Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשלב שלא לילד הבהמה בשבת
ובו ג' סעיפים
א אין מילדין את הבהמה, ולא אפילו מסעדין, דהיינו לאחוז בולד שלא יפול לארץ, וכן שאר צרכי הולד שהתירו לטרוח בהם ביום
ובו ג' סעיפים
א אין מילדין את הבהמה, ולא אפילו מסעדין, דהיינו לאחוז בולד שלא יפול לארץ, וכן שאר צרכי הולד שהתירו לטרוח בהם ביום
בטוב כמ"ש בסי' תקכ"ג, אסור לטרוח בהם בשבת:
גב אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה, ולא סכין
דמכתה בשמן, שאסור לטרוח בשביל בהמה. במה דברים
האמורים בגמר מכה, שאינו עושה לה אלא לתענוג בעלמא, אבל כשלא נתרפאה המכה, שיש לה
וצער ממנה, מותר לטרוח בשבילה:
זג אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול
חלהריצה בחצר כדי שתתייגע ותתרפה. ואע"פ שזהו רפואה לה, ועל כל
טרפואה גזרו משום שחיקת סמנים, מכל מקום ברפואת בהמה לא גזרו, מפני שאין אדם בהול
יכל כך על רפואת בהמתו שיבא לשחוק סמנים. וכן אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי
יאשתצטנן.
יבואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות,
יגמותר לומר לנכרי להקיז לה, שמתוך שאדם בהול על מיתת בהמתו, אם לא נתיר לו על ידי נכרי
ידיבא להקיז בעצמו:
טו[1141] משנה
טזקכח, ב (אין מילדין את הבהמה ביום טוב). טור ושו"ע ס"א (אין
יזמילדין את הבהמה בשבת).
יח[1142] משנה
יטשם (אבל מסעדין), ופרש"י (אותה ביום טוב). רא"ש פי"ח
כסי' ד (ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין איום טוב דוקא קאי, או דלמא אפילו בשבת
כאשרי, והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מילדין תניא). ט"ז שם (והטור
כבכתב להתיר אפילו בשבת, ותמה ב"י עליו, כיון דר"י נסתפק ביה). מ"א
כגסק"א (משמע אפילו לסעדה אסור). והיינו ממה שלא כתב בשו"ע שמותר
כדעכ"פ לסעדה.
כה[1143] רב
כויהודה בגמרא שם (כיצד מסעדין, רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול לארץ). ט"ז
כזשם (פירוש אוחז בולד שלא יפול לארץ).
כח[1144] ס"ג-ד
כט(אין מילדין את הבהמה ביום טוב, דהיינו שאסור למשוך הולד מן הרחם, אבל מסעידין
לאותה בלידתה, דהיינו שאוחז בולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך
לאפיו. בהמה טהורה שריחקה ולדה, מותר לזלף עליו מי שלייתה (פירוש ששורין את השליא
לבבמים), וליתן מלא אגרוף מלח ברחמה כדי שיכאוב לה ותזכור צער הלידה ותרחם עליו).
לגוכל אלו אסורים בשבת, כמבואר במלבושי
לדיום טוב (ושום צרכי לידה אין עושין, אפילו לסעדו, וכל הני דבסימן תקכ"ג). **אליה
להזוטא** ס"ק א (מלבושי יום טוב ונחלת צבי הסכימו דהוא הדין לכל צרכי לידה
לושבסימן תקכ"ג, ואפילו לסעדו אינן עושין).
לז[1145] רש"י
לחבמשנה שם (איכא טרחא יתירה). ט"ז
לטס"ק א (הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתירה).
מוכן הוא לקמן ס"ב (שאסור לטרוח
מאבשביל בהמה), ושם נסמן (הערה 1147).
מב[1146] ברייתא
מגנג, ב (סכין (שמן, רש"י) ומפרכסין (גלדי מכה) לאדם. ואין סכין
מדומפרכסין לבהמה). טור ושו"ע ס"ב (אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה).
