Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות
ובו י"ח סעיפים
הגוזז, התולש והחותך
א הגוזז, בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה
ובו י"ח סעיפים
הגוזז, התולש והחותך
א הגוזז, בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה
בוחיה, אפילו מן העור המופשט, חייב. והוא מאבות מלאכות, שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים
גואילים.
דאבל התולש צמר בידו מן הבהמה או מהעור,
הפטור, שאין דרך גזיזה בכך.
ווכן הנוטל שערו וצפרניו בידיו או בשיניו
זפטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד, אפילו לאחרים, אע"פ שאינו יכול לאמן ידיו ליטול יפה בלא
חכלי לאחרים.
טאבל אם חתכן בכלי חייב אפילו על ב'
ישערות בלבד. ועל אחת פטור אבל אסור מן התורה כשאר
יאחצי שיעור.
יבומלקט לבנות מתוך שחורות שלא יהא נראה
יגזקן, אפילו באחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא ילבש גבר שמלת אשה, שתרגומו לא יתתקן גבר בתקוני אתתא:
ידב אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב,
טואלא אם כן צריך לצמר או לשער או לצפרנים שחתך, אבל אם אינו צריך להם הרי זו מלאכה
טזשאינה צריכה לגופה. ולפיכך אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל
יזטבילתה, יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה,
יחשכל דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים מותר לעשותו על ידי נכרי לצורך מצוה, כמ"ש בסי' ש"ז ושכ"ה.
יטאבל יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער וצפרנים חייב (שעיקר המלאכה היא
כהעברת השער והצמר מהעור, והצפרנים מהאצבעות, והרי הוא צריך לגוף העברה זו. ועוד)
כאשגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים, אע"פ שלא היו צריכים לשערן. ולכן אין להתיר לומר לנכרית לחתכן, שזהו שבות גמור, ולא
כבהתירוהו לצורך מצוה כמ"ש בסי' רע"ו, אלא תאמר לה ליטלן ביד או בשינים,
כגשזהו שבות דשבות.
כדואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה
כהקצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש (ומותר גמור מן התורה. ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה לא
כוגזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום. ואף בסיוע אינו עושה מאומה, שמסייע
כזאין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו. אבל העושה מעשה,
כחאסור אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה כמ"ש בסימן של"א):
כטג אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין
לבכלי, בין לו בין לאחרים, בין יבלת לחה בין יבישה. ואם חתך יבלת לחה בכלי חייב משום גוזז, להמחייבים משום גזיזה אף אם אינו צריך
לאלמה שגזז:
לבהכותב והמוחק והחוקק
ד הכותב, והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק,
ד הכותב, והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק,
לגמאבות מלאכות הן, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן
לדלידע איזה בן זוגו, ופעמים שטעה, והיה מוחק מה שכתב וחוזר
להוכותב במקומו.
לואבל למחוק שלא על מנת לכתוב לא היה
לזבמשכן, ואין זו מעין מלאכה כלל. והואיל וחיוב המוחק הוא משום שעושה כן
לחעל מנת לכתוב, דהיינו שמתקן מקום לכתיבה, לפיכך אפילו לא מחק אותיות אלא טשטוש דיו
לטבלבד, או שעוה שנפלה על הפנקס, דהיינו לוחות חקוקין וטוחין בשעוה
מוחוקקים עליהם בעט ברזל, ונפלה עליה שעוה אחרת ומחקה, והסירה
מאמשם כדי לחקוק במקומה על השעוה שתחתיה הטוחה בלוח, חייב.
מבוהוא שיהא במקומו כדי לכתוב או לחקוק ב'
מגאותיות. וכן הכותב או המוחק אותיות אינו חייב
מדאלא על ב' אותיות. אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן
מההתורה כשאר חצי שיעור. וכן הדין במוחק ומסיר שעוה מן הקלף
מוכדי לכתוב במקומה.
מזוהוא הדין המסיר שעוה שנטפה על האותיות, דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן
מחאותיות הכתובות, ואדרבה זהו תיקון יותר. ויש מקילין
מטבזה.
נומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על
נאמנת לכתוב. ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין
נבאותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, מפני שהוא מוחק, אבל מותר ליתנה לתינוק,
נגלפי שקטן העושה להנאתו אין צריך להפרישו, כמ"ש בסי' שמ"ג.
נדואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי
נהחודי הדפים, יש אוסרין לפתחן בשבת משום מוחק, וכן לנעלן משום כותב. ואף שאינו מתכוין לכך, פסיק רישיה ולא
נוימות הוא. ויש מתירין לנעלן, לפי שכיון שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה
נזבעלמא אין בזה משום כותב, כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש, הרי הן
נחכמקורבים ועומדים, ואינו עושה כלום בקריבה זו. וכן מותר לפתחן מטעם זה, ואינו
נטכמוחקן, כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הן כמקורבין. וכן נוהגין:
סה המגיה אות אחת, כגון שנטל לגגו של
סאחי"ת ונעשו שני זייני"ן, חייב (והמגיה אות אחת אחרת, כגון שנטל לגגו
סבשל ד' ועשאו ר', פטור אבל אסור מן התורה):
סגו אינו חייב אלא כשכותב בדבר המתקיים על
סדגבי דבר המתקיים.
סהאבל מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו
סומתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים, כגון לכתוב במשקין ומי פירות על גבי עלי ירקות
סזוכיוצא בהן. ולכן צריך ליזהר שלא לכתוב באצבעו
סחבמשקין על השלחן, או לחקוק באפר או בשומן קרוש או בדבש.
סטאבל מותר לרשום באויר כמין אותיות, כיון
עשאין רשומן ניכר כלל. והוא הדין על השלחן שלא במשקין, שגם בזה אין רשומן ניכר כלל.
עאואע"פ שעל ידי כך מלמד ומאמן ידו לכתיבה, אין בכך כלום. וכן מותר לראות
עבאומנות בשבת, אע"פ שלומדה:
עגז הקורע על העור כתבנית כתב, חייב, שהרי חקיקה היא בכלל כתיבה.
עדאבל הרושם על העור כתבנית כתב, פטור, שאין זה דבר המתקיים, אבל אסור מדברי סופרים, גזרה משום דבר המתקיים.
עהאבל אם אינו תבנית כתב, ואינו רושם אלא
עולסימן בעלמא, ולא כמין אותיות, מותר אפילו לכתחלה, ולכן מותר לרשום בצפורן על הספר,
עזכמו שרושמין לסימן במקום שיש טעות.
עחבמה דברים אמורים בקלף שהוא קשה והרושם
עטשבו אינו מתקיים, אבל בנייר אסור לרשום, מפני שהרושם שבו מתקיים זמן מרובה. ואע"פ שאינו תבנית כתב, אסור
פמדברי סופרים, גזרה משום תבנית כתב שחייבים עליו כשהוא מתקיים.
פאויש אוסרים אפילו בקלף. לפי שסוברים שאפילו הרושם לסימן בעלמא ולא כתבנית כתב חייב, אם הוא דבר
פבהמתקיים, שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. ולפיכך אם שרט שריטה אחת
פגעל גבי שני נסרים, או ב' שריטות על נסר אחד לסימן, כמו שעשו בקרשי המשכן, חייב,
פדובשריטה אחת על נסר אחד פטור אבל אסור מן התורה, מפני שהוא דבר המתקיים. והרושם על
פההקלף שאינו מתקיים, אסור מדברי סופרים, גזרה משום המתקיים. וירא שמים יחמיר לעצמו כדבריהם:
פוח וכל זה כשאינו תבנית כתב כלל. אבל כל
פזשהוא תבנית איזה כתב, אפילו אינו אשורי, ואפילו אינן אותיות ידועות אלא שרגילין
פחלסימן בעלמא, כגון הסימנים שרגילין לעשות בהם המספר, הרי זה נקרא תבנית כתב וחייב
פטעליו, אם עשאו בדבר המתקיים, ובדבר שאינו
צמתקיים אסור מדברי סופרים לדברי הכל.
צאוהכותב אשורית וחיסר הזיונין
צבמשעטנ"ז ג"ץ, פטור עליהן, מפני שלא נגמרה מלאכתן. וכן כל כתב מאיזו אומה שלא גמר
צגאותיותיו כתיקונן, פטור עליו, אלא שאסור מדברי סופרים. ולכן הכותב כתיבה דקה
צדשקורין משיט"א, יש אומרים שפטור עליה, מפני שנלקחה מכתב אשורי, והרי
צהזה ככתב אשורי שלא נגמר כתיקונו, וכמו שיתבאר בסימן תקמ"ה:
צוט אם תוחב אותיות של כסף בבגד נקרא כתב,
צזואסור לעשותו בשבת:
צחי הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם
צטכדרך שהציירים רושמים, חייב משום תולדת כותב. וכן המוחקה:
קהמשרטט
יא דרך הרצענים כשהוא בא לחתוך העור,
יא דרך הרצענים כשהוא בא לחתוך העור,
קאמשרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך להרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין
קבדרך השרטוט, וכן עשו בעורות המשכן כשחתכום, ולכן שרטוט זה הוא מאבות מלאכות.
קגוכן המשרטט אפילו הקלף או הנייר כדי
קדלכתוב ביושר חייב:
קההתופר
יב התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות אעפ"י
יב התופר ב' תפירות וקשר, או ג' תפירות אעפ"י
קושלא קשר, חייב. אבל ב' תפירות ולא קשר, פטור, מפני שאינו מתקיים. אבל אסור מדברי סופרים. ואם קשר חייב גם משום קושר:
קזיג בגד שהוא תפור ועומד, והניח החוט ארוך,
קחונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירות נמשכים, ומותח את ראש החוט
קטכדי להדקן ולחברן, זו היא תפירתן, וחייב אע"פ שלא קשר, אם נתחברו כשיעור
קיג' תפירות.
קיאואותן שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על
קיבידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו
קיגמהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני
קידשדומה לתופר).
קיהאלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת
קיוומתוקנים בתפירה ובעיגול, שאז אינו דומה לתופר. ואז אפילו אם החוט תחוב במחט נקובה מותר לצאת בה, כיון שהיא
קיזמחוברת לעולם בחוט והחוט בבגד, והרי היא תשמיש הבגד.
קיחואם אין הבגד מהודק כל כך על ידי חוט זה
קיטשיהא צריך לרפותו כשפושטו, אלא לפעמים נמלך ומניחו כך לעולם, מפני שיכול לפשטו כך
קככמות שהוא מהודק קצת, אסור להדקו בשבת בכל ענין, שמא ימלך להניחו כך לעולם ונמצא
קכאעשה תפירה של קיימא, ובתפירה של קיימא אין מועיל מה
קכבשהנקבים רחבים ומתוקנים בתפירה ובעיגול:
קכגיד מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם,
קכדאבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, מפני שעכשיו עושהו כלי. עיין סי' שי"ז:
קכההמעמר
טו המעמר הוא מאבות מלאכות, שהיה במשכן בסמנים הזרועים.
טו המעמר הוא מאבות מלאכות, שהיה במשכן בסמנים הזרועים.
קכוואין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו,
קכזכעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן. וכן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן. אבל אם נתפזרו
קכחבמקום אחר, מותר לקבצם, כמ"ש בסי' של"ה.
קכטואין עימור אלא בגידולי קרקע. אבל מדברי סופרים אסור אף שלא בגידולי
קלקרקע לקבצם במקום גידולם, כגון לקבץ מלח ממשרפות המים ששורפתן ונעשים מלח. וכן בכל כיוצא בזה.
קלא(ויש אומרים שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד, חייב
קלבמשום מעמר אפילו שלא במקום גידולם, כגון) המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול, או שנקב
קלגתאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל
קלדכיוצא בזה (וצריך להחמיר כדבריהם):
קלהטז הנותן זרע פשתן או שומשמין במים וכיוצא
קלובהם, חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:
קלזהמחתך, המתקן כלי והקורע
יז אף על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה
יז אף על פי שחתיכת תלוש מותרת לכתחלה
קלחכשאינו מקפיד לחתכו במדה, כמ"ש בסי' שי"ד, מכל מקום אם על ידי זה מתקנו להשתמש
קלטבו איזה תשמיש, חייב משום תיקון כלי אם מחתכו בסכין, כמ"ש בסי' שכ"ב גבי קטימת קיסם, ושלא בסכין פטור אבל
קמאסור. לפיכך אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא
קמאכמתקן כלי, עיין סי' תק"ח.
קמב(אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע
קמגומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד, אין בפסיקתו
קמדוחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור
קמהשעל פי חבית של יין, כמ"ש בסי' שי"ד, מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו
קמואיסור קריעה, אלא איסור החיתוך, אם מקפיד לחתכו במדה, כמו שנתבאר שם).
קמזאבל המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת
קמחקורע. והמדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדות תופר
קמטוחייב.
קנבמה דברים אמורים כשדיבוק זה נעשה לקיום,
קנאאבל דפי ספרים שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה
קנבלקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר, ואין בו משום
קנגקורע:
קנדיח מחט שנתעקמה אפילו מעט, אסור לפשטה (משום תיקון כלי):
קנה[1687] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
קנו(א)
קנזהגוזז, התולש והחותך (ס"א-ג)
קנח(ב)
קנטהכותב והמוחק והחוקק (ס"ד-י).
קס(ג)
קסאהמשרטט (סי"א).
קסב(ד)
קסגהתופר (סי"ב-ד).
קסד(ה)
קסההמעמר (סט"ו-ז).
קסו(ו)
קסזהמחתך, המתקן כלי והקורע (סי"ז-ח).
קסח[1688] תוספתא
קסטפ"ט ה"א (הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות, אפילו מן השלח (העור בצמרו
קעכמו שהופשט, פירוש הרמב"ם מכשירין פ"ה מ"ו) ... הרי זה חייב). רמב"ם
קעאפ"ט ה"ז (הגוזז צמר או שער, בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין
קעבמן המת, אפילו מן השלח שלהן, חייב). מ"א סק"ג (הגוזז בין מן החי בין מן
קעגהמת, בין מן בהמה וחיה, אפילו מן השלח, חייב).
