Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכא דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל או מעבד ולש
ובו ט"ז סעיפים:
קטימת ומלילת מאכל בהמה
א חבילי פיאה איזוב וקורנית, הכניסן לייבשן
ובו ט"ז סעיפים:
קטימת ומלילת מאכל בהמה
א חבילי פיאה איזוב וקורנית, הכניסן לייבשן
בלעצים, אין מסתפקין מהן בשבת. הכניסן למאכל בהמה,
גאו אפילו הכניסן בסתם, הרי סתמן גם כן למאכל בהמה, ומותר להסתפק מהן.
דוקוטם ואוכל ביד, אבל לא בכלי כדרך
החול.
וומולל השרביטין בראשי
זאצבעותיו, לאכול הזרע שבתוכן, אבל לא בכל היד, כדרך שהוא עושה בחול:
חעיבוד ומליחה באוכלים
ב המעבד את העור הוא
ב המעבד את העור הוא
טמאבות מלאכות, שכן במשכן היו
ימעבדין עורות תחשים ואילים. והמולח את העור
יאחייב משום מעבד, שהמליחה היא מצרכי העיבוד.
יבאבל המולח בשר חי,
יגאפילו מולחו הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח, פטור, שאין עיבוד באוכלין מן התורה. אבל מדברי סופרים יש עיבוד באוכלין.
ידולכן אסור למלוח בשר חי,
טואפילו כדי לאכלו חי בשבת (אם עדיין לא נמלח
טזלהכשירו מדמו), לפי שהמלח מועיל לבשר חי (שלא נמלח עדיין) לרככו ולתקנו ולהכשירו
יזלאכילה, ודומה לעיבוד.
יחואין צריך לומר שאסור
יטלמלחו כדי שיתקיים ולא יסריח, אפילו במקום הפסד מרובה, ואפילו נמלח
כוהוכשר כבר מדמו. וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו, אפילו במקום הפסד מרובה:
כאג וכן אסור לעשות מי
כבמלח מרובים, או שאר משקין עם
כגמלח מרובים, לתת לתוך הכבשים, דהיינו מיני ירקות
כדאו שאר דברים שכובשים להתקיים (אפילו יאכל מהם גם לאלתר, שאינו טורח בשביל החול
כהלבד, מכל מקום), כיון
כושכובש אותם להתקיים, דומה לעיבוד, שהמלח מקיימן. ויש אומרים שהכובש אסור מפני שהוא כמבשל מדברי סופרים.
כזואפילו לעשות מי מלח
כחאו שאר משקין עם מלח שלא לתת לתוך הכבשים, אלא לטבול בהם את פתו ולתת לתוך התבשיל,
כטאסור לעשות מהם הרבה ביחד, דהיינו לעשות בבת
לאחת לצורך טבול ב' סעודות, אלא מעט לצורך סעודה אחת בלבד (מפני שכשהוא עושה מהם הרבה נראה כאלו עושה אותם לכבישה).
לאואפילו לצורך סעודה
לבאחת אינו רשאי לעשות אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה, מפני שאסור למלוח
לגשום דבר להניחו שלא לאכלו לאלתר, כמו שיתבאר.
לדואפילו אם נותן בהם
להשמן בין נתינת המים לנתינת המלח, והשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה
לועם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין, אעפ"כ אסור.
לזואם נותן ב' שלישי
לחמלח ושליש מים, או שאר משקים, אסור
לטלעשות אפילו מעט לצורך טבול סעודה זו, מפני שנראה כעושה
ממורייס לכבוש בו דגים, שדרכו של מורייס
מאלעשותו כך, ואסור לכבוש בשבת
מבמשום עיבוד, או משום בישול, כמו שנתבאר:
מגד כל דבר שהמלח מועיל
מדלו לשנות את טבעו, לרככו או להקשותו או להפיג מרירותו וכיוצא בענין זה,
מהכגון צנון ובצל ושום וכיוצא בהם מדברים החריפים, שכשהם שוהים במלח
מוהם מזיעים ויוצא מרירותם ונעשים קשים, וכן פולין ועדשים
מזשנתבשלו בקליפתן, שהמלח מרכך הקושי
מחשיש בהם מצד קליפתן, וכן מיני קשואים
מט(שקורין אוגערקע"ס) חיין, שהמלח מועיל להם.
נוכן כל דבר שרגילים לעשות ממנו כבשים, אסור למלוח מהם
נאיותר מחתיכה לבדה כדי לאכלה לאלתר, שכשהוא מולח ב'
נבחתיכות יחד, וכל שכן יותר, הרי זה נראה ככובש
נגכבשים.
נדואפילו חתיכה אחת של
נהצנון וכיוצא בו, אסור לטבלה במלח להשהותה הרבה במלחה כדי שיצא מרירותה
נואחר שתזיע, כי זהו דומה לעיבוד. אבל מותר להטביל
נזאפילו כמה חתיכות כל אחת ואחת לבדה ולהניחה לפניו כדי לאכלם לאלתר זו אחר זו בלי
נחשיהוי כל כך, ואף אם הן משתהין
נטשעה מועטת ומזיעין קצת, אין בכך כלום. ובלבד שלא ישהה
סאותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה, כגון מתחלת הסעודה עד סופה, כדי שיזיעו הרבה,
סאשזהו דומה לעיבוד, ואסור אפילו בחתיכה אחת לבדה.
סבויש אוסרים להשהות כלל במלח
סגאפילו שעה מועטת, אפילו חתיכה אחת לבדה. ולכן אסור לטבול ב' חתיכות אחת אחת לבדה
סדולהניחן לפניו לאכלן מיד זו אחר זו, כי עד שיאכל הראשונה תשהה השניה במלחה, ואינו
סהמותר אלא לטבול חתיכה ולאכלה תיכף ומיד. וכן נוהגין. וכן
סוהדין בכל דבר שהמלח מועיל לו.
סזולפי סברא האחרונה, אין הטעם במה שאסרו למלוח
סחכמה חתיכות ביחד מפני שנראה ככובש כבשים, אלא משום שעד שיאכל הראשונה תשהה השניה
סטבמלחה, וכיון שהמלח מועיל לה הרי זה דומה לעיבוד.
עלפיכך מה שנהגו לחתוך
עאצנון דק דק ונותנין אותו בקערה
עבומולחין אותו ושופכין עליו חומץ, אין איסור בדבר, אע"פ שזהו דומה למולח הרבה
עגחתיכות ביחד, שאסור אפילו כדי לאכול לאלתר. מכל מקום כיון שאין משהין אותן כלל
עדבמלח לבדו, אלא שופכים עליהם מיד חומץ ומינים אחרים, אינו דומה לעיבוד. וכל שכן אם שופכים
עהשם שמן, שהשמן מתיש את כח המלח.
עוומכל מקום צריך ליזהר
עזלשפוך את השמן או את החומץ תיכף ומיד אחר המליחה. אבל מה שנוהגין קצת שעושין ירק
עח(שקורין שלאטי"ן), שמולחין הירק תחלה בפני עצמו ומשהין אותו כך, ומסננים המים
עטשיוצאים ממנו, ואחר כך מערבים אותו עם שמן וחומץ, זהו איסור גמור, ודומה יותר
פלעיבוד, כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח:
פאה כל דבר שאין המלח
פבמועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם בלבד, כגון ביצה ובשר, [מותר למלחן. ומכל
פגמקום] אסור למלוח כדי
פדלהניח לסעודה אחרת. ויש מי שאומר שאם יש איזה צד שטוב
פהלו שימליחנו עכשיו ממה שימליחנו אחר כך סמוך לאכילה, כגון שעכשיו הוא חם קצת ויקבל המלח בטוב
פויותר, אין איסור בדבר (ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם צריך לכך):
פזו מותר להשקות ירקות
פחתלושים כדי שלא יכמשו, שכיון שירקות הללו ראויים לאכילה ביומן, מותר להשקותן כדרך
פטשמותר לטלטלם. אבל אם אינן ראויים
צלאכילה היום, שאסורים בטלטול, אסור להשקותן.
צאולכן אסור להדיח בשר
צבשלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול, לפי שהוא אסור בטלטול, אם הוא בשר קשה
צגשאינו ראוי לכוס אותו כמו שנתבאר בסי' ש"ח.
צדואפילו אם הוא רך
צהשראוי לכוס, אין להקל. שכיון
צושאינו רוצה לאכלו היום, יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול. ואינו דומה לירקות
צזשראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום,
צחמשא"כ בשר חי שאינו ראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה, וגם אין דרכו כלל לכוססו חי
צטאלא לבשלו, וניכר הדבר שטורח משבת לחול.
קואפילו על ידי נכרי
קאאין להקל, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות על ידי נכרי כל דבר שאינו אלא משום
קבשבות, כמ"ש בסי' ש"ז, מכל מקום כאן אין
קגהפסד כל כך אם לא ידיחנו, שיוכל לאכלו צלי:
קדטחינה, דיכה וחתיכה דק דק
ז הצריך לדוך פלפלין וכיוצא
ז הצריך לדוך פלפלין וכיוצא
קהבהם ליתן לתוך המאכל בשבת, מותר לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול, כגון ביד
קושל סכין וכיוצא בו, אפילו הרבה ביחד, אבל לא במדוך, אפילו אינו של אבן כדרכו בחול, אלא של עץ
קזוכיוצא בו.
קחויש אומרים שצריך גם כן שידוך גם כן בתוך הקערה וכיוצא בה, אבל לא במכתשת,
קטאע"פ שכותש ביד של סכין וכיוצא בו.
קיואין לשום הפלפלין
קיאתוך בגד ויכתוש בסכין עליו, מפני שמוליד ריח בבגד, אע"פ שאינו מתכוין לכך, כמ"ש בסי'
קיבתקי"א.
קיגויש מתירין לכתוש במכתש[ת]
קיד(וטוב להחמיר במקום שאפשר).
קיהאבל אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד, והוא הדין לכל התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת:
קיוח אבל כל דבר הראוי
קיזלאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם, מותר
קיחלחתוך דק דק (אפילו שלא לאכול מיד), מפני שאין טחינה
קיטבאוכלין.
קכואפילו היא גבינה קשה
קכאמאד מותר, שהרי אפשר ללעסה בקושי, ושם אוכל עליה,
קכבומותר לחתכה (אפילו מי שאינו יכול ללעוס), בין בסכין בין
קכגבקרדום או מגירה. שאף שהם כלים
קכדשמלאכתם לאיסור, מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסי' ש"ח.
קכהאבל אסור לגוררה דק
קכודק במורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב אייזי"ן בל"א), אפילו כדי לאכול
קכזמיד, דכיון שהכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין
קכחבמדוך ובמכתשת, והוא הדין בכלי אחר
קכטהמיוחד לכך:
קלט אבל בשר חי, הואיל
קלאואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו, אין שם אוכל עליו לענין זה,
קלבושייך בו טחינה. ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות. ואע"פ שהוא ראוי לכלבים,
קלגאין שם אוכל עליו בשביל כך, הואיל ואינו עומד לכלבים, אלא לאדם או לעופות מחמת
קלדחשיבותו, ולהם אינו ראוי בלא חתיכה זו:
קלהי וכל זה בדבר שאינו
קלוגידולי קרקע. אבל כל דבר שהוא מגידולי קרקע, אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן, הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו בתבואה וקטנית. ולפיכך אסור לחתוך
קלזהירק דק דק כדי לאכלו, וכן
קלחגרוגרות וחרובים לפני זקנים. ואם חתך דק דק חייב
קלטמשום טוחן.
קמאבל מותר לפרר הלחם
קמאדק דק לפני התרנגולים, ואין בזה משום טוחן, הואיל וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה
קמבהלחם, ואין טחינה אחר טחינה.
קמגוכל זה בחותך ומניח,
קמדואינו אוכל לאלתר אלא לאחר שעה. אבל מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר, או בשביל אחרים שיאכלו לאלתר, או בשביל תרנגולים
קמהשיאכלו לאלתר, מפני שלא אסרו על
קמוהאדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, אם כן דרך אכילתו כך הוא לאכול גם בחתיכות
קמזקטנות, וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה, כמ"ש בסי' שי"ט לענין בורר אוכל
קמחמתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר, שאין בו משום מלאכה, הואיל ודרך אכילה כך הוא, ומותר
קמטאפילו לכתחלה.
קנויש מפקפקים על היתר
קנאזה. ונכון לחוש לדבריהם
קנבליזהר לחתוך את הירק (שקורין שלאטי"ן) לחתיכות גדולות קצת, שאז אין בו משום
קנגטוחן לדברי הכל.
קנדאבל במדינתנו נהגו
קנהלחתוך הצנון דק דק מאד, וכן בצלים, ויש להם על מי שיסמכו. ועל כל פנים צריכים ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית
קנוהכנסת שצריך שיהא סמוך לסעודה ממש, כמו שנתבאר בסי'
קנזשי"ט לענין בורר:
קנחיא וכל זה לחתוך דק דק
קנטבסכין. אבל לדוך במדוך, אפילו של עץ, אסור, אפילו כדי לאכול מיד, ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין, אסור לדוך אותם,
קסאפילו לאכול מיד. אבל מותר לרסקן בשינוי גדול, כגון בעץ הפרור, או ביד של סכין
קסאוכיוצא בו, כמו שנתבאר בפלפלין:
קסביב אין כותתין מלח
קסגבמדוך אפילו של עץ אלא צריך שינוי גדול כגון לרסקו בידו של
קסדסכין או בעץ פרור, אבל אסור לחתכו בסכין דק דק (שכיון שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין,
קסהולא כבשר וגבינה, אף על פי שהוא גם
קסוכן אינו מגדולי קרקע כמותם).
קסזבמה דברים אמורים
קסחבמלח הגס בתחלתו. אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין דק
קסטדק, כמו שמותר בפת, משום שאין טוחן אחר
קעטוחן, כמו שנתבאר:
קעאיג דבר שאינו חפץ לאכלו
קעב(ולא להאכילו לתינוק) לאלתר אסור ללעסו בשיניו משום טחינה:
קעגריסוק ורדיית חלות דבש
יד חלות דבש שנתרסקו
יד חלות דבש שנתרסקו
קעדמהכוורת מבעוד יום, אסור
קעהלרסקן להוציא מהן הדבש, מפני שהוא מפריד
קעואוכל מפסולת, דהיינו הדבש הראוי לאכילה מהשעוה שאינה ראויה לו, ויש בזה משום מפרק. וגם משום בורר אוכל
קעזמפסולת. ואף על פי שמרסק כדי לאכול לאלתר, כמו שנתבאר בסימן ש"כ.
קעחואפילו יצא הדבש
קעטמעצמו אסור עד לערב, גזרה שמא ירסק בידים כדי לאכלו היום. אלא אם כן נתרסקו
קפהחלות מבעוד יום, שאז מותר הדבש היוצא ממנו בשבת, כדין זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד
קפאיום כמ"ש שם ובסי' רנ"ב.
קפבאבל מותר לאכול הדבש
קפגהדבוק על גבי חלות סביב, אף על פי שלא נתרסקו מבעוד יום:
קפדטו אסור לרדות דבש
קפהמהכוורת בשבת מדברי סופרים, מפני שדומה לתולש. במה דברים אמורים
קפוכשהחלות הן דבוקות בכוורת, שנראה כעוקר דבר מגידולו, אבל אם נתלשו מהכוורת מבעוד
קפזיום ומונחים כך בתוכה, מותר להוציאן ולאכול הדבש הדבוק
קפחעל גבן סביב.
קפטואפילו הן דבוקים
קצבכוורת אלא שנתרסקו בתוכה מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר להוציאו ולאכלו:
קצאמלאכת לש בבני גיבול ובאינם בני גיבול
טז הלש הוא מאבות
טז הלש הוא מאבות
קצבמלאכות.
קצגואינו חייב בנתינת
קצדהמים לתוך הקמח בלבד אלא עד שיגבל, כדרכו בחול.
קצהואין המגבל חייב אלא
קצובדברים שהם בני גיבול, כגון קמח, או עפר לטיט של בנין. אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן,
קצזוהמגבלן פטור. אבל אסור מדברי
קצחסופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב. אבל מותר לגבל את
קצטהקלי מעט מעט, שזהו שינוי מדרך החול (ואפילו אם הגיבול הוא עב וקשה ונראה כלש, מותר, כיון שמגבל
רבשינוי).
ראאבל תבואה שלא הביאה
רבשליש, שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה גסה, והרי היא כחול, והיא הנקראת שתיתא,
רגמותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת. והוא שיהיה הגיבול
רדרך, אבל קשה אסור, מפני שנראה כלש (אלא אם כן מגבל מעט
רהמעט, כמו שנתבאר בקלי). ואפילו ברך צריך
רולשנות מעט, אם עושה הרבה בבת אחת. כיצד נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ, אם הוא מקום
רזשרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה. ובמקום שרגילין
רחבחול ליתן השתיתא תחלה, יתנו בשבת החומץ תחלה.
רטויש חולקין על כל זה, ואומרים שאין חילוק
ריבין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת
ריאמים לבד, או אחד משאר משקין
ריבומי פירות, אע"פ שלא גיבל
ריגכלל, כי נתינת המים זהו גיבולו.
רידאלא אם כן הגיבול הוא
ריהרך, שאז אין כאן לישה כלל, ואין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירוהו לצורך השבת על
ריוידי שינוי שיתבאר, בין בדברים שהם בני
ריזגיבול בין בדברים שאינן בני גיבול. ולפיכך בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה
ריחבשבת אפילו בשינוי מדרך החול, אלא אם כן הוא גיבול רך, שאז מותר ליתן בשינוי,
ריטדהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ, במקום שזהו שינוי,
רכאו להפך במקום שההפך הוא שינוי. וכשנותן בשינוי
רכאמותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת, כיון שהוא גיבול רך. אבל גיבול עב אסור
רכבבכל ענין משום לש.
רכגאלא אם כן נתן המשקה
רכדכבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת (מעט מעט) בין בקלי בין
רכהבשתיתא.
רכוולפי סברא הראשונה,
רכזחרדל שלשו מערב שבת יכול לערבו במשקה למחר בין ביד בין בכף, וליתן לתוכו דבש, ובלבד שלא יטרוף
רכחבכח אלא מערבו מעט מעט:
רכט(חסר).
רל**
רלא**
רלב[2194] עיקרי דיני קוצר יתבארו
רלגלקמן סי' שלו. והתולש ביד היא תולדת הקוצר בכלי, כדלקמן סי' תצה ס"ט (והתלישה
רלדמהמחובר, שהיא תולדת הקצירה), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד הוא
רלהתולדת הקוצר בכלי).
רלווכאן בסימן שלפנינו סי"ד יתבאר
רלזאיסור רדיית דבש מהכוורת "מפני שדומה לתולש".
רלח[2195] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
רלטזה:
רמ(א)
רמאקטימת ומלילת מאכל בהמה (ס"א).
רמב(ב)
רמגעיבוד ומליחה באוכלים (ס"ב-ו).
רמד(ג)
רמהטחינה, דיכה וחתיכה דק דק (ס"ז-יג).
רמו(ד)
רמזריסוק ורדיית חלות דבש (יד-טו).
רמח(ה)
רמטמלאכת לש בבני גיבול ובאינם בני גיבול (סט"ז).
רנלתוכנה ראה שבת כהלכה פרקים כ-כב.
רנא[2196]
רנבברייתאקכח, א (חבילי [פ]יאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים (ליבשן,
רנגרש"י), אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת). טור ושו"ע
רנדס"א (חבילי פיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם. הכניסן למאכל
רנהבהמה קוטם ואוכל).
רנו[2197] תוס'
רנזשם ד"ה הכניסן (איכא למימר דהכי קאמר, הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה,
רנחכי היכי דלא תקשה רישא לסיפא).
רנטוהיינו שמטעם זה מחלק בברייתא שם
רסבין חבילי קש לבין חבילי פיאה (חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן
רסאלמאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן ... חבילי פיאה אזוב וקורנית,
רסבהכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת), כי סתם חבילי פיאה
רסגוכו' למאכל בהמה, ואילו סתם חבילי קש וכו' סתמן להסקה, וכדלעיל סי' שח סס"ג
רסד(חבילי קש ... סתמן להסקה הן עומדים ואסור לטלטלם), ושם נסמן (הערה 452).
רסהמ"א סק"א
רסו(וסתמא הוי כהכניסן למאכל בהמה (תוס')).
רסז[2198] ברייתא שם (וקוטם
רסחביד ואוכל). טור ושו"ע שם (קוטם ואוכל ביד).
רסטוראה גם לקמן סי' שלו סי"ד (יחור
רעשל אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת).
רעא[2199]
רעבברייתא שם (ובלבד שלא יקטום בכלי). רש"י שם (כדרך חול). טור
רעגושו"ע שם (אבל לא בכלי). לבוש ס"א (דהוי עובדא דחול).
רעדואפשר דמיירי בכלי המיוחד לזה,
רעהכדלקמן ס"ח (דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול). וראה רביד השלחן.
רעו[2200]
רעזברייתא שם (וחכמים אומרים מולל (כגון אם בא לאכול הזרע, מולל
רעחהשרביטין שהזרע בתוכם, רש"י) בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו
רעטהרבה, כדרך שהוא עושה בחול). רש"י שם (דרבנן מחמרי, דבכולי ידא אסור,
רפאלא בראשי אצבעותיו). טור ושו"ע שם (ומולל בראשי אצבעותיו). מ"א
רפאס"ק ב (ומולל, מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן (רש"י)).
רפבעיין לעיל **סי'
רפגשיט** ס"ט (אין מוללין מלילות כדרכן בחול, דהיינו לשפשף שבלים בכפות ידיו
רפדכדי שיפול הזרע מהן, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו ... ויש מחמירין שלא
רפהלמלול כלל שבלים של תבואה ... אפילו בראשי אצבעותיו).
רפווהיינו שלפי הדעה הראשונה לעיל שם,
רפזכן הדין גם בכל המלילות. ואילו לפי הדעה השנית לעיל שם, לא התירו בראשי אצבעותיו –
רפחאלא בפיאה איזוב וקורנית, ולא בתבואה, וכמבואר בבעל המאור שבת נא, א (וזה שהתירו
רפטחכמים למלול בשבת, לא התירו אלא בחבילי תלתן כגון סיאה איזוב וקורנית ואמינתא
רצופיגם, אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו כלל).
רצאובטעם החילוק בינם, כתב המאירי ביצה
רצביב, א (שיש מיני קטניות פחותים שעקרן למאכל בהמה, אלא שלפעמים אוכלין מהם בני אדם,
רצגונאמר עליהם שמולל בראשי אצבעותיו ואוכל ... ומכל מקום מיני קטניות המיוחדים למאכל
רצדאדם, וכל שכן מיני התבואות, מלילתן אסורה בשבת). אגלי טל מלאכת דש אות כח ס"ק
רצהג (ונראה לי לפרש הדברים, דלכאורה כיון דהוי מפרק אוכל מאוכל למה לי שינוי, אך
רצוהדבר נכון, דכיון שמולל לאכילת אדם, ולאדם אינו ראוי רק הזרע, ולא הקליפות ...
רצזמשום מחשבתו באת לחייבו, והא כלאחר יד לא הוי מחשבת ... המעשה עצמה הוא מפרק אוכל
רצחמאוכל, שהרי הכל הוא מאכל בהמה).
רצטוראה נימוקי יום טוב סי' תקי ע'
שרכה. קובץ הערות וביאורים תשמה ע' 67.
שא[2201] **משנה
שבעג**, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמעבד את עורו).
שג[2202]
שדרש"י שם ד"ה הצד (כל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן).
שה[2203] תרומה כה, ה (ועורות אילים מאדמים,
שוועורות תחשים).
שז[2204] במשנה
שחשם (המולחו והמעבד את עורו). גמרא עה, ב (היינו מולח והיינו מעבד). ופרש"י
שט(אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא). רמב"ם פי"א ה"ה (ואחד המולח ואחד
שיהמעבד, שהמליחה מין עיבוד).
שיאוהיינו שיש כמה חלקים בעיבוד
שיבהעורות, שמהם יוצאים כמה הלכות:
שיג(א) מליחת העור, כאמור כאן, וכדלקמן
שידסי' תצט ס"ד (ואין מולחין על גבי העור ... ונמצא
שיהמעבד את העור), וס"ה (למלוח ... כדי שלא יפסד העור).
שיו(ב) עיבוד העורות בסיד וכיו"ב,
שיזכדלעיל סי' לב ס"י (הקלף צריך להיות מעור המעובד בעפצים או בסיד וכיוצא בו
שיחמדברים המכווצים את העור ומחזיקין אותו ... עד שיפול השער מעליו מאליו).
שיט(ג) סיכה בשמן, כדלקמן סי' שכז ס"ד
שכ(לא יסוך רגלו בשמן כשהיא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, מפני שעורן מתרכך על ידי
שכאלכלוך השמן, ודומה לעיבוד).
שכב(ד) דריסת העור, כדלקמן סי' שכז ס"ה
שכג(הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו בידיו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושים,
שכדחייב משום מעבד). סי' תצט ס"ג (ליתנה במקום דריסת הרגלים שלא יפסד העור).
שכה[2205] **רבא
שכושם** (אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר אין עיבוד
שכזבאוכלין. אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא), ופרש"י
שכחשם (שמולחה הרבה). וקיי"ל כרבא, שגם כשמולחה הרבה כדי שיתקיים אין עיבוד
שכטבאוכלין מן התורה.
שלוכמו שהוא לענין מלאכת צביעה,
שלאכדלעיל סי' שכ סכ"ו (שאין צביעה באוכלים), ושם (הערה 2179).
שלבוכל זה הוא דוקא באוכל גמור,
שלגמשא"כ בחלבים, נתבאר לקמן סי' תצט ס"ט (אע"פ שאין עיבוד באוכלין
שלדכמ"ש בסי' שכ"א, מכל מקום דבר שאינו אוכל גמור, כגון חלבים, המולחן חייב
שלהמשום מעבד).
שלו[2206] ברייתא
שלזקח, ב (אין מולחין ... בשבת). תוס' עה, ב ד"ה אין (אין להתיר מכאן מליחת
שלחאוכלין, דאסור מדרבנן מליחה). סמ"ג ל"ת סה טו, ב (ומכל מקום מצינו איסור
שלטמליחת אוכלין מדרבנן).
שמ[2207] פרטי גזירת איסור מליחת
שמאאוכלים, שיתבארו בסעיפים ב-ה שלפנינו:
שמב(א)
שמגאסור למלוח בשר חי, "שהמלח מועיל ... לרככו ולתקנו ...
שמדודומה לעיבוד" (ס"ב).
שמה(ב)
שמווכן אסור למלוח אף בשר שהוכשר, או שאר דברים, כדי שיתקיימו ולא יסריחו (ס"ב).
שמז(ג)
שמחאסור לכבוש כבשים, ש"דומה לעיבוד ... ויש אומרים ... שהוא כמבשל"
שמט(ס"ג).
שנ(ד)
שנאאסור להכין מי מלח מרובים לב' סעודות, מפני שנראה ככובש כבשים (ס"ג).
שנב(ה)
שנגגם מעט לסעודה אחת, אסור לצורך סעודה אחרת, ואפילו נותן בהם שמן תחלה (ס"ג).
שנד(ו)
שנהב' שלישי מלח, אסור אפילו מעט לצורך סעודה זו, שדרך לכבוש בהם מורייס (ס"ג).
שנו(ז)
שנזאסור למלוח צנון ובצל ושום, לרככו או להקשותו או להפיג מרירותו
שנח(ס"ד).
שנט(ח)
שסיש אוסרים מליחת ב' חתיכות אף לאוכלן לאלתר "שנראה ככובש
שסאכבשים" (ס"ד).
שסב(ט)
שסגיש אוסרים מליחת חתיכה אחת מתחלת סעודה לסופה, משום ש"דומה לעיבוד"
שסד(ס"ד).
שסה(י)
שסויש אוסרים אף חתיכה אחת בשהיה מועטת, אלא אם כן שופך בו מיד חומץ או שמן
שסז(ס"ד).
שסח(יא)
שסטכשהמלח נותן טעם ואינו משנה טבעו, מותר לאותה סעודה, ולא לסעודה
שעאחרת (ס"ה).
שעא[2208]
שעבתוס' חולין יד, א ד"ה ונסבין (שרי באכילה אפילו בו ביום. ואם תאמר והא אין
שעגיכול למולחה בשבת. ויש לומר ... בלא מליחה נמי שריא באומצא). רא"ש שם
שעדפ"א סוס"י יט (שרי באכילה אפילו בו ביום. ואם תאמר והא אין יכול למולחה
שעהבשבת. ויש לומר שיאכלנו באומצא בלא מלח). מ"א סק"ז (והתוס' והרא"ש
שעובחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו, ואף על גב דאין
שעזעיבוד באוכלין ... מכל מקום אסור).
שעח[2209] **ר"ן
שעטפ"ק דחולין ד, א (בשבת אסור למלוח ... לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו). מ"א
שפ**שם (דמיחזי כעיבוד. וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו ...
שפאדמתקן הבשר שיתרכך).
שפבמשא"כ אם נמלח כבר להכשירו
שפגמדמו, נתרכך כבר והוכשר לאכילה, ושוב אין איסור למלחו בשבת.
שפדוראה גם לקמן ס"ד (כל
שפהדבר שהמלח מועיל לו לשנות את טבעו לרככו), ושם נסמן (הערה 2231).
שפו*
שפזואף שיובאו לקמן ס"ד (והערה 2243) ב' דעות בטעם איסור מליחת צנון ובצל ושום, אם הוא משום
שפחשדומה לעיבוד, או משום שנראה ככובש כבשים.
שפטמכל מקום לא נאסרה מליחת בשר אלא
שצמשום שדומה לעיבוד, כמבואר בט"ז ס"ק ה (למלוח בשר ... לרמב"ם שתלוי
שצאבמה שדרכו לכבוש, איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש, על כן נראה לי,
שצבדמרי דדין זה לא סבירא להו כרמב"ם).
שצג[2210] כדאמרינן עה, ב (אמר
שצדרבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר אין עיבוד באוכלין.
שצהאמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא).
שצווקיי"ל כרבא, שגם בזה אינו אסור אלא מדברי סופרים, שדומה לעיבוד (כדלעיל הערה
שצז2205).
שצח*
שצטוכיון שמולחו כדי שיתקיים אחר השבת
תולא יסריח, אסור אף מטעם "טורח משבת לחול", כדלקמן ס"ז (שכיון
תאשאינו רוצה לאכלו היום, יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול ... בשר חי שאינו
תבראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה, וגם אין דרכו כלל לכוססו חי אלא לבשלו),
תגושם יתבאר (הערה 2276).
תד[2211] **שבלי
תההלקט** סי' פח (ובשר חי או דג חי אסור למולחו כדי שלא יסריח). הובא ב"י
תוד"ה כתוב, ומ"א סק"ז (בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא
תזיסריח. עי' סוס"י ת"ק, דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם שבלי
תחהלקט עיי"ש).
תטוהוא האמור לקמן סי' תק סי"ג (מותר
תילמלוח הבשר ביום טוב ... אם חושש שמא יסריח, מותר למלחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול,
תיאכיון שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר ... ואפילו הבשר שאינו רוצה לאכלו ביום טוב, אם
תיבחושש שמא יסריח מותר למלחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול ... כיון שאיסור מליחת בשר
תיגבשבת ויום טוב אינו אלא מדברי סופרים, דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמ"ש בסי'
תידשכ"א, לפיכך הקילו בו).
תיההרי שלא התירו בחשש הפסד שמא יסריח
תיואלא כשמולחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול.
תיז[2212] שבלי
תיחהלקט שם (מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאוכלה לאלתר, אבל למלחה ולהניחה
תיטאסור ... ובשר חי או דג חי אסור למולחו כדי שלא יסריח). שו"ע ס"ה (אסור
תכלמלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה).
תכאובאמת אסרו מליחת ביצה מבושלת
תכבלהניחה אפילו מסעודה לסעודה, כדלקמן ס"ה (כל דבר שאין המלח
תכגמועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם בלבד, כגון ביצה ובשר, [מותר למלחן.
תכדומכל מקום] אסור למלוח כדי להניח לסעודה אחרת).
תכהומכל שכן "שאסור
תכולמלחו כדי שיתקיים ולא יסריח".
תכז[2213] משנה
תכחקח, סוע"א (אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן
תכטפתו ונותן לתוך התבשיל), ובגמרא שם ע"ב (הכי קאמר, אין עושין מי מלח מרובין,
תלאבל עושה הוא מי מלח מועטין). טור ושו"ע ס"ב (אין עושין מי מלח הרבה
תלאביחד).
תלב[2214]
תלגהגהות סמ"ק סי' רפא אות יז (בכל משקה נמי אסור מי מלח). מ"א
תלדסק"ג (והוא הדין בכל המשקין (הגהות סמ"ק)).
תלה[2215] **ברייתא
תלושם** (אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין). טור ושו"ע שם (לתת לתוך
תלזהכבשים).
תלח[2216] נתבאר לקמן ס"ז (והערה
תלט2276).
תמ[2217] רש"י
תמאשם ד"ה והלא (מפני שהוא כמעבד, מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים),
תמבוד"ה ואלו (שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד), וד"ה כבשין (ירק שכובש
תמגלהתקיים). ר"ן לח, סוע"ב (מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן
תמדלתוכו כדי שיתקיים ... שנותן מים ומלח יחד נראה כמעבד ... ירק שכובש להתקיים). טור
תמה(שכיון שעושהו כדי להתקיים דמי לעיבוד, שהמלח מקיימו), ושו"ע ס"ב (משום
תמודדמי לעיבוד). עיין תוס' יום טוב פי"ד מ"ב (שאין לאסור משום מעבד
תמזאלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים, כמו הכבשים, דהשתא דמי לעיבוד ... כך למדתי
תמחמדברי הטור סי' שכ"א).
תמט[2218] רמב"ם
תנפכ"ב ה"י (למלוח ... צנון וכיוצא בו אסור, מפני שנראה ככובש כבשים בשבת,
תנאוהכובש אסור מפני שהוא כמבשל). עיין תוס' יום טוב שם (טעמא דהרמב"ם
תנבשאינו מפרש משום מעבד, משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול
תנגדאמר אין עיבוד באוכלין).
תנדוהיינו שהמחלוקת היא בשתים:
תנה(א) איסור מליחת צנון. לדעה הא' הוא
תנומשום שדומה לעיבוד, ולדעה הב' משום שנראה ככובש.
תנז(ב) איסור עשיית מי מלח מרובים לתת
תנחלתוך הכבשים. לדעה הא' הוא משום שהכובש דומה לעיבוד, ולדעה הב' משום שהוא כמבשל.
תנטוהנפקא מינה להלכה בין שני טעמים
תסאלו יתבאר לקמן ס"ד (ויש אוסרים ... אין הטעם במה שאסרו ... מפני שנראה ככובש
תסאכבשים, אלא משום ... שהמלח מועיל לה הרי זה דומה לעיבוד), ושם (הערות 2243. 2258).
תסבואף איסור מליחת הבשר לא הובא לעיל
תסגסעיף הקודם אלא לשיטת הסוברים שטעם האיסור הוא ש"דומה לעיבוד" (כדלעיל
תסדשם הערה 2209).
תסה[2219] אחרונים
תסובסי' ת[ע]ג.
תסזבשו"ע שם ס"ד (מביאין ... מי מלח). ט"ז שם
תסחסק"ג (ואם חל בשבת, יכין המי מלח קודם שבת, ולא יעשה בשבת, כמ"ש סי'
תסטשכ"א ס"א. ואם לא עשה קודם שבת ... יש לעשות מי מלח מעט, וכמ"ש סי'
תעשכ"א). מ"א שם ס"ק ה (כתוב בהגהות מנהגים, דאם חל בשבת יעשה המי
תעאמלח מערב שבת). ח"י שם סקי"ג (ואם חל בשבת יעשה המי מלח מערב שבת, ואם
תעבלא עשה מערב שבת ... יעשה מי מלח מעט).
תעגוכן הוא לקמן שם סי"ט (ועיין
תעדבסי' שכ"א שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת, ובלבד שלא יעשה אלא מעט
תעהמזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד. ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך, לכן יעשה המי מלח
תעומערב שבת. ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר). והיינו אף שבליל הסדר מכינים את מי המלח
תעזלשם טיבול הכרפס, ולא כדי לתת בתוך הכבשים.
תעחוכן הוא בעולת שבת כאן ס"ק א
תעט(וממה שכתב בסיפא אבל יכול לעשות וכו', יש לדייק ... דמרובה אפילו ליתן לתוך
תפהתבשיל אסור ... דלא פלוגו רבנן במלתייהו).
תפא[2220] ר"ן
תפבלט, רע"א ד"ה הלכך (נקטינן דמי מלח מרובין אסורין, אבל מי מלח מועטין
תפגלצורך טיבול אותה סעודה שרי). עולת שבת סק"א (כתב הר"ן בפרק
תפדשמונה שרצים, דנקטינן דמי מלח מרובין אסורין, אבל מי מלח מועטין לצורך בשביל אותה
תפהסעודה מותר עכ"ל. משמע דאפילו ליתן למאכל לצורך סעודה אחרת אסור ... דלא
תפופלוגו במלתייהו, אלא בין מרובה ובין מועט, דמרובה אסור בכל ענין).
תפזוהיינו שמה שכתב העולת שבת
תפח"דאפילו ליתן למאכל לצורך סעודה אחרת אסור", הכוונה היא "דהיינו
תפטלעשות בבת אחת לצורך טבול ב' סעודות" (דלא כמ"א דלקמן בהערות הבאות),
תצשהרי לא אסרו אלא "לעשות מהם הרבה ביחד".
תצא[2221] **עיין
תצבמ"א סי' שכא סקכ"ה (דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים). ועיין
תצגרש"י בדברי רבי יוסי** סוד"ה והלא (ובגמרא מפרש דלחומרא אמר רבי יוסי
תצדדכולן לאיסור, מפני שהוא כמעבד, מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים),
תצהוד"ה אלא (דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד), ודו"ק. ו**עיין
תצוב"י** סוד"ה ואם (וכתב הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"י) שאסור
תצזמפני שנראה כעושה מורייס, ונראה דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים,
תצחומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור).
תצטוהיינו שאף שעושה אותם כדי לטבול
500בהם, מכל מקום אסור, מטעם שנראה כאלו עושה אותם לכבישה. וכן הוא במחצית השקל
501ס"ק ד (אפילו דעתו ליתן לתוך התבשיל, כיון שמרובים דרכן ליתן לתוך כבשים,
502אסור, מפני שנראה ככובש כבשים).
503[2222] מ"א
504סק"ד (מעט לצורך טיבול אותה סעודה (ר"ן), משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו
505מעט אסור).
506ואפילו לאותה סעודה, נתבאר לקמן סי'
507תעג סי"ט (שלא יעשה אלא מעט מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד). והיינו שאסרו
508אפילו כל מה שצריך לסעודה הזאת, ולא התירו אלא "מה שצריך לטיבול זה בלבד".
509ועל זה הקשה במ"א שם (אבל בסי' שכ"א ס"ב איתא דכל מה שצריך לאותו סעודה
510מותר לעשותו בשבת).
511[2223]
512סעיף ה (כל דבר שאין המלח מועיל לו לשנות טבעו, אלא שהוא נותן בו טעם
513בלבד, כגון ביצה ובשר, [מותר למלחן. ומכל מקום] אסור למלוח כדי להניח לסעודה אחרת).
514והיינו שאף שכשמולח את הביצה כדי
515ליתן בה טעם, אין לאסור משום עיבוד אוכלים, ולא משום שנראה ככובש, מכל מקום אסור
516למלוח כדי להניח לסעודה אחרת.
517וכך גם כאן במעט מי מלח, שאף שאין
518לאסרו משום שנראה ככובש, מכל מקום אסור להכינו מסעודה לסעודה.
519וכן הוא במ"א שם (וכן משמע
520סעיף ה). ופירש במחצית השקל (ועל זה מייתי ראיה מסעיף ה', דאוסר למלוח ביצה מבושלת
521להניחה, אף על גב דבביצה ליכא משום כובש כבשים וגם לא הוי כמעבד, כמו שכתב
522מ"א בס"ק ה', ולכן מותר לאותה סעודה, אפילו הכי לצורך סעודה אחרת אסור).
523[2224]
524מ"א שם (דלצורך סעודה אחרת אפילו ... נותן שמן אסור, כן נראה לי).
525ואף דתנן שם (אמר רבי יוסי והלא הוא
526הילמי בין מרובה ובין מועט, ואלו הן מי מלח המותרין, נותן שמן לכתחלה לתוך המים,
527או לתוך המלח).
528היינו דוקא במעט לאותה סעודה; שאף
529שרבי יוסי אוסר אף במעט, מכל מקום מודה בשמן שמותר. משא"כ "לצורך סעודה
530אחרת", אסור אף בנותן שמן תחלה.
531ואף שגם לענין מליחת הרבה חתיכות נתבאר
532לקמן ס"ד (מה שנהגו לחתוך צנון דק דק, ונותנין אותו בקערה ומולחין
533אותו ושופכין עליו חומץ, אין איסור בדבר, אע"פ שזהו דומה למולח הרבה חתיכות
534ביחד, שאסור אפילו כדי לאכול לאלתר. מכל מקום כיון שאין משהין אותן כלל במלח לבדו,
535אלא שופכים עליהם מיד חומץ ומינים אחרים, אינו דומה לעיבוד. וכל שכן אם שופכים שם
536שמן, שהשמן מתיש את כח המלח).
537היינו דוקא כשמולח לצורך אותה
538סעודה, משא"כ כשמולח מסעודה לסעודה, גם זה אסור.
539וזהו שהוסיף במ"א שם (וכן משמע
540סעיף ה). ופירש במחצית השקל (ועל זה מייתי ראיה מסעיף ה', דאוסר למלוח ביצה מבושלת
541להניחה ... לצורך סעודה אחרת ... אם כן הוא הדין בנותן שמן תחלה, אף על גב דעל ידי
542זה שוב אינו נראה ככובש כבשים או כמעבד, מכל מקום מסעודה לסעודה אסור). וראה לקמן
543שם (הערה 2261).
544[2225]
545רש"י במשנה שם ד"ה ואלו (דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש
546את כחו מהיות מי מלח עזין).
547[2226] **אביי
548שם** (תני רבי יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין ... וכמה, אמר אביי תרי
549תילתי מילחא ותילתא מיא). טור ושו"ע ס"ב (ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח,
550אסור לעשות ממנו).
551[2227]
552ר"ן שם ד"ה הלכך (לצורך טיבול אותה סעודה שרי. ומיהו אפילו מועטין, כל
553היכא דאיכא [תרי] תלתי מלחא, אסור). טור ושו"ע שם (אפילו מעט).
554[2228] גמרא
555שם (למאי עבדי לה א''ר אבהו למורייסא). ופרש"י (של דגים).
556רמב"ם שם (מפני שנראה כעושה מורייס).
557לבוש ס"ב (מפני שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים).
558[2229] ב"י
559ד"ה ואם (ונראה דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים). לבוש שם (שכן
560דרך לעשות מורייס).
561[2230] ט"ז
562סק"ה (המלח משנה את טבעה).
563[2231]
564ט"ז סק"ו (המלח מרכך הקושי שיש בהם ... ודומה לעיבוד). מ"א
565ס"ק ז (דמתקן הבשר שיתרכך). וכן הוא לעיל ס"ב (שהמלח
566מועיל לבשר חי (שלא נמלח עדיין) לרככו ולתקנו ולהכשירו לאכילה, ודומה לעיבוד).
567[2232]
568רש"י קח, ב ד"ה אין מולחין (שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון). הובא
569בט"ז ס"ק ג.
570[2233]
571ט"ז סק"א (מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו).
572[2234] **ברייתא
573שם** (אין מולחין צנון). טור ושו"ע ס"ג (אסור למלוח חתיכות צנון).
574[2235] ט"ז
575סק"ב (לאו דוקא צנון, דהוא הדין כל דבר שצריך מליחה, כגון בצלים ושומים).
576[2236]
577רמב"ם פכ"ב ה"י (צנון וכיוצא בו). ט"ז שם (ובהדיא כתב
578הרמב"ם צנון וכיוצא בו). מ"א ס"ק ז (ונראה לי דהוא
579הדין דאסור למלוח אוגרק"ס חיין, דהא רגילים לעשות מהם כבשים, ועוד דהמליחה
580מועלת להן, והוי כצנון, והוא הדין לכל כיוצא בזה).
581[2237]
582ט"ז סק"ה (הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר).
583[2238]
584ט"ז סק"א (מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו).
585[2239] רש"י
586שם (שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון).
587וראה בדי השלחן סי' קכח סק"ב,
588אי סגי באחד מהם.
589[2240] סמ"ג
590ל"ת ס"ה (וכתב רבינו שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים
591שנתבשלו [עם קליפתן] הרבה יחד). טור ושו"ע ס"ו (אין למלוח ביחד
592הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן).
593[2241] ט"ז
594סק"ו (פירוש המלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד).
595[2242]
596מ"א סק"ז (ונראה לי דהוא הדין דאסור למלוח אוגרק"ס חיין ...
597דהמליחה מועלת להן, והוי כצנון).
598[2243] עד כאן נתבארו ההלכות שאפשר כולם מודים
599בהם. עתה יתבארו ההלכות שנאסרו רק מטעם שנראה ככובש כבשים, או רק מטעם שדומה
600לעיבוד.
601סיכום
602הדברים:
603אסרו
604חכמים למלוח צנון וכיוצא בזה. ובטעם האיסור יש ב' דעות (שכבר הובאו לעיל הערה 2218): (א) משום שנראה ככובש כבשים. (ב) משום שדומה לעיבוד.
605ומבאר כאן הנפקא מינה להלכה:
606לדעת
607הסוברים שהוא משום שנראה ככובש כבשים, כבר נתבאר לעיל ס"ג שחשש זה הוא דוקא
608במי מלח מרובים, וכן הוא בעניננו: (א) דוקא כשמולח ב' חתיכות ביחד. (ב) אף כשמולחן
609כדי לאכלן לאלתר.
610ואילו
611לדעת הסוברים שהוא משום שדומה לעיבוד: (א) חשש זה הוא אפילו במולח חתיכה אחת. (ב)
612דוקא כשמולחה כדי להשהותה במלחה הרבה, מתחלת הסעודה לסופה. ויש
613אוסרים אף כדי להשהותה שעה מועטת.
614וקיי"ל
615לאסור בשניהם: (א) מליחת ב' חתיכות ביחד, אף לאכלן לאלתר. (ב) להשהותה, אף חתיכה אחת.
616[2244] רמב"ם
617פכ"ב ה"י (צנון וכיוצא בו אסור, מפני שנראה ככובש כבשים בשבת). ט"ז
618סק"ה (לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש). מ"א סק"ז (דהא רגילים
619לעשות מהם כבשים).
620[2245] רש"י
621שם ד"ה מימלח (לא מלחנא, שתים יחד). ר"ן שם (לט, א) ד"ה מימלח
622(לא מלחנא, שתים יחד).
623ואף שרש"י ור"ן שיטה אחרת
624להם, כדלקמן בסמוך. וכאן מבוארת שיטת הרמב"ם כנ"ל. מכל מקום, דוקא
625ברש"י ור"ן נתפרש איסור למלוח "שתים ביחד".
626[2246]
627ט"ז סק"א (דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד, האחד מטעם
628שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא חדא
629ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד, ואז אפילו אינו שוהא
630אסור, דגם בזה דומה לעיבוד, ובזה טיבול חדא חדא מותר).
631[2247] שבזה אסור לדברי הכל,
632כמבואר ברש"י ור"ן שם (ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן).
633[2248] רמב"ם
634שם (מפני שנראה ככובש כבשים בשבת). שו"ע ס"ג (מפני שנראה ככובש
635כבשים).
636שאיסור זה הוא דוקא כשמולח ב'
637חתיכות יחד, כמבואר בב"ח (דלפי טעם זה איכא למימר, דאינו נראה ככובש כבשים
638אלא כשמולחן ביחד ונוגעין זו בזו), ומ"א ס"ק ו (והב"ח כתב
639דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים, אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה
640משום כובש כבשים).
641[2249] **תרומת
642הדשן** ח"א סי' נה (הא דקאמר רש"י אבל מטבילין בשעת אכילה, דמשמע דלא
643שרי להטבילו אלא דוקא בשעת שבא לאכול החתיכה, יש לומר דרוצה לומר בשעת אכילה,
644לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך, כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר הסעודה), **ממשמעות
645רש"י** שם ד"ה טבולי (בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא).
646[2250] ט"ז
647שם (שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא חדא
648ומניח לקצת זמן אסור ... דומה לעיבוד).
649[2251] **תרומת
650הדשן** שם (לטבול כמה חתיכות צנון במלח בשבת, ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו
651בלי שיהוי כל כך ... יראה דשרי ... דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד ... אבל
652כדי לאכלו מיד זו אחר זו אין קפידא). שו"ע ס"ד (יש מי שכתב שמותר לטבול
653כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו).
654[2252] ט"ז
655שם (ולאו דוקא תכף ממש, אלא שעה מועטת שיזיע קצת).
656[2253] **תרומת
657הדשן** שם (לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך, כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר
658הסעודה).
659[2254]
660ט"ז שם (שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו, דבזה אפילו כי מטבל חדא
661חדא ומניח לקצת זמן אסור).
662[2255] רב
663נחמן שם (ממלח לא מלחנא (שתים יחד, רש"י), טבולי (בשעת אכילה, רש"י) ודאי
664מטבילנא). לפירוש ראב"ן סי' שנב (למלוח צנון בשבת אסור, בין חתיכות
665הרבה יחד בין חתיכה אחת לבדה נראה לי דאסור, אלא יטבול הצנון במלח ויאכל). **אור
666זרוע** ח"ב סי' עג (והכי הלכתא דאסור למלוח צנון בשבת, אלא מטבל במלח ואוכל,
667וכן מותר לתחוב הצנון בתוך המלח ולהניחו שעה קטנה). ב"ח ד"ה אסור
668(דפשיטא היא דהאור זרוע ... בא לפרש הא דמיטבל טבילנא דקאמר רב נחמן, אין פירושו
669שמיד שמטבל החתיכה במלח צריך לאכלו מיד בלי שום שיהוי כלל, על זה אמר דזהו חומרא
670יתירא, אלא מותר לטבול חתיכת הצנון להניח שעה קטנה לפניו כשיעור שהמלח נימוח ונמס
671כמים, ואוכלו מיד לאחר שמוכשר לאכלו ... והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא כל אחת
672מטביל במלח כשרוצה לאוכלה). מ"א סק"ו (והב"ח כתב ... והכי
673נהוג עלמא שלא למלחן כלל, אלא מטביל כל אחת במלח ואוכל). אליה זוטא סק"ו (הב"ח
674האריך, ומסיק, דנהגו עלמא שלא למלחן כלל, אלא כל אחת מטבל במלח כשרוצה לאכלה עד
675כאן ... וכן מצאתי בראב"ן סימן שנ"ב).
676[2256] ב"ח שם (דמשמע ליה
677לרש"י דדוקא טבולי בשעת אכילה הוא דשרי, אבל למלוח אפילו רק שתים ביחד ולאכלן
678זו אחר זו הוא דאסור, כיון דהשנייה לא נמלחה בשעה שאוכלה אלא קודם שאכל הראשונה
679נמלחה).
680[2257] כדלעיל בריש הסעיף (כגון
681צנון ובצל ושום וכיוצא בהם מדברים החריפים, שכשהם שוהים במלח הם מזיעים ויוצא
682מרירותם), ושם נסמן (הערות 2234-2236).
683[2258] **עיין
684ב"ח** שם (אין מולחין צנון וביצה בשבת, ופירש רש"י ג' או ד' חתיכות
685יחד ... אמר רב נחמן מימלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ואכילנא, ופירש רש"י
686מימלח לא מלחנא, שתים יחד, טבולי, בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא ... דסבירא ליה
687לרש"י דמדינא ודאי אין לאסור אלא ג' ביחד, וכל שכן ד' או יותר, ורב נחמן דאמר
688מיטבל טבילנא בשעת אכילה אבל שתים ביחד אסור, מחמיר על נפשו היה ... היה אפשר
689להתיר כמה חתיכות כשמולח כל אחת בלבדה לדברי הרמב"ם (פכ"ב ה"י),
690שכתב וזה לשונו, אבל צנון וכיוצא בו אסור למלוח מפני שנראה ככובש כבשים בשבת,
691והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל עכ"ל.
692דלפי טעם זה איכא למימר דאינו נראה ככובש כבשים אלא כשמולחן ביחד ונוגעין זו בזו
693... אבל כשכל חתיכה וחתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים. אבל מי יקל ראשו
694כנגד כל הגאונים דתופסים פירוש רש"י, דהטעם הוא דהמלח מעבדן [ונעשין קשין]
695והוי תיקון, דלפי זה אסור למלוח יותר משתים ... הילכך נקטינן דלא שרי אלא שתים
696בפעם אחת, אבל לא [ג'] אפילו כל אחת ואחת לבדה), ומ"א שם (והב"ח
697כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים, אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין
698בזה משום כובש כבשים. אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י, דהטעם משום שהמלח מעבדן
699והוי תיקון. אם כן אסור למלוח יותר מב', ואף בב' יש להחמיר).
700אבל לפי דעת הט"ז ס"ק
701א (והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק
702שמביא תרומת הדשן, ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא, אף שדעת האור זרוע
703נראה שאינו כן), צ"ע.
704[2259] מנהג
705זה של חתיכת צנון דק דק, ומולחים אותו ושופכין עליו חומץ, שיש מקום לחשוש בו גם
706משום מלאכת לישה וטוחן, מובא גם בט"ז ס"ק יב (במה שנוהגים לעשות בשבת
707צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק, ושופכין אחר זה חומץ לתוכו, ואין
708עושין שום שינוי), ולקמן סוף ס"י (במדינתנו נהגו לחתוך הצנון
709דק דק מאד, וכן בצלים, ויש להם על מי שיסמכו).
710[2260] **ט"ז
711**סוף סק"א (ועדיין צ"ע במנהגינו, שחותכין בשבת צנון דק דק, ונותנין
712אותו בקערה, ומולחין אותו, ושופכין עליו חומץ, ואוכלים אותו, הא דמיא זה להרבה
713חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד, ואין היתר אלא דרך טיבול כל אחד בפני עצמו. ונראה
714דהטעם, דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע, אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים, לא
715דמי לעיבוד).
716וזהו שכותב כאן "לפיכך מה
717שנהגו ... אינו דומה לעיבוד". והיינו שעיקר לימוד הזכות למה שנהגו כן, הוא
718לדעת הפוסקים שהאיסור הוא משום שדומה לעיבוד, משא"כ לדעת הרמב"ם שאוסר
719בהרבה חתיכות "מפני שנראה ככובש כבשים".
720ועל זה הקשה בבדי השלחן סי' קכח
721סק"ג (מיהו קשה לומר דהמנהג שלנו הוא נגד דעת הרמב"ם, כיון שבשו"ע
722המחבר מפורש גם כן דאיסור מליחת צנון מפני שנראה ככובש כבשים, והרמ"א גם כן
723אינו חולק על זה). וראה רביד השלחן אות יג.
724[2261]
725שלטי הגבורים שם לט, רע"א (מותר לעשות המלוח מירקות בשבת, שנותנין המלח על
726הירקות, ואחר כך השמן ואחר כך החומץ, וכן כל כיוצא בזה). מ"א ס"ק
727ו (עיין בשלטי גבורים שמותר ליתן מלח על השלאטין, ואחר כך שמן וחומץ), וסק"ז
728(ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי).
729[2262]
730רש"י קח, ב ד"ה ואלו (דהשמן ... מתיש את כחו מהיות מי מלח עזין).
731ואף שנתבאר ברש"י שם (אבל לא
732יתן מים ומלח תחילה, אפילו נותן שמן לבסוף, דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה
733כמעבד), והרי גם כאן מיירי שמולחין אותו תחלה, ואחר כך שופכין עליו חומץ ושמן.
734מכל מקום כיון ש"שופכים עליהם
735מיד ... אינו דומה לעיבוד" (ואילו רש"י מיירי שלא שפכו עליו השמן מיד).
736ואף שלענין עשיית מי מלח נתבאר לעיל
737ס"ג (ואפילו אם נותן בהם שמן בין נתינת המים לנתינת המלח, והשמן
738מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין, אעפ"כ
739אסור).
740היינו דוקא כשמולח "מסעודה
741לסעודה". משא"כ כאן שמולח לאותה סעודה. וראה לעיל
742שם (הערה 2224).
743[2263] ט"ז
744שם (אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפני עצמו תחלה,
745ומשהין אותו כך, ומסננין המים שיוצאין ממנו, ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ,
746וזה איסור גמור, ודמיא טפי לעיבוד, כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח, כן נראה
747לי).
748[2264] ט"ז
749סק"ה (כי אין המלח משנה את טבעה של אלו, כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר
750שהוא חריף או מר, אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם, על כן אין איסור אלא כשמניחה).
751וראה גם מ"א סק"ה (ולי נראה הטעם שאין המלח מועיל להם כל כך ... דהיכא
752דהמלח אין מועיל לו שרי).
753[2265]
754חזקיה משמיה דאביי שם (צנון אסור, וביצה מותרת). טור ושו"ע סוף
755ס"ג (אבל ביצים, מותר למולחן).
756[2266] **שבלי
757הלקט** סי' פח (ומותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאוכלה לאלתר).
758[2267]
759הושלם עפ"י לוח התיקון זיטאמיר תר"ז. וראה קונטרס השלחן.
760[2268] שבלי הלקט שם (אבל למלחה
761ולהניחה אסור). שו"ע ס"ה (אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה).
762מ"א ס"ק ז (משמע להניחה מסעודה לסעודה).
763והיינו שבחתיכה אחת של צנון נתבאר
764לעיל ס"ד (ואפילו חתיכה אחת של צנון וכיוצא בו, אסור לטבלה במלח להשהותה הרבה
765במלחה ...
766אפילו באותה סעודה עצמה, כגון מתחלת הסעודה עד סופה ... ויש
767אוסרים להשהות כלל במלח אפילו שעה מועטת, אפילו חתיכה אחת לבדה).
768משא"כ בביצה ובשר, לא נאסר
769להניחה שעה מועטת, או מתחלת הסעודה עד סופה. אבל מכל מקום אין להניחה "לסעודה
770אחרת".
771וכן לענין מי מלח מועטים נתבאר לעיל
772ס"ג (ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי לעשות אלא סמוך לסעודה, אבל
773לא מסעודה לסעודה, מפני שאסור למלוח שום דבר להניחו שלא לאכלו לאלתר, כמו שיתבאר),
774ושם נסמן (הערות 2223-2224).
775[2269] ט"ז
776שם (דאין איסור ברור בזה אפילו מדבריהם, אלא מצד שאין צריך לזה,
777ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת, דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום ... נמצא
778לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך, כגון שהוא עכשיו קצת
779חם ויקבל טפי המלח, אין איסור בדבר, כן נראה לענ"ד).
780וכן הוא בהכנת הסלטים לסעודה, עדיף
781למלחם סמוך לסעודה, אלא אם כן יש סיבה למלחם קודם.
782[2270] ופירש
783בדי השלחן סי' קכח סק"ז (שאם הי' חם שהיד סולדת בו ... אולי יתבשל המלח
784מלחלוחית הרוטב שעל הבשר, דיש אומרים שמלח מתבשל גם בכלי שני), וכדלעיל סי' שיח
785סי"ז.
786[2271] **רשב"א
787בתשובה** ח"ד סי' עג (להשקות את התלוש בשבת כדי שלא יכמוש ... ירקות
788הראויות להאכילה ביומן, נראה לי שמותר להשקותן, כדרך שמותר לטלטלן). שו"ע
789סי"א (מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש). מ"א סקי"ג (כיון
790דירקות הללו ראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן, כדרך שמותר לטלטלן).
791ואף שלענין ענפי אילנות נתבאר לקמן
792סי' שלו סי"ח (ענפי אילנות שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת
793כלי עליהם ומותרים בטלטול כמ"ש בסי' ש"ח, מותר להעמידם במים בשבת ...
794וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי להעמידם שם, אלא יעמידם במים שהיו בכלי מכבר).
795נתבאר הטעם לקמן שם (מפני
796שטורח לתקן כלי), משא"כ כאן דמיירי במאכל.
797[2272]
798מ"א שם (משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה).
799וכדלעיל סי' שח ס"ח (ובכלל
800מוקצה זה הוא כל מאכלות האסורות ... שאין איסורן אלא בשבת ... אסור לטלטלן אפילו
801לצורך גופן ומקומן), וסי' שי ס"ב (אם אינן ראוין לגמרי, שהרי הן גרועין מכל
802מוקצה, שהרי הן כאבנים ועפר), וס"ט (אם הזמין לאכילה גרוגרות וצמוקים שאינן
803ראויין כלל, אין הזמנתו מועלת כלום, שהרי זה כמזמין את האבן לאכילה).
804[2273] **מ"א
805**סוף סק"ז (ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת, כדי שלא יאסר
806לבישול ... לפי מ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה, אם כן הוא הדין
807דאסור ליתן מים עליו).
808[2274]
809סעיף סח (בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו).
810[2275] שאינו מוקצה, כדלעיל שם (בשר חי, אפילו
811תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם שדעתם יפה
812וכוססין בשר חי).
813[2276]
814מ"א שם (דאפילו הכנה בעלמא אסור לצורך חול ... ולא דמי לירקות, דאפשר דאכיל
815מינייהו ביומיה, משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא, לכן אין להקל).
816ורוצה לומר, שמה שנתבאר לעיל בתחלת
817הסעיף "מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו",
818היינו כיון "שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול,
819כי שמא יאכלם היום, משא"כ בשר חי ... ניכר הדבר שטורח משבת לחול".
820*
821ואף שגם במקום שאינו ניכר שהוא
822בשביל החול, אסרו הכנה משבת לחול, כדלעיל סי' רנד ס"י (אסור להכין
823משבת לחול אפילו בענין שאין בו שום סרך מלאכה אלא טלטול בעלמא, כגון להביא יין
824מהמרתף לבית בשבת לצורך הבדלה במוצאי שבת).
825הנה לעיל שם מיירי באיסור
826"הכנה" משבת לחול, שהרי אין תועלת מזה ליין עצמו (שהרי היין
827ישמר גם במרתף, ולא יתקלקל ולא יגנב משם), אלא "לצורך הבדלה במוצאי
828שבת". משא"כ כאן שמדיח את הבשר והירקות כדי שלא יתקלקלו, אין בזה איסור
829"הכנה" משבת לחול (ראה מה שדן בזה בתהלה לדוד כאן
830ס"ק ו, ולעיל שם ס"ק ז),
831וכדלעיל סי'
832שח סט"ז (כלי שמלאכתו להיתר ... מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו,
833אלא לצורך הכלי עצמו, שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם, ומטלטלו משם להצניעו,
834או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה), הרי שמותר אף אם מטרת הבאתו לבית אינה
835"לצורך גופו", להשתמש בו בשבת, אלא "לצורך הכלי עצמו", לשמור
836על החפץ שלא יגנב ולא יתבקע בחמה, ויוכל להשתמש בו אחר השבת.
837וכן מחזירים למקרר מאכלים שנשארו
838אחרי סעודת שבת, ואין זו "הכנה משבת לחול" כי אם "טלטול מאכלים
839לצורך עצמם" (ראה שמירת שבת כהלכתה פכ"ח ספ"א, שהתיר כשאינו אומר
840במפורש שהוא לימות החול).
841ומה שאסרו כאן, היינו כיון שאסור
842"לטרוח" משבת לחול, אף כדי שהמאכל לא יתקלקל, אם "ניכר הדבר שטורח
843משבת לחול", "ואינו דומה לירקות שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל
844שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום".
845*
846חילוק זה בין טורח לאינו טורח,
847נתבאר גם לקמן סי' תק ס"כ (בשר מנוקר ששהה בלא מליחה שני ימים קודם יום טוב,
848ויום השלישי חל להיות ביום טוב, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור לאכלו כי אם
849צלי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ט, מותר לשרותו במים, אף שכבר אכל סעודתו
850ואינו צריך כלל לבשר זה ביום טוב ... ואע"פ שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול
851אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן כמ"ש בסי' תק"ג ותק"ט,
852מכל מקום כיון שאינו מדיח הבשר בידיו, רק ששורה אותו במים, אינו דומה להדחת כלים
853שעושה מעשה בידים שמדיחן).
854וסי' שלח ס"ח (מי שיש לו פירות
855בראש הגג ורואה מטר שבא אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר שאינו
856לצורך שבת ומעשה חול הוא וזלזול לשבת ... אבל מותר לכסותן מפני המטר). והיינו
857ש"לכסותן מפני המטר" דומה ל"טלטול לצורך עצמו", שלא יתקלקלו
858הפירות על ידי המטר. משא"כ שלשול הפירות דרך הארובה, "שטורח בדבר שאינו
859לצורך שבת", אסרו אף כשהוא כדי שלא יתקלקלו הפירות.
860לעיל סי' שיט סי"ח (והוא ששומן
861זה צריך לאכלו בו ביום. אבל אם אינו צריך לה, אסור לטרוח משבת לחול), אף שטורח בזה
862כדי שלא יתקלקל השומן. ושם נתבאר (הערה 1946).