מההיתר הסיכה והפרכוס באדם נתבאר לעיל
מוסי' שכח סכ"ח (מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן).
מז[1147] **מסקנא
מחדגמרא שם** (סכין ומפרכסין לאדם ואין סכין ומפרכסין לבהמה, מאי לאו דאיכא מכה
מטומשום צער, לא, דגמר מכה ומשום תענוג), ופרש"י (שנתרפאה המכה, וסיכה ופירכוס
נמשום תענוג). טור ושו"ע שם (והני מילי בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג, אבל
נאבתחלת מכה, דאיכא צערא, שרי).
נבוכן הוא לעיל ס"א (אסור לטרוח
נגבהם בשבת). סי' שה סי"א (לא התירו לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה,
נדאלא בשביל צערה), וסי"ב (ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה), ושם נסמן.
נה[1148] **ברייתא
נושם, וכרבא דפסק כרבי יאשיה** (בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר (גזירה בכל
נזרפואה אטו שחיקת סממנין, רש"י) בשביל שתתרפה (שיהיו מיעיה רפויים בשילשול
נחומוציאה רעי, רש"י), ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא הלכה כרבי אושעיא). טור ושו"ע
נטס"ג (אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא).
ס[1149] רי"ף
סאכד, ב (ולא קא גזר משום שחיקת סממנין). ט"ז סק"ב (דאע"ג דזהו רפואה,
סבוברפואה גזרו משום שחיקת סמנים, ברפואת בהמתו אין אדם בהול כל כך שיבא לשחוק סמנים),
סגוכנסמן לקמן (הערה הבאה).
סד[1150] רי"ף
סהכד, ב (שמע מינה לית הלכתא כי הא דתנן בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל
סושתצטנן, אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אלא אפילו בהמה נמי
סזמעמידין אותה במים. דהאי תנא דאסר, משום שחיקת סממנין הוא דאסר, ובהא איפסיקא
סחהלכתא כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין, דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו
סטדליתי סממנין), ורמב"ם פכ"א ה"ל (ואם אחזה דם מעמידין אותה
עבמים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחק לה סמנין),** על פי מה דאיפסקא הלכתא כרבי
עאיאשיה, ודלא כברייתא שם**. טור ושו"ע ס"ד (אם אחזה דם, יכול להעמידה
עבבמים כדי שתצטנן). מ"א ס"ק ב (דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו כדי
עגשיבא לידי שחיקת סמנים).
עדולענין אדם, נתבארה הלכה זו לעיל
עהסי' שכח ס"ח (מי שאחזו דם ... אם אין בו חשש סכנה, מותר לו להצטנן במים).
עו[1151] **מרדכי
עז**רמז שמ (בהמה שאחזה דם, אם ספקא הוא שאם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לנכרי
עחלהקיזה, דאמירה לנכרי שבות, והלכתא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה פ"ק דפסחים (יא,
עטא) ובבכורות (לג, ב) גבי בכור שאחזו דם דאמרינן יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, ומסיק
פהתם טעמא כיון דאי שביק ליה מיית, אי לא שרית ליה אתי למיעבד ביה איסור דאורייתא.
פאוכי היכי דדחינן התם איסורא דרבנן, הכא נמי דחינן איסורא דרבנן דאמירה לנכרי שבות).
פבשו"ע ס"ד (ואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לגוי להקיזה).
פגט"ז סק"ג (הטעם במרדכי משום דאם לא נתיר לו על ידי עכו"ם יעשה
פדבעצמו, כדאיתא פ"ק ד[פסחים] לענין בכור). מ"א סק"ג (מתוך שאדם בהול
פהעל ממונו, אי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור דאורייתא).
פוהלכה זו לענין בכור, נפסקה בטור
פזושו"ע יו"ד סי' שיג ס"ו (בכור שאחזו דם, יקיז). וכלל זה (אי לא
פחשרית ליה כו') לענין שבת, נתבאר לעיל סי' רסו ס"א ואילך. לקמן סי' שלד
פטס"ב.