Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמז על איזה הוצאה חייב מן התורה
ובו י' סעיפים:
זה עוקר וזה מניח
א מן
ובו י' סעיפים:
זה עוקר וזה מניח
א מן
בהתורה אינו חייב, אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להפך, אבל
גהעומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו, ונטלו ממנו חבירו
דהעומד שם, שזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים, שנאמר מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה,
היחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין. אבל אסורים לעשות כן מדברי סופרים, גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה
ובשבת:
זב היה עומד
חבאחת משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו, ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו, אפילו לא הניחו בארץ, הואיל והוא מונח בידו הרי הוא
טכמונח בארץ, שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץ (ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים (א), וידו שהחפץ
יבתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב, שכן היה משא בני קהת
יאשהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ):
יבלפני עור, ומסייע לעוברי עבירה
ג אבל זה שניטל
ג אבל זה שניטל
יגהחפץ ממנו פטור ומותר, משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום. אבל אסור מן התורה, משום שמכשיל את חבירו ונותן לו
ידחפץ להוציאו מרשות לרשות, ועובר על לפני עור לא תתן מכשול.
טוואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו, אינו עובר על לפני עור מן
טזהתורה. אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו, אפילו הוא נכרי,
יזואפילו בכרמלית, כמו שנתבאר בסי' שכ"ה, מטעם שנתבאר שם.
יחובישראל יש עוד איסור מדברי סופרים, מפני שמסייע
יטלעוברי עבירה. ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור, אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו:
כד וכן
כאאסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת, אפילו הוא כלי המצוי
כבלו לשאול במקום אחר. ואם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, מותר להשאילו, אם הוא כלי
כגהמצוי. אבל אם אינו מצוי, אסור להשאילו לו, אלא אם כן יש בו משום דרכי שלום. אבל
כדאם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, אסור להשאילו לו אפילו במקום שיש בו משום דרכי
כהשלום.
כווכן מי שעוסק במלאכת איסור, אסור לומר לו תצלח מלאכתך,
כזאף על פי שדרך ארץ לומר כן לכל עוסק במלאכה, ואפילו לעכו"ם משום דרכי שלום, מכל מקום לישראל אסור, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה:
כחה כשפשט ידו
כטלרשות שניה וחפץ בידו והניח ביד חבירו העומד שם, הוא חייב שעשה עקירה והנחה,
לוחבירו פטור ומותר משום איסור שבת. ואסור מדברי סופרים, אפילו
לאבכרמלית, משום שמסייע לעוברי עבירה:
לבהמניח על חבירו למעלה מי'
ו ואם הוא
ו ואם הוא
לגעומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה
לדמעשרה, שהוא מקום פטור, שניהם פטורים. שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום
להפטור, לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה
לומעשרה.
לזאבל מכל מקום אסורים לעשות כן מדברי סופרים, אלא אם
לחכן חבירו מוליך החפץ דרך מעלה מעשרה ומניחו במקום פטור הגבוה למעלה מעשרה. אבל אם מניחו בארץ הרי נעשית על ידי
לטשניהם הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, ויש בזה איסור מדברי סופרים,
מאפילו בכרמלית, כמ"ש בסי' שמ"ו.
מאואפילו אם מניחו במקום פטור שהוא למטה מעשרה, הרי
מבנעשה על ידי שניהם טלטול מרשות היחיד למקום פטור דרך אויר רשות הרבים,
מגואפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם, כמו במטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות
מדהרבים, כמו שיתבאר.
מהואם מוליכ[ם] דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד, הרי
מוזה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור, שהיא נגררת אחר
מזגופו, וכשעקר גופו ללכת, הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אחר
מחכך ברשות היחיד.
מטויש אומרים שגם לגבי
נאחרים אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום פטור, כמו שאין נחשבים לגבי עצמו, וכן שאר
נאבעלי חיים אינם מקום פטור אפילו הם גבוהים מעשרה, אלא הרי הם
נבכקרקע רשות הרבים שהם עומדים עליה. וכן אם עומדים על גבי דבר שהוא כרמלית ברשות
נגהרבים, או בכרמלית ממש, הרי הם כרמלית, אפילו הם גבוהים הרבה.
נדאבל אם עומדים על גבי דבר שהוא מקום פטור, הם מקום
נהפטור לדברי הכל:
נודין ידו הפשוטה לרשות אחרת
ז העומד
ז העומד
נזבפנים, ופשט ידיו או אחד משאר איבריו לחוץ, אפילו הן למטה מעשרה, הן מקום
נחפטור לדברי הכל, אפילו לגבי אותו האדם עצמו, לענין שמותר לו להכניס
נטלתוך ידו חפץ המונח ברשות הרבים. שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רשות היחיד כמוהו, הואיל והן ברשויות מוחלקות. וגם אינו כרשות הרבים
סשהיא בתוכה, הואיל ואגודה בגופו העומד ברשות היחיד, לפיכך הוא מקום פטור.
סא(ומה שאסור לו, ואפילו לאחר,
סבליתן חפץ לידו מרשות הרבים שיכניסנו לרשות היחיד, אף על פי שמכניס ממקום פטור
סגלרשות היחיד. איסור זה הוא משום גזירה שמא יבא לעשות בעצמו עקירה מרשות הרבים
סדוהנחה ברשות היחיד, שאסור מדברי סופרים לגרום הכנסה מרשות הרבים לרשות
סההיחיד, אפילו דרך מקום פטור, כמו שנתבאר בסי' שמ"ו).
סואבל אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו
סזתחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות
סחהרבים חייב. לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל
סטחפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב', כיון שאין הושטה זו חשובה כאן
עהנחה ליד עצמה, שהרי היא תלויה כאן באויר, הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה.
עאשהושטת היד אינה דומה לעמידת גופו, שכשעומד לפוש עמידה זו חשובה הנחה גם להחפץ שעל גופו או שעל ידו,
עבלפי שהגוף עצמו עומד ונח על גבי קרקע, משא"כ בהושטת ידו לבדה שהיא תלויה ונחה
עגבאויר.
עדויש אומרים שידו
עההפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותה רשות, אם רשות היחיד רשות היחיד אם רשות
עוהרבים רשות הרבים, והוא הדין לאחד משאר אבריו, אע"פ
עזשאגודים בגוף העומד ברשות אחרת.
עח[הגה"ה: ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו,
עטאינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע, או ליד חבירו העומד שם, אבל אם חבירו
פנטלו ממנו, אף הוא פטור, אף
פאעל פי שהחפץ מונח בידו, שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי, והרי הוציא מרשות לרשות. זהו
פבלפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות, שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה
פגמתחלה כמו שנתבאר].
פדלפיכך אם שלשל ידו למטה מג' טפחים סמוך לארץ באותה
פהרשות שהכניסה לשם, בין שהיא רשות היחיד בין שהיא רשות הרבים, חייב, אע"פ שלא
פוהניח החפץ בארץ, שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא כארץ, וכאילו נחה ידו בארץ עצמה, וידו
פזהיא כאותה רשות לגמרי.
פח(ולדברי הכל אם ידו פשוטה מרשות היחיד לרשות הרבים
פטלמעלה מעשרה, היא מקום פטור).
צולכן יש
צאלהתיר במילה בשבת להוציא התינוק מרשות היחיד לכרמלית, על ידי שיעמדו שתי נשים
צבבפנים, ואחת מהן תושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, שהן מקום פטור לדברי הכל, והשניה
צגתטול התינוק מבפנים ותושיטנו לחוץ ותניחנו על ידי האשה הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה,
צדוהרי זו הנחה במקום פטור כיון שהתינוק הונח על ידיה ממקום אחר.
צהואחר כך תניח אפילו היא עצמה את התינוק על ידי אשה
צואחרת העומדת בחוץ, שהן גם כן למעלה מעשרה, שיש אומרים שהן מקום פטור לגבי אדם אחר,
צזכמו שנתבאר למעלה, ויש לסמוך על דבריהם להקל בענין זה בכרמלית שאיסורו
צחמדברי סופרים, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ועוד כיון שיש מתירין לגמרי לטלטל
צטמרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור, כמו שנתבאר בסי' שמ"ו.
ק(אבל העומדת בחוץ לא תטול מעל ידי העומדת בפנים, שהרי
קאלגבי עצמה אין ידיה חשובות מקום פטור, וכשנוטלת התינוק בידיה הרי זה כאלו הניחתו
קבבארץ כמו שנתבאר למעלה, והרי נעשית כאן על ידי שלשתן הוצאה מרשות היחיד
קגלכרמלית דרך מקום פטור, ויש אוסרים בזה, ויש להחמיר כדבריהם כמו שנתבאר שם.
קדומשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל על ידי ישראל כמו שנתבאר בסי' של"א).
קהואחר כך תחזור העומדת בחוץ ותניחנו על ידי חבירתה,
קווחבירתה על ידי חבירתה, בפחות פחות מד' אמות, והכל למעלה מעשרה. ואין לגזור שמא תעמוד אחת לפוש בעוד
קזהתינוק על ידיה,
קחוהרי זה כאלו הניחתו בארץ כמו שנתבאר למעלה,
קטלפי שאף אם תעשה כן לא נעשית כאן אלא הוצאה מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור,
קיואין לנו לגזור כל כך בהוצאה זו כיון שיש מתירים אותה לגמרי.
קיאוכשיגיעו לפני חצר בית הכנסת, שהיא רשות היחיד, תחזור
קיבאשה אחת ותעמוד בפנים ותושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה, והעומדת בחוץ תניחנו על ידיה
קיגשהן מקום פטור לדברי הכל.
קידונמצא שהעבירו התינוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך
קיהמקום פטור למעלה מעשרה, שהוא מותר אפילו לדבר הרשות, אם שתי הרשויות הם של אדם אחד
קיושאין צריך עירוב כלל. אבל אם הן של שנים, ואי אפשר לערב, אסור, כמ"ש בסי' שנ"ג. ולכן אף כאן אם אין שום אדם דר בחצר בית הכנסת מותר על
קיזדרך שנתבאר.
קיחאבל אם אדם דר שם, הרי אסור להביא לשם שום דבר מחצר
קיטאחר שאינה מעורבת. והעירוב שבבית הכנסת אינו מועיל כלום כשאסור לטלטל במבוי, כמו
קכשיתבאר בסי' שס"ו. לפיכך אין שום היתר בעולם להביא התינוק לבית הכנסת
קכאעל ידי ישראל, ואפילו בזה עוקר וזה מניח, כמ"ש בסי' של"א. ועל איסור זה של חצר שאינה מעורבת אמרו שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת לדחות המילה למחר,
קכבאם אי אפשר להביא הסכין על ידי הנכרי, לפי שאין שום תקנה להביאו על ידי ישראל בלי
קכגעירוב במקום שצריך לערב. ולא כיש מי שמתיר בזה משום צורך מצוה:
קכדזורק ומעביר ומושיט דרך רשות הרבים
ח הזורק
ח הזורק
קכהמרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, פטור, כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים. אבל אסור מדברי סופרים, גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים.
קכוואפילו דרך כרמלית אסור.
קכזבמה דברים אמורים בזורק דרך מטה מעשרה, אבל דרך מעלה
קכחמעשרה שהוא מקום פטור, מותר לכתחלה, על דרך שיתבאר בסי' שנ"ג:
קכטט במה דברים
קלאמורים בזורק, אבל המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אפילו למעלה
קלאמעשרה טפחים אסור מדברי סופרים, שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב, אף על פי שהמשוי למעלה מי' טפחים כמו שנתבאר למעלה.
קלבואפילו דרך כרמלית אסור.
