Chabad Library · The Alter Rebbe

Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shabbos Laws Part 6 Simanim 323 to 344·Laws of the Sick on Shabbosשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ)·שכח דין חולה בשבת

אשכח דין חולה בשבת
ובו נ"ה סעיפים
איסור רפואה בשבת
א מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך

בכבריא, אסור לעשות לו שום רפואה בשבת, אפילו על ידי נכרי, אלא על דרך שיתבאר.

גואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה

דאפילו מדברי סופרים, ואין בו שום איסור כלל לבריא, מכל מקום כיון שעושה לרפואה, וניכר

ההדבר שמתכוין לרפואה, אסור, משום גזרה שמא ישחוק סממנים

ולרפואה, כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן:

זחולי שיש בו סכנה
ב מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל

חעליו את השבת, והזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה, שהיה לו לדרוש ברבים שמותר.

טואפילו ספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר

יראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה.

יאומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין

יבאלא ברפואה שהיא ידועה לכל, או על פי מומחה. וכשהיא רפואה ידועה, אף שאין ידוע אם

יגזה יתרפא בה אם לאו, מחללין מספק:

ידג כל מכה של חלל, דהיינו באיברים

טוהפנימיים, מהשינים ולפנים, ושינים עצמן בכלל, מחללין עליה את השבת.

טזוהוא שנתקלקלו השינים או אחד משאר

יזאיברים הפנימיים מחמת מכה או שיש בהם בועא וכיוצא בזה. אבל מיחושים בעלמא, אינן

יחנקראים מכה, ואין מחללין עליהם, אפילו אם כואב לו מאד.

יטואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו,

כאזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך, מותר לעשות

כאעל ידי נכרי כל דבר האסור משום שבות), כמו שיתבאר.

כבולכן מי שחושש בשינו ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו (אזי מותר לחלל על ידי נכרי), אומר

כגלנכרי להוציאו.

כדואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת

כהבהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע

כוזה, אלא שלא היה מעכב על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו.

כז(ולהאומרים מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה

כחאלא מדברי סופרים, מותר להוציאו על ידי נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו, כמו

כטשיתבאר):

לד מכה של חלל אינה צריכה אומד, אלא אפילו

לאבסתם, שאין שם בקיאין שמכירין בה שצריך חילול, וגם החולה אינו אומר כלום, עושין לו

לבכל מה שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה, אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר

לגההוא, כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא

לדממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו, אע"פ שהיא מכה של חלל, וכל שכן אם

לההחולה או הבקי אומר שאין צריך.

לוויש אומרים שאפילו במקום שצריך חילול, אין מחללין

לזעל ידי ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן, אבל כל שאין במניעת

לחאותו דבר סכנה, אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול, אין

לטעושין אותו בשבת אלא על ידי נכרים, כדין צרכי חולה שאין בו סכנה.

מ(וכן יש לנהוג במדינות אלו, שנוהגים

מאלהחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו, שלא לעשותו על ידי ישראל, כל שאפשר לעשותו על

מבידי נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר, אם כן בדבר שאין במניעתו שום סכנה כלל

מגיש לעשותו על ידי נכרי, אף אם יש לחוש שיתעצל קצת. אבל אם אין שם נכרי כלל, יש

מדלסמוך על סברא הראשונה. ומכל מקום כל בעל נפש יחוש לעצמו באיסור של תורה):

מהה מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה,

מואם יאמר אחד מהם שצריך לחילול, או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד

מזעליו חליו, והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן, מחללין, ואם לאו, אין מחללין:

מחו מכה שעל גב היד או על גב הרגל, אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת

מטברזל, וכן מי שבלע עלוקה, והיא תולעת קטנה ומצויה במים וכשבאה

נלבשר אדם מוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולעה בתוך המים היא מוצצת ליחה

נאשבמעיו ונמצא כריסו צבה, וכן מי שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק

נבאם ממית אם לאו, הרי הם כמכה של חלל:

נגז וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת ברזל,

נדאפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל. וכן מחללין על שחין הבא בפי הטבעת, ועל סימטא (והוא הנקרא פלונקר"ו

נהבלע"ז), ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר, או אפילו אינו חם ביותר אלא שהוא עם

נוסימור, דהיינו עם קרירות (שקורין שוידרי"ן בל"א), והוא שבפעם אחת בא

נזעליו החמימות והקרירות, אבל קדחת המצוי שתחלתו קר וסופו חם, אין בו סכנה:

נחח מי שאחזו דם (והוא בענין שיש בו חשש

נטסכנה), מקיזין אותו. ואפילו הולך על רגליו, ואפילו הוא יום

סהראשון שאחזו הדם (ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן

סאבמים, מפני שנראה כמיקר ולא כמתכוין לרפואה):

סבט החושש בעיניו, או בעינו אחת, ויש בה

סגציר, או ששותת ממנה דמעות מחמת הכאב, או ששותת דם, או שיש בה ריר שמגליד תמיד, או שהכאב נועץ בה כמו מחט, או שהוא שורף וקודח, מחללין בתחלת החולי של כל אלו, מפני שאז יש סכנה שאם תפקע העין ימות,

סדשמאור העין תלוי בלב. אבל בסוף החולי של כל אלו, דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות

סהולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט, אין עושין אפילו על ידי נכרי אלא דבר שהוא

סומשום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול כמו שיתבאר:

סזי כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף

סחעל פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת.

סטואם רופא אחד אומר צריך חילול ורופא אחד

עאומר אין צריך חילול, מחללין, שכל ספק נפשות להקל. ואפילו אין שם רופא מומחה, אלא שאחד

עאאומר שהוא מכיר בחולי זה ונראה לו שהוא צריך חילול, מחללין על פיו, כי כל בני אדם

עבחשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל (ואפילו אם אומר שיש להסתפק שמא הוא

עגצריך לחילול, מחללין, והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה). ומכל מקום אינו נאמן להכחיש את

עדהמומחה האומר שאין צריך חילול, אפילו אם זה אומר שבודאי צריך חילול.

עהוכל זה בישראל, אבל סתם נכרים שאינן

עורופאים, אין מחזיקים אותם כבקיאים לחלל שבת על פיהם כשאין שם ישראל המכיר חולי זה:

עזיא אם לא רצה החול[ה] לקבל התרופה, שאינו

עחרוצה שיחללו עליו שבת, כופין אותו, שהיא חסידות של שטות:

עטיב חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית,

פורופא אומר אין צריך, שומעין לחולה, כי לב יודע מרת נפשו. ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו,

פאשומעין לרופא:

פביג חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת

פגשצריך לעשות לו רפואה ידועה, שיש בה מלאכת חילול שבת, ח' ימים, אין אומרים נמתין

פדעד הלילה ונמצא שלא נחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו

פהב' שבתות, שאף שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו

פושיתקיים ח' ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו

פזהרפואה מיד.

פחאבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד

פטבלי חילול שבת, אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת, לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום

צשהוי כלל, אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה, לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש

צאולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה

צבנדחית בשבילו.

צגומכל מקום אף אם יש לפנינו נכרים או

צדקטנים שאינן בני מצות, אין אומרים הרי אפשר לעשות על ידי אלו ולא יתחלל שבת על ידי

צהישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת, הרי

צונדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו, ואין כאן חילול כלל. ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו

צזלעשות על ידי נכרי או קטן, או מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו, יש

צחאיסור בדבר מדברי סופרים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש, ואין מתירים

צטאותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות, ושמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרים או קטנים לא

קירצו לחלל על ידי גדולי ישראל. ואפילו בנשים שהן מחוייבות במצות ואין בהן חשש זה,

קאאעפ"כ אין מוסרין להן לבדן העסק והפיקוח הזה שיעשה על ידן, כי שמא יתעצלו או יפשעו בו. אבל

קבמצטרפין עם ישראל, ומוסרין הדבר לישראל והאשה מתעסקת על ידי הישראל, שכיון שהישראל

קגעוסק בו אף היא מזדרזת על ידו. ומכל מקום מצוה מן המובחר להשתדל

קדלעשות הכל על ידי ישראלים גדולים בחכמה, ולא על ידי הדיוטות ונשים, כדי שלא

קהתהא שבת קלה בעיניהם ויבאו להקל שלא במקום פיקוח נפש. וגם כדי להורות הלכה למעשה ברבים.

קוויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל,

קזמה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה.

קחולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי, שאז אין איסור מן התורה. ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא

קטאיחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי מן התורה. ולא אסרו לעשות על ידי נכרי אלא במקום

קישיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב, אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו

קיאבענין שאין לחוש לכלום.

קיבוהעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא

קיגהאחרונה. אבל טוב שלא לנהוג כן, כי יש חשש שמא

קידיראו עכשיו שאין עושין רק על ידי נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל,

קיהולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי. ועכ"פ הרוצה לעשות על ידי נכרי,

קיויגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו, אלא שהנכרי הוא מזומן כאן:

קיזיד כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה,

קיחהרי זה משובח, אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל

קיטלנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה:

קכטו ננעלה דלת בפני תינוק, שובר הדלת

קכאומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות:

קכבטז היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין

קכגלו, ואין אומרים נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה, כי השבת ניתנה לדחות כבר בהבערה ובבישול. ועוד שבנבלה עובר על כל כזית וכזית, ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן

קכדהתורה בכל אכילה ואכילה, משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אע"פ

קכהשהוא חמור. ועוד שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור

קכוויפרוש ויסתכן. ומכל מקום אם החולה צריך לאכילה לאלתר

קכזוהנבלה מוכנת מיד והשחוטה מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבלה.

קכחאבל אם הוא צריך להרתיח לו יין, ימלא

קכטישראל ויחם נכרי, לפי המנהג שנתבאר למעלה, וישגיח עליו (עיין ביו"ד סי'

קלקנ"ג וקנ"ה) שלא יגע בו קודם שירתיח.

קלאואף אם יגע בו אין בכך כלום, כי אעפ"כ לא יהיה בו אלא איסור מדברי סופרים, משא"כ כשיחם הישראל יעשה איסור

קלבשל תורה. ואין לחוש כלל שיקוץ החולה בו, לפי

קלגשאין איסורו חמור כל כך:

קלדיז אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו

קלהעשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולן פטורין, ויש להם שכר מאת ה', אפילו הבריא

קלובראשונה:

קלזיח אמדוהו לב' גרוגרות, ולא מצאו אלא ב'

קלחגרוגרות מחוברות כל אחת בעוקץ אחד בפני עצמו, ועוד ג' גרוגרות מחוברות שלשתן בעוקץ

קלטאחד, כורת העוקץ שיש בו ג', שאף שמרבה בגרוגרות מכל מקום ממעט בתלישה שהיא עיקר המלאכה. אבל אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ

קמאחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב', שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו,

קמאאע"פ שאינו מרבה בטורח המלאכה שהכל נעשית בבת אחת. ומכל מקום אם הדבר בהול אין מדקדקים

קמבבכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב:

קמגחולי שאין בו סכנה
יט חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל

קמדגופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה,

קמהכגון לאפות לו או לבשל לו, אם צריך לכך.

קמוואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו

קמזמדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה, אעפ"כ התירו לו איסור בישולי

קמחנכרים בשבת, שאי אפשר בענין אחר, כיון שהוא מותר

קמטמחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור.

קנאבל אין מחללין עליו שבת על ידי ישראל

קנאבאיסור של תורה, אפילו יש בו סכנת אבר, כל שאין בו סכנת נפש. ולחלל עליו

קנבישראל באיסורי דברי סופרים בידים, כגון לעשות לו כל רפואה שהיא אסורה

קנגמשום גזרת שחיקת סמנים אע"פ שאין בה בעצמה שום סרך מלאכה

קנדבעשייתה אפילו מדברי סופרים, או אפילו יש גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה, מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך

קנההחול, אם יש בו סכנת אבר, אע"פ שלא נפל למשכב וגם לא חלה

קנוממנו כל גופו.

קנזאבל אם אין בו סכנת אבר, אלא שנפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים

קנחעל ידי ישראל, אלא בשינוי מדרך החול, ועל ידי שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה, כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו, כמו שיתבאר, שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים.

קנטואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם

קסלרפואה, אע"פ שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים, כמו שיתבאר, מכל מקום כיון שהוא (דבר שאי אפשר

קסאלעולם לעשותו על ידי נכרי, והוא) חולה בכל גופו, התירו לו. ויש אוסרין. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר

קסבהמיקל:

קסגכ ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל

קסדכך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות

קסההנעשה בשינוי, אפילו הוא מלאכה.

קסואבל אסור לו לאכול מאכלים הניכרים שהם

קסזלרפואה, וכל שכן שאר שבותים שלא בשינוי,

קסחאע"פ שאין בהם סרך מלאכה, וכן לעשות מלאכה גמורה על ידי נכרי, שזהו שבות גמור

קסטשלא בשינוי.

קעואם אין לו צער גדול, ולא חולי הכולל כל

קעאהגוף, אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי, אפילו

קעבשלא בשינוי, כמו שנתבאר בסי' ש"ז. אבל לא על ידי ישראל אפילו בשינוי. ולכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ על

קעגידי נכרי שיניחנה שם עליו, כיון שהוא אינו עושה מעשה בזה. ואף

קעדשמסייע לו קצת אין בכך כלום כמו שנתבאר למעלה (אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם

קעהלרפואה על דרך שיתבאר).

קעואבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא

קעזמיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה, כמו שנתבאר למעלה:

קעחכא כל שאסור לעשות על ידי ישראל, אסור

קעטאפילו על ידי החולה בעצמו. אבל כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת, כגון נכרי

קפהכוחל לעין ישראל בסוף החולי שהיא קודחת מעט,

קפאמותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש, כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא

קפבסיוע הישראל, אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו, כמו שנתבאר למעלה. ואפילו כשהנכרי עושה לו מלאכה גמורה

קפגבמקום שמותר, מותר לחולה לסייעו בענין זה שנתבאר.

קפד(ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא

קפהשבות גמור מדברי סופרים, כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות

קפודשבות. מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש

קפזלהתיר שבות הסיוע, כיון שיש בו גם כן צורך החולה, שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר

קפחבטוב ממה שהיתה נעשית על ידי הנכרי לבדו, כגון סגירת העין שיכנס בו הכחול יפה,

קפטוכן פתיחת העין להכניס בו הכחול, או לפתיחת הפה להוציא השן, אף שהיה הנכרי יכול לעשותה בלבדו, מכל

קצמקום לא הצריכו חכמים לכך, להטיל זה על הנכרי ושלא יעשהו מי שהדבר שייך לו לעשותו,

קצאדהיינו החולה בעצמו. אבל כשהנכרי עושה שאר דבר האסור אפילו מדברי סופרים אין

קצבלישראל (אחר) לסייעו בעשייתו, כיון שאין צורך כלל בסיועו, שהרי הנכרי יכול לעשותו

קצגבלבדו. אבל אם יש איזה צורך בסיועו, שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיה

קצדעושה הנכרי בלבדו, מותר אף לישראל אחר לסייעו קצת).

קצהואם אי אפשר להעשות כלל בלתי סיוע

קצוהישראל, אסור אף לחולה עצמו לסייעו:

קצזכב מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין

קצחלו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה. ומותר להאכילו מוקצה אפילו בידים אם

קצטאי אפשר בענין אחר:

רכג לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה אלא

ראכשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת:

רבכד הקיז דם ונצטנן, סכנה היא, ועושין לו מדורה בשבת אפילו בתקופת

רגתמוז. אבל לחולה אחר, אע"פ שיש בו סכנה, מכל מקום אין בצינה סכנה לו, שאפשר

רדלחממו בבגדים. לכן אין עושין לו מדורה אלא על ידי נכרים, אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם.

רהולהאומרים שכל חולה שיש בו סכנה עושין לו על ידי ישראל

רוכל מה שרגילין לעשות לו בחול, אע"פ שאין במניעת הדבר ההוא סכנה, (מכל מקום)

רזמותר לעשות לו גם כן מדורה על ידי ישראל כדרכו בחול (וכבר נתבאר למעלה היאך יש לנהוג במדינות אלו):

רחכה אין נותנין יין לתוך העין, מפני שניכר

רטהדבר שמתכוין לרפואה. אבל מותר ליתנו על גבי העין, מפני שאינו נראה אלא כרוחץ, ולא

ריכמתכוין לרפואה. והוא שאינו פותח וסוגר העין, אבל אם פותחה וסוגרה שיכנס בה היין, ניכר

ריאהדבר שמתכוין לרפואה ואסור. ועכשיו שאין דרך לרחוץ ביין, אסור בכל

ריבענין, כשמתכוין לרפואה:

ריגכו רוק תפל, דהיינו כל שלא טעם כלום

רידמשניעור משינתו, והוא חזק ומרפא, אסור ליתנו אפילו על גבי העין, שאינו נראה כרוחץ,

ריהשאין דרך לרחוץ ברוק מפני מאיסותו. אבל אם רוחץ פיו במים ואחר כך מעבירם

ריועל עיניו, אע"פ שרוק תפל מעורב בהם, מותר, מפני שאינן מאוסין לרחוץ בהם. ואם אינו יכול לפתוח עיניו, מותר

ריזללחלחם אפילו ברוק תפל לבדו, שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה, אבל זו אינה רפואה:

ריחכז שורה אדם קילורין רכין וצלולין מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת

ריטלרפואה, ואין גוזרים משום שחיקת סמנים, שכיון שהצריכוהו לשרותן מערב שבת יש לו

רכהיכר בזה, שאסור לעסוק ברפואות בשבת. ואין לחוש למראית העין, מפני שאינו נראה אלא

רכאכרוחץ, שכיון שהוא רך וצלול סבור הרואה שהוא יין. ובלבד שלא יפתח ויסגור העין, שאז מוכח

רכבשמתכוין לרפואה. אבל קילור עב אסור ליתנו על גבי עין

רכגבשבת, מפני שניכר שהוא לרפואה, ואם הניחו עליה מבעוד יום מותר כמ"ש בסי' רנ"ב:

רכדכח מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן, במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה

רכהכמ"ש בסי' שכ"ז.

רכואבל לא יסוך בחֵלֶב, מפני שנימוח, ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו.

רכזואפילו בגמר מכה, דהיינו שכבר נתרפאה

רכחואין לו צער ממנה, מותר להעביר גלדיה ולסוכה לתענוג בעלמא.

רכטאבל אין נותנין שמן וחמין מעורבים יחד

רלעל גבי מכה, ולא על גבי מוך ליתנו עליה, מפני שניכר שמתכוין לרפואה. אבל נותנן על בשרו חוץ למכה, שאז אינו

רלאמוכח שמתכוין לרפואה, והם שותתים ויורדים למכה. אבל מותר לתת עליה שמן לבדו במקומות

רלבשדרכן לסוך שלא לרפואה. וכן מותר לתת עליה חמין לבדן, אם הוחמו מערב שבת.

רלגוכן (מותר ליתן שמן לבדו) על גבי מוך

רלדליתנו עליה (אבל לא חמין אפילו לבדן (אם אין המוך (עיין סי' ש"א) מיוחד לכך), משום גזרה שמא יסחוט. אבל

רלהבשמן אין גוזרים שמא יסחוט, כמ"ש בסי' ש"כ):

רלוכט מותר ליתן על גבי המכה ספוג וחתיכות

רלזבגדים יבשים, אם הם חדשים, מפני שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו בגדיו את המכה. אבל לא חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות.

רלחבמה דברים אמורים כשלא היו מעולם על

רלטהמכה, אבל אם היו כבר על המכה, שוב אינן מרפאות אע"פ שהן ישנות, ומותר ליתנו

רמעל גבי מכה בשבת:

רמאל נותנין עלה על גבי המכה בשבת, שאינו

רמבאלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה, והוא הדין כל עלין שהן מרפאין.

רמגואם נתנם עליה מבעוד יום והסירם מעליה

רמדמשחשכה, אפילו במזיד, מותר להחזירה, מפני שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים

רמהאלא כשמתחילה בשבת, אבל לא כשכבר עשאה לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת.

רמואבל רטייה שהסירה מעל גבי המכה במזיד, אפילו עודה בידו אסור להחזירה, גזרה

רמזשמא ימרח ויחליק הגומות שבה, ויתחייב משום ממחק כמ"ש בסי' שי"ד. אבל אם הוחלקה מעל גבי המכה מאליה

רמחמשחשכה, לא גזרו בזה, ומותר להחזירה, ואפילו אם נפלה ממנו לגמרי דינה

רמטכהוחלקה.

רנבמה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי,

רנאאבל אם נפלה על גבי קרקע, אם בא להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת, ואסור, גזרה שמא ימרח, ומשום גזרת שחיקת

רנבסמנים.

רנגועל ידי נכרי מותר להניחה על המכה אפילו

רנדבתחלה אם יש לו ממנה צער ומקצת חולי כמ"ש למעלה. אבל אסור לומר לנכרי לעשות הרטייה

רנהבשבת, שמירוח הרטיה הוא מלאכה גמורה, ועל ידי נכרי הוא שבות גמור, ולא התירוהו אלא

רנואם כן חלה כל גופו או שיש סכנת אבר כמ"ש למעלה.

רנזמגלה אדם קצת רטייה ומקנח פי המכה

רנחומחזירה עליה, וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנח פי המכה ומחזירה עליה, שכיון שאינו

רנטמסירה כולה בבת אחת מותר להחזירה. אבל לא יקנח את הרטייה, מפני שהוא ממרח:

רסלא מכה שנתרפאה, מותר ליתן עליה רטייה

רסאבתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו, ואין לחוש שמא ימרח

רסבאו ישחוק סמנים, שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא לידי מירוח ושחיקת

רסגסמנים:

רסדלב המפיס מורסא בשבת, אם כדי לעשות לה פה בשביל שיכנס בה האויר לרפואה, הרי זה

רסהחייב משום מכה בפטיש, מפני שהוא מתקן לה פתח, וכל המתקן פתח לשום דבר תלוש חייב

רסומשום תיקון כלי, שהוא תולדת מכה בפטיש, כמו שנתבאר בסי' שי"[ד], ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה, לכן גם בתיקון פתח למכה יש בו משום

רסזמכה בפטיש. ואע"פ שאין חייבין אלא על פתח העשוי להכניס ולהוציא, כמו שנתבאר שם, הרי אף פתח זה עשוי להכניס אויר

רסחולהוציא ליחה תמיד.

רסטואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה המצערתו בלבד, ולא כדי להכניס בו אויר לרפואה,

רעמותר. ואע"פ שממילא נעשה פתח הראוי

רעאלהכניס ולהוציא, מכל מקום כיון שאינו צריך לכך הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

רעבלגופה חייב עליה, מכל מקום כאן כיון שחיובו הוא משום

רעגתיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו, אף שנעשה מאליו, אין זה

רעדחשוב תיקון כלל, והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום. אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח, ומשום צערו לא גזרו.

רעהויש מי שאומר שלא התירו אלא כשמפיסה לצורך הליחה של

רעועכשיו בלבד, ואינו חושש אם תחזור ותסתום, אבל אם חפץ שתשאר כך פתוחה להוציא ליחה

רעזתמיד, אע"פ שאינו מתכוין להכניס לה אויר, אסור. וטוב לחוש לדבריו לעשות על

רעחידי נכרי:

רעטלג אבל אסור לחוך שחין שמוציא דם, ויש בו משום חובל. ואינו דומה להוצאת ליחה, שהליחה אינה

רפמחוברת ומובלעת בבשר, אלא כמופקדת ונתונה בתוך כלי, וכשמפיס השחין להוציאה אינו אלא כפותח

רפאכלי להוציא מה שבתוכו, מה שאין כן בדם שהוא מחובר ומובלע

רפבבבשר:

רפגלד נקב שבמכה שכבר נפתח ובא להרחיבו בשבת, אפילו כל שהוא, אסור.

רפדאבל אם חזר ונסתם, יש להסתפק אם מותר

רפהלחזור ולפתחו בשבת כבתחלה, כמו שמותר לפתוח נקב שנסתם בכלי, כמ"ש בסי'

רפושי"ד. וכן אותם שיש להם נקב בזרוע שקורין

רפזאפטור"א, ונסתם הנקב קצת, יש להסתפק אם מותר

רפחליתן בתוכו קטנית שיפתח.

רפטורטייה מותר ליתן על האפטור"א, שהרי היא כמכה שנתרפאה, שמותר ליתן

רצעליה רטייה כמ"ש (בסי' זה). ויש מי שאוסר ליתן על האפטור"א (ויש לחוש לדבריו). ואם יודע שמוציא דם

רצאכשמקנחה, לא יקנחה בשבת, דפסיק רישיה הוא. אבל מותר להחליף בגד אחר, שאם לא יחליף

רצביסריח, וגדול כבוד הבריות, וגם יש לו צער מזה. במה דברים אמורים במכה זו שיש בה נקב,

רצגאבל במכה שאין בה נקב, אסור להחליף הבגד או הנייר, (לפי) שמושך ליחה מהמכה (בנטילתו אותם מעליה), ואסור משום מפרק

רצדכמו שיתבאר. וכל שכן שלא יניח צוק"ר זל"ב על המכה שאין בה נקב:

רצהלה מי שנגפה ידו או רגלו שלא מחמת ברזל, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא

רצובחומץ, מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה. ואם הוא מעונג, אף היין מועיל לו כמו

רצזהחומץ, ואסור כשאין המכה על גב היד או על גב

רצחהרגל, שאז מותר לחלל עליה אפילו במלאכה גמורה. וכן אם היא מחמת הכאת ברזל, כמ"ש

רצטלמעלה:

שלו מי שנשמט פרק ידו או רגלו, דהיינו שיצא

שאהעצם ממקומו, לא ישפשפנו הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

שבלז צפורן שפירשה, וציצין שהם כמין רצועות

שגדקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פירשו רובן, כיון שהם קרובים להנתק, אין

שדבהם משום גוזז מן התורה, אפילו כשחותכן בכלי, אלא שאסור מדברי סופרים. אבל להסיר

שהביד, שאין זו דרך גזיזה, מותר אפילו לכתחלה אם הן מצערות אותו. והוא שפירשו כלפי

שומעלה, דהיינו שהתחילו לפרוש [ל]צד הצפורן. ויש אומרים שכלפי מעלה הוא כלפי הגוף ולא כלפי

שזהצפורן. וצריך לחוש לשני הפירושים.

שחואם לא פירשו רובן ונטלן ביד, פטור אבל

שטאסור. חתכן בכלי, חייב משום גוזז. ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה

שילגופה פטור, ויש אומרים שבגוזז חייב לדברי הכל, מטעם שיתבאר

שיאבסי' ש"מ:

שיבלח החושש בשיניו, לא יגמע בהן חומץ ויפלוט,

שיגשניכר הוא שהוא לרפואה. אבל מגמע ובולע, או מטבל בו פתו ויאכלנו כדרכו בחול.

שידואפילו על ידי נכרי אסור לעשות לו שום

שיהדבר, אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים, אלא שניכר שהיא

שיולרפואה.

שיזבמה דברים אמורים במיחוש בעלמא, אבל אם

שיחיש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו, מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים

שיטכמו שנתבאר למעלה:

שכלט החושש בגרונו לא יערענו בשמן, דהיינו להשהות שמן בפיו טרם שיבלענו,

שכאשניכר שמכוין לרפואה. אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.

שכבויש אוסרים אפילו לבלוע, מפני שהשמן הוא מזיק לגוף,

שכגואין דרך לשתותו אלא לרפואה. והכל לפי המקום והזמן, שאם אין דרך

שכדבריאים לבלוע, אסור. אבל מותר ליתן שמן הרבה לתוך אניגרון

שכהולבלוע, שאז אינו מזיק לגוף, ואינו ניכר

שכושמתכוין לרפואה אלא לשתיה. ובלבד שיבלענו מיד, ולא ישהנו בפיו, ואין צריך לומר שלא יפלטנו, שאז ניכר

שכזשמתכוין לרפואה:

שכחמ הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן

שכטהבהמה, מותר לינק בשבת. מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך

שלכלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו.

שלאבמה דברים אמורים בצער של הגונח, אבל אם

שלבאין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת, אבל ביום טוב מותר לינק (אם אי אפשר לו לחלוב על ידי נכרי וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו):

שלגמא לא תקיל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או

שלדלתוך הקדרה להניק את בנה, מפני שהחולב לתוך כלי מפרק גמור הוא

שלהוחייב משום דש, ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה.

