Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל
ובו כ"ב סעיפים
נתינת מזון וחפצים לנכרי בשבת
א מותר לזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת, אע"פ שאסור
ובו כ"ב סעיפים
נתינת מזון וחפצים לנכרי בשבת
א מותר לזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת, אע"פ שאסור
בביום טוב משום גזרה שמא ירבה לבשל בשבילו, כמו שיתבאר בסי' תקי"ב, אבל בשבת אין לחוש לזה.
גומותר אפילו ליתן מזונות לפני נכרי
דבלבדו. ואע"פ שאין מזונותיו עליך, מכל מקום כיון שמפרנסים עניי נכרים
המפני דרכי שלום חשוב כמזונותיו עליך:
וב ומותר ליתן לפניו מזונות בחצר אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ. והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצה.
זומכל מקום לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא
חיעשה הוא העקירה מרשות היחיד, אלא הנכרי יטול מידו, שאז הנכרי הוא העושה העקירה,
טואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן והנכרי נוטל משם.
יאבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם, או שהם
יאמזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם, וניכר הדבר שיוציאן לחוץ, וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו
יבלפנים, שידוע וניכר הוא שיוציא, אסור ליתן לפניו, מפני שנראה כנותן לו על מנת
יגלהוציא. ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל,
ידמכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור, מטעם שנתבאר בסי' ש"ז:
טוג ואפילו כשעומד בפנים, לא התירו ליתן
טזלפניו אלא מזונות שיתכן לאכלם בחצר, אבל לא שאר חפצים שדרך להוציאן, מפני שנראה
יזכנותן לו על מנת להוציא.
יחבמה דברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל
יטחפצים של נכרי מותר ליתנם לו, שאף שנראה כנותן לו על מנת להוציא אין בכך כלום, כיון שאינו מוציא בשביל
כהישראל אלא בשביל עצמו, והחפץ אינו של ישראל. ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר, כמו שנתבאר
כאשם.
כבומכל מקום אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים,
כגאסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו מפני מראית העין, שהרואה שישראל נותן לו סבור
כדשהוא חפץ של ישראל. משא"כ כשנותן לפניו בחצר שאין שם
כהרואים, והרואה אותו יוצא מרשות ישראל וחפץ בידו הוא סבור שמוציא חפץ שלו ולא של
כוהישראל.
כז(ומכל מקום אם האמת הוא שהוא חפץ של
כחישראל אסור, שמא יודע האמת להרואים, ויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו
כטבשבילו. משא"כ בחפץ של נכרי, אם יודע האמת לרואים אין כאן חשד כלל):
לד ואפילו הוא חפץ של נכרי אלא שהוא
לאממושכן לישראל, דינו כחפץ של ישראל. אפילו פדאו הנכרי (כ"מ בסי' רנ"ב גבי מכירה) מבעוד יום, ואפילו אם ייחד
לבמקום להנכרי מבעוד יום בתוך רשותו להניח שם משכונו עד למחר שיבא ויטלנו משם, אסור להניחו ליטלו בשבת משום מראית
לגהעין.
לדאלא אם כן שהנכרי הוא אלם שאז יש להקל, אפילו לא ייחד לו מקום. וכן במקום שיש בו משום דרכי שלום,
להכגון נכרי שחלה ושלח אחר מאכל ישראל, מותר לתת לו, או אפילו לשלוח לו על ידי נכרי. והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא
לוחמץ מביתו בפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ד, מפני שהשליחות על ידי נכרי הוא שבות, ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות
לזהרבים אלא כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ה, הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה
לחכמו שנתבאר בסי' ש"ז. והוא הדין מפני דרכי שלום. והוא הדין
לטבנכרי אלם.
מומכל מקום צריך ליזהר שלא יתן ליד הנכרי
מאממש, כיון שאפשר בלא זה. ואפילו בחפצים של נכרי צריך ליזהר בזה:
מבה מותר להחליף משכון לנכרי בשבת, אם הוא
מגמלבוש, ויוציאנו הנכרי דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל מותר בענין זה
מדאם הישראל צריך ללבשו בשבת.
מהואם הנכרי מביא המעות ונוטל המשכון מותר
מוגם כן, ובלבד שלא יחשוב עמו. וטוב שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע בו הישראל, כדי
מזשלא יהא נראה כנושא ונותן. ואם הביא לו משכון אחר לא יגע גם בו:
מחפת שאפה הנכרי בשבת
ו במקומות שנוהגים לאכול פת של פלטר נכרי, יש מתירין ליקח ממנו בשבת אפילו פת שנאפית היום,
ו במקומות שנוהגים לאכול פת של פלטר נכרי, יש מתירין ליקח ממנו בשבת אפילו פת שנאפית היום,
מטאם היא עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים
נולא בשביל הישראל, ואם כן אין לאסור אותה מדין נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל.
נאוגם אין לאסור אותה מדין מוקצה, אפילו
נבאם היתה קמח או עיסה בבין השמשות שהן מוקצין כמו שנתבאר בסי' ש"ח, אין אומרים בה מתוך שהוקצית בבין
נגהשמשות הוקצית לכל השבת כולה. לפי שאין אומרים כן אלא בדבר שניתקן ונעשה ראוי
נדמאליו משחשכה, כגון נר שכבה מאליו משחשכה, אבל כל דבר שגמרו בידי אדם, דהיינו שנגמר תיקונו בשבת ונעשה ראוי
נהעל ידי אדם, אין בו משום מוקצה כלל אפילו בבין השמשות בעודו אינו ראוי, מפני שאינו
נומקצה ממנו דעתו כלל בבין השמשות מליהנות ממנו בשבת, כיון שבידו הוא לתקנו ולעשותו
נזראוי בו ביום, כגון הקמח שביד נכרי אין לו דין מוקצה כלל בשבת, מפני שבידו הוא
נחלאפותו ולעשותו ראוי בו ביום. וכיון שהוא מוכן להנכרי בעליו, הרי זה מוכן לכל.
נטויש אומרים שלא אמרו כל דבר שגמרו בידי אדם אין בו
סמשום מוקצה, אלא בדבר שהתחלת מלאכת תיקונו כדי לעשותו ראוי היתה קודם השבת, ונגמרה
סאבשבת, כגון נכרי שהתחיל לעשות כלי מערב יום טוב וגמרו ביום טוב, אין בו משום נולד, הואיל וגמרו בידי אדם כמו שנתבאר בסי'
סברנ"ב (וכן פת שהתחיל לאפותה דהיינו שנתנה
סגבתנור מבעוד יום, אף שבבין השמשות לא היתה ראויה עדיין אין בה משום מוקצה). אבל פת, שהתחלת מלאכת תיקונה שעל ידי
סדכך נעשית ראוי, דהיינו מלאכת אפייתה, היתה בשבת, יש בה משום מוקצה אם היתה קמח או
סהעיסה בבין השמשות. אבל אם היתה תבואה בבין השמשות ונטחנה ונאפית בשבת אין בה
סומשום מוקצה, ולא משום נולד ביום טוב, כמו שיתבאר
סזבסי' תקי"ז.
סחולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה. אלא אם כן הוא שעת הדחק, כגון שדר בכפר יחידי, שאי אפשר לו
סטלשאול פת מחבירו, או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה,
עאו לצורך ברכת המוציא, אזי יש לסמוך על המתירים.
עאומכל מקום אסור ליתן מעות להפלטר מערב
עבשבת שיתן לו הפת בשבת, שאז הוא אופה לצורך ישראל, ואסור לאכול מהפת עד למוצאי שבת בכדי
עגשיעשו כמו שיתבאר:
עדז (וכל זה בפת. אבל נכרי שבישל לעצמו
עהמדברים שאין בהם משום בישולי נכרים, אין בהם משום מוקצה לדברי הכל, אפילו
עוהן פירות שאינן נאכלים חיין ולא היו ראויים כלל בין השמשות. לפי שאין אומרים מתוך
עזשהוקצה בין השמשות הוקצה לכל השבת כולה אלא בדבר שמקצה אותו האדם מדעתו ודחאו
עחבידים, כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח, אבל לא בדבר שהוא מוקצה בעל כרחו של
עטאדם, כמו שנתבאר בסי' ש"י):
פפירות שתלש, סחט, צד או אפה הנכרי בשבת
ח וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן
ח וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן
פאמשאר מלאכות הנעשות בתלוש, חוץ מסחיטת פירות, שאם סחטן נכרי אפילו לעצמו, אסורים
פבהמשקים לישראל עד לערב, אם הוא בענין שהיו אסורים אם היו זבים
פגמאליהן כמו שנתבאר בסי' ש"כ. לפי שגם אלו המשקין הבאים לישראל על
פדידי סחיטת נכרי, הם בכלל הגזרה שגזרו על משקין שזבו מאליהן, מפני שגם אלו באים
פהלהישראל ממילא כמו הזבין מאליהן.
פווכן נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,
פזכגון ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן, שהכנה מועלת
פחלהן אפילו במחובר, כמו שנתבאר בסי' שי"ח, אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב,
פטלפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן, כמו שנתבאר בסי' שכ"ב, שגם פירות אלו באים להישראל ממילא כמו
צהנושרים מאליהם.
צאולא פירות בלבד, אלא אפילו כל מחובר
צבשנתלש מאליו, או על ידי נכרי, אע"פ שאינו מאכל אדם, הוא בכלל גזרה זו, כגון
צגנכרי שליקט עשבים מהמחובר, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה,
צדכגון שיש לישראל בהמות שיכולים לרעות שם בעשבים אלו והרי הם מוכנים לו, אעפ"כ אסורים משום גזרת פירות
צההנושרים. ולכן אסור לישראל להשתמש בהם שום תשמיש, כמו שאסור להשתמש בפירות הנושרים, ולכן הם אסורים גם כן בטלטול, כיון
צושאינן ראוים לו בו ביום להשתמש בהם שום תשמיש, והרי הם מוקצים, כמו שפירות הנושרים
צזיש להם דין מוקצה מטעם זה.
צחואפילו עצים שתלשן הנכרי לעצמו או שנשרו
צטמאליהן ביום טוב, הם בכלל גזרה זו, כמו שיתבאר בסימן תק"ז.
קוכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו
קאאסורים לישראל ביום טוב, כמו שיתבאר בסי' תקט"ו:
קבט אם ליקט או צד או אפה ובישל או שעשה אחת משאר מלאכות בשביל ישראל, או בשביל ישראל ונכרים, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי לעשות
קגבשבת כדי שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד.
קדואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם
קהצריכים להמתין כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו חכמים
קושלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו לאחרים. אבל אם נעשה איסור של דברי סופרים בשביל ישראל מותר לאחרים
קזמיד, כמו שיתבאר.
קחושיעור בכדי שיעשו יתבאר בסי'
קטתקט"ו:
קיי ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע
קיאאם נלקטו היום או לאו, אסורות בו ביום, וגם לערב בכדי שיעשו. ואע"פ שהוא ספק דברי סופרים, אין הולכין בו להקל, הואיל
קיבוהוא דבר שיש לו מתירין. ויש אומרים שלערב מותר מיד, שכיון שאיסור זה אינו אלא כעין קנס שלא יבא
קיגלומר לנכרי לעשות לו בשבת, לא החמירו בספיקו אע"פ שיש לו מתירין. והעיקר כסברא
קידהראשונה.
קיהואף לפי סברא האחרונה לא הקילו, אלא
קיובכגון שהנכרי אמר לישראל מערב שבת ליתן לו פירות בשבת, והלך לבית הנכרי ונתן לו,
קיזשאז יש להסתפק שמא ליקט פירות אלו בשבת בשביל ישראל, והיה בדעתו מערב שבת על פירות
קיחאלו ללקטם לו בשבת, או שמא היה בדעתו ללקוט לו פירות אחרים, ופירות אלו ליקטם
קיטלעצמו או לנכרי אחר, ואחר כך נמלך ונתנם לישראל כשבא אצלו, וכן כל כיוצא בזה. אבל נכרי שהביא
קכדורון לישראל, או שהביא למכור בעיר שרובה ישראל, אין תולין להקל שמא ליקטן מתחלה לעצמו
קכאואחר כך נמלך להביאן לכאן, אלא מן הסתם ליקטן מתחלה לשם כך. וכן אין לתלות להקל שמא ליקטן מערב
קכבשבת, לפי שנכרי המביא דורון או למכור, מן הסתם הוא מתכוין להביא מן המשובח, ומביא
קכגמאותן שליקט היום. וכן לענין צידה ביום טוב:
קכדמאכלים שהביא הנכרי מחוץ לתחום
יא דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי אחר
יא דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי אחר
קכהמותר לישראל אפילו בו ביום. ואם הביאו לישראל אסור באכילה בו ביום
קכולמי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת כדי לאכול
קכזממנו בו ביום או לערב מיד. אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום, לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים,
קכחולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו.
קכטולכן אף מי שהובא בשבילו מותר לו לטלטלו,
קלכי אין לו דין מוקצה, הואיל והוא ראוי לאכילה לאחרים בו ביום.
קלארק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד' אמות ממקום שהניחו הנכרי, אם הניחו במקום
קלבשאינו מוקף לדירה, כגון בשדה או בעיר שאינה מעורבת, דהיינו שאם טלטלו אחד ב' אמות לא
קלגיטלטלנו הב' יותר מב' אמות, כמו שיתבאר בסי' ת"א בכל דבר שהוציאו נכרי חוץ לתחום.
קלדואם הובאה בספינה מחוץ לתחום, מותר
קלהבאכילה אף למי שהובא בשבילו, אם הלכה הספינה למעלה מעשרה טפחים,
קלושאין תחומין למעלה מי' טפחים כמו שיתבאר בסי' ת"ד. רק שצריך ליזהר שלא לטלטלו חוץ לד'
קלזאמות, אלא אם כן היה בספינה מערב שבת, ולא היה למטה מי' טפחים משנכנס השבת עד שהגיע
קלחלתוך התחום של מקום זה שהוא בו עתה, כמו שיתבאר שם:
קלטיב אע"פ שהבא מחוץ לתחום מותר למי
קמשלא הובא בשבילו, מכל מקום אם הביאו ב' דברים לב' בני אדם אסורים להחליף זה עם זה,
קמאשהרי עכ"פ נהנה הוא במה שהובא לו מחוץ לתחום, שעל ידי כן נותן חבירו לו את
קמבחליפיו:
קמגיג כל מקום שצריך להמתין בכדי שיעשו, אין
קמדצריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא ביום השבת, כגון אם הביא לו ממקום רחוק בג' שעות
קמהעל היום בשבת, מפני שהוא רכב על סוס ולכן מיהר הבאתו, אינו צריך להמתין למוצאי שבת
קמוכדי הליכה לשם ברגל, אלא די שימתין ג' שעות. ואין צריך לחוש שמא לא רכב כל כך
קמזבמרוצה אלא רכב הרבה בליל שבת, כי מן הסתם אין דרך לרכוב בלילה.
קמחבמה דברים אמורים כשיודע מאיזה מקום
קמטהביא. אבל אם אינו יודע כלל, ואפשר שהביאו ממקום קרוב, די שימתין למוצאי שבת בכדי
קנהבאה מחוץ לתחום, חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו, אם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר
קנאצידה, כמו שיתבאר בסי' תקט"ו.
קנבויש אומרים שבכל מקום שצריך להמתין בכדי הבאה מחוץ
קנגלתחום, ואין צריך לומר במקום שצריך להמתין בכדי הבאה ממקום רחוק יותר, אין ליל
קנדמוצאי שבת עולה מן החשבון, וצריך להמתין שיעור זה למחר ביום ראשון. לפי שאין רגילות
קנהלהביא בלילה ממקום רחוק חוץ לתחום, ואם כן יש לחוש שמא מפני כך יאמר לנכרי להביא
קנולו בשבת, כדי שיהיה מוכן לו בליל מוצאי שבת אחר שישהה שיעור זה.
קנזויש לחוש לדבריהם לענין שבת, אבל לענין
קנחיום טוב יש להקל כסברא הראשונה. ואף לענין שבת יש להקל לצורך אורחים או שאר סעודת מצוה.
קנטאבל במקום שצריך להמתין בכדי הבאה מתוך
קסהתחום, כגון נכרי שליקט פירות או צד דגים בתוך התחום, וצריך להמתין בכדי לקיטה או
קסאצידה והבאה מאותו מקום שליקט וצד בתוך התחום, הרי הלילה עולה לו מן החשבון לדברי
קסבהכל:
קסגיד אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור למי
קסדשהובא בשבילו עד למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום, מפני שהוא דבר שיש לו מתירין. ולהאומרים שבאיסור כזה שאינו אלא כעין
קסהקנס שלא יבא לומר לנכרי לעשות בשבת לא החמירו בספיקו אע"פ שיש לו מתירין
קסוכמ"ש למעלה, אף כאן מותר באכילה, אפילו למי שהובא בשבילו, אפילו
קסזבו ביום. וכבר נתבאר שהעיקר כסברא הראשונה:
קסחטו וכל זה בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר. אבל
קסטנכרי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים עמו בעיר, אין מחזיקים מספק לומר שמא הביאן
קעמחוץ לתחום, כי אדרבה אנו אומרים כאן נמצאו וכאן היו.
קעאואפילו אם יש לנכרי ב' בתים אחד חוץ
קעבלתחום ואחד בתוך התחום, תולין להקל שהביא מתוך התחום, כי מן הסתם אינו מניח בית הקרוב והולך
קעגלהביא מבית הרחוק. אבל אם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד
קעדבתוך התחום, יש לחוש לרוב הבתים שהם חוץ לתחום:
קעהמאכלים שהוציא הנכרי מרשות לרשות
טז נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים העומד ברשות הרבים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,
טז נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים העומד ברשות הרבים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,
קעומותר לישראל להשקות מהם בהמתו, כיון שהנכרי לא נתכוין כלל בשבילו.
קעזוהוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם הוא
קעחמכירו אסור, גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו, אם ישקה גם הוא מהם.
קעטואפילו אינו מכירו, אם מילא לצורך בהמת
קפישראל, אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו, אפילו תשמיש אחר, כגון רחיצה והדחת כלים, שכל שנעשה
קפאבאיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו
קפבלאחרים.
קפגאבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר
קפדשהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור
קפההכרמלית אינו אלא מדברי סופרים.
קפוועכשיו נהגו העולם היתר אפילו לכתחלה,
קפזלומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם צורך השבת דרך כרמלית. ויש שלמדו עליהם זכות לומר שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו
קפחבו שבות דשבות, כמו שנתבאר בסי' ש"ז.
קפטוצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד
קצהנכרי, וגם שלא ליקח מידו, כמו שנתבאר שם. וגם שלא ליתן מעות לנכרי כמ"ש בסי' תקי"ז.
קצא(ומכל מקום אין להקל אלא בשכר וכיוצא בו
קצבמהדברים הצריכים בשבת צורך גמור, שאי אפשר להיות בלעדם אלא בדוחק קצת. אבל דברים שאין צריך כל כך, כגון
קצגפירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה כמו שנתבאר בסי' רס"א):
קצדגזרת שמא ירבה בשבילו
יז ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו,
יז ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו,
קצהמאכיל אחריו ישראל את בהמתו. דהיינו שעומד בפניה שלא תוכל לנטות
קצואלא דרך שם, כמו שנתבאר בסי' שכ"ד בכל דבר האסור בטלטול, ואף עשבים אלו
קצזאסורים בטלטול כמ"ש למעלה.
קצחוהוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם מכירו
קצטאסור לו אפילו לעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת, גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל
רבהמתו אם יאכילנה מהם.
ראאבל למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי
רבשיעשו, כיון שהנכרי ליקט לצורך עצמו, ואין איסורו בשבת אלא משום גזרה שמא ירבה
רגבשבילו:
רדיח וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה
רהבשבילו אם הוא מכירו, כגון נכרי שצלה או בישל לעצמו דברים שאין בהם משום בישולי נכרים, וכל כיוצא בדבר זה שצריך להרבות בו
רובשביל שנים יותר מבשביל אחד.
רזאבל בדבר שאין לחוש בו שמא ירבה בשבילו,
רחכגון שהדליק נר לעצמו, או שעשה כבש לירד בו מהספינה, שבנר אחד וכבש אחד יספיק לכל, אפילו
רטמכירו מותר:
רייט אע"פ שאינו מכירו, אם אומר בפירוש
ריאשלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אינו אומר כן, אם מעשיו
ריבמוכיחים שלצורך ישראל הוא עושה, כגון שהדליק נר בבית שהישראל בו והלך לו הנכרי ולא
ריגנהנה ממנו כלום, אסור להשתמש לאורו:
רידכ אם ליקט נכרי עשבים (לבהמתו) והאכיל (גם) לבהמת ישראל, אין צריך
ריהלמחות בידו.
ריוואע"פ שמן הסתם ליקט גם לצורך
ריזישראל, אין איסור בליקוט זה כלל, כי כל נכרי העושה דבר מעצמו, בודאי מתכוין הוא
ריחלטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, כמו שנתבאר בסי' רנ"ב.
ריטובלבד שלא יהיו עשבים של הישראל אלא של
רכהנכרי או של הפקר, מטעם שנתבאר שם.
רכא(וגם אין איסור במה שמאכיל לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו. שאף שאסור
רכבלישראל ליהנות ממה שעשה הנכרי בשבילו, אע"פ שנתכוין לטובת עצמו, כמו שנתבאר
רכגשם. מכל מקום כאן אין גופו ממש נהנה מזה לא גזרו חכמים אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל, אבל לא על מה שהנכרי מאכילה, כיון שמתכוין בזה לטובת עצמו).
רכדבמה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן דרך
רכהמקרה (שאין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל, כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך
רכונמלך ליתן לבהמת ישראל). אבל אם רגיל לעשות כן, צריך למחות בידו (שכיון שבודאי הוא ליקטן בשבילו, גזרו
רכזחכמים אף על מה שמאכיל הנכרי מהם לבהמת ישראל):
רכחנכרי שעשה ארון או קבר בשבת
כא נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו
כא נכרי שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו
רכטמתו, או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל ליקבר במוצאי שבת מיד.
רלואם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי
רלאשיעשו, בין לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו,
רלבבין לקבור בו ישראל אחר.
רלגבמה דברים אמורים, כשהקבר או הארון עומדים
רלדבמקום המוצנע, שאין הדבר מפורסם לכל שנעשו בשבת בשביל פלוני ישראל. אבל קבר העומד
רלהבפרהסיא, וכן ארון הנעשה בשבת אצל קבר העומד בפרהסיא, בענין שהכל יודעים שקבר זה או ארון זה
רלונעשה בשבת לפלוני ישראל, אסור לקבור בו אותו ישראל עולמית, ואף לאחר בכדי שיעשו, משום קנס על
רלזשנתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשבילו. אבל מותר לקבור בו ישראל אחר לאחר
רלחבכדי שיעשו. והוא הדין אם נתחלל שבת על ידי נכרי בפרהסיא בשביל ישראל חי,
רלטאסור לו עולמית משום קנס, אע"פ שלא צוה את הנכרי
רמעל ככה.
רמאויש אומרים שלא אסרו עולמית גבי מת משום קנס, אלא
רמבמשום שגנאי הוא למת שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת בשבילו. ולפי זה גבי חי מותר
רמגאף לו לאחר בכדי שיעשו. ולעת הצורך יש לסמוך על דעתם להקל בדברי סופרים.
רמדואף לפי סברא הראשונה לא החמירו חכמים
רמהאלא כשעשה הנכרי הדבר מעצמו. אבל אם קבל עליו קודם השבת לעשות זה, וקצץ לו הישראל
רמושכר, ולא קבע לו זמן אימתי יעשנו, ועשה בשבת מדעת עצמו, אין איסור מן הדין לאחר
רמזהמתנה בכדי שיעשו, אע"פ שעשה בפרהסיא. ואפילו היה
רמחהנכרי שכיר יום, אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום, ועשה מעצמו בשבת. ואפילו גבי מת מותר בענין זה מן הדין.
רמטאלא שנכון להחמיר, אף גבי חי, לדברי הכל,
רנשלא יהנה ממנו עולמית שום אדם מישראל, כל שנתחלל בו שבת על ידי נכרי בפרהסיא
רנאעל ידי אמירת ישראל, אפילו עשהו הנכרי בקבלנות, שאין בו איסור מעיקר הדין, כמו שיתבאר בסי' תרס"ד.
רנבאלא אם כן מיחה ביד הנכרי, ולא השגיח בו,
רנגבשביל הנאת עצמו, כמ"ש בסי' רמ"ד:
רנדנכרי שהביא בשבת חלילין להספיד
כב נכרי שהביא בשבת, דרך רשות הרבים, חלילין להספיד בהם ישראל, כיון שנעשה בהם איסור של תורה, לא
כב נכרי שהביא בשבת, דרך רשות הרבים, חלילין להספיד בהם ישראל, כיון שנעשה בהם איסור של תורה, לא
רנהיספידו בהם, לא אותו ישראל ולא ישראל אחר, עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם
רנובמוצאי שבת מאותו מקום שהביאם הנכרי בשבת, בין שאותו מקום הוא חוץ לתחום בין
רנזשהוא בתוך התחום. ואם אינו ידוע מהיכן הביאם, די
רנחשימתינו בכדי שיכולין להביאם מחוץ לתחום.
רנטבמה דברים אמורים כשהביאם בצנעא, אבל אם
רסהביאם בפרהסיא, בענין שהכל יודעים שהובאו ברשות הרבים בשבת בשביל פלוני ישראל,
רסאאסור להספיד בהם אותו ישראל עולמית.
רסבוכל זה ברשות הרבים גמורה. אבל אם הביאם
רסגדרך כרמלית, אם הביאם מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל, אפילו למי
רסדשהובאו בשבילו. שלא החמירו למי שהובא בשבילו בכרמלית, אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה,
רסהאבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום, שאז מועלת הבאתו בשבת, משא"כ
רסובתוך התחום אין הבאתו בשבת מועלת כל כך (מפני שהיה הישראל יכול לילך לשם בעצמו
רסזבשבת ולהביאם במוצאי שבת מיד. ומשום שיעור מועט שהיה שוהה במוצאי שבת בחזירתו משם
רסחלכאן, אין לחוש בשביל כך שמא יאמר לנכרי לילך לשם בשבת).
