Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשכט על מי מחללין שבת
ובו י' סעיפים
א כל פיקוח נפש דוחה את השבת, והזריז הרי
ובו י' סעיפים
א כל פיקוח נפש דוחה את השבת, והזריז הרי
בזה משובח.
גאפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא
דתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, כגון שיש בה חולה או קטנים ואין שהות להבריחם טרם
השתגיע לה הדליקה, מכבין כדי שלא תעבור.
וואפילו אפשר להבריחם דרך רשות הרבים
זגמורה, מוטב לכבות, מפני שהכיבוי מלאכה שאינה
חצריכה לגופה הוא כמ"ש בסי' רע"ח, והוצאת חולה או קטנים שאינם יכולים
טלילך היא מלאכה גמורה, כמ"ש בסי' ש"ח:
יב אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אין
יאצריך לומר אם היו ט' נכרים וישראל אחד עומדים בחצר ונפלה מפולת על אחד מהם באותה
יבחצר ואין ידוע אם ישראל הוא אם נכרי שמפקחין עליו את הגל, שהרי הישראל והנכרי היו
יגקבועים באותה חצר וכל הקבוע הוא כמחצה על מחצה, וספק נפשות להקל, אלא אפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ושם
ידנפלה עליו מפולת, שהיה ראוי לילך אחר הרוב, אעפ"כ מפקחין עליו, שכיון שנשאר קביעות הראשון במקומו (בשעת פרישתו מהקביעות), הרי אנו חושבין אותו כקבוע עמהם להקל
טובספק נפשות.
טזאבל אם נעקרו כלם בזה אחר זה, ובשעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת
יזונפלה עליו מפולת, אין מפקחין עליו, שכיון שניער כבר קביעות הראשון ממקומו (בשעת
יחפרישתו של זה), אי אפשר להקל בו משום קבוע, והולכין בו אחר הרוב שהם נכרים. אבל אם
יטנעקרו כולם, הרי עדיין הם קבועים ביחד, וכשפירש אחד מהם הרי פירש מהקבוע ומפקחין
כעליו.
כאוכן תינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים, יש
כבאומרים שאין מחללין עליו את השבת, כיון שבכל
כגיום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם, הולכין אחר הרוב (כמ"ש באהע"ז סי'
כדד', עיי"ש שיש חולקין):
כהג מי שנפלה עליו מפולת, ספק עודנו חי ספק
כוכבר מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק ישראל ספק נכרי,
כזמפקחין עליו, אע"פ שיש בו כמה ספיקות, שהרי אמרה תורה וחי בהם, שלא יוכל לבא בשום ענין לידי
כחמיתת ישראל על ידי שמירת המצות.
כטואפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות
לאלא לפי שעה. מפקחים ובודקים עד חוטמו, אם יש בו
לאחיות מפקחים ומוציאים אותו בשביל חיי שעה, ואם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי כבר
לבמת, אפילו אינו מרוצץ, בין שפגעו בראשו
לגתחלה ובין שפגעו ברגליו תחלה וראו שאין חיות בלבו, אעפ"כ בודקין עד חוטמו, כי
לדעיקר היכר חיות הוא בחוטם, שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:
להד מצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו
לוהתחתונים, אלא מפקח עליהם שמא הם חיים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים:
לזה הבא במחתרת בענין שאין לו דם ומותר
לחלהרגו, ונפלה עליו מפולת שם, אין מפקחין עליו (שהרי אין מצווין להחיותו):
לטו נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על
מעסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת, ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על
מאעסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם
מבאת השבת.
מגובעיר הסמוכה לספר, אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את
מדהשבת, שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:
מהז יש אומרים שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות
מוששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי
מזשאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז, יהרגנו, וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו,
מחויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, והרי זה עסק נפשות. ומכל מקום הכל לפי
מטהענין.