קלגוכן אסור מדברי סופרים להעביר או לזרוק מכרמלית
קלדלכרמלית דרך רשות היחיד:
קלהי וכל זה
קלובזורק (ומעביר ברגליו). אבל העומד ברשות היחיד ומושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד
קלזאחרת שבצדה, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן, כגון זיז הבולט מהכותל לרשות הרבים
קלחגבוה עשרה ורחב ד', שהוא רשות היחיד,
קלטוזיז אחר כמוהו בולט בצדו, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם, אף על פי שהוא למעלה
קממעשרה ומקום פטור הוא, אעפ"כ אסור להושיט מזה לזה, ואם הושיט חייב,
קמאשכך היתה עבודת הלוים במשכן, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ואורך רשות הרבים
קמבמפסיק ביניהם, והיו מושיטים הקרשים מזו לזו, אבל לא היו זורקין אותן מפני כובדן,
קמגוהעגלות היו רשות היחיד שהיו גבוהות עשרה ורחבות ד'. אבל אם רוחב רשות הרבים מפסיק
קמדביניהם, כגון שאינם זה בצד זה בדיוטא אחת, אלא זה כנגד זה, שאחד יוצא מכותל שבצד
קמהזה של רשות הרבים והשני מכותל שבצד שכנגדו, ורוחב רשות הרבים ביניהם, המושיט מזה
קמולזה פטור, שהושטה זו לא היתה במשכן.
קמזואפילו לכתחלה מותר ע"ד שיתבאר בסי' שנ"ג כיון שמושיט דרך מעלה מעשרה שהוא מקום פטור:
קמחקונטרס אחרון
**(א) וידו
**(א) וידו
קמטשהחפץ כו'.** אף
קנשבתוס' עירובין דף ל"ג ע"א
קנאאיתא, דר' אלעזר לא
קנבמיירי אלא כשלא היתה ההנחה למעלה מעשרה. לא קיי"ל הכי. דהתם נמשכו אחר פירש"י
קנגבההיא דהעבירו דרך עליו, כמבואר מראייתם משם,
קנדאבל התוס' שם
קנהסתרו פרש"י, ולפי פירושם אין ענין שם לכאן כלל. ואתיא מימרא דר' אלעזר כפשטה,
קנואפילו לא הניח אחר כך על גבי קרקע, אלא עמד, ועמידת גופו כעמידת חפץ, כדאיתא בדף
קנזה' ע"ב.
קנחוכ"מ
קנטבהדיא בפירש"י דף צ"ב ע"א,
קסשחילק בין זורק בכותל למעביר, ולהתוס' דעירובין אין חילוק ביניהם כלל, ושאני זורק
קסאבכותל דנח שם. אלא ודאי דגם ר' אלעזר מיירי כשעמד ברשות הרבים, ועמידת גופו כעמידת
קסבחפץ, ואפילו הכי חייב.
קסג(וכ"מ
קסדגם כן בסוגיא דהזורק דף צ"ז,
קסהדמאי פריך מרבי אלעזר, הא השתא סלקא דעתא, דרבי עקיבא סבר במעביר אף על גב דלא
קסוהונחה כמי שהונחה דמיא, לאפוקי למעלה מעשרה דאף בהונחה פטור.
קסזואף אם תמצי לומר דסלקא דעתא דטעמא דרבי עקיבא משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך
קסחרשות הרבים חשיבא ליה מלאכה חשובה, מכל מקום יש לומר נמי דהיינו דוקא למטה מי',
קסטולא למעלה שהוא מקום פטור. אלא ודאי דרבי אלעזר מחייב אף בעמד.
קעוהשתא דסלקא דעתא לפלוגי בין מעביר לזורק, על כרחך היינו כסברת בן עזאי בפ"ק
קעאדמהלך כעומד, ועל זה פריך דאם כן למעלה מי' נמי ליחייב כדרבי אלעזר ודו"ק).
קעבוכ"מ
קעגבהדיא ממתניתין פ"ג דכריתות
קעדדמייתי לה בסוף פרק (הבונה) [הזורק], עיי"ש בתוס'.
קעהואף לפי תירוץ קמא,
קעומכל מקום הוא הדין לכתיפו וידיו דלא קביע גם כן.
קעזודלא כדמשמע לכאורה מתוס' דעירובין.
קעחוכ"מ
קעטבהדיא בריש פרק כ"ד גבי
קפהיתה חבילתו על כתיפו, דמיחייב כשעקר והניח.
קפא(וכן בריש
קפבפרק קמא
קפגחוץ לד' אמות לפוש חייב לכתף פטור, ולכתף משמע שהמשוי על כתיפו כדפרש"י שם,
קפדואפילו הכי חייב בלפוש).
קפהוכן גבי
קפוכיסו על בהמתו מניח עליה כו', עיי"ש בגמ' ריש פרק כ"ד, אע"ג
קפזדסתם בהמה גבוה י' טפחים כדאיתא בפרק הפרה,
קפחומבואר משם דאף בעקירת החפץ שלמעלה מעשרה חייב.
קפטוכ"מ
קצבהדיא ממתניתין פ"י דעירובין
קצאונתבאר בסי' ש"ן ס"ב, עיי"ש
קצבבמג"א,
קצגדהעומד ברשות הרבים ורוקק לרשות היחיד חייב, אע"פ שהרוק נח תחלה בפיו, כמ"ש
קצדהרא"ש שם.
קצהועל כרחך
קצוצריך לומר שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר,
קצזובין הנחה שעל ידי עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה ודו"ק. וכהאי
קצחגוונא מבואר ברא"ש שם,
קצטוהביאוהו בתוס' בדף כ',
רלענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר, דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא אם כן
ראהונח שם ממקום אחר.
רבוהתוס' דהכא סבירא להו כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה.
רגוכן סבירא להו גם כן לתוס' בשבת דף ה' ע"א ד"ה כאן כו',
רדוכמ"ש המגיד משנה ומג"א. ומ"ש
רההתוס' בעירובין דף כ', והרא"ש בפרק י' שם, כיון שהוא במקום אחד ופיו כו',
רוהיינו אפילו למטה מעשרה.
רז(אי נמי) היינו מקמי דנחתו לחילוק זה, דאז מוכח מכמה דוכתי דכשהם במקום אחד לא הוה
רחמקום פטור אפילו למעלה מי', כמו שנתבאר, אבל לבתר דנחתו לחילוק זה, מעתה יש לומר
רטדכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי', לדבר שהונח שם ממקום אחר. ולפי זה
ריאתי שפיר הכל ודו"ק.
ריאוהנה לפי
ריבדעת התוספות, אין צריך ליזהר מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו',
ריגאם היא גבוה עשרה. וצ"ע לדינא:
ריד[444] עיקרי ההלכות שנתבארו
ריהבסימן זה:
ריו(א)
ריזזה עוקר וזה מניח (ס"א-ב).
ריח(ב)
ריטלפני עור, ומסייע לעוברי עבירה (ס"ג-ה).
רכ(ג)
רכאהמניח על חבירו למעלה מי' (ס"ו).
רכב(ד)
רכגדין ידו הפשוטה לרשות אחרת (ס"ז).
רכד(ה)
רכהזורק ומעביר ומושיט דרך רשות הרבים (ס"ח-י).
רכו[445] משנה ריש שבת (פשט
רכזהעני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא,
רכחשניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס,
רכטשניהם פטורין). גמרא צג, א (למעוטי זה עוקר וזה מניח). טור ושו"ע (מן התורה
רלאינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו
רלאלפנים, וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לחוץ, וחפץ בידו, ונטלו
רלבחבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים).
רלג[446] ויקרא ד, כז. ברייתא ג,
רלדא (מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים
רלהועשו אותה פטורין). לבוש ס"א (שכן דרשו רז"ל מקראי פ"ק דשבת,
רלומדכתיב גבי חיוב חטאת, מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה חייב חטאת ולא העושה מקצתה,
רלזיחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורין).
רלחואם פשט ידו לחוץ ונתן חבירו חפץ לידו
רלטוהכניסו, יתבאר לקמן ס"ז (העומד בפנים ופשט ידיו או אחד משאר איבריו לחוץ,
רמאפילו הן למטה מעשרה, הן מקום פטור ... ומה שאסור לו ... אף על פי שמכניס ממקום
רמאפטור לרשות היחיד ... שאסור מדברי סופרים לגרום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד
רמבאפילו דרך מקום פטור). וראה הערות וביאורים תשלט ע' 35.
רמגמשא"כ כאן (שפשט לרשות השניה,
רמדונטלו חבירו העומד שם), לא היתה הנחה במקום פטור, כדלקמן שם (חפץ שהיה עליה בתחלה
רמהברשות זו, והושיטה לרשות ב' ... אינה חשובה הנחה להחפץ שבה), ושם נסמן (הערה 48).
רמו[447] גמרא שם (פטור אבל אסור),
רמזופרש"י (פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה). טור ושו"ע (אבל אסור
רמחלעשות כן מדרבנן).
רמטוהטעם שאינו אסור מן התורה מטעם חצי
רנשיעור, נתבאר בלקוטי שיחות חי"ד ע' 13 ואילך.
רנא[448] רש"י במשנה שם ד"ה
רנבשניהם (אבל אסורין לעשות כן לכתחלה, שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת).
רנגוראה לקוטי שיחות שם ע' 15 הערה 22 (ויש
רנדלומר שכוונת אדה"ז להדגיש שגזירה זו (והחששא) היא גם על מי שעושה ההנחה בלבד,
רנהוהגזירה היא שלא יבוא הוא עצמו לעשות מלאכה שלימה בפעם ב').
רנו[449] משנה שם (פשט העני את ידו
רנזלפנים ... נטל מתוכה והוציא, העני חייב). טור ושו"ע (פשט ידו לפנים ונטל חפץ ...
רנחוהוציאו לחוץ ... חייב).
רנט[450] רמב"ם הל' שבת פי"ג
רסה"ב (אף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו,
רסאהואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ). הובא במ"א ס"ק ג.
רסב[451] תוס' שם ג, א ד"ה
רסגמאי טעמא (משום דבתר גופו גריר).
רסד[452] רבי אליעזר שבת
רסהצב, א (המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת).
רסוומיירי שאף לאחר שעמד נשארה ידו למעלה
רסזמעשרה, ומכל מקום "הרי הוא כמונח בארץ, שהיד נגרר אחר הגוף והגוף הוא עומד
רסחבארץ".
רסטואף דלקמן ס"ו הובאו ב' דעות, אם
רעחשיב כמקום פטור – לגבי אחר המניח עליו.
רעאמכל מקום מודים שניהם, שלגבי עצמו נחשב
רעבכקרקע רשות הרבים, כדלקמן שם (שלגבי ... עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור, לפי
רעגשנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים).
רעדוהאריך להוכיח כן בקונטרס אחרון ס"ק
רעהא.
רעו*
רעזוכל זה הוא אחרי שעמד. משא"כ כל
רעחזמן שלא נח, אין חוששים לומר שידו שלמעלה מעשרה נחשב כאילו הוא למטה בארץ, כמבואר
רעטלעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69),
רפולקמן ס"ו (והערה 29),
רפאוס"ז (והערה 66).
רפב[453] גמרא שבת ג,
רפגא (בבא דרישא פטור ומותר ... דלא קא עביד מעשה). רמב"ם
רפדהל' שבת פי"ג ה"ז (זה העומד לא עשה כלום, שהרי נתן בידו או נטל מידו).
רפהלבוש (וחבירו העומד בפנים מותר לעשותו אפילו לכתחלה, מכח דיני דשבת, שהרי לא עשה
רפוכלום).
רפז[454] ויקרא יט, יד. רא"ש
רפחפ"א ס"א (ואף על גב דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול, לא איירינן
רפטהכא אלא באיסורי שבת, וקרי ליה פטור ומותר, כיון דליכא איסורא משום שבת). ר"ן
רצבמשנה שם ד"ה ומקשו (דכי אמרינן בגמרא דהאי פטור, פטור ומותר הוא, מצד איסור
רצאשבת קאמרינן, ולא דייקינן באיסור דלפני עור). טור ולבוש (שמכשיל את חבירו וגורם לו
רצבלהוציא החפץ ולבא לידי חילול שבת). מ"א ס"ק ד (אבל אסור, דקעבר משום
רצגלפני עור לא תתן מכשול). ט"ז ס"ק א (לא משום איסור שבת, אלא שמכשיל את
רצדחבירו וגורם לו להוציא חפץ).
רצהליקוטים בענין לפני עור, ראה שו"ת
רצוצמח צדק חיו"ד סי' רצ.
רצז[455] בלוח התיקון שבדפוס
רצחראשון: גורם.
