Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשסז דין אם אשה יכולה לערב
ובו סעיף אחד
א
ובו סעיף אחד
א
באשתו של אדם
גמערבת עליו משלו שלא מדעתו, אפילו
דאם מיחה בה שלא לערב,
הואפילו אינו רגיל לערב עמהם.
ובמה
זדברים אמורים כשאוסר עליהם החצר אם לא יערב עמהם, כגון
חשאין ביתו פתוח אלא לחצר זו בלבד, ואין לו דרך אחרת לצאת מביתו לרשות הרבים אלא
טדרך חצר זו.
יאבל אם הוא פתוח לשתי חצירות, באחת הוא רגיל לצאת ולבא תדיר, שאוסר עליהם, ובאחת
יאאינו רגיל לצאת ולבא תדיר, שאינו אוסר עליהם כלל, אלא
יבשאסור לטלטל ממנה לביתו, באותה
יגשרגיל בה מערבת עליו אשתו בעל כרחו, ואפילו איננו רגיל לערב עמהם, אבל באותה שאינו
ידרגיל בה, אינה מערבת עליו בעל כרחו, אלא
טואם כן הוא עצמו היה רגיל לערב עמהם. אבל
טזאם לא הורגל עדיין לערב עמהם, אינם יכולים ליטול עירובו שלא מרצונו, ברצון אשתו,
יזכיון שאינו אוסר עליהם.
יחוהוא
יטשגילה דעתו בפירוש שאינו רוצה, אבל כל זמן שלא אמר כן בפירוש, יכולה אשתו ליתן להם
כעירובו אע"פ שאינו אוסר עליהם ואינו רגיל לערב עמהם, לפי שמן הסתם נוח לו
כאבעירוב אשתו.
כבאבל
כגאינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו, אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל
כדלערב עמהם, אבל יכולה היא לזכות להם ממזונותיה שהוא שלה.
כהואם
כואין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד
כזעליהם.
כחוהוא שאין הבית פתוח אלא לחצר אחת, שעירוב זה בודאי זכות הוא לו ואין לו בו צד
כטחובה, וזכין לאדם שלא מדעתו. אבל אם הוא פתוח לשתי חצירות, אין כל אחת מהן יכולה
ללערב עליו משלו, ממה שנותנים לה בני ביתו שלא בידיעתו, כי עירוב זה איננו זכות לו
לאודאי, כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו. ומכל
לבמקום אם הוא רגיל לערב באחת מהן, יכולה היא לערב
לגעליו שלא מדעתו ממה שנותנים בני ביתו, כי מן הסתם חפץ הוא בעירובה גם היום כמו עד
לדעתה.
להאבל
לומי שעירב כבר עם בני החצר, ועירובו קיים, ואחר כך חזר בו מעירובו, אין חזרתו כלום,
לזועירובו עירוב בעל כרחו, אם אוסר עליהם, או שרגיל לערב עמהם. אבל אם אינו אוסר עליהם, ואינו רגיל
לחלערב עמהם, ועירב עמהם באקראי, ואחר כך חזר בו, הרי נתבטל עירובו, ואם רוצה לחזור
לטולערב צריך לחזור ולזכות בעירובו:
מ[168] תוכנו הכללי של הסימן
מאשלפנינו ותחלת סי' שסח:
מבאדם
מגשביתו אוסר על חצר בלי שיערב עמהם, או אם הוא רגיל לערב עם חצר זו, אזי אפשר לערב
מדעליו בלי רשותו, בכמה אופנים:
מה(א)
מואשתו יכולה לערב עליו משלו בעל כרחו. אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים.
מז(ב)
מחכשאינו בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו, שלא בידיעתו.
מט(ג)
נכשעירב וחזר בו, והעירוב קיים, אין חזרתו כלום.
נא(ד)
נבאחד מבני החצר יכול לזכות לו ולערב עליו שלא בידיעתו, כדלקמן סי' שסח ס"א-ב.
נג(ה)
נדאפילו במקום שאינו אוסר ואינו רגיל, יכולה אשתו לערב שלא מדעתו, דמסתמא ניחא ליה.
נה[169] שמואלפ,
נוא (אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו). טור ושו"ע (אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו).
נז[170] תוס' שם ד"ה רגיל (ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר, היינו
נחשל בעל הבית, אבל דעת אשתו צריך). רא"ש שם פ"ז ס"ט (אף על פי שמיחה
נטבעלה). טור ושו"ע (אפילו אם מיחה בה שלא לערב). ב"י שם סד"ה אשתו
סשל אדם (אפילו מיחה בה נמי מערבת).
סא[171] רא"ש שם (הא דאמר שמואל, אפילו אינו רגיל, מערבין בעל
סבכרחו). טור ושו"ע (ואפילו אין רגיל לערב עמהם).
סג[172] כדלקמן סי' שפ ס"א (אחד
סדמבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם), ושם נסמן (הערה 680).