נאבל יחיד שבאו עליו ליקח ממונו, יניח
נאלהם ליטול כל אשר לו ולא יחלל שבת, אפילו באיסור דברי סופרים, אלא
נבע"ד שנתבאר בסי' ש"א:
נגח הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים,
נדוכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני נכרי, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי
נהלהצילם. ואפילו הוא ספק אם יציל.
נוומכל מקום אם יש סכנה, אין לו לסכן עצמו
נזכדי להציל את חבירו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, ואף שרואה במיתת חבירו. ואע"פ
נחשהוא ספק וחבירו ודאי, מכל מקום הרי נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך:
נטט כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם
סלמקומם, אם מתפחדים מפני הנכרים לשבות במקום
סאשהצילו, כמו שיתבאר בסי' ת"ז:
סבי מי שרוצים נכרים לאנסו להמיר, אם
סגמחללין עליו להצילו, נתבאר בסוף סי' ש"ו:
סד[899] **ברייתא
סהיומא פד**, ב (מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח). טור ושו"ע ס"א
סו(כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח).
סזוכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב (מי
סחשיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח), ושם נסמן
סט(הערה 541).
ע[900] **גמרא
עאשם (אפילו לחצר אחרת), ופירש רש"י** (דליקה בחצר זו ונפשות בחצר
עבאחרת, והם חולים או קטנים). ב"י (כלומר ואין שהות להבריחם קודם שיגיע
עגלהם האש). טור ושו"ע שם (אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו
עדויבא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור). מ"א סק"א (כגון שיש שם חולי או
עהקטנים שאי אפשר להבריחם).
עו[901] כדלקמן
עזסי' שמה סי"א (איזו היא רשות הרבים ... רשות הרבים גמורה).
עחמשא"כ בזמנינו שאין לנו רשות
עטהרבים גמורה, כדלקמן שם (נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות
פהרבים גמורה), אלא כרמלית, עדיף להוציאם לשם, מאשר לכבות, כיון שמלאכה שאינה צריכה
פאלגופה חמורה יותר מהוצאה לכרמלית, כדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב
פבד"ה אבל בלא (למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ... איסור חמור
פגשל מדברי סופרים), וסי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (דמלאכה שאינה צריכה לגופה
פדלא דמי לשאר איסור דרבנן), סי' שטז סי"ט (שאינו צריך לגופו ... עיקרה מן
פההתורה, דהיינו אם צריך לגופה), ולקמן סי' שלד ס"ב (ואם לא נתיר לו להציל על
פוידי טלטול מוקצה, יבא לידי איסור חמור, שיכבה הדליקה).
פזוראה מראי מקומות וציונים. קובץ דברי
פחתורה ח"ז ע' סב.
פט[902] **מ"א
צ**שם (ונראה לי דאפילו אפשר להצילם דרך רשות הרבים, מוטב לכבות, דהוי מלאכה שאין
צאצריך לגופה, אבל זה הוי דאורייתא).
צב[903] סעיף
צגא (זה שמכבה בשביל החולה או מפני הלסטים, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה).
צד[904] סעיף
צהפא (ואם הוא קטן כל כך שצריך לגרור ב' רגליו, ונשאתו ברשות הרבים, חייבת, שבקטן
צוכזה אין אומרים החי נושא את עצמו. וכן הנושא את הכפות או את החולה שאינו יכול לילך
צזכלל, חייב, מפני שאינן נושאין את עצמן כלל).
צח[905] משנה
צטפג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת), וכדלעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו ספק נפשות
קדוחה את השבת), ושם נסמן (הערה 544).
קא[906] **שמואל
קבשם** פד, ב (לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל
קגוכותי אחד בינייהו (ונפלה מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא,
קדרש"י), רובא ישראל נינהו. (אלא) פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל. אלא דאיכא תשעה
קהכותיים וישראל אחד (ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים, חיישינן שמא ישראל הוא
קוומפקחין, רש"י), הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא
קזצריכא דפרוש לחצר אחרת). טור ושו"ע ס"ב (אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב.
קחאפילו היו ט' עכו"ם וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם
קטמפולת, מפקחין).