רצט[456] ע"ז ו, רע"ב (קעבר
שמשום לפני עור לא תתן מכשול ... דקאי בתרי עברי נהרא). ופרש"י (דאי לא יהיב
שאליה, לא מצי שקיל). תוס' שבת ג, א ד"ה בבא (אפילו מיירי שהיה יכול ליטלו
שבאפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור). רא"ש שם (בכה"ג דאפילו אם
שגלא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו, דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול). ר"ן
שדשם (כיון דבלאו בעל הבית יכול הוא ליטול ולהניח בקרקע, לית ביה משום לפני עור). מ"א
שהס"ק ד (ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו הי' יכול ליטלו, לא עבר
שואלפני עור).
שז[457] תוס' שם (ואפילו אי מיירי
שחבנכרי, דלא שייך לפני עור, מיהו איסור דרבנן מיהא איכא ... אם עומד בחוץ ופושט ידו
שטלפנים, משמע דאסור ליתן להדיא על מנת להוציא). רא"ש שם (וכי תימא דהכא מיירי
שיבנכרי, דלא שייך ביה לפני עור ... מכל מקום איסור דרבנן איכא ... אם היה עומד בחוץ
שיאופשט ידו לפנים אסור, דנראה כנותן לו על מנת להוציא).
שיב[458] סעיף ב (אם הנכרי עומד
שיגבחוץ ופשט ידו לפנים, שידוע וניכר הוא שיוציא, אסור ליתן לפניו, מפני שנראה כנותן
שידלו על מנת להוציא. ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל, מכל מקום כיון שדבר זה שהוא
שיהמוציא נותנו לו הישראל משלו אסור, מטעם שנתבאר בסי' ש"ז). ובסי' שז סל"ה
שיו(אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ... כיון שאומר
שיזלו לעשות מלאכה בשלו, הרי זה נראה כשלוחו, אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו).
שיחואפילו אין החפץ של הישראל, רק של
שיטהנכרי, גם בזה אסור, מטעם שנתבאר לעיל סי' שכה ס"ג (אם הנכרי עומד בחוץ ופשט
שכידו לפנים, אסור ליתן לפניו, אפילו חפצים שלו, מפני מראית העין, שהרואה שישראל
שכאנותן לו סבור שהוא חפץ של ישראל).
שכבטעם שלישי לאיסור נתבאר לעיל סי'
שכגרמו ס"ד (ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאפילו בעיר המעורבת, ואפילו הנכרי דר
שכדגם כן במקום המעורב, אסור להשאילו בשבת, או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח
שכהביתו מבעוד יום, לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו, יאמר שמכר
שכולו חפץ זה בשבת).
שכזטעם רביעי לאיסור מסייע לנכרי לעשות
שכחמלאכה, נתבאר לעיל סי' שמ ס"ב (שמסייע אין בו ממש ... אלא שהחכמים גזרו עליו,
שכטגזרה שמא יבא לעשות בעצמו).
שלובהערות שם ושם נתבארה כל אחת מגזרות
שלאאלו שגזרו חכמים.
שלב[459] משנה גיטין סא, א (שאין
שלגמחזיקין ידי עוברי עבירה). ברייתא בע"ז נה, ב (שאסור לסייע ידי עוברי עבירה).
שלדתוס' שם (מכל מקום איסור דרבנן מיהא
שלהאיכא, שחייב להפרישו מאיסור). רא"ש שם (דמכל מקום איסורא דרבנן איכא ... שלא
שלויסייע לו). ר"ן שם (מכל מקום מדרבנן מיהא אסור ... ואיך יסייענו בידים). הובא
שלזבמ"א שם.
שלחוכן הוא לקמן הלכות גזילה וגניבה סכ"ג
שלט(אסור לכל אדם לסייעו ... מסייע עוברי עבירה, ואין צריך לומר שאסור לסייע לגזלן או
שמלגנב בשום דבר הצריך להם לרשעתם).**
שמא**
שמב[460] תוס' ע"ז ו, ב ד"ה
שמגמנין (אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור). מ"א שם (וכתבו
שמדהתוס' שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור).
שמה[461] רמ"א יו"ד סי'
שמוקנא ס"א (יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא
שמזאם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות
שמחבמקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל
שמטבעל נפש יחמיר לעצמו). ש"ך שם ס"ק ו (לפענ"ד נראה דלא פליגי, דכו"ע
שנמודים ... בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור). וראה דגול מרבבה שם.
שנא[462] ההלכות שבסעיף שלפנינו
שנבאינן קשורות למלאכת ההוצאה. אבל כיון שנזכר האיסור לסייע לידי עוברי עבירה, מסכם
שנגאת ההלכות שבאיסור זה.
שנד[463] מ"א ס"ק ד (ואסור
שנהלהשאיל לאדם כלי מלאכה, אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה
שנומלאכת היתר. ודוקא בדבר המצוי, אבל בדבר שאינו מצוי אסור. אם לא מפני דרכי שלום. עי'
שנזבגיטין דף ס"א, ובתוספות).
שנחוהוא דתנן בגטין שם (משאלת אשה לחבירתה
שנטהחשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור ... אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה
שסוכברה ... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום).
שסאובתוס' שם ד"ה משאלת (וקשה לר"ת,
שסבותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר, כדאשכחן במסכת שביעית בפ"ה
שסג(מ"ח) בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין,
שסדמפני שיכול לשוחטה. עוד תנן התם (מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם
שסהבשביעית, מחרישה וכלי העול כו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור
שסוולהיתר מותר. וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום, דבמכר לא שייך דרכי
שסזשלום ... ואומר ר"ת, דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית, הלכך אי לאו משום
שסחדרכי שלום הוה אסור ... וכן משמע בירושלמי (גטין פ"ה ה"י) דקאמר אני
שסטאומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבר בו חול, ריחים לטחון בו סמנין, תנור לטמון בו
שעאונין של פשתן, משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה. וההיא דירושלמי לא
שעאהוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה, דאם כן בלא דרכי שלום נמי הוה שרי).
שעבוהיינו שכדי להתיר להשאיל כלי מלאכה
שעגלישראל החשוד, צריך שני תנאים:
שעד(א) "יש לתלות שיעשה בו מלאכת
שעההיתר".
שעו(ב) "הוא כלי המצוי", או "יש
שעזבו משום דרכי שלום".
שעח[464] שבת פט, א (אמר ליה היה
שעטלך לעזרני). ופרש"י (לומר תצלח מלאכתך).
שפ[465] משנה גיטין סא, א (ומחזיקין
שפאידי נכרים בשביעית ... מפני דרכי שלום). גמרא שם סב, א (מחזיקין ידי עכו"ם
שפבבשביעית ... למימרא להו אחזוקו (כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם,
שפגרש"י) בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא (אף הוא
שפדלשון חיזוק, רש"י)).
שפה[466] משנה שם (מחזיקין ידי
שפונכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל). מ"א שם (דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה
שפזתצלח מלאכתך (שבת דף פ"ט). ואפילו לעכו"ם. אבל מי שעוסק במלאכת איסור,
שפחאסור לומר לו כך (גיטין ספ"ה)).
שפט[467] משנה שם שבת ב, א
שצ(פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית ... העני
שצאחייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני ... בעל הבית
שצבחייב והעני פטור). טור ושו"ע (ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד
שצגחבירו העומד בפנים ... הוא חייב וחבירו פטור ... והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו
שצדביד חבירו העומד בחוץ ... שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור).
שצה[468] כמבואר לעיל לעיל ס"ג-ד,
שצוושם נסמן.
שצזאלא שלעיל שם מיירי שהשני נטל החפץ
שצחמידו, שאז אסור לפעמים מן התורה, מטעם לפני עור. משא"כ כאן, שהוא לא קיבל
שצטהחפץ בידו עד שהשני כבר עשה את המלאכה, אם כן אין בזה איסור לפני עור, אלא שאסור
תלקבלו בידו מדברי סופרים "משום שמסייע לעוברי עבירה".
תא[469] ירושלמי שבת פ"א ה"א
תב(רב יהודה בשם שמואל, והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע). תוס' שבת **דף
תגה**, א ד"ה כאן (דמתניתין מיירי למטה מי' ... דכל למעלה מי' הוי מקום פטור,
תדולא מחייב לכו"ע). רשב"א שם ד"ה הא דאמרינן (ועוד דגרסינן בירושלמי
תההעני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע). מ"מ
תוהל' שבת פי"ג ה"ב (ובירושלמי מפרש שאין חיוב בבעל הבית אלא כשידו של עני
תזתוך י' לרשות הרבים, ולזה נראה שהסכים הרשב"א ז"ל). הובא במ"א ס"ק
תחה.
תט[470] לעיל סעיף ב.
תי[471] רשב"א שם (דהמוציא
תיאלמעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב, על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש, דעקירת
תיבגופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי, ומשום דגמרינן לה ממשא בני קהת).
תיגוכל זה בעומד בחוץ (ברשות הרבים) וידו
תידלמעלה מעשרה. משא"כ בעומד בפנים (ברשות היחיד) וידו למעלה מעשרה, והעומד בחוץ
תיההניח החפץ על ידו בפנים, ודאי חייב לדברי הכל, כמבואר בחידושי צמח צדק לב, ג-ד
תיו(וכאשר כתבתי כן דעת אאזמו"ר נ"ע בשו"ע סי' שמ"ז ס"ב וס"ו,
תיזדגבי פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, יש חיוב אף שיד העני היא
תיחלמעלה מעשרה).
תיט[472] שעל ידי שניהם נעשה טלטול
תכמרשות היחיד למקום פטור דרך מקום פטור (יד העומד בחוץ שלמעלה מעשרה).
תכאואף שלגבי העומד בחוץ אין ידו נחשבת לו
תכבמקום פטור, אלא רשות הרבים, והרי אסור לטלטל מרשות היחיד למקום פטור דרך רשות
תכגהרבים, כדלקמן בסמוך (הרי נעשה על ידי שניהם טלטול מרשות היחיד למקום פטור דרך
תכדאויר רשות הרבים, ואפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם).
תכהמכל מקום לענין איסור העברה מרשות היחיד
תכולמקום פטור דרך אויר רשות הרבים, אין חוששים לומר שידו הפשוטה למעלה מעשרה כאילו
תכזהיא בארץ, כמבואר לעיל ס"ב (והערה 9),
תכחולקמן ס"ז (והערה 66),
תכטולעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69).
תלוראה זכרון יוסף אות רב.
תלא[473] סעיף ב-ג (אסור לעשות כן
תלבמדברי סופרים, אפילו על ידי שנים, כגון שאחד עומד ברשות היחיד ונוטל משם חפץ
תלגומניחו במקום פטור, והעומד ברשות הרבים נוטלו, מפני שמזלזל באיסורי שבת לגרום
תלדלכתחלה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או להפך, וגזרה שמא יבואו להוציא מרשות
תלההיחיד לרשות הרבים, או להפך, בלא הנחה במקום פטור בינתיים ... ויש אוסרים אפילו
תלוברשויות של דבריהם).
תלז[474] לא מיירי כאן, שהוליך ידו
תלחלמעלה מעשרה והניחו במקום פטור (שאז לא העבירו דרך אויר רשות הרבים), אלא שהוליכו
תלטברגליו (כדלעיל בסמוך "מוליך החפץ", וכדלקמן בסמוך "כשעקר גופו
תמללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים"), ואם כן העבירו "דרך אויר רשות הרבים".
תמא[475] כדלעיל סי' שמו ס"ד
תמב(ולדברי הכל אסור להוציא מרשות היחיד למקום פטור, אפילו דרך רשויות של דבריהם,
תמגכגון כרמלית או חצר שאינה מעורבת, אפילו בלי הנחה בינתיים, וכמו שאסרו מרשות היחיד
תמדלרשות היחיד דרך כרמלית).
תמהאלא שכאן הוא על ידי שנים, שהראשון עקר
תמומרשות היחיד והניח במקום פטור, והשני עקר ממקום פטור והעבירו דרך אויר רשות הרבים
תמזלמקום פטור, מכל מקום "אפשר שיש בזה גם כן איסור של דבריהם". וראה
תמחנתיבות שבת פ"ו הערה ס.