סה[173] גמרא שם (לא קשיא, הא דאסר (על בני המבוי,
סולא בעינן דעתיה, רש"י), הא דלא אסר). ראב"ד פ"ה ה"ה (כשהוא
סזאוסר, שאין להם פתח אחר, לא לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זה, מערבת אשתו עליו
סחשלא מדעתו). טור ושו"ע (והני מילי כשאוסר עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא
סטלאותו חצר).
ע[174] כדלקמן סי' שפו ס"ט (ואם רגילה באחת ובשני אינה רגילה, זה
עאשרגילה בו אוסרת, וזה שאינה רגילה בו אינה אוסרת).
עב[175] כדלקמן סי' שעב ס"א (כלים ששבתו באחת מרשויות אלו, אסור
עגלהכניסם לבית אחר, שלא עירב עם רשות זו ששבת הכלי בתוכו).
עד[176] שמואל שם (רגיל אין, שאין רגיל לא). תוס' שם (דרגיל
עהאסר כמו פתח הרגיל, אבל שאינו רגיל אינו אוסר). טור ושו"ע (אבל אם הוא פתוח
עולשתי חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא,
עזברגיל, שאוסר, מערבת שלא לדעתו, אפילו אינו רגיל לערב).
עח[177] רא"ש שם (כגון בחצר
עטשבין ב' מבואות, ורגיל במבוי אחד ואין רגיל באחר, ואפילו הכי כיון שהורגל להשתתף
פעמהן, אם נטלו עירובו בעל כרחו ומדעת אשתו, מותר לטלטל במבוי). טור ושו"ע (וכשאינו
פארגיל לצאת ולבא נמי, אף על פי שאין אוסר, אם רגיל לערב עמהם, מערבת שלא לדעתו).
פבוהיינו שיש שני אופנים שמערבת בעל כרחו:
פג(א) כשרגיל לצאת בחצר זו, ואוסר עליהם
פדאם לא יערב עמהם.
פה(ב) כשאינו רגיל לצאת בחצר זו ואינו
פואוסר עליהם אם לא יערב עמהם, אלא שרגיל לערב עמהם.
פז[178] ברייתא שם (נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן, אין עירובן
פחעירוב ואין שיתופן שיתוף), לאוקימתא דגמרא שם (לא קשיא הא דאסר, הא דלא אסר),
פטופרש"י (כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה). טור ושו"ע (אבל
צאם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת שלא לדעתו).
צא[179] תוס' שם (נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי, כל זמן שלא מיחה הבעל,
צבדמסתמא לא קפיד). רא"ש שם (היינו דוקא היכא דמיחה הבעל, דבהכי איירי כולה
צגשמעתין ... אבל כל זמן שלא מיחה הבעל, עירובה עירוב, דמסתמא לא קפיד). טור
צדושו"ע (וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפילו אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו
צהאוסר, מערבת שלא בידיעתו, דמסתמא ניחא ליה).
צו[180] תוס' שם (אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת
צזפת עבורם, נהי דבשביל עצמה יכולה ליתן שלא מדעת בעלה, אין לה כח לזכות לשכיניה שלא
צחמדעת). רא"ש שם (ואף על גב דפסקינן דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, היינו
צטדוקא ליתן פת לצורך העירוב אף על פי שמיחה בעלה, אבל לזכות [לאחרים] משלו בלא דעת
קבעלה, אין לה כח). טור ושו"ע (אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו).
קא[181] מ"א ס"ק א (ונראה לי דממזונותיה רשאה
קבלזכות).
קג[182] משא"כ אם הבעל בעיר,
קדאין בני הבית יכולים לערב אלא משלהם, כדלקמן סי' שע ס"ו (ואפילו בני ביתו של
קהבעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם), ושם נסמן (הערה 291).
קו[183] תוס' שם (ואם אין הבעל והאשה בעיר, אלא בני ביתו, צריך לדקדק
קזאם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות משל בעל הבית). פסקי עירובין למהר"ם
קחמרוטנבורג סי' קצז (ונראה לי מה ש[נסתפקו] היינו חצר שבין [שני] מבואות, דלא
קטידעינן בהי ניחא ליה ... אבל בחצר הפתוח למבוי אחד ... אין צריך להודיע). רא"ש
קישם (צריך עיון אם אין אשה והבעל בעיר, אם יכולין בני ביתו לערב בלא דעת בעל הבית
קיא... וכתב ר"מ ז"ל דמה שנסתפק היינו בחצר שבין שני מבואות, דלא ידעינן
קיבבהי ניחא ליה ... אבל חצר הפתוחה למבוי אחד ... אין צריך להודיע). טור ושו"ע
קיג(ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו, אם אין הבית פתוח
קידאלא לחצר אחת). מ"א ס"ק ג (לחצר אחת, דזכות הוא לו).
קיהולמדים זאת מגמרא פא, סע"א (תנן
קיונתוספו עליהן מוסיף ומזכה, וצריך להודיע. התם בחצר שבין שני מבואות), הרי שאפילו
קיזמזכה להם משלו, אם הוא "חצר שבין שני מבואות", "איננו זכות לו
קיחודאי", וצריך להודיע. וכן נפסק לקמן סי' שסח ס"ב (אין מערבין שלא לדעת
קיטלכל מי שביתו פתוח לשתי חצרות, אפילו אם מזכה לו משלו, כי שמא אינו חפץ כלל לערב
קכבחצר זו אלא באחרת).