שלואבל מותר לאשה לקלח מהחלב בכדי שיאחוז

שלזהתינוק את הדד וינוק, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו

שלחמשום מפרק מן התורה אלא מדברי סופרים, כמ"ש בסי' ש"כ, ולצורך התינוק לא גזרו.

שלטאבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח

שמרעה, מפני שאין בו סכנה וגם לא צער גדול, כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים על

שמאידי ישראל, כמו שהתירו בגונח ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל:

שמבמב אין לועסין מין שרף הנקרא מצטכי, ולא שפין את השינים בסם. אימתי בזמן

שמגשמתכוין לרפואה, אבל אם אינו מתכוין אלא משום ריח הפה מותר:

שמדמג כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים מותר

שמהלאכלן ולשתותן לרפואה, אע"פ שהם קשים לקצת דברים וניכר

שמוקצת שמתכוין לרפואה, כגון טחול שקשה לבני מעיים אלא שיפה

שמזומועיל לשינים, או כרשינין שקשין לשינים אלא שיפין ומרפאין לבני מעים, אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן

שמחלפעמים גם שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה.

שמטוכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור

שנלאכלו ולשתותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים. והוא שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך

שנאכבריא, אע"פ שכואב לו מאד.

שנבאבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ

שנגשמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר למעלה שיש מתירין.

שנדאבל אם אין לו מיחוש כלל, ואינו מתכוין

שנהכלל לרפואה אלא לצורך אחר, כגון האוכל שרפים

שנומתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול, מותר. אבל כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ

שנזשהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש:

שנחמד אין עושים אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא

שנטשלא לצורך רפואה, אפילו בחול, משום הפסד אוכלין שבמעיו,

שסשמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל. ואם מצטער מרוב המאכל, בחול מותר

שסאאפילו בסם. ובשבת אסור בסם, מפני שדומה לרפואה,

שסבאבל מותר להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא:

שסגמה החושש במעיו, מותר לכפות עליהם כוס

שסדשעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל. וכן מותר להעלות אזנים, דהיינו גידי

שסההאוזן שיורדין לפעמים ומתפרקין הלחיים, מעלין אותם בין ביד בין בכלי, וכן להעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד

שסוהלב שנכפף לצד פנים, מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו

שסזבסממנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם:

שסחמו וכן מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו

שסטורגליו בשמן ומלח, מותר לסוכם בשבת מטעם זה. ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים

שעבקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות, כי אותו אפר פעולתו

שעאכרפואה לשאר דברים גם כן, ושייך בו גזרת שחיקת סמנים:

שעבמז אסור לשפשף על הגוף בכח, אפילו לתענוג

שעגבעלמא, כמ"ש בסי' שכ"ז. ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע, וכן אסור לייגע עצמו בשאר

שעדדבר כדי שיזיע לרפואה, גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים

שעהזיעה. ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי

שעולהוציא הרעי, שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים:

שעזמח רוחצין לרפואה במי גרר, ובמי חמתן,

שעחובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול, אע"פ שהם מלוחים, לפי שכן דרך לרחוץ בהם

שעטאף שלא לרפואה, ואינו ניכר שמכוון לרפואה. אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ולא במי

שפמשרה, שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם שלא לרפואה.

שפאבמה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם

שפבאינו שוהה מותר, שאינו נראה אלא כמיקר. ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה, אסור לרחוץ

שפגבהם בשבת לרפואה, אפילו אינו שוהה בהם:

שפדמט אין רוחצין במים המשלשלים, ולא בטיט

שפהשטובעין בו, ואין שותין משקה המשלשל, אפילו הוא מאכל בריאים ואינו שותהו

שפולרפואה כלל, מפני שכל אלו צער הם, וכתוב וקראת

שפזלשבת עונג:

שפחנ לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא

שפטיזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום צידה, אפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה

שצלגופה:

שצאנא נותנין כלי על גבי העין להקר, והוא

שצבשיהא כלי המותר בטלטול. והוא הדין מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת

שצגכדי שלא יתפשט הנפח:

שצדנב עצם שיצא ממקומו, אסור להחזירו, מפני

שצהשדומה לבונה (ועוד שכל רפואה אסורה). ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור,

שצוכמ"ש למעלה. אבל עצם שנשבר, מחזירים אותו למקומו, שאם לא יחזירוהו בשבת יש בזה סכנה

שצזלאותו אבר, ובמקום סכנת אבר לא גזרו:

שצחנג אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם,

שצטמפני שהדם יצבע אותו. ואף על פי שמקלקל הוא, מכל מקום אסור

תמדברי סופרים. וכל שכן בבגד אדום שמתקנו.

תאואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה,

תבמשום חובל, כמ"ש למעלה. אלא כיצד יעשה, כורך עליה קורי עכביש

תגומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליה סמרטוט. ויש מפקפקים לאסור כריכת קורי עכביש

תדמפני שמרפאים, אלא ירחוץ במים או ביין תחלה להעביר

תההדם שבמכה, ואחר כך יכרוך עליה הסמרטוט. וטוב לחוש לדבריהם. אבל העיקר כסברא הראשונה:

תונד אסור למצוץ בפיו דם מהמכה משום חובל, ובמילה לא התירו אלא מפני הסכנה. ולכן אסור למצוץ דם שבין השנים (ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד, מכל

תזמקום אסור מדברי סופרים). ואסור להניח על המכה דבר המושך דם

תחוליחה משום מפרק. ואף על פי שמושך מעצמו, מכל מקום כיון

תטשהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו:

תינה אסור לשום פתילה בפי הטבעת, כדרך

תיאשנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו

תיבויניחנה בנחת, משום השרת נימין, כמו שנתבאר בסי' שי"ב.

תיגאבל אסור לעשות קריסטי"ר, אפילו על ידי שינוי, אפילו הכינה

תידמאתמול (משום גזרת שחיקת סמנים), אם לא בחולה. וגם בחולה צריך ליזהר שלא יבא לידי

תיהמלאכה גמורה של תורה. (וכן) אם אפשר לעשות על ידי נכרי יעשה

תיועל ידי נכרי:

תיז[533] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן

תיחזה:

תיט(א)

תכאיסור רפואה בשבת (ס"א).

תכא(ב)

תכבחולי שיש בו סכנה (ס"ב-יח).

תכג(ג)

תכדחולי שאין בו סכנה (סי"ט-נה).

תכה*

תכובסימן

תכזזה נתבארו שבע דרגות בחולי, ודיניהם לענין שבת:

תכח(א)

תכט"חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת ... ואפילו

תלספק נפשות דוחה את השבת" (ס"ב-יח).

תלא(ב)

תלב"סכנת אבר", מחללין עליו השבת "באיסורי דברי סופרים"

תלג(סי"ט; ל).

תלד(ג)

תלה"נפל מחמת חליו למשכב", "צרכיו נעשין על ידי

תלונכרי, אפילו במלאכות גמורות של תורה" (ס"ג; יט; ל).

תלז(ד)

תלח"יש לו צער גדול,

תלטמותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה" (ס"כ

תמוס"מ).

תמא(ה)

תמב"מקצת חולי",

תמג"מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי" (ס"כ;

תמדל).

תמה(ו)

תמו"מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על ידי נכרי

תמזשום דבר הניכר שהוא לרפואה" (ס"א; כ; לח; מג).

תמח(ז)

תמט"בריא גמור ואין לו שום מיחוש",

תנ"כשמתכוין לרפואה אסור" (סמ"ג).

תנאלכללות סימן זה ראה "רפואה

תנבבשבת, מתוך שו"ע אדמו"ר הזקן", בירור הלכות רפואה בשבת בהיבט המעשי

תנגבזמנינו, לפי שיטת רבינו, ולאור פסיקת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

תנדהבא לפנינו – עיקרו ביאור דברי

תנהרבינו, ומקורותיו.

תנו[534] **משנה

תנזק[י]א**, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ... החושש במתניו לא יסוך יין

תנחוחומץ). גמרא ע"ז כח, א (חושש הוא דלא). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש (אבל

תנטמיחוש שאין בו חולי, ואין אדם חולה ממנו, אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא

תסהתירו ... וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ). שו"ת הרשב"א ח"ג

תסאסי' ערב (וחשש חולי בעלמא, שאינו נופל למשכב, אסור ... וכדאמרינן בפרק אין מעמידין,

תסבהחושש בשיניו, לא יגמע בהם את החומץ. ואמרינן חושש שאני). ר"ן (לט, ב) סוד"ה

תסגומהא (אבל במיחוש, שאדם מתחזק בו והולך כבריא, לא ... וזו היא ששנינו החושש בשיניו

תסדלא יגמע בהן את החומץ). מ"מ פ"ב ה"י (אבל חושש והוא מתחזק והולך

תסהכבריא אין מתירין לו). שו"ע ס"א (מי שיש לו מיחוש בעלמא, והוא מתחזק

תסווהולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה).

תסז[535] גמרא

תסחקכט, א (כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת), רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

תסט(אבל מיחוש ... לא התירו שבות כלל, ואפילו על ידי גוי). שו"ת הרשב"א שם

תע(וחשש חולי בעלמא שאינו נופל למשכב, אסור לעשות מלאכה אפילו על ידי עכו"ם,

תעאדצרכי חולה אמרו, ולא צרכי החושש). ר"ן שם (ומסתברא דכי שרינן להו

תעבלומר על ידי נכרי, הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב, אבל במיחוש שאדם

תעגמתחזק בו והולך כבריא, לא). מ"מ שם (חולה שאין בו סכנה עושין לו כל

תעדצרכיו על ידי נכרי ... דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי ... אבל חושש והוא מתחזק והולך

תעהכבריא, אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי נכרי ... עד כאן כתב

תעוהרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, ודברים ברורים הם). שו"ע שם

תעז(ואפילו על ידי גוי). מ"א סוף סקי"ב (ומיחוש בעלמא, אפילו על ידי

תעחעכו"ם אסור, וכמ"ש ס"א).

תעטוהיינו ש"נופל למשכב"

תפמותר לעשות על ידי נכרי אפילו מלאכה גמורה. "מיחוש בעלמא", אסור לעשות

תפאעל ידי נכרי אפילו שבות. משא"כ "מקצת חולי" מותר לעשות שבות על ידי

תפבנכרי.

תפג[536] סוף

תפדס"כ (אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו אפילו על

תפהידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה, כמו שנתבאר למעלה), וסל"ח (ואפילו על

תפוידי נכרי אסור לעשות לו שום דבר, אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו

תפזמדברי סופרים, אלא שניכר שהיא לרפואה ... במיחוש בעלמא), וסמ"ג (וכל שאינו

תפחמאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים. והוא שיש

תפטלו מיחוש בעלמא, ומתחזק והולך כבריא).

תצוראה בהנסמן לעיל (הערה 533). לקמן (הערה 841).

תצא[537] כדלקמן סמ"ג (אם

תצבאין לו מיחוש כלל ואינו מתכוין כלל לרפואה אלא לצורך אחר ... מותר).

תצג[538]

תצדמשנה קיא, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ... החושש

תצהבמתניו לא יסוך יין וחומץ), ופרש"י (דאין אדם סך אותו אלא לרפואה), ודף קח,

תצוא ד"ה כיוצא (דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד אסור). ובברכות לו, א ד"ה

תצזלא (מוכחא מילתא דלרפואה הוא, וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות משום שחיקת

תצחסמנים). ר"ן שם (ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו, כל

תצטהיכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין). רמב"ן שם (ולא עוד אלא

500דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם, גזרו משום שחיקת סממנים). הובא במ"מ

501שם.

502וכן הוא לעיל סי' שכז ס"א (וכל

503שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה, אסור, מטעם שיתבאר בסי' שכ"ח). לקמן סי"ט

504(מאכלים הניכרים שהם לרפואה), וס"כ (מאכלים הניכרים שהם לרפואה), וסכ"ה

505(שניכר הדבר שמתכוין לרפואה), וסכ"ז (מפני שניכר שהוא לרפואה), וסכ"ח

506(מפני שניכר שמתכוין לרפואה), וסל"ח (שניכר שהיא לרפואה), וסל"ט (שניכר

507שמכוין לרפואה), וסמ"ג (כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים,

508מותר לאכלן ולשתותן לרפואה, אע"פ שהם קשים לקצת דברים, וניכר קצת שמתכוין

509לרפואה ...

510וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה),

511וסמ"ח (ניכר שמכוון לרפואה).

512*

513והיינו דוקא בדבר שרגילים לעשותו

514בסממנים, כדלקמן סמ"ה (החושש במעיו מותר לכפות עליהם כוס שעירו ממנו חמין ...

515מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם).

516ומכל מקום אסור לייגע עצמו עד שיזיע

517לרפואה, מהטעם האמור לקמן סמ"ז (גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה).

518וראה ספר רפואה בשבת.

519[539] גמראנ[ג],

520ב (גזירה משום שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי שחיקת

521סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור

522לבריא להתרפאות בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין), ופ"ח הט"ו (וכל השוחק

523תבלין וסמנין במכתשת, הרי זה טוחן וחייב). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום

524שחיקת סמנים).

525[540] **משנה

526יומא פג**, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). טור ושו"ע ס"ב (מי שיש לו

527חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת).

528[541] **ברייתא

529שם פד**, ב (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות

530מבית דין). טור ושו"ע ס"ב (והזריז הרי זה משובח) וסי"ג (כל הזריז

531לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח).

532וכן הוא לקמן סי"ד (כל הזריז

533לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח). סי' שכט ס"א (כל פיקוח נפש דוחה את

534השבת, והזריז הרי זה משובח).

535[542] ירושלמי

536יומא פ"ח ה"ה (תני, הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים).

537טור (דגרסינן בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים), ושו"ע ס"ב

538(והשואל הרי זה שופך דמים). מ"א ס"ק א (והנשאל הרי זה מגונה).

539[543] תרומת

540הדשן ח"א סי' נח (לפי שהיה לו להודיע כבר לרבים), וח"ב סי' קנו (כלומר

541שלא הודיע כבר). מ"א שם (שהי' לו לדרוש ברבים שמותר). ט"ז ס"ק ה (מטעם

542שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים, שפקוח נפש דוחה שבת, כמ"ש ב"י

543בשם תרומת הדשן).

544[544] **שם

545במשנה** פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב ה"א (שספק

546נפשות דוחה את השבת).

547וכן הוא לעיל סי' רעח רס"א (שפקוח

548נפש דוחה שבת אפילו בחשש ספק סכנה, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח). סי' שטז סכ"ב

549(וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אפילו במלאכה גמורה של תורה). לקמן סי' שכט ס"ב

550(וספק נפשות להקל).

551[545] אחרי

552יח, ה. שמואל בגמרא שם פה, ב (וחי בהם, ולא שימות בהם. אמר רבא

553לכולהו אית להו פירכא ... אשכחן ודאי, ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא).

554ופירש רש"י (דשמואל לית ליה פירכא, אשר יעשה האדם המצות, שיחיה בהם

555ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללין על הספק).

556וכן הוא לקמן סי' שכט סוף ס"ג

557(שהרי אמרה תורה וחי בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת

558המצות) וס"ח (הרי נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה).

559טעם נוסף נאמר בגמרא שם (ר' שמעון

560בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור

561שבתות הרבה). וכן הוא לעיל סי' שו סכ"ט (ומוטב לחלל עליה שבת אחת משתחלל היא

562שבתות הרבה. שמטעם זה גם כן מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת

563אחת כדי שישמור שבתות הרבה), ובקו"א שם ס"ק א (בגמרא פרק בתרא דיומא

564דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא, אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו', לא ידעינן

565בספיקא, עיין שם).

566וראה תניא סופכ"ד (שפיקוח נפש

567דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש חז"ל אמרה תורה חלל עליו

568שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה). לקוטי שיחות חכ"ז ע' 133 ואילך.

569[546] תשובת

570מהר"ם, בהגהות מיימוניות הל' מאכלות אסורות פי"ד אות ב (שאלו לרבי על

571נכפה אחד ... והשיב כי נכפה חולי גדול ... מותר אם הרפואה ידועה, ואם אין הרפואה

572ידועה אין להתיר). רמ"א יו"ד סוס"י קנה (וכל חולה שמאכילין לו

573איסור, צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה). מ"א כאן סק"א (ועביו"ד

574סוס"י קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה).**

575**

576עיין במ"ש לעיל**

577בסי' שו **בקונטרס אחרון סק"א (דבעינן שתהא ידועה או על פי מומחה,

578כמ"ש רמ"א ביו"ד סוף סי' קנ"ה, ומג"א ריש סי' שכ"ח,

579וכדמשמע במתניתין דיומא (פ"ג), עיי"ש בפירוש רש"י ורמב"ם), והיינו

580במשנה שם פג, א (מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו), ופרש"י (ואע"פ

581שנוהגין הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך),

582ובפירוש המשניות להרמב"ם שם (להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב

583שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה).

584וראה גם לעיל סי' שא סכ"ה (אין

585יוצאין בקמיע שאינו מומחה). שו"ת צמח צדק או"ח סי' לח (בענין רפואות על

586ידי סגולות).

587[547] ר"ן

588פי"ד (מ, א) ד"ה תנן (ואין אומרים נמתין לו, שלא ניחם לו חמין

589בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא, אבל אם היה ספק להם אם

590יתרפא אם לאו, שלא נחלל עליו את השבת. קא משמע לן דלא אמרינן הכי, והיינו נמי

591דקתני וספקו דוחה את השבת). ט"ז סק"ה (אם רואה סכנה בבירור, ויש

592אפילו ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח).

593וראה קונטרס אחרון שם (רפואה שהיא

594ודאי מרפאת בשאר פעמים, אלא שעכשיו בחולה זה אינו ידוע אם תועיל לו, דמחללין,

595כמבואר בר"ן פי"ד גבי מחמין להברותו. ואפשר שלזה נתכוין הט"ז בסימן

596שכ"ח סק"[ה] שכתב לחלל ברפואה אפילו בספק, כי היכי דלא ליפלוג על

597רמ"א ביו"ד).

598[548] ע"[ז]

599כח, א (כל מכה של חלל (בחלל הגוף, רש"י) ... מחללין עליה את השבת). רמב"ם

600פ"ב ה"ה (אם יש מכה בחלל גופו ... מחללין עליו את השבת). טור ושו"ע

601ס"ג (כל מכה של חלל ... מחללין עליה את השבת).

602[549] ע"ז

603שם (היכן מכה של חלל, פירש רבי אמי מן השפה (שפתיים, רש"י) ולפנים, בעי רבי

604אליעזר ככי ושיני מאי, כיון דאקושי נינהו (קשין הן, רש"י) כמכה דבראי דמו, או

605דלמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמו). רא"ש ע"ז פ"ב סוס"י ח

606(ולא איפשיטא, וספק נפשות להקל, ומחללין עליה את השבת). קיצור פסקי הרא"ש פי"ד

607אות ה (כל מכה של חלל, והיא מהשיניים ולפנים, מחללין עליה השבת). טור ושו"ע שם

608(דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל). שכיון דקיי"ל שגם השיניים הם

609כלפנים, מובן שמה שאמרו "מן השפה ולפנים", פירושו "מן השיניים ולפנים,

610ושיניים עצמם בכלל".

611[550] מ"מ

612פ"ב ה"ה (בחדושי הרשב"א ז"ל פירש, מכה של חלל, שנתקלקל אחד מן

613האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו, או מחמת בועה שנעשית בו, אבל מיחושים אינן נקראין

614מכה, ואין מחללין עליהם את השבת, אלא אם כן הוא מיחוש שיש בו מכה. מורי הרב

615נר"ו). ר"ן סוף פי"ד מ, א ד"ה מכה (וכתב הרשב"א

616ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל, דהא דאמרינן דבמכה של חלל מחללין את השבת,

617דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימים מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה, אבל מיחושין

618אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת). שו"ע שם (ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים

619הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה).

620[551] ע"ז

621כח, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא, שפיר

622דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, חושש נמי קרי ליה). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

623(ואמרו בפרק אין מעמידין, תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון

624שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל), ור"ן (לט, ב) סוד"ה ומהא (וזו היא

625ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין דאפילו

626היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא).

627והיינו שלפי מסקנת הגמרא, גם כאיב

628טובא קרי ליה חושש, ואינו נחשב סכנת נפשות, ומה שאמרו מהשיניים ולפנים היינו כשיש

629שם מכה או בועה.

630*

631שיטה נוספת היא שיטת הב"ח סד"ה

632ומ"ש הלכך (אבל לפסק הלכה, היכא דככי ושיני כייבין ליה טובא, מודה הר"ן

633דמחללין עליהן השבת, דכיון דבעיין לא איפשיטא, ספק נפשות להקל).

634וכן מסיק לקמן יו"ד סי' קפז, בקונטרס

635אחרון ס"ק יא ד"ה מה שכתב החכם צבי (ועיין ב"ח או"ח סי'

636שכ"ח, בפירוש לשון הר"ן שבב"י שם, ובפירוש לשון ר"ת שבהגהות

637מרדכי, דסבירא ליה נמי הכי, דכאב גדול מקרי מכה ממש. ומ"ש שם הר"ן בשם

638הרשב"א דדוקא בועה וחבורה כו', לא פליג ודאי אתלמוד ערוך, ועל כרחך מיירי

639בדלא כאיב טובא, רק חושש בעלמא, כמבואר שם בלשונו, אבל כאיב טובא בודאי יש איזו

640בועא או חבורה), וראה בהערות שם, שקונטרס אחרון זה הוא ממהדורא בתרא, וחוזר בה

641מכמה פרטים האמורים כאן ובהלכות נדה שם.

642וכדי לתווך בין ב' השיטות, ביאר באמרי

643יושר ח"ב סי' מג (ומ"ש הרב בסי' שכ"ח דאף כאב גדול לא חשיב כמכה של

644חלל, היינו בנודע בבירור דאין שם מכה, אבל בספק יש להתיר, כמפורש בקונטרס אחרון

645הנ"ל). וראה בדי השלחן סי' קלו סק"ה-ו.

646[552] סי"ט

647(יש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז

648אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה, הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות

649גמורות של תורה), וס"כ (ואם ... אינו מצטער כל כך עד

650שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) ... מותר לו לעשות כל שבות מדברי

651סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז).

652[553] **ארחות

653חיים** הל' שבת סי' שלד (כתב הר' יהודה בר אבא מארי ז"ל בחדושיו, החושש

654בשיניו ומצטער עליו להוציאה, אומר לעכו"ם להוציאה). הובא ב"י ד"ה

655כתוב בא"ח. איסור והיתר הארוך שער נט סכ"ד (וכן התיר מהר"ז

656ז"ל לתלוש שן על ידי עכו"ם בשבת, והיינו מטעמא דלעיל, דחולי שאין בו

657סכנה אומר לכנעני ועושה). הובא בד"מ אות ב. רמ"א ס"ג (מי

658שחושש בשיניו, ומצטער עליו להוציאו, אומר לגוי להוציאו).

659[554] מ"א

660סק"ג (צריך לומר שחלה ממנו כל גופו, כמ"ש סי"ז), משא"כ אם יש

661לו צער ולא חלה כל גופו, "מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

662האסור משום שבות".

663[555] ביצה

664כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי

665בשבתא, אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ...

666מסייע אין בו ממש), ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט כי האי,

667ובלאו הוא מתעבדא, אין בו ממש). ב"ח סוד"ה החושש (ואף על פי דהישראל

668מסייעו, קיימא לן מסייע אין בו ממש, כדאסיקנא בפרק המצניע (צג א)). והיינו

669כדאמרינן התם (זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל חייב ... זה שיכול, דאי זה שאינו

670יכול ... מסייע אין בו ממש). מ"א סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי מתעבדא,

671אלא שמסייע מעט).

672וכן הוא לקמן ס"כ (ואף שמסייע

673לו קצת, אין בכך כלום, כמו שנתבאר למעלה), וסכ"א (מותר לו

674לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש, כל שהיה יכול הנכרי

675לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל, אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו).

676סי' שמ ס"ב (ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך

677כלום שמסייע אין בו ממש), ושם (והערות 1710-1712) נתבאר טעם ההיתר מן התורה ומדברי

678סופרים. לקמן סי' תסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי אף על פי שהישראל מטה

679ראשו אליו, והרי הוא כמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לענין זה).

680והיינו שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע אין בו ממש,

681לענין זה". ונתבאר שם (הערה כו).

682[556] לעיל

683סי' רעח ס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (יש

684חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה מן התורה ... והחילוקים

685שבין ב' הסברות אלו להלכה ולמעשה יתבארו כל אחד ואחד על מקומו).

686בדפוס זיטאמיר תר"ז ואילך,

687נוספה כאן הערה: **עיין מ"א סק"ג, וסי' שיו סוף סקט"ו, דמשמע דהוי

688מלאכה שצריכה לגופה. מיהו לפי דעת הרז"ה סופי"ג, אפשר לומר דהוי מלאכה

689שאינה צריכה לגופה, ודו"ק.**

690[וכתב בבדי השלחן סי' קלב סק"א

691אות יב (וזו היא הגה ממוהרי"ל ז"ל, דבדפוס קאפסט תקע"ו אין זה כלל,

692ואחר כך הוסיפו זה בדפוסים האחרים, ומוכח שזו היא הוספת מהרי"ל). ובאמת נפטר מהרי"ל

693בשנת תקפ"ו (יותר מעשרים שנה לפני הוצאת זיטאמיר תר"ז)].

694והיינו מ"ש במ"א ס"ק

695ג (והוצאת שן, מלאכה דאורייתא, דהא חובל לרפואה), ובסי' שטז סוף ס"ק טו

696(ונראה לי דחובל לרפואה חייב לכו"ע, עסי' שכ"ח).

697מיהו בבעל המאור לח, רע"א (כל

698מלאכה שהיא צריכה לדחות נזק מן העושה אותה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא). וראה

699מראי מקומות וציונים.

700[557] סעיף

701כ (ואם ... אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש

702לו צער גדול) ... מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי).

703[558] רבי

704יוחנן ע"ז כח, א – לגירסת הרי"ף שם ח, ב ושבת מ, א (כל מכה שצריכה אומד,

705אין מתרפאין מהן. מכה של חלל, אינה צריכה אומד). רמב"ם פ"ב ה"ה (הרי

706זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא, לפיכך מחללין עליו את השבת

707מיד בלא אמידה). רמב"ן בספר תורת האדם שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין

708(מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד, לומר שאפילו אין שם בקיאין, וחולה נמי אינו

709אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה,

710ומחללין שבת ואין נשאלים כלל). טור ושו"ע ס"ד (מכה של חלל אינה צריכה

711אומד, שאפילו אין שם בקיאים, וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו

712בחול).

713[559] מ"מ

714פ"ב הי"ד (שאם הוא שיש בו סכנה, הא משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ

715שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה). הובא ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וכן,

716וסי' של ד"ה ועושין מדורה. מ"א סק"ד (משמע אף על פי שאין בו

717סכנה במניעת הדבר ההוא (מ"מ ב"י)), וס"ק יז (אם יש בו סכנה שרי, אף

718על גב שאין בצינה סכנה, שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ)).

719[560] רמב"ן

720שם (אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול, ודאי אסור לעשות

721לו. וכל שכן בחולה או רופא אומרין אינו צריך דאין מחללין לעולם, אף על פי שהוא מכה

722של חלל). טור ושו"ע שם (אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך

723חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל). לבוש ס"ד (אבל כשיודעין

724ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואינו צריך חילול, ודאי אסור לעשות לו, וכל שכן אם

725חולה או רופא אומר שאינו צריך, שאין מחללין אף על פי שהיא מכה של חלל).

726וראה תהלה לדוד סק"ה, וסי' של

727ס"ק ה.

728[561] רש"י

729קכט, א ד"ה דבר שאין בו סכנה (חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות,

730ומכל מקום צריך הוא לה). הובא ב"י שם (דמשמע מדברי רש"י, דכל שאין

731במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת. ואפשר שהרמב"ם סבור כן). ובמ"א

732סקי"ז (ב"י כתב בשם רש"י, שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין).