תמט[476] לקמן ס"ח (הזורק
תנמרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור, כיון שלא היתה הנחה ברשות הרבים,
תנאאבל אסור מדברי סופרים, גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים. ואפילו דרך כרמלית
תנבאסור).
תנג[477] משא"כ אם רק הוליכו
תנדבידו (ולא "עקר גופו ללכת"), כי במה שהוליכו בידו (ולא עקר החפץ ממקום
תנהאחר), לא היתה כאן עקירה.
תנוההפרש בין עקר רגלו (דהוי עקירה והנחה)
תנזלבין הוליכו בידו (דלא הוי עקירה והנחה), נתבאר לקמן ס"ז (והערה 50).
תנחוההלכה שאף אם הניחו חבירו עליו, ואחר
תנטכך הוליכו בידו, אינה נחשבת עקירה והנחה, נתבאר לקמן שם (והערה 55).
תס[478] בקונטרס אחרון סוף ס"ק
תסאא נתבאר, שלדעת התוס' בעירובין (לג, א), אפשר שגם לגבי עצמו נחשב כאן מקום פטור,
תסבכיון שהונח עליו ממקום אחר. ולפי זה יוצא, שגם אם יוליכנה אחר כך לרשות היחיד יהי'
תסגפטור. וכן נתבאר בזכרון יוסף אות רב (לפי מה שביאר בקונטרס אחרון לדעת התוס' ...
תסדנראה לכאורה דאין איסור בזה).
תסהואף "שכשעקר גופו ללכת הרי עקר
תסוהחפץ מרשות הרבים".
תסזמכל מקום כיון שהחפץ הונח עליו ממקום
תסחאחר, ונחשב מקום פטור, הרי כשעוקר אחר כך גופו ללכת, אינו עוקר את החפץ מרשות
תסטהרבים, אלא ממקום פטור. וכמבואר בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (לפי דעת התוספות,
תעאין צריך ליזהר מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו', אם היא גבוה
תעאעשרה), ונתבאר שם (הערה 128).
תעב[479] תוס' רי"ד שבת קב, א
תעגד"ה כיון (ואם פשט בעל הבית ונתן לתוך ידו של עני, אף על פי שגבוה ידו עשרה,
תעדאו ששם על כתיפו של עני, חייב, דכל גופו של עני ... כאילו נח על גבי קרקע דמי). הובא
תעהברשב"א שם (איכא מרבוותא דכתבו דמתניתין אפילו למעלה מעשרה היא, ואף על גב
תעודלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקיימא לן (צז, א) המוציא משוי
תעזלמעלה מעשרה חייב, וכן המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכא נמי, אף על פי
תעחשידו של עני למעלה מעשרה, הנותן לתוכה כאילו נותן ברשות הרבים). ריטב"א
תעטעירובין לג, א ד"ה סד"ה והא (תירץ הר"מ ב"ר שניאור ז"ל
תפ... דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו, שרגליו בארץ, כי מה
תפאשמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו ... ולא עשו למעלה מעשרה
תפבברשות הרבים שיהא מקום פטור, אלא במה שאינו ביד אדם ... ושיטה זו היא המחוורת
תפגבעיני יותר). מ"מ שם (ויש חולקים). הובא במ"א שם.
תפד[480] תוס' רי"ד שם (שאין
תפהחשוב רשות אלא מידי דלא נייד, דהיינו הקרקע, אבל בעלי חיים לא רשויות נינהו, משום
תפודנייד, וכל מקום שעומד האדם הוא בטל אצל אותו הרשות, אם עומד ברשות הרבים דינו כרשות
תפזהרבים).
תפחוראה גם קונטרס אחרון ס"ק א (אע"ג
תפטדסתם בהמה גבוה י' טפחים).
תצ[481] תוס' דף ה, א ד"ה
תצאבגומא (גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור, כיון שגופו שם, ידו
תצבשהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרשות הרבים, דבתר גופו גריר).
תצג[482] יתבאר לקמן (הערה 52).
תצד[483] בגמרא שבת צב, א (איתמר
תצההמוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר ביד חייב (משיצאו הפירות, ואע"פ שגופו
תצוברשות היחיד, ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד, רש"י), בכלי פטור (כל זמן שיש
תצזמקצת הכלי בביתו, רש"י), ורבא אמר, ביד פטור (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר
תצחגופו גרירא, רש"י) בכלי חייב).
תצטומקשינן שם לענין כלי (ורמי דאביי
500אדאביי ורמי דרבא אדרבא), ומתרצת הגמרא (איפוך).
501ופירש מ"מ הל' שבת פי"ג
502ה"ו (ויש מי שפירש, איפוך דכלי בלבד הוא דמפרש, אבל יד כדקאי קאי, דאביי אמר
503בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, וקי"ל כרבא), שבין
504בגופו ובין בכלי אמרינן דשמיה אגד, שנגרר ונחשב מקום פטור.**
505**
506רש"י עירובין צט, א ד"ה
507רישא רבנן (שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד,
508ובפיו הן נחין מיד), לפירוש הרא"ש עירובין פ"י ס"ו (ופירש
509רש"י ... דהא ברשות שהוא שותה בו, פיו עומד, ובפיו נחין מיד. ואף על פי שהן
510חוזרין ונבלעין במעיו, אין חשש, הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור), ותוס' שם כ, א ד"ה
511לא (ורש"י תירץ לקמן ... דמשקין נחין בתוך פיו, שהוא מקום פטור. ואע"ג
512דחוזרין ונבלעין, אין לחוש, הואיל ונחו במקום פטור). הרי שגם לדעת רש"י קיי"ל
513דאגד יד שמיה אגד, וידו הפשוטה לרשות אחרת היא מקום פטור.
514[בנוסף לזה הובאו לקמן (הערה 48)
515ציונים, שלפום ריהטא לא נראה הקשר להאמור שם, אלא להאמור כאן – לבאר הדעה שלפנינו,
516דאגד יד שמיה אגד, וידו הפשוטה היא מקום פטור:].
517מ"א סי' ש"[ן]
518ס"ק ב (כיון שנתנן בפיו הוי מקום פטור, כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר).
519וכבר הובאה לעיל גירסת ופירוש הגמרא
520לדעה זו, לפי האמור במגיד משנה. ועתה יובאו שני אופנים נוספים בביאור הגמרא לדעה
521זו:
522(א) באמת נקטינן כגירסה שבגמרא שלנו
523(צב, א), כפי שיובא לקמן (הערה 51),
524שאביי סובר אגד יד שמיה אגד (וידו הפשוטה היא מקום פטור), ורבא סובר אגד יד לאו
525שמיה אגד (וידו הפשוטה היא כשרשות שנמצאת בה). אלא דקיי"ל כאביי צב, א
526(ביד פטור), ופרש"י (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר גופו גרירא). ולמרות הכלל
527דהלכתא כרבא נגד אביי, מכל מקום הכא קיי"ל כאביי, וכר' אבהו ה ע"א
528(הא בעינן הנחה על גבי מקום ד' וליכא ... אלא אמר ר' אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג'
529וקבלה). ופירשו התוס' שם ד"ה כגון (וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד).
530(ב) אי נמי כרבא (שכשידו הפשוטה
531היא למטה מג' הוי הנחה ברשות הרבים, ומכל מקום גם הוא מודה שלמעלה מג' הוי ידו
532מקום פטור), לפי פר"י בתוס' שם צב, א ד"ה התם (ור"י מפרש
533התם למעלה מג', ואית לן למימר דשמיה אגד, כדאמר בפ"ק (דף ג.) דידו בתר גופו
534גריר, הכא למטה מג' דלאו שמיה אגד).
535*
536שיטה זו, שידו הפשוטה לרשות אחרת היא
537מקום פטור, הובאה גם לקמן סי' שנ ס"ב (ואף על פי שעוקר המים מרשות זו ושותה
538אותם ונכנסים למעיו שהם ברשות זו, ושם נעשית הנחתן, ונמצא מוציא מרשות לרשות. אין
539בכך כלום, כיון שכבר נחו המים מעט בפיו קודם שנכנסו למעיו, ופיו הוא מקום פטור,
540כיון שהוא עומד ברשות זו ופיו הוא ברשות האחרת, וכמ"ש בסימן שמ"ז שיש
541סוברים כן).
542וכל זה הוא לענין ידו הפשוטה לרשות
543אחרת, משא"כ לענין כלי, מודים שתי הדעות דקיי"ל אגד כלי שמיה אגד,
544והמוציא כלי פירות לרשות הרבים, "כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו", אינו
545חייב, וכנפסק ברמב"ם פי"ב הי"א (קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה
546חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה
547לזה), ובמ"מ שם (ר' יוחנן אמר אפילו מלאה חרדל פטור, אלמא קסבר אגד כלי שמיה
548אגד. ואמרו שם דרבא סבירא ליה כר' יוחנן, ואביי כחזקיה. ולפיכך פסק רבינו כר'
549יוחנן ורבא).
550אבל מכל מקום אסור מדרבנן, כמו גבי יד,
551שיתבאר לקמן סי' שמח ס"א (שעבר על דבריהם, ועשה עקירה מרשות היחיד לרשות
552הרבים, או לכרמלית). וראה גם לקמן (הערה 51).
553[484] היינו ששתי הדיעות שבסעיף
554הקודם (לענין ידו הפשוטה למעלה מעשרה), מודים כאן שאינו כרשות שעומד בו, אלא מקום
555פטור.
556אמנם לקמן בסמוך יתבאר, שגם כאן יש
557אומרים שידו כרשות הרבים.
558[485] משנה עירובין צח, ב (עומד
559אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד).
560וכן הוא לקמן סי' שנ ס"א (עומד אדם
561ברשות היחיד ומוציא ידו לרשות הרבים ומטלטל שם חפצים, שנוטלן מכאן ומניחן כאן).
562שכן הוא לפי שתי הדעות שלפנינו (שידו
563הפשוטה לרשות הרבים היא כרשות הרבים, או כמקום פטור), כיון שעכ"פ אינו כרשות
564שהוא עומד בו (שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רשות היחיד כמוהו).
565[486] שבת ג, ב (אמר אביי פשיטא
566לי ידו של אדם (הפשוטה לרשות אחרת, רש"י) אינה (נזרקת אחר גופו לגמרי להיות
567כרשות שהוא עומד בה, רש"י) לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד (בין שהוא רשות
568היחיד בין שהוא רשות הרבים, רש"י)).
569[487] אף שיתבאר בסמוך "שהנחה
570על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר", מכל מקום יכול ליקח
571חפץ בידו מרשות הרבים ולתת מידו זאת לידו אחרת, שאז תהי' הנחה במקום פטור, כמבואר
572בתוס' עירובין כ, א ד"ה לא (אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת, כגון שיתן
573מידו זאת לידו אחרת). שם לג, א ד"ה והא (יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי'), דאז הוי הנחה במקום פטור, ואחר כך יכניסנו לרשות היחיד. וראה
574ארץ צבי ע"מ שבת ג, א.
575[488] וכן יכול העני להניח החפץ
576ביד בעל הבית הפשוטה לרשות הרבים, שאז הוי הנחה במקום פטור, ואחר כך יכניסנו לרשות
577היחיד.
578ומדוע אם כן תנן בריש מכילתין (פשט בעל
579הבית את ידו לחוץ ... נתן לתוכה, והכניס שניהם פטורין), ובגמרא ג, א (פטור אבל
580אסור).
581[489] רש"י שבת ו, א ד"ה
582ובלבד (דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה, לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וגזירה
583דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים). תוס' עירובין כ, א ד"ה
584לא (אמרינן ובלבד שלא יחליפו, התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא). ס' התרומה סוס"י
585ריד (דילמא יביאו החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא הנחה שם
586באמצע, ואם כן יהא חייב).
587[490] סעיף ב (אבל אסור לעשות
588כן מדברי סופרים ... גזרה שמא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך בלא
589הנחה במקום פטור בינתיים).
590כבר נתבאר לעיל ס"א, שאפילו לא
591היתה הנחה בינתיים במקום פטור, "שניהם פטורים, שנאמר מעם הארץ בעשותה העושה
592את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין, אבל
593אסורים לעשות כן מדברי סופרים גזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה
594בשבת".
