Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשלד דיני דליקה בשבת
ובו כ"ט סעיפים
הצלת מזון ג' סעודות
א נפלה דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום
ובו כ"ט סעיפים
הצלת מזון ג' סעודות
א נפלה דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום
במפניה, אפילו למקום המותר בטלטול וחפצים המותרים בטלטול, ואפילו אוכלים ומשקים לא
גיציל אלא מה שצריך לו לאותה שבת בלבד, כגון אם נפלה בליל שבת קודם הסעודה מציל
דמזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה, ובשחרית מזון שתי סעודות, ובמנחה
המזון סעודה אחת. שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת טרדת ההצלה שהוא
ובהול ונחפז להציל, ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה:
זב במה דברים אמורים בבית שהדליקה בו, אבל
חבתים הקרובים, ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו, לפי שהם אינן בהולין כל כך שישכחו
טהשבת מחמת טרדת ההצלה.
יואפילו מעות או שאר דברים המוקצים
יאהחשובים מותר להם להציל. והוא הדין שמותר לטלטלם כדי להצילם מפני הלסטים, או מפני
יבעבדי המושל הבאים לחפש בתיבתו וכיוצא בענין זה, לפי שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה
יגבמקום הפסד מרובה אלא אם כן אפשר להציל בענין אחר, כגון
ידמי ששכח ארנקי ברחוב, שאסור להביאה לביתו, אפילו בעיר המעורבת, מפני שיכול להושיב
טושם שומר או לשמור בעצמו כמ"ש בסי' רס"ו, וכן כל כיוצא בענין זה.
טזאבל יש אוסרים טלטול מוקצה, ואפילו במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין
יזאחר. וכן עיקר.
יחואף על פי כן יש אומרים שמותר להציל מעות וכיוצא בהם מפני
יטהדליקה או מפני הליסטים, לפי שאדם בהול על ממונו ובודאי יצילם מהפסד, ואם לא נתיר
כלו להציל על ידי טלטול מוקצה יבא לידי איסור חמור, שיכבה הדליקה או שיחפירם ויטמינם
כאבקרקע וכיוצא בענין זה (ואף שיכול להצילם
כבבלבד, מכל מקום מחמת שהוא בהול ונחפז בהצלתם ימהר להצילם בכל הצלה שתזדמן לו יותר
כגבמהרה, אף שהיא באיסור חמור, כי יאמר איך שאציל לא אציל בהיתר. משא"כ כשהתירו
כדלו להציל על ידי טלטול, לא יציל על ידי איסור חמור).
כהומטעם זה יש מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית כמ"ש
כובסי' ש"א. אבל לפי שהרבה חולקין על היתר זה, לפיכך אין להקל אלא באיסור טלטול, שיש אומרים שלא גזרו כלל טלטול מוקצה במקום הפסד
כזמרובה, אבל בכרמלית אין להקל כלל.
כחוגם אפילו בטלטול לבד אין להקל אלא
כטבבתים הקרובים לדליקה, אבל בבית שהדליקה בו, אפילו מזונות
לאסור להציל יותר מג' סעודות, וכל שכן מעות.
לאוכל זה בדליקה ולסטים וכיוצא בזה שהדבר
לבבהול (ונחפז הוא) מאד (להציל מפניהם), אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה,
לגכיון שאין הדבר בהול כל כך, אין לחוש שיבא להציל על ידי איסור חמור אם נאסור לו
לדהטלטול. ולכן אין היתר בזה וכל כיוצא בזה אלא
להלטלטל על ידי נכרי אם יש שם הפסד גדול, כמו שנתבאר בסי' ש"ז:
לוג הציל פת נקיה לשלש סעודות, לא יחז[ו]ר
לזויציל פת הדראה. אבל אם הציל פת הדראה, יכול לחזור ולהציל פת נקיה, כי יכול להערים
לחולומר בפת נקיה אני חפץ. וכן יכול להערים להציל שלש סעודות מכל
לטמין, שאם הציל בשר שלש סעודות יכול להציל אחר כך דגים, שיכול לומר בדגים אני חפץ,
מוכן שאר כל המינים. ואפילו יש לו מה יאכל במקום אחר כל
מאהשבת, רשאי להציל ג' סעודות מהדליקה. לפיכך אפילו אם הציל הוא הרבה, רשאים בני
מבביתו להציל כל אחד ג' סעודות, אע"פ שיש להם מה יאכלו ממה שהציל הוא:
מגד מצילין מיום הכיפורים לשבת, כגון אם חל יום הכיפורים בערב שבת. ואף שעכשיו לפי הקביעות שבידינו אי
מדאפשר שיהיה יום הכיפורים בערב שבת, מכל מקום גם אם חל בה' ויודע שלא ימצא לקנות
מהבערב שבת, מצילין בו ג' סעודות לשבת. אבל אין מצילין משבת ליום הכיפורים ויום
מוטוב ולא לשבת הבאה. אבל ביום הכיפורים למוצאי יום
מזהכיפורים מצילין מזון סעודה אחת, מפני עגמת נפש:
מחה מצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני:
מטו לא אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא
נכשמוציא וחוזר ומוציא, אבל כשמוציא הכל בפעם אחת, מותר. והוא שלא יהיו בכלים הרבה
נאאלא בכלי אחד. לפיכך מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול של
נבדבילה, וחבית של יין.
נגואפילו אם פירש טליתו והביא אוכלין
נדוהניח לתוכו וחזר והביא והניח, מותר, אע"פ שטורח לאסוף ולכנוס הרבה פעמים אין
נהבכך כלום, שכיון שמוציא הכל בפעם אחת הצלה אחת היא.
נוואפילו היו האוכלין בכלים ומערה אותם
נזלתוך הטלית, מותר. אבל להניח הרבה כלים מלאים אוכלים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת
נחאסור, כיון שהם בכלים מחולקים, ולא התירו להציל אלא בכלי אחד:
נטז כשם שהוא אינו רשאי להציל יותר מג'
ססעודות, כך אחרים אינם רשאים להציל לו. אבל מותר לו לומר להם בואו והצילו לכם, אע"פ שיודע בהם שיחזירו לו, ובלבד שלא יצילו כל אחד יותר מג'
סאסעודות בכלי אחד. ואע"פ שאינם בהולים כל כך על
סבהדליקה שיבאו לכבותה, אעפ"כ לא חלקו חכמים בגזרתם.
סגואם הם רוצים, יכולים לזכות לעצמן במה
סדשהצילו, כיון שהוא אמר להם הצילו לכם, הרי הפקיר להם וזכו מן ההפקר. ואם הם יראי
סהשמים ואינן רוצים לזכות, כיון שיודעים שלא מרצונו הפקיר, אלא רוצים להחזיר לו
סוולקבל שכר על טורח הצלתם, הרשות בידם. ואין בזה משום שכר שבת, שהרי הכל שלהם, שזכו
סזבו מן ההפקר, אלא שהם מוחלים לו המותר על כדי שכרם, אבל עד כדי שכרם אינן מוחלין
סחלו, ושלהם הוא שזכו בו מן ההפקר, ואינו נקרא שכר שבת כלל. ומדת חסידות שלא ליטול
סטשכר על טורח הצלה שבשבת אע"פ שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל
עדבר שיש בו נדנוד עבירה.
עאאבל אם לא אמר להם הצילו לכם, אינם יכולים
עבלזכות לעצמן כלל אם רצו, אע"פ שהוא אינו רשאי להציל יותר, כי אינו הפקר בשביל
עגכך, מפני שלא נתייאש ממנו עדיין, כי יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים שהיו
עדמצילין לעצמן ומחזירים לי. ולפיכך אין הללו שהצילו רשאים ליטול
עהשכר, מפני שהוא שכר שבת, כיון שלא זכו בו מן ההפקר:
עוח מותר לו להציל כלי תשמישו הצריכים לו
עזהיום (לג' סעודות הללו) כגון כוסות וקיתוניות (וכיוצא בה משאר כלי סעודה):
עחט כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת
עטהמעורבת עם חצר זו, אבל לא לשאינה מעורבת, ואין צריך לומר לכרמלית, שלא התירו איסור דברי סופרים בשביל ג'
פסעודות של שבת, אלא ההצלה בלבדה:
פאי וכל זה במזונות וכלי תשמישו הניטלים
פבביד, אבל בגדים שיכול ללבשם, מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול לעטוף, ומוציא
פגופושט וחוזר ולובש ומוציא אפילו כל היום כולו, שכיון שלא התירו להציל אלא בדרך לבישה,
פדזכור הוא ולא יבא לכבות. ואפילו לרשות הרבים מותר לו להוציא
פהבדרך לבישה (אפילו לובש בו בענין שאין דרך ללבוש
פוכן בחול, כגון ב' חגורות זו על גבי זו. ואע"פ שיש אומרים שהשני הוא כמשוי כמו
פזשנתבאר בסי' ש"א, מכל מקום בדליקה הקילו).
פחויכול לומר לאחרים בואו והצילו לי, והם
פטלובשים כל מה שיכולים ללבוש ועוטפים כל מה שיכולים לעטוף, ומוציאים ופושטים וחוזרים ולובשים
צומוציאים:
צאיא יש אומרים שלא אסרו להציל יותר מג' סעודות וכלי
צבתשמישו הצריכים לו היום, אלא כשמציל לחצר המעורבת או למבוי המעורב שהן סמוכים
צגלרשות הרבים, וגם אינן מקורין ודומה קצת לרשות הרבים, אבל לבית אחר שעירב עמו יכול
צדלהוציא כל מה שירצה, ואף לחצר לא אסרו אלא לחצר חבירו שהיא צריכה לערב עמו,
צהאע"פ שעירב עמו, אבל לחצר שלו שאין צריך עירוב כלל, יכול להוציא כל מה שירצה.
צוויש אומרים שאין חילוק כלל בכל זה, שכיון שטעם
צזהאיסור הוא משום חשש כיבוי מה לי [ל]חצר מה לי לבית מה לי לחצר חבירו מה לי לחצרו. ויש לחוש לדבריהם:
צחהצלת כתבי הקודש
יב כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה.
יב כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה.
צטובימי חכמי התלמוד לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים,
קאבל לא תורה שבעל פה ולא כל הברכות והתפלות שתיקנו חכמים, אלא היו בעל פה.
קאואף כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא
קבעל עור בהמה טהורה ובכתב אשורי ולשון הקודש ובדיו, אבל לא על הנייר, ולא בכתב או
קגלשון אחר, אפילו תרגום, אלא היו מתרגמין בעל פה, ולא במיני צבעונים, כמ"ש בסי' ל"ב גבי תפילין.
קדואם נכתבו בכתב או לשון אחר, אפילו בחול
קהאסור לקרות בהם, אלא מניחם במקום התורפה והם מתאבדים מאליהם עם האזכרות שבהם הכתובות גם כן באותו כתב או לשון. ולפיכך אין מצילים אותם בשבת מפני
קוהדליקה, ולא (ממים) או שאר דבר המאבדם, מפני שהם אסורים בטלטול (וגם בחול אין להצילם אלא יניחם שיאבדו).
קזאבל אם כתובים בלשון הקודש וכתב אשורי
קחעל נייר או במיני צבעונים, אע"פ שאסור לקרות בהם אפילו בחול, אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה
קטבשבת מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות, מפני שנשתלחה ליכתב בדתי
קיפרס ומדי, ולפיכך אין בה קדושה, אלא אם כן כתובה כהלכתה.
קיאוכל זה בימיהם, אבל עכשיו משום עת לעשות
קיבלה' הפרו תורתך התירו לכתוב כל הספרים, אפילו של תורה שבעל פה וכל הברכות והתפלות,
קיגמפני שנתמעט הלב ונתרבה השכחה. ולכן מצילין אותם מפני הדליקה ומכל מקום התורפה
קידבשבת.
קיהוכן התירו משום עת לעשות לה' וגו' לכתוב
קיואפילו כ"ד ספרים תרגום, וכל לשון, ובכל כתב, על הנייר, מפני שאין כל אדם יכול
קיזלכתוב אשורית, וגם אין הכל מבינים לשון הקודש, וגם אין ספק ביד הכל לקנות הקלף.
קיחולכן מצילים אותם גם כן מפני הדליקה ומכל מקום התורפה.
קיטאבל מכל מקום אסור לכתבם במיני צבעונים
קכאפילו בזמן הזה, מפני שבקל יוכל לקנות דיו כמו מיני צבעונים, ואם נכתבו אסור לקרות
קכאבהם אפילו בחול. ואעפ"כ מצילין אותן מפני הדליקה
קכבומכל מקום התורפה מפני האזכרות שבהם, חוץ ממגילת אסתר שאין בה אזכרות.
קכגבמה דברים אמורים כשנכתבו בכתב אשורית
קכדולשון הקודש, אבל בכתב או לשון אחר, מותר לכתבם אפילו במיני צבעונים, וקורין בהם
קכהומצילין אותם.
קכווכל זה בכ"ד ספרים של תורה שבכתב.
קכזאבל שאר ספרים מותר לכתוב במיני צבעונים בכל ענין, וקורין בהם ומצילין אותם:
קכחיג לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות
קכטאלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון, אבל אם אינן מבינים אותו, אסור לכתוב, ואין
קלקורין בו, ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבעל פה),
קלאשהרי לא התירו אלא משום עת לעשות לה', וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה'.
קלב(וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או
קלגפסוקים בקמיעות, או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה').
קלדואפילו כותב אשורית ולשון הקודש ובדיו
קלהעל הקלף, הרי לא ניתנה תורה ליכתב אלא ספר שלם, ולא פרשיות פרשיות, אלא משום עת לעשות לה' כמ"ש בי"ד סי' רפ"[ג]. ולפיכך אין קורין בהם ואין מצילין
קלואותם בשבת מפני הדליקה, שהרי אינן בכלל כתבי הקדש (אבל מצילים אותם ממים או שאר דברים
קלזהמאבדם, שהרי אינם אסורים בטלטול, כמ"ש
קלחבסי' ש"ח שאפילו קמיע שאינו מומחה מותר לטלטלו).
קלטומכאן אמרו חכמים, כותבי קמיעין וכל כיוצא בהם מדברים שלא שייך לומר בהם עת לעשות
קמלה', הרי הם כשורפי תורה, שהרי לא יצילו אותם מפני הדליקה בשבת ויניחום לישרף.
קמאויש אומרים שמותר לכתוב ולהציל, שכיון שניתן רשות
קמבלכתוב אזכרות בברכות, וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים, משום עת לעשות לה', הוא
קמגהדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות או שאר מקומות, אע"פ שלא שייך בהם
קמדעת לעשות לה'. ובלבד שלא יכתבם במקום שיוכלו לבא לידי בזיון, כגון באגרות,
קמהכמ"ש ביו"ד סי' רע"ו. והעיקר כסברא הראשונה:
קמויד תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה:
קמזטו ספר תורה שבלה או נמחק, ויש בו ללקט פ"ה אותיות,
קמחאע"פ שאין בהם אזכרה, הרי הוא עומד בקדושתו ומצילין אותו, לפי שכן מצינו ספר שלם
קמטבתורה שאין בו אלא פ"ה אותיות, דהיינו פרשת ויהי בנסוע הארון שנחשבה לספר
קנבפני עצמו.
קנאוהוא שפ"ה אותיות אלו הן תיבות
קנבשלמות, אע"פ שהן מפוזרות, אבל תיבה שנחסר ממנה אות אחת, אין הנשאר ממנה מצטרף
קנגלעלות לחשבון פ"ה.
קנדואם יש בספר תורה זו אזכרה אחת שלימה,
קנהמצילין אותה בשבילה לבדה, אע"פ שהשאר כולה נמחק ובלה:
קנוטז תיבות של תרגום שבמקרא, כגון יגר
קנזשהדותא, וכדנא תימרון להום, שכתבו בלשון הקודש, אעפ"כ הן
קנחמצטרפות ועולות לחשבון פ"ה:
קנטיז כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו
קסמצילין אותו אפילו לחצר שאינה מעורבת, או למבוי שאין בו שיתוף. ובלבד שיהיו כל
קסאתיקוניו קיימים, דהיינו ג' מחיצות ולחי או קורה, שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין
קסבחסרון תיקון העירוב או השיתוף בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר, בין במבוי בין
קסגבחצר:
קסדיח מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין
קסהעם התפילין, אפילו לחצר שאינה מעורבת, אע"פ שיש בתוכם מעות. ולא הצריכוהו לנער המעות מהם, כי שמא בתוך כך תתחזק הדליקה ולא יוכל
קסולהצילם כלל. וכן אם הניח תפילין בארנקי מלאה מעות,
קסזיכול להצילה מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים, למקום שיכול להציל התפילין, ואין מחייבים אותו להוציא התפילין
קסחממנה, אפילו הניחן בתוכה בשבת (על ידי נכרי), שעל ידי ישראל אסור להצניע תפילין
קסטבתוכה, שאי אפשר שלא יטלטלנה קצת, והיא בסיס להמעות שבתוכה.