733הובא גם לקמן סכ"ד (אף על פי

734שיש בו סכנה, מכל מקום אין בצינה סכנה לו, שאפשר לחממו בבגדים, לכן אין עושין לו

735מדורה אלא על ידי נכרים, אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם. ולהאומרים שכל חולה

736שיש בו סכנה עושין לו על ידי ישראל כל מה שרגילין לעשות לו בחול אף על פי שאין

737במניעת הדבר ההוא סכנה, (מכל מקום) מותר לעשות לו גם כן מדורה על ידי ישראל כדרכו

738בחול (וכבר נתבאר למעלה היאך יש לנהוג במדינות אלו)). ושם נסמנו ב' דעות אלו (הערה

739694).

740וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי'

741לח (שהמ"א סקי"ז נראה דסבירא ליה כרש"י. וכן דעת רבינו ז"ל

742להחמיר לבעל נפש).

743[562] כדלקמן

744סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין

745על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה).

746[563] סוף

747סי"ג (ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה שאפשר

748לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה ... ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל, צריך לעשות על

749ידי נכרי מן התורה ...

750והעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה).

751[564] אף אם אין שם נכרי, כיון

752שאין במניעתו שום סכנה. וראה שו"ת צמח צדק שם (דעת רבינו

753ז"ל להחמיר לבעל נפש).

754[565] רמב"ן

755שם (הא במכה שאינה של חלל, נשאלים בבקי או בחולה, ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד

756מהן צריך הוא לחלול זה, או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות). טור ושו"ע ס"ה

757(מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה, ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם

758שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות).

759וכן הוא לקמן סי' תריח ס"א (חולה

760שהוא אומר צריך אני לאכול ... וכיוצא בלשונות אלו שנראה מהם כוונתו שאע"פ

761שהוא יודע שהיום הוא יום הכיפורים אעפ"כ רצונו לאכול, מאכילין אותו מיד עד

762שיאמר די, לפי שאין אנו מחזיקים אותו לרשע, ומן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך

763לכך, שהלב יודע מרת נפשו), וס"ב (ואפילו אם החולה אומר איני צריך לאכול, ויש

764שם רופא, אפילו הוא נכרי, ואומר שהוא צריך לאכול, מאכילין אותו על פיו, והוא שיהא

765בקי).

766[566] רא"ש

767יומא פ"ח סי"ג (דאין לך רופא שיאמר אם לא יאכל שמא ימות, אלא הרופא דרכו

768לומר אם לא יאכל אפשר שיכביד חליו ויסתכן). עיין שו"ע סי' תריח

769ס"א (שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על

770פיו, ואין צריך לומר שמא ימות). ב"ח שם (ונראה בעיני אף על פי שאינו אומר רק

771אפשר שיכבד עליו החולי, ואינו אומר ויסתכן, אפילו הכי מאכילין אותו, דכל שאפשר

772שיכבד עליו החולי אנו חוששין שמא יסתכן, דכבר אפשר נמי שיסתכן. וכן מצאתי בדרשות

773מהר"ש (סי' ריג אות ב) שכתב וזה לשונו רק שאומר שחליו מתגבר עליו אם אין

774נותנין לו, נותנין לו). מ"א שם ס"ק ב (אפילו אינו אומר שיסתכן, רק שאומר

775שאפשר שיכבד עליו החולי, נותנין לו, שאנו חוששין שמא יסתכן (ב"ח מהר"ש

776לבוש ומהרי"ל)).

777וכן הוא לקמן שם (ואף על פי שאין

778הרופא אומר שאם לא יאכל יסתכן, רק שאומר שאפשר שיכביד עליו חליו, מאכילין אותו,

779לפי שאנו חוששין שמא יכביד עליו חליו ויסתכן).

780[567] **רב

781ע"ז** כח, א (גב היד וגב הרגל, הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת).

782טור ושו"ע ס"ו (מכה שעל גב היד וגב הרגל ... הרי הם כמכה של חלל).

783ובזמנינו אין חוששים בזה למכה של

784חלל. וראה שמירת שבת כהלכתה פל"ב הערה מג.

785[568] תוס'

786שם ד"ה מכה שעל גבי היד (פירוש, היינו חולי שעלה שם מאליו). הגהות מיימוניות פ"ב

787אות ד (פירש ר"י כגון שלא בא מחמת ברזל).

788[569] רבי

789חנינא ע"ז יב, ב (הבולע נימא (היא עלוקה, רש"י) של מים, מותר

790להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין

791בשבת). טור ושו"ע שם (וכן מי שבלע עלוקה).

792[570] תוס'

793שם ד"ה הבולע (בערוך גרס ערקא, פירוש תולעת קטנה ומצויה במים, וכשנופלת על

794הבשר נתלית בו ומוצצת הדם, וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד

795שיהא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולע בתוך המים, מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו

796ונמצא כריסו צבה). הובא באליה זוטא סק"ג.

797[571] **משנה

798יומא פג**, א (מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (ואע"פ

799שנוהגין הרופאים ברפואה זו, אינה רפואה גמורה, רש"י), ור' מתיא בן חרש מתיר (קסבר

800רפואה גמורה היא, רש"י)). גמרא שם פד, רע"א (דנכית ליה (שהכלב נושכו,

801רש"י) מיית). טור ושו"ע שם (וכן מי שנשכו כלב שוטה).

802וכן הוא לעיל סי' שטז סכ"ב

803(נושכין וממיתין ודאי, כגון נחשים השרפים וכלב שוטה).

804[572] ברייתא

805שם ע"ב (מי שנשכו נחש, קורין לו רופא (בשבת, רש"י) ממקום למקום, ומקרעין

806לו את התרנגולת (לתת על המכה שזו היא רפואתו, רש"י), וגוזזין לו (מן המחובר,

807רש"י) את הכרישין ומאכילין אותו). רמב"ם פ"ב ה"ו (או אחד

808מזוחלי העפר שממיתין, אפילו היו ספק ממיתין ספק אין ממיתין). טור ושו"ע שם (או

809אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו).

810וראה לעיל סי' שטז סכ"ב, שיש

811הפרש בין ודאי ממיתין לספק ממיתין.

812[573] שמואל

813ע"ז כח, א (האי פדעתא (פצע מכת חרב, רש"י), סכנתא היא ומחללין עליה את

814השבת). תוס' ד"ה מכה שעל גבי היד (מכת חרב אמרינן בכל מקום דמחללין עליה את

815השבת, כדאמר שמואל בסמוך, האי פדעתא מחללין עליה שבת דסכנה היא, ומפרשים פדעתא מכת

816חרב). הגהות מיימוניות פ"ב אות ד בשם ר"י. טור ושו"ע ס"ז (מחללין

817שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל).

818וראה בדי השלחן סי' קלו ס"ק ב.

819[574] רב

820ספרא שם (האי עינבתא, פרוונקא דמלאכא דמותא היא), ופרש"י (כלומר מסוכן הוא

821להמית). ופירש הר"ן שבת מ, א (שחין הבא בפי הטבעת). שו"ע שם (ועל שחין

822הבא בפי הטבעת). והיא מחלת הטחורים.

823[575] רבא

824ע"ז כח, ב (האי סימטא (קלו"ג בלע"ז נפח העומד באדם,

825רש"י) פרוונקא דאשתא היא). ר"ן שם (פלורונק"א בלע"ז). טור ושו"ע

826שם (ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז). שלחן עצי שיטים סי' א

827סי"א בשוה"ג (פלונקרו, נראה לי שצריך להיות פרונקל"ו, דהיינו

828טשערי"ק בלשון פולין). הובא בתהלה לדוד סק"ט.

829[576] רבי

830יוחנן ע"ז כח, א (והאי אישתא צמירתא, כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת),

831ופרש"י (חולי חמה בלע"ז מלווי"ד. צמירתא לשון שריפה וחמימות).

832ב"י ד"ה ואישתא (ואם כן יהיה פירוש אישתא צמירתא קדחת חם ביותר). שו"ע

833שם (ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר).

834ולענין דרגת החום שנחשב סכנה, ראה

835מה שמלקט בספר רפואה בשבת.

836[577] רמב"ם

837שם ה"ה (והחום שמסמר את הבשר, כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת). **רבינו

838ירוחם** ני"ב ח"ט עח, ב (פירוש קדחת עם קרירות, מלשון (איוב ד, טו)

839תסמר שערת בשרי). ב"י שם (ולפי זה יהיה כמו בסמ"ך, מלשון תסמר שערת בשרי.

840וכן כתב רבינו ירוחם). שו"ע שם (או עם סימור). ט"ז סק"ב (ונראה

841שהוא מה שאומרים בלשון אשכנז שודר"ן, והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי

842ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות, ותחלתו קר וסופו חם, אלא זה מיירי שבשעה אחת

843בא עליו החמימות והקרירות, כן נראה לי).

844[578] בה"ג

845כא, סע"ג (מי שאחזו דם, מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה). רי"ף מ, א (ומי

846שאחזו דם, מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה), וראה הגהות הב"ח שם. ארחות חיים

847הל' שבת סי' שמב. שו"ע ס"ח (מי שאחזו דם, מקיזין אותו). וראה יומא פד,

848סע"א.

849[579] ב"י ד"ה כתוב בארחות

850חיים (וכן פסק ה"ר שם טוב אפילו הולך על רגליו, ואפילו ביום הראשון). שו"ע

851שם (אפילו הולך על רגליו, ואפילו ביום הראשון).

852[580] **גמרא

853נג**, ב (אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן ... נראה כמיקר).

854ולענין בהמה נתבאר לקמן סי' שלב

855ס"ג (אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן).

856[581] **ע"ז

857שם** כח, סוע"ב (ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא (לשון

858כקדוח אש (ישעיהו סד), חמימות), צווחא, וליכא דאשגח בה, פקעא עינא (גירסת

859הרי"ף שבת לט, ב: פקע עירא ומתה), למחר נפק מר שמואל ודרש, עין שמרדה מותר

860לכוחלה בשבת, מאי טעמא דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו, כגון מאי (על איזה חולי

861העין מחללין שבת, רש"י), אמר רב יהודה כגון רירא (נוטפת עינו רירא, רש"י),

862דיצא (לשון נעיצה ותחיבה, רש"י), דמא, דימעתא וקידחא (חמימות, רש"י),

863ותחלת אוכלא (בתחלת החולי, רש"י), לאפוקי סוף אוכלא (שכבר נתרפא, ועדיין

864קודחת מעט, רש"י), ופצוחי עינא (שבא לכוחלה כדי להאיר מראית עינו, רש"י),

865דלא). ביצה כב, א. רמב"ם פ"ב ה"ד (החושש בעיניו, והוא שיהיה

866בשתיהם או באחת מהם ציר, או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן,

867או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו, הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו

868את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה). טור ושו"ע ס"ט (החושש בעיניו, או

869בעינו, ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או

870שהיה בו רירא, ותחלת אוכלא (פירוש תחלת חולי, ט"ז ס"ק ג), מחללין עליו

871את השבת).

872[582] רש"י

873ביצה שם ד"ה רירא (שהוא עושה ריר שמגליד תמיד).

874[583] רש"י

875שם ד"ה דיצא (פירוש שנוקב כמו מחט).

876[584] רש"י

877שם ד"ה קדחתא (לשון קדחה באפי (דברים לב) שורפת).

878[585] רש"י

879ביצה שם (תחלת החולי של כל אלו).

880[586] ביצה שם

881(סוף אוכלא ופצוחי עינא ... אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי, אמימר

882גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב

883עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה

884אומר לנכרי ועושה).

885[587] סכ"א

886(כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת ... כיון שהתירו שבות

887אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע).

888[588] רמב"ם

889פ"ב סוף הלכה ה (כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה, אע"פ שהוא

890בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם). טור ושו"ע ס"י (כל חולי

891שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת).

892והיינו אף ברופא שאינו שומר תורה

893ומצוות ואף ברופא גוי. ראה אגרות קודש הי"א אגרת ג'תקיב. שיחות קודש

894תשל"ז, שיחת כ' כסלו סמ"ב.

895[589] טור

896ושו"ע שם (ואם רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללין).

897וכן הוא לקמן סי' תריח ס"ג (רופא

898אחד אומר שהוא צריך לאכול ורופא אחד אומר שאינו צריך לאכול ... מאכילין אותו, שספק

899נפשות להקל).

900דיני רופא אחד אומר כו', לענין יום

901הכיפורים, נתבארו לקמן סי' תריח ס"א-ט.

902[590] **יומא

903פג**, א (ספק נפשות הוא, וספק נפשות להקל). לבוש ס"י (דספק נפשות להקל).

904וברופא אחד נגד שנים, נתבאר לקמן

905סי' תריח ס"ד-ה. וראה רפואה בשבת.

906[591] **ר"י,

907**הובא בהגהות מיימוניות פ"ב אות ב (והשיב ר"י שכל בני אדם חשובים

908בקיאין במקצת, וספק נפשות להקל). הגהות מרדכי רמז תסד. טור ושו"ע

909שם (ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות

910להקל). דרכי משה סי' תריח אות ג (עיין לעיל סימן שכ"ח דנתבאר דלא

911בעינן רופא מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחה קצת, וספק נפשות להקל).

912[592] ירושלמי

913יומא פ"ח ה"ד (חולה אומר יכול אני, ורופא אומר איני יודע, ר' אבהו בשם

914ר' יוחנן נעשה כספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת). עיין טור ושו"ע

915סי' תריח ס"ה (אם החולה אומר אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו).

916ונתבאר לקמן שם ס"ז (לפי שאם

917היה הרופא אומר שידוע לו שיש חשש ספק בדבר שמא יכביד עליו חליו, היו מאכילים אותו,

918לכן גם עכשיו שהוא מסופק בזה מאכילין אותו, שכל ספק נפשות הולכין להקל אפילו בכמה

919וכמה ספיקות).

920[593] מ"א

921ס"ק ז (ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח). ט"ז

922סי' תריח סק"ז (פירוש שמכיר החולי, אלא שמסופק אם יסתכן עוד).

923וכן הוא לקמן סי' תריח ס"ט (ואם

924הרופא אומר שאינו מכיר את חליו, הרי הוא כשאר כל אדם, ואין דבריו מעלין כשאומר

925צריך, או שאומר איני יודע, שיאכל על פיו, וכן כשאומר אינו צריך, אין דבריו מורידין

926כלל).

927[594] מ"א

928שם (ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל).

929[595] **איסור

930והיתר** הארוך שער נט ס"ז (והיינו דוקא סתם ישראל, ולא סתם כנעני). רמ"א

931ס"י (ויש אומרים דוקא ישראלים, אבל סתם גויים שאינן רופאין, לא מחזקינן אותם

932כבקיאים).

933ואם הנכרי הוא רופא, נתבאר לקמן סי'

934תריח ס"ו (אם הרופא הוא אשה או נכרי, הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה, בין

935להקל בין להחמיר, ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל).

936[596] היינו אף שאין ישראל

937המכיר חולי זה, אין סומכים על הנכרי. וראה רפואה בשבת.

938[597] שו"ת

939רדב"ז ח"ד סי' סז (שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו

940את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות, היש בזה חסידות ושומעין

941לו, או אין שומעין לו. תשובה, הרי זה חסיד שוטה והאלהי"ם את דמו מידו יבקש,

942והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם ... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות

943אלא איבוד נשמה, הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו, או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו, והשואל

944הרי זה שופך דמים, ופשוט הוא). כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סק"ו

945(אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו).

946וכן הוא לקמן סי' תריח סי"א (אם

947החולה יודע בעצמו שצריך לאכול ומחמיר על עצמו ואינו אוכל, עליו הכתוב אומר ואך את

948דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו'), וסי"ב (כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול,

949מאכילין אותו בעל כרחו).

950[598] משלי

951יד, י. יומא פג, א (לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו). לקמן סי' תריח ס"א

952(מן הסתם הוא מרגיש בעצמו שהוא צריך לכך, שהלב יודע מרת נפשו).

953[599] שו"ת

954רדב"ז ח"ד סי' סו (חולה שאמר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חלול שבת

955ורופא אומר אינו צריך, והוא חולה שיש בו סכנה, אלא שתרופה זו שאומר עליה, אומר

956הרופא שאינו צריך לה, ודמית לאותה שאמרו ביום הכפורים חולה אומר צריכני לאכול,

957אפילו ק' רופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו, והכא נמי לא שנא, דלב יודע מרת

958נפשו ... הכלל העולה מדברי אלה, דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין

959בתרופה, אלא שיש חילוק, שאם אמר צריך אני לאכול, אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו

960שומעין לחולה, דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אמר

961שאותה תרופה יזיקהו, שומעין לרופא משום סכנת חולה, ואפילו בחול. אבל אם אמר חולה

962צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אומר אינו צריך לה אבל לא יזיקהו, שומעין לחולה,

963דלב יודע מרת נפשו). כנסת הגדולה שם. מ"א שם (חולה אומר צריך אני

964לתרופה פלונית, ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שאותו תרופה

965יזיקהו, שומעין לרופא (רדב"ז ח"א ס"ו. כנסת הגדולה)).

966ולענין אכילה ביום הכיפורים נתבאר לקמן

967סי' תריח סוף ס"א (אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, ואפילו הם

968אומרים שהמאכל מזיק לו, שומעין לחולה, שבודאי הוא צריך לכך, כיון שהוא יודע שהיום

969יום הכיפורים ואעפ"כ הוא מבקש לאכול).

970[600] **רב

971יומא פד**, ב (לא ספק שבת זו בלבד אמרו (לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו,

972רש"י), אלא אפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי, כגון דאמדוה (רופאים, רש"י)

973לתמניא יומי (לעשות לו הרפואה שמנה ימים, רש"י) ויומא קמא שבתא, מהו דתימא

974ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קא משמע לן). טור ושו"ע סי"א

975(חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת

976חילול שבת, שמונה ימים, אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת

977אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות).

978[601] רש"י

979שם ד"ה לא ספק (דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא

980ימות לשבת הבא). ר"ן שם (ד, ב) ד"ה לאתויי (אפילו אין הספק לשבת

981זו, דפשיטא לן דהיום לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת אחרת

982הבאה).

983[602] **רשב"א

984**בתשובה ח"ג סי' ריד (דחויין הן אצלן. וכיון שכן, כל [ש]אפשר להביא לו מן

985ההיתר, אין נותנין לו מן האיסור ... שאינו צריך שימתין אלא כחצי שעה, ויעשה לו מן

986המותר לו). הובא ב"י יו"ד סוס"י קלד. רמ"א שם סוס"י

987קנה (ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אף

988על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר).

989[603] משנה

990יומא פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת).רמב"ם פ"ב

991מהל' שבת ה"א (דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות). רשב"א שם, ובח"א

992סי' תרפט (שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה

993להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו ... ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם

994נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה, אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו,

995שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ... אבל למ"ד דחויה היא, מאכילין לו הנבילה

996שהוא צריך לאכול, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו

997ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא, ולא הותרה), ובח"ז

998סי' שמג (כל שיש לה דברים הבריאים ושאינה צריכה למאכלים אחרים, אין מחללין עליה את

999השבת, שהשבת דחויה היא אצל החולים, משום שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל לא

1000הותרה אצלם ... החולה שאמדוהו הרופאים שצריך לשתי גרוגרות (מנחות סד, א) ולא מצאו

1001להביא לו מן התלוש והוצרך להביא מן המחובר, ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושתי

1002גרוגרות אחרות כל אחת ואחת בעוקץ אחד בפני עצמו, אסור לתלוש שני עוקצין כדי להביא

1003שתי גרוגרות, אלא תולשין העוקץ האחד שיש בו שתי גרוגרות, כדי שנמעיט בקצירה, ואין

1004אומרין כל שעושין לחולה שיש בו סכנה מותר, שלא התירה תורה אלא כדי להחיותו משום

1005שנאמר וחי בהם).

1006והיינו שמוכיח כן מההלכה דלקמן

1007סי"ח (אמדוהו לב' גרוגרות ... ממעט בתלישה). וכותב שבזה תלויה ההלכה דלקמן

1008סט"ז (היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין לו, ואין אומרים

1009נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה).

1010אבל אנן קיי"ל ששבת דחויה, ולא

1011הותרה, ומה שהתירו השחיטה, אף כשיש בשר נבלה, נתבארו כמה טעמים לקמן שם (והערות 625-626).

1012ר"ן ביצה (ט, ב) ד"ה ומיהא

1013(שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה). הובאו בב"י, וב**דרכי משה סי'

1014של ס"ק א, עיי"ש**.

1015*

1016ראה שו"ת צמח צדק סי' לח (ויש

1017ליתן קצת טעם אם נאמר שזה תלוי במחלוקת אם שבת דחוי', כדעת הרשב"א בתשובה סי'

1018תרפ"ט והר"ן, שהובאו ב"י סי' שכ"ח, או כדעת הר"מ

1019והרא"ש פ"ח דיומא דשבת הותרה ... וגם אפשר לצרף דעת האומרים הותרה כו',

1020כי הגם שהרב"י נראה דסבירא לי' דחוי', אבל המ"א סק"ט נראה דמספקא

1021לי' עכ"פ, ואפשר נוטה יותר להאומרים הותרה).

1022אגרות קודש ח"ב אגרת קעו (הא דדעת

1023הרמב"ם הוא, דשבת דחוי' אצל פקוח נפש – וכפשטות לשונו ברפ"ב דהל' שבת – כן

1024כתבו בפירוש: הב"י (בב"י סי' שכח ובכס"מ), הב"ח,

1025הרמ"א (בד"מ ס' של), קרבן נתנאל (סוף יומא), רבינו הזקן (שו"ע או"ח

1026ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג"כ ביאורי

1027הגר"א שו"ע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס

1028רס"ו) רוצה לומר דלא דק הרמב"ם בלשונו וסבירא ליה דשבת הותרה, אבל גם הוא

1029חזר בו (באו"ח סי' שכח ס"ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם

1030מפשוטן"). לקוטי שיחות חכ"ז ע' 134-135.

1031[604] שו"ת

1032רשב"א ח"א סוס"י תרפט (וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה

1033היא ולא הותרה. מכל מקום ... שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים

1034ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל).

1035ולכאורה טעם החילוק בינם הוא, שאף

1036שהיא דחויה, וכל מקום שאין צורך לחלל שבת במלאכה זו אין מחללים (כדוגמאות שהובאו

1037לעיל), מכל מקום כאן שהותרה מלאכה זו עצמה, אין מצריכים לעשותה על ידי גוים או

1038קטנים או על ידי שינוי.

1039ודעה הב' דלקמן סוברת, "שכיון

1040שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל, מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות

1041שלא יהא חילול במלאכה מן התורה, ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי

1042שינוי, עושה על ידי שינוי, שאז אין איסור מן התורה. ואם אפשר לעשות על ידי נכרי

1043בלא איחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי".

1044וראה אגרות קודש ח"ב אגרת רעח

1045(ויעויין ב' גדרים בדחוי', שו"ע רבנו ס' שכח סי"ג).

1046[605] שאפילו אם נאמר כדעה הב'

1047דלקמן, שגם כשהותרה מלאכה זו עצמה, מצריכים לעשותה באופן שאין עוברים עליה מהתורה.

1048מכל מקום יש כמה טעמים לעשותה דוקא על

1049ידי גדולי ישראל.

1050[606] **ברייתא

1051יומא שם **פד, ב – כגירסת הרי"ף יומא ד, ב (ואין עושין דברים הללו לא על

1052ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל). ורמב"ם פ"ב ה"ג

1053(כשעושים דברים האלו, אין עושין אותן לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים ... אלא על

1054ידי גדולי ישראל וחכמיהם). שו"ע סי"ב (כשמחללין שבת על חולה שיש בו

1055סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי גוים וקטנים ... אלא על ידי ישראלים גדולים ובני

1056דעת).

1057[607] רמב"ן

1058בתורת האדם ענין הסכנה (שמא יאמרו הרואים, בקושי עושין פקוח נפש ואין מתירין אותו

1059לכתחלה על ידי המחוייבין במצות, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה). רא"ש יומא

1060פ"ח סי"ד (חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו). ר"ן שם,

1061ובשבת מ, א ד"ה ואין (שמא יאמרו הרואים, בקושי התירו פקוח נפש, ואין מתירין

1062אותו לכתחלה על ידי המחויבין במצות, ושמא יבוא הדבר שלא ימצאו נכרים וקטנים ולא

1063ירצו לחלל את השבת על ידי ישראל [גדול]). לבוש סי"ב (שלא יבואו לומר בפעם

1064אחרת כי לא יהיו שם גוים, לא ניתן שבת לחלל על החולה שיש בו סכנה, שיאמרו שהרי כבר

1065לא הותר אלא על ידי גוים, וזה הטעם שייך גם כן בקטנים, שיאמרו בפעם אחרת שלא יהיו

1066שם קטנים, הרי כבר לא הותר לנו אלא על ידי קטנים שאינם בני עונשין, ובגדולים אסור

1067לעשות). ט"ז ס"ק ה (שמא אתה מכשילם לעתיד, באם יראו עכשיו שאין עושין רק

1068על ידי עכו"ם, יסברו שיש איסור על ידי ישראל, ולפעמים לא יהי' עכו"ם

1069מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם).

1070[608] **שם

1071בברייתא** (ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים). טור

1072ושו"ע שם (שלא לעשות על ידי גוים וקטנים ונשים).

1073[609] ברייתא

1074שם (אבל מצטרפין לדעת אחרת). רמב"ן שם (שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה

1075ליעשות על ידם, שמא יתעצלו או יפשעו בו, אבל מצטרפין עמהן ישראל ומוסרין הדבר

1076לישראל, והכותי מתעסק על ידי הישראל בפקוח הנפש, דכיון דישראל עוסק בו, אף הוא

1077מזדרז על ידו). ר"ן שם ושם (והכי פירושא אין מוסרין להם לנשים ולכותים

1078[לבדם] העסק והפקוח הזה שיעשה על ידם, שמא על ידם יתעצלו או יפשעו בו, אבל מצטרפין

1079עם ישראל, ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותי מתעסקין על ידי ישראל, דכיון דישראל

1080עוסק בו אף הן מזדרזים על ידו).

1081[610] ברייתא

1082שם (על ידי גדולי ישראל ... לא על ידי נשים).רמב"ם פ"ב

1083ה"ג (אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם). ט"ז סק"ה (דתחלה אמר

1084שיש איסור לעשות על ידי עכו"ם, שלא יאמרו שיש איסור לעשות על ידי ישראל, ואחר

1085כך אמר מצוה לעשות על ידי גדולי ישראל, ואין אומרים לעשות על ידי נשים וכותים,

1086דהיינו אפילו אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת, אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן,

1087אפילו הכי יעשו דוקא גדולי ישראל ... מדברי הרמב"ם שכתב גדולי ישראל וחכמיהם).

1088[611] ריא"ז

1089בשלטי הגבורים יומא (ד, ב) אות ב (אם אין שם לא עכו"ם ולא קטנים אלא גדולי

1090ישראל, אין מחללין את השבת על ידי נשים או על ידי הדיוטות, שמא ... עולה בדעתן

1091לחלל אפילו במקום שאין ראוי לחלל). וכן דעת הרמב"ם שם, ובפירוש המשניות

1092סופי"ח (ואין מוסרין חלול שבת בשבילו לא לגוים ולא לקטנים ולא לעמי הארץ, כדי

1093שלא יורגלו בחלול שבת ותהא קלה בעיניהם, והם אינם יודעים שלא הותר זה אלא לדוחק,

1094אלא אין עושין את זה אלא גדולי ישראל).

1095[612] ט"ז

1096שם (יעשו דוקא גדולי ישראל, כדי להורות הלכה למעשה לרבים).

1097[613] ריא"ז

1098שבת פי"ח ה"ג אות ב, הובא בשלטי הגבורים שם, ובשבת מ, א אות א (הואיל

1099ואפשר לעשות הדבר בהיתר, אין לנו לעשות באיסור, כמו שביאר מז"ה).

1100[614] רמב"ן

1101בתורת האדם שער הסכנה (דכל צרכי חולה, אף על פי שיש בו סכנה, היכא דאפשר למעבד לה

1102למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת, משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה

1103בשינוי זה כלל). הובא במ"מ שם הי"א. אור זרוע ח"ב סי' לח (דבמקום

1104שיכול לעשות ישראל עצמו על ידי שינוי ואין לו דיחוי בזה השינוי, מוטב ודאי שיעשה

1105בהיתר ואל יעשה באיסור, כגון התם דמיירי באם היתה צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה

1106בכלי דרך שערה, דהואיל ואין שום דיחוי בההוא שינוי למה לא יעשה בהיתרא).

1107והיינו שמוכיח כן מההלכה דלקמן סי'

1108של ס"א (החמירו חכמים לשנות בכל מה שאפשר לשנות בו, כגון אם צריכים

1109להביא לה כלי דרך רשות הרבים, תביאנו לה חברתה תלוי בשערה, שהיא הוצאה שלא כדרכה

1110ואין בה איסור מן התורה).

1111ולדעה הראשונה דלעיל, שבמקום שהותרה

1112מלאכה זו אין מצריכים לעשותה בשינוי. מה שהצריכו להביא ליולדת הכלי תלוי בשערה

1113בשינוי, נתבאר הטעם לקמן שם (ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים

1114טבעים הם ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו

1115חכמים לשנות).

1116רמ"א סי"ב (ויש אומרים

1117דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי, עושה על ידי שינוי).

1118[615] ריא"ז

1119שם, הובא בשלטי הגבורים שם (ואם היו הנמצאים שם נכרים או קטנים, עושין על ידן ואין

1120מחללין על ידי גדולי ישראל). ראבי"ה סי' תקלא (אבל אם אפשר כך במהרה

1121לגוים כמו בישראל, יעשה על ידי גוים). הובא בהגהות מרדכי ריש רמז תסז (כתב

1122רבינו אבי העזרי אם היה חולה וצריך לחמם יין, ימלא ישראל ויחם הנכרי). רמ"א שם

1123(ואם אפשר לעשות על ידי גוי בלא איחור כלל, עושין על ידי גוי).

1124[616] **משמעות

1125ריא"ז** שם (ונראה בעיני, שאם היו צריכים לשחוט תרנגולת לחולה בשבת, והיו

1126נכרים נמצאים שם, מוטב לנבלה על ידי נכרי, ויאכל החולה נבלה, ואל ישחוט ישראל שיש

1127בו איסור סקילה, שיש לנו לילך אחר האיסור הקל).

1128[617] תוס'

1129שם (אפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל, שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה).

1130רמ"א שם (אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הגוי, אין לעשות על ידי גוי).

1131[618] שזה מועיל בנכרי, משא"כ

1132בקטן. וראה רפואה בשבת.

1133[619] ט"ז

1134שם (דיעה זו איתא בשלטי הגבורים בשם ריא"ז, ולי נראה דבר זה תימה ... ואף

1135שכתב רמ"א וכן נוהגין, אין מזה ראיה, דלאו מנהג ותיקון הוא).

1136וראה בדי השלחן סי' קלה סק"י

1137(אם קאי גם על ההלכה הראשונה "עושה על ידי שינוי").

1138[620] רמ"א

1139שם (וכן נוהגים).

1140[621] כנסמן לעיל (הערה 607).

1141[622] ט"ז

1142שם (והבא לעשות על ידי עכו"ם המזומן, לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם, שיש

1143היתר לישראל עצמו, אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן).

1144[623] **ברייתא

1145יומא שם** פד, ב. (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול

1146רשות מבית דין. הא כיצד, ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה

1147משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא צייד כוורי). טור ושו"ע

1148סי"ג (כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח, אפילו אם מתקן עמו

1149דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה).

1150פרט זה שהזריז הרי זה משובח, הובא

1151גם לעיל ס"ב (מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי

1152זה משובח), ושם נסמן (הערה 541).

1153[624] ברייתא

1154שם (ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואין

1155צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא מיכוין למיתבר בשיפי). רמב"ם פ"ב

1156הי"ז (ננעל דלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו, ואע"פ שהוא מפצל אותה

1157כמין עצים שראויין למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות). הובא במ"א סק"ח.

1158אמנם כאן לא הובאה ההלכה של "ואע"פ

1159שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה". וכן לא הובאה ההלכה הנוספת

1160בברייתא שם (ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין

1161צריך ליטול רשות מבית דין, אע"ג דמתקן דרגא). וראה רפואה בשבת.

1162[625] אף שלפי המבואר לעיל

1163סי"ג "שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא הותרה לגמרי", צריך

1164להאכילו נבלה, ולא לשחוט בשבת, וכמבואר בשו"ת הרשב"א סי' תרפט (ולי נראה

1165שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה, אם נאמר שבת

1166הותרה אצל חולה, שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת

1167כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ... אבל למאן דאמר דחויה היא, מאכילין לו הנבילה שהוא

1168צריך לאכול, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא

1169נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה).

1170[626] תשובת

1171ראב"ד, ברא"ש יומא פ"ח סי' יד (שאלו את הראב"ד

1172ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבילה ואין שחוט, אם לא

1173שנשחט בשבת, כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור

1174סקילה. והשיב, דברי יש אומרים מכוונים הם, אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן

1175לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין ... ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה ... כיון

1176שהתירה תורה פיקוח נפש, הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו

1177עשאה בחול). הובא בב"י ד"ה היה החולה.

1178והיינו שמהר"ם מרוטנבורג התיר

1179השחיטה מטעם שהותרה אצל פקוח נפש, ואילו הראב"ד סובר שדחויה היא, ומכל מקום

1180התיר השחיטה, מטעם שבכל אופן צריך לעשות מלאכת הבישול וההבערה בשבת. ועוד כמה

1181טעמים יתבארו בסמוך.

1182טור ושו"ע סי"ד (היה חולה

1183שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבילה).

1184[627] ר"ן

1185יומא ד, ב (דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, איכא חומרא אחרינא בנבילה,

1186לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה ... אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת

1187שחיטה, וחד לאו הוא דאיכא ... ומשום הכי לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי

1188חד לאו דשבת, ואף על גב דהוי איסור סקילה). הובא בב"י שם, ובמ"א

1189ס"ק ט. ט"ז סק"ו (כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית).

1190וראה גם תניא אגה"ת פ"ז צז,

1191ב (ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים ... הרי בריבוי החטאים

1192יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה, ואפילו בכפילת חטא אחד פעמים

1193רבות מאד). אגרות קודש ח"ב אגרת רכא (דוגמא להנ"ל בנגלה, ולא עוד

1194אלא גם בהלכה למעשה: איתא

1195בשו"ע או"ח (סי' שכ"ח סעיף י"ד): הי' חולה שיש בו סכנה צריך

1196בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה. – ואף שאם יאכל נבלה פחות מכזית אין בזה

1197אלא איסור בעלמא, ושחיטה בשבת הוא איסור סקילה, מכל מקום שוחטים, ואחד הטעמים הוא,

1198כי באופן כזה עובר על איסור סקילה אבל רק פעם אחת, ובאכילת נבילה יעבור על כל

1199אכילה ואכילה אף שהוא רק איסור בעלמא (ר"ן ומג"א הובא בשו"ע רבנו

1200שם סט"ז). ויש אומרים (ב"ח, ט"ז) דאפילו באיסור דרבנן ואפילו אם

1201איסורו קל מאד הדין כן). לקוטי שיחות חי"א עי' 67 (אבל מזה לבד אין

1202להכריח דסבירא ליה לאדמו"ר הזקן שכמות עדיפא (גם בששניהם הם מסוג אחד) שהרי

1203הוסיף שם עוד ב' טעמים לדין זה. אמנם בתניא (אגה"ת פ"ז) כתב בפשיטות:

1204ואף מי שלא עבר על עון כרת אלא שאר עבירות קלות אעפ"כ מאחר שהן פוגמים ...

1205הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה ... עד"מ

1206... מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד הן מאפילות כמו מחיצה אחת ויותר). מחנה יוסף שבת סי' מב ס"ו.

1207[628] מ"א

1208סק"ט (ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא, אף על פי שאין בו מלקות, והוי

1209הרבה לאוין וחמירי מלאו אחד דשבת). וכדלקמן סי' תמב סכ"ח (שבכל איסורי מאכלות,

1210אפילו פחות מכזית אסור מן התורה שנאמר כל חלב וגו' כל לרבות חצי שיעור). סי' תריב סט"ז

1211(אפילו אכל כל שהוא ושתה כל שהוא הרי עשה איסור מן התורה. וכן הדין בכל איסורין שבתורה

1212שנאמר בהם שיעורים, שאפילו במשהו מהן יש איסור מן התורה).

1213[629] רא"ש

1214שם (ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן). ד"מ

1215אות טו. ט"ז שם (ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה). וראה חידושי צמח צדק לה, ד.

1216[630] ראב"ד

1217שם (אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו,

1218ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול). שו"ע שם (אבל

1219אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו, מאכילין

1220אותו הנבילה).

1221[631] ראבי"ה

1222סי' תקלא (אם אפשר כך במהרה לגוים כמו בישראל, יעשה על ידי גוים. ואם היתה צריכה

1223ליין לחמם לה בשבת ולהניח על גבי גחלים לוחשות וליחתות, קרוב הדבר בעיני שמוטב

1224שימלא ישראל הפך יין והגויה תניחנו על האש). הגהות מרדכי רמז תסז (כתב

1225רבינו אבי העזרי, אם היה חולה וצריך לחמם יין, ימלא ישראל ויחם הנכרי, ומוטב

1226שיתנסך היין משיתחלל שבת). ב"י סוף הסי' ד"ה כתב בהגהות. הובא בט"ז

1227שם. מ"א שם (וכתב הגהות מרדכי, אם צריכים לחמם לו יין, ימלא ישראל ויחם

1228העכו"ם, ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת).

1229[632] והיינו

1230שפסק זה הוא לפי דעה הב' דלעיל סי"ג (ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור

1231כלל, צריך לעשות על ידי נכרי), וכדלעיל שם (המנהג

1232במדינות אלו כסברא האחרונה). וראה גם דרכי משה אות טו.

1233[633] כנראה

1234צ"ל: סי' קכג, בשו"ע שם ס"ג (יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים,

1235מותר. ומאימתי נקרא מבושל, משהרתיח על גבי האש).

1236[634] מה שהחולה שותה היין שנגע

1237בו הנכרי.

1238[635] ראבי"ה שם (ואפילו אם

1239תהיה מנסכתו, יין נסך דרבנן וחילול שבת דאורייתא).

1240[636] רמ"א

1241בדרכי משה שם (שיקוץ החולה באכילתו, מה שאין כן לגבי יין נסך), הובא במ"א

1242ס"ק ט.

1243[637] **רבה

1244מנחות [ס]ד**, א (חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה

1245גרוגרות בבת אחת, פטורין, אפילו בזה אחר זה). טור ושו"ע סט"ו (אמדוהו הרופאים

1246שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים).

1247[638] גמרא

1248שם (אפילו קדם והבריא בראשונה). שו"ע שם (ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו

1249הבריא בראשונה).

1250[639] בעיא

1251דרבא שם במנחות סד, סוע"א (בעי רבא, חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש

1252שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת, הי מינייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו

1253ליה, או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה. פשיטא שלש מייתינן), ופרש"י (דכי

1254ממעט בהנאת האוכל, מפיש בקצירה, דתליש שתי עוקצין). רמב"ם פ"ב ה"ח

1255(כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים. וכן כל כיוצא בזה). טור

1256ושו"ע סט"ז (אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין

1257וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג'). לבוש סט"ז (כדי שלא להרבות בבצירה

1258לכרות שתי עוקצין).

1259[640] והיינו

1260שאף ששניהם אסורים מהתורה, מכל מקום יש למעט בעיקר המלאכה, מאשר בתוספתו, וכמבואר

1261בר"ן ביצה ט, ב (ואסיקנא דשלש מייתינן שתים לא מייתינן, משום דמעוטי בבצירה

1262עדיף ... כל שהעיקר מלאכה אסור, אף תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא).

1263[641] רשב"א

1264חולין טו, ב ד"ה המבשל (מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה, שאסור

1265להביא את הג'). רא"ש בתשובה כלל כו סי' ג (משמע דהא פשיטא, דאם יש שנים בעוקץ

1266אחד וג' בעוקץ אחד, דשנים מייתינן ולא שלשה. אלמא, דאסור להרבות אפילו במקום שאינו

1267מרבה במלאכה). ר"ן שם (משמע דפשיטא לן, דשנים בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אח[ר],

1268דשתים מייתינן שלש לא מייתינן, דלרבויי בשיעורא אסור). שו"ע שם (ואם היו ב'

1269בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים).

1270וראה לעיל סי' רמז קו"א ס"ק

1271ב (ועיין בב"י סי' שי"ח וסי' של"א, דלהוסיף במלאכה יש אומרים שאינו

1272אלא מדברי סופרים, והיינו כשמוסיף בשר קודם שיתן הקדרה על האש, ויש אומרים שאסור

1273מן התורה).

1274[642] **הגהות

1275מרדכיפי"ח** רמז תסג (והא דמנחות [דמחלק] בין שני תאנים בין שני

1276עוקצים, מיירי בחולה שאין זמנו בהול, אבל כאן זמנו בהול). רמ"א סט"ז (ואם

1277הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב).

1278[643]

1279תוכן המשך הדברים בשני הסעיפים שלפנינו:

1280נתבאר

1281לעיל (הערה 536), שבסימן זה נתבארו שבע דרגות

1282בחולי, ודיניהם לענין שבת.

1283(א)

1284לעיל ס"ב ואילך נתבארו ההלכות של הדרגה הראשונה ("חולי שיש בו

1285סכנה").

1286(ב)

1287כאן בסי"ט מתבארות ההלכות של דרגות ב-ג ("סכנת אבר", ו"נפל

1288מחמת חליו למשכב").

1289(ג)

1290לקמן ס"כ מתבארות ההלכות של דרגות ד-ו ("יש לו צער גדול",

1291"מקצת חולי", ו"מיחוש בעלמא".

1292(ד)

1293לקמן סמ"ג יתבארו ההלכות של דרגה ז ("בריא גמור" שרוצה לאכול מאכלי

1294רפואה).

1295[644] רב עולא קכט, א

1296(כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת, וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא דבר שאין בו

1297סכנה (חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומכל מקום צריך הוא לה,

1298רש"י) אומר לנכרי ועושה). טור ושו"ע סי"ז (חולה ... ואין בו סכנה,

1299אומרים לגוי לעשות לו רפואה).

1300וכן הוא לעיל סוס"י רנט (לאחר שהוסק,

1301אסור אפילו על ידי נכרי, כי אם לצורך חולה). סי' רעו ס"ו (נכרי ... הדליק

1302לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה ... דבר מותר הוא אפילו לכתחלה), וסי"ג (נכרי

1303... חימם את בית החורף ... לצורך חולה). לקמן סי' של ס"ה (חולה שאין בו סכנה,

1304שכל צרכיו נעשים על ידי נכרי).

1305[645] רמב"ן

1306בתורת האדם שער המיחוש ד"ה והכין פירוקא (מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב,

1307ואין בו סכנה, התירו בו שבות שאין בו מעשה, דהיינו אמירה לגוי). רשב"א

1308קכט, א (והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל, אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של

1309אדם ... שהוא נופל למשכב). הובאו במ"מ פ"ב ה"י. שו"ע סי"ז

1310(חולה שנפל מחמת חליו למשכב).

1311[646] מ"מ

1312שם (או מצטער וחולה ממנו). דרכי משה ס"ק י (מצטער וחולה ממנו כל גופו, כנפל

1313למשכב דמי). רמ"א סי"ז (או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז

1314אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי). ט"ז סקכ"ד (אם יש לו צער גדול

1315מחמת הכאב, ובשביל זה נחלש בשאר הגוף).

1316והיינו שלא נפל למשכב, אלא רק יש לו

1317כאב גדול. מכל מקום, כיון שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, יש לו דין חולה

1318שנפל למשכב.

1319משא"כ כשיש לו צער גדול ולא

1320חלה ממנו כל גופו, יתבאר דינו לקמן סעיף הבא (ואם לא נפל

1321למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) ...

1322אסור לו ... לעשות מלאכה גמורה על ידי נכרי ... מותר לו לעשות

1323כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי).

1324וכן הוא לעיל ס"ג (ואם

1325מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה

1326(ואם אינו מצטער כל כך, מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר האסור משום שבות)).

1327לקמן בהמשך הסעיף (או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו), וסל"ח (אם יש לו

1328צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו), וסמ"ג (אבל אם חלה ממנו כל גופו, אף על פי

1329שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר למעלה שיש מתירין). סי' תצו

1330ס"ה (שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו).

1331[647] רמב"ם

1332פ"ב ה"י (כיצד, אומרין לנכרי לעשות לו והוא עושה, לבשל לו ולאפות ולהביא

1333רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו). לבוש סי"ז (ואפילו לעשות בו מלאכה גמורה,

1334כגון לבשל ולאפות). ומזה למדנו שהתירו לו איסור בישולי נכרי, כדלקמן בסמוך.

1335[648] משא"כ

1336אם אינו צריך לכך; אף שנפל למשכב.

1337ויתירה מזו נתבאר לקמן סכ"ג

1338(לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה, אלא כשצריך לה בשבת, אבל לא לצורך מוצאי שבת).

1339והיינו שאם יוכל לעשותה במוצאי שבת, לא יעשנה על ידי נכרי בשבת, ושם נסמן (הערה 691).

1340[649] רשב"א

1341במשמרת הבית בית ג שער ז (בישולי עו"ג, מדבריהם ומשום חתנות ... בשבת עצמה

1342התירו, ולצורך החולה לא העמידו דבריהם). הובא ברבינו ירוחם ני"ב ח"ט

1343עט, ב (הרמב"ם מתיר גם בישולי גוים לחולה שאין בו סכנה. והרשב"א עשה לו

1344סמוכות והעלה בידו דאיסור בישולי גוים שהוא איסור קל משום שמא יבא לאכול עמו, הותר

1345בחולה שאין בו סכנה בשבת עכ"ל). שו"ע סי"ט (חולה שאין בו סכנה מותר

1346בבישולי גויים).

1347[650] **ר"ן

1348פ"ב דע"ז** ט, א (ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי עובד

1349כוכבים בשבת, ואף על פי שהתבשיל עצמו אסור משום בשולי עובדי כוכבים. ואף על פי

1350שאין בדבר ראיה מכרעת, דאי מדאמרינן התם בפרק מפנין (קכט, א) צרכי חולה נעשין על

1351ידי עובד כוכבים בשבת, ההיא אפשר לאוקומי בדברים שאין בהם משום בשולי עובדי כוכבים.

1352אלא דכיון דסתמא איתמר, הראשונים שהנהיגו כן לא ראו לחלק. ואף על פי כן אין להביא

1353ראיה משם להתיר לחולה שאין בו סכנה לדבר שאיסורו מצד עצמו, כגון גבינה של עובדי

1354כוכבים וסתם יינן, דהתם כיון שהדבר מותר בעצמו, לא רצו להחמיר בו יותר מפני שהוא

1355בשולי עובד כוכבים, ממעשה שבת).

1356והוא הדין אסורי הנאה מדברי סופרים,

1357כדלקמן סי' תקז בקונטרס אחרון סוף סק"ד (מאכלות אסורות שאסורים לחולה שאין בו

1358סכנה, אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים, כדמוכח בר"ן שהביא הב"י סוף

1359סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים. והוא הדין לאיסורי הנאה מדברי סופרים, כמ"ש

1360ביו"ד סי' קכ"ג, לענין סתם יינן עיי"ש). והיינו כנפסק בשו"ע

1361שם ס"ב (אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה).

1362*

1363וכל זה לחולה עצמו. משא"כ

1364לבריא אסור לאכלו, כדלעיל סי' שיח ס"ה (שאם אפה נכרי או בישל

1365בשבת לצורך חולה, אסור לבריא אף במוצאי שבת, משום בשולי נכרים, כמ"ש

1366ביו"ד סימן קי"ג).

1367ולענין החולה עצמו, שרוצה לאכלו

1368במוצאי שבת, ראה לקמן שם (הערה מח).

1369[651] רא"ש

1370ע"ז פ"ב סי' י (שמעינן מהכא, דמה שהוא סכנת אבר, אין מחללין עליו את

1371השבת באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מחללין), ור"ן (לט, ב) ד"ה

1372ומהא (ומהא שמעינן, דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת, אלא אם כן יש בדבר

1373סכנת מיתה ... ושמעינן נמי מהא, דכל היכא דאיכא סכנת אבר, אף על פי שאין מתירין בו

1374מלאכות של תורה, מלאכות של דברי סופרים מתירין בו, אפילו על ידי ישראל), **מגמרא ע"ז

1375כח**, ב (עין שמרדה (שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא, רש"י) מותר לכוחלה בשבת.

1376סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים

1377לא (דלאו סכנת נפשות אלא סכנת עוורון, רש"י), אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב

1378שמיה לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה, אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים מותר),

1379ופרש"י (כדאמרינן לקמן שורייני דעינא בליבא תלו מאור העין מעורין ואחוזין

1380בטרפשי הלב, רש"י). וברא"ש ובר"ן שם (ואיתא סכנת נפש). ב"י

1381ד"ה ומ"ש אפילו (הרי בהדיא דאי לאו משום דשורייני דעינא בליבא תלו, לא

1382הוה שרי למישחק ואתויי, אף על גב דאיכא סכנת עיורון). טור ושו"ע סי"ז (אין

1383מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל

1384באיסור דרבנן בידים ... אם יש בו סכנת אבר עושין).

1385*

1386ונתבאר בספרים (ראה הנלקט בס' רפואה

1387בשבת), שבסכנת אבר אין הכוונה לקטיעת האבר וכיו"ב, שהרי בקטיעת האבר יש חשש

1388סכנת נפשות, אלא הכוונה היא, שאם לא יטפלו בו כראוי, אפשר שהאבר ינזק באופן שלא

1389יוכל לפעול כראוי, כאמור לעיל מרש"י "סכנת עוורון", וכדלקמן

1390ממ"מ "יש בו סכנת בטול אותו אבר".

1391[652] **רא"ש

1392**שם. ר"ן שם. טור ושו"ע שם.

1393[653] ב"י

1394ומ"ש אפילו (וכי הוה סלקא דעתך דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות, הוה שרי לכוחלה

1395כי שחיקי סממנין מיהא, ואף על גב דרבנן אסרו לעשות שום רפואה משום שחיקת סממנין).

1396[654] ר"ן

1397שם (מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו על ידי ישראל, שהרי אפילו היכא דשחיק

1398סממנין מאתמול, שבות של דבריהם יש בו, גזירה משום שחיקת סממנין, ואפילו הכי שרי

1399ליה על ידי ישראל ... איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן ... לא שריא אלא על ידי

1400[נכרי], היכא דליכא אפילו סכנת אבר). הרי שבסכנת אבר שרי הן רפואה שאסורה משום

1401שחיקת סמנים, והן מלאכה שאסורה מדברי סופרים. מ"א ס"ק יג (כגון כוחל

1402שהוא ככותב, או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים).

1403וראה לעיל סי' שכ סוף סכ"ז

1404(לכחול את

1405העינים, שאסרו בין לאיש בין לאשה, משום צובע), ובהערות שם.

1406[655] רמב"ן

1407תורת האדם שער המיחוש (לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה, אבל חולי

1408שיש בו סכנת אבר אחד, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, התירו בו כל שבות שבעולם). רשב"א

1409קכט, א ד"ה אמר (אבל בחולי שיש בו סכנת אבר אחד, עושין כדרכן מלאכות של

1410דבריהם). הובא במ"מ פ"ב ה"י (הרמב"ן ז"ל חלוק בדין

1411הראשון ואומר, שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה, אלא דוקא שבות שיש בו שנוי

1412ונעשה כלאחר יד ... אבל אם יש בו סכנת בטול אותו אבר שנשבר, מותר, עד כאן דבריו

1413... ודעת הרשב"א ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל). טור ושו"ע

1414שם (ויש אומרים שאם ... יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי).

1415וכן התירו עשיית איסור מדברי סופרים

1416בחשש היזק הגוף, כלעיל סי' שטז סי"ז (מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק

1417... שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף

1418שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי סופרים, כאן התירו חכמים לגמרי

1419מפני חשש היזק הגוף). לקמן סי' שלד סכ"ט (גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן

1420התורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים, ואם היא מונחת במקום

1421שרבים ניזוקים בה מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו ... להאומרים

1422שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של

1423עץ המונחת במקום שרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו).

1424[656] מ"א

1425סקי"ב (משמע דכל שכן כשיש בו סכנת אבר, דמותר אפילו אינו חולה שכולל כל הגוף).

1426[657] רמב"ן

1427שם (איסור של דבריהם, איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאין בו סכנה).

1428מ"מ שם (הרמב"ן ז"ל ... אבל שבות הנעשה על ידי ישראל, והוא נעשה

1429כדרכו, לא התיר). ר"ן

1430שם בסופו (איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק המצניע (צד, ב), ואפילו הכי

1431לא שריא אלא על ידי [נכרי], היכא דליכא אפילו סכנת אבר, אלמא דחולה שאין בו סכנת

1432אבר, אין צרכיו נעשין אלא על ידי נכרי, אבל לא על ידי ישראל כלל).

1433וראה גם לעיל סי' רעח ס"א (בשביל

1434חולה שאין בו סכנה אסור לכבות מדברי סופרים). סי' שט סעי' א-ב (כגון שיש לבנו

1435געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה ... ולטלטול גמור חששו, וגזרו אפילו במקום סכנת

1436חולי, כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו). לקמן סכ"א (כל שאסור לעשות על ידי

1437ישראל אסור אפילו על ידי החולה בעצמו). סי' תקז קו"א סק"ד (דאיסורו הוא

1438כמו מאכלות אסורות, שאסורים לחולה שאין בו סכנה, אפילו אין איסורן אלא מדברי

1439סופרים, כדמוכח בר"ן שהביא הב"י סוף סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים).

1440[658] ט"ז

1441סק"ט (ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר, פירוש והוא חולי כל הגוף, רק שאין בו

1442סכנה, דאז עושין דוקא על ידי עכו"ם).

1443וכדלעיל בתחילת הסעיף (או שיש לו

1444מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא

1445דומה), הרי שדינו כנפל למשכב, ושם נסמן (הערה 646).

1446[659]

1447רמב"ן שם (וכן גונח, יונק

1448חלב, דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן ... והכין פירוקא דמלתא, מיחוש

1449שאדם חולה ממנו ונופל למשכב, ואין בו סכנה, התירו בו שבות שאין בו מעשה, דהיינו

1450אמירה לגוי, וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשנוי). ר"ן פרק חבית

1451סא, א (גונח שיש לו חולי בריאה, והחלב טוב לו סמוך לחליבתו ... הרמב"ן

1452ז"ל כתב בספר תורת האדם, דמשום הכי שרינן, מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי, שלא

1453כדרך המלאכות). הובא בטור ושו"ע שם (ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין

1454בשינוי).

1455וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ו.

1456וכן הוא לקמן סי' שלא ס"א (יולדת

1457היא כחולה שיש בו סכנה ... ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים טבעים הם, ואין אחת

1458מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו חכמים לשנות בכל מה שאפשר לשנות).

1459*

1460אלא שבשינוי מתירין בכאב גדול אף אם

1461לא נפל למשכב, ולא נחלש כל גופו, כדלקמן סעיף הבא (ואם לא נפל

1462למשכב וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול)

1463מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה).

1464ומכל שכן שהתירו בנפל למשכב או חלה ממנו כל גופו.

1465[660] ס"מ

1466(הגונח מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק בשבת.

1467מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו,

1468לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו), ושם נסמן

1469(הערות 817-819).

1470ולפי האמור לקמן ביו"ד סי'

1471קפז, בקונטרס אחרון ס"ק יא ד"ה ומה שכתב החכם צבי (ולעיל ס"ג סוף

1472הערה 551), מיירי הכא דוקא שידוע בבירור

1473שאין לו מכה או בועה בחלל גופו, משא"כ בספק, הוי ספק מכה של חלל הגוף,

1474שמחללין עליה את השבת.

1475[661] גמרא נג, ב (גזירה משום

1476שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא

1477איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור לבריא להתרפאות

1478בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום שחיקת סמנים).

1479[662] סמ"ג (וכל

1480שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, גזרה משום שחיקת סמנים), ושם

1481נסמן (הערה 841).

1482וכן הוא לעיל ס"א (ואפילו דבר

1483שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים, ואין בו שום איסור כלל לבריא, מכל

1484מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור משום גזרה שמא ישחוק

1485סממנים לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת, ויתחייב משום טוחן).

1486[663] כן נתבאר לענין גונח,

1487בר"ן סא, א (ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה, אף על גב דליכא סכנה,

1488אמאי לא אמרינן שיעשה על ידי נכרי, דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי

1489ועושה. יש לומר הכא אי אפשר על ידי נכרי).

1490ונתבאר בבדי השלחן סי' קלד ס"ק

1491ז סוף אות 1 (מתבאר דרפואה חיצונית, שאפשר על ידי נכרי, אסור על ידי ישראל ...

1492ומכל מקום אם אין נכרי מותר לעשות על ידי ישראל). ושם אות 2 דן אם יש להקל יותר

1493בזמנינו, ששחיקת סממנים לרפואה אינה רגילה כל כך.

1494וראה אבני נזר

1495או"ח סי' שצד ס"ק ג. סי' שצה ס"ק ח.

1496[664] **מ"מ

1497**פכ"א ה"כ בסופו (אין אוכלין אזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים ...

1498ופירוש כל הדינים האלו הן בבריא שאינו נופל למשכב, ולא חולה). ב"י ד"ה

1499כל אוכלין (שכל הדינים האלו באדם שחושש, ואינו נופל למשכב, ולא חולה, אלא שחושש

1500והוא מתחזק והולך כבריא. אבל אם היה חולה שאין בו סכנה, הרי אמרו שצרכיו נעשים על

1501ידי גוי, ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו, ולא חיישינן שמא ישחוק סממנין,

1502כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל, ואפילו על ידי החולה עצמו). רמ"א

1503סוף סל"ז (אם נפל למשכב שרי). וכן משמע בר"ן פי"ד סוד"ה

1504ומהא (ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין (כח, א) דאפילו היכא דכייבי ליה טובא, חושש קא

1505קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי, אלא מיחוש בעלמא), הרי שבחולי התירו לו. מ"א

1506סקמ"ד (אם נפל למשכב שרי, לאכול ולשתות ... ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא

1507נפל במשכב). אליה זוטא סקכ"א (הב"ח חולק על ב"י ורמ"א

1508ולבוש דאסור אף בנפל למשכב, וכן הסכים בעולת תמיד. ולא נהירא, כי יש לדחות דבריהם,

1509כמ"ש עולת תמיד גופיה. גם אשתמטתיה שהרב המגיד פכ"א כתב בפירוש, וכן

1510עיקר).

1511וכל זה דוקא

1512בנפל למשכב או חלה כל גופו, משא"כ במקצת חולי, או מיחוש בעלמא, ואף אם יש לו

1513צער גדול, קיי"ל שאסור, כבסעיף הבא (יש לו צער גדול ... אסור לו לאכול מאכלים

1514הניכרים שהם לרפואה ... מקצת חולי ... אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה),

1515ולעיל ס"א (מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא

1516מתחזק והולך כבריא ... כיון שעושה לרפואה, וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, אסור).

1517וכן הוא לקמן סמ"ג (והוא

1518שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא אע"פ שכואב לו מאד.

1519אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ שמתחזק והולך, ואין צריך לומר אם נפל למשכב,

1520כבר נתבאר למעלה שיש מתירין).

1521[665] **ב"ח

1522**ד"ה כל אוכלין (בית יוסף כתב דאם הוא חולה שאין בו סכנה, מותר לאכלן

1523ולשתותן על ידי גוי המאכילו והמשקהו. ותימה הוא, מה מועיל שהגוי מאכילו ומשקהו,

1524כיון דהישראל הוא האוכל והשותה, הרי עובר על גזירת חכמים שאסור לאדם לאכול לרפואה

1525דברים שאין הבריאים אוכלין אותם). ט"ז סקכ"ה (הג"ה זו תמוה ...

1526דעד כאן לא שרי בעל ידי עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה, ואפילו מסייע

1527אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ז, משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל

1528וישראל אוכלו, זה לאו מסייע מקרי, אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם,

1529ופשיטא דאסור. וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר).**

1530עולת שבת** סוף סקמ"ב (לדינא נראה לי דברי הב"ח לאסור בחולה שאין בו

1531סכנה).

1532[666] **עיין

1533ב"י** סוד"ה גונח בשם שבלי הלקט סי' קכג (מה שנוהגות להתיז מהחלב על

1534נשיפת רוח רעה, אסור, שאין בו סכנה, וצערא יתירה נמי ליכא). ומ"ש מ"א

1535ס"ק מא (וצערא יתירא נמי ליכא שם, הא לאו הכי שרי, דמלאכה שאינה צריכה

1536לגופה).

1537וראה גם לקמן סל"ב (אלא שיש

1538לגזור שמא יתכוין לפתח ומשום צערו לא גזרו), וסמ"א (אסור להתיז מחלבה על מי

1539שנשף בו רוח רעה מפני שאין בו סכנה, וגם לא צער גדול, כדי שנתיר לו איסור מדברי

1540סופרים על ידי ישראל, כמו שהתירו בגונח ודומיו. עיין סוף סי' ש"ל). ובסי' של

1541ס"ט (יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין

1542בו משום מפרק אלא מדברי סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

1543והיינו שכאן נתבאר שבמקום צער התירו

1544מלאכה בשינוי, ובב"י ומ"א רואים שכמו כן התירו במפרק שהולך לאיבוד

1545וכיו"ב.

1546[667] מ"א

1547סי' שז ריש סק"ז (ושבות שלא כדרכה, אפילו במצטער שרי, כמ"ש שם סל"ג).

1548והיא ההלכה דלקמן ס"מ (הגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה, מותר לינק

1549בשבת, מפני שמפרק כלאחר יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות

1550ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, ומשום צערו לא גזרו),

1551ושם נסמן (הערות 817-819).

1552וכן הוא לעיל סי' שז סוף סי"ב (וכל

1553זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שהוא עושה בחול, אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך

1554החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער,

1555כמ"ש בסימן שכ"ח).

1556ונתבאר בסעיף הקודם (והערות 659-660), שמכל שכן בנפל למשכב או חלה כל

1557גופו, התירו מלאכה גמורה על ידי שינוי.

1558וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ה.

1559מראי מקומות וציונים.

1560[668] אף

1561שיש לו צער גדול, וכדלקמן סמ"ג (אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ... אע"פ

1562שכואב לו מאד), ושם נסמן (הערה 841).

1563[669] כמבואר

1564בסעיף הקודם, שזה לא התירו אלא בנפל למשכב, או חלה כל גופו, ושם נסמן (הערות 645-646). וכמבואר בר"ן (סא, א) ד"ה

1565ובמקום (שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד ... ו[קיל] טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו,

1566דהיינו על ידי נכרי). הובא בד"מ אות ט (ובהר"ן פרק חבית ... משמע דיותר

1567קיל שבות הנעשה על ידי ישראל בשינוי וכלאחר יד, מאמירה לגוי).

1568וראה בדי השלחן סי' קלד ס"ק ו.

1569[670] רבה

1570עירובין סז, ב (ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי

1571(מביתיה דרבה, והתינוק היה בבית אחר באותה חצר, רש"י), אמר ליה אביי והא לא

1572ערבינן, אמר ליה ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה ... שבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא

1573אמר לנכרי זיל אחים). רמב"ם פ"ו ה"ט (דבר שאינו מלאכה ואין אסור

1574לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם

1575מקצת חולי). מ"מ שם (והנראה לי מלשון רבינו שהוא מפרש מעשה דפ' הדר, שלא ביום

1576מילה, אלא קודם לה או אחריה הרבה. ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין

1577לו ... כונתו בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ... וזהו שכתב מקצת חולי או מצטער,

1578ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו). ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא).

1579טור ושו"ע סי' שז ס"ה (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום

1580שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי). מ"א כאן

1581ס"ק יב (ואם אין בו סכנת אבר, מותר על ידי עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר,

1582וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי).

1583[671] סעיף

1584יב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר

1585לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי).

1586[672] **משמעות

1587השו"ע** סי"ז (חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה (הגה, או שיש

1588לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי) ... שאם

1589אין בו סכנת אבר עושין בשינוי), הרי שלא התיר בישראל בשינוי אלא בנפל למשכב).

1590[673] מהא

1591דאמימר ביצה כב, א (שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא). מ"א סקי"ב (ואם אין בו

1592סכנת אבר, מותר על ידי עכו"ם, והיינו עובדא דאמימר, וכמ"ש סימן ש"ז

1593ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי), וסקכ"ח (ועל ידי גוי, דוקא במקצת חולי),

1594וסקמ"ד (ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמו שכתבתי לעיל).

1595[674] אמימר

1596שם (אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ...

1597מסייע אין בו ממש)

1598[675] סעיף

1599ג (ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום,

1600שמסייע אין בו ממש), ושם נסמן (הערה 555).

1601[676] סעיף

1602מג (אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ שמתחזק והולך, ואין צריך

1603לומר אם נפל למשכב, כבר נתבאר למעלה שיש מתירין).

1604משא"כ במקצת חולי, דינו כמי שיש לו צער, שנתבאר לקמן שם (אסור לאכלו ולשתותו

1605לרפואה ... אע"פ שכואב לו מאד), ושם נסמן (הערה 841).

1606[677] מ"א

1607סוף סקי"ב (ומיחוש בעלמא, אפילו על ידי עכו"ם אסור, וכמ"ש ס"א).

1608[678] ס"א

1609(מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך

1610כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה בשבת, אפילו על ידי נכרי), ושם נסמן (הערות 534-535).

1611[679] נתבאר ברש"י מכות ז, א

1612(מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה), וע"ז כ, ב (מכחול הוא קיסם

1613שמכניסין בשפופרת, קנה שהמכחול בתוכה, והקיסם קרוי מכחול על שם שכוחלין בו). וכאן

1614מיירי ברפואה שנותן במכחול זה על העין.

1615[680] ב"י

1616ד"ה ומ"ש רבינו והרמב"ן (ודע דהא דאמרינן דצרכי חולה שאין בו סכנה

1617אסור בשבות הנעשה על ידי ישראל, אפילו החולה עצמו אסור לשים בידיו הרפואה, או

1618לעשות לרפואתו דבר שהוא משום שבות. אבל אם הגוי עושה לו רפואה, רשאי הישראל לסייעו

1619סיוע קל. והכי איתא בפרק ב' דיום טוב).

1620והוא כדאמרינן ביצה כב, א (מהו

1621לכחול את העין ביום טוב ... תחלת אוכלא (תחלת החולי, רש"י) לא מבעיא לי, דאפילו

1622בשבת שרי, כי קמבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא (שקרוב להתרפאות הוא, ואינו כוחל

1623אלא להגיה מאורו, רש"י), מאי, אמר ליה אסור). ע"ז כח, ב (תחלת אוכלא

1624(בתחלת החולי, רש"י), לאפוקי סוף אוכלא (שכבר נתרפא, ועדיין קודחת מעט,

1625רש"י) ופצוחי עינא (שבא לכוחלה כדי להאיר מראית עינו, רש"י) דלא).

1626ועוד בביצה שם (אמימר שרי למכחל

1627עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי

1628לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר ליה ... מסייע אין בו ממש),

1629ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט כי האי, ובלאו הוא מתעבדא,

1630אין בו ממש). רמ"א סי"ז (וכל שאסור לעשות על ידי ישראל, אפילו על ידי

1631החולה בעצמו אסור. אבל כשעושה לו הגוי, מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש).

1632וכן הוא לעיל ס"ג (ואף

1633שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש). לקמן

1634שמ ס"ב (ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך

1635כלום שמסייע אין בו ממש). סי' תסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי, אף על

1636פי שהישראל מטה ראשו אליו והרי הוא כמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש,

1637לענין זה). והיינו שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע

1638אין בו ממש, לענין זה". ונתבאר שם (הערה כו).

1639[681] רש"י

1640ביצה שם (ובלאו הוא מתעבדא). מ"א סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי

1641מתעבדא, אלא שמסייע מעט, כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס

1642בו הכחול). שבת צג, א (זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל חייב ... זה שיכול,

1643דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש).

1644[682] סעיף

1645ג (לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה, אלא שלא היה מעכב

1646על ידו, היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו).

1647[683] מ"א

1648שם (ומשמע שם דאפילו במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש).

1649וכדלעיל ס"ג (ואם מצטער כל כך

1650עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה ... ולכן מי

1651שחושש בשינו ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו (אזי מותר לחלל על ידי נכרי), אומר

1652לנכרי להוציאו. ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום,

1653שמסייע אין בו ממש).

1654[684] אוצ"ל:

1655שמז ס"ג (ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו

1656בעצמו, אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו, אפילו

1657הוא נכרי).

1658ויותר מסתבר שצ"ל: שמ ס"ב

1659(שמסייע אין בו ממש (ומותר גמור מן התורה ... אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא

1660לעשות בעצמו), ושם נסמן (הערות 1710-1711).

1661[685] וכעין

1662זה לקמן סי' שמ ס"ב (ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע

1663אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה

1664לא גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום, ואף

1665בסיוע אינו עושה מאומה, שמסייע אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו).

1666וראה שו"ת חכם צבי סי' פב (ואמימר

1667משוי להו מסייע אין בו ממש, כיון דעיקרן אינו אלא משום שבות דגזרת שחיקת סממנין,

1668במקום צערא אין בו ממש ולא גזרו עליו).

1669[686] כדלעיל

1670ס"ג (מי שחושש בשינו ... ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין

1671בכך כלום, שמסייע אין בו ממש).

1672[687] ט"ז

1673סקי"ג (ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה, אלא הוא הדין באחר).

1674[688] מ"א

1675סקט"ז (היינו שבלאו הכי נמי מתעבדא, אלא שמסייע מעט). וכנסמן לעיל (הערה 681).

1676[689] ס' התרומה סי' רנב (אם עשה

1677העכו"ם האש, או בשביל תינוק לחממו, או לעשות לתינוק מאכלו). הובא בסמ"ג

1678ל"ת סה כ, ג. ובמרדכי פ"ק דשבת סי' רנ, וב**הגהות

1679מיימוניות פ"ו אות ה, ובב"י סוס"ירעו**.

1680רמ"א סי"ז (מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם

1681צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי).

1682וכן הוא לעיל סוס"י רנט ד"ה אבל (כי אם

1683לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול). סי' רעו ס"ו (או לצורך קטנים, שדינם כחולה שאין בו סכנה

1684לכל דבר), וסט"ו (אם אין לו קטנים שמצטערים הרבה). לקמן סי' שמג ס"ה

1685(ואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן

1686דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי).

1687והיינו שדינם כמו חולה שנפל למשכב, או חלה כל גופו, שהתירו

1688לומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא.

1689וכל זה דוקא כשהקטן מצטער הרבה,

1690כדלעיל סי' רעו סט"ו (קטנים שמצטערים הרבה), ושם נסמן (הערה לח).

1691[690] **איסור

1692והיתר** שער נט דין כט (ואם אין התינוק רוצה לאכול כי אם על ידי אמו, השיב השר

1693מקוצי, שמותר לאם להאכילו אפילו בתבשיל חלב שחלבו ובשלו עכו"ם בשבת, דהוי

1694חולי שיש בו סכנה בשבת, שאינו רוצה לאכול על ידי אחר עכ"ל. ונראה מאחר שאין

1695במאכילו אלא משום מוקצה, הוא הדין אפילו לחולי שאין בו סכנה, ולרוחא דמילתא נקט

1696לה). מ"א סקט"ו (ומותר להאכילו מוקצה בידים, אם אי אפשר בענין

1697אחר (אסור והיתר הארוך).

1698והיינו שאף

1699שדינו כחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה, שדינו נתבאר לעיל סי"ט (אם

1700אין בו סכנת אבר, אלא שנפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אין

1701עושין לו דבר האסור מדברי סופרים על ידי ישראל).

1702מכל מקום

1703התירו כאן, כמו בסכנת אבר, שנתבאר לעיל שם (אפילו יש

1704גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה, מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך החול,

1705אם יש בו סכנת אבר).

1706וראה באריכות

1707בבדי השלחן סי' קלד סקי"ח.

1708[691] שו"ת

1709רד"ך בית כב חדר ו, ובדפוסים האחרונים בית יח (נראה דמדקאמרינן סתם כל

1710צורכי חולה ... ולא פירש לומר שצריך הוא לה בשבת, אלמא כל היכא דאינו מסוכן אין

1711הפרש בין היכא שצריך הוא לה בשבת עצמו, לבין היכא דלא צריך, כך הוא לעשותו בשבת או

1712במוצאי שבת ... אפס מלשון של הרמב"ם ז"ל נראה דדוקא שהוא צריך לרפואת

1713שבת הוא דמתירין, שכתב לפיכך מעלין את אזנים וכו', וכל הני דמייתי התם, כלהו החולה

1714צריך בהם בשבת עצמו, ורפואה הוא לו בשבת, ואם כן אין לסמוך על זה להתיר). כנסת הגדולה

1715הגה"ט (והיינו דוקא היכא שהרפואה צריך לה בשבת עצמו, הרד"ך ז"ל

1716בבית כ"ב חדר ו). מ"א סקי"א (דוקא שצריך לה בשבת עצמו.

1717רד"ך בח"ב ח"[ו]). והיינו שאם יוכל לעשותה במוצאי שבת לא יעשנה על

1718ידי נכרי בשבת.

1719ואפילו בחולה שיש בו סכנה נתבאר

1720לעיל סי"ג (במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת, אלא

1721שיצטרכו לשהות שעה מועטת, לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שהוי כלל, אם הוא

1722בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה. לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא

1723הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו).

1724ולענין שבות דשבות במקום מצוה שלאחר

1725השבת, ראה לעיל סי' שז סי"ב (ובהערות שם). לקמן סי' תנה סי"ב (והערה

1726סט).

1727[692] שמואל

1728קכט, א (הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז). טור סי' של. שו"ע

1729סי"ח (הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז).

1730וכן לענין חיה יתבאר לקמן סי' של

1731סוף ס"ה (הרי היא עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה, שכל צרכיו נעשים על ידי

1732נכרי. חוץ מלענין מדורה, שאם היא צריכה לכך עושים לה על ידי ישראל, מפני שהצינה

1733סכנה היא לה כל ל' יום, ואפילו בתקופת תמוז).

1734[693] לבוש

1735סי"ח (הקיז דם ונצטנן, סכנה היא). וראה גם ר"ן נב, א ד"ה סוד"ה

1736ואסיקנא (כי הצנה אחר הקזת דם חולי הוא).

1737[694] בגמרא

1738שם (אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת. סבור מינה, לחיה אין לחולה לא,

1739בימות הגשמים אין בימות החמה לא (ולא היא, לא שנא חיה ולא שנא חולה, לא שנא בימות

1740הגשמים ולא שנא בימות החמה, מדאתמר) אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן

1741עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז). וכן פסק הרי"ף נב, א (ואסיקנא לא שנא חיה

1742ולא שנא חולה לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים, מדאמר רב חייא בר אבין אמר

1743רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בשבת ואפילו בתקופת תמוז).

1744אמנם ברמב"ם פ"ד

1745הי"ד (עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה, מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות

1746הקרים. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו

1747בתקופת תמוז). ופירש במ"מ שם (וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל דהקיז דם, לא בא

1748אלא לדחות מה שאמרו בימות החמה לא, מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם, דודאי שפעה דם

1749הרבה, ומחמת כן הצינה קשה לה הרבה. אבל מה שאמרו לחולה לא, כדקאי קאי). ונפסק כאן

1750כדעת הרמב"ם.

1751ואף דמיירי הכא בחולה שיש בו סכנה, **עיין

1752במ"ש לעיל **ס"ד (עושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ...

1753אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא, כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה ... ויש אומרים שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין על ידי

1754ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן, אבל כל שאין במניעת אותו דבר

1755סכנה, אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול, אין עושין אותו בשבת).

1756וכאן נתבאר כדעה הב' דלעיל שם, שכל שאין במנית אותו דבר סכנה ... אין עושין אותו

1757בשבת (ואחר כך תתבאר כאן דעה הא' דלעיל שם).

1758והמקור לדעה זו ב"י סי' של ד"ה

1759ועושין (דמשמע מדברי רש"י, דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את

1760השבת. ואפשר שהרמב"ם סבור כן, ומיירי בחולה שיש בו סכנה, וכמו שהיה סבור הרב

1761המגיד), לפי דעת רש"י קכט, א ד"ה דבר שאין בו סכנה (חולה שאם לא

1762יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות), והמ"מ בפירושו הראשון שם (הייתי

1763סבור לפרש ... חולה לדעת רבינו, אפילו יש בחולי סכנה, אין בצנה סכנה, ואפשר בבגדים).

1764מ"א ס"ק יז (ב"י כתב בשם רש"י, שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין

1765עושין).

1766וראה מחנה יוסף שבת סי' מב ס"ח.

1767[695] כדין

1768צרכי חולה שאיו בו סכנה, כדלעיל סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו

1769למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה).

1770[696] דעה

1771ראשונה לעיל ס"ד (כמועתק לעיל הערה 694). והיא דעת השגות הראב"ד

1772בדברי הרמב"ם שם (ובפרק יום הכיפורים (יומא פד, ב) תניא בהדיא מחמין חמין

1773לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו כו'. ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא). והיינו

1774שמפרש מה שכתב הרמב"ם (אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה), דמיירי בחולה שאין

1775בו סכנה. וכדבריו מסיק במ"מ שם (אני מבטל דעתי מפני דעתו [של הראב"ד],

1776לפי שאם הוא שיש בו סכנה, הא משמע דלכל צרכיו מחללין, ואע"פ שאין במניעת דבר

1777שעושין לו סכנה). ב"י שם (שמדברי הראב"ד (שם) נראה שהוא מפרשם בשאין בו

1778סכנה ... וכתב [המ"מ] שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד, לפי שאם יש בו

1779סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין עליו את השבת, ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו

1780סכנה). מ"א סקי"ז (אם יש בו סכנה שרי, אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר

1781לחממו בבגדים (מ"מ)).

1782[697] סוף ס"ד (וכן

1783יש לנהוג במדינות אלו, שנוהגים להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו, שלא לעשותו על

1784ידי ישראל, כל שאפשר לעשותו על ידי נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר). והיינו

1785כמבואר לעיל סוף סי"ג (ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא

1786הותרה כלל, מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול

1787במלאכה מן התורה ...

1788ואם אפשר לעשות על ידי נכרי בלא איחור כלל, צריך לעשות על ידי נכרי מן התורה ... והעיקר כסברא הראשונה. ואעפ"כ המנהג במדינות אלו

1789כסברא האחרונה)

1790[698] **אבוה

1791דשמואל או לויקח**, ב (יין בתוך העין אסור (דמוכחא מילתא, רש"י).

1792על גב העין מותר (דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי, רש"י)). טור ושו"ע ס"כ

1793(אין נותנין יין לתוך העין. וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין אסור, ואם אינו

1794פותח וסוגר, מותר). מ"א סקי"ח (דאמרינן לרחיצה בעלמא הוא דעביד (רש"י)).

1795וכדלעיל סי' רצו

1796ס"ה (נוהגין לשפוך על השלחן מן יין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל ... ונוהגין

1797לרחוץ עיניהם מיין של שפיכה זו משום חבוב מצוה).

1798[699]

1799גמרא שם גבי קילורין (חזייה דהוה מייץ ופתח, אמר ליה, כולי האי ודאי לא שרא),

1800ופרש"י (דמוכחא מילתא). טור (אם פותח וסוגר העין כדי שירד לתוכו,

1801דמוכחא מלתא דלרפואה עביד). ט"ז ס"ק טו (דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה).

1802[700] מ"א

1803שם (והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור).

1804וכעין זה לעיל סי' שכז סוף ס"א

1805(ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, אסור לסוך

1806בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה).

1807[701] כדלקמן

1808סוף סכ"ו (שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה).

1809[702] **לוי

1810או אבוה דשמואל שם** (רוק תפל (שלא טעם כלום משניעור משנתו, רש"י) [אפילו]

1811על גב העין אסור (דמוכחא מילתא דלרפואה, דאילו לרחיצה מאיס, להכי נקט רוק תפל לפי

1812שהוא חזק ומרפא, רש"י)). טור ושו"ע ס"כ (ורוק תפל, אפילו על גביו

1813אסור, דמוכחא מלתא דלרפואה עביד). מ"א ס"ק יט (ורוק תפל, כל שלא טעם

1814כלום משניעור (רש"י ומ"מ)), וס"ק כ (דמאיס לרחוץ בו). ט"ז

1815ס"ק טו (ורוק תפל שהוא חזק, מוכחא מלתא דלרפואה מיכוין, דאי לרחיצה, הא מאוס

1816הוא).

1817[703] ב"ח

1818ד"ה ורוק (ולפי זה נראה, דאם משים אדם מים בתוך פיו ורוחץ שם בכל צדדין ואחר

1819כך רוחץ באותם מים את עיניו, שגם הם לרפואה כיון שמעורב בו רוק תפל, שרי, דלא

1820מוכחא דלרפואה קעביד, כיון דלא מאיס כרוק תפל בעיניה). מ"א שם (ואם רוחץ פיו

1821במים ואחר כך מעבירו על עיניו, שרי, דאמרינן לרחיצה עביד).

1822[704] רש"ל

1823בביאורו לטור, הביאו הב"ח שם (וכתב מהרש"ל (בביאורו לטור) ונראה דמי שלא

1824יכול לפתוח העינים, יכול ללחלחן ברוק תפל, ואין זה חשיב רפואה, אלא לפתוח עינים

1825קעביד עכ"ל). הובא במ"א שם (ואם לא יכול לפתוח עיניו, יכול ללחלחן ברוק

1826תפל, דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח)). ט"ז (וכתב רש"ל דמי שלא

1827יכול לפתוח העינים, יכול ללחלחן ברוק תפל, ואין זה חשיב רפואה, אלא לפתוח עינים

1828מכוין).

1829[705] **שמואל

1830שם** קח, ב (שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש) טור ושו"ע

1831סכ"א (שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן על גב

1832העין).

1833[706] רא"ש

1834פ"א סי' לג (קילור צלול, אף בשבת מותר להניחו על גב העין ... דכיון דהוא צלול

1835אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין). ר"ן ו, רע"ב (קילור

1836רך וצלול, אפילו בשבת מותר להניחו על גבי העין ... דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ

1837עיניו במים, וליכא למגזר משום שחיקת סמנים). ב"י ד"ה שורה.

1838[707] רש"י

1839שם ד"ה ונותן על גב עיניו (דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת, איכא היכרא

1840וליכא למיגזר. ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא, דכסבר שהוא יין). טור ושו"ע

1841שם (שאינו נראה אלא כרוחץ ... ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו

1842לשרותן אלא מערב שבת, איכא היכרא). מ"א סקכ"ב (ומאן דחזי סבר שהוא יין

1843(רש"י)).

1844וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ג.

1845[708] **מר

1846עוקבא שם** (בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא, חזייה דהוה מייץ ופתח, אמר ליה,

1847כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל), ופירש"י (דמוכחא מילתא). טור ושו"ע שם

1848(והוא דלא עמיץ ופתח).

1849[709] רא"ש

1850שם (ומניחין קלור על גבי העין ... ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ומיירי בקילור

1851שהוא עב ... הלכך דוקא מערב שבת, אבל בשבת אסור להניחו על העין, משום גזירת שחיקת

1852סממנים או גזירה שמא ימרח). ר"ן שם (והאי קילור דאמרינן הכא דמניחין אותו על גבי

1853העין מערב שבת, מכלל דבשבת אסור, היינו דוקא בקילור שהוא עב ... הלכך להניחו בשבת

1854איכא למיחש שמא ימרח, אי נמי משום שחיקת סמנין). ב"י שם. מ"א סקכ"א

1855(ודוקא ברכה, אבל בעבה אסור).

1856וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ד.

1857[710] סי"ד

1858(מותר להניח קילור עבה על העין לרפואה, ואספלנית על גבי המכה, והם מתרפאים והולכים

1859כל השבת כולה, אף על פי שבשבת אסור להניחם, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח).

1860[711] **ברייתא

1861נג**, ב (סכין (שמן, רש"י) ומפרכסין (גלדי מכה, רש"י) לאדם). טור ושו"ע

1862סכ"ב (מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן).

1863[712] סעיף

1864א (החושש במתניו ... סך הוא בשמן ... ובמקומות אלו שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם

1865לרפואה, אסור לסוך בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה).

1866[713] ספר

1867התרומה סי' רלח (אבל מחלב ומשומן אסור בשבת, לפי שנמחה על ידו ונעשה צלול, והוי

1868נולד, כדתניא פרק במה טומנין (נא, א) אין מרזקין השלג והברד). סמ"ג ל"ת

1869סה כא, ב (אומר רבינו יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין, אבל חלב ושומן לא, לפי

1870שנמחה בידו והוה ליה נולד, כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד). מרדכי רמז

1871שלח (אבל בחלב ושמן אסור לסוך בשבת, משום שנמחה והוה ליה נולד ואסור). טור ושו"ע

1872שם (אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח).

1873[714] סעיף

1874י (אסור לרחוץ ידיו במלח, וכל שכן בבורית או שאר חלב, מפני שנימוח על ידו, והרי זה

1875כמוליד בשבת ודומה למלאכה, כמו שנתבאר בסי' ש"כ, שאסור לרסק שלג או ברד מטעם

1876זה). ובסי' שכ סט"ז (השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים, דהיינו

1877לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה, שבורא מים הללו).

1878ואף שיש מתירין בבורית וחלב, מכל

1879מקום יש להחמיר, כדלעיל סי' שכו שם (ולדברי האומרים שטעם איסור לרסק שלג וברד הוא

1880משום גזרת סחיטת פירות העומדים למשקין, שאף השלג והברד למימיהם הם עומדים כמו

1881שנתבאר שם, אם כן בורית ושאר חלב שאינן עומדים למשקין, מותר לרסק לכתחלה. אבל יש

1882להחמיר כסברא הראשונה).

1883[715] **גמרא

1884שם** (דגמר מכה ומשום תענוג), ופרש"י (שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום

1885תענוג). טור ושו"ע שם (ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי). ב"ח ד"ה

1886מעבירין (ובמקצת ספרי רבינו כתוב ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי וכן כתוב

1887בשלחן ערוך (סכ"ב) והוא טעות סופר, וצריך להגיה דליכא צערא אלא תענוג, שרי). ט"ז

1888סקט"ז (בגמר מכה, דליכא צערא, כצ"ל, פירוש אלא לתענוג. כן הגיה

1889מו"ח ז"ל). מ"א סקכ"ג (דליכא צערא, אלא תענוג, שרי. כצ"ל

1890(ב"ח)).

1891[716] ברייתא

1892ושמואל שם קלד, ב (אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת). תוס'

1893שם ד"ה ואין (פירש ה"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבת יחד איירי). טור

1894ושו"ע שם (אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד).

1895וכן הוא לענין שמן וחומץ, כדלעיל

1896סי' שכז ס"א (החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ (מעורבים), מפני שאין דרך

1897לסוך בהם אלא לרפואה, וכל שהדבר ניכר שמתכוין לרפואה אסור מטעם שיתבאר בסי'

1898שכ"ח. אבל סך הוא בשמן (לבדו)).

1899וכן הוא לענין שמן ויין, כדלקמן סי'

1900שלא ס"א (חולים ...

1901לערב להם יין ושמן ... אם אין בהם סכנה אסור לערב להם בשבת (שאסור לעשות להם רפואה

1902בלא שינוי כמ"ש בסי' שכ"ח)).

1903[717] ברייתא

1904שם (אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן

1905על גבי מכה בשבת). שו"ע שם (ולא על גבי מוך ליתנו עליה).

1906[718] לבוש סכ"ב (דמוכחא

1907מילתא דלרפואה עביד).

1908[719] ברייתא

1909ושמואל שם (אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה), ופרש"י (דלא מוכחא

1910מילתא דלרפואה). טור ושו"ע שם (אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת

1911ויורד לתוכה).

1912[720] תוס'

1913שם (מתניתין היא בפרק שמנה שרצים (קיא, א) אבל סך הוא את השמן, והיינו אפילו על

1914גבי מכה, מדקתני בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, מכלל דבשאר שמן מותר

1915לאחר אפילו על גבי מכה). ב"י ד"ה ומ"ש ולא על גבי מוך.

1916[721] תוס'

1917שם (דאי כל חד באפי נפשיה ... מותר). ב"י שם.

1918[722] **גמרא

1919שם** (הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה, דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל

1920גבי מכה בשבת. מתקיף לה רב יוסף ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב

1921שבת (הכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן, רש"י) ... מפני שסכנה הוא לו). הרי

1922שמים שהוחמו בשבת אסור ליתנו על המילה, שהוא אבר אחד; ולא הותר אלא מפני שסכנה הוא

1923לו. וכדלעיל סי' שכו ס"ג (הוחמו בשבת, שאסור אפילו לרחוץ בהם פניו

1924ידיו ורגליו, ואפילו אבר אחד בלבד).

1925[723] גמרא

1926שם (אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה בשבת, התם משום סחיטה).

1927ב"ח ד"ה ומ"ש ולא על גבי המוך שעליה (ונראה דאף על גב דהך אוקימתא

1928אליבא דרב היא, אבל לשמואל משמע דלא חיישינן לסחיטה בהא מילתא, ולא אסרה ברייתא

1929אלא משום רפואה, ואם כן אינו אסור לדעת התוספות אלא בשמן וחמין מעורבין יחד. אפילו

1930הכי יש לאסור בחמין או בשמן בלחוד, דשמא לשמואל נמי חיישינן לסחיטה בהא).**מ"א

1931**סקכ"ד (על גבי מוך, אפילו חמין לחוד אסור משום סחיטה (גמרא)).

1932[724] סנ"ט

1933(שמא ישכח ויסחטנו, אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו, ואף בחול לא היה

1934סוחטו), ושם נסמן.

1935וראה בדי השלחן סי' קלו סוף סקכ"א.

1936[725] מ"א

1937שם (אבל שמן לחוד לא גזרינן).

1938[726] סעיף

1939כא (לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנים משום גזרה שמא יסחוט ויתחייב משום

1940מפרק, כיון שאינו חייב אלא אם כן צריך למשקין הנסחטין, וזה אין לחוש כלל שיסחוט

1941הבגד לצורך המשקין שיסחטו ממנו, מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן),

1942ושם נסמן (הערה קנח).

1943[727] **ברייתא

1944שם** קלד, סוע"ב (נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש). ופרש"י (דלאו

1945לרפואה היא, אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו). טור ושו"ע סכ"ג (נותנין

1946ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים, שאינן לרפואה, אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה).

1947וכן הוא לקמן סל"א (מכה

1948שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו).

1949לעיל סי' שא סי"ח (יוצאין בפשתן סרוק

1950וצמר מנופץ שנותנין על גבי המכה בשבת כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה, מפני שהם לו

1951כמו מלבוש). סי' שח סנ"ו (ואין איסור בהנחתם על גבי המכה בשבת

1952משום רפואה, שגזרו עליה משום שחיקת סממנים כמו שיתבאר בסי' שכ"ח, לפי שהם

1953אינם מרפאים, ואין מניחים אותם אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה).

1954[728] גמרא

1955שם (אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין (חתיכות בגדים דקות, משום דמסו, וגזרו משום

1956שחיקת סמנין, רש"י). קשיא כתיתין אכתיתין (רישא שרי מוך יבש, דהיינו כתיתין,

1957וסיפא אסר כתיתין, רש"י). לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי, אמר אביי שמע מינה

1958הני כתיתין מסו), לפירוש הרי"ף נג, ב (לא קשיא, הא דקתני נותנין מוך

1959יבש בחדתי, והא דקתני אבל לא כתיתין יבישין בעתיקי). טור ושו"ע שם (אבל לא

1960ישנים, שהם מרפאים).

1961ובשיעור מה נקרא ישנים, ראה בדי השלחן

1962סי' קלו סקי"ד.

1963[729] רש"י

1964שם ד"ה חדתי (חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם, מסו, עתיקי, לא מסו, לפירוש הרא"ש

1965פי"ט ס"ג (ורש"י פירש חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם. ואפשר שגם

1966הוא מודה דעתיקי מעלי לרפואה טפי, אלא דמצריך דאותן עתיקי לא נתנו על גבי מכה פעם

1967אחרת). ב"י ד"ה ונותנין (ורבינו כתב סתם כדברי הרא"ש אליבא

1968דרש"י). טור ושו"ע שם (והני מילי ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם

1969היו כבר על המכה, אפילו ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים).

1970[730] ירושלמי

1971פ"ו ה"ב (נותנין [עלה] על גבי מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה. אמר רבי תנחומא

1972חוץ מעלי גפנים, שהן לרפואה), סמ"ג ל"ת סה יט, ב. שלטי הגבורים עירובין לה,

1973רע"ב בשם ריא"ז. תוס' קט, א ד"ה עלין אין בהם משום רפואה (איירי

1974להשים על העין). שו"ע סכ"ד (נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו אלא

1975כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה).

1976[731] מ"א

1977סקכ"ה (והוא הדין כל עלים שהם מרפאים).

1978וכן הוא לעיל סי' שא סי"ט (ועלי

1979גפנים ושאר עלים המרפאים).

1980[732] תוס'

1981עירובין קב, ב ד"ה מחזירין (מחזירין רטיה במקדש אבל לא

1982במדינה, פירש בקונטרס גזירה

1983שמא ימרח, אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עילויה). רא"ש

1984עירובין פ"י סי"ז (איסור חזרת רטייה, פירש רש"י שמא ימרח. אבל

1985לשחיקת סממנין ליכא למיחש, כיון דמאתמול הוה עלה). מ"א

1986ס"ק כו (אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש, כיון דהוי מאתמול עליה).

1987וכן הוא לעיל סי' שא סי"ט (ובלבד

1988שלא יתנם על גבי המכה בתחלה בשבת ... לפי שגזרו חכמים על כל דבר המרפא שלא ליתנו

1989בתחלה בשבת, משום שלא יבא לשחוק סמנים בשבת, כמו שיתבאר בסימן שכ"ח).

1990[733] **משנה

1991עירובין קב, ב (מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה). הרב רבינו יהונתן** שם

1992לה, א ד"ה מחזירין (במתניתין אבל לא במדינה מיירי שנטלה משם בכוונה). רש"י

1993שם ד"ה רטיהשפרשה (שנפלה, ובמדינה קא מיירי, ולהכי נקט פרשה, שהרי לא נטלה

1994מדעת). שבלי הלקט

1995סי' קיז (ובעל הדברות כתב, כי פליגי כשפירשה שלא מדעת, אבל אם פירשה מאתמול, או אם

1996הזיד וסילק זה בשבת, דברי הכל לא יחזיר). והוא בעיטור ח"ב הל' יום טוב קמה, ב

1997(וברייתא במדינה קמיירי, וכי פליגי כגון שפירשה שלא מדעת, אבל פירשה מאתמול, ואי

1998נמי הזיד והחליף בשבת, דברי הכל לא יחזור, כסתם מתניתין מחזירין רטי' במקדש אבל לא

1999במדינה). מ"א סקכ"ז (אבל הסירה במזיד אסור להחזירה). דלא כב"י

2000ד"ה כתוב בשבלי הלקט (ואיני יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד).

2001[734] רש"י

2002שם ד"ה אבל לא במדינה (גזירה שמא ימרח הרטיה, ומירוח היינו מוחק האמור באבות

2003מלאכות של שבת), וד"ה שהוא ממרח (מחליק גומות שברטיה, מירוח חייב משום ממחק).

2004ט"ז ס"ק יח (גזירה שמא ימרח, פירוש להשות אותה). מ"א ס"ק כו (דגזרינן

2005שמא ימרח).

2006[735] סעיף

2007כא (הממרח רטייה, דהיינו שמחליק ומשווה הגומות שבה ... הרי זה

2008תולדת ממחק את העור).

2009[736] **ברייתא

2010שם כת"ק** (רטיה שפרשה מעל גבי מכה, מחזירין בשבת (דמילתא דלא שכיחא הוא

2011ולא גזור בה רבנן, רש"י). ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה

2012דוחקה למטה).

2013[737] מ"א

2014סקכ"ז (יחזירנה, דכהוחלקה דמיא).

2015[738] **רב

2016חסדא שם** (מחלוקת שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע, אסור).

2017ופרש"י (כלכתחלה דמי). טור ושו"ע שם (רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי

2018קרקע, לא יחזירנה. נפלה על גבי כלי, יחזירנה).

2019וכן הוא לעיל סי' שא סוף סי"ט

2020(וכן רטיה וכיוצא בה שנפלה ממכתה ולא הגיע לארץ, אלא נפלה על

2021גבי כלי, שמותר להחזירן על גבי מכתו כמו שיתבאר שם).

2022ושם נתבאר שמותר אף ברשות הרבים,

2023ושם נסמן.

2024[739] וכדלעיל,

2025שאם מניחה בתחלה בשבת אסור אף משום גזרת שחיקת סממנים. וראה בדי השלחן סי' קלו סקי"ז.

2026[740] איסור

2027והיתר הארוך סי' נט דין כב (אם חתך באצבעו, או נפל חבורה בראשו או במקום אחר בשבת

2028והוא מוציא דם, מותר לומר לכנעני לסוכו ולקשור עלי' רטייה מן אניצי פשתן ולובן

2029ביצה או שאר משיחות של חבורות). ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ומגלה (ומיהו

2030על ידי גוי מותר להניח לכתחלה, דכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושהו).

2031[741] מ"א

2032סקכ"ח (דוקא במקצת חולי).

2033[742] סעיף

2034כ (ואם אין לו צער גדול, ולא חולי הכולל כל הגוף, אלא מקצת חולי,

2035אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... ולכן מותר לעשות לו רפואה

2036מבחוץ על ידי נכרי שיניחנה שם עליו).

2037[743] רמ"א

2038סכ"ה (ומותר לומר לגוי לעשות רטייה על מכה או חבורה). מ"א סקכ"ט

2039(לעשות רטייה, דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר, דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא

2040היא דחייב משום ממחק, ואסור).

2041[744] סעיף

2042יט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש

2043שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה,

2044הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה ... יש בו סכנת אבר, כל

2045שאין בו סכנת נפש).

2046[745] **שם

2047בברייתא** (ומגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי

2048המכה). טור ושו"ע סכ"ו (מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה

2049השניה ומקנחה. ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח).

2050[746] תוספתא

2051[ירושלמי פ"ו ה"ב] (ר' יוסי בי רבי בון בשם רבי יוסי, מכה שנתרפאת נותנין

2052עליה רטייה, שאינה אלא כמשמרה). הובא בסמ"ג ל"ת סה (יט, ב) והגהות מיימוניות

2053פכ"א הכ"ז אות ג. שו"ע סכ"ז (מכה שנתרפאה, נותנין עליה רטייה,

2054שאינה אלא כמשמרה).

2055[747] ב"י

2056ד"ה כתב בסמ"ג (כשנתרפאה, תו ליכא למיחש שימרח, כיון דאין לו צורך בכך,

2057שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטו בגדיו את המכה). לבוש סכ"ז (וליכא למיחש שמא

2058ימרח, שאין דרך למרח אלא כדי שתתפשט הרפואה בכל המכה, וכשנתרפאה, תו ליכא למיחש

2059למירוח, שאינו מניחה אלא כדי לשמרה שלא יסרטו בגדיו את המכה). מ"א סקל"א

2060(ואינו בהול כל כך שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח).

2061אבל אם מתכוין לרפואה, יתבאר לקמן

2062סמ"ג (כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא גמור ואין לו שום

2063מיחוש).

2064[748] **משנה

2065פ"ב דעדיות** מ"ה (המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה, חייב). טור ושו"ע

2066סכ"ח (המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה ... הרי זה חייב).

2067[749] רש"י

2068קז, א ד"ה אם לעשות (בתוספתא תני הכי, אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים

2069של עכשיו עושין, דמתקן לה פתח), בשם תוספתא עדיות פ"א מ"ח.

2070רש"י שם ד"ה חייב (משום מתקן כלי). רמב"ם פ"י הי"ז (כדי

2071להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה

2072חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא). שו"ע שם.

2073[750] סעיף

2074ב (שנקב זה הוא פתח גמור, וחייבים על עשייתו משום תיקון כלי, שהיא תולדת מכה בפטיש).

2075[751] רש"י

2076שם ד"ה חייב (מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי).

2077[752] סי' שיד ס"ב (העושה

2078נקב בדבר תלוש, אינו חייב אלא אם כן הנקב עשוי להכניס ולהוציא בו).

2079[753] תוס'

2080ג, א ד"ה ומפיס (ואם תאמר היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא, הא אמרינן לקמן בפ'

2081חבית (קמו, א) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. ותירץ ר"ת דהאי

2082נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה). תוס' כתובות ו, ב ד"ה אם לעשות (אם לעשות

2083לה פה חייב, דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא, להכניס אויר ולהוציא ליחה).

2084[754] תוס'

2085צד, א ד"ה רבי שמעון (להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד). וראה לקמן בסוף הסעיף.

2086[755] משנה

2087עדיות שם (ואם להוציא ממנו לחה, פטור). טור ושו"ע שם (ואם הפיסה כדי להוציא

2088ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר).

2089[756] רש"י

2090קז, א ד"ה ליטול (לחה דמצער ליה). תוס' צד, א ד"ה רבי שמעון (ומפיס

2091מורסא להוציא ליחה המזיקתו). שמטעם זה התירו כאן, כדלקמן (הערה 764).

2092[757] שמואל

2093קז, א (אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר, חדא הא ...

2094ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה לחה פטור). טור ושו"ע

2095שם (הרי זה מותר).

2096[758] תוס'

2097שם (אע"פ שנעשה פתח גמור, שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך).

2098[759] רש"י

2099קז, ב ד"ה להוציא ממנה לחה (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה

2100וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו).

2101[760]

2102גמרא קז, ב (איכא דמתני לה אהא, המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא

2103ממנה לחה פטור. מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב, רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאין

2104צריכה לגופה פטור עליה). מ"א סקל"ג (דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי דרבנן).

2105[761] כדלעיל

2106סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב

2107עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג).

2108[762] רש"י

2109קז, א ד"ה פטור (דאין כאן תיקון). ר"ן לח, ב ד"ה ואם להוציא

2110(דאין כאן תיקון). לבוש סכ"ח (שאין כאן תיקון).

2111עיין מ"מ פי"ב

2112ה"ב (מדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי

2113לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה,

2114וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי). **ומ"א סי'

2115שיח סעיף יב** סקל"ו (וכתב המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין

2116ראוי לומר פסיק רישיה ... דומה לקטימת קיסם, שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור,

2117שכל שהוא מפני תיקון כלי, מי שאינו מתקנו פטור). ומ"א כאן ס"ק לג (הוי

2118דבר שאינו מתכוין (מ"מ)).

2119וכן הוא לעיל סי' רפ סוף ס"ג (וכשאינו

2120צריך לפתח זה, אין זה תיקון כלל ולא עשה כלום). לקמן סי' שיד ס"א (ובלבד שלא

2121יתכוין לנקבה נקב יפה שיהא לה לפתח נאה, שאם כן הרי הוא מתקן כלי וחייב משום מכה

2122בפטיש כמו שיתבאר, אבל כשאינו מתכוין לכך מותר), ושם נסמן (הערה ט).

2123*

2124ולטעם זה זקוקים גם להאומרים מלאכה

2125שאינה צריכה לגופה פטור עליה, שבלאו הכי לא היינו מתירים במקום צער, כדלעיל סי'

2126שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו, ויש אומרים שפטור עליה, מכל מקום אסורה מדברי

2127סופרים, ולא התירוה משום צער בעלמא הואיל ועיקרה מן התורה, דהיינו אם צריך לגופה),

2128ושם נסמן (הערה קי).

2129וראה תהלה לדוד ס"ק מט. חקרי הלכות

2130ח"ד נ, ב.

2131[763] כדלעיל

2132סי' שיד ס"ג (וגזרו חכמים על כל נקב, אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד,

2133שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו).

2134[764] רש"י

2135שם ד"ה פטור (ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא). תוס' שם ד"ה וממאי

2136(שרי הכא משום צערא דגופא). לבוש שם (ורבנן נמי לא גזרו בה שבות משום צערא). מ"א

2137ס"ק לג (ובמקום צער לא גזרו). ט"ז ס"ק כא (ומכל מקום בזה מותר

2138לכתחלה משום צערא).

2139[765] רש"י

2140קז, א ד"ה אם להוציא לחה (של עכשיו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד), ודף קז,

2141ב ד"ה להוציא ממנה לחה (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה

2142אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו). אגודה סי' קכא (אם להוציא ממנה ליחה מותר, פירשו

2143בתוספות שאינו חושש אם יסתם הפה מיד). עיין מגיני שלמה סוף פרק המצניע צד, א

2144(נראה מדבריו דסבירא ליה, דכל דבר שהוא עושה כדי לסלק הדבר המזיקו, ומיד שנסתלק

2145המזיק לא איכפת ליה אם יחזור לקדמותו, מקרי אין צריכה לגופה, אבל עם נסתלק המזיק

2146והמלאכה ניחא ליה עדיין, אע"פ דברצונו לא באה לו מתחילה, מכל מקום כיון דעתה

2147אין כאן דבר המזיקו, ואפילו הכי ניחא ליה, מלאכה זו מקרי צריכה לגופה). מ"א

2148ס"ק לב (להוציא ממנה הליחה, ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י)).** ומ"א

2149ריש סי' רעח** (ראה מראי מקומות וציונים).

2150גדר מלאכה

2151שאינה צריכה לגמרי נתבאר לעיל סי' רעח ס"א.

2152[766] אגודה

2153שם (ולפי זה טוב לעשות על ידי כותי במורסא שאין בה סכנה). מ"א סקל"ב

2154(ולכן טוב לעשות על ידי עכו"ם (אגודה סי' קכ"א))..

2155[767] מ"א

2156סוף סקל"ג (ונראה לי דאסור לחוך שחין שמוציא דם, ולא דמי לליחה, דהוא מפקיד

2157פקיד).

2158[768] רש"י

2159עירובין קג, ב ד"ה כאן וכאן (דהוה ליה חובל ואב מלאכה). מ"א סקנ"ג

2160(רש"י פירש סוף עירובין דהוה ליה חובל והוי אב מלאכה).

2161וכן הוא לקמן סי' שח סל"ה

2162(יוציא דם בודאי על ידי נטילתו, שיש בזה משום חובל).

2163איסור חובל הוא משום נטילת נשמה, כדלעיל

2164סי' שטז סי"ד (המוציא דם מאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום,

2165כי הדם הוא הנפש).

2166ואם אינו מושך אלא ליחה (מוגלה)

2167אסור משום מפרק, כדלקמן סל"ד (שמושך ליחה מהמכה ... ואסור משום מפרק), ושם נסמן (הערה 783).

2168[769] כתובות

2169ז, רע"א (ואם להוציא ממנה ליחה פטור, התם פקיד (כנוס ביחד, רש"י) ועקיר

2170(כולו מן הבשר ועומד לצאת, רש"י)).

2171ואף שהגמרא מחלקת שם בין ליחה

2172(מוגלה) שבמכה לבין דם בתולים. מכל מקום קיי"ל שכן הוא גם בדם בתולים, כדלעיל

2173סי' רפ ס"ג (מותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה איסור ... משום חובל במה

2174שמוציא דם, לפי שדם הבתולים אינו מובלע בכותלי בית הרחם, אלא כנוס הוא שם כמופקד

2175ומוצנע בתוך הכלי, וזה אינו אלא כפותח הכלי שיצא הדם).

2176[770] ראה

2177רש"י קלג, ב ד"ה מהו דתימא (מופקד ועומד שם כנתון בכלי).

2178[771] ראה

2179רש"י כתובות ה, ב ד"ה מיפקד (שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא).

2180[772] גמרא

2181קלג, ב (מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קמ"ל חבורי מיחבר).

2182[773] רמב"ם

2183פ"י הי"ז (המפיס ... כדי להרחיב פי המכה ... חייב).שו"ע

2184סכ"ח (כלשון הרמב"ם). מ"א סקל"ג (ומלשון השו"ע

2185משמע דאפילו יש בו נקב ובא להרחיבו אסור).

2186[774] כדלעיל

2187סי' שיד ס"ד (ואף המוסיף כל שהוא בנקב זה במתכוין חייב).

2188[775] סעיף

2189ו (חבית שהיה בה נקב ונסתם, אפילו סתמו בידים בעץ או בדבר אחר, מותר לפותחו בשבת).

2190[776] הנקרא גם פונטאנילה

2191(כדלקמן הערה 780),

2192והוא נקב שעושים הרופאים בזרוע כדי שתצא דרכו המוגלה שבגוף

2193(ראה פיקוח נפש בהלכה ע' 13).

2194[777] מ"א

2195שם (ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא, אם נסתם הנקב, קצת צ"ע אם מותר

2196ליתן בתוכו קטנית שיפתח, דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח. או דלמא כיון שהי' פתוח כבר,

2197שרי, וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג, והוא הדין נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע

2198כה"ג).

2199[778] מ"א

2200שם (ורטיה מותר ליתן על האפטורא, כמ"ש סכ"ז).

2201[779] לעיל

2202סל"א.

2203[780] מ"א

2204שם (ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה); ואוצ"ל "ובספר

2205הזכרונות משמע", או "ובספר כנה"ג משמע" (ואילו הראב"ן

2206קאי על ההלכה דלקמן, כמועתק בהערה הבאה). וראה ראב"ן מהדורת הר"ש

2207דבליצקי שם הערה קפג.

2208ספר

2209הזכרונות זכרון ט מלאכת טוחן (ואם כן מכל הני נראה שיש להזהיר למי שיש לו

2210פוטאניל"א וכיוצא לרפותה, מערב שבת יוסיף עליה בגדים אם ירצה, כי ביום שבת

2211וימים טובים אין מניחין תפילין ... וכזה ראיתי נוהגין להרבה בני אדם, ושומר נפשו

2212ינהג כיוצא בהם). הובא בכנסת הגדולה הגב"י (ומכאן למי שיש לו פונטאנילה,

2213שאסור להחליף את הבגד או הנייר בשבת ... וכן כתב בספר הזכרונות). הובא במ"א

2214שם (ובכנסת הגדולה כתב בשם ספר הזכרונות דף נ"ב, דאסור להחליף הבגד או הנייר

2215שמושך ליחה ... וצריך לומר דהכא שאני כיון שנקב בתוכה). והיינו שבכנסת הגדולה וספר

2216הזכרונות אוסרים, והמ"א עצמו מתיר.

2217[781] ראב"ן

2218עירובין קנט, א ד"ה אדם (ואם יודע בכוייתו שמוציאה דם כשמקנחה, לא יקנחנה, אף

2219על פי שאין מתכוין להוציא דם, דמודי רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. אבל להחליף

2220בבגד אחר מותר, דגדול כבוד הבריות שדוחה וכו' ואם לא יחליף יסריח, ועוד דאית ליה

2221צער בעלי חיים). מ"א שם (אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה, דפסיק רישיה

2222הוא. אבל מותר להחליף בגד אחר, דאם לא יחליף יסריח, דגדול כבוד הבריות כו' ...

2223ועוד דאית להו צערא).

2224[782] ספר

2225הזכרונות שם (גם הרבה פעמים שמוציא הדם ממילא על ידי דחיקה). כנסת הגדולה שם (ומה

2226גם שלפעמים מוציא הדם ממילא על ידי דחיקה, וצובע את הבגד, וכן כתב בספר הזכרונות).

2227הובא במ"א שם (ובכנסת הגדולה כתב בשם ספר הזכרונות דף נ"ב ... יש לחוש

2228שיצא הדם ויצבע הבגד).

2229[783] סוף

2230סנ"ד (ואסור להניח על המכה דבר המושך דם וליחה משום מפרק, ואף על פי

2231שמושך מעצמו, מכל מקום כיון שהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו).

2232והיינו שבדם הוא כחובל, ובליחה הוא מפרק. וכאן שאינו אלא "מושך ליחה מהמכה

2233... אסור משום מפרק".

2234[784] מ"א

2235שם (כל שכן שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב). והיא משחת סוכר,

2236שמוצצת את המוגלה מהמכה.

2237ומיירי שאינה מרפאת, שהרי אז אסור

2238אף משום גזרת שחיקת סממנים.

2239ומיירי שרק מניח את המשחה על המכה,

2240ואינו ממרח אותה, שהרי אסור למרח אף משום ממחק, כדלעיל סי' שיד סכ"א (הממרח

2241רטייה ... הרי זה תולדת ממחק).

2242[785] **מר

2243עוקבא קט**, א (מי שנגפה (נכשלה ולקתה, רש"י) ידו או רגלו, צומתה ביין (לשכך

2244הדם, רש"י) ואינו חושש). טור ושו"ע סכ"ט (מי שנגפה ידו או רגלו,

2245צומתה ביין כדי להעמיד הדם).

2246[786] תוס'

2247ע"ז כח, א ד"ה מכה שעל גב היד (אבל מכת חרב, אמרינן בכל מקום דמחללין

2248עליה את השבת). הובא בהגהות מיימוניות פ"ב אות ד (פירוש ר"י כגון

2249שלא בא מחמת ברזל, אבל אם בא מחמת ברזל, אפילו שלא על גב היד וגב הרגל מחללין עליו

2250את השבת). ב"י ד"ה מי שנגפה. ט"ז סקכ"ב (פר"י כגון שלא

2251באה מחמת ברזל, דאלו בא מחמת ברזל, אפילו שלא על גבי היד או רגל מחללין עליה שבת,

2252כדלעיל ס"ז (ב"י בשם התוס')).

2253וראה גם בסוף הסעיף (והערה 790).

2254[787] **רב

2255הלל שם** (חלא לא). טור ושו"ע שם (אבל לא בחומץ, מפני שהוא חזק ויש בו משום

2256רפואה).

2257ולכן מותר להניח עליה אבקה העוצרת

2258הדימום, אבל לא אבקה המרפאת. וראה רפואה בשבת.

2259[788] **רבא

2260שם**. (והני בני מחוזא, כיון דמפנקי, אפילו חמרא נמי מסי להו), ופרש"י (מעונגין

2261הן, וכל דבר שהוא חזק, קצת קשה לבשרן וצומתה). טור ושו"ע שם (ואם הוא מעונג,

2262אף היין לו כמו החומץ ואסור).

2263[789] גמרא

2264שם (גב היד וגב הרגל שאני). מ"א

2265סקל"ד (ועל גב ידו ורגלו מותר).

2266[790] בתחלת

2267הסעיף (שלא מחמת ברזל), ולעיל סעיפים ו-ז (מכה שעל גב היד או על גב הרגל ... הרי הם כמכה של חלל ... וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת

2268ברזל, אפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל).

2269[791] **משנה

2270קמז**, א (מי שנפרקה ידו ורגלו (שיצא העצם מפרק שלו, רש"י), לא

2271יטרפם בצונן. אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא). טור ושו"ע ס"ל (מי

2272שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ

2273כדרכו ואם נתרפא נתרפא).

2274וראה גם לקמן סנ"ב (עצם

2275שיצא ממקומו אסור להחזירו ... ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור כמ"ש למעלה).

2276[792] ברייתא

2277וגמרא צד, ב

2278(תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, צפורן שפירש רובה,

2279וציצין (כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן, רש"י) שפרשו רובן

2280(קרובין להנתק, רש"י), ביד מותר (שאין דרך גזיזה בכך בחול, רש"י), בכלי

2281חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה, הכי קאמר, פירשו רובן,

2282ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת.

2283אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר). טור ושו"ע סל"א

2284(צפורן שפרשה, וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן ...

2285להסירן ביד, מותר, בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי, חייב

2286חטאת).

2287ושיעור הרוב, בצפורן הוא רוב רוחב

2288הצפורן, ובציצין, ראה רפואה בשבת.

2289[793] **ר'

2290יוחנן** שם (והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו). רמב"ם פ"ט ה"ט

2291(ואם אינן מצערות אותו, אפילו ביד אסור. ואם לא פירשו רובן, אפילו מצערות אותו,

2292אסור לנטלן בידו). טור ושו"ע שם (אם פרשו רובן כלפי מעלה, ומצערות אותו).

2293ט"ז ס"ק כג (סיים הרמב"ם ואם אין מצערות אותו, אסור, פירוש אף על

2294פי שהם כלפי מעלה).

2295וכשצריך לחותכן לצורך טבילת מצוה,

2296ראה טהרה כהלכה פי"ט סע"ט.

2297[794] רש"י

2298שם ד"ה כלפי (לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערו ליה טפי). טור ושו"ע שם

2299(ופירש"י כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו).

2300[795] ר"ת

2301שם ד"ה והוא (ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה). טור ושו"ע שם (ור"ת

2302פירש דהיינו כלפי הגוף).

2303ומובן שמחלוקת זו היא רק לגבי

2304הציצין (ולא לגבי הצפורן), כנראה מדברי רש"י (לצד הצפורן התחילו לפרוש). בדי

2305השלחן סי' קמג ס"ק ג (ומה דאיתא שם דבעינן פירשו מלפי מעלה, ונחלקו בפירושו,

2306זה קאי על ציצין, אבל בצפורן לא שייך זה, על כן כתבנו בפנים להתיר בצפורן).

2307ופירש בפרישה ס"ק יא (ופשוט

2308דרצונו לומר דלפירוש רש"י הציצין הן מופרשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו,

2309באיזה מקום שיהיה, ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן. ולהתוספות הוא בהיפך,

2310שמנותקין ומופרשין ממטה למעלה, ומחוברין למעלה בצד האצבע).

2311והיינו שלרש"י מיירי כשאצבעות

2312היד פשוטות כלפי מעלה, ולצד הצפורן הוא "כלפי מעלה". ולר"ת מיירי

2313כשאצבעות היד פשוטות כלפי מטה, ולצד כף היד הוא "כלפי מעלה".

2314ולענין שיעור רובן של הציצין

2315שפירשו, ראה פרמ"ג משב"ז ס"ק כג.

2316[796] שו"ע

2317שם (וצריך לחוש לשני הפרושים).

2318[797] גמרא

2319שם (לא

2320פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת). **טור ושו"ע

2321**שם (לא פרשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת).

2322וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א

2323(הנוטל שערו וצפרניו בידיו או בשיניו, פטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד ...

2324אבל אם חתכן בכלי חייב), ושם נתבאר (הערות 1692).

2325[798] רמב"ן

2326קו, א (הנוטל צפרניו בכלי, וכן שפמו, שהוא חייב משום תולדה דגוזז). מ"א סקל"ה

2327(משום גוזז).

2328וכן הוא לקמן סי' שמ ס"א-ב

2329(הגוזז ... חייב והוא מאבות מלאכות ... הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב).

2330[799] כדלעיל סי' רעח ס"א (שאין איסור מן

2331התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה), וס"ג (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה

2332פטור עליה, ואינה אסורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה ט).

2333[800] בקונטרס

2334השלחן הגיה: יש.

2335[801] רמב"ן

2336שם (ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת). שו"ת

2337הריב"ש סי' שצד (הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא

2338אזלי לאבוד, חייב אפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ... דרך נטילה

2339בכך ... גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער, רק לצורך העור, כגון בעורות

2340תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער, ומלאכה הצריכה

2341לגופה היא). הובא במ"אסוס"י שג סקכ"ב.

2342[802] סעיף

2343ב (יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער וצפרנים חייב), ושם נסמן (הערה 1705).

2344[803] משנה

2345קיא, א (החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ. אבל מטבל הוא כדרכו (מאכלו

2346ופתו בחומץ, רש"י), ואם נתרפא נתרפא). ברייתא שם (לא יגמע ופולט (דמוכח

2347דלרפואה היא, רש"י), אבל מגמע ובולע). אביי שם (כי תנן נמי מתניתין,

2348מגמע ופולט תנן). טור ושו"ע סל"ב (החושש בשיניו, לא יגמע בהם חומץ

2349ויפלוט, אבל מגמע ובולע, או מטבל בו כדרכו). לבוש סל"ב (דמוכחא מילתא דלרפואה

2350עביד, אבל מגמע ובולע, או מטבל בו כדרכו).

2351ולענין להשהות החומץ בפיו טרם

2352שיבלענו, שאסר לקמן בשמן, לא נתפרש כאן לאיסור. וראה רפואה בשבת.

2353[804] מ"א

2354סקל"ו (וכל שכן שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן)).

2355וכן הוא לעיל ס"א (מי

2356שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו

2357שום רפואה בשבת, אפילו על ידי נכרי), ושם נסמן (הערה 535),

2358וסוף ס"כ (אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא, אסור לעשות לו

2359אפילו על ידי נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה כמו שנתבאר למעלה).

2360[805] ט"ז

2361סקכ"ד (פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא, אבל אם יש לו צער גדול מחמת

2362הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף, שרי לעשות כל הרפואות).

2363[806] ראה בדי השלחן סי' קלח סק"ט,

2364שכנראה נשמטה שורה שלימה מכתב היד (מפני הדומות), וצ"ל: **אפילו מלאכה

2365גמורה, ואם לא נחלש כל גופו מותר לעשות על ידי נכרי**.

2366והיינו כדלעיל ס"ג

2367(ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, אזי מותר לחלל על ידי

2368נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר

2369האסור משום שבות)). סי"ט (חולה שנפל מחמת חוליו למשכב

2370ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה),

2371וס"כ (ואם אין לו ... אלא מקצת חולי, אזי מותר לו לעשות כל

2372שבות מדברי סופרים על ידי נכרי ... כמ"ש בסי' ש"ז).

2373[807] ס"ג

2374וסי"ט (בנחלש כל גופו), ס"א וס"כ (בלא נחלש כל גופו).

2375[808] **ברייתא

2376ברכות לו**, א (החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך

2377אניגרון ובולע). טור ושו"ע סל"ב (החושש בגרונו, לא יערענו בשמן).

2378[809] רש"י

2379שם ד"ה לא (דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו, וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא

2380דלרפואה הוא, וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה). לבוש

2381סל"ב (דהיינו דמשהי ליה תוך גרונו ואינו בולעו, וזה אסור, משום דכיון דלא בלע

2382ליה, מוכחא מילתא דלרפואה עביד). מ"א סקל"ז (פירוש שישהא השמן בפיו,

2383דמוכחא מלתא דלרפואה עביד).

2384והיינו כדלעיל סי' רב ס"י (שהשמן

2385מרכך את הגרון ומרפאו).

2386[810] רמב"ם

2387פכ"א הכ"ד (אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא). שו"ע שם (אבל

2388בולע הוא שמן, ואם נתרפא נתרפא). לבוש סל"ב. וביאר ב"ח סוד"ה ומ"ש

2389נותן שמן (סבירא ליה דלאו דוקא לתוך אניגרון, אלא אורחא דמילתא נקט).

2390ולפי שיטה זו אין הפרש בין שמן לבין

2391אניגרון, שבשניהם אסור להשהות ומותר לבלוע.

2392[811] תוס'

2393שם ד"ה לא (פירש הר"י, לא יערענו אפילו בבליעה בלא שהייה, שכל שתייה

2394שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור, ואפילו כשבולעו, והיינו טעמא דמתסר משום דקא

2395מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין). ב"ח שם ממשמעות הפוסקים (הוא

2396כנגד כל הפוסקים, ולא שרינן אלא דוקא לתוך אניגרון). הובא במ"א סקל"ח (וב"ח

2397אוסר בזה).

2398[812] גמרא

2399שם לה, סוע"ב (אילימא דקא שתי ליה (משתה), אוזוקי מזיק ליה). תוס' שם (מוכחא

2400מילתא דלרפואה קא מכוין).

2401וכן הוא לעיל סי' רב ס"י (והשמן

2402אין מברכין עליו בורא פרי העץ כששותהו לבדו כמות שהוא, שהרי הוא מזיק לגופו ואינו

2403נהנה כלל בשתייתו).

2404[813] מ"א

2405שם (ונראה לי דהכל לפי המקום והזמן, דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור).

2406[814] **שם

2407בברייתא** (אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע).

2408אניגרון נתפרש בגמרא לה, סע"ב

2409(אניגרון, מיא דסלקא), ופרש"י (מים ששלקו בהן תרדין).

2410[815] הרב

2411רבינו יונה שם כה, א ד"ה אבל (אבל נותן הוא שמן הרבה בתוך אניגרון,

2412ובולע אותו במהרה בלא שום עיכוב, דבכי האי גונא לא מיחזי כמאן דעביד לרפואה כלל,

2413כיון שערבו עם דברים אחרים ואינו מעכב אותו, כך פירשו רבני צרפת). מ"א

2414סקל"ז (ואפילו על ידי אניגרון אסור). אליה זוטא סקט"ז (נראה לי

2415מסתימות שו"ע ולבוש ורמב"ם, דאף על ידי אניגרון אין היתר אלא כשבולע מיד).

2416[816] **דרכי

2417משה** ס"ק יד (שכשחוזר ופולטו נראה שעושה משום רפואה).

2418[817] **כתובות

2419ס**, א (תניא רבי מרינוס אומר גונח (המיילל מכאב לבו, רש"י), יונק חלב בשבת

2420(משום רפואה, ורפואתו חלב עז, רש"י) ... אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס).

2421ר"ן סא, א (דרפואת החלב היא כשהוא רותח, כדאמרינן במרובה מעשה בחסיד שהיה

2422גונח מלבו, ושאלו הרופאין, ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח). והוא בב"ק

2423פ, א (מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו (צועק מפני כאב הלב, לא היה יכול להשיב רוחו,

2424רש"י), ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית,

2425והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית).

2426טור (גונח מכאב לב, שרפואתו לינק

2427חלב מן הבהמה, מותר לינק בשבת ממנה), ושו"ע סל"ג (גונח, מותר לינק חלב

2428מהבהמה). מ"א ס"ק מ (בגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן)).

2429[818] כתובות

2430שם (מאי טעמא, יונק מפרק כלאחר יד), ופירש רש"י (שאין דרך בני אדם

2431לינק, אלא לחלוב ביד).

2432וכן הוא ביבמות קיד, א (נוהגין

2433היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב ... מפרק כלאחר יד הוא), ופרש"י (חולב

2434בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו, והיונק הוי מפרק על ידי שינוי, והיינו כלאחר יד).

2435וכן הוא במוצץ דם, כדלקמן סנ"ד

2436(אסור למצוץ בפיו דם מהמכה ... (ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד,

2437מכל מקום אסור מדברי סופרים)).

2438ויש אומרים שכן הוא גם במוצץ פרי

2439בפיו, כדלעיל סי' שכ ס"ב (למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין ... ויש

2440אומרים שאף על פי כן אסור מדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אף על פי

2441שמפרק כלאחר יד הוא, כמו שיתבאר בסי' שכ"ח).

2442[819] כתובות שם (ובמקום

2443צערא לא גזרו רבנן). טור ושו"ע שם (דבמקום

2444צערא לא גזרו רבנן).

2445וכן הוא לעיל סוף סי"ט (ועל

2446ידי שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה, כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו כמו

2447שיתבאר, שכיון שמשנה בעשייתה, אינה אסורה אלא מדברי סופרים), וס"כ

2448(ואם לא נפל למשכב, וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל

2449על כל פנים יש לו צער גדול), מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי,

2450אפילו הוא מלאכה). סי' שז סי"ב (דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על

2451פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער).

2452ואף שהחלב שנחלב בשבת הוא מוקצה,

2453כדלעיל סי' שה סל"ג (שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת ... ובכלל גזרה

2454זו הוא גם כן החלב שנחלב בשבת שהוא גם כן משקה הנולד בשבת, וכיון שאסור באכילה

2455אסור גם כן בטלטול, שמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לבו ביום). מכל מקום אפשר שכאן

2456שיונק ממנה, אינו נחשב כמשקין שזבו.

2457אלא שגם החולב בשבת לתוך האוכלין

2458הוי מוקצה, כדלעיל שם (אם לא נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן, בענין שאפשר שרוב

2459החלב שבדד הוא נולד שם בשבת, שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה, מפני שהוא

2460מעשה חדש שנולד בשבת). וראה בדי השלחן סי' קלד סוף ס"ק ז.

2461[820] יבמות

2462קיד, א (נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. היכי דמי, אי דאיכא סכנה,

2463אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב אסור. לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר

2464מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה, גזרו רבנן, יום טוב דאיסור לאו, לא גזרו ביה

2465רבנן), כפירוש ר"ת בתוס' שם (קשה דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות ס, א) גונח

2466יונק חלב בשבת, קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן, והכא אסר ליה

2467בשבת ... ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי, והכא מחמת רעב, קרי שפיר צער). סמ"ג

2468ל"ת סה יב, ד (אומר רבינו יעקב, דמשמע הלשון דבבריאים קאמר, ובמקום צערא צמא

2469לא גזרו ביום טוב, אבל בשבת אסור, וגונח אף בשבת מותר). ר"ת בתוס' כתובות

2470שם ד"ה גונח (וקשה לר"ת ... ותירץ, דהתם מיירי בצער של רעב, והכא בצער

2471של חולי, שהוא קרוב לסכנה, ובשבת לא גזרו). רא"ש פכ"ב סי' ד (ויש

2472מפרשים דההיא דאבא שאול בצער של רעב הוא). טור ושו"ע שם (ויש אומרים שאם אין

2473לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת). מ"א ס"ק מ (אבל ביום

2474טוב מותר), וסי' תקה סוף ס"ק ג (מצטער מחמת רעבון מותר לינק מן הבהמה בפיו ביום

2475טוב, דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו).

2476וכן הוא לקמן שם ס"ח (מי שהוא

2477מצטער מחמת רעבון, מותר לינק מהבהמה ביום טוב, אף על פי שאסור בשבת, לפי שמפרק

2478כלאחר יד הוא, ובמקום צער לא גזרו ביום טוב, שאיסור מפרק בו אינו אלא מדברי סופרים).

2479והיינו כמבואר לקמן סי' תצה

2480ס"ט (אסרו חכמים הקצירה והדישה ... וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה ... לפי שכל

2481מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה).

2482וראה בדי השלחן סי' קלד ע' כא-כב.

2483[821] ר"ן

2484סא, א (ואי קשיא היכי שרינן הכא למעבד איהו גופיה, אף על גב דליכא סכנה, אמאי לא

2485אמרינן שיעשה על ידי נכרי, דקיימא לן בכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. יש

2486לומר, הכא אי אפשר על ידי נכרי, כדקי"ל דרפואת החלב היא כשהוא רותח). מ"א

2487ס"ק מ (וצריך לומר דגם כן ליכא עכו"ם. ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו

2488(ר"ן)). והיינו שבגונח התירו בשבת כיון שרפואתו היא דוקא כשהוא עצמו יונק

2489מהבהמה, וביום טוב שהתירו אף בצער של רעב, מיירי דליכא עכו"ם.

2490וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ח (אם

2491יש נכרי, יחלוב לו הנכרי).

2492וראה בדי השלחן שם ע' כג.

2493[822] תוס'

2494יבמות קיד, א סוד"ה שבת (למה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ...

2495לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים, לא היה להם שום מאכל בקדירה). מ"א סק"מ

2496(מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו, אסור לינק בפיו ביום טוב, אלא יחלוב לתוך המאכל,

2497כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד)).

2498וכן הוא לקמן סי' תקה ס"ח (ואם

2499יש לו מאכל אסור לינק בפיו, אלא יחלוב לתוך המאכל).

2500[823] תוספתא

2501פ"י הי"ד (לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את

2502בנה). הובא בשבלי הלקט סי' קכג, ובמרדכי רמז שעא. שו"ע סל"ד (לא תקל אשה

2503חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה).

2504והיינו אף אם רוצה להקל החלב מדדיה כדי

2505שלא יצער אותה או כדי להניק את בנה, אסור. וראה רפואה בשבת.

2506[824] מרדכי

2507שם (בכלי אסור דהוי מפרק והוי תולדה דדש). הובא ב"י סוס"י של ד"ה

2508וה"מ.

2509[825] כדלעיל

2510ס"ב (מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת).

2511*

2512ולכאורה כן הוא גם בתינוק היונק

2513מאמו כדרכו, שהיא מלאכה גמורה, שלא התירו בה "אלא במקום סכנה".

2514ולכאורה היה אפשר לומר שהוא מטעם

2515האמור ביבמות קיד, א (סתם תינוק מסוכן אצל חלב).

2516אמנם אם כן מהו טעם החילוק בין הנקה

2517בפה ש"לא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה", לבין חליבת אם לתוך כלי,

2518שהתירו בסתם.

2519ומתירים ההנקה גם במקום שאין חוששים

2520לסכנת התינוק, כדלקמן סי' של ס"ט (אפילו בן ח' ודאי, שאסור בטלטול לדברי

2521הכל, הרי אמו שוחה עליו ומניקתו, מפני צער החלב שמצערה).

2522וגם טעם זה אינו שייך כל כך בזמנינו,

2523שרגילים להאכיל את התינוקות בתחליפי חלב (איזומיל, סימולק, מטרנה וכיו"ב) על

2524ידי בקבוק, ואין כל כך סכנה כשאין התינוק יונק מהאם עצמה. ומהו אם כן ההיתר להנקת

2525התינוק מהאם בשבת?

2526ולכאורה היה אפשר לומר שטעם החילוק

2527הוא, שכשהאם חולבת לתוך כלי, היא עצמה עושה את המלאכה, משא"כ כשהתינוק יונק,

2528התינוק עושה את המלאכה, ולא האם, וכדלקמן סי' שמג ס"א-ג (קטן העובר על דברי

2529תורה להנאתו ... אין בית דין מצווין להפרישו ... תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו

2530מצווה למנעו בעל כרחו ... מלחלל שבת).

2531אמנם נתבאר לקמן סי' שמג ס"ה (וכל

2532זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו

2533אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים ... וכן אסור

2534להרגילו בחילול שבת ומועד).

2535ולכאורה היה אפשר לומר שהוא מטעם

2536שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים, אלא כשהמאכל אסור

2537מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור

2538באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו

2539חשש סכנה אם יתענה), ושם (הערה כד).

2540אמנם היתר זה הוא רק באיסור של זמן

2541האכילה, משא"כ כאן שעל ידי האכילה נעשית מלאכת שבת, וכדלקמן סי' שמג ס"י

2542(מותר ליתן לתינוק ... עוגה שכתובים עליה אותיות, שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי'

2543ש"מ ... רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק), ושם (הערה 1895).

2544וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א

2545(הבנים יוצאין בזגין ... הארוגים או תפורים להם בכסותם ... אבל אם יש בהם עינבל

2546העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת ... ואף על פי שכאן עושה זאת הקטן, ואין אנו

2547מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו,

2548שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי' שמ"ג).

2549וטעם האיסור הוא כדלקמן סי' תרטז

2550ס"א (מותר לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן, אבל לא

2551ירחיצנו בחמין כל גופו ... שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי

2552בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין ... ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור

2553להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש בסי' שמ"ג).

2554ואפשר שעיקר טעם ההיתר הוא כדלעיל

2555סי' שכ ס"ב (יש צד להקל במציצת פירות ולומר שדרך אכילתן כך הוא, וכל שהוא דרך

2556אכילה אינו מעין מלאכה כלל, ואף חכמים לא גזרו בו).

2557ואף שלא קיי"ל כדעה זו שם (אלא

2558לצרפה להתירים אחרים). וגם לדעה זו, שאני התם שהפרי הוא מאכל, ולכן מותר לאכלו אף

2559על ידי מציצה, משא"כ ביניקה, שאין האם נקראת מאכל, ואין התינוק אוכל את האם,

2560אלא יונק ממנה.

2561מכל מקום, כיון "שדרך אכילתו

2562כך הוא" (ולא רק כמו מציצת פירות), הכל מודים ש"כל שהוא דרך אכילה אינו

2563מעין מלאכה כלל".

2564[826] **שבלי

2565הלקט** שם (כתב ר' בנימין אחי נר"ו, שזה שנוהגת פעמים רבות שמקלחות מן החלב

2566בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק, אין בו איסור). שו"ע סל"ה (מותר

2567לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק).

2568ואף שבשבלי הלקט התיר אף "שמקלחות

2569מן החלב בפי התינוק". מכל מקום פירש כאן דהיינו כדי שהתינוק יריח ריח החלב

2570ויאחז הדד וינוק, אבל מיירי "שהחלב הזה הולך לאיבוד".

2571[827] אור

2572זרוע ח"ב סי' נח (ונראה דשרי להקל על גבי קרקע, כיון דלא מבעיא לה לחלב גופה,

2573אין זה מפרק, ובמקום צערא לא גזור רבנן).

2574[828] סעיף

2575כא (אם אינו צריך למשקין הנסחטין ... אין זה דומה לדישה כלל, שהדש הוא צריך לתבואה

2576שמפרק מהשבלים , לפיכך אין בסחיטה זו איסור מן התורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן

2577(הערה קנז).

2578[829] ואפילו לצורך צער עצמה לא

2579גזרו, כדלקמן סי' של ס"ט (יכולה להוציא בידה

2580החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מדברי סופרים,

2581ומשום צערה לא גזרו).

2582[830] שבלי

2583הלקט שם בשם ה"ר בנימין (אבל מה שנוהגת להתיז מן החלב על נשיפת רוח רעה אסור,

2584שהרי אין בו סכנה, וצערא יתירא נמי ליכא, הלכך אסור). רמ"א סל"ה (אבל

2585אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה, דלית בו סכנה). מ"א ס"ק מא (וצערא

2586יתירא נמי ליכא שם).

2587[831] כלומר,

2588כשם שלעיל ס"מ, לא התירו לגונח לינק בפיו מהבהמה, שהוא מפרק כלאחר יד, אלא

2589"בצער של הגונח, אבל אם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק

2590מהבהמה בשבת".

2591כך גם כאן, לא התירו כשהחלב הולך

2592לאיבוד, אלא לצורך התינוק, אבל לא לצורך רוח רעה "שאין בו

2593סכנה וגם לא צער גדול".

2594[832] סעיף

2595ט (יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה, שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד, אין בו משום

2596מפרק אלא מדברי סופרים, ומשום צערה לא גזרו).

2597[833] ראה

2598רש"י ביצה לג, ב ד"ה במוסתקי (בשרף של עץ, שקורין שף, שעושין הימנו זפת).

2599ר"ן שבת מ, סוע"ב (מצטכי. מי שרף). מ"א סי' רטז סק"ח (והמצטיכי,

2600שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח)). סדר ברכת הנהנין פי"א ה"ו

2601(ריח שרף הנוטף מהעצים, כגון חלבונה והמיצטכ"י). וממנו היו מייצרים את מסטיק

2602הלעיסה.

2603[834] תוספתא

2604פי"ג ה"ז (אין לועסין מוסתכין בשבת. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אם מפני

2605ריח הפה, הרי זה מותר. לא ישוף אדם סם יבש בשניו. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אם

2606מפני ריח הפה, הרי זה מותר). טור ושו"ע סל"ו (אין לועסין מצטיכי, ולא

2607שפין בו השינים לרפואה. ואם משום ריח הפה, מותר).

2608[835] משנה

2609קיא, א (אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא) וקט, ב (אבל אוכל הוא

2610את יועזר (שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין, רש"י)). טור ושו"ע סל"ז

2611(כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן).

2612[836] רש"י

2613קי, א ד"ה כרשינין (סלקא דעתך אמינא, כיון שקשים לאדם, לאו אורחיה למיכלינהו

2614אי לאו לרפואה שיש בהם, ומוכחא מילתא וניתסר, קא משמע לן). טור ושו"ע שם (אף

2615על פי שהם קשים לקצת דברים, ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי), כגירסת

2616הלבוש והב"ח ומ"א סקמ"ב.

2617וראה בדי השלחן סי' קלד סק"ב.

2618[837] **גמרא

2619קי,** א (לאיתויי טחול לשינים (אע"פ שקשה לבני מעיים, רש"י), וכרשינין

2620לבני מעיים (אע"פ שקשה לשינים, רש"י)).

2621[838] טור

2622ולבוש שם (אפילו הכי שרי כיון שדרך בריאים לאוכלן ולשתותן).

2623[839] משנה

2624קט, ב (אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים), ופרש"י (ומוכחא

2625מלתא דלרפואה אכיל ליה). טור ושו"ע שם (וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור

2626לאכלו ולשתותו לרפואה).

2627[840] גמרא

2628נג, ב (גזירה משום שחיקת סממנין), ופרש"י (דאי שרית שום רפואה, אתי למישרי

2629שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן). רמב"ם פכ"א ה"כ (אסור

2630לבריא להתרפאות בשבת, גזרה שמא ישחוק הסממנין), ופ"ח הט"ו (וכל השוחק

2631תבלין וסמנין במכתשת, הרי זה טוחן וחייב). טור ושו"ע ס"א (גזירה משום

2632שחיקת סמנים).

2633[841] ע"ז

2634כח, א (החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא, שפיר

2635דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא, חושש נמי קרי ליה). רמב"ן תורת האדם שער המיחוש

2636(ואמרו בפרק אין מעמידין, תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי ליה, כלומר כיון

2637שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל), ור"ן (לט, ב) סוד"ה ומהא (וזו

2638היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין

2639דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה, לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש

2640בעלמא). וראה לעיל (הערה 551).

2641*

2642תוכן

2643המשך הדברים בקטעים שלפנינו:

2644נתבאר

2645לעיל (הערה 533), שבסימן זה נתבארו שבע דרגות

2646בחולי, ודיניהם לענין שבת.

2647כאן

2648דן בדרגות ד-ו המבוארות שם, "מיחוש בעלמא", "מקצת חולי",

2649"יש לו צער גדול", שבשלשת דרגות אלו אסור לו לאכול מאכלי רפואה, כדלעיל

2650ס"כ.

2651ועל

2652זה מסיק ומסיים "אבל אם חלה ממנו כל גופו" (דרגה ג דלעיל שם); "אבל

2653אם אין לו מיחוש כלל" (דרגה ז דלעיל שם).

2654[842] ב"י

2655ד"ה כל אוכלין (שכל הדינים האלו באדם שחושש, ואינו נופל למשכב, ולא חולה, אלא

2656שחושש והוא מתחזק והולך כבריא. אבל אם היה חולה שאין בו סכנה, הרי אמרו שצרכיו

2657נעשים על ידי גוי, ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו, ולא חיישינן שמא ישחוק

2658סממנין, כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה על ידי ישראל, ואפילו על ידי החולה עצמו).

2659רמ"א סוף סל"ז (אם נפל למשכב שרי).

2660[843] סוף

2661סי"ט (שנפל למשכב, או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו ... אם צריך לו

2662לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה ... כיון שהוא ... חולה בכל גופו התירו לו. ויש

2663אוסרין).

2664[844] טור

2665ושו"ע שם (ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין

2666לו שום מיחוש, מותר).

2667[845] מרדכי

2668רמז שפד (פסק רבינו שמחה משפירא, מכאן דמותר לאכול שרשים מתוקין, ולגמוע ביצה חיה

2669בשבת כדי להנעים הקול, הואיל ואינו אלא להבסים קלא, ואין בו רפואה). שו"ע סל"ח

2670(מותר לאכול שרפים מתוקים, ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול).

2671וראה בדי השלחן סי' קלד סקי"ד,

2672שאוצ"ל: שרשים מתוקים.

2673[846] מ"א

2674סקמ"ג (בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר, משמע דאם עושה לרפואה אסור,

2675אף על פי שהוא בריא), ומביא כמה הוכחות לזה.

2676ואף שאם הוא בריא גמור, איך שייך

2677שיתכוין לרפואה.

2678יש שפירשו הכוונה (ראה מה שמלקט בס'

2679רפואה בשבת), לדברים המחזקים את הגוף כמו ויטמינים.

2680ואף שנתבאר לעיל סל"א (מכה

2681שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת, מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו,

2682ואין לחוש שמא ימרח או ישחוק סמנים שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא

2683לידי מירוח ושחיקת סמנים).

2684מכל מקום חששו הכא שיבוא לשחיקת

2685סממנים.

2686[847] משנה

2687קמז, א (ואין עושין אפיקטויזין), ופרש"י (להקיא). טור ושו"ע סל"ט

2688(אין עושין אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא).

2689[848] **ברייתא

2690שם **קמז, סוע"ב (אף בחול אסור, מפני הפסד אוכלין), ופרש"י (שבמעיו,

2691ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל). טור ושו"ע שם (אפילו בחול, משום הפסד אוכלים).

2692[849] רי"ף

2693סג, א (ומסתברא דהני מילי היכא דליכא צער, אבל היכא דאית ליה צער, וכשמקיא אוכלין

2694שבבטנו מתרפא, מותר. וכן אמר בעל הלכות משמי' דרב צמח בר פלטוי גאון), בשם בה"ג.

2695טור ושו"ע שם (ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם).

2696[850] **רבי

2697יוחנן שם (לא שנו אלא בסם (דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין, רש"י**).

2698אבל ביד (להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא, רש"י), מותר). טור ושו"ע שם (ובשבת,

2699אסור בסם ומותר ביד).

2700וראה גם לקמן סי' של סי"א

2701(אם

2702נפלה ערלת הגרון של הולד, מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה, אע"פ

2703שלפעמים יקיא על ידי זה).

2704[851] **רב

2705חמא בר גוריא סו**, ב (סחופי כסא אטיבורי בשבתא שפיר דמי), ופרש"י שם

2706ד"ה סחופי (כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו מים חמין, וכופהו על הטיבור למי

2707שחש במעיו). טור ושו"ע ס"מ (החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס שעירו

2708ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל), וסמ"ג (מותר לכפות כוס חם על הטבור

2709ולהעלותו).

2710כדלעיל סי' שכו ס"ה (מותר להחם

2711בגד וליתנו על גבי בטנו ואפילו בשבת).

2712אבל כלי שיש בו מים חמים, נתבאר

2713לעיל שם (מי שחש במעיו אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמין, שמא

2714ישפכו על רוב גופו, ונמצא כרוחץ רוב גופו בחמין).

2715וראה בדי השלחן סי' קלח ע' ק ואילך.

2716[852] **ע"ז

2717כח**, ב (מעלין אזנים בשבת), ופרש"י (גידי אזנים, פעמים שיורדין למטה

2718ומתפרקין הלחיים, וצריך להעלותן, ויש סכנה בדבר). טור ושו"ע סמ"ג (ולהעלות

2719אזנים).

2720[853] ברייתא

2721שם (תני רב שמואל בר יהודה, ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד),ל**גירסת

2722הרמב"ם** פכ"א הל"א (להעלות אזנים בין ביד בין בכלי), כפי שנתבאר

2723בב"י ד"ה ומ"ש ולהעלות (נראה לי שהרמב"ם גורס בכלי במקום בסם,

2724והכי גרסינן, תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי, איכא דאמרי ביד אבל לא בכלי,

2725מאי טעמא, מיזרף זריף. ופסק כלישנא קמא, וסובר שאין דרך להעלותם בסם, ומשום הכי

2726ליכא למיגזר ביה משום שחיקת סממנין). טור ושו"ע שם (בין ביד בין בכלי).

2727[854] ריב"ל

2728שם כט, א (מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי, אמר רבי אבא איסתומכא דליבא),

2729ופרש"י בלישנא אחרינא (תנוך שכנגד הלב שקורין ניבלא, ופעמים שנכפף לצד פנים

2730ומעכב את הנשימה). טור ושו"ע שם (ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב

2731שנכפף לצד פנים).

2732[855] רמב"ם

2733שם (שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין, כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן).

2734טור ושו"ע שם (שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער

2735מהם).**

2736**

2737עיין שם בגמרא (מאי

2738אסותא, מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא), וצ"ע.

2739[856] **רב

2740חמאסו**, ב (מותר לסוך (בכפות ידיו ורגליו, רש"י) שמן ומלח בשבת ...

2741כי הוו מיבסמי (שכורין, שהיו משקין את התלמידים, ואלו מפני שחשובין הן היו עושין

2742להן דבר להפג את יינן, רש"י), מייתי משחא ומילחא ושייפי להו לגוייתא דידייהו

2743(תוכי ידיהם דהיינו כף, רש"י) וגוייתא דכרעייהו). טור ושו"ע סמ"א (מי

2744שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן (ומלח), מותר לסוכם בשבת). אליה זוטא סקכ"ג

2745(בש"ס ... משמע שהיו מערבים שמן ומלח עד שנתרסק ונימוח המלח בשמן).

2746[857] מ"א

2747סקמ"ה (נראה לי הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים). והיינו

2748כאמור בסעיף הקודם (מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה,

2749ויש לו צער מהם).

2750[858] ט"ז

2751סקכ"ז (ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר

2752מעשב כתוש להפיק השכרות, כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן, אעפ"י

2753שאינו שכור, ושייך בו גזירת שחיקת סמנים, כן נראה לי).

2754וראה בדי השלחן סי' קלח סקכ"ז.

2755[859] משנה קמז, א (אבל לא

2756מתעמלין), ופרש"י (לשפשף בכח ... דהוי עובדא דחול). טור סי' שכז (ולא ימשמש

2757אלא ברפיון ידים, אבל לא בכח). שלטי הגבורים סב, ב אות ב (לפירוש רש"י והטור

2758או"ח סי' שכז, דוקא לשפשף ברפיון ידים בנחת להנאה הוא דשרי, אבל לא בכח). הובא

2759במ"א ס"ק מו.

2760[860] ס"ב

2761(ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים).

2762וראה מ"א סי' שא סק"ה (וצ"ע

2763דהא מתענג בכך. וצריך לומר דמיירי שעושה לרפואה, כמ"ש סי' שכ"ח

2764סמ"ב). לעיל סי' שא בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים).

2765[861] רמב"ם

2766פכ"א מהל' שבת הכ"ח (ואין מתעמלין בשבת. אי זה הוא מתעמל, זה שדורסים על

2767גופו בכח עד שייגע ויזיע, או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע

2768בשבת, מפני שהיא רפואה). טור ושו"ע סמ"ב (אין מתעמלין, היינו שדורס על

2769הגוף בכח כדי שייגע ויזיע).

2770והיינו שבאמת קיי"ל כדעת

2771רש"י, לאסור עיסוי "הגוף בכח, אפילו לתענוג בעלמא" (כאמור בתחלת

2772הסעיף), "ואין צריך לומר" כשעושה את עיסוי "הגוף בכח ... כדי שיזיע

2773לרפואה", שבזה מודה גם הרמב"ם לאיסור.

2774וראה תהלה לדוד ס"ק ע.

2775[862] ט"ז

2776סקכ"ח (וקשה לי, כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין

2777בו סכנה, ומאי שנא מהא דסעיף שאחר זה שמותרים מטעם זה. ונראה לי, דכיון שלפעמים

2778מביאים הזיעה על החולה גם כן על ידי סמנים, חיישינן שיעשה רפואה האחרת. משא"כ

2779בסעיף שאחר זה שאין שייכות רפואה לאותן הדברים על ידי שחיקת סמנים כלל, לא גזרינן).

2780והיינו שאף שנתבאר לעיל סמ"ה (שכל

2781אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים, כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם). מכל מקום

2782כאן יש לחוש לשחיקת סממנים.

2783[863] רמב"ם

2784שם הל"א (ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו, שמא יבא להשקותו

2785סמנין המשלשלין). טור ושו"ע שם (ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי).

2786מ"א סקמ"ז (שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים).

2787וראה בדי השלחן סי' קלח סק"כ.

2788[864] ברייתא

2789קט, ע"א (רוחצים במי גרר (ואע"פ שהן מלוחין קצת, דרך לרחוץ בהן

2790בחול, ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא, רש"י), במי חמתן, במי עסיא [שמות מקומות

2791שיש בהם מעיינות רפואה], ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול, ולא במי משרה (ששורין בו

2792פשתן, ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו, וכן בימה של סדום דמליח טובא, ואין

2793רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא מילתא, רש"י), ולא בימה של סדום. ורמינהו רוחצים

2794במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום, קשיא ים הגדול אים הגדול

2795... ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו). שלטי הגבורים מ,

2796רע"ב (רוב המפרשים כתבו דהטעם הוא משום איסור רפואה. ומיהו כתבו דאם לא נשתהה

2797בהם דשרי לרחוץ ביד, דנראה כמיקר בעלמא). טור ושו"ע סמ"ד (רוחצין במי

2798גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם מלוחים, שכן דרך

2799לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד. אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ובמי משרה,

2800שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה).

2801[865] **גמרא

2802שם** ע"ב (תניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואף על פי שיש לו

2803חטטים בראשו. במה דברים אמורים שלא נשתהא, אבל נשתהא אסור ... מי משרה אמי משרה

2804נמי לא קשיא, הא דאישתהי (בגוייהו אסור, דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין,

2805רש"י), הא דלא אישתהי (אלא רחץ ויצא מותר, רש"י)). טור ושו"ע שם (ודוקא

2806ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כמיקר).

2807כעין זה הוא כשטובל בהם בשבת,

2808כדלעיל סי' שכו ס"ז (מפני שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר).

2809ובזמנינו שנהגו שלא לרחוץ אף למיקר,

2810כדלעיל סי' שכו ס"ו (נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצונן,

2811אף על פי שאין איסור בדבר מן הדין), ובפרט במים חמים – ראה רפואה בשבת, ולעיל שם

2812ס"ז (והערה 476).

2813[866] מ"א

2814סקמ"ט (ונראה לי דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה, אסור בשבת).

2815וראה מראי מקומות וציונים. בדי השלחן

2816סי' קלח סוף סקכ"ב.

2817[867] משנה

2818קמז, א (אין יורדין לקורדימא), ופרש"י (שם הנהר). גמרא שם ע"ב (מאי טעמא,

2819משום פיקא), ופרש"י (טיט של אותו נהר מחליק). רי"ף סג, א (ואם ירד אדם

2820שם חוששין שמא יטבע באותו הטיט וידבק שם, ואינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם

2821ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר הרוחץ באותה בקעה מצטנן, ואותן המים משלשלין את בני

2822המעים).רמב"ם פכ"א הכ"ט (אין

2823רוחצין במים שמשלשלין, ולא בטיט שטובעין בו ... מפני שכל אלו צער הן, וכתוב וקראת

2824לשבת עונג). מ"מ שם (ושני הפירושים האלו כתב רבינו במלות קצרות כמנהגו הטוב).

2825מ"א סקמ"ט (אין רוחצין במים שמשלשלים, ולא בטיט שטובעין בו וכו', מפני

2826שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א).

2827וראה גם לעיל סי' רמח ס"א (אין

2828מפליגים בספינה בימים המלוחים פחות מג' ימים מעת לעת קודם השבת ... לפי שכל

2829המפליגים בימים המלוחים יש להם בכל ג' ימים הראשונים צער ובלבול ושינוי וסת וגופם

2830משתבר מנענוע הספינה, ואין רוחם חוזרת עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, ואם יפליג פחות

2831מג' ימים קודם השבת לא יהיה לו עונג בשבת).

2832[868] מ"א

2833שם (ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל, דאין לך צער גדול מזה).

2834[869] שזה

2835לא נאסר מטעם רפואה, כדלעיל סמ"ג (כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים גם שלא

2836לרפואה, מותר לאכלן גם לרפואה ... אם אין לו מיחוש כלל, ואינו מתכוין כלל לרפואה

2837אלא לצורך אחר, כגון האוכל שרפים מתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול, מותר).

2838[870] ישעיה

2839נח, יג.

2840[871] ברייתא

2841סנהדרין קא, א (לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת), ופרש"י (בשביל שלא

2842יזיקו, ואין בכך משום צידה). טור ושו"ע סמ"ה (לוחשים על נחשים ועקרבים

2843בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה).

2844*

2845פירוש נוסף יש בברייתא זו, דמיירי שכבר

2846נשכו, ולוחשים עליהם לרפואה, וכדלעיל סי' שז סל"ב

2847(וכן כל מיני לחשים שיש בהם רפואה, מותר ללוחשם בשבת כמו בחול,

2848ואין בהם משום ודבר דבר), ושם נסמן.

2849[872] עיין

2850לעיל סי' שיו סי"ז (נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אפילו

2851במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, ואפילו אין רצין עתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד

2852שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר וינשכוהו, או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו, או

2853שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר מהם, שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי

2854זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור מדברי

2855סופרים, כאן התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף. ואף להאומרים שמלאכה שאינה

2856צריכה לגופה חייב עליה, ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא

2857בשביל סכנת נפשות, מכל מקום כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו

2858להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות

2859כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד).

2860וכך גם כאן, שאף אם הלחש הי' פועל

2861בהם שיעמדו במקומם כניצודין, מכל מקום אין בו משום צידה.

2862[873] שם

2863בברייתא (מעבירין כלי על גב העין בשבת (שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר

2864העין. אי נמי כגון שעושין לאדם שחש בעינו מקיפים עינו בטבעת, רש"י). אמר

2865רשב"ג במה דברים אמורים בכלי הניטל (כגון מפתח סכין וטבעת, רש"י), אבל

2866בכלי שאינו ניטל אסור).מרדכי רמז

2867שפה (פירוש, כלי מתכות כדי לצננו. ופירש רש"י עוד [לשון] אחר, שמס[בב]ין את

2868העין [בטבעת] בשבת כדי שלא יתפשט הנפח שלו). טור ושו"ע סמ"ו (נותנין כלי

2869על גבי העין להקר. והוא שיהא כלי הניטל בשבת). מ"א ס"ק נ (והוא הדין מה

2870שעושין לאדם שחש בעיניו, שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח (מרדכי רש"י)).

2871ולכאורה נראה דהיינו אף בכלי

2872שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו. וראה בדי השלחן סי' קלח סק"ו.

2873[874] גמרא

2874קמח, א (רב אויא הוה יתיב קמיה דרב יוסף, שניא ליה ידיה (נשתנית ידו ממקומה,

2875רש"י), אמר ליה הכי מאי, אסור, והכי מאי, אמר ליה אסור (היה עושה בענינים

2876הרבה ושואל, רש"י). אדהכי איתפח ידיה [נתרפאה ידו]. אמר ליה מאי תיבעי לך, הא

2877תנן מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. אמר

2878ליה ולא תנן אין מחזירין את השבר, ואמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את

2879השבר. אמר ליה כולהו בחדא מחיתא מחיתנהו, היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא

2880איתמר). והיינו שאף שמותר להחזיר את השבר (כדלקמן בסמוך), מכל מקום אסור להחזיר את

2881העצם שיצא ממקומו, כמו שאסור לשפשפו בצונן (כדלעיל סל"ו).

2882מ"א סקנ"א

2883(דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר, דהיינו עצם הנשבר, וכמ"ש הרי"ף

2884והרא"ש ורי"ו וברמזים, אבל עצם שיצא ממקומו אסור, דהא אפילו לשפשפו אסור

2885וכמ"ש ס"ל. וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אויא עיי"ש, וכ"מ מסי'

2886ש"ל ס"ט, דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה).

2887והיינו כדלקמן סי' של ס"י (מיישרים

2888אברי הולד של קיימא שנתפרקו מחמת צער הלידה. במה דברים אמורים ביום הלידה, אבל אחר

2889כך אסור, מפני שנראה כבונה).

2890וראה מחנה יוסף שבת רס"י

2891מז.

2892[875] שדוקא

2893בדברים שלא נעשים בסממנים, נתבאר לעיל סמ"ה (שכל אחד מאלו אין

2894עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה)

2895משא"כ בעצם שיצא ממקומו,

2896שיתבאר לקמן בסמוך שרגילים "לשפשפו הרבה בצונן". שכעין זה נתבאר לעיל

2897סמ"ז (ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי, שמא יבא להשקותו

2898סמנים המשלשלים).

2899[876] סעיף

2900לו (מי שנשמט פרק ידו או רגלו, דהיינו שיצא העצם ממקומו, לא

2901ישפשפנו הרבה בצונן, שזהו רפואתו).

2902והיינו שאם חזר העצם למקומו, אלא

2903שמעט מהרצועות המחברות נקרעו, תקנתו לשפשפו בצונן. ואם לא חזר העצם למקומו, תקנתו

2904בהחזרתו למקומו.

2905[877] **שמואל

2906קמח**, רע"א (הלכה מחזירין את השבר). רמב"ם פ"ב סוף ה"י (ומחזירין

2907את השבר).

2908[878] ר"ן

2909פי"ד לט, ב ד"ה ומהא (דכל היכא דאיכא סכנת אבר, אף על פי שאין

2910מתירין בו מלאכות של תורה, מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו על ידי ישראל ...

2911והיינו נמי דאמרינן לקמן בסוף חבית (קמח, א) הלכה מחזירין את השבר בשבת).

2912וגם בעצם שיצא ממקומו אם יצא הרבה

2913עד שיש חשש סכנת אבר או כאבים גדולים, דעת פוסקי זמנינו להתיר (ראה המלוקט ברפואה

2914בשבת).

2915[879] **רא"ם

2916**ביראים השלם סי' עדר קלח, ב (אדם שחתך אצבעו, יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני

2917שצובע). הובא בשבלי הלקט סי' קיז. שו"ע סמ"ח (אסור להניח בגד על

2918מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו). רוקח סי' ע (אם חתך אצבעו או יצא דם

2919מחוטמו, לא יקנח בבגדו).

2920[880] יראים

2921שם (שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין, איסורא דרבנן איכא). הובא על ידי **ר"ם

2922ראקאנטי** סי' קכג. מ"א סקנ"ב (ואף על גב דמקלקל פטור, מכל מקום אסור

2923(רקנ"ט סי' קכ"ג)).

2924וכן הוא לעיל סי' שכ סכ"ז (ואע"פ

2925שמקלקל הוא, וכל המקלקלין פטורים, מכל מקום אסור מדברי סופרים).

2926ואף שיש מתירים, משום שהוא דרך

2927לכלוך, מכל מקום יש להחמיר, כדלעיל סי' שכ סכ"ז (ויש מקילין, משום

2928שאינו אלא דרך לכלוך, ואין בו משום צובע כלל. ויש להחמיר).

2929ודעת האוסרים נתבארה לעיל סי' שב

2930בקונטרס אחרון ס"ק א (והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה,

2931היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה

2932והיה מתקן, ועכשיו הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה, אלא שהוא מקלקל,

2933ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה, לכן אסור מדברי סופרים ... ותדע, דאם לא כן אסור

2934לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד

2935על המכה ... ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך).

2936והיינו שכל האיסור הוא רק בבגדים אלו שהדרך לפעמים לצבוע אותם, משא"כ בבגדים

2937שאין דרך לצבוע אותם.

2938ובזמנינו שאין הדרך לצבוע בגדים אלא

2939בצביעה מקצועית, ראה מה שמלוקט ברפואה בשבת.

2940[881] מ"א

2941שם (ונראה לי דבבגד אדום פשיטא דאסור). וראה גם לעיל סי' שכ שם (שאינו מתקלקל כלל).

2942[882] **משנה

2943עירובין קג**, ב (אם להוציא דם, כאן וכאן אסור), ופרש"י (דהוה ליה חובל ואב

2944מלאכה). הובא ביראים ובשבלי הלקט שם. שו"ע שם (ואסור להוציא דם מהמכה).

2945מ"א ס"ק נג (רש"י פירש סוף עירובין דהוה ליה חובל, והוי אב מלאכה).

2946[883] סעיף

2947לג (שמוציא דם ויש בו משום חובל).

2948[884] ב"י

2949בשם רוקח סי' ע. כל בו סי' לא כט, ג (כיצד יעשה, כורך עליו מקורי

2950עכביש, שקורין טיל"ה ריינ"ה, ומכסה בה כל הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך

2951עליו הסמרטוט). שו"ע שם (ויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל

2952הדם וכל החבורה, ואחר כך כורך עליו סמרטוט).

2953[885] ב"י

2954שם (ואני חוכך בהנחת קורי עכביש, משום דמסי). מ"א סקנ"ד (ויש מפקפקין

2955לאסור, משום שמרפא).

2956[886] שבלי

2957הלקט סי' קח (הלכך יש לרחוץ את המכה או במים או ביין תחלה, כדי שלא יהיה דם על פי

2958המכה שיצבע את הבגד). שו"ע שם (לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה, להעביר

2959דם שבמכה).

2960וראה שו"ת אבני נזר סי' קעה

2961אות א-ד. בדי השלחן סי' קלו ס"ק יא.

2962[887] משמעות השו"ע שם, שדעה הראשונה

2963הביא בסתם, "יש לרחוץ המכה".

2964[888] **מלבושי

2965יום טוב (ואין לחוש למרפא). אליה זוטא** סק"ל (ואין לחוש למרפא

2966(מלבושי יו"ט)).

2967[889] מ"א

2968סקנ"ג (והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) ... ואפשר דהוי

2969אב מלאכה), מרש"י קלג, א ד"ה ומוצצין (את הדם, ואף על גב דהיא עשיית

2970חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה).

2971*

2972איסור חובל הוא משום נטילת נשמה, כדלעיל

2973סי' שטז סי"ד (המוציא דם מאחד מאברי החי, חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום,

2974כי הדם הוא הנפש).

2975ויש בו גם משום מפרק, כמבואר ברמב"ם

2976פ"ח ה"ז (החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק). וכמו בחולב דלעיל סי'

2977שה סכ"ח (החולב את הבהמה שמפרק החלב מהדד הרי זה תולדת הדש).

2978ואם אינו מוצץ דם, אלא מושך ליחה

2979(מוגלה), אין בו משום נטילת נשמה, אלא משום מפרק, כדלעיל סל"ד (שמושך

2980ליחה מהמכה ...

2981ואסור משום מפרק).

2982וכאן בהמשך הסעיף מיירי הן בדם והן

2983בליחה, ומסיים "הרי זה כחובל ומפרק". וגם בתחלת הסעיף דמיירי רק במוצץ

2984דם, כותב "שהוא מפרק כלאחר יד".

2985וראה תהלה לדוד ס"ק עח. מראי

2986מקומות וציונים. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חכ"ב ע' תרעב. חכ"ד ע' תשמז. חכ"ו

2987ע' סב. קובץ דברי תורה (צפת) ח"ה ע' 1. משולחן הארי לסי' שטז סי"ד.

2988[890] **גמרא

2989קלג**, ב (האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא).

2990וכן הוא לקמן סי' שלא ס"א

2991(והמציצה גם כן דוחה את השבת, מפני הסכנה).

2992[891] מ"א

2993שם (ואם כן אסור למצוץ דם שבין השינים).

2994[892] כדלעיל

2995ס"מ לענין (שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין

2996ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 818).

2997[893] **הגהות

2998מיימוניות** פכ"א הכ"ו אות ב (וכן לא יתן על המכה דבר המושך דם ולחה,

2999דהוא מפרק). הובא ב"י סוף הסימן.

3000וכן הוא לעיל סל"ד (אסור

3001להחליף הבגד או הנייר, (לפי) שמושך ליחה מהמכה (בנטילתו אותם מעליה), ואסור משום

3002מפרק).

3003[894] ב"י

3004סוף הסימן (מהא דאמרינן בסוף פרק המוציא יין (פא, א) אסור למשמש בצרור בשבת כדרך

3005שממשמש בחול משום השרת נימין, ונתבאר בסימן שי"ב, נראה שאסור לשים פתילה בפי

3006הטבעת בשבת אלא כלאחר יד, דהיינו שאוחזה בשתי אצבעותיו ומניחה בנחת). ובד"מ

3007ס"ק יז (והוא כדברי תשובת מוהר"מ בענין משמוש הברזא, שכתב הטור בסימן

3008שי"ב). והוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' קמז, הובא בטור

3009סוס"י שיב (ששאלת על משמוש הברזא בפי הטבעת אם מותר בשבת, אמרינן התם אמר רבא

3010אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שעושה בחול, מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן, ומשני כלאחר יד,

3011אלמא על ידי שינוי שרי, כגון שאוחז הצרור או הברזא בשתי אצבעותיו וממשמש, אבל בכל

3012היד לא). שו"ע סמ"ט (אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי

3013שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת).

3014[895] סעיף

3015יב (היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו,

3016לא ימשמש בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וממשמש, לפי

3017שבמשמוש הזה יש בו משום השרת נימין. ואף שאינו מתכוין לכך, מכל מקום פסיק רישיה

3018ולא ימות הוא, שבוודאי משיר נימין במשמוש זה ... הצריכו לעשות על ידי שינוי כלאחר

3019יד, דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש בנחת), וסי"ג (למשמש בברזא בפי

3020הטבעת, דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו), ושם נסמן (הערה מו).

3021ואף שהצרור והברזא הם קשים, גם כאן

3022אפשר דמיירי בפתילה קשה. משא"כ בפתילה רכה, אין פסיק רישיה של השרת נימין.

3023ומכל מקום אסור משום רפואה. וראה בהמלוקט ברפואה בשבת.

3024[896] חוקן, שמחדירים דרכו

3025נוזלים כטיפול לעצירות.

3026[897] של השרת נימין.

3027[898] מ"א

3028סקנ"ה (וכל שכן דאסור לעשות קרוסטי"ר, אפילו הוכנה מאתמול, ואפילו על ידי

3029שינוי, אם לא בחולה כמ"ש סי"ז. ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם

3030אפשר על ידי עכו"ם יעשה על ידי עכו"ם).