Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Shabbos Laws Part 7 Simanim 345 to 365·Laws of Alleys and L’chaimsשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה)·שסג דיני מבוי ולחי

אשסג דיני מבוי ולחי
ובו מ"ד סעיפים:
הכשר לחי וקורה במבוי
א כבר נתבאר בסי' שמ"ה שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו

בברוח רביעית הוא רשות היחיד גמורה, אם פרוץ לכרמלית שאין רבים בוקעים שם, ואף אם

גפרוץ לרשות הרבים שדינו ככרמלית, הרי מותר לטלטל בכרמלית מן התורה כמו ברשות היחיד.

דאלא שחכמים אסרו הטלטול בו בין שפרוץ לרשות הרבים בין שפרוץ לכרמלית, מפני שדומה קצת לרשות הרבים, כיון שפרוץ במילואו. לפיכך

ההתירו כשעשה איזה תיקון במקום הפרצה.

ואפילו תיקון שאינו מועיל מן התורה, כגון להניח קורה רחבה טפח על פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים או לכרמלית, שבקורה

זזו אין אומרים בה מן התורה פי תקרה יורד וסותם, הואיל

חואין ברחבה ד' טפחים אין שם תקרה עליה כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף על פי כן מועלת במבוי מדברי סופרים, הואיל וגם

טאיסור הטלטול בו אינו אלא מדברי סופרים, מפני שדומה קצת לרשות הרבים, וכיון שיש

יקורה על פתחו יש בזה היכר וזכרון

יאלרואים, שיכירו וידעו שתקנת חכמים היא קורה זו במבוי זה, ולא יתחלף להם ברשות

יבהרבים.

יגוכן הקילו במבוי להתירו בלחי שעביו ורחבו כל שהוא וגבהו י' טפחים, שיעמידנו בפתח המבוי

ידאצל אחד מהכתלים, שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה, כמ"ש

טובסי' ש[מ]"ה. אלא שחכמים אסרו בב' מחיצות ולחי, והתירו בג'

טזמחיצות ולחי:

יזהכשר פסין בחצר
ב לא התירו

יחבג' מחיצות ולחי אחד, או קורה רחבה טפח, אלא במבוי, אבל חצר שהיא פרוצה במילואה

יטברוח רביעית, אינה ניתרת אלא בפס רחב ד' טפחים, שיעמידנו בצד אחד במקום הפרוץ.

כואם ירצה לתקנה בשני צדדי הפרצה די בשני פסין שרחבן

כאמשהו, רק שיהיה גבהם י' טפחים.

כבוהוא הדין אם נשתייר מכותל רביעית עצמו בנוי כשיעור

כגד' טפחים מצד אחד, או אם נשתייר משני הצדדים טפח מכאן וטפח מכאן. אבל בפחות מטפח אין כל כך היכר בהמשוייר מהכותל,

כדכמו בפס גמור שמעמידו לשם כך:

כהג ולמה

כוהחמירו בחצר יותר מבמבוי, מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך

כזמחיצות יותר גמורות, ולפיכך החצירות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי

כחהצנע ולאכול בהן, צריכות מחיצותיהן להיות יותר גמורות שיהיה שם רשות היחיד עליהן,

כטמהמבואות שאין משתמשין בהם בתשמישי הצנע:

לד ואפילו חצר

לאשאין בפרצת מלואה ד' טפחים צריכה תיקון זה, אלא אם כן אין בה ג' טפחים, שכל פחות מג' טפחים הוא כסתום, ואין צריך תיקון כלל.

לבאבל מבוי שאין ברוחב פתחו ד' טפחים יש מתירין כמו שיתבאר.

לגואם יש בפרצה יותר מעשר אמות, אפילו אינו במילואה, אלא נשתיירו או העמיד לו

לדגיפופין מכאן ומכאן, ואפילו הגיפופים יתירים על הפרצה,

להצריך לתקנה בצורת פתח כמ"ש בסי' שס"ב, בין בחצר בין במבוי כמו שיתבאר:

לודיני לחי
ה בכל עושין

לזלחיים אפילו מבעלי חיים. ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכתלי המבוי, ביתידות

לחשיוצאין מן הכתלים, בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהן מי' טפחים, ויטלטלו

לטבמבוי באיסור על סמך לחי זה.

מואפילו אדם העומד שם נידון משום לחי. והוא שקשרו שם, אם לא הודיעו שהעמידו לשם לחי, שהרי בודאי ילך לו,

מאשלא יעמוד שם כל היום, ויטלטלו במבוי באיסור. אבל אם הודיעו שמעמידו לשם

מבלחי, אין חוששין שילך לו (אלא שאז צריך להעמידו מערב שבת, שהרי לחי נדון משום

מגמחיצה, ואסור לעשות מחיצה מאדם בשבת, אלא אם כן שלא לדעתו

מדכמ"ש בסימן שס"ב[)]:

מהו אם יש קצת

מוכותל ברוח רביעית, עולה משום לחי. ובלבד שיהא בו רוחב טפח משום היכר, כמו שנתבאר למעלה.

מזואפילו אבנים היוצאים מן הכותל זו למעלה מזו פחות מג'

מחטפחים עולין משום לחי, אם רחבן טפח:

מטז לחי שרוח

נמצוייה יכול להנידו, אף על פי שאינה יכולה להפילו, אינו חשוב משום לחי, שהלחי הוא כמחיצה, וכל מחיצה שרוח מצויה מנידתה אינה מחיצה, כמו

נאשנתבאר בסי' שס"ב:

נבח אם הרחיק

נגהלחי מן הכותל ג' טפחים, בין לתוך חלל רוחב המבוי, בין להלאה לצד חוץ, לא עשה ולא כלום. אבל פחות מג' טפחים, כלבוד הוא:

נדט לחי, אפילו

נהשברים ושברי שברים מדובקים כשרים בו, כל שיכולים לעמוד ברוח מצויה. ולכן עושים לחי מסיד (תחוח) טחוי בכותל, שעל ידי הכותל הוא ראוי לעמוד. ובלבד שיזהר שלא יתמחה ג' טפחים סמוך לארץ, שלחי הגבוה ג' טפחים מן הארץ פסול כמו שיתבאר. ואף שלאחר שנתמחה נשאר שם מראיהו ניכר על פני הכותל,

נואין זה מועיל כלום, כי צריך שיהא הלחי קצת דבר ממש ועב קצת בולט מן הכותל:

נזי לחי שעשאו

נחמעצי אשרה כשר. ואף על פי שהלחי צריך שיהא בו שיעור, דהיינו גובה

נטי' טפחים ורוחב ועובי כל שהוא, וכל דבר הצריך שיעור אין עושין אותו מעצי אשרה,

סמפני שעומדים לשריפה וכאלו נשרפו ונעשו אפר ונכתת שיעורם. מכל מקום אילו היה מדבק

סאכתיתותם, דהיינו שהיה מגבל האפר, היה יכול לעשות ממנו גובה י' טפחים ועובי משהו,

סבלפיכך הוא כשר:

סגיא בין שנראה

סדבליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים חוץ למבוי, כגון שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי, ולא משך

סהקצה רחבו קימעא כלפי חוץ, אלא השוה חודו החיצון לעובי כותל המבוי, ודומה כמי

סושמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי, אבל חודו הפנימי נראה לעומדים שם

סזבפנים כזה.

סחובין שנראית בליטתו לעומדים בחוץ ולא לעומדים בפנים, כגון שמשך כל הלחי לחוץ, וחודו הפנימית נכנס בעובי

סטהכותל, ואינו נראה מבפנים כלחי, אלא דומה כמוסיפו על אורך הכותל, אבל מבחוץ ניכר

עשאינו מכותל המבוי, שהרי נמשך להלאה מעובי הכותל כזה

עאכשר.

