Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמג דין קטן בשבת
ובו י"א סעיפים
חנוך קטן
א קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל
ובו י"א סעיפים
חנוך קטן
א קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל
בנבלות או שמחלל שבת לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו.
גאבל אם עושה בשביל גדול, צריך למחות
דבידו מדברי סופרים, כמ"ש בסי' של"ד.
הואם הוא דבר המתפרסם לרבים, ויש לחוש
ושיטעו השומעים לומר שדבר זה מותר הוא, צריך למחות בו אע"פ שעושה לדעת עצמו,
זכגון שתוקע בראש השנה שחל להיות בשבת, שהקול נשמע לרבים ויבאו לטעות ולומר שתוקעין
חגם כשחל בשבת:
טב וכל זה באחרים, אבל אביו, כיון שהוא
ימצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו, אפילו במצוות עשה, משהגיעו לחינוך, כל
יאשכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה, ואפילו על איסור של דברי סופרים.
יבואם איננו מפרישם מאיסור של תורה,
יגצריכים הבית דין למחות בידו. אבל אם אינו מפרישם מאיסור דברי סופרים אין צריך
ידלמחות בידו:
טוג ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל
טזתינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו, כגון היודע מענין שבת חייב לשמוע
יזקידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית כמ"ש בסי' י"ז, וכן כל כיוצא בזה, בין במצות עשה של
יחתורה בין בשל דברי סופרים.
יטאבל החינוך בלא תעשה, בין של תורה בין
כשל דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או
כאלאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות
כבאסורות או מלחלל שבת, אפילו באיסור של תורה,
כגכיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. וכן אם הוא כהן, אינו צריך להוציאו
כדמבית שהטומאה בתוכו, אלא אם כן הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו:
כהד אבל אמו אין מצווה עליו כלל, בין במצות עשה בין בלא תעשה:
כולא תאכלום – לא תאכילום
ה וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל
ה וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל
כזלספות לו איסור בידים, אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום, ופירשו חכמים לא תאכילום
כחלקטנים.
כטואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור
ללהאכילו, אפילו הוא צריך לכך, ואפילו הוא חולה, כל שאין בו סכנה, כמו
לאשאסור בגדול. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד,
לבאפילו בדברים האסורים משום שבות.
לגונכרי המאכיל איסור לתינוק שאינו בר
לדהבנה, אין אביו צריך למחות בו. אבל אסור לכל אדם לומר לנכרי שיאכילנו,
להשהאמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה, וכל שכן שאסור לומר כן להתינוק.
לוואם התינוק צריך לכך, כגון שהוא קצת
לזחולה, מותר לומר לנכרי להאכילו, שצרכי קטן דינם כחולה שאין בו סכנה,
לחשהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה, כמו שנתבאר בסי' שכ"ח. וכן אם צריך לשתיית יין, ואין שם יין
לטישראל אלא סתם יינם של נכרים, ואין היין חזק כל כך שיכשירנו על ידי מזיגת ששה
מחלקים מים ואחד יין, כמ"ש בי"ד סי' קל"ד, מותר לומר לנכרי להשקותו לו:
מאו ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק, כגון אכילה ושתיה, לא גזרו בו חכמים
מבכלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אם צריך לכך,
מגאע"פ שהגיע לחינוך. אבל אם אינו צריך לכך אסור להאכילו אפילו אינו בר הבנה
מד(ואביו צריך למחות בו אם הוא בר הבנה), אפילו באיסור דברי סופרים, שהרי אסור
מהלהניקו חלב אמו אחר כ"ד חדש, אע"פ שאין איסור חלב אשה אלא מדברי סופרים, הואיל ואינו
מוצריך לו אחר כ"ד. ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים, אם הוא צריך לכך
מזואין שם נכרי להאכילו על ידו.
מחואף אם אין התינוק צריך לכך, אלא שהגדול
מטצריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין איסור לפי סברא זו
נליתנו לו שיעשהו לו אלא כשנותנו לו בקביעות תדיר, שיש לחוש
נאשמא יתרגל התינוק ויסרך בעשיית דבר זה ויבא לעשותו אף כשיגדיל, אבל כשנותנו לו
נבבאקראי בעלמא, אין לחוש לכך, רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ"ש בסי'
נגשל"ד, כגון לצורך מצוה.
נדלפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית
נההכנסת, אף על פי שהתינוק אינו צריך כלל לטעימה זו, ויכול הוא להמתין מלטעום עד
נושישמע הקידוש שבמקום סעודה בבית אביו המחנכו לזה, אעפ"כ כיון שאיסור הטעימה
נזקודם הקידוש הוא מדברי סופרים, ויש לנו צורך בטעימה זו. ואין לאסרה אלא משום שמא
נחיסרך בה התינוק, וזה אין לחוש בקידוש שבבית הכנסת שאין מטעימים להתינוקות בקביעות
נטבכל שבת ושבת, שלפעמים יש אורחים השובתים ואוכלים בחדרי בית הכנסת ושומעים הקידוש
סמשם, ואז אין צריך כלל להטעים לתינוקות, כמו שנתבאר בסי' רס"ט:
סאז וכל זה כשמאכילים איסור לתינוק לצרכינו, וכן אם אומרים לו לעשות לנו איזה דבר
סבהאסור אפילו מדברי סופרים, אבל כל שהוא צרכו של תינוק ותקנתו, לא
סגחששו בו שמא יסרך בכך ויעשה כן לכשיגדל, לפי שידוע לו שבשביל שהוא קטן מתירין לו
סדצרכיו, ולא יטעה מזה לעשות כן כשיגדל. ולכן מותר להאכילו קודם קידוש אם הוא
סהרוצה לאכול, וכן לשתות, ואסור לענותו. וכן כל כיוצא בזה בשאר כל איסורי דברי
סוסופרים:
סזח כל דבר שהוא משום חינוך מצוה, מותר
סחלספות לו איסור בידים, כגון להאכיל פסח לקטן שהגיע לחינוך אע"פ שלא נמנה עליו,
סטואין הפסח נאכל אלא למנויו, אעפ"כ כיון שמתכוין לחנכו במצות מותר.
עאבל מצוה שלא שייך בה חינוך, דהיינו שלא
עאיוכל לעשותה כשיגדל, שזהו עיקר טעם החינוך, כגון להטעימו מכוס של מילה ביום
עבהכיפורים כדי שלא תהא הברכה נראית לבטלה, אע"פ שזהו צורך מצוה, מכל מקום
עגכיון שכשיגדל יאסור לו, לכן גם עכשיו אסור, משום שמא יסרך בכך ויטעום ממנו גם
עדכשיגדל, כמו שיתבאר בסי' תרכ"א.
עהולכן כל שבות שמותר לעשותן על ידי נכרי
עולצורך מצוה, אסור לעשותו על ידי קטן משום שמא יסרך
עזבכך, אם לא באקראי בעלמא, כמו שנתבאר למעלה:
עחט אסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו,
עטשמא ימות ויאכלנו, ונמצא מאכילו איסור בידים, כיון שהוא נתן לו האיסור, וכל שכן
פדבר האסור הראוי לאכלו כך. ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו, אסור ליתן
פאלו אם יש לחוש שיאכלנו. אבל מותר ליתן לו עוף טמא לשחוק בו,
פבמפני שאף כשימות אינו ראוי לאכילה כך:
פגי (וכל זה באיסורי מאכלות, ואפילו הוא איסור
פדשהזמן גורם). אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים
פהשיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה
פושכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת, כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון
פזשמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה, רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק:
פחיא קטן שהכה אביו או עבר שאר עבירות
פטבקטנותו, אע"פ שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה
צדבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין.
צאולענין דבר שבממון יתבאר בחו"מ סי' שנ"ט:
צב[1834] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
צגזה:
צד(א)
צהחנוך קטן (ס"א-ד).
צו(ב)
צזלא תאכלום – לא תאכילום (ס"ה-יא).
צח[1835] יבמות
צטקיד, רע"א (קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו). טור ושו"ע ס"א
ק(קטן אוכל נבלות, אין בית דין מצווין להפרישו).
קאוכן הוא לעיל סי' שא סכ"א (ואין
קבאנו מצווים להפריש הקטן מחלול שבת). סי' שלד סכ"ו (קטן המחלל שבת להנאת עצמו,
קגאין צריך למחות בו). לקמן סי' שסב סי"ז (ולהנאת עצמו הוא מתכוין).
קד[1836] משנה שבת קכא, א (קטן שבא
קהלכבות, אין שומעין לו). רבינו ירוחם נתיב א ח"א (אם מוכחא מילתא שעושה על דעת
קוגדול, שמבין הקטן שגדול נחת רוח לו בכך, אסור, ומצווין עליו להפרישו). טור
קזושו"ע סי' שלד סכ"ה (קטן שבא לכבות, צריך למחות בידו).
קחובזה יש הפרש בין קטן לבין נכרי, כדתנן
קטשם (נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן
קישבא לכבות אין שומעין לו). ובגמרא שם (בקטן העושה לדעת אביו, דכוותה גבי נכרי דקא
קיאעביד לדעתיה דישראל מי שרי. נכרי לדעתיה דנפשיה עביד), ופרש"י (נכרי אדעתיה
קיבדנפשיה עביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד).
קיגמשא"כ הקטן שעושה על דעת אביו, דינו כמו נכרי העושה מלאכה בשביל ישראל, שצריך
קידלמחות בו, כדלעיל סי' רמג ס"ג (והערה כז). והטעמים וההוכחות לזה נתבארו לעיל
קיהסי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק ז.
קיו[1837] כשם שבנכרי חיוב
קיזהמחאה הוא רק מדברי סופרים, כדלעיל סי' רמג ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות
קיחלנו מלאכה בשבת), וס"ג (צריך הוא למחות בהנכרי ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת).
קיטכך בקטן העושה מלאכה בשביל גדול,
קכאיסורו מדברי סופרים בלבד.
קכא[1838] סכ"ו
קכב(קטן שבא לכבות צריך למחות בידו, אפילו לא הגיע לחינוך, ואפילו אין אביו שם, לפי
קכגשהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא הפסד
קכדלאביו (או לישראל אחר), הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו, כדי לעשות לו נחת רוח), ושם
קכהנסמן (הערה 1332 והערה 1336).
קכווכן הוא לקמן סי' שסב סי"ז (אם
קכזיודע שחפץ זה של אביו, הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו, וצריך כל אדם
קכחלמחות בתינוק זה שלא יביאנו, כמו שנתבאר בסי' של"ד).
קכטוכל זה הוא באיסור של תורה, אבל
קלבדבר האסור מדברי סופרים, יש מתירין, כדלקמן ס"ו (ויש אומרים
קלאשכל שהוא לצרכו של תינוק ... ואף אם אין התינוק צריך לכך, אלא שהגדול צריך לכך
קלבשיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים, אין איסור לפי סברא זו ליתנו לו
קלגשיעשהו לו).
קלד[1839] ר"ן
קלהר"ה ט, ב ד"ה והנ"מ (אבל קטן שלא הגיע לחנוך, ביום טוב אין בשבת לא,
קלודבשבת אין מתעסקין עמו. ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו, והכי מוכח בגמרא.
קלזוכי תימא אמאי מעכבין, דהא קי"ל (יבמות קיד, א) דקטן אוכל נבלות [אין] בית
קלחדין מצווין להפרישו. יש לומר דהני מילי במילתא דלא מיפרסמא ולא נפיק מינה חורבא,
קלטאבל במילתא דמפרסמא, כי הא שהקרן נשמע לרבים, מעכבין, דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע
קמבשבת שלא כראוי). מ"א ריש הסימן (ומלתא דנפיק מיניה חורבא, כגון תקיעת שופר
קמאשהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת, בית דין מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג
קמבדר"ה).
קמגוכן הוא לקמן סי' תקפח ס"ו (קטן
קמדהתוקע בשבת זו, בית דין מצווין להפרישו, אף על פי שלא הגיע לחינוך, כמ"ש בסי'
קמהשמ"ג עיי"ש).
קמו[1840] חגיגה
קמזד, א (קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא). נזיר כט, א (כדי לחנכו במצות ... וחינוך
קמחמדרבנן).
קמטוכן הוא לעיל סי' לט ס"א (וקטן
קנאע"פ שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות, אינו מוזהר עליה מן התורה).
קנאסי' רסו ס"י (אפילו הגיע לחנוך והוא בנו, שחייב לחנכו במצות, מכל מקום חינוך
קנבזה אינו אלא מדברי סופרים)
קנגוכל זה בשאר המצות. אבל ללמדו תורה
קנדחייב מן התורה, כדלקמן הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א (אף על פי שהקטן פטור
קנהמכל המצות, וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד
קנותורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה).
קנזוראה לקוטי שיחות חל"ה ע' 61 ואילך.
קנחחי"ז ע' 233 ואילך.
קנט[1841] יומא
קספב, א (בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן, בן י"ב משלימין מדאורייתא,
קסאבתינוקת). תוס' ישנים שם (קשה לי דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר ... כדי לחנכו במצות,
קסבבנו אין בתו לא, דבתו אין חייב לחנכה. ויש לומר דהתם לא איירי אלא דוקא לענין
קסגנזירות, אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכם). תוס' נזיר כח, ב ד"ה בנו אין
קסדבתו לא (התם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביום הכיפורים,
קסהוצריך לחלק בדבר). מ"א סוף סק"א (ובתוס' בנזיר הקשו מאי שנא דביום
קסוהכיפורים מחויב לחנך בתו עיי"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים וצריך
קסזלחנכם).
קסח[1842] רמב"ם
קסטהל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח (אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את
קעהקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו, כדי לחנכו בקדושה, שנאמר חנוך לנער על פי
קעאדרכו וגו'). תוס' קכא, א ד"ה שמע מינה (דבהגיע
קעבלחינוך, כיון שחייב לחנכו, כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה). שו"ע
קעגס"א (אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו). מ"א סי' שסב ס"ק טו (ועיין
קעדסי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג, דאם אביו שם, דצריך למחות בידו).
קעהוכן הוא לעיל סי' שלד סוף סכ"ו
קעו(אבל קטן המחלל שבת להנאת עצמו אין צריך למחות בו, אלא אביו בלבד אם הגיע לחינוך,
קעזכמ"ש בסי' שמ"ג). לקמן סי' שסב סי"ז (וכל זה באחרים, אבל אביו
קעחמצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפילו להנאת עצמו). סי' תרטז
קעטס"ד (אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ... ואם הוא מעצמו עושה אחד מדברים אלו,
קפאין צריך למחות בידו, חוץ מאביו שצריך למחות בידו ולחנך את בנו במצות).
קפאומכל מקום גם אחרים מקיימים מצוה
קפבכשמחנכים את הקטן, כדלעיל סי' קסז סוף סכ"ג (לקטנים רשאי לברך כל ברכת הנהנין,
קפגכדי לחנכן במצות, ואפילו אין חינוכם מוטל עליו, כגון שאינן מבני ביתו), ולקמן סי' תקצו
קפדסוף ס"ב (מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד ... לפי שמצוה על הגדולים ללמד את
קפההקטנים ולחנכם במצות).
קפו[1843] ט"ז
קפזסק"א (לענין אב עצמו דנקט השו"ע, ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור
קפחדרבנן). מ"א סק"ב (באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא
קפטבסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי). והוא כדלעיל סי' קו ס"ג (קטנים שהגיעו
קצלחינוך חייבים לחנכם להתפלל י"ח ערב ובוקר).
קצאוכן הוא לקמן סי' שסב שם (אביו
קצבמצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפילו להנאת עצמו, ואפילו
קצגבאיסורי דברי סופרים, כמ"ש בסימן שמ"ג).
קצד[1844] רמב"ם
קצהפכ"ד הי"א (קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו
קצונקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין
קצזבידו), כפירוש שהובא בב"י בשם הר"ר יוסף פאסי (ומצאתי כתוב בשם הרב
קצחהגדול מהר"ר יוסף פאסי ז"ל, שמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד גבי
קצטשבות, דמשמע דוקא שבות אבל לא איסור תורה, לא קאי ארישא דקתני אין בית דין מצווין
רלהפרישו, דאפילו באיסורי תורה נמי אין מצווין להפרישו, אלא אסיפא דקתני ואם הניחו
ראאביו אין ממחין בידו קאי, וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא, אבל באיסורי תורה
רבממחין בית דין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. וזה יתיישב על מה שכתב בסוף הלכות
רגמאכלות אסורות (הכ"ח) שאף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו, מצוה על אביו
רדלגעור בו ולהפרישו. ואהאי מצוה בית דין מצווין באיסורי תורה דוקא, אבל לא באיסורי
רהדרבנן. וכיוצא בזה מצאתי שכתב מורי חמי הרב החסיד הגדול ה"ר חיים ן' אלבלג
רוז"ל). מ"א סק"ב (שאם לא הפרישוהו אין בית דין מוחין בידו, אבל
רזבאיסור דאורייתא, בית דין מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה)).
רחמשא"כ כשאין אביו שם, הובא
רטלעיל (הערה 1835), מיבמות קיד, רע"א (קטן אוכל
רינבלות, אין בית דין מצווין להפרישו), היינו אפילו באיסורים מדאורייתא.
ריא[1845] משנה
ריבסוכה מב, א (קטן היודע לנענע חייב בלולב). ערכין ב, ב (קטן היודע להתעטף, חייב
ריגבציצית ... קטן היודע לשמור תפלין, אביו לוקח לו תפלין). תוס' שם ד"ה שהגיע (כל
רידאחד ואחד לפי דרכו, כדאשכחן לעיל גבי לולב וסוכה ותפלין). ותוס' שם ג, רע"א (כגון
ריהשהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תקיעת שופר). מ"א סוף סק"ג (והחינוך
ריוכל חד לפום חורפיה, היודע להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין חייב בתפילין, היודע
ריזמענין שבת חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה).
ריח[1846] ס"ד (קטן היודע להתעטף ...
ריטאביו חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות ולהטיל בה ציצית כדי לחנכו במצות). וכן
רכבתפילין – לעיל סי' לז ס"ג (קטן היודע לשמור תפילין בטהרה ... חייב אביו
רכאלקנות לו תפילין לחנכו במצות). סי' קצט ס"ט (יש אומרים שקטן היודע למי
רכבמברכין, מזמנין עליו). וכן בסדר של פסח – לקמן סי' תעב סכ"ה (ואף הקטנים חייב
רכגאביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו
רכדשהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין
רכהקדושת יום טוב, ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי'
רכורס"ט), וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה, ולכן
רכזראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני).
