Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכד דיני הכנת מאכל לבהמה בשבת
ובו י"ב סעיפים
בורר מודד ולש בהגשת אוכל לבהמה
א אין כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ,
ובו י"ב סעיפים
בורר מודד ולש בהגשת אוכל לבהמה
א אין כוברין את התבן בכברה שיפול המוץ לארץ,
בולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ, שהרי זה כבורר. אבל נוטלו בכברה ונותנו לתוך
גהאבוס. ואע"פ שהמוץ נופל לפעמים מאליו
דדרך נקבי הכברה, כיון שאינו מכוין לכך ולא פסיק רישיה הוא, מותר:
הב לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו, מפני שהמדידה אסורה משום עובדין דחול
ואף שלא במקום מקח וממכר, כמו שנתבאר בסי' ש"ו:
זג כבר נתבאר בסי' שכ"א, שהמורסן הוא מדברים שאינן בני גיבול,
חואם גבלו בשבת יש אומרים שהוא פטור מן התורה, אבל אסור מדברי
טסופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול, אלא על ידי שינוי, כגון לגבלו מעט מעט, כמו שנתבאר שם. או אפילו הרבה בבת אחת, אלא שלא ימרס
יבידו אחר שנתן המים לתוכו כדרכו בחול, אלא מעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, אפילו כמה פעמים, עד שיתערב יפה, שכיון שאינו ממרס בידו,
יאולא יסבב התרווד או המקל בסביב כדרכו בחול, אלא מעבירו שתי וערב, הרי זה שינוי
יבגמור. ומותר גם כן לנערו מכלי אל כלי עד
יגשיתערב יפה. ומותר לערב המורסן בדרך זו בכלי אחד,
ידאפילו כור ואפילו כוריים, כפי מה שצריך לבהמותיו היום, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל
טובהמה ובהמה.
טזולדברי האומרים שהמגבל המורסן חייב מן התורה, ואפילו
יזבנתינת מים בלבד בלא גיבול חייב, כי נתינת המים זהו גיבולו כמו שנתבאר שם, אסור
יחליתן מים למורסן בשבת, אפילו על ידי שינוי, אלא אם נתן בו המים מערב שבת, אזי אין
יטבגיבולו בשבת איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והתירוהו על ידי שינוי בדרך זו שנתבאר.
כוכבר נתבאר שם שיש להחמיר כסברא זו וכן נוהגין:
כאטרחה שלא לצורך בתיקון אוכל לבהמה
ד קשים של שבלים שאגדו בב' וג' מקומות,
ד קשים של שבלים שאגדו בב' וג' מקומות,
כבמותר להתירן בשבת כדי שתאכל מהם הבהמה, אם אינו קשר של קיימא. אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים
כגבאוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם, מפני שכל דבר שהוא אוכל דהיינו שהוא ראוי
כדלאכילה בלא תיקון אסור לטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא. אבל דבר שאינו
כהאוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך מלאכה, מותר לתקנו
כוולעשותו אוכל, כגון עצים שקצצן מן האילן מבעוד יום, ויש מאכילין אותם לבהמה בעודם
כזלחים, ומשפשפים בהם בידים להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף, מותר לשפשפם בשבת.
כחוכן דלועים שהם קשים, מותר לחתכם לפני
כטהבהמה שאינה יכולה לאכלם בלא חתיכה. והוא שנתלשו מבעוד יום. אבל אם נתלשו בשבת, אפילו על ידי נכרי
לשתלשן לעצמו, אסורים בטלטול, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה:
לאה מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו
לבנתנבלה היום, ואין בה משום מוקצה אפילו לא היתה חולה כלל מבעוד יום, שלא היה דעתו
לגעליה כלל לכלבים מבעוד יום, מפני שאין מוקצה בדבר שהסיח אדם דעתו
לדממנו אלא אם כן דחאו בידים, כמו שנתבאר בסי' ש"י.
להבמה דברים אמורים בנבלה הקשה שאי אפשר
לולהם לאכלה בלא חתיכה. ואפילו נאכלת להם על ידי הדחק בלא
לזחתיכה מותר לטרוח לחתכה להם יותר, כמו שנתבאר למעלה (ועיין (ס)סי' שכ"א אם מותר לחתוך בשר חי דק דק לפני
לחהעופות).
