Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אפסקי הסדור
עירובי חצרות
נהגו לקבץ קמח מכל בית ובית בערב פסח, ועושין מצה אחת שלימה, ומערבין בה לכל
עירובי חצרות
נהגו לקבץ קמח מכל בית ובית בערב פסח, ועושין מצה אחת שלימה, ומערבין בה לכל
בשבתות השנה. ונוהגין שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל
גהקהל. וכשהוא מזכה צריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל
דמי שיתוסף עליהם:
הולא יעשו עירוב חצרות בערב פסח, אלא אם כן יש ב' בתים
ובחצר בית הכנסת, שיותרו על ידי עירוב זה לטלטל, ולהביא העירוב מזה לזה:
זברוך כו' על מצות עירוב:
חבדין יהא שרא לנא לאפוקי
טולעיולי
יולטלטולי מבית לבית ומחצר לחצר ומבית לחצר ומחצר לבית ומרשות לרשות, בין בשבת זו
יאובין בשאר שבתות השנה, לנו ולכל הדרים בשכונה (נוסח אחר בעיר)
יבהזאת:
יגעירובי תחומין
יניח מזון שתי סעודות
יניח מזון שתי סעודות
ידמערב יום טוב או
טומערב שבת, או לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות,
טזוקונה שביתה כאילו שם ביתו, ויכול
יזלהלך משם אלפיים אמה לכל רוח שירצה. והעירוב יהיה בתוך אלפיים מביתו:
יחויברך: ברוך כו' על מצות עירוב:
יטבדין יהא שרא לנא לילך ממקום זה אלפיים
כאמה לכל רוח:
כאואם מערב לרבים יאמר ולפלוני או לבני
כבמקום פלוני:
כגואין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת.
כדעל כן צריך להודיעם קודם חשיכה שהניח עירובו בשבילם:
כה**
כו**
כז[1728] עיקר המנהג הי' לקבץ פת
כחמכל בית, כמבואר בשוע"ר סי' שסו ס"א (שגובין פת מכל בית ובית ונותנים
כטאותם באחד מבתי החצר, שעתה אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית).
לאחר כך הנהיגו לקבץ קמח ולעשות ממנו
לאמצה, כמבואר שם ס"י (נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה
לבומערבין בה), ושם נתבאר הטעם שהנהיגו כן.
לג[1729] הטעם שהנהיגו לערב בערב
לדפסח על המצה נתבאר בשוע"ר סי' שסח ס"ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול,
לההרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש. ולכן נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב
לופסח מחלת מצה שאינה ממהרת להתעפש, ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח, ויכולין לשמור
לזהעירוב כל השנה).
לחוהטעם שתהי' המצה שלימה, נתבאר
לטבשוע"ר סי' שסו ס"י (אין מערבין בפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה ... ולכן
מנהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה).
מא[1730] ואף ש"נהגו לקבץ קמח
מבמכל בית ובית", מכל מקום נהגו "שיזכה בשביל כל הקהל", מהטעם שנתבאר
מגשם (נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה ... ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה
מדמכולו חלה, אין בכך כלום, לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח,
מהוהרי זה כאלו נתנו כל אחד קמחו לחבירו במתנה, שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל
מוהקהל ... ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ... אינו עירוב. וטוב לחוש לדבריו
מזלכתחלה ... וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל).
מחוהטעם שצריך לזכות על ידי אחר, נתבאר
מטלעיל שם סי"ג (כשמזכה להם על ידי אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ...
נמפני שידן כידו, ולא יצא העירוב מרשותו ... ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו
נאהסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, הואיל ומציאתם שלו, וידם כידו ... ולא על ידי
נבאשתו שמעלה לה מזונות ... שמציאתה גם כן שלו).
נגאחר כך התחילו לנהוג, שלא לקבץ הקמח מכל
נדבית, אלא השמש לוקח מצה ומזכה לכל הקהל, כמבואר שם סי"ב (אחד מבני החצר יכול
נהליתן פת בשביל כולם, אפילו שלא בפניהם. ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר), ובזה ודאי
נוצריך לזכותו לכולם על ידי אחר.
נז[1731] כמבואר בשוע"ר סי' שסו
נחסי"ב (וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכותו לכל בני החצר או המבוי,
נטולכל מי שיתוסף עליהם מיום זה ואילך, שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם).
ס[1732] המנהג להניחו בבית הכנסת נתבאר
סאבשוע"ר סי' שפז ס"א (אין נוהגין עכשיו לעשות עירובי חצרות בשום חצר שיש
סבבה בתים הרבה, לפי שסומכין על השיתוף שבבית הכנסת הנעשה מפת, שמועיל גם לחצרות, אם
סגמותר לטלטל מהן לבית הכנסת. ולכן נוהגין לתלותו בבית הכנסת, כדי שיהא מפורסם
סדלתינוקות).