קעדוהיינו שלא רק על גוזז צמר, חייב
קעהאלא גם הגוזז שערות מהבהמה, וכדלקמן סי' תקכג, ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת
קעוביום טוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז).
קעזוכן הוא בעופות, כנזכר בתוספתא שם
קעח(ומן העופות). ואף שלא נזכר כאן, ולא ברמב"ם ובשו"ע שם, מכל מקום נזכר
קעטלקמן סי' תצח סכ"ג (השוחט עוף ביום טוב, לא ימרוט את הנוצה ... שהעושה מלאכה
קפזו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז).
קפא[1689] משנה
קפבעג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הגוזז את הצמר).
קפג[1690] רש"י
קפדבמשנה שם (הגוזז צמר, וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן). והיינו בצמר
קפהשגזזו מהכבשים ומהאילים.
קפוומה שמזכיר כאן גם את גזיזת שערות
קפזהתחשים, הוא כדעה הב' דלקמן ס"ב (יש אומרים שאף אם אינו צריך לצמר ושער
קפחוצפרנים חייב ... שגם במשכן היו גוזזים עורות התחשים, אע"פ שלא היו צריכים
קפטלשערן), ושם נסמן (הערה 1706). שזהו ההפרש בין האילים שגזזו מהם
קצהצמר כדי לעשות ממנו חוטי צמר, לבין התחשים שגזזו מהם השערות כדי לתקן העור.
קצאוגם מה שהובא לעיל, שחייב על הגוזז
קצבמן המת, למדים מגזיזת שערות עורות התחשים אחר שחיטה והפשטה, כדי לתקן העור.
קצגמשא"כ גזיזת הצמר בכבשים ואילים, הוא מן החיים, כדי לטוות מהם חוטים.
קצד[1691] בכורות כד, ב (תולש לאו היינו גוזז). והיינו שמה
קצהשתולש ביד אינו חייב משום גוזז בכלי, וכמו בנוטל שערו וצפרניו דלקמן בסמוך, שבידיו
קצופטור ובכלי חייב.
קצזוכן פסק הרמב"ם בהלכות מעילה פ"א הי"א (השוחט
קצחבכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין), והלכות יום טוב
קצטפ"ג ה"ג (השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו),
רוהיינו כיון שאינו אסור אלא מדברי סופרים, התירו לצורך שחיטת קדשים ולצורך שחיטה
ראביום טוב. ולענין שבת, ביאר בהל' שבת פ"ט ה"ז (הגוזז צמר ... חייב), ופירש
רבבמ"א סי' שמ ס"ק ג (משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור). והיינו שרק גוזז
רג(בכלי) חייב, משא"כ תולש (ביד) פטור.
רדואף שנפסק לקמן סי' תצח סכ"ג (השוחט
רהבהמה ביום טוב, לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין, אע"פ
רושאין דרך גזיזה בכך, והעושה כך בשבת אינו חייב משום גוזז, מכל מקום הרי הוא חייב
רזמשום עוקר דבר מגידולו).
רח[דיני עוקר דבר מגידולו, ראה לעיל סי'
רטשל ס"ב (משום עוקר דבר מגידולו), ושם נסמן (הערה 956)].
ריוכדעה שהובאה בבכורות שם (תולש לאו היינו גוזז, וביום
ריאטוב אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו). והיינו שאף שאינו חייב משום מלאכת
ריבגוזז (אלא בכלי), מכל מקום חייב משום עוקר דבר מגידולו (אף ביד), כיון שהיא מלאכת
ריגקוצר, כדאמרינן בירושלמי פ"ז ה"ב (דצייד כוורא, וכל דבר
רידשאתה מבדילו מחיותו, חייב משום קוצר), שחייבים עליו אף כשתולש ביד, כדלעיל סי' שלו
ריהסט"ז (דרך תלישה ... ביד), וסי' תקי בקונטרס אחרון ס"ק א (שהתולש ביד
ריוהוא תולדת הקוצר בכלי).
ריזמכל מקום מסיק בגמרא שם כה, א (ביום
ריחטוב מותר ...
ריטדהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד), כמובא לעיל פסק הרמב"ם, המתיר
רכלתלוש הצמר בידיו לצורך שחיטה ביום טוב.
רכאואף שחלקו עליו כמה פוסקים, ואומרים שלא התירו בבכור וביום טוב
רכבאלא לפנות הצמר לכאן ולכאן, ואינו מתכוין לתלוש, כמבואר בתוס' שם ד"ה והיינו
רכג(ותולש דקתני מתניתין, כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ... וקמיבעיא להו כנגדו
רכדביום טוב מהו, דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא, הוא
רכהדשרי דבר שאין מתכוין, אבל ביום טוב דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו, לא
רכושרינן בשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז,
רכזוכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב), ושם כה, א ד"ה
רכחדהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש ... דהא לעיל
רכטפריש, דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין). רא"ש שם פ"ג סי' ה (וקא מיבעיא
רלליה כנגדו ביום טוב מהו, דדלמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסור
רלאדאורייתא, הוא דשרי דבר שאין מתכוין. אבל ביום טוב דאיכא איסור דאורייתא עוקר דבר
רלבמגידולו, לא שרינן אפילו כשאין מתכוין, או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא
רלגדתולש היינו גוזז, וכי היכי דשרי בבכור משום דבר שאין מתכוין, שרי נמי ביום טוב.
רלדאמר להו כנגדו ביום טוב מותר). הובא בטור (ור"י פסק ... בתלישת הצמר לאוסרו,
רלהאלא אם כן אינו מתכוין לתולשו, אבל במתכוין אסור, ולזה הסכים א"א הרא"ש
רלוז"ל).
רלזגם זה אינו אסור אלא מדברי סופרים,
רלחכדמסיק בגמרא שם כה, א (דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד). ומה שחייב על תלישת פירות
רלטביד, היינו כי בפירות הדרך לתלוש ביד, אבל אין דרך לתלוש צמר ביד, ולכן אינו חייב
רמעל תלישת צמר ביד.
רמאומה שנפסק לקמן סי' תצח סכ"ג (מכל
רמבמקום הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו).
רמגהיינו רק לומר שמטעם זה מחמירים
רמדלענין יום טוב יותר מאשר לענין בכור, שמטעם זה נפסק בשו"ע יו"ד סי' שח
רמהס"ג (כשבא לשחטו או לראות מומו, (מותר) לתלוש הצמר של מקום שחיטה, כדי לעשות
רמומקום לשחיטה. ודוקא ביד, אבל לא בכלי). ואילו באו"ח סי' תצח סי"ב (השוחט
רמזבהמה ביום טוב, אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין). ופירש במ"א שם
רמחס"ק כב (דהוי עוקר דבר מגדולו).
רמטוביאר המ"א את דבריו בס"ק כג (דדעת השו"ע דבכור
רנמותר לכתחלה לתלוש, דתולש לאו היינו גוזז. וביום טוב אסור, דהוה ליה עוקר דבר
רנאמגידולו, כמ"ש התוס'). ופירש דבריו במחצית השקל (רוצה לומר דהרב ב"י
רנבהכריע מסברת עצמו לחלק בין בכור ליום טוב. ובבכור פסק כהרמב"ם דמותר לכתחלה,
רנגוביום טוב פסק כהרא"ש דאוסר). והטעם שלענין יום טוב פסק כהאוסרים, כיון שבגמרא
רנדיש סברא לחוש בזה לאיסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו.
רנהמשא"כ לענין שבת נפסק כאן (התולש צמר
רנובידו מן הבהמה או מהעור, פטור, שאין דרך גזיזה בכך), כיון דלכו"ע קיי"ל
רנז"דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד" שאיסורו רק מדברי סופרים. אלא
רנחשלענין שחיטה ביום טוב – קיי"ל כדעת האוסרים לתלוש בידים, כיון שבזה חוששים
רנטלסברה שהובאה בגמרא "הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו".
רסוראה מה שדנו בזה בקובץ יגדיל תורה ירושלים גליון י ע' 209 (שאלת
רסאהגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין). מראי מקומות וציונים. חקרי הלכות ח"א כח, א.
רסב[1692] משנה
רסגצד, ב (הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ... רבי
רסדאליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות), ובגמרא שם (מחלוקת
רסהביד אבל בכלי חייב). וקיי"ל כחכמים. רמב"ם פ"ט ה"ח (הנוטל
רסוצפרניו או שערו או שפמו או זקנו, הרי זה תולדת גוזז וחייב. והוא שיטול בכלי, אבל
רסזאם נטלן בידו ... פטור). טור (הנוטל שערו או צפרניו ביד ... פטור אבל אסור, ובכלי
רסחחייב חטאת), ושו"ע ס"א (אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי).
רסטוכן הוא לעיל סי' שכח סל"ז (צפורן
רע... נטלן ביד, פטור אבל אסור, חתכן בכלי, חייב משום גוזז).
רעאוהיינו שאף שלענין תלישת צמר ביד,
רעביש דעה שחייבים עליה (כדלעיל הערה הקודמת), מכל מקום הכל מודים שאין דרך גזיזה
רעגלתלוש שערות וצפרנים ביד.
רעדמשא"כ לענין נוצות אמר ריש לקיש בבכורות כה, א
רעה(שאני כנף דהיינו אורחיה), ופרש"י (שדרך נוצת עוף לת[ולשה] ולא לגזזה), ותוס'
רעו(בנוצה לא הוי כלאחר יד, כדקתני בסמוך בתולש את [הכנף, דהיינו אורחיה]). רמב"ם שם (אבל בעוף לא
רעזימרוט, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב), ומ"מ שם (ותירצו שאני הנך
רעחדהיינו אורחיה, ומתוך כך למד רבינו האיסור בעוף שדרכו בתלישה. וכן דעת הרב ר' יונה
רעטז"ל). רא"ש שם (דהא אסקינן דכנף היינו אורחיה). טור ושו"ע
רפסי"ג (השוחט את העוף, לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין). ט"ז
רפאסקי"א (דאורחיה בכך, והוה גוזז, משא"כ מצמר).
רפב[1693]
רפגרבי אלעזר בגמרא שבת שם (מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו (אין יכול לאמן את ידו ליטול
רפדיפה בלי כלי, רש"י) דברי הכל פטור), והיינו שאינו חייב, אבל אסור משום שבות.
רפהטור ושו"ע שם (בין לעצמו בין לאחרים).
רפו[1694] ברייתא
רפזשם (הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב, וכמה מלא פי הזוג שתים). טור ושו"ע שם (וחייב
רפחעל שתי שערות).
רפטומדסתם, נראה דהיינו אף כשאינו צריך
רצלשער שנטל, וכדלקמן ס"ב (והערה 1705).
רצאוהשיעור ב' שערות, היינו בגזיזת
רצבשערות. משא"כ לענין גזיזת צמר, תניא בתוספתא פ"ט ה"א (הגוזז ...
רצגמלא הסיט כפול הרי זה חייב). רמב"ם פ"ט ה"ז (כמה שיעורו, כדי לטוות
רצדממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול).
רצה[1695] מ"א
רצוסק"ב (אבל באחת איכא איסורא כמו כל חצי שיעור, כן נראה לי פשוט).
רצזאבל בשו"ת חכם
רצחצבי סי' פו (יש לומר דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב ... ולפי זה בכל שאר
רצטאיסורי תורה, כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת, או מוציא פחות מכשיעור, אין בו
שאיסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני).
שאוכן הוא לקמן סי' תמב סכ"ח (שמן
שבהתורה אפילו אם לא ביטלו אינו חייב לבערו אלא אם כן יש בו כזית ... מדברי סופרים
שגאפילו פחות מכזית ... חייב לבערו גזרה משום כזית ... שבכל איסורי מאכלות אפילו
שדפחות מכזית אסור מן התורה, שנאמר כל חלב וגו', כל לרבות חצי שיעור).
שהוהיינו שחצי שיעור אסור מן התורה רק באיסור אכילת חמץ, משא"כ באיסור בל יראה
שוובל ימצא, אינו אסור אלא מדברי סופרים, ושם נסמן (הערה ערב).
שזובקונטרס אחרון שם ס"ק יז (עיין
שחבתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכון למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה
שטובל ימצא, כמו שאסור לאכלו).
שיאבל כאן נתבאר שיש איסור חצי שיעור
שיאגם במלאכת גוזז. וכן במלאכת כותב ומוחק נתבאר לקמן ס"ד (הכותב
שיבאו המוחק אותיות אינו חייב אלא על ב' אותיות, אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן
שיגהתורה, כשאר חצי שיעור). וכן במלאכת מלבן נתבאר לעיל סי' שב בקונטרס אחרון
שידס"ק א (שעל כל פנים מלבן קצת, וחצי שיעור אסור מן התורה). וכן באיסור גזילה
שיהנתבאר לקמן הל' גזילה וגניבה ס"א (אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה ...
שיוחצי שיעור אסור מן התורה).
שיזולפי זה, מה שחצי שיעור אינו אסור
שיחמהתורה באיסור בל יראה ובל ימצא, נתבאר בשו"ת חכם צבי שם (אי נמי יש לומר,
שיטדאף דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה, היינו דוקא בעושה מעשה, שמחשיבו
שכלאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית, שאינו עושה מעשה, אלא מניחו בביתו
שכאואינו מבערו, כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו, לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי).
שכבולמעשה, אם זו באמת חזרה, כבר נתבאר
שכגב"שעורי הלכה למעשה" (ח"א ע' רג-ד), שבכמה מקומות נראה, שהלכות שבת
שכדהן מהדורה בתרא לגבי הלכות פסח. ובפרט כאן, שכן הוא גם בהלכות גזילה וגניבה, שהם
שכהמהדורא בתרא לגבי השלחן ערוך (ראה תולדות חב"ד ברוסיא הצארית פרק יח).
שכווראה שו"ת צמח צדק יו"ד
שכזסי' טז אות י. וסי' רנב אות ו. לקוטי שיחות ח"ז ע' 110 הערה 36. חי"ד
שכחע' 13 הע' 16. שלחן המלך ח"ב ע' מד. כינוס תורה א ע' נו. כללי
שכטהפוסקים וההוראה כללים יט-כ.
של[1696] ברייתא
שלאשם (ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב),
שלבופרש"י (שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן). טור ושו"ע שם (ומלקט לבנות
שלגמתוך שחורות, אפילו באחת, חייב). וראה בדי השלחן סי' קמג סק"ב. אגרות קודש ח"א
שלדע' י.
שלהויש לעיין לפי הדעה הראשונה דלקמן
שלוס"ב (אין הגוזז והחותך צפרנים בכלי חייב, אלא אם כן צריך לצמר או
שלזלשער או לצפרנים שחתך), מדוע סתמו בברייתא ובטור ושו"ע שם שחייב, ולא פטרו
שלחמטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה.
שלט[1697] תצא
שמכב, ה. ברייתא שם (ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה). טור ושו"ע
שמאשם (ודבר זה אפילו בחול אסור, משום לא ילבש גבר שמלת אשה).
שמב[1698] ראה
שמגגם נזיר נט, א (לא ילבש גבר שמלת אשה, שלא יתקן איש בתיקוני אשה), ופרש"י (דהכי
שמדמתרגמינן ליה). ומטעם זה חייב על ליקוט שערות לבנות, אף שאינו מלבוש.
שמה[1699] תוס'
שמוצד, ב ד"ה אבל (בכלי דברי הכל חייב, היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה
שמזצריכה לגופה). משא"כ לרבי שמעון פטור על גזיזת הצפרים בכלי, כיון שאינו צריך
שמחלצפרנים שגוף המלאכה נעשית בהם. ש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' קצח, על הט"ז
שמטסקכ"א (דהתוס' כתבו פרק המצניע, דהך מתניתין דמצניע אתי כרבי יודא, אם כן
שנהרמב"ן ושאר פוסקים פסקו כרבי שמעון דמלאכה שאין צריך לגופה פטור). הובא במ"א
שנאריש הסי' (ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכתב ... דהוי מלאכה שאינה צריכה
שנבלגופה, כמ"ש התוס'), וס"ק א (ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,
שנגמיירי שצריך לשערן).
שנד[1700] אבל לכתחלה תיטול הצפרנים
שנהבערב שבת, ולא תסמוך על היתר שבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שג בקונטרס אחרון
שנוס"ק א (ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבות, שלא התירוהו אלא
שנזבדיעבד).
שנחוראה קובץ הערות וביאורים תתקיז ע' 175.
שנט[1701] וצריכה ליטול את הצפרנים
שסקודם הטבילה, שלא תהי' חציצה על ידי הטיט והזיעה שתחת הצפרנים, כדלעיל סי'
שסאקסא סוף ס"ג (ואם הצפרנים גדולים ועודפים על הבשר, צריך כל אדם לנקר הטיט
שסבוהצואה שתחתיהם, כי רוב בני אדם מקפידים על מה שלא כנגד הבשר וחוצץ ... ובשבת דוחק
שסגאת הבשר שתחת הציפורן כדי שלא יגרור את הציפורן כשמסיר הטיט). ובשו"ע
שסדיו"ד סי' קצח סי"ח (ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא
שסהכנגדו, נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה). וראה טהרה כהלכה פי"ט
שסוסל"ז, והערה 102.
שסז[1702] ש"ך
שסחבנקודת הכסף שם (ואפילו בכלי היה נראה להתיר ... דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור).
שסט[1703] סעיף
שעיב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר
שעאלנכרי לעשותו בשבת ... לצורך מצוה).
שעב[1704] סעיף
שעגד (הוא שבות דשבות, והתירוהו לצורך מצוה, כמו שנתבאר בסי' ש"ז).
שעד[1705] רמב"ן
שעהקו, א (הנוטל צפרניו בכלי, וכן שפמו (צד, ב), שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על
שעופי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת). שו"ת הריב"ש
שעזסי' שצד (הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב
שעחאפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה). הובא במ"א סי' שג סקכ"ב.
שעטומהלשון כאן "אבל יש
שפאומרים", נראה שהעיקר כדעה זו שחייב "אף אם אינו צריך לצמר ושער
שפאוצפרנים" (ראה טהרה כהלכה פי"ט הערה 100).
שפבוכן נראה מזה שנפסק בסתם לעיל
שפגס"א (נוטל שערו וצפרניו ... בכלי חייב). ולעיל סי'
שפדשכח סל"ז (צפורן ... וציצין ... חתכן בכלי חייב משום גוזז. ואף
שפהלהאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, [יש] אומרים שבגוזז חייב לדברי הכל, מטעם
שפושיתבאר בסי' ש"מ). ולקמן סי' תקכג ס"ב (אין מגרדין הבהמה במגרדת ביום
שפזטוב, מפני שמשרת שער, וחייב משום גוזז).
שפחוכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא
שפטיגזוז שערות, כדלעיל סי' שב סכ"ד (שמא ישכח שהוא שבת ויסיר בה הנימין כדרכו
שצבחול). סי' שכו ס"ח (מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים שאינם משירים שער).
שצאוהיינו כיון שהעיקר כדעה השנית שחייב "אף אם אינו צריך לצמר ושער
שצבוצפרנים".
שצג[1706] ריב"ש
שצדשם (בנטילת שער וצפרנים, דרך נטילה בכך ... גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר
שצהוהשער, רק לצורך העור, כגון בעורות תחשים. ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על
שצופי שאינו צריך לשער, ומלאכה הצריכה לגופה היא). הובא במ"א שם. וכדלעיל
שצזס"א (שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואילים). ושם נסמן (הערה 1690).
שצחוטעם זה שייך לפי שיטת הר"י בתוס'
שצטצד, א ד"ה רבי שמעון (נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי, כשעושה
תמלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן, אלא לענין אחר, כי הצורך
תאשהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו). הובא במ"א סי'
תברעח רסק"א (וכתבו התוס' דף צ"[ד] דאם אין צריך לאותו הענין שהיו צריכים
תגבמשכן, מקרי אינה צריכה לגופה כו', עיי"ש באורך). וראה חידושי צמח צדק רג, ב.
תדאמנם לעיל סי' רעח ס"א (מלאכה
תההצריכה לגופה, כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה, דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף
תוהמלאכה נעשית בו), ונתבאר שם (הערה י).
תזועל כך מביא כאן טעם נוסף לחיוב,
תחכיון "שעיקר המלאכה היא העברת השער והצמר מהעור והצפרנים מהאצבעות, והרי הוא
תטצריך לגוף העברה זו", "דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו",
תישהם העור והאצבעות.
תיאוטעם זה נתבאר ברמב"ן שם (דמילה
תיבודאי מלאכה הצריכה לגופה היא, שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה, הנוטל
תיגצפרניו בכלי, וכן שפמו, שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על פי שאינו צריך לגוף
תידהצפרנים והשיער, מלאכה הצריכה לגופה נקראת).
תיהוכמו ב"מלקט לבנות מתוך שחורות
תיושלא יהא נראה זקן", שנתבאר לעיל סעיף הקודם שהוא חייב (ראה לעיל הערה 1696).
תיז*
תיחומפורש כאן שבמשכן גזזו גם את
תיטהשערות של עורות התחשים. וכן הוא לעיל סי' שב סט"ו (הממחק את העור, דהיינו
תכשמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור, חייב, והוא מאבות מלאכות, שכן
תכאהיו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים).
תכבוהקשו המפרשים (ראה חתם סופר שבת
תכגצד, ב), שזהו דלא כמשמעות הגמרא שבת כח, א (שיש בו גוונים הרבה), ולכאורה הכוונה
תכדלגווני השערות, שלא גזזו ולא מחקו אותם. ותירצו, שאפשר חלוקים בזה רבי נחמי' ורבי
תכהיהודה בברייתא שם.
תכו[1707] סעיף
תכזח (שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה, אלא שבות דשבות, כמו שיתבאר בסי'
תכחש"ז, ודבריהם עיקר).
תכט[1708] מ"א
תלריש הסימן (ונראה לי דתאמר לעכו"ם ליטלן ביד, דהוי שבות דשבות, וכמ"ש
תלאסי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה, אבל שבות ממש אסור לעשות).
תלבוכדלעיל ס"א (הנוטל
תלגשערו וצפרניו בידיו או בשיניו פטור, אבל אסור מדברי סופרים ליטול ביד), ואם כן הוי
תלדשבות, וכשאומרת לנכרית ליטול צפרניה ביד הוי שבות דשבות, שמותר במקום מצוה.
תלהאלא שנטילת צפרנים ביד, ואפילו
תלובשינים, הוא דבר קשה, ואינו כל כך מעשי.
תלזאמנם יש נפקא מינה נוספת במחלוקת זו
תלחלמעשה, והוא כמבואר לעיל סי' שכח סל"ז (צפורן שפירשה .... אם פירשו רובן,
תלטכיון שהם קרובים להנתק, אין בהם משום גוזז מן התורה, אפילו כשחותכן בכלי, אלא
תמשאסור מדברי סופרים. אבל להסיר ביד, שאין זו דרך גזיזה, מותר אפילו לכתחלה, אם הן
תמאמצערות אותו).
תמבוזה ודאי מעשי; שכיון שפירשה הצפורן
תמגברובה, אפשר ומותר להסירה להסירה לגמרי בידו השנית, אם הצפורן מצערת אותו.
תמד[1709]
תמהביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא
תמומנכרי בשבתא, אמר ליה רב אשי לאמימר ... מר קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח, אמר
תמזליה ... מסייע אין בו ממש), ופרש"י (מי שאינו עושה מלאכה ממש, אלא מסייע מעט
תמחכי האי, ובלאו הוא מתעבדא, אין בו ממש). שבת צג, א (זה יכול וזה אינו יכול, דברי
תמטהכל חייב ... זה שיכול, דאי זה שאינו יכול ... מסייע אין בו ממש).
תנוכן הוא לעיל סי' שכח ס"ג (ואף
תנאשהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש),
תנבוסכ"א (מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה, שמסייע אין בו ממש).
תנגאבל ראה לקמן סי'
תנדתסח ס"ד (מותר להסתפר על ידי נכרי אף על פי שהישראל מטה ראשו אליו, והרי הוא
תנהכמסייע קצת, אין בכך כלום, שמסייע אין בו ממש, לענין זה). והיינו שלא כל ההלכות
תנושוות לענין שמסייע אין בו ממש, אלא "שמסייע אין בו ממש – לענין זה".
תנזונתבאר שם (הערה כו).
תנח[1710] כי
תנטאף דאמרינן במכות כ, ב (תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד
תסהניקף לוקה ... מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ... רב אשי
תסאאומר במסייע ודברי הכל). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קפא ס"ד (גם
תסבהניקף חייב אם סייע בדבר, שמטה עצמו אליו להקיפו).
תסגועל פי זה מסיק הט"ז
תסדביו"ד סי' קצח ס"ק כא (שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת, מכל מקום אותה
תסהישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו). וכן לענין
תסוהוצאת השן על ידי נכרי, מסיק הט"ז בסי' שכח ס"ק א (ולי
תסזצ"ע בזה, דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן, ומאי
תסחשנא מניקף פרק בתרא דמכות דאמרינן דחייב ... ועל כרחך צריכים אנו לחלק ביניהם,
תסטדההיא דאמימר לא עביד שום מעשה, דכבר עיניו הם פתוחות, אלא שהוא מסייע עמו בשעה
תעשהוא עושה המלאכה ... ואם כן הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם ...
תעאואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש, ודומה לניקף ממש ואסור).
תעבמכל מקום השיב לדבריו בנקודת הכסף
תעגשם (דדוקא בהקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע, וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף
תעדכ ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו, לא תניח להקיף, אי נמי מדאפקיה בלשון רבים
תעהמשמע דאתרי אזהר רחמנה ניקף ומקיף עכ"ל. אלא דבאינו מסייע פטור, משום דהוי
תעולאו שאין בו מעשה, ובמסייע חייב, וכדאיתא בש"ס התם. אבל בשאר אזהרות לא שייך
תעזלומר דחייב משום מסייע, דמסייע אין בו ממש).
תעחוחילוק זה נתבאר בריטב"א שם,
תעטהובא בחידושי צמח צדק מח, רע"א (והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל, דכיון
תפדמסייע הא עביד מעשה, אבל לענין לאו בלא מלקות, אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו). וראה אשכבתא דרבי ע' 37
תפאבשוה"ג.
תפבוכן מסיק בשו"ת חכם צבי סי' פב
תפג(דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא אסור).
תפדוראה תהלה לדוד סק"ג
תפהסוד"ה והנה. חקרי הלכות ח"ד מד, א.
תפו[1711] טעם איסור מסייע לעושה מלאכה
תפזגמורה, נתבאר לקמן סי' שמז ס"ג (אבל זה שניטל
תפחהחפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום, אבל אסור מן התורה משום
תפטשמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על לפני עור לא תתן
תצמכשול, ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו,
תצאאינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו ... מפני שמסייע
תצבלעוברי עבירה, ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו).
תצגוהיא משנה בגיטין סא, א (שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה). וברייתא בע"ז נה, ב
תצד(שאסור לסייע ידי עוברי עבירה).
תצהאלא שכל זה שייך במסייע לישראל
תצושרוצה לעשות איסור, משא"כ כאן שאומרת לנכרית ליטול צפרניה לפני טבילה, באופן
תצזהמותר, הרי אינה מסייעת לעובר עבירה.
תצחועל כך מבאר כאן טעם האיסור "שהחכמים
תצטגזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו".
500ודן בזה בארוכה בשו"ת חכם צבי
501סי' פב, ומסיק (לכן נראה לי דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא
502אסירא).
503[1712]
504וכעין זה לעיל סי' שכח סכ"א (ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור
505מדברי סופרים, כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות
506דשבות. מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה, הוא הדין שיש
507להתיר שבות הסיוע).
508וראה שו"ת חכם צבי שם (ואמימר
509משוי להו מסייע אין בו ממש, כיון דעיקרן אינו אלא משום שבות דגזרת שחיקת סממנין,
510במקום צערא אין בו ממש ולא גזרו עליו).
511[1713] ס"ז
512(ואפילו איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם
513תדחה המילה לגמרי בשביל כך ... שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום
514כרת), וס"ח (אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח,
515אע"פ שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי סופרים), ושם נסמן (הערה 1109).
516וכן הוא לקמן סי' שמז ס"ז
517(ומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל, כמו שנתבאר בסי'
518של"א). סי' שמט ס"ה (אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר
519מצוה, כמו שנתבאר בסי' של"א). לעיל סי' שח ספ"א (אסור מדברי סופרים משום
520שבות, ובכרמלית הוא שבות דשבות), ושם נסמן (הערה תקנח).
521אבל ראה לעיל סי' שג סכ"ג (הרי
522הם כשאר שבות דשבות, שלא התירו אלא במקום מצוה או הפסד מרובה, כמו שנתבאר בסי'
523ש"א וכמו שיתבאר בסי' ש"ז). וראה בהערה שם, שאפשר הקילו בשבות על
524ידי שינוי, שהיא קלה יותר משאר שבותים.
525ואפשר הסתפק בזה רבינו, ולכן באה
526הערה זו במוסגר (הן בס' שג, הן בסי' שמ, הן בסי' שמז, והן בסי' שמט), וכהכלל המובא
527בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות, דכל ספק העמיד בתוך
528חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו).
529[1714] משנה
530עירובין קג, א (חותכין יבלת (ביד קאמר, רש"י) במקדש (כיון דכלאחר יד קא עביד,
531שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין, אין כאן אלא שבות, רש"י), אבל לא במדינה. ואם
532בכלי (דאב מלאכה הוי, הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול, רש"י) כאן וכאן
533אסור). ובגמרא שם (הא והא בלחה, ולא קשיא, כאן ביד כאן בכלי ... יבישה אפילו בכלי
534נמי שרי, מאי טעמא איפרוכי איפרכא). שו"ע ס"ב (אסור לחתוך יבלת מגופו,
535בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר).
536[1715] מ"מ
537פ"ט מהל' שבת ה"ח (לפי הסוגיא שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה
538החותכה בכלי, הרי הוא כחותך צפרניו בכלי, שהוא חייב). ב"י ד"ה ומ"ש
539וחייב. מ"א סק"ג (החותך יבלת בכלי חייב, אם היא לחה).
540[1716] כדעה
541הב' דלעיל ס"ב.
542[1717] משנה
543עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי
544אותיות). רמב"ם פי"א ה"ט (הכותב שתי אותיות, חייב. המוחק כתב על
545מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות, חייב).**
546**
547[1718] משנה
548קג, א (שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו), ופרש"י (סימן שהיו
549עושים בקרשי המשכן, מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים).
550ורש"י במשנה עג, א (שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו, וכותב אות
551בזו ואות בזו).
552ואף שלא מצינו בעשיית המשכן כתיבה
553על הקלף, אלא על הקרשים.
554מכל מקום סדרה המשנה את מלאכת כתיבת
555שתי אותיות על הקלף (שמתחלת בצידה ושחיטה והפשטה ועיבוד הקלף, ומסיימת בכתיבה
556ומחיקה), וכדאמרינן עד, ב (שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה ...
557סידורא דפת נקט).
558[1719] רש"י
559שם (ומוחק, פעמים שטעה). רא"ש פ"ז ס"ט (כי פעמים כתב במשכן טעות על
560קרש אחד, ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה).
561[1720] תוס'
562עג, ב ד"ה וצריך (דאפילו לרבי יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעינן
563צריך לעצים, דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור,
564ומוחק על מנת לכתוב).
565וכן הוא בקורע שלא על מנת לתפור,
566כדלעיל סי' שב ס"ד (והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל אסור מדברי סופרים).
567סי' שיז ס"ו (משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), וס"ז
568(שהקורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור).
569אבל ראה לקמן סי"ז (המפרק
570ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע), ושם נסמן (הערה 1805).
571[1721] תוספתא
572פי"ב ה"ז (נפלה דיו על גבי ספר ומחקה, שעוה על גבי פנקס ומחקו, אם יש
573במקומו לכתוב שתי אותיות חייב). רמב"ם שם (נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה,
574נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב). שו"ע
575ס"ג (המוחק דיו שעל הקלף, או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב'
576אותיות, חייב).
577והיינו מטעם הנ"ל, כמבואר ברא"ש
578שם (ראיתי בתוספתא [פי"ב], וכתב בה נפלה דיו על ספר ומחקו, שעוה על הפנקס
579ומחקו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב, וטעמא לא בריר לן. ויש לומר
580דהיינו טעמא ... עיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה, הלכך אפילו טשטוש דיו נמי). לבוש ס"ג
581(שכל מלאכות ילפינן ממשכן, ובמלאכת משכן לא היו מוחקין אלא על מנת לכתוב במקומו), והגהת
582הלבוש שם (הלכך מחייב אפילו על מחיקת טשטוש דיו).
583[1722] רש"י
584קד, רע"ב (כעין אותן של סוחרים, שיש להם לוחים הרבה חקוקין וטוחין בשעוה),
585וגיטין כ, א ד"ה ופינקס (כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט).
586[1723] תוספתא ורמב"ם
587ושו"ע שם (אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב).
588[1724] משנה
589עג, א (הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות), וקג, א (הכותב שתי
590אותיות). רמב"ם שם (הכותב שתי אותיות, חייב. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום
591המחק שתי אותיות, חייב(.
592[1725] כדלעיל
593ס"א (ועל אחת פטור, אבל אסור מן התורה כשאר חצי שיעור), ושם נסמן
594(הערה 1695).
595[1726] שדומה למוחק שעוה שנפלה
596על הפנקס דלעיל.
597[1727] ב"ח
598ד"ה המוחק (ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר, שאין לסלקו, ואפילו לא נטף
599אלא על אות אחת, ואם נטף על שתים חייב חטאת). הובא בט"ז ס"ק א,
600ובמ"א ס"ק ד.
601[1728] ראה
602שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפט (אף אם נימא דהתוספתא מיירי בממחק שיעורא
603דשתי אותיות, מה לי ממחק מה לי מוחק אף שאינו ממרח כלל, כיון שיש במקומו לכתוב שתי
604אותיות חייב).
605[1729] ראה
606שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ד (אם נתיישן השעוה מאוד ונתייבש כל כך עד שיכלו
607להסירו כלאחר יד, להכפיל הגוויל של הספר תורה באותו מקום ועל ידי כן יפול השעוה מן
608האות, הרי ניכר שלא נדבק תו השעוה היטב מכח שנתייבש מאוד, מותר לעשות כן אפילו
609בשבת, ואין כאן משום ממרח ... נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא אם כן רוצה להסיר
610השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח, אבל כה"ג אין כאן חשש
611איסור כלל).
612ולעיל סי' לב סכ"ד (אם נטף
613שעוה על האותיות, גוררה וכשר. ואם מותר לגוררה מספר תורה בשבת, יתבאר בסי' ש"מ).
614[1730] שו"ת
615מהר"ם מרוטנבורג, במרדכי רמז שסט (מיהא איסורא דרבנן איכא). הובא בט"ז
616סק"ב.
617[1731] שו"ת
618מהר"ם שם (עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות, איך אוכלים אותם
619התינוקות ... איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין
620מצווין עליו להפרישו), הרי שבגדול אסור. רמ"א ס"ג (אסור לשבר עוגה שכתב
621עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק). מ"א סק"ה
622(ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי)).
623*
624ומה שנהגו לאכול בשבת עוגיות
625וממתקים שעליהם ציורים. וכן החלות עשויות בצורה מסויימת (י"ב חלות שזורות, או בצורת
626מפתח וכיו"ב).
627דייק הרמ"א וכתב "אסור
628לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות"; ולא ציורים. והקשה המ"א ס"ק ו (צ"ע
629דאם כן אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור, דהא הצר צורה חייב, ואם כן המוחקה נמי
630חייב, וצ"ע). אבל למעשה מסכים לדברי הרמ"א ומהר"ם לאסור רק באותיות
631ולא בציורים.
632ובאופן אחר חילק בשו"ת מוהר"ש
633הלוי חאו"ח סי' כו (דדוקא כשכותבים על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה
634היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים), הובא
635במ"א שם (כתב הר"ש לוי סי' נ"ז ... דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות
636מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות
637שיש עליהם ציורים עכ"ל, וצ"ע).
638ורבינו פסק כביאור הראשון שבמ"א,
639כדלקמן סי' תנח ס"ח (והסימנים שעושה בהן לא יעשה אותן כמין אותיות ... שהרי
640צריך לשברם ביום טוב, ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות, אע"פ שאין
641מתכוין למחקם, אלא לאכלם ביום טוב, כמו שנתבאר בסי' ש"מ). הרי שאוסר אף
642"כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים". ונתבאר לקמן שם (הערה מח).
643ולענין ציורים נתבאר לקמן סי' תס
644ס"ז-ט (אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף, לפי
645שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ על ידי שהייה זו ... עבר ועשה
646ציורין על המצות מותרות באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ, ואפילו לכתחלה אדם
647יוצא בהן ידי חובתו). הרי שרק באותיות אסור (כדלעיל מסי' תנח ס"ח),
648משא"כ בציורים "כמין חיה ועוף ... אפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי
649חובתו".
650ומה שנתבאר לקמן סי' תקיט ס"ו (והוא
651שאין בחותם לא צורה ולא אותיות, דאז יש איסור משום מוחק); היינו דוקא בחותם,
652משא"כ בעוגות לא אסרו בציורים, כי "אין מתכוין למחקם אלא לאכלם".
653וטעם החילוק בין אותיות לציורים נתבאר לקמן
654ס"י (הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת
655כותב. וכן המוחקה). הרי שהציור היא תולדת הכותב. ואפשר שמטעם זה לא גזרו רבנן
656בציורים, אלא בעיקר המלאכה של אותיות.
657נמצא מכל הנ"ל שלדברי הכל מותר
658לאכול ביום טוב מצות שיש עליהם ציורים, אלא שלדעת מוהר"ש הלוי (ומשנה ברורה ס"ק
659טו) הוא מטעם שהכתיבה היא מהעוגה עצמה, ולדעת הרמ"א ומ"א ורבינו הוא
660מטעם שהם רק ציורים ולא אותיות. ונפקא מינה ביניהם למעשה: (א) מצות ועוגיות
661שחקוקים בהם אותיות, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו מותר, ולדעת רבינו וסיעתו אסור.
662(ב) עוגות שנמרחו עליהם ציורים, לדעת מוהר"ש הלוי וסיעתו אסור, ולדעת רבינו
663וסיעתו מותר.
664*
665איסור
666זה הוא אף במכניס העוגה לפה ולועסה, כדלקמן סי' שמג ס"י (מותר
667ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם,
668כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי'
669ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך
670להפרישו כמו שנתבאר למעלה. רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק). הרי שאסור לתת
671לתוך פיו של התינוק, אף שהתינוק שוברו בפיו, ושם נסמן (הערה 1895).
672[1732] ס"א
673(קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת לצרכו, אין בית
674דין מצווין להפרישו).
675[1733] לבוש
676ס"ד (ונראה לי דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או
677מצדדין אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק,
678שהרי שובר ומוחק האותיות. וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב. ולפיכך נראה דחמיר
679טפי פתיחת הספר משבירת העוגות, דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך
680בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק על
681מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו).
682[1734] שו"ת
683הרמ"א סי' קיט, בתחלת דבריו (וליכא למימר, דהואיל ומתעסק בלימודו הוי דבר
684שאין מתכוין דמותר כרבי שמעון, דזה אינו, דהא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה).
685וכדלעיל סי' רעח ס"ד (והכל
686מודים בפסיק רישיה ולא ימות שחייב עליו מן התורה), ושם נסמן (הערה כט).
687[1735] שו"ת
688רמ"א שם (דקאמר שם (קד, ב) אמר ר' אבהו כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי
689חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרין קריבה ... הרי קמן דקריבה לא מקרי מחוסר מעשה כלל. אם
690כן הוא הדין אם היו אלו ב' אותיות כתובים כבר אחת בציפורי ואחת בטבריה, ומקרבן יחד,
691לאו כלום עבד, והוא הדין אם היו מקורבים והרחיקם, לאו כלום עביד ולא מקרי מוחק). הובא
692בט"ז סוף סק"ב, ובמ"א ס"ק ו.
693ונתבאר בחידושי צמח צדק נ, ב (ואין
694לחלק, דשאני התם דכל אות כתוב במקום אחד, ואינו מחוסר רק הקריבה עם אות השני, אבל
695כשפותח באמצע אות אחת, ונתרחקו חלקי אות אחד זה מזה, יש לומר כשמקרבן על ידי נעילה
696הוי ככותב. זה אינו, דאין לחלק, כיון דההקרבה לא נקרא מחוסר מעשה, אין לחלק).
697[1736] כנסת
698הגדולה בהגהות הב"י (מנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור בשבת
699ספר שכתוב בו שמו או דבר אחר על דפיו מבחוץ, ולא ראינו פוצה פה ומצפצף על הדבר
700הזה, ונוהגין היינו כן בפני זקנים). הובא במ"א סק"ו (ובכנסת
701הגדולה כתב שנוהגין להתיר).
702[1737] ברייתא
703וגמרא קד, סוע"ב (תנא, הגיה אות אחת חייב. השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות
704אחת חייב. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני
705זיינין). רמב"ם פי"א הי"ג (המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון
706שחלק גג החי"ת ונעשה שני זייני"ן, חייב). מ"א סק"ז (המגיה אות
707אחת, כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין, חייב).
708ואם כתב ביד שמאל, נתבאר לעיל סי'
709לב ס"ז (הכותב בשבת ביד שמאל פטור).וראה חידושי צמח צדק נ, רע"ג.
710[1738] כדברי
711רב ששת שם, שאינו חייב אלא כשעשה ממנו ב' אותיות, משא"כ באות אחת הוי חצי
712שיעור, כדלעיל ס"ד (אבל על אות אחת פטור אבל אסור מן התורה
713כשאר חצי שיעור).
714ואף דאמרינן התם (רבא אמר כגון
715שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש), ופרש"י (דלא הוי אלא הגהת אות אחת,
716ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל
717תשכן באהליך עולה (איוב יא), והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב).
718מכל מקום, הכא לא מיירי במתקן אות
719אחת בספר שלם, כי אם במגיה אות אחת בפני עצמה. וכן לא הובאו דברי רבא ברמב"ם
720ובמ"א שם.
721ובחידושי צמח צדק נ, ג (ובשו"ע
722רבינו ז"ל סי' ש"מ ס"ה כתב דפטור אבל אסור מהתורה, ורוצה לומר דהוה
723ליה ככותב אות אחת. ואפשר היא הגהת הרי"ל, וצ"ע). וראה מי טל (מוחק) סי'
724כט.
725[1739] ירושלמי
726פי"ב ה"ד (כתב בדיו על עלי ירקות, במשקין ובמי פירות על הלוח, פטור, עד
727שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא). תוספתא פי"ב ה"ו. רמב"ם פי"א
728הט"ו (אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו ושחור וסקרא
729וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור וקלף
730ונייר ועץ וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או
731שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד, פטור. אינו חייב עד
732שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד). מ"א רסק"ז (הכותב בדיו על עלי ירקות
733ועל כל דבר שאינו עומד, פטור, עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד).
734ומכל מקום תנן קד, ב (הכותב על בשרו
735חייב), וברמב"ם פי"א הט"ז (הכותב על בשרו חייב, מפני שהוא עור. אף
736על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק). ונתבאר בחידושי
737צמח צדק נ, סע"א.
738[1740]
739משנה קד, ב (כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו
740מתקיים, פטור). רמב"ם שם (כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו
741וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד, פטור). ס' הזכרונות זכרון
742ט מלאכת הכותב (לאו למימרא דכל ששניהם אינו עומדים מותר ... אלא כח דהתירא אתא
743לאשמועינן, דאפילו כשאחד מהם עומד, אינו אסור אלא מדבריהם). הובא בכנסת
744הגדולה הגהות ב"י. אליה זוטא סק"ח (וכתב בשיירי כנסת
745הגדולה דאף שכותב בזה על עלי ירקות, דשניהם אינם עומדין, אסור).
746וכן הוא לענין מלאכת צובע, כדלעיל
747סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא הצובע בצבע המתקיים, אבל צבע שאינו
748מתקיים כלל, כגון שהעביר ששר או סרק על גבי ברזל ונחושת וצבעו, פטור ... ומכל מקום
749אסור מדברי סופרים).
750אמנם יש מלאכות שלא אסרו חכמים אלא
751כשמתקיים יום אחד או יותר, כמו במלאכת קושר, לדעה הא' דלעיל סי' שיז ס"א (אבל
752אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו ... מותר לקשרן ולהתירן בשבת),
753וכן במלאכת בונה, כדלעיל סי' שיד סי"ט (במה דברים אמורים
754כשהדלת עשויה שם לקיום על מנת שלא להסירה בשבת ... אבל אם אינה עשויה לקיום כלל,
755אין בה משום סתירה).
756[1741] אור
757זרוע ח"ב סי' עו (הלכך צריך אדם ליזהר שלא יכתוב במשקין על גבי השלחן, וגם
758שלא יסרוט באצבעו כמו אותיות בעפר נגוב). הובא בתרומת הדשן סי' סג. שו"ע ס"ד
759(יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר).
760[1742] פרישה
761סק"א ד"ה ומ"ש עוד (ומיירי נמי במשקה שהוא עב קצת, כמו שומן או דבש
762שנקרש). הובא באליה זוטא שם.
763[1743] תרומת
764הדשן שם (מי שצריך לרמוז באצבעו, ולהוליכו באויר כעין כתיבת האותיות ... יראה דיש
765להוכיח דשרי. אמנם אחד מהגדולים אמר שקבל מרבותיו דאסור, ולא פרשו לו הטעם. ואמר
766הוא הטעם לאיסור, מפני שמאמן את ידיו בכך, שיתרגלו במשיכת הציור כתיבת האותיות ...
767אמנם נראה להביא ראייה בפשיטות, מהא דאור זרוע, דשרי אפילו לכתחילה ... דווקא בעפר
768נגוב או במשקין שרישומו ניכר לפי שעה, כה"ג אסור לכתחילה, אבל באויר שאין
769רישומו ניכר אין צריך ליזהר). רמ"א ס"ד (אבל מותר לרשום באויר כמין
770אותיות). מ"א ס"ק ח (ולא אמרינן דמאמן ידיו בכתיבה, והוא הדין דמותר
771לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה (תרומת הדשן)). ט"ז ס"ק ג (הטעם בתרומת
772הדשן שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפי זה לאו דוקא באויר מותר, אלא הוא
773הדין אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי, דגם בזה אין רישומו ניכר כלל).
774[1744] ירושלמי
775פי"ב ה"ד (הקורע על העור כתבנית כתב חייב). רמב"ם פי"א הט"ז
776(הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב). מ"א סק"ז.
777[1745] גיטין
778כ, א (עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס (כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט,
779רש"י), יצא לחירות ... דחק יריכות (של אותיות, דהיינו הן ממש שישקע הכתב, זו
780היא כתיבה, רש"י)).
781[1746] ירושלמי
782שם (הרושם על העור כתבנית כתב פטור). רמב"ם שם (הרושם על העור כתבנית כתב,
783פטור). מ"א שם.
784[1747] מ"מ
785הל' גירושין פ"ד ה"ז (דקי"ל דאפילו על העלה של זית כשר, אע"פ
786שאינו מתקיים, מה שאין כן לענין שבת). בית שמואל סי' קכה סק"ו (כתב המגיד,
787לענין שבת בעינן דבר המתקיים, כלומר מה שעושה יהי' קיים, אם רושם צריך להיות הרושם
788קיים, ועל גבי עור אינו מתקיים לכן פטור).
789[1748] לבוש
790ס"ה (לרשום בציפורניו כמין אותיות, נראה לי ודאי דאסור משום כותב, אף על פי
791שאינו מתקיים). ט"ז סק"ד (ואפילו בדבר שאין מתקיים איתא במשנה דפטור,
792משמע אבל אסור). מ"א ס"ק ט (אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש
793ס"ד (לבוש)). אליה זוטא סק"ט (באין מתקיים איסורא מיהא איכא).
794וכדלעיל סעיף הקודם (אבל
795מדברי סופרים אסור אפילו בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים).
796[1749] טור
797ושו"ע ס"ה (מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר
798המתקיים). לבוש ס"ה (שאין זה דבר המתקיים, וגם אינו אות).
799וכן הוא משמעות הרמב"ם שם (הרושם
800על העור כתבנית כתב, פטור), וכפי שפירש בנחלת צבי ס"ק ח (דמשמע מזה להדיא,
801אבל אם אינו כתבנית הכתב, מותר, והטור לא איירי אלא ברושם בציפורן על הספר, כגון
802שעושה רושם על טעות שמצא בספר, כן נראה לי). אליה זוטא שם (לסימן בעלמא, כגון
803שעושה רושם על טעות שנמצא בספר, שרי. וכן משמע ברמב"ם פרק י"א ו[ז]"ל
804הרושם על העור בתבנית הכתב, פטור ע"כ. וכ"כ בנחלת צבי).
805ובזה אין גוזרים "משום דבר
806המתקיים", שהרי גם בדבר המתקיים אינו חייב אם רושם סימן בעלמא.
807והוא כת"ק דרבי יוסי קג, א (אמר
808רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם (סימן שהיו עושים בקרשי המשכן,
809רש"י), שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו (ואתא ר' יוסי למימר
810דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב, רש"י)). ואילו ת"ק
811סובר שאינו חייב אלא על אותיות, ולא על רושם. וכן נפסק בפירוש הרמב"ם שם,
812וברע"ב שם (ואין הלכה כרבי יוסי).
813ולכן נפסק לקמן ס"י (הרושם
814רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים, חייב משום תולדת כותב),
815כת"ק דרבי יוסי (ראה לקמן הערה 1764).
816והיינו שהרושם שתי שריטות בעלמא,
817לרבי יוסי חייב משום אב מלאכה, ואילו ת"ק סובר שאינו אב מלאכה, אלא שאם הוא
818ציור, היא תולדת כותב, ואם הוא רק רושם לסימן, אינו אסור אלא מדברי סופרים.
819וראה יגדיל תורה (נ.י.) חס"ב ע'
820מא. אהלי שם ח"ג ע' פו.
821[1750] מהרש"ל
822בהגהותיו לטור, הובא בב"ח (ראיתי שכתב מהרש"ל בהגהותיו (לטור),
823דבסמ"ק אוסר לרשום בציפורן על הספר, ושמעתי מחכם אחד שהיה מכריע ביניהם ואמר
824שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך, וסברא נכונה היא עכ"ל). הובא במ"א
825ס"ק י, ובט"ז סק"ד. והוסיף בט"ז (וחילוק זה שמעתי גם כן מאחי
826הגאון מהר"י הלוי ז"ל, מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על
827הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים).
828[1751] כי אף שלת"ק דרבי
829יוסי אינו חייב אלא בתבנית כתב, ולא ברושם סימן בעלמא, מכל מקום אסור מדרבנן גם
830ברושם סימן בעלמא, גזירה משום תבנית כתב.
831[1752] אור
832זרוע ח"ב סי' עג (כשאדם מעיין הלכה בשבת, ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאול,
833שאסור לו לרשום בצפורן על הגליון לזכר שלא ישכח ... ור' יוסי נמי דנמוקו עמו א[וס]ר
834רושם בעלמא). פסקי תוס' סי' שנ (אין לרשום בצפורן על הספר). דרכי משה אות א (ובאור
835זרוע כתב דאסור לרשום, וכן כתב בעל המראה מקום בשם פסקי תוספות). ב"ח ד"ה
836מותר (ולפענ"ד נראה דאף בקלף הקשה דאינו מתקיים, פטור אבל אסור הוא). מ"א
837שם (וב"ח אוסר אפילו בקלף, וכן משמע בפסקי תוספות פרק הבונה).
838[1753] כרבי
839יוסי במשנה קג, א (אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם (סימן שהיו
840עושים בקרשי המשכן, רש"י), שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו (ואתא
841ר' יוסי למימר דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב, רש"י)).
842ונתבאר לעיל (הערה 1749).
843[1754] מדין
844חצי שיעור, כדלעיל ס"ד.
845[1755] ב"ח שם (ואף
846על גב דאיכא הכא תרתי, חדא שאינו מתקיים, ועוד דאינו אלא רשימה אחת, איסורא דרבנן
847מיהא איכא, נראה לי). ומבאר רבינו הטעם, שגם בשריטה אחת על קלף שאינו מתקיים, יש
848לגזור משום שריטה אחת בדבר המתקיים, כי בדבר המתקיים אסור מן התורה אף בחצי שיעור
849(שריטה אחת).
850[1756] אליה
851זוטא שם (הלכך יש לירא שמים להחמיר). ובחידושי צמח צדק נ, א (וכתב רבינו ז"ל
852שירא שמים יחמיר לעצמו). והיינו שמעיקר הדין קיי"ל כת"ק דרבי יוסי,
853שאינו חייב אלא על תבנית כתב (כדלעיל הערה 1749,
854ולקמן הערה 1764).
855[1757] משנה
856קג, א (הכותב ... סמניות (כדרך שכותבין בני אדם, א סימן לאחד וב סימן לשנים, פיה"מ
857להרמב"ם), בכל לשון (של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה, רש"י) חייב). רמב"ם
858פי"א ה"י (והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, ואפילו משני סימניות).
859[1758] כדלעיל
860ס"ז.
861[1759] גמרא
862קה, רע"א (לא קשיא, הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני), ופרש"י (שעדיין
863צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן, שהזיינין צריכות ג' זיונין, ימין ושמאל
864ולמעלה). תוס' קד, ב ד"ה נתכוין (אפילו נתכוון לכתוב שני זיינין וכתב בלא
865זיון פטור). מ"א שם (והא דבעי זיוני, היינו בכתב אשורית, דכל זמן שלא זיינן
866לא נגמרה מלאכתן).
867וראה לעיל סי' לו ס"ה (אותיות
868שעטנ"ז ג"ץ ... צריך לזיינן בג' תגין קטנים ... אבל בדיעבד אפילו לא עשה
869להן כלל תגין כשרין. ויש פוסלין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ).
870[1760] הגהות
871מיימוניות הל' ס"ת פ"ז אות מ (לשון רבינו שמחה ... דכתיבה דקה שאנו
872כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב, דאפילו אם האות חסר זיון לא חשיב כתב לענין
873חיוב שבת). מ"א שם (ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור, כיון שהוא נלקח מכתב אשורית).
874[1761] ראה
875רמ"א שם ס"א ([אסור לכתוב בחול המועד] ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה
876אומן). מ"א שם סק"ג (היינו משיט"א). ט"ז סוף סק"י (שכתיבת
877משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל), וסקי"ב (דהיינו דוקא בכתב גס, אבל לא
878בכתב משיט"א).
879[1762] מ"א
880סק"י (משמע בגיטין דף כ', שאם תוחב אותיות של כסף על גבי בגד, מקרי כתב עיי"ש.
881ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת).
882והוא דאמרינן בגיטין כ, א (עבד שיצא
883(לחירות, רש"י) בכתב שעל גבי טבלא ופינקס, יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי
884כיפה (כעין כובע של צמר, רש"י) ואנדוכתרי (תכשיט, ורוקמין עליו צורות ...
885אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע, אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים, רש"י)).
886ופירש במחצית השקל (מדהוצרך
887רש"י לתת טעם לפי שאינו כת[ו]ב וקבוע כו', תיפוק ליה דאינו כתב כלל כנזכר
888לעיל, אלא על כרחך דעל כל פנים כתב מיקרי, אלא דהתם הוי כאלו האותיות פורחות
889באויר, וזה לא שייך לענין שבת).
890*
891אף שנתבאר לעיל ס"ד (שכיון
892שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא, אין בזה משום כותב, כיון שאפשר
893להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש, הרי הן כמקורבים ועומדים, ואינו עושה כלום בקריבה
894זו).
895שאני התם שאינן מחוסרין אלא קריבה,
896משא"כ כאן שהוא גם תוחבן בבגד, כמבואר באגרות משה סי' קלה (בדבר אם מותר
897להעמיד נאמבערס כתובים בניירות מיוחדות כל אחד בנייר אחר זה אצל זה כדי שידעו
898הצבור באיזה דף הם צריכים עתה ... הנכון לענ"ד, דאם אינו מחבר את האות אלא
899העמדה בעלמא אין בזה שום חשש ... אם יש איזה חבור דקובעין הגבאי שלא יזוזו ממקומן,
900יש לאסור).
901ובזה תלוי גם דין משחקי פאזלים,
902שמצרפים חלקי אותיות ותמונות, כשמתהדקים זה לזה ונשלמים האותיות והתמונות.
903ובאמת התיר גם בזה בבדי השלחן סי'
904קמד ס"ק י (מנהג כמה בתי כנסת לסמן העליות שנמכרו בשבת קודש, שתוחבין
905אותיות שעל הנייר בתוך מסגרת שיש לה זר למעלה ולמטה שאוחזין הנייר שלא יפול. ונראה
906דמותר, דהאותיות מוכנות והוי קריבה בעלמא ואינן מתחברות כלל עם המסגרת).
907ומה שאסרו בתחיבת אותיות בבגד, נתבאר
908בשמירת שבת כהלכתה פט"ז הערה סד (זה רק אם כל אות עומדת בפני עצמה ואין לה
909רקע, אבל אם מודפסות האותיות על הנייר והוא מחברן בתוך המסגרת, לית לן בה).
910והיינו כדלעיל סי' לב סט"ז (והאות
911צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה). ועל ידי תחיבתן בבגד, שהוא הרקע של
912האותיות, נעשים אותיות, והוי ככתיבה.
913אמנם גם באותיות בחודי הספר התירו
914לעיל ס"ד, אף שכשהספר פתוח אינו נחשב אות. והובא לעיל (הערה 1735), מחדושי צמח צדק (כיון דההקרבה לא
915נקרא מחוסר מעשה, אין לחלק).
916[1763] רמב"ם
917פי"א הי"ז (הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין
918רושמים, הרי זה חייב משום כותב). מ"א ס"ק ז (רושם רשמים וצורות בכותל
919ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים, הרי זה חייב משום כותב).
920ואפשר גורסים המ"א ורבינו
921ברמב"ם "בכותל ובשטר", שאת שני אלו רגילים לעטר בציורים. ואילו הלשון
922שברמב"ם (ובששר) אינו מובן לכאורה, שהרי "ששר" הוא סוג צבע, כמבואר
923ברמב"ם פ"ט הי"ג (צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על
924גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור), ולעיל סי' שכ סכ"ח (אין איסור מן התורה אלא
925הצובע בצבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר ששר או סרק על גבי
926ברזל ונחושת וצבעו, פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום), ומה ענינו כאן
927אצל "בכותל".
928ויש גורסים ברמב"ם "בכוחל
929ובששר", שהם שני סוגי צבעים שצובעים בהם הציורים.
930*
931ואף שהצובע את הכותל חייב משום
932צובע, כדלעיל סי' שכ סכ"ז-ח.
933מכל מקום המצייר על הכותל אינו חייב
934אלא משום כותב.
935ואף שנתבאר לעיל סי' שב ס"ה (הצר
936צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה, הרי עשה מקצת גמר הכלי
937וחייב, שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה, מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על
938ידו הרי הוא נחשב למלאכה).
939נראה לכאורה הפירוש לעיל שם: "הצר
940צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה [שאז אינו חייב משום תולדת
941כותב, שהרי הוא כמו הכותב חצי אות שפטור עליו; מכל מקום חייב, ש]הרי עשה מקצת גמר
942הכלי וחייב ... משום מכה בפטיש". והיינו שמצייר על הדף אינו חייב אלא בציור
943שלם – משום תולדת כותב, ואילו המצייר על הכלי, חייב אפילו במקצת הציור – משום מכה
944בפטיש.
945[1764] רמב"ם שם (רושם
946תולדת כותב הוא).
947דלא קיי"ל כרבי
948יוסי קג, א (לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע
949איזו בן זוגו), והיינו שרושם הוא אב מלאכה, אלא כת"ק שאינו חייב על רושם
950רשמים אלא משום תולדת כותב.
951וכדלעיל (הערה 1749),
952שלרבי יוסי גם הרושם שתי שריטות בעלמא הוא אב מלאכה, ואילו
953ת"ק סובר שאינו אב מלאכה; אלא שאם הוא ציור, הוא תולדת כותב, ואם הן רק
954שריטות, אינו אסור אלא מדברי סופרים.
955[1765] רמב"ם
956שם (וכן המוחק את הרשום לתקן, הרי זה תולדת מוחק וחייב). מ"א שם (וכן המוחקה).
957והיינו שמוחקה על מנת לצייר עליו, וכדלעיל ס"ד.
958וכן הוא לקמן סי' תקיט ס"ו
959(נכרי שהביא כתב
960לישראל ביום טוב, והוא חתום, מותר הישראל לפתחו בעצמו ... והוא שאין בחותם לא צורה
961ולא אותיות, דאז יש איסור משום מוחק), והיינו שאם יש בחותם צורה, יש בו משום מוחק.
962וראה מי טל (קורע) סי' ו. קובץ
963הערות וביאורים תשנג ע' 72.
964[1766] משנה
965עג, א – לפי אוקימתא שבגמרא עה, ב (רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפיק חד
966מינייהו ועייל שירטוט), ופרש"י (לפי שדרך הרצענין, כשהוא בא לחתכו משרטטו
967תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך
968השירטוט, וכן בעורות המשכן כשחתכום).
969מלאכת המחתך נתבארה לעיל סי' שיד
970סט"ז (המחתך את העור ... שכן במשכן היו מחתכים עורות אילים ותחשים במדה
971לעשותן מכסה לאהל). והשירטוט שלפני החיתוך – נתבאר כאן.
972[1767] רמב"ם
973פי"א הי"ז (המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט, חייב).
974מ"א ס"ק ז (המשרטט חייב).
975והוא כדלעיל סי' לב ס"ח (בתפילין
976אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה ... אם אינו יודע לישר השיטה בלא
977שרטוט, טוב הוא שישרטט כל השורות, כדי שיהיה הכתב מיושר ושוה).
978אלא שיש הפרש בשרטוט בין פרשיות
979התפילין למזוזה, כדלעיל שם (התפילין אינן כמזוזה שהיא צריכה שרטוט מהלכה למשה
980מסיני בכל שיטה ושיטה, אבל בתפילין אין צריך שרטוט כי אם בשיטה העליונה, מפני
981שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחלה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט, כמו
982שיתבאר ביו"ד סי' רפ"ד (סעיף ב), אבל שאר השיטות אין צריך שרטוט, כי
983השיטה העליונה נעשית כמו שרטוט למה שתחתיה כמו שיתבאר שם ... ויש אומרים שצריך
984לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים בין בתפילין בין בכל מקום שכותב ג' תיבות
985מפסוק, ואע"פ שיודע לכתוב בלא שרטוט. והעיקר כסברא הראשונה כמו שיתבאר ביו"ד
986שם, ואעפ"כ נוהגין להחמיר בתפילין כסברא האחרונה).
987ובשו"ע יו"ד שם (אסור לכתוב
988ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט, אם הוא כתב אשורית). וברמ"א שם (ואם שרטט שיטה
989העליונה, שוב לא צריך).
990[1768] משנה
991עג, א (אבות מלאכות ... והתופר שתי תפירות), וגמרא עד, סוע"ב (והא לא קיימא (הכי,
992וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא, רש"י). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן,
993והוא שקשרן (שקשר שני ראשי החוט, רש"י). רמב"ם פ"י ה"ט (התופר
994שתי תפירות חייב. והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט. אבל
995אם תפר יתר על שתי תפירות, אף על פי שלא קשר חייב, שהרי מתקיימת התפירה). מ"א
996סקי"א (התופר ב' תפירות וקשר, או ג' אף על פי שלא קשר, חייב).
997ואף שגם שתי תפירות הוי חיבור, מכל
998מקום אינה חשובה מלאכת תפירה, כדלעיל סי' שא סכ"ג (בטילה לגבי הכסות, אם היא
999תפורה לו בב' תכיפות, שב' תכיפות חשובין חיבור לענין כלאים (ולענין שבת, עיין סי'
1000ש"מ)).
1001והיינו דאף שלענין כלאים תנן בכלאים
1002סוף פ"ט (התוכף תכיפה אחת אינה חיבור, ואין בה משום כלאים, והשומטה בשבת
1003פטור, עשה שני ראשיה לצד אחד, חיבור, ויש בה משום כלאים). מכל מקום אינה חשובה
1004מלאכת תפירה לענין שבת, כמבואר כאן.
1005*
1006ואם תופר ג' תפירות, אבל דעתו לפרקם
1007בו ביום, נתבאר לעיל סי' שיז ס"ז (במה דברים אמורים בקשירה, אבל אם תפר הכובס
1008את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור לחתכן או
1009לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה
1010משום קורע ... ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר).
1011[1769] אליה
1012זוטא סקי"א (ואפשר דדוקא לענין חיובא בעינן קשירה, אבל איסורא אפילו בלא
1013קשירה איכא).
1014*
1015ולפי זה הי' מקום לומר שאסור לתחוב
1016סיכת בטחון בבגד לחבר בה ב' חלקי הבגד, דהוי ב' תפירות. וכן לאסור פירוק סיכת
1017הידוק (כליב) שהיא מחברת בב' תכיפות.
1018ואף שהתפירה היא בדרך כלל בחוט
1019שאינו של מתכת; נתבאר באגרות קודש ח"ח ע' צב (וחבור יכול להיות גם על ידי חוט
1020של מתכת, וכמו שגם במשכן אחד החוטים הי' של זהב), וכמבואר ברמב"ם הלכות כלי
1021המקדש פרק ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו, לוקח
1022חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחת, וכן הוא
1023עושה חוט זהב עם ששה של ארגמן, וחוט אחד עם ששה של תולעת שני, וחוט אחד עם ששה של
1024פשתים, נמצאו ארבעה חוטי זהב ונמצאו כל החוטים שמנה ועשרים).
1025ויתירה מזו הי' לכאורה מקום לומר,
1026שבהידוק בסיכת בטחון או סיכת הידוק, "מתקיים" חיבור זה, ויהי' חייב,
1027וכמבואר בדברי רבינו במהדורא בתרא לסי' שא ס"ז (במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד
1028מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה, משום שמתקיים כך. ועיין ערוך דנקיט בסיכי
1029(במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).
1030והיינו כדאמרינן מנחות מא, א (תנו
1031רבנן טלית כפולה (שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, רש"י) חייבת בציצית, ורבי שמעון
1032פוטר (שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה, רש"י), ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת.
1033תפרה פשיטא. לא צריכא דנקטה בסיכי). ופירש הערוך (ערך סך הט') "ביתדות".
1034הרי מבואר בגמרא שעל ידי סיכי (סיכה של מתכת) נקרא "כפלה ותפרה",
1035"משום שמתקיים כך".
1036ומטעם זה
1037כתב הקרבן נתנאל פ"ז אות נ (ולכך תמה אני מאין נוהגין העולם שתוחבין עם מחט
1038... הקרייז עם המלבוש ... הא הוי שתי תקיפות). וכן
1039הוא במשנה ברורה ס"ק כז (אותן האנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט בשתי
1040תכיפות, לאו שפיר עבדי (קרבן נתנאל)).
1041והאריך באיסור זה האדמו"ר
1042מוהרשי"ש רובין הלברשטאם מצעשינוב, במכתבו לרבי, והשיב לו באגרות קודש
1043חי"א אגרת ג'תשפט (במענה על מכתבו עם המוסגר בו, שקו"ט בנוגע להשתמשות
1044במחט בטחון (כנראה כוונתו, זיכער נאדעל) בשבת. מובן שנבהלתי מהקס"ד בסיום
1045התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא ח"ו ... מצוה לקיים
1046מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... והם: א) במתכת ובחוט של מתכת אין
1047תפירה, ואף שאין ראי' מפורשת לדבר, הנה זכר לדבר ממה שכל מלאכות שבת למדין אנו
1048ממשכן. ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו, דמילתא
1049דתמיהא כזו צריך הי' להיות ציווי מפורש בזה. וממ"ש במנחות מא, א דנקטה בסיכי
1050שלפירוש הערוך היינו יתדות, הנה מובן ששם צריך להיות ענין של חיבור ואינו נוגע כלל
1051באיזה אופן, אם של תפירה או באופן אחר ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה
1052הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה
1053של קיימא ... ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם
1054חיבור שאי אפשר שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב
1055אברהם חיים נאה חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל
1056הנ"ל).
1057ובבדי השלחן שם ס"ק כב (מצוה
1058עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות ולא מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו
1059יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום דלאו לקיימא עביד ... ונראה
1060דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא בחוטים ... ואע"פ שמוכח
1061מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה, התם לענין חיבור טלית לציצית
1062דינו כתפירה כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת).
1063ומה שהובא לעיל ממהדורא בתרא לסי'
1064שא, לענין סיכת בטחון, שאף בה הוי תפירה מן התורה "משום שמתקיים בכך",
1065הוא רק כדי לבאר את הגמרא לפי שיטות אלו, אף דלא קיי"ל כן.
1066והוא דאמרינן שבת ס, א (מחט שאינה
1067נקובה, למאי חזיא, אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה). וכתב על זה רבינו
1068במהדורא בתרא לסי' שא ס"ה וס"ז (והא דלא מוקמינן מתניתין במחט שבצעיף
1069וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו ... יש לתרץ בפשיטות לפי דעת
1070ריב"א במרדכי פ"ד, דתפירה שאינה של קיימא חייב, אם כן במחט כשעושה ב'
1071ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום שמתקיים כך. ועיין ערוך
1072דנקיט בסיכי (במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).
1073והיינו שעיקר התירוץ הוא
1074"שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו". אמנם יש לתרץ תירוץ נוסף, לפי דעת
1075ריב"א (דלא קיי"ל כוותיה), שהיא דעה הא' דלעיל סי' שיז ס"ז (שאין
1076חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ... ויש
1077מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר), ולפי דעת הערוך (דלא
1078קיי"ל כוותיה) שגם בחוט של מתכת יש תפירה.
1079נמצא, שלדידן יש בסיכת בטחון (וכן
1080בסיכת הידוק) שני טעמים להיתר:
1081(א) כיון שהתפירה אינה עשויה כדי להתקיים
1082כך, שקיי"ל להיתר.
1083(ב) כיון שהתפירה היא במתכת, שאפשר
1084קיי"ל שאין בה תפירה.
1085[1770] ירושלמי
1086פ"ז ה"ב נב, א (בקשור מיכן ומיכן ... משום תופר ומשום קושר). רע"ב במשנה
1087פ"ז מ"ב (ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר). כסף משנה פ"י
1088ה"ט (כתב הרמ"ך התופר שתי תפירות וכו', תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים
1089משום קושר ומשום תופר, כדברי הירושלמי, שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר). מ"א
1090שם (וכשקשר חייב נמי משום קושר (הרע"ב)).
1091וראה מי טל (קושר) ס"י אות יח.
1092[1771] רב
1093עה, רע"א (המותח חוט של תפירה, בשבת חייב חטאת), ופרש"י (בגד התפור
1094ועומד והניח החוט ארוך, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות
1095נמשכין, ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר, זו היא תפירתו) . טור ושו"ע ס"ו
1096(חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו, משום תופר).
1097[1772] אליה
1098זוטא סקי"א (דבתופר שני תפירות בעיא קשר, אבל בשלש תפירות חייב אפילו בלא
1099קשירה, ואם כן במותח, ודאי מותח יותר משתי תפירות).
1100[1773] הגהות
1101סמ"ק סי' רפב אות טז (ועל כן אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים). מרדכי רמז
1102שסח (הרגילין לתפור בתי זרועותיהם בחוט או במשיחה, וכשפושט עצמו מתיר אותם ומרחיבה,
1103וכשלובש אותם מהדק התפירה סביב, זה אסור בשבת). טור ושו"ע ס"ז (אותם
1104שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למתחו).
1105[1774]
1106פסקי הרי"ד עד, ב ד"ה והקורע (לתפור חוט אחד בבתי ידיו, וכשפושט מרחיבו
1107וכשלובש מותחו ומהדק בתי ידיו, תפירה היא זו ואסור, דמה לי תפירה ביום אחד מה לי
1108תפירה עולמית). הובא בשבלי הלקט סי' קח. לבוש ס"ז (אסור למותחו בשבת דדומה
1109לתפירה).
1110ואף שלענין ניתוק תפירה שאינה של קיימא
1111הובאו ב' דעות לעיל סי' שיז ס"ז (תפר הכובס את בית הצואר, וכן זוג של מנעלים
1112התפורים יחד כדרך שהאומנים עושים, אסור לחתכן או לנתקן זה מזה, שאין חילוק בתפירה
1113בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ... ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך, וכן עיקר).
1114היינו דוקא לענין ניתוק וחתיכה,
1115משא"כ לתפור אסור לדברי הכל, כיון "שדומה לתופר".
1116וראה תהלה לדוד ס"ק ו. אהלי שם
1117ח"ה ע' רד; ריא. ח"ו ע' רעט; רפב.
1118[1775] פסקי
1119הרי"ד שם (ונראה לי שאלו שעושין נקבים בפי בתי ידים ויש להם חוט מחובר עם מחט
1120שמכניסין באותן הנקבים ומהדקין על ידיהן, בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מערב שבת
1121מרווח והידקו בשבת, בין אם הכניסו בנקבים בשבת, אין בו משום תופר, דתופר לא הוה
1122אלא שרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד, וכ[ש]נרפה החוט קשה לו, והלכך כשמתחו חייב חטאת,
1123אבל זה שאינו רוצה בהידוקו אלא בשעה שלובשו, ובשעה שפושטו מרפה אותן, אין בו משום
1124תופר. ואינו דומה אלא למי שיש בבגדו לולאות וקרסין ומחברן בשבת ... והוא הדין
1125לפתיל העשוי למנעלים. ודוקא אם יש נקבים הוא מותר). הובא בשבלי הלקט שם. הגהות
1126סמ"ק שם (אלא אם כן יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפירה בעיגול סביב הנקב). מרדכי
1127שם (אבל אם כל נקב מוקף תפירה, שחלל הנקב נראה, מותר). טור ושו"ע שם (אלא אם
1128כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול). וראה אגרות קודש ח"ח ע' צב-ג.
1129וכל זה כשהחוט הוא כבר בתוך הבגד. אמנם
1130אם רוצה להכניס החוט לתוך הבגד, יש בזה לפעמים אף משום מלאכת תיקון
1131כלי, כדלעיל סי' שיז ס"ה (במנעל חדש אסור ליתן הרצועה בשבת, מפני שהוא מתקן
1132כלי. ואפילו להחזיר לא התירו אלא כשהנקב הוא רחב ויכול להחזיר בלי טורח, אבל אם
1133הנקב הוא צר שצריך טורח להכניס הרצועה בתוכו, אין זה כמחזיר אלא כנותן בתחלה,
1134ואסור משום תיקון כלי. וכן הדין ברצועות של מכנסיים).
1135ונראה שהחילוק בינם הוא, שכאן מיירי
1136שיש נקבים רבים בבגד, ומכניסים בו את החוט שעולה ויורד בנקבים אלה (כמו בשרוכי
1137הנעלים שלנו), שאם אין בבגד "נקבים רחבים קצת ומתוקנים", יש בו משום
1138תופר. ואילו לעיל שם מיירי שמכניסים את הרצועה או המשיחה אל תוך הקפל של הבגד,
1139ומהדקים אותו, שאז אין בו משום תפירה, אלא שלפעמים אסור משום תיקון כלי.
1140[1776] פסקי
1141הרי"ד שם (וגם מפני המחט שהיא נקובה אין לאוסרו, דמחט נקובה האסורה אינה אלא
1142כשאינה מחוברת בבגד, אבל זאת שמחוברת בפתיל והפתיל מחובר בבגד ואינו נפרד לעולם,
1143מותר). הובא בשבלי הלקט שם. מ"א סקי"ג (ואז אפילו החוט תחוב במחט נקובה,
1144שרי (שבלי הלקט)).
1145ומפרש רבינו שכוונת הדברים היא
1146ש"מותר לצאת בה", ואין לחוש להוצאה, ש"הרי היא תשמיש הבגד".
1147והיינו שאף שנתבאר לעיל סי' שא
1148ס"ד (איש שיצא במחט הנקובה התחובה לו בבגדו לחבר קצותיו, כגון מפתחי חלוקו
1149וכיוצא בזה מהמקומות שבבגדו שדרך לתחוב שם מחט בחול, אף על פי שהיא לצורך הלבישה
1150חייב חטאת, לפי שאין דרך לתחוב שם מחט הנקובה אלא מחט שאינה נקובה, וזה שתחב מחט
1151נקובה משוי הוא לו), ובסי' שג סי"א (מחט נקובה אין דרך הנשים להעמיד בה
1152קישוריהן, והרי היא משוי גמור, ולכן לא תצא בה ואם יצאת חייבת).
1153מכל מקום אינו חשוב הוצאה כיון
1154ש"הרי היא תשמיש הבגד".
1155ומיירי הכא שאף ש"הנקבים
1156רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול", מכל מקום משתמשים במחט כדי
1157להכניס החוטים לנקבים, ולכן גם המחט "היא תשמיש הבגד". ולכן מותר להדק
1158את החוט, ומותר גם לצאת עם המחט שבו לרשות הרבים.
1159[1777] יראים
1160השלם סי' רעד קלז, ב (ואותם שיש נקבים וחבלים בבגדיהם, והחבלים קבועים ומהדקים
1161אותם, חושש אני לו מחטאת. ואינו דומה למתיחת חבלים או רצועות שהודקו בצוארו [ששם]
1162סופו להרפותו ולהוציא את ראשו. ואם חבלי בגדים מהודקים שאינו יכול לצאת אלא
1163בהרפותו, מותרים, כחבלי הידוק צואר. ואם חבלי הידוק רחבים, שמוציא ראשו בעודם
1164מהודקים ונמלך פעמים להניחם כן לעולם, אסור כחוט של תפירה). הובא ב"י שם. מ"א
1165סקי"ב (ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם, אסור להדקן בשבת).
1166והיינו שמה שאנו מהדקים בשבת את
1167שרוכי הנעלים, הוא דוקא:
1168(א) כשהנקבים רחבים קצת.
1169(ב) כשרוצה לפשוט מנעליו צריך לרפות
1170את השרוכים.
1171[1778] גמרא
1172מח, א (רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא (להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן,
1173רש"י) בשבתא. איתיביה ... אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ...
1174לא קשיא הא בחדתי (שלא היו מעולם לתוכו, אסור, דהשתא עביד ליה מנא, רש"י), הא
1175בעתיקי (להחזירו לכר זה שנפלו ממנו). טור ושו"ע ס"ח (מוכין שנפלו מן
1176הכסת, מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת). מ"א ס"ק יד (דהשתא
1177עביד ליה מנא (רש"י)). ט"ז ס"ק ה (דהשתא משוי ליה מנא).
1178[1779] סעיף
1179ה (כמועתק לעיל הערה 1775), וס"ו (מתירין
1180בית הצואר מקשר שקשרו כובס ... אבל אין פותחין אותו מחדש, מפני שהוא
1181מתקן כלי, וחייב משום מכה בפטיש).
1182[1780] משנה
1183עג, א (אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והמעמר).
1184[1781] רש"י
1185שם ד"ה האופה (כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני).
1186ונתבאר לעיל סי' שא ס"א,
1187ובהערות שם.
1188וכן נתפרשה מלאכה זו בפרשת שלח טו,
1189לב (ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת), למאן דאמר בברייתא צו,
1190ב (מעמר הוה). וכן הוא בתרגום שם (מגבב אעין). וברש"י שם לא נתפרש מהו, שסמך
1191על מה שפירש בשמות ה, יב (לקשש קש לתבן, לאסוף אסיפה ... שדבר המתפזר הוא וצריך
1192לקוששו).
1193ואפשר שבלאו פסוק זה היינו אומרים
1194שהמעמר אינה מלאכה חשובה, שאינו אלא מלקט קש מפוזר, וכמו בהוצאה שנתבאר לעיל סי'
1195שא ס"א (ומצד הסברא, שההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אינה נקראת בשם מלאכה כלל
1196... הא למדת שההבאה שהיו מביאין מביתם שהוא רשות היחיד אל משה העומד במחנה לויה,
1197שהיא רשות הרבים, נקראת הבאה זו מלאכה).
1198[1782] תוס' ביצה לא, א ד"ה מן
1199(דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם, כדמוכח בפרק כלל גדול), ונתפרש בר"ן
1200ביצה יט, א ד"ה ומכן מקום (והכי נמי מוכח בפרק כלל גדול (עג, ב) דאמרינן האי
1201מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, אלמא דווקא דכניף ממלחתא, אבל ממקום אחר
1202לא). סמ"ג ל"ת סה יב, ג (בפרק המביא (ביצה לג, א) מוכיח שאין עימור אלא
1203כשלוקחין ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין). ונתפרש בהגהות מיימוניות
1204פכ"א אות ח (בפרק המביא כדי יין תנן ומגבב עצים מן החצר להדליק, משמע שאין
1205עימור בזה, אלא במעמר ממקום גידול הדבר, כעין קמה קצורה שמעמר אותה). טור ושו"ע
1206ס"ט (אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו).
1207[1783] מרדכי
1208רמז שסא (הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד). וכדלקמן בסמוך לענין דבילה
1209ותאנים.
1210[1784] ס"ה
1211(נתפזרו לו פירות בחצר, אחת הנה ואחת הנה, מלקט מעט מעט ואוכל, ולא יתן לתוך הסל
1212ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).
1213וכן הוא לעיל סי' שט סוף ס"ה (כלכלה
1214מליאה פירות והאבן בתוכה ... ינערם מתוכה עם האבן, ואחר כך ילקטם בידו, ויחזירם
1215לכלכלה אם ירצה).
1216ואם חזרו ונתפזרו במקום גידולן,
1217נתבאר לקמן סי' תקא ס"ז (במה דברים אמורים בחצר, אבל בשדה אסור ללקט עצים ...
1218לפי שדרך עצים להיות גדלים בשדה, והמלקט שם עצים נראה כמעמר דבר במקום גידולו ...
1219ולפיכך אפילו מן המכונסים שבשדה אסור ליקח, גזרה שמא יקח מן המפוזרין ונראה כמעמר).
1220[1785] גמרא
1221עג, ב (אמר רב[ה] האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור
1222אלא בגידולי קרקע), וקיי"ל כאביי. רמב"ם פ"ח סוף ה"ה (אין
1223עמור אלא בגדולי קרקע). מ"מ שם (פסק כאביי דהוא בתרא). כ"מ שם (שהיה
1224כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל"ף, ואינו אלא בה"א, וכמ"ש הרב המגיד).
1225רא"ש פ"ז סוס"י ב (אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, וכן הלכה).
1226מ"א סקט"ו (ברא"ש גרס רבה, וכן עיקר ... וכ"פ הרמב"ם
1227פ"ח, וכתב המ"מ גם כן דגרס רבה, והלכה כאביי דהוא בתרא).
1228[1786] רמב"ם פכ"א
1229הי"א (אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר). מ"מ (ואביי דפטר,
1230משום דאין עמור אלא בגדולי קרקע, אבל לדברי הכל אסור). ב"י ד"ה אסור לקבץ
1231(ומשמע לרבינו דלא פליג אביי אלא לפטרו מחטאת, אבל איסורא מיהא איכא). טור
1232ושו"ע ס"ט (אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר).
1233[1787] שבת
1234עג, ב (דכניף מילחא ממלחתא). ופרש"י (שצבר מלח ממשרפות מים ... שממשיך לתוכו
1235מים מן הים, והחמה שורפתן והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא).
1236[1788] כאן
1237קאי שלא בגידולי קרקע (שאסור מדברי סופרים), "לקבץ מלח ... וכן בכל כיוצא
1238בזה". כמבואר בטור ושו"ע שם (אסור לקבץ מלח ... וכן אסור לקבץ כל דבר
1239ממקום גידולו).
1240ואילו לקמן בסוף הסעיף קאי בגידולי
1241קרקע (שחייבים עליהם), "שהמדבק פירות ... חייב משום מעמר ... וכן כל כיוצא
1242בזה", וכמבואר ברמב"ם פ"ח ה"ו (המקבץ דבילה ... הרי זה
1243תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה).
1244[1789] רמב"ם
1245שם פ"ח ה"ו (המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה, או שנקב תאנים והכניס החבל בהן
1246עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב), ופכ"א הי"א (המדבק פירות
1247עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר). מרדכי רמז שסא (כלל גדול, אין עימור אלא
1248בגידולי קרקע, הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד). לפירוש כנסת הגדולה
1249בהגהות הטור (אבל הרמב"ם בפרק כ"א מהל' שבת כתב המדבק פירות עד שנעשו
1250גוף אחד חייב משום מעמר ... וזה הלשון מוכח אפילו שלא במקום גדולן ... וכן נראה
1251מדברי המרדכי ז"ל שכתב בראש פרק כלל גדול, יזהר שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד.
1252וכן כתב בהגהות מיימון). ולפי זה יהי' כן הפירוש גם בשו"ע ס"י (המקבץ
1253דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה
1254תולדת מעמר וחייב).
1255אמנם הכניסו רבינו במוסגר, וכהכלל המובא
1256בשארית יהודה או"ח סי' ו (שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי
1257עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו). וכן הכניס במוסגר
1258האמור לקמן בסמוך "וצריך להחמיר כדבריהם".
1259שהרי כתב בכ"מ שם (המקבץ דבילה
1260וכו', כתב הרמ"ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן, אבל אם קבצם בבית לא).
1261ועל דברי הכנסת הגדולה הנ"ל השיב באליה רבה ס"ק יח (בהגהות מיימוניות
1262מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו ... בכסף משנה פ"ח [ה"ו הביא כן] בשם
1263רמ"ך, משמע דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי)].
1264*
1265משיגרא דלישנא נראה לכאורה, שגם
1266המחייבים שלא במקום גידולם, היינו רק במדביק פירות (שהיא תולדת מעמר), ולא במעמר
1267ממש. וטעם החילוק בינם נתבאר במעשה רקח שם פ"ח ה"ו (בהנהו שאני, דכיון
1268שדרך לעשות דבילה וכיוצא כשהם יבשים דוקא, תו לא קפדינן אם עשאם בבית או בשדה.
1269ועוד דבהנהו זו היא גמר מלאכתם).
1270אבל ראה אגלי טל מלאכת מעמר
1271סק"ב אות טו. בדי
1272השלחן סי' קמו ריש סקמ"ט. חקרי הלכות ח"א כא, א.
1273[1790] נסמן
1274לעיל (הערה 1788).
1275[1791] ממשמעות
1276השו"ע שם שהביא דין זה בסתם ללא חולק.
1277[1792] זבחים
1278צד, ב (זרק [זרע] פשתן למים חייב ... אית להו רירי (זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה
1279ומדבקי אהדדי, רש"י) ... קעביד לישה (כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו, הוי
1280תולדות לישה, רש"י)). רמב"ם פ"ח הט"ז (הנותן זרע שומשמין או
1281זרע פשתן וכיוצא בהן במים, חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה). טור ושו"ע
1282סי"ב (הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים, חייב משום לש, מפני
1283שמתערבים ונתלים זה בזה).
1284דיני לישה נתבארו לעיל סי' שכא סט"ז.
1285[1793] סעיף
1286טז (דבר תלוש ... מותר לחתכו לכתחלה, כל שאינו מתכוין לחתוך במדה).
1287[1794] רש"י
1288ביצה לד, א ד"ה אין מפצעין (דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי).
1289וכן הוא לעיל סי' שיד סי"א (שכל
1290דבר שמתקנו בשבת שיהיה ראוי להשתמש בו איזה תשמיש, יש בו משום תיקון כלי, כמו
1291שיתבאר בסי' ש"מ). לקמן סי' תקח ס"ב (שכל שהוא עושה ומתקן דבר הראוי
1292להשתמש בו, הרי זה כמתקן כלי).
1293[1795] רש"י
1294לג, ב ד"ה אינו (דקטימה תקון כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא, אלא אם כן
1295מחתכו וממחקו בסכין). מ"מ פי"א סוף ה"ז (ובהלכות גם כן נראה
1296כדפירש"י ז"ל). רא"ש ביצה פ"ד סי"ג (דבקיסם לחצוץ בו שיניו
1297איכא חיוב חטאת בכלי, ושבות ביד). רבינו ירוחם נ"ד ח"א כט, ג (ואם קטמו
1298ביד עבר על שבות דרבנן, ואם בכלי, כגון בסכין, אסור מדאוריתא).
1299[1796] בשו"ע
1300שם ס"ד (לקטום ... קיסם ... כדי לחצות בו שיניו אסור), ובמ"א שם
1301ס"ק ד (ואם קטמו חייב (רמב"ם פי"א), וברמב"ם שם ה"ז (הנוטל
1302קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת, חייב). וכדאמרינן
1303ביצה לג, ב (לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו, ואם קטמו חייב חטאת). ולא נתפרש החילוק בין
1304קוטמו בסכין או ביד.
1305וכנראה הכוונה לסי' שכב
1306בשוע"ר, שלא הגיע לידינו, ושם נתבאר שאינו חייב אלא אם כן מחתך בסכין, כדברי
1307הפוסקים שבהערה הקודמת.
1308[1797] כדלעיל
1309סי' שח ס"ו (נייר חלק העומד לכתיבה, הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמקפיד עליו
1310שלא להשתמש עליו שום תשמיש), וכאן מיירי בנייר שעומד לתשמיש, ואינו עומד לכתיבה.
1311ולענין חרס נתבאר לעיל שם סכ"ט
1312(חתיכת חרס שנשברה מכלי, בין בחול בין בשבת, והיא ראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה).
1313[1798] משנה
1314ביצה לב, ב לענין יום טוב (אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח),
1315ופרש"י (כשצולין דגים על האסכלא שקורין גראדיל"א בלע"ז, חותכין
1316קנים, או קש שבלים, או שוברין חרסים, או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר
1317על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג). ובגמרא שם (משם דקא מתקן מנא). שו"ע
1318סי"ג (אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי).
1319אלא שכאן מיירי בשבת, שלא שייך לומר
1320"לצלות בו המליח", לכן נכתב סתם "כדי להשתמש בהם איזה תשמיש".
1321[1799] סעיף
1322ב (לא יחתוך חתיכת נייר כדי לשרותה במים וליתנה תחת הדג על גבי האסכלה כדי שלא
1323ישרף הדג, וכן לא ישבור חתיכת חרס כדי ליתנה תחת הדג ... כמתקן כלי).
1324[1800]
1325תוספתא פי"ז ה"ט (קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס),
1326ובביצה פ"ג ה"ט. לשון ראשון בירושלמי פ"ז ה"ב (קריעה בבגדים
1327באמצע, וחיתוך בעורות מן הצד). והיינו שבעורות יש מלאכת מחתך, ואין מלאכת קורע.
1328וראה חמדת ישראל (פלאצקי) קונ' נר מצוה
1329נח, ג. משנה ברורה בביאור הלכה ד"ה אין שוברין. בדי השלחן סי' קמה סק"ד.
1330שו"ת להורות נתן ח"ב סי' ד ס"ק ה. מי טל (קורע) סי' יב; יד-טז; יט.
1331שבת כהלכה פכ"ח ביאורים ו.
1332[1801] אבל
1333בחוטים עצמם (כשאינם מחברים חלקי הבגד), וכן בחבל, אין בהם משום קורע, כדלעיל סי' שיד
1334סוף סט"ז (לפיכך מותר לחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן
1335עופות ממולאים שתפרן, מותר לחתוך חוט התפירה), וסי"ז (מותר לחתוך החבל אפילו
1336בסכין), ולקמן סי' תקט ס"ט (מותר לחתוך חוטי תפירתם, ואין בזה משום קורע, ואפילו
1337בשבת מותר לחתכם, כמ"ש בסימן שי"ד).
1338[1802] פסיקתו
1339– ביד, וחיתוכו – בסכין.
1340[1803] סי"ב
1341(קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת,
1342ואינו חושש, מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה). והוא מתוספתא הנ"ל
1343(הערה 1800), הובאה בב"י סי' שיד, ובמ"א שם סוף
1344סקי"ד.
1345[1804] סעיף
1346טז (המחתך את העור ומקפיד לחתכו במדה הצריכה לו, כגון שמקצעו לרצועות וסנדלים, הרי
1347זה אב מלאכה).
1348[1805] רמב"ם
1349פ"י הי"א (המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה
1350תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוין לקלקל
1351בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב). שו"ע סי"ד.
1352ונתבאר באגרות קודש ח"ח ע' צב
1353(ענין התפירה ... חיבור שני דברים נפרדים על ידי דבר שלישי ... ולכן חייב גם כן המדבק
1354ניירות או עורות על ידי דבר שלישי, דבק ... וע"פ הנ"ל מובן גם כן ההיתר,
1355המובא בפשטות, דהכנסת קרסים בלולאות ... וע"פ הנ"ל מובן גם כן ההיתר
1356דזיפער, כיון דבזה אין דבר שלישי המחבר).
1357ומזה מובן שגם שקיות פלסטיק המדובקים
1358על ידי חום (ולא על ידי דבק), אין בהם איסור קורע.
1359*
1360ונראה מכך שהמפרק ניירות דבוקים
1361חייב משום קורע אף שאינו על מנת להדביק.
1362אבל ראה לעיל סי' שב ס"ד והקורע
1363שלא על מנת לחזור ולתפור פטור, אבל אסור מדברי סופרים). סי' שיז ס"ו (אבל
1364משום קורע אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור), וס"ז (שהקורע
1365אינו חייב אלא אם כן עושה על מנת לתפור). וראה קובץ יגדיל תורה ירושלים
1366ח"ח ע' 74 (634). מי טל (קורע) סי' ו.
1367[1806] כלומר
1368בשעת הכריכה.
1369[1807] מ"א
1370סקי"ח (נראה לי דאם נדבקו הדפין להדדי על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותר
1371לפתחן, כמ"ש סי' שי"ד ס"י, דלא נעשה לקיום, כל שכן הכא דנעשה ממילא).
1372והיינו שלענין קורע בתפירה שאינה של
1373קיימא, הובאו ב' דעות לעיל סי' שיז ס"ז (ויש מתירין בתפירה שאינה של קיימא
1374לנתק או לחתוך, וכן עיקר, ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ). ואילו בניירות
1375שנדבקו, מותר לדברי הכל, מטעם "שנעשה מאליו בלא מתכוין".
1376[1808] ספר
1377הזכרונות זכרון ט מלאכת מכה בפטיש (מחט שאינה נקובה, שבה הדבר מצוי יותר, וכיוצא
1378שנתעקמה אפילו מעט, אין לפשטה להשיבה ישרה, וזה נלמוד משפוד שנתעקם ביום טוב,
1379שאפילו שמותרין בו כמה דברים משום אוכל נפש ומכשיריו, אסור לפשט בידו, כמ"ש
1380הטור בריש סי' תקיט). כנה"ג סי' שב בהגב"י (מחט שנתעקמה אפילו מעט, אין
1381לפשטה להשיבה ישרה. ספר הזכרונות דף נ"ו). מ"א סקי"א (מחט שנתעקמה
1382אפילו מעט, אסור לפושטה (ס' הזכרונות דנ"ו. כנסת הגדולה ש"ב. ועסי'
1383תק"ט)).
1384והיינו כדלקמן סי' תקט ס"א (שפוד
1385שנעקם ונכפף, אם יכול לצלות בו כמות שהוא בלי שיפשיטנו, אסור לפושטו ביום טוב,
1386אפילו בידו).