עבויש אומרים שהלחי הנראה מבחוץ ולא מבפנים אינו כשר, אלא אם כן

עגנראה לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי בסמוך לו, כגון שהלחי שמשכו לחוץ וחודו הפנימי

עדנכנס בעובי הכותל לא העמידו לשפת עובי של צד המבוי בענין שלהעומדים בפנים נראה

עהכמוסיף על אורך הכותל, שאז גם להעומדים בחוץ נגד חלל המבוי בסמוך לו נראה להם כן,

עואלא העמידו לשפת עובי של צד אחורי המבוי כזה

עז(וכן עיקר):

עחיב הגביהו

עטמהארץ ג' טפחים פסול, שהלחי הוא כמחיצה, ומחיצה הגבוה ג' טפחים מן הארץ אינה מחיצה, מפני

פשהגדיים יכולים לבקוע תחתיה ואם הגביהו פחות משלשה, אף על פי שאין בו אלא ז'

פאומשהו, כשר, לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא:

פביג אפילו לא

פגהעמידו שם לשם לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר, שהלחי הוא משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאליה כשרה.

פדובלבד שיסמכו עליו מערב שבת. אבל לא סמכו עליו מערב

פהשבת, כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, אינו מועיל.

פואבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת, אף על פי שלא סמכו

פזעל זה בפירוש, הרי זה כאלו סמכו עליו מן הסתם.

פחאבל אם בפירוש לא סמכו עליו, כגון שלא היה שם לחי אחר,

פטולא טלטלו בשבת שעברה על ידי לחי זה, אינו מועיל לשבת הבאה, עד שיסמכו עליו מערב שבת בפירוש:

ציד לחי העומד

צאמאליו, ובולט ד' אמות לתוך המבוי ברוחב, אע"פ שסמכו עליו מערב שבת אינו נידון משום לחי, מפני שד' אמות הוא שיעור מבוי,

צבואין כאן היכר שהוא לחי. ואע"פ שהלחי כמחיצה גמורה, מכל מקום צריך שיהא

צגבו גם כן היכר קצת, וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה.

צדויעמידנו ברוח שכנגד לחי זה. ואם ירצה להעמידו אצלו, יעשנו מעט עב או דק ממנו,

צהכדי שיהא ניכר שהוא משום לחי, ולא יהיה כמוסיף על הראשון.

צובמה דברים אמורים במבוי הרחב יותר מח' אמות. אבל מבוי

צזשאינו רחב אלא ח' אמות, אין צריך לחי אחר להתירו, אע"פ שלא סמכו עליו מערב

צחשבת, אלא ניתר בעומד כפרוץ, דהיינו לחי העומד מאליו שיש בו ד' אמות כמו שיש בהפרוץ

צטשממנו לכותל שכנגדו, ועומד כפרוץ מתיר ברוח רביעית של מבוי, כמו שמתיר

קבד' רוחות של חצר, כמ"ש בסי' שס"ב.

קאוכל זה בלחי העומד מאליו. אבל אם העמידו לשם לחי,

קבאפילו יש בו יותר מד' אמות נידון משום לחי, מפני שיש לו קול שתקנוהו לחי למבוי זה, ויש בו היכר

קגאף שרחב הרבה:

קדטו לחי המושך

קהברחבו עם אורך דפנו של מבוי, שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל מבחוץ, שאין חודו מכסה

קואת כל עובי הכותל, אלא מקצת עביו, של צד החלל המבוי, לפי סברא הראשונה שנתבאר למעלה

קז(סעיף יא), או מקצת עביו של צד אחורי המבוי לפי סברא האחרונה שנתבאר שם, דהיינו

קחשאין הלחי נראה וניכר אלא להעומדים בחוץ, אבל להעומדים בפנים נראה הוא כאלו הוא

קטמכותל המבוי לפי סברא הראשונה, או שנראה כן לעומדים אחורי המבוי לפי סברא האחרונה. אם יש ברוחב לחי זה ד' אמות, נעשה כמבוי ויצא מתורת

קילחי,

קיאאע"פ שהועמד לשם לחי. פחות מד' אמות, נידון משום לחי, ואין משתמשין אלא

קיבעד חודו הפנימי,

קיגשהרי משם ואילך אין כנגדו כותל בצד השני:

קיהטז (אעפ"י

קיושהלחי צריך שיהא בו היכר, מכל מקום עיקרו משום מחיצה, ואין צריך אלא קצת היכר, ולכן מועיל כשהוא בתוך ג' טפחים לכותל המבוי אפילו

קיזמבחוץ.

קיחאבל) קורה המתרת במבוי (אין התירה אלא משום היכר, לפיכך) צריך שיניחנה על כתלי המבוי, אבל אם נעץ ב'

קיטיתידות בכותלי המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו ממש, והניח הקורה עליהן, פסולה:

קכיז וצריך

קכאשיניחנה כדי להתיר המבוי. אבל אם לא הונחה שם בשביל כך, אפילו סמכו עליה מערב שבת,

קכבפסולה. ואינו דומה ללחי, שהלחי הוא משום מחיצה,

קכגאבל הקורה הוא משום היכר בלבד, ואם לא הונחה בשביל כך אין בה היכר כל כך:

קכדיח קורה זו

קכהשאמרו צריכה שיעור. ולפיכך אם עשאה מעצי אשרה פסולה, שכיון שלשריפה

קכועומדת, הרי היא כאלו כבר נשרפה ונכתת שיעורה:

קכזיט שיעור

קכחהקורה, כדי לקבל קירוי של אריחים, ואריח הוא חצי לבנה של ג' טפחים על ג' טפחים,

קכטנמצא אורך אריח ג' טפחים ורחבו טפח ומחצה, דיה לקורה שתהא רחבה טפח, שאז היא ראויה

קללקבל אריח לרחבו טפח. וחצי טפח הנשאר יוכל לחבר כאצבע ממנו בטיט מכאן

קלאוכאצבע ממנו בטיט מכאן.

קלבועובי הקורה די בכל שהוא, רק שתהא חזקה לקבל אריחים שוכבים עליה בכל ארכה, כשיעור רוחב פתח המבוי,

קלגמודבקים שם בטיט כפי מה שצריך להם. שאם לא כן לא יהיה בה היכר, כי סבורים בני רשות

קלדהרבים שלפי שעה ניתנה שם. אבל כשהיא בריאה ועבה לקבל בנין כזה, ניכר ומפורסם לכל

קלהשלקביעות הונחה שם.

קלומכל מקום אין צריך שתהא ראויה לקבל אריחים שוכבים בכל

קלזארכה ממש, אלא כפחות מאמה משיעור רוחב פתח המבוי, כגון אם רחבו עשר אמות דיה אם

קלחתקבל אריחים באורך ט' אמות וב' משהויין, שהן י"ח אריחים לארכן. לפי שקורת ט' אמות וב' משהויין מתרת במבוי עשר אמות

קלט[מ]דין לבוד, דהיינו שלא תגיע פחות מג' טפחים

קמלכותל זה ופחות מג' טפחים לכותל זה כמו שיתבאר.

קמאואם הקורה רחבה ד' טפחים, אין צריך להיות חזקה לקבל

קמבאריחים:

קמגכ מעמידי

קמדהקורה, דהיינו אם היא נסמכת על היתידות היוצאים מן הכותל לתוך רוחב המבוי, ואין ברחבן טפח, שאם לא כן הרי הן עצמן תורת קורה

קמהעליהן, ואין בארכן ג' טפחים, שאם לא כן אין הקורה שעליהן מתרת המבוי כמו שיתבאר, יש אומרים שמעמידים אלו צריכין שיהיו חזקים כדי לקבל הקורה עם

קמוהאריחים. ויש אומרים שאינן צריכים להיות חזקים אלא כדי לקבל הקורה בלבדה,

קמזשהרי אין נותנים עליה כלל אריחים, ובקורה בלבדה הוא שצריך קביעות כדי שתהא היכר

קמחמעולה, אבל מעמידיה אין היכר תלוי בהם כלל (ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל):

קמטכא היתה הקורה

קנעגולה, צריך שיהיה בהקיפה ג' טפחים, שאז יש בה רוחב טפח:

קנאכב היתה עקומה

קנבועקמימותה נוטה לחוץ למבוי, ששם אין מקום הנחת קורה כמו שנתבאר למעלה, או שנוטה למטה מי' טפחים, או למעלה מכ' אמה, ששם גם

קנגכן אין מקום הנחת קורה כמו שיתבאר, רואין כל שאלו ינטל העקמומית ואין בין זה לזה ג'

קנדטפחים כשרה משום לבוד, ואם לאו פסולה:

קנהכג היתה יוצאת

קנומכותל זה ואינה מגעת לכותל שכנגדה, או אפילו אינה מגעת לשניהם, כגון שהניחם על עמודים סמוך לכתלים פחות מג' טפחים, וכן ב' קורות אחת יוצאה מכותל זה

קנזואחת יוצאה מכותל זה ופגעו זו בזו באמצע המבוי, ואין ביניהם ג' טפחים, כשרה. יש

קנחביניהן ג' טפחים פסולה:

קנטכד הניח ב'

קסקורות זו אצל זו, לא בזו רוחב טפח ולא בזו רוחב טפח, אם יש בשתיהן רוחב טפח, ואין בין זו לזו שלשה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת.

קסאואפילו היתה אחת למעלה ואחת למטה, רואין את העליונה

קסבכאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה. ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים

קסגאמה, ולא התחתונה למטה מעשרה טפחים מן הארץ, ולא יהיה ביניהן ג' טפחים לא בגובה

קסדולא במשך, דהיינו כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו עד שנעשו זו בצד זו לא יהיה מזו

קסהלזו ג' טפחים, אבל יש ביניהם ג' טפחים בגובה, אין רואין אותן כאלו ירדה זו ועלתה

קסוזו, לפי שאין רואין כן אלא בדבר שיש בו רוחב טפח כמו שיתבאר סי' תרל"א, מה שאין

קסזכן פחות מג' טפחים כלבוד הוא.

קסחיש אומרים שאפילו הן זו בצד זו ובשוה, אינן מצטרפין לרוחב טפח,

קסטאלא אם כן הן קרובות זו לזו בתוך טפח, שאף שכל פחות מג' טפחים כלבוד הוא, מכל מקום

קעהרי אינן ראויות לקבל אריח לרחבו אלא אם כן הן בתוך טפח זו לזו, שאז יכול להניח

קעארוחב האריח על שתיהן, כאצבע ממנו על זו וכאצבע ממנו על זו וטפח באמצע, ואם הן זו למעלה מזו פסולות בכל ענין, כיון שאינן

קעבראויות לקבל אריח,

קעגואין כאן היכר כלל שלקביעות הונחו שם. ויש להחמיר כדבריהם:

קעדכה פירש על

קעההקורה מחצלת ואינה מגעת עד הקרקע, אלא היא גבוה ג' טפחים, פסולה, שהרי כיסה את

קעוהקורה ואינה נראית, ובטלה מהיות קורה, כיון שאין בה היכר לרואים. והמחצלת אינה כמחיצה, אף אם חיברה שם בענין שאין

קעזהרוח מנידה, כיון שגבוה ג' טפחים מן הארץ.

קעחאבל אם הניח הקורה עבה ביותר, שיש בעוביה י' טפחים

קעטמלמעלה למטה, לא בטלה מתורת קורה, אף על פי שגובה עצמה הוא כשיעור גובה מחיצה שהוא

קפי' טפחים. ואין אומרים שהיא כמחיצה גבוה מן הארץ שלשה. רק שתהא כולה למעלה מי' טפחים מן הארץ. אבל קורה

קפאשמקצתה בתוך עשרה פסולה, שכיון שהחלל שתחתיו אין בו עשרה, אין שם מבוי עליו,

קפבוהקורה צריכה להיות על גבי מבוי:

קפגכו נעץ ב'

קפדיתידות עקומות על כתלי המבוי, ועקמימותם נוטה לתוך המבוי, להיותן סניף להאריך

קפההקורה מב' צדיה כשתנתן עליהן, והן עצמן אינן ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח.

קפואם אין בנטיית עקמימותן ג' טפחים, שיש לומר לבוד מראשי הקורה ולכתלים, ואין בגובהן

קפזשל יתידות ממעל לכתלים ג' טפחים, כשרה, שאנו רואים כאלו היא מונחת על כתלי המבוי.

קפחאבל אם יש בנטייתן ג', או שיש בגובהן ג', אין רואין אותה כאלו היא על הכתלים.

קפטאף על פי שכל דבר שיש בו רוחב טפח אומרים בו שאנו

קצרואים כאלו ירד למטה אפילו ביותר מג' טפחים, כמו שיתבאר בסי' תרל"א. מכל מקום כאן בקורה שצריך להיות על גבי המבוי ממש,

קצאאין אומרים כן אלא בפחות מג' טפחים שהוא כלבוד:

קצבמבוי שמועילים בו לחי וקורה
כז מבוי הרחב

קצגבפתחו יותר מעשר אמות, אינו ניתר בלחי וקורה, אלא בצורת פתח.

קצדוכן מבוי שאין כתליו גבוהים י' טפחים (אף על פי שהוא רשות היחיד על ידי כתלי הבתים

קצהוהחצירות), אין שם מבוי עליו, ואינו ניתר בלחי וקורה (אלא בצורת

קצופתח).

קצזוכן מבוי שאין בארכו ד' אמות, אין שם מבוי עליו, אלא דינו

קצחכחצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ד', או בב' פסין של ב' משהויין.

קצטואלו י' טפחים של גובה וד' אמות של אורך צריכין להיות

רמרווחות ולא מצומצמות, והעשר אמות של רוחב מודדים אותן מצומצמות, הכל להחמיר. ושיעור העודף של המרווחות על המצומצמות הוא חצי

ראאצבע לאמה:

רבכח מבוי שיש

רגבגובה חללו יותר

רדמעשרים אמה מצומצמות, אינו ניתר בקורה, שהקורה היא משום היכר, וביותר מכ' אמה אין בה היכר, מפני שאין העין שולטת

רהשם, אבל ניתר הוא בלחי.

רוואם רוצה להכשירו בקורה, צריך שיעשה בה ציור וכיור, שעל ידי כן הכל מסתכלים בה.

רזאבל אם גובה חללה אינו אלא כ' מצומצמות, אף על פי

רחשהקורה היא למעלה מעשרים, כשירה:

רטכט מבוי הגבוה

רייותר מכ', ובנה בנין תחת הקורה בקרקעית המבוי למעט חללו שם, די בבנין רחב טפח,

ריאכרוחב הקורה. והוא הדין אם יתן שם עפר ברוחב טפח. רק שצריך ליזהר

ריבכשנדרס ברגלים שלא יתמעט שיעור הצריך למעט גובה חלל המבוי.

ריגאבל מבוי שאינו גבוה י' טפחים וחוקק בו להשלימו, צריך

רידלחוק ד' אמות לתוך אורך המבוי, על פני כל רחבו, שכיון שאין לו מחיצות עשרה ואין שם

ריהמבוי עליו כלל, ובא לעשות לו מחיצות, צריך לעשותן כשיעור אורך מבוי שהוא ד' אמות. מה שאין

ריוכן בגבוה למעלה מכ', ששם מבוי עליו, אלא שצריך למעטו משום היכר בלבד, די שיתמעט

ריזתחת הקורה בלבד, שבמיעוט זה יהיה בה היכר כשנכנסים תחתיה למבוי:

ריחגדרי המבוי והחצר
ל אין מבוי

ריטניתר בלחי וקורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שתי חצירות, ולכל חצר שני בתים, אבל פחות מכן דינו כחצר, שאינה ניתרת אלא בפס ד' או

רכבב' פסין של ב' משהויין.

רכאלפי שכל שדיורין מועטים הם, משתמשים בו יותר בתשמישי

רכבהצנע, שאינן בושים כל כך לאכול בו או שאר תשמישי הצנע, וכל שמשתמשין בו יותר

רכגצריכין מחיצותיו להיותן יותר גמורות, כמו שנתבאר למעלה.

רכדואפילו אם הרבה בתים בלא חצירות פתוחים לתוכו, וגם

רכההרבה חצירות שבית אחד בכל חצר, אין כל זה מועיל כלום, עד שיהיו ב' חצירות שיש בהן

רכוב' בתים פתוחים לתוכו. שלא רצו חכמים לתת דבריהם לשיעורים לחלק, בין ב'

רכזחצירות בלבד שאינן מועילות אלא אם כן ב' בתים בכל אחת מהן, ובין יותר מב' חצירות

רכחשיועילו בבית אחד בכל חצר, ואפילו אם הבתים עצמן פתוחים למבוי. ולכן כל מבואות

רכטשלנו יש להם דין חצר כמו שיתבאר.

רלומבוי שפתוחים לתוכו ב' חצירות שפתוחים להם ב' בתים, צריך

רלאשלא יהיה בכל פתח מאלו פחות מרוחב ד' טפחים, שאז אין עליו שם פתח כלל.

רלבוגם צריך שיהיו דיורים אוכלים בכל בית, שמקום הפת

רלגגורם ולא מקום לינה.

רלדואפילו היה הבית האחד לאב והשני לבן, אף על פי שהבן

רלהמקבל פרס משולחן אביו ואוכל בבית שלו, הרי הם נידונים כשנים, וניתר המבוי בלחי או

רלוקורה. ואע"פ שלענין עירובי חצירות הם כאחד, ואינם

רלזאוסרים זה על זה. מכל מקום כיון שעירובן הוא מדברי סופרים, הולכין

רלחבהן כאן וכאן להקל.

רלטוכן מבוי שצדו אחד חצר של נכרי וצדו אחד של ישראל,

רמניתר בלחי וקורה. ואף על פי שדירת הנכרי לא שמה דירה להחמיר ולאסור

רמאעל הישראל, כמו שיתבאר בסי' שפ"ב,

רמבמכל מקום להקל שמה דירה:

רמגלא יש אומרים ששתי חצירות אלו שעל ידן ניתר המבוי בלחי וקורה,

רמדצריך שלא תהיינה פתוחות זו לזו, שאז אינן יכולות לערב יחד, אבל אם הן פתוחות זו לזו, כיון שהן יכולות לערב יחד

רמהולטלטל מזו לזו שלא בדרך המבוי, הרי הן כחצר אחת. והוא הדין הבתים שבחצר, אם הם

רמופתוחים זה לזה, שיכולים לערב יחד ולטלטל מזה לזה שלא בדרך החצר, הרי הם כבית אחד, ואין המבוי ניתר על ידן בלחי וקורה. ויש מתירין. וכן עיקר:

רמזלב אין המבוי

רמחניתר בלחי וקורה אלא אם כן ארכו יתר על רחבו, אפילו משהו. אבל אם ארכו כרחבו, או רחבו יותר על ארכו, אין שם מבוי עליו, ודינו כחצר שאינה ניתרת אלא בפס

רמטד', או בב' פסין של ב' משהויין.

רנוחצר שארכה יתר על רחבה, אפילו משהו, דינה כמבוי

רנאוניתרת בלחי או קורה, ואע"פ שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכה. שלא

רנבהצריכו כן אלא במבוי שהוא פתוח וקרוב לרשות הרבים או לכרמלית, אבל לא בחצר שהיא

רנגרחוקה מרשות הרבים או הכרמלית, שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח להן.

רנדולפיכך כל מבואות שלנו שיש להן דין חצירות, הואיל ואין חצירות של ב' בתים

רנהפתוחים לתוכם, אע"פ שארכם יתר על רחבם, אינם ניתרים בלחי או קורה, הואיל והן

רנופתוחים לרשות הרבים או לכרמלית, אלא צריכים פס ד' או ב' פסין משהויין, אם אינם רחבים מעשר אמות.

רנזוכל שכן בעיר המוקפת חומה, שיש להעיר דין חצר, וצריך

רנחלתקן המבואות שבין ישראל לנכרים, כדין הבא לחלוק חצר אחת לב' רשויות שלא תאסור

רנטרשות זו על זו בלא עירוב, שלא די בלחי וקורה, אף אם ארכה יותר על רחבה. שהרי אפילו לחי וקורה שבמבוי גמור אין מועילין

רסלענין שלא יאסרו דיורין שמצד זה של הלחי על דיורין שמצד הב', אם הלחי הוא באמצע

רסאהמבוי, ויש גם כן לחי אחר בפתחו, כמו שיתבאר. ומבואות

רסבהרחבות יותר מעשר, אין פסין מועילין בהם כמ"ש למעלה גבי חצר, אלא צריך לתקנם בצורת פתח.

רסגוהמנהג הפשוט במדינות אלו לתקן כל המבואות על ידי חבל

רסדהקשור לרחבו של מבוי מגג לגג. וחבל זה אינו משום קורה, שהרי אין בו רוחב טפח, אלא

רסההוא משום צורת פתח שדיה אפילו בגמי כמ"ש בסי' שס"ב. ואף שאין צריך צורת פתח בפחות מעשר. אעפ"כ

רסונהגו בצורת פתח, כדי להתיר גם במבואות המפולשים שצריכים צורת פתח כמ"ש בסי'

רסזשס"ד. ועל כן צריך ליזהר להעמיד ב' קנים גבוהים י' טפחים

רסחמכוונים ממש תחת החבל, וזה מועיל בכל מקום שצורת פתח מועלת. ואע"פ שיש אויר הרבה בין קנים לחבל, אין בכך

רסטכלום, כל שהם מכוונים תחתיו כמו שנתבאר שם.

רעויש מי שאומר שצריך שלא יהיה ביניהם אלא הפסק אויר בלבד, אבל אם

רעאהקנים עומדים תחת הגג, והחבל קשור על גבי הגג, אין זו צורת פתח, שכל צורת פתח דרכו

רעבלהיות המשקוף על המזוזות בלי הפסק דבר אחר בינתיים. לפיכך צריך שיפתח נקב גדול בגג

רעגלמעלה מהקנים, בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק דבר אחר בינתיים:

רעדלג אבל כשאין

רעהקנים תחת החבל, אין כתלי המבוי נחשבים במקום קנים להיות צורת פתח, שאם לא כן למה

רעוהצריכו קורה רחבה טפח, הלא בקנה כל שהוא שעל גבי כתלי המבוי יש צורת פתח.