סהוכאן מיירי שהעירוב שבבית הכנסת אינו
סומועיל לכל המבואות, כי יש ביניהם מקום שאינו מתוקן בלחי או קורה, כמבואר
סזבשוע"ר סי' שסה סוף ס"י (וגם במקומות שיש שם לחי או קורה או צורת פתח,
סחונשבר התיקון באותו מבוי של בית הכנסת, אם נשבר בחול, כל המבואות אסורים, אפילו יש
סטלהם תיקון בפני עצמו, אלא אם כן הוא בענין שיכולין להביא אצלם העירוב מבית הכנסת)**.
ע**ומכל מקום רוצה לעשות את העירוב בבית הכנסת, כיון שכן נהגו.
עאועל זה מבאר, שאין לעשות את העירוב בבית
עבהכנסת, אלא באופן שהעירוב מועיל עכ"פ משהו, דהיינו כשיש ב' בתים בחצר בית
עגהכנסת, או שעכ"פ יש ב' בתים בחצר הסמוכה לבית הכנסת, ואפשר להביא העירוב מחצר
עדבית הכנסת לחצר הזאת דרך פתח או חלון, כמבואר לעיל שם (צריך להזהירם שלא יעשו
עהעירובי חצרות בפסח בבית הכנסת, אלא אם כן יש ב' בתים בחצר בית הכנסת, או בחצר
עוהסמוכה לבית הכנסת בענין שיוכלו להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת).
עזואם אין ב' בתים בחצר בית הכנסת, נתבאר
עחדינו לעיל סי' שסו ס"ו (מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת,
עטואפילו אם יש שם דירה אחת בחצר בית הכנסת. אלא אם כן יש בה שתי דירות, שאז הן
פאוסרות זו על זו עד שיערבו ביניהן, ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת,
פאאבל אם אין בה אלא דירה אחת, ניתנית כולה לדירה זו), ואין אנשי בית הכנסת אוסרים
פבעליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה).
פג[1733] בסידור באה הלכה זו בהמשך
פדלסדר עירוב תבשילין, ושם נתבאר שהמזכה מברך אחר הזיכוי לכל הקהל (ומי שזוכה נוטל בידו
פהומגביה טפח, וחוזר ונוטל מיד הזוכה, והמזכה מברך).
פואמנם כאן לא נתפרש שיברך אחר הזיכוי לכל
פזהקהל, ואפשר שכאן עדיף לברך לפני שמזכה. ונתבאר בשוע"ר סי' שסו סי"ח
פח(והערה 155).
פטהגבהת טפח נתבארה בשוע"ר סי' שסו סי"ב
צ(דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאילו הגביהוהו בעצמן ... וכמה
צאיגביהנו טפח. ואפילו אם הניחו לו על ידו המוגבהת ותלויה באויר, צריך שיגביה ידו
צבטפח).
צג[1734] בשוע"ר שם נתבאר
צדנוסח העירוב בחצרות (ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר
צהומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר).
צונוסח העירוב במבוי נתבאר בשוע"ר
צזסי' שצה (ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי. ואם
צחמשתתפים בפת וסומכין על שיתוף במקום עירוב, ואין מערבין בחצרות כלל ... יאמר גם כן
צטמחצרות לבתים).
קוכן הוא הנוסח שלפנינו לעירוב המבוי
קאבפת, שסומכים על עירוב זה גם בחצרות, ולכן כולל גם "מחצר לחצר ומבית
קבלחצר".
קג[1735] היינו אם מערבים בשביל כל
קדהעיר, כמבואר בשוע"ר סי' שצב ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר).
קה[1736] שוע"ר רס"י תח
קו(שיניח מזון ב' סעודות), ושם נסמן (הערה 1716).
קז[1737] נתבאר בשוע"ר סי'
קחתקכח ס"ב (כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך
קטהוא ביום טוב, וכל הלכות תחומין נתבאר בהלכות שבת).
קי[1738] לענין שתופי מבואות נתבאר
קיאבשוע"ר סי' שפו ס"ו (כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת, שיעורו כדי ללפת בו
קיבפת הנאכל לב' סעודות). ולענין עירובי תחומין – בשו"ע סי' תט ס"ז (ויניח
קיגשם מזון שתי סעודות ... מפת או מכל דבר שמשתתפין בו שתופי מבואות).
קיד[1739] שוע"ר סי' תח (מועיל
קיהלו עירובו לקנות שם שביתה בבין השמשות, שנחשוב אותו כאלו שבת שם).
קיו[1740] גמרא ס, ב (חוץ לתחום
קיזסלקא דעתך), ופרש"י (הא לא הוי עירוב). והטעם לזה ביאר רש"י במשנה שם ס,
קיחא ד"ה ואסור לעירובו (דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפיים, נמצא
קיטשאינו יכול להלך וליטלו, שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפיים לכל רוח). שו"ע
קכסי' תח ס"ד (נתן עירובו חוץ לתחום אינו כלום). וברמ"א שם (ויש לו תחום
קכאמבית). כמבואר בשו"ע סי' תיא (העירוב אינו כלום ונשאר לו שביתת ביתו).
קכבובט"ז שם ס"ק א (דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב).
קכג*
קכדוכל זה הוא כשרוצה ללכת בשבת מביתו לבית
קכהשני, שהוא פחות מד' אלפים מביתו. אבל אם רוצה ללכת בשבת מביתו לעיר אחרת גדולה,
קכוורוצה לקנות שביתה בעיר כדי שיוכל להלך בכולה, אזי אין העירוב מועיל בכל אופן.
קכזכי אם העיר מתחלת תוך אלפיים אמה מביתו,
קכחאזי אינו צריך עירוב כלל, וסגי במה שרוצה לקנות שביתה בעיר שהוא עומד בתוך תחומה,
קכטכמבואר בשוע"ר סי' ת (מי שהיה בא בדרך ... בתחום העיר ... קנה שביתה בעיר,
קלונכנס לתוכה בשבת ומהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח).
קלאואם העיר מתחלת יותר מאלפיים מביתו, הרי
קלבאינו יכול להניח את העירוב בתוך העיר, כמבואר לעיל שאם "נתן עירובו חוץ לתחום
קלגאינו כלום".
קלדואף אם נאמר שיכול להניח את עירוב תוך
קלהאלפיים מביתו, שהוא תוך אלפיים מתחלת העיר, ויקנה שביתה בתוך העיר, ויוכל להלך
קלובכולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח (ראה שו"ת בית שלמה סי' נו).
קלזמכל מקום אין העירוב יכול להועיל לו,
קלחשהרי אם הי' קונה שביתה בתוך העיר, וביתו הוא מחוץ לתחום העיר, אם כן לא יוכל לצאת
קלטמביתו כלל, ולא הי' יכול להגיע לעיר. וכיון שהעירוב אינו מועיל, אם כן קנה שביתה
קמבביתו (ולא בעיר), ויש לו תחום מביתו.
קמא*
קמבכל האמור לעיל הוא כשביתו אינו בתוך
קמגהעיר. אמנם אם ביתו הוא בתוך העיר, ורוצה ללכת מעיר לבית שהוא חוץ לתחום העיר, אזי
קמדיכול להניח עירובו בסוף אלפיים מן העיר, ומשם יוכל ללכת לבית שהוא בסוף אלפיים מן
קמההעירוב, כמבואר בשוע"ר סי' תח (שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפיים מן העיר),
קמוושם נסמן (הערה 1717).
קמזוראה הערות ובאורים תתקנ ע' 78. א'רה ע'
קמח69. א'רכא ע' 33.
קמט[1741] עתים סי' פח (ומאי מברך,
קנבא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, וברכה זו מברכין אותה על כל
קנאהעירובין, בין על עירובי תחומין). רמב"ם פ"ו הכ"ד (כשם שמברכין על
קנבעירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין). מ"מ שם (וכן כתב
קנגבספר העתים, ומוסכם הוא מן הגאונים ז"ל). טור ושו"ע סי' תטו ס"ד (כשמניח
קנדעירובי תחומין מברך על מצות עירוב).
קנה[1742] רמב"ם שם (ואומר בזה
קנוהעירוב יהיה מותר לי להלך למקום זה אלפיים אמה לכל רוח). טור ושו"ע שם (ואומר
קנזבזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפיים אמה לכל רוח).
קנח[1743] משנה פב, א (כיצד משתתפין
קנטבתחומין, מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עיר). רמב"ם שם (ואם היה אחד
קסמערב על ידי רבים אומר, בזה העירוב יהיה מותר לפלוני או לבני מקום פלוני או לבני
קסאעיר זו להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח). טור ושו"ע שם (ואם מערב לרבים
קסבאומר יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני).
קסג[1744] גמרא פא, ב (שאין מערבין
קסדלאדם אלא מדעתו ... בעירובי תחומין), ופרש"י (חוב הוא לו, שמפסיד לצד האחר,
קסהושמא אינו נוח לו). טור ושו"ע סי' תיד ס"א (אין מערבין ערובי תחומין
קסולאדם אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה).
קסז[1745] משנה פב, א (וכל שקיבל
קסחעליו מבעוד יום מותר, משתחשך אסור, שאין מערבין משתחשך). טור ושו"ע סי' תיג (אם
קסטלא הודיעו מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך).