Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשמט דין ארבע אמות ברשות הרבים
ובו ו' סעיפים:
הגדול לפי גדלו
א כל אדם
ובו ו' סעיפים:
הגדול לפי גדלו
א כל אדם
ביש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם, שנאמר שבו איש תחתיו, ולמדו מפי הקבלה, שזה נאמר לענין טלטול, שלא יטלטל כל אדם ברשות
גהרבים אלא כמדת תחתיו, דהיינו כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה
דידיו ורגליו.
הלפיכך מודדים לו באמה שלו, דהיינו (ממרפיקו (שקורין עלינבוגי"ן בל"א)
ועד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה), הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, שהרי בד' אמות שלו
זיש בהן כדי פשיטות אורך גופו וידיו ורגליו.
חואם הוא ננס באיבריו, דהיינו שאמתו קטנה וגופו גדול, ונמצא שלא יספיקו לו ד' אמותיו, נותנים לו ד' אמות
טבינוניות של כל אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים.
יובין שמודדין לו אמות בינונית ובין שמודדין לו אמות
יאשלו, מודדין אותן מצומצמות להחמיר:
יבאלכסונן
ב ארבע אמות
ב ארבע אמות
יגשאמרו, הן ואלכסונן, דהיינו אלכסון של ד' על ד', שהוא ה' אמות וג' חומשי אמה.
ידלפי שבמגרשי הערים שהן מרובעים, ויש להם זויות, שהרי
טונאמר בהם את פאת נגב וגו', ופאה היא זויות, נאמר בהם זה יהיה להם וגו'. ודרשו חכמים כזה יהיה
טזכל שובתי שבת.
יזכגון רשות היחיד שהוא ד' על ד', יהיה גם כן מרובע,
יחשתהיינה בו זויות.
יטוכן אלפים של תחום שבת הן מרובעות, ולא עגולות, כדי
כשישתכר הזויות.
כאוגבי העברה ד' אמות ברשות הרבים, שלא שייך ריבוע
כבועיגול, צריך שיהא שם האלכסון של ריבוע, שהאלכסון הוא העודף שיש במשך המרובע מחמת הזויות. ויש
כגמי שאומר שמד' אמות עד ה' וג' חומשים פטור, אבל אסור מדברי
כדסופרים. [ו]יש לחוש לדבריו. אבל תוך ד' מותר לכתחילה, אפילו ליטול מתחלת ד' ולהניח בסוף ד', רק שלא יוציא
כהחוץ לד':
כוהנחה בינתיים
ג המעביר ד'
ג המעביר ד'
כזאמות ברשות הרבים, אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד' אמות
כחוחזר והלך, פטור. במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך.
כטומדברי סופרים אסור להוציא חפץ חוץ לד' אמות, אפילו בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך ד'
לאמות, וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת.
לאואפילו
לבבכרמלית גזרו על זה, בעצומו של יום, מטעם שיתבאר בסי' שנ"ב, אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית, אפילו לדבר הרשות.
לגאבל ברשות הרבים גזרו על זה אפילו בבין השמשות אפילו לדבר
לדמצוה לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה שיעבירנו ד'
להאמות בהליכה אחת. וכן מטעם זה גזרו על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים על ידי זה
לועוקר וזה מניח אפילו בבין השמשות לדבר מצוה, וכן על הוצאה כלאחר יד, כמו שיתבאר בסי' ת"ט:
לזליתנו לחבירו וחבירו לחבירו
ד וכל זה
ד וכל זה
לחכשאדם אחד מוציא החפץ חוץ לד' אמות, אלא שעושה הנחה בינתיים. אבל מותר לו לאדם
לטלעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו
משאצלו, אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד'
מאאמות.
מבובלבד שלא יוציאו החפץ חוץ לתחום העיר שקנה בה החפץ
מגשביתה. אלא אם כן הוא חפץ של הפקר שאינו קונה שביתה כלל:
מדה ומכל מקום
מהאין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל, אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות
מובכרמלית או ברשות הרבים, אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ, וזה שבפנים
מזמושיט החפץ, וזה שבחוץ נוטלו מידו, שזה עוקר וזה מניח, אעפ"כ אסור מדברי
מחסופרים אפילו בכרמלית, ואפילו לדבר מצוה, כמו שנתבאר בסי'
מטשל"א, אלא אם כן משום בזיון כתבי הקודש, כמו שנתבאר בסי'
נש"א):
נאמקצת אמותיו של זה בתוך של זה
ו היו שנים
ו היו שנים
נבמקצת אמותיו של זה בתוך של זה, כגון שיש ביניהן ו' אמות, מביאין ואוכלים באמצע,
נגובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם,
נדכגון שבין ב' החיצונים שמונה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים, במה שד' אמות
נהשלו מובלע בתוך שלהם, והם אסורים זה עם זה:
נו[614] עיקרי ההלכות שנתבארו
נזבסימן זה:
נח(א)
נטהגדול לפי גדלו (ס"א).
