Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשלו אם מותר לילך על גבי העשבים וכן באילן
ובו כ"ב סעיפים
אין עולין באילן
א אין עולין באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלין בו (ואין נשענים עליו), ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו, או לקשור בו בהמה וכן כל כיוצא באלו. והכל משום גזרה שמא
ובו כ"ב סעיפים
אין עולין באילן
א אין עולין באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלין בו (ואין נשענים עליו), ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו, או לקשור בו בהמה וכן כל כיוצא באלו. והכל משום גזרה שמא
ביעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים, וגזרו בכל
גהאילנות, אף ביבשים שאין בהם פירות ועלין וענפים, משום סייג וגדר.
דאבל בור עמוק, אפילו מאה אמה, מותר לו
הלירד ולעלות בו. ומטפס ויורד ומטפס ועולה, ואין חוששין שמא יעקור קרקע במתכוין
ובירידתו ועלייתו (ויתקן מדרגה, ויתחייב משום בונה), לפי שהאדם נזהר
זבזה יותר מבתלישה מהאילן:
חב לא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל
טהשבת כולה, שהישיבה שיושב שם, תשמיש הוא שמשתמש
יבאילן.
יאואם עלה מבעוד יום מותר לירד משחשכה.
יבוכן אם עלה בשבת בשוגג מותר לירד. ואף שבירידה זו הוא משתמש באילן, אין
יגלאסור בשביל כך, הואיל ואף בישיבתו שם הוא משתמש באילן.
ידאבל אם עלה משחשכה במזיד, קנסוהו חכמים
טולהיות שם כל השבת, ואסור לו לירד.
טזויש אומרים שאפילו אם עלה מבעוד יום במזיד על דעת
יזשישאר יושב שם משחשכה קנסוהו חכמים, ולא התירו לו לירד משחשכה כשעלה מבעוד יום,
יחאלא כשעלה על דעת לירד מבעוד יום ונשתהה שם בשוגג. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך
יטאחר המיקל:
כג וכל זה באדם שעלה שם, שיש איסור
כאבעמידתו שם, לכן התירו לירד אף שמשתמש באילן בירידה זו. אבל אם הניח עליו חפץ, אפילו מבעוד
כביום, אסור ליטלו משחשכה, לפי שבנטילה זו הוא משתמש באילן, וכשהחפץ מונח שם אין הוא משתמש באילן:
כגד וכל זה באילן וכיוצא בו, אבל קנים
כדהרכים כירק, מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים בקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן,
כהאבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים שבות, והרי הם כעשבים שהתירו להלוך עליהם כמו שיתבאר.
כוומכל מקום צריך ליזהר כשמשתמש בירק
כזוכיוצא בו שלא יזיזם בידיו, מפני שהם מוקצה, כדין כל מחובר, וכמ"ש בסי'
כחשי"ב.
כטאבל קנים שהוקשו קצת ואינם רכים כירק,
לאף שאינם קשים כאילן, אסור להשתמש בהם, והחמירו בהם חכמים יותר מבאילן, לענין
לאשיתבאר בסימן ת"ט:
לבה שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, כמו שהוא באילנות הזקנים, הרי הם כאילן, ואסור להשתמש בהם, אף
לגעל פי שאין לחוש בהם שמא יתלוש, לפי שלא חלקו חכמים בזה, כמו שנתבאר. אבל אם אינם גבוהים ג' טפחים, הרי הן
לדכקרקע, ומותר להשתמש בהם.
להוכן הדין בקלחי כרוב שהוקשו:
לוו וכן הדין בענפים הגדלים בעיקרו של אילן
לזפחות מג' טפחים, או אפילו גדלים למעלה מג' טפחים ונכפפים למטה מג' טפחים, מותר
לחלהשתמש בהם במקום שאינן גבוהים ג' טפחים, אבל לא במקום שגבוהים ג' טפחים. ואף על פי שראש זה הנכפף למטה ואינו
לטגבוה ג' טפחים, הוא גדל ובא ממקום האסור, דהיינו מגבוה ג' טפחים, וכשהיה שם מתחלה
מהיה אסור להשתמש בו. אף על פי כן כשגדל יותר ונכפף למטה
מאהותר, מפני שנעשה כקרקע, שכל פחות מג' טפחים סמוך לארץ הרי הוא כארץ.
מבואין צריך לומר שמותר להשתמש בעיקרו של
מגאילן פחות מג' טפחים סמוך לארץ, אף על פי שהאילן הוא גבוה מאד, שהרי מקום זה שהוא
מדפחות מג' טפחים לא נאסר מעולם:
מהז היו גבוהים ג' טפחים, וחלל תחתיהם
מומשלשת צדדיהם, ומצד אחד אין חלל תחתיהם, שהקרקע גבוה שם והרי הם שוים שם לארץ,
מזאסור להשתמש אפילו בצד השוה לארץ.
מחאבל אם מב' צדדים הם שוין לארץ ומב'
מטצדדים הם גבוהים ג' טפחים מהארץ, מותר להשתמש, אפילו בצדדים הגבוהים, עד כנגד מקום שמותר להשתמש בצדדים
נהשוים:
נאעשבים וזרעים
ח מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ואפילו הולך יחף, ואפשר שידבקו עשבים
ח מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ואפילו הולך יחף, ואפשר שידבקו עשבים
נבבקשרי אצבעותיו ויתלשו, מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא ומותר:
נגט המשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום
נדזורע, מפני שמרפה ומרכך את הקרקע כמו החורש. והוא שמתכוין להצמיח הזרעים כמו הזורע.
נהולפיכך מי שאוכל בגינה צריך ליזהר שלא
נוליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם. ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא
נזימות הוא.
נחואף אם אוכל בגינת חבירו, או אפילו של נכרי, שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, והרי
נטהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכל מקום אסור מדברי סופרים.
סאבל מותר להטיל עליהם מי רגלים, או יין
סאושאר משקים, מפני שהם שורפים אותם, ואין מצמיחים אותם אלא מים בלבד.
סבוראוי ליזהר אף במשקין.
סגוטוב שלא לאכול כלל בגינה, אם ישתמש שם
סדעם מים, מפני שבקושי יוכל ליזהר שלא יפול שם מעט מים:
סהי יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת
סוגשמים, שסופן להצמיח שם. ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום
סזאו ליומים. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם מותר, שאין סופן לצמוח ואין בו משום זורע:
סחיא עשבים שעלו על אזן הכלי מלחות הכלי,
סטחשובים כמחוברים לקרקע, כיון שזהו דרך גידולן, והתולשן חייב
עמשום עוקר דבר מגידולו.
עאוכן התולש כישות ממקום גידולו, אף על פי שאינו מחובר לקרקע.
עבאבל התולש זרעים שנזרעו בעציץ שאינו
עגנקוב פטור, מפני שאין דרך זריעה שם.
עדאבל אסור לתלוש ממנו מדברי סופרים, אפילו הוא מונח בעלייה:
עהעציץ שאינו נקוב
יב התולש מעציץ נקוב חייב, מפני שהוא כמחובר לקרקע, לפי שיונק מן
יב התולש מעציץ נקוב חייב, מפני שהוא כמחובר לקרקע, לפי שיונק מן
עוהקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם.
עזואפילו הוא מונח על גבי יתידות, שיש אויר מפסיק בינו לקרקע, הרי הוא
עחכמחובר, לפי שיונק קצת מן הקרקע דרך האויר.
עטולפיכך אם היה מונח על גבי קרקע והניחו
פעל גבי יתידות, אינו חייב משום תולש מן התורה, הואיל ועדיין כמחובר הוא, וכן אם
פאהיה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, אינו חייב משום נוטע מן התורה. אבל
פבמדברי סופרים אסור ליטלו מעל גבי קרקע להניחו על גבי יתידות משום שדומה לתולש. וכן
פגאם היה מונח על גבי יתידות אסור להניחו על גבי קרקע משום שדומה לנוטע.
פדוכל זה בעציץ נקוב אבל בשאינו נקוב מותר. במה דברים אמורים בשל עץ, אבל של חרס, אפילו שאינו נקוב הוא
פהכנקוב, שאין החרס עומד בפני השרשים והם
פומפעפעים ויונקים מן הקרקע דרך החרס. ויש אומרים בהיפך, שבמה דברים אמורים בשל חרס, אבל
פזשל עץ הוא מתלחלח מהקרקע, ואינו עומד בפני השרשים אף שאינו נקוב. ויש לחוש לב'
פחהסברות, וליזהר בין בשל עץ בין בשל חרס, אף על פי שאינן נקובים:
פטעשבים, יחור וקשים שבצינור
יג עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו
יג עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו
צלחים, אם מקצת עלין מגולין, מותר לאחוז בהם ולהוציאם, על דרך שנתבאר בסי' שי"א:
צאיד יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן
צבובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת:
צגטו צנור המקלח מים מן הגג, ועלו בו קשים
צדועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר
צהלמעכו ברגליו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, לא
צוגזרו בזה במקום הפסד:
צזריח פירות שבעץ
טז אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור
טז אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה אסור
צחלהריח בו בעודו מחובר, גזרה שמא יקוץ אותו כדי לאכלו. אבל הדס מחובר מותר להריח בו,
צטשהרי אין הנאתו אלא ריחו, וזה יכול לעשות אפילו בעודו מחובר, ולמה יקצצנו, מה שאין
קכן דבר הראוי לאכילה.
קאואף אם יאכלנו בעודו מחובר אין לך תלישה
קבגדולה מזו. ואף שאין דרך תלישה בפיו אלא ביד בלבד, ופטור הוא מן התורה (כמו שהיונק בפיו
קגפטור כמ"ש בסי' שכ"ח). מכל מקום אסור מדברי סופרים:
קדשריית תלוש
יז השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא.
יז השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא.
קהוהוא ששורה זמן ארוך, אבל מותר ליתן
קושעורים למים להאכיל לבהמות לאלתר (ואף אם ישאר במים מאכילתם אין בכך
קזכלום, לפי שבשעה שנתנם למים לאו פסיק רישיה הוא שיצמיחו, שאפשר שהבהמה תאכל את
קחכולם):
קטיח ענפי אילנות שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת כלי עליהם ומותרים
קיבטלטול כמ"ש בסי' ש"ח, מותר להעמידם במים בשבת. ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים,
קיאשהם נפתחים מלחלוחית המים.
קיבוצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי
קיגלהעמידם שם, אלא יעמידם במים שהיו בכלי מכבר. ואפילו העמידם במים מבעוד יום, אסור
קידלהוסיף עליהם מים בשבת, ויום טוב, מפני שטורח לתקן כלי. עיין סי' תרנ"ד:
קיהיט תאנים שיבשו באיביהם וכן שאר האילנות
קיושיבשו פירותיהם בהם, התולש מהם בשבת חייב אע"פ שהם כתלושים לענין טומאה:
קיזהשתמשות בצדדי האילן
כ אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי
כ אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי
קיחצדדין מותר.
קיטכיצד, סולם הסמוך לצדדי האילן אסור
קכלעלות בו בשבת, שבעלייתו הוא משתמש בצדדי האילן שהוא סמוך בהם, אבל אם יש יתד תקוע
קכאבצדי האילן, מותר לסמוך הסולם ביתד ולעלות עליו, שהיתד הוא צדדין והסולם צדי צדדין.
קכבוכן אם נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה,
קכגהיתד נקרא צדדין והכלכלה צדי צדדין, ומותר ליטול חפץ מהכלכלה. אבל הכלכלה עצמה
קכדאסור ליטול, מפני שבנטילה זו הוא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן
קכהעצמו, היא נקראת צדדיו, ואסור ליטול ממנה חפץ.
קכוואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ מהכלכלה
קכזמניד האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו:
קכחכא (מותר להשען באילן בריא, אבל בתש אסור, מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן):
קכטכב מותר ליגע באילן, ואסור להנידו (מפני שהוא מוקצה ואסור בטלטול):
קל[1409] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
קלאזה:
קלב(א)
קלגאין עולין באילן (ס"א-ז).
קלד(ב)
קלהעשבים וזרעים (ס"ח-יא).
קלו(ג)
קלזעציץ שאינו נקוב (סי"ב).
קלח(ד)
קלטעשבים, יחור וקשים שבצינור
קמ(סי"ג-טו).
קמא(ה)
קמבריח פירות שבעץ (סט"ז).
קמג(ו)
קמדשריית תלוש (סי"ז-ט).
קמה(ז)
קמוהשתמשות בצדדי האילן (ס"כ-כב).
קמז[1410] משנה
קמחביצה לו, ב (לא עולין באילן ... ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת). ברייתא
קמטעירובין ק, א (שאין עולין באילן). טור ושו"ע ס"א (אין עולים באילן).
קנלענין שבת נתבאר כאן. ולענין יום
קנאטוב יתבאר לקמן בהלכות יום טוב סי' תקכד (כשם שבשבת אין עולין על גבי אילן ... כך
קנבאין עושין אחד מכל אלו ביום טוב).
קנגונזכר גם לעיל סי' רעז ס"ז (שמא
קנדיעלה באילן ... משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, שהוא אסור מטעם שיתבאר בסי' של"ו
קנה... בשבת). לקמן סי' תקיד סט"ז (ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב. עיין סי'
קנושל"ו).
קנז*
קנחהאיסור של "אין עולין באילן",
קנטמקביל ברוב פרטיו לאיסור "אין רוכבים על גבי בהמה", שנתבאר לעיל סי' שה
קססכ"ג-ה. אלא שיש הפרש בינם בפרטים אחדים (ראה לקמן הערה 1427).
קסא[1411] ברייתא
קסבשם ק, רע"ב
קסג(תני
קסדחדא, אחד אילן לח ואחד אילן יבש, ותניא אידך במה דברים אמורים בלח אבל ביבש מותר ...
קסהבגדודא (יחור שנשרו ענפיו כולם, רש"י). איני והא רב איקלע לאפסטיא ואסר
קסובגדודא. רב בקעה מצא וגדר בה גדר (כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר, כבקעה זו שאין
קסזלה שומר והכל פרוץ, רש"י)). רמב"ם פכ"א ה"ו (בין לח בין יבש).
קסחמ"מ שם (וכתבו המפרשים ז"ל שעל אותו גדר אנו סומכין לאסור בכל אילן, וזה
קסטדעת רבינו). שו"ע שם (בין לח בין יבש).
קע[1412] ברייתא
קעאשם ק, א (ואין נתלין באילן). שו"ע שם (ואין נתלין בו).
קעבוכן הוא בבהמה, כדלעיל סי' שה
קעגסכ"ג (ולא נתלים עליה).
קעד[1413] ברייתא
קעהשם (ואין נשענין באילן). רמב"ם שם (ואין נסמכין באילן).
קעווכן הוא בבהמה, כדלעיל סי' שה סכ"ג
קעז(ולא נשענים עליה).
קעח*
קעטאמנם כאן אסר בסתם ואינו מחלק בין
קפסוגי האילנות, כפשטות הברייתא הנ"ל. ואילו לקמן סכ"א (מותר להשען באילן
קפאבריא, אבל בתש אסור, מפני שמנידו, והרי זה משתמש באילן), ושם נסמן (הערה 1507).
קפב[1414] שבת
קפגקנד, ב (דקמשמש באילן). עירובין לב, ב (והא קא משתמש באילן). רמב"ם ושו"ע
קפדשם (ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל).
קפהוכן הוא לענין השתמשות בבהמה, כדלעיל
קפוסי' שה סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה, ולא נתלים עליה, ולא נשענים עליה, שאין
קפזמשתמשין בבעלי חיים כל עיקר).
קפח[1415] עירובין
קפטלב, ב (והא משתמש באילן), ופרש"י (והא לא מצי שקיל ליה, דשימוש אילן שבות הוא).
קצשם לג, א (ואסור ליטלו), ופרש"י (משום דמשתמש באילן). רמ"א ס"א (אם
קצאהניח שם חפץ מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת). מ"א סק"ב (דאילן דרך תשמישו
קצבליטול ממנו ולהניח על גביו).
קצגוכן הוא לקמן ס"ג (אסור ליטלו
קצדמשחשכה, לפי
קצהשבנטילה זו הוא משתמש באילן), וס"כ (הכלכלה עצמה אסור ליטול, מפני שבנטילה זו
קצוהוא משתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו, היא נקראת צדדיו, ואסור
קצזליטול ממנה חפץ), וסי' תקיד סט"ז (גזרה שמא יטלנו מעל גבי האילן ... ונמצא
קצחמשתמש במחובר לקרקע ביום טוב, עיין סי' של"ו).
קצטאבל ראה לעיל סי' רעז ס"ז (גזרה
רשמא יעלה באילן ביום טוב ליטול ממנו הנר, ונמצא משתמש במחובר לקרקע ביום טוב, שהוא
ראאסור מטעם שיתבאר בסי' של"ו), כדעת הרא"ש פ"ה סי' ב בסופו (הא דאין
רבנותנין נר על גבי דקל ביום טוב, לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם,
רגאלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו, דלא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי בהמה
רדואין עולין על גבי אילן ביום טוב). ושם נסמן (הערה פז). וראה משלחן הארי.
רה[1416] עירובין
רוסג, א (רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא
רזבשבתא (בדקל, ואין משתמשין באילן משום שבות, רש"י), רמא ביה קלא). מ"א סוף
רחסק"ב (אסור לקשור בהמה באילן, כדאיתא בעירובין דף ס"ג).
רט[1417] ביצה
רילו, ב (לא עולין באילן, גזרה שמא יתלוש), ופרש"י (דהוי אסורא מדאורייתא
ריאדהיינו קוצר שתולש מן המחובר). רבינו יהונתן עירובין לג, א ד"ה היו שרשי (כל
ריבתשמיש שבאילן נאסר משום גזירה שמא יעלה ויתלוש). שו"ע שם (גזרה שמא יעלה
ריגויתלוש). וכן לענין פירות הנושרין אמרינן ביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש).
ריד[1418] לבוש
ריהס"א (והכל גזירה שמא יעלה ויתלוש ממנו פירות או עלין או ענפים, וגזרו בכל
ריוהאילנות אפילו אין שם לא פירות ולא עלין ולא ענפים). וכדלעיל (הערה 1411).
ריזוכן הוא לענין גזרת פירות הנושרין,
ריחכדלקמן סי' תקא ס"י (עצים שנשרו מן האילן ... בכלל גזרת פירות הנושרין מאליהן
ריט... משום גזרה שמא יעלה ויתלוש).
רכוראה גם לקמן ס"ה (אף על פי
רכאשאין לחוש בהם שמא יתלוש, לפי שלא חלקו חכמים בזה, כמו שנתבאר).
רכב[1419] עירובין
רכגק, רע"ב (אילן יבש ... רב בקעה מצא וגדר בה גדר).
רכד[1420] עירובין
רכהק, א (אבל בור שיח ומערה וגדר, מטפס ועולה מטפס ויורד, ואפילו הן מאה אמה). טור (בור
רכושיח ומערה, מטפס ויורד מטפס ועולה, אפילו עמוק מאה אמה, ולא חיישינן שמא יעקור מן
רכזהקרקע במתכוין), ורמ"א סי"ג (בור עמוק, אפילו מאה אמות, מותר לירד
רכחולעלות, ומטפס ויורד ומטפס ועולה, ולא חיישינן שמא יעקור קרקע בירידתו ועלייתו).
רכט[1421] ראה
רלב"י ד"ה אבל בור (כלומר ואתי לאשוויי גומות). משולחן הארי (הטעם שלא
רלאהובא כאן רק החשש שמא יתקן מדרגה).
רלב[1422] לבוש
רלגשם (שאין שכיח כל כך לעקור, כמו באילן, והאדם נזהר בזה יותר).
רלד[1423] ברייתא
רלהעירובין ק, א (ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו). רמב"ם פכ"א
רלוה"ו (ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו).
רלז[1424] רש"י
רלחשם רע"ב ד"ה דלא (זה ישיבתו תשמיש הוא, שהוא משתמש באילן).
רלט[1425] גמרא
רמשם (תני חדא אם עלה מותר לירד, ותני חדא אסור לירד. לא קשיא כאן מבעוד יום כאן
רמאמשחשיכה. ואיבעית אימא הא והא משחשיכה, ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד). רמב"ם
רמבשם ה"ט (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד). מ"מ שם (פסק
רמגהדין שאם עלה מבעוד יום, אפילו במזיד על דעת לישב שם בשבת, מותר לירד. עלה משחשכה,
רמדבמזיד אסור לירד, בשוגג מותר לירד. וכן כתבו ז"ל. ולזה כתב רבינו עלה באילן
רמהבשבת, לומר שאם היתה העליה מבעוד יום, בכל צד היה מותר לו לירד). דעה הא' בשו"ע
רמושם (עלה באילן בשבת, בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד. ואם עלה מבעוד יום, בכל
רמזגווני מותר לירד משחשכה).
רמח[1426] רש"י
רמטשם ד"ה ה"נ יורד (דהא כל זמן שהוא יושב משתמש, והרי זה תשמיש, הלכך
רנאע"ג דהשתא משתמש תשמיש אחר כשיורד, יותר ויותר עדיף משישב שם). מ"מ שם
רנא(מפני שהוא עושה איסור בעמידתו שם). לבוש ס"א (מפני שעושה איסור בעמידתו שם
רנבבשבת). ט"ז סק"ג (מפני שעושה איסור בעמידתו שם, וצריך לירד).
רנג[1427] עירובין
רנדשם (תני חדא אם עלה ... אסור לירד ... משחשיכה ... במזיד ... קנסינן). שו"ע שם
רנה(עלה באילן בשבת ... במזיד אסור לירד).
רנווראה גם לעיל סי' שה סכ"ד (מי
רנזשעלה על גבי בהמה בשבת, אפילו עלה במזיד, שהיה ראוי לקנסו שישב עליה כל השבת ולא
רנחירד ממנה עד לערב, כמו שקנסו בעולה על גבי אילן בשבת).
רנט[1428] טור
רס(עלה מבעוד יום כדי לירד, וחשכה, או שעלה בשוגג משחשיכה, ירד, במזיד לא ירד),
רסאכפירוש הב"י (רבינו מפרש דדוקא בשהיה דעתו לירד מבעוד יום הוא דשרי לירד, אבל
רסבכל שלא היה דעתו לירד מבעוד יום, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור, לא ירד). דעה הב'
רסגבשו"ע (ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו
רסדלירד מבעוד יום לא ירד משחשכה, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור). לבוש שם (כיון שהיה
רסהדעתו לישב שם באיסור קנסוהו).
רסו[1429] כדלעיל
רסזס"ב (שבירידה זו הוא משתמש באילן).
רסח[1430] מ"מ
רסטפכ"א ה"ט (לא התירו באלו הצדדין הנזכרים אלא באדם עצמו, מפני שהוא עושה
רעאיסור בעמידתו שם, אבל הניח חפץ באילן, אפילו מבעוד יום, אסור להורידו בשבת). רמ"א
רעאס"א (ודוקא אדם שעלה שם, אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום, אסור ליטלו משם בשבת).
רעבט"ז סק"ג (פירוש, דוקא באדם התירו באלו, מפני שעושה איסור בעמידתו שם,
רעגוצריך לירד, אבל אם הניח חפץ, אסור להורידו בשום צד).
רעד[1431] כדלעיל
רעהס"א (ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטלו ממנו), ושם
רעונסמן (הערה 1415).
רעז[1432] לבוש
רעחשם (אם הניח שם חפץ מבעוד יום, שאין עושה איסור אם יניחם שם בשבת, בכל גוונא אסור
רעטליטלו בשבת, שלא ישתמש באילן).
רפ[1433] רש"י
רפאעירובין לד, ב ד"ה עוזרדין (שהוקשה כבר, הרי הן כאילן, וכי שרינן בשאינן
רפבעוזרדין, בעוד הקנים רכין, דהוו כירק, ובירק לא הזכירו חכמים שבות). אור זרוע הל' עירובין
רפגסוס"י קלד. הגהות אשרי שם פ"ג סי' ד. רמ"א ס"א (וכל זה באילן
רפדוכיוצא בו, אבל קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים בקרקע, דאין
רפהאסור להשתמש בירק).
רפווכן הוא לעיל סי' שיב ס"ט (ואין
רפזאיסור בקינוח העשבים משום משתמש במחובר, שלא אסרו אלא באילן, אבל לא בירק, כמו
רפחשיתבאר בסי' של"ו).
רפט[1434] לבוש
רצס"א (שהם נידונים כעשבים, שמותר לילך עליהם, כמו שיתבאר בסמוך).
רצא[1435] סעיף
רצבח (מותר לילך על גבי עשבים בשבת).
רצג[1436] ט"ז
רצדס"ק ד (נראה לי דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק, דודאי מוקצה הוא). שו"ע
רצהסי' שיב ס"ו (מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם) מ"א
רצושם סק"ו (שהם מוקצים).
רצז[1437] סעיף
רצחט (ועשבים מחוברים ... הם מוקצים). וכן הוא לקמן סכ"ב (מפני שהוא מוקצה ואסור
רצטבטלטול).
שומטעם זה, כשמתיישבים או נשכבים
שאלנוח על הדשא, ואחר כף חוזרים וקמים, יש ליזהר שלא ליגע בידיו בדשא כשנסמך עליהם.
שבויש להשתדל להסמך רק על אחורי ידיו, כדלעיל סי' רעו ס"ט (בטלטול מן הצד, כגון
שגבאחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה). וראה מה שנתבאר לעיל שם (הערה ע).
שד[1438] משנה
שהעירובין לד, ב (נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, בזמן שהוא תלוש ונעוץ ... הרי זה
שועירוב), ובגמרא שם (תלוש ונעוץ אין, לא תלוש ונעוץ לא ... גזירה שמא יקטום).
שז[1439] שו"ע
שחשם ס"ג (נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ, אינו עירוב, מפני שמאחר
שטשהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת, גזרו בהם).
שיוהיינו שאף ששנינו בעירובין לב, ב
שיא(נתנו באילן ... עירובו עירוב), וכדמפרשינן בגמרא שם (והא קא משתמש באילן ... רבי
שיבהיא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות). וכדלקמן סי' שמב
שיגס"א (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם אלא בעצמו של יום,
שידאבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה, כגון לעלות באילן ... לערב עירובי
שיהחצרות).
שיומכל מקום החמירו יותר לענין נתנו
שיזבראש הקנה, כדאמרינן בעירובין לד, ב (כולה רבי היא, וסיפא גזירה שמא יקטום).
שיחופרש"י (לפי שהקנה רך הוא, איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה
שיטהוא, ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן, אבל לקטימת קנה ודאי היא, איידי
שכדרכיכא מיקטמא, ולאו שבות הוא, אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר). ובט"ז שם
שכאס"ק ג (ואף על גב דכל שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מכל מקום חשו כאן, כיון
שכבשנוח לקטום). אליה זוטא כאן סק"ב (נראה לי דהא דחש רבינא שמא יקטום, היינו
שכגבקנה קשה, והא דלא חיישינן באילן, משום שהוא קשה ביותר).
שכד[1440] משנה
שכהעירובין צט, סוע"ב (אילן שהיה ... שרשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים, לא ישב
שכועליהן). ופרש"י (דכיון דגבוהין שלשה, כאילן חשיבי, ואין משתמשין באילן). טור ושו"ע
שכזס"ב (שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, אסור להשתמש בהם).
שכח[1441] רבינו
שכטיהונתן שם (לג, א) ד"ה היו (כמו האילנות הזקנים).
של[1442] רבינו
שלאיהונתן שם (ואף על גב דבשרשים ליכא מידי למיגזר, אפילו הכי כל תשמיש שבאילן נאסר
שלבמשום גזירה שמא יעלה ויתלוש).
שלג[1443] סעיף
שלדא (וגזרו בכל האילנות, אף ביבשים שאין בהם פירות ועלין וענפים, משום סייג וגדר).
שלה[1444] גמרא
שלושם ק, א (דכל פחות מג' דארעא, ארעא היא). טור ושו"ע שם (פחות מכאן, מותר
שלזלהשתמש בהם, דכקרקע חשיבי).
שלח[1445] יש"ש
שלטביצה פ"ה ס"ו (וקלחי כרוב, הגבוהין מן הארץ ג' טפחים, הן כאילן, ואין
שממשתמשין בהם). מ"א סק"ג (והוא הדין קלחי כרוב (יש"ש ביצה פ"ה)).
שמא[1446] שבאם
שמבהן רכים, נתבאר לעיל ס"ד (קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהם אף על פי שמחוברים
שמגבקרקע, מפני שלא גזרו אלא על אילן).
שמד[1447] עירובין
שמהק, א (שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה, רבה אמר מותר להשתמש בהן). טור ושו"ע
שמושם ס"ב (ואם באים מלמעלה ויורדים למטה, במקום שגבוהים שלשה אסורים, ובמקום
שמזשאין גבוהים שלשה מותרים).
שמחולענין ענפים תנן שבת קכה, ב (זמורה
שמטשהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת), ובגמרא שם (הכא במאי עסקינן מחוברת באביה, אי
שנהכי קא משתמש במחובר לקרקע, למטה מג'),
שנאופרש"י (ומותר להשתמש באילן למטה מג').
שנברבינו יהונתן עירובין לג, א (שרשי האילן ... וכל שכן בענפים). רש"י שם צט, ב ד"ה
שנגשרשיו גבוהים (שאין הענפים נמוכין).
שנד[1448] שמטעם זה אסרו רב ששת בגמרא
שנהשם (רב ששת אמר אסור להשתמש בהן, דכיון דמכח איסור קאתי אסורין). מכל מקום קיי"ל
שנוכרבה שמתיר.
שנז[1449] עירובין
שנחלג, א (בתוך שלשה מותר ליטלו), ופרש"י (בשבת, דכל למטה משלשה אפילו באילן לא
שנטגזרו עליו, דהוי כארעא סמיכתא).
שסולכן מותר לקשור בהמה לעץ כשהקשר
שסאלמטה מג' טפחים.
שסב[1450] ברייתא
שסגעירובין ק, א (שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים, או שיש חלל תחתיהן ג' טפחים,
שסדאע"פ שצידו אחד שוה לארץ, הרי זה לא ישב עליהן), ובגמרא שם (והא קמ"ל
שסהאע"ג דצידו אחד שוה לארץ), ופרש"י (שהקרקע גבוה בצדו האחד, מודה רבה
שסוהיכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ). טור ושו"ע ס"ב (היו
שסזגבוהים שלשה וחלל תחתיהם, אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ,
שסחאסור לישב אפילו על צד השוה לארץ).
שסט[1451] גמרא
שעשם (וכן אניגרא), ופרש"י (אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי להוליך המים לשדות,
שעאושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסין בגידודיו, ואם בא למדוד מצדדין שבתוך
שעבהנגר הרי הוא גבוה ג' ויותר, ואם בא למדוד מצדדיו השניים, שהן מגידודי החריץ
שעגולמעלה, אין גבוה ג'. לרבה דמודד הגידודים שרו, דכל פחות מג' לארעא כארעא. לרב ששת
שעדמעומקו מודד, והרי גבוה ג' ומכח איסורא אתו), וקיי"ל כרבה. מ"א סק"ד
שעה(אבל אם מב' צדדין שוין לארץ ומב' צדדין גבוה ג' שרי).
שעו[1452] כן נראה מדברי רש"י הנ"ל
שעז(לרבה דמודד הגידודים שרו).
שעחוהיינו שבשני האופנים, העץ הוא בתוך
שעטהתעלה. אלא שבאופן הראשון העץ אינו מכסה את כל התעלה, ואם כן הוא גבוה ג' טפחים
שפמשלשת צדדיהם. ובאופן השני העץ מכסה את כל התעלה, ואם כן איננו גבוה ג' טפחים אלא
שפאמב' צדדים.
שפב[1453] גמרא
שפגעירובין ק ע"ב (תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור ...
שפדוהאידנא דקיימא לן כרבי שמעון (דאמר דבר שאין מתכוין מותר, רש"י) כולהו שרי).
שפהטור ושו"ע ס"ג (מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים, כיון שאינו
שפומתכוין לתלוש).
שפזוגם אינו אסור משום השתמשות באילן
שפח(שנתבאר לעיל ס"א-ג). כי לא אסרו אלא באילן, ולא בעשבים, כדלעיל ס"ד (שלא
שפטגזרו אלא על אילן, אבל בירק וכיוצא בו לא הזכירו חכמים שבות, והרי הם כעשבים
שצשהתירו להלוך עליהם).
שצא[1454] גמרא
שצבשם (הא דסיים מסאניה הא דלא סיים מסאניה (שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין,
שצגרש"י) ... והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון כולהו שרי). ב"ח ד"ה מותר
שצד(ואפילו אינו נועל מנעלים, שהעשבים נכנסים בין קשרי אצבעות רגליו ונתלשין, אין
שצהלחוש, דדבר שאין מתכוין הוא, ולאו פסיק רישיה). אליה זוטא סק"ג (אפילו הולך
שצויחף).
שצז[1455] מו"ק
שצחב ע"ב (אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר
שצטמשום חורש, רב יוסף אמר משום זורע ... אמר ליה אביי לרבה ... משום חורש אין משום
תזורע לא ... והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים). הגהות מיימוניות פ"ח
תאאות ב (ומסיק אביי דחייבין משום שניהם). מ"א סק"ה (והמשקה מים לזרעים,
תבחייב משום חורש ומשום זורע (פ"ק דמו"ק. הגהות מיימוניות)).
תגוראה גם לעיל סי' רנב סי"ד
תד(שהמשקה בשבת חייב).
תה[1456] רבה
תושם (מה דרכו של חורש לרפויי (לרכך, רש"י) ארעא, האי נמי מרפויי ארעא).
תז[1457] רב
תחיוסף שם (מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא).
תטונתבארה מחלקותם בתוס' שם ד"ה קא
תימרפויי ארעא (דבתר עיקר המלאכה אזלינן, ודומה לחורש. ורב יוסף אע"ג דעיקר
תיאמלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא, ובהכי פליגי, דרבה סבר לבתר המעשה
תיבמדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן, דהויא עיקר, ולא אזלינן
תיגבתר הדמיון).
תידוקיי"ל כאביי דמחייב בשתיהן,
תיההיינו כרבה שמחייב על חורש אף שאינו מתכוין לזה, וכרב יוסף שמחייב על זורע
תיועכ"פ כשמתכוין לזה.
תיזואף שאביי הוכיח שם מרב כהנא דחייב
תיחעל שתיהן אף שאינו מכוין להם, וכמבואר בתוס' שם ד"ה חייב שתים (קשיא לרבה ...
תיטוקשיא לרב יוסף ... דהא סתם קאמר רב כהנא אפילו לא חישב).
תכמכל מקום לא קיי"ל כרב כהנא
תכאבזה, אלא כרבה (שמחייב על חורש – אף כשאינו מתכוין לזה), וכרב יוסף (שמחייב על
תכבזורע – עכ"פ כשמתכוין לזה), וכמבואר בתוס' שם (וקשיא לא גרסינן, כיון דלאו
תכגתנא הוא לא חשיב לה כל כך, ופליגי עליה).
תכדוכן הוא לקמן סי"ז (השורה חטים
תכהושעורים וכיוצא בהם במים כדי שיצמחו, הרי זה תולדת זורע וחייב), משא"כ כשאינו
תכומתכוין כדי שיצמחו אינו חייב, ונתבאר (הערה 1492).
תכזואולי טעם הדבר, כי אין מחייבים על
תכחפסיק רישיה ולא ימות, אלא על המלאכה שנעשית מיד, ולא על המלאכה שתיעשה במשך הזמן.
תכטואף שגם בלא כוונה אסור מטעם פסיק
תלרישיה, כדלקמן בסמוך (צריך ליזהר ... ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא ימות
תלאהוא). ולקמן ס"י (יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח שם).
תלבמכל מקום אינו חייב בזה אלא אם כן
תלגנתכוין.
תלדואף שחייבים גם על אינו מתכוין
תלהופסיק רישיה, כדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב
תלועליו מן התורה), וכמבואר כאן שחייב על חרישה בכל אופן.
תלזמכל מקום אינו חייב על זריעה מטעם
תלחפסיק רישיה אלא אם כן מתכוין לזה.
תלטוראה בדי השלחן סי' קמב סקי"ז (שרוצה
תמלגרוס: שמועיל). קובץ כינוס תורה חי"ב ע' סב.
תמא[1458] ספר
תמבהתרומה סי' רלה (בקושי יש לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברין, כמו פרדס שרגילין
תמגלאכול בימות החמה. והטעם לפי שאי אפשר שלא יביאו שם מים לרחוץ ידים או לשתות או
תמדלרחוץ כלים, ושופכין מים על העשבים במזיד בשעת רחיצת ידיו ובשעה שרוצה לשתות,
תמהוצומחין העשבים על ידי כך, והוי נמי פסיק רישיה, דבשעה ששופך מים על העשבים אי
תמואפשר שלא יצמחו יותר, כי מלחלחן, ועובר משום משקה מים לזרעים). סמ"ג ל"ת
תמזסה (יב, ב). סמ"ק סי' רפא (ע' רפ). מרדכי רמז שכט. הגהות מיימוניות שם (ומכאן
תמחכתבו הגאונים שצריך ליזהר שלא להטיל מים על גבי עשבים בשבת, ואע"ג דקי"ל
תמטכרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר, הא אמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות,
תנוהכא אי אפשר שלא יגדלו הזרעים). טור ושו"ע ס"ג (האוכלים בגנות, אסורים
תנאליטול ידיהם על העשבים, שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא).
תנבונפקא למעשה מכל זה – בנטילת ידים לסעודה
תנגבסוכה, בחצר שיש בה דשא, שאין ליטול ידיו על הארץ, אלא לתוך כלי, ולשפוך אחר כך
תנדהמים לכיור.
תנה*
תנוואם רצפת החצר היא של בטון אין לחוש
תנזלזה. אלא שאז יש לחוש שמי נטילת ידים ישפכו מהחצר לרחוב, וכדלקמן סי' שנז ס"א
תנח(חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות וסמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים
תנטבשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם רגיל להשתמש בכל יום
תסראוים ליבלע בה והרי זה כאלו שופכן לרשות הרבים).
תסאואף שהחצר שהסוכה בנויה בתוכה יש בה
תסביותר מד' אמות על ד' אמות. מכל מקום נתבאר לקמן שם ס"ח (ובלבד שלא יהא סילון
תסגשל עץ שאין המים ראויים ליבלע בו, אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים, ראוי ליבלע בו
תסדומותר). הרי שלא התירו אלא ברצפת אבנים שראוי ליבלע בה, משא"כ ברצפת בטון,
תסהשהמים שבה נשפכים לחוץ, אסור בכל אופן.
תסוואם הרחוב שמחוץ לחצר אינו רשות
תסזהרבים, אלא כרמלית, תלוי הוא בב' הדעות דלקמן שם ס"ז (וכל זה בחצר הסמוכה
תסחלרשות הרבים, אבל הסמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה מאד, אין צריך גומא, ומותר לשפוך
תסטבה כל מה שירצה ... כחו בכרמלית לא גזרו ... ויש אומרים שאין חילוק כאן בין רשות
תעהרבים לכרמלית, ולא אמרו שכחו בכרמלית לא גזרו, אלא בימים ונהרות שאינם מתחלפים
תעאברשות הרבים ... אבל כרמלית שבתוך העיר מתחלפת ברשות הרבים גמורה ... וכן עיקר).
תעבובחצר שאסור ליטול ידים על רצפתה
תעג(כגון שדשא צומח בקרקע החצר, או שמים נשפכים מרצפת בטון של החצר אל הרחוב), צריך
תעדליטול ידיו לתוך כלי, ולשפוך המים שבכלי לכיור.
תעה*
תעוגם אפשר להכנס לבית וליטול שם ידיו
תעזלסעודה, ולחזור לאכול סעודתו בסוכה.
תעחואף שנתבאר לעיל סי' רעג ס"א (אין
תעטקידוש אלא במקום סעודה, שאם קידש בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו מתחלה
תפלאכול בבית האחר, בין שקידש על דעת לאכול בבית זה ואחר כך נמלך לאכול בבית אחר, לא
תפאיצא ידי חובתו), וס"ד (אם אין הסוכה סמוכה לבית אלא אויר החצר מפסיק ביניהם,
תפבהרי זה כמבית לבית או מבית לחצר). נמצא לכאורה שאין ליכנס לבית לנטילת ידים, אלא
תפגאם כן אין אויר החצר מפסיק בין הבית לסוכה.
תפדמכל מקום היינו דוקא באופן האמור שם
תפה(אם קידש בבית ואחר כך נמלך לאכול בסוכה או להפך).
תפומשא"כ אם קידש בסוכה, ונכנס לבית ליטול ידיו, וחזר לסעודתו בסוכה, כיון שחזר
תפזלמקומו הוי קידוש במקום סעודה, ואינו צריך לחזור ולקדש. ונתבאר לעיל שם (הערה ב).
תפחואף שנתבאר לעיל שם ס"ה (והוא
תפטשלא יצא ממקום זה משקידש עד שיאכל, אבל אם יצא בינתיים, צריך לחזור ולקדש).
תצמכל מקום היינו דוקא באופן האמור שם
תצא(אם היה בדעתו לאכול מיד, אלא שאירעו אונס שלא אכל עד לאחר זמן). משא"כ אם
תצבקידש בסוכה, ונכנס לבית ליטול ידיו, וחזר מיד לסעודתו בסוכה, אינו צריך לחזור
תצגולקדש. ונתבאר לעיל שם (הערה כג).
תצדואף שנתבאר לעיל סי' קסו (צריך
תצהליזהר שלא להפסיק אפילו בשהיה כדי הילוך כ"ב אמה, שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו
תצויושב במקומו (ואם הלך מביתו לבית אחר נקרא הפסק אפילו הולך מעט)).
תצזמכל מקום נתבאר שם (ומענין הסעודה
תצחוצרכיה אינו חשוב הפסק ... והילוך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה אינן חשובין הפסק,
תצטכיון שהוא צורך הסעודה).
500[1459] בגמרא
501קג, א (והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא
502צריכא דקעביד בארעא דחבריה).
503ובתוס' שם ד"ה לא צריכא דעביד
504בארעא דחבריה (פירש בערוך דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה,
505וכגון באחר שאינו אוהבו ... מותר לכתחלה ... ואינו נראה ... מלאכה שאינה צריכה
506לגופה פטור עליה ... והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב
507חטאת, אבל איסורא איכא).
508ובהגהות מיימוניות שם (ולפירוש
509הערוך שפירש דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, מותר לאכול בגינת חבירו שאינו נהנה
510בגידול עשבים).
511אבל בשו"ע סי' שכ סי"ח (יש
512מי שמתיר ... פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא
513ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור).
514וכן הוא לעיל סי' שכ סכ"ד (ויש
515אומרים שכל שהמשקין הולכין לאיבוד אין איסור אפילו מדברי סופרים ... כיון שאין
516הסחיטה נוחה לו כלל ... והעיקר כסברא הראשונה), ושם נסמן (הערה קעד).
517וכן הוא לקמן סי' שלז ס"א (ופסיק
518רישיה ולא ימות הוא. ואע"פ שחופר כלאחר יד הוא, ואינו חייב אלא כשחופר במרא
519וכיוצא בו מהכלים שדרך לחפור בהם, וגם מקלקל הוא קרקעית הבית, וגם מלאכה שאינה
520צריכה לגופה היא. אף על פי כן אסור מדברי סופרים), הרי שאסור אף דלא ניחא ליה.
521וראה חידושי צמח צדק מט, ד.
522[1460] בדעת המתירין כתב בספר הזכרונות
523זכרון ט מלאכת הזורע (וזה נראה פשוט בתוספות ז"ל בריש פרק הבונה בד"ה לא
524צריכה דעביד בארעא דחבריה, דפירש שם הערוך ז"ל כגון באחד שאינו אוהבו, והדבר
525מוכרח בעצמו. ואם הגינה או הפרדס של כותי, אז מסתמא אין שם לישראל הנוטל ידיו חיוב
526חטאת, משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ומכל מקום איסור גמור דרבנן איכא, כמו
527שפסק הרב בסוס"י שכ ובסי' של"ו). והיינו שלדעת הערוך לא הותר אלא בגינת
528נכרי, ולדידן שאין פוסקים כהערוך, אסור אף בגינת נכרי.
529ובמ"א סק"ו (ואם אוכל
530בגינת חבירו יש מתירין כמ"ש סוס"י ש"כ, כיון דלא ניחא לי'. וס'
531הזכרונות דף נ"ח כתב, דוקא בגינת עכו"ם אמרינן לא ניחא ליה. ולא משמע כן
532בגמרא דאמרינן דעביד בארעא דחבריה). והיינו שלדעת הערוך מותר אף בגינת חבירו,
533ולדידן שאין פוסקים כהערוך, אסור אף בגינת נכרי.
534[1461] ספר
535התרומה שם (אבל שרי להשתין מים על הזרעים ועל העשבים, לפי שמי הרגלים עזים ושורפין
536את העשבים ... וכן יין נמי מותר לשפוך על העשבים בפרדס, לפי שהיין עז וחזק ושורף
537כמו כן העשבים). סמ"ג שם. סמ"ק שם. הגהות מיימוניות שם. מרדכי שם. טור
538ושו"ע שם (אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקין, שאינם מצמיחין).
539וראה בדי השלחן סי' קמב סקי"ט
540(ונראה לומר דאין המי רגלים מבטלים הצמיחה לגמרי, אלא שמונעים אותם לפי שעה
541מלצמוח, ואחר כך חוזרים וצומחים, על כן לא הוי עוקר דבר בגידולו, אבל לשפוך על
542העשבים נוזל חריף מאד שישרוף השרשים לגמרי, מסתבר דאין מי שיתיר בזה).
543[1462] ספר
544הזכרונות שם (ומ"ש עוד ז"ל בשמו ובשם הפוסקים אחרים דיין אין לחוש לו,
545לפי ששורף ואינו מצמיח, לכאורה תמיהא לי מלתא, שהנסיון הוכיח שמצמיח ... נראה דטוב
546ליזהר בכל משקה). מ"א סק"ז (וראוי ליזהר אף במשקין (ס' הזכרונות)).
547וראה קצות השלחן סי' קמב סי"ד.
548[1463] ספר
549התרומה שם (בקושי יש לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברין, כמו פרדס, שרגילין לאכול
550בימות החמה. והטעם לפי שאי אפשר שלא יביאו שם מים לרחוץ ידים או לשתות או לרחוץ
551כלים, ושופכין מים על העשבים). רמ"א ס"ג (ולכן טוב להחמיר שלא לאכול
552בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו שם מים).
553[1464] יראים
554השלם סי' עדר קלא, א (לא מצאתי מפורש בתלמוד, ומזקנים אתבונן, שיזהר האדם שלא
555להשליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן לצמוח. ואם משליך לתרנגולים, יזהר שלא
556ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לאכול ביום או ביומיים. ואם מקום דריסת רגלי בני
557אדם, שאין סופן לצמוח, מותר ואין כאן משום זורע). הובא בהגהות מיימוניות פ"ח אות
558ג. הגהות מרדכי פ"ז דשבת. כל בו סי' לא (כה, ד). שו"ע ס"ד (יש
559ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח. ואם ישליך לתרנגולים, לא
560ישליך אלא כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם, מותר, שאין
561סופו לצמוח).
562ואף שלעיל ריש סעיף הקודם נתבאר שאינו
563חייב אלא אם כן "מתכוין להצמיח הזרעים כמו הזורע".
564מכל מקום אסור גם כשאינו מתכוין
565להצמיח, וסופן להצמיח.
566[1465] אביי
567קז, סוע"ב (האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא, מיחייב, משום עוקר דבר מגידולו). טור
568ושו"ע ס"ה (עשבים שעלו על אוזן הכלי, מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע
569והתולשן חייב).
570[1466]
571גמרא קח, רע"א (מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. התם
572לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה). ופרש"י (דאין דרך זריעה שם, אבל אלו
573שאמרנו הוא עיקר גידולן). רמב"ם פ"ח ה"ג (התולש מהן חייב, שזה הוא
574מקום גידולן). מ"א ס"ק ח (ולא דמי לעציץ שאינו נקוב, דהתולש ממנו פטור,
575דהתם אין דרך זריעה שם (גמרא)).
576ומטעם זה הובאה לקמן סי' תצז
577בקונטרס אחרון ס"ק א (דעת רש"ל שפסק דבארגז ובאמת המים שסכר, אין איסור
578צידה מן התורה אפילו בשבת). והוא האמור בים של שלמה ביצה פ"ג ס"ב (בביבר
579קטן, ואינו מחוסר צידה ... הצד אותם הוי כעוקר אותם ממקום גידולם. ומשום הכי
580אמרינן נמי בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב) רבנן דקסריא אמרי, ההוא
581דצייד כוורא, וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר).
582וכן ביולדת, שנתבאר לעיל סי' של
583ס"ב (שכבר נעקר הולד לצאת שאין בהוצאתו משום עוקר דבר מגידולו), ושם נסמן
584(הערה 956).
585[1467] רב
586ששת קז, סוע"ב (האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי, מיחייב משום עוקר דבר
587מגידולו). ופרש"י (הומלון, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו).
588ונזכר גם בכתובות עז, סע"ב (שכר של היזמי), ופרש"י (שמטילין בו כשות
589שגדל בהיזמי). והוא צמח בצורת פתילים הצומח על קוצים.
590[1468] רש"י
591שם ד"ה מיחייב (ואף על פי שאינו מחובר לקרקע). וראה מראי מקומות וציונים. משולחן
592הארי.
593[1469] משנה
594צה, א (התולש מעציץ נקוב חייב, ושאינו נקוב פטור). גמרא קח, רע"א (התולש
595מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור. התם לאו היינו רביתיה). רמב"ם שם (התולש
596מעציץ שאינו נקוב פטור, מפני שאין זה מקום גידולו).
597והיינו דוקא בתולש, משא"כ
598בזורע חייב, כדלקמן סי"ז (השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו,
599הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא), ושם נסמן (הערה 1491).
600[1470] טור
601ושו"ע ס"ז (אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב), ממשנה שם (התולש מעציץ ...
602שאינו נקוב פטור). ב"י שם (וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור). ט"ז ס"ק
603ז (דחיובא ליכא אלא בנקוב).
604[1471] מ"א
605סק"ט (ועיין בב"י דאפילו הוא מונח בעליה, אסור לתלוש ממנו). ובב"י
606שלפנינו לא נתפרש.
607ומה שהזכיר "מונח בעליה",
608ולא "מונח בבית", כי בימיהם היו בתים רבים ברצפת עפר, ורק העליה היתה
609ברצפת קרשים. משא"כ בזמנינו, כל הבתים מרוצפים (ראה גם לקמן סי' שלז
610ס"ב, והערה 1535).
611*
612ומדברים אלה נראה, שכל עציץ נקוב
613המונח בתוך הבית דינו כעציץ שאינו נקוב. וכן נראה לקמן לקמן סי"ב (ואפילו הוא
614מונח על גבי יתידות, שיש אויר מפסיק בינו לקרקע, הרי הוא כמחובר, לפי שיונק קצת מן
615הקרקע דרך האויר). משא"כ כשמונח בתוך בית מרוצף. וראה לקמן שם (הערה 1476).
616[1472] משנה
617צה, א (התולש מעציץ נקוב חייב). רמב"ם פ"ח ה"ג (עציץ נקוב ... הרי
618הוא כארץ והתולש ממנו חייב).
619[1473] רש"י
620שם ד"ה התולש (דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע).
621[1474] גיטין
622ז, ב (עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ... דילמא לא
623היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה ... אבל עציץ ... לא). תוס' שם ד"ה
624דילמא (כן הוא האמת דעציץ כמחובר, דבפ' השולח (לקמן לז, א) אמרינן אין כותבין
625פרוזבול אלא על עציץ נקוב, ומוקי לה דמנחא אסיכי).
626[1475] הגהות
627אשרי פ"ח ס"ב (אם מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע,
628ומדרבנן, אף על גב דמונח על גבי יתידות, יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אין
629חייב משום תולש ומשום נוטע).
630[1476] גמרא
631פא, ב (היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות, מיחייב משום תולש. היה מונח על
632גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, חייב משום נוטע). לפירוש רש"י (ולי נראה דהאי
633חייב לאו דווקא, אלא אסור, משום דדמי לתולש), ותוס' שם (האי מיחייב מכת מרדות
634מדרבנן, כדפירש בקונטרס ... חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפילו הניחו על גבי יתדות).
635הגהות אשרי שם (הלכך האי עציץ נקוב שמונח על גבי [קרקע והניחו על גבי] יתידות,
636חייב משום תולש מדרבנן, או אם מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע, חייב משום
637נוטע ומדרבנן).
638וכן הוא לעיל סי' שיב ס"ו (צרור
639שעלו בו עשבים מלחות הקרקע, מותר לקנח בו ... ואף שגידול העשבים הוא מלחות הקרקע,
640אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקע, לפי שאף כשהם באויר
641הם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקע, והרי הם כמחוברים עדיין בקרקע, ואין בהגבהה
642זו שום איסור מן התורה. אלא שמדברי סופרים אסור להגביהם משום שנראה כתולש, כמו
643שיתבאר בסימן של"ו, ומשום כבוד הבריות לא גזרו).
644*
645ומסיק בהגהות אשרי שם (אם כן משמע
646אם הפסיקו (לגמרי) בעצים או בבגד, דפסיק יניקתו לגמרי, שייך בו תלישה ונטיעה
647מדאורייתא).
648והיינו שאף עציץ נקוב המונח על גבי
649צלחת תחתית, יש לו דין עציץ שאינו נקוב.
650ומשמע שגם עציץ נקוב שבתוך בית
651מרוצף, יש לו דין עציץ שאינו נקוב (ראה לעיל הערה 1471).
652[1477] והיינו מותר לגמרי, ואינו
653אסור אף משום מוקצה. ואף שיש בו צמח, מכל מקום נחשב כלי, ואינו מוקצה, כמבואר
654בפרמ"ג א"א ס"ק טו (ממה שכתב המחבר בסעיף ח' משמע עציץ מותר בטלטול).
655תהלה לדוד ס"'ק ו (ומשמע בהדיא דאינו אסור בטלטול ... ולכאורה יש להסתפק בכל
656נוי הבית, אף שאינם ראוין לשום תשמיש, אי אסור לטלטלם בשבת, דלכאורה כי היכי
657דתכשיטי אדם מקרי תורת כלי ... הכי נמי אפשר לומר בנוי הבית). בדי השלחן סי' קמב
658סוף ס"ק ה (ולא הוי מוקצה משום העפר, כיון שמיוחד לנוי). שמירת שבת כהלכתה
659פכ"ו הערה ו.
660ודינו כמו ענפי אילנות ופרחים,
661שנתבאר לקמן סי"ח (ענפי אילנות, שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, בענין שיש תורת כלי
662עליהם ומותרים בטלטול, כמ"ש בסי' ש"ח), ושם (הערה 1497).
663[1478] מנחות
664פד, סע"ב (עציץ אעציץ לא קשיא, כאן בנקובה כאן בשאינו נקובה. ספינה אספינה לא
665קשיא, כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס). לפירוש רש"י גיטין שם ד"ה עפר
666(הספינה של חרס היא, ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע, כדאמר במנחות), וד"ה
667עציץ (של עץ נקוב, המונח על גבי יתדות). הובא בהגהות מיימוניות פ"ח אות ד
668(פרש"י של עץ, אבל של חרס, אפילו אינו נקוב כנקוב דמי, דכעפר משוינן ליה).
669[1479] כדעת
670רבי יוסי בירושלמי ערלה פ"א ה"ב (הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה.
671רבי יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו). רא"ש הל' ערלה סי' ג (ומפרש בירושלמי
672שאין כלי חרס עומד בפני השרשין, והן מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע. אבל של עץ
673בעי נקיבה).
674[1480] תוס'
675גטין שם ד"ה עציץ (נראה לר"ת להפך, דשל חרס בעי נקיבה, ושל עץ לא בעי
676נקיבה, שהוא מתלחלח יותר מן החרס).
677[1481] שו"ע
678ס"ח (יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא
679של עץ בין של חרס).
680ולא הותר אלא בשל מתכת או של זכוכית
681וכיו"ב.
682[1482] גמרא
683נ, ב (האי סליקוסתא (עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו
684לתוכו ונותנו לפני שרים, וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו, רש"י)
685... הטומן לפת וצנונות תחת הגפן (להשתמר בקרקע, רש"י), אם היה מקצת עליו
686מגולים ... ניטלין בשבת (שאוחזה במקצת עליה המגולין, ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו,
687והוא הדין לסליקוסתא)). טור ושו"ע ס"ו (עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי
688שיהיו לחים, מותר לאחוז בעלים ולהוציאן).
689[1483] סעיף
690יד (צנון תלוש הטמון בארץ, ומקצת עליו מגולין, נוטלו בהם ומוציאו, אף על פי
691שבנטילתו מזיז עפר ממקומו. והוא שלא השריש, שאז אין בו משום תולש), ושם (הערה פב).
692[1484] ברייתא
693חולין קכז, ב (אילן שנפשח (נתלש ממנו ענף, רש"י). ובו פירות, הרי הן כתלושין (לענין
694שבת, רש"י)). משנה סוכה לב, ב (הדס ... שהיו ענביו מרובות מעליו ... אין
695ממעטין ביום טוב), וגמרא שם לג, ב (קא מתקן מנא ביום טוב (שהיה פסול ומכשירו,
696רש"י) ... כגון שלקטן לאכילה (ואינו מתכוין להכשירו, רש"י) ... דאית ליה
697הושענא אחריתי (ולא צריך להאי, הלכך אין כאן תיקון כלי, דלא צריכא ליה לאכשורה,
698רש"י)). רבינו ירוחם ני"ב ח"ח עח, א (יחור שנפשח מבעוד יום ובו
699פירות, מותר לקטום ממנו הפירות בשבת, שהרי שנינו אילן שנפשח ובו פירות הרי הן
700כתלושין. ואפילו בעצי הדס אמרינן ומותר לקוטמו ולפושחו, כך כתבו הגאונים בתשובה). רמ"א
701ס"ח (יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות
702ממנו בשבת).
703וכן הוא לקמן סי' תרמו סי"ג (שמותר
704לתלוש פירות בשבת מענף התלוש מהאילן מערב שבת, כמ"ש בסימן של"ו),
705וסי"ד (אם יש לו הדס אחר, ואינו צריך כלל להדס הזה, מותר לו לתלוש הענבים כדי
706לאכלן ביום טוב).
707וראה גם לעיל סי' שכא ס"א
708(חבילי פיאה איזוב וקורנית ... קוטם ואוכל ביד), ושם (הערה ה).
709[1485] ברייתא
710כתובות ס, א (תניא נחום איש גליא אומר צינור (המקלח מים מן הגג, רש"י) שעלו
711בו קשקשין (קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג
712ודולפין לבית, רש"י), ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא, מתקן
713כלאחר יד הוא (על ידי שינוי ברגלו, רש"י), ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר
714רב יוסף הלכה כנחום איש גליא). טור ושו"ע
715ס"ט (צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו,
716ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי
717שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן).
718*
719ומכאן למדים לכל כיוצא בזה, כמבואר
720בהשגת הראב"ד פ"ו ס"ט (וכן אמרו במקום הפסד, כגון צינור שעלו בו קשקשין
721ממעכן ברגלו).
722אמנם תנן שבת קכא, א (נכרי שבא
723לכבות אין אומרים לו כבה). והקשה בהגהות מרדכי סי' תנח, בשם רבינו ברוך (מה ראו
724לאסור לומר לנכרי כבה [אפילו] במקום פסידא). ותירץ (יש לומר דכל זה אינו דומה
725לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא, דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבא
726לעשות איסור רבה, צינור אי לא שרית לתקן כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד ... אבל
727לענין כבוי הסברא הפוכה, ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו).
728ועל פי זה כתב במ"א סי' שז
729ס"ק ז (ובהגהות מרדכי פרק במה טומנין כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן
730בידים ... לכן נראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות על ידי עכו"ם אפילו
731כדרכו, ושבות על ידי ישראל שלא כדרכו).
732וכן נפסק לעיל סי' שז סוף סי"ב
733(דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור מותר לעשותו אפילו על ידי
734ישראל במקום צער ... ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד. ויש לסמוך על דבריהם במקום
735הפסד גדול). סי' שא סל"ח (שיש אומרים שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו
736עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי' ש"ז).
737וכל זה בשאר מלאכות, משא"כ כאן
738בצנור, סגי לדברי הכל "במקום הפסד", כמפורש בברייתא ובגמרא (ובמקום
739פסידא לא גזרו בה רבנן), ובטור ושו"ע (במקום פסידא לא גזרו רבנן). והטעם לזה
740הוא כמובא לעיל מהגהות מרדכי, שיש כאן טעם נוסף להתיר (אי לא שרית לתקן כלאחר יד
741יבא לתקן שלא כלאחר יד). וראה גם לעיל סי' שלד סכ"ו (הערה 1323).
742לסיכום:
743(א)
744בדליקה, לדברי הכל לא התירו אמירה לנכרי בדרבנן, אפילו בהפסד גדול, כדתנן במשנה.
745(ב)
746מיעוך בשינוי, לדברי הכל התירו אפילו במקום הפסד סתם, כדתניא בברייתא.
747(ג)
748בשאר אמירה לנכרי בדרבנן, או על ידי עצמו בשינוי, סומכים על המתירים רק בהפסד גדול,
749ולא בהפסד סתם.
750[1486] סוכה לז, ב (הדס במחובר מותר
751להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו, מאי טעמא, הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה לא
752אתי למגזייה (לומר אע"ג דשרית ליה להריח, לא אתי למיתלש, דהא במחובר נמי מריח
753ליה שפיר, ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו, רש"י), אתרוג דלאכילה קאי, אי
754שרית ליה אתי למגזייה (כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, רש"י)). והוא כגירסת
755הרי"ף שם (יח, א), והרא"ש פ"ג סי' כה. טור ושו"ע ס"י (הדס
756מחובר, מותר להריח בו, אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה, אסור להריח בו
757במחובר, שמא יקוץ אותו לאכלו). מ"א ס"ק י (מותר להריח, דכיון דיכול
758להריח במחובר לא אתי למקצייה).
759[1487] רש"י
760שם ד"ה אבל אתרוג (ואף אם אוכלו במחובר, אין לך תולש גדול מזה). הובא במ"א
761סקי"א.
762[1488] מ"א
763שם (ומכל מקום אפשר דאין חייב עליה, דאין דרך תלישה בכך, כדאמרי' דף ע"ג, שאם
764זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור, דאין דרך תלישה בכך, אלא ביד או בכלי).
765והיינו כדאמרינן עג, ב (האי מאן דשדא פיסא לדיקלא (זרק פיסת רגבים לדקל,
766רש"י) ואתר תמרי (השיר התמרים, רש"י) ... אין דרך תלישה בכך (על ידי
767זריקה אלא או ביד או בכלי, רש"י)).
768ואף שבמלאכת גוזז יתבאר לקמן סי' שמ
769ס"א (התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור פטור שאין דרך גזיזה בכך).
770מכל מקום, במלאכת קוצר גם תלישה ביד
771הוי כדרכה, אלא דהוי תולדה, כדלקמן סי' תצה ס"ט (והתלישה מהמחובר שהוא תולדת
772הקצירה). ובקונטרס אחרון סי' תקי סק"א (שהתולש ביד הוא תולדת הקוצר בכלי
773כמבואר ברמב"ם). והוא ברמב"ם פ"ח ה"ג (ותולש תולדת קוצר הוא).
774אבל ברש"י נראית דעתו שהוא אב
775מלאכה, כדאמרינן בביצה ג, רע"א (שמא יעלה ויתלוש), ופרש"י (דהוה איסורא
776דאורייתא, דהיינו קוצר, שהוא אב מלאכה). שם לו, ב ד"ה שמא יעלה ויתלוש (דהוי
777אסורא מדאורייתא, דהיינו קוצר, שתולש מן המחובר). וברש"י שהובא לעיל (דרך
778תלישה ... ביד או בכלי).
779[1489] ס"מ
780(שאין דרך לינק בפיו, אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן
781התורה, אלא מדברי סופרים).
782ולענין מציצת פירות בפיו נתבאר לעיל
783סי' שכ ס"ב (למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, יש מתירין אפילו מזיתים וענבים,
784מפני שאין דרך סחיטה בכך ובטלה דעתו אצל כל אדם. ויש אומרים שאף על פי כן אסור
785מדברי סופרים, כמו שאסרו לינק בפיו מן הבהמה אף על פי שמפרק כלאחר יד הוא, כמו
786שיתבאר בסי' שכ"ח. וגם יש לחוש לחיוב חטאת, כי שמא אין זה נקרא מפרק כלאחר יד
787כמו היונק מהבהמה, לפי שלינק הוא שינוי גמור, שאין דרך כלל לינק אלא לחלוב, אבל
788מציצת פירות אינה שינוי כל כך, כי רגילין לעשות כן לפעמים).
789וראה אגלי טל (קוצר) סט"ו ס"ק
790כט (ח). חקרי הלכות ח"א כ, ב.
791[1490] כדלעיל סי' שא ס"ב (כל
792המלאכות כולן אינן אסורין בשבת מן התורה אלא לעשותן בשבת כדרכן שעושה אותן בחול,
793אבל אם עושה אותן בשינוי מדרך החול, שאין דרך בחול לעולם לעשותן כן מלאכה זו, פטור
794מן התורה, אבל אסור לעשות כן מדברי סופרים, שמא יבא לעשותה כדרכה בחול), ושם נסמן.
795[1491] רמב"ם
796פ"ח ה"ב (השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע,
797וחייב בכל שהוא). שו"ע סי"א.
798ואף שנתבאר לעיל סי"א (התולש
799זרעים שנזרעו בעציץ שאינו נקוב פטור).
800היינו דוקא בתולש, משא"כ בזורע
801חייב אף במים שבכלי, כמבואר בתשובת הרמב"ם, שהועתקה בפירוש קדמון ממצרים
802(ואין להקיש שורה לתולש מעציץ שאינו נקוב, לפי שהדבר שכבר נזרע בעציץ שאינו נקוב
803דינו כדין הדבר שכבר נתלש, להיות שאין לו קיום, והזורע לא נתנה בו שיצמח על כל
804פנים ויגיע לתכליתו, אבל מעת שנתפשט הגרגיר לצמוח בדבר מועט נתחייב).
805וכן נתבאר בנשמת אדם כלל יא
806ס"ק א (דדוקא בתולש, דאינו חייב אלא בדבר שהוא מחובר לקרקע ... אבל לענין
807חיובא דזורע, דמרבינן תולדה כל שכוונתו להצמיח, אם כן מאי שנא נקוב משאינו נקוב,
808והוא הדין במים ... כיון שכוונתו להצמיח, וגם יצמיח, למה לא יהיה חייב). ערוך
809השלחן סי' שלו ס"ל (דפשיטע דזורע חייב גם בעציץ שאינו נקוב, ולא דמי לתלישה,
810דכל מין זורע הוי אב מלאכה).
811ואפילו אם אינו צומח ממש, אלא
812שהפרחים נפתחים, אסור להעמידם במים, כדלקמן סי"ח (ובלבד שלא יהיו בהם פרחים
813ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים).
814[1492] הצמיחה
815האמורה כאן היא נביטת התבואה, כדלקמן סי' תנג ס"ט (חטים שצמחו (שקורין
816אוי"ס גיוואקסין)). והם הנקראים מאל"ץ (לקמן סי' תמב ס"ט. סי' תנ
817סי"ז. סי' תנג סכ"ט). ומנביטים אותם כדי לייצר מהם יי"ש ושכר.
818ואינו חייב אלא אם כן שורה אותם כדי
819שיצמחו, משא"כ אם אינו שורה אותם לצורך זה, נתבאר לקמן בסמוך (שבשעה שנתנם
820למים לאו פסיק רישיה הוא שיצמיחו, שאפשר שהבהמה תאכל את כולם).
821וכן אפשר שיוציאם מהמים ולא יצמחו,
822כמובא ב"משלחן הארי", מרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רמח (וצריך
823שיתכוין בשרייתן לזריעה, ואם לאו, קיי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין
824מותר, ולא שייך הכא פסיק רישיה, שהרי השריה גופא אינה אינה מלאכה, ואפשר שיסיר
825אותם מן המים ולא ימחו כלל, וק"ל).
826ואפילו במקום שבודאי יצמחו אחר כך
827אינו חייב על הזריעה בלא כוונה, כדלעיל ס"ט (המשקה מים לזרעים חייב משום ... זורע
828... והוא שמתכוין להצמיח הזרעים, כמו הזורע). ושם נתבאר (הערה 1457).
829וראה אגלי טל שם סקט"ז. מראי
830מקומות וציונים.
831[1493] כמו כל זורע, שנתבאר
832ברמב"ם שם (הזורע כל שהוא חייב). ובמ"מ שם (שנינו פרק המצניע (צ, ב)
833המצניע לזרע והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא, מכאן שהזורע בכל שהוא. ובפרק הבונה
834(שם ק"ג) החורש כל שהוא, למאי חזי, לביזרא דקרא, פירוש לגרעין של דלעת. וגם
835מכאן, שהזריעה בכל שהוא. ועוד שלא נזכר בה שיעור).
836[1494] מ"א
837סקי"ב (בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך ... וכן מעשים בכל יום
838שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות).
839ולענין שיעור זמן ארוך שאסור לשרות
840בו, כתב המ"א "כמו חצי יום". אבל לא הועתק כאן. וראה לקמן סי' תסז
841ס"ב (והערה י), שבפעולת המים על הדגן יש כמה שלבים: נשרה שיעור מיל (ספק
842חמץ). נתרכך. קרוב להתבקע. נתבקע (בודאי תיכף יחמיץ). צמח (חמץ גמור).
843[1495] מהרי"ל
844הל' שבת אות יט (מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר
845קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים, דהן מתגדלין
846ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת). רמ"א סי"א (ומותר להעמיד
847ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים, שהם נפתחים מלחלוחית
848המים).
849אמנם בזרעים חייב לפעמים על שרייתם,
850אף שהם תלושים, כדלעיל סי"ז (השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, כדי שיצמחו,
851הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא), ושם (הערה 1491).
852[1496] מ"א
853סקי"ג (שהוכנו מאתמול לתשמיש).
854[1497] סעיף
855נה (ענף שנחתך מן האילן מבעוד יום להניף בו על השלחן להבריח בו הזבובים, מותר
856להניף בו בשבת ולטלטלו כשאר כל הכלים, שכיון שייחדו לכך, עשאו כלי גמור. והוא הדין
857אם ייחדו לאיים על התינוקות שיכם בו. והוא שייחדו לכך מבעוד יום).
858אמנם שם נתייחדו לעשות בהם איזה
859דבר, ולכן נחשבים כלים גמורים. משא"כ כאן הענפים אינם אלא לנוי בלבד, שנותנים
860אותם לכלי מלא מים שעל השלחן, ומכל מקום גם בזה סגי להיות תורת כלי עליהם ולא יהיו
861מוקצה. וראה גם לעיל סי"ב (והערה 1477).
862[1498] משנה
863סוכה מב, א (בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין). והיינו שבשבת מותר
864להחזיר הלולב לכלי שבו מים, ואסור להוסיף מים בכלי. ביום טוב מותר להוסיף מים
865בכלי, ואסור להחליף המים שבכלי. בחול המועד מותר אף להחליף.
866וכן נפסק בטור ושו"ע סי' תרנד
867לענין יום טוב (מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה, ומחזירתו למים, ותוסיף עליו
868מים אם צריך, אבל לא תחליף המים).
869אמנם לענין שבת לא הוזכרה שם ההלכה
870הנ"ל שבמשנה, כמבואר בהגהות רעק"א כאן (ודינא דשבת לא נזכר שם, כיון
871דלדידן אסור הלולב לטלטל בשבת), והיינו כמבואר בשו"ע ורמ"א סי' תרנח
872ס"ב (ביום שבת אינו נוטל ... ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי כאבן).
873משא"כ כאן מיירי בענפי אילן
874שהוכנו לתשמיש מבעוד יום, שמותר לטלטלם. ולכן הובאה כאן ההלכה שבמשנה הנ"ל,
875שמותר להחזירם למים שבכלי, ולא להוסיף עליהם מים.
876וזהו שהוסיפו כאן הרמ"א
877סי"א (ועיין לקמן סי' תרנ"ד), והמ"א ס"ק יג (ועיין סי'
878תרנ"ד דאסור להוסיף מים בשבת), ולקמן בסוף הסעיף (עיין סי' תרנ"ד).
879*
880ואף שרש"י פירש במשנה שם (בשבת
881מחזירין, שהרי מכאן נטלום היום, אבל לא מוסיפין מים). משא"כ אם לא נטלום מכאן
882בשבת, לא התירו להעמידם במים בשבת בכלי שהיו בו מים.
883מכל מקום נפסק כאן בפשיטות (מותר
884להעמידם במים בשבת ... וצריך ליזהר שלא ליתן מים אל כלי כדי להעמידם שם, אלא יעמידם
885במים שהיו בכלי מכבר). שכן הוא במהרי"ל ורמ"א שם (ומותר להעמיד ענפי
886אילנות במים בשבת).
887וביאר בהגהת רעק"א (רש"י
888והר"ע מברטנורא כתבו במתניתין דסוכה הנ"ל דמחזירין, שהרי משם נטלו היום.
889מלשון זה משמע לכאורה, דדוקא בשנטלו בשבת מהמים, אבל אם נטלו משם בערב שבת אין
890מחזירין לאותו מים בשבת, כיון דלא היה הלולב במים בשבת. אבל לא מצאתי מי שהעיר בכך
891לחלק בזה).
892*
893ואף שלענין ירקות נתבאר לעיל סי'
894שכא ס"ו (מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו, שכיון שירקות
895הללו ראויים לאכילה ביומן, מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלם).
896נתבאר הטעם לקמן בסמוך (מפני שטורח
897לתקן כלי), משא"כ לעיל שם, דמיירי במאכל.
898[1499] הובא
899בהערה הקודמת מהמשנה וטור ושו"ע, שביום טוב מותר להוסיף (ואסור להחליף).
900וקבלתי על זה פתקה מהרבי בו'
901מנ"א תשמ"א (לברר בדפוסים (הקודמים) דשו"ע אדה"ז סשל"ו
902סו"ס יח: "ויו"ט" דלכאורה צ"ל "ולהחליף גם
903ביו"ט" (או
904כיו"ב)).
905והשבתי על כך (בדקתי בדפוס הראשון
906והשני ועוד כמה דפוסים הראשונים, ובכולם הוא כבדפוסים שלנו. ובחיפושי לא מצאתי מי שיעיר
907בזה. גם בקצוה"ש (סקמ"ב סי"ג) מעתיק הלשון מהדפוסים ואינו מעיר).
908מענה זה נדפס בלקוטי שיחות
909חכ"א ע' 385.
910וראה הוספות למנחת פתים סי' שלו
911ס"ק יא (ועי' בשו"ע הרב דלהוסיף מים אף ביום טוב אסור. וצריך לומר, הא
912דבלולב סי' תרנ"ד מותר להוסיף, הוא משום הידור מצוה). הובא בקובץ אור ישראל חט"ו
913ע' רו.
914[1500] רש"י
915במשנה שם (דטרח לתקוני מנא). ט"ז סי' תרנד סק"א. מ"א שם סק"ב.
916[1501] ראה
917לעיל (הערה 1498).
918[1502] חולין
919קכז, ב (אמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת
920חייב חטאת ... תא שמע ... יבשו הרי הן כמחוברין ... הא כדאיתא והא כדאיתא).
921ופרש"י (מחוברין דקתני גבי יבשו, לשבת קאמר, ולא לטומאה) שו"ע סי"ב
922(תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהם בשבת חייב, אף על פי
923שהם כעקורים לענין טומאה).
924וראה תוס' קנ, ב ד"ה במחובר. מ"א
925סק"א. אליה זוטא סק"ח.
926ואף שכשנגמר בישולן מועלת בהן הכנה
927שלא יהיו מוקצה, כדלעיל סי' שכה ס"ח (ששמע את הנכרי אומר מערב שבת למחר אלקוט
928פירות אלו, והן פירות שנגמר בישולן שהכנה מועלת להן אפילו במחובר כמו שנתבאר בסי'
929שי"ח), ובסי' שיח ס"ו (פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך מועלת בו
930הכנה אף על פי שהוא מחובר).
931מכל מקום חייבים בו משום תולש.
932[1503] גמרא
933קנה, א (והלכתא צדדין אסורין, צדי צדדין מותרין). שו"ע סי"ג (אסור
934להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר).
935[1504] רב
936אשי שם (השתא דאמרת צדדין אסורין, האי דרגא דמדלא, לא לינחיה איניש אדיקלא (לא
937יסמוך ראש הסולם לצד דקל, רש"י), דהוו להו צדדין (דכי סליק משתמש בצדדין,
938רש"י), אלא לינחיה אגוואזי לבר מדיקלא (יתקע יתד בצדי האילן, ויסמוך הסולם
939עליו, דהוה ליה יתד צדדים וסולם צדי צדדין, רש"י)). שו"ע שם (לפיכך אסור
940לסמוך הסולם לצדי האילן, דכי סליק ביה משתמש בצדדין, אבל אם יש יתד תקועה בצדי
941האילן, מותר לסמוך סולם עליו, דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין).
942והיינו שמותר לעלות על גבי
943סולם, שנסמך על צדי
944יתד שנסמך על צדי אילן. אבל אסור לעלות על גבי הסולם, שנסמך על צדי אילן. וכמו
945בבהמה, שנתבאר לעיל סי' שה סכ"ג (הנכנס לקרון הרי זה משתמש בדבר המונח על צדי
946הבהמה, ולא התירו אלא להשתמש בצדי אותו דבר).
947וראה עוד בדינים אלה לקמן סי' תרכח
948ס"ה-ט.
949*
950מפשטות הדברים נראה, שכל האיסור הוא
951רק בעליה על הסולם, ולא בהעמדת הסולם בשבת, וכמובא לעיל מרש"י ומשו"ע (לא
952יסמוך ראש הסולם לצד דקל, דכי סליק משתמש בצדדין). וכן ביתד התקוע בצדי האילן
953נתבאר כאן "מותר לסמוך הסולם ביתד ולעלות בו ... צדי צדדין", אף שסמיכת
954הסולם ביתד היא בצדדי האילן ולא בצדי צדדין.
955ואף שנתבאר לעיל ס"א (ואין
956משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ).
957אולי יש מקום לחלק בין העמדת סולם
958על צדדי האילן כדי לעלות בו לבין הנחת חפץ על העץ. ואפשר תלוי בשתי הדעות שהובאו
959לעיל שם (הערה 1415).
960וראה משנה ברורה ס"ק ס. משולחן
961הארי.
962[1505] ברייתא
963וגמרא קנד סע"ב (נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה ... עירובו עירוב. טעמא דנעץ
964יתד באילן, הא לא נעץ ... אין עירובו עירוב ... דקאסר בצדדין, וקשרי בצדי צדדין (דכי
965שקיל לעירובו משתמש בצדי צדדין, אבל לא נעץ יתד אלא קשרה בצדי אילן לא, רש"י)).
966מ"מ פכ"א ה"ט (ופירוש צדי האילן, כגון שנעץ יתד באילן ותלה בו
967כלכלה מבעוד יום, היתד נקרא צדדין והכלכלה נקראת צדי צדדין). ב"י סוף הסימן (כלומר
968דכשנוטל או מניח בכלכלה הוי צידי צדדין ושרי, דאילו ליטול הכלכלה עצמה ודאי אסור,
969דהא משתמש ביתד שהיא צדדין ... מצאתי בארחות חיים, נעץ יתד באילן או שלשלת או חבל
970ותלה בהם כלי, מותר להשתמש בכלי, משום דצידי צדדין הוא, אבל אם קשר הכלי באילן,
971אסור להשתמש בכלי, כיון שהכלי נוגע באילן, וכן ביתד או בשלשלת או בחבל אסור להשתמש,
972משום צדדין). שו"ע שם (ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה, היתד נקרא צדדין
973והכלכלה כצדי צדדין). מ"א סקט"ו (ומותר ליטול חפץ מהכלכלה. אבל הכלכלה
974עצמה אסור ליטול, דקמשתמש ביתד שהוא צדדין. ואם הכלכלה תלויה באילן עצמו, אסור ליטול
975חפץ מהכלכלה, דקמשתמש בצדדין (כן משמע בגמרא דף קנ"ה, ובעירובין דף ל"ג),
976וכן כתב ב"י, וגם הארחות חיים כיון לזה).
977*
978ואף דלא קיי"ל כברייתא זו, אלא
979כדתנן עירובין לב, ב (נתנו באילן ... עירובו עירוב). וכדמפרשינן בגמרא שם (והא קא
980משתמש באילן ... רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות).
981וכדלקמן סי' שמב ס"א (כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים, לא גזרו עליהם אלא
982בעצמו של יום, אבל בין השמשות מותרים, והוא שיהא שם דבר מצוה, כגון לעלות באילן ...
983לערב עירובי חצרות), וכדלעיל (הערה 1439).
984מכל מקום למדנו מכאן לענין איסור ליטול
985מהכלכלה, אם אינו לצורך עירוב.
986[1506] רב
987פפא קנה, א (הכא בכלכלה דחוקה עסקינן, דבהדי דשקיל ליה לעירוב קמניד ליה לאילן,
988וקמשמש באילן גופיה). מ"א שם (ואם פי הכלכלה צר, דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד
989האילן, בכל ענין אסור (כן משמע בגמרא).
990והיינו שאף שבגמרא מיירי בתלה
991הכלכלה על האילן עצמו, למאן דמתיר גם צדדין. מכל מקום "משמע בגמרא",
992שבמקום שמנידו, אסור אף בצדי צדדין.
993[1507] ירושלמי
994ביצה פ"ה ה"ב (אית תניי תני נשענים בבהמה, אית תניי תני אין נשענים
995בבהמה, אמר רב חסדא מאן דאמר נשענין – בבריא, מאן דאמר אין נשענין – בתש). אור זרוע
996הל' יום טוב סי' שסו (ירושלמי מהו להשען, אית תניי תני נשענין, אית תניי תני אין
997נשענין, אמר רב חסדא מאן דמר נשענין בברי, מאן דאמר אין נשענין בתש). הגהות אשרי ביצה
998פ"ה סי' ב (ולהשען, בבריא מותר, בתש אסור). יש"ש ביצה פ"ה סי' ו (להשען,
999בברי מותר, בתש אסור). מ"א סוף סקט"ו (ולהשען באילן, בבריא מותר, בתש
1000אסור (יש"ש פ"ה דביצה ס"ו)).
1001*
1002אמנם ההיתר להשען על בריא שאין חשש
1003שמנידו הובא בפוסקים רק כאן לענין אילן, משא"כ לענין בהמה נפסק בסתם לעיל סי'
1004שה סכ"ג (אין רוכבים על גבי בהמה ולא נתלים עליה ולא נשענים עליה), וס"ד
1005(ובלבד שלא ישען על ראשה או גופה), וס"ט (שכשקושר צריך להתקרב אליו ולישען
1006עליו קצת ונמצא משתמש בבעלי חיים וזה אסור), וסכ"ה (וצריך ליזהר כשפורק המשוי
1007שלא יסמוך עצמו לצדי הבהמה), וסי' רסו סכ"ד (וצריך ליזהר שלא יסמוך על הבהמה
1008כשפורק מעליה). וכל זאת למרות שבירושלמי שם מיירי בבהמה ולא בעץ.
1009ואפשר שבירושלמי שם סוברים שצדדים
1010מותרים, ולכן מותר בבהמה בריאה, שאינה מתנדנדת כשנסמכים עליה, ואסור בתש, שמתנדנדת
1011כשנסמכים עליה. וכמו לענין צדי צדדין, שנתבאר לעיל ס"כ (אסור להשתמש בצדדי
1012האילן, אבל בצדי צדדין מותר ... ואם פי הכלכלה צר, שכשנוטל החפץ מהכלכלה מניד
1013האילן, אסור בכל ענין, מפני שמשתמש באילן עצמו). משא"כ לדידן שצדדין אסורין,
1014אסור להשען בבהמה בכל אופן, כמובא לעיל.
1015וגם לענין אילן נפסק בסתם לעיל
1016ס"א (ואין נשענים עליו), ולא חילק בין בריא לתש (ראה לעיל שם הערה 1413).
1017וכיון שבשניהם הוא במוסגר (הן כאן,
1018והן לעיל ס"א), יש לומר שהוא כהכלל המובא בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי
1019מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה
1020לראות אם צדקו דבריו).
1021[1508] גמרא
1022קנה, א (דבהדי דשקיל ליה לעירוב קמניד ליה לאילן, וקמשמש באילן גופיה).
1023והיינו שרבינו מבאר את החילוק
1024שבירושלמי ואור זרוע והגהות אשרי הנ"ל, בין אילן בריא לבין אילן תש, כחילוק
1025זה שבגמרא שם (שנתבאר לעיל סעיף הקודם).
1026והוא דלא כמבואר בים של שלמה
1027הנ"ל (בתש, פירוש חלש, אסור), שמלשונות נראה דלא מיירי (באילן תש שמתנדנד),
1028אלא באדם חלש (ראה אגלי טל, קוצר ס"ק מא. תהלה לדוד סקי"א. בדי השלחן סי'
1029קמב סק"י. מראי מקומות וציונים. משולחן הארי).
1030[1509] ב"י
1031סוף הסימן בשם ארחות חיים (וכתוב עוד שם, מותר ליגע באילן, ואסור להנידו). רמ"א
1032סוף הסימן (ומותר ליגע באילן, ובלבד שלא ינידנו).
1033והיינו שאף שכאן אינו משתמש באילן,
1034רק נוגע בו, מכל מקום אסור להנידו (משום מוקצה).
1035וכדלעיל סי' שח סי"ד (כל מוקצה
1036אינו אסור אלא בטלטול, אבל מותר ליגע בו בידיו, ובלבד שלא ינענע אפילו מקצתו).
1037וכן פירש בפרי מגדים א"א
1038ס"ק טו (ומניד האילן אסור מוקצה), ומשב"ז ס"ק י (מה שכתב הר"ב
1039בהג"ה סעיף י"ג ובלבד שלא ינידנו, משום מוקצה).
1040[1510] כדלעיל
1041ס"ד (מפני שהם מוקצה, כדין כל מחובר).