רכח[1847] דיני חיוב
רכטהקטן בחנוך נתבארו גם לעיל סי' ב מהדו"ב ס"ו ומהדו"ק ס"ז (לענין
רלכיסוי ראש). סי' ע ס"ב (לענין קריאת שמע). סי' קו ס"ג (לענין תפלה). סי'
רלאקכד ס"י (לענין עניית אמן). סי' קכח סמ"ט (לענין נשיאת כפים). סי' קפו ס"ג,
רלבוסי' קפז ס"ד (לענין ברהמ"ז). סי' תרטז ס"ה ואילך (לענין תענית יום
רלגהכיפורים). סי' תרמ ס"ג (לענין ישיבה בסוכה).
רלד[1848] איסור
רלהוהיתר שער מח ס"ח (מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ובפרישה ...
רלווהני מילי בבר הבנה). מ"א סק"ב (וכתב באיסור והיתר הארוך שער מ"ח,
רלזדדוקא בתינוק דבר הבנה, אבל לאו בר הבנה לית לן בה).
רלח[1849] ראה
רלטבדי השלחן סי' קמז סק"ד.
רמ[1850] מ"א
רמאשם (הבית דין מוחין ביד האב להוציאו משם, אם הוא בר הבנה).
רמב[1851] משנה
רמגנזיר כח, ב (האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה), ובגמרא שם כט, א (אמר
רמדריש לקיש כדי לחנכו במצות ... איש חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את
רמהבנה). מ"א שם (אביו מצווה, אבל אמו אינה מצווה. וכן הוא בנזיר דף כ"ט).
רמווכן הוא לקמן סי' תרטז ס"ד (אבל
רמזאמו אינה מצווה על כך). סי' תרמ ס"ד (אבל אמו אינה חייבת לחנכו במצות, והרי
רמחהיא אצלו כשאר כל אדם).
רמטאבל ראה של"ה שער האותיות אות ד
רנ(סד, א. הובא בקונ' חנוך לנער. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ב ע' 1085),
רנאשהנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב ויותר מהם, מטעם שהם פנויות ומצויות יותר בבית.
רנבולקמן הלכות תלמוד תורה פ"א בקונטרס אחרון סק"א גבי עירובי תחומין – שהקטן
רנג"יוצא עם אמו לדבר מצוה שהיא מחנכתו". בדי השלחן סי' קמז סוף סק"ג
רנד[1852] יבמות
רנהקיד, א (לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים ... דלא ליספו
רנוליה בידים). שו"ע ס"א (ולהאכילו בידים, אסור). לבוש ס"א (להאכילו
רנזאיסור בידים, אפילו אחרים אסורים).
רנחוכן הוא בשו"ת רבינו סוס"י
רנטמא (במצות עשה המוטלת על האב לחנך בה בנו כדי שיקיים מעצמו כשיגדיל, שזו היא מצות
רסחינוך, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין וגו' ... אבל למספי איסור בידים
רסאלקטן, דאסור לכולי עלמא, לאו משום חינוך אתינן עלה, אלא מדכתיב לא תאכלום קרי ביה
רסבלא תאכילום, כדאיתא בפרק חרש, דחינוך אינו מוטל על האב בלבד).
רסגולכן גם אמו אסורה בזה, אף שאינה
רסדמחוייבת בחינוכו, כדלעיל סעיף הקודם (אמו אין מצווה עליו כלל), מכל מקום
רסהאסורה להאכילו בידים, כדלקמן סי' תרטז סוף ס"ד (אמו
רסואינה מצווה על כך, אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול, דהרי זה כאלו מאכילתו
רסזבידים).
רסח[1853] פרי
רסטמגדים משב"ז ס"ק א (ומן התורה אסור להאכילם בידים ... להאכילם בידים אף
רעבן יומו אסור מן התורה).
רעאוכן הוא לעיל סי' רסו ס"י
רעב(אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה).
רעג[1854] מ"א
רעדסק"ב (ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים).
רעהואיסור זה הוא גם בחרש ושוטה,
רעוכדלעיל סי' רסו ס"י (אפילו לחרש ושוטה ... אסור להאכילם דבר האסור בידים),
רעזושם נסמן (הערה סד).
רעח[1855] שמיני
רעטיא, מב. יבמות שם.
רפ[1856] רמב"ם
רפאהל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז (להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן
רפבמדברי סופרים). שו"ע שם (אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים). שו"ת
רפגרשב"א ח"א סי' צב (דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי). וראה לקמן
רפד(הערה 1868).
רפה[1857] ש"ך
רפויו"ד סי' פא ס"ק כא (אם הוא חולה שאין בו סכנה, אסור להחזירו, אף על פי
רפזשאין בו אלא איסור דרבנן ... ולענין להחזירו קטן שוה לגדול, וכמו שנתבאר באו"ח
רפחסי' שמ"ג, דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים האסורים מדרבנן עיי"ש).
רפט[1858] רמב"ם
רצושו"ע שם (וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות).
רצאוכן הוא לעיל סי' שא סכ"א (אם
רצביש בהם עינבל העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת, שאסור להשמיע קול ... אסור
רצגליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו, שהרי זה כמאכילו איסור בידים עיין סי' שמ"ג).
רצדלקמן סי' תרטז סוף ס"א (אסור לרחוץ בחמין ... משום גזירת מרחץ ... ולפיכך
רצהאסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל האיסורין של דבריהם כמ"ש
רצובסי' שמ"ג).
רצז[1859] רבינו
רצחירוחם נתיב א ח"א יג, ג (כתב רמ"ה דאין למחות בגויות המאכילות אותו
רצטנבלה. אבל אסור לומר לגויה להאכילו דבר איסור). מ"א סק"ג ד"ה כתב (כתב
שרי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור, אבל
שאאסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל).
שבוהיינו כיון שאינו בר הבנה, אין
שגאביו חייב למחות בו משום מצות חנוך. וכיון שהנכרי עושה מעצמו, אין האב צריך למחות
שדבנכרי. ומתי צריך למחות בנכרי העושה מעצמו נתבאר לעיל סי' רנב ס"י (ושם הערה
שהפג).