לטוכן אין חותכים שחת וחרובים לפני בהמה
מבין גסה בין דקה, מפני שהם ראויים להם בלא חתיכה, וכן כל כיוצא בזה:
מאו אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילו
מבבידו הרבה כל כך עד שמרחיבים בני מעיו כאבוס, שזהו טורח שלא לצורך היום. ולא דורסים, דהיינו שדורס לו מאכל
מגבגרונו למקום שאין הגמל יכול להחזירו, שזהו גם כן טורח יותר. אבל מלעיטים
מדאותו, דהיינו לתחוב המאכל למקום שהוא יכול להחזירו כשירצה. וכן העגלים אין מאמרין אותם, דהיינו
מהלתחוב למקום שאינן יכולים להחזירו, אבל מלעיטין למקום שיכולים להחזירו, אע"פ שכוונתו כדי לפטמן. וכן הדין באווזין ותרנגולים, שמותר
מולתחוב המאכל בפיהם למקום שיכולים להחזירו. וכן ביונים בייתיות:
מזהגשת אוכל לבעלי חיים שמזונותם עליך
ז וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית,
ז וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית,
מחהתירו לטרוח ליתן להם מזונות ומים, מפני שמזונתן עליך, אבל אין נותנין מים ולא
מטמזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה, ואפילו להשליך לפניהם אסור, מפני שאין
נמזונתן עליך, שיוצאים ואוכלים בשדה.
נאאבל נותנין מזונות לפני כלב שמזונותיו
נבעליך, ואפילו כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו, מכל מקום קצת מצוה יש ליתן לו מעט
נגמזונות, שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו
נדמועטים ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים.
נהאבל אין נותנין מזונות לפני חזיר, מפני
נושאין מזונותיו עליך, שהרי אמרו ארור האיש מישראל שמגדל חזירים:
נזח יש נוהגים לתת חטים לפני העופות בשבת
נחשירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך:
נטט מותר להאכיל תולעת המשי, לפי שמזונותיו
סעליך, שאין לו מה שיאכל כי אם מה שיאכילו האדם:
סאאכילת בהמה מהמחובר ומהמוקצה
י אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו, מותר להניחה שתאכל מהמחובר בשבת,
י אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו, מותר להניחה שתאכל מהמחובר בשבת,
סבשנאמר למען ינוח שורך וגו', וזו היא נייחה
סגשלה. ומותר אפילו להעמידה בידיו על גבי
סדעשבים מחוברים, ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידיו
סהלהאכילה, לפי שהוא איסור חמור בעיני הבריות.
סואבל לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול
סזמדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני הבריות וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל
סחמותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך לעשבים אין
סטלחוש:
ענטילת אוכל מבהמה לאחרת שאינה מינה
יא נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנין לפני
יא נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנין לפני
עאשור, מפני שראוי הוא לו, שהחמור אינו מטיל
עברירין ואין מה שלפניו נמאס, וראוי הוא (לחתכו) לתת[ו] לפני השור. אבל אין נוטלין
עגמלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור, ואינו ראוי עוד לחמור אלא על ידי הדחק, וקרוב לודאי שלא יאכלנו, ונמצא טורח
עדבחנם בשבת. ויש מחמירים גם כן בשאר מיני בהמה, שלא יטול מלפני
עהאחת וליתן לפני אחרת שאינה מינה. ואין למחות ביד הנוהגין היתר:
עוהשוואת גומות בגריפת האבוס
יב שור שמפטמין אותו וגורפים האבוס שלפניו
יב שור שמפטמין אותו וגורפים האבוס שלפניו
עזלתת לתוכו התבן והשעורים שלא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו, אסור לגרפו בשבת, אפילו הוא אבוס של כלי, גזרה משום
עחאבוס שבקרקע, ושבקרקע יש לחוש שמא כשיגרפו ויראה בו
עטגומות ישוה אותן הגומות במתכוין, כדי שלא יפלו השעורים לתוכן.
פואסור גם כן לסלק התבן מלפניו כשהוא רב
פאכדי שלא ידרסנו ברעי, מפני שיש בו תבן שנמאס במדרס רגליו, ואינו ראוי לו עוד והוא אסור בטלטול:
פב[105] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
פגזה:
פד(א)
פהבורר מודד ולש בהגשת אוכל לבהמה (ס"א-ג).
פו(ב)
פזטרחה שלא לצורך בתיקון אוכל לבהמה (ס"ד-ו).
פח(ג)
פטהגשת אוכל לבעלי חיים שמזונותם עליך (ס"ז-ט).
צ(ד)
צאאכילת בהמה מהמחובר ומהמוקצה (ס"י).
צב(ה)
צגנטילת אוכל מבהמה ליתנו לאחרת שאינה מינה (סי"א).
צד(ו)
צההשוואת גומות בגריפת האבוס (סי"ב).
צו[106] משנה
צזקמ, א (אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד
צחהמוץ (הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל, וכוברין אותו בכברין שיפול המוץ,
צטרש"י). אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס (ליתן בתוך האבוס, רש"י)).
קטור ושו"ע ס"א (אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו
קאבמקום גבוה כדי שירד המוץ. אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס).
קבמלאכת בורר בכברה, אסורה משום בורר
קגאוכל מתוך פסולת על ידי כלי. ונתבאר לעיל סי' שיט ס"א (הערה ח).
קדונתינתה במקום גבוה כדי שירד המוץ,
קהאסור משום זורה, כדלקמן סי' תמו ס"ה (שהזורה הוא מאבות מלאכות ... בזורה
קותבואה כדי להפריש ממנה את המוץ, שהוא בורר).
קז[107] רש"י
קחשם (ואע"פ דפעמים שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא נתברר מאליו ... כרבי
קטשמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר). טור ושו"ע שם (אף על פי שהמוץ נופל מאליו,
קימותר, כיון שאינו מכוין). וראה לעיל סי' שיט סי"א.
קיא[108] **רב
קיבחסדא ביצה כט**, א (לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב). טור ושו"ע
קיגס"ב (לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו).
קידוכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ט (לא
קיהימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, שאסור למדוד ביום טוב).
קיו[109] גמרא
קיזשם (אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש), כפירוש רי"ף
קיחטז, א (פירוש קודר, משער באומד דעתו). רמב"ם הלכות יום טוב פ"ד הכ"ב
קיט(לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה). טור ושו"ע שם (אלא
קכמשער באומד דעתו).
קכאוכן הוא לקמן סי' תקיז ס"ט (אלא
קכבמשער באומד דעתו ונותן לה).
קכג[110] סי"ח
קכד(אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל, מפני שהוא מעשה
קכהחול וזלזול שבת), ושם נסמן.
קכו[111] סעיף
קכזטז (ואין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול ... אבל ... ומורסן ...
קכחלאו בני גיבול הן, והמגבלן פטור. אבל אסור מדברי סופרים ... שמא יבא לגבל קמח
קכטשאינו קלי ויתחייב. אבל מותר לגבל ... שינוי מדרך החול).
קל[112]
קלארמב"ם פ"ח הט"ז (ואין גיבול ... ולא במורסן). ומ"מ שם (שאין
קלבחיוב גיבול דבר תורה במורסן).
קלג[113] משנה
קלדקנה, ב (נותנין מים למורסן, אבל לא גובלין). טור ושו"ע ס"ג (אין
קלהגובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים).
קלו[114] גמרא
קלזקנו, א (והני מילי הוא דמשני). לבוש ס"ג (אין גובלין מורסן לבהמה או
קלחלתרנגולין כדרך שגובלין בחול, אלא ישנה).
קלטכי מה שאמרו במשנה "אבל לא
קמגובלין" היינו "כדרכו בחול", ועל ידי שינוי מותר. והשינוי מועיל הן
קמאלבהמה והן לתרנגולים, כמבואר בר"ן סז, ב (ומכיון שמצינו בגמרא דלשוורים שרי על
קמבידי שינוי, למה לא נלמוד ממנה לתרנגולין, דא ודא אחת היא. וכן דעת הר"ם
קמגבמז"ל בפכ"א מהלכות שבת). והוא ברמב"ם פכ"א הל"ד (ומוליך
קמדבו התרווד שתי וערב ... ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים).
קמה[115] לענין
קמוהיתר הגיבול בשינוי אמרינן התם (הקלי ... היכי משני, אמר רב חסדא על יד על יד ... דקא
קמזגביל (מורסן) ... והני מילי הוא דמשני, היכי משני, אמר רב יימר
קמחבר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב (פעם אחת מוליך המקל שתי ופעם אחת ערב, רש"י).
קמטוהא לא מערב שפיר. אמר רב יהודה מנערו לכלי (והוא מתערב מאליו, רש"י)).
קנואין כוונת הגמרא לומר שיש חילוק
קנאבין קלי (שצריך שינוי של "מעט מעט") לבין מורסן (שצריך שינוי של שתי
קנבוערב). אלא כמבואר במלחמות סז, ב (לדברי ר' יוסי ברבי יהודה שתיהן מותר, להתיר
קנגהרבה כדרכה נתכוין, הא במשנה על יד על יד, כולן מותרין). ופירש מ"א סק"א
קנד(כתב הרמב"ן במלחמות, לסברא קמייתא, דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי). והיינו
קנהשאף במורסן סגי בשינוי של מעט מעט, אלא שאם צריך לגבל הרבה בבת אחת, יעביר בו שתי
קנווערב, או ינערו מכלי אל כלי.
קנז*
קנחשינוי זה נזכר גם לקמן סי' תעג
קנטסל"ד (ירככו בשבת על ידי שינוי. דהיינו
קסשמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואחר כך יתן לתוכו החרוסת. ויכול לערבו באצבעו, או
קסאאוחז בכלי ומנענע עד שיתערב. עיין סימן שכ"א), ושם נסמן (הערות רצט-ש).
קסב[116] סט"ז
קסג(אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט, שזהו שינוי מדרך החול). ומדין קלי למדים ששינוי
קסדזה מועיל אף לענין מורסן.
קסה[117] והיינו
קסושנתינת המים מותרת אף כדרכה, אבל הגיבול אסור כדרכו, כדתנן "נותנין מים
קסזלמורסן, אבל לא גובלין". ונתבאר לעיל דמיירי בכדרכן. רי"ף סז, ב
קסח(והני מילי דמשני. היכי משני, אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שתי וערב). רמב"ם
קסטשם (ונותנין מים על גבי מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב). דעה הא' בטור ושו"ע
קעשם (אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב).
קעא[118] **אביי
קעבקנו**, א (היכי משני ... שתי וערב). רי"ף ורמב"ם וטור ושו"ע שם.
קעג[119] ב"י
קעדד"ה ומ"ש רבינו ומעביר (נראה מדבריהם, דאפילו כמה פעמים מוליך התרווד
קעהשתי וערב ואינו חושש, כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב אותו). וכן הוא בב"ח שם.
קעו[120] רי"ף
קעזשם (כלומר מוליך התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו, ולא מסבב התרווד). שו"ע
קעחשם (כיון שאינו ממרס בידו, ולא מסבב התרווד או המקל, מותר).
קעט[121] **רב
קפיהודהשם** (והא לא מערב שפיר, אמר רב יהודה מנערו לכלי). רי"ף שם (ואי
קפאלא מערב שפיר, מנערו בכלי אחר). רמב"ם שם (אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד
קפבשיתערב). טור ושו"ע שם (ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב).
קפג[122] **עולא
קפדשם** (כור ואפילו כוריים). רי"ף שם (עולא אמר אפילו כור ואפילו כוריים.
קפהוהלכתא כעולא). רמב"ם שם (ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים). טור ושו"ע
קפושם (ומערב בכלי אחד אפילו כור ואפילו כורים).
קפז[123] מ"א
קפחסק"ב (דודאי לכו"ע אסור להכין יותר מהצריך ליום).
קפט[124] רמב"ם
קצשם (ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל
קצאבהמה ובהמה). שו"ע שם (ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה ובהמה).
קצב[125] דעה
קצגהב' לעיל סט"ז (ויש חולקין על כל זה, ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם
קצדבני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים לבד, או אחד משאר משקין
קצהומי פירות, אע"פ שלא גיבל כלל, כי נתינת המים זהו גיבולו).
קצו[126] **ספר
קצזהתרומה** סי' רכ (פסק, הילכך לצורך פרתו או תרנגולין אסור לתת מים במורסן בשבת,
קצחדהלכה כרבי מחברו. והיכא שנתנו המים מערב שבת, מותר להוליך את המקל פעם אחת שתי
קצטופעם אחת ערב, כדאיתא פרק מי שהחשיך אמר רב יהודה מנערן בכלי, ינענע הכלי היטב
רויערבו המים והמורסן יחד). סמ"ג ל"ת סה יג, א (שאסור ליתן מים
ראלצורך פרה או תרנגולין בסובין, כרבי דאסר), וסמ"ק סי' רפא ע' רפד (הנותן
רבמים בסובין לתת לפני פרה או לפני תרנגולים, כרבי דאסר). דעה הב' בטור ושו"ע (יש
רגאוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים
רדנתונים עליו מבעוד יום).
רהוכן הוא לעיל שם בדעה הב' (אלא
רואם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת).
רז[127] ראה
רחב"ח ד"ה ומ"ש ובעל התרומה, האם לפי דעה זו סגי בכל אופני השינוי
רטשנתבארו לעיל, או דוקא להוליך פעם אחת שתי ופעם אחת ערב, ודוקא לנערו בכלי אחד.
ריולעיל סי' שכא בסופו במוסגר,
ריאנתבאר לפי דעה זו (מותר
ריבלגבל בשבת (מעט מעט)), דהיינו שמועיל גם השינוי הנזכר לעיל (אלא על ידי שינוי,
ריגכגון לגבלו מעט מעט), וכנסמן לעיל (הערה 115). ומציין בשוה"ג לכאן.
ריד[128] סוף
ריההסעיף שם לא הגיע לידינו.
ריו[129] **דרכי
ריזמשה** אות א (ולי נראה מאחר שכתבתי לעיל סימן שכ"א (ארוך אות ג) פסק
ריחמהרא"י (תרומת הדשן סי' נג) כדברי בעל התרומה (סי' רכ) לענין שום וחרדל, הוא
ריטהדין דקיימא לן גם כאן כדברי בעל התרומה ... ומאחר שפסק לעיל להחמיר, נראה דגם כאן
רכנקטינן לחומרא). ב"ח שם (ומשמע דיש לנהוג לחומרא כבעל התרומה). וראה גם לקמן סי'
רכאשכו ס"ט (שיש להחמיר שלא לגבל על ידי שינוי בשבת, אלא אם כן נתן המים מערב
רכבשבת).
רכג[130] **משנה
רכדקנה**, א (מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה (קשין של שבלים שאוגדים, מתירין אותם
רכהשיהו נוחין לבהמה לאוכלה, רש"י), ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין). טור
רכוושו"ע ס"ד (קשין של שבלים שקושרים בשנים או בג' מקומות, מותר להתירן כדי
רכזשתאכל מהן הבהמה).