ס(ב)
סאאלכסונן (ס"ב).
סב(ג)
סגהנחה בינתיים (ס"ג).
סד(ד)
סהליתנו לחבירו וחבירו לחבירו (ס"ה).
סו(ה)
סזמקצת אמותיו של זה בתוך של זה (ס"ו).
סח*
סטאיסור
עהעברת ד' אמות ברשות הרבים, כבר נתבאר לעיל סי' שמו ס"ה (הלכה למשה מסיני
עאשהמעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים חייב).
עבוכאן
עגיתבאר אופן מדידת ד' אמות אלו.
עד[615] עירובין מח, א (לטלטל,
עהדברי הכל ארבע אמות אין, טפי לא). טור ושו"ע ס"א (כל אדם יש לו ארבע
עואמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם).
עז[616] בשלח טז, כט. שבת צו, ב
עח(גמרא גמירי לה). עירובין שם (והני ד' אמות היכא כתיבא, כדתניא שבו איש תחתיו,
עטכתחתיו). רמב"ם הל' שבת פי"ב הט"ו (ומפי הקבלה אמרו שזה
פשנאמר בתורה שבו איש תחתיו, שלא יטלטל חוץ למרובע זה, אלא במרובע זה, שהוא כמדת
פאאורך אדם).
פבוראה גם לקמן סי' שצו ס"א (שבו איש
פגתחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, יש אומרים שזו אזהרה ליוצא חוץ לתחום ... ויש
פדאומרים ... זה שנאמר אל יצא איש ממקומו זו היא אזהרה על הוצאה, שהזהיר משה שלא
פהלצאת עם הכלי מרשות היחיד לרשות הרבים ללקוט המן, ושבו איש תחתיו קבלו חכמים שזו
פואזהרה שלא לטלטל ברשות הרבים אלא כשיעור תחתיו של אדם שהוא ד' אמות, כמו שנתבאר
פזבסי' שמ"ט).
פחוכאן לא הובאו שתי דעות אלו, כי לכל
פטהדעות למדו מפסוק זה מפי הקבלה, שלא יטלטל חוץ לד' אמות ברשות הרבים.
צ[617] ברייתא עירובין מח,
צאא (גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו, דברי ר' מאיר). רמב"ם
צבשם (שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו). מ"א ס"ק א (גופו ג' אמות,
צגואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו. כ"מ מדעת הרב"י והרמב"ם).
צדוהיינו שג' אמות הן אורך הגוף עם הראש,
צהוהאמה הרביעית היא ממרפיקו (שהוא נגד סוף הראש) עד ראש אצבע הארוכה.
צווכן הוא לקמן בסדר תיקוני המקוה ועשייתה
צז(צריך להיות אורך התיבה מבפנים ערך ח"י טפחים מרווחים, ורוחב השליבות באורך
צחהתיבה ערך ד' טפחים, ונשאר י"ד טפחים להתפשטות גוף האשה תחת המים ... וראשה
צטיהיה על השליבה). והיינו שאורך הגוף עם הצואר והראש הם ח"י טפחים (ג' אמות),
קואורך הגוף מלבד הצואר והראש הם י"ד טפחים (שיעור זה הוא של אדם בינוני. ומה
קאשהוסיף לקמן שם "אם היא ארוכה", נתבאר בהערות שם, סדר תיקוני מקוואות
קבהערה 16).
קגאבל בתוס' חגיגה יא, א ד"ה ברום ג'
קדאמות (קומת האדם אינו אלא ג' אמות לבד הראש). ראה מוריה קכז-ח ע' סה.
קהולפי זה איך יתאים האמור כאן "ואמה
קוכדי לפשוט בה ידיו ורגליו"? הרי כשאדם פושט את ידיו, מרפיקו (שהוא תחלת האמה
קזהרביעית) הוא נגד סוף הראש.
קחואפשר מיירי שאין ידיו פשוטות לגמרי,
קטאלא כל הזרוע שוכב נגד גובה הכתף.
קי[618] רב פפא שם (לעולם באמה
קיאדידיה יהבינן ליה ... משום דאיכא ננס באבריו). טור ושו"ע שם (ומודדים לו באמה
קיב(דהיינו הזרוע, מ"א) שלו, ואם אמתו קטנה, נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל
קיגאדם, שכל אחת מהן ששה טפחים).
קיד[619] מנחות יא, א (זו אמה),
קיהופרש"י (ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים, לפי שהיא ארוכה מכולן). וראה רד"ק
קיויחזקאל מא, ח (האמות הם מן ראש האצבע הנקרא אמה, עד פרק המבדיל בין הזרוע והקנה).
קיז[620] רש"י שם ד"ה
קיחמשום דאיכא (שגופו בינוני ואמתו קצרה, ולא סגי ליה באמה דידיה). מ"א ס"ק
קיטג (והוא גדול, נמצא שלא יספיקו לו ד' אמות).
קכוכן הוא לקמן סי' שצו ס"ג (ד' אמות
קכאאלו שלכל רוח ורוח שהן שיעור תחתיו של אדם, מודדים אותו לכל אדם באמה שלו, ואם הוא
קכבננס באברים, שגופו גדול ואמתו קטנה, נותנים לו ד' אמות בינונית של כל אדם, שכל אחת
קכגמהן ו' טפחים כמו שנתבאר בסי' שמ"ט).
קכד[621] עירובין שם (תניא, שבו
קכהאיש תחתיו, כתחתיו, [וכמה תחתיו] גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי
קכור' מאיר, ר' יהודה אומר גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח
קכזתחת מראשותיו, מאי בינייהו, איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות).
קכחרי"ף שם יג, א (דרבי מאיר סבר מצומצמות ורבי יהודה סבר
קכטמרווחות). וכן הוא ברא"ש שם פ"ד סי"א. טור (ומודדים אותן לו באמה
קלשלו מרווחת), דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.**
קלא**
קלבב"י (ועל פי דברי הרי"ף והרא"ש כתב רבינו מרווחות,
קלגדקיימא לן כרבי יהודה ... אבל היכא דמשערין באמה בינונית, ודאי דמצומצמות הוו,
קלדכדאשכחן דכי אמרינן אמה בת ששה טפחים הוו עצבות ולא שוחקות, כדאיתא בריש מסכת
קלהעירובין (ד, א). אבל הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שבת (הט"ו) לא כתב אם
קלומרווחות הוו או מצומצמות ... ואפשר שהוא מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ארבע
קלזאמות מצומצמות, וכמו שפירשו הרי"ף והרא"ש, וסבירא ליה דכי אסיקנא בריש
קלחעירובין דבטפחים עצבות משחינן לחומרא, ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות, ודלא כרבי
קלטיהודה).
קממ"א ס"ק
קמאא (ד' אמות מצומצמות). ולא פירש אם הכוונה למי שמודדין לו אמות בינוניות, או
קמבשמודדין לו אמות שלו. ועי' ב"י (שמפרש ברמב"ם, ד"בין
קמגשמודדין לו אמות בינונית ובין שמודדין לו אמות שלו, מודדין אותן מצומצמות
קמדלהחמיר").
קמהוכן הוא לקמן סי' שסג סכ"ז (עשר אמות של רוחב מודדים אותן
קמומצומצמות, הכל להחמיר), וסכ"ח (עשרים אמה מצומצמות).
קמזופירש בד"מ ס"ק א (כתב במ"מ
קמחסוף פי"ז
קמטדשבת (הל"ו), דשיעור מרווחות יותר משיעור מצומצמות, חצי אצבע לאמה).
קנוכן הוא לקמן שם (ושיעור העודף של המרווחות על המצומצמות הוא
קנאחצי אצבע לאמה).
קנב*
קנגוכל זה בארבע אמות של העברה ברשות הרבים. אבל לענין ארבע אמות
קנדשל תחומין, נתבאר לקמן סי' שצו ס"ג (נתבאר שם שד' אמות אלו מודדים אותן
קנהמצומצמות. ויש אומרים שמודדים אותן מרווחות. ויש לסמוך על דבריהם בד' אמות אלו
קנושלענין תחומין, שעיקרן אינן אלא מדברי סופרים).
קנזוכמבואר באליה זוטא ס"ק ב (לקמן סימן
קנחשצ"ו כתב רמ"א ולבוש דד' אמות מרווחות, וכן פסק הב"ח כאן. ולי נראה
קנטמדלא כתבו רמ"א הכא, דמודה דברשות הרבים מודדין מצומצמות לחומרא).
קס[622] רב אחא בר יעקב
קסאעירובין נא, א (המעביר ד' אמות ברשות הרבים, אינו חייב עד
קסבשמעביר הן ואלכסונן), ופרש"י (ד' אמות וח' חומשי אמה). טור ושו"ע ס"ב
קסג(ארבע אמות שאמרו, הן ואלכסונן, שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים).
קסדוכן הוא לקמן סי' שעב ס"ה (שהאלכסון
קסהשל מרובע זה שהוא ה' טפחים וג' חומשין).
קסווחשבון זה הוא לערך, כדלקמן סי' שצט סי"ג
קסז(לפי החשבון של חכמי התלמוד, שהוא בקירוב ולא בצמצום, בכל אלכסון שהוא עודף על
קסחצלעות ריבועו ב' חומשין מאורך הצלע ... אבל לפי חשבון חכמי המדות שדקדקו וצמצמו
קסטהחשבון, בכל אלכסון יהיה עודף).
קע[623] מסעי לה, ה.
קעא[624] רש"י עירובין שם ד"ה
קעבפיאות כתיב (דכתיב פאת (נגב), ופאת משמע מרובע).
קעג[625] ברייתא שם (תני, רב חנניה
קעדאומר כזה יהו כל שובתי שבת).
קעהומביא
קעוכאן ג' דוגמאות, אף שיש הפרש בינם:
קעז(א)
קעחרשות היחיד, ד' על ד' מרובע, כדלעיל סי' שמה ס"א (איזו היא רשות היחיד ... ד'
קעטטפחים על ד' טפחים). והוכיח בקונטרס אחרון שם ס"ק א, דקיי"ל שאין צריך
קפלהיות עיגול של ד' טפחים באלכסון. ואין צריך שיהי' ד' על ד' לריבוע העולם.
קפא(ב)
קפבתחום שבת, אלפים אמה מרובעות לריבוע העולם, כדלקמן סי' שצח ס"א (הבא למדוד
קפגאלפים אמה של תחום העיר ... אם היא עגולה שאין לה זויות ... רואים אותה כאלו היא
קפדבתוך מרובע ... וכשהוא מרבע מרבעה לריבוע העולם).
קפה(ג)
קפוהעברה ד' אמות ברשות הרבים, כדלקמן בסמוך (שלא שייך ריבוע ועיגול, צריך שיהא שם
קפזהאלכסון של ריבוע).
קפח[626] גמרא שם (א"ר פפא
קפטבדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורוחב ד' צריך הן ואלכסונן, או לא, ואמרינן
קצליה לאו היינו דרב חנניה, דתניא רב חנניה אומר כזה יהו כל שובתי שבת), ופרש"י
קצא(שיהא רחב ד' בריבוע, שתוכל למצוא בו אלכסון, דדבר עגול אין לו אלכסון). ונתבאר
קצבבהערה הקודמת.
קצג[627] כדלקמן סי' שצט סי"ד
קצד(עושין התחומין סביב העיר כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך העיר למזרח
קצהאלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר כך רואים כאלו היתה טבלא מרובעת אלפים על אלפים
קצובקרן למלאותה, ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסון, שהם אלפים ות"ת, וכן יעשה
קצזבשאר הקרנות). והיינו שמרבעה לריבוע העולם (כמובא לעיל הערה 12).
קצחוכן הוא בד' אמות של תחומין; אלא שבזה
קצטישנן ב' דעות, כדלקמן סי' שצו ס"ב.
ר[628] רש"י שם ד"ה הן
ראואלכסונן (וגבי העברה ליכא למיתב פיאות, אלא כי האי גוונא,
רבשנותנין להן שיעור אלכסונן, דהא ליכא למימר בהו רבוע ועיגול).**
רג**
רדעי' במה שכתבתי בסי' שמה
רהקונטרס אחרון ס"ק א (כר"ת נמי לא קיי"ל). והיינו דלא קיי"ל כר"ת
רושבתוס' שם ד"ה כזה (דלכל צד נותנין האלכסון, בזריקה ובהעברה, ובתחום שבת,
רזועמוד נמי צריך שיהא בו ששה פחות ב' חומשין).
רחאלא כרש"י, שרק לענין העברה ד'
רטאמות נותנין האלכסון לכל צד.
רי[629] רמב"ם הל' שבת פי"ב
ריאהי"ח (אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד
ריבשיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה ... ואם העביר פחות מזה פטור), והי"ט (אם
ריגהיה בין שני המקומות עד ארבע אמות, הרי זה מותר. היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין
רידהן בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה פטור. היה ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה,
ריההרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע). דעה הב' שבטור ושו"ע
ריושם (ויש מי שאומר שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים פטור אבל אסור).
