Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשלח דברים האסורים בשבת משום השמעת קול
ובו ט' סעיפים
השמעת קול שיר
א אסור להשמיע קול של שיר, אלא בפה בלבד אבל
ובו ט' סעיפים
השמעת קול שיר
א אסור להשמיע קול של שיר, אלא בפה בלבד אבל
בלא בדבר אחר, גזרה שמא יתקן כלי שיר.
גואיזהו קול של שיר, כל שמתכוין להשמיעו
דבנעימות קצת כדרך שיר, כגון מה שנותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף על כלי מתכת כפוי
הטיף טיף אחר טיף טיף, כדי שישמע קול נעים, בשביל החולה שישן שקול נעים מרדימו,
ואסור לעשות כן, אלא לחולה בלבד, אבל לא לבריא, מפני שהוא כעין קול של כלי שיר, ויש
זלגזור שמא יתקן כלי שיר. אבל אם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן, מותר אף לבריא, שאינו
חכעין קול של כלי שיר, כיון שאינו בנעימה ובנחת. וכן להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו,
טוכן כל כיוצא בזה מקול שאינו דרך שיר, מותר להשמיעו.
יויש אומרים שאף על פי כן אסור להשמיעו בכלי המיוחד
יאלכך, גזרה שמא יתקנו, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה, אף שאינו מכוין לקול של
יבשיר. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת על ידי כלי המיוחד לכך, אלא
יגמכה בידו על הדלת. וכן נוהגין. ויש מקומות נוהגין שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד
ידלכך.
טוומכל מקום אין איסור בזה אלא כשצריך
טזלקול זה, והוא מתכוין להשמיעו בכלי המיוחד לכך,
יזאלא שאינו מכוין לקול של שיר. אבל אם אינו מתכוין להשמיע קול כלל באותו כלי, מפני
יחשאינו צריך לו כלל, אלא שהקול נשמע מאליו כשנוטל הכלי, כגון זוג שיש בו עינבל,
יטוטבעת שיש בה עופרת משמיע קול, מותר ליטלן ולהניחן אף שמשמיעים קול על ידי זה.
כואפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר, כיון שאינו מתכוין
כאלכך.
כבומטעם זה מותר לתלות בשבת על הפרוכת
כגרצועה שבה תלויים פעמונים, כדי להשמיע קול לאנשי בית הכנסת בשעה שמוציאים הספר
כדתורה, כדי שישמעו ויקומו. שאף שזה התולה הפעמונים מתכוין שישמיעו קול בשעת פתיחת
כההארון, מכל מקום אותו הפותח הארון אינו מתכוין כלל כדי להשמיע קול.
כוואף אם היה מתכוין לכך אין לאסור, כיון
כזשהוא צורך מצוה שישמעו העם ויקומו, והרי אפילו לצורך חולה שיישן התירו להשמיע
כחאפילו קול של שיר, וכל שכן לצורך מצוה, ואינו קול של שיר, שהרי אינו בנעימה ובנחת,
כטאלא שהוא בכלי המיוחד לכך בלבד:
לב וכל זה במשמיע קול על ידי מעשה. אבל
לאבפיו מותר להשמיע קול של שיר, אפילו אינו כדרך שירה בפה אלא כקול כלי זמר או כקול
לבצפור, כגון אלו שקורין לחביריהם ומצפצפין כצפור, אע"פ שבאותו הצפצוף רגילין
לגלהנעים בשיר מותר לעשותו בשבת, לפי שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול על
לדידי איזה מעשה, אבל לא על ידי פיו:
להג יש מתירין לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופות, משום כבוד חתן וכלה, לפי שהוא צורך
לומצוה שזהו עיקר שמחת חתן וכלה, ובמקום מצוה לא גזרו על אמירה לנכרי בדבר שאינו
לזאסור לישראל אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' ש"ז.
לחאבל אם נפסקה נימא בכנור, אסור לומר לו
לטשיתקננה, שתיקון כלי הוא איסור של תורה, ואסור לומר לנכרי אפילו במקום מצוה
מכמ"ש בסי' רע"ו (עיין שם שאין למחות ביד המקילים).
מאושלא במקום שמחת חתן וכלה אסור אפילו
מבלומר לו לנגן בכלי שיר. ועכשיו נהגו להקל בזה, ואין למחות בידם, מטעם שיתבאר בסי'
מגשל"ט:
מדד זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת, אסור לערכו בשבת, משום שמשמיע קול של
מהשיר (ועוד שהוא כלי המיוחד לכך) והוא צריך
מולקול זה ומתכוין לו.
מזאבל מבעוד יום מותר לערכו ולהכינו כדי
מחשילך ויקשקש כל השבת, כמ"ש בסי' רנ"ב:
מטגזירות נוספות
ה המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף,
ה המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף,
נלא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על יריכו, ולא ירקד ברגליו, כדי להבריחם, כדרך
נאשהוא עושה בחול, גזרה שמא יטול צרור ויזרוק להם לרשות הרבים כדי להבריחם.
נבועכשיו שיש אומרים שאין לנו רשות הרבים
נגגמורה, אפשר שיש להקל בזה, שאין גוזרים גזרה לגזרה כמו שנתבאר בסי' רנ"ב:
נדו אין שוחקין באגוזים ולא בתפוחים וכיוצא
נהבהם על גבי קרקע גזרה שמא יבאו להשוות גומות שבקרקע במתכוין להכין דרך לגלגל האגוז או התפוח.
נואבל מותר לשחוק על גבי השלחן, או על גבי
נזמחצלת, אבל לא על גבי קרקע, אפילו המרוצף, כמ"ש בסי'
נחשל"ז גבי סיכת קרקע.
נטומותר לשחוק בעצמות (שקורין
סטשיי"ך), אע"פ שמשמיע קול, הואיל ואינן מתכוונים לשיר.
סאוכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק
סבכדי להרויח, אסור אפילו בשוחק בתם וחסר (שקורין גרא"ד או או"ם
סגגרא"ד), מפני שדומה למקח וממכר. ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים
סדאפילו שוחקין באגוזים על גבי קרקע, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל
סהיהיו מזידים.
סוולשחוק בכדור נתבאר בסימן ש"ח:
סזז אסור לשאוב מים בגלגל, שמתוך שממלא בו
סחבלא טורח, יש לחוש שמא ימלא בו לגנתו ולחורבתו או למשרה של פשתן. לפיכך אם אין שם בסמוך לא גנה ולא
סטחורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן, מותר. ואע"פ שהגלגל משמיע קול, אינו
עקול של שיר.
עאויש אומרים שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים
עבהרבה ביחד בלא טורח, והם גלגלים הקבועים בהם דליים הרבה סביב, אבל בגלגלים שלנו
עגשאין ממלאים בהם אלא מעט, מותר אף אם יש שם גנה או חורבה או בריכה בסמוך לו. ויש
עדלסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים:
עהח מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר
עושבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, מפני שטורח בדבר שאינו לצורך שבת
עזומעשה חול הוא וזלזול לשבת. אע"פ שביום טוב מותר, כמ"ש
עחבסי' תקכ"א.
עטאבל מותר לכסותן מפני המטר. ואפילו לבינים הסדורים לבנין, שהם
פמוקצים, מותר לכסותן בפני הדלף בכלים המותרים בטלטול, שהכלי ניטל
פאלצורך דבר שאינו ניטל, כמו שנתבאר בסי' רע"ז:
פבט מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם
פגנתמלא שופכו ומחזירו למקומו. והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה על כל
פדפנים, אבל אם אינו ראוי לכלום, והרי הוא מוקצה ואסור בטלטול, אסור ליתן כלי תחתיו,
פהמפני שמבטלו מהיכנו.
פוואם עבר ונתנו, מותר לטלטלו במים
פזהמאוסים שבו כדי להוציאו משם, אם הוא עומד במקום שישיבתו קבועה שם, מפני שהוא כגרף של רעי שהתירו לטלטלו
פחלהוציאו לאשפה מפני כבודו, אם הוא במקום שישיבתו קבועה שם,
פטכמ"ש בסי' ש"ח.
צואף על פי כן אסור ליתנו שם לכתחלה על
צאסמך שלבסוף יוציאנו וישפכנו, ולא יבטלנו מהיכנו, לפי שלא התירו בגרף של רעי אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אסור
צבלעשות גרף של רעי אלא במקום הפסד כמו שנתבאר שם:
צג[1554] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
צדזה:
צה(א)
צוהשמעת קול שיר (ס"א-ד).
צז(ב)
צחגזירות נוספות (ס"ה-ט).
צט[1555] רבה
ק[רבא] עירובין קד, א (לא אסרו אלא קול של שיר). שו"ע ס"א (השמעת קול
קאבכלי שיר, אסור). מ"א סוף ס"ק ב (אף על גב דמותר לשורר בפה).
קבויתבאר לקמן ס"ב (וכל
קגזה במשמיע קול על ידי מעשה, אבל בפיו, מותר להשמיע קול של שיר).
קדומטעם זה כלי שיר הם כלי שמלאכתו
קהלאיסור, כדלעיל סי' שח ס"כ (השופר או חצוצרות ושאר כלי שיר, אסור לטלטלם כי
קואם לצורך גופם או מקומם, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שאסור לתקוע או לזמר בכלי שיר
קזבשבת, כמו שיתבאר בסי' תקפ"ח ושל"ט), ושם נסמן (הערות קפא-ב). לקמן סי' תקפח
קחס"ד שתקיעה בשופר אסורה משום עובדין דחול (שהתקיעה בשופר אינה מלאכה, ואינה
קטאסורה בשבת ויום טוב אלא מדברי סופרים, משום עובדין דחול), וס"ה (שאין
קימטלטלין אותו כי אם לצורך מקומו או לצורך גופו).
קיא[1556] ביצה
קיבלו, ב (ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר). רמב"ם
קיגפכ"ג ה"ד (אסור להשמיע קול של שיר בשבת ... גזירה שמא יתקן כלי שיר).
קידלבוש ס"א (כל השמעת קול בכלי שיר אסור, גזירה שמא יתקן כלי
קיהשיר).
קיווכן הוא לקמן סי' שלט ס"ב (אין
קיזמספקין כף על ירך ... גזרה שמא יתקן כלי שיר).
קיח[1557] גמרא
קיטעירובין שם (עולא איקלע לבי רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא (הקיש על הדלת
קכבאגרופו והשמיע קול, רש"י),
קכאאמר מאן האי, ליתחל גופיה, דקא מחיל ליה לשבתא (דקסבר
קכבכל אולודי קלא אסיר, רש"י). אמר ליה רבה [רבא], לא אסרו אלא קול של שיר. איתיביה
קכגאביי ... מטיפין מיארק לחולה בשבת (כלי הוא, ופיו צר, ושל מתכת הוא, ומנוקב
קכדבתחתיתו נקבים נקבים דקין, וממלא מים וסותם פיו העליון, וכל זמן שפיו סתום אין
קכההמים יוצאין בנקבים התחתונים, וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף
קכואחר טיף, ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה, רש"י), לחולה אין
קכזלבריא לא. היכי דמי, לאו דנים וקא בעי דליתער (וכיון דלהקיץ הוא, לא בנעימה ובנחת
קכחנשמע, שהרי קול נעים מרדימו והולך, אפילו הכי לבריא לא, רש"י), שמע מינה
קכטאולודי קלא אסיר. לא דתיר,
קלוקא בעי דלינים, דמשתמע כי קלא דזמזומי).
קלארי"ף שם לה, ב (ומסתברא לן
קלבדהלכתא כוותיה דרבא, דאמר לא אמרו אלא בקול שיר בלבד ... וחזינן למקצת רבואתא
קלגדסבירא להו כעולא, וסמכי אגמרא דבני מערבא ... ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון
קלדדסוגיין דגמרא דילן להתירא, לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא
קלהדילן סמכינן, דבתרא הוא). ראבי"ה סי' תשצה (והילכתא כרבא, דכולה סוגיא טורחא
קלולפרוקיה אליביה). הגהות מיימוניות פכ"ג אות ב (אבל קול שאינו של שיר, כגון
קלזלהקיש על הדלת וכיוצא בו, מותר, דאמר רבא לא אמרו אלא קול של שיר בלבד, וכן סובר
קלחאמימר התם, וכן קי"ל, וכן פסק ר"י אלפס, ודלא כעולא דאסר להקיש על הדלת,
קלטאף על פי דבירושלמי דביצה איתא לאיסורא כעולא, אנן כתלמוד שלנו קיימא לן). טור (וכן
קמהתיר ר"ת להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר, וכן כתב אבי העזרי), ושו"ע שם (אבל
קמאלהקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר). מ"א ס"ק א (ואם
קמבנותנין מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא
קמגדזמזימי, אסור, דהוה ליה ככלי שיר, ולחולה מותר. ואם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן,
קמדאפילו לבריא שרי, דלא הוי כעין כלי שיר, שאין עושה בנעימה בנחת).
קמה[1558] ר"ח
קמועירובין שם (ואף על גב דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה, אשינויי לא סמכינן, ולא
קמזדחינן לשמועה דעולא). הובא בתוס' שם ד"ה ה"ג (פירש ר"ח דהלכתא
קמחכעולא דאפילו קול שאינו של שיר אסור). פסקי התוס' עירובין סי' ריג (קול שאינו של
קמטשיר אין לאסור, אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו). שו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח
קנאות ד (והקשת הדלת בכלי המיוחד להשמעת קול, נהוג לאיסורא). אגור סי' תקיח (ובתשובת
קנאמהרר"י מולן ז"ל אסר להכות בשבת על הדלת בכלי המיוחד לשם להשמיע קול). ב"י
קנבד"ה כתב האגור (ומדלא כתב המיוחד להשמיע קול של שיר, משמע דאפילו אינו מיוחד
קנגאלא להקיש על הדלת כדי שישמעו קולו ויבאו לפתוח לו אסור ... וכן נראה ממה שכתוב
קנדבפסקי התוספות של עירובין (סי' ריג) קול שאינו של שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת
קנהאסור לקשקש). דרכי משה ס"ק ג (וכן המנהג כדברי האגור, שלא לקשקש בו). רמ"א
קנוס"א (אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת על ידי הכלי המיוחד לכך, אלא
קנזמכה בידו על הדלת). לבוש ס"א (הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור, גזירה שמא יתקננו).
קנחוהיינו שגם לדעת האוסרים השמעת קול
קנטשאינו של שיר, אינו אסור אלא בכלי המיוחד לכך, כמו הטבעת הקבועה בדלת להקיש בה.
קס[1559] מ"א
קסאסק"ג (ויש מקומות שלוקח כלי אחר להכות בשבת).
קסב[1560] והיינו שגם לדעה האוסרת
קסגהשמעת קול שאינו של שיר לא אסרו אלא אם הוא:
קסד(א)
קסהבכלי המיוחד לכך.
קסו(ב)
קסזמתכוין להשמיע קול.
קסחולקמן
קסטיתבאר תנאי שלישי לאסור לדעה זו:
קע(ג)
קעאאינו צורך מצוה.
קעב[1561] מהר"ם
קעגמרוטנבורג בתשובה, הובאה בהגהות מיימוניות שם (ואפילו לרבינו חננאל שפסק כעולא
קעדדאמר כל אולודי קלא אסור, הני מילי היכא דבעי לקלא ... אבל קול של טבעת חלול, אין
קעהשום צורך באותו קול ... וכן משמע בפרק במה אשה (נח, א-ב) דיוצא עבד בזוג שבכסותו
קעובין דאית ליה ענבל בין דלית ליה ענבל, ואף על גב דמשמיע קול הוא, לא חיישינן). תשב"ץ
קעזקטן סי' סא (ואפילו לר"[ח] דפסק כעולא דאמר אולודי קלא אסור, הני מילי היכא
קעחדבעי לקלא). טור (ואפילו לפי זה כתב הר"מ מרוטנבורק, ואי לא בעי לקלא שרי,
קעטכגון טבעת חלולה שיש בה אבן המשמיע קול מותר להניחה, כיון דלא בעי להאי קלא). מ"א
קפסק"א (וכתב הג"מ דמותר להניח טבעת שיש בו עופרת משמיע קול).
קפאוהוסיף במ"א שם (עמ"ש סי'
קפבש"א סכ"ג). והוא על מ"ש ברמ"א שם (והא דמותר לצאת בזגין
קפגהארוגין, דוקא שאין בהם עינבל ואין משמיעין קול), וכתב המ"א שם ס"ק לה (וצריך
קפדלומר דמיירי דוקא בקטנים. וז"ל השלטי גבורים אם עשוי' להשמיע קול אסורין. וכן
קפהמשמע בתוספתא (פי"ד הט"ו) שאין מקשקשין את הזוג לתינוק עכ"ל, משמע
קפודוקא בתינוק דקבעי ליה לקול של שיר).
קפזוכן הוא לעיל סי' שא סכ"א
קפחבבגדי ילדים (אם יש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור
קפטלהשמיע קול של זוג העשוי לקשקש בו התינוק). לקמן סי' שלט ס"ב
קצ(לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזרה שמא
קצאיתקן כלי שיר).
קצב[1562] מ"א
קצגסוף סק"א (ואם כן כל שכן הני פעמונים שבפרוכת דלית בהו איסורא, שאין כוונתו
קצדשישמעו בנעימה ובנחת. ועוד כיון דלחולה שרי, כל שכן לדבר מצוה ... וכן משמע
קצהשהש"ך הקיל משום דלצורך מצוה הוא שישמעו העם ויקומו ... ואף שבט"ז ביו"ד
קצוסי' ר[פ"ב] אוסר, כבר נהגו להקל, וכמו שכתב. ועוד, דאותו שפותח הפרוכת לא
קצזקמכוין לקלא כלל).
קצחוהוא מ"ש בב"י יו"ד סי'
קצטרפב (וכתב ה"ר מנוח דהוא הדין השומע את קולו אף על פי שאינו רואהו חייב לעמוד,
רועל כן נהגו לעשות פעמונים). וברמ"א שם ס"ב (השומע קול הנושא ספר תורה
ראאף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד), ולא הזכיר פעמונים. ובלבוש שם ס"ב (אפילו
רבהשומע קול הנושא ספר תורה, או קול הפעמונים שבספר תורה, אף על פי שאינו רואה אותה,
רגחייב לעמוד). וכן הוא בש"ך שם ס"ק ד (וכן קול הפעמונים שבספר תורה, עטרת
רדזהב. והוא מדברי הר"ר מנוח שבב"י). ובט"ז שם ס"ק ב (בב"י
רהמביא בשם הר"ר מנוח, ועל כן נהגו לעשות פעמונים. אבל לא נראה לענ"ד כן,
רודאם כן בשבת אין להוציא אותה ספר תורה דמשמיע קול ... לכן נראה לי שאין לעשות אותן
רזפעמונים, ומשום הכי לא הביאו רמ"א). וכאן נפסק להיתר, כדעת רבי מנוח ולבוש
רחוש"ך ומ"א.
רט[1563] שלטי
ריהגבורים עירובין לה, ב אות ב (ומוכח מכאן דאינו אסור אלא בזמר שעל ידי מעשה. ואם
ריאכן, אותן שכשרוצים לקרות חברו מצפצפים בפיהם כצפורים שקורין צופי"ל
ריבבלע"ז, ואף על פי שבאותו הצפצוף גם כן לפעמים הם מנעימים כשיר, הכא כיון שמכוין
ריגלקרות חבירו לא ינעים בקריאה, ולא יהי' קול שיר, ושפיר דמי, וגם לא עביד מעשה). הובא
רידבדרכי משה אות ד. רמ"א ס"א (אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין
ריהלחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת). לבוש ס"א (מותר לעשותו
ריובשבת, דלא שייך למיגזר ביה מידי). מ"א סק"ב (משמע דאם מנעים בשיר, אסור,
ריזאף על גב דמותר לשורר בפה, הכא שאני דדמי לכלי שיר. ומכל מקום נראה לי דשרי, כיון
ריחדלא עביד מעשה).
ריטומזה יש ללמוד לענין שריקה בפה,
רככמבואר וראה תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 409.
רכא[1564] ראבי"ה
רכבסי' תשצה (ואומר אני, אפילו קולו של שיר וטפוח וריקוד לא אסרו אלא לישראל, אבל
רכגלגוי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי, ואפילו אם ישראל אומר לו לעשות ביום השבת שרי,
רכדדאמירה לגוי שבות, ובמקום מצוה שרי
רכה...
רכוואין שמחה לחתן וכלה בלא כלי שיר, וכל שכן כאן שאינו אסור לישראל אלא משום גזירה
רכזבעלמא, שלא נחוש אם גוי מטיב נגן בכלי שיר, ואפילו אם ישראל מצוהו לשורר בכלי שיר).
רכחהובא במרדכי ביצה רמז תרצו. הגהות אשרי ביצה פ"ה סי' ב (ונכרי המנגן בכלי שיר
רכטבנישואין שרי ואפילו אם ישראל אמר לו, מאו"ז). טור ושו"ע ס"ב (יש
רלמתירים לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות).
רלאומובן שאינו שייך בזמנינו, בכלי
רלבהנגינה הפועלים על חשמל, שיש בו איסור של תורה.
רלג[1565] בימיהם נהגו לסדר החופה
רלדבערב שבת לפני כניסת השבת, ואת סעודת החתונה סעדו בסעודת שבת, כדלעיל סי' רסג
רלהסי"ב (כשיש חופה בערב שבת), ושם נסמן (הערה קיב). לקמן סי' שלט ס"ט.
רלו[1566] סעיף
רלזיב (דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר
רלחלנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
רלט[1567] מ"א
רמסק"ד (דבמרדכי שם לא התיר אלא מלאכה דרבנן, וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה
רמאע"ש, וכתב רש"י בערובין דף ק"ג דכשנפסקה נימא ומגלגל היתד שלמעלה
רמבעד שמאריך הנימא ומגיע ליתד שלמטה וכורכה בו, הוי אב מלאכה, דמתקן מנא עכ"ל,
רמגואם כן אסור לומר לעכו"ם לעשותו), וסק"ה (ועכ"פ אסור לומר
רמדלעכו"ם לתקן הכלי שיר, וכמו שנתבאר לעיל).
רמה[1568] רש"י
רמועירובין קג, א ד"ה משלשל (שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכין
רמזבהן, וכשהוא רוצה מגלגל היתד והנימא נארכת ... משלשל נמי אב מלאכה הוא, דמתקן כלי
רמחכהלכתו). הובא במ"א סק"ד.
רמטדיני תיקון כלי ומכה בפטיש נתבארו לעיל
רנסי' שב ס"ה.
רנא[1569] סעיף
רנבח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי'
רנגש"ז, ודבריהם עיקר. לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול. אלא שאין למחות
רנדבהמקילין, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים).
רנה[1570] רמ"א
רנושם (ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טפוח ורקוד). מ"א
רנזסק"ה (פירוש, כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר, מדינא הוה ליה למשרי לנגן
רנחבכלי שיר, ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם).
רנט[1571] סוף
רסס"ב (ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי
רסאשיר, ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר, שדבר שאינו מצוי הוא כלל).
רסב[1572] והיינו שעל ידי שמסובבים
רסגאת המפתח שבו, עולה המשקולת למעלה, וגורמת להילוך השעון או לצלצול.
רסדבעריכת השעון הזה עושים שתי פעולות
רסההאסורות בשבת:
רסו(א) כיוון הזמן – איסורו משום מדידה,
רסזונתבאר לעיל סי' שח ספ"ח.
רסח(ב) קשקוש לשעות – איסורו משום השמעת
רסטקול, ובזה דן לפנינו ולעיל סי' רנב סט"ז.
רע[1573] בשעונים אלו יש בדרך כלל
רעאשני סוגי השמעת קול:
רעב(א) מקשקש כמספר השעות בסוף כל שעה. שזה
רעגאינו קול שיר, ואיסורו הוא כאמור בסמוך "שהוא כלי המיוחד לכך ... צריך לקול
רעדזה ומתכוין אליו".
רעה(ב) משמיע קול שיר כל חצי או רבע שעה,
רעוואיסורו הוא כאמור כאן "משום שמשמיע קול של שיר".
רעזוראה ציץ אליעזר
רעחח"ג סי' טז פ"י.
רעט[1574] כדלעיל
רפס"א (יש אומרים ...
רפאאסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך ... כשצריך לקול זה, והוא מתכוין להשמיעו בכלי
רפבהמיוחד לכך).
רפגוכן הוא לעיל סי' רנב סט"ז (זוג
רפדהמקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת ... גזרת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת (בכלי
רפההמיוחד לכך), כמו שיתבאר בסי' של"ח).
רפו[1575] אגור
רפזסי' תקיט (נשאל מורי אבי מהרר"י לנדא על זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי
רפחמשקולות, אם מותר להכינו ולהעריכו כדי שילך ויקשקש כל השבת ... והשיב נראה לי ...
רפטגבי זוג המקשקש שהכל יודעים שרגילים לתקנן בכל יום על יום של אחריו, ובאותו היום
רצשהוא מקשקש אין מתקנין אותו כלל. וכן יש לפסוק הלכה למעשה, וכן עמא דבר עכ"ל).
רצאשו"ע ס"ג (זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקלות, מותר לערכו ולהכינו מבעוד
רצביום כדי שילך ויקשקש כל השבת).
רצג[1576] סעיף
רצדטז (מותר להעמיד מערב שבת זוג המקשקש לשעות עשוי על ידי משקולת, אף על פי שמשמיע
רצהקול בשבת לא יבאו לומר שהעמידו בשבת ... לפי שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול,
רצושכן הוא דרכו לעולם להעמידו בכל יום על יום שלאחריו).
רצז[1577] ברייתא
רצחעירובין קד, א (המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה, משמר כדרכו בשבת,
רצטובלבד שלא יספק (כף אל כף, רש"י) ולא יטפח (ידיו על לבו, רש"י) ולא ירקד
ש(ברגל, להשמיע קול להבעית העופות, רש"י), כדרך שהן עושין בחול ... גזירה שמא
שאיטול צרור (ויזרוק לרשות הרבים להבריח העופות, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד
שב(המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף, לא יספוק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו,
שגולא ירקד להבריחם, גזירה שמא יטול צרור ויזרוק להם). מ"א ס"ק ו (לרשות
שדהרבים להבריח העופות (רש"י)).
שהויש בכל זה גם איסור השמעת קול,
שוכדלקמן סי' שלט ס"ב (אין מספקין כף על ירך ואין מטפחין כף אל
שזכף, בין לשמחה, אפילו בנשואין, בין לאבל, גזרה שמא יתקן כלי שיר), ושם נסמן.
שחמה שכאן מבאר שמספק הוא כף אל כף
שטומטפח הוא כף על ירך, ואילו לקמן שם נתבאר בהיפך (וכן הוא בשו"ע כאן ושם).
שיראה פרישה ס"ק ג. ב"ח סי' שלט ד"ה ומ"ש מטפחין.
שיא[1578] מ"א
שיבשם (ואפשר דבזמן הזה דליכא רשות הרבים שרי לטפח, וכמ"ש סוס"י רנ"ב
שיגדגזירה לגזירה הוא).
שיד[1579] סעיף
שיהיח (שאין גוזרין גזרה לגזרה, לפיכך בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו
שיורשות הרבים גמורה אלא כרמלית, כמו שיתבאר בסי' שמ"ה, אין איסור כלל ... שהרי
שיזאיסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם, ואין גוזרין גזרה לגזרה).
שיח[1580] עירובין
שיטקד, א (נשים המשחקות באגוזים אסור ... נשים משחקות בתפוחים אסור ... דילמא אתי
שכלאשוויי גומות), ופרש"י (להכין דרך לגלגל האגוז). טור ושו"ע ס"ה (אין
שכאשוחקים באגוזים, ולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות).
שכב[1581] תוס'
שכגקמא, א ד"ה דילמא (אע"ג ... דבר שאין מתכוין ... גזרינן הכא כשיהא עסוק
שכדלקנח רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות). לבוש ס"ה (שמא יבא להשוות גומות
שכהבכוונה).
שכווכן הוא לעיל סי' שב סי"ד (גזירה
שכזשמא ישוה גומות שבקרקע בכוונה), ושם נסמן.
שכח[1582] רבינו
שכטירוחם ני"ב ח"ז עו, א (מותר על גבי מחצלת, דליכא אשוויי גומות ... ולא נגזור
שלשמא ישחוק בהן על גבי קרקע, דאפילו על הקרקע אינו אסור אלא משום גזירה ... הילכך
שלאלשחוק בהם על גבי מחצלת או על גבי בגדים או טבלא מותר). רמ"א ס"ה (ודוקא
שלבעל גבי קרקע, אבל על גבי שלחן שרי, דליכא למגזר שם משום גומות).
שלגוראה גם לקמן סי' תריא ס"י (ונהגו
שלדשהתינוקות משחקין באגוזים על השולחן, עיין סי' של"ח).
שלה[1583] סעיף
שלוד (ואפילו במרוצף אסור), ושם נסמן (הערה 1548).
שלז[1584] דרכי
שלחמשה ס"ק ה (לשחוק באותן עצמות שקורין טשי"ך על גבי טבלא ... לפי מה שנתבאר
שלטלעיל דאין אסור רק בהשמעת קול של שיר, פשיטא דשחוק זה שרי, וכן המנהג). רמ"א שם
שמ(ומותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך, אף על פי שמשמיעים קול, הואיל ואינן
שמאמכוונין לשיר).
שמב[1585] אגור
שמגסי' תקכא (מצאתי בשם הר"ר אליעזר מטול ז"ל, דאסור לשחוק בשבת בתם וחסר).
שמדב"י ד"ה אין שוחקין (ואפשר שטעמו משום דכל שחוק שעשוי להרויח את של
שמהחבירו אסור בשבת, משום דמיחזי כמקח וממכר, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג.
שמוולפי זה מה שאסרו לשחוק בתפוחים משום אשוויי גומות, ולשחוק באגוזים משום אשוויי
שמזגומות או משום משמיע קול, צריך לומר דבמשחק שלא להרויח, אלא דרך שחוק בעלמא אמרו
שמחכן, דאילו משחקים להרויח, בלאו הנך טעמי אסור, משום דמיחזי כמקח וממכר). והוא
שמטברמב"ם פכ"ג הי"ז (אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת, מפני שהוא כמקח
שנוממכר). רמ"א שם (וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק כדי להרויח, אסור,
שנאאפילו שוחק בתם ובחסר, דהוי כמקח וממכר). מ"א ס"ק ט (פירוש, גרא"ד,
שנבאו אום גרא"ד בל"א). ונקרא "זוג או פרט".
שנגואף שלדעת השו"ע אסור אף בחול
שנדמשום משחק בקוביא, כמבואר בשו"ע סי' שכב ס"ו (ליתן מנה גדולה כנגד
שנהמנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול אסור משום קוביא). ובחו"מ
שנוסי' לד סט"ז (שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל).
שנזמכל מקום קיי"ל שבחול מותר,
שנחכמבואר ברמ"א חו"מ סי' רז סי"ג (המשחק בקוביא וכיוצא
שנטבו, שאינו יודע אם ינצח או לא ואפילו הכי התנה, ודאי גמר ומקני מספק. במה דברים
שסאמורים כששוחקין במעות מוכנים. אבל אם שוחקים באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד).
שסאובחו"מ סי' שע ס"ג (וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא).
שסבואף שלא התיר הרמ"א אלא במעות
שסגהמוכנים אצלם; כנראה גם כאן מיירי שמשחקים על מה שמוכן בידם, או שמשחקים על
שסדהאגוזים עצמם, כנהוג במשחקי הילדים, ואם כן אינו אסור משום משחק בקוביא, כי אם
שסהבשבת משום גזרת מקח וממכר..
שסו[1586] תוס'
שסזעירובין שם ד"ה הכי (ומיהו אין למחות בנשים ותינוקות, דמוטב שיהו שוגגין ואל
שסחיהו מזידין). סמ"ג ל"ת סה (כב, ב), והגהות מיימוניות (קושטא) פכ"א.
שסטרמ"א שם (ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו
שעמזידין). והוא כדאמרינן קמח, ב (הנח לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין).
שעאוהיינו כיון שאינו איסור המפורש
שעבבתורה, כדלעיל סי' קנו ס"ז (אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה ... על זה
שעגאמרו הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגער בם, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים).
שעדלקמן סי' תרח ס"ד (בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה, אלא שחכמים למדוהו ממדרש
שעההפסוקים, או שהוא קבלה בידם הלכה למשה מסיני, או שהן בעצמן אסרו דבר, ואדם אחד
שעועובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור, ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו,
שעזאינו צריך למחות בידו, דמוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד). סדר הכנסת שבת (אבל
שעחאם יודע שלא ישמעו לו, לא יוכיחם ולא יודיעם כלל וכלל, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל
שעטיהיו מזידים, כדאיתא בגמרא גבי תוספת יום הכיפורים).
שפ[1587] רמ"א
שפאשם (ולשחוק בכדור, עיין לעיל סי' ש"ח).
שפב[1588] סעיף
שפגפג (אסור לשחוק בכדור בשבת ויום טוב ... ויש מתירים ... ונהגו מקדם להקל, ולא מיחו
שפדבידם, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו), ושם נסמן.
שפה[1589] עירובין
שפוקד, א (ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, במקדש אין במדינה לא, מאי טעמא
שפזלאו משום דאולודי קלא (שהגלגל משמיע קול, רש"י) ואסיר, לא, גזירה שמא ימלא לגינתו
שפחולחורבתו), ופרש"י (מתוך שממלאין בו בלא טורח, אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו
שפטבשבת). שו"ע ס"ו (אסור לשאוב מים בגלגל, גזירה שמא ימלא לגנתו וחורבתו).
שצ[1590] אמימר
שצאשם רע"ב (כיון דקא חזא דקא תרו בה כיתנא (שורין בו פשתן בחול, רש"י),
שצבאסר להו) שו"ע שם (או למשרה של פשתן).
שצג[1591] אמימר
שצדשם סע"א (אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא, אמר, מאי טעמא גזרו רבנן שמא ימלא
שצהלגינתו ולחורבתו, הכא לא גינה איכא ולא חורבה איכא). רמב"ם פכ"א
שצוה"ה (ומפני זה אם היה הבור של גלגל בחצר מותר למלאות ממנו בגלגל). מ"מ
שצזשם (ומדברי אמימר כתב רבינו שבור בחצר מותר, ועד כאן לא חזר ואסר אמימר אלא באותן
שצחשבחוץ, שהיו שואבין מהן בגלגל וממלאין בריכות וחריצין ושורין בהן פשתן, אבל בחצר
שצטמותר). שו"ע שם (לפיכך אם לא היה שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה
תפשתן, מותר).
תא[1592]
תבגמרא שם (מאי טעמא לאו משום דאולודי קלא, ואסיר, לא, גזירה שמא ימלא לגינתו
תגולחורבתו).
תד[1593] ר"ת
תהבתוס' שם ד"ה גזרה (מפרש רבינו תם, דדוקא בגלגלים גדולים שממלאין הרבה מים
תוביחד שייך למיגזר, אבל שלנו קטנים הם ולא גזרינן). רא"ש פ"י סי' כ (ואם
תזתאמר והיכי שרינן למלאות מבורות שיש להם גלגל, דהא אסרינן למלאות מבור הגלגל אפילו
תחבמקום דליכא גנה וחורבה, משום שריית כיתנא, ובכל דוכתא איכא למיחש הכי. ותירץ
תטרבינו תם ז"ל, דהאי גלגל מיירי בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד, דכיון
תישמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, איכא למיחש שמא ימלא לגינתו ולחורבתו או משום
תיאשריית כיתנא, והן אותן גלגלים הקבועים בהן דליים הרבה סביב סביב). טור ושו"ע שם
תיב(ויש אומרים שלא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, והם גלגלים
תיגהקבועים בהם דליים הרבה סביב, אבל גלגלים שלנו שאין ממלאים בהם אלא מעט, מותר, דליכא
תידלמיחש למידי).
תיההשאיבה על ידי דליים הקבועים בגלגל
תיונזכרת גם בשו"ע יו"ד סי' רא סל"ו (ואם המים באים אל הצינור על ידי
תיזכלים הקבועים בגלגל).
תיח[1594] אליה
תיטזוטא סק"ה (וכן נראה עיקר לדינא).
תכ[1595] משנה
תכאביצה לה, ב (משילין פירות דרך ארובה ביום טוב (מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על
תכבגגו להתיבש וראה גשמים ממשמשין ובאין, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן
תכגנופלין לארץ, דליכא טרחא יתירא, רש"י), אבל לא בשבת). טור ושו"ע ס"ז
תכד(מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג).
תכה[1596] לבוש
תכוס"ז (דטירחא שלא לצורך הוא ועובדא דחול הוא). מ"א סק"י (דמטרח שלא
תכזלצורך שבת).
תכח[1597] סעיף
תכטא (מי שיש לו חטים ושעורים או שאר פירות שטוחים על ראש גגו להתייבש, וראה גשמים
תלממשמשין ובאים, מפני הפסד ממונו התירו לו חכמים לטרוח ביום טוב ולהשליך הפירות דרך
תלאארובה שבגג).
תלב[1598] משנה
תלגביצה שם (ומכסים פירות בכלים מפני הדלף), ופרש"י (ולא אמרינן טורח שלא לצורך
תלדיום טוב הוא, דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון), וכפירוש ר"י ברא"ש שם פ"ה
תלהסי' א (ויותר נראה כדברי ר"י, דבשבת). טור ושו"ע שם (אבל מותר לכסותן).
תלוונתבאר לענין יום טוב לקמן סי' תקכא
תלזס"ג (מפני הפסד ממונו התירו לו טרחא מועטת, אע"פ שאין בה צורך יום טוב).
תלח[1599] ביצה
תלטלו, א (אמר עולא ואפילו אוירא דלבני (לבנים הסדורים ומוקצים לבנין, וגשמים נוטפים,
תמומתירא שלא ימוחו, מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן, ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין
תמאנטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן, רש"י). ר' יצחק אמר פירות הראוין. ואזדא ר'
תמביצחק לטעמיה, דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת). רי"ף שם כ, א
תמג(וכבר ביררנו במסכת שבת שאין הלכה כרבי יצחק). טור ושו"ע שם (ואפילו לבנים,
תמדשהם מוקצים, מותר לכסותן מפני הדלף).
תמה[1600] סעיף
תמוח (שמה שהוא מטלטל הקערה בשבת בשביל הצלת הקורה האסורה בטלטול בשבת, אין בזה שום
תמזאיסור כלל), ושם נסמן (הערה צב).
תמחוכן הוא לעיל סי' רסו בקונטרס אחרון
תמטס"ק יא (דהא לא קיי"ל כר' יצחק), ושם נסמן (הערה תלח).
תנ[1601] משנה
תנאביצה לה, ב (ונותנין כלי תחת הדלף (גשמים הנוטפים מן הגג, רש"י) בשבת). ברייתא
תנבלו, ב (אם נתמלא הכלי שופך (לחוץ, רש"י) ושונה (יחזירנו למקומו תחת הדלף, רש"י),
תנגואינו נמנע (מלשנות כל היום אם צריך לכך, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (מותר
תנדליתן כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו).
תנה[1602] גמרא שם לו, א (בדלף הראוי),
תנוופרש"י (שהן צלולין וראוין לבהמה). ושבת מג, א (דקא מבטל כלי מהיכנו. איתיביה
תנז... נותנין כלי תחת הדלף בשבת. בדלף הראוי). ר"ן ביצה כ, רע"א (ומיהו
תנחדוקא בדלף הראוי, דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו, דאסור לבטל כלי מהיכנו,
תנטכלומר מתשמישו, כדאיתא בשבת). רמב"ם פכ"ה הכ"ד (והוא שיהיה הדלף
תסראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי אין נותנין). יש"ש ביצה פ"ה ס"ג (ומאחר
תסאדאין עושין גרף [של] רעי לכתחילה, אם כן כשאתה נותן הכלי תחתיו, לא תעשה כדי להיות
תסבגרף ולהוציאו, אלא שיעמוד לשם, ואם כן הוי מבטל כלי מהיכנו). שו"ע שם (והוא
תסגשיהא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם אינו ראוי, אסור, משום שאין עושין גרף של רעי
תסדלכתחלה). מ"א סקי"ב (פירוש, עיקר הטעם דאין מבטלין כלי מהיכנו, אך אי
תסההוי שרי לעשות גרף לכתחלה, הוי שרי ליתן כלי תחתיו, דהרי מותר אחר כך לשפכו, אלא
תסומפני שאין עושין גרף, אם כן כשנותן הכלי לא יעשה כדי להיות גרף ולהוציאו, אלא
תסזשיעמוד לשם, והוי מבטל כלי מהיכנו (יש"ש)).
תסחאיסור ביטול כלי מהיכנו נתבאר לעיל סי'
תסטרסה ס"ג (אסור ליתן כלי בשבת תחת נר הדולק לקבל
תעבו שמן הנוטף מהנר, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהיה מוכן מתחלה לטלטלו, ועכשיו
תעאאוסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור, כמו שיתבאר בסי' רע"ט,
תעבוחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו, מפני שדומה כאלו סותר הכלי), ושם נסמן
תעג(הערה יז).
תעד[1603] רמב"ם
תעהשם (ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו). שו"ע שם (ואם נתן כלי תחת דלף
תעושאינו ראוי לרחיצה, מותר לטלטלו במים המאוסים שבו).
תעז[1604] מ"א ס"ק יג (ודוקא
תעחכשהוא נתון במקום שהוא שם דמאיס עליו).
תעט[1605] שמואל
תפביצה לו, ב (גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה).
תפא[1606] סעיף
תפבעב (כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה ... אם היו בחצר שהוא דר בה ... שמקפידין
תפגעליו שלא יהא בו טינוף, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא ... וזה הוא הנקרא בכל
תפדמקום גרף של רעי), ושם נסמן (הערה תפז).
תפה[1607] שאם
תפוהי' מותר לעשות גרף של רעי ולהוציא, אינו מבטל כלי מהיכנו.
תפזואף שעד שיתמלא הכלי יבטלו מהיכנו, והרי
תפחנתבאר לעיל סי' שי ס"י (ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, אלא במקום הפסד
תפטמרובה).
תצמכל מקום סגי במה שיכול להוציאו ולשפכו
תצאמיד, אף שאינו מריקו למעשה עד שיתמלא. וכדלעיל סי' רסו בקונטרס אחרון ס"ק יא
תצב(ובהנסמן שם הערה שפט), דסגי במה שיכול לנערו מיד, אף אם אינו מנערו למעשה.
תצגוראה מראי מקומות וציונים. לעיל סי'
תצדשלה ס"ד (הערה 1398).
תצה[1608] גמרא
תצושם (וכי עושין גרף של רעי לכתחלה), ופרש"י (וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו
תצזכדי שיוציאנו).
תצח[1609] סעיף
תצטעו (במקום הפסד מותר לקבוע ישיבתו אצל גרף של רעי, שהוא במקום שאין מקפידין עליו,
500כדי שימאס הגרף בעיניו ויוציאנו משם ויסתלק ההפסד).