Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשסו דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בתוכו
ובו י"ח סעיפים
תקנת העירוב בפת
א חצר שהרבה
ובו י"ח סעיפים
תקנת העירוב בפת
א חצר שהרבה
בבתים פתוחים לתוכה, מן התורה מותרים לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר, שהרי רשות היחיד
גגמורה היא. אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, מפני
דשהבתים הם רשויות מיוחדות לכל אחד שלו, והחצר היא רשות משותפת לכולם, ודומה קצת
הלרשות הרבים, ואם היו מוציאים מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות
והרבים. אבל התירו על ידי עירוב, שגובין פת מכל בית ובית ונותנים אותם באחד מבתי
זהחצר, שעתה אנו רואים כאילו כולם דרים באותו בית, לפי שדעתו של אדם ודירתו במקום
חמזונותיו היא, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו בית ואינה דומה לרשות הרבים.
טואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל בלי
יעירוב, שעשו סייג
יאלתורה להרחיק שלא להוציא מרשות של זה לרשות של זה אע"פ ששתיהן רשות היחיד,
יבכדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אבל כשהניחו עירוב באחד הבתים ונעשו כאילו כולם
יגדרים באותו בית בשותפות, הרי אין כאן אלא דירה אחת, ושאר הבתים הם כחדרי דירה זו,
ידוהכל רשות אחת.
טווהוא הדין והוא הטעם בטלטול מחצר לחצר שאצלה,
טזלענין כלים ששבתו בבית, כמו שיתבאר בסי' שע"ב:
יזמקומות החייבים בעירוב
ב יושבי
ב יושבי
יחאהלים או סוכות, וכן מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם. אלא אם כן הולכים למלחמה, שאז פטרום חכמים מעירובי חצרות ומנטילת ידים (ואפילו היא מלחמת הרשות).
יטבמה דברים אמורים במחנה הקבוע ועומד שם ימים, אבל
כשיירא ההולכת לדרכה ונחו שם מפני השבת, פטורים מלערב, מפני שאין אותם אהלים קבועים
כאלהם שם וכמעורבים הם:
כבג בתים
כגשבספינה צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות ורשות היחיד היא. אבל אותם
כדשאין להם בתים, הרי הם כשרויים בחצר אחת ואינם צריכים עירוב (וכן אינם אוסרים על הדר בבית שבספינה, ואין צריך
כהלערב אלא אם כן הם שנים בשני בתים, שאז הם אוסרים זה על זה בלי עירוב).
כוואימתי הספינה היא רשות היחיד, ודין הטלטול ממנה לים,
כזנתבאר בסי' שנ"ה:
כחמקומות שמניחים בהם העירוב
ד הבית שמניח
ד הבית שמניח
כטבו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי
להעירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם.
לאואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה כדי שעל ידו יהיה
לבנקנה להם בית זה לדור בו, אלא די במה שנחשבים שהם דרים בו אף על פי שאינו קנוי להם
לגלדור בו.
לדולפיכך מניחין עירוב אפילו בבית של קטן אף על פי
להשהקטן אין לו דעת להקנות להם ביתו. וכן קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו ולהניחו בבית,
לוואף על פי שאין במעשה הקטן כלום, מכל מקום העירוב נעשה מאליו כשהונח בבית. ואפילו הונח שלא לשם עירוב כמו שיתבאר.
לזומכל מקום על ידי נכרי אסור לקבצו לכתחלה (שהנכרי אינו נאמן עליו):
לחה הואיל
לטוהעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה, אבל לא באכסדרה ומרפסת, ולא בבית שער, שאע"פ שהוא בית גמור, אינו ראוי לדירה מפני
מהעוברים דרך עליו.
מאולא בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, שאין דירתו
מבחשובה דירה (ואפילו הוא ארוך הרבה, אם אין ברחבו ד' אמות אינו
מגחשוב דירה, כמ"ש
מדביו"ד סי' רפ"ו),
מהולכן אינו אוסר בחצר ובמבוי אעפ"י שלא עירב עמהם:
מוו והמנהג
מזבזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. אף
מחעל פי שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו, אף שהוא
מטבית גמור, שהרי הדירה הוא מקום האכילה,
נואסור לאכול בבית הכנסת, אם לא הלומדים שם, כמו שנתבאר בסי' קנ"א.
נאויש שנתנו טעם למנהג, לפי
נבשעירובין שלנו יש להם דין שיתוף מבואות, דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין
נגיחד בעירוב זה, ושיתופי מבואות אין צריך להניחו כלל בבית דירה, רק שיהא במקום
נדהמשתמר בלבד, כמו שיתבאר בסי' שפ"ו.
נהומקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם, או שבית
נוהכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, שאין מניחים שם עירוב בבית הכנסת כמו שנתבאר בסי' שס"ה, אעפ"כ מותרים לטלטל בבית הכנסת (וממנו לחצר בית הכנסת, ואפילו אם יש שם דירה אחת
נזבחצר בית הכנסת. אלא אם כן יש בה שתי דירות, שאז הן אוסרות זו על זו עד שיערבו
נחביניהן, ואם לא ערבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בית הכנסת, אבל אם אין בה אלא דירה אחת ניתנית כולה לדירה זו),
נטואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש
סבסי' שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה), וכל בני העיר נעשו
סאכאורחים לגבי דירה זו. ומותרים גם כן לטלטל מחצר לבית הכנסת ולדירה זו,
סבכמו שמותרים בשאר חצרות שאין בהם אלא בית אחד:
סגז אם רגילין
סדליתן תמיד את העירוב בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום. ואפילו יש קצת טעם לשנותו אין משנין. אבל אם יש טעם גדול משנין. ואם בתחלת הנחתו שם התנו לשנות, מותרים לשנות.
סהואם מת בעל הבית זה, או שמכר ביתו לאחר, אף על פי כן
סואין משנין כשלא התנו, מפני שענין הדרכי שלום בכאן הוא משום חשד, שלא יסברו שחושדין בעל הבית זה שגונב פת מן העירוב
סזולכך מוציאין אותו ממנו לבית אחר, ושמא מתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם, ולזה יש לחוש
סחגם בלוקח ויורש.
סטוכל זה בעירוב שמניחין אותו בבית בחנם, וכן כל כיוצא
עבזה. אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה, יכולין לשנות ליתן לאחר. ובכולן אם עברו
עאונתנו בבית אחר, אין מוציאין ממנו:
עבח צריך שלא
עגיקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב, כי מה שמו,
עדעירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה
עהועריבה.
עוולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת,
עזשהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו:
עחט צריך ליתן
עטכל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב, שהרי עירוב שמו שיהיו
פמעורבים. והוא שחלקו מדעת מאיזה טעם שיהיה, אבל אם נתמלא כלי
פאהאחד, יכול ליתן המותר בכלי שני. והוא שיהיו שני כלים בבית אחד:
פבהפת שמערבין בה
י אין מערבין
י אין מערבין
פגבפרוסה, אפילו היא גדולה הרבה, שמא יבואו לידי מחלוקת, שאחד יתן שלימה ויאמר אני
פדנותן שלימה ואתה פרוסה, והעירוב צריך להיות שותפות נוחה ועריבה. ואפילו אם כולם ירצו ליתן פרוסות אסור, שמא יחזור
פההדבר לקלקולו, שאחד יתן שלימה ויבואו לידי מחלוקת.
פואבל בשלימה מערבין אפילו היא קטנה מאד. ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן כשיעור שיתבאר
פזבסי' שס"ח.
פחואם לא ניטל ממנה אלא כדי חלת נחתום, שהוא חלק א'
פטממ"ח, מערבין בה, אפילו לא היתה טבולה לחלה כשניטל ממנה חלק זה, לפי
צשהשכנים אינם יודעים שלא היתה טבולה לחלה, ויסברו שחלתה היא שניטלה ממנה, ולא
צאיבואו לידי מחלוקת.
צבואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס קצה אחד בפת וקצה השני
צגבפרוסה, אם אינה ניכרת שנפרסה מערבין בה (ואע"פ שאינה כשלימה גמורה, כמו שנתבאר בסי' קס"ח, מכל מקום כיון שאינה ניכרת לשכנים לא יבואו לידי
צדמחלוקת).
צהואם אחד מזכה לכולם משלו, יכול לערב אפילו בפרוסה,
צושכאן אין לחוש למחלוקת.
צזויש שפירשו מה שאמרו אין מערבין אלא בשלימה, שזהו כל
צחהעירוב ביחד שיהיה פת שלימה (אע"פ שכל אחד לא נתן שלימה). ולכן נהגו לקבץ מכל
צטבית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה. וצריך להזהיר להשמש שיהא בחלה כשיעור שיתבאר בסי'
קשס"ח.
קאואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה, אין
קבבכך כלום, לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח, והרי זה כאלו
קגנתנו כל אחד קמחו לחבירו במתנה, שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל הקהל, שהרי אי
קדאפשר שיהיה עירוב בענין אחר. ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו
קהעל ידי אחר כמו שיתבאר, מכל מקום כאן כשנותן כל אחד קמחו להשמש לערב בו, אנו
קוחושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין השמש צריך לזכות להם על ידי אחר (או על ידי עצמו בפירוש).
קזויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם על ידי אחר (או על ידי עצמו
קחבפירוש), אינו עירוב. וטוב לחוש לדבריו לכתחלה, ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו (ונטל קמח הקהל לעצמו). וכן נוהגין שהשמש נותן
קטהעירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל.
קיונוהגין לעשות העירוב במצה בערב פסח לכל השנה, מטעם שיתבאר בסי' שס"ח.
קיאואם חשכה ליל יום טוב ולא זיכה להם, אסור לזכותו ביום
קיבטוב, אלא על תנאי, כמו שיתבאר בסי' שצ"ג. ואם יום טוב אינו סמוך לשבת, אין לזכותו ביום טוב
קיגעל תנאי, אלא ימתין עד ערב שבת.
קידאם שכח לזכותו עד שבת, מותרים לטלטל בעיר, שבדיעבד יש
קיהלסמוך על סברא הראשונה (ומכל מקום אחר השבת יזכנו להם בלא ברכה):
קיויא אין מערבין
קיזעירובי חצרות אלא בפת. ומערבין אפילו בפת של אורז או עדשים, אבל לא בפת דוחן:
קיחזיכוי הפת לבני החצר
יב אחד מבני
יב אחד מבני
קיטהחצר יכול ליתן פת בשביל כולם, אפילו שלא בפניהם. ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, דהיינו שהאחר יגביהנו
קכבשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן, ששלוחו של אדם כמותו. ואף שהם לא עשאוהו שליח, מכל מקום זכין לאדם שלא
קכאבפניו. אבל על
קכבידי עצמו אינו יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו.
קכגוכמה יגביהנו טפח. ואפילו אם הניחו לו על ידו המוגבהת ותלויה באויר,
קכדצריך שיגביה ידו טפח.
קכהוכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכותו לכל בני
קכוהחצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם מיום זה ואילך, שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם. ויש
קכזאומרים שעכשיו שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה, אע"פ
קכחשניתוספו דיורים אין צריך להוסיף בעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו לכל הבא,
קכטואע"פ שאין מזכין להם בפירוש, לב בית דין מתנה עליהם (ויש לסמוך על דבריהם
קלבדיעבד להקל בדברי סופרים).
קלאואם ניתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב משיעורו,
קלבאע"פ שכל שנשתייר ממנו כל שהוא כשר הוא, ששיורי עירוב כל שהוא, ואין צריך
קלגשיעור אלא בתחלתו, כמו שיתבאר בסי' שס"ח, מכל מקום צריך להוסיף עליו מחמת
קלדהדיורין שניתוספו עתה, שלהם הוא תחלת עירוב. ואפילו זיכוהו להם בפירוש בתחלתו, מכל מקום
קלהכל זמן שלא היו דרים כאן לא היה להם עירוב כלל, שעירוב הוא משום דירה:
קלויג כשמזכה להם
קלזעל ידי אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכים על שלחנו. ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו ולא יצא העירוב מרשותו.
קלחאבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו הם
קלטסמוכים על שלחנו. ואע"פ שידן כידו לענין מציאה שמציאתן לאביהם, זה אינו אלא משום איבה, שלא ימנע מהם מזונות אם תהא מציאתן לעצמן,
קמאבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בנו זוכים הם לאחרים כשאר כל אדם.
קמאועל ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים,
קמבשהקטן זוכה אפילו לאחרים בדבר שאינו אלא מדברי סופרים.
קמגועל ידי אשתו, אע"פ שמעלה לה מזונות, שמציאתה ומעשה
קמדידיה שלו וידה כידו, מכל מקום כיון שאם נתן לה אדם אחר מתנה על מנת שאין
קמהלבעלה רשות בה זכתה בה, הוא הדין שבעלה עצמו יכול לזכות על ידה.
קמוויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו
קמזהם גדולים, הואיל ומציאתם שלו, וידם כידו.
קמחולא על ידי בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן
קמטשלא בגרה, שמציאתה גם כן שלו, משום איבה, שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין.
קנולא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי
קנאמעשה ידיך במזונותיך, שמציאתה גם כן שלו. ואפילו יש לה בית בפני עצמה בחצר זו או
קנבבמבוי זה, אין אומרים מתוך שהיא זוכה בעירוב זה לעצמה בשביל ביתה זוכה היא גם כן
קנגלאחרים, לפי שהיא אינה זוכה בו כלל לעצמה, מפני שאינה צריכה
קנדלו כלל, שכיון שהוא מזכה משלו לאחרים בודאי העירוב יהא מונח בביתו, ואם כן אינה
קנהאוסרת על בעלה אף על פי שלא עירבה עמו, כמו
קנושיתבאר בסימן ש"ע.
קנזאבל מזכה הוא על ידי בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו
קנחהוא קטן, כיון שמציאתו שלו. ועל ידי בתו שבגרה,
קנטואינה סמוכה על שולחנו. ועל
קסידי אשתו שאינו מעלה לה מזונות,
קסאואפילו אין לה בית בחצר, כיון שמציאתה שלה.
קסבולענין הלכה, במקום שאפשר טוב לחוש לדברי שניהם,
קסגלהחמיר בבנו קטן שאינו סמוך על שלחנו כסברא הראשונה, ובבנו גדול ובתו בוגרת
קסדהסמוכות על שלחנו, ובנערה אפילו אינה סמוכה על שלחנו, ובאשתו שמעלה לה מזונות
קסהכסברא האחרונה. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל
קסובעירוב (ואפילו לכתחלה במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל,
קסזכסברא הראשונה שהוא עיקר):
קסחיד ולדברי הכל,
קסטגדול שיש לו אשה אין ידו כיד אביו, ואף על פי שסמוך על שלחן אביו יכול לזכות
קעלכתחלה על ידו. וכן אחר הסמוך על שלחנו, כגון מי שמגדל יתום בביתו,
קעאיכול לזכות על ידו לדברי הכל, מפני שאין ידו כיד בעל הבית ומציאתו שלו, מטעם שיתבאר בחו"מ סימן ע"ר:
קעבטו המזכה
קעגלאחרים משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת שעירב עליהם, אלא מודיעם בשבת והם
קעדמותרים לטלטל. ואע"פ שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות (כמו שיתבאר בסימן
קעהשצ"[ג]) לא ידעו ממנו כלל, אין בכך כלום, שקניית עירוב זה
קעוזכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו:
קעזטז בני החצר
קעחשהיו מסובים לאכול בבית אחד מהם, וקידש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליו
קעטמשום עירוב, אפילו הוא פת של בעל הבית לבדו. ואע"פ שהמערב
קפמשלו צריך לזכות, בכאן סתמו כפירושו, שכל שזימן לאכול על השלחן הרי זיכה להם את
קפאהכל, ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב, אין
קפבבכך כלום.
קפגוהוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב. אבל אם מסובין בחצר, אינו עירוב, שהרי העירוב צריך
קפדלהיות בבית דירה.
קפהוכן בני החצר שיש להם פת בשותפות לסחורה, אינם צריכים
קפולערב כלל, אם הפת מונח בבית דירה, אע"פ שלא הונח שם לשם
קפזעירוב כלל:
קפחיז אפוטרופוס
קפטשל קטן יכול לערב בעד הקטן, אפילו משל הקטן שלא מדעתו, מפני שהוא לו כבן בית,
קצשיכול לערב משל בעל הבית שלא מדעתו, כמו שיתבאר בסי' שס"ז:
קצאברכת העירוב
יח מצוה לחז(ו)ר
יח מצוה לחז(ו)ר
קצבאחר עירובי חצירות כדי שלא יבואו לטלטל באיסור.
קצגוצריך לברך עליו אקב"ו על מצות עירוב, כמו שצריך לברך על כל מצות של דבריהם.
קצדואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים
קצהלחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר. ונוסח שלנו יתבאר בסימן שצ"ה.
קצוואימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה
קצזשמזכה להם, מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן.
קצחולמנהג מדינות אלו שהשמש עושה העירוב בחלה שאופה
קצטמהקמח שקיבץ,
ראם אינו מזכה להם הרי
ראהברכה היא אחר שנעשה העירוב ממילא כשנאפה החלה. ואעפ"כ היא עובר לעשייתן,
רבמפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא בין השמשות (ולפי זה
רגאדם אחר שאינו דר בעיר זו אינו יכול לברך ברכה זו,
רדשכיון שאינו שייך בעירוב זה, על מה יברך. ואינו דומה לשאר מצות שהעושה מצוה לאחרים
רהיכול לברך על עשייתה, מפני שהוא עושה אותה להם, אבל כאן אינו עושה כלום,
רושהעירוב נעשה כבר ממילא).
רזאבל העיקר כמו שנתבאר למעלה
רחשהשמש יזכה להם העירוב, ויברך בשעה שמזכה, או הוא או הזוכה להם
רט(ואפילו אינו דר בעיר זו).
ריואם גבו העירוב ולא ברכו עליו ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר:
ריא[1] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
ריב(א)
ריגתקנת העירוב בפת (ס"א).
ריד(ב)
ריהמקומות החייבים בעירוב (ס"ב-ג).
ריו(ג)
ריזמקומות שמניחים בהם העירוב (ס"ד-ט).
ריח(ד)
ריטהפת שמערבין בה (ס"י-יא).
רכ(ה)
רכאזיכוי הפת לבני החצר (סי"ב-יז).
רכב(ו)
רכגברכת העירוב (סי"ח).
רכד[2] רמב"ם פ"א ה"א (חצר שיש בה שכנים
רכההרבה כל אחד מהם בבית לעצמו, דין תורה הוא שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר
רכוומבתים לחצר ומהחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת, ומותר לטלטל בכולה).
רכזטור ולבוש ס"א (כבר ידעת שחצר רשות
רכחהיחיד גמורה היא, ואפילו הרבה בני אדם דרין בו והרבה בתים פתוחים לתוכה, מותרין מן
רכטהתורה לטלטל בכולה ומן הבתים לחצר ומחצר לבתים).
רל[3] ברייתא (סו) שבת ו, א (חצרות של רבים ומבואות שאינן
רלאמפולשין, עירבו (כל הבתים של חצר יחד בפת, רש"י) מותרין (להכניס ולהוציא מן
רלבהבתים לחצר, רש"י), לא עירבו אסורים (מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות
רלגלכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות, אע"פ ששתיהן רשות היחיד, לעשות סייג לתורה
רלדלהרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, רש"י)). טור ושו"ע ס"א
רלה(חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו, אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו).
רלווכן הוא במבוי, כדלקמן סי' שפו ס"א
רלז(שחכמים אסרו להוציא ולהכניס ממנו לחצרות, מפני שהחצרות הן מיוחדות כל אחת לבעליה,
רלחוהמבוי משותף לכולם ודומה קצת לרשות הרבים, ואם יוציאו מחצרות למבוי יאמרו שמותר
רלטלהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים).
רמ[4] רש"י כו, ב ד"ה חוץ מן המים (וטעמא דעירוב, משום
רמאדדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא, וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד,
רמבנעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת). מט, א ד"ה משום דירה (שדעתו
רמגשל אדם על פיתו, והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא, ואין בחצר זו אלא דירה אחת,
רמדוהרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה).
רמהוכן הוא בשיתוף מבואות, כדלקמן סי' שפו
רמוס"א (אבל התירו על ידי שיתוף, שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל או משקה מכל
רמזחצר וחצר ונותנים אותו באחת מהחצרות, ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותה חצר
רמחבלבדה, שכל החצרות שבמבוי נעשו כאחת על ידי שיתוף זה).
רמט[5] טור (וכאילו כל [ה]חצר מיוחד לאותו בית, ואינו דומה לרשות
רנהרבים).
רנא[6] בה"ג פרק הדר (הנך בתי דבעי לטלטוליה בהו מביתיה דמר
רנבלביתיה דמר ... כולהון צריכין לערב בהדי הדדי). סמ"ג עשין דרבנן א קרוב
רנגלתחלתו (וכן מבית לבית ... אסור לטלטולי ... אלא אם כן עירבו). עבודת הקודש שער ג
רנדס"ט (אסור לטלטל מביתו של זה לביתו של זה עד שיערבו). רבינו ירוחם נתיב יב
רנהריש חט"ו (וכן אסור להשתמש כל אחד מביתו לבית חבירו בלא עירוב). מ"א
רנוס"ק א (והוא הדין מבית לבית).
רנזוהיינו אפילו שלא בדרך החצר, או שאין שם
רנחחצר, כפי שהוכיחו בתוספות יום טוב פ"ז מ"א (דשני בתים בלא חצר נמי אינן
רנטיכולין לטלטל מזה לזה בלא ערוב), ובשו"ת דבר שמואל סי' קפב (שני בתים של שני
רסאנשים הדבוקות זו לזו בכותל אחד המבדיל ביניהם, מבלי חצר או הפסק אחר).
רסאוכן הוא לעיל סי' שסה ס"י (וכשהוא
רסבבענין שהן אסורות, אסור לטלטל בהן אפילו בבית אחד מחדר לחדר, אם בכל חדר דר אדם
רסגאחד בפני עצמו, כמו שיתבאר בסי' ש"ע), והוא לקמן שם ס"ה (ואוסרים בחצר
רסדזה על זה, וכן לטלטל מזה לזה).
רסהוכן הוא בנוסח עירובי חצרות, כדלקמן
רסוסי"ח (בדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים
רסזומבית לבית), ובנוסח שבפסקי הסדור (ולטלטולי מבית לבית).
רסח[7] רש"י כא, ב ד"ה שלמה תיקן עירובי חצירות (וגזר שלא
רסטלהוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו, לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא
רעלהתיר מרשות הרבים לרשות היחיד). רבינו ירוחם שם (וגזרו זה חכמים שלא יבא להתיר
רעאמרשות היחיד לרשות הרבים).
רעב[8] שאסרו לטלטל מחצר לחצר,
רעגאפילו שלא בדרך מבוי, והוא כדי שלא יבואו להוציא מחצר לרשות הרבים; אמנם בזה לא
רעדאסרו אלא כלים ששבתו בבית.
רעה[9] ס"א (כלים ששבתו
רעובבית והוציאן לאחת מרשויות אלו, אפילו בהיתר, כגון לחצר מעורבת של בית זה, ואפילו
רעזהוציאם בדרך מלבוש, אסור לטלטלם לחצר אחרת).
רעח[10] ירושלמי פ"א סוף ה"י (אהלים שבמחנה, צריכין עירוב).
רעטרמב"ם פ"א ה"ג. שו"ע ס"ב (יושבי אוהלים או סוכות, או
רפמחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם).
רפאואם שובתים בטרקלין שחלקוהו במחיצות
רפבעראי של יריעות, ראה לקמן סי' שע ס"ה-ו.
רפג[11] כן משמע במשנה יז, א (ארבעה דברים פטרו במחנה (היוצאת
רפדלמלחמה, רש"י) ... מרחיצת ידים ... ומלערב). רמב"ם הל' מלכים פ"ו
רפההי"ג (פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה, אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה).
רפולבוש ס"ב (ומחנה היוצאת להלחם, אף על פי שקבועים וחונים במקום אחד, חכמים
רפזהקילו להם ופטרום מלערב, מפני שטרודים בעסקי מלחמותם).
רפח[12] וכן הוא לעיל סי' קנח סי"ד (כשהיו יוצאים במחנה למלחמה,
רפטהיו פטורים מנטילת ידים).
רצ[13] ברייתא שם (מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים).
רצאפירוש המשניות להרמב"ם שם (מחנה זה האמור כאן, ואפילו למלחמת הרשות, וכל שכן
רצבלמלחמת מצוה, לפי שהקילו להם, מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב).
רצג[14] רמב"ם שם (אבל שיירא שהקיפה מחיצה, אין
רצדצריכין לערב, אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן
רצהאהלים קבועין להן), מ"מ שם (אבל אהלים שבשיירא, שהשיירא הולכת
רצולדרכה ונחו שם מפני השבת ועשו אהלים, פטורים הם מלערב, לפי שאינן קבועין), מירושלמי
רצזשם (אהלים שבשיירה אינן צריכין עירוב). שו"ע שם (אבל שיירא שהקיפוה מחיצה,
רצחאין צריכים לערב, לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם). לבוש שם (אבל
רצטשיירא ההולכת לדרכה, ונחו שם מפני השבת והקיפוה במחיצה, אין צריכין לערב).
שוכן הדין כששבתו באולם קבוע, אלא
שאשהמחיצות שביניהם הן עראי לפי שעה, כדלקמן סי' שע ס"ה.
שב[15] תוספתא שבת פי"א ה"י (בתים שבספינה חייבין בעירוב).
שגהובא בשבלי הלקט סי' קיא מא, ב. רמ"א ס"ב (בתים
שדשבספינה צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות).
שהוכן הוא לקמן סי' שפב סכ"ג (ספינה
שושיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים לכל אחד בספינה, צריכים לערב יחד).
שז[16] תוספתא ושבלי הלקט שם ([ושאר ספינות] שאין להם בתים, הרי הן
שחכשרויין בחצר). מ"א ס"ק ג (דאותם שאין להם בתים בספינה, הרי הם כשרוים
שטבחצר אחת).
שי[17] שבלי הלקט שם (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו, מאחר דקי"ל
שיאדבתים שבספינה חייבים בעירוב, דינן כדין חצר, שאם יש שם שני ישראלים חלוקים בשני
שיבבתים צריכין לערב, ואם אינם חלוקים בשני בתים אינם צריכין לערב). מ"א סוף
שיגס"ק ה (ואם יש לה מחיצות י', אין צריך עירוב, כיון דאין שם אלא בית אחד).
שיד[18] סעיפים ב-ט.
שיה[19] שמואלמט,
שיוא (בית שמניחין בו עירוב, אינו צריך ליתן את הפת). טור ושו"ע ס"ג (הבית
שיזשמניחים בו העירוב, אינו צריך ליתן פת).
שיחוכן הוא לקמן סי' שע ס"ג (ובית
שיטשהעירוב מונח בו, אין צריך ליתן את הפת), וס"ו (הבית שמניחים בו העירוב, שאין
שכצריך ליתן הפת), וס"ז (כבית אחד שמניחים בו העירוב, שאין צריך ליתן את הפת).
שכא[20] גמרא שם (דכיון דמנח (לבעל הבית ריפתא, רש"י) בסלא (דידיה,
שכבשהוא אוכל ממנו, רש"י), כמאן דמנח (בכלי עם העירוב דמי, רש"י)).
שכגט"ז ס"ק א (שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם, והרי הוא דר
שכדשם).
שכה[21] רבה שם (אמר שמואל עירוב משום קנין ... רבה
שכואמר עירוב משום דירה. מאי בינייהו, איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה וקטן),
שכזופרש"י (למאן דאמר משום דירה לא מהני קנין סודר, ומערבין באוכל שאין בו שוה
שכחפרוטה, וקטן גובה את העירוב), וכרבה. טור ושו"ע שם (ואין צריך שיהיה בעירוב
שכטשוה פרוטה).
של[22] גמרא שם (איכא בינייהו ... וקטן), לפירוש הרא"ש שם
שלאפ"ד סי"ג (למאן דאמר משום קנין, אין מניחין את העירוב בביתו של קטן,
שלבדלאו בר אקנויי רשותא הוא. ומאן דאמר משום דירה, מניחין את העירוב בביתו של קטן.
שלגוהלכה כרבה דאמר עירוב משום דירה).
שלד[23] רב הונא לא, ב (קטן גובה את העירוב (מבני חצר
שלהומערב עליהם, רש"י) ... בעירובי חצירות (דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך
שלוממילא מיערב, ואע"ג דאין מעשה הקטן כלום לא איכפת לן, רש"י)).
שלזוכן הוא שם מט, סע"א (רבה אמר עירוב משום דירה. מאי בינייהו, איכא בינייהו ...
שלחוקטן), ופרש"י (למאן דאמר משום דירה ... קטן גובה את העירוב, דפת משויא להו
שלטחדא דירה, וקטן לאו מידי עביד). טור ושו"ע שם (ואפילו קטן יכול לגבות העירוב
שמולקבצו).
שמא[24] לקמן סעיף טז (ואף על פי שלא הונח הפת על השלחן לשם עירוב, אין
שמבבכך כלום).
שמג[25] מ"א ס"ק ט (אבל עכו"ם אסור לקבצו, כן נראה לי).
שמד[26] רש"י פה, ב ד"ה עירוב משום דירה (הלכך אי לא חזי
שמהלדירה לא מצי שרי). סוכה ג, ב ד"ה דלא חזי לדירה (בית דראוי לדירה בעינן).
שמו[27] משנה פה, ב (הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה
שמזומרפסת, אינו עירוב). שו"ע ס"ג (ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי
שמחלדירה, לאפוקי בית שער, אכסדרה ומרפסת).
שמטוכן הדר בבית שער, אכסדרה ומפרסת, אינו
שנמצריך עירוב בחצר, כדלקמן סי' שע ס"א (הדר בבית שער, אף על פי שיש לו ד'
שנאמחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית אלא תורת חצר, ואין
שנבצריך לערב עם שאר הבתים, וכן הדר באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר,
שנגשאינן חשובות דירה). סי' שפו ס"א (שעירובי חצרות הוא משום דירה, לערב דירתם
שנדלעשותן כאחת ... וחצר לאו בית דירה היא ... בבית שער אכסדרה ומרפסת).
שנה[28] רבינו יהונתן כח, א במשנה שם (בית שער, אף על פי שיש להן ארבע
שנומחיצות, כיון שרבים עוברין לבתיהם דרך שם, אין עליהם תורת בית אלא תורת חצר).