595וכאן מוסיף, שאף אם היו שני הטעמים
596להיתר: (א) שנים שעשאוה. (ב) היתה הנחה במקום פטור. והיינו שהעומד בפנים הכניס
597החפץ ממקום פטור לרשות היחיד (כקושיית רעק"א במשנה עירובין פ"י מ"ו,
598ונשאר בצע"ג). מכל מקום עדיין אסור מאותה גזירה, שמא יבוא להוציא בעצמו בלא
599הנחה במקום פטור בינתיים.
600ואפילו כשיש שלושה טעמים להיתר: (א)
601הכנסה מכרמלית לרשות היחיד, (ב) על ידי שנים, (ג) על ידי הנחה במקום פטור, גם בזה
602יש להחמיר, כדלקמן בסמוך (והרי נעשית כאן על ידי שלשתן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית
603דרך מקום פטור, ויש אוסרים בזה, ויש להחמיר כדבריהם).
604[491] תוס' שם (דלא חשיב הנחה
605במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו, אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום
606פטור). רא"ש עירובין פ"י ס"ו (דהתם לא חשיב הנחת הפירות בידו
607כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאה לרשות הרבים).**
608**
609הובאו בקונטרס אחרון סוף ס"ק א (וכהאי
610גוונא מבואר ברא"ש שם, והביאוהו בתוס' בדף כ', לענין שהוא במקום אחד ופיו או
611ידו במקום אחר, דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא אם כן הונח שם ממקום אחר).
612מ"א סי' ש"[ן]
613ס"ק ב (וקשה דגבי ידו נמי נימא הכי, אם מושיטה לחוץ נעשה מקום פטור, וכשמניח
614החפץ ברשות הרבים לפטור. ויש לומר דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר, אחרי שהוציאו
615לרשות הרבים ... עיין ברא"ש).**
616**
617ואין הכי נמי, אם יתן מידו זאת לידו
618אחרת, ואחר כך יניח ברשות הרבים, לא יהא חייב, כמבואר בתוס' שם (אכתי אפשר דלא אתי
619לידי חיוב חטאת, כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת). והובא לקמן סי' שנ בקונטרס אחרון
620ס"ק ב (והערה 22).
621[המשך ציון זה, ראה לעיל הערה 40].**
622**
623*
624וכל זה בידו הפשוטה לרשות אחרת. משא"כ
625בעומד במקום פטור ומעבירו דרך עליו, נתבאר לעיל סי' שמו ס"ב (העומד במקום
626פטור, ונוטל חפץ מרשות היחיד, או מיד מי שעומד ברשות היחיד, ונותנו ברשות הרבים,
627או ביד העומד ברשות הרבים, או להפך ... אם נחה ידו שם קצת, פטור).
628וכן כשעומדת בכרמלית, אף שידיה למעלה
629מעשרה, כדלקמן בסמוך (תעמוד אחת לפוש בעוד התינוק על ידיה, והרי זה כאלו הניחתו
630בארץ).
631[492] כדלקמן סי' שמט ס"ג (המעביר
632ד' אמות ברשות הרבים, אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד'
633אמות, וחזר והלך, פטור ... כשעמד לפוש), ושם נסמן.
634[493] עי' דף ג ע"א בגמרא
635(בעי מיניה רב מרבי, הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ, מהו,
636עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב, או דילמא לא. אמר ליה חייב, ואינו דומה
637לידו, מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח), ורא"ש ס"ב (פירוש, דאמר
638במתניתין פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא העני פטור, ולא אמר
639עקירת היד כעקירת חפץ דמי, מאי טעמא, ידו לא נייחא על גבי קרקע, הלכך לא חשיב
640עקירתו כעקירת חפץ. ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו ועקר רגליו ויצא,
641דחייב, דהתם גופו נייח על גבי קרקע, וחשיב עקירת גופו כעקירת חפץ, אף החפץ שנתון
642בידו, כיון שעקר גופו, אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ, פטור, דלא
643חשיב עקירת היד כעקירת חפץ).
644[494] רמב"ם פי"ג ה"ה-ו
645(מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות
646שניה וחפץ בידו, ונטלו אחר ממנו, או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו, שניהם
647פטורים, שזה עקר וזה הניח. במה דברים אמורים כשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל היתה ידו
648בתוך שלשה סמוך לארץ הרי זה כמי שהניח בארץ וחייב), כרבא צב, א (ורבא אמר, ביד
649פטור בכלי חייב. איפוך, ביד חייב. והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה,
650או שנתן לתוכה והכניס, שניהן פטורין. התם למעלה מג', הכא למטה מג'). מ"מ שם (רבינו
651ז"ל מפרש איפוך, דרבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואביי אמר ביד פטור בכלי חייב,
652ומשנתנו לרבא למעלה מג' היא, וקי"ל כרבא. וכן פירשו מקצת המפרשים ז"ל
653... ודעת רבינו האי כדעת רבינו ועיקר). עיי"ש פרש"י (התם למעלה
654מג', וטעמא
655משום דלא נח, ולא משום אגד גופה. והכא למטה מג', דליכא למיפטרי' משום הנחה, דכמונח
656דמי).
657דעה זו הובאה גם לקמן סי' שנ ס"ב (אם
658תמצי לומר שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם, כמ"ש בסי'
659שמ"ז שיש סוברים כן).
660ולפי דעה זו קיי"ל שאגד יד לא שמיה
661אגד, ודינו כרשות הרבים. אבל אגד כלי שמיה אגד, ודינו כמקום פטור (כדלעיל הערה 40).
662[495] משמעות תוס' שבת**
663יא**, א ד"ה לא כו' (כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי, הא מפיק
664מרשות היחיד לרשות הרבים, שלוקח ברשות היחיד ונחית בבטנו ברשות הרבים ... ויש לומר
665דבליעתו היינו הנחתו, ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו), ועירובין כ, א
666ד"ה לא בתירוץ ב (דהכא [העומד ברשות אחת ושותה ברשות אחרת] כשבולעם,
667מיד חשיבי כנחין ... הוי עקירה והנחה בחד רשותא).
668ואף שבתוס' שבת שם לא נזכר שראשו הוא
669כרשות הרבים (ראה דובר שלום ע' קלג).
670מכל מקום מזה שתירץ בשבת שם, כתירוץ
671השני שבעירובין שם (ולא כתירוץ הא'), משמע שגם בשבת שם סוברים התוס' שכששותה בפיו
672הוי עקירה והנחה בחד רשותא. וכן נתבאר לקמן סי' שנ בקונטרס אחרון (שהתוס' בשבת דף
673י"א ... לא תירצו כהרא"ש),
674והיינו שלא תירצו כתירוץ הרא"ש (שהובא לעיל הערה 40),
675שכשותה בפיו הוי הנחה במקום פטור.
676וכן הוא לקמן סי' שנ ס"ב (לא יעמוד
677אדם ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם ... פיו הוא מקום פטור, כיון
678שהוא עומד ברשות זו ופיו הוא ברשות האחרת וכמ"ש בסימן שמ"ז שיש סוברים
679כן ... אם תמצי לומר שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם
680כמ"ש בסי' שמ"ז שיש סוברים כן).
681*
682וכל זה בפיו, אבל בהוציא ראשו ורובו,
683אפילו דעה הראשונה יכולה להודות שדינן כאותה רשות שהן שם, כדלקמן בקונטרס אחרון שם
684(אבל ראשו ורובו הן לגמרי כאותה רשות שהן שם).
685ואפשר שאז אף הרגלים נגררים אחר ראשו
686ורובו, כדלקמן שם (דאפשר ... הרגלים הוא שהן מקום פטור, ולא כרשות שהן שם, מפני
687שנגררין אחר ראשו ורובו).
688[496] כדתנן בריש מכילתין (פשט
689בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה ... שניהם פטורין). ולעיל ס"א (העומד
690באחת משתי רשויות אלו, ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו, ונטלו ממנו חבירו העומד
691שם ... שניהם פטורים).
692[497] גמרא שם צב, א
693(והתנן פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה
694והכניס שניהן פטורין. התם למעלה מג'), ופרש"י (וטעמא משום דלא נח, ולא משום
695אגד גופה), ותוס' (ונהי דלאו שמיה אגד, הנחה ליכא, כדפירש בקונטרס).
696[498] כלדעיל לדעה הראשונה (שהנחה
697על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר).
698ומפשטות דברים אלו נראה לכאורה, שאם
699העומד בחוץ הניח חפץ על יד העומד בפנים הפשוטה לחוץ, חשובה הנחה ברשות הרבים,
700וכשמכניסה העומד בפנים הוא חייב, וכעין האמור לקמן סי' שנ ס"ב (אם תמצי לומר
701שפיו אינו מקום פטור, אלא הוא כאותה רשות שהוציאו [ל]שם, כמ"ש בסי' שמ"ז
702שיש סוברים כן, ונמצא שנחו המים באותה רשות, וכשבולעם ומכניסם למעיו שברשות אחרת
703הרי הוא מוציא מרשות לרשות).
704אמנם אין לפרש כן, שהרי מפורש במשנה ריש
705מכילתין (פשט בעל הבית את ידו לחוץ ... העני ... נתן לתוכה, והכניס שניהם פטורין).
706ולא אמרינן שהעני הניח ביד בעל הפשוטה לחוץ, שהיא רשות הרבים, ואחר כך כשהכניס בעל
707הבית את ידו, עשה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד.
708וראה הערות וביאורים תתיט (ע' 65) שביאר
709הטעם שבעל הבית פטור על הכנסה זו, משום ש(אף שהעני עשה הנחה בידו הפשוטה לרשות
710הרבים, מכל מקום) בעל הבית לא עשה עקירה מרשות הרבים, "הואיל והיה בה מתחלה",
711ולא עקרה ממקום אחר.
712וכן נראה לעיל ס"ו (ואם הוא עומד
713ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה מעשרה,
714שהוא מקום פטור ... לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה ... ואם מוליכ[ם]
715דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד, הרי זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו
716נחשבת לו מקום פטור, שהיא נגררת אחר גופו, וכשעקר גופו ללכת, הרי עקר החפץ מרשות
717הרבים והניחו אחר כך ברשות היחיד).
718והיינו שגם בזה אינו חייב מן התורה אלא "כשעקר
719גופו ללכת". משא"כ אם רק הוליכו בידו לרשות היחיד, אינה נחשבת עקירה,
720ולכן שניהם פטורים (ראה לעיל שם הערה 34).
721[499] גמרא שם (הכא למטה מג'), ופרש"י (דליכא למיפטרי' משום הנחה, דכמונח דמי). רמב"ם
722פי"ג ה"ו (אבל היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ, הרי זה כמי שהניח בארץ
723וחייב). מ"א ס"ק א (ואם היתה ידו למטה מג', הוי כאלו הניחה בארץ).
724וראה חי' צמח צדק לג, א אם הניח ידו על
725השלחן.
726[500] שבת ג, ב (היתה ידו מלאה
727פירות והוציאה לחוץ ... למעלה מעשרה), ופרש"י (דאויר מקום פטור הוא), ותוס'
728(דהוי מקום פטור).
729[501] כיון שידו הפשוטה למעלה
730מעשרה היא מקום פטור לדברי הכל, לכן יש למצוא היתר במילה בשבת, שיהי' מותר לדברי
731הכל, דהיינו להושיט ידיה לחוץ למעלה מעשרה כו'.
732והיינו שבאופן הוצאת התינוק למול בשבת
733בבית הכנסת, כתב הט"ז בסי' שמט (כשנושאין בשבת תינוק למול יש להתיר שיוציא
734עכו"ם התינוק מן הבית, דלא להוציא מרשות היחיד לכרמלית, ואחר כך יטלטלוהו
735ישראל בפחות פחות מד' אמות. וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם,
736דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד. כל זה נראה ברור, וה' יכפר בעד השוגגים), ובסי'
737רסו ס"ק ד (לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק לימול בפחות פחות מד' אמות, דמכל
738מקום יש איסור מה שמוציאין מרשות היחיד לרחוב, שהוא כרמלית. אלא יוציאנו על ידי
739עכו"ם מרשות לרשות, ואחר כך יטלטלנו בפחות מד' אמות).