קי[907] גמרא
קיאשם (מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש, קמ"ל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב). מ"מ
קיבפ"ב ה"כ (לא אירע הספק עד שנפלה עליו מפולת בחצר אחרת, והרי זה דומה למה
קיגשאמרו גבי חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב, ומן הדין היה שלא לפקח, והודיענו שמואל
קידשמפקחין ואין הולכין אחר הרוב). מ"א סק"ב (אבל בשאר איסורים אמרינן כל
קיהדפריש מרובה קפריש, כמ"ש סי' תל"ט, בפקוח נפש הקילו (מ"מ פ"ב)).
קיווהיינו כדלקמן סי' תלט ס"ב (ואם
קיזפירש הככר ממקום קביעתו שלא בפנינו, ומשם נטלו העכבר בפנינו ונכנס לבית בדוק, כיון
קיחשנולד הספק על ככר זה אם הוא חמץ או מצה לאחר שפירש ממקום קביעות החמץ והמצה, שהרי
קיטפירש שלא בפנינו, הרי אנו הולכין אחר הרוב, דכל דפריש מרובא פריש ומצה הוא).
קכמשא"כ בפקוח נפש הקילו אף אם
קכאפירש ממקום קביעותו שלא בפנינו, ש"לא אירע הספק עד שנפלה עליו מפולת בחצר
קכבאחרת", ומכל מקום "חושבין אותו כקבוע להקל בספק נפשות".
קכג[908] גמרא
קכדשם, כגירסת רי"ף שם ה, א (לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ... איני
קכהוהאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן אפילו תשעה כותיים ואחד ישראל,
קכובאותה חצר מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין. לא קשיא, הא דפרוש כולהו הא דפרוש
קכזמקצתייהו). רמב"ם פ"ב ה"כ (פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה
קכחעליו אותה חצר, מפקחים עליו, שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים עובדי כוכבים ומזלות).
קכטרא"ש פ"ח סי' טו (שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת
קלמפקחין, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומן, כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל). טור
קלאושו"ע שם (ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר
קלבקביעות הראשון במקומו, חשבינן ליה כמחצה על מחצה).
קלג[909] **משמעות
קלדהרא"ש שם (בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת), וטור ושו"ע** שם
קלה(ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת), ורמב"ם שם הכ"א (ובעת
קלועקירתם פירש אחד מהן), שדוקא באופן זה אין חושבין אותו כקבוע, משא"כ אם נעקרו
קלזכולם אחר שפירש אחד מהם, עדיין חושבין אותו כקבוע.
קלח[910] **גמרא
קלטשם, לפירוש הרי"ף שם, והרא"ש** שם (פירוש הא דפריש כולהו מאותה
קמחצר שהיו שם, בשעת עקירתן נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת, אין מפקחין,
קמאדכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש). טור ושו"ע שם (אבל
קמבאם נעקרו כולם, ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו,
קמגשכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן כל דפריש מרובא פריש).
קמד[911] איסור
קמהוהיתר שער נט סל"ח (ומסתמא, נעקרו כולם דנקט, רוצה לומר בזה אחר זה ולא בבת
קמואחת, דאם לא כן הא נמי קבועי). מ"א סק"ג (בזה אחר זה, דאי בבת אחת הא
קמזנמי קביעי (או"ה)).
קמח[912] רמב"ם
קמטהלכות מאכלות אסורות פט"ו הכ"ו (מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל
קנומפקחין עליו את הגל בשבת). ונשאל על זה מחכמי לוניל, והשיב להם שו"ת הרמב"ם
קנאסי' שג, הובא במ"מ שם (ואוקמינא בשפירשו כולם שלא נשאר שם קבוע, ולפיכך אם
קנבפירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין, דכל דפריש מרובא פריש. והוא הדין לזה שפירש מן
קנגעיר שרובה גוים, שאין מפקחין עליו), וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' ד
קנדסל"ד (מחצה על מחצה ... מפקחין עליו את הגל בשבת), ופירש בבית שמואל שם (וכאן
קנההתינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר ניידו, והוי כאלו ניידו כלם, ופירש אחד מהם, משום
קנוהכי הולכים אחר הרוב וכשיש רוב כותים אין מפקחים הגל). מ"א סק"ב
קנז(ועיין באה"ע סי' ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עכו"ם אין
קנחמחללין עליו את השבת, כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם, אזלינן אחר
קנטהרוב).