שנזמ"א סי' שע ס"ק א (אף על פי שיש לו ד' מחיצות, כיון שעוברים דרך שם, לא
שנחהוי דירה). והיינו שאף שהפרוזדור הוא בתוך הבית (לא כמו האכסדרה והמרפסת שהם
שנטבחצר), מכל מקום אינו נחשב בית דירה, כיון שעוברים שם.
שסוהיינו דוקא ברבים עוברים עליו דרך שם,
שסאמשא"כ אם רק אחד עובר עליו דרך שם, כדלקמן סי' שע ס"א (כיון שרבים
שסבעוברים דרך שם לבתיהם אין עליו תורת בית), ושם נסמן (הערה 234).
שסג[29] ברייתא סוכה ג, א (בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ...
שסדואין מניחין בו עירוב), וגמרא שם ג, ב (ואין מניחין בו עירוב מאי טעמא, דלא חזי
שסהלדירה). טור ושו"ע ס"ג (וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות).
שסווכן הוא לקמן סי' שצח ס"ו (שהוא
שסזראוי לדירה, שיש בו ד' אמות על ד' אמות), ושם נסמן (הערה 1390).
שסח[30] כנסת הגדולה בהגה"ט (אמר המאסף, ולדברי הרא"ש
שסטז"ל שחולק על הרמב"ם במזוזה, וסובר דבעינן שיש בו ארבע אמות על ארבע
שעאמות, הוא הדין הכא). והוא ברא"ש הל' מזוזה סט"ז (גרסינן בסוכה (ג, א) תנו
שעארבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו'. אף על פי
שעבשבכל הספרים אין כתיב כן, אלא בית שאין בו ארבע אמות, רב אלפס גרס שאין בו ארבע
שעגאמות על ארבע אמות, דמסתבר דלא חזי לדירה בענין אחר. ודלא כמו שכתב הרמב"ם
שעדז"ל, שאם היה ארכו יותר על רחבו, הואיל ויש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות
שעהחייב במזוזה, דארבע אמות על ד' אמות בעינן לכל הנהו דקחשיב בברייתא בפ"ק
שעודסוכה).
שעזוהוא ברמב"ם הל' מזוזה פ"ו ה"ב (בית שאין לו
שעחארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה. ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע
שעטאמות בשוה, אע"פ שהוא עגול או בעל חמש זויות, ואין צריך לומר שאם היה ארכו
שפיתר על רחבו, הואיל ויש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות חייב במזוזה).
שפאמ"א סי' שצח ס"ק ו (ואם
שפבאין בה רוחב ד' אמות, אף על פי שארוכה כמה, לא מקרי בית).**
שפג**
שפד(עי' ש"ך סי' רפו
שפהס"ק כג שהעיקר כהרא"ש (ודעת הרא"ש
שפושאינו חייב במזוזה אלא אם כן הוא מרובע ד' על ד' אמות ... גם דעת רבינו ירוחם בסוף
שפזספר אדם כהרא"ש, וכתב שכן תפסו עיקר, על כן נראה דיש לקבעה בלא ברכה, או
שפחשיברך מתחלה גם על אחרת ויהא דעתו גם על זו). והוא ברבינו רבינו
שפטירוחם נתיב כא ח"ז (בית שאין בו ד' אמות, פטור מן המזוזה. כך פשוט בסוכה בבריתא.
שצורי"ף גורס שאין בו ד' אמות על ד' אמות, דנראה דאין ראוי לדירה אלא אם כן יש
שצאלו ד' אמות, אפילו יש בו כדי לרבען בו. והרמב"ם כתב שאם היה ארכו יתר על רחבו,
שצבהואיל ויש בו כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות חייב במזוזה. ודברי רי"ף תפשו עיקר).**
שצג**
שצדועי' ט"ז סי' תרלד
שצהס"ק ב דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי (והדבר ברור שגם
שצוהרמב"ם סבירא ליה דבעינן דוקא בריבוע ממש ד' על ד' לענין מזוזה ... נמצא
שצזשלדברי הרמב"ם הוה הדין גם כן כמו דסבירא ליה להרא"ש, דבעינן רבוע ממש
שצחד' על ד'), **
שצט**
תדלא כב"י יו"ד
תאסי' רפו (ולענין הלכה נקיטינן כהרמב"ם, דהא לא פליג עליה אלא הרא"ש), ורלב"ח
תבסי' קי (אני מדדתי הבית, ובודאי שאין בו ד' על ד', אבל יש בו כדי לרבע ארבע על
תגארבע, וכפי הנ"ל מהרמב"ם ז"ל הדין שוה, והרי הוא נקרא בית לכל
תדהדברים והדינים שנאמרו בבית שצריך שיהיה בו ד' על ד' ... ואף על פי שאין בו ארבע
תהעל ארבע, אלא שיש בו כדי לרבע ד' על ארבע, נקרא בית לענין מזוזה), **שהביא
תומ"א** כאן ס"ק ו (ואם יש בו לרבע ד' אמות על ד' אמות, סגי
תז(רלב"ח ק"ו)). עיי"ש ברלב"ח).
תח[31] כמועתק לעיל (הערה
תטהקודמת) מש"ך שם.
תיוכן הוא לקמן סי' שצח ס"י (בית
תיאשאין ברחבו ד' אמות, אף על פי שארוך מאד, אינו נקרא בית).
תיב[32] ברייתא סוכה שם (בית שאין בו ארבע
תיגאמות על ארבע אמות ... ואין מערבין בו), ופרש"י (דבית שאין בו ד' על ד' אין
תידצריך ליתן את הפת). כנסת הגדולה שם (ויראה דכן הדין בבית דאין בו ד' אמות, למר
תיהכדאית ליה ולמר כדאית ליה, אינו צריך ליתן פת).
תיווכן לענין מעקה נתבאר לקמן הל' שמירת
תיזגו"נ ס"א (וכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות [פטור], מפני שאינו ראוי
תיחלדירה ואין שם בית עליו).
תיט[33] אגור סי' תרסא (שיש מנהג
תכבקצת קהלות מאשכנז, שעושין ערובי חצירות בפת, ותולין הפת עשוי כמין מצה בבית הכנסת).
תכאוכן הוא לקמן סי' שפז ס"א (נוהגין
תכבלתלותו בבית הכנסת). לעיל סי' שסה ס"י (עירובי חצרות ... בבית הכנסת).
תכג[34] המנהג לתלותו בבית הכנסת התחיל באשכנז כבר בתקופת הראשונים,
תכדונמשך עד דורותיהם של רבי יונה ורבי שלום מנוישטט (רבו של מהרי"ל), שערערו על
תכהמנהג זה, כמסופר בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' לח סוף אות
תכוא (על מה אנו סומכים להניח העירוב [בבית הכנסת], ואין ראוי לפיתא או
תכזללינה משום איסור בית הכנסת, ולמה יהא עדיף מבית שער ... ובנואיישט"ט
תכחהיה תלוי העירוב בחדר מורי. וזימנין טובא אישתעי לן מ"ו מה נשתנה מבשאר
תכטקהילות דתלי בבית הכנסת, ואמר שמקדם היה גם כן תלוי שם בבית הכנסת, עד שבא לשם
תלהר"ר זלמן כהן ... וגמגם על זה באומרו דלא הוה מקום פיתא ולא מקום לינה,
תלאוקיבל מה"ר יונה וסילקו ותלאו בחדרו, וכן נוהג מ"ו אחריו. ואומר
תלבמ"ו שהיתה זאת מאד [קשה] בעיניו, דמשתכח תורת עירוב כשאין רואים אותו תמיד
תלגבבית הכנסת). הובא בב"י.
תלדוהיינו שאחר ערעור רבי זלמן כהן התחיל
תלהרבי יונה לתלותו בחדרו, וכן נהג אחריו רבי שלום מנוישטט, כמסופר בהלכות ומנהגי
תלומהר"ש מנוישטט סי' שסג (ועל העירוב של הקהל השיב למהר"א כהן, שכבר ד[נ]ו
תלזעליו היכן להניחו, מאחר דבית הכנסת לא הוי מקום לינה ולא מקום פיתה ... ואומר שהוא
תלחנוהג להניחו בחדרו ... משום דלא הוי מקום פיתא ולא מקום לינה).
תלט[35] כדלעיל ס"ה (הואיל
תמוהעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה), וכדלקמן
תמאסי' שע ס"ו (עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת ולא מקום השינה ולינה), ושם
תמבנסמן (הערה 285).
תמג[36] עי' מ"א רס"י רסט ס"ק ב (דאכלי
תמדושתי, היינו בבית הסמוך לבית הכנסת ... דבבית הכנסת אסור לאכול, כמ"ש סי'
תמהקנ"א (תוס')). והוא בתוס' פסחים קא, א ד"ה דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא (ואם
תמותאמר והא אמרינן בפרק בני העיר (מגילה כח, א) בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין
תמזבהן ... ויש לומר דלאו דוקא בבי כנישתא, אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי
תמחכנישתא).
תמטוכן הוא לעיל סי' רסט ס"א (השובתים
תנבחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם), ושם נסמן (הערה ד).
תנא[37] בשו"ע שם ס"א (בתי
תנבכנסיות ובתי מדרשות, אין ... אוכלים ושותים בהם), וס"ג (אין ישנים בבית הכנסת,
תנגאפילו שינת עראי).
תנדומה שאנו מקילים בזה, היינו כי בתי
תנהכנסיות שלנו יש להם דין בית המדרש, שיש מתירים בהם, כמבואר בשו"ע (ותלמידי
תנוחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק), וברמ"א שם (ויש אומרים
תנזדבבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרי). מ"א שם ס"ק ב (משום דלומדים
תנחבבית הכנסת ... וכל שכן בבית המדרש, ולכן מותרין לאכול ולשתות שם, דאם יצטרכו לילך
תנטבכל פעם לאכול ולשתות בביתם, יתבטלו מלימודם. אבל אם אין לומדין בבית הכנסת, אסורים
תסלאכול ולשתות שם).
תסא[38] השואל מהר"א כ"ץ, בשו"ת מהרי"ל שם (על מה
תסבאנו סומכים להניח העירוב [בבית הכנסת], ואין ראוי לפיתא או ללינה משום איסור בית
תסגהכנסת, ולמה יהא עדיף מבית שער ... מטעם ד[מי]גו, אף על פי שלעירוב אין
תסדמועיל יין, הכי נמי אף על פי דלעירוב בעי חשיבות טפי [מ]בי[ת] שער, מכל מקום מיגו
תסהדמועיל לשתוף מועיל נמי לעירוב). ובתשובת מהרי"ל שם (אבל מצאתי
תסותשובת מהר"י, וגם הוא לא הגיד סברותיו שיישב קושיא דלעיל). אגור שם (ובסוף
תסזמצא בתשובת מהר"ם שיישב המנהג, אבל לא נודע להרב הנזכר). ד"מ ס"ק א
תסח(ולי נראה דעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות, וכמו שיתבאר לקמן סימן
תסטשפ"ז, ועל כן אין צריך להניחה בבית דירה, וכמו שיתבאר לקמן סימן שפ"ו,
תעוזהו הטעם, כן נראה לי). רמ"א שם (והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת.
תעאוכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף, ואין צריך
תעבלהניח בבית דירה). לבוש סי' שפז (ומכאן יצא לי גם כן טעם
תעגנכון וברור לדעתי, מה שהוקשה לרבים למה מניחין אותו בבית הכנסת, הואיל ואינו בית
תעדדירה כדכתבנו לעיל סימן שס"ו. אבל נראה לי שאינו קושיא כלל, כי הטעם הוא
תעהלפרסם הדבר לכל שעשינו בו שיתוף מבואות, וישמעו גם התינוקות ולא ישתכח מהם תורת
תעועירוב. כן נלע"ד לטעם יפה ברור ונכון). פרמ"ג
תעזמשב"ז סי' שפז ס"ק ב (ואף על גב דעירובי חצירות בעי דוקא בבית דירה.
תעחהואיל ומהני האי לשיתוף, דלא בעי בית דירה, מהני במקום עירוב נמי).
תעטויובן יותר על פי המבואר לקמן סי' שפז
תפס"א (המשתתפים במבוי צריכים לערב בחצירות ... אין סומכין על שיתוף זה בחצר
תפאשלא עירבו בה, כדי שלא ישכחו התינוקות שבחצר זו תורת עירוב, שהרי אין התינוקות
תפבמכירים מה נעשה במבוי ויאמרו אבותינו לא עירבו ... ואם נשתתפו במבוי בפת סומכים
תפגעליו בחצרות ... לפי שהתינוקות מכירים בפת שנשתתפו בה במבוי, שמתוך שהפת היא חיי
תפדהאדם עיניהם תלויות בה ... נוהגין לתלותו בבית הכנסת כדי שיהא מפורסם לתינוקות).
תפהוהיינו שמעיקר הדין סמכינן בעירוב
תפוהחצרות על השיתוף במבוי, גם אם הוא על שאר מאכלים ומשקים, ד"מיגו דמועיל
תפזלשיתוף מועיל נמי לעירוב". ומה ש"אין סומכין על שיתוף זה בחצר שלא עירבו
תפחבה", הוא "כדי שלא ישכחו התינוקות שבחצר זו תורת עירוב".
תפטמשא"כ כשעושים השיתוף בפת, ותולין את הפת בבית הכנסת, מתפרסם הדבר אף
תצלתינוקות, כדלקמן שם (נוהגין לתלותו בבית הכנסת כדי שיהא מפורסם לתינוקות).
תצא*
תצבומכל מקום התקבל יותר המנהג להניחו באחד
תצגהבתים, אף שכשאין רואים אותו תמיד בבית הכנסת לא יתפרסם הדבר. ובפרט
תצדבזמנינו שאין השמש הולך מבית לבית לקבץ הפת לעירוב ושיתוף, כי אם אחד מזכה כמה
תצהמַצות לכל בני החצרות והמבוי, ומניחו בביתו, ואם כן קיים החשש ש"ישכחו
תצוהתינוקות שבחצר זו תורת עירוב".
תצזועל זה מסיים בשו"ת מהרי"ל
תצחשם: "ואומר מ"ו שהיתה זאת מאד [קשה] בעיניו, דמשתכח תורת עירוב כשאין
תצטרואים אותו תמיד בבית הכנסת".
500[39] סעיף א (ואין שיתוף זה דומה לעירוב שאינו אלא בפת בלבד, לפי
501שעירובי חצרות הוא משום דירה, לערב דירתם לעשותן כאחת, ודירתו של אדם אינה נמשכת
502אלא אחר מקום פתו, אבל שיתוף שבמבוי אינו אלא לשתף החצרות ולא הבתים, וחצר לאו בית
503דירה היא, לפיכך אין צריך להניח השיתוף בבית הראוי לדירה כמו עירובי חצרות, אלא
504יכולים להניחו אפילו בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, או בבית שער אכסדרה ומרפסת,
505או אפילו באויר החצר במקום המשתמר, כיון שאינו אלא לשתוף החצרות).
506[40] ט"ז ס"ק ג (נראה לי דאם הבית הכנסת, או שאר בית
507שמונח בו העירוב, הוא בענין שאסור לטלטל שם, כגון שאין שם עירובי מבואות, או שהוא
508חוץ לעירוב, אין כלום באותו עירוב).