740אלא שגם בזה יש אוסרים, כדלעיל סי' שלא
741ס"ח (יש אוסרין להוציא התינוק מביתו לבית
742הכנסת דרך כרמלית, או חצר שאינה מעורבת, אפילו על ידי נכרי, שאין בהוצאה זו צורך
743מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו. ויש מתירין בזה, משום ברב עם הדרת מלך.
744ויש להנהיג כן במקומות שנוהגים להביא התינוק לבית הכנסת, על ידי שאחד נותנו לחבירו
745וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות, שיוציאוהו מרשות היחיד על ידי נכרי, ויכניסוהו על
746ידי נכרי).
747אמנם לפי האמור כאן, אפשר למצוא אופן
748המותר לדברי הכל. וכן מסיים לעיל שם, בסי' שלא ס"ח (או יעשו כמו שיתבאר
749בסי' שמ"ז).
750*
751סיכום
752דיני הוצאת תינוק מביתו למולו בבית הכנסת, שנתבארו כאן, ולעיל סי' שלא ס"ח:
753(א)
754יש אומרים שאין בזה צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו, ולכן אין להתירו על ידי
755אמירה לנכרי, אפילו בכרמלית או חצר שאינה מעורבת (שלא, ח).
756(ב)
757אבל גם לפי דעה זו, יש להתיר הוצאתו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך למעלה מי'
758בכרמלית, שהוא מקום פטור, שהרי זה מותר אף לדבר הרשות, כמבואר כאן.
759(ג)
760ויש אומרים שיש בזה מצוה, משום ברב עם הדרת מלך, ולכן מותר להוציאו ולהכניסו על
761ידי לנכרי, ולהעבירו על ידי שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו בפחות מד' אמות (שלא, ח).
762(ד)
763גם לדעה זו, אין להתיר ההוצאה וההכנסה על ידי זה עוקר וזה מניח (שלא, ח), ואפילו
764בכרמלית, ואפילו בחצר שאינה מעורבת, שמשום צורך מצוה אין מתירין שום איסור קל,
765ואפילו אם יצטרכו לדחות המילה למחר העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, כמבואר כאן.
766יוצא
767אם כן, שהאופן המותר והאופן האסור שנתבארו בסעיף שלפנינו, הם לפי שתי הדעות דלעיל
768שם.
769[502] הטעם שהוצרך לזה, כדי
770שתהי' הנחה על גבי מקום פטור לדברי הכל (משא"כ מה שמניחה על ידי העומדת בחוץ,
771יש אומרים שנחשב כהניחה בכרמלית, כדלקמן הערה הבאה).
772[503] סעיף ו (שאף שלגבי חבירו
773עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור ... מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום
774פטור למעלה מעשרה ... ויש אומרים שגם לגבי אחרים אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום
775פטור, כמו שאין נחשבים לגבי עצמו).
776[504] סעיף ג (ברשויות של
777דבריהם ... מותר לעמוד עליו וליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו ... במקום פטור שבין
778רשות היחיד לכרמלית ... ויש אוסרים אפילו ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר
779כדבריהם), וס"ד (וכל זה כשעומד במקום פטור ונעשית שם הנחה). והרי גם כאן היתה
780הנחה במקום פטור לדברי הכל (כשהניחה האשה הראשונה את התינוק על גבי ידי השנית
781הפשוטות לחוץ למעלה מעשרה).
782[505] סעיף ב (היה עומד באחת
783משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו, והוציא לרשות שעומד בו, אפילו
784לא הניחו בארץ ... ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי'
785טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב).
786[506] **עי' ס' (תה"ד)
787[התרומה] סי' ריד **(ובלבד שלא יחליפו, שבני רשות היחיד לא
788יקחו להם חפץ שבני רשות הרבים נתנו שם).
789וכן הוא לעיל סי' שמו ס"ב (אסור
790לעשות כן מדברי סופרים אפילו על ידי שנים, כגון שאחד עומד ברשות היחיד ונוטל משם
791חפץ ומניחו במקום פטור, והעומד ברשות הרבים נוטלו. מפני שמזלזל באיסורי שבת לגרום
792לכתחלה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, או להפך, וגזרה שמא יבואו להוציא מרשות
793היחיד לרשות הרבים, או להפך, בלא הנחה במקום פטור בינתיים).
794ונתבאר לעיל (הערה 47).
795[507] סי' שמו ס"ג (ויש אוסרים
796אפילו ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר כדבריהם).
797[508] ס"ז (ואפילו
798איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם תדחה המילה לגמרי בשביל כך ...
799שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת), וס"ח (אבל לא יוציאוהו ויכניסוהו
800על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי
801סופרים).
802וכן הוא לעיל סי' שמ סוף ס"ב (העושה
803מעשה אסור, אפילו הוא שבות דשבות במקום מצוה, כמ"ש בסימן של"א). לקמן
804סי' שמט ס"ה (אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר
805בסי' של"א).
806[509] ואף שגם למטה מעשרה מותר
807על ידי שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, כדלקמן סי'
808שמט ס"ד (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד'
809אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים,
810כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).
811מכל מקום, כאן שהוציאוהו מרשות היחיד,
812אם יהי' למטה מעשרה, תהי' הוצאה מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור (ראה הערה
813הבאה).
814ואף שלגבי האשה עצמה אמרינן שגם אם ידה
815למעלה מעשרה הוא כאילו מונחת בארץ, כדלעיל ס"ב וס"ו, ואם כן היתה ההעברה
816מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית.
817מכל מקום אין חוששים לומר שהיא כאילו
818למטה בארץ, אלא כשעמדה לפוש, אבל לא לגבי האיסור שלא להעביר מרשות היחיד לרשות
819היחיד דרך אויר רשות הרבים, כדלעיל ס"ב (והערה 9),
820וס"ו (והערה 29),
821ולעיל סי' שמו סי"א (ושם הערה 69).
822[510] שבדרך כלל חוששים לזה,
823כדלקמן ס"ט (המעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אפילו למעלה
824מעשרה טפחים אסור מדברי סופרים, שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב, אף על פי
825שהמשוי למעלה מי' טפחים כמו שנתבאר למעלה. ואפילו דרך כרמלית אסור).
826[511] אף שנתבאר לעיל בתחלת
827הסעיף, החילוק בין הונח עליה ממקום אחר, שנחשבת הנחה, לבין "הוציא חפץ בידו
828מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום
829פטור ... שהיה עליה בתחלה".
830מכל מקום נתבאר לעיל שם (סוף הערה 48),
831שכשעומדת בכרמלית לפוש חשובה הנחה.
832[512] וכאן אין האשה הזאת צריכה
833להניחה על ידי אשה שנית העומדת בפנים (כדלעיל בהוצאת התינוק מהבית), כיון שכאן
834היתה "הנחה" על ידיה הפשוטות לחוץ, שהן מקום פטור לדברי הכל (וראה
835נתיבות שבת פ"ו הערה סב).
836[513] סעיף ג (אם היו ב' זיזין
837זה למטה מזה, והם של ב' אנשים ... אסור להשתמש עליו בכלים ששבתו בתוך הבית, מפני
838שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואוסרים זה על זה לענין כלים ששבתו
839בבית בלבד, כדין שתי גגות או שתי חצרות של שני אנשים).
840וראה מראי מקומות וציונים.
841[514] כדלקמן סי' שסו ס"ו
842(ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).
843[515] סעיף ו (ומקומות שאין להם
844לחי או קורה למבואותיהם, או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, שאין
845מניחים שם עירוב בבית הכנסת, כמו שנתבאר בסי' שס"ה). ובסי' שסה ס"י (שלא
846יעשו עירובי חצרות בפסח בבית הכנסת, אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת, או בחצר
847הסמוכה לבית הכנסת, בענין שיוכלו להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת).
848[516] סעיף ח (אבל
849לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח, אע"פ שהוא פטור, מכל מקום
850הרי הוא אסור מדברי סופרים).
851וכדלעיל ס"א (שזה
852עקר מרשות זו, וזה הניח ברשות השנייה, שניהם פטורים ... אבל אסורים לעשות כן מדברי
853סופרים). ולקמן סי' שמט ס"ה (ומכל מקום אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו
854לחבירו מועיל ... לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד
855עומד בפנים ואחד בחוץ, וזה שבפנים מושיט החפץ וזה שבחוץ נוטלו מידו, שזה עוקר וזה
856מניח, אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר
857בסי' של"א)).
858[517] רבא פסחים צב, א (ערל,
859הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת ... דתניא כשם שאין מביאין אותו (איזמל
860למילה, רש"י) דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך
861קרפיפות).
862ומדין חצר שאינה מעורבת, למדים אף לענין
863זה עוקר וזה מניח, כנראה גם מהאמור בשו"ע סי' שלא ס"ו (מכשירי
864מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת, לפיכך אם לא הביא איזמל למילה
865מערב שבת, לא יביאנו בשבת, אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים
866דבריהם במקום כרת), הרי שאסר בסתם "אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן".
867וכן הוא לעיל שם סי' שלא ס"ז (ואפילו
868איסור דברי סופרים לא התירו לצורך מצות מילה, אפילו אם תדחה המילה לגמרי
869בשביל כך, כגון להביא איזמל מחצר שאינה מעורבת, או לישא התינוק דרך שם, שהעמידו
870חכמים את דבריהם אפילו במקום כרת).
871ואף שנתבאר לעיל סי' שמו ס"ג (מקום
872פטור העומד בין ב' חצרות שלא עירבו מותר לעמוד עליו וליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו).
873מכל מקום מסיק שם (ויש אוסרים אפילו
874ברשויות של דבריהם ... ויש להחמיר כדבריהם). ושם ס"ד (וכל זה כשעומד במקום
875פטור ונעשית שם הנחה ... אבל אם מושיט או זורק דרך מקום פטור בלי הנחה בינתיים
876לדברי הכל אסור ... ויש מי שמתיר גם בזה ואין לסמוך על דבריו).
877וראה נתיבות שבת פכ"ו הערה נה.
878[518] אבן העוזר סי' שמט (ולי
879נראה דיש תקנה גם לזה ... זה עוקר וזה מניח, דברשות הרבים פטור אבל אסור, ואם כן
880בכרמלית לא גזרו, וכמ"ש רס"י שנב. ואפילו לדעת האחרונים האוסרים שם, מכל
881מקום כאן בעסק מצוה ... שרינן לכתחלה).
882[519] משנה שבת צו,
883א (הזורק ... מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע,
884רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין), ובגמרא שם צז, א (בקלוטה כמה שהונחה פליגי), וקיי"ל
885כחכמים. רמב"ם פי"ג הט"ז (הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות
886הרבים באמצע, אע"פ שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור). מ"א ס"ק ה (הזורק
887... מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע פטור).
888[520] ברייתא שבת צז, א (למעלה
889מי' ... אם היו רשויות שלו מותר). וכדלקמן סי' שנג ס"א (מותר לזרוק מזה לזה
890דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור). הרי שלמטה מעשרה
891אסור. טור סי' שמח (זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... איסורא
892איכא). ב"ח רס"י שנג (למטה מעשרה ... אסור לזרוק, דאף על גב דקיימא לן
893דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, מכל מקום איסורא דרבנן איכא. והכי איתא בפרק הזורק (דף
894צ"ז א) עיין שם. וכן כתב הרמב"ם. וכן כתב רבינו לעיל בסימן שמ"ח).
895מ"א שם ס"ק ב (ודוקא למעלה מי', דהוי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום
896פטור (רמב"ם וגמרא), אבל למטה מי' אסור).
897[521] כדלקמן ס"ט גבי
898מעביר (שמא יעמוד לפוש ברשות הרבים ויתחייב), וכדלקמן סי' שמח ס"ב גבי מושיט (ויש
899לגזור שמא פעם אחרת ישליכן לרשות הרבים).
900[522] משמעות טור סי' שמח
901(זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... לא נאמרו אלא לענין
902חיוב חטאת, אבל איסורא איכא בכולהו, ולכך אין רצוני להאריך בהם). הרי שאין הפרש
903בזה בין רשות הרבים לכרמלית, ולכן לא האריך בהלכה זו.**
904**
905ועי' סי' שנד ס"א (בור ברשות
906הרבים ... אם הוא רחוק ד' מרשות היחיד, אין ממלא ממנו (דקא מטלטל מרשות היחיד
907לרשות היחיד דרך חלון אויר רשות הרבים, מ"א). אלא אם כן תהא החוליא גבוה עשרה
908(דאז הולך הדלי דרך מקום פטור, מ"א).