שו[1860] כדלעיל
שזסי' רמג סוף ס"א (אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת ... וכן בשאר
שחכל איסורין שבתורה). וכך גם כאן באיסור "לא תאכלום – לא תאכילום".
שט[1861] שגם בתינוק יש איסור
שיאמירה, כמו בנכרי (כנסמן לעיל הערות 1836-1837).
שיאואפשר שגם זה אסור משום "לא תאכלום – לא תאכילום".
שיבוראה משנה למלך הל' מאכלות אסורות
שיגפי"ז הכ"ז בסוף דבריו, אם האומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים.
שיד[1862] אף
שיהשנתבאר לעיל ש"אסור להאכילו ... אפילו הוא חולה, כל שאין בו סכנה, כמו
שיושאסור בגדול". מכל מקום "מותר לומר לנכרי להאכילו".
שיזמ"א שם (ואם התינוק צריך לכך,
שיחכגון שהוא קצת חולה, מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם. וכן נוהגים בפסח שמצווים
שיטלעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ).
שכוכן הוא לקמן סי' תנ סכ"ד (מי
שכאשיש לו תינוק חולה קצת שהוא צריך לאכול או לשתות חמץ, יזהר שלא יאמר לנכרי תן חמץ
שכבלתינוק זה ואני אפרע לך, אלא יבקש ממנו שיתן החמץ במתנה להתינוק).
שכג[1863] סי"ט
שכד(חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה ... הרי צרכיו נעשין על ידי נכרי אפילו
שכהבמלאכות גמורות של תורה), וסכ"ב (מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו
שכומה לאכול, שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה).
שכזוכן כאן, שאף שאיסור לא תאכילום הוא
שכח"אסור לכל אדם מן התורה", כאמור לעיל.
שכטמכל מקום כיון שהתינוק "קצת חולה, מותר לומר לנכרי להאכילו".
של[1864] בשו"ע
שלאשם ס"ה (כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו).
שלב[1865] מ"א
שלגסק"ג ד"ה קטן (קטן שלא הגיע לחינוך, ושתיית המים היזק לו, ואין שם יין
שלדישראל, מותר לגדול ליתן לו סתם יינם, ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים, וישים המים
שלהתחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב). ונראה לי דאם היין אינו חזק
שלוויפסד על ידי כך, יצוהו לעכו"ם ליתן לו).
שלז[1866] שו"ת הרשב"א ח"א סי' צב
שלח(שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל
שלטשיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו). ר"ן יומא בתחלתו סוד"ה יום
שמ(שכל שהוא לצרכו של תינוק, אף על פי שהגיע לחינוך, מאכילין אותו איסור מדרבנן,
שמאואפילו בידים). הובא ב"י סוף הסי'.
שמבעוד נתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא
שמגאסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל
שמדכשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי
שמהמאכילים הקטנים ביום הכיפורים אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה). והיינו אף
שמולהאכילו ביום הכיפורים שאיסורו מהתורה, אלא "שהמאכל מותר מחמת עצמו".
שמזאמנם כאן מבאר הטעם להתיר גם "כשהמאכל
שמחאסור מצד עצמו" מדברי סופרים, ו"אע"פ שהגיע לחנוך".
שמטויתבאר לקמן (הערה 1873), שכדי להתיר טעימת הקטן בקידוש
שנשבבית הכנסת, אף שהגיע לחנוך, זקוקים אנו לב' הטעמים להיתר.
שנאוראה שו"ת צמח צדק או"ח בסופו
שנב(ספק למי סי' ד). תהלה לדוד סק"ד. בדי השלחן סי' קמז סק"ז. קובץ הערות
שנגוביאורים תתכט ע' 64.
שנד[1867] כדלעיל
שנהס"ג (החינוך בלא תעשה, בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק
שנושהוא בר הבנה).
שנז[1868] ברייתא
שנחכתובות ס, א (יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי
שנטרבי אליעזר). טור ושו"ע יו"ד סי' פא ס"ז (אם פירש, שגמלוהו שלשה
שסימים מעת לעת אחר כ"ד חדש, לא יחזירוה). שו"ת רשב"א שם (דלא עלה על
שסאדעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי, ושלא לצרכו של תינוק. ולרבי אליעזר אין צורך הנקה
שסבלבריא יותר מעשרים וארבע חודש ... ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן). מ"א שם
שסג(והרשב"א בתשובה כתב ... מידי דלא צריך ליה לא, דהא אסור לינק אחר כ"ד
שסדחודש).
שסהוכדלעיל ס"ה (ואפילו
שסודברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילו), ושם נסמן (הערה 1856).
שסז[1869] שו"ת
שסחרשב"א שם (ואפילו כל שיש בו צרכנו ולא לתינוק, כזריעת כשותא וטעימת כוס שאמרו
שסטעליו זמן בערב יום הכפורים).
שע[1870] עירובין
שעאמ, ב (ליתביה לינוקא ... דילמא אתי למסרך), ופרש"י (התינוק, לאחר המנהג זה,
שעבולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל), ותוס' (אומר רבינו שמואל, דוקא גבי זמן שהוא
שעגקבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך, אבל אם אירע ברית מילה בט' באב או ביום כיפור, דלא
שעדהוי אלא אקראי בעלמא, לא חיישינן דלמא אתי למיסרך, ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת
שעהנתנו הכוס לתינוק לשתות), ושבת קלט א ד"ה וליתן (ר"ת שמותר ליתן לתינוק
שעולשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביום הכיפורים, ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך,
שעזכיון שאין זה מנהג [בקבוע], ולא דמי לכוס דיום הכיפורים דאי הוו יהבי ליה אתי
שעחלמיסרך אף כשיהיה גדול, כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביום הכיפורים). שו"ת
שעטהרשב"א סי' שכג (שלא חששו לסרוכי אלא במילתא דקביעא, דכל זימנא וזימנא בכל שתא
שפעבדי הכי, כההיא דזמן, אבל מלתא דלא קביעא כזה, דאפשר דמקדשינן ולא מטעימינן
שפאלינוקי, כגון דאיכא אורחין, לא חיישינן לסרוכי, כמו שאמרו רבותינו הצרפתים במל את
שפבהתינוק ביום הכפורים או בתענית צבור, דמברכין אכסא דחמרא בורא פרי הגפן ומטעמינן
שפגלינוקא).
שפדוראה גם לקמן (הערה 1874).
שפה[1871] סעיף
שפוכו (קטן שבא לכבות צריך למחות בידו, אפילו לא הגיע לחינוך, ואפילו אין אביו שם,
שפזלפי שהקטן אין לו שקול הדעת שיתכוין להנאת עצמו, אלא כיון שיודע שדליקה זו היא
שפחהפסד לאביו (או לישראל אחר), הרי הוא מכבה מן הסתם בשבילו, כדי לעשות לו נחת רוח),
שפטולעיל ס"א (אבל אם עושה בשביל גדול, צריך למחות בידו מדברי סופרים,
שצכמ"ש בסי' של"ד).
שצא[1872] ראה
שצבלעיל סי' שלד סכ"ו (והערה 1336), שהאיסור דומה לאמירה לנכרי, שמותר
שצגבשבות דשבות במקום מצוה, כדלעיל סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור
שצדלעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה ...
שצהלצורך מצוה).
שצו[1873] בהלכה זו של הטעמת קטן
שצזמכוס הקידוש שבבית הכנסת, נאמרו ארבעה טעמים לאיסור, וטעמי ההיתר לצדם:
שצח(א)
שצטלא תאכלום – לא תאכילום, שאסור אף באיסורי דברי סופרים. וטעם ההיתר, שלא אסרו
תלהאכילו כשהמאכל אינו אסור מחמת עצמו, אלא שהזמן אסור (סי' רסט ס"ג, ושם הערה
תאכד).
תב(ב)
תגהחובה לחנכו שלא יאכל דבר האסור מדברי סופרים. וטעם ההיתר, כי יש אומרים שכל שהוא
תדצורך הקטן או הגדול, ואיסורו אינו אלא מדברי סופרים, מותר אף שהגיע לחנוך (כאן,
תהוהערה 1866).
תו(ג)
תזשמא יסרך בה התינוק וישתה גם כשיגדל. וטעם ההיתר, כי אין לחוש לזה
תחבקידוש שבבית הכנסת, שהוא אקראי ולא בקביעות (כאן, והערה 1870).
תט(ד)
תיהאיסור שיעשה הקטן מלאכה לצורך הגדול, כמו בנכרי (שלד, כו. ושם הערה 1336).
תיאוטעם ההיתר, דהוי שבות דשבות במקום מצוה (כאן, והערה 1872).
תיב[1874] שו"ת
תיגהרשב"א סי' צב (וזהו שנהגו תינוקות בכל מקום לטעום כסא דקדושא בבי כנשתא). מ"א
תידרס"י רסט (והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי, היינו משום דלאו מילתא דקביעותא
תיההוא, דזמנין דאיכא אורחים ולא מטעמינן לינוקא (רשב"א סי' ש"ג)).
תיו[1875] ס"ג
תיז(המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס, שהרי הוא אינו יוצא בקידוש זה, ואסור
תיחלטעום כלום קודם קידוש, אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה, יטעים
תיטמהכוס לקטן שהגיע לחינוך והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא
תכבירך לבטלה).
תכא[1876] כהא דאמרינן עירובין מ, א
תכב(יום הכפורים היכי עביד ... ליתביה לינוקא ... דילמא אתי למסרך), ופרש"י (התינוק,
תכגלאחר המנהג זה, ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל).
תכדוכן הוא לקמן סי' תריט ס"ח (ואחר
תכהכך אומר הש"ץ שהחיינו בלא כוס ... אי אפשר לברך על הכוס וליתן ממנו לתינוק,
תכומטעם שנתבאר בסי' תקנ"ו עיי"ש), והוא כמובא במ"א שם ריש הסימן (דגזרינן
תכזשיבא למסרך לשתות אף אחר שיגדיל).
תכח[1877] כהא דאמרינן שבת קלט, א (שלחו
תכטליה בני בשכר ללוי ... כשותא בכרמא מהו (הימלון שגדל על ההגא, מהו בכרמא, ירק הוא
תלוכלאים בכרם, או אילן הוא ואינו כלאים בכרם, רש"י) ... רב משרשיא יהיב ליה
תלאפרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה (קסבר בחוץ לארץ שרי, ומיהו כל כמה דאפשר משני, שלא
תלבילמדו להקל, רש"י). וליתן ליה לתינוק ישראל. אתי למיסרך).
תלג[1878] שו"ת
תלדרשב"א סי' צב (אלא דכל שהוא לצרכנו, ולא לצרכו ממש של תינוק, גזרינן דילמא
תלהאתי למסרך, כדאמרינן בשבת ובעירובין. וכמדומה שזה דבר ברור ופשוט). חידושי רשב"א
תלויבמות קיד, א (התם משום צרכו של תינוק, ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו,
תלזכההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה, אסור). ר"ן נז, א (דוקא במה
תלחשהתינוק עושה לצרכינו הוא דחיישינן להכי, אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן,
תלטדהא ודאי, נהי דחיישינן דלא מטעמין ליה כוס דזמן יום הכיפורים משום דילמא אתי
תמלמסרך, לצורך תינוק – ודאי מאכילין ומשקין אותו לאלתר אפילו טובא. אלא היינו טעמא,
תמאמשום [דלמה] שהתינוק עושה בשבילנו הוא דחיישינן לאתי למסרך, אבל במה שהוא עושה
תמבבשביל עצמו, לא). מ"א ריש סי' תקנו (ודוקא דבר שאנו עושין בשבילנו, אבל דבר
תמגשאנו עושין בשביל התינוק לא גזרינן דלמא אתי למסרך, ולפיכך נותנין לו לאכול ולשתות
תמד(ר"ן פ"ק דשבת)).
תמה[1879] מ"א
תמוסי' רסט סק"א (ונראה לי דאסור לענות הקטנים, וכמ"ש סי' תרי"ו. ולא
תמזחיישינן דדלמא אתי למיסרך, דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו'
תמחסי' [צ]"ב). והוא כמבואר במ"א סי' תרטז ס"ק א (נראה לי דודאי כל דבר
תמטשהוא משום עינוי לא גזרו בקטן).
תנוכן הוא לעיל סי' רסט ס"ג (שמותר
תנאלהאכיל את הקטן קודם קידוש בין של לילה בין של יום ואסור לענותו). סי' קו ס"ג
תנב(רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית, ואסור לענותם, כמו שיתבאר בסי' רס"ט
תנגושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש).
תנד[1880] תוס'
תנהפסחים פח, א ד"ה שה לבית (ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן
תנואוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור, כדאמר בפרק חרש
תנז(יבמות קיד, א). ואומר ר"י דהתם ילפינן מלא תאכלום, ולא אסור אלא דומיא
תנחדשרצים ונבילות, אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי). רבינו ירוחם נ"א ח"א
תנטיג, ג (ובשביל מצוה ספינן ליה בידים, כגון בתקיעת שופר דמלמדין אותו למצוה). הגהות
תסאשרי ר"ה פ"ד סי' ז (ואף על גב דבפרק חרש (קיד, א) מוכח דאף באיסורי
תסאדרבנן לא ספינן ליה בידים. מכל מקום הכא שרי להתעסק בו לתקוע ... כיון דזימנין
תסבאיכא מצוה בתקיעת שופר, ולא דמי לשאר איסורין. פר"י מהרי"ח). מ"א סק"ג
תסגד"ה כתב (וכתב עוד רבינו ירוחם דכל דבר שהוא משום מצוה, ספינן ליה בידים,
תסדכגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת. וכ"כ הג"א בר"ה. וכ"כ התוס'
תסהבפסחים דף פ"ח, דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו, כיון שהוא
תסוחינוך מצוה).
תסזוכן הוא לקמן סי' תקצו ס"ב (מותר
תסחלומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו
תסטלתקוע כל היום אפילו לאחר שישמע התקיעות בבית הכנסת, לפי שמצוה על הגדולים ללמד את
תעהקטנים ולחנכם במצות).
תעאוראה לקוטי שיחות חכ"ו ע'
תעב69-74. שלחן המלך
תעגח"א ע' רמב-רנ.
תעד[1881] רש"י
תעהסוכה ב, סוע"ב ד"ה מדרבנן (שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה,
תעוכדי שיהא מחונך ורגיל למצות). חגיגה ו, א ד"ה קטן מיבעיא (הלא אין חינוך קטן
תעזאלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל).
תעחוכן הוא לעיל סי' קפו ס"ג (שהקטן
תעטמצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי, אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה
תפסריך כמנהגו כשיגדל). שו"ת אדה"ז סי' מא בסופו (לחנך בה בנו כדי שיקיים
תפאמעצמו כשיגדיל, שזו היא מצות חינוך, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין וגו').
תפבוראה לקוטי שיחות חכ"ו ע' 61. שלחן
תפגהמלך ח"א ע' רמ.
תפד[1882] כדעה
תפההב' דלעיל סי' קצ ס"ד (ויש אומרים שכל דבר הטעון כוס, חוץ מקידוש, לא הצריכו
תפולטעום ממנו, אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין, שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו,
תפזונראית כברכה לבטלה).
תפח[1883] מרדכי
תפטיומא רמז תשכז (השיב רבינו יעקב ברבי שמשון, אם חל שמיני של מילה ביום הכיפורים,
תצאנו נמנעים ואין אנו אומרים ברכת מילה שעל הכוס, לפי שאין אומר שירה כי אם על היין,
תצאוביום הכיפורים אי אפשר להטעימו אפילו לקטן, דלמא אתי למסרך).
תצב[1884] ס"ד
תצג(ואחר המילה יש נוהגין לברך ברכת המילה בלא כוס, לפי שאי אפשר לטעום ממנו, וגם אין
תצדמטעימים לתינוק, גזירה שמא יהיה התינוק רגיל בשתיה זו של מצוה ויורה היתר לעצמו
תצהלשתות מכוס של ברכה אף לכשיגדל).
תצווראה שם סעיפים ה-ו (ויש נוהגין
תצזלברך על הכוס ולהטעים ממנו לתינוק הנימול ... ויש נוהגים שמברכים על הכוס ומטעימים
תצחלתינוקות). לעיל סי' קצ שם (וכן נוהגין במילה שביום הכיפורים, הואיל ואי אפשר
תצטבענין אחר, כמ"ש בסי' תרכ"א).
500[1885] כדלעיל
501סי' שז סי"ב (דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר
502לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה ... לצורך מצוה).
503[1886] סעיף
504ז (כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך. רק שיהא בענין שאין בו
505איסור מה שעושה בשבילו ... כגון לצורך מצוה).
506[1887] משנה
507צ, ב (המוציא ... חגב חי טהור, כל שהוא (שמצניעין אותו לקטן לשחק בו), מת, כגרוגרת
508(הרי הוא כשאר אוכלין, וחייב בכגרוגרת, רש"י) ... ר' יהודה אומר אף המוציא
509חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו). גמרא שם (ותנא קמא סבר לא, מאי
510טעמא, דילמא אכיל ליה (ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו
511להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא, לא תאכלום לא תאכילום להזהיר
512גדולים על הקטנים, רש"י). אי הכי טהור נמי (חי נמי, דילמא אכיל ליה. ואי משום
513דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה, אית ביה מיהא משום בל תשקצו,
514רש"י), דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא (מין חגב טהור,
515רש"י) אפומיה, אמר ליה שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו
516את נפשותיכם. אלא דילמא מיית ואכיל ליה). הרי שלת"ק אסור ליתן חגב טמא חי
517לקטן, שמא ימות ויאכלנו. ואילו היינו חוששים שיאכל את החגב חי, שאסור משום בל
518תשקצו, הי' אסור ליתן לו גם חגב חי לשחק בו.
519הגהות אשרי שם סופ"ט (אין
520מוסרין חגב חי לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואפילו למאן דאמר קטן אוכל נבילות אין
521בית דין מצווין להפרישו, מכל מקום למסור לו דבר טמא מודה שאסור. אבל חגב טהור
522מוסרין בידו, דאי נמי מיית ואכיל ליה, שרי, דלא בעי שחיטה. מיהו חגב חי, אסור,
523משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכשהוא חי אין לחוש דלמא אכיל ליה. מהרי"ח). מ"א
524רסק"ג (ואיתא ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא
525ימות ויאכלנו, ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו, וכל
526שכן דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה. וכ"כ בהג"א שם. והטעם, דהוי כמאן
527דמאכילו בידים).
528וראה בדי השלחן סי' קמז ס"ק י.
529[1888] מ"א
530שם (מותר ליתן עוף טמא לשחוק, דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך, כדאיתא
531בב"ב דף כ'), והיינו הא דאמרינן ב"ב כ, א (עוף ששכן בחלון ... ממעטין
532בחלון [שחוצצין בפני הטומאה שלא תעבור דרך החלון] ... פרח ואזיל, בקשור. שחיט ליה,
533בטמא ... יהיב ליה לינוקא, במסרט). הרי שאם אינו מסרט, מותר ליתנו לתינוק לשחק בו,
534ואין חוששים שימות ויאכלנו, כיון שאינו ראוי לאכילה.
535וכן הוא לעיל סי' שח סע"ח (ואפילו
536עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה, אסור לטלטלו). הרי שבימי חול, שמותר לטלטלו, מותר
537ליתנו לתינוק לשחק בו.
538[1889] עתה מבאר החילוק בין
539האמור לעיל, שאסור ליתן לתינוק חגב טמא, שמא יאכלנו, לבין האמור לקמן שמותר ליתן
540לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות, אף שבודאי יאכלנו. ומבאר החילוק, כי חגב טמא יש
541בו חשש איסורי מאכלות, ואילו עוגה שעליה אותיות אין בה אלא חשש שיעשה בה מלאכת
542מחיקה.
543[1890] שאף
544שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד
545עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה. אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו, אלא שהוא זמן האסור
546באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו
547חשש סכנה אם יתענה).
548מכל מקום בהגיע הקטן לחנוך עינוי
549ביום הכיפורים, אסור ליתן לו מאכל בידיו, כדלקמן סי' תרטז ס"ד (וכל זה בקטן
550שלא הגיע לחינוך מצות עינוי, אבל אם הגיע לחינוך, אסור להאכילו ... אמו אינה מצווה
551על כך, אבל מכל מקום אסור לה ליתן לפניו לאכול, דהרי זה כאלו מאכילתו בידים). הרי
552שמשום איסור "מאכילתו בידים", "אסור לה ליתן לפניו לאכול".
553[1891] שו"ת
554מהר"ם מרוטנבורג, במרדכי רמז שסט (עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות
555ותיבות, איך אוכלים אותם התינוקות ... איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן
556אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, היכא דלא ספינן ליה בידים). רמ"א
557סי' שמ ס"ג (אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות ... דהוי מוחק). מ"א שם
558סק"ה (ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי)).
559[1892] סעיף
560ד (אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, מפני
561שהוא מוחק. אבל מותר ליתנה לתינוק, לפי שקטן העושה להנאתו אין צריך להפרישו,
562כמ"ש בסי' שמ"ג).
563[1893] מרדכי
564שם (ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו).
565וכן הוא לקמן סי' תרמ ס"ד
566(ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה, אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה
567לאכול אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ
568לסוכה).
569[1894] ס"א
570(קטן העובר על דברי תורה להנאתו, כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת
571לצרכו, אין בית דין מצווין להפרישו).
572[1895] מרדכי
573שם (דלא ספינן ליה בידים), משא"כ כשנותן לתוך פיו אסור, כדלעיל ס"ג (לספות
574לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה, אפילו אינו בר הבנה כלל, שנאמר לא תאכלום,
575ופירשו חכמים לא תאכילום לקטנים).
576ואף שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (שלא
577אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו, כגון טרפה וכיוצא בה, אבל
578כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן, שהרי מאכילים
579הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה), ושם (הערה כד).
580היינו דוקא באיסור של זמן האכילה,
581משא"כ כאן שעל ידי האכילה נעשית מלאכת שבת, כדלקמן סי' תרטז ס"א (מותר
582לגדול להאכיל את הקטן ולהשקותו ולסוכו ולרחצו בצונן, אבל לא ירחיצנו בחמין כל גופו
583... שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד, שהרי בכל שבתות השנה אסור
584לרחוץ בחמין ... ולפיכך אסור לעשותה לקטן בידים, כמו שאסור להאכילו בידים כל
585האיסורין של דבריהם, כמ"ש בסי' שמ"ג).
586וכן הוא לעיל סי' שא סכ"א
587(הבנים יוצאין בזגין ... הארוגים או תפורים להם בכסותם ... אבל אם יש בהם עינבל
588העשוי להשמיע קול, אסורים ללבשם בשבת ... ואף על פי שכאן עושה זאת הקטן, ואין אנו
589מצווים להפריש הקטן מחלול שבת, מכל מקום אסור ליתן לו מלבוש זה שהזוג ארוג בו,
590שהרי זה כמאכילו איסור בידים, עיין סי' שמ"ג). והיינו
591שכל האיסור הוא "ללבשם בשבת", משא"כ אם נותן לו והוא לובשם בעצמו,
592אינו אסור.
593וראה תהלה לדוד סוף סק"ב. בדי השלחן
594סי' קמז סקי"א. חקרי הלכות ח"ד נה, ב. קובץ הערות וביאורים תתלא ע' 79.
595[1896] תרומת
596הדשן ח"ב סי' סב (אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן
597י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק, שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב,
598ורוצה לקבל תשובה על ככה. נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה ה[ו]א
599כלל ועיקר ... נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה). רמ"א סוף הסימן (וקטן שהכה את
600אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב
601לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין).
602וראה תורת מנחם חי"ט ע' 26
603(ומההוכחות לזה – פס"ד הרמב"ם לענין קטן ש"אינו מביא (קרבן) עד
604שיגדיל ויהי' בן דעת, שאז מביא קרבן על דבר שעשה בקטנותו). והוא ברמב"ם הל'
605שגגות פ"ט ה"ג (בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא
606מביא קרבן. ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת).
607וראה אגרות קודש ח"ז אגרת
608ב'ריז. לקוטי שיחות חי"ד ע' 144. שלחן המלך ח"א ע' רנא-ב.
609[1897] מ"א
610סק"ד (ובדבר שבממון עיין בחו"מ סימן ש[מ]"ט), והוא בשו"ע שם
611ס"ג (קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין. ואם אינו בעין, פטור אף לאחר
612שיגדיל).
613[1898] צ"ל:
614סי' שמט ס"ג (לקוטי שיחות חט"ז ע' 25).