ריז[630] ב"ח ד"ה ומ"ש
ריחוהרמב"ם (ולפי עניות דעתי נראה שכדברי
ריטהרמב"ם הוא העיקר, והכי נקטינן. גם בשולחן ערוך הביא דעתו). נחלת צבי
רכס"ק ב (ואני אומר שדברי הרמב"ם נכונים הם). אליה זוטא ס"ק ג
רכא(וכן עיקר כמבואר בב"ח ונחלת צבי).
רכב[631] רמב"ם שם הט"ו
רכג(מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות). מ"מ שם (וכן דעת התוס'. ולא
רכדאמרו במקום הדחק בדוקא, אלא במעביר הרבה בפחות פחות מארבע ... ולזה הסכים הרשב"א
רכהז"ל ועיקר). והוא בעבודת הקדש שער ג ס"ב (ויש מתירין, שלא אסרו שלא
רכובמקום הדחק, אלא מעביר יתר מארבע אמות פחות פחות מארבע אמות, שמא לא ינוח בנתיים,
רכזאבל פחות מארבע אמות, לעולם מותר. ולזה דעתי נוטה).
רכחוהיינו כדלעיל סי' רסו סי"א (התירו
רכטלו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא
רליוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח,
רלאויחזור וילך פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).
רלבאלא שגם בזה לא אסרו אלא באדם אחד,
רלגכדלקמן ס"ד (אבל מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו
רלדבתוך ד' אמותיו, וחבירו יתננו לחבירו שאצלו, אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברשות
רלההרבים, כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות).
רלו[632] והיינו, שאיסור העברה ד'
רלזאמות ברשות הרבים, אין פירושו שאסור להעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד', אלא האיסור הוא
רלחלהוציאו חוץ לד', כמבואר בהמאור לו, ב (לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו
רלטוכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן, בזורק או במעביר, כמוציא מרשות היחיד לרשות
רמהרבים דמי). ובחדושי הרשב"א צז, ב (דזריקה תולדה דהוצאה היא, ואפילו זריקת
רמאארבע ברשות הרבים). הובאו בחדושי צמח צדק מח, ד ד"ה הוצאה.
רמבועל זה מצויין כאן:
רמגתוס' בשבת דף צט ע"ב
רמדד"ה ואמאי.
רמהדתנן ק, א (זורק ארבע אמות בכותל ...
רמולמטה מעשרה טפחים ... חייב). ובגמרא שם צט, ב (והא לא נח, ואמר רבי יוחנן בדבילה
רמזשמינה שנינו. ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות). ופרש"י (הא מתניתין ד' אמות קתני,
רמחואפילו מצומצמות, וכי נח בפני הכותל נתמעט הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבילה, וקתני
רמטחייב). וכתבו על זה התוס' שם (דבענין זה אין נראה שיתחייב, כיון שאיגודו בפנים,
רנכמו מוציא חצי קופה לרשות הרבים דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ, דאטו אם זרק
רנאאדם רומח וכל דבר ארוך, כל שהוא, יתחייב, כיון שראשו אחד יצא חוץ לד' אמות).
רנבוהיינו שאף אם נאמר, שמה שהודבקה הדבילה בכותל, הרי זה כאילו מונחת מחוץ לד' אמות,
רנגוהיתה כאן העברה של ד' אמות, מכל מקום פטור, כיון שהדבילה עצמה בתוך ד' אמות,
רנדואיגודו בפנים, ולא יצאה לגמרי מתוך ד' אמות אלו.
רנהומזה מובן, דלא סגי במה שהעבירו ד' אמות
רנוברשות הרבים, עד שיוציאו לגמרי מד' אמות, ולא ישאר איגודו בפנים. וכך גם בנידון
רנזדידן, דלא סגי במה שהעבירו מתחלת ד' אמות עד סופם, עד שיוציאו לגמרי מד' אמות.
רנח[633] רבה שבת ה, ב (תוך
רנטד' אמות, עמד לפוש (לנוח, רש"י) פטור, לכתף (לתקן משאו על
רסכתיפו, רש"י) חייב), ופרש"י (המעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועמד תוך ד'
רסאאמות לפוש, וחזר והשלים והניח או עמד שם, פטור, שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת, ואם
רסבלכתף עמד בתוך הד' אמות, וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש, חייב, ועמידה דתוך
רסגד' לאו עמידה היא, שהיתה לכתף). מ"א ס"ק ו (ואם עמד תוך ד' אמות לתקן
רסדמשאוי, הוי כמהלך וחייב, אלא אם כן עמד לפוש).
רסהוכן הוא לעיל סי' שמו ס"א (אין זו
רסוחשובה הנחה, אלא אם כן עמד שם לפוש. אבל אם עמד שם לתקן משאו, הרי עמידה זו צורך
רסזהילוכו ואינה חשובה הנחה). סי' שמז ס"ז (שכשעומד לפוש, עמידה זו חשובה הנחה
רסחגם להחפץ שעל גופו או שעל ידו).
רסט[634] ברייתא שם קנג, ב
רע(תניא ר"א אומר בו ביום גדשו סאה), ופירש"י (ביום שעלו
רעאלעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י"ח דבר, וזו אחת מהן היתה, כדאמרינן בפ"ק נותן
רעבכיסו לנכרי, בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד' אמות). ובגמרא שם יז, ב (מי
רעגשהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, בו ביום גזרו), ופירש"י (ולא יטלטלנו פחות
רעדפחות מד' אמות). שו"ע ס"ה (אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות).
רעהולא התירו לעשות כן, אלא:
רעו(א) כשהיה בדרך וקדש עליו היום ואין עמו
רעזנכרי, כדלעיל סי' רסו סי"א (ואם אין עמו שום אחד מכל אלו, התירו לו לטלטל
רעחבשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום, פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם
רעטד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, ויחזור
רפוילך פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו).
רפא(ב) כשמוצא תפילין במקום סכנה, כדלעיל
רפבסי' שא סנ"ב (ואם מתיירא לישב כאן עד שתחשך, מפני ליסטים שודדי לילה, יטול
רפגכולן בידיו מיד, ויוליכן פחות פחות מד' אמות, כדרך שנתבאר בסי' רס"ו).
רפד(ג) כשמוצא קוץ ברשות הרבים, כדלעיל סי'
רפהשח סמ"ט (קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות, עד שיסלקנו
רפולצדי רשות הרבים).
רפז[635] שבזה התירו בקדש עליו
רפחהיום, לדעה הראשונה דלעיל שם (ויעמוד מעט לנוח), ושם נסמן. משא"כ בלאו הכי
רפטאסרו.
רצ[636] שבזה התירו בקדש עליו
רצאהיום, לדעה השנית דלעיל שם (ויש מחמירין בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות,
רצבשישב בכל פחות מד' אמות), ושם נסמן. משא"כ בלאו הכי אסרו (ראה משולחן הארי).
רצג[637] גמרא שם קנג, ב (דילמא
רצדאתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים). עולת שבת ס"ק ד (דחיישינן שלא יבא להוליך
רצהארבע אמות, דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לאייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים).
רצו[638] תוכן ההלכה שנתבארה בקטע
רצזשלפנינו:
רצחאיסור
רצטזה מדברי סופרים, שלא יוליכנו פחות פחות מד' אמות, חמור יותר משאר איסורי דברי
שסופרים:
שא(א)
שבכיון שאסרו מטעם שהוא דומה למלאכה (ולא רק גזירה שמא יבוא כו').
שג(ב)
שדשבקל יוכל לבא להעברה בהליכה אחת (ולא רק גזירה שמא יבוא כו').
שהולכן:
שו(א)
שזאסרו אף בכרמלית, אף שאין גוזרין גזירה לגזירה.
שח(ב)
שטאסרו ברשות הרבים גם בבין השמשות לדבר מצוה, אף שהתירו איסורי דברי סופרים בבין
שיהשמשות לדבר מצוה.
שיאאך
שיבמכל מקום התירו בין השמשות בכרמלית, אפילו לדבר הרשות, כיון שיש כאן ג' טעמים
שיגלהקל:
שיד(א)
שיהפחות פחות מד' אמות.
שיו(ב)
שיזבין השמשות.
שיח(ג)
שיטכרמלית.
שכ[639] שו"ע ס"ה (ואפילו
שכאבין השמשות. ואפילו בכרמלית).
שכב[640] סעיף ב (ולא אמרו
שכגשבכרמלית לא גזרו גזרה מפני שהוא גזרה לגזרה, אלא בדבר שאין בו דרך מלאכה ... אבל
שכדדבר שהוא דומה למלאכה, גזרו אף בכרמלית ... ולכן אסרו לטלטל פחות פחות מד' אמות
שכהבכרמלית).
שכו[641] ט"ז ס"ק א (ומכל
שכזמקום נראה לי, דבתרתי לטיבותא, דהיינו בין השמשות ובכרמלית, לא החמירו כל כך, דהוי
שכחתרתי דרבנן).
שכטוכעין זה לקמן סי' תנה סי"ג (ולא
שליאמר לנכרי שישאב לו עוד מים אחרים בבין השמשות, אם צריך להוליכן דרך רשות הרבים).
שלא[642] משא"כ לדבר מצוה
שלבמותר אפילו להוציאו מכרמלית, כמבואר בטור ושו"ע סי' תט ס"ב (שבשעת קניית
שלגהעירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר
שלדמצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק).
שלהוכדלעיל סי' רסא ס"א (ולדבר מצוה מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא
שלומדברי סופרים, וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי
שלזזה מותר).
שלח[643] תוס' עירובין לד, א
שלטד"ה ואמאי, לענין עירוב תחומין (למה היה צריך להוליכו עד מקום
שמהשביתה, לא היה צריך רק להוציאו מביתו ולהניחו ברשות הרבים ... דאי בעי ממטי ליה
שמאפחות פחות מד' עד מקום השביתה ... שיש להחמיר בשבות בפחות מארבע אמותיו ... משום דבקל
שמביבא לידי איסור שבת דאורייתא). עבודת הקדש שער ה סי"ט (ואף על פי שאין בהבאה
שמגשל פחות פחות מארבע אמות אלא משום שבות, ולא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל
שמדהשבותין התירו במקום עירוב, לפי שיש שבות שקרוב לבוא לידי מלאכה גמורה של תורה,
שמהולא רצו להתירו כדי שלא יגע בשל תורה, וזה אחד מהם. שאם אתה מתירו להביאו פחות
שמופחות מארבע אמות יבוא לטלטלו ארבע אמות בבת אחת). הובא במ"מ הל' עירובין פ"ו
שמזה"ט. מ"א לקמן סי' תט ס"ק ז (ואין מתירין לו להביאו פחות פחות מד',
שמחכיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת (מ"מ תוס')).
שמט*
שניוצא מכאן שאיסור פחות פחות מד' אמות
שנא(שאסור אף בבית השמשות, אפילו לדבר מצוה), חמור יותר מאיסור כרמלית (שהותר בבין
שנבהשמשות לצורך מצוה).
שנגוכן הוא לקמן סי' שנב ס"א,
שנדבשוה"ג הערה 8
שנה(דפחות פחות מד' אמות חמיר מכרמלית, עיין סוף סי' שמ"ט).
שנווראה לעיל סי' רסו סי"ב (אין פחות
שנזפחות מד' אמות מועיל אלא לענין איסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אבל לא לענין
שנחהוצאה ... מרשות הרבים או כרמלית לרשות היחיד). תהלה לדוד שם סט"ז.
שנט[644] כמבואר ברשב"א שם (ואף
שסעל פי ... לא גזרו שבות במקום מצות עירוב, לא כל השבותין התירו במקום עירוב). וראה
שסאמראי מקומות וציונים. משולחן הארי.
שסב[645] תוס' עירובין לג, א סד"ה
שסגוהא (ונראה לי דבכל הנהו, כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא, אפילו רבי מודה
שסדדגזרו עליו בין השמשות). רא"ש עירובין פ"ג ס"ד (ואע"ג דאכתי
שסהיכול להביא אליו ... כלאחר יד, או בזה עוקר וזה מניח. ויש לומר דבשבות כי הני לא
שסושרי רבי בין השמשות, כיון דבקל יכול לבוא לידי חטאת).
שסז[646] סי' זה בשוע"ר לא
שסחהגיע לידינו. וגם בשו"ע שם לא נזכרה הלכה זו. רק במ"א ס"ק ז, לענין
שסטפחות פחות מד' אמות (כמועתק לעיל הערה 30).
שע[647] משנה עירובין צה, ב
שעא(רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום,
שעבאמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה), כרבי יהודה, וכדאמרינן בגמרא שם צז,
שעגב (רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן). רמב"ם הל' שבת פי"ב
שעדהי"ז (מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות,
שעהוכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת
שעומותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו). טור ודעה הא' שבשו"ע
שעזס"ג (מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע
שעחאמותיו, וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים). **שו"ע
שעטסי' שא סמ"ב (נותנם לחבירו וחבירו לחבירו), עי"ש בב"י**
שפשם ד"ה ומ"ש אם הם רבים (אפילו לדבר הרשות שרי). ודלא כעולת שבת
שפאכאן ס"ק ג (ולעיל בסי' שא סעיף מב כתב המחבר להתיר לצורך מצוה לעשות בענין
שפבזה, והכא מיירי לדבר הרשות), שהרי מדברי הב"י הנ"ל מובן, שגם שם התיר אף
שפגלדבר הרשות.
שפד[648] כחכמים שם (אמרו לו
שפהלא תהלך זו יותר מרגלי בעליה). או לכו"ע, לפי אוקימתא דרב
שפואשי שם (מאן, אמרו לו רבי יוחנן בן נורי היא דאמר חפצי הפקר קונין שביתה). טור ושו"ע
שפזשם (ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו).
שפח[649] אוקימתא דרב אשי שם. טור
שפטומ"א ס"ק ד (ובחפצי הפקר שרי). וכדלקמן סי' תא ס"א (חפצי הפקר,
שצשאין להם בעלים שיוכלו להקנות להם שביתה, לא קנו שביתה מאליהם, אלא הרי הם כרגלי
שצאהזוכה בהם תחלה, שיכול להוליכם למקום שילך הוא).
שצב[650] שו"ת רש"ל סי'
שצגנא (שאין מועיל לעניין הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא מאיסור הוצאה של ד'
שצדאמות ברשות הרבים לחוד). ט"ז ס"ק א (ופשוט שזה אינו מועיל אלא
שצהלענין טלטול חוץ לד' אמות, ברשות הרבים או בכרמלית, אבל לא להוציא מרשות היחיד
שצולכרמלית. וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א, והביא הוכחה לזה. ולי תמוה,
שצזשהוא פשוט, דהא משנה מפורשת לענין מרשות היחיד לרשות הרבים במשנה ראשונה דשבת, והוא
שצחהדין לענין כרמלית מדרבנן), ובסי' רסו ס"ק ד (דבר פשוט שזה אין מועיל אלא
שצטטלטול ברשות הרבים או כרמלית, שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות, על כן מהני זה. אבל
תמרשות היחיד לכרמלית, וכל שכן לרשות הרבים, דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות, דאסור
תאאפילו בחצי אמה, לא מועיל זה, וכן כתב רש"ל בתשובות סי' נ"א).
תב[651] כדלעיל סי' שמז ס"א (העומד
תגבאחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות השנייה וחפץ בידו ונטלו ממנו חבירו העומד שם,
תדשזה עקר מרשות זו וזה הניח ברשות השנייה ... אבל אסורים לעשות כן מדברי סופרים,
תהגזרה שמא יבאו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה בשבת).
תו[652] ס"ח (להוציא התינוק
תזמביתו לבית הכנסת דרך כרמלית ... לא יוציאוהו ויכניסוהו על ידי שנים, שזה עוקר וזה
תחמניח, אף על פי שהוא פטור, מכל מקום הרי הוא אסור מדברי סופרים). הרי שאסרו אף
תטבכרמלית, ואף לדבר מצוה.
תי[653] סעיף נב (וכשיגיע לפני
תיאהחצר ההוא, יושיט אותן לחבירו העומד בחצר, וחבירו יטלן מידו בשעה שהוא הולך, שנמצא
תיבהוא עושה עקירה מרשות הרבים וחבירו עושה הנחה ברשות היחיד ... התפילין).
תיג[654] משנה שם [מ]ה, א
תיד(היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה (עומדין זה רחוק מזה
תיהו' אמות, דמיבלען ב' אמות של כל אחד בתוך של חברו, רש"י), מביאין ואוכלין
תיובאמצע. ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו (שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים
תיזהחיצונות ... דחפציו כרגליו, רש"י). היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן, הוא מותר
תיחעמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורין זה עם זה). טור ושו"ע ס"ד (היו
תיטשנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם ו' אמות, מביאין ואוכלין
תכבאמצע, ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה והאמצעי מובלע
תכאביניהם, כגון שבין שנים החיצונים שמנה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה
תכבשארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה).
תכגומיירי במשנה במי שהוא חוץ לתחום, ויש
תכדלו רק ד' אמות. וכאן מיירי לענין ד' אמות ברשות הרבים, וכדלעיל סי' רסג בקונטרס
תכהאחרון ס"ק ח ד"ה ולדינא (תנן בפ"ד דעירובין היו שנים כו' מביאים
תכוואוכלים באמצע ... והרמב"ם וטור ושו"ע כתבוה בסי' שמ"ט, אפילו
תכזלענין [רשות] הרבים דאורייתא).
תכחוכיון שמותר ליתנו לחברו וחברו לחברו,
תכטכדלעיל ס"ד, אם כן יכול כל אחד מהשנים לקחת מחבירו ולהניח אצלו. וכאן מיירי
תלכנראה, שרוצים לאכול ביחד (באותו שלחן), כל אחד משלו (מבלי ליתנו לחברו).