ"ל, משמע דמפרק ביד חייב משום שהוא תולדת הדש בכלי ... וכן משמע
שלועוד ממה שכתב הרמב"ם שם הסוחט חייב משום מפרק, וסוחט היינו ביד, ובגמרא אינו
שלזחייב אלא על דריכת כו', ודריכת היינו בכלי, אלא על כרחך אין חילוק בין יד לכלי,
שלחאלא שהדש בכלי הוא אב, והמפרק ביד הוא תולדה). והיינו שהדש בכלי הוא אב, והמפרק
שלטביד, או הסוחט בכלי או ביד, שניהם תולדה.
שמ[1993] ברייתא
שמאוגמרא קמה, סוע"א (אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על
שמבדריסת זיתים וענבים בלבד, וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים
שמגוענבים בלבד). רמב"ם פ"ח ה"י (אין חייבים מן התורה אלא על דריכת
שמדזיתים וענבים בלבד). מ"א ריש הסי' (דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים
שמהוענבים בלבד (רמב"ם)).
שמו[1994]
שמזרשב"א קמה, א סוד"ה למימיהן (אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד,
שמחמשום דרובן למשקין, והלכך כשסוחטן הוה ליה כדש, אבל שאר פירות רובן לאכילה הן
שמטעומדין ... ואפילו צריך לו, לא חשיב משקה אלא אוכל). רא"ש פכ"ב
שנסוס"י ד (סוחט פרי שאין דרכו לסחוט, כי דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו
שנאמשקה, הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו). ר"ן (סא, א) ד"ה כבשין (אבל שאר
שנבפירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו).
שנגויש בזה שני פרטים:
שנד(א) שרק זיתים וענבים, עיקר הפרי
שנהלכך נטעוהו להוציא מהן יין ושמן, כדלעיל סי' רב ס"י (כל הפירות שסחטן להוציא
שנומימיהם אין מימיהם חשובים כמותם לברך עליהם בורא פרי העץ ... חוץ מזתים וענבים
שנזשהיוצא מהם כמותם ... שעיקר הפרי לכך נטעוהו, ענבים להוציא מהן יין וזיתים להוציא
שנחמהן שמן, לפיכך פרי הוא, וראוי לברך עליו בורא פרי העץ). וכן הוא לעיל סי' רנב
שנטבקונטרס אחרון ס"ק יב (דלא דמי כלל לזיתים וענבים, שרובן לסחיטה).
שסומטעם זה נחשבים משקים, משא"כ
שסאשאר הפירות, שעיקר נטיעתן היא כדי לאכלם (ולא כדי להוציא מהן משקה), "תורת
שסבאוכל עליהם".
שסג(ב) רק היין והשמן הן משבעת המשקים,
שסדכדלעיל קנח ס"ד-ה (אין נקרא משקה בלשון התורה אלא ז' משקים, שהם המים והיין
שסהוהשמן ... שאר כל מי פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה
שסופירות, שהוא חשוב כמשקה לענין שבת, אינו נקרא משקה לענין טומאה, וכן לענין נטילת
שסזידים).
שסחוהיינו שאף שמדברי סופרים חשובים
שסטכמשקה לענין שבת, כדלקמן בסמוך (שמקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורימונים הם
שעסוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים ... לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו
שעאלהיות שם משקה עליהם מדברי סופרים). מכל מקום אינם חשובים משקה מהתורה לענין שבת,
שעבכמו שאינם נחשבים משקה לענין טומאה ונטילת ידים.
שעגונתבאר בחידושי צמח צדק נח, ג
שעד(וכדאיתא בחולין (דף ק"כ ע"ב) משקין דקדשי בתרומה, תירוש ויצהר אין,
שעהמידי אחרינא לא ... וכן לענין משקין דהכשר טומאה ... סחיטת שאר פירות, שהיוצא מהן
שעולא חשיב משקה מן התורה, כמ"ש הרשב"א, ומשום הכי פטור עליהן דבר תורה),
שעזושם ס, ג (דחייב אדריכת זיתים וענבים משום שהם משקה, וכן חולב חייב דחלב הוא גם כן
שעחמשקה מז' משקין ... משא"כ מי פירות אינן משקה), ושם רג, ג-ד (כי דוקא יין
שעטושמן נקראים משקה בתורה ... בגמרא דף קמ"ד א' השוו משקין דחיוב לענין שבת,
שפלמשקין גבי הכשר טומאה, וגבי טומאה דבש ויין ושמן לבד הוי להו משקה, משא"כ
שפאשאר מי פירות, אפילו סחטן ואחשביה, שלא שמעינן דהוי להו משקה).
שפבוהנפקא מינה בין שני אופנים אלו
שפגהיא, לענין פירות שנוטעים בזמנינו כדי להוציא מהן משקים לשתיה. שלפי הטעם הראשון,
שפדאפשר שבזה הם הופכים למשקה, כמו היין והשמן. משא"כ לפי הטעם השני, עדיין אין
שפהלהם דין משקה מהתורה, שאינן משבעת המינים.
שפווראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים ב,
שפזותוספת ביאור שם אות ב. חקרי הלכות ח"ג ל, ב.
שפח[1995] סי' שה סכ"ח (ואינו
שפטדומה לדש, שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה
שצמזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו, וכן החולב לכלי ריקן
שצאשהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה
שצבבזה, ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו, מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו
שצגדבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק
שצדמתוכה מעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב
שצהכיסוי לזה).
שצווכן הוא לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון
שצזסקי"ב (לא מיקרי משקה אלא היוצא מזיתים וענבים, ואוכלא דאפרת הוא).
שצח[1996] ברייתא
שצטקמד, סע"א (סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, אבל לא ברמונים (דאורחייהו
תבהכי, רש"י), ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים (היו רגילין לסחוט
תארמונים בחול, אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת אסור). קמה, סע"א (דבר תורה
תבאינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד).רי"ף
תגס, א (נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים, אין סוחטין אותן בשבת
תד... והתותים והרמונים, אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ... ושאר פירות כגון פגעין
תהופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת לדברי הכל. ואי איכא מאן דסליק אדעתיה
תודרמונים בהדי זיתים וענבים הוו ... ההיא לענין סחיטה לכתחלה איתמר, דאין סוחטין
תזאותן בשבת). רמב"ם פכ"א הי"ב (אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל
תחומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים). מ"מ
תטשם (ומבואר בגמרא (דף קמ"ה) דבזיתים וענבים יש חיוב דבר תורה, בתותים ורמונים
תיאסורין מדבריהן, ובשאר פירות שאינן עומדין כלל למשקין מותר לכתחלה. וכן מבואר
תיאבהלכות). טור ושו"ע ס"א (ותותים ורמונים אסור לסחטן ... ושאר כל הפירות
תיבמותר לסחטן).
תיג[1997] תוס'
תידצב, ב ד"ה ואת"ל (דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין). מ"א
תיהס"ק א (ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן).
תיו[1998]
תיזרמב"ן קמד, א ד"ה תרדין (כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו, וזה נהג כמנהג
תיחאותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן, הוו להו משקין ... ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן
תיטלמשקין, אף על פי שזה סחטן, בטלה דעתו אצל כל אדם). רשב"א שם ע"ב
תכד"ה הכא נמי (בשסחטן אחשבינהו והוה ליה משקה, כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי
תכאלהו כבית מנשיא, אבל פגיעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן, אפילו סחיט להו
תכבהאי, בטלה דעתו אצל כל אדם... וכן פירשו רבותי מורי הרב ז"ל והרמב"ן
תכגז"ל). מ"א שם (כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן, והוא אחשבינהו גם כן, הוה
תכדליה ... דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת בני אדם סוחטין אותו גם כן ... ודוקא
תכהבעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן, אבל בלאו הכי אפילו בחד
תכומקום אמרינן בטלה דעתן. ולכן בשאר פירות שרי).
תכז[1999] מ"א
תכחשם (ואם כן הני אגסי"א, שקורין בערני"ס בל"א, אסור לסחטן, מפני
תכטשמדינת אשכנז נהגו לסחטן למשקה, ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין).
תל[2000]
תלאב"י ד"ה תותים (ומשמע לי דתותים ורימונים לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל
תלבפרי שדרך לסחטו למימיו, שאסור לסחטו בשבת).
תלג[2001] רי"ף
תלדשם (ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת לדברי הכל).
תלהרמב"ם שם (אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין, מותר לסוחטן
תלובשבת). רא"ש שם (ושאר פירות, כגון פגעין פרישין ועוזרדין וכיוצא בהן,
תלזסוחטין אותם לכתחלה בשבת לדברי הכל). סמ"ג ל"ת סה יב, ג (ושאר
תלחהפירות, כגון פרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחלה בשבת). טור ושו"ע
תלטשם (ושאר כל הפירות מותר לסחטן).
תמ[2002]
תמארש"י קמד, רע"ב ד"ה ובעוזרדין (דלאו אורחייהו בהכי). רמב"ם שם
תמב(מפני שאינן בני סחיטה). רמב"ן שם (שאין שום אדם סוחטן למשקין). רשב"א
תמגשם (שאין דרכן של בני אדם לסוחטן). לבוש ס"א (ושאר כל הפירות אין עומדין אלא
תמדלאכילה ולאו אורחייהו כלל בסחיטה, לפיכך מותר לסוחטן לכתחלה).
תמה[2003] מ"א ס"ק א (ודוקא
תמובעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן. אבל בלאו הכי ...
תמזאמרינן בטלה דעתן, ולכן בשאר פירות שרי).
תמח[2004] ב"י
תמטשם (אבל אם אין דרכם לסחטו למימיו, אלא לרפואה, נראה לי דלא מיתסר משום הכי).
תנרמ"א ס"א (אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש).
תנא[2005] כמצויין
תנבלעיל (הערה 1994).
תנג[2006] כמצויין
תנדלעיל (הערה 1998).
תנה[2007] רמ"א
תנושם (ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים
תנזורמונים). מ"א שם (נראה לי דמשה אמת ותורתו אמת ... כמ"ש ביו"ד
תנחסי' רצ"ו סי"ד דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים אסור לקיימן, ובשאר
תנטמקומות שרי. אם כן הכא נמי הדין כן).
תסאמנם הקשה בתהלה לדוד ס"ק א,
תסאמהמשך דברי המ"א שם (ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו
תסבסוחטין אותן, אבל בלאו הכי, אפילו בחד מקום אמרינן בטלה דעתן), שלפום ריהטא נראה
תסגמדבריו, שגם באותה עיר מותר לסחטו. וראה בפרי מגדים ומחצית השקל על המ"א שם,
תסדשהאריכו לדון בדבריו.
תסה[2008] רש"י
תסוקמד, ב ד"ה כרב חסדא (סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי, ולא לצורך המשקה. אבל
תסזלא ברימונים, ואפילו למתקן ... חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה). תוס'
תסחשם ד"ה ה"נ (דהא פשיטא דאסור, דכיון דאחשביה הוה להו משקה, אלא סוחטין
תסטדקתני היינו בליציי"ר בלע"ז, למתק הפרי, כדפירש בקונטרס). הגהות סמ"ק
תעסי' רפא (ע' רפב) אות י (הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזתים וענבים תותים ורמונים
תעאלסחוט לכתחלה, דוקא למתק קאמר. ואפילו הכי בזתים וענבים ותותים ורמונים, אפילו
תעבלמתק לא). ט"ז סק"א (רש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט
תעגכדי למתקן ... דברמונים אסור באינו רוצה רק למתק, דגזרינן אטו להוציא משקה, ובשאר
תעדפירות לא גזרינן). וראה חידושי צמח צדק נח, ב.
תעה[2009] אף שנתבאר לעיל, "פירות
תעושאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... ואפילו רגילין לסחטן לרפואה, אין עליהם שם משקה
תעזבשביל כך". וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים ד.
תעח[2010]
תעטס"ז וס"י.
תפ[2011] ט"ז
תפאשם (ואף על פי שהוא נהנה ממה שיוצא משקה, מכל מקום עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה
תפבאלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה), וס"ק ה (מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך,
תפגואף על גב דשותה מה שיוצא ממנו, מכל מקום לא נתכוין בסחיטה לכך, כיון שאינו עומד
תפדלכך). וראה פסקי דינים צמח צדק טו, א.
תפה[2012] היינו שאף שלכאורה לא הי'
תפוצריך לגזור בהם (בתותים ורמונים וכיוצא בהם), אלא לאלו שרגילים לסחוט אותן לשם
תפזמשקה (כמו בזיתים וענבים).
תפחמכל מקום גוזרים בהם, כיון שאם הי'
תפטלהם הרבה, גם הם היו רגילים לסחטן לשם משקה.
תצ[2013] ב"ח
תצאד"ה ומ"ש ושאר (והילכך נראה לענ"ד דאין להורות היתר בשום פרי
תצבלסוחטו למימיהן חלילה וחלילה ... והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסוחטו למימיהן). שיירי
תצגכנסת הגדולה הגב"י אות ה (מיראי הוראה אני, לחוש לסברת הסמ"ק ורבינו
תצדירוחם ז"ל שכתבו דשום פרי אסור לסחטן בשבת להוציא מימיהם, ולא הותרו שאר
תצהפירות אלא דוקא למתק). אליה זוטא סק"א (כתב הב"ח אין להורות היתר בשום
תצופרי לסחוט למימיהן חלילה וחלילה, והכי נהוג עלמא, וכן מסיק בשיירי כנסת הגדולה
תצזשאין לסחטן אלא למתק).
תצח[2014] שו"ע
תצטשם (ושאר כל הפירות מותר לסחטן). משמעות מ"א שם (שכתב דהיכא דנהוג
500להחמיר נהוג).
501[2015] מ"א
502סוף סק"א (והב"ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי, אבל למימיהם אסור ...
503ובודאי היכא דנהוג נהוג).
504[2016] בסעיף שלפנינו יתבארו ד'
505שיטות בדין המוצץ פרי בשבת:
506(א)
507דעת בעל העיטור וסיעתו, שאין דרך סחיטה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם, וגם לא גזרו
508אלא ביניקה מהבהמה, ולא במציצה.
509(ב)
510דעת היראים וסיעתו, שחוששים לו מחטאת, ומכל שכן שיש בזה גזירת חכמים כמו ביניקה
511מהבהמה.
512(ג)
513דעת הרש"ל וסיעתו, לאסור בכבשים, שכבר הי' שם משקה עליהם, ולהתיר בפירות,
514שהיא דרך אכילת הפירות.
515(ד)
516דעת העולת שבת וסיעתו, להחמיר בענבים וזתים ולהקל בשאר פירות.
517ומסיק
518שהמנהג להקל בזתים וענבים, ובכבשים, והמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל לא בשאר פירות,
519שיש להקל משני הטעמים הנ"ל.
520[2017] העיטור
521בעשרת הדברות הל' יום טוב קמו, ג (ואפילו למצוץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה,
522שאין דרך סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחלה אסור, וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו
523רבנן ואינו תולדה). שבלי הלקט סי' צ (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו דאין
524במציצת בשר ופת, ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו, דרך סחיטה כלל. ואפילו
525תימא דהוי דרך סחיטה, לא חמירין מפרישין ופגעין, ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר
526שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב, אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך
527פיו, ואפילו אם יתכוון למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב, ובטלה דעתו אצל כל אדם.
528וכן כתב בעל הדברות זצ"ל, ואפילו למצוץ מן הענבים מותר לכתחלה, שאין דרך
529סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחלה אסור, וכל דבר שאין דרכן בכך לא גזרו ביה ואינו
530תולדה). רמ"א ס"א (מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן, וכל שכן בשאר
531דברים).
532[2018] הרא"מ
533ביראים השלם סי' רעד קלג, א (בשר שבלע מרק יזהר שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו,
534והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין, חושש אני לו מחטאת.
535וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן). הובא בהגהות מיימוניות
536פכ"א אות י, ובשבלי הלקט שם. רמ"א שם (ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים
537וכיוצא בהם).
538ואף שהוא הזכיר רק חשש חיוב חטאת,
539ולא הזכיר הגזירה – כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה.
540מכל מקום בעל העיטור הזכיר את החשש
541הזה, והתיר מטעם ש"לא גזרו רבנן" בזה.
542וכן הוא במ"א ס"ק ב (ואף
543על גב דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג, היינו משום דדרכו בכך,
544אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו).
545ומפרש רבינו בדעת האוסרים, שהוא גם
546מטעם גזירה (כמו ביונק מהבהמה), "וגם יש לחוש לחיוב חטאת".
547שהרי מטעם זה אוסרים אף בשאר פירות.
548ואף בכבשים, ואף בקנה צוק"ר "אע"פ שאין איסור בסחיטתן אלא מדברי
549סופרים".
550[2019]
551סעיף מ (מפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,
552לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים ... גזרו ... אסור לינק מהבהמה
553בשבת), וסנ"ד (ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד, מכל מקום אסור מדברי סופרים).
554[2020]
555כתובות ס, א (יונק מפרק כלאחר יד), ופרש"י (שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב
556ביד).
557[2021] מ"א
558ס"ק ד (אפילו בשאר דברים), ממה שאסרו היראים וסיעתו אף בכבשים.
559[2022] יראים
560שם.
561[2023]
562סעיף יא (הכבושים, וכן השלקות ... כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן,
563והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. ומכל מקום מדברי סופרים אסור לסוחטן לצורך מימיהם,
564הואיל והיו משקין גמורים קודם לכן).
565[2024] ב"י
566(ועל פי זה יש להתיר מציצת קנה הסוקר בפיו בשבת כמו שכתבתי בסמוך). הרי שלדעת
567האוסרים, גם זה אסור.
568[2025] ט"ז
569סק"ב (לא ראינו מי שנזהר בדבריהם).
570[2026] רש"ל
571בביאורו לטור, הובא בב"ח ד"ה כתב (וז"ל מהר"ש לוריא
572(בביאורו לטור) ... ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה). הובא במ"א ס"ק ד.
573[2027]
574עולת שבת סק"ט (ונראה לי לדעת הרמב"ם דסבר דסחיטת שאר פירות אינו אלא
575מדרבנן, יש להקל במציצת פיו, אבל בענבים וזתים נכון להחמיר). אליה זוטא סק"ב
576(ומכל מקום בשאר פירות חוץ מזתים וענבים יש להקל).
577ומבאר הטעם
578בזה, כי בענבים וזתים יש טעם להחמיר משום שהסחיטה בהם אסורה מהתורה. ובכבשים יש
579טעם להחמיר, מטעם הרש"ל שיובא בסמוך. משא"כ בשאר פירות יש שני טעמים
580להקל:
581(א) מטעם
582העולת שבת, שאיסור סחיטה בהם אינו אלא דרבנן.
583(ב) מטעם
584הרש"ל, שכל שהוא דרך אכילה אין בו משום סחיטה.
585[2028] רש"ל
586שם, הובא בב"ח שם (וז"ל מהר"ש לוריא (בביאורו לטור) שכתב על דברי
587רא"מ, ואני אומר דיש לחלק, דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם, כבר היה שם משקים
588עליהם, משום הכי קרוב הוא לחיוב חטאת ... אבל משקה היוצא מענבים, מקמי שהיה שם
589משקה עליו, כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים, אין זה מפרק, אלא כך הוא
590דרך אכילת ענבים, ושרי מדינא ... וכן נראה לענ"ד, דבבשר ובפת אסור ובענבים
591דרך אכילתן הוא, לכך שרי). מ"א שם (ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי).
592וראה שבת כהלכה פט"ו הערות
593צה-ק. וביאורים שם ס"ק יח.
594[2029] סעיף
595א (אם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר מותר, מפני שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי
596לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא).
597וראה לעיל שם סכ"ג (אבל מותר
598לשתותן על ידי מפה, מפני שאין איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או
599שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה, שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את
600הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין מלאכה ומותר).
601ונתבאר בט"ז ס"ק ב (והנראה
602לענ"ד דדבר זה דומה לדין שכתוב בסי' שי"ט סט"ז, והוא דעת
603הרא"ש, דמותר לשתות על ידי מפה כו', דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה
604בפיו, כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו, דמאי שנא מלאכת בורר ממלאכת דש).
605וראה שבת כהלכה פי"ג ביאורים
606ח.
607[2030] משנה
608קמג, ב (אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין (גזירה שמא
609יסחוט לכתחילה, רש"י). ר' יהודה אומר אם לאוכלין (הם מכונסין אותם פירות,
610רש"י) היוצא מהן מותר, ואם למשקין (מכונסין) היוצא מהן אסור), גמרא שם (רבי
611יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות ... אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל מודה
612היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים (דאע"ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור,
613דכיון דרובן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה, יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי),
614ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות ... אלא במאי פליגי ... בתותים ורמונים פליגי,
615דתניא זיתים שמשך (זב מאליהן כמו נהרות המושכין, רש"י) מהן שמן, וענבים שמשך
616מהן יין, והכניסן (מתחילתן, רש"י) בין לאוכל בין למשקין, היוצא מהן אסור,
617תותים שמשך מהן מים, ורמונים שמשך מהן יין, והכניסן לאוכלין, היוצא מהן מותר,
618למשקין ולסתם, היוצא מהן אסור, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בין לאוכלין בין
619למשקין היוצא מהן אסור).
620רי"ף ס, א (נמצא עכשיו הכלל
621הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין,
622בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותים והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל,
623ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלים, היוצא מהן מותר, ואם למשקין, היוצא מהן אסור, כרבי
624יהודה).
625טור ושו"ע ס"א (זיתים
626וענבים, אסור לסחטן. ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה.
627ותותים ורמונים, אסור לסחטן. ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר, ואם עומדים
628למשקים, אסור).
629וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ד (השמן והיין,
630היוצא מהם משחשכה, אסור, כדין משקין שזבו מאליהם בשבת שהם אסורים בו ביום משום
631גזרה שמא יבא לסחוט בידים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ).
632ואסורים גם בטלטול כדלעיל סי' שח
633ס"ט (משקין שזבו מן הפירות מאליהן בשבת, שאסורים בשתיה בו ביום בלבד, וכן
634ביצה שנולדה בשבת שאסורה באכילה בו ביום בלבד, וכן חלב שנחלב בשבת שאסור בו ביום
635בלבד, וכן כל כיוצא בהם, אף על פי שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן
636עומדים לכך אלא לאכילת אדם במוצאי שבת אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן). לקמן
637סי' שלה ס"ד (אם יזוב תירוש מסדק שבגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שנמצא
638אותו הדלף אינו ראוי בשבת, שהרי המשקין שזבו בשבת אסורים כמ"ש בסי' ש"כ).
639[2031]
640רש"י ביצה ג, א ד"ה משום משקין שזבו (דקיי"ל אסורין לבו ביום).
641רמב"ם פכ"א הט"ו (עד מוצאי שבת).
642וכן אם הנכרי סחטו לצורך עצמו,
643כדלקמן סי' שכה ס"ח (שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים המשקים לישראל עד
644לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים מאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ, לפי
645שגם אלו המשקין הבאים לישראל על ידי סחיטת נכרי הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו
646מאליהן, מפני שגם אלו באים להישראל ממילא כמו הזבין מאליהן).
647משא"כ אם נסחט על ידי נכרי
648לצורך ישראל, צריך להמתין לערך בכדי שיעשו, כדלקמן סי' שכה ס"ט (אם ליקט או
649צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי
650שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד).
651[2032] **ביצה
652ג**, א (משקין שזבו טעמא מאי גזרה שמא יסחוט). רמב"ם שם (גזרה שמא יתכוין
653ויסחוט אותן בשבת). לבוש ס"א (ואם יצאו מעצמן אסורין מדרבנן גזירה שמא יסחוט
654לכתחלה).
655[2033]
656רש"י חולין יד, ב ד"ה ואם למשקין (הואיל ונתקיימה מחשבתו, אי שרית להו
657כשזבו, איכא למיגזר בהו שמא יסחוט, דהא להכי קיימי).
658[2034]
659ברייתא וגמרא קמג, ב (כמועתק לעיל הערה 2030). טור ושו"ע שם.
660[2035]
661רש"י חולין שם ד"ה מודה (שאפילו הצניען לאכילה, הואיל ורוב בני אדם
662סוחטין אותם, האי נמי ממליך עלייהו, ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט). טור (ואפילו
663עומדין לאכילה, דלא הוה לן למיחש שמא יסחוט, אפילו הכי כיון שרובן לשתייה חיישינן
664שמא ימלך עליהם לשתייה).
665[2036] כדלעיל
666סוף ס"א (חוץ מתותים ורימונים, וכיוצא בהן). וראה מראי מקומות וציונים.
667[2037]
668רש"י חולין שם ד"ה אם לאוכלין (דכיון דלא ניחא ליה, ליכא למיגזר אי שרית
669להו בשתייה היום אתי לסחוט, דהא לאו להכי קיימי).
670[2038] וכן
671הוא לעיל סי' שיח סוף סכ"ה (משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים
672משום גזרה שמא יסחוט הפירות, כיון שהם עומדים לכך).
673ואף שסחיטת התותים והרמונים אסורה
674רק מדברי סופרים, והרי אין גוזרים גזרה לגזרה (ביצה ג, א), ומדוע אם כן גזרו על
675המשקין שזבו מהן.
676נתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון
677ס"ק יב (תותים ורמונים היוצא מהן אסור כמ"ש בסי' ש"ך, ועל כרחך
678צריך לומר גזירה משום זיתים וענבים, וכולה חדא גזירה היא).
679אלא שמכל מקום לא נכללו בגזירה זו,
680אלא כשהם עומדים אצלו לסחטן למשקין; אבל אם עומדים אצל אדם זה לאכילה, לא נכללו בגזירת
681משקין שזבו.
682[2039]
683ברייתא קמה, ב (זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר
684ורבי שמעון מתירין). רי"ף שם סא, א (ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי
685ריש מתיבתא כרבי אליעזר ורבי שמעון). רמב"ם פכ"א הט"ז (זיתים
686וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין). טור ושו"ע ס"ב (זיתים
687וענבים שנתרסקו מערב שבת, משקים היוצאים מהם מותרין).
688[2040]
689סי"ד (אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול, בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכה,
690מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה. שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם בידים,
691לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, כיון שכבר הם מרוסקים
692והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים, אלא שעל ידי
693הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת), ושם נסמן (הערה קכז).
694[2041] **ספר
695התרומה** סי' רכג (משקין הרבה צלולין יש כבר מערב שבת חוץ לענבים בתוך הגיגית,
696ואפילו יוצא בשבת משקה מתוך הענבים, מתבטל הוא במשקה של היתר שכבר יצאו. ולא דמי
697לדבר שיש לו מתירין, שיכול להמתין עד לאחר השבת, ואפילו באלף לא בטיל. דהני מילי
698כשאיסור בעין מתחלה ואחר כך נתערב במינו בהיתר, אבל הני לא ניתרו מעולם, אלא מעט
699מעט שיוצאין ומתערבין עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול). סמ"ג ל"ת
700סה יג, א (פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין, ויש הרבה יין צלול בגיגית,
701ושוהא שם שבוע או יותר, מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית, אף על פי שכל שעה יוצא
702המשקה מתוך הענבים השחוקין, כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול, ואותו שיוצא
703בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר י(ו)צא, ולבדו מעולם לא היה שם
704יין עליו. שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל, אין לו תקנה בביטול,
705כדאמרינן דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת, אפילו באלף לא בטיל). סמ"ק
706סי' רפב (ופסקו רבותינו בגיגית מלאה ענבים בעוטים, ויש הרבה יין צלול בגיגית, ושהה
707שבוע אחת בגיגית או יותר, מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית, אף על פי שכל שעה יוצא
708יין מן הענבים לתוך הגיגית, כיון שהיה מאתמול יין הרבה צלול, אותו שיוצא מתבטל בתוכו,
709מפני שלא היה עליו שם יין מעולם, ולכך לא הוי דבר שיש לו מתירין למנעו מביטול).
710טור ושו"ע שם (ואפילו אם לא נתרסקו מערב שבת, אם יש יין בגיגית שהענבים
711בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא
712מהענבים מתבטל ביין שבגיגית).
713וכן נפסק ברמ"א יו"ד סי'
714קב ס"ד (כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל אף על פי שהוא דבר שיש
715לו מתירין). וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קסה אות ח.
716[2042]
717כדין לח בלח מין במינו שצריך ס' אף באיסור דרבנן, כדלקמן סי' תמז סעיף סא (דינו
718כשאר איסורי דברי סופרים שאינן בטלין בפחות מששים, אם התערובות הוא לח בלח, בין
719שנתערב במינו בין שלא במינו, בין שיש בתערובת ממשו של איסור בין שאין שם אלא טעמו
720בלבד).
721[ולכן אם הוא יבש ביבש ומין במינו,
722סגי ברוב, כדלעיל סי' שי סי"ט (ואם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול, בטל
723ברוב, אם עדיין לא היה ניכר מעולם בפני עצמו), ולקמן סי' תצח סכ"ד (ואם הסיק
724ביום טוב עצים על גבי אפר של אתמול, ונתערב אפר של היום באפר של אתמול בענין שאפר
725של היום לא היה ניכר מעולם בפני עצמו, הרי הוא בטל ברוב), ושם ושם נסמן].
726ואף אם נצטרפו היין היוצא מהענבים
727בשבת להיות יותר מאחד בששים, מכל מקום "כל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל
728בששים", וכמבואר באבני נזר יו"ד סי' רכב אות לז (וע' בהרב מלאדי
729זצ"ל בשו"ע שלו סי' ש"כ בגיגית, דמשמע מדבריו דאפילו יש בכל היין
730היוצא בשבת יותר מא' בששים, מכל מקום כל מעט יין היוצא בטל בס' עיי"ש ...
731דאינו חוזר וניעור).
732ולענין יין שנתערב במים נתבאר לקמן
733סי' שלה ס"ד (אם יזוב תירוש מסדק שבגיגית של ענבים שעדיין לא נדרכו, שנמצא
734אותו הדלף אינו ראוי בשבת, שהרי המשקין שזבו בשבת אסורים כמ"ש בסי' ש"כ ...
735אם הוא רוצה יכול ליתן כלי עם מים תחת יין הדולף כדי שיתבטל היין במים ראשון ראשון
736... ואף שאחר כך מתרבה היין על המים, אין לחוש, לפי שיש מקילין בזה אפילו לענין
737יין נסך כמ"ש בי"ד סי' קל"ד, ויש לסמוך על דבריהם על כל פנים לענין
738טלטול. ואף שיין זה הוא דבר שיש לו מתירין, אעפ"כ הוא מתבטל במים, שלא אמרו
739דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשנתערב מין במינו, אבל לא בשאינו מינו כמ"ש
740בי"ד סי' ק"ב).
741כי אף שלענין סתם יינם שנפלו למים,
742יש מחלוקת הפוסקים אם אומרים קמא קמא בטיל, כמבואר בשו"ע ורמ"א
743יו"ד סי' קלד ס"ג (אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר, ראשון ראשון
744בטל ... ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם, אוסר ... והוא מחלוקת בין
745הפוסקים).
746מכל מקום לענין מוקצה (בסי' שלה),
747וכן לענין דבר שיש לו מתירין (כאן), אמרינן קמא קמא בטיל.
748וראה פעמי יעקב יג ע' מא; מד.
749[2043] סמ"ג
750שם (ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו). סמ"ק שם (מפני שלא היה עליו שם
751יין מעולם). מ"א ס"ק ה (ואף על גב דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, שאני
752הכא כיון שלא ניכר קודם שנתערב, בטיל, שלא היה עליו שם יין מעולם). וכן הוא
753בש"ך יו"ד סי' קב ס"ק יב (ואין בו משום דבר שיש לו מתירין, מאחר
754שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם).
755וכן הוא לגבי אפר, כמובא לעיל (הערה
7562042).
757וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' קב
758ס"ד אות ג.
759[2044]
760בשו"ע שם סי"ז ואילך (מאימתי נקרא יין ליאסר במגע עובדי כוכבים, משהתחיל
761לימשך, דהיינו משנמשך על הגת בעצמו).
762וכך גם כאן לא חל עליו שם יין עד
763שמתחיל לימשך, וכשמתחיל לימשך הוא כבר נתבטל ביין שבגיגית.
764[2045]
765ביצה ג, ב (הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל).
766[2046] ט"ז
767סק"ג (כ' מו"ח ז"ל נראה לי דאפילו נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין,
768ונתבקעו באותו שבת, גם כן מותר ... דבטל לגבי ההיתר), בשם ב"ח ד"ה
769כתב בעל התרומה (נראה דאפילו נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו, ונתבקעו גם כן
770באותו שבת, גם כן מותר, כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה
771לקמן בסימן זה).
772[2047] ט"ז
773שם (ולא נלע"ד כן, דאם כן היה מותר אפילו לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד,
774וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש ... ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי
775ההיתר, ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן).
776והיינו שהב"ח מפרש, שמה שבעל
777התרומה התיר כאן בנסחט לתוך היין, אזיל לשיטתו שהתיר ליתן שלג וברד לכוס של יין או
778מים, כמובא לקמן סט"ז (ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך הכוס, שהנימוח
779אינו בעין לבדו אלא מעורב ביין או במים שבכוס), שהיא דעת בעל התרומה (כדלקמן שם
780הערה 2101).
781ועל זה משיב הט"ז, שאין עניינם
782זה לזה, כי בשלג התירו מטעם זה אף לכתחלה ליתנם לכוס יין, ואילו כאן "אין
783היתר אלא בדיעבד, דבטל לגבי ההיתר".
784ואף שלדעת כמה פוסקים, טעם האיסור
785לרסק שלג וברד הוא שמא יבוא לסחוט פירות העומדים למשקים, כדלקמן סי"ט (מפני
786שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזרה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג
787והברד למימיהן הן עומדים). סי' שכו ס"י (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג
788וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים).
789לעיל סי' שיח סעיף כה (כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום
790גזרה שמא יסחוט הפירות), ושם נסמן (הערה 1788).
791מכל מקום הקילו שם אף לכתחלה, ולא
792גזרו כשמתערב בדבר אחר, כדלקמן סי"ט (וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו, לפי
793שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין, שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו), ושם נסמן
794(הערות 2122-2123).
795*
796ולפי זה לכאורה הי' מקום לאסור אף
797הכנסת פלח לימון לכוס תה (אף באופן שאין לחוש בו לבישול). אך מכל מקום נהגו להקל
798בזה, מב' טעמים:
799(א) הלימון דינו כשאר פירות שמותר
800לסחטן, כדלקמן ס"י.
801(ב) דוקא בענבים אסרו, שהמשקים זבים
802מהענבים, משא"כ בלימון וכיו"ב, שאין המשקים זבים מהן, אלא שהטעם שבהם
803מתערב עם מי התה. ונתבאר בשבת כהלכה פ"ז ביאורים ב.
804[2048] ט"ז שם (דהא אפילו
805ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש, אף על גב שלא נגעו בה ידים). והיינו שגם
806בזה אינו דומה להיתר נתינת השלג לכוס, דלקמן סט"ז (אבל נותן הוא לתוך כוס של
807יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש). משא"כ
808באיסור סחיטה, גם זה אסור לכתחלה.
809[2049] **ספר
810התרומה** סי' רכג בסימנים (ענבים שדרכן היטב והוציאו יין ונותנין שם מים שקורין
811גייטואה שרי, ואפילו לא נתן שם מים, אלא היין זב ומתמצה מאליו, כיון ששחקו תחלה
812הענבים היטב). סמ"ג שם (כנ"ל). שו"ע ס"ג (חרצנים וזגים
813שנתן עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם ולשתותם. ואפילו לא נתן מים, והיין
814מתמצה וזב מאליו, מותר לשתותו). מ"א ס"ק ו (כיון שנתרסקו מבעוד יום).
815והיינו שדינו כדלעיל ריש ס"ד (זיתים
816וענבים שנתרסקו מבעוד יום, משקין היוצאין מהן בשבת מותרין), ושם נסמן (הערה 2039).
817[2050]
818רב יהודה אמר שמואלקמד, ב (סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה (של
819תבשיל לתקנו, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד (מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך
820קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל).
821וכן הוא לקמן סי"ב (כדי
822לתקנו).
823[2051] סעיף
824ב (כשחולב לתוך המאכל כדי לתקנו על ידי חלב זה, או שיש בכלי פירורין והחלב נבלע
825בהם ומתערב עמהם יפה, שאז הוא בטל לגבי האוכל ותורת אוכל עליו. אבל החולב חלב הרבה
826לתוך כלי שיש בו מעט לחם, אף על פי שמעט חלב נבלע בלחם, כיון שהרבה חלב נשאר לבדו
827בכלי שאינו מעורב עם האוכל, הרי תורת משקה עליו ואסור משום מפרק).
828ושם מיירי ביום טוב שמותר לחלוב
829לתוך האוכל, משא"כ בשבת, גם זה אסור, כדלעיל סי' שה סכ"ח (מדברי סופרים
830אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת
831איסור שחיטה, אין שם אוכל עליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל,
832הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת. אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה, מותר
833לחלוב לתוך האוכלין, ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה).
834ומה שציין כאן לסי' תקה, להורות
835שכמו שביום טוב אסור לחלוב הרבה לתוך כלי שיש בו מעט לחם, כן לענין סחיטת פירות
836בשבת, שאסור לסחוט הרבה לתוך כלי שיש בו מעט אוכל (ראה קצות השלחן סי' קכו בבדי השלחן
837ס"ק יח).
838[2052]
839גמרא שם (אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא). טור ושו"ע שם (דהוה ליה משקה
840הבא לאוכל וכאוכל דמי).
841וכן הוא לעיל סי' קנח סוף ס"ט
842(כל משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו, אין עליו תורת משקה כלל, אלא תורת אוכל, כמו
843שיתבאר בסי' ש"כ). סי' שה סכ"ח (שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל). לקמן
844סי' תקה ס"א (שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל).
845וראה מראי מקומות וציונים. משולחן
846הארי.
847[2053]
848רש"י שם ד"ה לתוך הקדרה (ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל). רמב"ם
849פ"ח ה"י (ונמצא כמפרק אוכל מאוכל). לבוש ס"ד (ואין זה דרך פריקתו,
850אלא כמפריד אוכל מאוכל).
851וכן הוא לעיל ס"א (והרי זה
852כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק). סי' שה סכ"ח (ואינו דומה לדש, שמפרק
853התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר
854שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו, וכן החולב לכלי ריקן שהחלב הוא משקה
855ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה, ויפרק אחד
856מתוך חבירו המכסה עליו, מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל, הרי הוא כמו דבר אחד עם גוף
857הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה מעט אוכל,
858שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו, מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה). סי' תקה
859ס"א (והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ... שאינו עושה כדרך פריקתו).
860וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים
861יד*.
862[2054] גמרא שם (אבל לא לתוך הקערה).
863טור ושו"ע שם (אבל אם אין בה תבשיל אסור).
864[2055] משמעות רש"י
865שם ד"ה אבל (דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש, לא מוכחא
866מילתא, ואיכא איסור). לבוש סוף ס"ד (אף על גב דקצת נראה דלאו למשקה בעי להו,
867דבקדירה או בקערה לא שתי איניש, לא מוכחא מילתא כולי האי דלאוכל בעי לה, ואיכא
868איסורא). והיינו שאף "דבקערה לא שתי איניש", ובודאי כוונתו לערב בו אוכל
869או לטבל בו, מכל מקום "איכא איסור", כיון ד"לא מוכחא מילתא",
870ש"אין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל". וכן פירש בחידושי צמח צדק ס,
871סוע"ג (ראיתי לרבינו ז"ל סי' ש"כ ס"ו, דסוחט לתוך הקערה שעתיד
872לערב בה אוכל אסור רק מדרבנן. וכן משמע בפרש"י (דף קמ"ד סע"ב) דכתב
873ואיכא איסור). ובאגלי טל אות יח (ומשום דלא מוכחא מילתא אין סברא שיאסר מן התורה,
874רק מדרבנן משום מראית עין, וכן משמע לשון רש"י "ואיכא איסור", משמע
875שאין חיוב כרת וסקילה".
876ושבלי הלקט
877סי' צ (הלימוני דומין לפגעין ופרישין שאין דרכן בכך, ומותר לסוחטן בקערה, ואף על
878פי שאין בו אוכל ועתיד לערב שם אוכל, וכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עבדי, ולא לצורך
879משקה). עיין ב"י ד"ה וכתוב בשבלי הלקט, ומ"א סוף סק"א
880(ומכל מקום נראה לי היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי, דלא מקרי משקה,
881כמ"ש ב"י בשם שבלי הלקט). שהיא ההלכה שנתבארה לקמן סעיף הבא. ומזה למדנו
882שהאיסור בענבים הוא רק מדברי סופרים כיון שאינו ניכר שבא לתקן.
883וכן פירש בפרי מגדים א"א שם ([ומה
884שכתב] היכא דאין סוחט כי אם לטבל המאכל שרי, היינו בזיתים וענבים דווקא לקדירה שיש
885מאכל, הא אין מאכל, הרואה יאמר למשקה, ואסור מדרבנן, אבל שאר פירות, ידוע דלטבל,
886וכאוכל דמי, עיין ב"י בשם שבלי לקט). ובחדושי צמח צדק ס, ד (דבכהאי גוונא
887שעתיד לערב שם אוכל בקערה, ליכא אפילו בסחיטת זיתים וענבים רק איסורא דרבנן, משום
888הכי בלימונ"י דסבירא ליה דדומה לפגעין, התיר לגמרי בכהאי גוונא).
889ומכל מקום לא נתפרש איסור זה כאן
890אלא לענין ענבים. ובחדושי צמח צדק ס, רע"ד (דאם כן אמאי חייב אסחיטת זיתים,
891הא שמן עיקרו לאכילה ... והוה ליה כסוחט לקערה שעתיד ליתן בה אוכל). וראה גם לקמן
892(הערה 2077).
893וראה לעיל סי' קנח סוף ס"ט (כל
894משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו, אין עליו תורת משקה כלל, אלא תורת אוכל, כמו שיתבאר
895בסי' ש"כ). והיינו שאם לא בא לאוכל בתחלת יציאתו, גם מעיקר הדין תורת משקה
896עליו.
897וראה שו"ת דברי נחמי' סי' כא
898(ל, ב). תהלה לדוד שם ס"ט. בדי השלחן
899סי' קכו ס"ק כ. מראי מקומות וציונים. שבת כהלכה
900פרק טו הערה טז, וביאורים שם אות כ ד"ה ויתכן.
901[2056] שנתבאר
902לעיל ס"א (ומדברי סופרים אסור לסחוט אפילו תותים ורמונים, מפני שמקצת בני אדם
903שיש להם הרבה תותים ורימונים הם סוחטין אותן לשם משקה כזיתים וענבים).
904[2057]
905דעה הב' לעיל ס"א (ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן מדברי סופרים לצורך
906מימיהם).
907[2058] מ"א
908סוף סק"א (הועתק ונתבאר לעיל הערה 2055).
909וכן הוא לעיל ס"א (שכל הפירות
910... אם דעתו כדי לטבל בהם המאכל, מותר, כמו שיתבאר). לקמן ס"י (לימונים אין
911דינם כתותים ורמונים, אלא כשאר פירות, שמותר ... על כל פנים לסחטן לצורך אוכל,
912דהיינו לטבל המאכל במימיהן וכיוצא בזה).
913[2059] **שבלי
914הלקט** סי' צ (הועתק ונתבאר לעיל הערה 2055).
915[2060] מ"א
916סק"ז (בוסר ... כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור. והוא הדין בשאר פירות שאינן
917ראוים לאכילה, אסור לסחטן למימיהן). והיינו שלמדין דין שאר פירות שאינן ראוים
918לאכילה, מדין בוסר שבסעיף הבא.
919[2061] היינו
920אף לדעה הראשונה שבס"א (אבל שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר
921לסחטן בשבת, מפני שהוא כמפריד אוכל מאוכל), מכל מקום כאן אסור כיון שהוא מפריד
922אוכל מפסולת.
923אמנם יש דעה המתרת גם בזה, כדלקמן ס"ט
924(ויש מי שמתיר לסחוט הבוסר לתוך האוכל (ואין צריך לומר בשאר פירות שאינן ראוים
925לאכילה, ואפילו לסחטן לשם משקין מותר להמתירין בשאר פירות)).
926[2062] היינו שיש בזה שני פרטים:
927(א) אף המתירין לסחוט שאר פירות
928למימיהן כיון שאין עליהם שם משקה (כדלעיל ס"א), מכל מקום כאן אסור.
929(ב) אף שסוחטן לתוך האוכלים, שיש
930עליהם דין אוכל (כדלעיל ס"ו), מכל מקום כאן אסור.
931[2063]
932סעיף כח (אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים, לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת
933מחמת איסור שחיטה, אין שם אוכל עליה, והרי היא כפסולת, והמפרק מתוכה החלב שהיא
934אוכל, הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת). והוא מהתוס' קמד, ב ד"ה חולב
935(כמו דש חשיבא, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת).
936ומזה למדים שכן הוא גם כאן בפירות
937שאינן ראוים לאכילה, שהוא מפרק אוכל מתוך פסולת, כמבואר בפרי מגדים משב"ז
938ס"ק ד (ובתוספות שבת קמ"ד ב' ד"ה חולב משמע דהוה דש, דבוסר פסולת,
939ודש אוכל מפסולת), ובחמד משה ס"ק ד (משום מפרק תולדה דדש ... וכך הם דברי
940תוס' פרק חבית דקמ"ד ע"ב ד"ה חולב בשם ר"ת ... כתבו בהדיא כמו
941דש חשיבא).
942ובלוח התיקון לדפו"ר תוקן: "בסי'
943שי"ט" ס"ט (אסור לפרק השרביטין בשבת ולהוציא הקטניות מתוכן (בידים
944כי זהו מפרק גמור) ... שאין השרביטין ראויין לאכילה).
945וראה שבת כהלכה שם הערה פ, וביאורים
946שם אות יז ד"ה אלא.
947[2064] סמ"ג
948ל"ת סה (יב, ד) בשם ר"ת (כתב מורי רבינו יהודה בשם ר' יצחק, כי
949הר"ר יוסף התיר ... לסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין, משום דהוי משקין
950הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה, ולא הודה לו רבי יעקב, דדווקא נקט אשכול של ענבים,
951שענבים ראוין לאכילה, אבל בוסר אינו ראוי לאכילה, כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל
952כל אדם, והוי כבורר אוכל מתוך פסולת). הובא במרדכי רמז תלז ובטור. ט"ז
953ס"ק ד (הואיל ואינו ראוי לאכילה, ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת. כן כתב
954הטור בשם ר"ת). ומזה למדים גם לענין פירות שאינן ראוים לאכילה, שאסורים אף
955מטעם בורר.
956וכן הוא לקמן סי' שכא סי"ד (חלות
957דבש שנתרסקו מהכוורת מבעוד יום, אסור לרסקן להוציא מהן הדבש, מפני שהוא מפריד אוכל
958מפסולת ... ויש בזה משום מפרק, וגם משום בורר אוכל מפסולת).
959[2065]
960מ"א שם (דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר ... בבורר בידו לאכול לאלתר
961לא מקרי ברירה, דהוי דרך אכילה, וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי'
962שכ"א סי"ב ... דאסור לסחוט בוסר).
963וכן הוא לקמן שם (ואף על פי שמרסק
964כדי לאכול לאלתר, כמו שנתבאר בסימן ש"כ).
965*
966אמנם אם הוא כדי לאכלו בשעת הברירה,
967נתבאר לעיל סי' שיט סכ"ג (אבל מותר לשתותן על ידי מפה, מפני שאין
968איסור בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה שיהיה ראוי לאכילה או לשתיה,
969שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתיה מעכב את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו, אין זה מעין
970מלאכה, ומותר), ושם נסמן (הערה 1971).
971[2066] ר"ת
972הובא בסמ"ג ובמרדכי ובטור (כמועתק לעיל הערה 2064), ושו"ע ס"ה (ור"ת אוסר בבוסר),
973ורמ"א (הואיל ואינו ראוי לאכול).
974[2067] **נחלת
975צבי** בעטרת צבי ס"ק ו (נראה לענ"ד דוקא כשלא הגיע לפול הלבן. ועי'
976לעיל סי' ר"ב ס"א). אליה זוטא סק"ד (וכתב בנחלת צבי דבוסר
977מיירי כשלא הגיע לפול הלבן). וכ"מ במ"א רסק"ז (ולפמ"ש
978סי' ר"ב ... דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר).
979והיינו
980כמבואר בשו"ע שם ס"ב (הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן, מברך עליו בורא
981פרי האדמה, ומשהוא כפול הלבן ואילך, מברך עליו בורא פרי העץ ... לא נודע לנו שיעור
982פול הלבן). הרי שגם המ"א סובר ששיעור הבוסר האמור כאן שיעורו כפול הלבן,
983וכדאמרינן ברכות לו, ב (בוסר ... שיעורו כפול הלבן).
984וכן הוא לעיל
985סי' רב ס"ג (ענבים קטנים מכפול הלבן, אינו מברך עליהם בורא פרי העץ, אלא בורא
986פרי האדמה, לפי שעדיין אין שם פרי עליהם כלל).
987[2068] מ"א
988שם (דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר).
989וכן הוא לעיל שם (ושיעור פול הלבן
990שבימיהם לא נודע לנו, לפיכך לעולם הוא מברך בורא פרי האדמה על הענבים שהם בוסר, עד
991שיהיו גדולים ביותר).
992[2069] מ"א
993שם (ולכן כתב רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור). והיינו מ"ש
994הרמ"א (הואיל ואינו ראוי לאכול).
995וראה שבת כהלכה פט"ו הערה עח.
996[2070] **הרר"י
997פורת, שהובא בסמ"ג** ובמרדכי ובטור (כמועתק לעיל הערה 2064), ושו"ע ס"ה (יש מי שאומר דהוא הדין לבוסר
998שמותר לסחטו לתוך האוכל).
999[2071] אף
1000שרבינו יוסף פורת התיר רק "לסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין, משום
1001דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה".
1002מכל מקום יש לומר שלפי דעה הראשונה
1003דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר לסחטן בשבת ...
1004ואף על פי שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה), גם זה יהי' מותר.
1005ואף דמיירי בפירות שאינן ראוים
1006לאכילה, ואם כן מיירי בפשטות בפירות שדרך העולם לסחטן לשם משקה.
1007אפשר דמיירי הכא בפירות שאינם
1008עומדים לשם משקה, אלא לשם רפואה, וכדלעיל שם (ואפילו רגילין לסחטן לרפואה אין
1009עליהם שם משקה בשביל כך אפילו מדברי סופרים ומותר לסחטן בשבת מפני שהוא כמפריד
1010אוכל מאוכל).
1011[2072] סמ"ג
1012שם (ולא הודה לו רבי יעקב). סמ"ק סי' רפב ע' רפב (ומשום הכי אסר רבינו תם
1013לסחוט הבוסר לתוך המורייס ... כיון דהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה). ב"י
1014ד"ה ומ"ש רבינו וכן התיר (וסמ"ק לא הביא אלא דברי רבינו תם דאסר), **ומשמעות
1015האחרונים**; בכף החיים פירש שהכוונה לפוסקים שהובאו בסעיף הקודם, שאסרו אפילו
1016כדי לאכול לאלתר (ודלא כדעת שיירי כנה"ג בהגהות הטור סק"ד, ואליה זוטא
1017ס"ק ד, שהרוצה לסמוך על דעת המתיר לא הפסיד).
1018ונתבאר לעיל סי' רמו בקונטרס אחרון ס"ק ג (רוב יש להחמיר
1019שבדברי האחרונים, שהוא חיוב גמור). סי' שא ס"ק ט (יש להחמיר, דמשמע דאין
1020האיסור ברור מדינא). סי' תצז ס"ק א (שכתב ויש להחמיר לעשות על ידי נכרי, משמע
1021דאינו אלא חומרא בעלמא, ולכן מותר לעשות על ידי נכרי).
1022וראה בדי השלחן סי' קכו ס"ק כד. שבת כהלכה שם הערה עט.
1023כללי הפוסקים וההוראה סי' קכט-קלב.
1024וכיון שכתב כאן ש"משמעות
1025האחרונים" כדעה האוסרת, נראה שגם כאן הכוונה שהוא חיוב גמור.
1026[2073] ט"ז
1027סק"ה (נראה דלא גזרינן בתפוחים, כיון דכבר ראינו בגמרא פרק חבית שתלוי במנהג
1028המקומות אם עושין משקין מן הפירות ... ואם כן במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין
1029תפוחים אין לגזור עבורו).
1030ובזמנינו שרגילים לעשות מיץ גם
1031מתפוחים, ושאר פירות, ראה מה שהאריך בשבת כהלכה פט"ו, ובהערות וביאורים שם.
1032[2074] שו"ת
1033הרא"ש כלל כב סי' ב (סחיטת לימוניש, נראה שהם בכלל שאר פירות, שמותר
1034לסחטן). הובא ב"י סוד"ה תותים. שו"ע ס"ו (מותר לסחוט לימוני"ש).
1035מ"א ס"ק ח (הוי כשאר פירות)
1036והיינו שמותר לסחטם לדעה הראשונה
1037דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... מותר לסחטן בשבת ...
1038ואף על פי שזה הסוחטן מתכוין לשם משקה).
1039[2075]
1040דעה השנית דלעיל שם (ויש אומרים שכל הפירות אסור לסחטן מדברי סופרים לצורך מימיהם).
1041[2076] שבלי
1042הלקט סי' צ (ומורי ר' יהודה ב"ר בנימין זצ"ל אחי השני כתב, שנראה לו
1043שמותר לסחוט הלימוני ... דומין לפגעין ופרישין שאין דרכן בכך, ומותר לסוחטן בקערה,
1044ואף על פי שאין בו אוכל ועתיד לערב שם אוכל, וכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עבדי,
1045ולא לצורך משקה). מ"א סוף סק"א (ומכל מקום נראה לי, היכא דאינו
1046סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי, דלא מקרי משקה, כמ"ש ב"י בשם שבלי הלקט).
1047וכדלעיל ס"ז (שאר פירות, אף
1048לדברי האוסרים לסחטן לצורך מימיהם, מכל מקום אם אינו סוחטן אלא כדי לטבל המאכל
1049במימיהם, הרי זה מותר).
1050[2077] שו"ת
1051הרא"ש שם (שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה, אלא לצורך אוכל, ומותר
1052לסחטן בשבת). מ"א סק"ח (לימונ"ש ... כיון שאין דרך כלל לסחטו לצורך
1053משקה, אלא לצורך אוכל, הוי כשאר פירות).
1054ואף אם אין רגילים לסחטו לתוך
1055האוכל, אלא לצורך האוכל, כדלעיל ס"ו (כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה אחר כך
1056... הרי זה משקה הבא לאוכל, וכאוכל הוא חשוב).
1057[2078] ב"י
1058ד"ה ויש לתמוה (ואפשר דלא מיתסר אלא כ[ש]שותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה
1059אחר). מ"א שם (ואפילו נוהגין לסחטו לתוך מים לשתות שרי, כיון שאין דרך לשתותן
1060לבדו (ב"י)).
1061ואף שגם היין והשמן אין שותין אלא
1062על ידי מזיגה, ראה מה שדן בזה בחידושי הצמח צדק ס, ד. וראה גם לעיל (הערה 2055).
1063[2079] מ"א
1064סק"י (אבל לתוך משקין אסור) עיי"ש.
1065וכן הוא לקמן סי"ג (אבל לתוך
1066המשקין אסור לסחטן).
1067ואף שלענין להחשיבו רגילין לסוחטו,
1068לא מועיל מה שסוחטן לתוך מים, כדלעיל (ואפילו אם נוהגין לסחטן לתוך מים לשתות מותר,
1069כיון שאין דרך לשתותן לבדן), וכמבואר במ"א בס"ק ח (כיון שאין דרך לשתותן
1070לבדו).
1071מכל מקום אסור לסחטן לתוך המשקין.
1072דלא כט"ז
1073סק"ה (שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות
1074לתענוג ... דכו"ע ידעו דלמתק אוכלא עביד, ולא לצורך משקה כו', והכא נמי בזה
1075אינו מכוין רק לתת טעם ב[מים]). הרי שלדעתו מותר אף לסחטן לתוך המשקין לשתותן.
1076וראה חידושי צמח צדק ס, ד. סא, א.
1077ערוגת הבשם או"ח סי' פה ס"ג. אגלי טל (דש) ס"ק ל. קצות השלחן סי'
1078קכו סי"א, ובדי השלחן סקכ"ה. שבת כהלכה פט"ו ביאורים ז, ותוספת
1079ביאור אות י. קובץ הערות וביאורים תשצח ע' 90.
1080[2080] בסעיפים שלפנינו יתבאר דין
1081סחיטת הכבשים והשלקות:
1082(א)
1083מן התורה תורת אוכל עליהם (כמו תותים ורמונים, דלעיל ס"א), כיון שנסחטין
1084מהאוכל, ופטור.
1085(ב)
1086מדברי סופרים תורת משקה עליהם (כמו תותים ורמונים, דלעיל ס"א), כיון שהיו
1087משקים קודם לכן.
1088(ג)
1089מותר לסחטן לתוך אוכל, אבל לא לתוך קערה שעתיד לערב בה אוכל (כמו תותים ורמונים,
1090דלעיל ס"ז).
1091(ד)
1092לענין משקין שזבו מהם, ראה לעיל סי' שיח סכ"ה.
1093[2081] מ"א
1094סוף סק"ח (ולמינ"ש הכבושים במלח, דינם ככבשים ושלקות).
1095[2082] **שמואל
1096קמ[ה]**, א (כבשים (ירק חי כבוש ביין וחומץ, רש"י) שסחטן, אמר רב לגופן (אם
1097לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן, מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא,
1098הואיל ולאו למשקה הוא צריך, רש"י) מותר. למימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות בין
1099לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד זה ואחד זה, לגופן מותר למימיהן פטור אבל
1100אסור. רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן מותר למימיהן חייב חטאת). וקיי"ל
1101כשמואל, כמבואר ברי"ף שם סא, א (ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת, דהוה
1102ליה רב ושמואל בחדא שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, והוה ליה ר' יוחנן
1103יחיד, ואין דבריו של אחד במקום שנים ... ומסתברא לן דהלכתא כוותיה דשמואל בהא
1104מילתא, דקאי ר' יוחנן כוותיה לענין איסור, וליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב
1105חטאת). טור ושו"ע ס"ז (לסחוט כבשים ושלקות, אם לגופם, שאינו צריך למים
1106ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפילו סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך
1107למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור). מ"א
1108ס"'ק ט (דכיון דאין צריך למימיהן, לא הוה ליה מפרק כלל).
1109וראה חידושי צמח צדק ס, ב (והנה
1110ענין כבשים ושלקות לגופן, משמע אפילו סוחט לתוך הקערה, כמ"ש בשו"ע). תהלה
1111לדוד סוף סק"ח (והארכתי בכל זה מחמת שהרב ז"ל לא כתב לשון השו"ע
1112דלגופן מותר אף לתוך הקערה). בדי השלחן סי' קכו ס"ק כו. שבת כהלכה פט"ו
1113ביאורים ג, ותוספת ביאור אות כ.
1114[2083] **תוס'
1115כתובות דף ו,** א ד"ה האי (ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים ... הנסחט
1116מהם כמו אוכלא דאיפרת, ואין שם משקה עליו, כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור).
1117וכ"מ במ"א סקי"ב (דג לצירו, לאו משקה הוא אלא אוכל. וכן
1118שלקות).
1119וכן הוא לעיל סי' קנח ס"ו (אפילו
1120פירות הכבושים או שלוקים ומבושלים באחד מז' משקים אלו, שסחט המשקה שנבלע בהם, אין
1121על הנסחט זה תורת משקה, אלא תורת אוכל, מאחר שהיה בלוע באוכל, כמ"ש בסימן
1122ש"כ), ובקונטרס אחרון שם סק"א.
1123והיינו דוקא כשבלוע באוכל,
1124משא"כ כשבלוע בבגד וסוחטו מהבגד, חייב, כדלקמן סכ"א (בגד שנשרה ... אסור
1125לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדת הדש ... חייב על סחיטה זו ... צריך למשקין
1126הנסחטין מהבגד).
1127וראה חידושי צמח צדק נט, סע"ד.
1128ס, רע"ג.
1129[2084]
1130שמואל שם. רי"ף ורא"ש שם. טור ושו"ע שם.
1131[2085]
1132רש"ל בהגהותיו לטור (דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם, כבר היה שם משקים עליהם ...
1133אסור מדרבנן דדומה לסחיטה), הובא בב"ח סוף הסי'. מ"א סק"ט (דשאר
1134פירות מותר לסחוט אפילו למימיהן, דאין שם משקה עליו, משא"כ הכא דהיה שם משקה
1135עליו מקודם), וסקי"ב (ואפילו הכי אסור, והיינו כיון שהיה שם משקה עליו מקודם,
1136משא"כ בשאר פירות).
1137והיינו שמטעם זה דינו כתותים
1138ורמונים, שיש סוחטין אותן, ולא כשאר פירות, שאין דרך העולם לסחטן, אף שגם הכבשים
1139ושלקות אין דרך לסחטן, כיון שהמשקים שבכבשים ושלקות כבר היו משקים גמורים.
1140וכל זה הוא דוקא כש"היו משקין
1141גמורים קודם לכן", דהיינו כאמור לעיל "חומץ או במי מלח", שהם משבעת
1142המשקין, (וכעין זה לעיל ס"ב "בנותן פת ביין או בשר במרק, שאסור למצוץ
1143אותם", היינו יין או מים). משא"כ
1144במיץ פירות, כמבואר בחידושי צמח צדק נח, ג (דהתם סחיטת הכבשים הוא
1145יין, כמ"ש רש"י הוא ירק כבוש ביין, ויין נקרא משקה), ושם ס, ב (בכבשים
1146ושלקות כשסוחט יוצא משקין ממש, יין או מים, משא"כ מי פירות דתותים ורמונים לאו
1147משקה הוא). וראה שבת כהלכה ביאורים שם אות יא.
1148[2086]
1149דעה ראשונה דלעיל ס"א (שאר פירות שאין דרך העולם לסחטן לשם משקה ... ומותר
1150לסחטן בשבת). מכל מקום מודים בכבשים שאסור, כיון שהיו משקין גמורים קודם לכן.
1151וראה שבת כהלכה פט"ו הערה מו.
1152[2087] רי"ף
1153ס, ב (אבל לתוך הקדרה אלו ואלו מותרין, שאוכל הן ולא משקה). תוס' קמה, א
1154ד"ה ורבי יוחנן (רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן, ואע"ג דשרו
1155לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה). טור ושו"ע ס"ז (ואם צריך
1156למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל).
1157וכדלעיל ס"ו (מותר לסחוט אשכול
1158של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל).
1159ואף לפי מה שנתבאר לעיל ס"ח (וגם
1160משום בורר אוכל מתוך הפסולת, אפילו רוצה לאכול לאלתר ... לסחוט ולאכול, אינו דרך
1161אכילה, אלא דרך מלאכה).
1162מכל מקום כשסוחטו לתוך קדרה שיש בה
1163אוכל, המים נחשבים מין אחד עם הפרי, ואין לאסור משום בורר, כמבואר בקצות השלחן סי'
1164קכו, בדי השלחן אות יט. שבת כהלכה פט"ו ביאורים יב.
1165[2088] כדלעיל
1166ס"ו (כדי לתקן האוכל), ושם נסמן (הערות 2050-2051).
1167[2089]
1168שו"ע שם (אבל אם אין בה אוכל, אסור).
1169[2090]
1170סעיף ו (כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין, ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא
1171לתקן אוכל, אסור מדברי סופרים), וס"ז (וכן הדין בתותים ורמונים וכיוצא בהם).
1172וגם הכבשים ושלקות יש להם דין תותים ורמונים, כדלעיל (הערה 2085).
1173וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים
1174יג.
1175[2091] סמ"ק
1176סי' רפא ע' רפב (דהמורייס הוי מאכל והוי משקה הבא לאוכל). מ"א סק"י (והוא
1177הדין לתוך המורייס, דהוי מאכל (סמ"ק)).
1178[2092] מ"א
1179שם (אבל לתוך משקין אסור). וכדלעיל ס"י (לדברי האוסרים לסחוט שאר פירות לצורך
1180מימיהן לשם משקה, אסור לסחוט בשבת לימונים או שאר פירות לתוך מים או שאר משקין
1181לשתותן, לפי שלא אמרו אלא משקה הבא לאוכל הוא כאוכל, ולא הבא למשקה), ושם (הערה 2079).
1182[2093] **אביי
1183שם **קמה, א (אמר ליה אביי לרב דימי ... מי אמר שמואל דג לצירו אפילו לתוך הקערה,
1184והאיתמר כבשים שסחטן ... ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר, למימיהן
1185פטור אבל אסור). הרי שדינו כדין כבשים ושלקות. שו"ע ס"ח (הסוחט דג
1186לצירו, דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן).
1187ואף שנתבאר לעיל סי"א שהטעם
1188לאיסור סחיטת כבשים הוא "הואיל והיו משקין גמורים קודם לכן".
1189פירש בתוספת שבת ס"ק יט, ובפרי
1190מגדים א"א ס"ק יב (ודג לצירו משמע שכבוש בחומץ, הא צירו מגופו מותר).
1191ויש לעיין אם יש לפרש כן גם כאן,
1192אעפ"י שסתם.
1193[2094] ט"ז
1194סוף סק"ה (ואם התפוח מבושל, וסוחט שיצא ממנו, פשיטא דשרי, דהא סחט כל האוכל
1195ממנו, ולא להוצי' מימיו ממנו, כן נראה לענ"ד).
1196[2095] ג' שיטות, בטעם וגדרי גזירת
1197ריסוק שלג וברד הובאו בסעיפים טז; יט-כ שלפנינו. לעיל סי' שיח סכ"ה-ז. לקמן
1198סי' שכו ס"י, וסי' שכח סכ"ח:
1199(א)
1200שיטת רש"י, סמ"ג וסמ"ק וסיעתם, שאסור רק כשמרסק אותם בידים, משום
1201שדומה למלאכה שבורא מים הללו. אבל נותן בכוס ונימוחים מאליהם (סט"ז).
1202(ב)
1203שיטת בעל התרומה (לפי ביאור הר"ן), שאף אם נימוח מעצמו אסור אף בדיעבד, מטעם
1204נולד ומשקין שזבו. ולא התירו אלא כשמעורב ביין או מים שבכוס (סט"ז).
1205(ג)
1206שיטת הרשב"א וסיעתו, שגם כשמרסק בידים, לא אסרו אלא כשאינו מתערב ביין או מים
1207(סי"ט).
1208ומסיק,
1209שהעיקר כדעה הראשונה הנ"ל, אלא שלכתחלה נהגו להחמיר כדעת בעל התרומה
1210(סט"ז, וסי' שיח סכ"ז). וכשמרסק בידים, יש להחמיר אפילו כשמתערב ביין או
1211מים (סי"ט, וריש ס"כ, וסי' שכו ס"י, וסי' שכח ריש סכ"ח).
1212[2096] ברייתא
1213נא, ב (ואין מרזקין (כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות, רש"י) לא את
1214השלג ולא את הברד בשבת, בשביל שיזובו מימיו). ר"ן כד, רע"א (ודוקא היכא
1215דעביד בידים). וכן דעת רש"י (כדלקמן הערה 2098). וכן דעת הסמ"ג וסמ"ק ורשב"א, כדלעיל
1216סי' שיח סכ"ז (ולא אסרו גבי חתיכת ברד אלא לרסק בידים), ושם נסמן (הערה 1795). טור ושו"ע ס"ט (השלג והברד, אין מרסקין
1217אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות, כדי שיזובו מימיו). מ"א ס"ק יג (משמע
1218דלרסק בידים אסור).
1219[2097] רש"י
1220שם ד"ה כדי (משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו). ט"ז
1221ס"ק ז.
1222וכן הוא לעיל סי' שיח סכ"ה (מרסק
1223חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו, שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת, ודומה למלאכה שבורא
1224מים הללו, כמו שיתבאר בסי' ש"כ). לקמן סי' שכו ס"י (והרי זה
1225כמוליד בשבת ודומה למלאכה כמו שנתבאר בסי' ש"כ, שאסור לרסק שלג או ברד מטעם
1226זה).
1227*
1228כעין זה מצאנו ב' הלכות נוספות,
1229שאסרו חכמים משום שמוליד דבר חדש בשבת (או יום טוב), ודומה למלאכה:
1230(א) לקמן סי' תקב ס"א (אין
1231מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ... מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת
1232למלאכה).
1233(ב) סי' תקיא ס"ז (שאסור
1234להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה).
1235וראה גם לעיל סי' שח ספ"ד (אסור
1236לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושים המשי ... שמוליד בחומו), ושם נסמן (הערה 566).
1237[2098] ברייתא
1238שם (אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה (ואע"פ שנימוח מאליו, רש"י),
1239ואינו חושש). טור ושו"ע שם (אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים, והוא נימוח
1240מאליו, ואינו חושש).
1241[2099] ר"ן
1242כד, רע"א (ודוקא היכא דעביד בידים, הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפילו כנגד
1243המדורה, מותרין הן). שו"ע שם (וכן אם הניחם בחמה, או כנגד המדורה ונפשרו,
1244מותרים).
1245ואף שכתבו בלשון דיעבד, מכל מקום
1246נתבאר כאן שמותר אף לכתחלה (מותר להניחם), וכן הוא לעיל סי' שיח סכ"ז, לפי
1247דעה זו (שאין איסור כלל במה שנימוח השומן על ידי שמניחו במקום חם ... ולכן מותר להחם
1248פת זו הממולאת בשומן).
1249וכן העיר בהגהות רעק"א (לא
1250ידעתי אמאי נקט לשון דיעבד, ולא נקט לשון אבל מותר להניחן בחמה וכו', דהא באמת
1251אפילו לכתחלה שרי, כדלעיל סי' שי"ח סעיף ט"ז). והיינו כמבואר בשו"ע
1252שם (מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש ... ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח).
1253ומה שכתב הר"ן בלשון דיעבד,
1254היינו כדי להביא בהמשך לזה את דעת ס' התרומה (מותרין הן, דלאו נולד הוא ... אבל
1255בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד).
1256או דקאי על "כנגד
1257המדורה", במקום שיכולים להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, וכדלעיל סי' שיח
1258סכ"ג (גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו).
1259[2100] עיין
1260לעיל סי' שיח סכ"ד (מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה
1261להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש, בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד
1262שתהא היד סולדת בו, אף אם ישהה שם זמן מרובה), וסכ"ז (קדרה שקרש שמנוניתה אין
1263להחם אותה אלא במקום שלא יוכל התבשיל להתחמם עד שתהא היד סולדת בו).
1264והיינו "כנגד המדורה",
1265אבל "בחמה" מותר אפילו יכולים להתחמם עד שתהא היד סולדת בו, כדלעיל סי'
1266שיח ס"ז (בחמה עצמו ... כדי שיוחמו, מותר).
1267[2101] **ספר
1268התרומה** סי' רלה (נותנו בתוך היין, וכשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס
1269ואין ניכר, כדקתני אבל נותן לתוך הכוס ואינו חושש. אבל ליתן את הפשטיידא סמוך לאש
1270וממחה את השומן, אסור, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואינו מתערב שום דבר וניכר). רא"ש
1271סופ"ד (כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת
1272אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד, ודמי להך דאין מרסקין לא את
1273הברד ולא את השלג). הובא ב"י ד"ה אין מרסקין.
1274וכן הובאה דעה זו, לעיל סי' שיח
1275סכ"ה (אסור להחם אותה ... מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח והרי זה דומה
1276למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו ... אבל אם מניחה בריחוק מקום כל כך בענין
1277שאין הרבה שומן נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו נימוח ונבלע בפת עצמו ואינו בעין
1278לבד, מותר אפילו לכתחלה, כמו שמותר ליתן חתיכת ברד לתוך כוס של יין אף על פי שהברד
1279נמחה לשם, מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואינו בעין).
1280אלא שכאן בדעת ס' התרומה, לא ביאר
1281מהו טעם האיסור להניחו בכוס כשהנימוח הוא בעין לבדו. ולעיל שם נתבאר, שגם לדעת ס'
1282התרומה, טעם האיסור הוא "והרי זה דומה למרסק ... ודומה למלאכה
1283שבורא מים הללו", שהוא הטעם שהובא לעיל (הערה 2097), לדעת הפוסקים שלא אסרו אלא "לרסק אותם
1284בידים".
1285*
1286ומטעם זה (שנתבטל ביין שבכוס) התירו
1287אף אם נתן ענבים בגיגית יין, והענבים נתבקעו בשבת, ויצא מהן יין ונתבטל ביין
1288שבגיגית, כדלעיל ס"ד (ואפילו אם נתנו ענבים שלימים בגיגית זו בשבת, ונתבקעו
1289ביין בו ביום, מותר לשתות יין מהגיגית מטעם זה).
1290אלא שמכל מקום אין דומין זה לזה,
1291שבענבים לא התירו אלא בדיעבד, כדלעיל שם (אבל לכתחלה אסור ליתן ענבים שלמים ביין
1292בשבת כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה). משא"כ כאן שהתירו מטעם זה
1293אף לכתחלה. ונתבאר לעיל שם (הערות 2047-2048).
1294[2102]
1295ספר התרומה שם (והוה ליה נולד), כפירוש הר"ן שם (אבל בספר התרומה כתוב
1296דאסורין משום נולד ... ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא). מ"א
1297סקי"ד (ולפי מ"ש רמ"א בסי' שי"ח סעיף י"ו, גם הכא אסור
1298משום נולד, אלא אם כן הוא מעורב במים (ר"ן)). והיינו מ"ש הרמ"א שם
1299(ויש מחמירין), ופירש המ"א שם סקמ"ב (משום דהשומן צף למעלה והוי בעין,
1300והוי נולד, דדמי למשקין שזבו, משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך
1301ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן, דהוי
1302נולד).
1303והיינו שטעם האיסור להניחו בכוס
1304לבדו, גם לדעת ס' התרומה, כי הוא "דומה למלאכה שבורא מים הללו"
1305(כדלעיל הערה הקודמת), והטעם שאסרוהו בדיעבד הוא דהוי כמשקין שזבו (כדלקמן הערה
1306הבאה), "והוה ליה נולד".
1307[2103]
1308סעיף כה (ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת, כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים
1309למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות), ושם (הערה 1788).
1310[2104]
1311סעיף כז (ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה [שהיא סברא האחרונה כאן], אבל
1312בדיעבד יש להקל כסברא האחרונה [שהיא סברא הראשונה כאן]. ואפילו לכתחלה יש לסמוך
1313במקום הצורך על סברא האחרונה [שהיא סברא הראשונה כאן], כי כן עיקר).
1314והיינו כמבואר ברמ"א שם
1315סט"ז (ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה).
1316וראה גם לקמן סי"ט (הערה 2124), מתי יש להחמיר ולחוש לשיטת בעל התרומה.
1317[2105] ב"י
1318ד"ה אין מרסקין (ומשמע דהא דאסרינן לרסק, דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש
1319רש"י, אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך [כדלקמן סעיף
1320הבא] שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו, ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו
1321חתיכות דקות שרי, דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא שאין מימיו
1322זבים על ידי כן. ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך.
1323ועוד שהם הולכין לאיבוד). לבוש סי"ג (ואף על פי שכשמשתבר יתזו ממנו חתיכות
1324דקות שנימוחים ויזובו מימיהם, הוי דבר שאין מתכוין לכך, ואינו פסיק רישיה).
1325ט"ז סק"ז (וכתב ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י, אבל
1326לשבור חתיכה ממנו שרי, ואפילו אם יזובו קצת מים על ידי זה, דלא נתכוין לזה. ועוד
1327שהולך לאיבוד).
1328ומ"ש "שדבר
1329מועט הוא ואינו חשוב כלום", כעין זה הוא גם לעיל סי' שיח סכ"ו (כיון
1330שדבר מועט הוא אינו חשוב כלום ומותר).
1331[2106] שכיון שאף בסחיטה ממש נתבאר לקמן
1332סכ"א (אם אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין זה דומה לדישה
1333כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא
1334מדברי סופרים), "לכן אין לגזור כלל על זה מפני
1335זה".
1336והיינו שלדעת הרשב"א וסיעתו
1337דלקמן סי"ט, שכל טעם איסור ריסוק שלג וברד הוא מפני גזירת סחיטת פירות, אם הם
1338הולכים לאיבוד, אין לגזור בהם משום סחיטת פירות לאיבוד, שהרי אין בזה אלא איסור מדברי
1339סופרים.
1340ואף שיתבאר לקמן ס"כ, שמכל
1341מקום יש להחמיר גם בהולך לאיבוד, לחוש לדעת האוסר ריסוק שלג וברד (לא משום גזירת
1342סחיטת פירות, אלא) משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו. מכל מקום אין לאסור כאן מטעם
1343זה, כיון שהוא דבר מועט, ואינו מתכוין, כמבואר בתהלה לדוד סקט"ו (הטעם שהולך
1344לאיבוד לא מהני אלא לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל, אבל לדעת רש"י
1345ז"ל אסור. ולכן בסי"ד הביא דעת הרא"ש ז"ל שהי' נזהר להטיל מים
1346בשלג, אף שהמשקה הולך לאיבוד. ובשבירת הקרח על כרחך דסמכינן על הא דאינו מתכוין).
1347[2107] ראבי"ה
1348סוס"י רט (ומותר לשבר את הקרח כדי שיטול את המים המונחים תחתיו). מרדכי רמז
1349שלא (דמותר לשבר הברד כדי ליקח המים המונחין תחתיו). טור ושו"ע ס"י (מותר
1350לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו).
1351[2108]
1352ט"ז סק"ח (שהרי אינו בורא מים בזה).
1353[2109] ראבי"ה
1354שם ([דגדולה מזו] אמרינן בפרק חבית גבי חבית, דמתיז ראשה בסייף). מרדכי שם.
1355ט"ז שם (ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל
1356גרוגרות כו').
1357[2110] ס"א
1358(חבית של חרס ... מותר לשברה בשבת בין ביד בין בכלי, כדי ליקח מה שבתוכה, ואין בה
1359משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור), וסי"ב (קורע אדם עור שעל פי החבית של יין
1360או שאר משקה שלצורך השבת, ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה), וסוף
1361סט"ז (דבר תלוש ... מותר לחתכו לכתחלה ... לפיכך מותר לחתוך קשרי השפוד
1362שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרן מותר לחתוך חוט התפירה).
1363[2111] **מ"א
1364**סקט"ו (ונראה לי דבנהר או באר אסור). תוספת שבת סקכ"ד (והיינו כיון
1365שהוא מחובר).
1366[2112] **ספר
1367התרומה** סי' רלה (נראה דאסור לחוף כלים במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף
1368בחזקה). טור (כתב בעל התרומה שאסור לשפשף הידים במלח בשבת, לפי שהוא נימוח והוי
1369נולד), שו"ע סי"ב (יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח). ט"ז ס"ק ט
1370(לפי שנימוח והוה נולד, כן כתב בטור בשם בעל התרומה).
1371והיינו שכנראה למד הטור הלכה זו
1372לענין ידים, ממה שכתב בעל התרומה לענין חפיפת כלים במלח (כנ"ל), שהיא ההלכה
1373דלקמן סי' שכג סי"ב (אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה ואסור
1374מטעם שנתבאר בסי' ש"כ). וכן הוא באגור סי' תפו (כתב בעל התרומ[ה] שאסור לשפשף
1375הידים במלח בשבת, מפני שהוא נמוח והוה ליה נולד).
1376וכן הוא לקמן סי' שכו ס"י (אסור
1377לרחוץ ידיו במלח ... מפני שנימוח על ידו, והרי זה כמוליד בשבת, ודומה למלאכה, כמו
1378שנתבאר בסי' ש"כ).
1379[2113] ט"ז
1380שם (ומשמע דמותר להשליך מים במלח, ואחר כך נוטל ידיו מהם, כמ"ש גבי שלג וברד).
1381והיינו כדלעיל סט"ז (אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי
1382לצננו, והם נימוחים מאליהם, ואינו חושש ... ויש אומרים שלא התירו אלא ליתן לתוך
1383הכוס שהנימוח אינו בעין לבדו, אלא מעורב ביין או במים שבכוס). וכאן ישנם שני
1384הטעמים להיתר (שהם נימוחים מאליהם, שהמלח מעורב במים ואינו לבדו).
1385[2114]
1386עיין מ"א סוס"י שכג ס"ק
1387טז (שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, אבל בעלמא שרי, דנמחה ממילא, וכמ"ש סי'
1388ש"ך ס"ט).
1389שהיא ההלכה דלקמן שם סי"ב (אין
1390חופפין כלים במלח, לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה ואסור, מטעם שנתבאר בסי' ש"כ.
1391אבל מותר להדיחן במים מעורבים עם מלח, כמו שמותר ליטול ידיו מהם, מטעם שנתבאר שם).
1392והמקור לזה הוא בתוספתא ביצה
1393סופ"ד (אין מדיחין את הכלים בנתר ביום טוב, אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן
1394בשבת ואין צריך לומר ביום טוב), וכפירוש הב"י שם סוף הסימן (ושמא יש לומר
1395דמדיח לחוד וחופף לחוד, דחופף הוי כמרסק שלג וברד דאסור, ומדיח הוי כנותן שלג וברד
1396לתוך הכוס דשרי).
1397שגם בזה יש לפרש כשתי הדעות שנתפרשו
1398כאן, אם מותר לחפפם בחזקה, אחרי שנתערבו במים, או שגם בזה לא הותר אלא
1399להדיחן בעלמא, ולא לחפוף בחזקה.
1400ומדברי המ"א הנ"ל נראה
1401שסובר כדעה הראשונה כאן, שגם כשמדיחין אותן במים המעורבים
1402במלח, לא הותר אלא כשאינו חופף בחזקה. וכן הוא באליה זוטא שם ס"ק י (אבל נותן
1403לתוך המי מלח להדיח, כיון שאין מחפף); אף שהביא כאן את דעת המתירים (כדלקמן הערות 2119-2120).
1404ואף שגם כשמשליך מים במלח הוא עושה
1405מעשה בידים. ראה מה שדן בזה בבדי השלחן סי' קכז סקי"ד.
1406[2115]
1407אוצ"ל: ליזהר.
1408[2116] **רא"ש
1409**פ"ד סי"ג (צריך אדם ליזהר בחורף כשנוטל ידיו בשבת שלא יהא ברד או
1410שלג במים, שמא ירסקנו במים). תוס' נא, ב ד"ה אין מרסקין (מכאן יש
1411ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת, ו(פע)מים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם, אין
1412לרחוץ בהן, דאי אפשר שלא ירסק הברד, וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה). טור ושו"ע
1413סי"א (צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד).
1414[2117] והיינו שאף שלגבי מלח נתבאר
1415לעיל שמותר להשליך למים וליטול מהם, ובלבד שלא ישפשפנו.
1416מכל מקום יש להחמיר יותר בשלג וברד,
1417כיון שהמה קלים יותר להתרסק; אלא שאם כבר נוטל, אזי יזהר שלא ידחקם בין ידיו.
1418[2118] **רבינו
1419ירוחם** נתיב יב חי"ג (ואם יטול יזהר שלא ידחק). שו"ע שם (ואם יטול,
1420יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק).
1421[2119] רמב"ן
1422נא, ב (ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה). רשב"א נא, ב (והתירו לרסק
1423אפילו ביד לתוך הכוס, וכדתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה). ר"ן כג,
1424סע"ב (ובתוספתא משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי, דקתני אבל [מרסק] הוא
1425לתוך הקערה), בשם התוספתא שם סופ"ד (אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך
1426הקערה, ואינו חושש). וכן הוא ברמב"ם פכ"א הי"ג (אבל מרסק הוא לתוך
1427הקערה או לתוך הכוס). ובמ"מ שם (וכתב הרמב"ן ז"ל והרשב"א
1428ז"ל, שבתוספתא התירו אפילו לרסק בתוך הקערה). מ"א ס"ק יג (הרמב"ן
1429והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא, דאפילו לרסק בידים לתוך
1430הכוס שרי ... כיון שנתערב במים לא גזרו).
1431[2120]
1432מ"א ס"ק טז (ולפי מה שכתבתי ס"ט שרי עיי"ש). והיינו שלפי
1433מ"ש בס"ק יג, שבמקום שנתערב במים לא גזרו אף לרסק בידים, אם כן מותר אף
1434לשפשף בידים כשנוטל ידיו בשלג או ברד.
1435[2121] תוספתא
1436ורמב"ן ורשב"א ור"ן שם. מ"א סקי"ג.
1437[2122]
1438משמעות הרמב"ם פכ"א הי"ג (ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו),
1439לפי ביאור מ"מ שם (וכן נראה מדברי רבינו, שהביאה אצל דין הסחיטה). רשב"א
1440שם (ולי נראה דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקין נגעו בה, מפני שהברד והשלג
1441למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט). ר"ן
1442שם (גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין).
1443ומטעם זה יש אוסרים אפילו בדיעבד את
1444מה שנימוח בשבת, כדלעיל סי' שיח סכ"ה (ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת,
1445כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות),
1446ושם נסמן (הערה 1788).
1447ומטעם זה יש מתירין בבורית וחֵלֶב,
1448כדלקמן סי' שכו ס"י (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא משום גזרת
1449סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים, כמו שנתבאר שם, אם
1450כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים למשקין מותר לרסק לכתחלה).
1451[2123] והיינו שאף שגם כשמתערב בדבר
1452אחר יש בו איסור סוחט, כדלעיל ס"ד (לכתחלה אסור ליתן ענבים שלמים ביין בשבת
1453כדי שיתבקעו ויזוב יינם, משום איסור סחיטה), ונתבאר לעיל שם (הערה 2047). ומכל שכן כאן, שמרסקו וממחהו בידים בתוך המשקים.
1454מכל מקום הקילו בזה בריסוק שלג או
1455ברד שמתערב בדבר אחר, ולא גזרו בו, כמבואר ברשב"א שם (מים הם מתחלתן ועד סופן
1456אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא
1457שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן, כך נראה לי). מ"א ס"ק יג (דטעם
1458האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וכיון שנתערב במים לא גזרו).
1459[2124] **משמעות
1460האחרונים לקמן** ס"כ (יש מי שהיה נזהר להטיל מים בשלג, כי על ידי השתן
1461נימוח השלג, והרי זה כממחהו בידים, שאסור לפי סברא הראשונה, אע"פ שאין הנימוח
1462בעין לבדו), ונתבאר לקמן שם (הערה 2127), שמקורו מהמ"א ס"ק יז (בביאור דברי הרא"ש
1463והטור ושו"ע סי"ד), והיינו שאנו חוששים להחמיר כדעת האוסרים כאן. וכן
1464הוא בסוף הסעיף (והערה 2134), מסקנת הרש"ל והב"ח והשל"ה והאליה זוטא
1465להחמיר בזה.
1466וטור ושו"ע סי' שכח
1467סכ"ב (מעבירין גלדי המכה, וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח), **ורמ"א
1468סי' שכו** ס"י (ואסור לרחוץ ידיו במלח, וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף
1469בל"א, או בשאר חלב שנימוח על ידיו, והוי נולד), ובמ"א שם ס"ק יא (ובשלטי
1470גבורים כתב דיש מתירין, דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור, עיי"ש שהאריך). **עיין
1471שלטי הגבורים פרק ה** כד, ד אות ג (נראה לי דתלוי בפלוגתא, דמיימוני וההולכין
1472לשיטתו, והרא"ש וההולכין לשיטתו, שכתבתי לעיל גבי ריסוק השלג והברד, והוא כי
1473אם האי שמן שסכין בו הוא קרוש, או שהוא שומן וחלב קרוש, אליבא דמאן דשרי להניח
1474הפשטיד"א אצל האש אע"פ שהשומן קרוש עליה ונימוח, לפי דסבירא להוא דאיסור
1475ריסוק הברד הוא משום גזירת פירות העומדים למשקין, ושמן ושומן וחלב כיון דלעולם
1476אוכל הוא, שפיר דמי אפילו נימוח, דמטעם נולד אין לאוסרו. ולפי האוסר מיחוי שומן
1477שעל הפשטיד"א בשבת משום דהוי נולד, הכא נמי אם הי' השמן קרוש, או היה שומן או
1478חלב, יהיה אסור לסוך בו, לפי שהוא מתמחה והוי נולד).
1479וכן הוא לקמן סי' שכח סכ"ח (מעבירין
1480גלדי מכה וסכין בשמן, במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז,
1481אבל לא יסוך בחלב מפני שנימוח ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו). ובסי' שכו
1482ס"י (אסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית או שאר חלב מפני שנימוח על ידו
1483והרי זה כמוליד בשבת ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי' ש"כ שאסור לרסק שלג או
1484ברד מטעם זה. ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא משום גזרת סחיטת פירות
1485העומדים למשקין שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים כמו שנתבאר שם אם כן בורית ושאר
1486חלב שאינן עומדים למשקין מותר לרסק לכתחלה. אבל יש להחמיר כסברא הראשונה).
1487וכיון שהרא"ש וטור ושו"ע
1488פסקו לאסור שם, אם כן מובן שלדעתם יש לאסור אף במקום שאין לגזור שמא יסחוט פירות
1489העומדים למשקין (הן לענין רחיצה בסבון ושומן, והן לענין לרסק בידים לתוך המשקה).
1490ועל כן יש להחמיר בשניהם כסברא הראשונה, לחוש לדעת בעל התרומה שאוסר (לא מטעם שמא
1491יסחוט, אלא) מטעם נולד.
1492וראה גם לעיל (הערה 2114).
1493ולפי זה הי' מקום לכאורה להחמיר שלא
1494לערות מים חמים לתוך כוס שבו סוכר, וכן שלא לערב בכף סוכר שבכוס מים חמים, שעל ידי
1495זה נימוח בידים, אף שמתערב במים. וראה מה שליקט בזה בשבת כהלכה פ"ז ביאורים
1496א.
1497[2125] אשר
1498אף שמהר"ם מרוטבורג התיר בזה, בתשב"ץ סי' סה (ומותר להטיל מים בשלג בשבת,
1499מידי דהוה אדריסת רגל שמותר). כתב עליו הטור (והר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי
1500רגלים בשלג ... וא"א הרא"ש ז"ל נזהר בדבר ... כי על ידי
1501השתן ודאי נימוח), ושו"ע סי"ד (הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים
1502בשלג, והרא"ש היה נזהר).
1503[2126] דלעיל
1504סי"ט.
1505[2127] מ"א
1506ס"ק יז (ולא דמי לס"ט דשרי ליתן לתוך המים (והא גם כאן מתערב עם השתן,
1507מחצית השקל). דהכא איהו קעביד מעשה). ופירש במחצית השקל שם (ואם כן לדעת
1508הרמב"ן שהביא מ"א ס"ק י"ג, דאפילו לרסק בידים שרי לתוך המים,
1509גם כאן מותר). והיינו שאנו חוששים להחמיר כסברא הראשונה דלעיל שם.
1510[2128] דאף
1511שאין לגזור בזה משום סחיטת פירות (לשיטת הרשב"א וסיעתו), מכל מקום יש לגזור
1512בזה מטעם שדומה למלאכה (לשיטת רש"י), כדלעיל סי"ז (והערה 2106).
1513[2129]
1514טור בשם מהר"ם ורא"ש (והר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי רגלים בשלג,
1515שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש, וא"א הרא"ש ז"ל
1516נזהר בדבר, שאינו דומה לדריסת הרגלים, כי על ידי השתן ודאי נימוח), משא"כ
1517כשדורס ברגליו אינו ודאי נימוח. שו"ע סי"ג (דורס שלג ברגליו ואינו חושש).
1518[2130]
1519לבוש סי"א (שאף אם נימוח תחת רגליו, הוי ליה דבר שאין מתכוין, ואינו פסיק
1520רישיה).
1521ודינו כדורס יחף על העשבים, דלקמן
1522סי' שלו ס"ח (מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ואפילו הולך יחף, ואפשר שידבקו
1523עשבים בקשרי אצבעותיו ויתלשו, מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא ומותר).
1524[2131] ט"ז
1525סק"י (נראה דאע"ג דאי אפשר שלא יהי' נימוח, והוי פסיק רישיה, מכל מקום
1526לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור
1527וגליד, והמנעלים הם לחים, ונימס השלג שם).
1528[2132] היינו
1529שזהו טעם מהר"ם מרוטבורג, שהתיר כנ"ל אף בזה.
1530[2133] ט"ז
1531סקי"א (ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה, ואפילו הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שאי
1532אפשר ליזהר, כי כל הארץ מלאה שלג).
1533[2134] **כן
1534דעת רש"ל בביאורו לטור, הובא בב"ח** ד"ה ומ"ש ואדוני
1535אבי (כתב מהרש"ל (בחידושיו לטור), יש קצת ראיה לאיסור, דהא בסימן שכ"ו
1536אסרו לחמם הידים אחר נטילה וכו', אף על פי שלא נתכוין כלל לחמם המים, חשיב ליה
1537פסיק רישיה ואסור, והכא נמי דכוותיה), והיינו כדלקמן שם ס"ד (ויש אומרים
1538שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא לחממם כנגד המדורה, אפילו במקום שאין היד סולדת
1539בו, אם לא ינגבם תחלה יפה, מפני שמפשיר המים שעליהן, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו
1540בשבת). ושל"ה מסכת שבת פרק נר מצוה בסופו (הרא"ש היה נזהר שלא
1541להשתין בשלג. וכן ראוי להזהר). אליה זוטא סק"ח (וכן הסכמת רש"ל וב"ח
1542ושל"ה).
1543[2135] בסעיפים כא-ה שלפנינו,
1544יתבארו פרטי ההלכה של סחיטת בגדים, שהיא תולדת המפרק.
1545אמנם
1546יש מלאכה נוספת בסחיטת בגדים, שהיא תולדת מלבן, שכבר נתבארה לעיל סי' שא סנ"ו-ס,
1547וסי' שב ס"כ-כג, וסי' שיט סי"ג וסכ"ג.
1548על
1549כן מבאר תחלה (בסעיף שלפנינו) את ההפרש בין שתי המלאכות האלו:
1550(א)
1551תולדת מלבן היא דוקא במים וכיו"ב, ולא ביין אדום וכיו"ב.
1552(ב)
1553תולדת מפרק מן התורה היא דוקא כשצריך למשקין הנסחטין, ומדברי סופרים אסור בכל
1554אופן.
1555ואחר
1556כך יתבארו (סכ"ב-ה) שאר פרטי איסור סחיטת בגדים.
1557עוד
1558יתבארו פרטי ההלכה של סחיטת בגדים תולדת מפרק – לקמן סי' שכו ס"ו, וסי' של
1559ס"א (איסור סחיטה משערות מדברי סופרים), וסי' שלה ס"א (גזירת שמא יבוא
1560לסחוט הספוג), וסי' תריג סט"ז (איסור קינוח פניו במפה רטובה).
1561[2136] רבה
1562מח, א (חזייה דפרס דסתודר (סודר של ראש, רש"י) אפומיה דכובא (קנקן,
1563רש"י), ואנח נטלא עילויה (כלי ששואבין יין מן הכובא, רש"י), נזהיה רבה
1564(גער בו, רש"י). אמר ליה ר' זירא אמאי. אמר ליה השתא חזית. לסוף חזייה דקא
1565מעצר ליה (שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו, רש"י)). רמב"ם פכ"ב
1566הט"ו (אין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט).
1567טור ושו"ע סט"ו (אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים
1568בו, שמא יבא לידי סחיטה).
1569רי"ף. ב"י.
1570[2137] **ביצה
1571ל, **א (תפרוס סודרא עלויה, זמנין דמטמיש במיא (שנשרה במים, רש"י), ואתי
1572לידי סחיטה).
1573[2138] **תוס'
1574בביצה שם** ד"ה זמנין (דהכא מיירי בסחיטת מים, דאסורה משום לבון, ואם כן כי
1575נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה).
1576וכדלעיל סי' שא סנ"ו (המכבס
1577בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה כמכבס
1578בגדים, וחייב משום מלבן).
1579*
1580ומה שלא אסרו בזה (גם בלא חשש שמא
1581יבוא לסחטו) משום שרייתו זהו כיבוסו, נתבאר לעיל סי' שב סכ"א (בגד שאין עליו
1582לכלוך וטינוף ... אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו).
1583ולפי דעה האוסרת שם (ויש חולקין על
1584זה ואומרים שאף בגד שאין עליו שום לכלוך שרייתו זהו כיבוסו). הובאה דעה זו גם לעיל
1585סי' שיט סי"ג (והערה 1916), וסכ"ג (והערה 1974).
1586נתבאר בתהלה לדוד ס"ק טז (נראה
1587דהא דליתן על גבי כלי שדולין בו הוא בלא מים, ועיקר החשש הוא שמא יפול הסודר מאליו
1588לתוך המים, והוא לא יעשה שום איסור, רק דחיישינן דלמא אתי לידי סחיטה).
1589[2139] אוצ"ל: יתלחלח ...
1590מתלחלח.
1591[2140] גמרא שבת שם (אמר ליה מאי
1592שנא מפרונקא (בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת, רש"י). אמר ליה
1593התם לא קפיד עילויה (אם שרוי במים, שהרי לכך עשוי, ולא אתי לידי סחיטה, רש"י),
1594הכא קפיד עילויה). רמב"ם שם (אין מכסין ... בבגד שאינו מוכן לה).
1595טור ושו"ע שם (אבל בגד העשוי לפרוס עליו, מותר, שאינו חושש עליו
1596לסוחטו).
1597ויתירה מזו, אפילו שורה בידים מותר,
1598כדלקמן סוף סכ"ד (ומשום איסור ליבון אין לחוש ... מפני שהן עשויין לכך ואינו
1599חושש לליבון כלל, כמו שנתבאר בסי' שי"ט), ולעיל סי' שיט סי"ג (משמרת שהיא
1600עשויה לכך, ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל, ולפיכך אין ליבונה חשוב
1601כלום לאסור שרייתה בשביל כך), ושם נסמן (הערה 1917).
1602והטעם לזה נתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון
1603ד"ה ולפי זה מתורץ (דיש לומר דמשמרת נמי, כיון דלא איכפת
1604כלל בליבונה לשום אדם, אין ליבונה חשוב כלום).
1605[2141] גמרא
1606שם (נפרוס סודרא עלויה), כפירוש התוס' שם (מיירי ביין, דסחיטה שלו אסורה משום דש,
1607ואם כן כי נפיל לארעא הולך לאבוד, ולא חיישינן לסחיטה). מ"א סי' תקי
1608סקט"ז (ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט).
1609וכן הוא לעיל סי' שיט סי"ג (אבל
1610יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם).
1611לקמן סי תקי סי"ט (יפרוש עליהן בגד, אם הן משקין שאין לחוש בהן שמא יבואו
1612לידי סחיטה, כגון ביין אדום או שאר משקין שאין מלבנים, ואף אם יסחוט אינו חייב
1613משום מלבן, כמ"ש בסימן שי"ט עיי"ש).
1614[2142] משנה
1615שבת קלט, ב (מסננין את היין בסודרין).תוס' כתובות ו,
1616א ד"ה האי (פרק תולין (שבת קלט, ב) תנן מסננין את היין בסודרין, אלמא לגבי
1617יין לא גזרינן משום סחיטה). סמ"ג ל"ת סה, יב, ד (ולכך מסננין יין
1618בסודרין, כדתנן בפרק תולין).
1619וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם
1620נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים מותר לטלטלו, אף על פי שנשרו
1621הרבה, ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם, כגון לסננם עליו, כמו שיתבאר בסי' שי"ט
1622וש"כ). סי' שיט סי"ג (אבל יין אדום ... מותר לסננן בסודרין).
1623אמנם אם יש עליו קצת לכלוך, נתבאר
1624לעיל סי' שב ס"כ (ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים אלא מלכלכים, אעפ"כ
1625אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו).
1626[2143] ט"ז
1627סקי"ב (ונראה לי לחלק, דביין לבן מכבס כמו מים, אבל יין אדום אינו מכבס,
1628אדרבא מאדים הבגד).
1629וכן הוא לעיל סי' שא סנ"ט (ואם
1630נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים). סי' שב בקונטרס אחרון סוף
1631סק"א (דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כ עיי"ש)).
1632סי' שיט סי"ג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין). לקמן
1633סכ"ד (יין אדום או שאר משקין שאין מלבנים). סי' תקי סי"ט (ביין אדום או
1634שאר משקין שאין מלבנים).
1635ואף שנתבאר לקמן סכ"ז (האוכל
1636תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,
1637משום איסור צביעה. ואע"פ שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור
1638מדברי סופרים. ויש מקילין, משום שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש
1639להחמיר). מכל מקום אין חוששים לזה כאן ביין אדום. ונסמן לקמן שם (הערה 2180).
1640[2144] ר"ת בתוס' כתובות ו, א ד"ה
1641האי (ההיא סחיטה אומר ר"ת דהויא משום מפרק, ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים). תוס'
1642ביצה ל, א ד"ה זמנין (התם מיירי ביין, דסחיטה שלו אסורה משום דש). ר"ן
1643שבת מא, א ד"ה ולפיכך (פירש רבינו תם ז"ל דתרי גוני סחיטה נינהו, חד
1644תולדה דמלבן וחד תולדה דדש). מרדכי רמז תכח (משום שסוחטו בידים אסור משום
1645דישה, שלשמן וליין הוא צריך). מ"מ פ"ט הי"א (פירשו קצת המפרשים
1646ז"ל שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים, האחד כשהיא ממים שהבגד בסחיטה זו מתלבן,
1647וזו היא תולדת המלבן, והשני כשהיא משאר משקין, כגון יין ושמן שאין הבגד מתלבן בהן,
1648ואסורה מפני תולדת הדש, לפי שהוא מפרק ומוציא המשקין המובלעין).
1649*
1650ומכאן הוכיחו הפוסקים, שחייבים על
1651מלאכת מפרק, אף אם לא גדלו המשקים בתוכן.
1652ואף שנתבאר לעיל סי"א שאין
1653חייבין על סחיטת כבשין ושלקות, וכדאמרינן שבת קמה, א (כבשים שסחטן ... למימיהן,
1654פטור אבל אסור), ופרש"י (שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים, שלא
1655גדל בתוכן, אבל אסור אטו זיתים וענבים).
1656כבר הקשו עליו התוס' שם ד"ה כבשים
1657(לפירוש הקונטרס דפירש משום דאתי המשקה מעלמא, קשה לרבי אמאי גזרו ... שמא יסחוט,
1658הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא).
1659ולכן פירשו התוס' שם (רב לטעמיה
1660דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים). ונתפרש יותר בתוס'
1661כתובות דף ו, א ד"ה האי (ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים ... הנסחט מהם
1662כמו אוכלא דאיפרת, ואין שם משקה עליו).
1663וכן נתבאר לעיל סי"א (ואם סחטן
1664לצורך מימיהן פטור מן התורה ... כיון שעכשיו הן נסחטין מאוכלין, תורת אוכל עליהן,
1665והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. ומכל מקום מדברי סופרים אסור לסוחטן לצורך מימיהם). והיינו
1666דוקא כשבלוע באוכל, משא"כ כשבלוע בבגד וסוחטו מהבגד לצורך מימיהן, חייב,
1667כמבואר כאן.
1668[2145] כהא דלקמן סי' שלה ס"א
1669(נשברה החבית לגמרי ונשפך היין לארץ, לא יקלוט ... שמא יספוג
1670... שמא יבא לסחוט הספוג במתכוין).
1671ואף במים הדין כן, כדלקמן סי' תריג
1672סט"ז (מפה במים ... טופח על מנת להטפיח, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו ... יש
1673בכאן איסור מן התורה משום סחיטה).
1674[2146] ר"י
1675הובא במרדכי שם (ור"י אוסר בכל ענין, אפילו אם נופל לאיבוד, דנהי
1676דאיסורא דאורייתא ליכא, מכל מקום איסורא דרבנן איכא). ר"ן שם (שסחיטה
1677זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא, כעין מפרק, שהוא תולדה דדש, ובודאי לא דמי לדש
1678אלא היכא שהוא צריך למשקה שהוא נסחט ממנה, דהיכא שאינו צריך לו לא דמי לדש כלל ...
1679דמדאורייתא לא מיתסר, אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן, מיתסר מדרבנן).
1680מ"א סקכ"ג (והר"ן ספי"ד כתב דמכל מקום אסור מדרבנן).
1681וכן הוא לקמן סי' שכח סמ"א (שכיון
1682שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק מן התורה, אלא מדברי סופרים כמ"ש
1683בסי' ש"כ). לעיל סי' שב סכ"ג (אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה
1684על ידי הנגוב, ויש בזה איסור מדברי סופרים עכ"פ, אף במשקים שאינם מלבנים, כמו
1685שיתבאר בסי' ש"כ).
1686ומדברי סופרים אסור לסחוט אפילו
1687לכלוך הבלוע בבגד, כדלעיל סי' שב ס"כ (אבל בגד שיש עליו איזה ליכלוך כגון טפת
1688דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה ... יקנח הלכלוך בסמרטוט, ויזהר לקנח בקל, ולא
1689ידחוק, פן יסחוט לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר
1690בסימן ש"כ).
1691ואסור מדברי סופרים אף אם אינו
1692מתכוין לסחוט, אלא שעל ידי ההידוק נסחט קצת והולך לאיבוד, ויתבאר לקמן
1693סכ"ג-ה.
1694אבל יש סוברים שאף מדרבנן מותר בהולך
1695לאיבוד, כדלקמן סכ"ד (שיש מתירין לגמרי אפילו לסחוט
1696במתכוין, כל שהמשקה הולך לאיבוד), ושם נסמן (הערה 2171).
1697וראה שבת כהלכה פט"ו ביאורים
1698י.
1699[2147] מרדכי
1700שם (ולהכי אתי שפיר ומסננין את היין בסודרין, ולא גזרינן דילמא סחיט ... משום צורך
1701היין שבתוכה, אין ריוח גדול בזה, ואין רגילות לסוחטו לכך).
1702והיינו שאין גוזרים שמא יסחוט
1703לאיבוד, כיון שזה אינו אסור אלא מדברי סופרים, ואין גוזרים גזירה לגזירה. ואין
1704גוזרים שמא יסחוט לצורך המשקין הנסחטין, מפני שאינן חשובים ואין רגילות לסוחטו.
1705וכעין זה הוא לעיל סי"ז (שהם
1706הולכים לאיבוד ... ולכן אין לגזור כלל על זה מפני זה). והיינו שלדעת
1707הרשב"א וסיעתו דלעיל סי"ט, שכל טעם איסור ריסוק שלג וברד הוא מפני גזירת
1708סחיטת פירות; אם הם הולכים לאיבוד, אין לגזור בהם משום סחיטת פירות לאיבוד, שהרי
1709אין בזה אלא איסור מדברי סופרים.
1710*
1711אמנם במקום שיש לחוש שמא יסחוט לצורך
1712משקין הנסחטין, גזרו שלא לשרות בו, כדלקמן סי' שלה ס"א (נשברה
1713החבית לגמרי ונשפך היין לארץ, לא יקלוט מן הארץ יותר מלצורך השבת, שמא יספוג,
1714דהיינו שישים ספוג ביין הנשפך ... שמא יבא לסחוט הספוג במתכוין).
1715ולא רק כשסוחט בגד לצורך המשקין
1716שבו, אלא אף במקנח עצמו במפה הרטובה ממים חייב, כדלקמן סי' תריג סט"ז (שאם
1717היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים יש בכאן איסור מן התורה משום סחיטה).
1718ואף שנתבאר כאן "שאינו חייב על
1719סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד ... דומה לדישה ... צריך לתבואה
1720שמפרק מהשבלים". מכל מקום גם במקנח עצמו במפה רטובה צריך למים שבה, שהרי
1721הלחות שבמפה יוצאת ממנה על גופו שמקנח במפה זו, והרי זה דומה לדישה שצריך למים
1722היוצא מהמפה.
1723וכיון שסחיטה זו אסורה מהתורה, לכן
1724גזרו בזה שמא יסחוט, כדלקמן שם (יש להחמיר, אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד
1725יום, גזירה שמא לא תתנגב יפה, ויקנח בה ויבא לידי סחיטה).
1726מהלכה זו יש קצת מקום עיון להיתר
1727הנפוץ לקנח במגבונים לחים, שלפי האמור כאן נראה, שאם הם עדיין לחים אסור מן התורה,
1728ואם כבר נתייבשו קצת אסור עכ"פ מדברי סופרים. אבל למעשה נהוג להקל בזה,
1729עכ"פ כשהשאירו המגבונים פתוחים עד שנתייבשו קצת.
1730[2148] רבא
1731קמא, א (לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא (מוכין שסותמין בהן פי הפך,
1732רש"י) דילמא אתי לידי סחיטה). טור ושו"ע סט"ז (אסור להדק מוכין בפי
1733פך שיש בו משקין, משום סחיטה).
1734[2149] מ"א סקי"ח (פירוש
1735דכשמהדק והוא לח הוא נסחט). והיינו שלא מדובר כאן (כמו בסעיף הקודם), גזירה שמא
1736יסחוט אחר כך, אלא שעל ידי הידוק זה עצמו "אתי לידי סחיטה".
1737ומכל מקום אמרינן בגמרא "דילמא
1738אתי לידי סחיטה", וכמבואר בתוס' קיא, א ד"ה מודה (והא דאמר גבי לא
1739ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, ולא הוי פסיק רישיה, יש לחלק
1740דהתם מיירי בכיסוי שאינו בולע כל כך, וגם אינו סותמו כל כך בחוזק, שאינו חושש רק
1741שיהא מכוסה). שעל זה מסיים כאן "ולכן אסרו להדק כלל, שמא יהדק היטב",
1742וכשיהדק היטב בודאי "יסחטו המשקין הבלועין במוכין".
1743[2150] מרדכי
1744שם (ואפילו אינו מתכוין להוציא הבלוע בסתימה, מכל מקום פסיק רישיה הוא, דבהידוקו
1745בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו, והוי דישה כמו סוחט זיתים וענבים). ר"ן מא,
1746א סד"ה אבל רב נתן בעל הערוך (ומפני שהמשקה נסחט לתוך הכלי אסור, שהוא נהנה
1747בסחיטתו).
1748והטעמים שלא אסרו כאן אלא כשיש חשש
1749"שמא יבא לידי סחיטה ... לתוך הפך", "שהוא נהנה בסחיטתו":
1750(א) דהיינו לפי דעת הערוך, שהיא דעה
1751השנית דלקמן סכ"ד (שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים,
1752אלא כשמתכוין לסחוט, אבל כל שאינו מכוין לכך, אע"פ שהוא פסיק רישיה, מותר,
1753כיון שאין הסחיטה נוחה לו כלל, שהרי אין לו שום הנאה ממנה), שלפי דעה זו נתבאר
1754לקמן טעם האיסור בנידון דידן (ולא אסרו להדק מוכין בפי הפך אע"פ שאינו מתכוין
1755לסחוט, אלא מפני שהמשקין הנסחטין מהמוכין לתוך הפך, שמגיע לו הנאה מסחיטה זו).
1756וראה לקמן (הערות 2153. 2163. 2177).
1757(ב) כאמור לקמן בסמוך (ובהערה הקודמת), שכל החשש כאן הוא שמא יהדק
1758היטב, ואז יבוא לידי סחיטה. וכבר נתבאר לעיל (בסעיף הקודם) שאין גוזרים שמא יסחט
1759וילך לאיבוד (שאינו אסור אלא מדברי סופרים), ומה שחששו כאן הוא רק כיון שהמשקים
1760נסחטים לתוך הפך, ואינם הולכים לאיבוד, שאז יש בסחיטה זו איסור מן התורה.
1761[2151] **עיין
1762במ"ש לעיל בסי' רעז** בקונטרס אחרון ס"ק א (אם יש לחוש שמא
1763יהיה ודאי, ואף על פי כן יעשה מה שיעשה, הרי זה דומה לשאר חששות וגזירות שחששו
1764חכמים, ואינו בכלל ספק פסיק רישיה).
1765וראה לעיל סי' שב סוף ס"כ (ויזהר
1766לקנח בקל, ולא ידחוק, פן יסחוט), וסכ"ג (שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט
1767קצת ממה שיבלע במפה על ידי הניגוב).
1768[2152] משנה
1769קמג, א (ספוג אם יש לו עור בית אחיזה (של עור שיאחזנו בו, רש"י),
1770מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו (שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, רש"י)). טור
1771ושו"ע סי"ז (ספוג, אין מקנחין בו אלא אם כן יש בו בית אחיזה).
1772וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א (אם
1773יש לספוג בית אחיזה, שאין לחוש בו לסחיטה בפסיק רישיה במקום אחיזת ידו).
1774*
1775ואף שמיירי כאן בלכלוך שמקנחים, מכל
1776מקום גם זה אסור לסחוט מדברי סופרים.
1777ועל זה נתבאר לעיל סי' שב ס"כ
1778(יקנח הלכלוך בסמרטוט. ויזהר לקנח בקל ולא ידחוק, פן יסחוט
1779לכלוך הבלוע בבגד, שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסימן ש"כ),
1780שהכוונה לסעיף שלפנינו, שיש איסור בסחיטתו אף דמיירי בקינוח, ולא במים נקיים, ונתבאר
1781בהערות לעיל שם.
1782[2153] גמרא
1783שם (אין מקנחין בו ... מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות).
1784וכן הוא בסעיף הקודם (ואף שאינו
1785מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא).
1786וכדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל
1787מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).
1788*
1789אלא דלעיל בסעיף הקודם מיירי שנסחט
1790"לתוך הפך" ואינו הולך לאיבוד. משא"כ כאן שהולך לאיבוד, ומכל מקום
1791אסרו.
1792ועל זה נתבאר לקמן סכ"ד (שהרי
1793ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו, אע"פ שאינו מתכוין לסחוט, והמשקה
1794הנסחט מהספוג הולך לאיבוד). והיינו שמהלכה זו למדנו לאסור אף פסיק רישא דלא ניחא
1795ליה, דלא כדעת בעל הערוך שהתיר בזה, שתובא בסעיף הבא.
1796[2154] ראב"ד
1797בהשגות פכ"ב הט"ו (קשיא לי ביש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא
1798סחיטה. ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוי לה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים.
1799אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסוחטו). הובא במ"א סקי"ט. וראה מה שהאריך
1800בזה בשבת כהלכה פכ"ד ביאורים ד.
1801והטעם שאין חוששים בזה למלבן, ראה
1802לקמן סוף סכ"ד (והערה 2174).
1803[2155] **רב
1804קיא**, סוע"א (האי מסוכרייא דנזייתא, אסור להדוקיה ביומא טבא), ופרש"י
1805(בגד כורכין בברזא חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה), ובבכורות כה, א ד"ה
1806מסוכריא (ברזא של חבית, שכורכין סביבותיה נעורת [של פשתן] ומטלניות, כדי שתסתום
1807הנקב יפה). ובערוך ערך סבר (בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות שלנו). שו"ע
1808סי"ח (חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין).
1809וההפרש בין
1810הנקב הוא מלמעלה או מהצד, כי אם הברזא היא מלמעלה, המשקין הנסחטים חוזרים לחבית,
1811ואם הברזא היא בדופן החבית מן הצד, המשקין הנסחטים הולכים לאיבוד. ויתבאר לקמן
1812בסמוך.
1813וכן הובא תוכן הלכה זו לעיל סי' רעח ס"ד
1814(נקב שבחבית שמוציאין בו היין שפקוק בנעורת של פשתן, שהנעורת בלועה מיין הרבה,
1815וכשמוציאה וחוזר ופוקק בה ומהדקה בחוזק, אי אפשר שלא יסחוט יין ממנה).
1816[2156] כדלעיל סכ"א (והערה 2143).
1817[2157]
1818ר"ח שם קיא, ב (דאתי לידי סחיטה). רש"י שם ד"ה
1819אסור (משום סחיטה). תוס' שם ד"ה האי (גבי יין ... משום מפרק, כמו סוחט זיתים
1820וענבים). מרדכי רמז תכח (דבהידוקו בתוך פי הפך יוצא המשקה ונופל לתוכו, והוי דישה
1821כמו סוחט זיתים וענבים. אבל משום ... [איסור ליבון סחיטה לא הוי, דסוחט בגד] מיין
1822ושמן אינו מתלבן).
1823וכדלעיל סכ"א (שאין מלבן אלא
1824מים ויין לבן וכיוצא בהם. ומכל מקום בגד שנשרה אפילו במשקין שאין מלבנין, אסור
1825לסחטו משום איסור מפרק, שהוא תולדת הדש, כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק).
1826[2158]
1827גמרא שם (בההיא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון
1828בפסיק רישיה ולא ימות).
1829וכן הוא לעיל סי' רעח ס"ד (והכל
1830מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).
1831[2159]
1832סעיף כא (אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין מהבגד, אבל אם
1833אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים),
1834ושם נסמן.
1835וכיון שעכ"פ אסור מדברי
1836סופרים, לכן אסור אף בפסיק רישיה דלא ניחא ביה, כשעל ידי הפקיקה נסחטין המשקין
1837והולכין לאיבוד.
1838ר"י במרדכי
1839שם (ור"י אוסר בכל ענין, אפילו אם נופל לאיבוד, דנהי דאיסורא דאורייתא ליכא,
1840מכל מקום איסורא דרבנן איכא). תוס' קג, א ד"ה לא (דאינו נהנה בסחיטה
1841זאת, שהיין נופל לארץ ... דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). רא"ש
1842פי"ב סי' א (לענין איסור, אפילו לרבי שמעון אסור לכתחלה מדרבנן, אף על פי
1843שאינו נהנה). ר"ן שם (דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה, אף על גב דלא ניחא
1844ליה אסור). דעה השנית בטור ושו"ע שם (דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק
1845רישא הוא, אסור). מ"א סקכ"א (אבל חיובא ליכא לכו"ע).
1846[2160] ערוך
1847ערך סבר (ניחא ליה שיזוב בתוך הכד, הלכך אסור, אבל בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות
1848שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טבא, ליאבד היין, ואפילו אם יסחוט, כיון שילך לאיבוד
1849לא ניחא ... בגמרא דעביד בארעא דלאו דידיה, דכיון דלא מטי ליה הנאה שרו).
1850והיינו כדאמרינן בגמרא קג, א (והא
1851אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא צריכא דקעביד
1852בארעא דחבריה).
1853ובתוס' שם
1854ד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה,
1855כגון דקעביד בארעא דחבריה, וכגון באחר שאינו אוהבו ... מותר לכתחלה ... ואינו נראה
1856... מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה,
1857היינו דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא). וכן הובא בר"ן ורא"ש וטור (התיר
1858בערוך להסירו בשבת, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוה ליה פסיק רישיה, וקיימא לן
1859כל פסיק רישיה אסור, אפילו הכי הכא שרי, כיון שאינו נהנה בסחיטה זו, שהרי היין
1860נופל לארץ, הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי. אבל אם היה כלי תחתיו לקבל היין
1861אסור). דעה הא' בשו"ע שם (חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין
1862בו היין, יש מי שמתיר, אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי,
1863דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר).
1864[2161]
1865לעיל סכ"ב (אסור להדוק מוכין בפי פך שיש בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה ...
1866לתוך הפך ... ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא), ושם (הערה 2150).
1867[2162] שו"ע שם (וחלקו עליו,
1868ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור).
1869[2163] מרדכי
1870שם בשם ר"י (דתנן בפרק נוטל (קמג, א) ספוג, אם אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו
1871ואם לאו אין מקנחין בו, פירוש משום שמקנח היין והשמן הבלוע בקערה ובבגד, הרי אף על
1872פי שאינו נהנה במה שבלוע בספוג וסחט ממנו, אפילו הכי אסור אם אין לו בית אחיזה).
1873וכדלעיל סכ"ג (ספוג אם יש לו
1874בית אחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, שכשאוחזו בידו הוא
1875נסחט בין אצבעותיו, ואף שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא), ושם (הערה 2153).
1876וכן קיי"ל לקמן סי' שלו
1877ס"ט (המשקה מים לזרעים חייב ... ולפיכך מי שאוכל בגינה צריך ליזהר שלא ליטול
1878ידיו על העשבים מפני שמשקה אותם. ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות הוא.
1879ואף אם אוכל בגנת חבירו או אפילו של נכרי שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, והרי
1880הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום אסור מדברי סופרים). הרי שגם פסיק רישיה
1881דלא ניחא ליה אסור מדברי סופרים.
1882וכן לקמן סי' שלז ס"א (מטה כסא
1883וספסל, בין גדולים בין קטנים מותר לגררן על גבי קרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ
1884... אבל הגדולים מאד אסור לגרור, שבודאי עושין חריץ ופסיק רישיה ולא ימות הוא. ואף
1885על פי שחופר ... מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אף על פי כן אסור מדברי סופרים).
1886הרי שגם פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדברי סופרים.
1887וכן לעיל סי' שטז ס"ד (אין
1888איסור צידה מן התורה אלא בדבר שיש במינו ניצוד ... אבל אסור מדברי סופרים, אפילו
1889לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ולכן צריך ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי
1890שיש בה זבובים, שהרי הם ניצודים בסתימה וסגירה זו. ואף שאינו מתכוין כלל לצידה,
1891מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא). סי' שיט סכ"ט (ולהאומרים
1892שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו
1893אינו מתכוין לכך, אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות).
1894אבל ראה לעיל סי' שיד ס"ג (אם
1895היה סכין תקוע בחבית של עץ מבעוד יום, כדי שיזוב היין במקום נקיבתו כשיוציאו אותו,
1896מותר להוציאו ולהכניסו בשבת, ואף שאי אפשר שלא יוסיף בנקב על ידי הוצאה זו, אין
1897בכך כלום, כיון שאינו מתכוין להוסיף. ואף שפסיק רישיה ולא ימות הוא, מכל מקום כיון
1898שאף העושה נקב חדש כזה במתכוין אין בו איסור אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו עשוי
1899אלא להוציא בלבד, לפיכך לא החמירו בו כל כך לאסור אף להוסיף שלא במתכוין. ויש
1900חולקים ... והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום במקום שאין שם צורך כל כך טוב לחוש
1901לסברא האחרונה), ושם נסמן (הערה 1093). הרי שלפעמים התירו פסיק רישיה, במקום שאפילו במתכוין
1902אינו אסור אלא מדברי סופרים.
1903וכן הובאו לעיל שם ב' הדעות, כשמותר
1904מן התורה מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה (דלא ניחא ליה), כדלעיל שם ס"ד (אבל
1905סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום, אם הוא תקוע קצת בחוזק נהגו בו איסור
1906להוציאו בשבת ... אבל מן הדין אין בזה איסור ברור, כיון שמכל מקום אם היה עושה נקב
1907חדש בכותל בענין זה ... לא היה בו איסור מן התורה לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה
1908לגופה ... אם כן אין לאסור להוסיף שלא במתכוין, כמו שלא אסרו כן בחבית, לפי מה
1909שנתבאר שהעיקר כהמתירין שם. ומכל מקום אין להקל נגד המנהג).
1910[2164]
1911רבינו ירוחם ני"ב חי"ד (לפי דברי בעל הערוך, מה שנהגו שחבית פקוקה הנקב
1912שלה בפשתן ומסירין הפקק ליקח ממנו יין, ונוהגין בו היתר אפילו שאי אפשר שלא יסחוט
1913בשעה שנוטלו או שמחזירו, מאחר שאינו מתכוין, נכון הם עושין, ולפי שאר המפרשים אסור.
1914ובכל הארצות שעברתי בהן נוהגין בו היתר). שו"ע שם (והעולם נוהגים היתר
1915בדבר).
1916[2165] **כל
1917בו** סי' לא כט, ג (ואומר הרב מאורביל ז"ל, שאף לדברי רבינו תם יש להתיר
1918ברזא הכרוכה בנעורת, כשהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת, מידי דהוה
1919אספוג שיש לו בית אחיזה). הובא בשו"ע שם (ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא
1920ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה).
1921וכדלעיל סכ"ג (ספוג, אם יש לו
1922בית אחיזה של עור שיאחזנו בו מקנחין בו ... ויש מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי
1923אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר, שכיון שהסחיטה באה על ידי בית אחיזה
1924אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית שאין בו משום מפרק).
1925[2166] לעיל בסעיף הקודם (ויש
1926מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה, ואעפ"כ מותר,
1927שכיון שהסחיטה באה על ידי בית אחיזה אינה נקראת סחיטה, אלא הרי הוא כמריק מים
1928מצלוחית, שאין בו משום מפרק).
1929[2167] **מ"א
1930**סקכ"ב (דלדידהו אפילו היה כלי תחתיו שרי, דהוי כמריק מצלוחית).
1931[2168] שו"ע
1932שם (ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית
1933בשעה שפוקקים הנקב).
1934[2169] ט"ז
1935סקי"ב (על כן ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו, וילך הנסחט לאיבוד, ויסמוך על
1936דיעה הראשונה דהכא).
1937[2170] מ"א
1938סקכ"ג (ואפילו למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, מכל מקום הכא שרי,
1939משום דסוחט משקין תולדה דדש היא, ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים
1940לאיבוד (מ"מ פ"ט, ורשב"א, וריב"ש סי' שצ"ד)).
1941[2171] רשב"א
1942קיא, א (לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה, כיון דאזיל לאיבוד). הובא במ"מ
1943פ"ט הי"א (אינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאבוד. ולזה
1944נראה שנוטה דעת הרשב"א ז"ל). ריב"ש סי' שצד (ומה שנהגו
1945בהדוק ברזא, ולא חששו לסחיטה, לא מפני סברת בעל הערוך ז"ל נהגו כן, אלא מפני ...
1946סחיטה דמשקין היא משום מפרק, דהויא תולדה דדש, כמו סחיטת ענבים. והא, כיון דלאיבוד
1947אזיל, אפילו במכוין מותר, דלאו כלום קא עביד).
1948אמנם לא קיי"ל כדעה זו, כדלעיל
1949סכ"א (אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק
1950מהשבלים, לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים),
1951ושם נסמן (הערה 2146).
1952[2172] ט"ז
1953שם (ומשום הכי צריך שיהא גם כן ברזא ארוכה, שיהיה תרתי לטיבותא).
1954[2173] כדלעיל סכ"א (שאין מלבן אלא מים
1955ויין לבן וכיוצא בהם).
1956[2174]
1957סעיף יג (משמרת שהיא עשויה לכך ואינו חושש לסחטה, וגם אינו חושש לליבונה כלל,
1958ולפיכך אין ליבונה חשוב כלום לאסור שרייתה בשביל כך).
1959ונתבאר בזה לעיל שם (הערה 1917), שיש בזה ב' פרטים:
1960(א) שמטעם זה שרייתו אינה כיבוסו, כאמור כאן ולעיל שם.
1961(ב) שאין חוששים בזה שיסחוט ממש, כדלעיל סכ"א (בגד העשוי
1962לפרוס עליה, מותר, מפני שאינו חושש עליו לסחטו אם מתלכלך, כיון שהוא מיוחד
1963לכך), ושם נסמן (הערה 2140).
1964ועוד נתבארה לעיל סי' שב בקונטרס
1965אחרון קרוב לסופו, דעת הפוסקים הסוברים "דאף במסוכריא ואודרא
1966דבי אשישא שייך ליבון במים, אף שלכך הם עשויים".
1967[2175] תוספתא
1968עירובין פ"ח ה"ה (פוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שלא
1969יציפו המים את האוכלים ואת הכלים). רמב"ם פכ"ב הכ"א. הובא ב"י
1970סוף הסי' ומ"א סקכ"ג.
1971[2176] **ב"י
1972**שם (אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים,
1973אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש, ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה, הילכך לא
1974חיישינן שיסחטנו). מ"א שם (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים, ולפיכך אינו
1975דוחק הרבה, ב"י).
1976[2177] בא
1977לבאר החילוק בין ההלכה דלעיל סכ"ב (אסור להדוק מוכין בפי פך שיש
1978בו משקין, שמא יבא לידי סחיטה, שעל ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך
1979הפך. ואף שאינו מתכוין, מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב, ולכן אסרו
1980להדק כלל שמא יהדק היטב). משא"כ כאן אין חוששים שידחק הרבה.
1981ובאמת יש עוד חילוק בינם, דלעיל שם
1982לא אסרו אלא מטעם שמא "על ידי ההידוק יסחטו המשקין הבלועין במוכין לתוך
1983הפך", שאינן הולכין לאיבוד, והוא מהטעמים שנתבארו לעיל שם (הערה 2150). משא"כ כאן אינו זקוק למים אלו הנסחטין.
1984[2178]
1985מלאכת צובע היא אחת מל"ט אבות מלאכות, כדתנן עג, א (אבות
1986מלאכות ארבעים חסר אחת ... והצובעו).
1987ונתבארו כמה מהלכותיה – גם לעיל סי' רנב ס"ב. סי' שיח
1988ס"ל.
1989[2179] (ר)ש"ל
1990[שבלי הלקט] סי' פו (צריך [עיון] על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע, ולפי דברי
1991בעל היראים דאמר דאין דרך צביעה בתבלין, מותר. וזה לשון היראים ... דאין דרך צביעה
1992באוכלין). שו"ע סי"ט (ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע,
1993דאין צביעה באוכלין). וכן הוא בסעיף הבא (שאין צביעה באוכלין).
1994והוא כעין הא דלקמן סי' שכא
1995ס"ב (שאין עיבוד באוכלין מן התורה), וס"ח (שאין טחינה באוכלין), וסי'
1996תעז סי"א (שאיסור עשיית נקב ... אינו שייך באוכלין).
1997*
1998צבע כרכום זה, נזכר גם לקמן סי' תרמח
1999ס"ל (שמראיתו ירוק כעין כרכום (שקורין גע"ל)), ומשתמשים בו לצבע מאכל.
2000ומכך נראה לכאורה שמותר לצבוע מאכלים בצבע מאכל.
2001וכן הוא לעיל סי' שיט סכ"א
2002(החרדל במסננת מערב שבת, מותר ליתן בה ביצה לתקן מראה החרדל המסתנן בתוכה
2003... שהחלמון מועיל לתקן מראה החרדל ... שהסינון אינו בשביל האכילה,
2004אלא בשביל תיקון המראה).
2005וכן הוכיח בפרמ"ג א"א
2006ס"ק כה (ומשמע אף שרוצה לעשות מראה שרי, מהראיה שהביא בדרכי משה מסימן
2007שי"ט בחרדל שנותן ביצה למראה).
2008[2180]
2009רא"ם בס' יראים השלם סי' רעד קלו, ב (אם
2010שותים בשבת משקין צובעין, כגון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים, כגון
2011פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות, יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם
2012ובגדי לבושיהם). הובא בשבלי הלקט סי' פו. וכן דעת הרוקח סי' ע (יין
2013אדום או ענבים שחורים או תותים וגודגדניות, אסור לצבוע את המפה) וכל בו סי'
2014לא כט, ג (והרב בעל היראים ז"ל אוסר להניח בשבת על חיתוך יד או אצבע ויוצא
2015משם דם, שום בגד, משום צובע). ומהר"ם רקנטי סי' קכג (פסק הר׳ אליעזר
2016ממיץ, צריכין עבדי אלהים לישמר אם שותין משקין שצובעין בשבת, כגון מי תותים וכיוצא
2017בהן, שלא יצבעו בהן מפותיהן ולבושיהן). שו"ע ס"כ (יש מי שאומר שהאוכל
2018תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה,
2019משום צובע).
2020עיין סוס"י שכח
2021סנ"ג (אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו).
2022ונתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון
2023ס"ק א (והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה
2024בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא
2025גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא
2026עושה, לכן אסור מדברי סופרים ... ותדע דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן
2027שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה ... ועל כרחך משום
2028דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך). והיינו
2029שכל האיסור הוא רק בבגדים אלו שהדרך לפעמים לצבוע אותם, משא"כ בבגדים שאין
2030דרך לצבוע אותם.
2031*
2032אמנם מכל מקום דייק כאן רבינו לכתוב
2033"תותים או שאר פירות הצבועים", כדברי הרקנטי שם, שהשמיט "יין
2034אדום" שנזכר ביראים ושבלי הלקט ורוקח שם (ואפשר מטעם זה ציין רבינו אף
2035לריקאנטי, ולא הסתפק בציון ליראים ורוקח וכל בו).
2036וכדלעיל סכ"א (מותר
2037לפרוס סודר על פי חבית של יין אדום ... ואפילו לשרותו לכתחלה במשקין הללו בידים),
2038וסי' שיט סי"ג (אבל יין אדום או שכר או שאר משקין שאין מלבנין, שאין חוששין
2039בהם לסחיטה מטעם שנתבאר שם, מותר לסננן בסודרין), ואין
2040חוששים בהם למלאכת צובע. וכקושיית האליה רבה ס"ק כב (ולכאורה ביין אדום הוי
2041כצובע).
2042וטעם החילוק בינם הוא, כי אף אם רגילים
2043לפעמים לצבוע במי תותים וכרכום, מכל מקום אין דרך כלל לצבוע ביין אדום, וכעין
2044האמור לקמן בסמוך, לענין צביעת פניו וידיו "אין לחוש כלל, שאין צביעה אלא
2045בדבר שדרכו לצבעו".
2046וראה מה שדנו בזה בתהלה לדוד סוף
2047ס"ק טז. בדי השלחן סי' קמו סוף אות טז. שבת כהלכה
2048פי"ד ביאורים ג, ותוספת ביאור אות א, ופכ"ד ביאורים א. כנישתא
2049דבי רב, ובתוספת ביאור שם.
2050ונפקא מינה מזה למעשה, כשנשפך יין
2051על השלחן, שלפי זה אפשר לנגבו במגבת, ואין לחוש לצביעתו.
2052ולענין מפיות של נייר, לכאורה אין
2053מקום לחוש לנגב בהם הידים ממי תותים וכיו"ב, שהרי אין דרך המפיות לצבען.
2054אמנם בזמנינו אין הדרך לצבוע גם את
2055המגבת (אחרי שנארגה ונתפרה ונמכרה). ולאידך נהוג שגם מפיות הנייר באות בצבעים
2056שונים.
2057[2181]
2058משנה קה, ב (וכל המקלקלין פטורין).
2059[2182] יראים
2060שם (שאע"פ שהוא מקלקל, וכל המקלקלין פטורין, איסורא דרבנן איכא). הובא ב**מהר"ם
2061רקנטי שם. מ"א שם** סי' שכח ס"ק נב (ואף על גב דמקלקל פטור,
2062מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג)).
2063וכן הוא לקמן שם סנ"ג (אסור
2064להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו. ואף על
2065פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור מדברי סופרים).
2066[2183] אגור
2067סי' תפד (נראה דהוי האי דרך לכלוך, דאין דרך לצבוע באלו הדברים). הובא ב**דרכי
2068משה** אות ב (ובאגור (סי' תפד) כתב דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך
2069לכלוך ושרי, ולא הוה ביה משום צובע). שו"ת רדב"ז ח"ד סי'
2070א'רא (ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה, ובודאי דחומרא יתירה היא, דאין זה דרך
2071צביעה אלא דרך לכלוך ... והמחמיר תבוא עליו ברכה). הובא
2072במ"א ס"ק כד (ורדב"ז סימן קל"א כתב שחומרא יתירה הוא, כיון
2073שהוא דרך לכלוך, עכ"ל כנסת הגדולה).
2074[2184] מ"א
2075שם (לכן אין להקל).
2076[2185]
2077מ"א ס"ק כה (ונראה לי דבבגד אדום כל שכן דאסור לקנחו, דמתקן הוא), וסי' שכח
2078ס"ק נב (ונראה לי דבבגד אדום פשיטא דאסור).
2079וכן הוא לקמן שם (וכל שכן בבגד אדום
2080שמתקנו).
2081[2186]
2082שבלי הלקט שם בשם היראים (וזה לשון היראים ... אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן
2083בה, דאין דרך צביעה באוכלין). שו"ע שם (אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן
2084בה, דאין צביעה באוכלין).
2085[2187] יראים שם (וצביעת פיו
2086וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל).
2087מ"א ס"ק כה (ואע"ג דצובע פניו וידיו, ליכא למיחש, דאין צביעה אלא
2088בדבר שדרכו לצבוע).
2089ונתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון (וכמבואר
2090במג"א סוף סי' ש"כ לענין צביעה, דדבר שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום
2091צובע, ומותר אפילו לכתחלה ... אין איסור אפילו במתכוין, משום שהוא דבר שאין בו
2092צביעה לעולם ... והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה
2093דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו
2094הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה
2095הוא עושה, לכן אסור מדברי סופרים).
2096[2188]
2097ברייתא צה, א (וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר אשה לא תעביר סרק
2098על פניה מפני שצובעת).
2099[2189]
2100סוף הסי' בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה טור ושו"ע שם סכ"ה (אסור
2101לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע). מ"א שם ס"ק יט (כיון שדרכה
2102בכך מקרי צובע. משא"כ באיש, כמ"ש ססי' ש"כ).
2103[2190] רא"[ם]
2104ביראים שם (וצביעת פיו וידיו אין בו חשש, שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו
2105לצבוע, ולא מקריא צביעה כלל. והא דתניא בהמצניע שמעון בן אלעזר אומר משום רבי
2106אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת, ההיא כגון שדרך צביע מיקריא). הובא
2107בשבלי הלקט שם. מ"א סקכ"ה.
2108[2191]
2109רבי אבהו צה, רע"א (כוחלת משום צובעת). שו"ע סי' שג סכ"ה (ומטעם זה
2110אסורה לכחול בשבת).
2111והיינו אף לאיש, שדרכו בכך. כי דוקא
2112לענין העברת סרק הובא לעיל מהמ"א סי' שג ס"ק יט (כיון שדרכה בכך מקרי
2113צובע, משא"כ באיש).
2114וראה רמב"ם פכ"ג
2115הי"ב (אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב). ב"י סי' שכח
2116ד"ה ואין דבריו (כוחל שאסור מפני שהוא ככותב). מ"א סי' שכח סקי"ג (כוחל
2117שהוא ככותב).
2118[2192] רמב"ם
2119פ"ט הי"ג (אין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים
2120כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו, פטור, שהרי אתה מעבירו
2121לשעתו ואינו צובע כלום). מ"א סקכ"ה (ודוקא צבע המתקיים, אבל צבע
2122שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו, פטור, שהרי
2123אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום).
2124ולמדים זאת ממלאכת כתיבה, ומשאר
2125המלאכות, כמבואר במ"מ שם (זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים, כמבואר
2126פרק י"א, ובמשנה פרק הבונה (קב, ב) זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת
2127בשבת חייב).
2128וגבי כתיבה אמרינן בתוספתא
2129פי"ב ה"ו (אינו חייב עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של
2130קיימא). וכן הוא לקמן סי' שמ ס"ו (אינו חייב אלא כשכותב בדבר המתקיים על גבי
2131דבר המתקיים).
2132*
2133עיקר מלאכת הצובע במלאכת המשכן היתה
2134בצביעת הצמר בתכלת, בארגמן או בשני. ועיקר צביעת הצמר נתבארה במשנה יז, ב (הצמר
2135ליורה ... כדי שיקלוט העין), ופרש"י (הצבע שיקלוט). וכדלעיל סי' רנב ס"ב
2136(מותר לתת צמר לתוך היורה מבעוד יום [ל]צובעו, והוא מצטבע מאליו
2137כל השבת כולה ... חייב משום צובע).
2138וראה גם לעיל סי' שיח ס"ז
2139(והערה 1617).
2140ואף שאסור מן התורה לצבוע אף בלי
2141בישול הצמר ביורה עם הצבע, ובלי ההגסה שיקלט הצבע בצמר; מכל מקום אין חייבים אלא
2142כשצובע בצבע המתקיים.
2143[2193] כמו לענין כתיבה, שנתבאר לקמן
2144סי' שמ ס"ו (אבל מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו מתקיים). ולמדים זאת
2145מהאמור בתוספתא שם (דבר שאינו של קיימא ... פטור). וכדאמר שמואל קז, א (כל פטורי
2146דשבת פטור אבל אסור).
2147והיינו אפילו אם אינו מתקיים אלא
2148דקות אחדות, כדלקמן שם (אפילו בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב
2149במשקין ומי פירות על גבי עלי ירקות וכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו
2150במשקין על השלחן, או לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש).
2151אמנם יש מלאכות שלא אסרו חכמים אלא
2152כשמתקיים יום אחד או יותר, כמו במלאכת קושר, לדעה הא' דלעיל סי' שיז ס"א (אבל
2153אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת),
2154ושם נסמן (הערה 1491), ומלאכת בונה דלעיל סי' שיד סי"ט (במה
2155דברים אמורים כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה
2156לקיום כלל, אין בה משום סתירה), ושם נסמן (הערה 1192).