Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמח דין המושיט כלי מרשות לרשות
ובו ג' סעיפים:
א היה עומד
ובו ג' סעיפים:
א היה עומד
בברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות לרשות הרבים, בתוך עשרה (או אפילו לכרמלית), אסור להחזירה, אפילו דרך מעלה מעשרה, עד למוצאי
גשבת, (א) שקנסוהו חכמים להיות ידו תלויה כך עד למוצאי שבת, על שעבר על
דדבריהם ועשה (ב) עקירה מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית:
הב במה דברים
ואמורים כשעשה כן במזיד. אבל בשוגג לא קנסוהו חכמים, ומותר להחזירה לאותה חצר שהוא
זעומד בה.
חאבל אסור להושיטה לחצר אחרת. אפילו שתיהן שלו, שאין צריך עירוב. ואפילו הוא בענין שאין בו משום מושיט מרשות היחיד
טלרשות היחיד דרך רשות הרבים, כגון שחצרות אלו הן זו כנגד זו ורוחב רשות הרבים
ימפסיק ביניהן, או אפילו הן (ג) בדיוטא אחת, אלא שאין אורך רשות הרבים מפסיק ביניהן
יאכלל, שרשות הרבים מהלכת לפניהן, ולא ביניהן,
יבוהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד אינו חייב אלא כשרשות הרבים באמצע כמו שהיה במשכן. אף על פי כן אסרו חכמים כאן, כדי שלא תתקיים מחשבתו, שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו, שאם נתיר לו להושיטן
יגלחצר אחרת הרי נתקיימה מחשבתו, ויש לגזור שמא פעם אחרת ישליכן לרשות הרבים. אבל
ידכשמחזירה לאותה חצר, כיון שלא נתקיימה מחשבתו, אין לגזור כלום בזה:
טוג במה דברים
טזאמורים כשהוציאה לרשות הרבים. אבל אם הוציאה לכרמלית, מותר להושיטה אפילו לחצר
יזאחרת, שבכרמלית לא גזרו גזרה זו, משום שהיא גזרה לגזרה:
יחקונטרס אחרון
**(א) שקנסוהו
**(א) שקנסוהו
יטכו'.** משמעות השו"ע
כשהעיקר כסברא הראשונה שהביא בסתם כנודע. ובשגם דעכשיו שאין לנו רשות הרבים, ולא
כאשייך למיחש שיבא לידי איסור סקילה. וליכא למימר יציבא בארעא כו'.
כבדהא
כגמבעוד יום אסור, אע"ג דמשחשכה שרי, עיין תוס'.
כדובשגם שהמג"א סי' ש"נ סק"ב כתב כרש"י ורא"ש פ"י
כהדעירובין, ושם מבואר ברא"ש דלא
כושרו הכא אלא כשהוציא ידו דרך חור קטן. מכל הלין טעמי סתמתי כאן בפנים:
כז**(ב) עקירה
כחכו'.** אי
כטאפשר לומר דדוקא על שחשב לעשות איסורא דאורייתא קנסוהו, דהא לפירוש הרמב"ם חשב
ללהוציא לחצר אחרת. ועוד שעל המחשבה אין לקנוס, ומשום הכי לא קנסו בלמעלה מעשרה, אף
לאלפי מ"ש המג"א
לבדמיירי נמי שחשב להוציא לרשות הרבים, ואם כן היה מתחייב אף שהוציא דרך מעלה מי',
לגכיון שלא היתה שם הנחה. מכל
לדמקום כיון שלא עשה איסור בפועל כמ"ש רש"י
להותוס',
לולא קנסינן ליה.
לזאבל מ"ש
לחהתוס' בתירוצם
לטלא משמע הכי בדברי הפוסקים.
מואף התוס' לא כתבו כן אלא להסלקא דעתא דככרמלית דמיא,
מאולא משום קנס, וכמ"ש ר"י בתוס' ד"ה מי כו',
מבוכמו שסיימו כאן ולא
מגקנסינן ליה, אבל למסקנא קנסינן ליה ודו"ק:
מד(ג) בדיוטא כו' (לכרמלית כו'). לפירוש המג"א
מהבהתוס'
מוצע"ג, דמכל מקום אסור מדרבנן.
מזעיין טור סוף סי' זה,
מחומג"א סוף סי' שנ"ד,
מטובב"י שם.
נבשלמא בזה
נאכנגד זה,
נביש לומר דלא אסרו רבנן אלא להוציא מזה לזה לכתחילה. אבל כשכבר הוציא לרשות הרבים,
נגמה לי רשות היחיד זו או רשות היחיד זו.
נדומ"ש הלא
נההרבה פעמים כו'. לא קשה מידי, עיין בר"ן סוף פרק המצניע
נושחילק בין היכא דליכא סרך מלאכה למידי דדמי למלאכה. והכא ליכא סרך מלאכה טפי
נזבהכנסה מכרמלית לחצר אחרת מבהכנסה מכרמלית לאותה חצר:
נח[572] ברייתא שבת ג, ב
נט(היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, תני חדא אסור להחזירה). טור
סושו"ע
סא(היה עומד ברשות
סבהיחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ... אסור אפילו להחזירה לאותו חצר).
סגואם נשאר אגודו ברשות היחיד, נתבאר לקמן
סדסי' שנב ס"ד (שמותר להוציאו לכתחלה לאויר כרמלית אם ראשו האחד בידו, שהיא ברשות
סההיחיד, ואינה פשוטה לחוץ).
סו[573] גמרא שם (ותני אידך
סזמותר להחזירה ... כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה). מ"מ
סחהל' שבת פי"ג ה"כ (בשהוציאה תוך י' נאמרו הדברים, דאי למעלה מי', בכל
סטגונא ודאי מותר להחזירה). שו"ע (בתוך עשרה).
ע[574] מ"א ס"ק ד (הוה ליה
עאגזירה לגזירה ... קאי אשוגג ... אבל במזיד אסור מטעם
עבקנס, ולא מטעם גזירה, כדאיתא בגמרא).
עגודין שוגג יתבאר לקמן ס"ג.
עד[575] רשב"א ד"ה כאן
עהלמעלה מי' (ויש מי שתירץ ... שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר אפילו הוציאה למטה
עומעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור
עזהוא ... ואינו מחוור בעיני). והיינו שלא כדעת התוס' שם ד"ה כאן (דקמ"ל
עחדאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה מי', מותר להחזירה למעלה מי', ולא קנסינן ליה).
עטוראה קונטרס אחרון ס"ק ב (מ"ש
פהתוס' בתירוצם, לא משמע הכי בדברי הפוסקים).
פא[576] רמב"ם הל' שבת פי"ג
פבה"כ (שתהא ידו תלויה עד שתחשך). ב"ח (אלא תהא כך ידו פשוטה עם הפירות עד
פגשתחשך במוצאי שבת). עולת שבת ס"ק א (עד שתחשך).
פד[577] גמרא שם (קנסוה רבנן
פהלאהדורי לגביה). רמב"ם שם (קנסו אותו). מ"א ס"ק ב (דקנסוהו רבנן).
פו[578] גמרא שם (בשוגג לא קנסוה
פזרבנן, במזיד קנסוה רבנן). שו"ע (אם במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר).
פח[579] גמרא שם ד, א (בשוגג ... כאן
פטלאותה חצר כאן לחצר אחרת). טור ושו"ע (בשוגג, מותר להחזירה לאותו חצר, ואסור
צלהושיטה לחצר אחר).
צא[580] ר"ן שם ד"ה
צבתניא (אפילו אותה חצר אחרת היא שלו. אי נמי של אדם אחר ועירבו). א"ז ס"ק
צגא (אפילו הוא שלו. או שנתערב).
צדהאופן השני, שעובר רשות הרבים בינם,
צהומכל מקום מועיל עירוב בין ב' החצרות, יתבאר לקמן סי' שנג בקונטרס אחרון ס"ק
צוא. וכאן ביאר באופן הפשוט יותר, ששתיהן שלו.
צז[581] תוס' שם ד"ה ומאי
צחשנא (בזו כנגד זו איירי, דבדיוטא אחת ... איכא איסור
צטחיוב חטאת, דמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. אי נמי בדיוטא אחת,
קוכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים).
קא[582] כפירוש אבן העוזר בדברי
קבהתוס' (מיירי שהושיט ידו לרשות הרבים מחצירו, אלא שאין רשות הרבים מפסיק בין שתי
קגחצירות, אלא רשות הרבים הולכת לפני השתי חצירות).
קדודלא כפירוש המ"א ס"ק ד
קהבפירוש התוס', כפי שיתבאר בקונטרס אחרון ס"ק ג.
קו[583] כדלעיל סי' שמז ס"י
קז(ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם).
קח[584] רב נחמן [ד], א (התם
קטלא איתעבידא מחשבתו הכא איתעבידא מחשבתו).
קי[585] רש"י שם ד"ה מחשבתו
קיא(שנתכוון לפנותה מחצר זה, לא נתקיימה, הלכך לא
קיבגזרו. אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו, וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרשות
קיגהרבים). מ"א ס"ק א (ברש"י משמע, אפילו נתכוין להוציאה לרשות
קידהרבים, אסור להושיטה לחצר אחרת, דחיישינן דלמא זימנא אחריתא שדי להו לרשות הרבים עיי"ש).
קיה[586] ב"י סוף הסי' (ונראה
קיונמי דלא נאמרו דברים אלו אלא במוציא לרשות הרבים, כדדייק לשון הרמב"ם ולשון
קיזרש"י [שהזכירו שניהם בלשונם רשות הרבים], אבל במוציא לכרמלית לא גזרו, דאם כן
קיחהוה ליה גזרה לגזרה). שו"ע (במה דברים אמורים, כשהוציאה לרשות הרבים,
קיטאבל אם הוציאה לכרמלית, בכל גוונא מותר להחזירה). מ"א ס"ק ד (דאם לא כן
קכהוי לה גזירה לגזירה (ב"י). וצריך לומר דקאי אשוגג, ומותר להושיטה אפילו לחצר
קכאאחרת, ולא גזרינן שיוציא ידו פעם אחרת, דהא ליכא איסורא דאורייתא).
קכב[587] תוכן המשך הדברים בקונטרס
קכגאחרון זה:
קכדבפנים
קכהס"א נפסק בפשיטות, שאם הוציא ידו מלאה פירות, קנסוהו חכמים להיות ידו תלויה
קכוכך עד למוצאי שבת, שהיא דעה הראשונה שהובאה בשו"ע בסתם.
קכזולא
קכחהובאה בפנים דעה הב' שבשו"ע (ויש אומרים דהני מילי כשהוציאה מבעוד יום, אבל
קכטאם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה, שמא ישליכם מידו ויבא לידי חיוב חטאת). שהיא
קלהסברה שהובאה בגמרא ג, ב (אדרבה איפכא מסתברא, מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי
קלאחיוב חטאת ליקנסוה רבנן, משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה
קלברבנן ... הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת). והיא דעת
קלגהתוס', שהובאה בר"ן א, ב ד"ה התם (בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם
קלד... כגון שהוציא ידו מבעוד יום, שאי אפשר לו לבא לידי חיוב סקילה). וכמו לענין
קלהרדיית הפת, שנפסק לעיל סי' רנד סי"ב (מי שנתן פת לתנור בשבת עצמה, בין בשוגג
קלובין במזיד, ונמלך לרדותה מהתנור קודם שתיאפה, מותר לו לרדותה ... כדי שלא יבא לידי
קלזאיסור סקילה או לידי איסור חטאת).
קלחדלא
קלטקיי"ל כן, אלא כסברת הר"ן שם (דלא דמי, דאילו בההיא דהדביק פת בתנור, אי
קמלא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב סקילה, שעל כרחו תגמר אפיית הפת. אבל
קמאהכא, אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו לרשות הרבים. הילכך לא דמיין).
קמבומה
קמגשאין חוששים בזה דאתי לידי חיוב חטאת:
קמד(א)
קמהעכשיו אין לנו רשות הרבים, ואין לחוש שיזרקהו לרשות הרבים ואתי לידי חיוב חטאת.
קמו(ב)
קמזגם ברשות הרבים, אין לחוש לזה אלא במקרה מיוחד, שהוציא ידו דרך חור קטן.
קמח[588] כלל זה הובא גם לעיל סי'
קמטרעו בקונטרס אחרון ס"ק ה, ושם נסמן (הערה רא).
קנ[589] כדלעיל סי' שמה סי"א
קנא(ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא
קנבכרמלית. ועל פי דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רשות
קנגהרבים גמורה).
קנדוהרי נתבאר בפנים ס"א שגזרו "אפילו
קנהלכרמלית", ובזה הרי "לא שייך למיחש שיבא לידי איסור סקילה".
קנו[590] עירובין ט, א (יציבא (אזרחי,
קנזרש"י) בארעא, וגיורא בשמי שמיא). והכא נמי איך נאמר דברשות הרבים לא קנסו
קנחובכרמלית קנסו.
קנט[591] אף ברשות הרבים גופה, אם
קסנאמר שלא קנסו כשהוציא מבעוד יום, הוי יציבא בארעא כו'. אלא ודאי אין חוששים כאן
קסאלסברה זו.
קסב[592] ג, ב ד"ה ואיבעית (אין
קסגנראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה, דאי משחשיכה לא קנסוה,
קסדשוב אין לומר מבעוד יום קנסוה, דהוי כחוכא ואטלולא).
קסה[593] במ"א שם (כיון שנתנן
קסובפיו הוי מקום פטור, כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר ... וקשה דגבי ידו נמי
קסזנימא הכי, אם מושיטה לחוץ נעשה מקום פטור, וכשמניח החפץ ברשות הרבים לפטור. ויש
קסחלומר דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר אחרי שהוציאו לרשות הרבים).
קסטוהיינו כדעת רש"י עירובין צט, א ד"ה
קערישא רבנן (שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא, דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד,
קעאובפיו הן נחין מיד).
קעבוהקשה על זה הרא"ש עירובין פ"י
קעגס"ו (מיהו קשה הא דאמר בשמעתא קמייתא דשבת, גבי היתה ידו מליאה פירות והוציאה
קעדלחוץ, משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה. והיכי אתי לידי חיוב חטאת,
קעהוהלא כשנחו הפירות בידו כשהיתה ידו ברשות הרבים נעשית ידו מקום פטור, וכבר נחו הפירות
קעובמקום פטור, ותו לא אתי לידי חיוב חטאת אי שדי להו. ויש לומר דהתם לא חשיב הנחת
קעזהפירות בידו כמונחין במקום פטור, כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאה
קעחלרשות). והיינו כמבואר לעיל שם, לדעה זו (אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם
קעטנחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו חשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח
קפהחפץ ברשות הרבים חייב, לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה
קפאממקום אחר).
קפבוהקשו על זה התוס' עירובין כ, א ד"ה
קפגלא (ואם תאמר אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת, כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת. ויש
קפדלומר דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו).
קפהיוצא אם כן מכל זה, שכל החשש של
קפו"אתי לידי חיוב חטאת" הוא רק במקרה שאינו רגיל כלל, כשהוציא ידו דרך חור
קפזקטן, שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו.
קפח[594] אוצ"ל: "בתוס'"
קפט(ראה הערה הקודמת).
קצ[595] תוכן המשך הדברים בקונטרס
קצאאחרון זה:
קצבבפנים
קצגס"א נתבאר, שקנסוהו על מה שעשה עקירה מרשות היחיד לאויר רשות הרבים או
קצדכרמלית.
קצהומבאר
קצוהטעם שלא רצה לפרש, שהקנס הוא על מה שרצה להוציא הפירות מרשות היחיד לרשות הרבים:
קצז(א)
קצחאין לפרש כן לדעת הפוסקים דמיירי שחשב להוציא לחצר אחרת דרך אויר רשות הרבים.
קצט(ב)
רממה שלא קנסו כשהוציא ידו למעלה מעשרה רואים, שלא קנסו עד שעשה עקירה לאויר רשות
ראהרבים.
רב(ג)
רגכיון שהאיסור הוא משום קנס, כשהוציאם למטה מעשרה, לכן קיי"ל שאסור להחזירם
רדאפילו דרך מעלה מעשרה.
רה[596] הל' שבת פי"ג ה"כ
רו(הוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה).
רז[597] ס"ק א (אבל
רחברש"י משמע אפילו נתכוין להוציאם לרשות הרבים, אסור להושיטם לחצר אחרת). והוא
רטהאמור ברש"י ד, א ד"ה מחשבתו (שנתכוון לפנותה מחצר זה). וכן הוא כאן
ריבפנים סוף ס"ב (שנתכוין לפנות הפירות מחצר זו).
ריא[598] כדלעיל סי' שמז ס"ז
ריב(אם הוציא חפץ בידו מרשות היחיד, אפילו אם נחה ידו תחלה באויר רשות הרבים, אין זו
ריגחשובה הנחה במקום פטור, ואם אחר כך הניח החפץ ברשות הרבים חייב).
ריד[599] שם ג, ב ד"ה למעלה
ריהמי' (דאויר מקום פטור הוא ... הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עביד).
ריו[600] שם ד"ה כאן (למעלה
ריזמי' ... דהוי מקום פטור).
ריח[601] שם (דאפילו הוציאה מתחלה
ריטדרך מטה מי', מותר להחזירה למעלה מי', ולא קנסינן ליה).
רכ[602] כמובא לעיל (הערה 4),
רכאמהרשב"א שם ד"ה כאן למעלה מי', שהביא מדברי התוס', וסיים "ואינו
רכבמחוור בעיני".
רכגולכן נפסק בפנים ס"א (אסור להחזירה
רכדאפילו דרך מעלה מעשרה).
רכה[603] בגמרא שם (דמר סבר ככרמלית
רכודמיא ומר סבר לאו ככרמלית דמיא).
רכז[604] "מי קנסוה רבנן לאהדורה, נראה לר"י
רכחדגרס מי אסרוה, ולא גרס מי קנסוה, דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא, אמרינן
רכטדאסור להחזירה משום קנס". משא"כ לפי הסלקא דעתא, אינו משום קנס. ולכן
רלמותר להחזירה דרך מעלה מעשרה.
רלא[605] "מותר להחזירה למעלה מי', ולא
רלבקנסינן ליה". משא"כ לפי המסקנא דקנסינן ליה, אסור להחזירה אפילו דרך
רלגמעלה מעשרה.
רלד[606] תוכן המשך הדברים בקונטרס
רלהאחרון זה:
רלובפנים
רלזס"ב נתבאר, שאם הוציא בשוגג אסור להושיטה לחצר אחרת משום גזירה, אבל בכרמלית
רלחלא גזרו גזירה לגזירה.
רלטואף
רמשהמ"א הוכיח מדברי התוס' שגם בכרמלית אסור, הנה פירושו של המ"א בדברי
רמאהתוס' צע"ג.
רמבומה
רמגשכתבו התוס' דמיירי "בדיוטא אחת, וכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים".
רמדאין
רמההכוונה שמפסיק שם כרמלית, אלא שרשות הרבים מהלכת לפניהן, ולא ביניהן.
רמוומה
רמזשהקשה המ"א מכמה מקומות שגזרינן גזירה לגזירה.
רמחכבר
רמטחילק הר"ן בין היכא דדמי למלאכה או לאו.
רנ[607] שכתבו התוס' ד, א סד"ה
רנאומאי שנא (איירי ... בדיוטא אחת, וכגון שאין מפסיק שם רשות הרבים). וכתב המ"א
רנבס"ק ד (הוה ליה גזירה לגזירה ... ומכל מקום צ"ע, דהא התוס' כתבו
רנגבד"ה ומאי שנא, דאפילו אין בין החצירות רשות הרבים אסור להושיטה לחצר אחרת).
רנדוהיינו שמפרש בדברי התוס' דמיירי שכרמלית עוברת בינם, וגם בכרמלית גזרו שלא יושיט
רנהלרשות אחרת, אף דהוי גזירה לגזירה.
רנו[608] שאף אי לא גזרינן בכרמלית
רנזגזירה לגזירה, עדיין אסור משום מושיט בכרמלית.
רנח[609] "ומושיט מרשות היחיד
רנטלרשות היחיד דרך רשות הרבים ... לא נאמרו אלא לענין חיוב חטאת, אבל איסורא איכא
רסבכולהו, ולכך אין רצוני להאריך בהם". הרי שאין הפרש בזה בין רשות הרבים
רסאלכרמלית, ולכן לא האריך בהלכה זו.
רסב[610] ס"ק ד (ואם הם
רסגבדיוטא אחת אסור).
רסדואוצ"ל: סי' שנה ס"ק יא (ואף
רסהעל גב דברשות הרבים אסור בדיוטא אחת, כמ"ש סוס"י שמ"ו, בכרמלית שרי).
רסוונסתפק בזה בפרי מגדים משב"ז סי'
רסזשמו ס"ק א (ויש לספק אי גזרו מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית
רסחמדרבנן למעלה מעשרה).
רסט[611] שנתבאר להיתר בפנים ס"ג
רע(אם הוציאה לכרמלית, מותר להושיטה אפילו לחצר אחרת, שבכרמלית לא גזרו גזרה זו,
רעאמשום שהיא גזרה לגזרה).
רעבאף שלכאורה הי' עלינו לאסור מטעם האמור
רעגלעיל סי' שמז ס"ח (הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ... אסור
רעדמדברי סופרים, גזרה שמא יבא לעשות הנחה ברשות הרבים. ואפילו דרך כרמלית אסור).
רעה[612] במ"א שם (ומה שכתב
רעו[הב"י] דגזירה לגזירה היא. הלא הרבה פעמים מצינו בגמרא גזירה לגזירה ...
רעזואמרינן כולה חדא גזירה היא).
רעחועל פי זה רצה לבאר שגם בהושיט ידו
רעטלכרמלית גזרו שלא להושיטה לחצר אחרת.
רפ[613] לה, ב ד"ה ואמרינן
רפאאימר דפטר (מיהא איכא קשיא ... דכיון דברשות הרבים לא מתסר אלא משום גזרה, בכרמלית
רפבלא גזרינן גזרה לגזרה. יש לומר דכי אמרינן הכי הני מילי בדבר שאין בו סרך מלאכה ...
רפגאבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא ... כרמלית ורשות הרבים שוין הן).
רפדוכן הוא לקמן סי' שנב ס"ב (ולא
רפהאמרו שבכרמלית לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ...
רפואבל דבר שהוא דומה למלאכה גזרו אף בכרמלית).