קס[913] טור
קסאשם (ונראה דאפילו ברוב עכו"ם נמי מפקחין עליו הגל בשבת). רמ"א שם (ויש
קסבאומרים דאפילו ברוב עובדי כוכבים מפקחים עליו הגל בשבת). מ"מ שם (ודעת
קסגהרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ... לפקח עליו את הגל אפילו ברוב
קסדעכו"ם מפקחין)
קסה[914] משנה
קסויומא שם פג, א (מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק
קסזמת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו). טור
קסחושו"ע ס"ג
קסט(מי
קעשנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אף על פי
קעאשיש בו כמה ספיקות).
קעבוכן הוא לקמן סי' תריח סוף ס"ז
קעג(שכל ספק נפשות הולכין להקל אפילו בכמה וכמה ספיקות).
קעדוראה פסקי דינים צמח צדק רעח, ג. רשימות
קעהחוברת טו סי"ב.
קעו[915] אחרי
קעזיח, ה.
קעח[916] תוס'
קעטשם פה, א ד"ה ולפקח (אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש
קפאחר הרוב, משום דכתיב וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת
קפאישראל).
קפבוראה רש"י שם ע"ב ד"ה
קפגדשמואל (אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה).
קפדוכן הוא לעיל סי' שכח ס"ב (שנאמר
קפהאשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם, כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית
קפוהמצות, ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה), ושם נסמן (הערה 545). לקמן
קפזס"ח (נאמר וחי בהם, ולא שיבא לידי ספק מיתה).
קפח[917] **גמרא
קפטשם** (מצאוהו חי, פשיטא, לא צריכא דאפילו לחיי שעה). רמב"ם פ"ב הי"ח (מצאוהו
קצחי, אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה).
קצאטור ושו"ע ס"ד (אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה).
קצב[918] **ברייתא
קצגשם** (עד היכן הוא בודק (אם דומה למת שאינו מזיז איבריו, עד היכן הוא מפקח לדעת
קצדהאמת, רש"י), עד חוטמו (ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת
קצהויניחוהו, רש"י). ויש אומרים עד לבו). וקיי"ל כתנא קמא. טור ושו"ע שם
קצו(מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת).
קצז[919] **רב
קצחפפא שם** (מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו
קצטצריך, דכתיב (נח ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו). וכיון דקיי"ל
רכת"ק, לכן אפילו ממטה למעלה, שפגע ברגליו תחלה, בודק עד חוטמו. טור ושו"ע
ראשם (לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה).
רבוראה לקמן סי' של סוף ס"ז.
רג[920] **שם
רדבברייתא** (בדק ומצא עליונים מתים, לא יאמר כבר מתו התחתונים. מעשה היה ומצאו
רהעליונים מתים ותחתונים חיים). טור ושו"ע ס"ה (מצא עליונים מתים, לא יאמר
רוכבר מתו תחתונים, אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים).
רז[921] **סנהדרין
רחעב**, ב (אין לו דמים בין בחול בין בשבת ... אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו
רטאת הגל), ופרש"י (אם כשהיה חותר נפל עליו הגל ... אם בא על עסקי נפשות, כיון
רידניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא). מ"א סק"ד (איתא בסנהדרין דף
ריאע"ב, הבא במחתרת בענין שמותר להורגו, אם נפל עליו גל, אין מפקחין עליו, דגברא
ריבקטילא הוא).
ריג[922] כי
רידמי שאין מצווין להחיותו אין מפקחים עליו.