509והיינו שחצר בית הכנסת עצמה מתוקנת
510במחיצות ומותר לטלטל בה, אלא שהמבוי שבית הכנסת עומד בו אינו מתוקן, ואם כן אסור
511לטלטל מבית הכנסת לשאר החצרות שבמבוי זה, הרי שאז אין העירוב מועיל כלום לא לבית
512הכנסת ולא לשאר החצרות.
513[41] סעיף י (צריך להזהירם ... במקומות שיש שם לחי או קורה או צורת
514פתח, ונשבר התיקון באותו מבוי של בית הכנסת, אם נשבר בחול כל המבואות אסורים,
515אפילו יש להם תיקון בפני עצמו, אלא אם כן הוא בענין שיכולין להביא אצלם העירוב
516מבית הכנסת).
517[42] מ"א ס"ק י (ומהאי טעמא נראה לי דמותר
518לטלטל בבית הכנסת בלא עירוב, כיון שאין שם דירה).
519[43] מהרי"ל הל' עירובי חצרות אות ב (מן בית הכנסת לחוץ אל
520חצרה אסור לטלטל, אף על פי שהחצר שייך אליה, מכל מקום הדיורין שסביב החצר אשר
521פתחיהן נכנסין לחצר בית הכנסת, הן אוסרין עליו מלהתיר, מטעם שבתו בתוכו), הובא
522במ"א שם.
523והיינו שאף שבית הכנסת אינו מקום דירה
524לחייבו בעירוב, ואף שמותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכה. מכל מקום דין בית הכנסת
525כדין בית, לענין הכלים ששבתו בתוכו, שיאסר לטלטלם אל החצר האסורה (מחמת שני הבתים
526שבה).
527וראה זכרון יוסף סכ"א.
528[44] סעיף ג (וחורבות אלו, אף על פי שיש להם בעלים, מותרים בני
529חצרות הסמוכות להן להשתמש בהן, ואין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים בהם,
530ודירה בלא בעלים אינה אוסרת).
531וכן הוא באחד מבני החצר שהלך, כדלקמן
532סי' שעא ס"א (דירה בלא בעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר, וגם מותר לטלטל
533ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם, ואינו כמוציא מרשות לרשות. לפיכך
534אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה
535לחצרו, אם הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר
536שביתו שמה, אם עירבו ביניהם, אף על פי שהוא לא עירב עמהם, ומותרים לטלטל גם מביתו
537לחצר).
538וכל זה כשעירבו ביניהם. משא"כ אם
539לא עירבו ביניהם, אסור להוציא לחצר כלים ששבתו בבית זה (כדלעיל הערה הקודמת).
540[45] היינו שהיתר בני העיר הבאים להתפלל בבית הכנסת, הוא מטעם שהם
541אורחים לגבי דירה זו ואין אוסרין עליה.
542וכמו בבית שדר בו ואינו אוכל בו, כדלקמן
543סי' שע סוף ס"ו (ומי שיש לו שתי בתים בשתי חצרות, באחת הוא אוכל ובשניה הוא
544דר כל היום וכל הלילה, הרי זה אוסר באותה שאוכל אם אוכל שם בשבת, וצריך לערב עמהם,
545אבל בשניה אינו אוסר, ואין צריך לערב, ומותר להשתמש שם בשבת, לפי שנעשה שם כאורח
546אצלם).
547וראה אבן יקרה סי' יג. מלמד להועיל
548ח"א סי' סט. ברכת שלום (שטרנברג) ע' נד.
549סיכום דיני אורח – ראה לקמן סי' שע
550ס"ט (הערה 305).
551[46] משנה גיטין נט, א (אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום ...
552מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום), ופרש"י (בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר
553בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום). טור ושו"ע
554ס"ג (ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע, אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני
555דרכי שלום).
556[47] שו"ת מהרי"ק שרש קיג (ומשמע
557בגמרא דאפילו היכי שיש קצת טעם לשנות מקום העירוב, אפילו הכי אין משנין מפני דרכי
558שלום). הובא בכנסת הגדולה בהגה"ט. מ"א ס"ק ז (אפילו יש קצת טעם
559לשנותו (מהרי"ק סקי"ג)).
560[48] שו"ת רשד"מ או"ח סוס"י
561כ (ואפילו לפי דברי מהררי"ק ... דהתם לא היה להם טענה לשנות, ובנידון דידן
562איכא טעמא רבה). הובא בכנסת הגדולה שם (אמר המאסף, ומשמע מדבריו, דדוקא בשיש קצת
563טעם אין לשנות, אבל אי איכא טעמא רבה, משנינן. וכן כתב רשד"ם חלק או"ח
564סי' כ'. ועיין בהר"י הלוי ז"ל סי' מ"ד ומ"ו, ובהר"ש הלוי
565ז"ל חלק או"ח סי' ס). מ"א שם (אבל אי איכא טעמא רבה משנין
566(רשד"מ סי' ס' ור"י הלוי מ"ד מ"ו ור"ש הלוי סי' מ')).
567[49] כנסת הגדולה שם (אמר המאסף, נראה לי גם כן, דלא
568נאמר דין זה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, אלא דוקא בסתם, כלומר שנתנו העירוב
569בבית זה בסתם בלי תנאי, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם בתחלת הנתינה התנה הנותן שאם
570ירצה לסלקו מבית זה וליתנו בבית אחר שירצה, הרשות בידו, הא ודאי פשיטא שיכול
571לשנותו אפילו בלא טעם, כיון דמעיקרא התנה על זה, דלא שייך כאן טעמא דחשדא).
572מ"א ס"ק ח (ואם בתחילת הנתינה התנו לשנות, מותר לשנות ... (כנסת
573הגדולה)).
574[50] מ"א ס"ק ז (בגמרא איתא בהדיא משום
575חשדא ... אם כן אף במוכר ביתו מניחין בו ... ובכנסת הגדולה מחלק בין מת למכר,
576ודוחק).
577[51] גמרא גיטין ס, ב (מאי טעמא ... משום חשדא).
578[52] תוס' שם ד"ה אלא משום חשדא (פירש ר"ת שלא יאמרו מפני
579החשד שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם). **ופירוש
580רש"י** שם ד"ה משום חשדא (הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית,
581אם באת לשנות את מקומו, הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני
582החצר שמטלטלין בלא עירוב) דחוק קצת. עי' שם בתוספות יום טוב
583פ"ה מ"ח (מערבין כו' מפני דרכי שלום, פירש הר"ב בני אדם כו' יאמרו
584שמטלטלים בלא עירוב ואיכא חשדא, גמרא ופירש"י. וצריך לומר שאם יחשדו יבואו על
585ידי כך לידי מחלוקת. ובתוס' פירש ר"ת משום חשדא, שלא יאמרו מפני החשד שחושדים
586אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם).
587[53] משמעות התוס' שם.**
588**
589[54] כנסת הגדולה שם (עוד נראה לי, דלא נאמר דין זה אלא
590כשאין שם דררא דממונא, כלומר שהזוכה בנתינת העירוב בביתו אין לו הנאה אלא המצוה,
591אבל אם יש לו הנאת ממון, יכול הנותן לומר, עד עכשו ראיתי להטיל מלאי לתוך כיסך,
592מכאן ואילך אני רוצה להטיל המלאי הזה בכיס של אחרים ... עוד נראה לי, דכיון דאין
593זה אלא מפני דרכי שלום, אם עבר ונתנוהו בבית אחר, אין בית דין כופין אותם על כך
594לחזור וליתנו באותו בית ... ולענין מעשה איני צלול בזה, והדבר צריך גמרא).
595מ"א ס"ק ח (ואם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה, יכולין לשנות ליתן לאחר.
596ובכולן אם ערבו ונתנו בבית אחר, אין מוציאין ממנו. מכל מקום צ"ע למעשה (כנסת
597הגדולה)). אליה רבה ס"ק ח (ובכולן אם ערבו ונתנו לבית אחר, אין כופין אותו
598לחזור וליתנו באותו הבית).
599[55] שמואל מט, א (המקפיד על עירובו (אם יאכל אחד
600מבני חבורה את הפת שנתן הוא, רש"י), אין עירובו עירוב, מה שמו עירוב שמו (שיהו
601כולן מעורבין ומרוצין בו, שלא ימחה זה בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה,
602רש"י)). אביי סח, א (כיון דאי בעו לה מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו (אם אחד
603מהן היה צריך לאכול מן השיתוף, והיה שואלו ממני, אין יכולת בידי לוותר משלי בכל
604שבת, לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור, רש"י), בטיל שיתוף). טור
605ושו"ע ס"ה (צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם
606מקפיד אינו עירוב).
607וכן הוא לקמן ריש ס"י (והעירוב
608צריך להיות שותפות נוחה ועריבה).
609[56] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קט (לפיכך צריך ליזהר
610העושה עירוב, שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו, כגון אותם דברים שתיקן לכבוד שבת,
611כגון שיש לו גלוסקא נאה או פשטידא וכיוצא בהן, דכיון דאי בעי מיניה ולא יהיב להו
612בטיל העירוב והשיתוף). רא"ש שם פ"ד
613סי"ב (לכך צריך ליזהר העושה עירוב שלא יערב בדבר המקפיד עליו, כגון אם תקן
614לכבוד שבת פנדא או גלוסקא נאה, דכיון דאי בעו מיניה לא יהיב להו בטל שיתוף). מרדכי
615רמז תקב (הלכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר חשוב ביותר, כגון פשטידא וכיוצא בה, דאנן
616סהדי שהוא מקפיד עליו). טור ושו"ע שם (לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן
617לצורך השבת).
618[57] שמואל מט, א (החולק את עירובו (בשני כלים, רש"י) אינו
619עירוב (משום האי טעמא גופיה, דמה שמו עירוב שמו, רש"י)). טור ושו"ע
620ס"ד (צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב).
621ט"ז ס"ק ד (דהא שמו עירוב).
622ולכאורה נראית כוונת הדברים, שהאמור
623בסעיף הקודם הוא, ש"עירוב" הוא מלשון "עריבות", והאמור כאן
624הוא, ש"עירוב" הוא מלשון "מעורב". וכן הוא לקמן ס"י (והעירוב
625צריך להיות שותפות נוחה ועריבה).
626וראה גם לקמן סי' שפו ס"ג (ככל
627משפטי עירובי חצרות ... כך דיני שיתוף ... והוא שיהיו השמן והיין בכלי אחד, כמו
628שעירובי חצרות צריך להיו בכלי אחד).
629[58] גמרא שם (עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא
630דמליין למנא ואייתר, אבל היכא דפלגיה מיפלג, לא). טור ושו"ע שם (אלא אם נתמלא
631הא', ואז מותר). ב"י ד"ה וצריך ליתנו (שכל שכלי אחד מכיל אותו וחילקו
632בשני כלים, מאיזה טעם שיהיה, אינו עירוב, דלא פלוג רבנן במילתייהו).
633[59] גמרא מח, ב (עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא
634בשני כלים בבית אחד, אבל בשני בתים, לא). שו"ע שם (והוא שיהיו שני הכלים בבית
635אחד).
636והיינו שאף אם נתמלא כלי האחד ונתן
637המותר בכלי שני, לא התירו אלא בבית אחד, כמבואר בעבודת הקדש שער ד סי' ה (אין
638חולקין את העירוב בשני בתים, ואם עשו כן אינו עירוב ... בשנתנו בכלי אחד ונתמלא
639והותיר). מ"מ פ"א הי"ח (בכאן דברי רבינו מבוארין, ופירוש אפילו
640בשנתמלא הכלי והותירו, לא התירו אלא כששני הכלים בבית אחד. וכן נראה שם למעלה מזה.
641ואף לשון רבינו נראה כן. וכ"כ הרשב"א ז"ל).
642[60] משנה פ, ב (ככר (שלם, רש"י) הוא עירוב,
643אפילו מאפה סאה והוא פרוסה (שאפה סאה בככר אחד, ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה,
644רש"י) אין מערבין בה). טור ושו"ע ס"ו (אין מערבין בפרוסה, אפילו
645היא גדולה הרבה).
646[61] רב[י] פא, א (משום איבה), ופרש"י (שבאין
647לידי מחלוקת, שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה). ט"ז ס"ק ה (משום איבה,
648שיבואו לידי מחלוקת, שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה). מ"א ס"ק יא (משום
649איבה, דזה יתן פרוסה וזה יתן שלימה).
650[62] כדלעיל ס"ח (כי מה שמו, עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים
651ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה).
652[63] רב אשי שם (אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי,
653עירבו כולן בפרוסות מהו, אמר ליה שמא יחזור דבר לקלקולו), ופרש"י (זה פרוס
654וזה שלם). ט"ז שם (ואפילו כולם בפרוסה, שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם).
655מ"א שם (ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה, חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו).
656[64] במשנה שם פ, ב (ככר כאיסר (קטן כמדת איסר,
657רש"י) והוא שלם, מערבין בו). טור ושו"ע שם (אבל בשלימה, אפילו קטנה מאד,
658מערבין).
659[65] רש"י שם ד"ה והוא שלם (ובלבד שיהיו שם
660ככרות הרבה, כגרוגרת לכל אחד ואחד, רש"י). ראב"ד
661פ"א הט"ז (ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה). מ"[מ]
662שם (מ"ש הר"א ז"ל ומסתברא דבעינן כגרוגרת וכו', הוא מפני שדעתו
663ודעת האחרונים שאף לערובי חצרות בעינן שיעור אפילו בככר שלם, ושיעורו כשיעור השיתוף,
664למועטים כגרוגרת לכל אחד למרובין מי"ח מזון שתי סעודות, ודחקו עצמן בלשון
665המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו, ואמרו ובלבד שיהו שם ככרות הרבה
666כגרוגרת לכל אחד. ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל אחד בככר כאיסר, ואפילו הן
667מועטין שאין בו כגרוגרת. ואף בדברי הגאונים לא מצאתי שיהא שיעור עירובי חצרות, אלא
668בככרות שלמים או כשגובין קמח לעשות ממנו חלה שלימה. וכן נראה).**
669עי' ב"י סוס"י שס[ח]** (ודעת רבינו כדעת הראב"ד בפרק א'
670מהלכות עירובין (הט"ז), שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור, כמו בשיתוף. וכתב שם
671הרב המגיד שכן הוא דעת האחרונים, ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא
672שלם מערבין בה, דהיינו בשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד. אבל מדברי הרמב"ם
673שם משמע שדי לכל אחד בככר כאיסר, ואפילו אין בו כגרוגרת. וכתב הרב המגיד דהכי משמע
674מדברי הגאונים, ושכן נראה). טור ושו"ע שם (ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם
675כשיעור).
676*
677נתבארו
678כאן ג' דעות בשיעור הפתח בשיתופי מבואות ועירובי חצרות:
679א)
680דעת הרמב"ם וסיעתו, שבעירובי חצרות סגי בפחות מכגרוגרת, כפשטות לשון המשנה
681(ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו). והא דתנן התם (כמה הוא שיעורן, בזמן שהן מרובין –
682מזון שתי סעודות לכולם, בזמן שהן מועטין – כגרוגרת לכל אחד ואחד), מיירי בשיתופי
683מבואות, שבה התחילה המשנה שם עט, ב (כיצד משתתפים במבוי).
684ב)
685שיטת רש"י וסיעתו, שגם עירוב חצרות שיעורו מזון כגרוגרת לכל אחד. ומה שנאמר
686"ככר כאיסר", היינו שיהיו שם ככרות הרבה, שכל אחד מהם כאיסר, וביחד הם
687כשיעור כגרוגרת לכל אחד (כשיטה הראשונה שהובאה כאן).
688ג)
689שיטת הראב"ד וסיעתו, שצריך ככר אחד גדול, שהוא כשיעור כגרוגרת לכל אחד (כשיטה
690השנית דלקמן בסמוך). ולפי זה דחקו עצמן בלשון המשנה "ככר כאיסר".
691[66] ס"ג (כמה הוא שיעור
692העירוב בתחלתו, בזמן שהם י"ח או פחות, שיעורן כגרוגרת פת לכל אחד. ואם הם יותר
693מי"ח ... כששה ביצים).
694[67] גמרא פא, א (ניטלה הימנה כדי חלתה ... מערבין לו בה. והתניא ...
695כדי חלתה אין מערבין לו בה. לא קשיא הא בחלת נחתום הא בחלת בעל הבית, דתנן שיעור
696חלה אחד מעשרים וארבעה ... נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק,
697אחד מארבעים ושמונה). טור ושו"ע שם (ומיהו אם נוטל ממנו כדי חלת נחתום, שהוא
698אחד ממ"ח, מערבין בה).
699[68] רא"ש פ"ז סי"ב (ולפי הסברא נראה
700לי, דכיון דטעמא משום איבה, דאין חילוק בין דניטל לשם חלה ובין לא ניטל לשם חלה,
701דמה יודעין [שכניו] אם ניטל לשם חלה או שלא לשם חלה, אלא בכדי שיעור חלה, והם
702תולין דלשם חלה ניטל וליכא איבה). טור ושו"ע שם (אפילו לא היתה טבולה לחלה).
703מ"א ס"ק יב (פירוש אפילו אינו שלם שרי, שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת).**
704**
705[69] רב חסדא שם (תפרה בקיסם (ככר שנפרסה ותפר הפרוסות
706בקיסם ונראית שלימה, רש"י) מערבין לו בה. והא תניא אין מערבין לו בה. לא קשיא
707הא דידיע תיפרה (ניכר מקום תפירתה והויא כפרוס, רש"י) הא דלא ידיע תיפרה).
708טור ושו"ע שם (ואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה האחד בתוך הפת והקצה השני
709בתוך הפרוסה, אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה).
710[70] סוף ספר אליה זוטא מנהגים תשובה ג (לכן נראה לי
711דעכ"פ בדין מוציא אינו כשלם בניטל חלה, וכן בתפרן בקיסם לא מהני אלא כשאי
712אפשר בשלם). הובא באליה רבה סי' קסח ס"ק ה (יחברם יחד וכו', היינו דמיירי
713כשאי אפשר לו בלחם שלם ... ומזה נמי ראיה לתשובתי שכתבתי בסוף הספר עיי"ש
714ודוק).
715[71] סעיף ג (אם יש לאדם ב' חצאי לחם ואין לו לחם שלם ללחם משנה
716בשבת, יחברם יחד בעץ ... ולא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לענין לחם משנה, כמו
717שדינו כשלם לענין עירובי חצירות כמו שיתבאר בסי' שס"ו. אבל אם יש לו לחם שלם,
718אין לסמוך על זה, כי יש לומר שאינו נחשב כשלם אלא לענין עירובי חצירות בלבד, שלא
719הצריכו בו שלם אלא משום איבה בלבד שלא יבא אחד לומר אני נותן שלם ואתה נותן פרוסה,
720וכשאין חיבורו נראה אין לחוש לכך, אבל לענין לחם משנה אינו נחשב כשלם על ידי חיבור
721זה, כמו שאינו נחשב ככר אחד לענין טומאה וטהרה על ידי חיבור זה).
722[72] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סוס"י קצט (נראה לי
723דווקא כי האי גוונא, אבל אם אחד זיכה את כולן פרוסה משלו, שפיר דמי). רא"ש
724שם (ור"מ ז"ל כתב שיכול לזכות לכל בני החצר בפרוסה, דבהא לא שייך שמא
725יחזור לקלקולו). מרדכי שם רמז תקכד (ונראה לרבינו מאיר דוקא
726כה"ג, אבל אם אחד זיכה לכולן פרוסה משלו, שפיר דמי). טור ושו"ע ס"ז
727(אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה).
728[73] ראב"ד שם (במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט
729מעט קמח מכל בית ועושין אותו חלה אחת מצה, ומשמרין אותה כל השנה, קסברי ככר שלם
730לכולהו קאמר). רמ"א ס"ו (ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם, היינו
731שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם, ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה
732אחת שלימה ומערבין בה. וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו).
733וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (נהגו
734לקבץ קמח מכל בית ובית בערב פסח ועושין מצה אחת שלימה, ומערבין בה לכל שבתות השנה).
735[74] ראב"ד שם (ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה).
736מ"מ שם (מפני שדעתו ודעת האחרונים שאף לערובי חצרות בעינן שיעור אפילו בככר
737שלם). רמ"א שם (וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף
738ג').
739וכל זה הוא בימים ההם שהיו אופים מצות
740רכות ועבות, והי' אפשר שתהי' המצה גדולה כששה ביצים, שמספיק לעירוב עבור כל המבוי,
741כדלקמן סי' שסח ס"ד (כמה הוא שיעור העירוב ... שהם כששה ביצים).
742משא"כ בזמנינו שהמצות קשות ודקות
743(כדלקמן סי' תנד ס"ה והערה כז), וקטנות יותר, על כרחינו מערבים על כמה מצות
744ביחד, וסומכים על דעה הראשונה הנ"ל (ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן
745כשיעור).
746וראה גם לקמן סי' שסח ס"ד (הערה 220).
747[75] רמ"א שם (ואף על פי שנשתייר מן הקמח ולא
748נעשה מכולו חלה, אפילו הכי הוי עירוב, דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם, ואדעתא דהכי
749נתנו קמחם מתחלה, כן נראה לי). מ"א ס"ק יג (משמע דאין השמש צריך לזכות
750לכולם).
751[76]לבוש ס"ו (חשבינן
752אותו הקמח הנכנס בו, שאותו הנותן מזכה אותו לכולם על ידי הגובה ... ודאדעתא דהכי
753נתנו קמחם מתחלה, כיון שכן נהגו הכל נותנין על דעת שיאפנו הגובה). **ט"ז
754סי' שצה** ס"ק ב (שכל אחד שנותן תחלה קמח נותן על מנת כן שיזכה בו
755כל הקהל, אף מי שלא יתן קמח, והמותר יחזיק לעצמו, ואם כן השמש שעושה מצה של עירוב
756עושה בשביל כולם, דהקמח הוא של כולם).
757[77] היינו שבשעה שגובה הקמח
758אינו צריך לפרש שהוא קונה אותו בשביל כולם. ואף בשעה שמברך אינו צריך לומר בפירוש
759שמזכה אותו לכולם.
760[78] לבוש שם סי' שצה (שדרך לקבץ קמח מכל הבתים
761שבעיר, ואחר כך כשאופין ממנו המצה אין לוקחין כל הקמח שקבצו מהם, אלא קצת ממנו,
762והנותר מניחין לשמש הגובה, וכיון שאין לוקחין כל הקמח, הרי לא נשתתפו כולם, דשמא
763קמח של כמה בתי לא נילוש בתוכו, ולכך נוטלין המצה הנאפית בידים וגובהין אותה
764ומזכין אותה לכל בני העיר אף למי שאין קמחו בתוכה). הובא ט"ז שם (בלבוש כתוב,
765לכן מנהגינו לגבות קמח מכל בית, ואופין מקצתו מצה אחת לעירוב, והשאר נותנין להשמש,
766וסיים על זה, ונראה לי לפי מנהגינו לא הוי עירוב אם שכחו לברך, דהא לא זיכוהו להם,
767ואין קמח של כולם נילוש בתוכו, ואינו עירוב עד שיזכוהו להם). מ"א כאן
768ס"ק יג (ובסי' שצ"ה כתב, דאם לא זיכה לא הוי עירוב).
769[79] מ"א שם (וטוב להחמיר לכתחלה לזכות, בפרט אם
770עשהו מקמח שלו).
771[80] מ"א ס"ק כ (והעיקר כמו שכתבתי לעיל, דהשמש יתן העירוב
772להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו. וכ"כ במנהגים).
773וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (ונוהגין
774שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל הקהל).
775[81] שבלי הלקט סי' צט (וצריך לאפות לחם העירוב מצה, כדי שלא יתעפש).
776כל בו סי' לג בתחלתו (ונהגו העם לערב ולשתף
777בפסח לכל השנה במצה, מפני שאינה מתעפשת כחמץ). דרכי משה ס"ק א (ואני שמעתי
778טעם אחר שמערבין במצה, משום דמשהינן העירוב כך כל השנה, ואילו היה חמץ היו צריכין
779לבערו בפסח ולערב פעם אחרת, ואולי ישכחו ויבואו לידי תקלה). רמ"א סי' שסח
780ס"ה (ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה, שאינה ממהרת להתעפש, ועוד דיכולים
781לשמרה בימי הפסח).
782[82] סעיף ד (אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה
783לגמרי, וצריך לערב מחדש. ולכן נהגו במדינות אלו לעשות העירוב בערב פסח מחלת מצה,
784שאינה ממהרת להתעפש, ועוד שיכולין לשומרה בימי הפסח). וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי
785חצרות (ועושין מצה אחת שלימה ומערבין בה).
786[83] סעיף א (ואם חלו ב' ימים טובים ביום ה' וביום ו', ושכח ולא
787עירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה
788עירוב ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול ואם
789היום חול יהא זה עירוב).
790[84] מ"א שם (ולפי זה אם חשכה ליל יום טוב ראשון
791ולא זיכה, אסור לזכות ביום טוב ... אלא על תנאי. ואם יום טוב אינו סמוך לשבת, אין
792לערב עד שבת. ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת, מותר לטלטל).
793והיינו שסומכים על סברה הראשונה דלעיל (ואע"פ
794שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו על ידי אחר כמו שיתבאר, מכל מקום כאן כשנותן
795כל אחד קמחו להשמש לערב בו, אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין
796השמש צריך לזכות להם על ידי אחר).
797[85] שהברכה אינה מעכבת,
798כדלקמן סי"ח (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו
799... אין הברכה והאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר).
800זמן אמירת הברכה כשמזכה קודם השבת,
801נתבאר לקמן סי"ח (ואימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם),
802ושם נסמן (הערה 155).
803[86] משנה פ, ב (בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים
804ומן המלח דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב), **כרבי
805יהושע**. ברייתא שם עא, ב (מערבין בחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין
806מערבין), ופרש"י (דעירוב משום דירה הוא, לערב דירתן לעשותן אחת, ודירתו של
807אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו). תוס' רפ"ג
808כו, ב ד"ה בכל (דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן עא, ב)).
809וכן הוא לקמן סי' שפו
810ס"א (שעירובי חצרות
811הוא משום דירה, לערב דירתם לעשותן כאחת, ודירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום
812פתו).
813[87] שמואל פא, א (מערבין בפת אורז). טור ושו"ע
814ס"ח (מערבין בפת אורז).
815[88] רב שם (מערבין בפת עדשים) טור ושו"ע שם
816(מערבין בפת ... עדשים).
817וכדלעיל סי' רב סי"ז (מיני קטניות
818שדרך בני אדם לעשות מהם פת).
819[89] שמואל שם (אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה
820דמר שמואל, בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין). טור ושו"ע שם (אבל לא בפת
821דוחן).
822ונתבאר בסדר ברכת הנהנין פ"א
823הי"א (מנהג העולם שמפרשים אורז ריי"ז, דוחן היר"ז. אבל יש מפרשים
824אורז היר"ז, דוחן ריי"ז).
825[90] משנה עט, ב (כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית
826(משלו אם ירצה, רש"י) ואומר הרי זו לכל בני מבוי). טור ושו"ע ס"ט (אם
827אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם, שפיר דמי).**
828**
829[91] משנה פא, ב (מערבין ... שלא בפניו).
830[92] גמרא עט, ב (חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה), ופרש"י
831(כשהוא מזכה אותה להן, דכל כמה דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה, והכי תני לה בתוספתא
832(פ"ו ה"א) אם
833... משלו, השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם). טור ושו"ע שם (ובלבד
834שיזכנו להם על ידי אחר, וכשזוכה בו צריך להגביהו ... וצריך לזכות לכל בני החצר או
835המבוי).
836וכן לענין עירובי תבשילין נתבאר לקמן
837סי' תקכז סי"ז (צריך לזכות להם את העירוב, דהיינו שיגביה אדם אחר את העירוב ...
838ויאמר לו זכה בעירוב זה בשביל כל אנשי העיר, כלומר שהוא יהיה שלוחם, וכאלו הן
839בעצמם הגביהו העירוב וקנו אותו בהגבהה, והרי יש להם חלק וזכות בו).
840[93] ב"ח ד"ה ומ"ש וכשזוכין (צריכין לעשות שליח שיהא
841[מגביה] בשביל כולם ... דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו).
842[94] משנה פא, ב (בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי
843שזכין לאדם שלא בפניו). רש"י פ, א ד"ה צריך להודיעו (משלו אין צריך
844להודיעו, דזכין לו לאדם שלא בפניו).
845וכן הוא לקמן סט"ו (המזכה לאחרים
846משלו, אינו צריך להודיע להם קודם השבת שעירב עליהם ... שקניית עירוב זה זכות הוא
847להם וזכין לאדם שלא מדעתו). סי' שצב ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר ... אינו
848צריך להודיע להם, שזכות הוא להם).
849[95] רש"י שם (דכל כמה
850דמנחא ברשותיה לא הויא זכייה).
851וכן הוא לקמן סי' תקכז סי"ז (לפיכך
852אין המערב יכול לזכות להם העירוב על ידי הגבהת עצמו, שהרי העירוב הוא שלו, וכשהוא
853מגביהו בידו לזכות בו הרי עדיין העירוב הוא שלו כמו שהיה, ואין אחרים יכולים לזכות
854בהגבהה זו).
855[96] רב יהודה שם (צריך להגביה מן הקרקע טפח). טור
856ושו"ע שם (צריך להגביהו מן הקרקע טפח).
857וכן הוא לקמן סי' תקכז סי"ז (דהיינו
858שיגביה אדם אחר את העירוב גובה טפח מן המקום שהיה מונח עליו (שבהגבהה פחותה מטפח
859אינו קונה כלום)).
860ואף שלענין קנין הגבהה הובאו ב' דעות
861בחו"מ סי' קצח ס"ב (הגבהה, יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים, ויש אומרים
862דסגי בהגבהת טפח).
863הכא לענין עירובין אמרינן בגמרא דסגי
864בטפח, וכמבואר בעבודת הקודש שער ד ס"ד (מי שזוכה בשיתוף צריך להגביהו כדי
865שיקנה בהגבהה, והגבהה זו הקלו בה, שאפילו לא הגביה שלושה טפחים כדין ההגבהה, אם
866הגביהו טפח דיו, פחות מטפח אינה הגבהה ולא קנו).
867[97] ט"ז ס"ק ו (ואם הניחו על ידו התלוי'
868באויר, צריך שיגביה ידו טפח).
869[98] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ד (וכשהוא
870מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה ואילך
871במבוי, שאם לא כן, פעמים שנתוספו דיורין ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם, ואם עשה
872כן, אפילו נתוספו אין צריך להוסיף), ובשו"ת ח"ג סי' רסה (ואומר, שזכותי
873לכם ולכל שנתוספ[ו] עליכם. וכן הנהגתי אני מכמה שנים בעירנו, לזכות בפירוש בשעת
874העירוב לכל הנוספים, מפני חשש הבאים לגור בארץ שלא יאסרו עלינו השכונה באין מבין.
875וכן ראוי לעשות). מ"מ פ"א ה"כ (וכתב הרשב"א ז"ל וכשהוא
876מזכה, אם בקי בהלכה הוא, צריך לזכות לכל בני החצר והמבוי ולכל מי שנתוסף מיום זה
877ואילך במבוי, שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורים ויאסרו עליהן). דעה הא' בשו"ע
878שם (וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך).
879וכן הוא בפסקי הסדור, עירובי חצרות (וכשהוא
880מזכה צריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם).
881ומה שנתבאר לקמן סי' שעא ס"ב (ואע"פ
882שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת אחר קניית העירוב). אפשר דהתם מיירי שלא
883אמרו כן. או כיון שירשו משחשכה, אינו מועיל.
884[99] רשב"א פא, א ד"ה ופרוסה (ועכשיו שמערבין בתחלת השנה
885לכל שבתות השנה, אף על פי שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלה
886מתכוונין לזכות לכל הבא, ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת
887המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל, והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך
888להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר). הובאו דבריו בריטב"א
889שם עט, ב ד"ה ניתוספו (כתב רבינו, כי עכשיו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות
890השנה, (ו)אף על פי שניתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלה מתכוונין
891לזכות לכל הבא, ואף על פי שאין מזכין להן בפירוש, דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו
892אפילו העתידים לבא), בשם פוסקים. דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים
893שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב בית דין מתנה עליהם).
894וכן הוא לקמן סי' שע ס"י (במקום
895שהקהל מערבים עירובי חצרות בתחלת שנה לכל השנה, אין האורחים המתוספים שם אוסרים
896עליהם, ולא זה על זה, מפני שלב בית דין מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב, כמו
897שנתבאר בסי' שס"ו).
898[100] ט"ז סוס"י שע ס"ק י (במקום
899שיש קהל ועשו עירובי חצירות בערב פסח כדרכינו, אז פטור גם בזה, כיון שלב בית דין
900מתנה על כל שיתוספו דיורים, כמ"ש סי' שס"ו ס"ט).
901[101] כן כתב רשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן
902סי' ריב (ומיהא נראה לי, שאמר בתוספת דיורין, לאחר שנתמעט האוכל, צריכים להוסיף.
903דכיון דנתוספו, הרי זה להם כתחלת עירוב. ולפיכך ראוי להוסיף, דשמא יתוספו עליהם
904דיורין), הובא בב"י סי' שסח. עבודת הקדש שם (ויראה לי שאם נתמעט האוכל עד שלא
905נתוספו הדיורין, צריך הוא להוסיף, שלא אמרו סוף עירוב כל שהו אלא באותן שזכו
906בתחילת העירוב, אבל אלו שלא היו בתחילת העירוב, לא, וצריך להתיישב בדבר), חידושיו
907שם (ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו בזה, אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין
908שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחלת עירובן כשיעור,
909אבל אלו שלא הי' בתחלת העירוב, אפשר שצריכין שיעור, וצ"ע), הובאו
910בריטב"א שם. טור ושו"ע שם (ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן
911השיעור, צריך להוסיף מחמתן). מ"א ס"ק יד (דלדידהו הוי תחילת עירוב).**
912**
913[102] כן משמע ג"כ בתשובות המיוחסות **להרמב"ן,
914שבב"י סי' שס"ח, שהרי לא הוזכר שם כלל לב בית דין**,
915ומכל מקום הצריך שלא יתמעט העירוב קודם שניתוספו הדיורין. ומפורש יותר בעבודת הקדש
916שם, שהצריך לומר בתחלה ולכל מי שניתוסף, ומכל מקום אסר כשנתמעט קודם שניתוספו.**
917**
918ומ"ש שם הט"ז
919סי' שסח סוף ס"ק ד (ונראה לי דיש ליזהר שלא לסמוך על עירוב שנתמעט, דשמא
920יתמעט משיעורו ויתוספו אחר כך דיורין באותו עיר, ואז צריך להוסיף בשבילם,
921כמ"ש סי' שס"ו ס"ט. או ראוי שיאמר כל אדם בשעת ברכה ולכל מי שיתוסף
922בעיר הזאת, כדעה ראשונה שם, ואם כן אין חשש באם יתוספו אחר כך, כן נראה לי), צע"ג.
923וכן הקשו כמה מהפוסקים על דברי הט"ז, וחלקו עליו, או רצו לגרוס ולפרש בדבריו באופן
924אחר.
925**וכן משמע בהדיא בב"י שם, שאף בתקנת
926הרשב"א צריך ליזהר בזה, ע"ש בשם ריטב"א ודו"ק**
927(בסימן שס"ו כתבתי תקנה שאפילו יתוספו דיורין לא יאסרו עליהם, וכתבתי שם בשם
928הריטב"א שצריך שבשעת הוספת הדיורין יהיה קיים כשיעור, דלדידהו הוי תחלת עירוב).
929[103] כדלעיל ס"ד-ה, ושם נסמן.
930[104] במשנה שם עט, ב (ומזכה להן על ידי בנו ובתו
931הגדולים ... אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים). רמב"ם פ"א
932ה"כ (ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ... אבל לא על ידי בנו ובתו
933הקטנים), כפירוש המ"מ שם (ופירשו המשנה כפשטה, וזה נראה דעת רבינו, ועיקר) והטור
934(הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דאמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש, שאינו יכול
935לזכות על ידי קטן אפילו אינו סמוך על שלחנו). דעה הב' בעבודת הקדש שער ד ס"ד
936(ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים, אף על פי שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם,
937וקטנים ממש אין מזכה על ידיהם, ואפילו אין סמוכין על שולחנו). דעה הא' בשו"ע
938ס"י (כשמזכה להם על ידי אחר, לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם
939סמוכים על שלחנו ... אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו).
940ואע"פ שהקטן יש להם יד לענין מציאה
941שמציאתן לעצמן, כדלקמן הל' הפקר ס"ט (אם אין בנו סמוך על שולחנו, אף על פי
942שהוא קטן, מציאתו לעצמו), ושם נסמן.
943מכל מקום לא תקנו להם יד שאביהן יזכה
944לאחרים על ידם.
945ואע"פ שהאדון יכול לזכות לאחרים על
946ידי עבדו העברי הקטן, כדלקמן בסמוך (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים).
947מכל מקום לא תקנו יד לבן, שאביו יזכה
948לאחרים על ידו.
949ונתבאר בלבוש ס"י (שאלו כל מה
950שעושים, על דעת אביהם הם עושים, והרי לא יצא העירוב מרשותו, ואיך יזכו בו אחרים
951... מזכה על ידי עבדו ושפחתו העבריים, אפילו הקטנים).
952[105] משנה שם (ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו).
953טור ושו"ע שם (ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים).
954וכדלקמן סי' תמח ס"ז (שכל מה שקנה
955עבד קנה רבו), ושם נסמן (הערה לה).
956[106] רבינו יהונתן כה, א במשנה (ונמצא שלא הוציא החבית מתחת ידו,
957וכמי שלא זכה לאחר דמי).
958[107] דעה הב' בעבודת הקדש שם (ויש מי שהורה דבנו ובתו הגדולים, אף
959על פי שסמוכין על שולחנו מזכה על ידיהם). דעה הא' בשו"ע שם (אבל מזכה הוא על
960ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו).
961[108] כדלקמן חו"מ דיני הפקר ס"ט (מציאת בנו ובתו הסמוכים
962על שלחנו, אף על פי שהם גדולים הרי היא שלו, חכמים תקנו לו מפני דרך שלום, הואיל וזנן
963משלו), ושם נסמן.
964[109] שו"ת הרשב"א המיוחסות
965לרמב"ן סי' ריג (ויש מחלקין בין מציאה לזכוי, דמציאה אין האב זוכה אלא כדי
966שלא תהא לו איבה, כיון שהבן סומך על שלחנו ואוכל משל אב). וכדאמר רבי יוחנן
967ב"מ יב, ב (גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן), ופרש"י (דאמר אף גדול שיש
968לו זכייה, אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו, משום איבה).
969[110] תוס' עט, ב ד"ה
970ומזכה (ואם לא יהיה מציאתו לאביו, יש לחוש שלא יתן לו מזונות), וב"מ יב, ב
971ד"ה רבי יוחנן (איבה ... בבנו, שדרכו לזונו תמיד, ואם לא יפרנסו אביו לא
972יפרנסנו אחר).
973[111] ב"י (אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על
974ידי בניו, זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא). מ"א ס"ק טו (דאע"ג דמציאתם
975לאביהם, משום איבה, מכל מקום במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בניו זוכין
976(ב"י רמב"ן)).
977[112] משנה שם (ועל ידי עבדו ושפחתו העברים). טור ושו"ע שם (ועל
978ידי עבדו ושפחתו העברים).
979[113] רמב"ם שם (יש לו
980לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה). טור ושו"ע שם (אפילו הם
981קטנים).
982[114] גיטין סד, ב (ומזכה להם על ידי ... עבדו ושפחתו
983העברים, האי שפחה היכי דמי, אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה, אלא לאו דלא אתיא
984שתי שערות, וקתני זוכה לאחרים. שאני שיתופי מבואות דרבנן). רמב"ם שם (שהקטן
985זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים). תוס' שם ד"ה ומזכה (ואע"ג דבעלמא
986אין קטן זוכה לאחרים, שאני שיתופי מבואות דרבנן, והכי איתא בהדיא בפרק התקבל).
987שו"ע שם (דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים).
988[115] משנה שם (ועל ידי אשתו). טור ושו"ע שם (ועל ידי אשתו).
989[116] רבינו ירוחם נתיב ד ח"ג (דהא דאמרינן בעירובי
990חצרות דמזכה על ידי אשתו, מוקי לה בסוף נד[רים (פח, ב)] בשיש לה בית באותו חצר,
991דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחרים, אבל אם אין לה בית באותה חצר לא, דיד אשה כבעלה
992... ובתוס' כתבו שיכול לזכות על ידי אשתו). ר"ן
993ביצה ח, ב (דאע"ג דבפרק בתרא דנדרים אוקימנא דכי קתני על ידי אשתו דוקא בשיש
994לה חצר באותו מבוי עסקינן, דמגו דזכיא לנפשא זכיא נמי לאחריני ...הני מילי אליבא
995דרבי מאיר דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה ... אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם,
996לא צריכנא בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי, הלכך מצי מזכה על ידי אשתו), **לדעת
997רי"ף ורמב"[ם]**, כמבואר בב"י (אבל הרי"ף (כה,
998א) והרמב"ם (פ"א ה"כ) כתבו משנתינו כצורתה, שמזכה על ידי אשתו.
999וכתב הר"ן ... וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ד' ח"ג בשם התוספות, שיכול
1000לזכות על ידי אשתו, והכי נקטינן). דעה הא' בשו"ע שם (אף על פי שהוא מעלה לה
1001מזונות).
1002[117] כדלקמן חו"מ הל' הפקר ס"ט (וכן מציאת אשתו ומעשה
1003ידיה), ושם נסמן.
1004[118] נדרים פח, ב (דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה).
1005[119] משנה נדרים פח, א (המדיר הנאה מחתנו, והוא רוצה לתת לבתו מעות,
1006אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה
1007שאת נושאת ונותנת בפיך). ויש מחלוקת בגמרא ובפוסקים באיזה אופן מועיל תנאי זה. והם
1008ב' הדעות שבשו"ע יו"ד סי' רכב, ובש"ך שם ס"ק ג. אמנם לכל
1009הדעות יש אופן שמועלת מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה, ולכן מועיל גם כאן.
1010[120] רבא נדרים שם (אע"ג דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה, מודה
1011רבי מאיר לענין שיתוף, דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה, זכיא), ופרש"י (כלומר
1012כיון דבעל דעתו הוי לזכות לאחרים, על ידי אשתו נמי יצא מיד בעלה, ואין לו רשות בהן
1013כלום, ואהכי מזכי להו על ידה). מ"א ס"ק יז (דכשנותן לה אחר מתנה על מנת
1014שאין לבעלה רשות בה, מהני, הוא הדין דיכול לזכות על ידה).
1015[121] ר"ת בתוס'
1016ב"מ יב, ב ד"ה רבי יוחנן (ולרבי יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש, הוא הדין
1017דגבי עירוב נמי, דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה, וגדול סמוך על
1018שולחן אביו אינו זוכה. וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב על ידי בנו הגדול הסמוך
1019לשולחנו, דקי"ל כרבי יוחנן). פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קצב
1020(ואם כן יש ליזהר שלא לזכות בעירוב על ידי בנו ובתו הגדלים שהיו סמוכין על שלחנו,
1021דדילמא הכא נמי בהא תליא, כיון דמציאתו שלו ידו כידו, דהלכתא כרבי יוחנן לגבי
1022שמואל). רא"ש פ"ז ה"ח (היה אומר רבינו [מאיר]
1023ז"ל דלרבי יוחנן דאמר בפ"ק דבבא מציעא (יב, ב) גבי מציאה לא גדול גדול
1024ממש ולא קטן קטן ממש, אלא קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול וגדול הסמוך על
1025שולחן אביו זהו קטן, והוא הדין נמי הכא אין לזכות העירוב על ידי בנו הגדול הסמוך
1026על שולחן אביו, דידו כיד אביו). דעה הא' בעבודת הקדש שם (ומזכה להם על ידי בנו
1027ובתו הגדולים. והוא שאינן סמוכין על שולחנו, אבל סמוכין על שולחנו, ידן כידו,
1028וקטנים הם לדבר זה). דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאינו מזכה על ידי בנו
1029ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים).
1030[122] כדלקמן חו"מ שם (בתו עד שתיבגר, מציאתה לאביה, אף על פי
1031שאינה סמוכה על שולחנו).
1032[123] משנה כתובות מו, ב (זכאי במציאתה ובמעשה ידיה), ובגמרא שם
1033(משום איבה), ובתוס' שם (ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול
1034ומוכה שחין). ותוס' ב"מ שם (ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה
1035מציאתה לאביה משום איבה, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין). טור ודעה הב'
1036בשו"ע שם (ולא על ידי בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה).
1037[124] כדאמר רב אשי נדרים שם (מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן,
1038דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני).
1039[125] רא"ש שם (והא דאמר על ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (פח,
1040ב) כגון שיש לה בית באותו חצר, דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני, אבל אין לה בית
1041בחצר לא. ואם תאמר אי במקבלת פרס, הא אינה צריכה לזכות לעצמה ... מסתמא עירוב בא
1042אצלו, דכיון דמזכה לבני המבוי מניחו בביתו ... ויש לומר דאיירי כשנותן לה הבעל
1043מעות למזונותיה, ובכהאי גוונא לא חשיב מקבל פרס לענין עירוב כשאינה מביאה המאכל
1044והמשתה מתוך ביתו ואוכלת, אי נמי כשאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ומספקת, ולא
1045הוי כמקבלת פרס כיון שניזונית ממעשה ידיה. ומכל מקום ידה כידו לכל דבר ... וצריך
1046לומר דמסקנא דנדרים אתיא כרבי יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשים, ותרוייהו
1047במקבלי פרס, ואשתו צריכה לערב ועבדו אין צריך לערב, ולעיל (פרק הדר סי' יט) פסקינן
1048הלכתא כר' יהודה בן בתירא).