רסטואם הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או
רעמתוך התחום, אסור למי שהובא בשבילו. אבל לאחרים מותר
רעאאפילו בודאי חוץ לתחום.
רעבואם הביאם מחוץ לתחום דרך כרמלית, ואחר
רעגכך העבירם דרך רשות הרבים, אין צריך להמתין אלא בכדי שיכולין להביאם מתחלת רשות
רעדהרבים במוצאי שבת, ואחר כך מותר לאחרים, או אפילו למי
רעהשהובא בשבילו אם הובאו מתוך התחום:
רעו[177] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
רעזזה:
רעח(א)
רעטנתינת מזון וחפצים לנכרי בשבת (ס"א-ה).
רפ(ב)
רפאפת שאפה הנכרי בשבת (ס"ו-ז).
רפב(ג)
רפגפירות שתלש, סחט, צד או אפה הנכרי בשבת (ס"ח-י).
רפד(ג)
רפהמאכלים שהביא הנכרי מחוץ לתחום (סי"א-טו).
רפו(ד)
רפזמאכלים שהוציא הנכרי מרשות לרשות (סט"ז).
רפח(ה)
רפטגזרת שמא ירבה בשבילו (סי"ז-כ).
רצ(ו)
רצאנכרי שעשה ארון או קבר בשבת (סכ"א).
רצב(ז)
רצגנכרי שהביא בשבת חלילין להספיד (סכ"ב).
רצד[178] **רבי
רצהיהושע בן לוי ביצה **כא, ב (מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום
רצוטוב, גזרה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע ס"א (מותר לזמן גוי בשבת).
רצז[179] סעיף
רצחא (אסור לזמן נכרי שיבא אצלו לאכול בביתו, גזרה שמא ירבה לבשל עוד קדרה אחרת בשביל
רצטהנכרי).
ש[180] לבוש
שאס"א (אבל בשבת אין טעם לאסור, דבשבת פשיטא שלא יבשל בשבילו).
שב[181] **ברייתא
שגשבת יט**, רע"א (נותנין מזונות לפני הנכרי). טור ושו"ע שם (ומותר ליתן
שדמזונות לפניו ... לאכלן).
שה[182] גמרא
שושם (מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה, קמ"ל). והיינו אף שנתבאר לעיל סי'
שזשכד ס"ז (אין נותנין מים ולא מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה,
שחואפילו להשליך לפניהם אסור, מפני שאין מזונתן עליך), וגם הנכרי "לא רמיא
שטעליה", ואם כן הי' לנו לאסור ליתן לפניו מזונות בשבת.
שי[183] גיטין
שיאסא, א (תנו רבנן מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל). ש"ך יו"ד סי' קנא סקי"ט
שיב(משמע אפילו בלא עניי ישראל), וסי' רנא סק"ב (אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד
שיגמפרנסים מפני דרכי שלום).
שיד[184] תוס'
שיהיט, א ד"ה נותנין (כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום,
שיוחשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן). מ"מ פ"ו הכ"א
שיז(שאנו חושבים אותו כמזונותיו עלינו, מפני דרכי שלום). מ"א סק"א (דחשיב
שיחמזונותיו עליך ... דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום).
שיטוראה תהלה לדוד סקי"ב,
שכובח"ג סי' מה סק"ט-י.
שכא[185] ברייתא
שכביט, א (נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר, נטלו ויצא אין נזקקין לו). טור ושו"ע ס"א
שכג(ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר, לאכלן, ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו).
שכד[186] **כן
שכהמשמע במ"מ פ"ו** הכ"א (שבמפרש להוציא אסור, וכן אמרו בירושלמי
שכואין נותנין מזוזות לנכרי על מנת לצאת, וכן פירשו ז"ל). והוא האמור בירושלמי
שכזפ"א ה"ח (אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת. נטל ויצא אין את זקוק לו).
שכחהרי שאסרו בירושלמי דוקא כשמפרש על מנת להוציא, משא"כ בסתם מותר,
שכט"אע"פ שיודע שיוציאן לחוץ".**
של**
שלאועיין ב"י ד"ה
שלבומ"ש ומותר (וכן כתבו הגהות, דכן מוכח לישנא דברייתא). ובהגהות מיימוניות שם
שלגאות ח (דוקא לאוכלן, אבל לא על מנת להוליך, דהכי תניא בירושלמי אין נותנין מזונות
שלדלנכרי על מנת לצאת וכו').
שלהמ"א סי' תמד סק"ז (פירוש
שלושנתנן לו סתמא, ולא יאמר לו להוציאם לרשות הרבים). פר"ח שם ס"ד (כיון
שלזדהוי דבר מועט, ואינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, אע"פ שהדבר ידוע שמוציאו,
שלחשפיר דמי. והכי משמע מדברי ההגהות).
שלטוכן הוא לקמן שם ס"ט (שלא יאמר
שמלו להוציאן מביתו למקום שאסור לטלטל בו בשבת מן התורה. ואף על פי שהוא יודע שהנכרי
שמאיוציאנו, ועל מנת כן הוא נותן, מכל מקום כיון שאינו אומר לו בפירוש שיוציאנו, הרי
שמבהנכרי עושה כן מדעת עצמו, ואינו שלוחו של ישראל), ובקו"א שם סק"א (כן
שמגכתבו המ"א ופרי חדש). ושם נסמן (הערות נב-ד).
שמדומכל שכן כשעושה מעצמו אין צריך
שמהלמחות בו, כדלעיל סי' שז סל"ה (ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים
שמווחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו. במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן
שמזמעצמו, אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת).
שמחונתבאר לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל ... לא
שמטאסרו אלא האמירה, אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי
שנקבלנות דמרחץ ... דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח, או משום
שנאמראית העין דמחובר עיי"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה
שנבמסיק בעצי בעל הבית).
שנג[187] תוס'
שנדשם ד"ה נותנין (דרגיל לאוכלו מיד. ודוקא מזונות, אבל שאר חפצים אסורים). אור זרוע
שנהח"ב סי' נג (פירש ריב"א ... דהא עבידי לאוכלו מיד, ויכול לאכלו בחצר.
שנוודווקא מזונות, אבל חפצים אחרים העשויים להוליכן למקום אחר, אי נמי מזונות מרובין
שנזשאין יכול לאוכלן מיד וצריך להוליכו מיד עמו, אסור ליתן לו ... דהשתא ודאי מחזי
שנחכמוליך בשליחותו של ישראל בשבת עכ"ל). שלטי הגבורים במרדכי פ"א ע, א אות
שנטא (והא דנותנין היינו דוקא כשהרשות בידו לאכלו בחצר, ובהכי שרי אע"ג דנטלו
שסוהלך לו). ב"ח ד"ה ומותר (פירוש, נותנין לו בסתם, דרגיל לאכלן מיד, ואם
שסאנטלן ויצא אין נזקקין לו. ומשום הכי תני מזונות, לאורויי דבחפצים שדרכן להוציאן
שסבאסור. וממילא משמע דאף במזונות במפרש להוציאן אסור, דלא התירו אלא בסתם). מ"א
שסגסק"ג (אבל אם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר, או שהוא הרבה שאי אפשר לאוכלם שם,
שסדאסור ליתן לפניו (שלטי גבורים במרדכי פ"ק)).
שסהוהיינו שאף שלא נותן לו על מנת
שסולהוציא, מכל מקום כיון שאין הרשות בידו לאכלן שם "ניכר הדבר שיוציאן לחוץ ...
שסזנראה כנותן לו על מנת להוציא".
שסחוכן הוא לקמן סי' תמד סוף ס"ט
שסט(אבל אסור ליתן לו בפעם אחת יותר ממזון סעודה אחת, דכיון שאינו יכול לאכול כולו
שעעכשיו בבית הישראל, הרי ניכר הדבר שנותן לו על מנת להוציאו, והרי כאלו אמר לו
שעאבפירוש להוציאו).
שעב[188] מרדכי
שעגרמז רנב בשם התוס' (ותוס' כתבו דאסור ליתן ליד נכרי, דהוי ליה עקירה). שלטי הגיבורים
שעדשם בשם התוס' (בתוס' כתבו דנותנין מזונות לפני הנכרי, אבל לא ישים בידו, משום דהוי
שעהעקירה). מ"א סק"ב (אבל לא בידו דהוי עקירה (שלטי גבורים תוספות)),
שעווסק"ו (ומכל מקום אסור ליתן בידו ממש), וסי' שז ס"ק כ (וז"ל רמ"מ
שעזסי' קי"ו ... כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב, לא יתננה בידו ולא
שעחיקחנה מידו (ועמ"ש רסי' שכ"ה)). והוא בשו"ת מהר"ם מינץ סי'
שעטקטז (לא יתן הכלי ליד הגוי, אלא יעמיד הכלי לפני הגוי על השולחן או על הקרקע והגוי
שפיקח הכלי מן השולחן והקרקע ועביד עקירה, וכן בחזרתו לא יקח היודי הכלי עם השכר מיד
שפאהגוי, אלא יניח הגוי להעמיד הכלי על השולחן ויעשה הגוי גם כן הנחה, ואז לא יעבור
שפבהיודי על איסור שבות דאית ביה מעשה).
שפגוכן הוא לעיל סי' שז סכ"ז (נהגו
שפדשלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה על גבי קרקע או על
שפהגבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא
שפושהישראל עשה הנחה, ואסור מדברי סופרים, אף בזמן הזה שיש אומרים שאין לנו רשות
שפזהרבים). לקמן סט"ז (וצריכים הם להזהר שלא ליתן הכלי ליד הנכרי,
שפחוגם שלא ליקח מידו).
שפטוראה גם לקמן (הערה 216).
שצ[189] כנסמן לעיל (הערה 187).
שצא[190] תוס'
שצבג, א ד"ה בבא (דווקא כשהנכרי בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, משמע
שצגדאסור ליתן להדיא על מנת להוציא). רא"ש פ"א סי' א (דוקא כשהנכרי
שצדבחצר, אבל אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, אסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא).
שצהר"ן שם (א, א) ד"ה ומקשו הכא היאך (דדוקא כשהנכרי בחצר, אבל אם
שצועומד בחוץ ופשט ידו בפנים, משמע דאסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא). טור ושו"ע
שצזשם (ודווקא שהגוי בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע הוא שיוציאנו ...
שצחאסור).
שצט[191] ב"מ צ, א (חסום פרתי
תודוש בה), לפירוש ר"י בתוס' שם (חסום פרתי ודוש בה ... לומר לנכרי בשבת הילך
תאבשר ובשל לצרכך ... אמר ר"י ... אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, הוא אינו יכול
תבלעשות, כמו לבשל או לחסום). רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו (חסום פרתי ודוש בה
תגתבואתך ... אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת לומר לנכרי ...
תדהילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת). שו"ע סי' שז סכ"א (אסור לומר לגוי
תהבשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך).
תו[192] סל"ה
תז(אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת. ואפילו אם הוא
תחמקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו ... כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו,
תטהרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).
תיוכן הוא לקמן סי' תנ ס"כ (לא
תיאיאמר אדם בפסח לגוי ... הילך דינר זה וקנה לך חמץ ... הרי זה נראה כשלוחו מטעם
תיבשנתבאר בסי' שז). הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט (אסור לומר לנכרי חסום פרתי
תיגודוש בה דישה שלך ... וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך).
תיד*
תיהטעם נוסף לאיסור זה נתבאר לקמן ס"ג
תיו(מפני מראית העין, שהרואה שישראל נותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל ... ויחשדוהו
תיזשנתנו לו כדי להוציאו בשבילו).
תיחוכן הוא בסי' שז סי"א (מי ששכר
תיטלו נכרי בקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת
תכ... מפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו). והיינו כמבואר לעיל סי' רמו
תכאס"ד (מפני מראית העין, שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו,
תכביחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת על ידי נכרי זה, שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו
תכגוהוא מוציאו לצורך עצמו).
תכדומקורו בס' התרומה סי' רכא (וטעמא
תכהשהרואה סבור שהישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים, שהרי בשבת
תכועצמה מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו). סמ"ג ל"ת
תכזסה יט, ב (וטעמא, שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו [חוץ] לבית ברשות הרבים,
תכחשהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל, ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו). רא"ש
תכטפ"א ס"א (שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת
תללהוציא). שו"ע סי' רמו ס"ב (מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו).
תלאוזקוקים לטעם השני, ולא סגי בטעם
תלבהראשון, הוא כדי לאסור אף בחפץ של נכרי שעומד בחוץ ופשט ידו לפנים ונותן לידו ממש,
תלגכדלקמן בסמוך (במה דברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו
תלד... ואפילו לומר בפירוש עשה מלאכתך בחפצים שלך מותר, כמו שנתבאר שם. ומכל מקום אם
תלההנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים, אסור ליתן לפניו אפילו חפצים שלו, מפני מראית
תלוהעין).
תלזאמנם מוסיף לקמן סוף ס"ג (כשנותן
תלחלפניו בחצר ... אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור, שמא יודע האמת להרואים,
תלטויחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו). והיינו שגם כשנותן לו חפץ של ישראל בחצרו,
תמיש לאסור מטעם מראית העין, ולא מעיקר הדין, שנראה כשלוחו (ראה לקמן שם הערה 201).
תמאוכן נתבאר טעם זה לעיל סי' רמו
תמבס"ד (אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבת, ואפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה
תמגכל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום,
תמדאסור להשאילו מפני מראית העין).
תמהוהטעם שאנו זקוקים לטעם של מראית
תמוהעין, גם כשנותן לו חפץ של ישראל בחצרו; כי לעיל שם מיירי שנתן לו את החפץ לפני
תמזכניסת השבת, שאפשר אין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלעיל סי' רמה בקונטרס אחרון סוף
תמחס"ק ד (אפשר דאין איסור אלא בשבת עצמו, אבל קודם השבת אין איסור). ומכל מקום
תמטנאסר משום מראית העין.
תנוגם כדי לאסור כשהנכרי לוקח בעצמו
תנאמבית הישראל, שאין לאסור בזה מעיקר הדין, כדלעיל סי' שז סל"ה (ואפילו אם
תנבהנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל, אינו צריך למחות בו כשרואהו).
תנגומכל מקום נאסר משום מראית העין, כדלעיל סי' שז סי"א (מי ששכר לו נכרי
תנדבקבלנות להוליך סחורתו למקום פלוני, ובא הנכרי ולקח הסחורה מבית ישראל בשבת ...
תנהמפני מראית העין כמ"ש בסי' רמ"ו).
תנווראה דברי נחמי' או"ח סו, ד.
תנזדובר שלום ע' קכ.
תנח*
תנטטעם שלישי לאיסור נתבאר לעיל סי'
תסרמו ס"ד (ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר
תסאגם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת, או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח
תסבביתו מבעוד יום. לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו, יאמר שמכר
תסגלו חפץ זה בשבת ... ולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונה. אבל אם
תסדמכר לו אפילו בערב שבת ... צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת).
תסהומקורו ברמב"ם פ"ו
תסוהי"ט (ולא ישאילנו ... אלא בכדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם השבת ...
תסזכשיצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לנכרי או משכנו או פסק
תסחעמו או מכר לו בשבת).
תסטוכן הובאה דעה זו לעיל סי' רנב
תעס"ג (מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה, ובלבד שיצא מפתח ביתו עם
תעאהמקח מבעוד יום, אפילו היא עיר המעורבת, כמו שנתבאר בסי' רמ"ו).
תעבוזקוקים לטעם השלישי, ולא סגי בטעם
תעגהשני, הוא כדי לאסור, לדעה זו, אף בעיר המעורבת.
תעדוכיון שכאן לא מיירי בחפץ שמכר לו, לכן
תעהלא נזכר כאן טעם זה השלישי.
תעוומכל מקום מותר ליתן לנכרי החפצים
תעזשל נכרי המונחים בחצר של ישראל, לכל שלושת הטעמים האלו, כדלקמן ס"ג (במה
תעחדברים אמורים בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי מותר ליתנם לו). ולעיל סי' רמו
תעטס"ו (וכל זה בחפצים של ישראל, אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל, ובא
תפליטלו בשבת, יכול ליתנו, ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים, כמ"ש בסימן
תפאשכ"ה).
תפב[193] תוס'
תפגיט, א ד"ה נותנין (ודוקא מזונות, אבל שאר חפצים אסורים). ר"ן שם (ז, א) ד"ה
תפדתנו (אבל שאר חפצים אסירי). מרדכי שם רמז רנג (פסק ריב"א
תפהדהני מילי אוכלין, שיתכן לאוכלן בחצר, אבל דברים
תפואחרים העשויים להוליכם ממקום למקום, אסור הוא ליתן ... דמיחזי כמוליך בשליחותו של
תפזישראל). טור ושו"ע ס"א (ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא, אסור).
תפח[194] מ"א
תפטסק"ד (אבל כשהוא של עכו"ם ... לכו"ע שרי).
תצ[195] תוס'
תצאג, א ד"ה בבא (אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים, משמע דאסור ליתן להדיא על מנת
תצבלהוציא).
תצג[196] תוס'
תצדשם (בנכרי והחפץ של נכרי, דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל, כיון
תצהשאין החפץ של בעל הבית). ר"ן א, א ד"ה ומקשו (כגון שהחפץ של נכרי,
תצושאפילו מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל, כיון שאין החפץ של ישראל).
תצז[197] סי' שז סל"ה
תצח(מותר לומר לו שיעשה מלאכה לצורך עצמו), וסל"ו (ומותר לומר לנכרי עשה מלאכתך),
תצטוסל"ז (שהנכרים במלאכת עצמן הם עוסקים, כי אין התבואה של הישראל), וסל"ח
500(שעדיין אין שם הישראל נקרא כלל על הגבינות ... מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך), ושם נסמן.
501[198] אף שאין בזה איסור אמירה
502לנכרי לעשות מלאכה בשלו, מכל מקום יש חשש מראית העין (כדלעיל הערה 192).
503[199] (**תוס')
504רא"ש** שם (ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג, וכן מסתבר,
505כיון שאסור הוא משום מראית העין, כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא, אין לחלק,
506כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ). מ"א שם (כיון שראה שישראל נתן לו, סבור שהוא
507של ישראל).
508וראה גם לקמן סי' שמז ס"ג (מדברי
509סופרים אסור ליתנו לו, אפילו הוא נכרי, ואפילו בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' שכ"ה,
510מטעם שנתבאר שם).
511[200] מ"א
512שם (אבל אם החפץ של עכו"ם מותר לתת לפניו בחצר, דהרואה שמוציאו סובר שהחפץ
513הוא של עכו"ם).
514[201] כמצויין לעיל (הערות 194-196).
515ועיקר טעם האיסור נתבאר לעיל
516ס"ב (כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו, אסור מטעם שנתבאר בסי'
517ש"ז), דהיינו דבחפץ של ישראל אסור מעיקר הדין (ולא משום מראית העין).
518אמנם נתבאר לעיל (הערה 192), שלפעמים מותר מעיקר הדין, ואסור רק משום מראית העין.
519ומבאור את טעם החילוק בזה, בין אם החפץ של ישראל או של נכרי – "שמא יודע האמת
520להרואים".
521כלל זה (שמא יודע האמת להרואים)
522נתבאר לעיל סי' רמג סוף ס"ח (כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום
523בפירות השדה, יתברר להם למפרע שלא היה אריס, ויאמרו ששכיר יום היה). סי' רמד
524בקונטרס אחרון סוף ס"ק ד (דהכא עיקר האיסור, משום שאחר כך כשישקעם בבנין
525יתפרסם למפרע שהן של ישראל. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה, כמ"ש
526הר"ן ומגיד משנה. עיין במ"א סק"ה). סי' רמו ס"ה (שיש לחוש שמא
527יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות
528בו מלאכה, כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת. משא"כ בשאלה, כשיודע לו
529האמת אין כאן חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת). סי'
530רנב בקונטרס אחרון ס"ק ה (ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא, שהוא נתן
531לו המלאכה או אמר לו לעשותה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א
532סק"ד) שאמר לו, ויחשדוהו ... משא"כ כשהאמת אינו כן, לא חיישינן שיאמרו
533כלל שהם של ישראל).
534[202] ס"ג
535(מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכה. ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד
536יום ... ואפילו אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת, ואחר כך בשבת
537בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו, לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבת). וכן הוא גם
538כאן "אפילו פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו אם ייחד מקום להנכרי".
539[203] **מרדכי
540**רמז רנג בשם רבינו יואל (פסק ריב"א ... דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל.
541ומדבריו דקדק רבינו יואל דאסור לישראל להחזיר משכונות של נכרי בשבת, אפילו ייחד לו
542מקום מבעוד יום). רמ"א ס"א (ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר).
543ובאור זרוע ח"ב סי' נג, הובא
544במרדכי ביצה רמז תרסו-ז (ושוב מעשה שבא ליטול משכונו מישראל ביום טוב, שכבר הי'
545פדוי מערב יום טוב ... ושלחתי למורי ה"ר שמחה, וזה אשר השיב לי ... משכנות
546אנו אוסרין להחזיר, דמיחזי כמשא ומתן).
547[204] ט"ז
548סק"ב (ואפילו בייחד לו מקום כו', דיש לחוש למראית עין).
549והנה במרדכי שם נתפרש איסור מעיקר
550הדין "דמיחזי כמוליך בשליחותו של ישראל", וכדלעיל ס"ב (והערה
551192).
552ובנוסף לזה הרי יש כאן איסור בהחזרת
553המשכון, משום מקח וממכר, כמובא לעיל (בהערה הקודמת) מאור זרוע, וכדלקמן ס"ה (שלא
554יהא נראה כנושא ונותן), ושם (הערה 218).
555ואפשר שמה שהוצרך כאן לטעם של מראית
556העין הוא באופן המבואר כאן "פדאו הנכרי מבעוד יום, ואפילו ייחד מקום להנכרי
557מבעוד יום", שאז אין לאסור מעיקר הדין, אלא "משום מראית העין",
558שהרואה שהישראל מחזיר לו משכון, יהא סבור שלא פדאו מבעוד יום.
559וראה תהלה לדוד ס"ק
560ט. חקרי הלכות ח"ד מב, א.
561[205] **אור
562זרוע** שם (אם לא מפני הדחק לאלם אנו מתירין על ידי ארמאי ... שאם הי' הענין כך
563שהי' דבר ששייך בו דרכי שלום, כגון שהי' עכו"ם אלם, נראה שמותר לו לשלוח על
564ידי עכו"ם). הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ת, ובמרדכי ביצה שם. שו"ע
565ס"ב (היכא דאיכא משום דרכי שלום, או בגוי אלם, מותר לתת לו או לשלוח לו על
566ידי גוי).
567והיינו שבנכרי אלם ומשום דרכי שלום,
568לא גזרו מפני מראית העין, והתירו אף לשלחו על ידי נכרי, מהטעם שיבאר בהמשך. ואפילו
569אם הוא לצורך ישראל, כדלקמן סט"ז (לומר לנכרי להביא שכר או שאר דברים שהם
570צורך השבת, דרך כרמלית, שצרכי שבת חשובים הם כדבר מצוה, שהתירו בו שבות דשבות).
571[206] ט"ז
572סי' רנב סוף סק"ג (ואם העכו"ם אלם, ודאי יש להתיר אפילו בלא ייחד לו
573מקום, דבכה"ג לא גזרו).
574וכן הוא לעיל שם סוף ס"ג (אלא
575אם כן שהנכרי אלים והוא מתיירא ממנו, שאז יש להקל אף אם לא ייחד לו מקום למקחו
576קודם השבת). ונתבאר בקונטרס אחרון שם סק"ג.
577[207] אור
578זרוע שם (וכבר הי' מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק, וחלה עכו"ם, ושלח ליהודי ביום
579טוב לאמר שישלח לו מיינו, ושידע שאם לא ישלח לו שימות, והעכו"ם הי' מוחזק
580בעיר, והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום). הובא במרדכי רמז רנב, ובהגהות מיימוניות
581שם.
582[208] רמ"א
583ס"ב (והוא הדין לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח).
584[209]
585סעיף י (וכל זה כשהנכרי מוציאו דרך רשות הרבים שאסור לטלטל בו מן התורה, אבל אם
586הוא מוציאו דרך כרמלית, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, מותר ליתן לו הרבה בבת אחת
587ולומר לו בפירוש שיוציאנו, שבמקום מצוה התירו לומר לנכרי לעשות בשבת דבר שאין
588איסורו אלא מדברי סופרים). והיינו שגם לצורך מצוה לא התירו אלא בזמנינו שיש אומרים
589שאין לנו רשות הרבים, וכדלקמן בסמוך (ועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות
590הרבים".
591[210] כדלעיל
592סי' רמג ס"א (מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא).
593[211] אור
594זרוע שם (וכדפירש ריב"א, הלכך י"ד שחל להיות בשבת אסור ... ומיהו יש
595לומר דהני מילי בימי חכמים שהי' להם רשות הרבים דאורייתא אחמור רבנן, אבל השתא
596דלית לן רשות הרבים דאורייתא, מסתבר דשרי ליתן אפילו ביד עכו"ם, אפילו יודע
597שהוא רוצה להוליכה מחצר לרשות הרבים דידן ... שאם הי' הענין כך שהי' דבר ששייך בו
598דרכי שלום, כגון שהי' עכו"ם אלם, נראה שמותר לו לשלוח על ידי עכו"ם,
599לדידן דלית לן השתא רשות הרבים דאורייתא). הובא במרדכי שם (ונראה דלדידן דלית לן
600רשות הרבים דאורייתא מותר ליתן להם אפילו ביד ואפילו ידוע שיוליך חוץ). מ"א סק"ו
601(ועל זה כתב, דאור זרוע כתב, דמותר לתת להם בידים, כלומר ומותר לומר לו שיוציאם,
602משום דהאידנא לית לן רשות הרבים).
603וכן נסמן לקמן סי' תמד ס"י,
604בציונים הערה ס (הגהות מיימוניות. מרדכי. אור זרוע. ט"ז. מ"א. ב"י.
605רמ"א סי' שכה).
606[212] סי"א
607(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא
608כרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות
609הרבים גמורה. ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו).
610[213] סי"ב
611(דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי
612לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
613וראה לעיל סי' רנב קו"א סק"ב
614וסק"ג.
615[214] שבכל
616אלו התירו בזמנינו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים כנ"ל. משא"כ בלאו הכי
617אסרו אפילו בכרמלית, וכדלעיל סי' רמו ס"ד (ואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים
618אלא כרמלית, שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד,
619אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו על ידי נכרי שלא לצורך מצוה, כמו
620שיתבאר בסי' ש"ז, אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים).
621[215] מרדכי
622שם בשם התוס' (ותוס' כתבו דאסור ליתן ליד נכרי, דהוי ליה עקירה). מ"א
623סק"ו (ומכל מקום אסור ליתן בידו ממש ... ונראה לי דזהו גם כן כוונת המרדכי
624בשם התוס' ... אסור ליתן לידו ממש, כיון דאפשר בלא זה).
625[216] מ"א
626שם (ופשוט דאפילו הכלי של עכו"ם לא יתנו לידו, משום עקירה).
627והיינו כדלעיל ס"ב (ומכל מקום
628לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד), ושם (הערה 188).
629[217] **רבינו
630ירוחם** ני"ב חי"ב פב, ב (להחליף משכון לגוי בשבת, נהגו בו היתר, מטעם
631שיהיה מלבוש, או דבר שאינו מוקצה, ויוציאנו הגוי דרך מלבוש, כי אין משא ומתן. וגם
632בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללובשו). שו"ע ס"ג (מותר להחליף
633משכון בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן. וגם בישראל
634מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבוש).
635[218] אגודה
636סי' א (תניח לכותי ליטול משכונו בעצמו, והוא יניח המעות או משכון אחר שמה, רק
637ישראל לא יטלטל אחד מן המשכונות, וגם לא יחשוב עמהם). הובא בד"מ אות א,
638ובמ"א סק"ח. רמ"א ס"ג (וטוב שהגוי יקח המשכון עצמו
639ויניח אחר במקומו, ולא יגע בו הישראל, שלא יהא נראה כנושא ונותן).
640והיינו שעיקר איסור החזרת משכנות
641הוא משום מקח וממכר, כמבואר באור זרוע ח"ב סי' נג (משכנות אנו אוסרין להחזיר,
642דמיחזי כמשא ומתן). וכמו במסירת המשכון, דלעיל סי' שז ס"כ (אסור להניח
643משכון כלל, מפני שדומה למקנה קנין בשבת).
644אמנם לעיל שם התירו בשני תנאים: (א)
645"ויניחנו בסתם ולא יאמר לו הילך משכון". (ב) "בשואל מיני מאכל
646ומשקה שהם צורך השבת לכן התירו להניח משכון".
647וכך גם כאן בהחזרת משכון התירו בשני
648תנאים: "(א) "שלא יחשוב עמו". (ב) שהנכרי יקח המשכון בעצמו ולא יגע
649בו הישראל".
650*
651והנה נתבאר לעיל ס"ד (והערה 204), שבהחזרת משכון יש גם איסור מחזי
652כשליחות, ואיסור מראית העין.
653אמנם כאן מיירי כאמור לעיל
654"ויוציאנו הנכרי דרך מלבוש", שאין בזה איסור הוצאה כלל (לא מעיקר הדין,
655ולא משום מראית העין), והאיסור הוא רק משום מקח וממכר.
656ובאמת נתבאר לעיל סי' רמו סוף
657ס"ה (אבל אם מכר לו אפילו בערב שבת ... או שנתנו לו למשכון ... צריך שיצא
658מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת, לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו
659יוצא מבית ישראל שהישראל ... משכנו ... כיון שכן הוא האמת, ויחשדהו שעשה כן בשבת).
660ואפשר שגם לזה אין לחוש כאן, כיון
661שהרואה שיוצא בו דרך מלבוש לא יחשדנו בכלום.
662[219] תוכן ההלכה של פת שאפאה נכרי
663בשבת, שנתבארה בסעיף שלפנינו:
664(א)
665פת נכרי אסורה. וכאן מיירי כשאפאה פלטר האופה כדי למכור, שיש נוהגים לאכלו.
666(ב)
667אסור ליהנות ממלאכת נכרי בשבת לצורך ישראל. וכאן מיירי בעיר שרובה נכרים, ואם כן
668אופה לצורך נכרים (ואם אפה בשביל ישראל, יתבאר לקמן ס"ט).
669(ג)
670קמח או עיסה מוקצה בשבת, ומתוך שהוקצית בבין השמשמות הוקצית לכל השבת. וכאן שגמרו
671בידי אדם, יש בזה ב' דעות, לענין מוקצה ולענין נולד.
672[220] כמבואר
673בשו"ע וברמ"א יו"ד סי' קיב ס"ב (יש מקומות שמקילין בדבר
674ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק (ויש
675אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה
676בה להקל ... ולא מקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי
677פלטר).
678וראה גם לעיל סי' קסח ס"ו (שאינו
679נזהר מפת של נכרים). סי' קצו ס"ו (שאוכל פת נכרי). סי' רמב סי"ג (ובמקומות
680שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול, טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויום טוב כי אם
681מלחמים הכשרים). לקמן סי' תמח ס"ב (במקום שנוהגין היתר בפת של נכרי). סי' תקיז
682ס"ד (במקום שנוהגין היתר בפת של פלטר נכרי שאפאו כדי למכרו, כמ"ש
683ביו"ד סי' קי"ב). סי' תרג ס"א (אף מי שאינו נזהר בכל השנה מפת של
684פלטר גוי (עיין ביו"ד סי' קי"ב), מכל מקום בעשרת ימי תשובה יש לו ליזהר
685ממנו).
686[221] רא"ש
687ביצה ס"פ אין צדין (ולי נראה דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות,
688לא הוי מוקצה, דכיון דהוי ביד נכרי הוי גמרו בידי אדם. והאפיה אינה נאסרת, דבשביל
689רוב נכרים היא). טור בשמו, ושו"ע ס"ד (ויש מתירים).
690[222] ט"ז
691סוף סק"ג (ואני בער ולא אדע בהיתר לחם זה, דאי מיירי שעשאו העכו"ם לעצמו,
692אפילו בחול אסור, דהוה ליה פת של בעל הבית ואסור, כמ"ש בי"ד סי'
693קי"ב. אלא ודאי שעושהו למכור, והוה ליה פלטר, אם כן קשה, דכיון שאתה מתירו
694הוא עושה בשביל למכרו לישראל גם כן ... וצריך לומר דמיירי כאן שעשאוהו למכור, ורוב
695הלוקחים באותה עיר הם העכו"ם).
696[223] מכשירין
697פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה, והיה בה מרחץ מרחצת בשבת, אם רוב
698נכרים רוחץ מיד), ומ"ו
699(אם רוב עכו"ם לוקח מיד). שבת קכב, א (כי מחממי אדעתא דרובא
700מחממי). רש"י שם (ועיקר חילול השבת בשבילם). רשב"א שם ד"ה רבא (וטעמא
701משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל
702המיעוט, דאין הולכין אלא אחר הרוב). ובעבודת הקדש שער ה סי' ב (בעיר שרובה גויים, מותר ... כל
703שמביא לצורך הרוב הוא מביא). ארחות חיים הל' יום טוב אות כט (וכתב הרשב"א
704ז"ל ... ואם הביא לצורך עכו"ם, או אפילו סתם בעיר שרובה עכו"ם,
705מותר ... כל המביא לצורך הרוב מביא). שו"ע סי' תצח ס"ג (ואם הביאום
706לצורך הגוים, או אפילו סתם בעיר שרובה גוים, מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא),
707וסי' תקטו ס"ו (בעיר שרובה גויים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא).
708וכן הוא לעיל סי' רנב סי"ב (נכרי
709העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לו, אם היא עיר שרובה נכרים, מותר ליקח ממנו
710בשבת). סי' רעו ס"ז (אם רוב המסיבה נכרים מותר להשתמש לאורו, ואם רובה ישראל
711אסור להשתמש לאורו, שמן הסתם מתכוין המדליק לצורך הרוב). לקמן סכ"א (נכרי
712שעשה בשבת ארון או קבר לקבור בו מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים), מותר לישראל
713ליקבר במוצאי שבת מיד). סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בה ויש בה מרחץ
714רוחצת בשבת, אם רוב נכרים ... מן הסתם הוחמה בשבת בשביל הנכרים שהם הרוב). סי'
715תקטו סי"ח-ט (נכרי שהביא למכור, אם רוב העיר הן נכרים, בודאי לצורך הנכרי
716הביא ומותר ליקח). סי' תקיז ס"ד (אם רוב לוקחי פת שבעיר הן נכרים שבודאי
717בשבילם נטחן הקמח).
718[224] סעיף
719ח (כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון ... וקמח ועיסה
720(של ישראל אבל של נכרי יש מתירים כמו שיתבאר בסי' ש"י) ... כיון שאין תורת
721כלי עליהם אסור לטלטלם).
722[225] ב"י
723ד"ה וא"א (ולא אידכר מוקצה דבין השמשות אלא היכא דמיתקן ממילא, אבל לא
724היכא דאיתקן בידי אדם). הגהת הלבוש ס"ד.
725[226] כדלעיל
726סי' שי ס"ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו
727האיסור, כגון דבר שהיה מוקצה בבין השמשות מחמת איסור, דהיינו שמחמת איזה איסור
728שהיה אסור באכילה, ולא היה ראוי לכלום בבין השמשות, היה מוקצה ואסור בטלטול, ובשבת
729נסתלק ממנו האיסור ונעשה ראוי, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה).
730[227] ביצה כז, א (סתם קדרות דעלמא
731בין השמשות רותחות הן, ולאורתא אכלינן מינייהו ... גמרו בידי אדם).
732אלא שהובאו בזה לפנינו ב' דעות:
733(א) כל דבר שבידו לתקנו, וגמרו ביום
734טוב, אינו מקצה מדעתו, כגון קמח שבידי נכרי.
735(ב) כל דבר שהתחיל מלאכת תיקונו
736מערב יום טוב, וגמרו ביום טוב, כמו קדרות שהתחיל לבשל לפני כניסת יום טוב.
737משא"כ קמח שבידי נכרי.
738[228] פסקי
739ריא"ז ביצה פ"ג ה"ז אות ו. שלטי הגבורים ביצה טז, סוע"א
740(לשון ריא"ז ... ומותר לקחת ממנו פת). וכ"מ ברש"יביצה
741כ[ז], א ד"ה אלא (דכיון דבידו לתקנו בו ביום, לא מקצה ליה מדעתיה מפני
742דחייתו). רא"ש שם (דאפילו אם הוה קמח או עיסה בין השמשות, לא הוי מוקצה,
743דכיון דהוי ביד נכרי הוי גמרו בידי אדם). טור בשמו. מ"א סק"י (דסבירא
744להו, כיון דגמרו בידי אדם לא הוה ליה מוקצה, כדאיתא בביצה פ"ג).
745[229] ירושלמי ביצה פ"ג
746ה"ב (אין העכו"ם צריך הכן). רמב"ן קכב, א ד"ה
747מתני' עשה (כיון שהעצים ברשות הגוי אין בו משום מוקצה, לפי שאין הגוי מקצה כלום
748ודעתו על הכל ואינו צריך הכן, כמו שאמרו בירושלמי). הובא בר"ן שם (מו, ב)
749ד"ה עשה (וכתב הרמב"ן ז"ל ... ליכא משום מוקצה לפי שאין הנכרי מקצה
750כלום ודעתו על הכל, כמו שאמרו בירושלמי דאין הכן לנכרי). מ"א סי' תקטו סקכ"ז
751(דהעכו"ם אין מקצה כלום מדעתו).
752וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (שאין
753דין מוקצה בשל נכרי, לפי שהכל מוכן אצלו, שהנכרי אינו מקצה כלום ודעתו על הכל). לקמן
754סי' תצח ס"ו (בהמות של נכרי אין בהם דין מוקצה, כמ"ש בסי' שי). סי' תקה
755ס"ד (דאין מוקצה שייך בשל נכרי כמ"ש בסי' תצ"ח).
756[230] כל
757בו סי' לא לב, ד (וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל). מ"א שם (וכיון
758דמוכן לבעל הבית מוכן לכל), וסי' שי ס"ק ב (וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן
759לכל (כל בו).
760וכן הוא לעיל סי' שח סמ"א (ועשיר
761שהוא דר בביתו של עני זה שהמטלניות שלו, הרי הוא נגרר אחר בעל הבית ומותר לטלטלן,
762אף על פי שאינם ראויות לו, הואיל והן ראויות בבית זה שהוא דר בו), וספ"ט (העשירים
763שבבית העניים מותרים לטלטלו כמו העניים עצמם). סי' שי ס"ג (וכיון שהוא מוכן לאיש
764אחד, מוכן לכל).
765[231] רש"ל
766בים של שלמה חולין פ"א סי' לב (ולי נראה דלא אמרינן גמרו בידי אדם בפרק אין
767צדין, אלא היכא שהתחיל המלאכה מבעוד יום, ובין השמשות לא נגמרה, כדלעיל, כהאי
768גוונא שרינן גומרו בידי אדם, אבל כהאי גוונא שלא התחיל מבעוד יום, לא הוה גומרו
769בידי אדם), הובא במ"א ס"ק ט (ובים של שלמה בחולין סל"ב כתבו,
770דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי). תפארת שמואל על הרא"ש שם (ואף
771שאין משיבין את הארי וכו', מכל מקום תורה היא וכו', דלא שייך לומר גמרו בידי אדם
772אלא שהתחיל המלאכה מבעוד יום ובין השמשות לא נגמר כדלעיל, כהאי גוונא שרינן בגמרא).
773והיינו שמטעם זה אינם פוסקים כהרא"ש, אלא כדעת האוסרים דלקמן (הערה 236).
774[232] **הגהות
775אשרי** ביצה פ"ג סי' ז (ונכרי שעשה מנעלים ביום טוב בסתם למכור לכל מי
776שירצה, ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנותו, זה היה מעשה ואסרם ה"ר יום
777טוב ז"ל משום מוקצה. וה"ר אליהו התירם, הואיל וגמרו בידי אדם, ויכול
778לגומרו ביום טוב, לית ביה משום מוקצה). לפירוש הרש"ל שם (ומדכתב הואיל ויכול
779לגומרו, משמע להדיא דאיירי שהתחיל מבעוד יום וגומרו בשבת או ביום טוב, דשרינן מכח
780גומרו ביד אדם הואיל ויכול לגומרו), ותפארת שמואל שם (וכן משמע מלישנא הואיל ויכול
781לגומרה בו ביום).
782[233] כלומר,
783אף הטעם דגמרו בידי אדם מועיל שלא יאסר משום מוקצה, עדיין הי' לכאורה מקום לאסרו
784משום נולד, כמבואר במ"א שם (והאוסרים סבירא להו דדוקא גבי מוקצה אמרינן כן,
785דלא מקצה אותו מדעתו כיון שאדם יכול לגומרו, משא"כ גבי נולד), וכדלקמן סי'
786תצה סעיף יג (ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביום טוב, כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה
787אסור בו, אבל בשבת יש להתיר אפילו נולד, כי כן עיקר).
788מכל מקום, קיי"ל שהטעם דגמרו
789בידי אדם, מועיל שלא יאסר אף מטעם נולד.
790[234] סעיף
791יב (מותר ללבשם בו ביום, אף על פי שידוע שעשאן בשבת ... ואף שיש להחמיר בנולד ביום
792טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"ה, מכל מקום כאן אין בו משום נולד, הואיל והוא דבר
793שגמרו בידי אדם, כמו שיתבאר בסימן שכ"ה).
794[235] כדאמרינן
795ביצה כו, סע"ב (פולין ועדשים מעיקרא חזו לכוס, שדינהו בקדרה אדחו להו, גמר בשולייהו
796חזו להו ... גמרו בידי אדם).
797[236] **ספר
798התרומה** סי' רמז (ורבינו יעקב אסר לה"ר יצחק לאכול לחם של עכו"ם
799שנאפה בשבת. ושמא טעמא אף על גב דמבשל בשבת בשוגג יאכל, זהו משום שראוי הבשר לכוס
800ולאכול קודם לכן, אבל לחם שנאפה בשבת, שמא אין הקמח ראוי לאכול). רא"ש שם בשם
801ר"ת (בשבת אין להתיר פת הניקח בשבת, שמא היה בין השמשות קמח או עיסה דלא חזו
802לכוס. וכן אסר ר"ת להריב"ם לחם של נכרים שנאפה בשבת). טור ושו"ע בשם
803"יש אוסרים".
804[237] **כן
805משמע בשו"ע סי' תקיז** סוף ס"א (קמח שנטחן היום בעיר שרובה גויים,
806מותר ליקח ממנו, דאדעתא דגוי טחני ליה). ובמ"א שם סק"ב (ומשום מוקצה
807ליכא דחטים חזי לכוס או לעשות ממנו קליות (הרא"ש ור"ן ותוס')).
808והוא ברא"ש שם (קמח שנטחן ביום
809טוב ... ומשום מוקצה ליכא למיסר, דחטין חזי לכוס בין השמשות או לעשות מהן קליות
810ודייסא). ור"ן שם טז, א ד"ה תנו רבנן הולך (ומיהו בפת ליכא למיחש למידי,
811שאפילו נטחן היום, משום מוקצה ליתא, שכבר היו החיטין ראויין לכוס). ובתוס'
812ע"ז סו, ב ד"ה אמר (ואם משום שמא טחנו החיטין היום ... אין בכך כלום,
813כיון דמעיקרא בעודם חיטין היו ראוין לכוס).
814עיין במ"ש לעיל **סי'
815ש[י]** ס"ב
816(כל דבר הראוי לאכילה בשבת, אין בו דין מוקצה ... ואפילו אם דחה אותם בידים מלאכלו
817בשבת, כגון חטים שזרען בקרקע, מותר לאכול מהן בשבת אם עדיין לא השרישו).
818[238] סעיף
819ג (מותר ליקח ממנו קמח, אפילו נטחן היום, אם רוב לוקחי קמח שבעיר הן נכרים, שבודאי
820לצורך נכרי טחנוהו. ואף על פי שקמח זה נולד ביום טוב, אף על פי כן הוא מותר אף
821להאוסרים נולד ביום טוב, דכיון שגם התבואה קודם שטחנה היא ראויה לאכילה לעשות ממנה
822קליות או דייסא, נמצא שקמח הזה אינו אלא כאוכל שנפרד מאוכל אחר, ואין בו דין נולד,
823כיון שאף כשהיה קמח זה כנוס בתוך החטה היה עליו תורת אוכל).
824[239] ראה גם לקמן סי' תקיז ס"ה
825(שבשבת עצמה יש להחמיר שלא ליקח פת שנאפה בו ביום ... מטעם שנתבאר בסי' שכ"ה.
826מכל מקום ביום טוב שלאחריו יש להתירו, כיון שיש מתירין אותו אפילו בשבת עצמו,
827ודבריהם עיקר, כמו שנתבאר שם).
828[240] שו"ע
829ס"ד (ובשעת הדחק ... יש לסמוך על המתירים).
830[241] ב"ח
831סוד"ה ומ"ש והטחינה (ונראה דהאי שעת הדחק היינו כשאין לו פת, וגם אי
832אפשר לשאול מחבירו, כגון יחיד הדר בכפר. אבל כשאפשר לו לשאול מחבירו אין זה שעת
833הדחק). מ"א סקי"א (ובשעת הדחק, כגון שדר בכפר יחידי שאי אפשר
834להשאיל מחבירו (ב"ח)).
835[242] הגהת
836סמ"ק סי' רפא ע' שב (שמעתי שגדולים התירו לצורך סעודת ברית מילה, ונראה
837דהוא הדין לצורך ברכת המזון). שו"ע שם (או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה,
838או לצורך ברכת המוציא).
839וכדלעיל סי' עדר ס"ה (אינו
840יוצא ידי חובת ג' סעודות שחייב אדם לסעוד בשבת, עד שיאכל לחם שמברכין עליו המוציא
841וברכת המזון).
842[243] רמ"ה,
843הובא ברבינו ירוחם ני"ב ח"ח עח, א (כתב רמ"ה כי אסור לומר
844לגויה מערב שבת הילך מעות ותן לי הפת למחר, שכבר נאפה לצורך ישראל). רמ"א ס"ד
845(אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת, ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קא עביד).
846[244] סעיף
847ט (אם ... אפה ...
848בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב
849בכדי שיעשו).
850[245] וע"ד
851שנתבאר ביו"ד סי' קיג ס"א (דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על
852שלחן מלכים ... אסור משום בישולי עובדי כוכבים).. וראה גם לקמן סי' תקטו ס"א
853(בענין שאין בו משום בישולי נכרים, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' קי"ג עיי"ש).
854[246] כדאמרינן
855לענין בהמה שנשחטה בשבת, בחולין טו, ב (אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה
856בשבת מותר לבריא באומצא). ופסקו כוותיה ברי"ף שם ד, א. ורמב"ם הל' שבת
857פ"ב ה"ט (השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי). טור
858ושו"ע סי' שיח ס"ב (השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר
859הבריא לאכול ממנו חי).**
860**
861הרב רבינו יונה, הובא
862במ"מ פ"ב ה"ט (עיקר הדבר, דלדידן דקי"ל כרבי שמעון, אין מוקצה
863בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותה שבת, אבל אם לא דחאו
864בידים, כגון בכאן, מותר. ואע"פ שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, לא דחאה
865הוא בידים. וזה דעת הרב ר' יונה ז"ל). רשב"א חולין טו, א ד"ה עד כאן
866(ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית לי' מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו
867בידים ... בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא). רא"ש חולין פ"א
868סי' כ (אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא ... רב אלפס
869ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי, ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה
870בשבת אסור לבריא ... משום דלאו הילכתא היא, דמיירי בחולה שחלה היום, ואסר ליה משום
871מוקצה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת
872דדחייה בידים, וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן). שו"ע סי' שיח ס"ב (השוחט
873בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו). מ"א שם סק"ד
874(ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה, מכל מקום שרי, דקי"ל
875כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים, כגון נר שהדליקו עליו (מ"מ
876פ"ב)).
877[247] ב"ח
878ד"ה ומ"ש והטחינה (היה קמח או עיסה בין השמשות, דאידחי בידי אדם, שטחנו
879ועשאו קמח או עיסה דלא חזו לכוס, ומעיקרא כשהיו חיטין חזו לכוס, ובין השמשות דחו
880להו בידים).
881והיינו לסברא האחרונה דסעיף הקודם,
882שקמח שאפאו נכרי בשבת אסור (ולדעת המתירים, היינו מטעם גמרו בידי אדם, כדלעיל שם).
883וראה שו"ת מהרש"ם ח"ה
884סי' לד.
885[248] סעיף
886ו (דבר שהיה מוקצה בבין השמשות בעל כרחו של אדם, לא הוקצה לכל השבת כולה, כגון דבר
887שהיה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, ולא על ידי גרמת האדם, ומשחשכה נסתלק האיסור,
888שוב אין בו משום מוקצה, אף על פי שכשהגיע בין השמשות הסיח דעתו ממנו לגמרי ולא היה
889מצפה כלל שיסתלק האיסור בשבת, כגון בעלי חיים שהם מוקצים בשבת מחמת איסור שחיטה,
890ושחטם בשבת לצורך חולה שחלה היום, מותר לבריא לאכול מהם חי, אף שהסיח דעתו מהם
891כשהגיעו בין השמשות משום איסור שחיטה, כיון שהוא איסור הבא מאליו ולא על ידי גרמת
892האדם, וכן כל כיוצא בזה).
893וכן הוא לעיל סי' שיח ס"ה (השוחט
894בשבת לחולה שיש בו סכנה, מותר הבריא לאכול ממנו ... ואפילו חלה החולה היום, ואתמול
895לא היה בדעתו כלל שישחט היום, אעפ"כ אין בה משום מוקצה, מטעם שנתבאר בסי'
896ש"י).
897[249] טעם
898החילוק בין סחיטה, תלישה וצידה, שנתבארו בסעיף זה לאיסור, לבין אפייה ובישול,
899שנתבאר בסעיפים הקודמים להיתר, נתבאר בתוס' קכב, א ד"ה משתמש (ולא גזרינן שמא
900ידליק, כדגזרינן בפ"ק דביצה (דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש, ובמשקין
901שזבו שמא יסחוט, משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות, ואדם להוט אחריהם, לפי שהן דבר
902אכילה, אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל כך, ואין אדם להוט אחריהן). הובא בט"ז
903סק"ד (צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כל כך, ואיכא למגזר
904שמא יעשה בידיו ... בתוס' פ' כל כתבי דף קכ"ב חילקו בזה דסחיטה ותלישה הם
905קלים לעשות, ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה, אבל בנר ומים אינם קלים לעשות כל
906כך ואין אדם להוט אחריהם).
907ואף שיש אוסרים גם בשאר מלאכות
908שנעשו מאליהן בשבת, כמובא במהדורא בתרא לסי' רנט ד"ה והנה ברמב"ן (ואסורים
909ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבת, כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דאסרו
910ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמו), לא קיי"ל הכי, כמבואר
911בהערות שם, ובשבת כהלכה ח"א ע' קלד.
912[250] רמב"ן
913קכב, א ד"ה וראיתי (ומכל מקום משקין שסחטן הגוי, ופירות שתלשן לצורך עצמו,
914אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה, דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו, כי עשאן גוי
915נמי אסורין, דכולה חדא גזירה היא). רשב"א שם ד"ה גמרא (ומיהו פירות
916שתלשן גוי, ואי נמי משקין הבאין על ידי סחיטת גוי, אסורין, משום דכיון דאתו ממילא
917אסרינן להו, וכטעמא דאמרן, אף כשנעשה על ידי גוי אסורין, דאי שרית ליה אתי למיכל
918אפילו כשנשרו או כשזבו מעצמן וכולה חדא גזירה היא). הובאו במ"מ פ"ו סוף ה"ג
919(וכן כתב הרמב"ן ז"ל פירות שתלשן לצורך עצמו, אסורין משום מוקצה, ודברים
920התלושים שאפאן ובשלן מותרין ... וכ"כ הרשב"א ז"ל, והוסיף לאסור אף
921הנולד, כגון משקין הבאין על ידי סחיטת נכרי). טור סוס"י שה (מותר לומר
922לעכו"ם לחלוב בהמתו, כיון שהחלב מצערה. והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו,
923ולמוצאי שבת מותר).
924וכן הוא לעיל סי' שה סל"ב (בשבת
925עצמה אסור אפילו לטלטלו אפילו חלבה הנכרי מעצמו, ואפילו היא בהמת הנכרי, מפני
926שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או על ידי נכרי, לאסרם עד למוצאי
927שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ ושכ"ה, ובכלל גזרה זו הוא גם כן החלב שנחלב
928בשבת, שהוא גם כן משקה הנולד בשבת).
929[251] סעיף
930ג (משקין שזבו בשבת מאליהם מזיתים וענבים, אסורים עד לערב, גזרה שמא יסחוט בידים
931כדי לשתותן היום, אם יהיו מותרים).
932[252] הובא
933לעיל מהרמב"ן והרשב"א טעם האיסור – ד"כולא חדא גזירה היא".
934ונתפרש בר"ן מו, א ד"ה ומיהו איכא למימר (תירץ הרמב"ן ז"ל
935דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא להשתמש ממה שהנכרי עושה
936לצורך עצמו, וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה. ועוד, דישראל מנכרי לא ג[מי]ר
937במלאכ[ו]ת דשבת. אבל בפירות הנושרין, דהויא מילתא דאתיא ממילא, בכי האי גונא
938גזרינן. וכי תימא אם כן פירות שתלשן נכרי לצורך עצמו בשבת יהו מותרין לישראל. יש
939לומר דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי, ולא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן
940[נכרי], לא פלוג בהו רבנן).
941ועוד נתבאר לעיל סי' שה קו"א סק"ב
942(דלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה
943לא חיישינן אלא במידי דאתי ממילא, כמו שכתב הר"ן ספי"ו, והכי קיי"ל
944כמ"ש בסי' ש"י, אלא דאסור משום שלא תחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לעל
945ידי נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שם).
946וכן הוא לקמן בסמוך (פירות
947אלו באים להישראל ממילא כמו הנושרים מאליהם).
948[253] רמב"ן
949ורשב"א שם. טור ושו"ע ס"ה (גוי ... ליקט פירות לעצמו, אסורים
950לישראל).
951[254] רמב"ן
952במלחמות ביצה רפ"ג (פירות שתלשן הנכרי, אם היה דעתו עליהן מערב יום טוב, כגון
953ששמעו אותו אומר למחר אתלוש פירות הללו להביא אותן דורון לפלוני ישראל, מעתה נתיר
954אותן ... הא בפירות שנשרו אינן אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי בכלל
955גזירה זו).
956וכן הוא לעיל סי' שי ס"ג (מחובר
957שנתלש בשבת, אפילו הוא של נכרי שתלשו לעצמו, ואפילו היה בדעת הנכרי מבעוד יום
958לתלוש פירות אלו בשבת, כגון ששמע את הנכרי אומר בערב שבת למחר אתלוש פירות אלו,
959ואפילו הן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת בהם אפילו בעודם במחובר, כמו שיתבאר
960בסי' שי"ח, אעפ"כ הם אסורים באכילה ובטלטול משום גזרת פירות הנושרין
961שיתבאר בסי' שכ"ב, כמו שיתבאר בסי' שכ"ה).
962ושם (הערה לד) נתבאר הטעם שזקוקים
963לזה ששמעו את הנכרי אומר בערב שבת למחר אתלוש פירות אלו, ושם (הערה כג) נתבאר הטעם
964שהשמיעה מועלת.
965[255] סעיף
966ו (הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת, אסור לבריא משום מוקצה,
967אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת, מפני שאין הכנה
968מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת. אבל פרי שנגמר בישולו ושוב אינו
969גדל והולך, מועלת בו הכנה, אע"פ שהוא מחובר).
970ואף שעדיין חייב בו משום תולש,
971כדלקמן סי' שלו סי"ט (תאנים שיבשו באיביהם וכן שאר האילנות
972שיבשו פירותיהם בהם התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כתלושים לענין טומאה).
973מכל מקום מועלת בו הכנה.
974[256] סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, ובטור ושו"ע
975שם ס"ג (פירות שנשרו מן האילן בשבת אסורים בו ביום). ובמ"א שם ס"ק
976ג (משום שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה).
977וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"ד (פירות הנמצאים תחת האילן שיש להסתפק שמא נשרו
978מהאילן ביום טוב, הרי אלו אסורים באכילה ובטלטול עד הערב. אפילו אם הוא בענין שאין
979בהן משום מוקצה, כגון דקל העומד בחצרו והיתה דעתו מערב יום טוב על התמרים שישיר
980הרוח מן הדקל ביום טוב ... לפי שחכמים גזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביום
981טוב לאסרו באכילה בו ביום, אם הוא דבר מאכל, ולהשתמש בו אם אינו דבר מאכל, משום
982גזרה שמא יתלוש בעצמו כמ"ש בסי' שכ"ב).
983[257] רמב"ן
984במלחמות שם (הא בפירות שנשרו אינן אלא גזירה דשמא יעלה ויתלוש, ושתלשן הנכרי נמי
985בכלל גזירה זו).
986וכדלעיל לענין סחיטה, ושם נסמן
987(הערה 252).
988[258] רמב"ן
989שבת קכב, א (ואפילו עשבים שתלשן גוי לצרכו בכלל, משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו
990גזירה זו). ובמלחמות ביצה יג, ב (והכי נמי איתא בפרק כל כתבי הקדש בנכרי שלקט
991עשבים בשבת לעצמו, שמותרין משום מלאכת שבת ואסורין כדין מוקצה ... או שהם בכלל
992גזירה של פירות הנושרין, דהוא משום שמא יעלה ויתלוש).
993[259] כדלעיל
994סי' שכד ס"י (אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו, מותר להניחה
995שתאכל מהמחובר בשבת, שנאמר למען ינוח שורך וגו', וזו היא נייחה שלה, ומותר אפילו
996להעמידה בידיו על גבי עשבים מחוברים, ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידיו להאכילה,
997לפי שהוא איסור חמור בעיני הבריות).
998[260] ראה
999לקמן סי"ז, ובסי' תקז ס"ד ובקו"א סק"ד בארוכה, שמכל מקום מותר
1000להנות ממנה הנאה הבאה מאליה.
1001[261] רי"ף ביצה יג, ב (אפילו
1002לטלטלו נמי אסור, דמשום דלא חזי לאכילה, מוקצה הוא). רא"ש שם פ"ג סי' ב
1003(אפילו לטלטל נמי אסור, דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי). מ"א סי' תקטו ס"ק
1004ב (דלא חזי לאכילה, וכמוקצה דמי, דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום, אסורין
1005בטלטול (הרי"ף והרא"ש) ... נבילה אסורה באכילה ושרי בטלטול ... טעמא
1006משום דנבילה חזי לכלבים, אבל זה לאו דעתיה למשדיי' לכלבים ... וכן כתבו התוס'
1007בביצה דף ו' ע"ב דבעינן מוכן ועומד). והוא בתוס' שם ד"ה מוכן לכלבים הוי
1008מוכן לאדם (וקשה דאם כן אפרוח נמי יהא מותר, שמוכן לכלבים. ויש לומר דבעינן מוכן
1009ועומד, וזה אינו עומד לכלבים). והכי קיי"ל, כדלקמן סי' תקיג, בקונטרס אחרון
1010סק"א (עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ב ב' ... דקיי"ל כרי"ף
1011ורא"ש).
1012וכן הוא במ"א סי' שח ס"ק נו
1013(וכן כתב המאור רפכ"א ... דכל מידי דבר אכילה היא, דלא חזי למיכל עד מוצאי
1014שבת, לכלבים נמי לא קאי, ולא מטלטלין ליה, דהא לא חזי מידי עכ"ל). והוא בבעל
1015המאור שבת נט, ב ד"ה טעמא (כל מידי דבר אכילה דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי
1016שבת ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא דהא לא חזי למידי).
1017וכן הוא לעיל סי' רעט ס"ב (וכיון שאסור להסתפק וליהנות
1018ממנו בשבת, אסור גם כן לטלטלו, הואיל ואינו ראוי לכלום בו ביום). סי' שה סל"ג
1019(וכיון שאסור באכילה, אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא, כיון שאינו ראוי לבו ביום).
1020סי' שח ס"ט (אף על פי שיכול להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך,
1021אלא לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן), וסס"ח
1022(אסור לטלטלו ... שאף שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים, אלא לאכילת אדם
1023למוצאי שבת, ובשבת אינן ראוין לו לכלום). לקמן סי' תצז ס"ז (כל דבר שאסור לאכלו
1024ביום טוב או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה, אסור לטלטלו). סי' תקיג ס"ג (וכיון
1025שהיא אסורה באכילה, אסורה גם כן בטלטול, שהרי אינה ראוייה לכלום בו ביום). סי'
1026תקטו ס"א (והן אין ראויין עדיין לאכילה, וכל שאינו ראוי לאכילה אסור לטלטלו ביום
1027טוב), וס"ד (וכיון שאסור לאכלו ולהשתמש בו, אסור גם כן
1028לטלטלו, שהרי אינו ראוי לכלום בו ביום).
1029תוס' ר[ז]"ה פ"ק דביצה.
1030ואולי צ"ל: "תוס'
1031פ"ק דביצה. רז"ה". והכוונה לתוס' הנ"ל (ביצה ו, ב), ובעל
1032המאור הנ"ל (שבת נט, ב).
1033[262] רי"ף
1034ביצה ב, א (ועצים שנשרו מן הדקל ... ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב בפני עצמן,
1035משום דהוו להו נולד, ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש). רא"ש שם פ"א סי' ב.
1036טור סי' תקז (ואחי ה"ר יחיאל ז"ל כתב ... נשרו ביום טוב ... ליכא אלא איסור
1037דרבנן, גזירה שמא יעלה ויתלוש). מ"א סי' תקא סקי"א (אין מסיקין, דהוה
1038ליה נולד, ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש)).
1039ונתבאר לקמן סי' תקא ס"י (עצים
1040שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהן ביום טוב, אפילו להמתירין נולד ביום טוב,
1041לפי שהן בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן בשבת או ביום טוב, שאסרום חכמים בו ביום
1042באכילה ובטלטול משום גזרה שמא יעלה ויתלוש, כמ"ש בסי' שכ"[ה]).
1043[263] קו"א
1044סק"ד (אנן קיי"ל כרי"ף ורא"ש, דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא
1045יתלוש ... וכן כתבו הטור ורש"ל ומג"א עיין שם בסי' תק"א). והוא
1046כמובא לעיל מרי"ף רא"ש טור ומ"א, וכן הוא בים של שלמה ביצה
1047פ"א סי' ז (משום איסור נולד, וגזירה נמי שמא יעלה ויתלוש).
1048[264] טור ושו"ע ס"ה
1049(גוי שצד דגים ... לעצמו, אסורים לישראל). רמב"ם הל' יום טוב פ"ב
1050ה"י (או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום). טור ושו"ע סי'
1051תקטו ס"א (או שמחוסר צידה).
1052[265] אבל
1053לערב מותר מיד. ספר התרומה סי' רמט (ואם עכו"ם ליקט פירות בשבת לעצמו,
1054או ביום טוב, או תלש או צד דגים חיה ועוף בשביל עכו"ם, הישראל אסור ליהנות בו
1055ביום משום מוקצה ... אבל למוצאי שבת מותרין מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו,
1056כדתנן במס' מכשירין, מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב עכו"ם, למוצאי שבת רוחץ בה מיד),
1057ממשנה מכשירין פ"ב מ"ה (עיר שישראל ונכרים דרים בה והיה בה מרחץ
1058מרחצת בשבת אם רוב נכרים רוחץ מיד). טור ושו"ע ס"ה (גוי שצד דגים ...
1059לעצמו ... לערב מותרים מיד, אפילו אם ודאי לקטן וצדן היום).
1060[266] ס"א
1061(נכרי שהביא דורון לישראל ... מיני בעלי חיים שיש מאותו המין מחוסר צידה, שיש לומר
1062שאלו שהביא היו מחוסרין צידה בתחלת כניסת יום טוב, הרי אלו אסורין באכילה ובטלטול
1063עד הערב)
1064וכן הוא לעיל סי' שי סוף ס"ג (ודבר
1065שהיה מחוסר צידה מבעוד יום, וצד אותו הנכרי בשבת, אף אם היה בדעתו לצוד בשבת אין
1066דעתו מועלת כלום, שאין הדבר תלוי בו, והרי הוא אסור בשבת משום מוקצה, שכיון שלא
1067היה ברשותו של אדם כלל אין זה מן המוכן). לקמן סי' תצז סי"ג (כל שמחוסר צידה
1068בענין שהצד אותו בשבת חייב, אפילו זימן אותו מערב יום טוב ודעתו עליו, אין מועיל
1069כלום, ואסור ליקח אותו ביום טוב אפילו ניצוד מאליו ביום טוב, כיון שבין השמשות היה
1070מחוסר צידה הרי זה מוקצה), וסט"ז (הצד אותם בשבת אפילו מכלובן חייב, ולכן
1071אסור לצודן ביום טוב אפילו לצורך אכילה, ואפילו זימן אותם מערב יום טוב אין מועיל
1072כלום), וסכ"ה (כיון שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסן, אין מועיל כלום מה שאין
1073הנכרי מקצה דעתו מהן, לפי שאין זה הדבר תלוי בדעתו, שמא לא יוכל לתפסן).
1074[267] ביצה
1075כד, ב (נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר אסור, ולערב
1076נמי אסורין בכדי שיעשו). עירובין מ, א (הנהו בני גננא דגזו להו אסא ביום טוב שני,
1077לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה ... בכדי שיעשו). טור ושו"ע ס"ו (אם
1078ליקט וצד בשביל ישראל ... צריך להמתין לערב בכדי שיעשו).
1079[268] טור
1080ושו"ע שם.
1081[269] לבוש
1082ס"ז (ומטעם זה גם בפת שאפה בשביל ישראל, או בשביל גוי וישראל, אסור בכדי
1083שיעשו).
1084אלא שמכל מקום יש חילוק בין אפיה
1085ובישול לבין ליקט וצד, שאם הנכרי אפה ובישל לעצמו, מותר לישראל אפילו בשבת, כדלעיל
1086ס"ו-ז. משא"כ אם ליקט או צד לעצמו, אסור עכ"פ בשבת, כדלעיל
1087ס"ח (וכל זה באפייה (ובישול) וכיוצא בהן משאר מלאכות הנעשות בתלוש ... נכרי
1088שליקט פירות מהמחובר לעצמו ... וכן נכרי שצד דגים או חיה או עוף לעצמו, אסורים
1089לישראל ביום טוב).
1090[270] רמב"ם
1091פ"ו ה"ב (נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור
1092ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתעשה).
1093[271] משנה
1094מכשירין פ"ב מ"ה. הובא בשבת קכב, א; קנא, א (עיר שישראל ונכרים דרין
1095בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד, אם רוב ישראל
1096ימתין בכדי שיחמו חמין).ברייתא שבת שם ושם (מחצה על מחצה
1097אסור). ס' התרומה שם (כדתנן במסכת מכשירין, מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב העיר
1098עכו"ם רוחץ למוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ... ואם
1099העכו"ם לקטן או צדן או עשה מלאכה, הדליק הנר או עשה כבש בשביל שניהם, למען
1100ישראל ועכו"ם, אסור, כדמוכח פרק שואל [קנא, א], ובירושלמי ללשון אחר שתופס
1101רש"י), מאותה משנה, ושכן משמע בירושלמי פט"ז ה"ט (אמר
1102רבי יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור), לפי לישנא אחרינא
1103שברש"י קנא, א (דספיקא אסור, דקתנו מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין ...
1104לישנא אחרינא ... כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו ... ולשון זה
1105נראה לי עיקר, ורבותי נמי). ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ו (שדעת
1106רש"י ורבותיו דמחצה על מחצה אינו כספק), וכן הוכיח לקמן שם מדברי שאר הפוסקים
1107(אמנם גם לענין ספק קיי"ל לאסור, כדלקמן סעיף הבא).
1108רמב"ם פ"ב ה"ז (מחצה למחצה
1109ימתין
1110בכדי שיחמו חמין). טור ושו"ע שם (או בשביל ישראל וגוי).
1111וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ז (ואם
1112מחצה ישראל ומחצה נכרים גם כן אסור, שמן הסתם הוא מכוין לצורך שניהם). לקמן סי'
1113שכו סי"ג (ואפילו במחצה על מחצה צריך להמתין כן, לפי שמן הסתם הוחמה בשבת
1114בשביל שניהם). סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא
1115שם למכור, בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו
1116כדין נכרי שהביא דורון לישראל).
1117[272] רא"ש
1118ביצה פ"ג ס"ב בשם ר"ת (ר"ת שפירש משום שמא יאמר לנכרי
1119להביא ביום טוב שיאכל לערב מיד). תוס' שבת קכב א ד"ה ואם (אי שרית ליה אתי
1120למימר לנכרי לעשות בשבילו). ביצה כד, ב ד"ה ולערב (הטעם, שמא יאמר לנכרי לך
1121ולקט). עירובין לט, ב ד"ה אי (וטעם כדי שיעשו יש לפרש, משום שמא יאמר ישראל
1122לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב). רמב"ם שם ה"ח (לא
1123אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה, שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא
1124יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו, לא
1125יאמר לנכרי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר
1126זה שנעשה בשבת).
1127וכן הוא לעיל סי' רמג ס"ב (ולמוצאי
1128שבת עד בכדי שיעשה, משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת). סי' רנב ס"י (גזרה
1129שמא יאמר לו לעשות לו בשבת, אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילו). סי' רסג
1130קונטרס אחרון ס"ק ח (שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו). סי' רעו ס"א
1131(ויש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשותה בשבת בשביל הנאתו, אם יהיה מותר לו ליהנות
1132ממנה). סי' שיח ס"א (שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד, יש לחוש שמא יאמר לו
1133לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד, שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני
1134הבריות). לקמן סי"א (ולערב בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לנכרי להביא לו מחוץ
1135לתחום בשבת כדי לאכול ממנו בו ביום או לערב מיד). סי' תקטו ס"א (שחששו חכמים
1136אם נתיר לו ליהנות במוצאי יום טוב מיד מן המלאכה שנעשית בשבילו ביום טוב, שמא יאמר
1137להנכרי שיביא לו ביום טוב, כדי למהר אכילתו בליל מוצאי יום טוב, שאיסור אמירה
1138לנכרי הוא קל בעיני הבריות. לפיכך הצריכוהו להמתין בכדי שיעשו, דאז כיון שלא ירויח
1139כלום במה שהביא ביום טוב, לא יעשה איסור בחנם). וסט"ו (גזרה שמא יאמר לנכרי
1140שיביא לו מיני מאכל מחוץ לתחום).
1141כל זה הוא לדעת הרמב"ם והתוס',
1142שאיסור ההנאה הוא משום שמא יאמר לו.
1143ואף שהובא טעם שני לקמן סי' תקטו
1144ס"א (לפיכך הצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, שלא יהנה כלום ממלאכת יום טוב
1145הנעשית בשביל ישראל). שהיא דעת רש"י ביצה כד, סע"ב (ולערב אסורין בכדי
1146שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב). וכן הובא לעיל סי' רנב סי"א (כדי שלא
1147יהנה ממלאכת שבת). מכל מקום קיי"ל כדעת הרמב"ם ותוס' הנ"ל, וכלקמן
1148שם בהגהה (שבסי' שכה ביארנו, דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו הוא
1149משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות).
1150וגם לדעת רש"י יתבאר לקמן
1151סי"א (והערה 296), שלענין הבאה מחוץ לתחום, אפשר שטעם האיסור הוא "שמא
1152יאמר לנכרי להביא לו מחוץ לתחום בשבת".
1153[273] ר"י,
1154תוס' קכב, א ד"ה ואם (נראה דאסור לכל ישראל, דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק
1155בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר
1156לישראל אחר, אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא).
1157ואוצ"ל: רי"[ו], רבינו
1158ירוחם ני"ב חי"ב פג, ב (אסור לכל ישראל בכדי שיעשו). והיינו,
1159שבנוסף למה שהובא מתוס' שבשבת עצמה אסור אף לאחרים, פירש רבינו ירוחם, שאף לערב
1160בכדי שיעשו אסור אף לאחרים.
1161או אוצ"ל ר"[ן] מו,
1162א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו ישראל
1163לישראל אחר).**
1164**
1165**וכן נראה מדברי הרמב"ם
1166פ"ו** ה"ב
1167(אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי
1168שתעשה), ונתבאר במ"מ שם (פשט מימרא שבפרק אין צדין שאומרת ולערב בכדי שיעשו,
1169מורה כדברי רבינו, שאפילו אחר צריך להמתין בכדי שיעשו). והטור כאן (אסורים
1170לכל, בו ביום ולערב בכדי שיעשו), ובסי' תקטו (וקודם בכדי שיעשו אסורין לכל, אף למי
1171שלא הובאו בשבילו).
1172הובאו בב"י כאן ד"ה ואם לקטן
1173(מדברי הרמב"ם בפרק ו' נראה דלישראל אחר נמי אסור בכדי שיעשו. וכן כתב רבינו
1174ירוחם בחלק י"ב. וכתב הרב המגיד (שם), שאף על פי שיש מפרשים שמתירין לישראל
1175אחר לערב מיד, פשט המימרא שבפרק אין צדין מורה כדברי הרמב"ם. ולזה נוטין דברי
1176הר"ן בסוף פרק כל כתבי [ראה הערה הבאה]. וכן כתב רבינו בהדיא בהלכות יום טוב.
1177וכן משמע מדבריו כאן).
1178וכן הוא לקמן סי"א (שאיסור
1179התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא
1180בשבילו), וסט"ז (שכל שנעשה באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו
1181חכמים בין מי שנעשה בשבילו לאחרים, אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים
1182לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו
1183אלא מדברי סופרים), וסכ"א (ואם עשאו בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, בין
1184לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו בין לקבור בו ישראל אחר), וסכ"ב (לא אותו
1185ישראל ולא ישראל אחר). לעיל סי' רעו ס"א (אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת,
1186אפילו למי שלא הודלק בשבילו, שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה
1187בשביל ישראל בשבת).
1188*
1189ואף שלקמן סי' תקטו ס"א הובא
1190מדברי הפוסקים בשיטת ר"ת, שלא נאסר אלא לישראל זה שנעשית המלאכה בשבילו, ומותר
1191לישראל אחר. מכל מקום מסיק שם "הסכמת רוב המורים" שאסור "בין לו
1192בין לאחרים", ושם נסמן.
1193[274] ר"ן
1194שם (כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל
1195לישראל אחר).
1196וכן הוא לקמן סט"ז (שכל שנעשה
1197באיסור של תורה על ידי נכרי לצורך ישראל, לא חלקו חכמים בין מי שנעשה בשבילו
1198לאחרים).
1199ונתפרש במ"א ס"ק לב (אף
1200על גב דלאחר לא שייך למיגזר שמא יאמר לעכו"ם, מכל מקום לא חילק בדבר שנעשית
1201בו מלאכה גמורה בשביל ישראל).
1202וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א
1203בהגהה (ואף על פי שבסי' שכה ביארנו דעיקר הטעם בכל מקום שהצריכו להמתין בכדי שיעשו
1204הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות ... ואם כן היה ראוי שלא לאסור אלא על מי
1205שהמלאכה נעשית בשבילו ... מכל מקום לא רצו חכמים לחלק בגזרתם ואסרו על הכל, אף על
1206מי שלא נעשית בשבילו, עד לאחר בכדי שיעשו, לפי שראו חכמים להחמיר הרבה בדבר שנעשה
1207בו מלאכה גמורה על ידי נכרי).
1208[275] סעיף
1209יא (לפי שאיסור התחומין הוא מדברי סופרים, ולא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף
1210למי שלא הובא בשבילו).
1211[276] סעיף
1212א (בכדי שילך הנכרי למקום שליקט או צד משם, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן), וס"ב
1213(שיעור בכדי שיעשו הוא, כדי שילך הנכרי במוצאי יום טוב משחשכה מביתו למקום שליקט
1214הפירות או למקום שצד הדגים, ויגמור המלאכה ויחזור לכאן), ופירושו בפשטות, שיחזור
1215לביתו שבתוך העיר.
1216אמנם לקמן שם סי"א (בכדי שיעשו,
1217דהיינו שישהה כל כך כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו היום בערב יום טוב
1218עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל, דהיינו מקום שמשם מתחילין למדוד
1219תחומי העיר, כמו שנתבאר בסי' [ש]צ"ח). וכמבואר בסי' שצח ס"ו (כל בית
1220דירה שהוא יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ... הרי זה מצטרף לעיר
1221ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה מותחים חוט על פני כל רחבה חוץ לבית דירה זה
1222ומשם מודדים לה אלפים אמה ... כל ע' אמה ושירים הסמוכים לעיר נקראים עיבורה של עיר
1223ונחשבים כעיר). והיינו שאין צריך להמתין עד שיביא לביתו שבתוך העיר, אלא סגי בכדי
1224שיביאו לעיבורה של עיר.
1225ואפשר החילוק הוא בין עשה מלאכה
1226לבין אם רק הביא מחוץ לתחום, שנתבאר לקמן סי"א (לפי שאיסור התחומין הוא מדברי
1227סופרים ולא החמירו כל כך בשל דבריהם), שלכן לא הצריכו אלא בכדי שיביא מחוץ לתחום
1228אל העיר, דהיינו לעיבורה של עיר.
1229ואף שעיבורה של עיר יש לה דין
1230כרמלית, ואם הביא ממנה הנכרי אסור למי שהובא בשבילו, כדלקמן סט"ז (אם מילא
1231מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא
1232הובא בשבילו).
1233מכל מקום לא הצריכו להמתין בכדי
1234שיעשו, כדלקמן סכ"ב (וכל זה ברשות הרבים גמורה. אבל אם הביאם דרך כרמלית, אם
1235הביאם מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל, אפילו למי שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי
1236שהובא בשבילו בכרמלית, אלא שלא יהנה ממנה בשבת עצמה, אבל לא להמתין במוצאי שבת
1237בכדי שיעשו, אלא אם כן הביאם מחוץ לתחום).
1238[277] סיכום נושא הספק, שנתבאר
1239לפנינו ס"י, וסי"ג-ד וסכ"ב:
1240(א)
1241ספק נקצר בשבת, אסור בו ביום (ס"י).
1242(ב)
1243ולענין כדי שיעשו, מחלוקת הפוסקים, והעיקר
1244כהאוסרים (ס"י).
1245(ג)
1246ספק הובא מחוץ לתחום, תלוי בב' דעות הנ"ל, והעיקר כהאוסרים (סי"ד
1247וסכ"ב).
1248(ד)
1249נכרי שהביא דורון לישראל, מן הסתם ליקט בשבילו בשבת (ס"י).
1250(ה)
1251ספק הובא מחוץ לתחום או ממקום רחוק יותר, סגי בכדי הבאה מחוץ לתחום (סי"ג).
1252ספיקות
1253אלו נתבארו גם לקמן סי' תקטו ס"א-ד וסט"ז.
1254[278] **ספר
1255התרומה **סי' רמט (ואם ספק אם נלקטו היום, או נצודו הדגים והעופות בשבת או ביום
1256טוב, על זה שנינו ספק מוכן אסור), וסמ"ג ל"ת סה כ, ב (ואם ספק אם
1257נלקטו ביום טוב אם לאו, הא תנן ספק מוכן אסור), וסמ"ק סי' רפא (וספק
1258אם נלקטו בשבת או לא, אותו היום אסור), והגהות מיימוניות פ"ו (קושטא) ה"ז,**
1259מברייתא ביצה כד,** סוע"א (ספק מוכן, רבן גמליאל מתיר, ורבי יהושע אוסר.
1260אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע), וכרבי יהושע. טור ושו"ע ס"ז
1261(ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום
1262אם לאו, אסורים בו ביום). ט"ז סי' תקטו ס"ק ד (בכלל זה גם כן, אם יש ספק
1263אם הביאם לצורך עצמו או לצורך ישראל).
1264[279] משנה
1265קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב),
1266לדעת שמואל בגמרא שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), כפירוש הרי"ף סד,
1267ב (כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא
1268לא הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא
1269אזלי עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא).
1270ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין
1271במוצאי שבת (בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ומובן אם כן דהא דקיי"ל
1272לאיסור לשיטת הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום), והן לענין בכדי
1273שיעשו, כמבואר במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא
1274הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו כדברי רבינו הגדול ז"ל), ובטור
1275(ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי
1276שיעשו). וכדלקמן סי"ד (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ... עד למוצאי שבת
1277כדי הבאה מחוץ לתחום ... ולהאומרים שבאיסור כזה ... לא החמירו בספיקו ... אף כאן
1278מותר ... אפילו בו ביום).
1279רמב"ם פ"ו ה"ו (שמא
1280בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם (וזה כדעת הגאונים
1281ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים ז"ל שחוששין
1282שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת). ועל פי הנ"ל מובן,
1283שגם דעת הרמב"ם לאסור, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום) והן לענין בכדי
1284שיעשו (אף בספק נלקטו בשבת).
1285והיא דעה א' בשו"ע ס"ז (ספק
1286אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם
1287לאו, אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו).
1288*
1289והיינו כשיש רק ספק אחד, אבל אם
1290ישנם שני הספקות, נתבאר לקמן סי' תקטו ס"ג (אם הוא בענין שיש להסתפק שמא נלקט
1291וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או לצורך נכרי אחר, ואחר כך נמלך
1292והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל, הרי אלו מותרים באכילה במוצאי יום
1293טוב מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו), ושם נסמן.
1294[280] מלחמות
1295להרמב"ן שם סה, ב בסופו (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין
1296בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו, כדברי רבינו הגדול ז"ל. והטעם משום
1297דרב אשי דאמר בפ' קמא דביצה כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, וספיקא
1298אסור). מ"א סי' תצז סק"ג (אף על גב דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא,
1299הכא אסור משום דבר שיש לו מתירין). ט"ז ס"ק ז (ונראה לי דמשום הכי החמירו,
1300כיון שאפשר להמתין עד הערב ויהיה היתר גמור, למה יכניס עצמו בספק איסור. ודמיא
1301למ"ש ביו"ד דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל), וסי' תקטו סקי"ג
1302(ונראה לי דהטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין ומחמרינן בספיקו).
1303וכן הוא לקמן סי"ד (מפני שהוא
1304דבר שיש לו מתירין). סי' תצז ס"ח (לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין, לפיכך
1305הולכין בספיקו להחמיר (עיין סי' תקט"ו)). סי' תקטו סוף ס"ג (לפי שהוא
1306דבר שיש לו מתירין, דהיינו אחר שימתין בכדי שיעשו, לפיכך אין אומרים כאן ספק דברי
1307סופרים להקל), וסט"ז (יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין).
1308ומזה מובן שכן הוא לדברי הכל, גם
1309לענין הוצאתו מביתו ביום טוב, בספק הובא מחוץ לתחום, כדלקמן סי' תקטו סט"ו (לא
1310הותר לו להוציא חוץ לד' אמות בכרמלית ... ואפילו הובא לצורך נכרי, דכיון שיצא חוץ
1311לתחום אין לו אלא ד' אמות), שאסור מטעם דבר שיש לו מתירין.
1312[281] שמואל
1313שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לפירוש רש"י שם (אנו תולין להתיר
1314ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת). ספר התרומה שם
1315(ספק אם לקטן בשבת או לא ... מותרין למוצאי שבת מיד, כשמואל פרק שואל דאמר אין
1316צריך להמתין במוצאי שבת עד כדי שיעשו ... חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, לקולא יש לנו
1317לומר שבאו ממקום קרוב). סמ"ג שם (אמנם הן מותרין למוצאי שבת מיד,
1318כשמואל דפרק שואל דאמר אין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). **הגהות מיימוניות
1319פ"ו** שם. הובא בטור סי' תקטו (ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לא,
1320לרש"י מותר, ולדברי הגאונים אסור) דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים דלערב
1321מותר מיד).
1322[282] מ"א
1323סקי"ד (דבחול להמתין בכדי שיעשו, לא מחמירים מספק).
1324[283] **כ"ה
1325משמעות השו"ע** ס"ז (ספק ... ולערב בכדי שיעשו. ויש אומרים דלערב מותר
1326מיד).
1327ונתבאר לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון
1328ס"ק ב (וכן משמע דעת השו"ע סי' שכ"ה סעיף ז' שהביא דעת המחמירין
1329בסתם, ודעת המקילין בלשון יש אומרים, משמע שדעתו לפסוק כהמחמירין).
1330וכן הוא לקמן סי"ד (וכבר נתבאר
1331שהעיקר כסברא הראשונה).
1332*
1333אמנם לקמן סכ"ב לא הביא ב'
1334הדעות, אלא פסק בפשיטות לאיסור (נכרי שהביא בשבת ... לא יספידו בהם ... עד שימתינו
1335בכדי שיכולים להביאם ... ואם הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור).
1336שכן נפסק בפשיטות בשו"ע
1337סט"ז (ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו).
1338וטעם החילוק בינם נתבאר במ"א
1339ס"ק יד (וצ"ע דאם כן למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא עיי"ש.
1340ואפשר דבמת החמיר טפי). הובאו דבריו לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ב (כתב
1341בהדיא במג"א בסי' שכ"ה ס"ק י"ד ... דבמת החמיר טפי).
1342ויתירה מזו, גם כשלא מיירי לענין
1343מת, פסק בפשיטות לאיסור לקמן סי' תקטו ס"ג (אם אין כאן אלא ספק אחד ... צריך
1344להמתין בכדי שיעשו).
1345ואף לענין ספק תחומין פסק בפשיטות
1346לקמן שם סט"ז (אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יום טוב היה הנכרי כבר בתוך תחום
1347העיר ... ביום טוב ראשון יש להחמיר אף בספק).
1348ונתבאר בקונטרס אחרון שם, שהוא על
1349פי מה שנפסק בפשיטות בשו"ע שם ס"ג (אפילו אם הוא ספק ... אסורים), וכתב
1350על זה הט"ז ס"ק ד (בכלל זה גם כן אם יש ספק ... לענין כדי שיעשו). ולמד
1351זאת הט"ז ממה שנפסק בפשיטות בשו"ע שם ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ
1352לתחום ... אסור). וכבר נתבאר לעיל (הערה 279), דהיינו הן לענין ספק תחומין (אף
1353לבו ביום) והן לענין בכדי שיעשו (אף בספק נלקטו בשבת).
1354[284] שו"ע
1355סי' תקטו ס"ג (אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים), לפירוש מ"א
1356סי' תקטו סקי"ב (נראה לי דהכא מיירי בעכו"ם שמביא דורון, אמרינן שמתכוין
1357להביא מן המשובח ומביא מאותן שליקט או צד היום ... ולעיל מיירי שהעכו"ם אמר
1358לו מערב יום טוב ליתן לו פירות, והלך לבית העכו"ם ונתן לו, ואם כן יש לספק
1359שמא לקטן בשביל ישראל והיה בדעתו להביא לו אותן פירות, או שמא לא לקטן בשביל ישראל,
1360והיה בדעתו להביא לו פירות אחרים, ולכן מתיר אותן מספק ולא בעינן בכדי שיעשו).
1361[285] טור
1362סי' תקטו (עו"ג שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש במינו במחובר, או שמחוסר
1363צידה, אסור לאוכלו בו ביום אפילו לטלטלו, ולערב אסורין בכדי שיעשו), **מהא דרב פפא
1364ביצה כד**, סוע"ב (נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין
1365במחובר אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו).
1366[286] מ"א
1367שם (הוא הדין המביא למכור).
1368[287] כדלקמן
1369סי' תקטו סי"ט (אבל העיר שחציה נכרים וחציה ישראל, נכרי המביא שם למכור,
1370בודאי לצורך שניהם הוא מביא, וכיון שכוונתו גם לצורך ישראל הרי דינו כדין נכרי
1371שהביא דורון לישראל (שאם יש במינו במחובר צריך כל אדם להמתין בכדי שיעשו...).
1372ומכל שכן אם רוב העיר ישראל, כדלקמן
1373סי' שכו סי"ג (עיר שישראל ונכרים דרים בהם ... ואם רובה ישראל צריך להמתין עד
1374כדי שיוחם).
1375[288] מ"א
1376כאן סקי"ג (וכיון שהביא לו מסתמא לקטן בשבילו), וסי' תקטו סקי"א (דאמרינן
1377כיון שהביאו לו, מסתמא לקטן בשבילו).
1378וכן הוא לקמן סי' תקטו ס"א (דכיון
1379שהביא הדורון לישראל, בודאי ליקט או צד לשמו), וס"ג (דמן הסתם ליקט או צד
1380היום בשביל הישראל שהביא לו).
1381[289] ר"ן
1382סה, א ([נ]מצינו למדין לפי שיטה זו של רש"י ז"ל, דכל היכא דמספקא לן
1383מילתא תלינן לקולא. ומיהו איכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפרק אין צדין (כד, ב)
1384בנכרי שהביא דורון לישראל, דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור, ולערב נמי בכדי
1385שיעשו, והא התם דאיכא למתלי שנתלשו מערב יום טוב, ואפילו הכי מצריכין לערב כדי
1386שיעשו. תירץ ה"ר יונה ז"ל דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם
1387ללקוט אותן ביומן, ואין לוקטין אותן מבערב, וכיון שרובן עושין כן אין תולין להקל).
1388מ"א שם סקי"ב (אמרינן שמתכוין להביא מן המשובח, ומביא מאותן שליקט או צד
1389היום).
1390וכן הוא לקמן שם ס"א (וכל
1391המביא דורון, הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר, ויביא מאותן שליקט וצד היום),
1392וס"ג (דמן הסתם ליקט או צד היום).
1393[290] מ"א
1394שם (אמרינן שמתכוין להביא מן המשובח ... צד היום).
1395וכן הוא לקמן ס"א (וכל המביא
1396דורון הוא מתכוין להביא מן המשובח והמובחר ... וצד היום), וס"ג (וצד היום).
1397[291] שאין
1398בו גזירת פירות הנושרים ומוקצה, דלעיל ס"ח. ואין בו איסור ליקוט או צידה
1399בשביל ישראל, דלעיל ס"ט.
1400וכדלקמן סי' תקטו סי"א (שהביא
1401לעיר דבר שאין במינו במחובר, ואינו מחוסר צידה, דהיינו שהביא פירות יבשים, או
1402בהמות ועופות שאינן מחוסרין צידה, כגון אווזים ותרנגולים).
1403[292] ונתבאר לעיל סי' רסג
1404בקונטרס אחרון סוף ס"ק ח (על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא
1405מחוץ לתחום, אפילו היה בבין השמשות אמה אחת חוץ לתחום, אסור למי שהובא בשבילו משום
1406גזרה שמא יאמר לו, אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו, שהוא
1407סמוך לעיר).
1408[293] טור
1409ושו"ע ס"ח (אם הביאו הגוי לעצמו, מותר אפילו בו ביום).
1410[294] **מסקנת
1411הגמרא שם** ביצה כה, רע"א (חוץ לתחום אסור, והבא בשביל ישראל זה מותר
1412לישראל אחר). טור ושו"ע שם (ואם הביאו בשביל ישראל ... אסור בו ביום למי
1413שהובא בשבילו).
1414[295] הרי"ף
1415בתשובה בתמים דעים סי' קכב (וזו תשובת הרב אלפאסי ז"ל, כל מה שעשה העובד
1416אלילים ... לערב אסורין בכדי שיעשו, כגון ... דברים הבאים מחוץ לתחום). הובא ברא"ש
1417ביצה פ"ג סי' ב (והרב אלפס ז"ל כתב בתשובה דאף בבא מחוץ לתחום צריך
1418להמתין בכדי שיעשו). רבינו יהודה בתוס' כד, ב (ור"י פירש שאין במינו
1419במחובר הבא מחוץ לתחום לא בעינן כדי שיעשו ... וקשה לרבי' יהודה דאמרינן בפרק שואל
1420(שבת קנא, ב) הביאו חלילים למת מחוץ לתחום לא יספוד בהן עד מוצאי יום טוב, ומשמע
1421התם בכדי שיעשו). ר"ן שם (יג, ב) ד"ה ופירות (ופירות שבאו ביום
1422טוב שני בשביל ישראל, צריכין גם כן לערב כדי שיעשו). מרדכי רמז תט (וצריך
1423להזהר ולהחמיר אפילו בבואו מחוץ לתחום לאסור בכדי שיעשו למוצאי שבת). ספר התרומה
1424סי' רנא (ומשפט פירות או דבר אחר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך לו
1425להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו). סמ"ג ל"ת סה כ, א (ומשפט פירות
1426או דבר [אחר] הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל ... צריך להמתין למוצאי שבת בכדי
1427שיעשו). טור ושו"ע שם (ולערב בכדי שיעשו).
1428וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"א (אם
1429מחוץ לתחום הביאם, דהיינו שבתחלת כניסת יום טוב היו עדיין חוץ לתחום, הרי אסורין
1430באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו ... ולערב צריכים להמתין בכדי שיעשו).
1431[296] הטעם
1432שלפנינו הובא לעיל ס"ט. אלא ששם (הערה 272), הובאה גם דעת רש"י, שהטעם הוא "שלא יהנה
1433כלום ממלאכת יום טוב הנעשית בשביל ישראל". ואילו כאן לענין הובאה מחוץ לתחום,
1434מובא הטעם שלפנינו גם ברש"י ביצה כה, רע"א בטעם הב' (טעם אחר נראה לי,
1435מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו, והבא בשביל זה מותר לאחר, דליכא למגזר
1436בה שאינו מכירו).
1437ונתבאר במהרש"א שם (דודאי גבי
1438יש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת, ומשום הכי לא חילקו בינו
1439לחבירו, אבל גבי חוץ לתחום, דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה, לא גזרו אלא משום שמא
1440ישלח בשבילו, ולהכי מותר לאחר דליכא למגזר ביה), ושיירי כנה"ג סי' תקטו
1441הגב"י ס"ק יא (אבל בחלוקה דאין באותו המין במחובר, דאינו אסור אלא מפני
1442שבא חוץ לתחום, ולא אסיר לאחרים, כדקאמר והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, בין
1443לרש"י בין ר"ת ז"ל כלהו מודו דהטעם הוא גזירה שמא יאמר להביא חוץ
1444לתחום, כיון דלישראל אחר שרי). מ"א סי' תקטו ס"ק כו (ונראה לי דבזה לכו"ע
1445מותר, דלא אסור משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב, כיון דאינו נהנה מהמלאכה עצמה, כן נראה
1446לי). אליה זוטא סי' תקטו סקי"ג (מ"ש בשיירי כנסת הגדולה, דאדרבה
1447רש"י מודה לר"ת באיסור תחומין, שאין הטעם משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב,
1448והוכיח שם כן ... וכן מצאתי במהרש"א שם).
1449וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ב (הטעם
1450שהצריכו חכמים להמתין בכדי שיעשו, אינו בשביל שלא יהנה ממלאכת יום טוב, שהרי אינו
1451נהנה כלל מגוף המלאכה, דהיינו ההליכה מחוץ לתחום, אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו
1452המלאכה, אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה, ולפיכך לא היו חכמים מצריכים להמתין בכדי
1453שיעשו. ולמה הצריכו להמתין, משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחוץ
1454לתחום ביום טוב כדי למהר אכילתו בלילה).
1455*
1456ואילו לדעת הרמב"ם ותוס'
1457וסייעתם (ראה לעיל הערה 272), שטעם האיסור תמיד הוא "גזרה שמא יאמר לנכרי
1458לעשות בשבת", ומכל מקום אסור בשאר איסורים אף לאחרים. מה שלא אסרו בתחומין
1459למי שלא הובא בשבילו, יתבאר לקמן בסמוך "לא החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף
1460למי שלא הובא בשבילו".
1461[297] ביצה
1462שם (והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר). טור (ולאחרים מותר בו ביום) ושו"ע
1463שם (אסור בו ביום למי שהובא בשבילו).
1464[298] רש"י
1465ביצה כה רע"א, בטעם הא' (דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי), ותוס' שם
1466(ותירץ רש"י דשמא גבי איסור תחומין דליכא אסורא אלא מדרבנן לא אחמור כולי האי,
1467ודי אי אסרינן על זה שהובאו בשבילו). לבוש ס"ח (שאין עיקר איסורו אלא מדרבנן,
1468ואין בו חשש איסור דאורייתא, הקילו בו).
1469וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ד (דכיון
1470שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי שהובא בשבילו).
1471טעם זה מועיל לדברי הכל (כדלעיל
1472הערה 296).
1473ולפי זה מותר בכל איסור דרבנן,
1474כדלקמן סט"ז (אבל אם מילא מבור העומד בכרמלית, או שהביא מים לרשות הרבים מן
1475הנהר שהוא כרמלית, מותר לאחר שלא הובא בשבילו, שאיסור הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים).
1476[ומכל מקום יש הפרש בין המובא מחוץ
1477לתחום, שאסור למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו, כמבואר כאן; לבין הביאם דרך כרמלית,
1478שיתבאר לקמן סכ"א (אם הביאם דרך כרמלית, אם הביאם מתוך התחום, אין צריך
1479להמתין כלל, אפילו למי שהובאו בשבילו. שלא החמירו למי שהובא בשבילו בכרמלית, אלא
1480שלא יהנה ממנה בשבת עצמה, אבל לא להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו].
1481עוד טעם להקל באיסור תחומין הובא
1482לקמן סי' תקטו סי"ד (דכיון שאיסור תחומים הוא קל, הקילו בו שלא לאסור אלא למי
1483שהובא בשבילו. ואפילו אם הביא הנכרי מחוץ לג' פרסאות, שיש אומרים דבג' פרסאות יש איסור
1484תחומין מן התורה, אעפ"כ כיון שאי אפשר לאסור לכל בני אדם בשוה, שהרי איסור
1485תחומין הוא אינו שוה לכל בני אדם, שמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה,
1486וכיון שהוצרכו חכמים לחלק באיסור זה לאסור לזה ולהתיר לזה, עשו עוד חילוק בין מי
1487שהובא בשבילו למי שלא הובא בשבילו, שאין ראוי לאסור לו).
1488[299] הרא"ש
1489פ"ג דביצה סוס"י ב (הבא מחוץ לתחום, אף על גב דאסור באכילה, מותר בטלטול,
1490כיון דמותר לישראל אחר). שו"ע ס"ח (מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו),
1491וסי' תקטו ס"ה (אבל מותר לטלטלן). ט"ז שם סק"י (כתב הרא"ש
1492הטעם, דכיון דשרי לישראל אחר באכילה, אין לו דין מוקצה ליאסר בטלטול).
1493וכן הוא לקמן שם ס"א (דכיון
1494שלאדם אחר מותר אפילו באכילה, אין לזה דין מוקצה כלל, ואף הוא בעצמו מותר לטלטל,
1495שהרי דבר זה ראוי לאכילה לכל בני אדם, ואין איסור אלא לו ולאנשי ביתו), וסט"ו
1496(וכיון שהוא ראוי לאכילה בו ביום למי שלא הובא בשבילו, לפיכך אף מי שהובא בשבילו
1497מותר לטלטלו ביום טוב, ואין לו דין מוקצה כלל, כיון שראוי לאחרים בו ביום).
1498ואם הובא מחוץ לתחום על ידי ישראל,
1499נתבאר לקמן סי' תה בסופו (ואעפ"כ מותר לטלטלם תוך ד' אמות, ואין להם דין
1500מוקצה, אף על פי שאינם ראויים באכילה לשום אדם מישראל, כיון שאין איסורן אלא משום
1501קנס, לא רצו לקנוס אלא באכילה ולא בטלטול).
1502[300] רא"ש
1503עירובין פ"ד ס"י (צריך ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר
1504לישראל אחר, או אפילו בא בשביל נכרי, שלא לטלטל חוץ לד' אמות בעיר שאינה מוקפת), **והר"ן
1505פ"ג דביצה** (יג, ב) סוד"ה ופירות (ומיהו כי שרי לישראל אחר, דוקא תוך
1506ד' אמות ... אבל לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור, דהא קי"ל דחפצי
1507הנכרי קונין שביתה, וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ד' אמות). שו"ע שם (והא
1508דשרי לישראל לטלטל אפילו כשהביאו הגוי לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות, או בתוך העיר אם
1509היא מוקפת חומה).
1510וכן הוא לקמן סי' תקטו סט"ו (רק
1511שיזהר שלא יטלטלנו חוץ לד' אמות ... ואפילו הובא לצורך נכרי, דכיון שיצא חוץ לתחום
1512אין לו אלא ד' אמות).
1513[301] ר"ן
1514שם (או בתוך העיר, משום דכולא מתא כד' אמות דמיא, כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו).
1515והיינו כדתנן בעירובין מא, ב (הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר, רבן
1516גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה), ופרש"י (דהואיל ומוקפת
1517מחיצות הרי היא כד' אמות).
1518והיינו כדלקמן סי' תה ס"ה (כל
1519העיר חשובה לו כד' אמות אם היא מוקפת מחיצות לדירה), וס"ו (בעיר המוקפת לדירה
1520או בדיר או בסהר או במערה (שהיא לדירה או שאין בה יותר מבית סאתים) ... שכולו נחשב
1521לו כד' אמות הואיל ומוקף מחיצות לדירה).
1522ונתפרש יותר לקמן סי' תקטו סט"ו
1523(אבל במקום שמותר לטלטל שם בשבת, כגון בחצר או בעיר שתיקנו מבואותיה בלחי או קורה או
1524צורת הפתח או שהיא מוקפת חומה, וכן מבצר שהוא בענין שמותר לטלטל בו בשבת, כגון
1525שידוע שישב (פירוש שבנו בו בתים לדירה) ולבסוף הוקף ... מותר לטלטל בהן גם כן מה
1526שהובא מחוץ לתחום, דכל רשות שמותר לטלטל בו בשבת, הרי כולו נחשב כד' אמות לענין
1527יוצא חוץ לתחום כמ"ש בסי' ת"ה עיי"ש).
1528וסי' תא ס"ב (אבל אם הניחם
1529בחצר, מותר לטלטלם בכולה, שכולה כד' אמות, וכן מבואות שלנו המתוקנים בצורת פתח
1530נקראים מוקפים לדירה, שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת פתח (והוא הדין אם
1531מתוקנים בלחי או קורה שהם כד' אמות לענין יוצא חוץ לתחום כמו שהם כד' אמות לענין
1532טלטול שמותר לטלטל בכולם)
1533[302] מ"א
1534סוף סקי"ט (דבמקום שהניחן העכו"ם אסור להוציאן חוץ לד' אמות, דאף אם
1535הוליכן אחד ג' אמות, אסור השני להוציאן אחר כך יותר מאמה אחת).
1536והיינו שהוא עצמו אסור לו לטלטלו
1537בשבת חוץ לד' אמות אפילו בכרמלית בתוך התחום. אלא שבזה יכול לטלטל ב' אמות וחברו
1538עוד יותר מב' אמות, כדלקמן סי' שמט ס"ד (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים
1539וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ
1540הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).
1541משא"כ כאן מחוץ לתחום, אסור אף
1542לחברו להוציאו מחוץ לד' אמות.
1543[303] סעיף
1544ב (שלא לטלטלם בעיר חוץ לד' אמות מהמקום שהניחם שם הנכרי, אם אין העיר מוקפת
1545מחיצות, כגון אם טלטלם אחד ב' אמות לא יטלטלם השני יותר מב' אמות).
1546[304] מ"א
1547סקט"ו (ואם הובא בספינה שרי).
1548[305] סעיף
1549א (ספק אם יש תחומין למעלה מי' טפחים או לאו ... וכן ספינה ההולכת למעלה מי' טפחים
1550מקרקעית המים דומה לקפיצה באויר, כיון שאינה נחה בהליכתה על הארץ כמו שנח אדם
1551ההולך ברגליו), וס"ג (כשספק זה הוא בשל דבריהם הולכין בו להקל, והואיל ואין
1552בימים ובנהרות איסור תחומין של תורה לדברי הכל, אפילו ביותר מי"ב מיל, לפי
1553שאינן דומים לדגלי מדבר, לפיכך מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד
1554שהגיע לנמל לעולם היתה מהלכת למעלה מי' טפחים מקרקע הים או הנהר, אין לו דין יוצא
1555חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות, לפי שעדיין לא קנה שביתה, ובמקום שפגע בו למטה מי'
1556טפחים סמוך לנמל, שם הוא קונה שביתה, ויש לו אלפים לכל רוח).
1557[306] מ"א
1558שם (דאסור להוציא חוץ לד' אמות אם לא שהיו מערב שבת בספינה, ולא היו ביבשה).
1559[307] **כנסת
1560הגדולה** הגה"ט בסוף הסימן (להחליף הבשר שהובא לראובן ליתנה לשמעון, והבשר
1561שהובא לשמעון ליתנה לראובן, נשאלתי על זה ואסרתי להם. והטעם, דאי שרית להם למעבד
1562הכי אין אנו מרויחין כלום, דכיון דיש היתר בחליפין, לא ימשכו ידיהם מלשלוח בעד
1563הבשר להחליפה). מ"א סקט"ז (ואם הביאו לשנים, אסורים להחליף (כנסת
1564הגדולה)).
1565[308] **שם
1566**כנסת הגדולה הגב"י בסוף הסימן (ויראה לי דהכל לפי המעשה, אם הדבר שהובא
1567אליו היה על ידי שיירא ושהה יום אחד, צריך להמתין יום אחד, ואם היה איש רוכב על
1568סוס ושהה שעה אחת, צריך להמתין שעה אחת). מ"א סקי"ז (ואין צריך להמתין
1569אלא בכדי ששהא המביא בשבת, שאם הביאו רוכב על הסוס, אין צריך להמתין כל כך (כנסת
1570הגדולה)).
1571וכן הוא לקמן סי' תקטו סוף ס"ב
1572(אם הביאן הנכרי רוכב על הסוס, אין צריך להמתין רק בכדי ששהה הנכרי ברכיבה זו עד
1573שהביאן לכאן).
1574[309] מ"א
1575שם (ונראה לי שאין צריך להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום, דבליל שבת ודאי לא רכב).
1576[310] משנה
1577מכשירין פ"ב מ"ו (ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב). ר"ן ביצה (יג, ב) ד"ה
1578ולערב (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום, והכי מוכח במסכת מכשירין ...
1579ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב). שו"ע סי' תקטו סוף ס"א (ואם נסתפק לו
1580מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום).
1581וכן הוא לקמן סכ"ב (ואם אינו
1582ידוע מהיכן הביאם, די שימתינו בכדי שיכולין להביאם מחוץ לתחום). סי' תקטו ס"ב
1583(ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי אין צריך להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום).
1584ואף שנתבאר לעיל ס"י ולקמן
1585סי"ד, שהעיקר כדעת הפוסקים, שבספק אזלינן לחומרא, "מפני שהוא דבר שיש לו
1586מתירין".
1587היינו דוקא במקום שיש להסתפק אם הוא
1588אסור או מותר. משא"כ כאן, הספק הוא כמה זמן יש להמתין בכדי שיעשו, ובזה
1589אזלינן לקולא.
1590[311] שו"ת
1591הרשב"א ח"א סי' לט (ורבינו חננאל ז"ל כן כתב בפירוש בעירובין פרק
1592מי שהוציאוהו, כדי שיעשו כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן, ויגוז ויביא). ר"ן שם
1593(והאי כדי שיעשו, היינו שילך הנכרי למקום שלקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן). מ"מ
1594הל' יום טוב פ"ב ה"י (ופירוש כדי שיעשו, יש מי שכתב, כדי שילך לפרדס או
1595לגן שממנו היו הפירות וילקוט ויביא כאן). שו"ע שם (ושיעור כדי שיעשו, היינו
1596כדי שילך הגוי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן).
1597[312] סעיף
1598ב (כדי שילך הנכרי במוצאי יום טוב משחשכה מביתו למקום שליקט הפירות, או למקום שצד
1599הדגים, ויגמור המלאכה, ויחזור לכאן. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן הנכרי, אין צריך
1600להמתין רק בכדי שיבואו מחוץ לתחום).
1601[313] ס'
1602התרומה סי' רנא (ספק שמא הלילה אין מן החשבון, לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום
1603רחוק, וצריך להמתין כדי שיבאו ביום למחרת שבת). סמ"[ג] ל"ת סה כ,
1604ב (שמא אין הלילה מן החשבון, לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק, וצריך להמתין
1605בכדי שיעשו ביום למחרת שבת). מרדכי רמז תט (ספק שמא הלילה אינו מן החשבון,
1606לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק, וצריך להמתין כדי שיבואו ביום למחרת [ה]שבת).
1607רמ"א ס"ח (ויש אומרים דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין
1608ביום ראשון בכדי שיעשו). מ"א סקי"ח (לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום
1609רחוק).
1610[314] **מ"א
1611סי' תקטו סקכ"א** (עיין סי' שכ"ה דיש אומרים דאין הלילה עולה מן המנין.
1612ומדלא כתב כאן רמ"א כלום, אפשר דדעתו דביום טוב יש להקל, והלילה עולה מן
1613המנין).
1614[315] אליה
1615רבה סקי"ז (בים של שלמה פרק אין צדין סי' ח' פסק דאף בחוץ לתחום חשבינן ללילה.
1616ונראה לי להקל לצורך אורחים).
1617[316] **תרומת
1618הדשן** סי' עב (יראה דאם באו לו אורחים לביתו, יש להקל לכבודם ולצורכם, כמו
1619לצורך שאר מצוה).
1620וכן הוא לקמן סי' שלג ס"ו (כשם
1621שהתירו כאן לצורך אורחים כמו לצורך דבר מצוה, כך בכל מקום שהתירו איזה דבר לצורך
1622מצוה מותר גם כן לצורך אורחים. ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת ... אבל
1623כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח, וסעודת הרשות היא). סי'
1624תקטו סוף ס"א (ואם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביום טוב ... אם האורחין הן
1625מעיר אחרת, שיש כאן מצות הכנסת אורחים, מותר ... וכיון שיש כאן מצות הכנסת אורחים,
1626יש לסמוך על סברא הראשונה).
1627[317] ט"ז
1628סק"ו (דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוה חומרא זו, משא"כ בצידת דגים ולקיטת
1629פירות שהוא במקום קרוב, שפיר יכול להביא בלילה).
1630[318] כבר
1631נתבאר לעיל סי"א (דבר ... שהובא מחוץ לתחום ... לישראל, אסור באכילה ... לערב
1632בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 295). וכאן מוסיף לבאר דקיי"ל כדעת הפוסקים להצריך
1633בכדי שיעשו אף בספק הובא מחוץ לתחום.
1634משנה קנא, א (נכרי שהביא חלילין
1635בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב), לדעת שמואל קנא, א (שמואל
1636אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לגירסת הרי"ף סד, ב (כלומר אע"ג
1637דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר קריבא לא הוו עיילי בצפרא,
1638אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא, בליליא אזלי עד דמטו לחומה,
1639וביתו התם, וקא עיילי השתא).
1640ומיירי שם לענין להספיד עם החלילין
1641במוצאי שבת (בכדי שיעשו), שהרי בשבת אין מספידים. ומובן אם כן, דהא דקיי"ל
1642לאיסור לשיטת הרי"ף, היינו הן לענין ספק תחומין (אף לבו ביום) והן לענין בכדי
1643שיעשו, כמבואר במלחמות שם סה, ב (ואנו חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא
1644הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי שיעשו, כדברי רבינו הגדול ז"ל), ובטור
1645(ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי
1646שיעשו).
1647רמב"ם פ"ו ה"ו (שמא
1648בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ שם (וזה כדעת הגאונים
1649ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת הגאונים ז"ל שחוששין
1650שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת). שו"ע ס"ט (אם
1651הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור).
1652ואף שכתב על זה במ"א ס"ק
1653כ (פירוש, בו ביום ולערב מותר מיד). ונתבאר במחצית השקל (בספק בא מחוץ לתחום ראוי
1654לצרף שני הקולות יחד, דעת המיקל בספק צידה ודעת המיקל בודאי בא מחוץ לתחום, ולהקל
1655בספק בא מחוץ לתחום, שאין צריך להמתין בכדי שיעשו).
1656מכל מקום הרי כבר הובא לעיל
1657מהרי"ף והרמב"ן והטור, דהיינו לאסור אף בכדי שיעשו.
1658וכן הוא לקמן סכ"ב (נכרי שהביא בשבת ... לא
1659יספידו בהם ... עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם ... ואם
1660הוא ספק אם הביאם מחוץ לתחום או מתוך התחום, אסור).
1661ועל זה מבאר כאן שהמחלוקות בשני
1662הלכות אלו (ספק בא מחוץ לתחום, ולענין בכדי שיעשו) תלויות זה בזה. וקיי"ל
1663בשתיהם לאיסור.
1664[319] כנסמן
1665לעיל (הערה 280).
1666[320] סעיף
1667י (ויש אומרים שלערב מותר מיד, שכיון שאיסור זה אינו אלא כעין קנס שלא יבא לומר
1668לנכרי לעשות לו בשבת, לא החמירו בספיקו).
1669[321] שמואל
1670שם לגירסת רש"י ד"ה ושמואל (אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך
1671התחום לנו ערב שבת). וכנסמן לעיל (הערה 281).
1672[322] **טור
1673סי' תקטו** (ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לא, לרש"י מותר, ולדברי
1674הגאונים אסור). ב"י שם (ופירש רש"י דשמואל לקולא, לומר
1675דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר, חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו
1676בלילה חוץ לחומה. ולפי דבריו, כל היכא דמסתפקא לן האי מילתא תלינן לקולא). הרי
1677שדלעת רש"י תלינן לקולא "כל היכא דמסתפקא לן", "אפילו בו
1678ביום".
1679וכן משמע ברמב"ן
1680במלחמות סה, ב (ואנו
1681חוששים להם משום ספק תחומין להחמיר, והוא הדין בכל מעשה שבת, ואפילו לערב עד כדי
1682שיעשו כדברי רבינו הגדול ז"ל), משמע מדבריו שהמחלוקת בינם היא הן "בו
1683ביום" והן "אפילו לערב עד כדי שיעשו".**
1684**
1685ור"ן סה, א (ומצינו
1686למדין לפי שיטה זו של רש"י ז"ל, דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא).
1687היינו "אפילו בו ביום".
1688[323] לעיל
1689ס"י (והעיקר כסברא הראשונה).
1690[324] שו"ע
1691ס"ט (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור). ב"י סי' תקטו סוד"ה ואם
1692(ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וסייעתם שהן רבים וגדולים). שו"ע סי' תקטו
1693ס"ז (אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא גוי השרוי עמו בעיר ופירות
1694המצויים בעיר מותר, ואם לאו אסור).
1695וכן הוא לקמן שם סט"ז (ביום
1696טוב ראשון יש להחמיר אף בספק, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין).
1697[325] רשב"א
1698קנא, א ד"ה גמרא (ומיהו נראה דלא נחלקו רב ושמואל אלא ... בגוי שאינו שרוי
1699עמו ... אבל בגוי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, מפני מה ניחוש בהן לשמא
1700מחוץ לתחום הביאום, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו ... וכן מצאתי להראב"ד בעירובין),
1701וביצה כד, ב ד"ה והא (נראה דאפילו לדברי הגאונים, לא נאמרו דברים אלו אלא
1702בגוי שאינו שרוי עמו בעיר ... אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, מפני
1703מה ניחוש להם, אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו ... וכן מצאתי לראב"ד ז"ל
1704בעירובין). ר"ן (סה, א) ד"ה ונמצא וביצה יג, ב ד"ה
1705ומיהו (דוקא בנכרי שאינו שרוי עמו ... דבכה"ג
1706הוא דחיישינן דילמא
1707מחוץ לתחום אתו, אבל נכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם, כי האי גוונא
1708ודאי לא מחזקינן איסורא, אדרבא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו). הובא
1709בטור סי' תקטו (וכתב הרשב"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בעו"ג שאין
1710שרוי עמו בעיר דאיכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאם, אבל עו"ג השרוי עמו בעיר
1711ופירות המצויין בעיר אין לחוש מספק). שו"ע ס"ט (ודוקא בגוי שאינו שרוי
1712עמו בעיר, אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר, אין לחוש מספק). ט"ז
1713שם ס"ק יג (ומכל
1714מקום אם מצוי בעיר אזלינן לקולא דהוי כמו ודאי).
1715וכן הוא לקמן סי' תקטו סי"ז
1716(במה דברים אמורים כשהנכרי שהביא הדורון הוא דר חוץ לעיר, או שהוא דר בעיר אלא
1717שפירותיו הן חוץ לעיר. אבל נכרי הדר בעיר ויש לו פירות בעיר כיוצא באלו שהביא
1718להישראל, מותר אף למי שהובא בשבילו ... דמן הסתם הביא מפירותיו שבעיר).
1719הכלל שכאן נמצאו וכאן היו, נתבאר
1720לקמן סי' תסב סט"ז. סי' תסז סל"ב וסל"ז (והערות ריב. רלו. רנב).
1721[326] ראבי"ה
1722הל' יום טוב סי' תשסג (ספק תחומין, כגון שיש לו לגוי שני בתים, והאחד בתוך תחום, שרי
1723אפילו למי שבא בשבילו). מרדכי ביצה רמז תרפה (ספק תחומין, כגון שיש לעובד
1724כוכבים המביא דורון שני בתים, ואחד בתוך התחום ואחד [מחוץ] התחום, שרי אפילו למי
1725שבא בשבילו). שו"ע שם (ואפילו אם יש לגוי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום,
1726תולין להקל, ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו).
1727[327] **אליה
1728זוטא סי' תקטו** סק"ט (דאף האוסרים מודים בזה, דלא אסרו אלא כשיש רגלים
1729לדבר שהובא מחוץ לתחום ... אבל כשיש רגלים לדבר שהובא מתוך התחום, כמו בזה שידוע
1730שיש לו בית בתוך התחום, דמסתמא מניח ליה פירותיו בבית הסמוך, יש להקל כמו בשרוי
1731בעיר).
1732וכן הוא לקמן שם (ואפילו יש להנכרי
1733ב' בתים ובהן פירות, אחד מהן תוך התחום והב' חוץ לתחום, אין חוששין שמא הביא מאותן
1734שחוץ לתחום, אלא מן הסתם הביא מאותן שבתוך התחום שהן קרובים יותר לעיר).
1735[328] ט"ז
1736סוף סק"ז (אבל אם היה לו ב' בתים חוץ לתחום וא' תוך התחום, הוה אסור, כן נראה
1737לענ"ד).
1738[329] משנה
1739קכב, א (מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל). טור ושו"ע ס"י
1740(גוי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם
1741בהמתו).
1742[330] הגהות
1743מיימוניות פ"ו אות ה (מבור עמוק י' ורחב ד'). טור ושו"ע שם (מבור שהוא
1744רשות היחיד). וכדלקמן סי' שמה סי"ד (ואם היא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, הרי זו
1745רשות היחיד, שהרי יש לה מחיצות בתוכה).
1746[331] רש"י
1747שם ד"ה מילא (מבור ברשות הרבים).
1748[332] רש"י
1749שם ד"ה מאכיל (ואחריו דוקא נקט בכולהו, דנכרי לצורך עצמו עביד).
1750וכן הוא לקמן סי"ז (מאכיל
1751אחריו ישראל את בהמתו).
1752[333] **ברייתא
1753שם** (במה דברים אמורים שאין מכירו, אבל מכירו אסור). טור ושו"ע שם (והוא
1754שאין הגוי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו).
1755וכן הוא לקמן סי"ז (אבל אם
1756מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי), וסי"ח (וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו
1757שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו).
1758והיינו רק בשבת עצמה, כדלקמן סוף
1759סי"ז (אבל למוצאי שבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי ליקט לצורך
1760עצמו, ואין איסורו בשבת אלא משום גזרה שמא ירבה בשבילו).
1761[334] רש"י
1762שם ד"ה נר (כשהוא מכירו מרבה בשבילו). רי"ף מו, ב (אבל במכירו אסור
1763גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע שם (שמא ירבה בשבילו).
1764[335] משנה
1765וברייתא שם (ואם בשביל ישראל אסור). טור ושו"ע שם (ואם מילא לצורך בהמת ישראל
1766אסור).
1767[336] תוס'
1768שם ד"ה ואם (נראה דאסור לכל ישראל). רא"ש פט"ז סי' יב (מדקאמר אסור
1769בסתם, משמע דאסור לכל ישראל, אפילו לישראל אחר). טור ושו"ע שם (אפילו ישראל
1770אחר).
1771והיינו שאף לערב בכדי שיעשו אסור אף
1772לאחרים, כדלעיל ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין כן),
1773ושם נסמן (הערה 273).
1774[337] ר"י
1775בתוס' שם סוד"ה משקה (ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה, אבל לרחוץ ידיו ורגליו
1776ושאר תשמישין שרי ... ואין נראה לר"י כלל ... לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין
1777אסירי). רא"ש שם. טור ושו"ע שם (אסור בכל מיני תשמיש).
1778[338] ר"ן
1779מו, א ד"ה ואיכא (כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל, ליכא פלוגתא
1780בין אותו ישראל לישראל אחר).
1781וכן הוא לעיל ס"ט (שכל שנעשית
1782מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל, החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו
1783לאחרים).
1784[339] תוס'
1785שם ד"ה משקה (אבל בכרמלית שרי לישראל אחר). ספר התרומה סי' רנב (לדידן
1786דלית לנו רשות הרבים, דליכא השתא רק איסורא דרבנן, והוי כמו פירות שבאו מחוץ לתחום
1787בשביל ישראל זה, מותר לישראל אחר). סמ"ג ל"ת סה כ, ב (לדידן דלית
1788לן רשות הרבים, רק כרמלית, וליכא רק איסור דרבנן, [כמו] פירות שבאו מחוץ לתחום
1789בשביל ישראל זה, מותר לישראל אחר). טור ושו"ע שם (ואם מילא מבור רשות היחיד
1790לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו).
1791[340] כדלקמן
1792סי' שמה סי"ט (הימים והנחלים ... אינן רשות הרבים).
1793[341] כדלעיל סי"א (ולא
1794החמירו כל כך בשל דבריהם לאסור אף למי שלא הובא בשבילו), ושם נסמן (הערה 298).
1795[342] רמ"א
1796ס"י (וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לגוי להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית
1797או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר, מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך
1798שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לגוי לצורך, כמו שנתבאר סי' ש"ז, וכל שכן
1799בכהאי גוונא).
1800[343] **ט"ז
1801סק"א** (לדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחלה חוץ לעירוב כמ"ש
1802רמ"א ס"י ... והטעם, שהוא צורך שבת ... והוה כמו לצורך מצוה)**. וכ"מ
1803במ"א** סקכ"ה (ועי' מ"ש סי' ש"ז בשם הגהות מרדכי).
1804והיינו האמור בהגהות מרדכי רמז תעד
1805(אומר ראבי"ה ... אבל באיסור דרבנן שרי אמירה לנכרי, ודוקא לדבר מצוה). וכן
1806נפסק בשו"ע שם ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום
1807שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... מפני מצוה).
1808[344] סעיף
1809יב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר
1810לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ... לצורך מצוה).
1811[345] שו"ת
1812רמ"[מ] [מהר"ם מינץ] סי' קטז (ודרשתי ברבים מי שרוצה לומר לגוי
1813להביא לו שכר, לא יתן הכלי ליד הגוי, אלא יעמיד הכלי לפני הגוי על השולחן או על
1814הקרקע והגוי יקח הכלי מן השולחן והקרקע, ועביד עקירה, וכן בחזרתו לא יקח היודי
1815הכלי עם השכר מיד הגוי, אלא יניח הגוי להעמיד הכלי על השולחן, ויעשה הגוי גם כן
1816הנחה). הובא במ"א סי' שז סק"כ (וז"ל רמ"מ סי'
1817קי"ו ... כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב, לא יתננה בידו ולא יקחנה
1818מידו).
1819[346] סי'
1820שז סכ"ז (נהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה
1821על גבי קרקע או על גבי השלחן, כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל
1822האגרת מידו, ונמצא שהישראל עשה הנחה, ואסור מדברי סופרים אף בזמן הזה שיש
1823אומרים שאין לנו רשות הרבים), ושם נסמן.
1824וכן הוא לעיל ס"ב (ומכל מקום
1825לא יתן הוא לידו ממש, כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחיד, אלא הנכרי יטול מידו,
1826שאז הנכרי הוא העושה העקירה, ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן
1827והנכרי נוטל משם).
1828[347] מ"א
1829סוף סקכ"ה (וליתן לו מעות בשבת נראה לי דאסור, כמ"ש סימן תקי"ז).
1830[348] סעיף
1831ו (אסור לשלם לו המעות ביום טוב עצמו, אפילו אם מראה לפני הנכרי את המעות כדי
1832שיטול בעצמו אסור, ואפילו על ידי נכרי אחר אסור לשלם לו, דכל שהמעות מגיעין ליד
1833המוכר ביום טוב ניכר הדבר שהוא מקח וממכר).
1834[349] כדלעיל בקונטרס אחרון סי'
1835רסא ס"ק א (ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת, ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת,
1836שרי אע"פ שאינו צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי). לקמן סי'
1837שמב (או שהוא צורך גמור לשבת אע"פ שאינו צורך גדול).
1838[350] **ב"ח
1839**סי' שמב (דהא דתנן אין מעשרין את הודאי, אפילו לצורך השבת קאמר ... אינה נקראת
1840בשם מצוה גמורה, כיון שאפשר לכבד השבת בשאר דברים. ואינו דומה לשופר ולולב. ומשום
1841הכי לא התירו לעשר הודאי אפילו לצורך השבת, כיון דהוי מעניני אכילה ושתיה דאפשר
1842לאדם מבלעדם). ט"ז סי' שמב (ומו"ח ז"ל פירש ... דלא הוה
1843מצוה כל כך, כיון דאפשר להיות בלעדו, ואינו דומה ללולב).
1844ועיין במ"ש בסי' רסא,
1845בקונטרס אחרון ס"ק א (יש לו כבר מעט תבשילים טמונים, ורוצה להרבות ולהטמין
1846עוד, שאין מזה צורך גדול, ואף שהוא לשבת אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות
1847בשבילו, כמ"ש הב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר עיי"ש).
1848וראה גם לקמן סכ"ב (והערה 411). סי' שלא ס"ח (והערה 1103).
1849ומה שנתבאר לקמן סי' תקיז ס"ז
1850(ואפילו בערב יום טוב אסור לומר לנכרי שיקנה לו למחר מיני מאכל, אפילו הוא צריך
1851להם לשמחת יום טוב).
1852אפשר דמיירי בפירות ותבשילים יתרים.
1853[351] **ברייתא
1854שם** קכב, א (נכרי שליקט עשבים, מאכיל אחריו ישראל). טור ושו"ע סי"א (ליקט
1855גוי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו, מאכיל אחריו ישראל).
1856[352] **גמרא
1857**שם (והאמר רב הונא אמר רבי חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על
1858גבי מוקצה בשבת. דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה). שו"ע שם (שעומד בפניה בענין
1859שלא תוכל לנטות אלא דרך שם. דאילו להעמידם עליהן אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה,
1860והם מוקצים).
1861[353] סוף
1862ס"י (לא יעמידנה על גבי דבר האסור בטלטול מדברי סופרים, מפני שאיסורו קל בעיני
1863הבריות, וחוששים שמא יטול ממנו בידיו להאכילה. ולא אסרו אלא להעמידה על גבה ממש, אבל
1864מותר לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם ותאכל מעצמה, שכיון שאינו עומד סמוך
1865לעשבים אין לחוש).
1866[354] שו"ע
1867שם (והם מוקצים).
1868[355]
1869ס"ח (נכרי שליקט פירות מהמחובר לעצמו, אפילו הוא בענין שאין בהם משום מוקצה, כגון
1870ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן, שהכנה
1871מועלת להן אפילו במחובר כמו שנתבאר בסי' שי"ח, אעפ"כ אסורים לישראל עד לערב,
1872לפי שהם בכלל הגזרה שגזרו על פירות הנושרים מאליהן).
1873ונתבאר לקמן סי' תקז קו"א סק"ד
1874(מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור מוקצה
1875מחמת מחובר ... וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה וז"ל
1876והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש, שהרי
1877שנינו מאכיל אחריו ישראל), ואסורים בטלטול משום מוקצה, או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים,
1878דהויא משום שמא יעלה ויתלוש עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו
1879אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה, שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד
1880בהמתו על גבי עשבים הללו, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי
1881לה בגמרא שם דקאי באפה כו').
1882[356]
1883גמרא שם (במה דברים אמורים, שאין מכירו, אבל מכירו אסור). טור ושו"ע שם (אבל אם
1884מכירו אסור).
1885[357] רש"י
1886שם ד"ה נר (גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו). רי"ף שם מו, ב (במכירו
1887אסור גזירה שמא ירבה בשבילו). טור ושו"ע שם (וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא
1888ירבה בשבילו).
1889ואם ירבה בשבילו אסור, כדתנן במשנה
1890ובברייתא שם (ואם בשביל ישראל, אסור).
1891אלא דלקמן ס"כ יתבארו שתי דעות,
1892האם האיסור הוא אפילו כשהנכרי ירבה בשבילו ויאכיל לבהמתו, או שזה מותר, והאיסור
1893הוא דוקא כשירבה בשבילו והישראל יעמוד בפניה כדי שתאכל מהם בשבת.