קכאוכמו כן כאן אין בני הבית יכולים לערב
קכבעבורו, אלא כשביתו פתוח לחצר אחת בלבד.
קכגוהטעם שאם הבית פתוח לב' חצרות
קכד"עירוב זה איננו זכות לו ודאי", יתבאר לקמן שם (הערה 204).
קכה[184] החצר.
קכו[185] ב"י ד"ה ואפילו בני הבית (ונראה לי
קכזדחצר שבין ב' מבואות נמי, היכא דרגיל לערב באחד מהן, ידעינן בהי ניחא ליה, ובני
קכחהבית מערבין עליו). שו"ע (ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות, אם הוא רגיל לערב
קכטבאחת מהם, מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל, לא). לבוש (דמסתמא ניחא ליה במה שרגיל,
קלאבל אם אינו רגיל לא, דשמא לא יתרצה לזה).
קלאועוד יתבאר לקמן סי' רסח ס"א, שאם
קלבכבר עירב, ונתקלקל העירוב לפני השבת, אזי יש ג' אופנים שיכולים לערב עליו מחדש, אף
קלגאם ביתו פתוח לשתי החצרות:
קלד(א) שלא נתקלקל לגמרי, אלא נתמעט
קלהמשיעורו.
קלו(ב) שכלה לגמרי, אלא שבא לערב ממין
קלזהראשון.
קלח(ג) שאחד מבני החצר מזכה לו פת כדי לערב
קלטעליו.
קמ[186] רא"ש פ"ו ס"א (שאם אמר חוזרני בי
קמאמן העירוב ואיני רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי, צריך לחזור ולזכות פעם אחרת
קמבולערב. ואף על גב דאמר לקמן בפרק חלון (פ, א) אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני
קמגמבוי ולא נשתתף, באין בני מבוי ונכנסים לתוך ביתו ונוטלין עירובו בעל כרחו, הני
קמדמילי ברגיל להשתתף, אבל שאינו רגיל, לא). רמ"א (מי שאינו רגיל לערב, ועירב עם
קמהבני החצר וחזר מעירובו, צריך לחזור ולזכות. אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו).
קמוופירש במ"א ס"ק ה (נראה לי
קמזדזהו דוקא לדעת היש אומרים שבני החצר נוטלין בעל כרחו, אבל לסברא הראשונה לעולם
קמחאין יכולין לערב בלא דעת אשתו). והוא דאמר שמואל פ, סע"א (אחד מבני מבוי
קמטשרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן
קנממנו בעל כרחו). והיא דעה הב' בשו"ע (ויש אומרים ... ואם הוא רגיל לערב עמהם
קנאועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כרחו).
קנבאמנם בתוס' שם ד"ה רגיל (נוטלים
קנגשיתופו בעל כרחו דקאמר, היינו של בעל הבית, אבל דעת אשתו צריך). וכן פסק
קנדהרא"ש פ"ז ס"ט (דפשיטא ליה דאין שום עירוב מועיל בעל כרחו). טור
קנה(אבל בני החצר אין יכולין ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית, ואפילו
קנורגיל עמהם ואוסר עליהם). דעה הראשונה בסתם בשו"ע
קנז(אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב, שלא מדעת אחד מבני הבית, אפילו
קנחרגיל עמהם ואוסר עליהם). וכן סתם הט"ז בסי'
קנטשס[ח] ס"ק ב (כבר כתבתי סוף סימן
קסשס"ז דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בעל הבית, אלא בידיעת אחד מבני הבית), **כסברא
קסאהראשונה** שבשו"ע.
קסבולפי זה הקשה במ"א שם (וברא"ש
קסגפרק הדר כתב כמ"ש רמ"א כאן, שבני חצר נוטלין בעל כרחו, ואם כן סתרי
קסדאהדדי).
קסהולכן פירש רבינו כאן, שמה שפסקו
קסוהרא"ש והרמ"א שאינו יכול לחזור בו מעירובו, מיירי כש"עירובו קיים,
קסזואחר כך חזר בו מעירובו, אין חזרתו כלום". אבל בלאו הכי אין שום עירוב מועיל
קסחבעל כרחו שלא לדעת אשתו.
קסטאמנם לקמן סי' שפב סי"ג (שישראל
קעהרגיל לערב, נוטלין ממנו עירובו בעל כרחו, לפי שהישראל אנו יכולים לכופו לקיים דבר
קעאמצוה שהורגל בה), והיינו כסברה האחרונה בשו"ע וכהבנת המ"א בדברי
קעבהרא"ש והרמ"א. וראה קרבן נתנאל פ"ז אות נ. קובץ דברי תורה ח"ד
קעגע' קלו.
קעדונפקא מינה מהלכה זו, במי שאינו מסכים
קעהלהשתתף בעירוב, מאיזה טעם שיהי', וגם אשתו אינה רוצה; אשר לפי האמור כאן, אי אפשר
קעולזכות לו את העירוב בעל כרחו, ואסור לבני החצר לטלטל בו.