1049והיינו שאף שלמסקנא דמסכת נדרים (פח, ב)
1050מיירי כאן כשאין הבעל נותן לה אלא מעות למזונותיה, ולכן חייבת בעירוב בביתה, ומגו
1051דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני. מכל מקום קיי"ל כרבי יהודה בן בתירה במסכת
1052עירובין (עג, א) שגם אשה זו פטורה מעירוב, ולכן אינה יכולה לזכות לאחרים בכל אופן,
1053כמבואר בב"י (ואם כן ההיא אוקימתא דלא כהלכתא, הילכך בנשים לא שנא לן בין יש
1054לה בית לאין לה בית ... דכל שמקבלת פרס ממנו ידה כידו ... לא שנא אם נותן לה מאכל
1055לנותן לה מעות לקנות אוכל או באומר צאי מעשה ידיך למזונותיך).
1056טור ודעה הב' בשו"ע שם (ולא על ידי
1057אשתו שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואפילו יש לה בית בחצר).
1058ונתבאר לעיל (הערה 116),
1059שגם לדעה הא' דלעיל לא קיי"ל כמסקנא במסכת נדרים שם, לחלק בין יש לה בית לאין
1060לה בית באותה חצר. אלא שלדעה הא' דלעיל, בכל אופן יכול לזכות על ידי אשתו, ולדעה
1061האחרונה שלפנינו, בכל אופן אינו יכול לזכות על ידי אשתו שמעלה לה מזונות.
1062[126] סעיף ז (האחים שיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם
1063ואוכלים בבתיהם, בין שהפרס הוא לחם בין שהוא מעות לקנות בו לחם ... הואיל ואוכלים
1064פרס אביהם, נעשו כבני ביתו ... אינן צריכין לערב ... וכן בנשים המקבלות פרס
1065מבעליהן), ושם נסמן (הערה 302).
1066[127] שאחר שבגרה אינו יכול
1067למסרה למנוול ומוכה שחין.
1068[128] שאין בה משום איבה,
1069ומציאתה שלה.
1070[129] שבזה מיירי מתניתין עט, ב
1071(ומזכה להן ... על ידי אשתו), כשאינו מעלה לה מזונות.
1072[130] מ"א ס"ק יט (דמציאתה לעצמה).
1073[131] סמ"ק סי' רפב (ולפיכך צריך ליזהר שלא לזכות על ידי בנו
1074קטן ואעפ"י שאינו סמוך על שלחנו, וכן לא יזכה על ידי בנו הגדול אם הוא סמוך
1075על שלחנו). טור ושו"ע שם (ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא
1076דאפשר).
1077[132] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו וטוב להחמיר (ומיהו היינו
1078לכתחלה, אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב גדול, דכיון דמידי דרבנן הוא סומכין על דברי
1079המיקל). רמ"א ס"י (ובדיעבד סומכין על דברי
1080המיקל בערוב).
1081וכן מסיק לענין עירובי תבשילין, לקמן
1082סי' תקכז סי"ז (אבל על ידי בנו ובתו הגדולים שאוכלין משלו, ועל ידי בנו ובתו
1083הקטנים שאינן אוכלים משלו, ועל ידי אשתו שהיא אוכלת משלו, יש אומרים שיכול לזכות
1084על ידיהם מטעם שנתבאר בסי' שס"ו, ויש אומרים שאינו יכול לזכות על ידי אחד מכל
1085אלו מטעם שנתבאר שם, לפיכך לכתחלה אין לזכות על ידי אחד מכל אלו, אבל בדיעבד שכבר
1086זיכה על ידי אחד מכל אלו, וכבר נכנס ליל יום טוב שאי אפשר לזכות עוד, יש לסמוך על
1087דברי המקילין).
1088[133] וכן הוא לקמן שם (וכן אם
1089אין לו אדם אחר לזכות על ידו, יכול לזכות לכתחלה על ידי אחד מכל אלו).
1090[134] ב"י סד"ה והרמב"ם (וכיון
1091דהרי"ף והרמב"ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת, הכי נקטינן). **וכ"מ
1092בשו"ע** שהביא דעה הא' בסתם.
1093[135] רבינו פרץ בסמ"ק סי' רפב (מיהו נראה
1094דלאחר שנשא אשה, לא מהני סמיכה על שלחנו, ויכול לזכות), והגהות אשרי
1095פ"ז ס"ח (מיהו לאחר שנשא, לא מהניא סמיכות על שולחנו, ויכול לזכות).
1096רמ"א ס"י (גדול שיש לו אשה, אף על פי שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו,
1097ואפילו לכתחלה).
1098[136] תוס' עט, ב ד"ה ומזכה (ולר"י נראה,
1099דלא מהני טעמא דסמוך על שלחן אלא בבנו שרגיל לפרנסו, ואם לא יהיה מציאתו לאביו יש
1100לחוש שלא יתן לו מזונות, אבל שאר בני אדם הסמוכים על שלחנו של בעל הבית, אין
1101מציאתן שלו), וב"מ יב, ב ד"ה רבי יוחנן (ועבדו ושפחתו העברים, אע"ג
1102דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם, וכן זוכין בעירוב, ולא הוי ידם כיד האדון, דלא
1103שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר, אבל אדם
1104אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם, כגון יתום וכיוצא בו, אין סברא שתהא מציאתו
1105לחבירו). רא"ש פ"ז ס"ח (דדוקא בבנו הגדול
1106הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו, לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו. אבל הנכרי
1107הסמוך על שולחן בעל הבית, אין מציאותו לבעל הבית, ואפילו אוכל בחנם אצלו). טור (אבל
1108אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שולחנו בתורת צדקה, יכול
1109לזכות על ידן אף על פי שסמוכים על שולחנו).
1110[137] ברמ"א ס"ב (יתום הסמוך על שלחן אחרים, מציאתו לעצמו),
1111ובסמ"ע ס"ק ט (היינו טעמא, דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים, דמשום מצוה
1112רבה מצויים לזונו, ומשום הכי לא תיקנו בכה"ג שתהא מציאתו להמפרנסו).
1113וכן הוא לקמן שם הל' הפקר ס"ט (שלא
1114תקנו מפני דרך שלום אלא לאב, ולא לאחר הזן בתורת צדקה, מפני שאם לא יזון הוא יזונו
1115אחרים, שרבים מצויים הזנים ומפרנסים בדרך צדקה).
1116[138] סעיף ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין השמשות שהוא תחלת
1117כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת).
1118[139] רש"י פ, א ד"ה צריך להודיעו (אבל משלו אין צריך
1119להודיעו, דזכין לו לאדם שלא בפניו). הגהות אשרי פ"ז ס"ח (אבל משלו אין
1120צריך להודיעם, דזכין לאדם שלא מדעתו. מאו"ז). כל בו
1121סי' לג (ואינו צריך להודיע לבני החצר ולבני המבוי שכבר זכה להם, לפי שזכין לאדם
1122שלא בפניו). וכן מוכח ממתניתין ספ"ז פא, ב (בעירובי
1123חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו) ורפ"ח.
1124רמ"א ס"י (ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם, קודם השבת, אלא אם מודיעם
1125בשבת, מותר לטלטל).
1126וכן הוא לעיל סי"ב (ואף שהם לא
1127עשאוהו שליח, מכל מקום זכין לאדם שלא בפניו), ושם נסמן (הערה 94).
1128ונתבאר לקמן סי' שסח ס"ב דהיינו דוקא כשביתו פתוח לחצר אחת, שאז בודאי זכות
1129הוא לו.
1130וכן הוא בעירוב עיר, כדלקמן סי' שצב
1131ס"ט (המזכה בשיתוף לכל בני העיר, אם מערב עירוב אחד לכולם אינו צריך להודיע
1132להם, שזכות הוא להם).
1133[140] שמואל פה, ב (בני חבורה שהיו מסובין וקדש
1134עליהן היום, פת שעל השלחן סומכין עליהן משום עירוב). טור ושו"ע סי"א (בני
1135חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב).
1136ומיירי שכל אחד אוכל בביתו בשבת, ולכן
1137חייבים בעירוב, אלא שבסעודת ליל שבת, כשקדש עליהם היום, היו מסובים לאכול אצל אחד
1138מהם, ולכן סומכים על הפת שעל השלחן משום עירוב, ולכן מועיל העירוב דוקא אם
1139"מסובין בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב".
1140משא"כ אם אוכלים כל השבת בחדר אחד,
1141אפילו כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו, "אינם צריכים עירוב, מפני שהם
1142כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה", כדלקמן סי' שע ס"ו (אנשי החצר
1143שהיו כולם אוכלים בבית אחד בשבת, אעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו,
1144ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה, אינם צריכים עירוב, מפני
1145שהם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה).
1146[141] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ד (שכל
1147שזימנן ויכולין לאכול מה שעל השולחן, הרי זיכה להן את הכל, וזכות יש להן בו במה
1148שעל השולחן). מ"מ פ"א הי"ט (הרשב"א ז"ל מפרשה בבני חבורה
1149שהיו מסובים אצל אחד שזמנן לאכול משלו. ואע"פ שהמערב משלו צריך לזכות כמו
1150שיתבאר בסמוך, בכאן סתמו כפרושו, שכל שזמנן לאכול על השלחן, הרי זה זכה להם את הכל).
1151ב"י ד"ה ואפילו היו. לבוש
1152סי"א (אפילו הוא משל בעל הבית, דכיון שהוא מונח על השולחן שיאכלו כולם ממנו,
1153הרי הוא משותף לכולם, וכאילו הבעל הבית זיכה אותם לכולם בפירוש, כיון שזימנם לאכול
1154עמו).
1155ואף שנתבאר לעיל סי' קצו ס"ז (שדרך
1156בעל הבית להאכיל אורחים לחם כל צרכם, ואם כן אף אם יאכל זה מפרוסה שחתך זה לצורך
1157עצמו, אינו נהנה אלא משל בעל הבית, כיון שלא יחסר לחמו של זה). הרי שהאורח לא זכה
1158בלחם שחתך לצורך עצמו, עד שעה שאוכלו.
1159מכל מקום סגי גם בזה לצורך עירובי
1160חצרות.
1161[142] רבה שם (במסובין בבית). טור ושו"ע שם (והוא
1162שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב).
1163[143] כדלעיל ס"ה (הואיל
1164והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה).
1165[144] ממשנה עא, א (בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה
1166ביין ולזה ביין, אינן צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. רבי שמעון
1167אומר אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב), וכרבי שמעון. והיינו בשיתוף מבואות,
1168כדלקמן סי' שפו ס"ג (ואפילו אם היה משותף עם שכניו בסחורה לזה ביין ולזה בשמן,
1169אינם צריכים להשתתף).
1170ומזה למדים אף לענין עירובי חצרות, כשיש
1171להם פת בשותפות, כמבואר במ"מ פ"ה ה"א (וכתב הרשב"א ז"ל
1172דהוא הדין לבני חצר, אם היו שותפין בפת). דרכי משה ס"ק ה (ללמוד ממנו לענין
1173עירוב בפת, כמו שהוא הדין לענין שיתוף ביין ושמן). רמ"א סי"א (והוא הדין
1174אם יש להם פת בשותפות באחד מן הבתים, סומכין עליו משום עירוב).
1175[145] מרדכי רמז תקב (מיהו נראה לי דאפשר דאפטרופא של קטן יכול לערב
1176ולהקנות, דלא גרוע משכירו ולקיטו דלקמן דפרק הדר). שו"ע סי"ב (אפוטרופוס
1177של קטן יכול לערב בעדו).
1178[146] עי' ב"י לשון המרדכי (דלא גרע משכירו
1179ולקיטו, דמהני אפילו בעל כרחו, כדלקמן סי' שפב סי"ד). והיינו כדלקמן סי' שפב
1180סי"ד (מאשתו או בני ביתו, או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו), שוכרים אף על פי
1181שהוא מוחה, שכיון שדירת הנכרי אינה אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו, הקילו בה
1182להיות אפילו שכירו נחשב כמוהו).**
1183**
1184ועי' מ"א (ס)סי' שסז ס"ק ב (גבי
1185ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה), וסי'
1186שעא ס"ק ו (אין ראי' מהא דאמרינן שכירו ולקיטו
1187נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א, דדלמא הני מילי בעכו"ם דאין
1188דירתו חשובה כל כך, אבל בישראל לא).
1189הרי שמדין שכירו ולקיטו דלקמן סי' שפב
1190אין ללמוד שיועיל כאן אפילו "בעל כרחו". ולכן כתב כאן שלמדים דין זה
1191מדין בני בית שבסי' שסז, שהתירו "שלא מדעתו".
1192[147] "אשתו של אדם מערבת
1193עליו משלו שלא מדעתו ... ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא
1194בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם".
1195[148] גמרא סח, א (אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי, מבואה
1196דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן, לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף), בתמיהה. פסקי
1197עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קנג (מכאן משמע דמצוה לערב, וטעמא רבה איכא,
1198דלא ליתי איסורא לאפוקי ולעיולי מבתים לחצרות ולמבוי). הובא במרדכי
1199רמז תקטו, ובהגהות מיימוניות פ"א אות א. **מג[מ]רא
1200סח**, א. טור סי' שצה (מצוה לחזר בין אחר עירובי חצירות בין אחר
1201שיתופי מבואות). שו"ע כאן סי"ג (מצוה לחז(ו)ר אחר עירובי חצרות).
1202וכן הוא לקמן סי' שצה ס"א (מצוה
1203לחז(ו)ר אחר שיתופי מבואות, כמו אחר עירובי חצרות).
1204ומכל מקום אין בזה אלא קצת מצוה, כדלעיל
1205סי' רסא ס"א-ב (בבין השמשות ... לדבר מצוה מותר לעשות ... וכן אם הוא טרוד
1206ונחפז ונצרך לדבר ... לפיכך מותר לערב עירובי חצרות בבין השמשות, אם לא עירב מבעוד
1207יום, לפי שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה, כמו
1208שיתבאר בסי' שס"ו), ולא הסתפק במה שהעירוב הוא דבר מצוה. ונתבאר בכסף משנה
1209הל' שבת פכ"ד ה"י (ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות, ואין בהנחתן מצוה, אלא
1210שנטרד ונחפז). הובא במ"א סי' רסא ס"ק ו (ועירובי חצירות הוי מצוה (מ"מ).
1211ובכ"מ כתב דעירובי חצרות לא הוה מצוה, אלא שהוא טרוד ונחפז עליה).
1212וכל זה הוא בעירובי חצרות ושיתופי
1213מבואות, ואילו לענין עירובי עיירות, לא נזכר שהיא מצוה, ואדרבא חששו בה שמא תשתכח
1214מצות עירוב, כדלקמן
1215סי' שצב ס"א (אף על פי שהכשירו מבואותיה כהלכותיה, אין מערבין את כולה ...
1216אלא משיירין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד, ומשתתפים השאר ... אם לא היה שיור, היה
1217העירוב משתכח, והיתה משתכחת תורת רשות הרבים על ידי שרואין שמטלטלין בעיר זו הדומה
1218לרשות הרבים).
1219ואפשר מטעם זה נתבאר באגרות קודש
1220אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב אגרת רז (ואנחנו באסיפתינו החלטנו
1221לבלי לבקש בדבר העירובין, מפני הגרעון שיש בזה, שעל ידי היתר ההוצאה מוציא גם
1222שירעם ומחסה את עצמו בו וכה"ג, ובדרך כלל משתכח על ידי זה איסור ההוצאה מרשות
1223לרשות בשבת קודש).
1224והיינו שעל העירוב בחצרות ובמבוי של
1225שכונת ישראל, לא נזקקו לרשיון מיוחד מהמלכות, וחשבו לבקש רשיון על עירובין
1226בעיירות, והוחלט לבלי לבקש רשיון זה, מפני הגירעון שיש בזה, שישתכח איסור ההוצאה.
1227ובשלחן מנחם ח"ב סי' קצו עמ' קפג (בנוגע לעירובין, ידועים ב' הקצוות: א) מצוה לחזור כו' ומברך עליו, ולאידך – אפילו בדור צדיק כפשוטו – צריך להיות שיור שלא תשתכח כו', ובדורנו זה עאכו"כ. ולכן, לפענ"ד, על רבנים היודעים תנאי המקום – להחליט מה מכריע במקום פלוני – לעשות או לא).
1228ובפרט בזמנינו, שבני ישראל דרים בעיירות הגדולות, וגם אם
1229ישיירו איזה שיור בסוף העיר הגדולה, אף אחד לא ידע שיש מקום מסוים בעיר שאין בו
1230עירוב ואסור לטלטל בו. וישאר החשש האמור בגמרא ובשו"ע, ובדברי רבותינו
1231הנ"ל "משתכחת תורת רשות הרבים".
1232ויתירה מזו נתבאר לעיל סי' שסד ס"ה (שהתיקון של מבוי
1233מפולש צריך שיהא נראה לכל בני המבוי, ואם כן התיקון שבראש זה אינו מועיל להדרים
1234בראש זה, וצריך שיעשה צורת פתח בעקמומיתו, כדי שיהא הצורת פתח שהוא תיקון של מבוי
1235מפולש נראית להדרים כאן ולהדרים כאן).
1236ואף שנתבאר לעיל שם ס"ט הטעם שבזמנינו אין עושים צורת
1237הפתח בכל אחת ואחת מפינות הרחוב שבכל העיר. עדיין לא מצינו שתהי' מצוה לחזר אחר
1238עירובי העיירות. ואפשר שזאת היא הקפדת רבותינו, שמהעירוב בעיירות יכולים לבוא כמה
1239מכשולות.
1240[149] רמב"ם פ"א הט"ז (מברך ... על מצות עירוב). טור
1241רס"י שצה (מברך על מצות עירוב). שו"ע כאן סי"ד (מברך על מצות עירוב).
1242[150] כדלעיל סי' קנח סט"ז (אף על פי שהנטילה היא מדברי סופרים,
1243מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. והיכן ציונו, שנאמר לא תסור
1244מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולפיכך כשאנו שומעים לדברי חכמים אנו מקיימים
1245מצות ה' שצונו לשמוע אליהם. וזהו טעם כל הברכות שמברכין על מצות של דבריהם), ושם
1246נסמן.
1247[151] סמ"ג עשין דרבנן א ע' שסד (ואומר בעירוב זה יהא מותר
1248להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר). שבלי
1249הלקט סי' צט (בדין יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית
1250לבית בכל הבתים שבחצר). טור שם (ואומר בדין עירובא יהא שרא לנא לטלטולי מבתים לחצר
1251ומחצר לבתים). שו"ע סט"ו (ואומר, בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי
1252ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית, לכל הבתים שבחצר).
1253[152] כדלעיל ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל
1254בלי עירוב), ושם נסמן (הערה 6).
1255[153] כאן נתבאר הנוסח לעירובי
1256חצירות, ושם – הנוסח לשיתופי מבואות (שהוא הנוסח שלנו, הרגיל יותר): "ואומר
1257בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי".
1258ובפסקי הסדור, עירובי חצרות (בדין יהא
1259שרא לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומחצר לחצר ומבית לחצר ומחצר לבית
1260ומרשות לרשות, בין בשבת זו ובין בשאר שבתות השנה לנו ולכל הדרים בשכונה (נ"א
1261בעיר) הזאת), שהוא הנוסח לעירובי חצרות ומבואות יחד.
1262וראה לקמן סי' תקיח ס"ד (במדינות
1263אלו שנוהגין לעשות שיתוף אחד בערב פסח לכל שבתות השנה, נכון הדבר לכלול בו גם יום
1264טוב, ולומר בדין יהא שרי לנא כו' לכל שבתות וימים טובים של שנה זו).
1265[154] רמב"ם שם (וכשמקבץ העירוב מברך). טור שם (ומתי מברך, בשעה
1266שמקבץ אותו מבני החצר ומבני המבוי, או בשעה שמזכה להם). שו"ע שם (אימתי מברך,
1267בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם).
1268[155] ב"י סי' שצה (ונראה לי הטעם, לפי שכל המצות מברך
1269עליהם עובר לעשייתן, וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה שכבר עירבו, ואף על פי שלא
1270בירכו מותרין לטלטל, דברכות אינן מעכבות, הילכך צריך לברך כשבא לקבצו).
1271והיינו שמברך מיד כשמתחיל לקבצו, כדי
1272שתהי' הברכה קודם לעשייתן, כדאמרינן פסחים ז, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות
1273מברך עליהן עובר (קודם, רש"י) לעשייתן). וכן הוא לעיל סי' ו ס"ה (כל
1274המצות צריך לברך עליהן קודם לעשייתן). סי' כה סי"ז. סי' מו ס"ג. סי' ס
1275ס"ב. סי' קנח סט"ז. סי' קסז סי"א. סי' רסג ס"ח. סי' שסו
1276סי"ח. סי' תלב ס"ה. סי' תרלט סט"ז. סי' תרמג ס"ב. סי' תרנא
1277סי"ז.
1278ומטעם זה נתבארו כאן ארבע אופנים בזמן
1279אמירת הברכה:
1280(א) לפי המנהג הראשון, האמור לעיל
1281ס"א (שגובין פת מכל בית ובית ונותנים אותם באחד מבתי החצר), מברך מיד כשמתחיל
1282לקבצו מבני החצר.
1283(ב) לפי המנהג האחרון, האמור בסי"ב
1284(אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל כולם ... שיזכנו על ידי אחר), מברך כשבא לזכות
1285להם.
1286(ג) לפי המנהג האמצעי, האמור בס"י
1287(נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה), אינו יכול
1288לברך בשעה שמקבץ, שהרי כל זמן שהוא קמח (ולא פת) עדיין אינו ראוי לעירוב. וגם אינו
1289יכול לברך בשעה שנאפה, שהרי החלה נאפית ממילא. ולכן מברך אחר שנאפית, "ואעפ"כ
1290היא עובר לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא
1291בין השמשות".
1292(ד) לפי המנהג האמור בהמשך ס"י (נהגו
1293לקבץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה ... השמש נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל
1294כל הקהל), "יברך בשעה שמזכה, או הוא או הזוכה להם", היינו לפני שמזכה
1295להם, כדי שיהי' עובר לעשייתן.
1296וכל זה בעירובי חצרות, משא"כ
1297בעירובי תבשילין אין שייך כל הטעמים האלו, שהרי: (א) אין צריך לקבץ הפת מכל בני
1298החצר. (ב) מעיקר המנהג אין צריך לזכותו לאחרים, רק גדול העיר, כדלקמן סי' תקכז
1299סי"ד (כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני העיר). (ג) לא שייך הטעם האמור כאן
1300"שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב", שהרי אדרבא עיקר תקנת עירוב
1301תבשילין – שתהי' מנה יפה לשבת בערב יום טוב שלפניו.
1302לכן נתבאר לקמן שם ס"ד (ואחר שנטל
1303העירוב בידו חייב לברך), וסי"ט (נוהגין שהמערב גם לאחרים, מזכה להם את העירוב
1304בתחלה, ואחר כך מברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי כו'), ונתפרש יותר בפסקי
1305הסדור, עירובי תבשילין (ומי שזוכה נוטל בידו ומגביה טפח, וחוזר ונוטל מיד הזוכה,
1306והמזכה מברך), היינו אחר סיום עשיית המצוה. והטעם שנחשב עובר לעשייתן, נתבאר שם
1307בקונטרס אחרון ס"ק ב (ואף על פי שצריך לברך עובר לעשייתה ... יש לומר, כיון
1308שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', לא נגמרה המצוה עד שיאמר ... אי נמי יש
1309לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו).
1310אמנם לענין עירובי חצרות, לא נתפרש
1311בפסקי הסדור מתי יברך, שנאמר שם (ונוהגין שהשמש נותן המצה ביד אחד שיזכה בשביל כל
1312הקהל ... ברוך כו' על מצות עירוב).
1313ואפשר הכוונה כאמור לפני זה שם בעירובי
1314תבשילין "וחוזר ונוטל מיד הזוכה, והמזכה מברך". וכן נקט בקצות השלחן סי'
1315קה ס"ז (ואחר שזיכה העירוב על ידי אחר ... מברך המזכה את הברכה, ואומר בהדין
1316וכו'), ושם הערה יז ביאר שסמך רבינו על מ"ש לפני זה בעירובי תבשילין.
1317ולפי זה נצטרך לפרש כאמור כאן (היא עובר
1318לעשייתן, מפני שכל שלא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב), או כדלקמן סי' תקכז בקונטרס
1319אחרון ס"ק ב (כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', לא נגמרה המצוה עד
1320שיאמר ... אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו', נקרא עובר לעשייתו).
1321אמנם לפי זה לא נתפרש הטעם מדוע לא יברך
1322עובר לעשייתן – לפני שמזכה לאחרים, וכנפסק כאן "ויברך בשעה שמזכה".
1323ובפרט בימינו שאין אנו נוהגים לקבץ קמח מאנשי החצר והמבוי, כי אם לוקחים מצות
1324אפויות ומזכים אותם לכל בני החצר והמבוי, שזיכוי המצה לכולם הוא ודאי עיקר מצוות
1325עירוב חצרות לכל הדעות, מדוע אם כן לא יברך עובר לעשייתן – קודם עשיית עיקר המצוה.
1326ולכאורה נראה יותר שהכוונה כאמור כאן בפנים
1327"ויברך בשעה שמזכה", היינו לפני שמזכה – עובר לעשייתן. וכן מסיק בקובץ
1328הערות וביאורים א'נב ע' 186.
1329[156] כדלעיל ס"י (נהגו
1330לקבץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה אחת שלימה, ומערבין בה). ואם כן אינו יכול
1331לברך בשעה שמקבץ הקמח, שהרי הקמח אינו ראוי לאכילה ולעירוב עד שנאפה. ובשעה שנגמרת
1332האפיה אינו עושה שום פעולה כדי שיוכל לברך עליה.
1333[157] כדלעיל שם (כשנותן כל אחד
1334קמחו להשמש לערב בו, אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם, ואין השמש
1335צריך לזכות להם על ידי אחר). ואם כן אינו עושה אז שום פעולה כדי שיוכל לברך עליה.
1336[158] כדלקמן סי' שעא ס"ב (אף שהעירוב נעשה קודם ... מכל מקום
1337הרי קניית העירוב הוא בכניסת השבת). סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום
1338עירוב בבין השמשות, שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת, אף על פי
1339שנוטל משם עירובו).
1340ואף שאם כן יהי' הפסק גדול בין אמירת
1341הברכה לבין חלות המצוה בכניסת השבת, והרי נתבאר לקמן סי' תלב ס"ו (אסור
1342להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין
1343הברכה לתחלת עשיית המצות), ושם נסמן (הערה לד).
1344אפשר שאינו מעכב אלא ההפסק בין הברכה
1345לבין תחלת עשיית המצוה, משא"כ כשמברכים אחר עשיית המצוה, ונחשב עובר לעשייתן
1346כיון שהוא לפני חלות המצוה, לא איכפת לן כל כך ההפסק בין הברכה לבין חלות המצוה.
1347וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' קלט.
1348[159] אף אם מינו אותו על קיבוץ
1349הקמח ואפיית החלה לעירוב הזה.
1350[160] כדלקמן סי' תלב ס"ח (אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו
1351שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת על ביעור חמץ).
1352[161] כשנסתיימה אפייתו.
1353[162] סעיף י (נוהגין שהשמש
1354נותן העירוב להרב שיזכה בו בשביל כל הקהל).
1355[163] כי גם הזוכה להם עושה
1356מעשה, ויכול לברך.
1357[164] מ"א ס"ק כ (ואם תאמר איך מברך אחד
1358מבני העיר, הא כיון שנגבה העירוב כבר קנה עירוב ... ואם כן שוב אין לברך ... ויש
1359לומר דמכל מקום כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ... ולכן בכניסת השבת
1360חלה המצוה, ורשאי לברך. אבל אחר שאינו שייך לאותה מצוה כלל, על מה יברך. והעיקר כמ"ש
1361לעיל דהשמש יתן העירוב להרב, ויזכהו לכל הקהל על ידו).
1362[165] שבלי הלקט סי' צט (ובני חצר שגבו קמח לעירובן
1363ונילש ונאפה העירוב מבעוד יום, ולא הספיקו לברך עליו עד שחשיכה, או ששכחו מלערב
1364עליו, אין הברכה מעכבת, ומותרין לטלטל על ידי אותו העירוב. וכן מצאתי בתשובות
1365הגאונים ז"ל שמותרין לטלטל, הואיל וגבו ואפו אותו לשם עירוב, ואף על פי שלא
1366ברכו עליו ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא, מותרין הן לטלטל בחצר). הובא **ב"י
1367שם** סי' שצה. שו"ע שם (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, אין
1368הברכה מעכבת, ומותרים לטלטל).
1369[166] שבלי הלקט שם (ולא אמרו עליו בדין יהא שרא לנא). מ"א
1370ס"ק כא (שלא אמרו שום דבר עליו, אפילו הכי שרי).
1371[167] וכן הוא בשיתופי מבואות, כדלקמן סי' שצה (ואם לא בירך ולא אמר
1372עליו כלום, אינו מעכב).
1373אבל לענין עירובי תבשילין הובאו ב' דעות
1374לקמן סי' תקכז ס"ז (ואם עבר או שכח ולא פרט אחת מארבע מלאכות אלו, שהן האפייה
1375והבישול וההטמנה והדלקת הנר, יש אומרים שאותה המלאכה שלא הזכירה בפירוש אסור לו
1376לעשותה מיום טוב לשבת ... אבל יש חולקין על זה ואומרים שלא הצריכו לפרט ולומר בדין
1377יהא שרי כו' אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו לא אמר כלום, אלא שעשה תבשיל
1378מיוחד לשם עירוב תבשילין, או שנטל תבשיל שנתבשל כבר והפרישו לעשות בו עירוב
1379תבשילין ולברך עליו, ואחר כך שכח או הזיד ולא בירך עליו ולא אמר עליו כלום, הרי
1380עליו שם עירוב תבשילין, ומותר לסמוך עליו לעשות כל המלאכות מיום טוב לשבת. ולענין
1381הלכה יש להחמיר בכל זה כסברא הראשונה ... אבל בשעת הדחק ... יש לסמוך בכל זה על
1382סברא האחרונה).
1383ולענין עירובי תחומין בפת, ראה לקמן סי'
1384שצג ס"א בשוה"ג (הערה 1211),
1385שאם לא קרא עליו שם, אינו עירוב.