909ואף שנתבאר לקמן שם סוף ס"א (ואף
910על פי שראש השני של החבל הקשור בדלי הוא בידו, אסור, כמ"ש בסימן שנ"ב,
911אבל בכרמלית מותר בענין זה).
912היינו דוקא כשאגודו בידו, וכמבואר במ"א
913סי' שנב ס"ק ד (ומיהו באויר כרמלית ואגודו בידו, דאיכא ג' קולות ... שרי).
914ובר"ן פ' המצניע
915לה, ב ד"ה ואמרינן אימר דפטר (הני מילי בדבר שאין בו סרך מלאכה ... דלא מתסר
916אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו. אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא ... בכיוצא
917בזה כרמלית ורשות הרבים שוין הן).**
918**
919וכן הוא לקמן סי' שנב ס"ב (ולא
920אמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה, מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית).
921ובמ"ש סי' שח
922ס"פ (ברשות הרבים אסור לדדות שום בהמה חיה ועוף, גזרה שמא יגביהם ויוליכם
923ויתחייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים ... וכרמלית דינו כרשות הרבים לענין זה).
924והיינו שאף שטעם האיסור נתבאר כאן "שמא
925יבא לעשות הנחה", וכן לעיל סי' שח ס"פ "שמא יגביהם ויוליכם ויתחייב".
926מכל מקום נחשב גם זה "דבר שהוא דומה למלאכה", שגזרו בו אף בכרמלית.
927וכן הוא לקמן סי' שמט ס"ג (גזרה
928שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת. ואפילו בכרמלית גזרו על זה).
929וכן הוא לעיל סי' שמו ס"ד (שאסרו
930מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, כמ"ש בסי' שמז).
931וכן הוא לקמן סי' שנה ס"ח (ב'
932ספינות סמוכות זו לזו, שאין ביניהם ד' טפחים כשיעור כרמלית, מטלטלין מזו לזו).
933וראה מראי מקומות וציונים.
934[523] ברייתא צז, א (למעלה
935מי' ... מותר).
936[524] ס"א (שני בתים בשני
937צדי רשות הרבים ... מותר לזרוק מזה לזה דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות
938היחיד דרך מקום פטור), ושם נסמן (הערה 2).
939[525] גמרא שם (מרשות
940היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, ר' עקיבא מחייב וחכמים
941פוטרים ... אילימא במעביר, למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מי' לא מחייב, והאמר ר'
942אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת. אלא לאו בזורק). ריטב"א
943עירובין לג, א ד"ה והא (דבמעביר כזה, אף על פי שאין בו איסור תורה, ואינו אלא
944משום שבות, הרי הוא דומה למלאכה של תורה, ועוד דדלמא נייח ברשות הרבים וחייב משום
945מכניס ומוציא). ב"י סי' שמו ד"ה ומ"ש ובלבד (כיון שלא עמד לפוש
946ברשות הרבים, הוי מוציא מרשות היחיד למקום פטור דשרי, מכל מקום כיון דאם עמד ברשות
947הרבים חייב, גזרינן שמא יעמוד). ט"ז שם ס"ק א (כיון שלא עמד לפוש ברשות
948הרבים, הוי מוציא מרשות היחיד למקום פטור דשרי, מכל מקום כיון דאם עמד ברשות הרבים
949חייב, גזרינן שמא יעמוד).
950[526] ס"ב (ואפילו אם הוא
951עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה
952חייב, שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי'
953טפחים מהארץ).
954[527] כמו בזורק למטה מעשרה, דלעיל
955ס"ח (והערה 79).
956[528] והיינו שאף שנתבאר לעיל
957סי' שמו ס"ה (ומותר לטלטל מכרמלית זו לכרמלית אחרת תוך ד' אמות), מכל מקום אם
958יש ביניהם רשות היחיד אסור, כדלעיל שם ס"ח (ובלבד שלא תהא מפסקת ביניהן
959אסקופה שהיא רשות היחיד ... ואסור לטלטל
960דרך עליה, מפני שמטלטל מכרמלית לכרמלית דרך רשות היחיד).
961ולמדים זאת מדין מרשות היחיד לרשות
962היחיד דרך כרמלית, שטעם האיסור בשניהם שוה, שמא יעשה שם הנחה.
963וכן הוא לעיל שם ס"ד (שאסרו מרשות
964היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית כמ"ש בסי' שמ"ז, והוא הדין מכרמלית
965לכרמלית דרך רשות היחיד כמ"ש שם).
966[529] משא"כ אם אינו גבוה
967עשה ורחב ד', אינו רשות היחיד, אלא אם כן חלון פתוחה לו, כדלקמן סי' שנה ס"א
968(גזוזטרא שהיא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית, שאז היא רשות היחיד אף על פי
969שאין לה מחיצות).
970[530] ולא רק במושיט לחבירו
971שעומד ברשות היחיד השני, אלא אף אם הוא לבדו שואב מים מבור, ומביא אליו לרשות
972היחיד דרך רשות הרבים, כדלקמן סי' שנד ס"א (בור ברשות הרבים ... מותר למלאות
973ממנו לרשות היחיד זו, שהבור גם כן רשות היחיד ... והוא שלא יהא הבור ורשות היחיד
974זו בדיוטא אחת, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם).
975משא"כ בזורק או מעביר ברגליו,
976מרשות היחיד לרשות היחיד ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם, אינו עובר מהתורה (כדלעיל
977בתחלת הסעיף), וכדאמרינן צז, א (לא ילפינן זורק ממושיט).
978[531] במשנה שם צו, א (שתי
979גזוזטראות (זיזין היוצאין מן הכותל, רש"י) זו כנגד זו
980ברשות הרבים (שני צידי רשות הרבים, והן רשות היחיד, שגבוהות י' ורחבות ד', רש"י), המושיט והזורק מזו לזו פטור (שלא מצינו זריקה והושטה
981במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורחב רשות הרבים מפסיק ביניהן, שלא היתה
982עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה, אלא לעגלה שלפניה, רש"י). היו
983שתיהן בדיוטא אחת (באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהם, רש"י)
984המושיט חייב והזורק פטור (לא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
985במשכן, לא באורך ולא ברוחב, רש"י), שכך היתה עבודת הלוים (שמצינו הושטה כיוצא
986בה למעלה מי' במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד, וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם,
987רש"י), שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא
988זורקין (שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן, רש"י)). רמב"ם הל' שבת פי"ג
989הי"ח (המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, חייב, ואפילו הושיט
990למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה
991לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד הוא). מ"א ס"ק
992ה (המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בדיוטא אחת, אפילו למעלה מי'
993חייב, בב' דיוטות פטור).
994[532] לבוש סי' שנד ס"א
995(מילוי מים מן הבור העומד ברשות הרבים לבית, דמיא
996להושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ואסורה, אלא אם כן תהא החוליא
997שסביבות הבור גבוה י', שאז יהיה הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא, ושפת
998החוליא הוא למעלה מי' של רשות הרבים, שהוא מקום פטור, ואז כשמוציא המים מן הבור
999דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, שמותר
1000לכתחלה). מ"א סי' שנד ס"ק ג (ואם הם בדיוטא אחת אסור, כמ"ש
1001ססי' שמ"ז). הרי שכשאינן בדיוטא אחת מותר לכתחלה.
1002דלא כ[אליה] זוטא שם
1003ס"ק ב (ואפילו כשהם זה כנגד זה, מכל מקום אסור הוא).**
1004**
1005עי' שם דלא קשה מידי, דהא תנן בהזורק
1006(צו, א) בהדיא מושיט (כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט
1007והזורק מזו לזו פטור). ואין האיסור אלא משום עירוב (דהא דתנן "פטור",
1008אין הכוונה שעכ"פ אסור מדברי סופרים, אלא), כדקתני בברייתא שם צז, א (למעלה
1009מי' אינו אלא משום שבות, ואם היו רשויות שלו מותר). הרי שבמקום שאין איסור משום
1010עירוב, דין מושיט וזורק שוים, שמותר אף לכתחלה.
1011[533] סעיף א (שני בתים בשני
1012צדי רשות הרבים, והם של אדם אחד, או של שנים ועירבו יחד ... מותר לזרוק מזה לזה
1013דרך מעלה מעשרה, שזהו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור). וכן הדין במושיט
1014(כשאינם בדיוטא אחת).
1015[534] תוכן המשך הדברים בקונטרס
1016אחרון זה:
1017בפנים
1018ס"ב נתבאר שאם "היה עומד באחת משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות חבירו ונטל
1019החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו, אפילו לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו, הרי
1020הוא כמונח בארץ ... ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה
1021מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה חייב".
1022ועל
1023זה מביא כאן מקורות רבים, מכמה סוגיות בש"ס ופוסקים.
1024ומה
1025שכתבו התוס' (עירובין לג, א) ורש"י (שבת ט, א), שהמעביר דרך עליו, והניחו על
1026ידו או כתפו למעלה מעשרה טפחים, פטור, שהיא הנחה במקום פטור:
1027(א)
1028זו אינה אלא סברה שכתבו התוס' (בעירובין) לפי פירוש רש"י (בשבת), וחולקים
1029עליו התוס' (בשבת).
1030(ב)
1031גם לפי שיטה זו צריך לומר, שאינה נחשבת הנחה במקום פטור אלא כשהונח עליה ממקום אחר.
1032ומסיים
1033"וצ"ע לדינא" (כשהונח עליה ממקום אחר).
1034[535] סוף ד"ה והא (דהא
1035דמחייב בהזורק, מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה).
1036[536] שבת צב, א (המוציא משאוי
1037למעלה מעשרה טפחים חייב, שכן משא בני קהת).
1038[537] שהרי הוסיפו התוס' שם (דהכי
1039מוקי לה ההיא דפ"ק דשבת ... נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' [מתחילת
1040ד' לסוף ד' ברשות הרבים אע"פ שהעבירו דרך עליו, חייב]. ומשני, התם לא נח הכא
1041נח), והיינו כדפירש"י שם ט, רע"א (דרך עליו, שהגביהו למעלה מי', דלא
1042שליט ביה אויר רשות הרבים, והוי מקום פטור, חייב כי הדר אנחיה).
1043שלפי פירוש זה בדברי רבא, פירשו התוס'
1044בעירובין שם, שאינו חייב אם הניחו על ידו למעלה מעשרה.
1045[538] שבת ח, ב ד"ה לימא (ולא
1046נהירא ... לכך נראה כפירוש ר"ח דמפרש שהעבירו דרך עליו, שהעבירו לפניו נגד
1047גופו).
1048[539] "היה טעון אוכלים
1049ומשקין ונכנס ויוצא ... אינו חייב עד שיעמוד". ופרש"י (דעמידת גופו ודאי
1050כעמידת חפץ דמי). והיינו אף שבפשטות, מה ש"היה טעון אוכלים ומשקים"
1051פירושו שהיו טעונים על כתפו, שהוא למעלה מעשרה. וכיון שעמד כשהאוכלים ומשקין על
1052כתפו, הרי זה כאילו היתה להם הנחה למטה בארץ.
1053[540] ד"ה המוציא משאוי (מעבירו
1054באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר ... והא דתנן (לקמן דף ק) הזורק
1055ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים, דווקא
1056זורק, אבל מעביר חייב, דיליף מבני קהת במשכן).
1057[541] דתנן התם צו, א (מרשות
1058היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין). ובגמרא צז,
1059א (בעי רבה למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי דמר סבר אמרינן קלוטה כמה שהונחה ומר סבר
1060לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה, אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק
1061ממושיט, או דילמא למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר
1062סבר לא ילפינן זורק ממושיט, אבל למטה מי' דברי הכל חייב, מאי טעמא, קלוטה כמה
1063שהונחה דמיא).
1064והיינו שהמחלוקת למטה מעשרה היא, אם
1065נחשבת הנחה ברשות הרבים. והמחלוקת למעלה מעשרה היא, אי ילפינן ממושיט מרשות היחיד
1066לרשות היחיד דרך רשות הרבים.
1067אחר כך רוצה הגמרא לפרש שהמחלוקת אינה
1068בזורק, אלא במעביר (ובמאי, אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מי' לא
1069מחייב, והאמר רבי אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת).
1070[542] לפי הפירוש שהובא לעיל,
1071שגם רבי אלעזר אינו מחייב אם עשה הנחה למעלה מעשרה.
1072[543] היינו "אפילו אם הוא
1073עומד ברשות הרבים, וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים, שהוא מקום פטור, הרי זה
1074חייב", שאינה נחשבת הנחה במקום פטור.
1075[544] שבת ה, ב (בן עזאי קסבר
1076מהלך כעומד דמי).
1077[545] יג, ב (אם היה שבת
1078והוציאו [בפיו] חייב).
1079[546] קב, א ד"ה והוציאו (דמעביר
1080למעלה מי' כלמטה, וחשיב מונח ברשות הרבים).
1081[547] שבתוס' שם (דמי לטרסקל
1082דאמר בפ"ק (דף ה.) דלמטה מי' הוי רשות הרבים. והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב
1083רשות הרבים), ופירש מהרש"א (דהך דהכא דבטל אגב רשות הרבים הוא כמו טרסקל,
1084דאמר בפ"ק דלמטה מי' אף על גב דגבוה ג' ורחב ד' הוה דינו ככרמלית, אמרינן ביה
1085דבטל אגב רשות הרבים ... הכא נמי אית לן למימר הכא גבי פיו דלמעלה מי', אף על גב
1086דדינו כמקום פטור, בטל הוא אגב רשות הרבים).
1087[548] ואם כן דינו כמו שכתבו
1088התוס' לענין אוכל שבפיו, "בטל הוא אגב רשות הרבים".
1089[549] מה שהובא לעיל מתוס'
1090עירובין לג, א סוף ד"ה והא (דהא דמחייב בהזורק, מעביר למעלה מעשרה, היינו
1091דוקא בדלא נח למעלה מעשרה). והיינו שאם נח נחשבת הנחה במקום פטור.
1092[550] שבת קנג, ב (היתה חבילתו
1093מונחת לו על כתיפו (מבעוד יום וקדש עליו היום, רש"י), רץ תחתיה (וכל כמה דלא
1094עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור, רש"י) עד שמגיע לביתו). והיינו אף שכתיפו
1095למעלה מעשרה.
1096[551] ה, ב (חוץ לד' אמות עמד
1097לפוש חייב, לכתף פטור), ופרש"י (המעביר ד' אמות שלימות ועמד חוץ לד' אמות, אם
1098לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ, ואם לכתף עמד אין זו עמידה).
1099[552] ד"ה והוא שעומד (עומד
1100לכתף לתקן משאו על כתיפו).
1101[553] אף שכתיפו למעלה מעשרה.
1102[554] קנג, א (מניחו על החמור,
1103והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה, א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא
1104מהלכת). וכן הוא לעיל סי' רסו ס"ג (מניח כיסו על חמורו וכדי שלא יעבור על
1105שביתת בהמתו יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת).
1106[555] ב"ק נא, א (מכריסא דתורא
1107לארעא כמה הוי ארבעה). וברשב"א שם (לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא).
1108וראה גם לעיל סי' רסו ס"ז (וכשירכב
1109על החמור יהיו רגליו תלויות למעלה מי' טפחים מן הארץ). לקמן סי' שסב סי"ב (אפילו
1110מבעלי חיים עושים מחיצה שיעמיד שם בהמה לדופן מבעוד יום ומותר לטלטל שם בשבת). סי'
1111שסג ס"ה (בכל עושין לחיים אפילו מבעלי חיים, ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכתלי
1112המבוי ביתידות שיוצאין מן הכתלים, בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהן מי'
1113טפחים).
1114[556] צח, ב (לא יעמוד אדם
1115ברשות היחיד ... ירוק).
1116[557] בשו"ע שם (לא יעמוד
1117אדם ברשות הרבים ... ירוק ברשות היחיד או בכרמלית, או איפכא).
1118[558] ס"ק ג (ואם ... רק
1119חייב).
1120וכן הוא לקמן שם ס"ג (לא יעמוד אדם
1121ברשות היחיד ... ירוק לרשות הרבים, או להפך, ואם ... רק חייב).
1122[559] פ"י סי' ו (דגבי
1123משתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור ... ולפי פירוש זה [של רש"י שם צט, א ד"ה
1124רישא רבנן] העומד ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים מותר לרוק לרשות הרבים, לפי שהרוק
1125נח בפיו שהוא מקום פטור קודם שיצא לרשות הרבים). ומכל מקום העומד ברשות הרבים ורק
1126לרשות היחיד חייב, אף שנח בפיו למעלה מי'.
1127אלא שלמסקנא סבירא ליה שם שאינה חשובה
1128הנחה לרוק בפיו. וכן הוא לקמן שם ס"ג (ואף שהרוק נח מעט בפיו קודם שרקק, ויש
1129אומרים שפיו שברשות האחרת הוא מקום פטור, מכל מקום אין זו חשובה הנחה).
1130[560] מכאן ועד סוף הקונטרס
1131אחרון, בא לבאר את שיטת התוס' בעירובין, שהמעביר בידו ברשות הרבים למעלה מעשרה, אם
1132הניחו בידו למעלה מעשרה פטור, דהוי הנחה במקום פטור.
1133ואף
1134שכבר הוכיח ממקורות רבים שאינו כן, ואשר התוס' לא כתבו כאן אלא לפי פירוש רש"י
1135(בשבת), שכבר סתרו התוס' (בשבת) פירוש זה. מכל מקום בא לבאר כאן גם שיטה זו. ובסוף
1136מסיק: "מעתה יש לומר דכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי', לדבר
1137שהונח שם ממקום אחר. ולפי זה אתי שפיר הכל ... וצ"ע לדינא".
1138אמנם
1139הדברים נאמרו כאן בקיצור גדול, כמבואר בזכרון יוסף אות רא (אך סוף דבריו שם נאמרו
1140בקיצור, ולא אוכל להבין לענ"ד, וכפי הנראה ביאר שם, דלדעת התוס' ... אם עומד
1141ברשות הרבים וידו למעלה מי', ונתן אחר דבר לידו, והלך עמו כך ד' אמות ברשות הרבים
1142ועמד, אין איסור, כיון דבא החפץ לידו אחר שהיתה ידו מקום פטור).
1143ותוכן
1144הענין:
1145כבר
1146נתבארה שיטת התוס' בפנים ס"ו (ואם הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים,
1147והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה ... לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום
1148פטור למעלה מעשרה).
1149והתוס'
1150בעירובין שם סוברים שכן הוא גם לגבי עצמו, כשהונח עליו ממקום אחר (יניח על ידו או
1151על כתיפו למעלה מי', דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא נח
1152למעלה מעשרה).
1153משא"כ
1154כשהרים בידו למעלה מעשרה, והלך ד' אמות ועמד לפוש, או שהוציאו מרשות היחיד ועמד
1155לפוש כשהחפץ על ידו למעלה מעשרה, חייב, דהוי כאילו הוא בקרקע רשות הרבים, כי גופו
1156עומד בארץ.
1157ולפי
1158זה אתי שפיר כל ההוכחות דלעיל, שנחשב בהם כנח בקרקע רשות הרבים, כי גם שם לא מיירי
1159שהונח עליו החפץ למעלה מעשרה – ממקום אחר.
1160[561] כאמור בתוס' שם (יניח על
1161ידו או על כתיפו למעלה מי', דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה, היינו דוקא בדלא
1162נח למעלה מעשרה).
1163[562] עירובין פ"י ס"ו
1164(דהתם לא חשיב הנחת הפירות בידו כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום
1165אחר אחרי שהוציאה לרשות הרבים, כמו גבי שתיה שנתן המים לתוך פיו. ולפי תירוץ זה
1166אסור לרוק מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו ראשו ברשות הרבים, דאע"פ שהרוק נח
1167בפיו, אין חשיבא הנחה, כיון דלא בא ממקום אחר לתוך פיו).
1168[563] עירובין שם ד"ה לא
1169יעמוד (דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו, אבל התם שהכלי נח
1170מאליו, לא חשיב הנחה במקום פטור. ולפי זה אסור להוציא ראשו ברשות הרבים ולרוק).
1171[564] הובא בפנים ס"ז (אבל
1172אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו
1173חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות הרבים חייב. לפי שהנחה על היד
1174אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו
1175והושיטה לרשות ב', כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן
1176באויר, הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה).
1177[565] דגם מה שהחפץ שעל ידו
1178למעלה מעשרה הוא כאילו מונח בארץ, הוא דוקא כשלא הונח עליו ממקום אחר.
1179[566] "דעל כרחך ידע דמתניתין [פשט בעל
1180הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני] מיירי למטה מי' ... דכל למעלה מי' הוי
1181מקום פטור, ולא מחייב לכו"ע".
1182[567] הל' שבת פי"ג ה"ב
1183(בירושלמי מפרש שאין חיוב בבעל הבית, אלא כשידו של עני תוך י' לרשות הרבים. ולזה
1184נראה שהסכים הרשב"א ז"ל. ויש חולקין).
1185[568] ס"ק ה (ואם יד חבירו
1186למעלה מי' פטור, דמקום פטור הוא. ויש חולקין (מגיד משנה)).
1187שתי הדעות הובאו בפנים ס"ו (ואם
1188הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה
1189מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים, שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו
1190מקום פטור, לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מכל מקום
1191לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה ... ויש אומרים שגם לגבי אחרים
1192אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום פטור כמו שאין נחשבים לגבי עצמו), ושם נסמן
1193(הערות 28.
119436).
1195[569] משמע שאם הוא וידו ברשות
1196אחת (רשות הרבים, למעלה מעשרה) אין חילוק בין הונח עליו ממקום אחר או לאו.
1197[570] שלמטה מעשרה, חילוק זה
1198הוא כשאינם במקום אחד. משא"כ למעלה מעשרה, חילוק זה הוא גם כשהם באותו מקום.
1199[571] אף שלפי פירוש זה בדברי
1200התוס', "אתי שפיר הכל", שבכל המקורות הנ"ל מיירי שלא הונח עליו
1201ממקום אחר, ולכן גם למעלה מעשרה אינו חשוב מקום פטור.
1202מכל מקום עדיין אינה מובנת הלכה זו,
1203שהובאה לעיל מהגמרא והשו"ע (מי שהחשיך, להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת),
1204שהרי הוא מניח כיסו על הבהמה ממקום אחר, וכיון שהבהמה גבוהה עשרה, הרי הכיס מונח
1205במקום פטור, והבהמה אינה עוקרת את הכיס מרשות הרבים, אלא ממקום פטור. ומדוע אם כן
1206צריך להניח עליה את הכיס דוקא "כשהיא מהלכת"?
1207אלא ודאי לפי זה אין צורך להניח עליה את
1208הכיס כשהיא מהלכת – אלא כשהבהמה אינה גבוהה עשרה.
1209"וצ"ע לדינא" אם יש
1210לסמוך על סברה זו.
1211*
1212וכן יהי' נפקא מינה מסברה זאת, לענין מה
1213שנתבאר בפנים ס"ו (ואם הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים, והניח החפץ
1214ביד חבירו, והיא גבוהה למעלה מעשרה, שהוא מקום פטור ... מוליכים דרך מעלה מעשרה
1215לאיזו רשות היחיד, הרי זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום
1216פטור, שהיא נגררת אחר גופו, וכשעקר גופו ללכת, הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אחר
1217כך ברשות היחיד).
1218ואילו לפי האמור לעיל בדעת התוס', שגם
1219לגבי עצמו היתה כאן הנחה במקום פטור (למעלה מעשרה), כיון שהונח עליה ממקום אחר.
1220יוצא אם כן שגם אם יוליכנה לרשות היחיד יהי' פטור, ונתבאר בזכרון יוסף אות רב (לפי
1221מה שביאר בקונטרס אחרון לדעת התוס' ... נראה לכאורה דאין איסור בזה).