קעאבל לכתחלה אסור להניח תפילין לתוכה
קעאבשעת הדליקה כדי שיציל אגב התפילין, שהרי לא התירו אלא מחמת חשש שמא לא יוכל להציל
קעבהתפילין כלל אם יצטרך להוציאם ממנה, ואיך יניחן שם לכתחלה. אבל מותר להניח בתוכה
קעגתפילין מערב שבת כדי שיוכל להצילה עמהן בשבת לחצר שאינה מעורבת, אם תפול דליקה או
קעדמפני גנבים והגזלנים, כיון שמניחן בשעת היתר. והוא הדין למזוזה או ספר.
קעהאבל אם מניח (טבעת או) אוכלין לתוך ארנקי, אינן מועילין
קעושיוכל להצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו אפילו לחצר המעורבת, כי אין (הטבעת או) האוכלין חשובים
קעזלגבי הארנקי, והן בטלין אצלה, ולפיכך אף אם אי אפשר לנערן ממנה, אינו רשאי ליטול
קעחאת הארנקי בשבילן, אלא יניחן לישרף עם הארנקי.
קעטויש מתירין להניח עליה אפילו לכתחלה בשעת הדליקה
קפככר או תינוק או שאר דבר שמותר להצילו לחצר המעורבת, אע"פ שהארנקי חשובה ממנו
קפאהרבה, ונוטלה ומצילה על ידי כך מבית שהדליקה בו לחצר המעורבת. ואף שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת
קפבבלבד, כמ"ש בסי' שי"א, מכל מקום מפני הפסד הדליקה הקילו גם
קפגכן כמו במת שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר שעליה, והרי זה כמציל דבר המותר בלבדו.
קפדויש לסמוך על זה להקל בדברי סופרים במקום הפסד מרובה.
קפהוכל זה בבית שהדליקה בו, אבל בבתים
קפוהקרובים, יש מתירין לטלטל אפילו מוקצה בלבד אם יש בו הפסד מרובה, והוא הדין מפני הלסטים, כמ"ש
קפזלמעלה:
קפחיט יש מתירין לומר לנכרי להציל ספרים אפילו דרך רשות
קפטהרבים, שלא גזרו על שבות אמירה לנכרי במקום בזיון כתבי הקודש. ואף שלא התירו
קצלהצילן לכרמלית, אע"פ שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים, מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה על ידי
קצאישראל לשבות אמירה לנכרי:
קצבכ הגליונים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה
קצגלפרשה, ושבין דף לדף, ושבין ספר לספר, אין מצילין אותם אם נחתכו מן הספר או שנמחק
קצדהספר ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות:
קצהכא המינים, דהיינו האדוקים בעבודה זרה,
קצווכן מומרים לעבודה זרה, שכתבו להם כתבי הקדש, אע"פ שכתובים אשורית בלשון
קצזהקודש על הקלף ובדיו, אין מצילין אותם, ואף בחול שורפם עם האזכרות שבהם, מפני
קצחשכיון שהם אדוקים בעבודה זרה בודאי כתבו אותן לשם עבודה זרה.
קצטומכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב
רוכסף שיש עליהן שם בן ד' אותיות שטבעו אותו המינים לשם עבודה זרה, שאסור לתלותם,
ראוגם אין להחזיק אותן ברשותו, אלא יתיכם מיד, כדי שלא יהיה זכרון למעשיהם שעשו לשם
רבעבודה זרה, שמטעם זה צריך לשרוף הספרים שלהם עם האזכרות שבהם:
רגגרם כיבוי
כב תיבה שאחז בה האוּר מצדה האחד, מותר
כב תיבה שאחז בה האוּר מצדה האחד, מותר
רדליטול עור של גדי, המותר בטלטול ע"ד שנתבאר בסי' ש"ח, ולפרוס אותו עליה סמוך לאוּר כדי שלא
רהיתפשט האוּר יותר, שהעור הוא מתחרך ואינו נשרף ומגין על התיבה.
רוומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין
רזריקנים בין מלאים, להפסיק הדליקה, ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים, אע"פ שהם
רחאינם יכולים לקבל את האוּר ומתבקעים ומכבים את הדליקה, לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה, שבשעה שנותן המים יש
רטדבר המפסיק בינם לאוּר, דהיינו דופני הכלי שנותנם בתוכו, והאוּר הוא שמבקע את הכלי
ריומכבה את עצמו, והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא, כמו שנתבאר בסי' רס"ה:
ריאכג טלית שאחז בה האוּר מצד אחד, מותר ליתן
ריבעליה משקין רחוק קצת מן האוּר, כדי שיכבה האוּר כשיגיע לשם. ואף על פי שאין כאן דבר המפסיק בינם לאוּר,
ריגמכל מקום הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר, אלא שמונעים האוּר מלדלוק יותר, והוא
רידכבה מאליו.
ריהבמה דברים אמורים במשקים שאינם מלבנים.
ריואבל מים או שאר משקים המלבנים, אסור ליתן על הטלית, משום גזרת סחיטה, או משום ששריית
ריזהבגד זהו כיבוסו, כמ"ש בסי' ש"ב ושי"ט:
ריחכד טלית מקופלת שאחז בה האוּר, פושטה
ריטומתכסה בה, כדי שלא יתפשט האוּר יותר. ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר, אין
רכבכך כלום, כיון שאינו מתכוין לכך, ולאו פסיק רישיה הוא. ולכן לא ירוץ ויקפוץ וינענע אותה אנה
רכאואנה כדי שיכבה, אלא מתכסה בה כדרכה.
רכבוכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו
רכגוקורא בו, כדי שלא יתפשט בו האוּר יותר. ואף אם על ידי זה נכבה מה שנדלק כבר,
רכדאין בכך כלום. ובלבד שלא ינענע אותו אנה ואנה:
רכהכיבוי על ידי נכרי
כה אסור לומר לנכרי לכבות הדליקה משום הפסד ממונו, אפילו להאומרים
כה אסור לומר לנכרי לכבות הדליקה משום הפסד ממונו, אפילו להאומרים
רכושמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, והכיבוי היא מלאכה שאינה
רכזצריכה לגופה כמ"ש בסי' רע"ח, ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה
רכחלנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז. מכל מקום כאן בדליקה שהדבר בהול ונחפז
רכטהוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו
רללשיעורים ויבא לכבות בעצמו (ומטעם זה אסור גם כן להציל על ידי נכרי בבית שהדליקה בו יותר
רלאמג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום כמ"ש למעלה).
רלבאבל מותר לומר לו לכבות מפני ספרים, אם אי אפשר בענין אחר:
רלגכו נכרי שבא לכבות מעצמו אין צריך למחות
רלדבידו, לפי שהנכרי יש לו שקול הדעת ששוקל
רלהבדעתו שכך ראוי לו לעשות מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן,
רלוולהנאת עצמו הוא מתכוין.
רלזואפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן אין
רלחצריך למחות בו מטעם שנתבאר בסי' רמ"ד.
רלטאבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו אפילו לא הגיע לחינוך ואפילו אין אביו שם, לפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין
רמלהנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד לאביו (או לישראל אחר) הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו כדי לעשות לו נחת רוח.
רמאאבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו אין צריך
רמבלמחות בו אלא אביו בלבד, אם הגיע לחינוך, כמ"ש בסי' שמ"ג:
רמגכז בדליקה התירו לומר בפני הנכרי כל המכבה
רמדאינו מפסיד, ואם אינו כאן יכול לקרותו לכאן ולומר
רמהכן בפניו כמ"ש בסי' ש"ז:
רמובחשש סכנה והיזק הגוף
כח יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא
כח יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא
רמזבימיהם שלא היו שרויים בין הנכרים, ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם. אבל בזמן
רמחהזה, אותם ששרוים בין הנכרים, ויש חשש סכנת נפשות כשהדליקה מתגברת, שאז הם חוטפים
רמטושוללים, וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבאו להרוג אותו, מותר לכבות הדליקה בשבת,
רנאפילו הדליקה היא בבית נכרי, כי יש לחוש פן תתגבר הדליקה ויבאו לחטוף ולשלול
רנאולהרוג, וכל הזריז לכבות הרי זה משובח.
רנבומכל מקום הכל לפי הענין, שאם הם בטוחים
רנגבודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש ספק סכנת נפשות, מותר לכבות.
רנדוכן נוהגין.
רנהומכל מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה,
רנושהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש חשש סכנה אם לא יכבה. אבל משום הצלת ממונו אסור
רנזלחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה,
רנחואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים, כגון איסור תחומין.
רנטואם עבר וחילל צריך כפרה. והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה מ' יום,
רסאע"פ שאינן רצופים אלא ב' וה'. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה שאחר
רסאהתענית.
רסבויתן י"ח פשוטים לצדקה במקום חטאת אם נתחייב בה. והוא שיעור סלע של תורה. וכמה שיעור סלע במטבעות שלנו יתבאר ביו"ד
רסגסי' ש"ה עיי"ש.
רסדואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום לערך י"ב פשוטים, אם אפשר לו, והעשיר יתן יותר, הכל לפי
רסהעשרו, שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין
רסופרוטה לעני.
רסזואם יוכל לדחות התענית לימות החורף
רסחיתבאר בסי' תקס"[ח].
רסטוכל זה במחלל שבת בשביל הצלת ממון, אבל
רעהמכבין הדליקה במקומות שיש שם חשש סכנה בדליקה ורוצים להחמיר על עצמן ולעשות תשובה
רעאעל זה, אין מניחין אותם, כדי שלא ימנעו מלכבות:
רעבכט גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי מן
רעגהתורה, הואיל ואינה בוערת, אבל אסור לכבותה מדברי סופרים. ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה,
רעדמותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו.
רעהאבל גחלת של עץ שייך בה כיבוי, ואף אם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים
רעובה אסור לכבותה, להמחייבים מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאיסור של תורה לא הותר לעולם אלא
רעזבמקום פיקוח נפש בלבד. אבל להאומרים שמלאכה שאינה צריכה
רעחלגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים, מותר לכבות אפילו גחלת של עץ המונחת במקום
רעטשרבים ניזוקים בה, שבמקום היזק הגוף לא גזרו, אף על פי שגזרו במקום הפסד ממון. וכן עיקר (ואעפ"כ כל בעל נפש יש לו להחמיר
רפלעצמו):
רפא[1171] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
רפבזה:
רפג(א)
רפדהצלת מזון ג' סעודות (ס"א-יא).
רפה(ב)
רפוהצלת כתבי הקודש (סי"ב-כא).
רפז(ג)
רפחגרם כיבוי (סכ"ב-ד).
רפט(ד)
רצכיבוי על ידי נכרי (סכ"ה-ז).
רצא(ה)
רצבבחשש סכנה והיזק הגוף (סכ"ח-ט).
רצג[1172] משנה
רצדקיז, ב (מצילין מזון ג' סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. כיצד, נפלה
רצהדליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות, בשחרית מצילין מזון ב' סעודות, במנחה מזון
רצוסעודה אחת). גמרא שם (אמר רבא, מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה אתי לכבויי),
רצזופרש"י (ואי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי, מתוך שהוא בהול, מינשי ליה שבת
רצחואתי נמי לכבויי). תוס' מד, א ד"ה מתוך (ואי שרית ליה, מתוך שיהא טרוד להציל
רצטישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג). טור ושו"ע ס"א (נפלה דליקה בשבת, אם
שהוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי
שאלבהמה לבהמה. ובשחרית, מזון שתי סעודות, ובמנחה, מזון סעודה אחת ... דאיכא למיחש שמתוך
שבשטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו). ט"ז ס"ק א (אין חיישינן למזיד, רק
שגלשמא ישכח שהוא שבת, והיינו מחמת טירדא כההיא דדליקה דהכא).
שד*
שהומטעם זה אסור לומר לנכרי להציל
שוכלום מפני הדליקה, או לכבות הדליקה, כדלקמן סכ"ה (אסור לומר לנכרי לכבות
שזהדליקה ... שהדבר בהול,
שחונחפז הוא מאד להציל ממונו ואין לבו עליו, ואם נתיר לו כלום אף הוא לא יתן דבריו
שטלשיעורים ויבא לכבות בעצמו (ומטעם זה אסור גם כן להציל על ידי נכרי בבית שהדליקה
שיבו יותר מג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו היום, כמ"ש למעלה).
שיא[1173] תוס'
שיבקטו, א ד"ה כל (אומר ר"ת דכולא האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית
שיגאו באותו חצר, דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא, ואי שרית ליה אתי לכבויי, כדמפרש
שידבגמרא, אבל נפלה דליקה בבית אחר, מותר להציל הכל). טור ושו"ע שם (ודוקא בני
שיההבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת
שיוויכבו, אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו).
שיז[1174] טור
שיחולבוש ס"א (שאר בתים הקרובים, ויראים שתגיע להם הדליקה, אינם בהולים כל כך,
שיטויכולים להציל כל מה שירצו).
שכ[1175] ספר
שכאהתרומה סי' רכו (ונראים הדברים כמו כן אם רואה באים מושלים ליקח בשבת מעות
שכבשבתוך תיבתו, יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר, אעפ"י שמוקצים הם). ר"ן
שכגסו, רע"א (וכתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל, וכן בספר התרומה, דמהא
שכדשמעינן למי שמתירא מפני הלסטים או השלטון, שיהא מותר לטלטל את המעות כדי להחביא,
שכהדמשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן). דעה הא' בשו"ע ס"ב (ויש מתירים לטלטל
שכומעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא
שכזאין לחוש לאיסור מוקצה).
שכחוכן הוא לקמן סי"ח (יש מתירין
שכטלטלטל אפילו מוקצה בלבד, אם יש בו הפסד מרובה).
של[1176] ספר
שלאהתרומה שם בטעם הב' (והא דאמרינן שילהי נוטל (קמב, א) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר ...
שלבאסור, שאני התם ... יכול לישב שם בעירו ולשמרו, או ליתן שם שומר עכו"ם. אבל
שלגבפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר). מ"א סק"ב בטעם הב' (והא
שלדדאמרינן שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו ... שאני התם ... דיכול לישב ולשמרו או ליתן
שלהלשומר עכו"ם).
שלו[1177] סעיף
שלזיח (אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת, אסור להביאו לביתו אפילו על
שלחידי נכרי, אלא מתיר חגורה בשוק והכיס נופל ואומר לנכרי לשומרו).
שלטוראה שם בקונטרס אחרון סוף ס"ק
שמו (אבל יש להסתפק ... דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי
שמאנכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת, אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על
שמבזה ... וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו
שמגקאמר, או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו).
שמד[1178] רמב"ן
שמהקנג, א (ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו, שאינו נוטל מעות מפניהם להטמינן ... בשביל
שמוהפסד המעות ושאר הנכסים לא נתיר הצלתן). רשב"א שם ד"ה אין (דהכא לאו
שמזמשום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם
שמחלא תתיר לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי איסורא דאורייתא ... דלא התירו
שמטלו כלל משום הפסד ממונו, אלא מפני שהוא במקום שקרוב לבא בו לידי איסורא דאורייתא,
שנאבל מי שמתירא מפני לסטים ... מי שרינן ליה טלטול, הלכך לא שרינן ליה כלל, כן נראה
שנאלי). טור (ונראה לי שהוא אסור, שלא התירו ... אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא
שנבלטלטלו בהדיא), ודעה הב' בשו"ע (ויש אוסרים). מ"א ס"ק ג (דדוקא למי
שנגשהחשיך שרי, כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, כמ"ש רסי' רס"ו).
שנד[1179] שגם
שנהבדעת בעל התרומה המתיר, יש מפרשים דהיינו דוקא במקום שאדם בהול כו', כמבואר
שנובמ"א שם (והב"ח הכריע כהמתירין, ומכל מקום נראה לי, דדוקא מפני
שנזהלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא).
שנחט"ז ס"ק ב (ואין מזה תפיסה על בעל התרומה, דגם כאן יש חשש איסור גדול
שנטדשמא יעשה איזה מלאכה דאורייתא להצניע הממון). וכדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ריש
שסס"ק ב (ואף להמתירים שם, היינו גם כן כדי שלא יבאו לידי איסורא
שסאדאורייתא, עיין שם במג"א, וכן כתב הט"ז שם, שמא יעשה איזו מלאכה להצניע
שסבהממון עיין שם).
שסגולעיל סי' שא סל"ט נפסק
שסדבפשיטות כדעת האוסרים (ואפילו לטלטל המעות להצניעם באיזה מקום באותה חצר אסור, שלא
שסההתירו שום שבות גמור משום הפסד מרובה).
שסוולא התירו במקום הפסד מרובה אלא
שסזטלטול קצת, כדלעיל סי' רסו סכ"ד (ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא
שסחטלטול קצת, מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה).
שסט[1180] רשב"א
שעטור ומ"א (כנסמן לעיל הערה 1178).
שעאוכן הובאה דעת המתירים לעיל סי' שא
שעבס"מ (אבל מי שלסטים באים עליו לגזול ממונו, או שעבדי המושל באים
שעגלחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא בהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים לטלטל מעותיו בידו
שעדלהחביאם במחבואות).
שעה[1181] כי
שעואף שכיבוי הדליקה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי מה דקיי"ל שאסורה רק
שעזמדברי סופרים, מכל מקום הוא איסור חמור. וכן הוא לעיל סי' שיא ס"א (שהתירו
שעחחכמים איסור טלטול, כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות את הדליקה). ונתבאר
שעטלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א, דאין
שפצריך חשש דאורייתא דוקא, למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, עיין שם,
שפאאלא איסור חמור של מדברי סופרים). סי' ערה בקונטרס אחרון ס"ק ב (וכן משמע
שפבבסי' שי"א, דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן). לקמן סי' שטז
שפגסי"ט (שאינו צריך לגופו ... לא התירוה משום צער בעלמא, הואיל ועיקרה מן
שפדהתורה, דהיינו אם צריך לגופה).
שפהמשא"כ החשש "שיחפירם
שפוויטמינם בקרקע" הוא איסור דאורייתא. וכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (יש לחוש
שפזשלא יבא לידי איסור של תורה בהצלתם, שיחפירם בקרקע).
שפחהחילוק נתבאר לעיל סי' רסו בקונטרס
שפטאחרון ס"ק ב (והא דהוצרכו בסימן של"ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא
שצדאורייתא. היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו' ... מהיכי
שצאתיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא ... ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז
שצבמאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא
שצגתזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ... והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא
שצד(וגבי כיבוי, למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה
שצהלו יותר, וכיון שבין כך ובין כך אסור, יכבה כדרכו בחול)).
שצו[1182] ב"ח ד"ה וכתב בעל
שצזהתרומה (אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין
שצחממונו שם, להצילו מפני הדליקה או מן האנס).
שצטוכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (יש
תלחוש שלא יבא לידי איסור של תורה בהצלתם, שיחפירם בקרקע).
תא[1183] הלכות ומנהגי רבי שלום מנוישטט
תבסי' נט (אמר מהר"ש ז"ל שמותר לישראל לטלטל מעות ביום השבת אם יש פחד
תגשעבדי המושלים יבואו ויקחו את שלו, כל מקום בעיר, ואפילו לטלטל לחוץ ולהוציאם, כי
תדכל המבואות שלנו אינן רשות הרבים ... אמרינן אדם בהול על ממונו, ואי לא שרית ליה
תהאתי למיעבד איסורא אחרינא). הובא במהרי"ל הל' שבת סי' כח. מ"א
תוסי' שא סקמ"ה (מהרי"ל ז"ל התיר ... בשעת הסכנה, אך לא יוציאם חוץ
תזלעירוב ... ואם מתירא מגזילה, כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב
תחכמ"ש סימן של"ד עכ"ל. ואם כן מה שכתב בתחלה שלא יוציאם חוץ לעירוב,
תטמיירי שלא בא שום אדם לגזול, ואם כן לא שייך לומר שהוא בהול, רק שהוא שעת הסכנה).
תי[1184] סעיף
תיאמ (יש מתירין אפילו להוציא למקום אחר דרך כרמלית, לפי שאין אדם
תיבמעמיד עצמו על ממונו).
תיג[1185] רשב"א
תידטור ומ"א (כדלעיל הערה 1178), וכן בעל התרומה, לפי פירוש
תיההמ"א והט"ז (כדלעיל הערה 1179). שמטעם אדם בהול כו' התירו באיסור
תיוטלטול (ולא באיסור כרמלית).
תיז[1186] הקל
תיחיותר מאיסור כרמלית. אבל ראה לעיל סי' רנב קו"א ס"ק יד דמוקצה חמור
תיטמכרמלית), ושם נסמן (הערה תקלז).
תכ[1187] דעה
תכאראשונה שבתחילת הסעיף.
תכב[1188] שהתירו להציל בטלטול מוקצה, במקום שאדם
תכגבהול על ממונו, שיש בו ב' דעות להיתר: (א) יש מתירים מוקצה בהפסד מרובה. (ב) יש
תכדמתירים איסור דרבנן במקום שאדם בהול על ממונו.
תכהוכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (ולענין
תכוהלכה אין להקל אלא באיסור טלטול מוקצה, אבל לא באיסור הכרמלית, כמו שיתבאר בסי'
תכזשל"ד).
תכחוראה תהלה לדוד סק"ה. מראי
תכטמקומות וציונים.
תל[1189] ב"ח
תלאד"ה וכתב (פירוש, בעל התרומה קאי אדברי רבינו תם שהתיר לבתים הקרובים לדליקה
תלבלהציל יותר ממה שהוא צריך, דלפי זה יכולין גם כן להציל אפילו מעות ודברים המוקצים ...
תלגודוקא בבית שנפלה בו הדליקה אסור כל מה שהוא יותר מהצריך לו לאותו שבת, אפילו מה
תלדשאינו מוקצה, גזירה דילמא מתוך שהוא בהול ישכח לשבת ואתא לכבויי, אבל בבית הסמוך
תלהלדליקה שרי אפילו מה שהוא מוקצה). מ"א סק"א (דוקא בבית אחר, כמ"ש
תלוס"א (ב"ח)).
תלז[1190] כדלעיל
תלחס"א.
תלט[1191] מ"א
תמסק"ג (ומכל מקום נראה לי דדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול
תמאוחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא, אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכו"ע
תמבלטלטל על ידי ישראל).
תמגוכן הוא לעיל סי' שא ס"מ (וכל
תמדזה כשההפסד הוא בא בענין שאין נבהל כל כך בשבילו, ואינו נחפז כל כך מחמתו להצלת
תמהממונו, כגון זה ששובת בין הנכרים שמתיירא שלא יגזלו ממנו מעותיו, שאינו בהול כל כך
תמוכשאין מתירים לו לצאת בהם מביתם, כיון שעדיין אין שום אדם בא לגזול ממנו. אבל מי
תמזשלסטים באים עליו לגזול ממונו, או שעבדי המושל באים לחפש בתיבתו לקחת ממונו, שהוא
תמחבהול ונחפז להציל מהם, יש מתירים לטלטל מעותיו בידו להחביאם במחבואות). סי' רסו בקו"א
תמטסוף ס"ק ב (אלא אם היה בהול ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה כדי למהר
תנההצלה, אם נאסור לו הטלטול, שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך
תנאלומר לדעת המג"א).
תנבומכל מקום מסיים בקונטרס אחרון שם (אבל
תנגבאמת אין צריך לכך, דמה שהקשה המג"א מפירות המוקצים, לא קשה מידי). והיינו
תנדשאף שפוסק כדברי המ"א בזה, מכל מקום אין הכרח לזה, והוכחת המ"א אפשר
תנהליישב באופן אחר.
תנו[1192] שו"ת
תנזהרשב"א ח"א סי' תשפד (נשאל עוד, סחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך
תנחהמים, מהו לטלטלה בשבת או לומר לגוי לטלטלה, כי הרב בעל התרומות כתב שמותר להצניע
תנטמעות בשבת מפני השלטון. והשיב ... לא דמי למי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לנכרי,
תסהתם התירו דאי לא שרית ליה לטלטולי אתי למעבד מלאכה דאורייתא, אבל כאן למה שרינן
תסאליה טלטול), וח"ד סי' רעז. שו"ע ס"ב (ויש אוסרים).
תסב[1193] סי"ב
תסג(ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל
תסדעל ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים (ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם
תסהאי אפשר בענין אחר). ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).
תסו[1194] ברייתא
תסזקיז, ב (הציל פת נקיה (לשלש סעודות, רש"י), אין מציל פת הדראה (פת קיבר שניטל
תסחהדרה, לפי שאין ערמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי, רש"י), פת הדראה מציל פת
תסטנקיה). טור ושו"ע ס"ג (הציל פת נקיה, לא יציל הדראה, אבל איפכא שרי).
תעט"ז ס"ק ג (פירוש, פת קיבר שניטל הדרה ממנו, ואין כאן שייכות ערמה לומר
תעאפת הדראה ניחא לי).
תעב[1195] שלטי
תעגהגבורים שם מג, ב אות ד (בעל הבית שבא להציל מזון ג' סעודות, רשאי להציל מכל מין
תעדומין, שאם הציל בשר מזון ג' סעודות, יכול לחזור ולהציל דגים, שיכול לומר בדגים אני
תעהחפץ יותר מן הבשר, וכן בכל מין ומין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו), בשם פסקי ריא"ז
תעופט"ז ה"ב אות ו, בשם פסקי רי"ד קכ, א ד"ה ולשם הוא מוציא (אם
תעזהיו לו הרבה מיני אוכלין, מציל מכל מין ומין ג' סעודות, ואף על פי שאינו יכול לאכל
תעחמכל המינין, כולן ראויין לו, שהוא אומר מזה אני רוצה לוכל, ומציל ממנו מזון שלש
תעטסעודות, ועוד אומר לא מזה אני רוצה אלא מזה, ומציל מכל מין ומין שלש סעודות, על
תפידי הערמה זו). מ"א סק"ה (והוא הדין בשר ודגים או שאר ב' מינים, שיכול
תפאלומר במין השני אני חפץ (ש"ג)).
תפב[1196] ב"י
תפגד"ה כתב הר"ן בפרק (אף על פי שיש להם מה יאכלו, מצילין מפני הדליקה). מ"א
תפדסק"ד (ונראה לי דאפילו הציל הוא פת הרבה, רשאים בני ביתו להציל כל אחד מזון
תפהג' סעודות, דלכל חד התירו להציל ג' סעודות. עי' ס"ט. וכ"כ הרב"י,
תפודאפילו יש לו מה יאכל רשאי להציל).
תפז[1197] ברייתא
תפחקיז, ב (מצילין מיום הכפורים לשבת). טור ושו"ע ס"ד (מצילין מיום
תפטהכיפורים לשבת).
תצ[1198] רמב"ם
תצאפכ"ג הכ"ה (ומציל ביום הכפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכפורים
תצבבערב שבת). לבוש ס"ד (מצילין מיום הכפורים לשבת, כגון אם יום הכיפורים ביום ו'
תצגונפלה דליקה ביום הכיפורים).
תצד[1199] מ"א
תצהסוף סק"ו (נראה לי דאע"ג דלא מקלע יום הכיפורים ושבת סמוכים להדדי, כתבו
תצודין זה, לאשמעינן דאם יום הכיפורים ביום ה' וידע שלא ימצא לקנות ביום ו', מצילין).
תצז[1200] ברייתא
תצחשם (אבל לא משבת ליום הכפורים (כגון אם חל יום הכיפורים באחד בשבת, דהא לא אכיל עד
תצטלאורתא, ולאורתא ליטרח ולייתי, רש"י), ואין צריך לומר משבת ליום טוב (דיכול
500להכין בו ביום, רש"י), ולא משבת לשבת הבאה). טור ושו"ע שם (אבל לא משבת
501ליום הכיפורים ויום טוב, ולא לשבת הבאה).
502[1201] ירושלמי
503פט"ז ה"ג (ביום הכיפורים ... כל עמא מודוי שמצילין מזון סעודה אחת, מפני
504הסכנה). רשב"א קיז, ב ד"ה מצילין (מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים
505שמע מינה דמצילין, והכין נמי איתא בהדיא בירושלמי). ר"ן שם (מג, ב) ד"ה ומדאמרינן.
506שו"ע שם (אבל מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים מצילין מזון סעודה אחת).
507[1202] ר"ן
508(מג, ב) ד"ה ומדאמרינן (והיינו טעמא דשרי מפני עגמת נפש). מ"א ס"ק
509ז (מפני עגמת נפש).
510וכהא דאמרינן לקמן סי' תריא
511ס"ה (וכל דברים אלו אף על פי שאסורים בשבת, שהרי הוא טורח ומכין משבת לחול,
512כיון שאין צריכים היום עד לערב, מכל מקום ביום הכיפורים התירו משום פקוח נפש, שלא
513יצטרך לטרוח בדברים אלו בערב קודם אכילתו, ויהיה לו עגמת נפש בענות נפשו בעשיית
514דברים אלו כשהוא מעונה).
515[1203] ברייתא
516ירושלמי פט"ז ה"ג (מצילין לחולה ולקטן בבינונית, ולרעבתן כדי מזונו). כגירסת
517הרשב"א שם (וגרסינן התם מצילין לחולה ולזקן כבינוני, ולרעבתן כבינוני). מ"מ
518פכ"ג הכ"ה (עוד בירושלמי תני מצילין לחולה ולזקן כבינוני ולרעבתן
519כבינוני). שו"ע ס"ה (מצילין לחולה, לזקן ולרעבתן, כבינוני).
520[1204] משנה
521קכ, א (מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה (שהוא
522גדול ויש בו סעודות הרבה, רש"י), וחבית של יין). גמרא שם (הא תנא ליה רישא ג'
523סעודות ותו לא. אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל, בא להציל מציל את
524כולן ([שהציל] בסל [אחד] כדקתני סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להצילן מתוך הדליקה
525בבת אחת מציל כל מה שבסל, דהא חדא זימנא הוא, מה לי פורתא מה לי טובא, רש"י),
526בא לקפל, אינו מקפל אלא מזון ג' סעודות (סלים הרבה זה עם זה לטרוח [ולאוספם]
527ולחזור ולהוציא מזון, ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה, ותו לא, שכל אחד טורח
528בעצמו הוא, רש"י)). ב"י ד"ה והא (ופסקו הרי"ף (מה, א)
529והרא"ש (סוס"י ה) כרב הונא, וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג (הכ"ב-ג).
530ומשמע מדבריהם דאפילו במוציא בבת אחת, כל שהוא בכלים הרבה אסור, אם הוא יותר משלש
531סעודות. וכן כתב הרב המגיד שם (הכ"ב), דלא שרי להציל יותר משלש סעודות אלא
532בכלי אחד ובבת אחת). טור ושו"ע ס"ו (הא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות
533היינו דוקא בשני כלים, אבל בכלי אחד מצילין אפילו יש בו מאה סעודות).
534וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א (ולא
535אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא בכלים הרבה, אבל בכלי אחד בפעם אחת יכול להציל
536אפילו ק' סעודות, שהכל הצלה אחת היא, כמ"ש בסי' של"ד לענין דליקה).
537[1205] גמרא
538שם (בעי רב הונא בריה דרב יהושע, פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח (הביא אוכלין
539והניח וחזר והביא והניח, רש"י), מאי, כבא להציל דמי (הואיל ואין כאן אלא כלי
540אחד ובפעם אחת הוא מוציאם), או כבא לקפל דמי (הואיל וטורח
541לאסוף ולכנוס) ... בההוא מנא, כמה דבעי מציל (כלים
542טובא הוא דאסירי, אבל בחד שפיר דמי, רש"י)). טור ושו"ע ס"ו (ואפילו
543פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו, וחזר וקיפל והביא לתוכו, מותר כיון שמוציא הכל בפעם
544אחת).
545[1206] רמב"ן
546שם (בא לקפל, נראה לי שפירושו, כגון שפירש טליתו ונטל הכלי והניחו עם האוכלין
547שבתוכו לתוך הטלית, וכן עשה משנים ושלשה כלים, ובא להוציא טליתו מקופלת עם הכלים
548שבתוכה). מ"מ שם הכ"ג (הרמב"ן ז"ל פירש שזה אסור הוא, כיון
549שהמזון בכלים מוחלקין, ולא התירו אלא במביא כלים מלאים ומערן בתוך הטלית ואחר כך
550הוציא הטלית מלאה אוכלין. וכן נראה מדברי רבינו, ועיקר). ר"ן מה, א ד"ה הלכך
551(מדברי רש"י ז"ל נראה, דדוקא כששופך מה שבאותן הכלים לתוך כלי אחד הוא
552דשרי, אבל במוציא כלים הרבה, אף על פי שהן מקופלין בתוך כלי אחד, כבא [לקפל] דמי
553ואסור). מ"א ס"ק ח (אפילו אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית,
554שרי, אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת אחת אסור, כיון שהם כלים
555מחולקים (מ"מ ור"ן)).
556[1207] משנה
557שם (ואומר לאחרים בואו והצילו לכם). טור ושו"ע ס"ט (ואומר לאחרים בואו
558והצילו לכם).
559וראה תהלה לדוד סקי"ד (נראה
560לפרש דברי הגמרא, דגבי מזונות דלא קחזי לי' אלא ג' סעודות, צריך לומר לכם, כדי
561שיזכו מן ההפקר ויצילו בשביל עצמן), והיינו ש"אינם רשאים להציל
562לו".
563[1208] מ"א
564סוף ס"ק יא (הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי).
565וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א (ויכול
566לומר לאחרים בואו והצילו לכם ... אע"פ שיודע בהם שיחזירו לו).
567[1209] רמב"ם
568פכ"ג הכ"ד (וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק
569אפילו דבר גדול). טור ושו"ע שם (כל אחד מזון שלש סעודות). שלטי הגבורים שם מד,
570ב אות ג (משמע דלא שרי להנך אחרים להציל אלא במה דשרי לבעל הבית). מ"א סק"י
571(אבל יותר אסור (וכן פסק ש"ג)).
572[1210] אוצ"ל:
573אלא אם כן הם בכלי אחד.
574[1211] שמטעם
575זה התירו אפילו יותר, בפסקי רי"ד שם ד"ה ואומר לאחרים, ור"ן מד, ב ד"ה
576מתני' מצילין. אלא דינו כרדיית פת, דלעיל סי' רנד ס"ז (ויכול לומר לאחרים
577שאין להם פת לשבת, בואו ורדו לכם מזון ג' סעודות).
578וכן הוא לקמן סי' שלה ס"א (ויכול
579לומר לאחרים בואו והצילו לכם, כל אחד ג' סעודות).
580[1212] משנה שם (ואם היו פיקחין, עושין
581עמו חשבון אחר השבת). ובגמרא שם (חשבון מאי עבידתיה, מהפקירא קזכו (דהא הצילו לכם
582קאמר להו לצרכיהם, ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני, רש"י). אמר רב
583חסדא מדת חסידות שנו כאן (שמחזירין לו, רש"י). אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי
584(בתמיה אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה, ואע"ג
585דלאו שכר שבת גמור הוא, שהרי לא התנה, ומהפקירא קא זכו, מיהו חסיד לא מיקרי אלא אם
586כן מוותר משלו, רש"י). אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן. ולא ניחא ליה
587דליתהני מאחרים (בזכייה דהפקירא, דידע דלא מרצונו הפקירו, רש"י). ובחנם נמי
588לא ניחא ליה דליטרח (דלאו חסיד הוא ולמחול על שלו, רש"י). והכי קאמר ואם היו
589פיקחין דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא (דהאי אם היו פקחין דמתניתין, לאו פקחין
590בדין קאמר ליטול את הראוי להם, דאם כן יעכבו הכל הוה ליה למתני, אלא לאו הכי קאמר,
591הני יראי שמים, אם פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא, דמעיקרא
592לאו אדעתא דשכר פעולה נחית, רש"י), עושין עמו חשבון לאחר השבת). טור ושו"ע
593ס"ט (אם רוצים, זוכים בו מן ההפקר, כיון שאמר הצילו לכם. ואם אינם רוצים
594לזכות, אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם, ולא הוי שכר שבת).
595מ"א ס"ק יב (ואם אינם רוצים לזכות, כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו,
596וזה מיקרי ירא שמים), וס"ק יג (ולא הוה שכר שבת, שהרי לא התנה, ומהפקירא קזכו
597(רש"י ור"ן) ... איתא בגמרא דחסיד לא יטול שכר, דיש לו לוותר משלו בכל
598דבר שיש בו נדנוד עבירה).
599[1213] ב"ח
600ד"ה ואם רוצין (דלא דמי לזוטו של ים שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, הני ודאי הוה
601הפקר לכל ממילא, אבל כאן דאינו אבוד, שהרי יש לממונו של זה הצלה ... אבל מדאמר לכם
602דמשמע לצרכיכם הוה ליה הפקר ודאי). מ"א סקי"א (אבל אי לא אמר, לא הוי
603הפקר ... יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי).
604והיינו שאף שנתבאר לקמן הל' מציאה
605ופקדון סי"ט (המציל מהארי ומהדוב ומן הנהר ששטף ועבר ... שמן הדין אינו חייב
606אף אם לא נתייאשו, אם אין יכולים להציל אפילו על ידי הדחק, שנאמר אשר תאבד ממנו
607ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל
608כל אדם, כיון שלא היה באפשר להציל כלל).
609מכל מקום הכא לא הוי אבודה מכל אדם,
610שהרי יכול למצוא אנשים שיצילו לעצמם ויחזירו לו.
611[1214] היינו שאסור להם להציל
612לעצמם (כאמור כאן), ואסור להם להציל בשביל בעל הבית (כדלעיל בתחלת הסעיף). ואף אם
613עברו והצילו (בשביל עצמם, או בשביל בעל הבית), אינם רשאים ליטול שכר, מפני שהוא
614שכר שבת.
615[1215] משנה
616קכ, א (ולשם מוציא כל כלי תשמישו), ופרש"י (שצריכין לו לאותו היום, כגון
617כוסות וקיתוניות). שו"ע ס"ז (מותר להציל כלי תשמישו הצריכים לו לאותו
618היום, כגון כוסות וקיתוניות). מ"א ס"ק ט (פירוש לצורך סעודה).
619[1216] משנה
620קכ, א (להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת, בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת),
621וכת"ק. טור ושו"ע ס"י (כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת,
622אבל לא לשאינה מעורבת).
623[1217] ואף שהובא לעיל ס"ב (ויש
624מתירין אפילו להוציא דרך כרמלית), היינו דוקא במקום הפסד מרובה, ואדם
625בהול על ממונו. משא"כ כאן שאינו אלא מציל מזונותיו וכלי תשמישו
626לסעודת השבת.
627[1218] משנה
628קכ, א (ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ... וחוזר ולובש ומוציא).
629טור ושו"ע ס"ח (ולובש כל מה שיכול ללבוש, ומוציא ופושט וחוזר ולובש
630ומוציא ופושט).
631[1219] ברייתא
632שם (לובש מוציא ופושט, וחוזר ולובש ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו).
633[1220] רשב"א
634שם ד"ה לובש (והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין, משום דהתם כיון שבידו הוא
635מוציא, מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא כיון שאין אתה
636מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומידכר). ר"ן מה, א. לבוש ס"ח (והא דלא
637שרינן הכי גבי אוכלין, שלא התירו להציל אלא מזון ג' סעודות פעם אחת ולא יותר,
638היינו התם דבידים הוא מוציא, ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי,
639אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומדכר).
640[1221] ט"ז
641סק"ז (בבגדים מה חילוק יש בין מעורבת או לא מעורבת, כיון שמוציא אותו דרך
642מלבוש, אפילו ברשות הרבים אין כאן איסור הוצאה, משא"כ במזון דהוא באיסור
643הוצאה באינו מעורבת). מ"א ס"ק יד (דזה אפילו לאינה מעורבת, ואפשר דאפילו
644לרשות הרבים שרי).
645[1222] סעיף
646מב (ויש חולקין בזה ואוסרין שתי חגורות ... וכן ראוי לנהוג), ושם נסמן.
647[1223] ראה
648שבלי הלקט סי' קז (בספר יראים, שני סרבלין ושני תכשיטין אחרים זה על זה והוא אינו
649צריך להם אלא לאחד מהם, אסור, מדתנן בפרק כל כתבי הקודש לענין דליקה ועוטף כל מה
650שהוא יכול לעטוף, למדנו שלא במקום דליקה אסירי). שלטי הגבורים שם (מד, ב אות ד).
651[1224] משנה
652וגמרא קכ, א (ואומר לאחרים בואו והצילו עמי). גמרא שם (גבי לבושים קתני עמי, משום
653דקחזי ליה לכולי יומא). טור ושו"ע ס"ט (ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו
654ללבוש).
655[1225] כמו בעצמו, שנתבאר לעיל
656"ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא".
657[1226] ספר
658התרומה סי' רמה (ואומר אני דוקא לחצר ולמבוי הסמוכין לרשות הרבים, וגם אינן מקורין,
659שאין גג עליהן, ומחלף ברשות הרבים ... ולהכי אין מצילין רק כלי תשמישתו שצריך לו
660לאותו יום ... אבל בבית חבירו יכול להציל מה שיחפוץ, ובלבד שיהיה לשם עירוב, כיון
661שיש גג). הובא בר"ן מב, ב (והרב בעל התרומה הוסיף ואמר, דדוקא לחצר ומבוי
662שאינן מקורין וסמוכין לרשות הרבים הוא שאין מצילין אלא מה שמנו חכמים, משום דאתי
663לאיחלופי ברשות הרבים, אבל אם היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו, כל מה דבעי מציל). הגהות
664מיימוניות פכ"ג אות מ. שו"ע סי"א (יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא
665לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים, וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים, ומשום הכי
666אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים. אבל לבית אחר שעירב עמו,
667יכול להוציא כל מה שירצה).
668[1227] ר'
669אבא בר זבדא אמר רב שם (כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת). ספר התרומה שם (אפילו הרבה
670דרכים יציל בכל פעם מאה סעודות, כיון שלאותו חצר מציל, אבל לחצר אחרת לא יציל רק
671שלש סעודות בכל דרך ... אבל לאותו חצר אפילו ק' סעודות יחד בכל דרך). שו"ע שם
672(ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, יכול להוציא
673כל מה שירצה).
674[1228] רמב"ן
675קטו, א ד"ה מתני' כל (ובעל ספר התרומה כתב דוקא לחצר ולמבוי דאינן מקורין
676וסמוכין לרשות הרבים ואתי לאחלופי ברשות הרבים, אבל היה בית חבירו סמוך לביתו
677וערבו מציל כל מה שירצה. ואין סברא זו נכונה בעיני כלל). שו"ע שם (ויש אומרים
678שאין חילוק).
679[1229] רמב"ן שם (וכל שכן
680בדליקה, דמשום דאתי לכבויי הוא). הובא בר"ן שם
681(והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני
682הדליקה, משום חשש כבוי נגעו בה, כדאיתא בגמרא, וכיון שכן, לא שנא מציל לחצר ולמבוי
683ולא שנא מציל לבית חבירו). טור ולבוש סי"א (ויש אומרים דכיון דטעמא הוא משום
684שמא יהא טרוד ויכבה, אם כן מה לי בחצר ומה לי בבית, ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר
685שלו, בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה).
686[1230] תוכן המשך הסעיף שלפנינו,
687ולעיל סי' רפד ס"ד:
688בימי
689חכמי התלמוד התירו הכתיבה והקריאה בחמשה תנאים:
690(א)
691כ"ד ספרים, ולא תורה שבעל פה וברכות ותפלות.
692(ב)
693על עור בהמה, ולא על הנייר (ומכל מקום מצילין אותן מפני האזכרות שבהם).
694(ג)
695בדיו, ולא במיני צבעונים (ומכל מקום מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).
696(ד)
697בכתב אשורי, ולא בכתב אחר (ואף אין מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).
698(ה)
699בלשון הקודש, ולא בלשון אחר (ואף אין מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).
700*
701משום
702עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו עכשיו לכתוב:
703(א)
704אף תורה שבעל פה וברכות ותפלות.
705(ב)
706אף בתרגום ושאר לשונות.
707(ג)
708אף בכתב אחר.
709(ד)
710אף על הנייר.
711(ה)
712במיני צבעונים לא התירו אלא בשאר ספרים, או בכתב ולשון אחר, אבל לא בכ"ד
713ספרים בלשון הקודש וכתב אשורי, שבזה דינם כמו בימי חכמי התלמוד, שאסור לכתבם
714ולקראם (ומכל מקום מצילין אותם מפני האזכרות שבהם).
715*
716שני
717תנאים נוספים לכתיבת וקריאת כ"ד ספרים בימיהם, כדי שיחשבו כספר כשר, נזכרו
718לעיל סי' רפד ס"ד:
719(א)
720עשוי כגלילה כספר תורה, ולא כספרים הכרוכים שלנו.
721(ב)
722ספר שלם, ולא פרשה פרשה (וכן הוא לקמן סי"ג).
723ומכל
724מקום גם בימיהם התירו לכתוב ההפטרות לבדן ולקרות בהן, משום עת לעשות לה' הפרו
725תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים.
726[1231] משנה
727קטו, א (כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה). טור ושו"ע סי"ב (כל
728כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה).
729[1232] משא"כ
730האידנא, כנסמן לקמן (הערה 1249).
731[1233] גיטין
732ס, א (והא לא ניתן ליכתב), ופרש"י (שום דבר גמרא והלכה ואגדה), ושם ע"ב
733(ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן), ופרש"י (מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן
734לכתוב). תמורה יד, ב (דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ... ותנא דבי רבי
735ישמעאל כתוב לך את הדברים האלה, אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות).
736[1234] שבת
737קטו, ב (כותבי ברכות (מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות,
738רש"י) כשורפי תורה (שהרי לא יצילם בשבת, רש"י)).
739[1235] הגהות
740מיימוניות פכ"ג אות ש (שלא ניתנו ליכתב ... תפלות). מרדכי רמז שצו (לא היו
741כותבין ... תפלות, משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם).
742[1236] ברייתא
743קטו, ב (מגילה, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו), וכמסקנת התוס' שם סוד"ה
744מגילה (בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו, והוא הדין לרבנן). ברייתא מגילה ח,
745ב (עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו), ותוס' שם ט, א ד"ה ורב אשי (אשורית
746וספר ודיו ... להכשיר לקרות בהן).
747ולענין לשון הקודש, גמרא קטו, א (איתמר
748היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא
749אמר מצילין אותן מפני הדליקה). רי"ף מג, א (והלכתא כרב הונא).
750רמב"ם פכ"ג הכ"ו (והוא
751שיהיו כתובין אשורית ובלשון הקדש, אבל אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר, אסור
752לקרות בהם).
753[1237] תוס'
754שם סוד"ה לא (שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף). והיינו כדאמרינן בכמה
755מקומות בש"ס "כדמתרגם רב יוסף". ופירשו בתוס' ב"ק ג, ב
756ד"ה כדמתרגם רב יוסף (נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום).
757וראה לקמן הלכות תלמוד תורה פ"א
758בקונטרס אחרון סק"ב (מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסת).
759[1238] ברייתא
760קג, סוע"ב (כתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו). מסכת סופרים
761פ"א ה"ט (אין כותבין בזהב, מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה
762כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו תיגנז). רמב"ם הל' תפילין פ"א ה"ה
763(מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו. למעט שאר מיני צבעונין כגון
764האדום והירוק וכיוצא בהן). כ"מ שם (הוא הדין לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול,
765שהרי לא כתבן בדיו. ואזכרות דנקט, משום דסלקא דעתך אמינא שלרוב מעלתן ראויות ליכתב
766בזהב, קמ"ל. והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ"ק אין כותבין בזהב). וראה
767גם לקמן (בהנסמן בהערה 1246).
768[1239] סעיף
769ד (הלכה למשה מסיני שאין התפילין נכתבין אלא בדיו).
770[1240] גמרא קטו, א (אליבא
771דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן ... מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן).
772רמב"ם פכ"ג הכ"ו (ובחול אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף והן
773מתאבדין מאליהן).
774[1241] אבל
775אם האזכרות הן בלשון הקודש ובכתב אשורי, מצילין אותם בשביל האזכרות.
776[1242] גמרא
777קטו, א (איתמר היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני
778הדליקה, ורב חסדא אמר מצילין אותן מפני הדליקה). רי"ף מג, א (והלכתא כרב הונא).
779רמב"ם שם (אם היו כתובין בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין
780אותן).
781[1243] גמרא קטז, א (וכשם שאין
782מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר
783המאבדן).
784[1244] גיטין
785ס, א (מר בר רב אשי אמר לטלטולי נמי אסור, מאי טעמא, דהא לא חזי
786למיקרי ביה).
787[1245] רש"י
788שם ד"ה כך (אין מצילין אותן, אפילו בחול).
789[1246] גמרא
790קטו, ב (היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, בלשון הקדש, מצילין אותן מפני
791הדליקה). רמב"ם פכ"ג הכ"ז (היו כתובין בסם ובסיקרא, אף על פי שאינו
792כתב של קיימא, הואיל והן כתובין אשורית ובלשון קדש מצילין אותן).
793[1247] תוס'
794שם ד"ה היו (משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן).
795[1248] ברייתא
796קטו, ב (אין בין ספרים למגילה, אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה
797אשורית על הספר ובדיו), כפירוש ר"י בתוס' שם סוד"ה מגילה (ונראה
798לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים
799נכתבין בכל לשון, ואפילו בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה,
800אע"ג דלא חזו לקריאה, משום דיש בהו אזכרות, אבל במגילה אין מצילין אלא אם כן
801ראויה לקריאה, שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, לפי שאין בה הזכרה). מרדכי רמז
802שצו (ולענין הצלה מפני הדליקה מיתניא, דשאר ספרים אפילו כתובים שלא כמשפטו, כגון
803שלא בדיו, מצילין מפני אזכרות ושמות שבהן, אבל מגילה אין בה אזכרות, מפני שנשתלחה
804ליכתב בדתי פרס ומדי, להכי אם אינה כתובה כמשפטה וכתיקונה אין בה קדושה לטרוח
805ולהציל מפני הדליקה בשבת). שו"ע סי"ג (יש מי שאומר דמגלת אסתר, הואיל
806ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה
807מפני הדליקה). ט"ז ס"ק יא (במרדכי כתוב מפני שניתנה לכתוב בדתי פרס ומדי,
808על כן אין בה אזכרות).
809ומה שאמרו בברייתא כאן
810"שהספרים נכתבים בכל לשון", קאי למאן דאמר שגם "כתובים תרגום או
811בכל לשון" מצילין אותן. אבל אנן קיי"ל כרב הונא שבשאר הספרים אין מצילין
812אותן (כדלעיל הערה 1242).
813[1249] גיטין ס, א (האי ספר אפטרתא
814אסור למקרי ביה בשבת, מאי טעמא דלא ניתן ליכתב (פחות מספר אחד שלם לעצמו,
815רש"י) ... ולא היא, שרי ... למיקרי ביה, דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש
816מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב (שום דבר גמרא והלכה ואגדה,
817רש"י), אלא כיון דלא אפשר (מליכתב, שנתמעט הלב והתורה משתכחת, רש"י), עת
818לעשות לה' הפרו תורתך (ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים, הפרו דברי תורה לשעה הצריכה,
819רש"י), הכא נמי כיון דלא אפשר (שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם,
820רש"י), עת לעשות לה' הפרו תורתך). תמורה יד, ב (רבי יוחנן וריש לקיש מעייני
821בסיפרא דאגדתא בשבתא (שלא ישתכחו, רש"י), ודרשי הכי, עת לעשות לה' הפרו תורתך
822(תהלים קיט, קכו), אמרי מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל).
823הרי שבשני אלה התירו אפילו בימי
824חכמי התלמוד, וכן נפסק לעיל סי' רפד ס"ד (ואף שבימיהם היה אסור לכתוב פרשיות
825פרשיות בפני עצמן כל שאינן ספר שלם, בין שהן מן התורה בין שהן מנביאים וכתובים
826כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ג, אעפ"כ התירו לכתוב הפטרות משום עת לעשות
827לה' הפרו תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים ויתבטלו מקריאת
828ההפטרה לגמרי).
829אמנם בזמן הזה ניתן לכתוב הכל,
830כמבואר ברא"ש פט"ז ס"א (והני מילי לדידהו, אבל לדידן שרי בין לקרות
831בהן בין להציל, משום כיון דלא אפשר, עת לעשות לה' הפרו תורתך ... האידנא שאנו
832כותבין תורה שבעל פה משום עת לעשות, כולם הם פירושי המצות ועיקרי תורה, ומצילין
833אותן מפני הדליקה ... והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות, ויש בהן הרבה מעניינות של
834תורה, הואיל ונתנו לכתוב משום עת לעשות וגו' וניתנו לקרות בהן, גם מצילין אותן
835מפני הדליקה). הגהות מיימוניות פכ"ג אות ש (פירש ר"י היינו דוקא בימי
836התנאים והאמוראים, שלא ניתנו ליכתב לא תלמוד ולא תפלות, אבל עכשיו שרבתה שכחה
837ונתנו לכתוב הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, מצילין הכל מפני הדליקה, הן תלמוד
838הן תפלות). טור ושו"ע סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה
839וקורין בהם ... וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום
840התורפה). מ"א סקי"ח (דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אלא אם כן כתובה
841כהלכתה, כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות, אבל בזמן הזה שרי).
842[1250] רז"ה
843מב, ב (כיון שהתירו בדורות האחרונים לכתוב תרגום והלכות איידי דבציר ליבא ושכיח שר
844השכחה ... וכן נהגו לכתוב ברכות, הרי נתנו כולם לקרות בהן, ומצילין את כולן). ר"ן
845מג, א (וכתב עוד הרז"ה ז"ל דהאידנא דבציר ליבא, תרגום והלכות ניתנו
846לקרות בהן ... כיון דמשום עת לעשות לה' הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל, למה
847לא יהא מותר גם כן תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים, דהא אידי ואידי מדינא
848לא ניתן ליכתב, ואי משום עת לעשות לה' שרינן, בכולהו נמי איכא למשרי). טור ושו"ע
849סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה, וקורין בהם, אפילו כתובים בכל
850לשון). ט"ז סק"ט (פירוש דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא
851בלשון הקדש או יוונית, אבל האידנא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב בכל
852לשון). מ"א ס"ק יז (צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים
853בכתב אחר שאינו אשורית ... ויש אומרים דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית), וס"ק
854יח (נראה לי פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפילו כתובה בכל לשון, בנייר, משום
855דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה', שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית, וגם אינו מבין
856לשון הקודש, וגם אין סיפק בידו לקנות קלף). ורס"י רפד (ואם כן הוא הדין
857דנכתבים על הנייר).
858וראה גם הלכות תלמוד תורה פ"א בקונטרס
859אחרון סק"ב (מנהג של עכשיו שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם).
860[1251] מ"א
861סקי"ח (אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפילו בזמן הזה, משום דבקל יכול לקנות
862דיו כמו סם וסיקרא).
863וכן הוא לעיל סי' רפד קו"א סק"א
864(בסימן של"ד סקי"ח, שמסיים שם דאין קורין אפילו בזמן הזה כשכתובין בסם
865וסיקרא ... סם וסיקרא דאסור אף האידנא, משום דיש בהם ריעותא וזלזול לתורה, שנמחקין
866מהר שאינן מתקיימים).
867[1252] תוס'
868קטו, ב סוד"ה מגילה (ואפילו בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני
869הדליקה, אע"ג דלא חזו לקריאה, משום דיש בהו אזכרות, אבל במגילה אין מצילין
870אלא אם כן ראויה לקריאה, שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו, לפי שאין בה הזכרה). שו"ע
871סי"ג (יש מי שאומר, דמגלת אסתר, הואיל ואין בה אזכרות, אם אינה כתובה כמשפטה
872אשורית על העור ובדיו, אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה). מ"א שם (ולכן בשאר
873ספרים, אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן, מצילין אותן מפני אזכרות
874שבהן, אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא, כיון דאסור לקרות בהן).
875[1253] שו"ע
876סי"ב (כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם ... ואפילו כתובים
877בסם ובסיקרא ובכל דבר), לפירוש המ"א סוף ס"ק יח (ומ"ש בסי"ב
878וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא, פירוש היכא דכתיבי בכל לשון ובסם
879ובסיקרא, אבל היכא דכתיבי בלשון הקודש בסם ובסיקרא, אין קורין בהם, אעפ"כ
880מצילין אותם מפני הדליקה).
881והיינו שדינם בזה כמו בימיהם,
882שנתבאר לעיל בתחלת הסעיף (אם כתובים ... במיני צבעונים, אע"פ
883שאסור לקרות בהם אפילו בחול, אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה בשבת מפני
884האזכרות שבהם).
885[1254] מ"א
886שם (וכל זה בכ"ד ספרים, אבל שאר ספרים, פשיטא דנכתבין אפילו בסם ובסיקרא).
887[1255] ר"ן
888מג, א (איני רואה מקום לאסור אלא לכתבן בלשון שאין אותו העם בקיאים, דבכהאי גוונא
889ודאי ליכא משום עת לעשות לה'). מ"א ס"ק יז (אבל אם העם אין מבינין אותו
890הלשון, אסור לכתבו ולהצילו. כ"מ בר"ן).
891[1256] ברייתא
892קטו, ב (הברכות והקמיעין, אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה,
893אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]). שו"ת הרשב"א
894ח"ב סי' רפא (ואף על פי שעכשו כותבין סדורי הברכות והתפלות שיש בהן פסוקים של
895תורה נביאים וכתובים, היינו טעמא משום דנתקצרו הלבבות, ומותר משום עת לעשות לה'.
896וכן אנו קורין ומטלטלין ספרא דאפטרתא בשבתא, וקרינן ביה, ומצילין אותן עכשו מפני
897הדליקה ... אבל ה[קמיע]ין מסתברא שבאיסור הן עומדים כל שיש בהם פסוקים, ואין
898מצילין אותם, שאין אומרין בהם עכשו עת לעשות יותר מן דורות הראשונים). דעה הא'
899בשו"ע סי"ג (הקמיעין שיש בהם פסוקים, אין מצילים אותם מפני הדליקה). ט"ז
900סקי"ב (דבקמעין אין שייך בהם טעם דעת לעשות לה' כו', דאין בזה תורה ללמוד או
901להתפלל, על כן אסור לכתוב אותם).
902וראה גם שו"ע יו"ד סי' קעט
903סוף סי"ב (לכתוב פסוקים בקמיעין, אסור). ובט"ז שם ס"ק ט (ואף על גב
904שעכשיו כותבין בסידורין, הברכות, היינו משום עת לעשות לה', מה שאין כן בקמיעין.
905כ"כ ב"י בשם רשב"א).
906[1257] גיטין
907ס, א (אין כותבין מגילה (פרשה לבדה של תורה או שתים, רש"י) לתינוק להתלמד בה).
908רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד (לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה
909פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה).
910[1258] גיטין
911שם (האי ספר אפטרתא ... שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה ... כיון דלא אפשר (שאין לכל
912צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם, רש"י), עת לעשות לה' הפרו תורתך). רי"ף
913גיטין כח, רע"א (לעשות לה' הפרו תורתך כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה). רא"ש
914שם פ"ה ס"כ (משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו).
915[1259] בשו"ע
916שם ס"ב (לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיו בה פרשיות, ואין כותבין מגילה לתינוק
917להתלמד בה), ובט"ז סק"א (והביא בטור דהרי"ף התיר לכתוב מגילה
918לתינוק להתלמד ... וכתב הרא"ש שהתיר משום שאי אפשר לכל עני להיות לו ספר תורה
919שלימה), וש"ך סק"ג (ודעת הרי"ף והמרדכי והאגודה ושאר פוסקים דמותר
920משום עת לעשות לה' הפרו תורתך).
921וכן לענין הפטרה נתבאר לעיל סי' רפד
922ס"ד (בהפטרה אין צריך שיהא הנביא שמפטירים בו ספר שלם, אלא די בפרשה שמפטירין
923בה ... (היו) יכולים להפטיר בה (אף בימיהם) ... ואף שבימיהם היה אסור לכתוב פרשיות
924פרשיות בפני עצמן כל שאינן ספר שלם, בין שהן מן התורה בין שהן מנביאים וכתובים,
925כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג, אעפ"כ התירו לכתוב הפטרות משום עת לעשות
926לה' הפרו תורתך, שאין יכולת ביד כל צבור לקנות להם נביאים שלמים, ויתבטלו מקריאת
927ההפטרה לגמרי).
928[1260] כנסמן
929לעיל (הערה 1256).
930[1261] רש"ל
931בביאורו לטור, הובא בב"ח ד"ה כל כתבי (לענין קמיעות, שאף על פי שניתנו
932ליכתב, מכל מקום אינן דומין לכתבי הקודש, ואין דינם אלא כשאר תכשיט).
933[1262] שאף
934שלענין ספרי המינים אמרין קטז, א (וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין
935מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן), ופירשו בתוס' ד"ה כך
936(דלא תימא דוקא מן הדליקה אין מצילין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי, אלא אפילו
937היכא דליכא למיגזר מידי אסור לטלטלן ולהוציאן).
938מכל מקום הא דאמרינן קטו, ב (הברכות
939והקמיעין, אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותן
940מפני הדליקה), היינו דוקא מן הדליקה, ולא מן המים.
941[1263] סעיף
942עא (קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאין בו מחשש שמא אין מועיל כלום ואין תורת
943תכשיט עליו, ואם כן אין עליו תורת כלי כלל, שהרי אינו ראוי לכלום אף בחול ...
944אעפ"כ מותר לטלטלו, מפני שלא חששו לכך אלא לענין איסור הוצאה, אבל לא לענין
945איסור טלטול).
946[1264] ברייתא
947קטו, ב (הברכות והקמיעין ... אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן (אם
948נפלה דליקה בשבת, רש"י) ... מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה (שהרי לא
949יצילם בשבת, רש"י)).
950[1265] רא"ש
951פט"ז ס"א (הברכות והקמיעין ... והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות, ויש
952בהן הרבה מעניינות של תורה, הואיל וניתנו לכתוב משום עת לעשות וגו', וניתנו לקרות
953בהן, גם מצילין אותן מפני הדליקה). טור (הברכות וקמיעין מצילין אותן, וטעונין
954גניזה, שלא יניחום במקום הפקר), ודעה הב' בשו"ע סי"ד (ויש אומרים
955שמצילים)..
956[1266] ב"י
957(אפשר דסבירא ליה, דכיון דאתייהיב רשותא למיכתב ברכות, הוא הדין לקמיעין). לבוש סי"ד
958(דסבירא להו כיון דאתיהיב רשות למיכתב ברכות, הוא הדין לקמיעין). ט"ז סקי"ב
959(כיון דאתיהב רשות למכתב ברכות, יש נמי רשות לכתוב קמעין).
960[1267] ברמ"א
961שם סי"ג (ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין
962שלא לכתוב שם באיגרת).
963[1268] רש"ל
964וב"ח שם (תפס עליו מהרש"ל (בביאורו לטור) ואמר, דאין חילוק בין האידנא
965לקדמונים אלא לענין תלמוד וברכות ... אבל לא לענין קמיעות). מ"א סקי"ט (והב"ח
966ורש"ל פסקו כסברא ראשונה).
967[1269] ספר
968חסידים סי' תתנח (יציל תורה שבכתב, ואחר כך תורה שבעל פה). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט.
969מ"א סקט"ו (תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבעל פה).
970[1270] ברייתא
971קטו, ב (ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות (זהו שיעור לספר תורה
972שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו, רש"י), כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין,
973ואם לאו אין מצילין). טור ושו"ע סי"ב (ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה
974אותיות ... מצילין אותה).
975[1271] ברייתא
976קטז, א (ספר תורה שנמחק (שהגליונין קיימים אלא שהכתב הלך, רש"י), אם יש בו
977ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין, ואם לאו אין מצילין).
978[1272] גמרא קטו, ב (בעא מיניה רב
979הונא בר חלוב מרב נחמן, ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי
980בנסוע הארון, מצילין אותה מפני הדליקה או אין מצילין. אמר ליה ותיבעי לך פרשת ויהי
981בנסוע הארון גופה (שנכתבה לבדה וחסרה אות, מהו להצילה, רש"י). היכא דחסר פרשת
982ויהי בנסוע לא קמיבעיא לי, דכיון דאית ביה הזכרות, אע"ג דלית ביה שמונים וחמש
983אותיות מצילין, כי קא מיבעיא לי ספר תורה שאין בו ללקט (ובאותו ליקוט עצמו ליכא
984אזכרות, רש"י), מאי. אמר ליה אין מצילין). טור ושו"ע שם (או
985שיש בו אזכרה).
986[1273] ברייתא
987קטו סע"א (ויהי בנסוע הארון ויאמר משה (בהעלותך י, לה-לו), פרשה זו עשה לה
988הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה ... מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו). רש"י שם
989ד"ה כגון פרשת ויהי בנסוע הארון (שהוא ספר לעצמו כדלקמן, ויש בה פ"ה
990אותיות). לבוש סוף סי"ב (שכן מצינו פרשת ויהי בנסוע, שאין בה אלא פ"ה
991אותיות ונקרא ספר בפני עצמו).
992[1274] גמרא
993שם (תרגמה רב חסדא אליבא דרב הונא, בתיבות), ופרש"י (הא דקתני ללקט, דמשמע
994מפוזרות, לא ללקט אות ואות לבד, אלא ללקט תיבה שלימה, תיבה כאן ותיבה כאן, עד
995פ"ה אותיות). טור ושו"ע שם (מתוך תיבות שלמות).
996[1275] כנסמן
997לעיל (הערה 1272).
998[1276] ויצא
999לא, מז.
1000[1277] ירמי'
1001י, יא.
1002[1278] ברייתא
1003וגמרא שם (תרגום שכתבו מקרא (יגר שהדותא, ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום, שכתבו
1004מקרא, רש"י) ... מצילין מפני הדליקה ... להשלים (אם היה בו כדי ללקט, ותרגום
1005זו משלימו, מצטרף ומצילין בשבילו, רש"י)). טור ושו"ע סי"ב (תרגום
1006שכתבו עברי, כגון יגר שהדותא וכדנא תימרון להון ... מצילין אותה).
1007ומסיים בברייתא שם (ומקרא שכתבו
1008תרגום ... מצילין מפני הדליקה), ולא נעתק כאן, דקיי"ל דאין מצילין, כדלעיל
1009סי"ב (ואם נכתבו בכתב או לשון אחר ... אין מצילים אותם בשבת),
1010ושם נסמן (הערה 1242).
1011[1279] כת"ק
1012במשנה קטז, ב (ולהיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למפולש).
1013רב אשי קיז, רע"ב (שלש מחיצות ולחי אחד, זה מבוי שאינו מפולש, ג' מחיצות בלא
1014לחי, זהו מבוי המפולש). פסקי רי"ד קיז, א (מדלא תני למבוי המעורב ... שמע
1015מינה אף על גב דלא עיריבו בו ולא שיתיפו בו שרי, מפני כבוד כתבי הקודש, אבל מיהו
1016בעינן שלא יהא מפולש, אבל אם הוא מפולש אסור). הובא בשבלי הלקט סי' קטו (וכתב
1017רבינו ישעיה זצ"ל מדלא קתני למבוי המעורב ... שמע מינה דאפילו לא עירבו ולא
1018שיתפו שרי, משום כבוד כתבי הקודש, אבל מיהו בעינן שלא יהיה מפולש). ר"ן מג, ב
1019(דלא מקילינן מידי, אלא שאע"פ שלא נשתתפו בו מצילין לתוכו). טור ושו"ע סי"ז
1020([מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת]) ולמבוי שלא נשתתפו בו, ובלבד שיהיו בו שלשה
1021מחיצות ולחי).
1022ולענין נתגלגל ראשו לרשות הרבים או לכרמלית
1023ראה לקמן סי' שנב.
1024[1280] משנה
1025קטז, ב (מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואע"פ שיש בתוכן
1026מעות. ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש). טור ושו"ע סט"ו (מצילים
1027תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות).
1028וכדלעיל סעיף הקודם (אפילו לחצר
1029שאינה מעורבת).
1030[1281] כמו שהצריכו לעיל סי' שט
1031ס"ד (שאם אפשר לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר כך יטלטל ההיתר
1032בלבד למקום שצריך אליו).
1033[1282]
1034גמרא קיז, א (אדהכי והכי נפלה דליקה (על הספר, רש"י)). מ"א סק"כ (איתא
1035בגמרא בהדיא, שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין, וכמ"ש סוס"י
1036ש"י, אלא דחיישינן דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין). שו"ת
1037הרשב"א ח"א סי' תרל (והתירו לו לטלטל הכל מחמת הספר והתפילין, שלא יתעכב
1038בהצלתן עד שיוציא הספר והתפילין וינער את התיק).
1039[1283] ספר
1040התרומה סוס"י רמה (ואם יש לו ארנקי של מעות שהן מוקצין לטלטל, אם הניח עמהם
1041תפילין או כתבי הקדש מערב שבת, ויציל הכל בשבת, אפילו לחצר שאינה מעורבת, כדין
1042כתבי הקדש). טור (וכתב בעל התרומה, אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות, יכול להצילו
1043כדין תפילין, אפילו לחצר שאינה מעורבת), ושו"ע סט"ז (אם הניח תפילין
1044בארנקי מלא מעות, יכול להצילו מפני הדליקה או מפני הגנבים והגזלנים, למקום שיכול
1045להציל התפילין).
1046[1284] מ"א
1047סוף סק"כ (ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות, ואחר כך נפלה דליקה, פשיטא דשרי
1048להצילו לכו"ע, ואין צריך לנער המעות).
1049[1285] שאף
1050שאסור להניח התפילין "בתוכה בשבת ... שאי אפשר שלא יטלטלנה קצת", והוי
1051פסיק רישיה שיטלטל המוקצה. מכל מקום בנכרי מותר פסיק רישיה, כדלעיל סי' רנג
1052ס"י (מותר לומר לנכרי ליטלה. ואף שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי
1053לעשותו, מכל מקום כאן שהאיסור נעשה מאליו בלא מתכוין, והישראל אינו אומר לו כלל
1054לעשותו אלא שולחו לעשות דבר המותר, אם כן אף שמאליו נעשה האיסור, הרי לא נעשה
1055בשליחות הישראל, שהישראל לא צוהו על ככה). וראה מראי מקומות וציונים.
1056[1286] כדלעיל
1057סי' שי סוף סי"ד (אסור להכניס ידו בכיס, אם הניח בו המעות על דעת שישארו בו
1058גם בשבת, שנעשה הכיס בסיס להם).
1059[1287] מרדכי
1060רמז שצה (מכאן נראה שיכול אדם להשים מזוזה או שאר כתבי הקדש או תפילין בתוך ארנקי
1061מלא מעות, מערב שבת, ובשבת אם יש דליקה יציל המעות אגב התפילין למקום הראוי להציל
1062תפילין). דעה הב' בשו"ע סט"ז (ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהניחם שם מערב
1063שבת). מ"א סק"כ (ולי נראה דליכא בזה פלוגתא, דלכו"ע אסור לכתחלה
1064להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעות ... דהא איתא בגמרא בהדיא
1065שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש ססי' ש"י, אלא דחיישינן
1066דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין, אבל ... אסור להניח כיס התפילין בשעת
1067הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות ... ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מערב שבת כו'
1068עיי"ש). ט"ז ס"ק יג (ולי נראה שיש חילוק בדבר, אם מניח לשם זה
1069שיהיה לו היתר להציל, זה אינו שרי רק אם הוא עושה בערב שבת. אבל אם הניח קודם לזה
1070בלאו הכי, אז יש היתר אפילו אם הונח בשבת, כיון דלאו לשם הצלה הניחו שם).
1071[1288] אפשר מסתפק כאן בהצלת
1072טבעת, שאינה לבושה עליו, כדלעיל ס"ח (מותר לו להציל כלי
1073תשמישו הצריכים לו היום (לג' סעודות הללו) כגון כוסות וקיתוניות (וכיוצא בה משאר כלי
1074סעודה)), וס"י (אבל בגדים שיכול ללבשם, מותר לו ללבוש ... ומוציא),
1075משא"כ טבעת שאינה כלי תשמישו הצריכה לסעודה, ואינה לבושה עליו (אם
1076אי אפשר לנערן ממנה), יש להסתפק אם מותר להצילה.
1077[1289] כדלעיל ס"ט (כל
1078הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת עם חצר זו, אבל לא לשאינה מעורבת), וסי"ז
1079(כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו מצילין אותו אפילו לחצר שאינה
1080מעורבת). וכאן דמיירי באוכלין וכלי תשמישו, לא התירו להצילו אלא לחצר
1081המעורבת. וכיון שיש מעות בכיס, אסור להצילם אפילו לחצר המעורבת.
1082[1290] ספר
1083התרומה שם (אבל טבעת לתוך ארנקי, אינו נראה שיהא מותר לטלטלה, דשמא הוי הטבעת בטל
1084למעות ששוין יותר). מרדכי שם (ולא סגי לתת טבעת בארנקי להציל המעות המוקצים, אפילו
1085בחצר המעורבת, דשמא הטבעת בטילה אגב המעות, שהרי המעות שוין יותר). טור (אבל אם
1086הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו, אין הארנקי מיטלטל אגביו, שהכלי אינו חשוב
1087ובטל גבי הארנקי).
1088[1291] ירושלמי
1089פט"ז ה"ב (דיסיקיא שיש בתוכו מעות, נותן עליה ככר ומטלטלה). ספר התרומה שם
1090(אבל ככר או תינוק עליו, אין בכך כלום, אף על גב דשרי ליה בירושלמי כל כתבי, דהא
1091אמר שלהי נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד. ושמא בדליקה התירו טפי). טור ושו"ע
1092סי"ז (יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות, על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או
1093מן הגנבים והגזלנים). ט"ז ס"ק יד (ואף על גב דאמרינן בפרק נוטל, רב אשי
1094אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, מכל מקום גבי פסידא דדליקה מודה דשרי ... והיינו
1095שיכול ליתן אפילו לכתחלה בשבת כדי להציל על ידו). מ"א ס"ק כא (אפילו
1096להניחה בשבת שרי, אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו).
1097[1292] סמ"ק
1098סי' רפא ע' רצו (ודוקא לרשות היחיד, אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית, לא). שו"ע
1099שם (ודוקא לרשות היחיד, אבל לא לחצר שאינה מעורבת).
1100[1293] סעיף
1101ז (לא התירו טלטול על ידי דבר המותר אלא במת בלבד, אבל שאר דברים האסורים בטלטול,
1102אסור לטלטלם על ידי דבר המותר), ושם נסמן (הערה לט).
1103[1294] ב"ח
1104(והמיקל יש לו על מי לסמוך).
1105[1295] מ"א
1106סקכ"א (ועיין ס"ב דיש מתירין בלא ככר).
1107[1296] סעיף
1108ב (במה דברים אמורים בבית שהדליקה בו, אבל בתים הקרובים, ויראים
1109שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו ... ואפילו מעות או
1110שאר דברים המוקצים החשובים מותר להם להציל. והוא הדין שמותר לטלטלם כדי להצילם
1111מפני הלסטים, או מפני עבדי המושל הבאים לחפש בתיבתו וכיוצא בענין זה, לפי שלא גזרו
1112כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול מוקצה, ואפילו
1113במקום הפסד מרובה ואי אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר).
1114ועל זה מבאר כאן, שזהו ההפרש בין
1115שני התירים אלו:
1116(א) המתירים לטלטל מוקצה במקום הפסד
1117מרובה, היינו דוקא בבתים הקרובים, משא"כ בבית הדליקה אסור מטעם האמור לעיל
1118ס"א (שאם יהיה מותר להציל ... יש לחוש ... ישכח שהיום שבת ויבא לכבות
1119הדליקה).
1120(ב) המתירים להציל על ידי ככר
1121ותינוק, היינו אף בבית שהדליקה בו, וכעין האמור לעיל ס"י (שכיון שלא התירו
1122להציל אלא בדרך לבישה, זכור הוא, ולא יבא לכבות).
1123[1297] שבלי
1124הלקט סי' קטו (גאון אחר ז"ל כתב, שאם נפלה דליקה בשבת, מותר לומר לנכרי
1125להוציא ספרים דרך רשות הרבים להצילם, דאמרינן בפרק בתרא דעירובין, אין לך דבר משום
1126שבות עומד בפני כתבי הקדש). והוא בעירובין צח, א (רבי שמעון היא דאמר כל דבר שהוא
1127משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש). שו"ע סי"ח (כתבו משם גאון, שמותר
1128לומר לגוי להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים). מ"א ס"ק כג (דשבות
1129דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש).
1130וראה גם לקמן סוף סכ"ה (מותר
1131לומר לו לכבות מפני ספרים, אם אי אפשר בענין אחר).
1132[1298] כדלעיל
1133סי"ז (שלא הקילו בכתבי הקדש אלא לענין חסרון תיקון העירוב או השיתוף
1134בלבד, אבל לא לענין חסרון תיקון אחר בין במבוי בין בחצר).
1135[1299] לבוש
1136סי"ד (הואיל ולא עביד ישראל מעשה בידים).
1137וכדלקמן סי' שמ סוף ס"ב (במקום
1138מצוה לא גזרו ... על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום ... אבל העושה מעשה,
1139אסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה). וכן הוא כאן לענין אמירה לנכרי בהצלת כתבי
1140הקודש.
1141[1300]
1142גמרא קטז, א (איבעיא להו הגליונין של ספר תורה מצילין אותן מפני הדליקה או אין
1143מצילין אותן מפני הדליקה ... תא שמע, ספר תורה שנמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש
1144אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין ואם לאו אין מצילין. ואמאי, תיפוק ליה
1145משום גיליון דידיה (דהיינו כל הספר תורה, רש"י). מקום הכתב (שנמחק,
1146רש"י) לא קמיבעיא לי, דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש, אזל כתב אזלא לה קדושתיה (דודאי
1147מיגרע גרע, דכי קדיש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדיש אלא אדעתא דכתב, וכיון דאזל
1148ליה כתב, פקע מקדושתיה, רש"י), כי קמיבעיא לי של מעלה ושל מטה (דמתחלה לשם
1149חלק קדיש, רש"י), שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר)
1150... ת"ש, הגיליונין, וספרי מינין, אין מצילין אותן מפני הדליקה. מאי לאו
1151גליונין דספר תורה, לא גליונין דספרי מינין) רי"ף מג, א (הגליונים וספרי
1152מינין, אין מצילין אותן מפני הדליקה). ר"ן שם (נקיטינן ברייתא כפשטה. אי נמי
1153דכיון דלא איפשיטא אין מצילין, דשב ואל תעשה שאני). טור ושו"ע ס"כ (הגליונים
1154שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחלת הספר ושבסוף הספר אין
1155מצילין אותם). מ"א סקכ"ד (שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר).
1156והיינו שאם נמחק הספר, פשטינן בגמרא
1157דאין מצילין. ושאר הגליונות שנחתכו מן הספר, לא פשטינן בגמרא, וקיי"ל לאסור
1158אף בזה.
1159[1301] ברייתא
1160קטז, א (ספרי מינין (משרתים לעבודה זרה, וכתבו להן תורה נביאים כתובים כתב אשורית
1161ולשון הקודש, רש"י), אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן
1162ואזכרותיהן). רבינו ירוחם ני"ב ח"ז עו, ב (וספרי מינים, מאלו האדוקים
1163בעבודה זרה ... או משומדים לעבודה זרה, שכתבו להם תורה נביאים, אפילו שיהיה כתוב
1164בכתב אשורית ובלשון הקדש, אין מצילין אותן, ונשרפין במקומן עם האזכרות, וכן הדין
1165בחול). טור ושו"ע סכ"א (האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן
1166מומרים לעבודת כוכבים, שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם, ואף בחול שורפן עם
1167האזכרות שבהן). לבוש סכ"א (דודאי לשם עבודה זרה כתבן).
1168וראה גם לעיל סי' לט ס"ד (תפילין
1169שכתבן מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה, ישרפו, שסתם מחשבת מין לעבודה זרה). סי' רטו
1170ס"ב (מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה, אסור לענות אמן, אפילו שמעו כל הברכה
1171מפיו (לפי שסתם מחשבת מין בהזכרת השם היא לעבודה זרה)). לקמן חיו"ד סי' ב
1172ס"ק א (דלא אמרינן סתם מחשבת גוים לעבודה זרה, אלא אם כן הוא מין, דהיינו
1173כומר האדוק בעבודה זרה. ובזמן הזה אף הכומרים אינם אדוקים בעבודה זרה כל כך, כי
1174מעשה אבותיהם בידיהם). הל' רבית סע"ו (ויש אומרים שכל שאינו אדוק בעבודה זרה
1175כגון כומר לעבודה זרה, אינו מין).
1176[1302] ב"ח
1177(מכאן יש להזהיר על אותן מטבעות של זהב וכסף שיש עליהם שם בן ד' אותיות שטבעו אותו
1178המינים לשם עבודה זרה, שאסורים לתלות על הספר תורה, ואף אין להחזיק אותם ברשותם,
1179אלא יתיכם מיד). הובא בט"ז ס"ק טז.
1180[1303] רמב"ם
1181הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח (אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם
1182האזכרות שבו ... כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם).
1183[1304] סנ"ח
1184(עורות בין עבודין בין שאינן עבודין, מותר לטלטלן, מפני שראויין להסמך ולשבת עליהם
1185... כשנתייבשו כבר ... ויש מי שמתיר אף בלחין של בהמה גסה, ואוסר של בהמה דקה אף
1186ביבשין, מפני שאינן ראויין להסמך ולשבת עליהם מחמת קטנן. והעיקר כסברא הראשונה כמו
1187שיתבאר בסימן של"ד וסימן תצ"ט), ושם נסמן (הערות תיב-ג).
1188ולפי המסקנא לעיל שם, הכא מיירי
1189בעורות יבשים. וכן הוא לקמן סי' תצט ס"ח (שאם הוא לח אסור לטלטלו, לפי שאינו
1190ראוי לישיבה, ואם הוא יבש מותר לטלטלו).
1191וראה מראי מקומות וציונים.
1192[1305] משנה
1193קכ, א (ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן
1194את האור, מפני שהוא מחרך (ואינו נשרף, ומתוך כך הוא מגין על התיבה, רש"י)). טור
1195ושו"ע סכ"ב (תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא
1196תשרף).
1197[1306] משנה
1198שם (ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין (מים, רש"י) בין ריקנים, בשביל שלא
1199תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את
1200האור (מפני שחדשים הם, רש"י), והן מתבקעין ומכבין את הדליקה), וכת"ק. טור
1201ושו"ע שם (ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים
1202מלאים מים, שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר).
1203[1307] מרדכי
1204רמז שצט (רבינו יואל פירש דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה, אלא במקום
1205היזק דוקא). רמ"א סכ"ב (במקום פסידא).
1206וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ח
1207(בדליקה), ובקו"א סק"ג (דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא ... לצורך גדול).
1208לקמן סי' תקיד ס"ט (שאסור לגרום כיבוי אם לא במקום הפסד, כמו שנתבאר בסי'
1209של"ד), ובקו"א שם סק"ג (או לשאר צורך גדול ... או לצורך מצוה).
1210[1308] רש"י מז, ב ד"ה
1211אלא (דהתם כי מטי דליקה לכלים, דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן
1212המים ממש תחת הנר, מכבה ממש הוא). תוס' שם ד"ה מפני, בשם ר"ת (דהתם הוא
1213דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים, שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים). לבוש
1214סכ"ב (דגרם כיבוי כזה, שהוא על ידי העמדת כלי, במקום פסידא מותר). מ"א
1215ס"ק כו (דדוקא להפסיק בכלים שרי, שאין המים בעין).
1216[1309] סעיף
1217ח (כשנותן הכלי תחת הנר לקבל בו נצוצות, לא יהיה בכלי מים או שאר משקים, מפני
1218שמקרב זמן כיבוי הנצוצות שיכבו מיד שיפלו שמה. ולא התירו אפילו בדליקה לגרום כיבוי,
1219אלא באחד משני דברים, או שיהיו המים בתוך כלי, כגון כלי חרס חדשים מלאים מים שהם
1220אינם יכולים לקבל האור וכשמגיע האור להם הם מתבקעים ומכבים, שנמצא האור הוא שמכבהו,
1221והאדם אינו אלא גורם בעלמא, שהרי כשנתן המים בכלים אלו היה הפסק מחיצה בין המים
1222להאור, דהיינו דופני הכלים, או אפילו אין המים בתוך כלי, אלא שהוא בענין שאין המים
1223מכבים מה שהודלק כבר, אלא שהם מונעים האור מלשרוף יותר), ושם נסמן (הערה נב).
1224[1310] רב
1225יהודה אמר רב קכ, א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותנין עליה מים מצד אחר, ואם
1226כבתה כבתה). טור ודעה הב' בשו"ע סכ"ד (יש אומרים שאין יכול ליתן עליו
1227משקין כדי שיכבה כשיגיע להם. ויש אומרים שמותר לעשות כן).
1228[1311] תוס'
1229מז, ב ד"ה מפני (ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד, שאינו אלא שלא תתפשט
1230האור). ר"ן כא, ב (ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרינו בפרק כל כתבי (קכ, א)
1231ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, דהתם היינו טעמא, לפי שאין המים מכבין את הדליקה
1232אלא מונעין שלא יתפשט האור). לבוש סכ"ד (שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה,
1233אלא לכשיגיע האש למקום המשקין לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו). ט"ז סקי"ז
1234(התם לא הוה אלא גרם כיבוי, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה, אלא לכשיגיע האש
1235למקום המים לא ישלוט שם, ויכבה מאליו).
1236וכן הוא לעיל סי' רסה ס"ח
1237(כמועתק לעיל הערה 1309).
1238[1312] תוס'
1239קכ, א ד"ה נותן מים מצד זה (פירש רשב"ם לאו דוקא על הטלית, דהא
1240קי"ל בפ' דם חטאת (זבחים צד, ב) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו). הגהות מיימוניות פי"ב
1241אות ג (אך לא מים, משום ליבון). טור ושו"ע שם (שמותר לעשות כן בשאר משקים,
1242חוץ מן המים, משום כיבוס). והוא כב' הדעות שבהערה הבאה.
1243וראה אבני נזר או"ח סי' קס אות
1244ב.
1245[1313] סעיף
1246כא (בגד שאין עליו לכלוך וטינוף ... אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, ומותר ליתן
1247עליו מים מועטים, אבל לא מרובים, משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו ...
1248ויש חולקין על זה ואומרים שאף בגד שאין עליו שום לכלוך שרייתו זהו כיבוסו).
1249[1314] סעיף
1250יג (בסודרין אסור לסנן את המים או יין לבן וכיוצא בהם, משום איסור ליבון, ששריית
1251הבגד זהו כיבוסו).
1252[1315] ברייתא
1253קכ, סוע"א (טלית שאחז בה האור מצד אחד, פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה). טור
1254ושו"ע סכ"ג (טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה, ואינו חושש אם תכבה.
1255ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך). ט"ז ס"ק יז (היינו הטור שכתב בזה
1256כיון שאינו מכוין לכך ... וכאן מיירי שאינו מכבה מה שדולק לפניו, רק שעושה כדי שלא
1257יוסיף הדליקה, כי על ידי החבור של הטלית ניתוסף ההדלקה, וכשמפזר החבור לא יהי'
1258הוספה).
1259[1316] ב"י
1260ד"ה וטלית (ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא, שהרי אינו בודאי שיכבה על
1261ידי כך). לבוש סכ"ג (דהוה ליה דבר שאין מתכוין, ואינו פסיק רישיה דמותר).
1262[1317] ב"ח
1263ד"ה ומ"ש רבינו ואינו (להזהירו שלא יהא עושה מעשה כשמתכסה בה לכוין שתהא
1264כבה, כגון שינענע עצמו אנה ואנה או ירוץ ויקפוץ בה וכיוצא בזה כדי שתהא כבה, שזה
1265אסור אלא אם כבתה מעצמה כבתה, אבל הוא לא יכוין במעשיו שתהא כבה). מ"א סקכ"ה
1266(פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה, אלא מתכסה בה כדרכו). ט"ז
1267שם (וניענוע הטלית שאחז בו האוּר כדי שיכבה, איסור גמור הוא לענ"ד, ולא יעשה
1268כן בישראל).
1269[1318] ברייתא
1270שם (וכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה). רמב"ם פי"ב
1271ה"ו (וכן ספר תורה שאחז בו האוּר, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה). מ"א שם
1272(וכן ספר תורה שאחז בה האוּר, פושט וקורא בה, ואם כבתה כבתה (רמב"ם גמרא).
1273[1319] ט"ז שם (ושם ודאי לא
1274שייך לומר שעל ידי הקריאה תכבה, אלא ודאי שאורחא דמילתא דפותחו ומניחו).
1275[1320] משנה
1276קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה).
1277[1321] סעיף
1278א (מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר
1279שאין גוף המלאכה נעשית בו, כגון ... המכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו),
1280וס"ג (וכל זה להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואינה אסורה אלא
1281מדברי סופרים. אבל יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב
1282עליה מן התורה).
1283[1322] סעיף
1284יב (ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי
1285סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול).
1286[1323] בסברא
1287זו חילקו הפוסקים בין ההלכה האמורה כאן בדליקה, לבין הא דאמרינן בכתובות ס, א (תניא
1288נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי
1289טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום
1290איש גליא). וכן נפסק לקמן סי' שלו סט"ו (צנור המקלח מים מן הגג ועלו בו קשים
1291ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר
1292למעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא
1293גזרו בזה במקום הפסד).
1294שעל זה כתב הר"ן סא, א (ובמקום
1295פסידא לא גזור רבנן. ואם תאמר אם כן למה אסרו לכבות דליקה בשבת, והא מלאכה שאינה
1296צריכה לגופה היא ... ואפילו על ידי נכרי נמי, דתנן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות
1297אין אומרים לו כבה, ומוקמינן לה כרבי שמעון. יש לומר ... לפי שמתוך שאדם בהול על
1298ממונו, אי שרית ליה על ידי נכרי אתי לכבויי איהו גופי'. אי נמי שאני הכא שהוא שבות
1299כלאחר יד שממעכין ברגליו). הובא בב"י רד"ה כתב הרמב"ם, ובמ"א ס"ק
1300ל (אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות, אפילו למ"ד דהוי דרבנן, דכיון שאדם בהול
1301על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ... (ר"ן)).
1302וכן הוא בהגהות מרדכי (בשם רבי
1303ברוך) רמז תנח (דכולהו דשרינן במקום פסידא, היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא
1304יבא לעשות איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל
1305לענין כבוי, הסברא הפוכה, ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).
1306*
1307והנה לפי התירוץ האמור כאן בדליקה,
1308הי' מקום להתיר בשאר שבות דשבות במקום "הפסד ממונו" (כבתחלת דבריו כאן).
1309אך מכל מקום מסיק (בסוף דבריו כאן),
1310שרק "ובמקום הפסד גדול יש להתיר אמירה לנכרי בדבר שאינו אסור לישראל אלא
1311מדברי סופרים כמ"ש בסי' ש"ז".
1312והיינו כדלעיל שם סי"ב (ויש
1313אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות ... ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד
1314גדול).
1315והטעם לזה הוא כמובא במ"א סי'
1316שז ס"ק ז, שבר"ן והגהות מרדכי הנ"ל הובא הטעם להיתר מיעוך בשינוי
1317במקום פסידא ("שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו", "אי
1318לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד"), היינו שלא התירו אלא במיעוך
1319ברגליו בשינוי, משא"כ בשאר דרבנן אסור אף במקום פסידא. וכן הביא שם
1320מהרשב"א והריב"ש לאסור אמירה לנכרי בדרבנן במקום פסידא. ולכן מסיק
1321המ"א שם (לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם ...
1322אבל בלאו הכי אין להקל). וראה גם לקמן סי' שלו סט"ו (הערה 1485).
1323נמצא:
1324(א)
1325בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי אף בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן
1326במשנה.
1327(ב)
1328מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו בסתם פסידא, כדתניא בברייתא.
1329(ג)
1330בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סומכים על המתירים רק בהפסד
1331גדול, ולא בסתם פסידא.
1332[1324] סעיף
1333א (נפלה דליקה בשבת, גזרו חכמים שלא יצילו כלום מפניה ... אלא מה שצריך לו לאותה
1334שבת בלבד ... מזון ג' סעודות ... שאם יהיה מותר להציל כל חפציו, יש לחוש שמחמת
1335טרדת ההצלה שהוא בהול ונחפז להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות הדליקה).
1336[1325] ראה
1337ירושלמי פט"ז ה"ג (תני אף מכבין להציל. מתניתא דרבי שמעון דאמר אין דבר
1338משום שבות עומד בפני כתבי הקודש). רשב"א שם קטו, א (כל כתבי הקדש מצילין אותן
1339מפני הדליקה ... פירוש אבל לא לכבות. ובירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי
1340מציל, לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואף על גב דמשום שבות
1341איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש). מ"א סוף סק"ל (ומשום
1342כתבי קודש יש אומרים דשרי לכבות), וסקכ"ג (דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני
1343בזיון כתבי הקדש).
1344[1326] ראה
1345רשב"א שם (שאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי). וראה לעיל סי"ט.
1346[1327] משנה
1347קכא, א (נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה). טור ושו"ע סכ"ה
1348(גוי שבא לכבות אין צריך למחות בידו).
1349[1328] גמרא שם (נכרי לדעתיה דנפשיה
1350עביד).
1351[1329]
1352רש"י שם ד"ה נכרי (להנאת עצמו מתכוין, שיודע שלא
1353יפסיד). ר"ן מה, רע"ב (לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני
1354שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן). לבוש סכ"ה (הגוי להנאת עצמו קמכוין, שיודע שלא
1355יפסיד בזה כלום, שודאי הישראל ישלם לו שכרו או יהנהו). מ"א סקכ"ז (להנאת
1356עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י)).
1357וכך
1358הוא בכל מקום ומקום שנזכרת בשוע"ר או במהדו"ב הלכה זו של היתר נכרי
1359העושה מעצמו, נתפרש שההיתר הוא, כיון שהנכרי סומך שהישראל יחזיר לו טובת הנאה
1360(כמועתק לעיל סי' שז ס"ז בשולי הגליון).
1361אמנם לכאורה יוקשה על זה מהמובא
1362לעיל שם (נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה, שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול
1363לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו, שהרי אינו
1364אומר לו שום ציווי אפילו ברמז, אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן). הרי שהתירו
1365לא רק עושה מעצמו, אלא אפילו אמירה בדרך סיפור.
1366ואין לומר שגם בזה מיירי שהוא מצפה
1367לטובת הנאה שיתן לו הישראל; שהרי מדובר כאן בנכרי המביא לו אגרת ממקום אחר, ולאו
1368דוקא שהם מכירים זה את זה.
1369על זה נתבאר לעיל שם (ולדעת עצמו
1370הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו).
1371והיינו שכשם שמועיל במכירו, שהנכרי
1372מצפה לטובת הנאה שיתן לו הישראל, שעל ידי זה דינו כקבלנות המותרת, כך מועיל גם
1373במוביל אגרת, שהוא קבלן ממש של השולח שמשלם לו, וכשהוא פותח את האגרת הוא משלים
1374בזה את פעולתו בשליחות אגרת זו.
1375[1330] הגהות
1376מרדכי שם רמז תסב (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... וכתב רא"ם,
1377עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות, נמי אדעתא דנפשייהו עבידי, בשביל ריוח
1378שלהן, ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרות דאמרינן בפ"ק [יט, א] דאם קצץ
1379לו דמים מותר ... ושלום, העני מאיר).
1380[ולא נתפרש מיהו רא"ם, שהרי חותם
1381מאיר, ובס' יראים לא נמצא זה. אמנם במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש ד"ה ועיין
1382רא"ש (וכן הוא בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר"ם, וכן הוא בתשובת
1383מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"ה), וכמועתק לקמן מראבי"ה].
1384ראבי"ה סי' רנז (נכרי שבא
1385לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ... גוי לעולם אדעתיה דנפשיה קעביד. ועבד גוי או
1386שפחה גויה המושכרים לשנה או פחות, נמי אדעתא דנפשייהו עבדו, בשביל ריווח שלהן,
1387ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרת, [דאמרינן] בפרק קמא דאם קצץ לו דמים מותר).
1388אגודה סי' קמו (אין אומרים לו כבה
1389ואין צריך לומר לו אל תכבה. וכתב רבינו אבי"ה עבד ושפחה המושכרים לשנה או
1390פחות, אדעתא דנפשייהו עבדי, ואם עושין מעצמם אין צריך למחות).
1391הובא בב"י ד"ה וכתב בהגמ"ר.
1392לבוש שם (ואפילו הגוי הוא עבדו או שפחתו מושכרים לו לזמן, אדעתא דנפשייהו מיקרי
1393ואין צריך למחות בהם). מ"א סקכ"ח (אפילו עבדו המושכר לו לזמן).
1394[1331] סעיף
1395יא (ואין לסמוך על סברא זו (מטעם שנתבאר שם) כי אם לענין דליקה משום הפסד,
1396כמ"ש בסימן של"ד). וראה במצויין שם מסקנת רבינו במהדו"ב, שבעושה מעצמו
1397אין צריך למחות בידו אפילו שלא במקום דליקה והפסד.
1398[1332] משנה
1399שם (קטן שבא לכבות, אין שומעין לו). טור ושו"ע שם (קטן שבא לכבות, צריך למחות
1400בידו).
1401[1333] תוס'
1402ד"ה שמע (נראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך). ב"ח ד"ה נכרי (דבעל
1403כרחך צריך לפרש האי קטן בדלא הגיע לחינוך, וכמו שכתבו התוספות).
1404[1334] משמעות
1405ב"י סוד"ה וכתוב בהגמ"ר (ואפשר שהם מפרשים דבעושה על דעת אביו היינו
1406לומר, דכל קטן המכבה את הדליקה ודאי עושה על דעת אביו, שיודע שאביו נוח לו בכיבוי
1407זה, ואם כן כל קטן הבא לכבות אין שומעין לו).
1408[1335] רבינו
1409ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול נחת
1410רוח לו בכך, אסור). ב"י (ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול, אף על פי שאינו
1411אביו, אסור).
1412וכן הוא לקמן סי' שמג ס"א (אבל
1413אם עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים, כמ"ש בסי' של"ד). סי'
1414שסב סי"ז (והוא הדין אם החפץ הוא של אחר, והתינוק יודעו ומכירו
1415ויביאנו אליו).
1416וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק יא
1417ד"ה ולכאורה.
1418[1336] והיינו שדינו כמו נכרי העושה
1419מלאכה בשביל ישראל, שצריך למחות בו, כדלעיל סי' רמג ס"ג (והערה כז). והטעמים
1420וההוכחות לזה נתבארו לעיל סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.
1421אלא שמכל מקום תנן שם (נכרי שבא
1422לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות אין
1423שומעין לו). וטעם החילוק בינם מבואר בגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו, דכוותה גבי
1424נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי, נכרי לדעתיה דנפשיה עביד), ופרש"י (נכרי
1425אדעתיה דנפשיה עביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין, שיודע
1426שלא יפסיד). משא"כ הקטן שעושה על דעת אביו.
1427[1337] רבינו
1428ירוחם שם (שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך). ר"ן שם (מפני שמכיר דאבוה ניחא
1429ליה בהכי). ב"י שם (שיודע שאביו נוח לו בכיבוי זה). מ"א סקכ"ט (שיודע
1430שכיבוי זה נוח לאביו). וראה ט"ז סקי"ט.
1431[1338] סעי'
1432א-ב (קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת
1433לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו ...
1434אבל אביו, כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה
1435משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא
1436תעשה), ושם נסמן.
1437[1339] רבי
1438אמי קכא, א (אמר ר' אמי, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד). טור ושו"ע סכ"ו
1439(יכול לומר בפני גוי כל המכבה אינו מפסיד).
1440[1340] רא"ש
1441פט"ז סי' י (ויראה שיכול לקרות הנכרי, וכשיבא הנכרי ממילא יכבה, דהשתא שרי
1442למימר ליה כל המכבה אינו מפסיד, קריאתו מיבעיא). טור ושו"ע שם (אף אם אינו
1443מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אף על פי שודאי יכבה כשיבא). ב"י בשם מהר"י
1444אבוהב (וכתב הרב המובהק מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל, דנראה דשרי לקרות לגוי ולומר
1445לפניו כל המכבה אינו מפסיד).
1446[1341] סל"ג
1447(אם באו מים שוטפים ומפסידים נכסיו, או שנתרועעו חביות של יין והולך לאיבוד, מותר
1448לקרות נכרי לשם, אע"פ שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד ... שהתירו
1449בדליקה לומר בפני נכרים כל המכבה אינו מפסיד).
1450[1342] אור
1451זרוע ח"ב סי' לח (ועתה שפירשנו שספק נפשות דוחה את השבת, כגון אנו שאנו דרים
1452בין העכו"ם, אם נפלה דליקה בבית ישראל בשבת ואיכא למיחש לסכנות נפשות, מכבין
1453את הדליקה). הגהות אשרי עירובין פ"ד סי' ו (מותר לכבות את הדליקה בזמן הזה,
1454מפני שיש שדרים בין קצת אומות, [כשיש דליקה באים] ושוללים והורגים, ולא גרע מעיר
1455הסמוכה לספר, מאו"ז), והיא ההלכה דלעיל סי' שכט ס"ו (ובעיר הסמוכה לספר,
1456אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר ומשם
1457תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם). תרומת הדשן סי' נח (כתב בהגה"ה באשירי בשם אור
1458זרוע ... איכא למיחש אף אם יצא תחילה הדליקה בביתו של נכרי, שלעולם רגילים לשלול
1459ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת). רמ"א סכ"ו (וכל הדינים הנזכרים בדיני
1460הדליקה, הני מילי בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת
1461נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת
1462נפשות, והזריז הרי זה משובח ... אפילו הדליקה בביתו של גוי). לבוש סכ"ו (כל הדינים
1463הנזכרים בסימן זה בדיני הדליקה, מיירי כולם בימיהם שלא היו שרוים בין הגוים,
1464ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם, אבל בזמן הזה שאנו שרויין בין הגוים, ויש
1465בדליקה חשש סכנת נפשות שיבואו לשלול שלל ולהרוג נפשות, אפילו אם הדליקה בבית הגוי
1466יגלגלו הדבר כדי להרוג ישראל, לפיכך הסכימו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר
1467לכבות דליקה בשבת אפילו בבית גוי קודם שיבואו לסכנת נפשות, והזריז בזה הרי זה
1468משובח).
1469וכעין זה לעיל סי' שכט ס"ז (יש
1470אומרים שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין, אפילו אם לא באו אלא על
1471עסקי ממון, מחללין עליהם את השבת, לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז יהרגנו,
1472וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, והרי זה
1473עסק נפשות).
1474וראה גם לקמן סי' תקיד ס"א (אסור
1475לכבות דליקה ביום טוב אפילו רואה ביתו שנשרף, אלא אם כן יש שם חשש סכנת נפשות, שאז
1476מותר לכבות אפילו בשבת כמ"ש בסי' של"ד עיי"ש). לעיל סי' שכט ס"א
1477(אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה ... מוטב
1478לכבות).
1479[1343] תרומת
1480הדשן שם (אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין, לפי ראות עיני חכמי העיר, כגון אם יש
1481שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכה"ג, אם נראה שאין סכנה כלל, לא
1482יחללו את השבת כלל). רמ"א שם (ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי
1483שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות. וכן נוהגין).
1484וכן הוא לעיל סי' שכט ס"ז (ויש
1485לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, והרי זה עסק נפשות. ומכל מקום הכל לפי הענין).
1486[1344] תרומת
1487הדשן פסקים סי' ס (מחמת הדליקה אשר יצאה בשבת בעירכם וחפרתם גומות והשויתם גומות
1488וטחתם אבנים ועפר יחד כמו בנין, נראה לא"א יצ"ו שאיסור גמור הוא ז[ה]
1489מכמה טעמים, דהא על עסקי ממון הוא. ולא דמי להא דכתב אור זרוע פ' מי שהוציא דבזמן
1490הזה שאנו דרים בין הנכרים מותר לכבות הדליקה, דדמי לעיר הסמוכה לספר, כאשר המה
1491שוללים וחוטפים, היינו דוקא לכבות הדליקה, משום דעיקר החטיפה והשלילה אשר בא
1492בעבורה סכנת נפשות, אותה חטיפה בא מחמת הדליקה, וכשמכבה הדליקה אינם יכולים לחטוף
1493עוד. אבל אותם שלא כבו הדליקה, וחפרו והשוו הגומות לא תקנו בזה שום דבר, והסכנה
1494במקומה עומדת ... ותו דאיכא למימר דדוקא דליקה התיר האור זרוע, שהיא מלאכה שאינה
1495צריכה לגופה ... אבל חפירה ובנין דהוו מלאכה דאורייתא, איכא למימר דלא הותרה בשביל
1496חשש סכנה). רמ"א שם (ודוקא לכבות הדליקה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש
1497סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון). לבוש סכ"ו (אבל כדי
1498להציל ממונו, ודאי אסור לחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה).
1499והיינו שהתירו רק (א) מלאכה שאינה
1500צריכה לגופה (ב) רק בשביל חשש סכנה, אבל לא התירו: (א) מלאכה שאינה צריכה לגופה
1501לצורך הצלת ממון. (ב) אף בחשש סכנה, לא התירו מלאכה דאורייתא.
1502וכמו בחשש היזק הגוף, לקמן סכ"ט
1503(מותר לכבותה, שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו ... איסור של תורה לא הותר לעולם אלא במקום פיקוח נפש בלבד).
1504[1345] קאי
1505גם אדלעיל, שגם באיסור תחומן הקל לא התירו אלא אם "יש חשש סכנה", ולא
1506"משום הצלת ממונו", כמבואר בתרומת הדשן שם (מחמת הרכיבה חוץ לתחום, נראה
1507לאדוני אבי אם היה סכנת נפשות בדבר, אינם צריכין שום כפרה).
1508ואף שהוא איסור קל "שעיקרו
1509מדברי סופרים", כדלקמן סי' תקטו סי"ג (שאיסור תחומין הוא קל, שאינו נתקן
1510בשביל סייג לאיסור של תורה, לפיכך הקילו בו). מכל מקום לא הקילו בו במקום הצלת
1511ממונו.
1512ורק לענין איסור מוקצה, הובא לעיל
1513ס"ב (שלא גזרו כלל על טלטול מוקצה במקום הפסד מרובה ... אבל יש אוסרים טלטול מוקצה ואפילו במקום הפסד מרובה ואי
1514אפשר להציל בענין אחר. וכן עיקר).
1515[1346] קאי גם על שלפניו, שגם
1516באיסור תחומין הקל, אם עבר וחילל צריך כפרה, כמבואר בתרומת הדשן שם (כן כתב
1517רא"ם על האשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל, אשה שיצאה חוץ לתחום, תחומין דרבנן,
1518ותתענה), ובמ"א סקל"ג (צריך להתענות, אפילו בתחומין דרבנן).
1519[1347] תרומת הדשן שם (יצטרכו
1520להתענות ארבעים יום, תוך זמן, כמו מי' מאייר עד ראש השנה ... כמו שכתוב בתשובת
1521מהר"ם ז"ל ... כתב רא"ם על האשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל, אשה
1522שיצאה חוץ לתחום, תחומין דרבנן, ותתענה ארבעים יום, אך לא רצופין, רק ה"ב בכל
1523שבוע עד שישלימו ארבעים יום. וזה השיעור עלה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם מעשרה
1524דאייר עד ראש השנה). רמ"א סכ"ו (ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום,
1525שני וחמישי). לבוש סכ"ו (והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה ארבעים יום, אף על פי
1526שאינם רצופים, אלא שני וחמישי).
1527ומה שדחו אותם ליום שני וחמישי, כי
1528הם ימי תענית, כמבואר בשו"ע סי' תקפ ס"ג (יש מי שאומר שגזרו שיהיו
1529מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית).
1530[1348] תרומת
1531הדשן שם (ושלא לאכול בשר ולשתות יין, כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל).
1532רמ"א שם (ולא ישתה יין ולא יאכל בשר). ט"ז ס"ק כ (נראה דלילה שאחר
1533התענית קאמר, כמו שמצינו לענין לילה שאחר ט' באב, סי' תקנ"ח, שכתב שם מפני
1534אבלו של יום). והוא ברמ"א שם ס"א (בלילה אסור מפני אבילות של יום).
1535ובמ"א שם ס"ק ג (דכמה מיני תענית של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי
1536תענית בשר ויין (מהרי"ל)). והוא בשו"ת מהרי"ל סי' קכה (וכמה מיני
1537תעניות של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי תענית בשר ויין).
1538וכן הוא ברמ"א יו"ד סי'
1539קפה ס"ד (ובליל התענית אסור ביין ובשר), ונתבאר לקמן שם ס"ק יא (היינו
1540לילה שאחר התענית (מנחת יעקב)).
1541[1349] תרומת
1542הדשן שם בשם מהר"ם מרוטנבורג (לתת צדקה כל איש אשר חלל, שיעור חטאת בדנקא,
1543ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין). רמ"א שם (ויתן במקום חטאת
1544י"ח פשיטים לצדקה).
1545[1350] מ"א ס"ק לג (איתא
1546בשבת דף י"ב, באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתבה בפינקס שלכשיבנה בית
1547המקדש יביאנה).
1548[1351] שו"ת
1549מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) סי' תלא, ותשב"ץ קטן סי' סח (אם
1550אדם חילל שבת בשוגג ... בזמן שבית המקדש קיים היה חייב חטאת, וחטאת אם קנה בת דנקא
1551יצא ידי חובתו ... אמנם עיקר מצותו בסלע, כדאיתא בכריתות). והוא האמור בגמרא שם י,
1552ב (דכבש בן שנה בסלע), ובתוס' שם ד"ה מכלל (וקשה שהרי [אמרינן] בחטאת בת דנקא
1553... ויש לומר הא דקאמר כבש בסלע, רגילות הוא שקונהו בסלע למצוה מן המובחר ... חטאת
1554דאורייתא אין לה שיעור ... מצוה לכתחלה בסלע). ונתבאר באגרות קודש
1555ח"ב אגרת קצט.
1556[1352] ראה
1557שו"ע ורמ"א שם ס"א, וט"ז וש"ך סק"א. ובפסקי הסידור דיני
1558פדיון הבן (וחמש סלעים הם משקל שמונה לוט כסף נקי (שקורין פיי"ן
1559זילב"ר) במשקל הקיסר דמדינתנו), והיינו שכל לוט הוא לערך 12.8 גרם, 8 לוט – 102.4,
1560וכל סלע – 20.48 גרם.
1561וראה שיעורי תורה ע' רפז (אשר 8 לוט הם 100 גרם, וכל סלע – 20 גרם).
1562שיעורי הלכה למעשה ע' טז הערה 6.
1563[1353] בנוסף להאמור לעיל, שבמקום
1564חטאת יתן לצדקה שווי סלע של תורה, שהם יח פשוטים.
1565יוסיף ויתן לצדקה יב פשוטים לפדיית
1566כל תענית.
1567[1354] תרומת
1568הדשן שם בשם מהר"ם מרוטנבורג (ואם ירצה אדם לפדות מקצת התעניות, יתן עבור כל
1569יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם גם כן בתשובה דלעיל ... ואם ירצה לפדות
1570התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה). רמ"א שם (ואם ירצה לפדות
1571התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה).
1572וכן הוא באגרת התשובה פ"ג
1573(וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י ג"פ וכו').
1574והיינו כמבואר במ"א ס"ק
1575לד (ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש ... כל פשוט הוי גדול
1576וחצי פולניש). והוא בלבוש שם ס"ב (ושיערו ליתן י"ב פשיטים ... שהם כמו
1577גדול וחצי פולנש). ובאגרות קודש שם (וכתב על זה במגן אברהם בשם הלבוש, שכל פשיט
1578הוא כמו גדול וחצי פולניש. ועל פי ערך זה, י"ב פשיטים הם י"ח גדולי
1579פולניש, כמ"ש רבנו באגרת התשובה).
1580והטעם שקבעו שיעור זה, נתבאר באגרות
1581קודש שם.
1582[1355] ברמ"א
1583שם סיים (ועיין בטור יו"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה). והוא האמור ברמ"א
1584שם (ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון, שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו, כי
1585עשיר יתן יותר קצת מעני). ולקמן שם ס"ק יב (ולעני, עיין או"ח סימן
1586של"ד). והיינו שהעני יתן י"ב פשוטים, והעשיר יתן יותר.
1587וכן הוא באגרת התשובה שם (והעשיר
1588יוסף לפי עשרו וכו', כמ"ש המ"א הלכות תענית). והוא במ"א סי' תקסח
1589ס"ק יב (ונראה לי דהעשיר יתן לפי עשרו, דהטעם, ששקול צער הממון נגד צער
1590התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני).
1591[1356] תרומת
1592הדשן שם (ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החורף, נראה לאדוני אבי פשיטא
1593דהיתר הוא לדחות, דאפילו אם היה נדור ובא להתענות היה יכול לדחות). מ"א כאן
1594ס"ק לג (ויכול לדחותה לימות החורף, כמ"ש סי' תקס"ח), והוא כאמור
1595בשו"ע שם ס"ג (מי שנדר להתענות כך תעניות, יכול לדחותם עד ימי החורף).
1596וראה מה שדן בזה במ"א שם ס"ק יג.
1597וכן הוא באגרת התשובה פ"ג
1598(ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף).
1599[1357] אור
1600זרוע שם (כך נראה בעיני הלכה למעשה, שאפילו אם רוצים להתענות על ככה, מוחים בידם
1601שלא להתענות, כדי שלא ימנעו פעם שני' מלכבות). הובא בד"מ אות ז.
1602[1358] רש"י
1603מב, א ד"ה גחלת של מתכת (דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה), ודף
1604קלד, א ד"ה בגחלת (גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי, דאינו נעשה פחם). רמב"ם
1605פי"ב ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור). לבוש סכ"ז (הגחלת של מתכת,
1606דלא שייך בה כיבוי דאורייתא, דאין כיבוי אלא בדבר הנשרף, אלא מדרבנן אסור לכבותה).
1607מ"א ס"ק לה (בשל מתכת ליכא כבוי, דאינו שורף).
1608וכן הוא לקמן סי' תקי ס"ח (שאין
1609שייך כיבוי במתכת, שאף אם לא יכבנו לא ישרף ולא יעשה פחם, ואף בשבת אין איסור
1610לכבותו אלא מדברי סופרים).
1611ואף שמלאכת מבעיר היא גם במתכת,
1612כדלקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק ב (עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון
1613העצים, אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי
1614חימום ברזל באוּר, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'). והוא
1615האמור ברמב"ם שם ה"א (המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר
1616וחייב), ובמ"מ שם (שהוא עצמו נעשה אוּר ושורף ... וכבר הזכירו גחלת של מתכת
1617בלשון אש גמור, וזה נראה ברור).
1618מכל מקום נתבאר ברמב"ם שם
1619ה"ב (המכבה גחלת של מתכת פטור).
1620ואולי טעם החילוק בינם, כי במשכן
1621היתה מלאכת הבערה לריבוי האש בלבד (כדי לבשל בו הסממנים, ולא כדי לכלות העצים),
1622שזה שייך גם במתכת. משא"כ מלאכת כיבוי היתה במשכן רק כדי שהעץ לא ישרף. וזה
1623לא שייך במתכת, שאינו נשרף.
1624וראה לעיל סי' שיח ס"ז (שיש בזה
1625משום מבשל), ושם נסמן (הערה נו).
1626[1359] שמואל
1627מב, א (מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים), ופרש"י (היכא
1628דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות). טור ושו"ע סכ"ז (גחלת המונחת במקום
1629שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה ... של מתכת). לבוש סכ"ז (מדרבנן אסור לכבותה,
1630ובמקום הזיקא דרבים לא גזרו).
1631וכן הוא לעיל סי' שח סכ"ח
1632(שבמקום היזק הגוף של רבים לא גזרו על מוקצה, ואפילו על איסור טלטול בכרמלית), ושם
1633נסמן (הערה ריט).
1634ולענין היזק הגוף של יחיד, ראה לעיל
1635סי' שטז סי"ז (התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף), ושם נסמן (הערה צג).
1636[1360] רש"י
1637שם ד"ה אבל לא של עץ (דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה). ובזבחים צב, א ד"ה
1638אבל לא של עץ (דבת כיבוי הוא, ואיסורא דאורייתא הוא).
1639[1361] גמרא
1640שם (אמר שמואל ... אבל לא גחלת של עץ ... במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי
1641יהודה). וכדלעיל סי' רעח ס"ג (יש חולקין על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאין
1642צריכה לגופה חייב עליה מן התורה), ושם נסמן (הערה כג). רמב"ם פי"ב
1643ה"ב (ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים),
1644משא"כ של עץ אסור. שו"ע סכ"ז (והרמב"ם אוסר בשל עץ). לבוש סכ"ז
1645(אבל בשל עץ שיש בכיבויה איסור דאורייתא, אסור לכבות אפילו במקום הזיקא דרבים).
1646[1362] וכן
1647הוא לעיל סי' שטז סי"ז (להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואין
1648מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף, אלא בשביל סכנת נפשות), ושם
1649נסמן (הערה צה), וסכ"ב (מותר להורגם להאומרים שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה
1650אינה אסורה אלא מדברי סופרים, לפי שבמקום היזק הגוף לא גזרו ... ולהאומרים שאפילו
1651מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, לא התירו ... אלא במיני חיה ורמש שיש
1652בנשיכתם ספק נפשות ... שאין מחללים שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף).
1653[1363]
1654גמרא שם (אי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון, אפילו של עץ נמי), ופרש"י (דהא
1655לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה). טור ושו"ע שם (גחלת המונחת
1656במקום שרבים ניזוקים בה, יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ).
1657ט"ז סוף ס"ק כא (ודעה קמייתא, שהיא דעת הטור, פוסק כרבי שמעון דמלאכה שאינה
1658צריכה לגופה אין בו אלא איסור דרבנן, ובמקום הזיקא לא גזרו). מ"א ס"ק לה
1659(דכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום הזיקא לא גזרו).
1660[1364] מ"א
1661שם (אבל במקום הזיקא דממונא אסור).
1662וכדלעיל סכ"ח (ומכל
1663מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש חשש סכנה אם
1664לא יכבה. אבל משום הצלת ממונו אסור לחלל שבת, אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה,
1665ואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים).
1666[1365] כדלעיל
1667סי' רעח, שבתחלה כתב בסתם בס"א (שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה
1668לגופה), ורק אחר כך מביא בס"ג (יש חולקים על זה ואומרים שאפילו מלאכה שאינה
1669צריכה לגופה חייב עליה מן התורה). וכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק ב
1670ד"ה אבל בלא (דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור). סי' שטז סוף
1671סכ"ב (והעיקר כסברא הראשונה). וראה מראי מקומות וציונים.
1672[1366] וכן
1673הוא לעיל סי' שטז סוף סכ"ב (ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור
1674של תורה, במקום שאפשר).