רעזומכל מקום אם יש עמוד בולט בכותל, או שיוצאים ממנו חיפופים פחות פחות מג' טפחים עד

רעחפחות מג' טפחים סמוך לארץ, יש לסמוך עליהם (מערב שבת) לשם קנים של צורת פתח. ובלבד שיהיו מגולים למעלה

רעטתחת החבל לדברי המצריכין כן:

רפלד מבוי שתוכו

רפארחב הרבה ומתקצר והולך עד שאין

רפבבפתחו ג' טפחים, אין צריך תיקון כלל, מפני שהוא כסתום מתורת לבוד. ויש

רפגאומרים שכל שאין בפתחו ד' טפחים שהוא שיעור מקום, אין צריך

רפדשום תיקון כלל. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:

רפהמחיצת אשפה וים
לה מבוי הפתוח

רפולרשות הרבים או לכרמלית, ומתוקן שם בלחי או קורה, ובראשו דהיינו ברוח שכנגד הפתח

רפזיש שם מחיצה מהחצרות הפתוחות לתוכו, ובצדו האחד יש מחיצה מאשפה הגבוה י' טפחים,

רפחובצדו הב' יש מחיצה מהים שעמקו י'

רפטטפחים סמוך לשפתו, מתלקט מתוך ד' אמות, הרי זה מותר.

רצובלבד שתהא אשפה של רבים שאינה עשויה להתפנות, אבל

רצאבאשפה של יחיד חוששין שמא יפנה אשפתו, ויטלטלו במבוי כמתחלה.

רצבויש אומרים שהים אינו עולה משום מחיצה למבוי, גזרה שמא יעלה הים

רצגשרטון, שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ומעלה שם חול ואבנים ובטלה מחיצתו, שנתמעט

רצדשיפועו שם ואינו מתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות, ויטלטלו במבוי כמתחלה. וכן עיקר.

רצהאבל בשאר נהרות אין חוששין שיעלו שירטון.

רצואלא אם כן אותן נהרות שדרכן להתייבש בקיץ, ולהעלות שם חול ואבנים.

רצזואם נקרש הנהר ונגלד בימות החורף בטלה מחיצתו, ואסור

רצחלטלטל במבוי כל ימי קרישתו.

רצטויש מי שאוסר כל השנה משום שמא יבואו לטלטל גם בחורף, כמו שאסרו

שבים כל השנה מחשש שמא יטלטלו כשיעלה הים שירטון, וכן בנהרות שדרכן בכך בקיץ. וטוב לחוש לדבריו.

שאוכל זה כשאין מדרון בנהר אלא במקום המים בלבד. אבל אם

שביש על שפתו ביבשה מדרון המתלקט עשרה מתוך ד' אמות, הרי זה נחשב למחיצה בכל ענין.

שגוכל זה כשנהר או המדרון שעל שפתו הוא סמוך ממש למבוי,

שדאבל אם רחוק ממנו ביותר מעשר אמות, אינו מועיל כלום (אלא אם כן יתקן שם בצורת הפתח), שהרי

שהאותו מקום הוא כפרצה למבוי זה. ואפילו אינו רחוק ממנו אלא ד' טפחים, אם רבים

שובוקעים שם אסור, כמו שיתבאר בסימן שס"ה בפרצת מבוי מצדו.

שז(וכל זה כשאין הנהר מקיף כל העיר. אבל אם הוא מקיף כל

שחהעיר מסביב אינו מועיל לה כלום, אלא אם כן ישבה ולבסוף הוקפה ממנו, כמו שיתבאר):

שטקורה ולחי וצורת הפתח שבאלכסון
לו מבוי שצדו

שיאחד ארוך וצדו אחד קצר, אפילו אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות כשיעור מבוי,

שיאאינו מניח את הקורה על צד הארוך אלא כנגד הקצר, אבל לא יניחנה באלכסון ולהשתמש בצד

שיבהארוך עד הקורה, לפי שהקורה היא משום היכר ובאלכסון אין כאן היכר, לפי שהרואה בני המבוי נמשכים ומשתמשים ברשות הרבים

שיגאו בכרמלית חוץ מכנגד כותל הקצר, אומר מותר להשתמש ברשות הרבים או בכרמלית, לפי שאין

שידאותו העודף דומה שיהא מן המבוי.

שיהאבל אם ירצה יעשה שם צורת הפתח באלכסון, ויהא מותר

שיולהשתמש גם כן באלכסון בארוך כנגד הארוך ובקצר כנגד הקצר.

שיזאבל אם יעמיד לחי אחד אצל הארוך ולחי אחד אצל הקצר,

שיחאינן מועילים להשתמש באלכסון, שאף שהלחי אינו משום היכר בלבד, אלא משום מחיצה,

שיטמכל מקום לחי שבצד הארוך אינו מועיל להתיר להשתמש אצלו, הואיל ואין שם מחיצה כנגדו:

שכלז לא אמרו

שכאשהקורה המונחת באלכסון אין בה היכר, אלא כשהיא בקצה המבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד

שכבקצר ומטעם שנתבאר, אבל תוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון, ולהשתמש בארוך כנגד

שכגהארוך ובקצר כנגד הקצר:

שכדלחי ופסין וצורת הפתח שבאמצע המבוי
לח העמיד לחי

שכהבאמצע מבוי. אם מן הלחי ולחוץ כלפי פתח המבוי יש שם חצירות פתוחות למבוי, ועשו גם לחי לפתח המבוי, אין לחי הפנימי מועיל לחלק המבוי שלא יצטרכו חצירות

שכוהחיצונות והפנימיות לערב יחד, כמו בשאר מבואות שאין להם אלא לחי אחד לפתחם שצריכים

שכזכל בני המבוי לערב יחד כמו שיתבאר. ולא אמרו שלחי נידון משום מחיצה אלא לענין להשלים החסרון מנין המחיצות הצריכות לרשות

שכחהיחיד גמורה, אבל מכל מקום אינה מחיצה גמורה שיוכל לחלק רשות אחת לשתים, שלזה צריך

שכטמחיצה גמורה.

שלאבל אם לא עשו החיצונים לחי לפתח המבוי, כיון שהם אינם יכולים לטלטל מחצירותיהם למבוי אפילו

שלאאם יערבו, הרי [זה] כמו שאין להם חלק כלל במבוי בשבת, ואינם אוסרים על הפנימי אף

שלבעל פי שלא עירבו עמהם, ומותרים הפנימים להשתמש מן הלחי ולפנים אם

שלגעירבו ביניהם.

שלדוהוא שיהא באותו החצי המבוי הפנימי תורת מבוי, שלא

שלהיהא ארכו פחות מד' אמות, ויהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ע"ד שנתבאר.

שלווכן הדין אם הניחו קורה על אמצע המבוי.

שלזאבל אם העמידו באמצע המבוי שני פסין של ב' משהויין,

שלחאחד מצד זה ואחד מצד זה, או פס רחב ד' טפחים מצד אחד, אם אין המבוי רחב יותר מעשר,

שלטאו שעשו צורת פתח אף על פי שרחב יותר מעשר, הרי זו מחיצה גמורה, ומועלת לחלק המבוי שלא יצטרכו החיצונים והפנימים

שמלערב יחד, אע"פ שגם החיצונים עשו תיקון לפתח המבוי, ומותרים לטלטל בו אם

שמאעירבו ביניהם.

שמבואפילו החצר שיש בה דיורין הרבה יכולים לחלקה בענין

שמגזה, שלא יצטרכו כולם לערב יחד, אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן.

שמדוכן עיר המוקפת חומה שרוצים לחלקה, או להכשיר חציה

שמהולהניח חציה, יתבאר בסי' שצ"ב:

שמוהכשר מבוי רחב כ' אמות
לט מבוי שהוא

שמזרחב כ' אמה, ורוצה להכשירו בלחי או קורה, כיצד יעשה, עושה פס רחב ד' אמות וגבוה י'

שמחטפחים, ומעמידו באמצע הפתח, רחבו לארכו של מבוי, ונחשב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני

שמטעצמו,

שנכיון שארכו ד' אמות כשיעור מבוי. ויתן הקורה על ראש הפס או תוך ג' טפחים, שהרי פס זה

שנאהוא כותל המבואות, והקורה שהיא מופלגת ג' טפחים מכותלי המבוי פסולה.

שנבוצריך שיהיה בכל מבוי משני (מבואות) אלו שהפס מפסיק

שנגביניהם בתים וחצירות פתוחים לתוכו, וכל תנאי מבוי שנתבאר למעלה.

שנדומן הפס עד הכותל אמצעי של המבוי, צריך לעשות שם צורת

שנההפתח, אפילו אין שם יותר מעשרה,

שנולפי ששם מפולשים ב' מבואות אלו כל אחד לחבירו, ופילוש זה דינו כפילוש לרשות הרבים,

שנזכמו שיתבאר בסימן שס"ד במבוי עקום. ויש אומרים שאין צריך

שנחלעשות שם צורת הפתח אלא אם כן יש שם יותר מעשרה. ויש להחמיר כסברא הראשונה:

שנטמ אבל אם

שסירצה להעמיד רוחב הפס לרוחב המבוי,

שסאאף על פי שנשאר רוחב המבוי פחות מעשרה הרבה מצד זה ופחות מעשרה הרבה מצד זה, אינו

שסבמועיל כלום, לפי שהאויר של רוחב המבוי שמצד זה ומצד זה מבטלים את הפס שבאמצעם.

שסגואלא כיצד יעשה, ירחיק שני אמות מכותל זה ויעמיד שם

שסדפס רחב שלשה אמות וגבוה עשרה טפחים, וכן יעשה אצל כותל השני, וישאר פתח

שסהרחב י' אמות בין פסים הללו, שאז אין האויר שבין הפסים עם האויר שבין פסים לכתלים

שסובאים ומבטלים הפסים שביניהם, הואיל וכל פס מרובה על האויר שבינו לכותל שאצלו. או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק אמה ויעשה

שסזפס אמה ומחצה, וכן יעשה בצד השני. או ירחיק ב' אמות וב' טפחים ויעשה פס ב' אמות וד'

שסחטפחים, וכן בצד השני, וכן כל כיוצא בזה, ובלבד שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל

שסטשאצלו מטעם שנתבאר.

שעולבד מפסים אלו צריך לעשות גם כן לחי למבוי, שהפסים

שעאאינם נחשבים ללחי הואיל והם רחוקים מהכתלים ג' טפחים.

שעבוצריך ליזהר שלא יניחו בני המבוי את פתח הגדול שבין

שעגהפסים שהלחי מתוקן בו, וילכו להם דרך פתח קטן שבין פס לכותל, שאם כן נתבטל תורת

שעדהפתח מן הגדול, ובטלה הלחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון. אלא אם כן יעשה צורת הפתח להקטן. אבל מן הסתם אין חוששין שמא יניחו הגדול וילכו בקטן,

שעהשחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בקטן:

שעומא פסים אלו

שעזאינם צריכין להיות פסים שלמים, אלא שיהא כל אחד עשוי מקנים, קנה קנה פחות מג'

שעחטפחים, שכסתום ושלם הוא מתורת לבוד:

שעטמחיצת תל ונהר
מב מבוי ששוה

שפמתוכו, ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים, דהיינו שקרקע המבוי גבוה מרשות הרבים

שפאוהוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים, ונעשה מדרון לתוכו,

שפבדהיינו שקרקע רשות הרבים גבוה מקרקע המבוי, ותחלת כניסת המבוי מן הפתח ולפנים גם

שפגכן גבוה כרשות הרבים, ואחר כך משפע ויורד לצד דופן האמצעי ונעשה מדרון, הרי מבוי

שפדזה אין צריך שום תיקון בפתחו, לפי שתל

שפהזה שבפתחו נחשב לו למחיצה.

שפווהוא שיהיה בשפועו גבוה י' טפחים מתלקט מתוך ד' אמות, כמ"ש בסימן שמ"ה.

שפזומכל מקום אם רבים בוקעים עליו אסור.

שפח(ואף על פי שמן התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם

שפטהמחיצה, ואילו היה

שצ[ברחבו] ד' על ד' גבוהים [י'] טפחים מן הארץ מכל צדדיהם, היתה שם רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק לשם מרשות הרבים חייב. מכל מקום מדברי סופרים אסור לטלטל כשרבים בוקעים שם, ולכן אין

שצאנידון גם כן משום מחיצה למבוי מדברי סופרים.

שצבומכל מקום לא אסרו חכמים אלא בבקיעת רבים כעין רשות

שצגהרבים, אבל כשאין רבים בוקעים כל כך בתל זה מותר. ולא גזרו בו משום תל שרבים

שצדבוקעים בו, כמו שגזרו בכל כרמלית שאין רבים בוקעים בה משום רשות הרבים גמורה שרבים

שצהבוקעים בה, לפי שכל כרמלית היא שלא נגמרו מנין מחיצותיה ודומה במקצת לרשות הרבים,

שצואבל כאן אין שום דמיון כלל לרשות הרבים, אלא כשרבים בוקעים עליו בלבד.

שצזולהאומרים שאין בקיעת הרבים חשובה לעשות רשות הרבים

שצחאלא אם כן הם ששים רבוא כמו שנתבאר בסי' שמ"ה, אף כאן אין בקיעת הרבים מבטל ממנו שם מחיצה (מדברי

שצטסופרים), אלא אם כן בוקעים בו ששים רבוא בכל יום):

תמג (וכל זה

תאכשהתל הוא מחיצה רביעית למבוי, אבל) אם כל העיר מוקפת תל, והיקף זה היה קודם בנין

תבהעיר, אין תל זה עולה למחיצה למבואות העיר, לפי שהיקף התל לא הוקף לדירה, כיון שהיה קודם בנין הבתים, ואם כן כל העיר היא

תגיושבת בתוך היקף שאינה לדירה, שאסור לטלטל בו כשהוא יותר מבית סאתים.

תדוכתלי החצרות, שנעשו אחר בנין הבתים אינם מועילים אלא

תהלעשות מה שבתוכם מוקף לדירה, דהיינו החצרות עצמן, אבל המבואות שבהן אינם נקראים

תומוקפים לדירה על ידי כתלי החצרות, שהם כתלי המבוי.

תז(שאינו דומה לתל יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,

תחואחר כך בנה או פתח לו בית דירה, ואחר כך עשה על גבה מחיצה יותר מעשר אמות לדירה,

תטשעל ידי מחיצה זו נעשה כולו מוקף לדירה כמ"ש בסי' שנ"ח. לפי שמחיצה זו עשאה כדי שיתבטל ממנו היקף הראשון

תישלא היה לדירה, ועל ידי כן יעשה מוקף לדירה כמ"ש שם. אבל כתלי החצרות לא נעשו

תיאבשביל שיהיו המבואות מוקפים לדירה, ויתבטל מהם היקף הראשון של התל שלא היה לדירה.

תיבולכן צריך לבטלו על ידי צורת פתח, שהיא מועלת לעשות

תיגעל ידה מוקף לדירה כמו על ידי מחיצה גמורה, כמ"ש שם, וכמו שיתבאר בסי' ת"א.

תידאו אפילו על ידי פס ד', או ב' פסין של ב' משהויין.

תיהשאף שהם אינם מועילים לעשות על ידם מוקף לדירה,

תיומכל מקום הם מועילים לחלק רשויות כמו מחיצה גמורה, כמו שנתבאר למעלה,

תיזואם כן נחלקים המבואות מהיקף התל על ידי פסים אלו, כמו שהם נחלקים ממנו אלו היו

תיחמוקפים מכל צדדיהם בכתלי חצרות, אע"פ שגם כתלי החצירות אינן מועילות לעשות

תיטהמבואות מוקפים לדירה מטעם שנתבאר):

תכמד (וכן הדין

תכאבנהר שמקיף כל העיר קודם שנבנית).

תכבואפילו תל ונהר שאינן מקיפים כל העיר, אינן עולין אלא

תכגלמחיצה רביעית למבוי שאינו מפולש, אבל מבוי המפולש משני ראשיו לנהר או לתל שאינו עשוי

תכדבידי אדם, אינן מועילות להתירו בלא תיקון בשום אחד מראשיו, לפי שאם היו ששים רבוא

תכהבוקעים במבוי זה היה רשות הרבים גמורה, וכיון שאין לו אלא ב' מחיצות מב' צדדיו,

תכושמחיצות הנהר מבטלת אותן בקיעת הרבים שבמבוי, שהואיל ואינן עשויות בידי אדם אינן

תכזחשובות מחיצה כל כך שלא תבטל אותן בקיעת הרבים שבמבוי. שאף שבמקומן הן מחיצה גמורה,

תכחואין עליהם דין רשות הרבים, אף אם רבים בוקעים עליהם, כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום

תכטאינן חשובות כל כך לבטל המבוי שרבים בוקעים בו מדין רשות הרבים, ואם כן אף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי

תלסופרים, גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה, גזרה

תלאמשום רשות הרבים שרבים בוקעים בה.

תלבאבל מחיצה רביעית של מבוי הקילו בה חכמים להיות דיה

תלגבנהר ותל, כיון שבמקומן הן מחיצות גמורות,

תלדואינם גרועים מלחי כל שהוא, שמועיל ברוח רביעית של מבוי משום מחיצה, שהרי הלחי

תלהאינו מועיל לחלוק רשויות כמו שנתבאר למעלה, והתל מועיל, וכיון שהוא מועיל לחלוק רשות המבוי

תלומרשות הרבים שלפניו, דיו בכך, שהרי הקורה אינה מועלת למבוי אלא מפני שעל ידה ניכר

תלזונראה שהמבוי חלוק מרשות הרבים שלפניו, וכל שכן התל שבאמת הוא חולק ביניהם:

תלח[1498] עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

תלט(א)

תמהכשר לחי וקורה במבוי (ס"א).

תמא(ב)

תמבהכשר פסין בחצר (ס"ב-ד).

תמג(ג)

תמדדיני לחי (ס"ה-טו).

תמה(ד)

תמודיני קורה (סט"ז-כו).

תמז(ה)

תמחמבוי שמועילים בו לחי וקורה (סכ"ז-ט).

תמט(ו)

תנגדרי המבוי והחצר (ס"ל-לד).

תנא(ז)

תנבמחיצת אשפה וים (סל"ה).

תנג(ח)

תנדקורה ולחי וצורת הפתח שבאלכסון (סל"ו-ז).

תנה(ט)

תנולחי ופסין וצורת הפתח שבאמצע המבוי (סל"ח).

תנז(י)

תנחהכשר מבוי רחב כ' אמות (סל"ט-מא).

תנט(יא)

תסמחיצת תל ונהר (סמ"ב-ד).

תסא[1499] סעיף

תסבו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי ברוח רביעית ... הרי הוא

תסגרשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב ... במה דברים אמורים,

תסדכשמקום זה הוא פרוץ ופתוח לכרמלית, אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים, הזורק לתוכו פטור,

תסהשאינו כרשות היחיד מן התורה, מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות

תסוהרבים).

תסזומקור חילוק זה הוא במ"מ הל' שבת

תסחפי"ז ה"ט (שדעת רבינו ז"ל הוא שדין תורה הוא שכל שיש בו שלש מחיצות

תסטהוא ככרמלית ... ובעלי התוס' והרשב"א ז"ל סבורים דכל שיש לו ג' מחיצות רשות

תעהיחיד גמורה דבר תורה ... ויש מחלקים בין פתוח לרשות הרבים לפתוח לכרמלית). כ"מ

תעאשם (ועל כרחך משוינן חילוק בין פתוח לרשות היחיד לפתוח לכרמלית). ט"ז ס"ק

תעבא (בטור כתוב כאן שהוא רשות היחיד גמור מן התורה, והקשה ב"י דהא בסי'

תעגשמ"ה כתב הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעית דהוה

תעדכרמלית ... ולענ"ד נראה לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרשות

תעההרבים ... משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים, ממילא נשאר

תעועליו שם רשות היחיד גמור מן התורה ... חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז).

תעז[1500] כדלעיל

תעחסי' שמה ס"ו (חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות, ושלא להוציא ולהכניס מתוכו

תעטלרשות היחיד ולא לרשות הרבים, כדין הכרמלית), וסי"ט (כרמלית ... מקום זה הוא

תפמקום פטור מן התורה ... אלא שחכמים ... עשאוהו רשות בפני עצמו וקראוהו כרמלית).

תפא[1501] רש"י

תפבריש עירובין (וכיון דלאו רשות הרבים הוא, שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון,

תפגורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה,

תפדדליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רשות הרבים גמורה). רבינו יהונתן ריש עירובין (חכמים

תפהחששו, כיון שראשו אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, דילמא אתי למיטעי ולמשרי רשות

תפוהרבים גמורה, אי נמי כי היכי דלא ליתו לטלטולי מרשות הרבים לתוכו, דכיון שנפרץ

תפזבמילואו לרשות הרבים ושוה הוא לרשות הרבים, אמרי דין רשות הרבים יש לו, לפיכך

תפחהצריכו לעשות היכרא לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד שלא יטלטלו מזה לזה). טור

תפט(שחכמים אסרו אותו עד שיעשה לו שום תיקון ברביעית, וכיון שאין צריך אלא תיקון

תצדרבנן, התירוהו בתיקון כל דהו), ושו"ע ס"א (מקום שיש לו ג' מחיצות, אסרו

תצאחכמים לטלטל בו, עד שיעשה שום תיקון ברביעית). לבוש ס"א (שחכמים אסרו לטלטל

תצבבו יותר מארבע אמות, גזירה משום רשות הרבים דדמיא לה, עד שיעשה שום תיקון ברוח

תצגרביעית).

תצד[1502] משנה

תצהשם יא, ב (הכשר מבוי ... או קורה). טור ושו"ע סי"ד (עוד יש הכשר אחר

תצולמבוי הפרוץ ברוח רביעית, בקורה שיניחנה על ראש המבוי).

תצז[1503] משנה

תצחשם יג, ב (הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ... דייה לקורה שתהא רחבה טפח).

תצטויתבאר לקמן סי"ט (שיעור הקורה כדי

500לקבל קירוי של אריחים ... דיה לקורה שתהא

501רחבה טפח).

502[1504] **רב

503יהודה שם יב**, ב (הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, הכשירו בקורה

504הזורק לתוכו פטור). רמב"ם הל' שבת פי"ז ה"ט (מבוי שהכשירו בקורה,

505אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים

506לתוכו פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות

507הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית).

508[1505] תוס'

509שם פו, א ד"ה קורה (דקורה משום היכר ולא משום מחיצה, היינו משום דבקורה שאינה

510רחבה כי אם טפח לא אמר פי תקרה יורד וסותם, עד שיהא רחבה ארבעה). רא"ש שם פ"ח

511ס"ז (דקורה רחבה ד' ... משום פי תקרה ... בקורה טפח לא יאמר פי תקרה יורד

512וסותם). רשב"א בעבודת הקדש שער א סי"א (היתה רחבה ארבעה ובריאה,

513אפילו פתוח לכרמלית, יראה לי שמותר להשתמש תחתיה, לפי שפי התקרה יורד וסותם, וחודה

514החיצון סותם). הובא במ"מ פי"ז הי"א, ובב"י סי' ש[ס]ה ד"ה

515מותר להשתמש.

516[1506] סעיף

517ח (יש עליה משקוף מלמעלה הרחב ד', שיש תורת תקרה עליו, ואומרים בו פי תקרה יורד

518וסותם).

