Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמא היתר נדרים בשבת
ובו ד' סעיפים
א מתירין נדרים בשבת אם הם לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול בשר או שלא לשתות יין, או שנדר ממלבוש הצריך לו היום, ואפילו היה לו פנאי להתירם קודם השבת
ובו ד' סעיפים
א מתירין נדרים בשבת אם הם לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול בשר או שלא לשתות יין, או שנדר ממלבוש הצריך לו היום, ואפילו היה לו פנאי להתירם קודם השבת
במותר. אבל נדרים שאינם לצורך השבת, אין
גמתירים בשבת, אפילו לא היה אפשר להתירם קודם השבת.
דאבל הבעל יכול להפר נדרי אשתו אפילו
השאינם לצורך השבת, וכן האב לבתו, לפי שאם לא יפר לה ביום שמעו לא יוכל עוד להפירם:
וב מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן
זפלוני, ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ואי
חאפשר לעשותה בשבת, ויש לו פתחים להתיר נדרו משבועתו, מתירין לו אפילו בשבת, מפני
טשאם לא יתירו לו היום אי אפשר להתירו לו למחר:
יג התרת חרמים דינה כהתרת נדרים, ואין
יאמתירין אלא לצורך השבת. אבל נהגו להתיר חרמי הקהל אפילו אינם לצורך השבת, לפי שאין
יבדרך להיות כנופיא אלא בשבת, ואם לא יתירוהו בשבת לא יתאספו ביום אחר, ונמצא שאין
יגלו היתר לעולם.
ידאבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא
טולצורך שבת, וכן למי שחילל שבת, אבל לא למי שעבר עבירה אחרת.
טזאבל דבר שיש בו תיקון המדינה, ואם לא יחרימו בשבת לא יתאספו ביום
יזאחר, ויגרע התיקון, אזי מותר להחרים, כמו שמותר להתיר הנדר או החרם מטעם זה. ולכן
יחאין למחות במה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם על פי בית דין
יטמשום חובותיו, מפני שצריך להכריז בשבת שמתאספים כולם ויודעים לכופו בעירו לשלם,
כולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן. וכן מי שביזה החכם יכול לנדותו לכבודו,
כאמפני שזהו גם כן תיקון המדינה להעמיד המשפט על תילו, וגם דבר מצוה הוא משום כבוד
כבהתורה. ואין צריך לומר שמותר להחרים בשבת
כגבדבר הנוגע על הכלל, כמו שהחרימו בשבת את העוסקים בספרי הטבע כל ימיהם:
כדד מי שנדוהו בחלום, מתירין לו בשבת:
כה[1809] משנה
כווגמרא קנז, א (נשאלין (לחכם, רש"י) לנדרים שהן לצורך השבת (כגון שנדר שלא
כזלאכול [היום], רש"י)). טור ושו"ע ס"א (מתירים נדרים בשבת אם הם
כחלצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או שלא לשתות).
כט[1810] מ"א
לסק"א (ונראה לי דהוא הדין שלא לאכול בשר).
לא[1811] תוס'
לבעירובין ל, ב ד"ה אלא (והאי הוי צורך שבת, שיהיה מותר לשתות יין בשבת). מ"א
לגשם (והוא הדין אם נדר שלא לשתות יין (תוספות עירובין דף ל')).
לד[1812] ביאור
להמהר"ר יוסף מקרמניץ לסמ"ג לאוין סה (לאו דוקא לצורך ממש, אלא כל דבר
לומאכל ומשתה או מלבוש שתלוי בצורך היום, שרי). מ"א שם (ומהר"ר יוסף
לזבביאורי סמ"ג כתב, אפילו מלבוש הצריך היום, שרי).
לח[1813]
לטגמרא שם (איבעיא להו (הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך, רש"י), כשלא היה לו
מפנאי (לשאל מערב שבת קאמר, רש"י), או דלמא אפילו היה לו פנאי. תא שמע
מאדאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נדריה, ואף על גב דהוה ליה
מבפנאי). טור ושו"ע שם (אף על פי שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת).
מג[1814]
מדגמרא שם (שלא לצורך, לא). טור ולבוש ס"א (אבל שלא לצורך שבת, אין מתירין
מהאותם, דלמה נעשה דבר שלא לצורך היום והוא יכול לעשותו למחר).
מו[1815] משנה
מזשם (מפירין (בעל לאשתו, רש"י) נדרים בשבת), גמרא שם (הפרת נדרים אפילו שלא
מחלצורך, אלמא הפרת נדרים כל היום ... תנן הפרת נדרים כל היום (עד שתחשך ותו לא,
מטואפילו שמע סמוך לחשיכה. הלכך אפילו שלא לצורך [שבת זו, נמי], שאם לא יפר עכשיו לא
ניפר עוד, רש"י), ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד, נדרה לילי שבת מיפר לילי שבת
נאויום השבת עד שתחשך, נדרה עם חשכה מיפר עד שלא תחשך, שאם לא הפר משחשכה אינו יכול
נבלהפר). רי"ף סח, א (והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד ... ושמעינן מינה דמפירין
נגנדרים בשבת בין לצורך בין שלא לצורך). טור ושו"ע שם (הבעל יכול להפר נדרי
נדאשתו, אפילו שאינם לצורך השבת, מפני שאם לא יפר לה היום לא יוכל עוד להפירם).
נהוכן לענין אב לבתו נפסק
נוכן בשו"ע יו"ד סי' רלד סכ"א (אין האב מפר נדרי בתו, ולא הבעל נדרי
נזאשתו, אלא ביום שמעם. ודוקא כל היום, ולא מעת לעת, שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל
נחהלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשיכה, אינו מפר אלא עד שתחשך).
נט[1816] שו"ת
סרשב"א ח"ז סי' יז (מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני, ולא נזדמן
סאלו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ואי אפשר לעשותה בשבת,
סבויש לו פתחים להתיר נדרו, נשאלין אפילו בשבת... מוטב ידחה שבות כזה ולא יעבור
סגהבטוי החמור). שו"ע ס"ב (מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני, ולא
סדנזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן, ואותו יום בא בשבת, ויש לו פתחים
סהלהתיר נדרו, נשאלין אפילו בשבת). לבוש ס"ב (שאם לא יתירוהו היום, הרי יעבור
סועליו).
סז[1817] שו"ת
סחהרשב"א ח"ז סי' תמז (ששאלת מהו להפר חרמות בשבת ואפילו לדבר מצוה ...
סטבחרמי צבור נראין שרשאין לעשות כן, שכך נהגו, ומנהגן של ישראל תורה הוא, ואולי יש
עלהם על מה שיסמוכו, לפי שאין כנופיא אלא בשבת, ואולי אם לא יתירו בשבת לא יתקבצו
עאביום אחר, ונמצא שאין לו היתר לעולם, ועל זה סמכו להתיר אפילו בשבת, כעין הפרת
עבנדרים וכו'). שו"ע ס"ג (נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת אף על פי שאינם לצורך
עגהשבת). לבוש ס"ג (ומטעם זה גם כן מתירין חרמי הקהל בשבת אף על פי שאינם לצורך
עדשבת, מפני שאין דרך להיות כנופיא אלא בשבת, ואם לא יתירוהו בשבת לא יתאספו ביום
עהאחר, ונמצא שאין לו היתר לעולם). רמ"א סי' שו סי"ב (ומותר להתיר חרמי
עוצבור בשבת אף על פי שאינו לצורך שבת).
עזולעיל שם סכ"ו (אם מותר להחרים
עחאו לנדות בשבת, או להתיר הנדוי והחרם, יתבאר בסי' שמ"א).
עט[1818] מ"מ
פפכ"ג הי"ד (ובס' העתים, שאסורין צבור להחרים שום דבר בשבת, אלא אם כן
פאהוא לצורך השבת, דומה להתר נדרים). רמ"א סי' שו סי"ב (אבל אין מחרימין
פבבשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת)
פג[1819] שו"ת
פדמהרשד"ם או"ח סי' ח (דמי זה להתרת נדרים, דתנן פרק בתרא דשבת מפירין
פהנדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהם לצורך שבת, אבל נדרים שאינם צורך שבת אסור, הכא נמי
פוכיון דהוי צורך שבת, שהיה האיש מחלל, מותר). הובא במ"א שם סקכ"ד (ורשד"מ
פזסי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת).
פח[1820] ט"ז
פטסי' שלט ס"ק ד (דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת). וכדלעיל סי' שו סכ"ז
צ(שכל דבר שהוא תיקון המדינה והוא מזדמן תדיר, נקרא צורך רבים).
צא[1821] ב"ח
צבסוס"י שז (מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי
צגשהוא מוחרם מפי בית דין על דבר חובותיו, ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות. יש
צדליישב, חדא משום פסידא, שלולא הכרזה זו היה נפסדין כל החובות, וכל משא ומתן של כל
צהבני המלכות תלוי בהכרזה זו בשבת, שמתאספין כל הקהלות ויודעין מי ומי הכריזו עליו
צוחרם כדי לכופו בעירו לשלם ... והכרזה זו צריכה שתהיה דוקא בשבת, דאז נאספין כל בני
צזהמלכות ואוושא מילתא טובא ואיכא פירסומא רבה ... ועל כן נראה דאין כח לשום מורה לבטל
צחמנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים). מ"א שם סקכ"ג (כתב הב"ח סוס"י
צטש"ז, מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם על פי בית דין
קמשום חובותיו, יש לישב המנהג משום פסידא, דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין
קאלכופו בעירו לשלם, ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן. ועוד דנוגע לרבים,
קבוהוי עסקי רבים. ועל כן אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים).
קג[1822] שו"ת
קדדברי ריבות סי' שח (מעשה שהיה באיש אחד שביזה את החכם בפניו והתריש כנגדו בפרהסיא,
קהונדהו החכם והכריזו למנודה כדין תורה, והיה זה ביום השבת ... נראה לעניות דעתי
קושאין בזה שום צד איסור בו ... שהוא צורך רבים כמו שכתבתי להעמיד המשפט וכו', ואיכא
קזמצוה כדי לביישו שעשה שלא כהוגן לבזות תלמיד חכם ... ושפיר עבד ואין כאן שום צד
קחאסור). מ"א שם סקכ"ד (כתב בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות
קטבשבת לכבודו).
קי[1823] שו"ת
קיאהרשב"א ח"א סי' תטו (מה שהסכמנו והחרמנו בספר התורה במעמד כל הקהל ביום
קיבהשבת, בפרשת אלה הדברים, שנת ששים וחמש לפרט האלף החמישי). ט"ז יו"ד סי'
קיגרכח סק"ו (לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת, והוא הדין אם הוא דבר גדול על
קידהכלל, כמו שמצינו בתשובת רשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצ"א שעסקו
קיהבלימוד חכמי הטבע כל ימיהם, כמוזכר בתשובותיו), ובאו"ח סי' שלט ס"ק ד (עמ"ש
קיוביו"ד סי' רכ"ח ס"ג, דבדבר שנוגע על הכלל מחרימין בשבת).
קיז[1824] שו"ת
קיחרדב"ז ח"ד סי' ק (מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל בשם רב אחאי גאון
קיטז"ל, נידוהו בחלום ... בליל שבת, מתירין לו, דאין לך צורך שבת גדול מזה, דלא
קכלשתהא בשמתיה). מ"א סי' שו סקכ"ב (והוא הדין נידוהו בחלום).