ריהעיין שו"ע
ריואה"ע סי' דסל"ד (מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין
ריזעליו את הגל בשבת). ובב"ש שם סקנ"ט (עיין ברש"י ותוס' ביומא
ריחשם כתבו כל שמפקחים עליו הגל, מכל שכן דמצווים עליו להחיותו).וכמובא לעיל
ריט(הערה הקודמת) מרש"י. וכן הוא שם בתוס' ד"ה להחזיר לו אבדתו (דסבירא ליה
רכדאפילו לפקח את הגל בשבת אין הולכין אחר הרוב, כל שכן להחיותו).**
רכא**
רכבדלא כתוס' נדה דף מד סוד"ה
רכגאיהו (דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת, אע"ג דמותר להרגו).
רכדוראה מראי מקומות וציונים. משולחן
רכההארי. קובץ כינוס תורה ח"ו ע' נה. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חכ"ז ע' קו. קובץ
רכודברי תורה (צפת) ח"ג ע' 75. אהלי שם ח"ב ע' קלח. שו"ת מנחת יצחק ח"י
רכזסי' קנא.
רכח[923] ברייתא
רכטעירובין מה, א (נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהם בכלי זיינן
רלואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי
רלאנפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת). טור ושו"ע ס"ו
רלב(גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. באו
רלגעל עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת).
רלד[924] **טור
רלהושו"ע שם (ואפילו סתם), מרמב"ם** פ"ב הכ"ג (או שצרו
רלוסתם). ב"י (וטעמא משום דספק נפשות להקל). לבוש ס"ו (או אפילו סתם ספק
רלזנפשות להקל).
רלח[925] **אור
רלטזרוע** הל' שבת סי' פד אות יג (ואין לחלק בין היכא שצרו כבר, לאומרים שרוצים
רמלבוא לשלול, אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול, אף על פי שלא באו עדיין, מותר
רמאללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפקוח נפש). רמ"א
רמבס"ו (ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא).
רמג[926] לבוש
רמדשם (ואפילו עדיין לא באו, אלא ממשמשין לבא).
רמה[927] **שם
רמובברייתא** (ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש,
רמזיוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת). טור ושו"ע שם (ובעיר הסמוכה
רמחלספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת).
רמט[928] אור
רנזרוע שם ורמ"א שם, דמיירו (לא רק לענין ממשמשים לבא על עסקי נפשות, אלא) אף
רנאלענין עיר הסמוכה לספר, שממשמשים לבוא על עסקי תבן וקש. וכן הוא בלבוש שם (אפילו
רנבלא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת. ואפילו עדיין לא באו אלא
רנגממשמשין לבא), ופירש באליה זוטא סק"ג (ונראה דארישא נמי קאי).
רנד[929] רש"י
רנהשם ד"ה לספר (עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם, שמא
רנוילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם).
רנז[930] **הגהות
רנחאשרי שם** עירובין פ"ד סי' ו (ובזמן הזה אם באו שוללים על עסקי ממון,
רנטיוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת ... מפני שיש שדרים בין קצת אומות ...
רסולא גרע מעיר הסמוכה לספר). הגהות מיימוניות פ"ב הכ"ג אות י (וכל שכן
רסאאנו שאנו שרויים עמהם, שמותר). תרומת הדשן כתבים סי' קנו (מהר"ש פסק ...
רסבבזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללים, דידוע הוא דבאו על עסקי ממון, אם לא יניח
רסגהישראל לשלול ולבוז ממנו יהרגנו, והוי עסקי נפשות). שו"ע ס"ז (יש מי
רסדשאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז
רסהממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות).
רסווכן דעתם להתיר לכבות הדליקה מטעם
רסזזה, כדלקמן סי' שלד סכ"ח.
רסח[931] מ"א
רסטסק"ה (כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג,
רעולכן מחללין).
רעא[932] **תרומת
רעבהדשן** שם (אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן). רמ"א ס"ז (ומכל מקום הכל
רעגלפי הענין).
רעד[933] מ"א
רעהשם (אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת).
רעו[934] סעיפים
רעזלח-מ. ושם (שלא התירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה).
רעח[935] משנה
רעטתענית יט, א (על אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ועל
רפהספינה המיטרפת בים, ר' יוסי אומר לעזרה (צועקין לבני אדם שיבואו לעזרם, רש"י
רפאיד, א), ולא לצעקה). וכן דימו לזה בברייתא כב, ב (עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד
רפבספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים). רי"ף תענית ח, ב (עיר
רפגשהקיפוה גייסות או נהר, וספינה המטורפת בים, ויחיד הנרדף מפני עכו"ם ומפני
רפדרוח רעה מפני לסטים, מתריעין עליהן מיד בשבת). רמב"ם פ"ב הכ"ד (ספינה
רפההמטורפת בים, או עיר שהקיפה כרקום [מצור, רש"י גיטין כח, א] או נהר, מצוה
רפולצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני העובדי כוכבים
רפזומזלות, או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו, מצוה להצילו).טור
רפחושו"ע ס"ח (הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף (וכן)
רפטיחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם).
רצ[936] **ט"ז
רצאסי' שכח** סק"ה (אם רואה סכנה בבירור, ויש אפילו ספק הצל, הזריז הרי זה
רצבמשובח). לבוש סי' שו סי"ד (אף על פי שהוא ספק אם יציל אם לא, ספק
רצגנפשות להקל). עיין במ"ש לעיל שם רסכ"ט (ואפילו אם הוא ספק
רצדאם יצילנה, מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה) וקו"א
רצהריש סק"א (שבודאי כן הוא בכל ההולכין להציל בכלי זיינן דבסי' שכ"ט,
רצושבודאי אינן יודעים אם ינצחו הנכרים, וכן אין יודעין אם יצילו הספינה, עיין שם).
רצז[937] אחרי
רצחיח, ה. שמכאן למדים דין ספק פקוח נפש דוחה שבת, כדלעיל סי' שכח ס"ב (ואפילו
רצטספק נפשות דוחה את השבת, שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם, מה תלמוד לומר וחי בהם,
שכלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה).
שא[938] **איסור
שבוהיתר** שער נט סל"ח (ומיהו אם בודאי היה גם כן הוא מסוכן עמו, אין לו לסכן
שגגופו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף על פי שרואה במיתת חבירו, כדדרשינן וחי אחיך
שדעמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית). אליה זוטא סק"ד (ומכל
שהמקום אם יש סכנה, אין לו לסכן גופו, מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף שרואה במיתת חבירו
שו(איסור והיתר כלל נ"ט)).
שזויש בספק זה ב' דעות, כדלקמן חו"מ
שחהל' נזקי גו"נ ס"ז (ואפילו ליכנס בספק סכנה, יש אומרים שצריך כדי להציל את
שטחברו ממיתה ודאית ... (ויש חולקים על זה, וספק נפשות להקל)).
שיוראה לקוטי שיחות חכ"ח ע' 153 הע'
שיא19 ובשוה"ג. שלחן המלך ח"א ע' רכז הע' 4. קובץ דברי תורה חי"ז ע' קא.
שיב[939] קדושים
שיגיט, טז.
שיד[940] ברייתא
שיהוגמרא עירובין מה, א (וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ... שחוזרין בכלי זיין
שיולמקומן ... באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן). טור ושו"ע ס"ט
שיז(כל היוצאים להציל, חוזרים בכלי זיינם למקומם).
שיח[941] סעיף
שיטג (ואם היתה יד נכרים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו, הרי אלו חוזרים
שכבשבת למקומם ובכלי זיינם).
שכא[942] רמ"א
שכבסוף ס"ח (ועיין לעיל סוף סימן ש"ו, מי שרוצים לאנסו, אם מחללין עליו שבת).
שכגונתבאר לעיל שם סכ"ט.