Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכז דיני סיכה בשבת
ובו ה' סעיפים
א החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים),
ובו ה' סעיפים
א החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים),
במפני שאין דרך לסוך בהם אלא לרפואה, וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם
גשיתבאר בסי' שכ"ח. אבל סך הוא בשמן (לבדו).
דאבל לא בשמן ורד, לפי שדמיו יקרים ואינו
המצוי, ואין רגילים לסוך בו אלא לרפואה. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני
ואדם לסוכו שלא לרפואה, מותר לסוך בו אפילו לרפואה.
זובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי
חאם לרפואה, אסור לסוך בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה, ולכן אסור לסוך הראש שיש בו חטטין:
טב מותר לסוך ולמשמש ביד על כל הגוף להנאה, ובלבד שישנה מדרך חול, דהיינו שיסוך וימשמש ביחד. ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים:
יג אין מגרדין בכלי המיוחד לכך כדרך חול, אלא אם כן היו ידיו או רגליו
יאמטונפות בטיט או צואה. ואם היה לו מגרדת המיוחדת לשבת מותר.
יבומזה נהגו הבתולות להיות להן כלי משער
יגחזיר המיוחד לשבת, כמ"ש בסי' ש"ג:
ידד לא יסוך רגלו בשמן כשהיא בתוך המנעל או
טוהסנדל החדשים, מפני שעורן מתרכך על ידי לכלוך השמן,
טזודומה לעיבוד. אבל סך הוא את רגלו ואחר כך מניחה
יזבמנעל.
יחוסך הוא את כל גופו ומתעגל על גבי העור
יטואינו חושש. והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו שיעור
ככדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר. והוא שלא יתכוין הוא אפילו לצחצחו, גזרה משום לעבדו:
כאה הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו
כבבידיו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושים, חייב משום מעבד:
כג[509] לכללות סימן זה ראה "רפואה
כדבשבת, מתוך שו"ע אדמו"ר הזקן", בירור הלכות רפואה בשבת בהיבט המעשי
כהבזמנינו, לפי שיטת רבינו, ולאור פסיקת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.
כוהבא לפנינו – עיקרו ביאור דברי
כזרבינו, ומקורותיו.
כח[510] סעיף
כטא (כיון שעושה לרפואה, וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום
לגזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה, כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן).
לא[511] משנה
לבקיא, א (החושש במתניו, לא יסוך יין וחומץ (דאין אדם סך אותו אלא לרפואה,
לגרש"י). אבל סך הוא את השמן). טור ושו"ע ס"א (החושש במתניו, לא יסוך
לדשמן וחומץ. אבל סך הוא שמן לבדו). ב"ח ריש הסימן (ורבינו היה גורס שמן וחומץ).
להוהאיסור הוא רק במעורבים,
לומשא"כ בשמן לבדו מותר, וכמבואר בתוס' קלד, ב ד"ה ואין (דבמעורבת יחד
לזאיירי, דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ"ל בשמן, מתניתין היא בפרק שמנה שרצים
לח(קיא, א) אבל סך הוא את השמן, והיינו אפילו על גבי מכה). לבוש ס"א (שכיון
לטשמערבן הרי זה ניכר שנעשה לשם רפואה, ואסור משום הך גזירה).
מוכן הוא לקמן סי' שכח סכ"ח (וסכין
מאבשמן, במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז ... אבל אין
מבנותנין שמן וחמין מעורבים יחד ... מפני שניכר שמתכוין לרפואה).
מגולענין חומץ לבד, ראה תהלה לדוד סק"א.
מדולענין יין ושמן, נתבאר לקמן סי'
מהשלא ס"א (ואם לא עירב יין ושמן מערב שבת לא יערבם בשבת, אלא נותן זה
מובפני עצמו וזה בפני עצמו ... אם אין בהם סכנה אסור לערב להם בשבת).
מז[512] משנה
מחשם (ולא שמן וורד (לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי, ומוכחא מילתא דלרפואה עביד). בני
מטמלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול (בלא מכה, רש"י)). רב שם
נע"ב (ורב סבר, אי שכיח אין, ואי לא שכיח לא, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא). טור
נאושו"ע שם (אבל לא בשמן ורד, משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד. ואם הוא מקום
נבשמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר).
נג[513] ב"י
נדסוד"ה ומ"ש ואפילו (נראה לי כיון דבזמן הזה אין אנו רגילים לסוך בשום
נהשמן כשאנו בריאים, אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת, דודאי מוכחא מילתא דלרפואה
נועביד). רמ"א ס"א (ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל
נזשמן אסור).
נח[514] **שלטי
נטהגבורים** מא, א אות ב (ומכאן אזהרה למי שיש להן חטטין בראשן שסכין אותן בשבת, דאסור).
סב"י סוס"י שכח (כתב המרדכי בפרק שמנה שרצים (סי' שפב) דמי שיש לו
סאחטטים בראשו סך כדרכו בשבת, כדאמרינן ביומא (עז, ב), וטעמא משום דסיכה לא מוכחא
סבשתהא לרפואה, שכן דרכו לסוך בחול בלא מכה, עד כאן. ונראה דלדידן דאין דרך לסוך
סגבחול שלא לרפואה, אסור). ט"ז סק"ב (ובמקום שאין נוהגין כו', משום הכי
סדכתב בשלטי הגבורים דאסור לסוך הראש שיש בו חטטין).
סה[515] משנה
סוקמז, א (סכין (שמן בשבת, רש"י) וממשמשין (ביד על כל הגוף להנאה,
סזרש"י)). טור ושו"ע ס"ב (סכין וממשמשין להנאתו).
סח[516] **ברייתא
סטשם **ע"ב (סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה
עבחול). טור ושו"ע שם (על ידי שינוי).
עא[517] **רבי
עביוחנן שם** (היכי עביד ... סך וממשמש בבת אחת). טור ושו"ע שם (דהיינו שסך
עגוממשמש ביחד).
עד[518] **במשנה
עהשם ע"א (אבל לא מתעמלין), לפרש"י (לשפשף בכח). וטור ושו"ע**
עושם (ולא ימשמש בכח, אלא ברפיון ידים).
עזוכן הוא לקמן סי' שכח סמ"ז (אסור
עחלשפשף על הגוף בכח, אפילו לתענוג בעלמא, כמ"ש בסי' שכ"ז), ושם נסמן
עט(הערה 860).
פ[519] **שם
פאבמשנה** קמז, א (ולא מתגררין), ופרש"י (דהוי עובדא דחול). טור ושו"ע ס"ג
פב(אין מגרדין).
פג[520] **ברייתא
פדשם** ע"ב (אין גוררין במגררת בשבת). טור ושו"ע שם (בכלי העשוי לכך).
פה[521] רשב"ג
פובברייתא שם ע"ב (אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, גורר כדרכו ואינו חושש).
פזטור ושו"ע שם (אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה).
פח[522] **גמרא
פטשם** (רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא), ופרש"י (לשבת). מ"א
צסק"א (ואמרינן בגמרא דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת שרי).
צא[523] מ"א
צבשם (ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, עי' סוס"י
צגש"ג).
צד[524] סוף
צההסי' בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סכ"ז (אסור לסרוק במסרק
צובשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות), ומ"א שם סקכ"ב
צז(וז"ל הריב"ש הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר, והדבר
צחידוע שאין בו משום השרת שער).
צט*
קמכל זה מובן, שבאופן שאין חשש
קאעובדין דחול, ואין חשש השרת שער, מותר לסרוק השער בשבת, ואין חוששים למלאכת מנפץ,
קבשיש בה שני חלקים (חביטה וסריקה):
קגא) כמבואר ברמב"ם הל' שבת
קדפ"ח הי"ב (המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיו"ב חייב).
קהונתפרש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם שבת פ"ז (מנפץ בשבט כמו חובטו).
קוב) כמבואר בפירוש הברטנורא שם (המנפצו,
קזחובטו בשבט, אי נמי סורקו במסרק). והיינו שהחביטה בשבט אינה מספקת להפרדת החוטים
קחזה מזה, אלא צריך גם לסורקו במסרק, שאז נפרדים החוטים היטב זה מזה.
קטכדעה שניה זו (שגם הסורק היא מלאכת
קיהמנפץ) מסכם במשנה ברורה סוס"י שדמ (הסורק צמר או פשתן או שאר דברים, כמו
קיאשסורקין הפשתן והצמר).
קיבמלאכת ניפוץ נזכרת גם לענין הלכות
קיגציצית, לעיל סי' יא ס"ג (וצריכים שיהיו טווין ושזורין לשם ציצית דוקא ... ויש
קידבעלי נפש שמחמירין על עצמן אפילו בנפוץ הצמר, אבל אין נוהגין כן). אבל לא נתפרש
קיהכאן על איזה חלק ממלאת הניפוץ אנו דנים, החביטה בשבט, או הסריקה.
קיוולענין שעטנז, אמרינן נדה סא, ב (שעטנז
קיזכתיב, עד שיהי' שוע טוי ונוז). ופרש"י (שוע, לשון חלק, תרגום של חלק שעיע,
קיחכלומר שיהו חלוקין יחד במסרק). היינו החלק השני של מלאכת המנפץ, שסורק הצמר במסרק
קיטכדי להפריד החוטים זה מזה.
קכונראה שאין כאן מחלוקת למעשה, כי
קכאכדי להפוך את הצמר או הפשתן לחוטים, זקוקים לשני החלקים האלה של מלאכת
קכב"מנפץ", וכפי שאנו מוצאים לענין סכך, כדלקמן סי' תרכט ס"ה (סיככה
קכגבפשתי העץ שלא דך אותן במכתשת, ולא ניפץ אותן במסרק, כשרה ... אבל אם דך אותן
קכדבמכתשת, אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק, פסולה מדברי סופרים). הרי שלפני טווייתם
קכהזקוקים אנו לשני חלקי המלאכה: א) לדוך אותן במכתשת. ב) לנפץ אותן במסרק. וכל אחד
קכומהם יש בו משום מלאכת מנפץ.
קכזמשא"כ כאן לענין שבת, לא אסרו
קכחסריקת השערות משום מלאכת מנפץ. ונאמרו על זה באבני נזר שני טעמים:
קכטא) "דאין מלאכה כלל אלא על מנת
קללטוות" (אבני נזר סי' קע ס"ג).
קלאב) "אין במחובר משום ניפוץ
קלבכלל" (שם סי' קעא ס"ד).
קלגולכאורה הנפקא מינה בין שני הטעמים
קלדהוא לענין סריקת פאה נכרית, שלפי הטעם השני יש מקום לאסור לסרקה משום מלאכת המנפץ.
קלהלמעשה מתירין מעיקר הדין גם בסריקת
קלופאה נכרית, והוא על פי המבואר באבני נזר סי' קעא ס"ג (תלשן וחיברן ושוב
קלזנתחברו וחזר וניפצן אין זה ניפוץ).
קלחוהיינו ששערות המחוברות בראש אין
קלטבהן משום מנפץ מטעם שהוא מחובר. ושערות שבפאה נכרית אין בהם משום מנפץ כיון שכבר
קמהיו מנופצות, ונתחברו שוב, ואין ניפוץ אחר ניפוץ.
קמאלפי כל האמור לעיל יוצא, שמלאכת
קמבמנפץ היא רק בצמר או פשתן שמנפץ כדי לטוות בהם, משא"כ הסורק שערות, בין אם הם
קמגבמחובר ובין אם הם בפאה נכרית, אין בזה משום "מנפץ".
קמד[525] ברייתא
קמהקמא, ב (ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. אבל סך את
קמורגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל). טור ושו"ע ס"ד (לא יסוך רגלו
קמזבשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל ... אבל סך רגלו ומניחו במנעל).
קמח[526] רמב"ם
קמטפכ"ג ה"י (לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים).
קנרמ"א ס"ד (החדשים).
קנא[527] רש"י
קנבשם (מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו). טור ושו"ע שם (מפני שהעור מתרכך
קנגודמי לעיבוד).
קנד[528] ברייתא
קנהשם (וסך כל גופו שמן ומתעגל (מתגלגל, רש"י) על גבי קטבליא (עור שלוק שעושין
קנוממנו משטחות לשלחן ולמטה, רש"י) ואינו חושש). טור ושו"ע שם (וסך כל גופו
קנזומתעגל על גבי העור).
קנח[529] **רב
קנטחסדא שם** (לא שנו אלא שיעור לצחצחו (שלא היה כל כך שמן הנישוף לעור מגופו כדי
קסלעבד לעור אלא לצחצחו, רש"י). אבל שיעור לעבדו אסור). טור ושו"ע שם (והוא
קסאשלא יהא בשמן הנישוף בגופו שיעור כדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו, מותר).
קסב[530] **גמרא
קסגשם** (לצחצחו מי איכא מאן דשרי). ופרש"י שם (ומיהו איהו אפילו לצחצח לא
קסדמתכוין). טור ושו"ע שם (והוא שלא יכוין אפילו לצחצחו).
קסה[531] רש"י
קסושם (מתכוין, הא איכא למיגזר אטו לעבדו).
קסז[532] רמב"ם
קסחפי"א ה"ו (הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשוה
קסטאותו כדרך שהרצענין עושין, הרי זה תולדת מעבד וחייב). מ"מ שם (זה נראה מההיא
קעדפ"ק דיו"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן, משמע שהוא תולדה). משנה
קעאביצה יא, א (בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדורסן ... ובית הלל
קעבמתירין). גמרא שם (ושוין שמולחין עליו בשר (ואע"פ שהמלח מועיל לעיבוד,
קעגרש"י) לצלי (דאין מולחין אותו יפה). ומזה מובן שגם החשש ב"דורסן"
קעדהוא משום עיבוד. מ"א סק"ב (הדורס על העור עד שיתקשה, או המרככו בידו
קעהומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושין, חייב).
קעומלאכת המעבד נתבארה לעיל סי' שכא
קעזס"ב.