1894[358] מ"א
1895סוף סקכ"ח (נראה לי דבמכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שאינו אלא משום
1896גזירה שמא ירבה בשבילו).
1897[359] רמב"ם
1898פ"ו ה"ג (וכן כל דבר שאפשר להרבות בו, לא יהנה בו בשבת אלא אם כן אינו מכירו).
1899טור ושו"ע סי"א (וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו).
1900והיינו בעשבים שאינם של הישראל,
1901משא"כ בעשבים של ישראל, כדלעיל סי' רעו קו"א ס"ק ה (דעד כאן לא הצריכו
1902מכירו אלא במילא מים וליקט עשבים שהם שלו, על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו, ולא יטרח
1903עבור ישראל שאינו מכירו. אבל הכא שהעצים של בעל הבית, ולהניחם על המדורה, אפשר שאין
1904זה נקרא טורח כלל. ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי).
1905[360] תוס'
1906רפ"ק דביצה ג ע"א ד"ה גזרה (ואין לחלק ולומר דדוקא גבי מים שייך
1907שמא ירבה בשבילו, אבל כאן הנכרי צלאו כבר ולא שייך האי טעמא. דהא איכא בתוספתא בהדיא
1908במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה). והוא האמור בתוספתא פי"ד הי"א (ליקט
1909עשבים להאכיל בהמתו ... אבל גוי שמכירו הרי זה אסור, מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת
1910אחרת).**
1911**
1912רבינו ירוחם ני"ב
1913חי"ב פג, ב (דג מליח שצלאתו שפחתו בשבת ... יש שאוסרים מטעם הכתוב בתוספתא ואם
1914מכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. וכן נראה עיקר). הובא ב"י סוד"ה
1915ומ"ש אבל אם מכירו. ובמ"א סקכ"ח (וכן כתב רבינו ירוחם דעכו"ם שצלה
1916דג מליח לעצמו, אסור, אף על גב דלא שייך שמא ירבה בשבילו כיון דצלאו כבר, מכל מקום
1917יש אוסרין, כדאיתא בתוספתא במכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה).
1918[361] וכן אם בישל לחולה, כדלעיל
1919סי' שיח ס"ה (המבשל או עשה שאר מלאכה בשביל החולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא
1920או לחולה שאין בו סכנה, גזרה שמא ירבה במלאכתו בשבילו ... ואפילו עשה על ידי נכרי,
1921בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה, אסור לבריא בשבת, גזרה
1922שמא ירבה בשבילו).
1923[362] שנתבארו ביו"ד סי' קיג.
1924[363] משנה
1925קכב, א (נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ... עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו
1926ישראל).
1927[364] **רבא
1928שם** (הא רבן גמליאל מכירו הוה ... רבא אמר ... נר לאחד נר למאה). טור ושו"ע
1929שם (בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר
1930אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפילו מכירו מותר).
1931[365] משנה וברייתא שם (ואם בשביל
1932ישראל, אסור).
1933ונתבאר לעיל סי' רעו ס"א (נכרי
1934שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל אדם להשתמש לאורו בשבת), וס"ב (ומכל מקום
1935לא הטריחו על הישראל לצאת מביתו, כשמדליק בו הנכרי נר בשבילו מדעת עצמו, אף על פי שיש
1936לו הנאה מאור הנר, רק שלא ישתמש כלום לאורו).
1937[366] רא"ם
1938הובא בהגמ"ר סי' תסא (כתב רא"ם אפילו אם אינו מכירו, ואמר הנכרי בפירוש
1939שלצורך ישראל הוא עושה, או מתקן הנכרי אש לישראל והלך הנכרי, אסור ליהנות ממנו, שבכל
1940אלו נאמר ויראת מאלהיך ואין מערימין בכך). ראבי"ה סי' רנז (ואם אינו מכירו, ואמר
1941הגוי בפירוש שלצורך ישראל עושה, או אם מתקן לו הגוי [אש] לישראל והולך לו הגוי, אסור
1942להנות ממנו, שבכל אלו נאמר ויראת מאלהיך, ואין מערימין בכך). שו"ע סי"ב
1943(אף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר
1944כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו הגוי,
1945אסור).
1946וכעין זה לעיל סי' רעו ס"ז (אם
1947יש הוכחה שמדליק בשביל עצמו ... אע"פ שהרוב ישראל מותר להשתמש לאורה).
1948והיינו שלעיל שם במסיבה, מן הסתם
1949כוונתו בשביל המסובין ואסור, אלא אם כן יש הוכחה שהדליק בשביל עצמו. משא"כ כאן
1950דלא מיירי במסיבה, מן הסתם כוונתו בשביל עצמו ומותר, אלא אם כן יש הוכחה שלצורך
1951ישראל עושה.
1952[367] תוכן הסעיף שלפנינו:
1953נפסק
1954לעיל סי"ז "ליקט נכרי עשבים מהמחובר לצורך בהמתו, מאכיל אחריו ישראל את
1955בהמתו", וכאמור בברייתא קכב, א (נכרי שליקט עשבים, מאכיל אחריו
1956ישראל).
1957כתבו
1958על זה הפוסקים (בעל התרומה, מרדכי, רא"ש ורשב"א), שכמו כן יכול הנכרי
1959בעצמו להאכיל את בהמת הישראל ואין צריך למחות בו.
1960אמנם
1961יש הפרש בין שיטת הרא"ש והרשב"א, שהתירו אף אם הנכרי ליקט עשבים מתחילה
1962לצורך האכלת בהמת ישראל, לבין שיטת בעל התרומה והמרדכי, שלא התירו אלא כשהנכרי
1963ליקט עשבים לצורך בהמה של עצמו, ואחר כך האכיל גם לבהמת ישראל.
1964בסעיף
1965זה נתבארה הלכה זו בעיקר לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, דקיי"ל להחמיר
1966כדבריהם.
1967אלא
1968שעדיין יש מקום להסתפק, שמא העיקר כדעת הרא"ש והרשב"א להתיר בכל אופן,
1969לכן הכניס רבינו את התיבות "לבהמתו ...גם" במוסגר, וכהכלל
1970המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך
1971חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
1972וכן
1973נתבארה שיטת הרא"ש והרשב"א במוסגר שבהמשך הסעיף (כדלקמן הערה 374).
1974[368] **ספר
1975התרומה סי' רמז, הובא במרדכי** רמז תו (דתניא לעיל, עכו"ם שליקט עשבים,
1976מאכיל אחריו ישראל ... וכל שכן אם עכו"ם ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל,
1977אין צריך הישראל לומר לעכו"ם אל תאכל, כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם
1978אל תכבה. ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל ואומר לעשות לעצמו. ואף על גב דתניא
1979נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור, וכן מרחץ שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל
1980אסור, אף על פי שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה. לפי שהרי גופו נהנה, אבל
1981לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל
1982הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר).
1983[369] **כן
1984משמע במרדכי** ובס' התרומה שם, שכתבו "ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל
1985ואומר לעשות לעצמו", הרי שלא התירו אלא כשליקט העשבים בשביל בהמה שלו, ואחר
1986כך האכיל גם לבהמת ישראל.
1987ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג
1988סי"ד (דבספר התרומה כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי
1989אברייתא מאכיל אחריו כו', דמיירי בליקט לבהמתו. וכן משמע בהדיא מלשון וכל שכן כו'
1990... וספר התרומה סבירא ליה דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה ... בליקט גם בשביל
1991ישראל).
1992*
1993זאת היא שיטת בעל התרומה והמרדכי,
1994אבל הרא"ש ביאר הלכה זו בפט"ז סי"ב (אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת
1995ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, כדאמרינן גבי נכרי
1996שבא לכבות). היינו שהתיר גם אם הנכרי ליקט בתחלה כדי להאכיל בהמת הישראל, כמו
1997בנכרי שבא לכבות, שאין צריך למחות בו.
1998וכן הוא ברשב"א קכב, א (ובתוספות התירו
1999בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא
2000לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא
2001התם משום דבדליקה התירו).
2002ונתבאר במהדורא בתרא לסי' רמג בתחלתו (ועי'
2003שם ברשב"א, דאף שאין ראיה משם, מכל מקום אפשר שהוא כן. ומשום הכי פסק כן בתשובה
2004שבב"י סי' ד"ש כשיטת התוס' דאין צריך למחות), ובסי"ד (הרשב"א
2005והרא"ש סבירא להו ... כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, לא מיקרי גופו נהנה כלל,
2006דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה). והיינו שלדעתם אין צריך
2007למחות בו אף אם מלקט בתחלה לצורך בהמת ישראל.
2008ובשו"ע סי"ג (אם ליקט גוי
2009והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו לפי שעה. אבל אם רגיל בכך, צריך למחות).
2010משמעות לשונו להחמיר כדעת בעל התרומה והמרדכי, שאם הנכרי רגיל בכך בודאי ליקטן
2011לצורך ישראל, שזה אסור.
2012שתי שיטות אלו, והמשמעות בשו"ע
2013להחמיר כדעת בעל התרומה והמרדכי, נתבארו במ"א סק"ל (ז"ל
2014הרא"ש, אבל אם מערים ישראל בכך, ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי עכו"ם,
2015אסור, כדאמרינן פרק הפועלים עכ"ל. משמע אם אין הישראל מערים, אף על פי
2016שהעכו"ם מערים שרי. ועוד משמע, דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל
2017אין צריך למחות ... אבל המרדכי כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל
2018ולומר שעושה לעצמו, על כרחך משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו.
2019וכן משמע מלשון השו"ע).
2020וכן נתבאר במהדורא בתרא שם סי"ח
2021(דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכי, כמ"ש
2022המ"א שם).
2023[370] רא"ש
2024שם (אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל, אין ישראל זקוק לומר אל תלקט, דנכרי אדעתא דנפשיה
2025קעביד, כדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות). רשב"א שם (שאין
2026ישראל חייב למונעו, מדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה). ס' התרומה
2027ומרדכי שם (כדאיתא גבי דליקה אין צריך לומר לעכו"ם אל תכבה).
2028והנה הרא"ש והרשב"א
2029המתירים אף כשנכרי ליקט לצורך בהמת ישראל, מובן מה שלמדו היתר זה מדין נכרי שבא
2030לכבות, המבואר לקמן סי' שלד סכ"ו (נכרי שבא לכבות מעצמו, אין צריך למחות
2031בידו), כיון שבשניהם מיירי שהנכרי בא לעשות המלאכה לצורך הישראל, ואין צריך למחות
2032בו.
2033משא"כ בעל התרומה והמרדכי, שלא
2034התירו אלא כשליקט לעצמו ואחר כך האכיל גם לבהמת ישראל, שזה היתר פשוט, אם כן אינו
2035מובן מדוע הוזקקו ללמוד היתר זה מדין נכרי שבא לכבות.
2036ועל זה מבאר כאן, שגם לדעת בעל
2037התרומה והמרדכי, שליקט מתחלה לצורך עצמו, מכל מקום "מן הסתם ליקט גם לצורך
2038ישראל ... אין הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל". וכאמור בס' התרומה (שהרי
2039הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה). ובזה סגי מה שלמדים מדין נכרי שבא לכבות,
2040שאין צריך למחות בו.
2041*
2042כל זה מפרש כאן לדעת בעל התרומה
2043והמרדכי. אמנם במהדורא בתרא שם סי"ד (דבספר התרומה כתב ... מאכיל
2044את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה, ולא משום איסור הלקיטה
2045כלל ... דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה, כמו בנכרי שבא לכבות, יש להקל
2046בבהמתו ... סבירא ליה דלא
2047מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם
2048בשביל ישראל).
2049והיינו שאף דמיירי שליקט לצורך
2050עצמו, מכל מקום
2051האכלת העשבים לבהמת ישראל היא איסור מוקצה. ולגבי איסור זה (שהוא קל מאיסור
2052קצירה), מודה להרא"ש והרשב"א, ללמוד היתר זה מדין נכרי שבא לכבות אין
2053צריך למחות בו.
2054[371] רש"י
2055קכא, א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד (ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא
2056להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא יפסיד).
2057[372] סעיף
2058י (דכיון שהוא עושה מאליו, בודאי הוא עושה לטובת עצמו, שיודע שלא יפסיד, ובודאי
2059יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זה).
2060וכך הוא בכל מקום שנזכרת
2061בשוע"ר או במהדרא בתרא הלכה זו של היתר נכרי העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא,
2062כיון שהנכרי סומך שהישראל יחזיר לו טובת הנאה (כמועתק לעיל סי' שז ס"ז בשולי
2063הגליון).
2064[373] לעיל שם (אבל אם מבעיר
2065עצים של הישראל ומדליק נר הישראל, אף על פי שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת
2066הנאה שיקבל מהישראל, מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם
2067יבעיר עציו וידליק נרו בשבת, והוא עושה כן מדעת עצמו, והישראל רואהו ושותק לו, אם
2068כן מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו, ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראל, לפיכך
2069צריך למחות בידו).
2070והוא מהגהות מרדכי פ"ק רמז
2071תנב, והגהות מיימוניות פ"ו אות ו, בשם תשובת רבינו שמחה (ואם ראה ישראל ושתק,
2072אדעתיה דישראל קעביד, כיון שהעצים של ישראל).
2073וכן הוא לעיל סי' רעו ס"ג (ומכל
2074מקום אם הנר הוא של ישראל, צריך הוא למחות בידו לכתחלה שלא ידליקנו בשבילו, מטעם
2075שנתבאר בסי' רנ"ב), וסט"ו (ואם עושה מדורה מעצמו מעצי ישראל צריך למחות
2076בידו), וסט"ז (אם שכר הנכרי שיסיקנו לו בכל יום ויום כל ימות החורף, והסיקו
2077גם בשבת כשאין הקור גדול, הרי זה כעושה מעצמו, ואינו צריך לצאת מביתו, אלא שלכתחלה
2078צריך למחות בו).
2079סי' שה סל"ד (הגבינות שעושות
2080השפחות בשבת מחלב של ישראל ... צריך למחות בידן ... שכיון שעושות מחלב שלו והוא
2081רואה ושותק להן, הן מבינות שהוא חפץ בכך, ולדעתו הן עושות).
2082סי' שז ס"ז (ואפילו אם הנכרי בא
2083מעצמו להסיר הפחם בלא רמיזת הישראל, צריך למחות בידו אם עושה בשביל הישראל, כיון
2084שהנר הוא של הישראל, כמו שנתבאר בסי' רע"ו), וסל"ז (נכרים המביאים עגלות
2085מלאות תבואה ... של ישראל ... אפילו אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו, צריך
2086למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו, אם יראה וישתוק, לדעתו הם עושים, כמ"ש בסי'
2087רנ"ב).
2088*
2089אמנם במהדורא בתרא שם (סי"ז-ח)
2090מסיק להתיר אף אם החפץ הוא של ישראל, כל זמן שאין גופו של ישראל נהנה ממלאכה זו (סבירא
2091ליה למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"ח, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור ... לדינא
2092נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' ... כיון דעושה מעצמו,
2093אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה), ושם
2094(סכ"ג) מבאר כן אף בדעת המ"א (במ"א ... העתיק תשובת
2095רבינו שמחה בסי' רע"ו [ס"ק ד: אבל מחוייב למחות בידו] לענין הנאה דוקא
2096... וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו בסימן שכ"ה סק"ל שנהנה כו'),
2097והיינו כמבואר במ"א שם "צריך למחות בידו ... כיון שהישראל נהנה מזו
2098המלאכה".
2099וכן נתבאר לעיל סי' שה קונטרס אחרון
2100סק"א, שכנראה גם הוא ממהדורא בתרא (כי בלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה ...
2101דאף שרואהו עושה משלו אין צריך להפרישו ... ובשגם שיש לומר, שאף המג"א לא
2102החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא, שגוף הישראל נהנה ... ויש
2103לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות).
2104[374] כל המוסגר הזה הוא ביאור
2105שיטת הרא"ש והרשב"א (ראה לעיל הערה 367),
2106ש"אין איסור במה שמאכיל לבהמת ישראל מעשבים שליקט בשבילו ... לא
2107גזרו חכמים, אלא אם כן הוא עצמו עומד בפניה כדי שתאכל" עשבים אלו (ויתבאר
2108לקמן הערה 377).
2109ומה
2110שגם בעל התרומה והמרדכי כותבים טעם זה (גופו של ישראל אינו נהנה בדבר), יתבאר לקמן
2111(הערה 376).
2112[375] סי' רנב ס"י (וכן אם
2113הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו ... שאין צריך למחות בידו, מכל
2114מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילו, לפי שאם יהנה גופו ממנה
2115בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבת. שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו, מכל
2116מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת, שאם לא הנאת גוף הישראל
2117ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת).
2118[376] **ספר
2119התרומה** שם (ואף על גב דתניא נר שהוא דולק במסיבה אם רוב ישראל אסור, וכן מרחץ
2120שהיא מרחצת בשבת אם רוב ישראל אסור, אף על פי שהוא לא פירש בשביל ישראל הוא עושה,
2121לפי שהרי גופו נהנה. אבל לבהמתו ודאי שרי שיהיה הנכרי מאכיל את בהמתו של ישראל
2122מוקצה, שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה, וגם גופו של ישראל אינו נהנה
2123בדבר).
2124הובאו דבריו במ"א סקכ"ט (ואף
2125על גב דנר הדולק אם רוב ישראל אסור, אף על פי שלא אמר שעשה בשביל ישראל, התם שאני
2126לפי שגופו נהנה מן האיסור, אבל בהמתו שרי, עכ"ל המרדכי וספר התרומה).
2127וטעם זה מועיל בעיקר לפי שיטת
2128הרא"ש והרשב"א הנ"ל, שהתירו אף בליקט בתחלה בשביל בהמת ישראל, מטעם
2129"שנתכוין לטובת עצמו". ונתבאר במהדורא בתרא שם סי"ד (הרשב"א
2130והרא"ש סבירא להו, דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מכל
2131מקום כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד, לא מיקרי גופו נהנה כלל, דהנאה ממילא אתיא
2132מהנכרי דעביד לנפשיה).
2133אבל לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, שאם
2134הנכרי מלקט בשביל בהמת ישראל צריך למחות בו, כיון שנחשב הנאת גוף הישראל, ולא
2135התירו אלא כשהנכרי ליקט לצורך עצמו, יש להבין מדוע נתנו הטעם ש"גופו של ישראל
2136אינו נהנה בדבר"?
2137על זה מבאר כאן בהמשך הסעיף, "שאין
2138הדבר ידוע בבירור שליקט גם בשביל ישראל, כי שמא ליקטן לעצמו ואחר כך נמלך ליתן
2139לבהמת ישראל", ולענין חשש זה (שמא ליקט גם בשביל ישראל) אמרינן "אין
2140גופו ממש נהנה מזה".
2141*
2142אמנם במהדורא בתרא שם סי"ד
2143(דבספר התרומה כתב ... מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע
2144בה, ולא משום איסור הלקיטה כלל ... סבירא ליה לספר התרומה, כיון דמאכיל לבהמת
2145ישראל, ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל, כמו במדליק במסיבה שרובה ישראל. אלא דכיון
2146דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה, כמו בנכרי שבא לכבות, יש להקל בבהמתו, שאין
2147גופו ממש נהנה ...
2148סבירא ליה דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו,
2149ולא בליקט גם בשביל ישראל, למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי).
2150והיינו שאף דמיירי שליקט לצורך
2151עצמו, מכל מקום
2152גם האכלת העשבים המוקצים לבהמת ישראל הוא איסור. ולגבי איסור זה (שהוא קל יותר
2153מאיסור קצירה), מודה להרא"ש והרשב"א שנחשב "גופו של ישראל אינו
2154נהנה בדבר", ולכן אין צריך למחות בו.
2155[377] כדתניא קכב, א (נכרי שליקט
2156עשבים מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור), ובגמרא שם (דקאים לה באפה ואזלא
2157היא ואכלה). והיינו שמה שהתירו כשליקט הנכרי העשבים לצורך עצמו, הוא באופן דקאים
2158לה באפה כו', ואם בשביל ישראל ליקט, גם זה אסור.
2159וזאת מבאר כאן (במוסגר) לפי שיטת
2160הרא"ש והרשב"א, שהתירו שהנכרי ילקט בשביל ישראל ויאכיל בהמת ישראל,
2161ואסרו שהישראל יעמוד בפני בהמתו כדי שתאכל עשבים אלו. ומבאר כאן הטעם, שאם הישראל
2162עומד בפני בהמתו כדי שתאכל, נחשב הדבר כהנאת גופו, ואסור.
2163אבל לפי שיטת בעל התרומה והמרדכי, אין
2164שום הפרש אם הנכרי עצמו מאכיל בהמת ישראל או הישראל עומד בפניה כדי שתאכל עשבים
2165אלו. שאם הנכרי ליקט העשבים כדי להאכיל בהמת הישראל צריך למחות בו. ואם הנכרי ליקט
2166עשבים אלו לצורך עצמו, יכול גם הישראל לעמוד בפניה כדי שתאכל עשבים אלו.
2167[378] **טור
2168ושו"ע** שם (אבל אם רגיל בכך, צריך למחות).
2169ומקורו בס' התרומה ומרדכי שם (ובלבד
2170שלא יערים לעשות בשביל ישראל, ואומר לעשות לעצמו). רא"ש
2171שם (אבל אם מערים ישראל בכך, ורגיל לעשות דבריו בהערמה על ידי נכרי אסור). רשב"א
2172שם (ומכל מקום במערים אסרו בתוספות).
2173וזאת מבאר כאן לפי שיטת בעל התרומה
2174והמרדכי, דמיירי שליקט לעצמו ואחר האכיל לבהמת ישראל, ואם רגיל לעשות כן, משערים
2175שליקט מתחלה לצורך הישראל, שאסור לדעתם.
2176אבל לפי שיטת הרשב"א
2177והרא"ש, שהתירו גם אם הנכרי מלקט העשבים בשביל בהמת הישראל, כתב הרא"ש
2178שהאיסור הוא רק "אם מערים ישראל בכך". ונתבאר במהדורא בתרא שם סי"ד
2179(והערמה דאסרו התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי).
2180[379] מ"א
2181סק"ל (משמע דאפילו ידעינן שהעכו"ם עושה לצורך ישראל אין צריך למחות ...
2182אבל המרדכי [שהביא מס' התרומה] כתב וז"ל ובלבד שלא יערים לעשות בשביל ישראל
2183ולומר שעושה לעצמו. על כן משמע דאי ידעינן שעושה בשביל ישראל צריך למחות בידו).
2184[380] משנה
2185קנא, א (עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל). טור ושו"ע סי"ד
2186(עשה גוי בשבת ארון או קבר לעצמו, מותר לישראל ליקבר בו).
2187[381] רש"י
2188שם ד"ה עשו (בשביל נכרי, או למכור).
2189[382] כדלעיל
2190ס"ו (עיר שרובה נכרים, שאז מן הסתם היא נאפית בשביל הנכרים ולא בשביל
2191הישראל), ושם נסמן (הערה 223).
2192[383] ר"ן
2193סה, א ד"ה וגרסינן (יקבר בו ישראל, כלומר מיד). ב"י ד"ה ואם עשה (דקתני
2194יקבר בו ישראל, דמשמע מיד). לבוש סי"ד (מותר לישראל ליקבר בו לערב מיד, ואין
2195צריך להמתין בכדי שיעשו).
2196[384] משנה
2197וגמרא שם, לפירוש הגאונים ורמב"ם (כנסמן לקמן הערה 387).
2198וכדלעיל ס"ט (צריך להמתין לערב
2199בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 272).
2200וראה לעיל סי' רנב קו"א סוף סק"ז
2201שכאן מיירי שהנכרי עושה מאליו כדי למכור לישראל, אבל בישראל שקצץ דמים לנכרי – ראה
2202שם סי"א. ולקמן סי' תקטו סכ"א.
2203[385] ר"ן
2204מו, א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו
2205ישראל לישראל אחר). ושם סד, ב ד"ה ואחרים (הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). טור
2206ושו"ע שם (אבל לישראל אחר מותר. והוא שימתין בכדי שיעשו).
2207וכן הוא לקמן בסמוך (מותר לקבור בו
2208ישראל אחר, לאחר בכדי שיעשו), ושם נסמן (הערה 392).
2209וכמו בשאר מלאכת הנכרי בשבת, כדלעיל
2210ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין כן, שכל שנעשית
2211מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל החמירו חכמים שלא לחלק בין מי שנעשה בשבילו
2212לאחרים), ושם נסמן (הערות 273-274).
2213[386] תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו,
2214במלאכת נכרי בפרהסיא בשבת לצורך ישראל:
2215(א)
2216פרהסיא במת, אסור לקבור בו אותו ישראל עולמית, ומותר לקבור בו ישראל אחר.
2217(ב)
2218פרהסיא בחי, יש ב' דעות אם אסרו להשתמש בו עולמית.
2219(ג)
2220קבלנות בית, יש לסמוך על המתירים לגור בו.
2221(ד)
2222שכיר יום בבית, מדינא מותר לגור בו, אך נכון שלא לגור בו עולמית, אף לאחרים.
2223(ה)
2224אמר לו לעשות מלאכה בקבלנות בפרהסיא, נכון שלא להשתמש בו.
2225[387] משנה
2226שם (ואם בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית). וכדמפרש עולא שם (אמאי, הכא נמי
2227ימתין בכדי שיעשו. אמר עולא בעומד באסרטיא), לפירוש הגאונים שהובא
2228בר"ן סה, א (הגאונים ז"ל פירשו דאסיפא דמתניתין, דקתני ואם בשביל ישראל
2229לא יקבר בו עולמית, פריך אמאי מחמרינן כולי האי, ולא סגי לן בכדי שיעשו כי היכי
2230דסגי בחלילין, ופרקינן דבעומד בסרטיא עסקינן, שהוא מקום פרהסיא), ורמב"ם
2231פ"ו ה"ה (אם בצנעה, ימתין בכדי שיעשו למוצאי שבת ויקבר בו. ואם היה הקבר
2232בסרטיא גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו
2233בשבת לפלוני הוא, הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית). טור ושו"ע שם (ואם
2234עשאו בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית. ודוקא שהקבר בפרהסיא, והארון על גביו, שהכל
2235יודעים שנעשה לפלוני ישראל. אבל אם הוא בצנעה, מותר ליקבר בו לערב, בכדי שיעשו).
2236[388] **רבי
2237אבהו שם** (אמר ר' אבהו במוטל על קברו). רמב"ם ושו"ע שם (והארון על
2238גביו).
2239[389] רמב"ם
2240שם (וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא). שו"ע
2241שם (שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל).
2242[390] משנה
2243שם (לא יקבר בו עולמית). תוספתא שם פי"ח ה"ח (לא יקבר בהן אותו ישראל). רמב"ם
2244שם (לא יקבר בו אותו ישראל עולמית).
2245[391] רש"י
2246במשנה שם ד"ה לא (לעולם, קנסא הוא, משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו). הובא ברמב"ן
2247שם ד"ה מתני'
2248(פרש"י
2249ז"ל לעולם ... דכיון שנעשית בהן מלאכה בשביל ישראל קנסינן עולמית).
2250[392] תוספתא
2251שם פי"ח ה"ח (אבל ישראל אחר מותר). רמב"ם שם (ומותר לקבור בו ישראל
2252אחר. והוא שימתין בכדי שיעשה). מ"מ שם (למד מן התוספתא, שאמרו עשו לו ארון
2253וחפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל, ולישראל אחר מותר, ומפרש רבינו, לאותו
2254ישראל אסור לעולם ושנעשה בפרהסיא, לישראל אחר מותר). ר"ן סד, ב ד"ה
2255ואחרים (ודאמרינן בגמרא הכא בתוספתא דלישראל אחר מותר, לאחר שהיית כדי שיבאו קאמר,
2256דלאותו ישראל שנעשית מלאכה בשבילו אסור לעולם ... אבל ישראל אחר לאחר כדי שיעשו
2257שרי, הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). טור ושו"ע שם (ואפילו כשהוא בפרהסיא,
2258אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר מותר. והוא שימתין בכדי
2259שיעשו).
2260וכדלעיל בסמוך (ואם עשאו בשביל
2261ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, בין לקבור בו ישראל זה שנעשה בשבילו, בין לקבור בו
2262ישראל אחר). והיינו שבלא פרהסיא צריך להמתין בכדי שיעשו אף לישראל אחר. ושם נסמן
2263(הערה 385).
2264[393] רמב"ם
2265שם ה"ב (וימתין בכדי שתעשה. והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר
2266זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת). מ"מ שם (ומ"ש והוא שלא יהא הדבר הזה
2267מפורסם וכו', למד מדין הקבר). מ"א סקל"א (והוא הדין בכל מילי
2268דפרהסיא, אסור עולמית. כן כתב רמב"ם רפ"ו).
2269[394] רז"ה
2270סה, סוע"א (דכיון דאיפרסמא מילתא אתו למימר זה הקבר הנעשה בשבת בשביל ישראל
2271הקבור שם, ואין זה כבודו של מת הקבור שם, משא"כ בשאר מלאכות). רמב"ן
2272שם קנא, א סוד"ה מתני' (ומפרקינן בעומד בסרטיא וגנאי גדול הוא למת שיהא קבור
2273בקבר שחללו עליו בשבילו את השבת). ט"ז סקי"ד (דמשום כבוד המת
2274אמרו שלא יהיה בו גנאי לומר שנקבר באיסור כל היכא שהוא בפרהסיא). וכן משמע בר"ן
2275שם סד, ב (ומשנינן בעומד בסרטיא, כלומר במקום פרהסיא, ואיכא גנאי למת), ושם סה, א
2276(מקום פרהסיא, וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו את השבת), וב"י
2277ד"ה ואם עשה (ומפרקינן דבעומד באסרטיא עסקינן שהוא מקום פרהסיא, וגנאי הוא
2278לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת).
2279וכן הוא בתוס' ב"ק פא,
2280רע"א (לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת, שנעשה באיסור שבת, אפילו על
2281ידי נכרי, מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל עשה נכרי ארון וחפר קבר, אם בשביל
2282ישראל לא יקבר בו עולמית, ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי, מטעם דפרישית).
2283[395] רמב"ם
2284שם ה"ב (נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה, אסור ליהנות
2285באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה. והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא, עד שידעו
2286בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת). הרי שאם עשה הנכרי מעצמו בפרהסיא,
2287אסרוהו לעולם. מ"א סקל"א (ונראה לי דבקצץ שרי מדינא, אלא שנכון
2288להחמיר, כמ"ש סימן רמ"ד ס"ג). ושם (אם בנו לישראל גוים בית בשבת
2289באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ובמ"א שם ס"ק יא (מיהו כאן מדינא
2290שרי, כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, לכן כתב דנכון להחמיר).
2291עיין במ"ש לעיל**
2292בסי' רנב** בקונטרס אחרון סוף ס"ק ז (ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד. על
2293כרחך צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא, משום שזה עושה להשלים קבלנותו, וזה עושה מאליו
2294בלא קבלנות ... וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"א עיי"ש
2295ודו"ק).
2296והיינו שהעושה על המקח (למכור למי
2297שיזדמן לו) גרע מ"קבל עליו קודם השבת לעשות זה וקצץ לו הישראל שכר", כי כשעושה
2298על המקח, אינו בטוח שיקנו ממנו וישלמו לו, וכעין האמור לעיל סי' רנב ס"ו (אין
2299דעתו סמוכה עליו בודאי, שלא קצץ לו הישראל שכר, ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל,
2300ונראה כעושה שליחותו).
2301[396] **עיין
2302בט"ז סי' רמד** סק"ד (נראה לי דדוקא אם נבנה באיסור גמור על ידי
2303עכו"ם, שהוא אסור לכו"ע. אבל אם נבנה בקבלנות, דהוא מותר לר"ת,
2304אעפ"י שלא רצה לסמוך על זה לבנות ביתו כך, מכל מקום לא מצינו לו שאסרו אם כבר
2305בנאוהו כן. וכן מסיק מו"ח ז"ל, דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק
2306בזה. וכן נראה עיקר).
2307ומזה מובן "שנכון להחמיר"
2308היינו "אפילו היה הנכרי שכיר יום, אלא שלא קבע לו הישראל איזה יום".
2309וכן הוא לעיל סי' רמד ס"ז (הבית
2310שנבנה בשבת בקבלנות, מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי
2311ואפילו במחובר, וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד. אבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת, נכון
2312להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם).
2313ונתבאר לעיל בקונטרס אחרון לסי' רמג
2314סק"ב (ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"ג, דאין איסור בדיעבד
2315מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"ז. דיש לומר כמ"ש המ"א סי'
2316שכ"ה ס"ק ל"א דכיון דקצץ שרי מדינא), ושם (הערה קלג).
2317והיינו שאם שכרו לימים לבנות הבית נחשב
2318קצץ ושרי מדינא, כדלעיל סי' רמז ס"ז (ואף ששכרו לימים, אינו דומה לשכיר יום,
2319הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת הרי זה דומה לקבלן), ושם (הערות לח-מ). וכן
2320נתבאר לעיל סי' רמג בקונטרס אחרון ס"ק א ד"ה ולפי זה (דכהאי גוונא מקרי
2321קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך). וכן כאן כשקיבל
2322עליו בניית הבית, אף שמשלם לו לפי הימים.
2323אלא שבזה לא התיר ר"ת, ולכן
2324נכון להחמיר בזה שלא יהנה ממנו עולמית, כדלקמן בסמוך.
2325[397] **מועד
2326קטן יב**, א (מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום,
2327איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגביה, ואיכא דאמרי הוא נמי לא על בגוויה.
2328והאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אדם חשוב שאני. ואיכא
2329דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו). והיינו שבאופן המותר אין צריך להחמיר על עצמו,
2330אלא אדם חשוב. ואילו באופן האסור, גם שאר אדם נכון להחמיר.
2331ועל פי זה פסק הטור בסי' תקמג (ואפילו
2332נבנה הבית באיסור על ידי עו"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ובב"י שם (רבינו
2333סתם נכון להחמיר, ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב ... נבנה באיסור. ומדלא קאמר
2334תלמודא אסור ליכנס בה, אלא דהנך רבנן, אי נמי מר זוטרא גופיה לא על בגויה, משמע
2335דלא מדת הדין היתה, אלא מדת חסידות. וזהו שכתב רבינו נכון להחמיר, כלומר אף על פי
2336דמדינא שרי, נכון להחמיר). ובסי' רמד ד"ה גרסינן (וכתבו רבינו גבי חול המועד,
2337משום דמשם נלמוד להיכא דנבנה באיסור בשבת, דנכון להחמיר, דכל שכן הוא).
2338וכן נפסק בשו"ע סי' רמד ס"ג
2339(אם בנו לישראל גויים בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו). ט"ז שם
2340ס"ק ד (והך איסור לכל אדם שזכרנו, היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין
2341כשאר איסורים, מדלא מצינו בו איסור מפורש, רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה, שמע
2342מינה דאין איסור להם, רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם, וכן לכל אדם. והטור
2343פוסק כלישנא בתרא, ועל כן כתב שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור, משמע
2344אבל לא מצד עיקר).
2345וכיון שגמרא הנ"ל מיירי בבניית
2346בית, לכן מפרש כאן שהלכה זו היא "אף גבי חי".
2347וכיון שהלכה זו אינה קשורה למחלוקת
2348שהובאה לעיל, בין הרמב"ם וסיעתו לבין בעל המאור וסיעתו, לכן מפרש כאן שהלכה
2349זו היא "לדברי הכל".
2350וכן הוא לעיל סי' רמד ס"ז (נכרי
2351שכיר יום שבנה בשבת נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולם).
2352[398] **מ"א סי'
2353רמד** סקי"א (שלא יכנסו בו, אפילו אחרים. כן משמע בגמרא). והיינו
2354שמשמעות גמרא הנ"ל, שאם נבנה באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו אפילו אחרים.
2355וכן הוא לעיל שם (שלא יכנס בו שום
2356ישראל לעולם).
2357וראה תהלה לדוד ס"ק לז. כללי אמירה
2358לנכרי ע' קטו.
2359[399] **רשב"א
2360בתשובה **ח"ה סי' ריא (אמר לכותי, שיחתוך ערבה לצורך הקהל, בסך ידוע ...
2361ויצא הקול בעיר, שביום השבת היו קוצצים בערבה לצורך ישראל. וכל העם היו מרננים על
2362כך ... כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם
2363לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר, שהכותי במלאכתו הוא עושה).**
2364**
2365עיין במ"ש שם בסי' רמד ס"ז
2366(הבית שנבנה בשבת בקבלנות מותר להישראל ליכנס לדור בו, לפי שיש מי שמתיר קבלנות
2367נכרי ואפילו במחובר, וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד).
2368ומה שכאן נכון להחמיר אפילו בקבלנות
2369דפרהסיא, לא מיירי בבנין בית בקבלנות שהתיר בו ר"ת (כמצוין לעיל שם), אלא
2370כשצוה הישראל לנכרי לקצוץ ערבות בקבלנות בפרהסיא, וכל העם מרננים על כך.
2371[400] שו"ע
2372ורמ"א שם סי"א (אם חל יום הושענא רבה ביום א', וקצצו עובדי כוכבים ערבה
2373בשבת והביאו, כשרה. הגה, מיהו אם צוה ישראל לקוצצה, ואיכא פרהסיא בדבר, יש להחמיר
2374אם יש לו ערבה אחרת), ומ"א סק"י (כשרה, משמע ברשב"א אפילו צוה לו
2375ישראל).
2376והיינו שאף שהנכרי עשה בקבלנות, מכל
2377מקום כיון שהישראל צוה לו, שאסור משום קובע מלאכתו בשבת, לכן נכון להחמיר שלא
2378ליהנות ממנו.
2379[401] מרדכי מו"ק רמז תתנב (נראה
2380לומר דאפילו אם עשה העכו"ם במועד שרי, כדאמר בשבת ופוסק עמו לשבות ואינו שובת).
2381רבינו ירוחם נתיב ד ח"ה (יש מי שפירש כי הא דאמרינן דנותנין לו לעשותה אחר
2382המועד, דאם יעשנה הגוי במועד מותר, וכן נראה עיקר, כדאמרינן דשבת ופוסק עמו לשבות
2383ואינו שובת). רמ"א סי' רמד ס"ג (מיהו אם התנה ישראל עם הגוי שלא לעשות
2384לו מלאכה בשבת, והגוי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש). וסי' תקמג
2385ס"ד (ואף אם יעשה הגוי אחר כך מלאכה, שרי, הואיל והתנה עמו לעשותה אחר המועד).
2386[402] ס"ז
2387(ואפילו אם כששכר את הנכרי לימים התנה עמו שלא יעשה ביום השבת, והנכרי עשה מעצמו,
2388(ו)אם עשה לטובת הישראל, נכון שלא יכנס בו שום ישראל לעולם. אבל אם נתכוין לטובת עצמו,
2389מותר אפילו לבעל הבית לדור בו, כיון שהתנה עמו שלא יעשה בשבת).
2390[403] תוכן ההלכה שנתבארה לפנינו,
2391בנכרי שהביא חלילין בשבת לצורך ישראל:
2392(א)
2393הביא דרך רשות הרבים, צריך להמתין בכדי שיעשו, בין לו בין לאחרים.
2394(ב)
2395הביא דרך כרמלית, לא נאסר אלא בשבת עצמה.
2396(ג)
2397הביא מחוץ לתחום, צריך להמתין בכדי שיעשו, רק לו ולא לאחרים.
2398(ד)
2399הביא דרך רשות הרבים בפרהסיא, אסור עולמית, רק לו ולא לאחרים.
2400[404] משנה
2401קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל). לפירוש התוס' שם
2402ד"ה נכרי (על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו). טור ושו"ע
2403סט"ו (גוי שהביא בשבת חלילין לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים,
2404עד שימתין לערב בכדי שיבואו).
2405[405] רמב"ן
2406שם סוד"ה גמרא (בין קרוב בין רחוק צריך כדי שיבואו משם, דהא בשבת תוך התחום
2407נמי איכא הוצאה והעברה ברשות הרבים, שנעשית בשביל המת). טור שו"ע שם (והני
2408מילי כשהביאם דרך רשות הרבים). הגהת הלבוש סט"ו (אתעביד בהן איסור דאורייתא,
2409כגון שהובאו דרך רשות הרבים, וכל דבר דאתעביד ביה איסורא דאורייתא אסור לכל).
2410והיינו דוקא אם נכרי הביאם דרך רשות
2411הרבים, משא"כ אם הישראל הביא חפץ דרך רשות הרבים, מותר לאכלו או להשתמש בו
2412בשבת, כדלקמן סי' תנד סי"ב (מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות
2413הרבים לרשות היחיד בליל ט"ו שחל להיות בשבת, מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך
2414עליה, ואין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה, נמצא שלא
2415באה מצוה זו לידו על ידי עבירה, אלא שהוא עושה בה עבירה, אבל היא לא נעשית בעבירה
2416ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הוא).
2417ואף שנתבאר לעיל סי' שיח ס"א (המבשל
2418בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה).
2419מכל מקום יתבאר לקמן סי' תה ס"ט (פירות
2420שהוציאם חוץ לתחום והחזירם לתחומם אפילו במזיד הרי הם כאלו לא יצאו ... ואינו דומה
2421להמעשר פירות בשבת שקנסו אותו שלא יאכל מהם, לפי שעל ידי עשיית האיסור נתקנו
2422לאכילה, שלא היו ראויים כלל מקודם לכן, מפני שהם טבל. אבל פירות אלו היו ראויים לו
2423כשהיה עמהם חוץ לתחום, ולא הועיל לו כלום לאכילתם במה שהחזירם לתחומם, ואינו נהנה
2424מן האיסור באכילתו אותם).
2425וראה בדי השלחן סי' קכד ס"ק ה. שאלי
2426ציון ח"א סי' ד (ע' לז).
2427[406] ר"ן
2428מו, א ד"ה ואיכא (דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו, לא מפלגינן כלל בין אותו
2429ישראל לישראל אחר). ושם סד, ב ד"ה ואחרים (הא תוך כדי שיעשו אסורין לכל). שו"ע
2430שם (בין לו ובין לאחרים).
2431וכמו בכך מלאכת נכרי בשבת בשביל
2432ישראל, שנתבאר לעיל ס"ט (ואפילו אחרים שלא נעשית המלאכה בשבילם צריכים להמתין
2433כן, שכל שנעשית מלאכת איסור של תורה בשביל ישראל החמירו חכמים שלא לחלק בין מי
2434שנעשה בשבילו לאחרים), ושם נסמן (הערות 273-274).
2435[407] רמב"ם
2436פ"ו ה"ו (ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין בכדי שיבואו
2437מאותו מקום אחר השבת). שו"ע שם (ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין
2438לערב כדי שיבואו מאותו מקום).
2439[408] משנה
2440שם (לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב). רמב"ן שם (בין קרוב בין
2441רחוק צריך כדי שיבואו משם, דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברה ברשות הרבים,
2442שנעשית בשביל המת). טור (ואפילו בידוע שהביאן בתוך התחום, צריך להמתין בכדי
2443שיבואו, מפני שהביאן באיסור שהעבירן ד' אמות ברשות הרבים), ושו"ע שם (ואם ידע
2444בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום ... כשהביאם דרך
2445רשות הרבים).
2446[409] משנה
2447מכשירין פ"ב מ"ו (ימתין כדי שיבואו ממקום קרוב). ר"ן ביצה (יג,
2448ב) ד"ה ולערב (ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, כדי שיבואו מחוץ לתחום, והכי מוכח
2449במסכת מכשירין ... ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב). שו"ע סי' תקטו סוף ס"א
2450(ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום).
2451וכן הוא לעיל סי"ג (די שימתין
2452למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום), ושם נסמן
2453(הערה 310).
2454[410] רמב"ם
2455שם ה"ה (הביאו לו חלילין לספוד בהן ... אם היה הקבר בסרטיא גדולה ... וכל
2456העוברין והשבין אומרים שזה שהנכרים עושין עכשיו בשבת לפלוני הוא). תוספתא שם
2457פי"ח ה"ח (נכרי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת, לא יספוד בהן אותו ישראל).
2458ר"ן סד, ב ד"ה ואחרים (דלאותו ישראל שנעשית מלאכה בשבילו אסור לעולם,
2459ואפילו בחלילין, דמיירי בשהביאן בפרהסיא, והוה ליה כקבר העומד בסרטיא), ושם סה, א ד"ה
2460וגרסינן (אפילו בחלילין, כל שהביאן בפרהסיא אסורין עולמית, וכמו שנראה מן התוספתא).
2461מ"א סקל"ג (ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם, אסור עולמית, כמ"ש
2462סי"ד). והיינו שדין החלילין בפרהסיא (בסעיף טו) כמו דין הארון והקבר בפרהסיא
2463(בסעיף יד), אסורין עולמית.
2464[411] שו"ע
2465סט"ו (והני מילי כשהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית,
2466כיון שלא נעשה בהם איסור תורה אין צריך להמתין כדי שיבואו, אלא מותרים לערב מיד).
2467אך מכל מקום אסור לשלחם לכתחלה
2468להביאם דרך כרמלית, ואין מתירים מטעם שבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שו
2469סכ"ב (אסור לומר לנכרי, אפילו מערב שבת, שילך חוץ לתחום בשבת אחרי קרובי המת
2470שיבואו להספידו, שאין דוחין שום איסור מפני הספדו), ושם נסמן.
2471והיינו כיון שלא התירו אלא במצוה
2472ממש, ולא בהידור מצוה, כדלעיל סט"ז (לומר לנכרי להביא ... דרך כרמלית ...
2473פירות ומיני תבשילים יתירים וכיוצא בהם, אינן נקראים דבר מצוה), ושם (הערה 350). ולקמן סי' שלא ס"ח (יש אוסרין
2474להוציא התינוק מביתו לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי
2475נכרי, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו), ושם (הערה 1103).
2476[412] ב"ח
2477סוף הסי' (והיינו דוקא בהובאו מתוך התחום אלא שהובאו דרך כרמלית). מ"א
2478סקל"ד (שמביא תוך התחום). אליה זוטא סקי"ב (כאן מיירי תוך התחום.
2479ב"ח).
2480[413] **אליה
2481זוטא** שם (אף דלעיל סעיף ח' בעינן בכדי שיעשו, היינו בחוץ לתחום, אבל כאן מיירי
2482תוך התחום ב"ח. וצריך עיון).
2483*
2484ומטעם זה, הנה אף כשהביאו מחוץ
2485לתחום, וצריך להמתין בכדי שיביאו מחוץ לתחום, סגי בכדי שיביאו עד לתוך עיבורה של
2486עיר (שהיא כרמלית), ואין צריך להמתין בכדי שיביאו לביתו שבתוך העיר, כדלקמן סי'
2487תקטו סי"א (דהיינו שישהה כל כך כמו ששהה הנכרי בהבאתו אותם ממקום שהחשיך לו
2488היום בערב יום טוב, עד שהביא אותם לתוך עיבורה של עיר של הישראל, דהיינו מקום שמשם
2489מתחילין למדוד תחומי העיר). ונתבאר לעיל (הערה 312).
2490[414] **תוס'
2491**קנא, א ד"ה אלא אם כן (מה לי ארון וקבר שנעשו בשבת, ומה לי חלילים שהובאו
2492דרך רשות הרבים. ויש לומר דהביא ממקום קרוב לא מהני כל כך הבאתו). מ"א שם (הכא
2493שאני דליכא הנאה כל כך במה שמביא תוך התחום, כמ"ש התוס' עיי"ש).
2494והיינו שדעת התוס' להתיר מטעם זה אף
2495בהעבירו דרך רשות הרבים. אמנם אנן קיי"ל כמובא לעיל (הערה 405) מהרמב"ן וטור ושו"ע,
2496לאסור בהעבירו דרך רשות הרבים. מכל מקום מהני טעם זה להתיר בהעבירו דרך כרמלית.
2497[415] משנה
2498קנא, א (נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב),
2499לדעת שמואל שם (שמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו), לגירסת הרי"ף
2500סד, ב (כלומר אע"ג דחזינן להו דעיילי בצפרא, לא אמרינן אי לאו דעיילי מאתר
2501קריבא לא הוו עיילי בצפרא, אלא אמרינן הכי מאתרא רחיקא אתו, והאי דאתו בצפרא,
2502בליליא אזלי עד דמטו לחומה, וביתו התם, וקא עיילי השתא). הובא בטור (ואם הוא ספק
2503אם הובא מחוץ לתחום אם לאו ... לרי"ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו). רמב"ם
2504פ"ו ה"ו (שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה ובבקר נכנסו בהן). מ"מ
2505שם (וזה כדעת הגאונים ז"ל), ובהל' יום טוב פ"ב סוף ה"י (ודעת
2506הגאונים ז"ל שחוששין שמא באו מחוץ לתחום. וכן דעת רבינו פרק ששי מהלכות שבת).
2507שו"ע ס"ט (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור), וסט"ז (ספק אם
2508הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו). וכן הוא לעיל
2509סי"ד (אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור).
2510והאיסור הזה הוא (לא רק לענין בו
2511ביום, אלא) כדלעיל "עד שימתינו בכדי שיכולים להביאם במוצאי שבת". וכן
2512הוא לעיל סי"ד שם "בכדי הבאה מחוץ לתחום". ונתבאר לעיל שם (הערה 318).
2513*
2514אלא שמכל מקום חילק בינם, דלעיל
2515סי"ד הביא ב' הדעות, ומסיק "שהעיקר כסברא הראשונה", ואילו כאן פסק
2516בפשיטות לאיסור. שכן נפסק בפשיטות בשו"ע סט"ז (ספק אם הובאו מחוץ לתחום
2517או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו).
2518וטעם החילוק בינם נתבאר במ"א
2519ס"ק יד (וצ"ע דאם כן למה סתם הרב"י בסי"ו דחוששין לחומרא עיי"ש.
2520ואפשר דבמת החמיר טפי). הובאו דבריו לקמן סי' תקטו בקונטרס אחרון ס"ק ב (כתב
2521בהדיא במג"א בסי' שכ"ה ס"ק י"ד ... דבמת החמיר טפי).
2522[416] כדלעיל
2523סי"א (הובא מחוץ לתחום ... אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי
2524שיעשו ... אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום).
2525[417] ב"י
2526ד"ה ומ"ש ואפילו (והיכא דהביאם מחוץ לתחום, שלא ברשות הרבים, ואחר כך
2527העבירם ברשות הרבים, נראה לי דבכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים סגי).
2528ובגירסת דרכי משה הארוך (וכתב בית
2529יוסף, והיכא דהביאן מתוך התחום, שלא ברשות הרבים, ואחר כך העבירם ברשות הרבים,
2530נראה לי דבכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים סגי).
2531והיינו שיש כאן ג' אופנים: א) מחוץ
2532לתחום (נאסר רק למי שהובא בשבילו). ב) כרמלית (נאסר רק בשבת). ג) רשות הרבים (נאסר
2533בכדי שיעשו אף למי שלא הובא בשבילו).
2534[418] כדלעיל
2535סי"א (הובא מחוץ לתחום ... לאחרים מותר). ולעיל בתחלת הסעיף (הביאם דרך
2536כרמלית, אם הביאם מתוך התחום, אין צריך להמתין כלל).
2537והיינו שלגירסת ב"י הנ"ל
2538דמיירי שהביאן מחוץ לתחום, מותר אחר כך לאחרים. ולגירסת דרכי משה הנ"ל,
2539דמיירי שהביאן מתוך התחום, מותר אחר כך מיד.
2540ופירש בפרישה ס"ק ח (דרוצה
2541לומר, לאחרים אינו אסור אלא עד בכדי שיבואו מתחלת רשות הרבים, דאילו למי שהובא
2542בשבילו צריך נמי להמתין עד בכדי שיבואו מתחלת מקום הבאתן, וכמ"ש לעיל בהבאת
2543מחוץ לתחום).