רכח[131] **שלטי
רכטהגבורים** סז, א אות א (והרי יודע כי קשרים אלו שמתירין להתירן, צריך לומר שהם
רלבענין דליכא איסור בהתרתן משום קשר של קיימא). רמ"א ס"ד (ויש אומרים דלא
רלאשרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא). מלבושי יום טוב ס"ק ג (לא מצאתי ליש
רלבמתירין, וצ"ע). אליה זוטא סק"ב (כתב מלבושי יום טוב, לא מצאתי
רלגליש מתירין, עד כאן. וזה קשה נמי על רמ"א. וכ"מ בשלטי גבורים פרק מי
רלדשהחשיך, דכו"ע סבירא להו הכי. ומכל מקום לדינא נקטינן להחמיר).
רלה[132] **רב
רלויהודה שם** (הן הן פקיעין, הן הן זירין, פקיעין תרי זירין תלתא, כיפין דארזי, והכי
רלזקאמר מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, אבל פספוסי לא, וכיפין פספוסי נמי מפספסינן,
רלחאבל לא הזירין, לפספס, אלא להתיר. אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה, קסבר שווי אוכלא
רלטמשוינן, מטרח באוכלא לא טרחינן), ופרש"י (כל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא,
רמומתירו לשוויי אוכלא, ומשום צער בהמה שרי, אבל פספוס לא, דסגי ליה בהתרה ואיתעביד
רמאאוכלא, ופספוסיה לתענוג בעלמא הוא, ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה
רמבלא טרחינן, ומפספסין את הכיפין דארזא, דבלאו פספוס לא הוי אוכלא, אבל לא את הזירין
רמגלפספס, אלא להתיר שלשה אוגדיהן בפקיעין, דהתרת אוגדיהן שוויי אוכלא הוא). טור ושו"ע
רמדשם (אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהו נוחים לאכלם,
רמהדשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל, מותר לעשותו אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי
רמולאכילה, לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר).
רמזוכן הוא לעיל סי' שיח סוף סי"א
רמח(מותר לשרותו ולהדיחו בצוננין ואפילו נעשה ראוי על ידי כך, שכל דבר שאינו אוכל
רמטמותר לעשותו אוכל בשבת, כמו שיתבאר בסי' שכ"ד).
רנעיין תוס' שם ד"ה
רנארב יהודה.
רנב[133] משנה קנו, ב (מחתכין את הדלועין (התלושין, רש"י) לפני הבהמה),
רנגוגמרא קנה, רע"ב (דלועין (התלושין, רש"י) דאשוני (קשין, רש"י)). רא"ש
רנדפכ"ד סי' ה (רש"י פירש דלועין שנתלשו מאתמול). טור ושו"ע ס"ו
רנה(מחתכין דלועין לפני בהמה, והוא שנתלשו מאתמול). מ"א ס"ק ג (ודוקא
רנובדלועים קשים).
רנז[134] ס"ח
רנח(נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה ...
רנטאעפ"כ אסורים לישראל עד לערב, לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים
רסמאליהן, כמו שנתבאר בסי' שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים
רסאמאליהם), ושם נסמן.
רסב[135] **שם
רסגבמשנה** קנו, ב (מחתכין את ... הנבלה לפני הכלבים (שנתנבלה היום ובין השמשות
רסדהיתה עומדת לאדם ואפילו הכי מחתכין, רש"י). רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה
רסהמערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן). מר בריה דרב יוסף מה, ב (חלוק היה רבי שמעון
רסו[אפילו] בבעלי חיים שמתו (כלומר בבריאים ... לא חזי לכלבים, רש"י) שהן מותרין).
רסזב"י ד"ה מחתכין (והעלו הרי"ף (סז, ב) והרא"ש (סי' ה) בסוף שבת
רסחדהלכה כרבי שמעון). טור ושו"ע ס"ז (מחתכין נבילה לפני הכלבים, אפילו
רסטנתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה).
רע[136] ס"ו
רעא(דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר
רעבשהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור,
רעגשוב אין בו משום מוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה
רעדמצפה כלל שיסתלק האיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה,
רעהושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם
רעוכשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת
רעזהאדם), ושם נסמן (הערות לב-ד).
רעח[137] **גמרא
רעטקנה**, רע"ב (נבלה דומיא דדלועין, מה דלועין דאשוני (קשין, רש"י) אף
רפנבלה דאשונא). שו"ע שם (והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה,
רפאאבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה, לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן).
רפב[138] ב"י
רפגד"ה ודע, על פי דברי הרא"ש פכ"ד סי' ה (ונתבאר זה יותר
רפדבדברי הרא"ש שכתב גבי מחתכין את הדלועין, ואשמועינן דלית בהו משום שוויי
רפהאוכלא למר, ומשום מיטרח באוכלא למר, כלומר דלרב הונא לית בהו משום שוויי אוכלא,
רפודבלא חיתוך נמי חזו לאכילה קצת, ולרב יהודה לית בהו משום מיטרח באוכלא, כיון דבלא
רפזחיתוך לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק). מ"א סק"ד (אפילו נאכלין על ידי
רפחהדחק בלא חתיכה, שרי (ב"י)).
רפט[139] סעיף
רצד (שכל דבר שהוא אוכל, דהיינו שהוא ראוי לאכילה בלא תיקון, אסור
רצאלטרוח בו להכשירו ולתקנו יותר לתענוג בעלמא, אבל דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו
רצבראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך מלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל).
רצגבקונטרס השלחן העיר, שחסר כאן סיום הענין,
רצדשבנבלה רכה אסור, דמטרח במה שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן. ואפשר שעל זה קאי האמור
רצהכאן "כמו שנתבאר למעלה".
רצו[140] כן הוא ברמ"א כאן (ועיין
רצזלעיל סי' שכ"א אם מותר לחתכו דק דק לפני עופות). ובסי' שכא ס"ט כתב
רצחהרמ"א (אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו
רצטבלא חיתוך, קמשוי לה אוכל). והוא מתרומת הדשן סי' נו (אין
שנראה להתיר מהאי טעמא לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן, דהואיל ואין הבשר
שאכך ראוי לאכילה, אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה).
שבותמה עליהם הט"ז כאן ס"ק ד
שג(דהא כאן קי"ל כרבי יהודה, דאשוויי אוכל מותר, ומטרח באוכל אסור, וכמ"ש
שדבסעיף זה, ואם כן למה אוסר כאן לחתוך דק דק כיון שאי אפשר לאכול בלאו הכי).
שהועל כן נתפרש לקמן שם ס"ט (בשר חי,
שוהואיל ואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו, אין שם אוכל עליו לענין
שזזה, ושייך בו טחינה, ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות). והיינו שהאיסור אינו
שחמשום אשויי אוכל, כי אם משום טחינה בדבר שאינו גידולי קרקע, שאסור אם אין עליו שם
שטאוכל.
שישכן נתפרש במ"א שם ס"ק י (בשר
שיאדאין גדולו מן הארץ לא שייך בו טחינה. ודוקא צלי ... אבל בשר חי, הואיל ואין ראוי
שיבאלא לכוס אותו דלא כאורחיה, אסור לחתכו דק דק לפני העופות), וכאן ס"ק ה (דק
שיגדק לפני העופות, דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה, אסור לעשות לבהמה). וכן הוא באליה
שידרבה שם ס"ק יג (קמשוי אוכל וכו', כ"כ רמ"א, ולאו דוקא נקטו, אלא
שיהעיקר איסורו משום טוחן כיון שחתכו דק דק, וכן נראה דעת מג"א. ובזה מתורץ
שיותמיהת ט"ז).
שיז[141] **משנה
שיחשם **קנה, א (אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה),
שיטוגמרא שם, אליבא דרב יהודה (דומיא דשחת, מה שחת דרכיכי אף חרובין דרכיכי, אלמא לא
שכטרחינן באוכלא). טור ושו"ע ס"ח (אין חותכין שחת וחרובין לפני הבהמה, בין
שכאדקה בין גסה, משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה).
שכב[142] **משנה
שכגשם **קנה, ב (אין אובסין את הגמל (מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו,
שכדרש"י)). ובגמרא שם (מאי אין אובסין, אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך
שכהמעיה), טור ושו"ע ס"ט (אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילה בידו כל כך
שכועד שמרחיבין בני מעיה כאבוס).
שכז[143] לבוש
שכחס"ט (שכל זה טירחא יתירה הוא בשבת).
שכט[144] משנה
שלשם (ולא דורסין (שדורס לה בתוך גרונה את השעורין, ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין,
שלארש"י)). רב יהודה שם (המראה למקום שאינה יכולה להחזיר). טור ושו"ע
שלבשם (ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו).
שלג[145] משנה
שלדשם (אבל מלעיטין), ובגמרא שם (אמר רב יהודה ... הלעטה למקום שיכולה להחזיר). טור ושו"ע
שלהשם (אבל מלעיטין ... למקום שהיא יכולה להחזיר).
שלו[146] משנה
שלזשם (ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין). טור ושו"ע שם (אין מאמירים את
שלחהעגלים, אבל מלעיטין).
שלט[147] **דרכי
שממשה** אות ג (כשרוצים לפטמם תוחבים להם המאכל בגרונם).
שמא[148] **שם
שמבבמשנה** (ומהלקטין לתרנגולין). ובגמרא שם (מהלקטין, דספי ליה בידים),
שמגופירש"י (ולמקום שיכולה להחזיר). רמ"א ס"ט (ודין תרנגולים ואווזים
שמדכדין עגלים).
שמה[149] רמב"ם
שמופכ"א הל"ו (בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין). שו"ע סי"א
שמז(נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות).
שמח[150] **שם
שמטבמשנה** (ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך (שיוצאין ואוכלין בשדה,
שנרש"י), אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות). ברייתא וגמרא
שנאשם (מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין, ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני
שנבעלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין ... מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה
שנגקמייהו, ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא, הני מזונותן
שנדעליך והני אין מזונותן עליך). רמב"ם שם (במה דברים אמורים במי שמזונותיו עליו,
שנהכגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין, אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון
שנוחזיר ויוני שובך ודבורים, לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים). שו"ע סי"א (אין
שנזנותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ... אבל נותנין
שנחלפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות ... שמזונותיו עליך).
שנט[151] **ברייתא
שסשם** (נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה הפרש בין זה
שסאלזה, זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך). טור ושו"ע שם (אין נותנין מים
שסבולא מזונות ... לפני חזיר, אבל נותנין לפני ... כלב, שמזונותיו עליך).
שסג[152] מ"א
שסדסק"ז (משמע בגמרא אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר, דמצוה ליתן לו מזונות).
שסה[153] **רב
שסוהמנונא שם** (שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא).
שסז[154] גמרא שם (דרש
שסחרבי יונה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (יודע) צדיק דין דלים, יודע הקב"ה בכלב
שסטשמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים, כדתנן כמה תשהה אכילתו במעיו
שעויהא טמא, בכלב ג' ימים מעת לעת, ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף).
שעאוכן הוא לקמן הלכות עוברי דרכים וצער
שעבבעלי חיים סוף ס"ג (נכון להשליך חתיכה קטנה לפני כלב, להדמות בדרכי
שעגהקב"ה, שמרחם עליו ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים מעת לעת, הואיל ומזונותיו
שעדמועטים).
שעה[155] ברייתא
שעושם (חזיר אין מזונותן עליך), ופרש"י (דארור יהודי שיגדל חזירים), וכדתניא סוף
שעזסוטה (ארור אדם שיגדל חזירים). מ"א סק"ו (דארור האיש שמגדל חזירים).
שעח[156] מ"א
שעטסק"ז (יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון, שהרי אין
שפמזונתן עליך).
שפאוראה היכל מנחם ח"ב ע' לו. תורת
שפבמנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 270 הערה 118.
שפג[157] תשובות
שפדהגאונים שערי תשובה סי' רל (מותר להאכיל את התולעת בשבת, שמזונותן עליך ואין יכולה
שפהלשוט). הרב צמח דוראן בתשובה ביכין ובועז ח"ב סי' יח (בענין לתת
שפוהתותים לפני התולעים בשבת והם אוכלים ... נראה שאין בדבר איסור ... והעולה מכל זה
שפזשתולעים אלו שאורגים המשי, נראה ודאי כיון שמזונותם עלינו ... אין להם מזונות אלא
שפחמה שנותן להם האדם ... ולפיכך מותר לתת לפניהם עלי התותים ... שמעון בן הרב ר'
שפטשלמה בן הרב הגדול ר' שמעון זלה"ה), ובשם בעה"ע. הובאו
שצבב"י. שו"ע סי"ב (מותר להאכיל תולעת המשי) וט"ז סק"ו (לפי
שצאשמזונותיו עליך, שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם).
שצב[158] כדלעיל
שצגסי' רמו ס"ז (אדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך).
שצד[159] משפטים
שצהכג, יב.
שצו[160] תוס'
שצזקכב, א ד"ה מעמיד (כדדרשינן במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו', יכול לא
שצחיניחנו תולש לא יניחנו עוקר, תלמוד לומר למען ינוח, ואין זה נוח אלא צער, ר"ת),
שצטמהמכילתא דרבי ישמעאל פ' משפטים.
ת[161] **רב
תאהונא אמר רבי חנינא שם** (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים (מחוברים,
תברש"י) בשבת) טור ושו"ע סי"ג (מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים
תגמחוברים, ולא חיישינן שמא יתלוש מהם).
תד[162] רש"י
תהעירובין עט, א ד"ה והא (ולא חיישינן דלמא עקר בידים ומאכיל לה, דהא חמיר עליה
תואיסור שבת).
תז[163] רב
תחהונא אמר רבי חנינא שם (אבל לא על גבי מוקצה בשבת). ופרש"י עירובין שם (אבל
תטאיסור מוקצה קיל ליה, וחיישינן דלמא שקיל בידים וספי לה). טור ושו"ע שם (אבל
תילא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים).
תיא[164] גמרא
תיבשם (דקאים לה באפה (שלא תפנה למקום אחר, רש"י) ואזלא היא ואכלה). טור ושו"ע
תיגשם (ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם,
תידמותר).
תיהוכן הוא לקמן סי' שכה סי"ז (דהיינו
תיושעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור
תיזבטלטול).
תיח[165] רש"י
תיטשם ד"ה ואזלא (אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל).
תכר"ן מו, ב (דוקא למיקם באפה שלא תפנה למקום אחר, והוא אינו עומד סמוך
תכאלעשבים, הוא דשרי, אבל להעמידה ממש על גבי עשבים אסור, שמא יטול ויאכיל).
תכבוראה לקמן סי' תקז קו"א סק"ד
תכג(ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף
תכדהעשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו').
תכה[166] **משנה
תכווברייתאקמ**, ב (נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. תנא
תכזחדא, נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע).
תכח[167] **אביי
תכטשם** (מקמי חמרא לקמי תורא, שקלינן (שאינו מטיל רירין, ואין מה שלפניו נמאס,
תלוראוי לתתו לפני שור, רש"י). מקמי תורא (דאית לה רירי, ואימאיס, רש"י)
תלאלקמי חמרא, לא שקלינן). טור ושו"ע סי"ד (נוטלים
תלבמאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור, אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור, מפני
תלגשנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור).
תלד[168] ב"ח
תלהד"ה ומ"ש ואינו (ומה שכתב ואינו ראוי עוד לחמור, פירוש, אינו ראוי לו
תלואלא על ידי הדחק, דאם אינו ראוי כלל, לאיזו צורך נותנו לפניו). ט"ז סק"ז
תלז(ופירוש, כי אם על ידי הדחק, דאי לא ראוי כלל, לאיזו צורך יתן לו).
תלח[169] לבוש
תלטסי"ד (ואינו ראוי עוד לחמור, שאינו אוכל אותו, והוה ליה טירחת חנם).
תמוכן הוא ברש"י במשנה שם ד"ה
תמאונוטלין (לא אמרינן טלטול דלא חזי הוא, אלא ודאי חזי הוא, דאין בהמה קצה במאכל
תמבהניטל מלפני חבירתה), משא"כ משור לחמור "טלטול דלא חזי הוא".
תמג[170] **ספר
תמדהתרומה** בסימנים סי' רנד (ואסור ליקח תבן או מספא לפני בהמה זו ולתת לפני בהמה
תמהאחרת שאינה מינה). מרדכי שם רמז תכט (דאסור ליקח תבן ומספוא מלפני בהמה זו וליתן
תמולפני בהמה אחרת שאינה מינה, לפי שאותה בהמה אחרת לא תאכל ממנה מפני הריר). רמ"א
תמזסי"ד (ויש מחמירין גם כן בשאר מיני בהמות ליקח מלפני אחת וליתן לפני אחרת
תמחשאינה מינה).
תמט[171] ב"ח
תנשם (ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר, נראה לי). מ"א סק"ח (ואין
תנאלמחות ביד הנוהגין היתר (ב"ח)).
תנב[172] כחכמים
תנגשם במשנה קמ, ב (גורפין מלפני הפטם (שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו
תנדבשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו, רש"י),
תנהדברי רבי דוסא. וחכמים אוסרין). טור ושו"ע סט"ו (אסור לגרוף האבוס לפני
תנושור של פטם)
תנז[173] **רב
תנחחסדא** (מחלוקת באיבוס של כלי, אבל באיבוס של קרקע, דברי הכל אסור), ופרש"י
תנט(וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע). טור ושו"ע שם (אפילו אבוס של כלי, גזירה אטו
תסשל קרקע).
תסא[174] גמרא
תסבשם (איבוס של קרקע ... קא משוי גומות), ופירש"י (משום דפעמים שהאבוס של קרקע,
תסגוקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו). ועיין תוס' דף קמא, א ד"ה ודלמא
תסד(גזרינן הכא ... ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). טור ושו"ע שם (דאתי לאשווי
תסהגומות).
תסווכן הוא לעיל סי' שב סי"ד (שמא
תסזישוה גומות שבקרקע בכוונה), ושם נסמן.
תסח[175] כחכמים
תסטבמשנה שם (ומסלקין (תבן שלפניו, רש"י), לצדדין מפני הרעי (כשהוא רב כדי שלא
תעידרסנו ברעי, רש"י), דברי רבי דוסא. וחכמים אוסרין), ופירש רש"י
תעא(ומסלקין תבן שלפניו לצדדין, כשהוא רב, כדי שלא ידרסנו ברעי). ברייתא קמ, ב (וחכמים
תעבאומרים אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין). טור ושו"ע שם (ואסור גם כן לסלק
תעגהתבן מלפניו לצדדין).
תעד[176] רש"י
תעהשם ד"ה או אסיפא (ומשום דלא חזי, שיש בו שנמאס במדרס רגליו). מ"א
תעוס"ק ט (מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש"י).