863וסי' רנד ס"י (אם
864אין דעתו לאכול ממנה, אסור להוציאה [הפת שנתנו לתנור קודם השבת], אפילו על ידי
865שינוי), אף שטורח להוציאה מהתנור כדי שלא תיחרך ותתקלקל הפת, ויתבאר
866בהערות שם.
867*
868וכשיש בזה טרחה יתירה, אסרו אף אם
869הוא לצורך השבת עצמו, כדלקמן סי' שלג ס"א (אוצר של תבואה או של כדי יין,
870אע"פ שמותר להסתפק ממנו ואין בו משום מוקצה, אסור לפנותו לדבר הרשות, מפני
871הטורח. אבל לדבר מצוה, כגון להכניס שם אורחים, או שאר סעודת מצוה, או לקבוע שם בית
872המדרש, מותר לפנותו אפילו בענין שיש בו טורח יתר).
873ואף בהכנת מאכלים לבהמות שבביתו,
874כדלקמן סי' שכד ס"ד-ה (קשים של שבלים ... אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים
875באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, מפני שכל דבר שהוא אוכל, דהיינו שהוא ראוי
876לאכילה בלא תיקון, אסור לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא ... וכן אין חותכים
877שחת וחרובים לפני בהמה בין גסה בין דקה, מפני שהם ראויים להם בלא חתיכה, וכן כל
878כיוצא בזה).
879[2277]
880סעיף יב (יש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם
881במקום הפסד גדול).
882[2278]
883מ"א שם (ואפילו על ידי עכו"ם אין להקל, דליכא פסידא כל כך, דיכול לאוכלו
884צלי. עי' סי' ש"ז ס"ה).
885[2279] בסעיפים שלפנינו יתבארו דיני
886מלאכת טוחן:
887(א)
888דיכת וכתישת פלפלין מותרת רק בשינוי גדול (ס"ז).
889(ב)
890ראוי לאכילה ואינו גדולי קרקע, אין בו טחינה (ס"ח).
891(ג)
892בכלי המיוחד לכך הוי דרך חול, ואסור בכל אופן (ס"ח).
893(ד)
894אינו גדולי קרקע ואינו ראוי לאכילה, יש בו טחינה (ס"ט).
895(ה)
896גדולי קרקע וראוי לאכילה, יש בו טחינה (ס"י).
897(ו)
898אין טחינה אחר טחינה בלחם (ס"י).
899(ז)
900מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר (ס"י).
901(ח)
902דיכת אוכל במדוך כדי לאכול מיד, צריך שינוי גדול (סי"א).
903(ט)
904חתיכת מלח דק דק ליתנו לתוך המאכל מיד, צריך שינוי גדול (סי"ב).
905(י)
906אסור לטחון בלעיסה, אלא כדי לאכלו לאלתר (סי"ג).
907– כמה
908מהלכות טוחן נתבארו גם בסימנים אחרים:
909(יא)
910חותך דק דק היא תולדת טוחן, אף שאינה דומה ממש (שא, א).
911(יב)
912המשפשף טיט יבש מהבגד, הוא מלאכת טוחן שאינה צריכה לגופה (שב, יז).
913(יג)
914החלקת אבן קינוח, אסור משום איסור כתישה (שיב, יא).
915(יד)
916המבקע עצים דקים מקורה, הוא תולדת טוחן (שיד, טז. תצה, ד. תקא, ב).
917(טו)
918טעם איסורו ביום טוב (תצה, ט).
919(טז)
920לא יכתוש גוש עפר לכסות בו דם שחיטה (תצח, לד).
921(יז)
922דיכת ושחיקת תבלין ביום טוב (תקד, א-ח).
923(חי)
924מטעם איסור שחיקה אסרו כל רפואה בשבת (שכח, א).
925[2280] רמב"ם
926פכ"א ה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת, הרי זה
927כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן). ושם הי"ח (המחתך את
928הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב ... אין טחינה בפירות).
929וכבר רבו הפוסקים לדון בהבנת שיטת
930הרמב"ם (ראה שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה. מ"מ וכ"מ
931פכ"א הי"ח. ט"ז סי' שכד ס"ק ה. פרי מגדים סי' שכא משב"ז
932ס"ק י. אגלי טל טוחן ס"ק יז אות ג).
933וכאן מפרש רבינו בדבריו, שאף שלדעתו
934"אין טחינה בפירות" כדי לאכלן, מפני שהיא דרך אכילה ואינה מלאכה. מכל
935מקום יש טחינה בפלפלים "ליתן לתוך המאכל", ובירק "כדי לבשלו",
936מפני "שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת".
937וכמבואר בב"י (ולדברי הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור).
938ואף דאנן קיי"ל לקמן ריש
939ס"י (אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן).
940מכל מקום נפקא מינה לנו מזה, לפי מה
941דקיי"ל לקמן שם (מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר ...
942כל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה), ושם (הערה 2309).
943והיינו שאם טוחן את התבלין ליתן
944לתוך המאכל בשבת, אסור אפילו כדי לאכלו לאלתר, כדלקמן בסוף הסעיף (אסור לחתכם
945בסכין [את הפלפלין ליתן לתוך המאכל], אפילו כדי לאכול מיד), ומציין שם (הערה 2290) "וכן משמע ברמב"ם".
946*
947ובאמת קיי"ל שאסור לכתוש במדוך
948אפילו אוכל גמור לאכלו לאלתר, וכדלקמן סי"א (לדוך במדוך
949... ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים ... אסור לדוך
950אותם, אפילו לאכול מיד). ויתבאר הטעם לקמן שם (הערה 2318), שכיון שטוחן בכלי מיוחד לכך, אין זה נחשב "דרך
951אכילה".
952מכל מקום נתבאר כאן האיסור של טחינת
953התבלין במדוך באופן של "ליתן לתוך המאכל", כדי לסיים שזה אסור אפילו
954בסכין, שאינו כלי המיוחד לכתישה, וכדלקמן בסוף הסעיף (אבל אסור לחתכם בסכין, אפילו
955כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת).
956יוצא אם כן, שדיכת תבלין על ידי
957מדוך אסור משני טעמים:
958(א) תבלין אינו דרך אכילה, ואסור אף
959על ידי סכין, ומכל שכן במדוך.
960(ב) מדוך הוא כלי המיוחד לדיכה,
961ואסור אפילו באוכל גמור, ומכל שכן בתבלין.
962[2281] גמרא קמא, א (הני
963פלפלי, מידק ... בקתא דסכינא שרי). טור
964ושו"ע ס"ז (מותר לדוך פלפלין ... בקתא של סכין).
965[2282]
966שבלי הלקט סי' צב (ואי איכא דקשיא ליה, כיון דבדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי
967פטור אבל אסור ליהוי. [תשובה] קתא דסכינא שינוי גמור הוא, דבין מדוך של אבן למדוך
968של עץ הוי שינוי, כדתנן בפרק קמא דביצה, וקתא דסכינא הוי שינוי גמור, הלכך מותר
969לכתחלה). הובא בב"י ד"ה כתב האגור.
970וזהו שנתבאר כאן (ביד
971של סכין וכיוצא בו ... אבל לא במדוך, אפילו אינו של אבן כדרכו בחול, אלא של עץ
972וכיוצא בו). וכן הוא לקמן סי"א (לדוך במדוך, אפילו של עץ,
973אסור ... אבל מותר לרסקן בשינוי גדול, כגון בעץ הפרור, או ביד של סכין וכיוצא בו, כמו
974שנתבאר בפלפלין).
975וראה גם הגהת הלבוש ס"ח. אגלי
976טל מלאכת טוחן סי"ב וס"ק ל אות ג.
977ומה שמדוך של עץ הוי שינוי, הוא
978כדתנן ביצה יד, א (המלח במדוך של עץ), ופרש"י (שינוי בעי, אבל סגי בהאי שינוי
979זוטא).
980ומכל מקום לא סגי הכי בשינוי זוטא,
981אלא צריך שינוי גדול, וכדתניא בתוספתא פט"ו הי"ג (אין כותשין את המלח
982במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרור).
983[2283] רבא
984קמא, א (הני פלפלי, מידק חדא חדא, בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמר
985כיון דמשני (שלא ברחים ושלא במדוכה, רש"י), אפילו טובא נמי). טור ושו"ע שם
986(מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין).
987והיינו שאף שגם לדעת רבא לא סגי
988בשינוי רגיל, אלא צריך שינוי גדול (ויש אומרים שצריך שני שינויים), כדלקמן בסמוך.
989מכל מקום מותר "אפילו הרבה
990ביחד", ואין צריך שינוי נוסף – שידוך כל פלפל בפני עצמו (חדא חדא).
991ואזיל לשיטתו לענין מלילות, כדלעיל
992סי' שיט ס"ט (מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו), דקיי"ל כרבא ביצה יג, ב
993(כיצד מולל ... רבא אמר כיון דמשני, אפילו חדא אכולהו נמי), דהיינו דסגי בשינוי של
994ראשי אצבעותיו, אפילו חדא [גודל] אכולהו [על גבי שאר כל אצבעותיו], ואין צריך
995שינוי נוסף (חדא אחדא).
996[2284] רמב"ם
997שם (הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה), לפירוש הב"י סוד"ה מותר (והא דשרי
998למידק פלפלי בקתא דסכינא, דוקא בקערה, אבל לא במכתשת, כן כתב הרמב"ם).
999שו"ע שם (בקתא של סכין ובקערה). ט"ז סק"ז (פירוש, אבל לא במכתשת,
1000דהוה דומיא דחול).
1001והיינו דלא סגי בשינוי גדול
1002כנ"ל, אלא צריך שינוי נוסף שידוך בקערה, שאינה עשויה לכתוש בה.
1003[2285] ט"ז
1004שם (ונראה לי דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו, דהוא מוליד ריחא, דומיא
1005למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, ואף על גב דלא מיכוון
1006לזה). עיין ט"ז סי' תקיא סק"ח (ובמהרי"ל כתוב אסור
1007להניח אתרוג על סרבל ביום טוב ראשון משום דמוליד ריחא, דומיא דכסא על שיראים
1008בפ"ב דביצה. וכתב רש"ל על זה ותימה לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי
1009למגמר ... אבל היכא דאין מכוין למגמר, נראה דשרי, דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא
1010במלאכה ממש ... עכ"ל. ודבריו נכונים), וצ"ע. והיינו שמסקנתו שם
1011סותרת את מסקנתו כאן.
1012[2286]
1013ס"ז (אם הוא מתכוין לכך), ובקונטרס אחרון שם סק"א (אף שהוא פסיק רישיה,
1014הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישיה בריח ... וכן עיקר).
1015הרי שפסק שם כדעת הט"ז שם
1016להתיר באינו מתכוין; דלא כט"ז כאן שאסר אף באינו מתכוין. וראה קובץ כינוס
1017תורה חי"ח ע' מד.
1018[2287] שבולי
1019הלקט סי' צב (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, נראה לי שמותר לדוך מלח בשבת בקתא
1020דסכינא או בשולי הקערה או לפררה בידיו, והוא הדין לפלפלין). אגור סי' תפח (ויש
1021מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא, או בשולי הקערה, והוא הדין לפלפלין. וכן
1022מצאתי להר"ר ישעיה, משבלי הלקט). הובא ב"י ד"ה כתב האגור. מ"א
1023סק"ט (פירוש או בקערה, שידוכם בשולי הקערה, דהוי שינוי גמור. כן נראה לי
1024פירוש הרמב"ם. דאם לומר דבעינן תרי שינוים, קשה, דהא בגמרא לא הזכיר אלא חד
1025שינוי, דהיינו בסכין. וכן הוא בתוספתא. עיין ב"י בשם האגור). הרי שחולק
1026המ"א על הב"י (דלעיל הערה 2284), ומפרש גם ברמב"ם דסגי בשינוי אחד מהם.
1027[2288] משמעות
1028הריב"ש בתשובה סי' קפד (בין שיגרוד לתוך הקדרה או לתוך הקערה, מכל
1029מקום טוחן הוא). עיין מ"א ס"ק יב (ונראה לי דהוא הדין
1030בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור, דעכ"פ כלי הוא).
1031ובאליה רבה ס"ק יא הביא את
1032דברי המ"א הנ"ל, וכתב עליו (דברי רמב"ם לא משמע הכי, אלא תרתי בעי,
1033שידוך ביד הסכין ובתוך הקערה).
1034[2289]
1035כל בו סי' לא לב, ד (מלח של שלינ"ש שנעשה דק מתחילתו ואחר כך עושין ממנו
1036פתיתין גדולים, מותר לחתוך ממנו בסכין, מדי דהוה אפת). רמ"א ס"ח (מלח
1037שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת). היינו שלא
1038התירו בסכין אלא במלח דק, ולא במלח גס. ומזה למד מ"א סוף סק"ט (ומשמע
1039דלחותכה בסכין אסור, והוא הדין לכל תבלין). אליה רבה ס"ק יב (מזה ראיה
1040למ"ש מג"א דאסור לחתוך בסכין פלפלין וכל תבלין, דהא דוקא במלח שהוא דק
1041מותר). והיינו שאף שמותר לכתוש תבלין בשינוי גדול. מכל מקום אסור לחתכם בסכין דק דק,
1042שאינו שינוי גדול.
1043וכן הוא לקמן סי"ב (אין
1044כותתין מלח במדוך אפילו של עץ, אלא צריך שינוי גדול, כגון לרסקו בידו של סכין או
1045בעץ פרור, אבל אסור לחתכו בסכין דק דק), ושם (הערה 2325).
1046[2290] עיין
1047מ"א סקי"ב (ואם כן אפילו לאכול מיד אסור).
1048והיינו שאף שנתבאר ברמ"א
1049סי"ב (וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי).
1050מכל מקום אין להתיר מטעם זה
1051בפלפלין, מטעם שנתבאר בפרי מגדים משב"ז ס"ק י (לחתוך בסכין במלח ופלפלין,
1052יש לומר כי שרינן מיד, היינו דבר אוכל, הא כל שאין אוכל כי אם למתק אוכלא כמו
1053פלפלין, יש לומר חייב משום טוחן אף ליתן מיד בתבשיל).
1054והיינו שכל טעם ההיתר כשאוכלו לאלתר
1055הוא כדלקמן ס"י (דרך אכילתו כך הוא, לאכול גם בחתיכות קטנות, וכל שהוא דרך
1056אכילה אין בו משום מלאכה). משא"כ בתבלין "שאין דרך לאכלם אלא על ידי
1057תערובת" , אינו נחשב דרך אכילתו כך. וראה קצות השלחן בדי השלחן סי' קכט
1058סקי"ב.
1059וכן משמע ברמב"ם
1060פכ"א הי"ח (המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב ...
1061אין טחינה בפירות), וה"כ (הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל
1062בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת, מפני שהוא טוחן). ונתבאר לעיל
1063(הערה 2280).
1064[2291] עיין
1065לעיל סוף סי' רב סכ"ב (פלפלין יבשים ... וכל כיוצא באלו, שאין נאכלים
1066ביובש אלא על ידי תערובת). וראה גם לקמן סי' תריב סי"א (אכל פלפלין יבשים ...
1067פטור, לפי שאינן ראוים לאכילה).
1068[2292] **תרומת
1069הדשן** סי' נו (מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון
1070צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אחר כך, או לאו.
1071תשובה, יראה דשרי כה"ג, ואין לאסור מפני שהוא טוחן ... דיש לומר גבי אוכלין
1072לא שייך טחינה, אלא מידי דאורחיה לטחון, כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג,
1073אבל שאר אוכלין לא. וכן כתבו התוס' ... אבל בשאר אוכלין שרי. ואשירי כתב ... דתמיהה
1074היא, דדבר שהוא אוכל ומפרר אותו דק דק, שיהא שייך בו טחינה. והרמב"ם כתב דאין
1075טחינה בפירות, ונוכל לומר כל שכן שאר אוכלין. אמנם בהגה"ה שם כתב בשם
1076רא"ם, דאסור לפרר פירות לפירורים דקים. וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם
1077משום דנטחן כבר, ולא מצינו טוחן אחר טוחן. משמע אי לאו האי טעמא, הוי שייך טחינה
1078בלחם, ואף על גב דאוכל הוא. ובאור זרוע כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם. מכל
1079מקום נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנדון דידן כו"ע מודו דשרי. ולא
1080דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה
1081וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכו"ע
1082לא שייך בהו טחינה ... אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך
1083עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה ... איכא למימר דהא דהתירו התוס'
1084לטחון אוכלין, היינו משום דאין צריך טחינה, דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה
1085לועסו בין שיניו, אבל אי לא האי טעמא לא).
1086והיינו שאף דקיי"ל כדעת
1087הפוסקים שיש טחינה באוכלין (ויתבאר לקמן ס"י), וגם קיי"ל שיש טחינה אף
1088בדבר שאינו גדולי קרקע (ויתבאר לקמן ס"ט), מכל מקום יש לומר, שאם הוא אוכל
1089הראוי לאכילה, וגם אינו גדולי קרקע, כולם מודים בזה שאין טחינה באוכלין, כיון שאין
1090במינו טחינה.
1091שו"ע ס"ט (מותר לחתוך בשר
1092מבושל או צלי, דק דק בסכין). ט"ז ס"ק ח (דזה אין גדולי קרקע, ואין במינו
1093טחינה). מ"א סק"י (דהרי התוס' והרא"ש כתבו דאין טחינה באוכלין. ואף
1094שקצת סבירא להו דיש טחינה ... דוקא בגדולי קרקע, אבל בשר דאין גדולו מן הארץ לא
1095שייך בו טחינה. ודוקא צלי דאי בעי אכיל ליה שלם ... אבל בשר חי הואיל ואין ראוי ...
1096אסור לחתכו דק דק לפני העופות).
1097והא דקיי"ל הכא, שהבשר והגבינה
1098אינם חשובים גדולי קרקע, ראה תהלה לדוד ס"ק יא.
1099[2293] כדלקמן
1100בסמוך (והנסמן בהערה 2300), שדוקא במורג חרוץ אסור לגרור הגבינה, משא"כ בלאו
1101הכי מותר.
1102[2294] **עיין
1103ב"י** (נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה,
1104והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א ... ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר
1105ירקי בר מסילקא שרו, ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי, ולדברי
1106הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור, ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה).
1107וכיון שבאינו גדולי קרקע סומכים אנו
1108על דעת התוס' וסיעתו שאין טחינה באוכלין, אם כן מובן שבזה התירו אפילו שלא לאכול
1109מיד.
1110[2295]
1111תוס' עד, ב ד"ה האי (דוקא בסילקא שייך טחינה, אבל שאר אוכלין שרי). רא"ש
1112פ"ז סי' ה (דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה). רמב"ם
1113פכ"א הי"ח (שאין טחינה בפירות). ופירש בתרומת הדשן שם (ונוכל לומר כל
1114שכן שאר אוכלין).
1115ואף דלא קיי"ל הכי, וכדלקמן
1116ס"י (אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן), ושם נסמן (הערה 2304).
1117מכל מקום קיי"ל כן עכ"פ
1118בדברים שאינם גדולי קרקע (כנסמן לעיל הערה 2292).
1119[2296] מ"א
1120סקי"ב (נראה לי דאפילו הוא קשה מאד שרי, כיון דאי בעי לועסו בקושי).
1121[2297] **תרומת
1122הדשן** שם (ואם תאמר אם כן מי שאינו יכול ללעוס אפילו בבשר מבושל או צלי יהא
1123אסור, הא ליתא, דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס). מ"א ס"ק י (אפילו
1124מי שאינו יכול ללעוס שרי לחותכו, דאזלינן בתר רובא דעלמא).
1125[2298] **משנה
1126קכב**, ב (נוטל אדם ... מגירה (כעין סכין ויש בו פגימות הרבה, רש"י) לגור
1127בה את הגבינה). מ"א שם (והוא הדין דמותר לחתכו בקורדם או במגירה, אף על פי
1128שקשה קצת, כדאיתא פי"ז במשנה).
1129[2299]
1130סעיף יב (כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו ... לצורך גופו, כגון קורדום לחתוך בו
1131דבילה, וקורנס לפצוע בו אגוזים).
1132[2300] שו"ת
1133ריב"ש סי' קפד (לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות
1134... דעתי נוטה לאסור ... משום טוחן). שו"ע ס"י (אסור לגרור הגבינה בשבת
1135במורג חרוץ בעל פיפיות). מ"א ס"ק יב (בלשון אשכנז רי"ב אייזן).
1136ולענין גרירה במורג חרוץ ביום טוב –
1137ראה לקמן סי' תקד ס"ד-ה.
1138[2301]
1139ריב"ש שם (ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת
1140הרשב"א ז"ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר. היינו בכלי כגון סכין, שאינו
1141מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה וכברה לבוררו,
1142מכתשת לשחיקת תבלין ... דהוי כעובדין דחול). מ"א שם (דכיון שהכלי
1143מיוחד לכך, הוי כשחיקת תבלין במכתשת, דאסור (ריב"ש), ואם כן אפילו לאכול מיד
1144אסור).
1145והיינו שאף שיש כאן ב' טעמים להתיר
1146איסור טחינה מעיקר הדין:
1147(א) שאין טחינה בדבר הראוי לאכילה
1148ואינו גדולי קרקע.
1149(ב) שהטחינה מותרת כדי
1150לאכלו לאלתר, כדלקמן ס"י "שאין בו משום מלאכה, הואיל ודרך אכילה כך הוא,
1151ומותר אפילו לכתחלה).
1152מכל מקום אסור במורג חרוץ, כיון
1153שהוא מיוחד לכך והרי זה דרך חול, ודומה לשחיקת תבלין במדוך ומכתשת.
1154וכן אסור לדוך אוכל במדוך אפילו כדי
1155לאכול מיד, שהמדוך הוא כלי המיוחד לדיכה, וכדלקמן סי"א (לדוך
1156במדוך, אפילו של עץ, אסור, אפילו כדי לאכול מיד, ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות
1157וחרובים לפני זקנים. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין, אסור לדוך
1158אותם, אפילו לאכול מיד), ושם נסמן (הערה 2318).
1159[2302] היינו ששחיקת תבלין במדוך ומכתשת אסורה
1160מעיקר הדין "אפילו כדי לאכול מיד" (כדלעיל הערה 2289). וכיון שחתיכת בשר וגבינה בכלי המיוחד לו, דומה
1161לשחיקת תבלין במדוך ומכתשת, לכן אסור, משום שהוא "דרך
1162חול".
1163[2303] **תרומת
1164הדשן** סי' נו (אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא, לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות
1165להאכילן, דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה, אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה ... ואף על
1166גב דחזי לכלבים ולשאר חיות, לאו להכי קיימי, רק לעופות משום חשיבותו, ולכך אין
1167להתיר). הובא במ"א סק"י.
1168*
1169ואף שכתב בתרומת הדשן שם (בשר דאין
1170גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכו"ע לא שייך בהו טחינה).
1171מכל מקום קיי"ל שיש איסור
1172טחינה בכל דבר, כדלעיל סי' שב סי"ז (שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים על ידי
1173שפשוף או גרידה והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה), וכנפסק
1174ברמב"ם פ"ח הט"ו (השף לשון של מתכת חייב).
1175ואסור אף בתבלין שאינו גדולי קרקע,
1176כדלקמן סי"ב (מלח ... אסור לחתכו בסכין דק דק (שכיון שאינו ראוי
1177לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין, ולא כבשר וגבינה, אף על פי שהוא גם כן
1178אינו מגדולי קרקע כמותם)).
1179ולא התירו אלא באינם גידולי קרקע
1180שראוי לאכילה, כדלעיל (הערה 2292).
1181ולענין טחינת עפר יבש, ראה לעיל סי'
1182שיב ס"ז (והערה 899).
1183[2304]
1184רא"ם ביראים השלם סי' עדר קלג, ב (הלכך יזהר אדם שלא י[פרר] פירות לפירורין
1185דקין) הובא בהגהות מיימוניות פכ"א אות ע (ורא"ם כתב דאסור לפרר פירות
1186לפירורין דקין). אור זרוע ח"ב סי' ס (דיש טחינה בפירות ... וכן כתב
1187הרא"מ זצ"ל יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין).
1188וכן מוכח מהפוסקים דלקמן בסמוך,
1189שהתירו לפרר הלחם, משום שאין טחינה אחר טחינה, וכתב על זה בתרומת הדשן סי' נו (משמע
1190אי לאו האי טעמא, הוי שייך טחינה בלחם, ואף על גב דאוכל הוא). מ"א סק"י (שקצת
1191סבירא להו דיש טחינה).
1192ואף שכמה פוסקים שאין טחינה באוכל,
1193כדלעיל ס"ח (והערה 2295).
1194מכל מקום לא קיי"ל הכי, אלא
1195לענין מה שאינו גידולי קרקע, כדלעיל שם (והערה 2292).
1196[2305] **תרומת
1197הדשן** סי' נו (ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולי גידולן מן הארץ, ויש
1198במינן טחינה). ט"ז ס"ק ח (דזה אין גדולי קרקע, ואין במינו טחינה).
1199[2306] **רב
1200פפא עד**, ב (האי מאן דפרים (מחתכו הדק, רש"י) סילקא חייב משום טוחן), ודלא
1201כתוס' שם (דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי). טור ושו"ע סי"ב
1202(המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן).
1203[2307] תוספתא
1204פט"ו הי"ג (אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת).
1205רמ"א שם (והוא הדין דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים). מ"א
1206סקי"ד (נראה לי דמרסק היינו כותש ... ומכל מקום נראה לי שהדין אמת, דאסור
1207לחתוך גרוגרת, כיון שהוא גידולי קרקע).
1208[2308] רשב"ם,
1209הובא בסמ"ג ל"ת סה יג, ב (וכתב רבי יוסף בשם רבינו שמואל שמותר לפרר לחם
1210שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן), ובהגהות מיימוניות שם אות ע, ובמרדכי
1211רמז שסה, ובר"ן לב, א (לפרר פתיתי לחם לתרנגולים ... בספר המצות התירו, לפי
1212שאין טחינה אחר טחינה). רמ"א סי"ב (מותר לפרר לחם לפני התרנגולים,
1213דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן).
1214וכן הוא לקמן סי' תקד ס"ו (כיון
1215שהחטים כבר נטחנו פעם אחת, שוב אין איסור טחינה שייך בהם, שאין טחינה אחר טחינה,
1216כמ"ש בסי' שכ"א).
1217וכן הוא במלח דק שנעשה פתיתין,
1218כדלקמן סי"ב (מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכו בסכין דק דק
1219כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן).
1220[2309] שו"ת
1221רשב"א ח"ד סי' עה (מסתברא דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק כדי
1222לאוכלו למחר, או אפילו לבו ביום ולאחר שעה ... אבל לאוכלו מיד, מותר, שלא אסרו על
1223אדם לאכ[ול] מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו לענין בורר ... כל שאוכל
1224לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול). הובא בר"ן שם (וכתב הרשב"א
1225ז"ל בתשובה דדוקא במחתכן כדי לאכלן למחר, או לבו ביום לאחר שעה, הא לאו הכי
1226שרי, כדשרי אביי לברור ולאכול לאלתר). רמ"א שם (וכל זה לא מיירי אלא בחותך
1227ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי, מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי). מ"א
1228ס"ק טו (שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות, אם כן הוי
1229דרך אכילתו בכך).
1230[2310] **ב"י
1231**ד"ה אסור לחתוך (והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א, ואפילו אם אחד מחתך
1232לצורך כל בני הסעודה שרי).
1233[2311]
1234רשב"א שם (והילכך אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונתם עליך, להאכילם, מותר לאלתר,
1235דשווי אוכלא משווינן). ר"ן שם (ולפיכך התיר לפרר פתיתי לחם לתרנגולים
1236לתת לפניהם לאלתר, וכדקיימא לן בשלהי מכילתין דשוויי אוכלא משוין). מ"א שם (לאכול
1237מיד, או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך).
1238[2312]
1239ס"א (ואם בורר האוכל בידו כדי לאכול לאלתר, מותר, מפני שנטילת האוכל מתוך
1240הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל, שדרך אכילה כך הוא). וראה גם סי' שכ
1241סוף ס"ב (שדרך אכילתן כך הוא, וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף
1242חכמים לא גזרו בו, כמ"ש בסי' שי"ט בבורר אוכל מתוך הפסולת), וס"ח (שלא
1243התירו לברור אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר, אלא מפני שדרך אכילה כך הוא, ליטול
1244האוכל בידו מן הפסולת ולאכול, ואינו מעין מלאכה).
1245[2313] **שלטי
1246הגבורים** שם (לב, א) אות ג (ותמיהני עליו, דכיון דהאיסור הוא משום טוחן, מה לי
1247טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר, וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה
1248מלאכה לאלתר, ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר, דהתם טעמא
1249דבכהאי גוונא שהתירו לא הוי ברירה). וב"י שם בסופו **לדעת רשב"ם
1250ורא"ם** (ולדברי רשב"ם ורא"ם דלא חילקו בכך, איכא למימר דלא
1251מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה, אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי). הובא במ"א
1252סקט"ו.
1253[2314] ב"י
1254שם (ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, ושיאכלו לאלתר, וכל
1255כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל). מ"א שם (הרב"י כתב
1256ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת עיי"ש).
1257[2315] והיינו שאף אם חותכים "את הירק
1258(שקורין שלאטי"ן) לחתיכות גדולות קצת", עדיין אינו רגיל לאכול חתיכות
1259גדולות של בצל וצנון החריפים בתוך הסלט, אלא חותכים אותם "דק דק מאד".
1260ונהגו לסמוך בזה על דעת הרשב"א,
1261להתיר כשחותך אותם "כדי לאכול לאלתר".
1262*
1263ולכאורה נראה דהיינו דוקא בצנון
1264ובצלים החריפים קצת, שעכ"פ דרך אכילתן היא כחלק מהסלט.
1265משא"כ "שום",
1266שחותכים אותו דק דק להכניסו לסלט כתבלין, ליתן טעם בסלט, שהוא אסור בכל אופן,
1267כדלעיל ס"ז (אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד, והוא הדין לכל
1268התבלין, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת), ושם נסמן (הערה 2290).
1269ומה שנתבאר לקמן בסמוך (וכל זה לחתוך
1270דק דק בסכין, אבל לדוך במדוך ... וכן שום ... אסור לדוך אותם, אפילו לאכול מיד).
1271הרי שאסרו בו "לדוך במדוך", והתירו "לחתוך דק דק בסכין".
1272היינו כשדך אותם כדי לאכול (עם פת),
1273כאמור לקמן "לאכול מיד", ולא כדי ליתן בסלט בתור תבלין.
1274אמנם אפשר שגם זה מותר, כיון שיש
1275אוכלים שומים בתור מאכל (עם פת), לא בתור תבלין.
1276וראה לעיל סי' שיח ס"י (שום
1277ובצל הרי הם כתבלין), ושם נסמן (הערה 1673).
1278[2316] **מ"א
1279**שם (אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד, ויש להם על מי שיסמוכו.
1280ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת, דבעינן סמוך לסעודה ממש).
1281[2317]
1282סוף ס"ד (וצריך ליזהר שלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת, שיהא סמוך לסעודה
1283ממש).
1284[2318]
1285שו"ת הריב"ש סי' קפד (ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל
1286לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר. היינו בכלי
1287כגון סכין, שאינו מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה
1288וכברה לבוררו).
1289והיינו שכמו במלאכת בורר נתבאר לעיל
1290סי' שיט ס"א (שנטילת האוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו מיד אין זה מעין מלאכה כלל,
1291שדרך אכילה כך הוא, שהרי אי אפשר לאכול הכל האוכל עם הפסולת. ולא אסרתו תורה אלא
1292לעשותו בכלי המיוחד לכך, דהיינו נפה וכברה).
1293כך גם כאן בטוחן אין להתיר במכתשת
1294אף כדי לאכול מיד, כיון שהוא מיוחד לדיכה, ואינו נחשב דרך אכילה.
1295ויתירה מזו, שאיסור טחינה בכלי
1296המיוחד לו הוא אף בבשר וגבינה שאין בהם איסור טחינה, כדלעיל ס"ח (כל דבר
1297הראוי לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון
1298בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם ... אסור
1299לגוררה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב אייזי"ן בל"א),
1300אפילו כדי לאכול מיד, דכיון שהכלי מיוחד לכך, הרי זה דרך חול, כמו שחיקת תבלין
1301במדוך ובמכתשת, והוא הדין בכלי אחר המיוחד לכך), ושם נתבאר (הערה 2301).
1302[2319]
1303תוספתא פט"ו הי"ג (אין מרסקין דבילה וגרוגרת וחרובין לפני זקנים בשבת,
1304אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרוד, ואינו חושש). הובא ב"י סוד"ה כתב
1305האגור, ובמ"מ פכ"א ה"כ.
1306[2320] גמרא קמ, א (שחליים ששחקן
1307מערב שבת ... שום שריסקו מערב שבת).
1308ונתבאר לעיל (הערה 2315).
1309[2321] נתפרש בפירוש
1310המשניות להרמב"ם ביצה פ"א מ"ז (עץ הפרור
1311הוא העץ שמגיסין בו את הקדרות). ואם
1312כותשין בו, נחשב שינוי גדול.
1313[2322]
1314סעיף ז.
1315[2323] תוספתא
1316פט"ו הי"ג (אין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ
1317הפרוד, ואינו חושש). שו"ע ס"ח (אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק
1318הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש).
1319[2324]
1320הגהת הלבוש ס"ח (ואף על גב דכדרכו דהיינו במדוך חייב משום טוחן, ואם כן על
1321ידי שינוי בקתא של סכין ליהוי פטור אבל אסור, אפילו הכי שרי לכתחלה דקתא דסכינא
1322שינוי גמור הוא, כנתבאר בסמוך סעיף ז').
1323[2325] **כל
1324בו** ורמ"א (דלקמן בסמוך), שלא התירו בסכין אלא במלח שהיה דק מתחלה, ולא
1325במלח גס. ומזה למד מ"א סק"ט (ומשמע דלחותכה בסכין אסור, והוא הדין לכל
1326תבלין). אליה רבה ס"ק יב (מזה ראיה למ"ש מג"א דאסור לחתוך בסכין
1327פלפלין וכל תבלין, דהא דוקא במלח שהוא דק מותר). והיינו שאף שמותר לכתוש מלח הגס
1328בשינוי גדול. מכל מקום אסור לחתכם בסכין דק דק, שאינו שינוי גדול.
1329וכדלעיל ס"ז (אבל
1330אסור לחתכם בסכין, אפילו כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא
1331על ידי תערובת), ושם (הערה 2289).
1332[2326] דלעיל ס"ח (אבל כל דבר
1333הראוי לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע, שאין במינו טחינה כלל, כגון בשר מבושל
1334או צלי או גבינה וכיוצא בהם, מותר לחתוך דק דק). משא"כ מלח שאף שאינו גדולי
1335קרקע, מכל מקום, כיון שאינו נאכל בפני עצמו, אסור משום טוחן.
1336ונראה שאחרי שנאסר משום טוחן, שוב
1337אסור לטוחנו אף כדי לאכלו מיד, כדלעיל ס"ז (אסור לחתכם
1338בסכין, אפילו כדי לאכול מיד. והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא על ידי
1339תערובת), ושם נסמן (הערה 2290). והיינו אף בתבלין "שאינו גדולי קרקע"
1340[2327] **כל
1341בו** סי' לא לב, ד (מלח של שלינ"ש שנעשה דק מתחילתו ואחר כך עושין ממנו
1342פתיתין גדולים, מותר לחתוך ממנו בסכין, מדי דהוה אפת). רמ"א ס"ח (מלח
1343שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת).
1344וראה גם תוס' ביצה יד, א סוד"ה
1345בית הלל (מלח של ים צריך שינוי לדוך אותו ... אבל שלינייונ"י אין צריך שנוי).
1346[2328]
1347סעיף י (מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים, ואין בזה משום טוחן,
1348הואיל וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה הלחם, ואין טחינה אחר טחינה).
1349[2329] מ"א
1350סוף סקי"ב (דבר שאינו חפץ לאוכלו, אסור ללועסו בשיניו משום טחינה. כן משמע דף
1351קל"ג ברש"י. ועיין סי' של"א ס"ז).
1352והוא ברש"י קלג, סוע"א
1353ד"ה לועס (לועס בשיניו, כמה דאפשר לשנויי משנינן), ופירש במחצית השקל (משמע
1354דסבירא ליה דגם על ידי לעיסה יש בו משום טוחן, אלא שהוא על ידי שינוי, דאם לא כן
1355למה הוצרך לומר הטעם משום כמה דאפשר לשנויי).
1356וראה גם לקמן סי' שלא ס"א (ואם
1357לא הכין מערב שבת, מותר לעשות בשבת על ידי שינוי, כגון בימיהם שהיו נותנים על
1358המילה כמון שחוק ויין ושמן מעורבים, אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן).
1359[2330] היינו שנפרדו מהכוורת, ועדיין הן חלות
1360שלמות, שאינן מרוסקות.
1361[2331] **משמעות
1362המשנה וגמרא קמג**, ב (חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן, אסורין, ורבי
1363אליעזר מתיר), ופרש"י (מאחר שמרוסקין, הדבש זב מאליו מתוך השעוה, ואין דרך
1364לסוחטו, הלכך רבי אליעזר מתיר. וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין, דילמא מרסק
1365להו), הרי שאם אינם מרוסקים אסור לרסקן לדברי הכל. וברייתא קמה, ב (זיתים
1366וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מעצמן, אסורין, ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין).
1367וכמו בזתים וענבים, אם לא נתרסקו
1368מערב שבת וסוחטן בשבת חייב משום מפרק, כך גם חלות דבש שלא נתרסקו מערב שבת, אסור
1369לרסקן בשבת משום מפרק.
1370[2332] מ"א
1371ס"ק טז (בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק, כמ"ש סי' ש"כ
1372ס"ב בזתים וענבים ... כיון דהשעוה אינו ראוי לאכילה הוה ליה כבורר אוכל
1373מפסולת, כמ"ש סי' ש"כ ס"ה). והיינו כדלעיל שם ס"ח (אינו מפריד
1374אוכל מאוכל, אלא אוכל מפסולת, ויש בזה משום מפרק).
1375[2333]
1376סעיף ח (פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסחטן לדברי הכל ... משום מפרק כמ"ש
1377בסי' ש"ה. וגם משום בורר אוכל מתוך הפסולת, אפילו רוצה לאכול לאלתר. שלא
1378התירו לברור אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר אלא מפני שדרך אכילה כך הוא ליטול
1379האוכל בידו מן הפסולת ולאכול, ואינו מעין מלאכה. אבל לסחוט ולאכול אינו דרך אכילה
1380אלא דרך מלאכה).
1381[2334] כדלקמן
1382בסמוך, שלא התירו אלא כשנתרסקו מבעוד יום. ב"י סוד"ה ואסור לרדות (אבל
1383אם זב בשבת פשיטא שאסור, אלא אם כן ריסק החלות מערב שבת).
1384[2335]
1385כרבי אליעזר במשנה קמג, ב (חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי
1386אליעזר מתיר). וכר"א ור"ש בברייתא שם קמה ע"ב (זיתים וענבים
1387שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר ורבי שמעון מתירין). וכ"פ הרי"ף
1388שם סא, סוע"א (ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא כרבי אליעזר
1389ורבי שמעון), והרמב"ם פכ"א הט"ז (חלות דבש שריסקן מערב שבת,
1390משקין היוצאין מהן בשבת מותרין), והרא"ש פכ"ב סי' ה (כדברי
1391הרי"ף הנ"ל).
1392[2336] סי'
1393שכ ס"ד (זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום משקין היוצאין מהן בשבת מותרין, מטעם
1394שנתבאר בסימן רנ"ב).
1395[2337]
1396סוף סי"ד (אם הטעין עליהם מבעוד היום גדול, בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם
1397שחשכה, מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולה, שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם
1398בידים, לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה, אלא מדברי סופרים, כיון שכבר הם
1399מרוסקים והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים, אלא
1400שעל ידי הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאת).
1401[2338] מ"א
1402ס"ק טז (כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול ... לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב).
1403ועל
1404זה מבאר כאן ג' פרטים:
1405(א)
1406מותר לאכול את הדבש הדבוק על גבי החלות סביב. כאמור כאן.
1407(ב)
1408אם החלות נתלשו מהכוורת, מותר להוציא החלות מהכוורת כדי לאכול את הדבש שעל גבן
1409סביב, כדלקמן סעיף הבא.
1410(ג)
1411כשהחלות עדיין דבוקות בכוורת, אלא שנתרסקו בתוכה, מותר להוציא את הדבש מתוך החלות
1412המרוסקות ולאכלו, כדלקמן סוף הסעיף הבא.
1413וכל זה למדנו מדברי הגמרא מג,
1414רע"ב (חלות. והא מוקצות נינהו. דחשיב עלייהו), ופרש"י (מאתמול לאכילה).
1415הרי שהחלות של דבש מותרות באכילה בשבת. וביארו התוס' שם ד"ה דחשיב (ויש לומר דמיירי
1416ברדויות ומונחות שם בכוורת. אי נמי רגילות שיש דבש צף על גבי חלות, ואותו אינו
1417צריך רדייה). ולפי זה פסק הרשב"א בעבודת הקודש שער א ס"ב (נתלשו מן
1418הכוורת, וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת). ורמ"א סי"ג (אבל אם נתלשו
1419מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת). לפירוש
1420מ"א סקט"ז (נראה לי דהכי פירושו, כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול לרדות
1421החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב ... או שנתרסקו וכו' מותר
1422לרדותו, פירוש מותר ליקח דבש הצף, אבל אסור ליקח החלות). הרי למדנו מכאן שלושת
1423ההלכות הנ"ל.
1424[2339] כחכמים
1425בברייתא צה, א (הרודה חלות דבש, שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה
1426ארבעים דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות). רמב"ם
1427פכ"א ה"ו (אסור לרדות דבש מכוורת בשבת, מפני שהוא כתולש). טור
1428ושו"ע סי"ג (אסור לרדות חלות דבש מהכוורת, מפני שדומה לתולש).
1429ולענין רדיית הפת ראה לעיל סי' רנד
1430ס"ט.
1431[2340] תוס'
1432מג, ב ד"ה דחשיב (מיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת). רשב"א
1433מג, ב ד"ה לא נצרכה (דהכא בחלות רדויות ומונחות בכוורת). ובעבודת הקודש בית
1434מועד ש"א ס"ב (חלות דבש אסור לרדות אותן מכוורתן משום שבות. במה דברים
1435אמורים בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות, לפי שנראה כעוקר דבר מגדולו, אבל נתלשו
1436מן הכוורת ... מותר אפילו בשבת). הובאו במ"מ שם ה"ו וב"י ד"ה
1437ואסור לרדות. רמ"א סי"ג (אבל אם נתלשו מבעוד יום ... מותר לרדותו בשבת).
1438מ"א סקט"ז (נראה לי דהכי פירושו, כשנתלשו החלות מבעוד יום, יכול
1439לרדות החלות מהכורת).
1440[2341] מ"א
1441שם (לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביהם מסביב). ונתבאר לעיל (הערה 2338).
1442[2342] **תוס'
1443מג**, ב (רגילות שיש דבש צף על גבי חלות, ואותו אינו צריך רדייה). עבודת הקודש
1444שם (וכן דבש הצף בכוורת מותר אפילו בשבת). ב"י שם (והא דשרי ליטול דבש
1445הצף בכוורת, דוקא בשזב מערב שבת). רמ"א שם (שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף
1446בכוורת). מ"א שם (פירוש מותר ליקח דבש הצף, אבל אסור ליקח החלות). ונתבאר
1447לעיל (הערה 2338).
1448[2343] משנה
1449עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והלש).
1450וברש"י שם ד"ה האופה
1451(כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני), ובדף מט, ב (הם זרעו
1452וקצרו סמנין לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע). הרי שגם הלישה
1453היתה בסממנים.
1454אמנם ברמב"ם הל' תפילין
1455פ"א ה"ד (כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה
1456וכיוצא בהן, וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד
1457שיעשה רקיקין, ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו
1458וכותב בו).
1459ואפשר שמטעם זה נתבאר כאן באופן
1460סתמי (הלש הוא מאבות מלאכות), אף שבשאר המלאכות נתפרש לעיל ולקמן היכן מצינו מלאכה
1461זו בעשיית המשכן (כדלעיל סי' שא ס"א, ובהערות שם).
1462וכעין זה הוא גם במלאכת דש, כדלעיל
1463סי' שה סכ"ח, ונתבאר בהערות שם.
1464[2344] **כרבי
1465יוסי ברייתא קנה**, ב (תניא, אחד נותן את הקמח ואחד נותן
1466לתוכו מים, האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל).
1467ובמחלוקת זו תלוי גם אם חייבים
1468במידי דלאו בני גיבול, כיון שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אינו חייב על נתינת המים,
1469כדתניא התם (אין נותנין מים למורסן דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר נותנין מים
1470למורסן).
1471ובמחלוקת זו תלוי גם אי שרי לגבל
1472בשינוי מידי דלאו בני גיבול, כיון שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אינו אסור אלא מדברי
1473סופרים, וסגי בשינוי, כדאמרינן התם (תנו רבנן אין גובלין את הקלי, ויש אומרים
1474גובלין, מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי דמשני), ופרש"י
1475(דאי רבי לא מהני ליה שינוי, דמנתינת מים מיחייב אפילו במידי דלאו בר גיבול
1476כדאמרינן גבי מורסן, אבל לרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגבל, הכא גובלין כלאחר יד,
1477כדמפרש ואזיל והני מילי הוא דקא משני).
1478רי"ף שם סז, סע"א (ויש אומרים
1479גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא. והני מילי דמשני. והיכי
1480משני, יד על יד, פירוש מעט מעט. ומדקמתרצינן אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, שמע מינה
1481דהלכתא כוותיה). רמב"ם פכ"א הל"ג (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט).
1482מ"מ שם (ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה, משום דאמרו היכי משני וכו', אלמא
1483דהלכתא כוותיה). רא"ש פכ"ד סוס"י ג (מאן יש אומרים, אמר רב
1484חסדא ר' יוסי בר יהודה היא, שמע מינה דהלכתא כוותיה). דעה הא' בטור ושו"ע
1485סי"ד (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט). מ"א סקי"ח (דסבירא ליה דנותן
1486מים לקמח אינו חייב עד שיגבל, ולפיכך הכא כי משני בגיבול שרי, כיון דלאו בר גיבול
1487הוא).
1488[2345] גמרא
1489יח, א (אלא בקמח דבר גיבול הוא). קנה, ב (אלא קמח דבר גיבול הוא).
1490[2346]
1491גמרא יח, א (עפר דבר גיבול הוא). רמב"ם פ"ח הט"ז (המגבל את העפר
1492הרי זה תולדת לש).
1493וראה גם לקמן סי' תקז ס"כ (לסתום פי התנור
1494בטיט ... בשבת היה חייב משום לש).
1495והיינו שמלאכת לש היא לא רק בגידולי
1496קרקע, אלא בכל דבר שהוא בר גיבול, או אפילו בדבר שאינו בר גיבול.
1497[2347]
1498רש"י שם ד"ה עפר (עפר, בר גיבול הוא לטיט של בנין).
1499[2348] ביצה
1500לב, ב (אמר רבינא וקטמא שרי), ופירש רש"י (לגבלו ולטוח בו, דלאו בר
1501גבול הוא). רי"ף פ"ד דביצה יח, א (אמר רבינא וקיטמא שרי, שהאפר
1502אינו בר גיבול).
1503[2349]
1504רמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס).
1505[2350]
1506גמרא קנה, ב (מורסן דלאו בר גיבול הוא ... דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי
1507רבי, ר' יוסי בר יהודה אומר נותנין מים למורסן). רמב"ם שם (ואין גיבול ... ולא
1508במורסן), ופכ"א הל"ד (המורסן ... שאינו ראוי לגבול).
1509וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ג (כבר
1510נתבאר בסי' שכ"א שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול).
1511[2351] ברייתא
1512קנה, סע"ב (אין גובלין את הקלי (קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור,
1513רש"י), ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה
1514היא. והני מילי הוא דמשני). מ"א ס"ק יח (ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, כיון
1515דלאו בר גיבול הוא).
1516וכיון שהקמח נעשה מקליות, אינו
1517נילוש כעיסה, ואין בא לידי חימוץ, כדלקמן סי' תסג ס"ב.
1518[2352]
1519רמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול ... ולא בכיוצא בהן).
1520[2353]
1521מ"מ שם (שאין חיוב גיבול דבר תורה במורסן).
1522[2354] רמב"ם
1523פכ"א הל"ג (לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי).
1524שו"ע סי"ד. עולת שבת סקכ"ב (משום גזירת לישת קמח שאינו קלי, דאיכא
1525בו משום לישה דאורייתא).
1526[2355]
1527רב חסדא בגמרא שם (היכי משני אמר ר' חסדא על יד על יד), וכפירוש ר"ח (פירוש
1528מעט מעט) ורי"ף שם סז, א (פירוש מעט מעט). רמב"ם שם (ומותר לגבל את הקלי
1529מעט מעט). שו"ע שם.
1530*
1531ואם צריך לגבל הרבה מורסן, יש שינוי
1532נוסף, שנתבאר לקמן סי' שכד ס"ג (אסור מדברי סופרים לגבול מורסן
1533לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט כמו שנתבאר
1534שם, או אפילו הרבה בבת אחת, אלא שלא ימרס בידו אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול אלא
1535מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב אפילו כמה פעמים עד שיתערב יפה, שכיון שאינו ממרס
1536בידו ולא יסבב התרווד או המקל בסביב כדרכו בחול, אלא מעבירו שתי וערב, הרי זה
1537שינוי גמור, ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד שיתערב יפה, ומותר לערב המורסן בדרך
1538זו בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים, כפי מה שצריך לבהמותיו היום, ומחלק אותו
1539בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה), ושם נסמן.
1540[2356] לענין
1541היתר הגיבול בשינוי, אמרינן בגמרא שם (הקלי ... היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד
1542... השתית ... ברכה ... היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את
1543השתית, בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ).
1544ועל פי זה פסק הרמב"ם פ"ה
1545הל"ג (מותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל ... שתית מותר לגבל ... הרבה בבת אחת,
1546והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור ... צריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את
1547החומץ). וכן הוא בשו"ע סי"ד.
1548אבל רש"י פירש (בעבה אין
1549גובלין, ברכה בוחשין, שאין זו לישה). והיינו שבעבה צריך שינוי של מעט מעט, וברכה
1550מותר אפילו הרבה בשינוי של נותן את השתית ואחר כך את החומץ. וכן הוא במ"מ שם
1551(ודע שרש"י מפרש שזהו שתית וזהו קלי ... מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי
1552שנוי בנתינת החומץ באחרונה ... וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל). וטור (אם
1553היא עבה אסור לגובלה הרבה ביחד, אלא מעט מעט, ואם היא רכה, מותר לגובלה הרבה ביחד
1554על ידי שינוי, ומהו השינוי שיתן קמח תחלה ואחר כך חומץ). ב"ח (דאף בעבה
1555גובלין, ועל ידי שינוי על יד על יד. וכן פירש הר"ן. והיינו כמו שכתב רבינו.
1556וכל זה לפי פירוש רש"י וכל הפוסקים דמפרשים דזהו שתיתא זהו קלי). משמעות
1557הט"ז סקי"א (זה שיטת הרמב"ם. והטור יש לו שיטה אחרת על פי
1558פירש"י, וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן ורשב"א. ולדידהו אפילו
1559ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה, דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה,
1560ועל ידי שינוי), ומ"א סקי"ז (קמח שאינו קלי, ובזה אפילו מעט מעט אסור), וסקי"ח
1561(כי משני בגיבול שרי, כיון דלאו בר גיבול הוא). והיינו שדוקא בקמח שאינו קלי אפילו
1562מעט מעט אסור, אבל כל מה דלאו גיבול הוא סגי בשינוי.
1563וראה פסקי דינים צמח צדק טו, ד
1564סק"ה (אבל קשה אסור. ומכל מקום מעט מעט שרי. כן כתבו החמד משה והתוספת שבת
1565ורבינו ז"ל).
1566[2357] כדלעיל בתחלת הסעיף (וחול
1567הגס ...
1568לאו בני גיבול הן).
1569[2358] רמב"ם
1570שם (אבל תבואה שלא הביאה שליש, שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא
1571כחול, והיא הנקראת שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת). שו"ע
1572שם.
1573[2359] **גמרא
1574שם** (ושוין שבוחשין את השתית בשבת ... והאמרת אין גובלין, לא קשיא, הא בעבה הא
1575ברכה). רמב"ם שם (והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור, מפני שנראה כלש). שו"ע
1576שם.
1577[2360] במוסגר הקודם (והערה 2356).
1578[2361] גמרא
1579שם (והני מילי הוא דמשני. היכי משני, אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן
1580את השתית, בשבת נותן את השתית ואחרך כך נותן את החומץ). רמב"ם שם (וצריך
1581לשנות. כיצד, נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ). שו"ע שם, לפי הגהת
1582הרמ"א ((ואפילו ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ).
1583[2362]
1584רש"י שם (בחול נותן החומץ כו', כלומר כן דרכו בחול).
1585[2363] רמ"א
1586סט"ז (ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך האוכל).
1587ובמקום שאין מנהג ידוע – ראה פסקי
1588דינים צמח צדק שם.
1589[2364] היינו שדעה זו חולקת בשני הפרטים:
1590(א) שאסור לגבל אף במידי דלאו בני
1591גיבול הם, ואף בשינוי.
1592(ב) קיי"ל כרבי, שחייב אפילו
1593על נתינת מים בלבד.
1594[2365] תוס'
1595יח, א ד"ה אבל (דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי), וביצה לב, ב
1596ד"ה וקטמא (דאפילו בנתינת מים על העפר בעלמא הוא חייב משום מגבל). ראב"ד
1597בהשגות סופ"ח (שלא אמרו אפר אינו בר גיבול, אלא שאינו מחוסר גיבול, ובנתינת
1598מים לבד חייב). מ"מ שם (וכדעתו דעת האחרונים ז"ל). רמב"ן הובא
1599ברשב"א קנו, א (והרמב"ן ז"ל כתב דהכא בגיבול גמור קאמר,
1600והכין תרצתא דשמעתא, דגיבול מורסן דתרנגולין לעולם אסור, קלי ושתית לאדם מותר).
1601הובא בב"י רס"י שכד (אבל התוספות כתבו בפרק קמא דשבת (יח. ד"ה אבל)
1602ובפרק המביא כדי יין (ביצה שם ד"ה וקיטמא) דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא
1603חייב טפי, וכן דעת הראב"ד), ובמ"א כאן סקי"ט (והראב"ד חולק וכתב
1604ואינו כן, שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול, ובנתינת מים לבדו
1605חייב).
1606[2366] **כרבי
1607בברייתא** קנה, ב (אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים, האחרון חייב, דברי רבי,
1608ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל). ספר התרומה סי' רכ (דהלכה
1609כרבי מחברו). סמ"ג ל"ת סה יג (שאסור ליתן מים לצורך פרה
1610או תרנגולין בסובין, כרבי דאסר בפרק בתרא דשבת (קנה, ב), וסתם מתניתין דפ"ק
1611(יז, ב) אין שורין דיו וסמנין כוותיה). סמ"ק סי' רפא ע' רפה (הנותן
1612מים בסובין לתת לפני פרה, או לפני תרנגולים, כרבי דאסר פרק בתרא דשבת (דף
1613קנ"ה), וסתם מתניתין דפירקא קמא דשבת דאין שורין דיו וסמנין כוותיה). הובאו
1614בב"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם.
1615וכן הוא לקמן סי' שכד ס"ג בדעה
1616הב' (ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה, ואפילו בנתינת מים בלבד בלא
1617גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם, אסור ליתן מים למורסן בשבת
1618אפילו על ידי שינוי).
1619וראה לקמן סי' שכו ס"ט. סי' שמ
1620סט"ז.
1621[2367]
1622ירושלמי פ"ז ה"ב (דשחק תומא (שומים) ... כד יהיב
1623משקין משום לש).
1624וראה אגלי טל מלאכת לש סקי"ג
1625(ראיתי להרב מלאדי בשו"ע סי' שכ"א כשהביא דעות הפוסקים כרבי דחייב
1626בנתינת המים לבד, כתב וז"ל, ובכולם חייב בנתינת המים לבד, או אחד משאר משקין
1627ומי פירות אע"פ שלא גיבל כלל ... יש לומר דוקא לרבי דמחייב בנתינת מים לבד,
1628אף דלא חשוב חיבור ודיבוק בלא גיבול). מראי מקומות וציונים (ועי' קונטרס אחרון סי'
1629תמ"ב ס"ק י"ח לענין חמץ, כתב הטעם הואיל וחשוב חיבור בעיני בני
1630אדם). והיינו האמור שם (ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות, שאינו חשוב חיבור לענין
1631טומאה וחלה ... ואפילו הכי חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני
1632בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור על פי התורה).
1633[2368] גמרא
1634קנו, רע"א (ושוין שבוחשין את השתית בשבת ... והאמרת אין גובלין, לא קשיא הא
1635בעבה הא ברכה), ופרש"י (ברכה בוחשין, שאין זו לישה). תרומת הדשן סי' נג (והיינו
1636אפילו אליבא דרבי, כדמוכח התם, וקאמר נמי התם, דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי
1637בנתינת משקים, כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואחר כך המשקה, וזה היה שינוי לדידהו). ב"ח
1638ד"ה קמח (דאמאי דתני בסיפא ושוין שבוחשין, דמשמע דרבי נמי מודה שבוחשין, פריך
1639והא אמרת אין גובלין, והיינו הך דקתני ברישא אין גובלין דרבי היא, וקשיא רישא
1640אסיפא, ומשני דרישא דפליגי בה מיירי בעבה, וסיפא דבוחשין בתרווד, דרבי נמי מודה בה,
1641ברכה, ועל ידי שינוי דנותן את השתיתא ואחר כך החומץ, ורישא דפליגי בה בעבה, לרבי
1642אין גובלין אפילו על ידי שינוי, דכבר נתחייב בנתינת מים). ט"ז סקי"ב (נמצא
1643מי ששכח לשפוך חומץ בערב שבת לתוך הקרי"ן, צריך שיעשה בשבת בלילה רכה, ונותן
1644החומץ תחלה ואחר כך הקרי"ן, שלא כדרך שעושין בחול). מ"א ס"ק כד (ודוקא
1645ברכה, אבל בעבה לא מהני שינוי (ת"ה וב"ח)).
1646[2369] **גמרא
1647**שם (היכי משני, אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת
1648נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ).
1649[2370]
1650רמ"א סט"ז (ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואחר כך
1651האוכל).
1652*
1653ובזה מועילים גם שאר השינויים
1654שנזכרו לעיל (הערה 2355), לדעת המתירים גם בגיבול עב, כדלקמן סי' תעג סל"ד
1655(ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו
1656שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת. ויכול לערבו באצבעו, או
1657אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב. עיין סימן שכ"א), ושם נסמן (הערה רחצ).
1658[2371]
1659ט"ז סקי"א (ולדידהו אפילו ברישא דהיינו קמח קלי, יש חילוק בין עבה לרכה,
1660דבעבה אסור בהרבה, וברכה מותר בהרבה, ועל ידי שינוי).
1661[2372]
1662ולענין הלכה – חסר כאן סיום הענין. אבל לקמן סי' שכד סוף ס"ג (וכבר נתבאר שם
1663(בסי' שכא) שיש להחמיר כסברא זו, וכן נוהגין). וכן הוא לקמן סי' שכו ס"ט (שיש
1664להחמיר שלא לגבל על ידי שינוי בשבת אלא אם כן נתן המים מערב שבת). סי' תעג
1665סל"ד (אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת), ונתבאר שם
1666(הערות רחצ-ט) דהיינו להחמיר כסברא השנית כאן, וכמבואר בס' התרומה הנ"ל (הילכך
1667... בחרוסת בשבת שחל בליל ראשון של פסח, צריך ליתן המשקה בעוד יום).
1668ומכל מקום סיים לקמן שם (ואם שכח
1669לרככו מערב שבת, ירככו בשבת על ידי שינוי, דהיינו שמתחילה יתן המשקה לתוך הכלי
1670ואחר כך יתן לתוכו החרוסת ... עי' סי' שכ"א), ונתבאר לקמן שם (הערות רצט-ש), שעל
1671ידי נתינת החרוסת לתוך הכלי שבו היין: א) החרוסת מתרככת ונעשית בלילה רכה, שהכל
1672מודים שמועיל בה שינוי. ב) כשנותן החרוסת לתוך המשקה הוי שינוי, כמבואר כאן (גיבול
1673רך, שאז מותר ליתן בשינוי, דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ, במקום שזהו
1674שינוי, או להפך במקום שההפך הוא שינוי), ונתבאר בקצות
1675השלחן, בדי השלחן סי' קל ס"ק ט.
1676ובזה לא הסתפק לקמן שם, אלא הצריך
1677שינוי נוסף (ויכול לערבו באצבע, או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב), שהוא השינוי
1678המבואר לקמן סי' שכד ס"ג (יש אומרים ... על ידי שינוי ...
1679מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב ... ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד שיתערב
1680יפה), והיינו ששינוי זה מועיל עכ"פ לדעת המתירים שינוי בגיבול
1681עב של מורסן.
1682*
1683ומה שנוהגים להכין בשבת מאכל ביצים
1684ובצל בתערובת שמן, נתבאר בשמירת שבת כהלכתה פ"ח סכ"ג (תבשיל עשוי מביצים
1685ובצלים קצוצים ... נוהגים להוסיף לתערובת זו שמן, ואין חוששין, ומערבבים בלי
1686השינויים ... אך טוב יעשה אם ישנה מן הסדר בנתינת השמן ובאופן הבחישה), ושם הערה
1687פב (נראה שאין לערער על המנהג שהיה נהוג גם אצל הרבה מגדולי התורה והיראה ...
1688דמנהגן של ישראל תורה).
1689וכבר כתב כעין זה בט"ז
1690ס"ק יב (במה שנוהגים לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק
1691דק, ושופכין אחר זה חומץ לתוכו, ואין עושין שום שינוי, ונראה דכאן לא החמירו ...
1692כיון דעיקר עשייתו בשבת, שבקוהו אעיקר הלכתא דקיי"ל כרבי יוסי בר יהודה. ואם
1693כן צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח, או על ידי הכלי כמ"ש, ומן המובחר שישים
1694תחלה החומץ בכלי, כנלע"ד בדברים אלו).
1695וראה פסקי דינים להצמח צדק טז, ב
1696(אין היתר זה כי אם על פי דעת הפוסקים כרבי יוסי ברבי יהודה ... אבל להפוסקים כרבי
1697אין היתר אלא אם כן יעשה בלילה רכה). קצות השלחן סי' קל ס"ו, ובדי השלחן
1698ס"ק יט. וסי' קכח סק"ה.
1699[2373] גמרא
1700קמ, א (חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי). לפירוש ספר התרומה שם (והיכא
1701שנתנו המים מערב שבת מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב). דעה הב' בטור
1702(ובעל התרומה כתב כל מה דשרי לערב משקה בחרדל, דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת
1703אסור לתת משקה בחרדל), ושו"ע סט"ז (ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל,
1704דוקא שנתנו מבעוד יום).
1705והיינו שאף אם כבר לשו אותו מערב
1706שבת, אסור להוסיף בו משקה בשבת ולגבל בו, ולא הותר אלא להוסיף בגיבול במשקה שכבר
1707נתן בו בערב שבת.
1708ודעה הב' דלקמן (שהיא הסברא הראשונה
1709הנ"ל), שאם כבר לשו אותו בערב שבת, יכול להוסיף בו משקה בשבת.
1710[2374] עיין
1711לקמן סי' שכד סוף ס"ג (ולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה,
1712ואפילו בנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם,
1713אסור ליתן מים למורסן בשבת אפילו על ידי שינוי. אלא אם נתן בו המים מערב שבת, אזי
1714אין בגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והתירוהו על ידי שינוי, בדרך
1715זו שנתבאר). והיינו כמבואר לפני זה שם (אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט),
1716ושם נסמן, ודו"ק.
1717[2375] **גמרא
1718קמ**, א (למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש). רי"ף נח, א (לית
1719הלכתא ככל הני שמעתא, אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין
1720בכלי, ונותן לתוכו דבש). רמב"ם פכ"ב הי"ב (חרדל שלשו מערב שבת,
1721למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש). טור ושו"ע סט"ו (חרדל
1722שלשו מערב שבת, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי, ונותן לתוכו דבש).
1723ומפרש רבינו דהיינו דוקא לרבי יוסי
1724ברבי יהודה, משא"כ לרבי לא הותר אלא לגבל במשקה שכבר נתן מבעוד יום.
1725[2376] גמרא
1726שם (ולא יטרוף), ופירש רש"י (כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה,
1727שמכה בכח). רמב"ם שם (ולא יטרוף, אלא מערב). טור ושו"ע שם (ולא יטרוף
1728לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט).
1729[2377]
1730חסר סיום הסעיף, סיום הסימן (סעי' טז-יט בשו"ע), וסי' שכב.