519וכן הוא לעיל סי' שסא ס"ו (יש

520אומרים שאין פי תקרה יורד וסותם אפילו לפרצה שמרוח אחד, אלא אם כן יש ברוחב הקירוי

521ד' טפחים), ושם נסמן (הערה 35).

522[1507] עירובין

523ג, א (קורה טעמא מאי, משום

524היכרא). ה, א (קורה משום היכר). ח, ב (קורה טעמא מאי, משום היכר). יב, ב (קורה

525משום היכר). רמב"ם פי"ז ה"ט (שהקורה משום היכר היא עשויה).

526וכן הוא לקמן סכ"ח (שהקורה היא

527משום היכר). סי' שסה ס"ו (שהקורה היא משום היכר). סי' שפו ס"א (המתוקן

528בקורה, שאינה כמחיצה אלא משום היכר בעלמא).

529והנפקא מינה מזה שאינה אלא משום היכר,

530ראה לקמן סט"ז-יז, וסכ"ח-ט, וסל"ו. סי' שסד ס"א. סי' שסה ס"ה-ו.

531[1508] **רש"י

532דף ג**, א ד"ה משום היכר (דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד, ולא

533ליתי לאיחלופי ברשות הרבים).

534[1509] משנה

535שם יא, ב (הכשר מבוי ... או לחי). טור ושו"ע ס"ג (מבוי שיש לו ג'

536מחיצות ופרוץ בצד רביעי, התירו בלחי).

537ומ"ש "הקילו במבוי", הוא

538כדלקמן סעיף הבא (לא התירו ... אלא במבוי, אבל חצר ... אינה ניתרת אלא בפס).

539וכמבואר בתוס' ה, ב ד"ה אינו דין (במבוי שהקילו חכמים בלחי).

540[1510] משנה

541שם יד, ב (לחיין שאמרו, גובהן עשרה טפחים, ורחבן ועוביין כל שהוא). טור ושו"ע

542שם (שעביו ורחבו כל שהוא, שיעמידנו בפתח המבוי, ויהיה גבהו י' טפחים).

543[1511] משא"כ אם "העמיד

544לחי באמצע מבוי", שיתבאר דינו לקמן סל"ח.

545[1512] משא"כ

546אם הרחיק הלחי מהכותל, שיתבאר דינו לקמן ס"ח (אם הרחיק הלחי מן הכותל ג'

547טפחים ... לא עשה ולא כלום).

548[1513] אביי

549שם טו, א (אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה), ורש"י שם ד"ה ואפליגו (והלכתא

550כאביי בהא, דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי). רמב"ם שם (שהלחי

551הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית). מ"א ס"ק ח (דלחי משום מחיצה). וכנסמן לעיל

552(הערה 7).

553וכן הוא לקמן ס"ה (שהרי לחי נידון

554משום מחיצה), וסי"ג (שהלחי הוא משום מחיצה). סי' שפו ס"א (מבוי המתוקן

555בלחי ... רשות היחיד גמורה היא מן התורה).

556והנפקא מינה מזה שהוא משום מחיצה, נסמן

557לעיל (הערה 10).

558[1514] סעיף ו (מקום המוקף ג' מחיצות גמורות, אלא שפרוץ ופתוח לגמרי

559ברוח רביעית, או אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי, שלחי זה נדון כמחיצה ג', ע"ד

560שיתבאר בסי' שס"ג, הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים

561לתוכו חייב), ושם נסמן (הערה 44).

562[1515] **ר'

563יוחנן שם יב**, א (פסי חצר צריכין שיהא בהן ד'). טור ושו"ע ס"ב (חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות, ניתר

564בפס רחב ד' טפחים, שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ).

565[1516] **ר'

566זירא שם** (ברוח אחת בארבעה, משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן). טור ושו"ע

567שם (ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בשני פסין של שני משהויין).

568[1517] גמרא שם יד, ב (אותן לחיין ... גובהן עשרה טפחים ורוחבן ועוביין

569כל שהוא). שו"ע שם (וכל זה בגובה עשרה טפחים).

570[1518] הרב רבינו יהונתן שם ג, א ד"ה

571חצר צריכה (נשתייר מכותל רביעית בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, ניתרת בכך,

572אבל לא בפחות, או אפילו בפחות שיעור זה, אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח

573מכאן, בגובהו של כותל, או עד עשרה טפחים). שו"ע שם (והוא הדין לנשתייר מהם

574כותל רביעי בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן

575וטפח מכאן).

576[1519] תוס' שם י, א ד"ה ושני (בפס

577גמור סגי בשני משהויין, אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח, דאין היכר כל

578כך בכותל כמו בפס גמור). הגהות מיימוניות הל' שבת פי"ז אות מ (אבל לחי שהוא

579מן הכותל עצמו, צריך טפח, ולא סגי במשהו, וכן דקדקו התוס'). דרכי משה ס"ק א (דאם

580נשאר מן הכותל בעינן טפח, אף על גב דבעלמא סגי במשהו). ט"ז ס"ק ג (דיש

581חילוק בין עושה פס, דאז סגי בב' משהויין, כמו דזכר ברישא, אבל בנשתייר צריך טפח).

582וכן הדין בלחי שבמבוי, כדלקמן ס"ו (אם

583יש קצת כותל ברוח רביעית, עולה משום לחי, ובלבד שיהא בו רוחב טפח, משום היכר).

584אמנם לענין מחיצה שבין ב' חצרות, נתבאר

585לקמן סי' שעב ס"י (ואם רצו מערבין כל אחת לעצמה, והוא שאינו פרוץ במילואו

586(אלא נשתיירו פס משהו מכאן ומשהו מכאן, או פס ד' טפחים מצד אחד)), ושם נסמן.

587[1520] שו"ת רשב"א ח"ה סי' רג (מסתברא כל שהוא

588עשוי יותר לדירה, ולתשמישי הצנע, ולאכול בהם, צריך יותר מחיצות גמורות). הובא בב"י

589ד"ה ואינו ניתר בלחי. מ"א ס"ק כה (ריבוי דיורין בו משתמשין בו

590בהצנע, וצריך מחיצות יותר (ב"י רשב"א)).

591ומטעם זה הצריכו במבוי שיהיו שתי חצרות

592פתוחים לתוכו, כדלקמן ס"ל (אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו פתוחים לתוכו

593שתי חצירות, ולכל חצר שני בתים, אבל פחות מכן דינו כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ד' או

594בב' פסין של ב' משהויין. לפי שכל שדיורין מועטים הם משתמשים בו יותר בתשמישי הצנע,

595שאינן בושים כל כך לאכול בו או שאר תשמישי הצנע, וכל שמשתמשין בו יותר צריכין

596מחיצותיו להיותן יותר גמורות, כמו שנתבאר למעלה).

597*

598ולפעמים, מטעם זה עצמו, מקילים בחצר

599יותר ממבוי, כדלקמן סל"ב (וחצר שארכה יתר על רחבה, אפילו משהו, דינה כמבוי

600וניתרת בלחי או קורה, ואע"פ שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכה. שלא הצריכו כן

601אלא במבוי שהוא פתוח וקרוב לרשות הרבים או לכרמלית, אבל לא בחצר שהיא רחוקה מרשות

602הרבים או הכרמלית, שהיא פתוחה למבוי והמבוי פתוח להן), ונתבאר שם (הערה 194).

603[1521] עירובין יב, א (אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא, את לא תעביד

604עובדא, אלא או ברוב דופן ... בדופן שבעה, דבארבעה הוה ליה רוב דופן. למה לי ארבעה,

605בשלשה ומשהו סגי, דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה (טפחים, אפילו אינו

606רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי, אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום).