Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשע דיני שיתוף בעירוב
ובו י' סעיפים
מקום שאינו ראוי לדירה אינו אוסר
א הדר
ובו י' סעיפים
מקום שאינו ראוי לדירה אינו אוסר
א הדר
בבבית שער,
גאע"פ שיש לו ד' מחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית,
דאלא תורת חצר, ואין צריך לערב עם שאר הבתים. וכן
ההדר באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינן חשובות דירה. וכן סוכת
והחג בחג, אינה חשובה דירה לאסור.
זאבל הדר בבית התבן בבית הבקר בבית האוצר בבית העצים,
חאוסר עד שיערב,
טלפי שראוים לדור בהם, וחשובים דירה אע"פ שעשויים מקנים וכיוצא בהם:
ייש בו תפיסת יד אינו אוסר
ב בעל הבית
ב בעל הבית
יאשיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או שהשאילם
יב(לזמן, בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם), הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו היו
יגבתים שלהם, עד שיערבו. וכן אסור לטלטל מביתו לבתיהם עד שיערבו.
ידואם יש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת איסור, שאסור לטלטלם אפילו לצורך
טוגופם או מקומם,
טזכיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל אלא
יזיש לו בהם תפיסת יד, נעשה כאלו דר בהם, ואין הדרים אוסרים עליו,
יחלפי שנעשו כולם כאורחים אצלו.
יטולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב, כמו שמותרים
כאורחים שמתארחים בביתו להוציא מביתו לחצר בלי שיערבו עמו.
כאאבל אם אין לו בהם אלא דברים שמותר לטלטל לצורך גופם או מקומם, אין זו חשובה תפיסת
כביד, כיון שיכול להוציאם משם כשיצטרך להם (או
כגלמקומם).
כדויש אומרים
כהשאם אינן ניטלין מחמת כובדן, חשובין תפיסת יד, אע"פ שמותרים בטלטול (ויש
כולהחמיר בזה).
כזואין תפיסת יד מועלת אלא בבתים שהם שלו,
כחבין שהם קנוים לו, בין שהם שכורים או שאולים אצלו וחזר והשכירם או השאילם לאחרים.
כטאבל מי שיש לו תפיסת יד בבית שאינו לא קנוי ולא שכור ולא שאול, אין זה מועיל כלום,
לואוסר עליו בחצר. וכן לטלטל מביתו לביתם:
לאג יש אומרים
לבשאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר, ואז אין צריך לערב כלל
לגביניהם, או אפילו יש דיורים בחצר אלא שאותן דיורים מביאים עירובן ומניחין אותו
לדבביתו של בעל הבית זה שיש לו תפיסת יד, או באחד מבתים אלו שיש לו בהם תפיסת יד,
להואז אין כל בתים אלו צריכים ליתן כלל לעירוב פת, לפי שכל בתים אלו הם כבית אחד,
לוובית שהעירוב מונח בו אין צריך ליתן את הפת.
לזאבל אם העירוב מונח באחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת
לחלעירוב, שמתוך שבתים אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית,
לטצריכים גם הם ליתן בשביל בתיהם,
מאע"פ שיש לבעל הבית בהם תפיסת יד, והרי דינו עמהם כדין אחים המקבלים פרס
מאמאביהם שיתבאר:
מבד אחד ששכר
מגבירה מן הנכרי ודר בה עם חבירו זה בחדר זה וזה בחדר זה, ויש להשוכר תפיסת יד בחדר
מדחבירו, אם מתחלת השכירות ששכרה מן הנכרי הסכימו לדור יחד, ולדעת כן שכרה מן הנכרי,
מהאע"פ שהוא לבדו שכרה מן הנכרי, הרי חבירו שותף עמו בה, ואינו יכול לסלקו כל
מוזמן משך השכירות מן הנכרי, שכיון שלדעת כן שכרה מן הנכרי כדי שידורו ביחד, הרי
מזנעשה הוא שליח לחבירו לשכור בעדו מן הנכרי, ולפיכך אין תפיסת יד מועלת לו בשל
מחחבירו, כיון שאינו שלו. אבל אם מתחלת השכירות שכרה לעצמו, ואחר כך נמלך והשכיר
מטלחבירו, מועיל לו תפיסת יד בשל חבירו:
נחלוק במחיצות עראי אינו אוסר
ה חמש חבורות
ה חמש חבורות
נאששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים,
נבוכל אחד מהם פתוח לחצר. אם
נגהמחיצות מגיעות לתקרה, או בתוך ג' טפחים סמוך לתקרה, הרי כל אחד ואחד חדר בפני עצמו,
נדאפילו הן מחיצות עראי, כגון של יריעות,
נהוצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן.
נובמה דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר, ועירוב כל
נזהחצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם, או
נחבחצר אחרת שעירבה עם זו,
נטשמתוך שטרקלין זה הוזקק לעירוב מחמת הדיורין, צריכה כל חבורה ליתן עירוב.
סאבל אם דיורין ההם נתנו עירובן בזה הטרקלין, אינם צריכים ליתן עירוב כלל, שכולם
סאדרים בבית זה, ובית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת להעירוב.
סבואף שטרקלין זה מוחלק במחיצות לה' חדרים והעירוב הוא באחד מהם, אין בכך כלום,
סגהואיל ואינן אלא מחיצות עראי.
סדוכן אם אין דיורין אחרים כלל בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים כלל זה על זה,
סההואיל וכולם בבית אחד שאינו מוחלק אלא במחיצות עראי.
סוחלקוהו במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, אפילו אם יש
סזדיורין בחצר, ועירוב כל החצר מניחים באחד מדיורין ההם, אין צריכים כל החבורות אלא
סחליתן עירוב אחד, כאלו אין ביניהן מחיצות כלל.
סטואם מקצתן עשו מחיצות המגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הם מחולקים, ואותן
עשלא עשו הן כמשותפין.
עאוכל זה כשעשו מחיצות עראי לפי שעה. אבל אם שבתו
עבבחדרים ועליות ממש, והם פתוחים לחצר, אוסרים זה על זה, אפילו אין דיורין אחרים
עגבחצר, וצריכות כל חבורה וחבורה ליתן עירוב, אפילו מניחין העירוב בזה הטרקלין.
עדוכל זה כשכולם פתוחים לחצר. אבל אם אין פתוח לחצר אלא
עההחיצון בלבד וכולם עוברים דרך עליו, אפילו הם חדרים ממש, אין צריך ליתן עירוב אלא
עושנים הפנימיים, שהם בלבדם חשובים דירות ואוסרים בחצר זה על זה, וכן לטלטל מזה לזה, אבל כל האחרים חשובים כבית שער להם, כמו שיתבאר.
עזוכל זה
עחכשכולם שוין בטרקלין זה. אבל בעל הבית שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים
עטהלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד חדר מיוחד
פפתוח לחצר,
פאוגם לרשות הרבים,
פבואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל, מפני שאין אוסרים כלל לא בחצר ולא
פגלטלטל מחדריהם לבית או מחדר לחדר, אפילו אין לו בהם תפיסת יד, לפי שאינו משאיל להם
פדרשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה, והרי יכול לסלקם בכל עת. אבל אם החדרים קנויים להם או שכורים (או שאולים בענין שאינו יכול לסלקם
פהתוך זמן שאילתם, אין לומר שאינו משאיל להם רשותו
פולאסור עליו, כיון שכבר השאיל להם ואין בידו לסלקם ובעל כרחו הם) אוסרים עליו, אלא
פזאם כן יש לו בהם תפיסת יד. ואפילו הם משתמשים באפייה ובישול בבית גדול של בעל הבית,
פחאין זה מועיל כלום, כיון שאוכלים בחדריהם. אלא אם כן תלמידים המקבלים פרס מרבן
פטכמו שיתבאר:
צמקום לינה אינו אוסר
ו עיקר דירת
ו עיקר דירת
צאהאדם היא מקום אכילת פת, ולא מקום השינה ולינה. לפיכך אנשי החצר שהיו כולם אוכלים
צבבבית אחד
צגבשבת,
צדאעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו,
צהויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה, אינם צריכים עירוב,
צומפני שהם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה.
צזוכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר, עירוב אחד
צחלכולם, ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו. ואיזה מהם שירצה יתן הפת.
צטואפילו בני ביתו של בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם. ואם היה העירוב בא אצלם אין צריך
קליתן פת כלל, כמו הבית שמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן הפת, שכל אלו הבתים כבית
קאאחד הם חשובים,
קבכיון שאכילת בעליהם היא בבית אחד בלי מחיצה מפסקת ביניהם.
קגואפילו אם לפעמים פורסין וילון לפניהם לצניעות, אינו
קדחשוב מחיצה לחלוק ביניהם, אפילו אם מגיע לתקרה, הואיל ואינו פרוס שם תמיד כל זמן
קהשהם בבית, אלא כשרוצין לעשות שם דבר צניעות פורסין אותו ואחר כך מסלקין אותו.
קומשא"כ בחבורות ששבתו בטרקלין,
קזשהיריעות שפרסו ביניהן הן פרוסות שם כל זמן שביתתן שם.
קחומי שיש לו שתי בתים בשתי חצרות, באחת הוא אוכל
קטובשניה הוא דר כל היום וכל הלילה, הרי זה אוסר באותה שאוכל, אם אוכל שם בשבת,
קיוצריך לערב עמהם. אבל בשניה אינו אוסר, ואין צריך לערב, ומותר להשתמש שם בשבת,
קיאלפי שנעשה שם כאורח אצלם:
קיבהמקבלים פרס אינם אוסרים עליו
ז האחים שיש
ז האחים שיש
קיגלהם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם,
קידבין שהפרס הוא לחם בין שהוא מעות לקנות בו לחם, אם
קיהיש עוד דיורים בחצר ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם
קיואביהם ליתן כל אחד עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים
קיזליתן כל אחד ואחד.
קיחאבל אם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים זה על זה, הואיל
קיטואוכלים פרס אביהם נעשו כבני ביתו. או אפילו יש עמהם דיורין אלא שמניחים העירוב
קכבאחד מבתים אלו של האחים או בבית אביהם, אינן צריכין לערב כלל, לפי שכולם כבית אחד
קכאשמניחים בו העירוב שאין צריך ליתן את הפת.
קכבוכן בנשים המקבלות פרס מבעליהן, ובעבדים המקבלים פרס
קכגמאדוניהם, ובתלמידים המקבלים פרס מרבן:
קכדעשרה בתים זה לפנים מזה
ח עשרה בתים
ח עשרה בתים
קכהזה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא החיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין
קכודרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם צריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם
קכזואוסרים בחצר, וכן לטלטל מזה לזה, וכן מהם לבתים שלפניהם ולחצר, אבל שאר הבתים
קכחשלפניהם תורת חצר עליהם, לפי שכל אחד מהם הוא בית שער להפנימי ממנו, ואם כן בית
קכטהשלישי מהפנים הוא בית שער לב' הפנימים, ונקרא בית שער של רבים, ואינו חשוב דירה
קלכיון שרבים עוברים עליו, אבל בית השני אינו בית שער אלא לבית אחד הפנימי ממנו,
קלאובית שער של בית אחד אינו מתבטל מתורת בית:
קלבאורח אינו אוסר
ט המתארח
ט המתארח
קלגבחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו ואוכל
קלדוישן שם בביתו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני
קלההחצר, והוא והם מותרים לטלטל בחצר בין מביתו בין מבתיהם. ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית
קלואחד, כולם טפלים אצלו ונעשים כאנשי ביתו,
קלזאפילו אם הבתים שמתארחים בהם אינם שלו, אלא של נכרים, או
קלחשל ישראלים שאינם דרים שם.
קלטויש אומרים
קמשהאורח שמתארח בבית או חדר בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו. אלא
קמאשכל שלא נתארח בדרך קבע, אין לו חלק בחצר ואינו אוסר על בעל הבית לטלטל מביתו
קמבלחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית,
קמגשכיון שהשכירו לו בית זה לאיזה זמן, שכירות ליומו ממכר הוא,
קמדוהרי זה בית שלו, וכשמוציא משם לחצר בעל הבית, הרי זה כמוציא מרשות לרשות (והוא
קמההדין אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו.
קמוואינו דומה לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, שכשמבטל להם רשות ביתו, מותר גם הוא
קמזלהוציא מביתו לחצר, מפני שנעשה אצלם כאורח כמו שיתבאר בסי' ש"פ.
קמחלפי שהמבטל סילק עצמו מרשות ביתו ונתנו להם, משא"כ אורח, שלא ביטל ולא סילק
קמטעצמו, ובני החצר גם כן אינם יכולים לסלקו, הרי רשות ביתו מיוחדת לו, ורשות חצר
קנמיוחדת להם, ואסור להוציא מרשות זו לזו עד שיערבו):
קנאי אבל לאחר
קנבשלשים יום, אוסר על בני החצר, אם
קנגהוא בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שכירותו או שאלתו.
קנדומכל מקום אפילו אם קובע ליותר משלשים יום, אינו אוסר
קנהעד לאחר שלושים יום, אבל לא תוך שלשים, אפילו אם רגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם ליותר
קנומשלשים.
קנזבמה דברים אמורים באורח ישראל, אבל אכסנאי נכרי הרגיל לקבוע, אוסר מיד, כמו שיתבאר
קנחבסימן שפ"ד.
קנטויש אומרים
קסשגם ישראל הרגיל לקבוע אוסר מיד. ולענין הלכה, בדברי סופרים הלך אחר המיקל.
קסאוכל זה כשיש בעל הבית אחד קבוע בחצר, שאז האורחים
קסבשבבתים אחרים שבחצר זו בטלים אצלו.
קסגאבל אורחים לבדם ביחד, אוסרים זה על זה מיד, אם
קסדיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה.
קסהואם יש נכרי דר בחצר, צריכים לשכור ממנו רשותו,
קסוכמו שיתבאר בסי' שפ"ב.
קסזוכל זה במקום שאין שם עירובי חצרות של רבים. אבל
קסחבמקום שהקהל מערבים עירובי חצרות בתחלת שנה לכל השנה, אין האורחים המתוספים שם
קסטאוסרים עליהם, ולא זה על זה, מפני שלב בית דין מתנה עליהם שיהא להם חלק בעירוב,
קעכמו שנתבאר בסי' שס"ו:
קעא[232] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן
קעבזה הן המקומות והאנשים שאינם אוסרים על בני החצר:
קעג(א)
קעדמקום שאינו ראוי לדירה (ס"א).
קעה(ב)
קעובעל הבית שיש לו תפיסת יד בבית
קעזשהשכיר או השאיל (ס"ב-ד).
קעח(ג)
קעטחלוק במחיצות עראי (ס"ה).
קפ(ד)
קפאמקום לינה (ס"ו).
קפב(ה)
קפגהמקבלים פרס (ס"ז).
קפד(ו)
קפהדיני עשרה בתים זה לפנים מזה (ס"ח).
קפו(ז)
קפזאורח (ס"ט-י).
קפח[233] משנהפה,
קפטב (הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת, אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר עליו),
קצופרש"י (אינו אוסר על בעל חצר, ואין צריך ליתן את הפת, דלאו דירה היא). טור
קצאושו"ע ס"א (הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר,
קצבשאינם חשובים דירה).
קצגוהיינו שכיון ששלושה אלו אינם חשובים
קצדדירה, לכן:
קצה(א) אין מניחים שם העירוב, כדלעיל סי'
קצושסו ס"ה (הואיל והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה,
קצזאבל לא באכסדרה ומרפסת ולא בבית שער).
קצח(ב) אינם אוסרים על שאר בני החצר,
קצטכמבואר כאן.
רוכדאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת
ראבגמרא שם (כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר, הנותן את עירובו אינו עירוב, חוץ מבית
רבשער דיחיד).
רג[234] רבינו יהונתן כח, א (אבל בית שער, אף על פי שיש להן ארבע
רדמחיצות, כיון שרבים עוברין לבתיהם דרך שם, אין עליהם תורת בית, אלא תורת חצר).
רהמ"א ס"ק א (אף על פי שיש לו ד' מחיצות, כיון שעוברים דרך שם, לא הוי
רודירה).**
רז**
רחוהיינו דוקא כשרבים עוברים עליו, אבל
רטבית שער דיחיד הוי דירה, כדאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת בגמרא שם (חוץ
רימבית שער דיחיד). עי' בשו"ע ס"ג (אם
ריאעוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם עוברין דרך עליו, אין
ריבצריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים, וכל האחרים חשובים כבית שער להם),**
ריגוס"ז** (עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך
רידהחיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב, והשאר פטורים, שחשובים כולם
ריהכבית שער). וכן הוא לקמן ס"ה (אם אין פתוח לחצר אלא החיצון בלבד וכולם עוברים
ריודרך עליו, אפילו הם חדרים ממש אין צריך ליתן עירוב, אלא שנים הפנימיים שהם בלבדם
ריזחשובים דירות), ובס"ח (עשרה בתים זה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא
ריחהחיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין דרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם
ריטצריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים בחצר ... בית השני אינו בית
רכשער אלא לבית אחד הפנימי ממנו, ובית שער של בית אחד אינו מתבטל מתורת בית). הרי
רכאקיי"ל שבית שער של יחיד חשוב דירה.
רכבומ"ש הב"י
רכג(דבית שער דמתניתין בכל בית שער היא, בין דרבים בין דיחיד, וקתני דהנותן את עירובו
רכדשם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר, ואם כן שפיר כתב הרמב"ם בפרק א' [הט"ז]
רכהשהנותן את עירובו בבית שער, אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב ... וכן נראה
רכושהוא דעת הרי"ף (כח, א) שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל בר שילת, ולא כתב
רכזאלא המשנה כצורתה, הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם
רכחאינו אוסר עליו, ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד. כך נראה לי לדעת
רכטהרמב"ם והרי"ף ... והכי נקטינן), צע"ג (איך
רליתאים זה עם מה שפסק בס"ג ובס"ז שבית שער של יחיד חשוב דירה, וכן הוא
רלאברמב"ם פ"א ה"ט (אבל התשיעי אין דורסין בו רבים, אלא יחיד, לפיכך
רלבאוסר עד שיתן עירובו), ודנו בזה נו"כ).**
רלג**
רלד[235] יומא י, א (סוכת החג בחג, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ותני
רלהעלה ר' יהודה מחייב בעירוב), ופרש"י (אם פתוחה לחצר שיש בה שאר דירות, אוסרת
רלועל (בני) כולם אם לא עירבה עמהן). וקיי"ל כחכמים. מ"א שם (שאינם חשובים
רלזדירה, והוא הדין סוכת החג בחג (יומא דף י)).
רלחואף שבחג הסוכות חשובה דירת קבע שאוכלים
רלטוישנים שם, מכל מקום כיון שבכל השנה אינה דירת קבע, אינה חשובה דירה לאסור.
רמוראה קובץ דברי תורה ח"ד ע' קלח
רמא(אם אפשר להניח העירוב בסוכה), ולקמן ס"ו (הערה 289).
רמב[236] במשנה שם (בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית
רמגהאוצרות הרי זה עירוב, והדר שם אוסר). טור ושו"ע שם (אבל הדר בבית התבן, בבית
רמדהעצים, בבית הבקר ובבית האוצרות, אוסר).
רמה[237] הרב רבינו יהונתן כח, א (והדר שם, בבית העשוי לתבן, והוא
רמועשוי מענפי אילנות ומקנים, כלומר שאינה בית של קבע, אפילו הכי בית מיקרי לכל דבר).
רמזב"י ריש הסימן.
רמח[238] במשנה שם (והדר שם אוסר), ופרש"י (אם
רמטהשאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם, אוסר עליו בחצר, הואיל ופתוח לחצר).**
רנוגמרא שם** (כגון חצירו של בונייס בן בונייס), ופרש"י (עשיר הוה
רנאומשאיל בתים שבחצר לאחרים). טור ושו"ע ס"ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים
רנבבחצר והשאילן, או השכירן, לאחרים).
רנג*
רנדלפנינו
רנהיתבארו שלש אופנים שאורח שוכר או שואל אינם אוסרים על בעל הבית:
רנו(א)
רנזכשבעל הבית יכול לסלקו כשירצה (שע, ב והערה 239).
רנח(ב)
רנטכשיש לבעל הבית תפיסה בחדרים האלה (שע, ב).
רס(ג)
רסאכשמתארח שם שלושים יום או פחות (שע, ט).
רסביש
רסגעוד כמה אופנים שהותרו מטעם "אורח", אף שאינו שוכר או שואל (כדלקמן הערה
רסד305)
רסה[239] אליה רבה סוף ס"ק ח (יש להתיר כיון דמצי לסלוקינהו, ולעיל
רסוסעיף ב' צריך לומר דמיירי באי אפשר לסלוקינהו).**
רסז**
רסחעי' בשו"ע ס"ג (מי
רסטשיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד
רעבחדרו, אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו, אינם אוסרים). ובתוס' עב, א ד"ה ומודין (אם יש לאדם סופר או מלמד בביתו, או
רעאכעין אותן [הבחורים] הבאין ללמוד תורה ושרויין כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו, אע"פ
רעבשחלוקין מבעל הבית בפתו, אין אוסרין עליו, ולא בעו עירוב ... דאין משאיל להם רשותו
רעגלאסור עליו, ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו), ורא"ש שם
רעדפ"ו סי"ז (שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא לאסור זה על זה, ומצי
רעהלסלוקינהו). ובמה שכתבתי שם לקמן ס"ה (בעל הבית שיש לו מלמד
רעואו סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו, אע"פ שיש לכל אחד
רעזחדר מיוחד פתוח לחצר וגם לרשות הרבים, ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל
רעח... לפי שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה, והרי יכול לסלקם
רעטבכל עת), ושם נסמן (הערות 280-282), וסי' שפב סי"ח (נכרי שיש לו ה'
רפישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו, כל אחד בחדר או בית בפני עצמו, אינן אוסרים זה
רפאעל זה, כיון שאין דירתם שלהם אלא של הנכרי, והוא יכול לסלקם), ושם נסמן (הערה 874).**
רפב**
רפג**וכן
רפדמצאתי בהדיא בב"י סי' שפ"ב גבי יחד לו בית, בפירושו בדברי התוס'** (הוכחה זו נתבארה יותר לקמן ס"ה,
רפההערה 282 (ב"י סי' שפ"ב (עיין תוס'. וגם ראייתם מיירי
רפובכהאי גוונא. עיין תוס' דף ס"ו סוף ד"ה מערב)), ושם נסמן.
רפז**אלא
רפחשחלוק עליו ב"ח מטעם אחר** (ולפי
רפטעניות דעתי נראה דכל היכא שהגוי יכול להשתמש בו, דין שכירו ולקיטו יש לו, אף על פי
רצדאין הישראל יכול להשתמש בשאר הבית). הרי שלא חלק עליו הב"ח אלא לענין
רצאדין שכירו ולקיטו. אבל לענין אוסרים עליו בחצר, בזה מודה להב"י שתלוי אם יכול
רצבלסלקו.
רצג[240] כדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר,
רצדאסור לטלטל בלי עירוב).
רצהוהיינו דוקא בהשכיר או השאיל לישראל,
רצואבל בהשכיר או השאיל לנכרי, יתבאר לקמן סי' שפב ס"ב (ישראל שהשכיר או השאיל
רצזבית לנכרי בחצר, אינו אוסר עליו, אע"פ שיש עוד ישראל דר עמו בחצר, לפי שלא
רצחהשכיר או השאיל לו ביתו על דעת שיאסור עליו (ואע"פ שבמשכיר או משאיל לישראל
רצטאין אומרים כן, כמו שנתבאר בסימן ש"ע, גבי נכרי הקילו)).
ש[241] ברייתא פו, א (דבר הניטל בשבת (אינו תפיסת יד, רש"י)
שאאוסר, דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. תניא נמי הכי, יש לו טבל, יש לו עששית, וכל
שבדבר שאינו ניטל בשבת, אינו אוסר). טור ושו"ע שם (בעל הבית שיש לו הרבה בתים
שגבחצר והשאילן או השכירן לאחרים, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת ...
שדאין הדרים בהם אוסרים עליו).
שהוכן הוא בהשכיר בתים לנכרים (באופן
שושאוסרים עליו), כדלקמן סי' שפד (אם יש לבעלי בתים באותם חדרים שנכנסו בהם הנכרים
שזכלים שאינם ניטלים בשבת, אינם אוסרים עליהם בכל ענין, ואם לאו אוסרים).
שחומכל זה יש ללמוד טעם להיתר הטלטול
שטבמלון, כמבואר באגרות קודש חי"ח אגרת ז'כו (אכפול ת"ח על תשורתו ספרו חמדת
שימשה שו"ת על ד' חלקי שו"ע ... לחביבותא דמילתא ציינתי עכ"פ במקומות
שיאמועטים בהערה בעלמא ... שו"ת סי' א: כו"כ משומרי תומ"צ מקילין
שיבבהאטעלס [כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל בש"ק בפרוזדרי האטעלס]
שיגולכאורה יש להם על מה שיסמוכו סמיכה חזקה: א) עפמשנ"ת טעם ההיתר ביש לבעה"ב
שידכלים בבתים כיון שזה מראה שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל כו' נעשה כאילו דר בהם
שיהכו' נעשו כולם כאורחים אצלו (שו"ע רבנו הזקן סש"ע ס"ב) – והרי כמה
שיוהגבלות ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל).
שיזטעם זה להיתר הובא גם בשו"ת חמדת
שיחמשה שם, וביאר שם הטעם שלא רצה לסמוך על היתר זה (רצו לומר כיון דיש לבעל הבית
שיטשלחנות וכסאות והעיקר תנור וכיריים שאי אפשר לטלטלן בשבת, אם כן יש לו תפיסת יד
שכבכל החדרים ואין זקוק לעשות עירובי חצרות. והראיתי להם לדעת, שטעות גדול הוא לומר
שכאשאלו החפצים שמונחים שם והם מושכרים לבעל השוכר להשתמש בהם יהא נקראים שיש לבעל
שכבהבית תפיסת יד, דעל כרחך משמע להדיא דהא שאמרו דתפיסת יד של בעל הבית מועיל דאינו
שכגאוסר עליו, מיירי דוקא שיש לבעל הבית מקום מיוחד בכל חדר להניח חפציו של בעל הבית
שכדלהשתמש בו הבעל הבית בלבד, זהו נקרא תפיסת יד).
שכהוכן הוא בשו"ת מהרש"ם
שכוח"ה סל"ד (דיש שם להבעל הבית תנורין של קאכליס ... ואין צורך בהם
שכזלהאורחין כלל, ואינם מושכרין להם כלל). ופירש דבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"ד
שכחסי' נה (מטה שלחן, ותיבה שמניחין בתוכו חפציו וכיוצא בזה ... לא נקרא עי"ז
שכטתפיסת יד להבעה"ב. וע"כ דייק שם, בענין התנורין ואין צורך להאורחין כלל,
שלואינם מושכרין להם כלל).
שלאועל פי דבריהם מסיק בפשיטות בשמירת שבת
שלבכהלכתה פי"ז סי"ז (אם בעל הבית הכניס לחדרים הפרטיים של
שלגה"דיירים" ... ואין כלים אלה עומדים לשימוש ה"דיירים" (ולפי
שלדזה דירה מרוהטת, שכל מה שנמצא בה היא לשימוש השוכר, אין זה נקרא תפיסת יד דבעל
שלההבית).
שלוומטעם זה הובא באגרות קודש שם (כ"ק
שלזמו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל בש"ק בפרוזדרי האטעלס).
שלחאלא שמכל מקום מסיק באגרות קודש שם אשר
שלט"כמה וכמה משומרי תומ"צ מקילין בהאטעלס ... ולכאורה יש להם על מה
שמשיסמוכו סמיכה חזקה ... ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (בארדיאב תרצ"ט)
שמאסקכ"[ב] התיר בהרוחה).
שמבוכמבואר בשו"ת מהרש"ג שם
שמג(לדעתי אין לך תפיסת יד לבעה"ב יותר מזה, שהאורח מוכרח להניח להיות שם הרבה
שמדכלים של בעל הבית, מטה שלחן כסאות תיבות גדולות וקטנות ושאר כלים).
שמהועוד מוסיף באגרות קודש שם (והרי כמה
שמוהגבלות ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל). וכמבואר
שמזבשו"ת מהרש"ג שם (הנקוי של החדר מוטל על השוכר ... הבעל הבית אינו מוסר
שמחלו רק את החדר ולא יותר זה נקרא שוכר, אבל במרחץ [=מלון שבמקום המרחץ], הכל מוטל
שמטעל בעל הבית, נראה בעליל שאין זה שוכר אלא אורח).
שנטעם נוסף להיתר במלון יובא לקמן (הערה 306).
שנאוראה קובץ הערות וביאורים א'ריח. א'ריט
שנבע' 140.
שנג[242] מ"[מ] פ"ד הי"ד (ונראה לי, שכל דבר
שנדשראוי לטלטלו לצורך מקומו, בכלל דבר שניטל הוא. ולזה בארו טבל ועששיות שאין עליהם
שנהתורת כלי). שו"ע שם (שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן). עולת שבת
שנוס"ק ב (כלומר דאם הוא דבר שניטל לצורך מקומו, לא חשיב תפיסה, דהא אם יהא צריך
שנזלמקומו שדי לבראי. ונראה דהוא הדין שלא יהא דבר שמותר לטלטל לצורך גופו, דמשום הכי
שנחנקט בגמרא טבל, שאינו ניטל לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו).
שנט[243] מרדכי רמז תקכז (לא סילק עצמו מהם).
שס[244] משנה פה, ב (רבי יהודה אומר, אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית,
שסאאינו אוסר), ופרש"י (שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע, אינו
שסבאוסר עליו, דכל רשותא דחצר דידיה הוא, כאילו דר עמו בבית).
שסג[245] רמב"ם פ"ד הי"ד (הואיל ויש לו
שסדתפיסת יד בכל בית מהן, נעשו הכל כאורחין אצלו). שו"ע שם (לפי שנעשו כולם
שסהכאורחים אצלו).
שסוסיכום דיני אורח – ראה לקמן (הערה 305).
שסז[246] מרדכי רמז תקכו (לפירוש רש"י, גם הדר
שסחבבית התבן מותר להכניס ולהוציא בבית בעל הבית, דהוי כאורח לגביה. והדברים נראה
שסטלה"ר יעקב מקילון). הובא בב"י.
שע[247] ברייתא שם (דבר הניטל בשבת אוסר),
שעאופירש רש"י (אינו תפיסת יד, ואוסר, דאי בעי שקיל
שעבושדי ליה לבראי). טור ולבוש ס"ב (ואם ניטלין בשבת,
שעגאוסרין, כיון שיכול להוציאם משם).
שעד[248] צע"ג ודו"ק. במראי מקומות
שעהוציונים, ובנתיבות שבת פכ"ז הערה ס, פירשו את הצע"ג, שכיון שהוא בבית
שעוהשוכר, מדוע יוציאם המשכיר לצורך מקומו.
שעז[249] טור ושו"ע שם (דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כבדן).
שעחמהרי"ק סי' מ"ז (או שלא יהיה ניטל מתוך כובדו). הגהת סמ"ק רס"י רפב (או אפילו דבר הניטל, רק
שעטשיהא כבידו קובעו). אליה זוטא סימן שפ"ד ס"ק ד (אפילו דבר הניטל רק שכיבדו
שפקובעו (הג"ה סמ"ק)).**
שפא**
שפב**וקושית
שפגהמג"א** ס"ק ג (צ"ע דמה
שפדגבול יש לכובד זה, דמשוי שקשה לאחד נוח לשני) צע"ג. עיין סי' שע"ב ס"ח (אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו כבדות, שאז
שפהכובדו קובעו), וכן הוא לקמן שם סי"א (אלא אם כן זרועותיו ושליבותיו גסות
שפווכבידות). ובגמרא שם
שפזעז, ב (התם כובדו קובעו), ופרש"י (ומתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם).
שפחוכן
שפטביאר באליה רבה ס"ק ב (ואני אומר דבכה"ג אמרינן בש"ס עירובין דף
שצע"ז ע"ח כובדו קובעו, וכן משמע בסימן שע"ב סעיף ח'. ועיין מה
שצאשכתבתי בס"ק ח' שם דמה שאין דרך לטלטלן מחמת כובדן הוא הגבול), ובתוספות שבת
שצבס"ק ג (אין זו קושיא, דדוגמה לזה מצאנו בש"ס גבי סולם, דכובדו קובעו,
שצגכמ"ש בסי' שע"ב).
שצד[250] מ"א שם (ויש להחמיר).
שצה[251] מהרי"ק שם (לא נאמרו הדברים אלא כגון שהבתים
שצוכולם לאדם אחד והשכיר או השאיל מקצתם לאחרים ונשאר לו שם בבתים, דכיון דלא סליק
שצזרשותו מכל וכל מאותו הבית, נעשה כאלו דר עמהם ואין אוסרים זה על זה). ב"י
שצחד"ה ומ"ש רבינו אם אינם ניטלים, בשם מרדכי
שצטרמז תקכז (ומיהו נראה דלא חשיב תפיסת יד אלא בעל הבית [שמשכיר] את ביתו ומעכב
תלעצמו אחת מפינות הבית להניח שם את כליו, דאז הוי כאילו דר שם עם השוכר, לכך אינו
תאאוסר עליו בחצר או בבית). שו"ע שם (ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות,
תבאף על פי שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם, אוסרים זה על זה).
תג[252] כדלקמן ס"ד, ושם נסמן (הערה 258).
תד[253] כדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר,
תהאסור לטלטל בלי עירוב).
תו[254] הרב רבינו יהונתן כח, א (ויש מן הרבנים שאומרים, כי מה
תזשאמרנו שאינו אוסר, הני מילי כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים,
תחוהוא שוכן באחד מהן, ויש לו תפיסת יד בכולן, שאינן אוסרין עליו. משום דדמו לאחין
תטהשותפין (עב, ב) שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם, שאין צריכין עירוב כל אחד
תיואחד, והני מילי בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר, אבל אם יש שם דיורין בחצר
תיאומוליכין עירובן אצל אחרים, צריכין עירוב בכל אחד ואחד, מגו דאסרי הני, הני נמי
תיבאסרי. והכא נמי כך אנו דנין בו). רמ"א ס"ב (ויש אומרים דכל זה כשאין
תיגדיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן, צריכין כל אחד
תידלערב). מ"א ס"ק ה (ומוליכין עירובן אצלם, פירוש שהם מוליכין עירובן אצל
תיהאחרים).
תיווהיינו שדינו כהא דלקמן ס"ז (האחים
תיזשיש להם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם יש עוד דיורים
תיחבחצר ומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד
תיטעירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים ליתן כל אחד ואחד. אבל
תכאם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל), וכהא דלקמן ס"ה (חמש חבורות
תכאששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ... מחיצות עראי, כגון של יריעות,
תכבוצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן. במה דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר,
תכגועירוב כל החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם).
תכד[255] כדלעיל סי' שסו ס"ד
תכה(הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם
תכודרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19).
תכז[256] רבינו יהונתן שם (מגו דאסרי הני, הני נמי אסרי). ט"ז
תכחס"ק א (דמגו דאסרי הני אחרים, אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבעל הבית
תכטבו תפיסת יד).
תל[257] ס"ז (אם יש עוד דיורים בחצר, ומניחים עירוב כל החצר באחד
תלאמדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד עירובו, שמתוך שבתים אלו של האב
תלבובניו הוזקקו לעירוב, צריכים ליתן כל אחד ואחד).
תלג[258] מהרי"ק
תלדסי' מח (נראה לענ"ד, שאם מתחילת השכירות הסכימו לדור יחד בבית אחד, אף על גב
תלהשהאחד מושכר מן הנכרי ולא האחר, דמכל מקום לא יוכל השוכר מן הנכרי לסלק את חבירו
תלומן הבית, כיון שמתחילה נתרצו לדור יחדיו, אישתכח דהאי שוכר מן הנכרי שליחותא
תלזדחבריה קא עביד, ואם כן משום הא לא איר[י]א שלא יאסור האחד על חבירו). רמ"א
תלחס"ב (אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה לא
תלטשכרה אדעתא דהכי, הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו. אבל אם
תמשכרה מתחלה אדעתא דהכי, הוה ליה שני בתים, ולא מהני אף על פי שיש לאחד תפיסת יד
תמאבבית חבירו). מ"א ס"ק ו (שכרה מתחלה, אם כן לא יוכל לסלק חבירו מן הבית,
תמבוהוי ליה כב' בעלי בתים).
תמג[259] משנה עב, א (חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד),
תמדופרש"י (וחלקוהו לחמשה). טור ושו"ע ס"ג (חמש חבורות ששבתו בטרקלין
תמהוחלקוהו במחיצות).
תמו[260] רש"י שם (וכולן יש
תמזלהן פתח מן הטרקלין לחצר), ויתבאר לקמן (והערה 273).
תמח[261] ברייתא שם עב, ע"ב (אמר רבי יהודה הסבר, לא
תמטנחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה).
תנטור ושו"ע שם (אם המחיצות מגיעות לתקרה).
תנא[262] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ב (היו
תנבהמחיצות מגיעות לתקרה, או אפילו תוך שלושה לתקרה, הרי זו מחיצה). מ"מ
תנגפ"ד ה"ז (וכתב הרשב"א מגיעות שהן תוך שלשה לתקרה, שכל תוך שלשה
תנדכלבוד דמי). שו"ע שם (אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלושה טפחים).
תנהוכן הדין בגדיש של תבן שבבית המחלקו
תנולשנים, ומבדילו בין רשות אחת לרשות האחרת, כדתנן עט, א (נתמעט התבן מעשרה טפחים
תנזשניהן אסורין), וגמרא שם (הא עשרה שרי, ואע"ג דמידליא תקרה טובא, שמע מינה
תנחמחיצות שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות. אמר אביי הכא בבית שלשה עשר חסר משהו עסקינן,
תנטותבן עשרה).
תסאלא שבזה מסתפק רבינו אם קיי"ל כן,
תסאכדלקמן סי' שעב ס"כ (שמא יהיו נוטלין והולכין עד (למטה מי'), (שיפחות מג'
תסבטפחים)), ושם נסמן (הערה 530).
תסג[263] תוס' שם ד"ה במחיצות (דהכא איירי
תסדבמחיצות עראי, כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה). רא"ש
תסהפ"ו סי' יז (ואפילו הן מחיצות גרועות כגון של יריעות). טור ושו"ע שם (אפילו
תסוהן של יריעות).
תסזואם אינן פרוסות שם בקביעות, ראה לקמן
תסחס"ו.
תסטואם יושבים באהלים נפרדים, ראה לעיל סי'
תעשסו ס"ב.
תעא[264] תוס' שם ע"ב ד"ה אבל (דדווקא
תעבבמוליכין עירובן קאמר דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל בעירוב בא אצלן,
תעגעירוב אחד לכולן). רא"ש שם (דוקא במוליכין עירובן למקום אחר
תעדהוא דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל בעירוב בא אצלן, עירוב אחד לכולן).
תעהמברייתא שם (במה דברים אמורים כשמוליכין את עירובן
תעולמקום אחר, אבל אם היה עירובן בא אצלן, דברי הכל עירוב אחד לכולן). טור ושו"ע
תעזשם (אם בני החצר נותנים העירוב באחד משאר בתי החצר, צריך כל אחת ואחת מחבורות
תעחשבטרקלין ליתן עירוב. אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין, אין צריכין ליתן עירוב כלל,
תעטשכולם דרים בבית זה, ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב. וכן אם אין
תפדיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב).
תפאודינו כהא דלקמן ס"ז (האחים שיש
תפבלהם בתים בחצר אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... אם יש עוד דיורים בחצר
תפגומניחים עירוב כל החצר באחד מדיורין ההם, צריכים האחים עם אביהם ליתן כל אחד
תפדעירובו, שמתוך שבתים אלו של האב ובניו הוזקקו לעירוב צריכים ליתן כל אחד ואחד. אבל
תפהאם אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל). וכהא דלעיל ס"ג (יש אומרים
תפושאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר ... אבל אם העירוב מונח
תפזבאחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת לעירוב, שמתוך שבתים
תפחאלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית, צריכים גם הם ליתן בשביל
תפטבתיהם).
תצ[265] רבינו יהונתן כב, א (צריכין כל אחד ואחד ליתן חלק בעירוב
תצאשרוצין לערב עם חצר הסמוכה להן, ופתח אחד ביניהם ומניחין שם בחצר כאחת עירובן, ולא
תצבבטרקלין. אי נמי יש דיורין אחרים בחצר שלפני הטרקלין, וצריכין על כרחן לערב עמהם,
תצגואין מניחין העירוב בטרקלין אלא בשאר בתי החצר, וכיון שנותנין עירובן בבתי האחרים
תצדהדרים עמהם בחצר, צריכין כל אחד ואחד להתחלק בעירוב).
תצהדין שתי חצרות שרוצות לערב ביחד, יתבאר
תצולקמן סי' שעב ס"ג ואילך.
תצז[266] ט"ז ס"ק ד (דכיון דאסרי הנך דיורי שבחצר, אסרי נמי
תצחהנך שבטרקלין. והנך שבטרקלין גופייהו מחולקים הם כיון שהמחיצות מגיעות).
תצט[267] כדלעיל סי' שסו ס"ד
500(הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם
501דרים שם, והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19).
502[268] תוס' ד"ה במחיצות (דהכא איירי במחיצות עראי,
503כגון יריעות שמפסיקין עד התקרה), ושם ע"ב ד"ה אבל (ומיהו בחדרים ועליות
504ממש, אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן לעירוב בא אצלן). אגודה פ"ו ס"ד
505(ולא דמי למחיצות המגיעות לתקרה, דהנך במחיצות עראי כגון יריעות). הובא באליה רבה
506ס"ק ז.
507[269] טור ושו"ע שם (וכן
508אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב). וכמו במקבלי פרס דלקמן ס"ז (אם
509אין עמהם דיורין בחצר, אין צריך עירוב כלל, שאינן אוסרים זה על זה).
510[270] במשנה שם (בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה
511וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן), וברייתא שם רע"ב (על מה נחלקו על
512מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל
513אומרים עירוב אחד לכולן), ופרש"י במשנה (אין מחיצה זו חילוק רשות, דמחיצה
514שפלה היא כדמפרש בגמרא, הלכך עירוב אחד לכולן, ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזו לזו
515בלא עירוב, שהטרקלין מחברן). טור ושו"ע שם (חלקוהו במחיצות שאין נוגעות
516לתקרה, (אפילו) אם בני החצר נותנים עירובן באחד משאר בתי החצר, די בעירוב אחד לכל
517החמש חבורות).
518[271] משנה שם (ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שהן
519צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה). רשב"א שם ד"ה ומודים (דצריכין עירוב
520דקתני, לאו כולן קאמר, אלא אותן מקצת בלבד ששרויין בחדרים ... כיון שאלו נחלקו
521במחיצות עד התקרה הרי הן כחדרים מוחלקין לגמרי וצריכין עירוב לעצמן, כן נראה לי)
522ובעבודת הקדש שם (עשו מקצת החבורות מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו, אותן שעשו
523הרי הן כמוחלקין לגמרי ... וצריכין עירוב לכל אחד ואחד). מ"מ שם (ודקדק מלשון
524המשנה, שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הן כמחולקים ושלא
525עשו כמשותפים). רמ"א ס"ג (אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו
526הם מחולקים, ואותן שלא עשו, הם כמשותפין).**
527**
528האמור כאן הוא אף לענין חלקוהו במחיצות
529עראי של יריעות, לענין יש עוד דיורין בחצר, ומניחין העירוב באחד מדיורין ההם
530(כאמור בסמוך "וכל זה כשעשו מחיצות עראי לפי שעה").
531ולמדים זאת מהמשנה והרשב"א דמיירו
532כשמקצתן שרויין בחדרים או עליות ממש.**
533**
534[272] משנה שם (ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן
535צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה), ופרש"י (דהוו להו כה' בתים). תוס'
536ע"ב ד"ה אבל (ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן
537לעירוב בא אצלן). רא"ש שם. טור ושו"ע שם (ואם היו דיורין
538בעליות ממש, אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין, צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב).
539[273] רש"י במשנה שם ד"ה בטרקלין (וכולן יש
540להן פתח מן הטרקלין לחצר, וצריך לערב עם שאר בני חצר). תוס'
541שם ד"ה ומודין (הני חדרים ועליות איירי כגון שכל אחד פתוח לחצר, כדפירש בקונטרס,
542דהנך ה' חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר, דאם לא היה לכל
543אחד פתח לחצר, הוה אמרינן פנימי נותן עירובו ודיו, או שני הפנימיים). וקיי"ל
544ששני הפנימיים נותנים עירובן, כלדקמן ס"ח (שנים הפנימים לבדם צריכים ליתן
545עירוב), וכנסמן לעיל (הערה 234).
546רא"ש שם (ומיירי שכל חדר ועלייה פתוח לחצר
547כמו שפירש רש"י, דהנך חבורות ששבתו בטרקלין לכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר,
548דאם לא היה לכל אחד פתח, הוה אמרינן פנימי נותן עירובו לחוד, או שני הפנימיים).
549טור ושו"ע שם (אם עוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם
550עוברין דרך עליו, אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים, וכל האחרים חשובים
551כבית שער להם. ואם היה לכל אחד פתח פתוח לחצר ... צריך כל אחת ואחת מחבורות
552שבטרקלין ליתן עירוב). ב"ח ד"ה ומ"ש היה לכל אחד (אפילו היה כל אחד
553ואחד בית גמור בפני עצמו, אין צריך לערב אלא ב' הפנימיים, וכל האחרים פטורין, ואין
554צריך לומר בטרקלין שחילקוה במחיצות).**
555**
556**ומ"ש
557הט"ז** ס"ק ב (ואם יש לאלו
558ב' פנימיים מחיצות מגיעות, אפילו הכי אין נותנים אלא עירוב אחד, כיון שאין להם אלא
559פתח אחד), וס"ק ט (שנים הפנימיים כו', פירוש שניהם נותנין עירוב אחד כיון
560שאין להם אלא פתח אחד), **צע"ג.
561עיין תוס' רא"ש שם (או שני הפנימיים), ובהג"ה** הא' שבסעיף זה (או שאין עוברים זה על זה, רק כל אחד יש לו פתח
562פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר) ודו"ק. ומב"י (ובסמ"ק (סי' רפב עמ' שח) כתב ... וצ"ע אי מצריך
563אפילו בפתח אחד לרשות הרבים), **אין
564ראיה, דבמסקנא לא קאי הכי בסמ"ק **(דהא
565משמע דלא מהני פתח אחד כי אם לאחשובי החיצונה בית שער. וכן נהגו בבירה גדולה
566שמשכירים בני אדם הרבה כל אחד ואחד בחדר לבדו, ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבים,
567אפילו הכי נהגו לערב עד כאן לשונו. ונראה לי דכשאין הבתים פתוחים זה לזה מיירי,
568כגון שכל הבתים פתוחים לבית אחד ואותו בית שער פתוח לחצר, ומשום הכי קאמר דלא מהני
569פתח אחד אלא להיכא שהבתים פתוחים זה לזה, שתחשב החיצונה כבית שער, אבל כהאי גוונא
570שאינם פתוחים זה לזה, אף על פי שאין להם אלא פתח אחד צריכין לערב זה עם זה), אלא כדמשמע מתוס' ורא"ש, ששני הפנימים נותנים פת, אף בפתח אחד.
571אלא
572שאם עירבו ביניהם, סגי בפת אחת שנותן אחד מהם, כדלקמן ס"ו (ואינן אוסרים זה
573על זה, וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר, עירוב אחד לכולם, ופת אחד בלבד
574מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו).
575[274] מ"א ס"ק ז (ומהאי טעמא בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב,
576אסור לטלטל מחדר לחדר, אם אין לבעל הבית תפיסת יד, וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם
577שנים). וכדלעיל סי' שסו ס"א (ואפילו מבית לבית שלא בדרך החצר, אסור לטלטל בלי
578עירוב).
579[275] סעיף ח (עשרה בתים זה לפנים מזה, ואין פתוח מהם לחצר אלא
580החיצון בלבד, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאין דרך החיצון לחצר, שנים הפנימים לבדם
581צריכים ליתן עירוב, שהם לבדם תורת בית עליהם).
582[276] בקטע שלפנינו מבאר פרטי
583היתר בעל הבית שיש לו מלמד או סופר או תלמידים בביתו, אשר בתוס' ורא"ש הובאו
584בזה ג' פרטים:
585(א)
586משתמשים באפייה ובישול בבית גדול של בעל הבית.
587(ב)
588אינו משאיל להם רשותו לאסור עליו.
589(ג)
590יכול לסלקם.
591ועל
592זה מבאר:
593(א)
594דסגי בטעם היתר השלישי "שיכול לסלקם" (הערה 280).
595(ב)
596אף בשאולים לא סגי בלא טעם שיכול לסלקם (הערה 282).
597(ג)
598לא סגי בטעם שמשתמשים באפייה ובישול בבית גדול (הערה 283).
599[277] תוס' עב, א ד"ה ומודין (ומיהו אם יש
600לאדם סופר או מלמד בביתו, או כעין אותן [הבחורים] הבאין ללמוד תורה, ושרויין כל אחד
601בחדר או בעלייה בפני עצמו, אע"פ שחלוקין מבעל הבית בפתו, אין אוסרין עליו ולא
602בעו עירוב) רא"ש פ"ו סי"ז (אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו, או
603בחורים הבאים ללמוד, ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו ... אין אוסרין עליו,
604ולא זה על זה). טור ושו"ע שם (אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים
605הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א' בחדרו ... אינם אוסרים).
606[278] רא"ש שם (ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר). טור
607ושו"ע שם (אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו).
608[279] תוס' שם (בין יש להם פתח לרשות הרבים בין אין להם פתח לרשות
609הרבים). וראה ב"י ד"ה ומ"ש רבינו אבל מי (ונראה לי דלהרא"ש
610נמי אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לרשות הרבים שרי, ולא הזכיר פתוח לחצר, אלא משום
611דאם אינם פתוחים לחצר בעל הבית, לא הוו שייכי אהדדי, כי היכי דלימא בהו שאינם
612אוסרים עליו).
613[280] עי' תוס' שם בטעם הב' (דאין משאיל להם רשותו
614לאסור עליו, ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו). רא"ש
615שם בטעם הב' (שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, ולא לאסור זה על זה, ומצי
616לסלוקינהו). וסי' שפב ס[י]"ו (אם יש לעכו"ם
617ה' שכירים או לקיטים ישראלים דרים בביתו, אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה)**,
618דאין צריך שיהיו משתמשים באכילה כו',** כטעם הא' שבתוס' ורא"ש שם (אין
619אוסרין זה על זה, כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול
620ובכל דבר, חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד), שטעם זה אמרינן רק כאן
621בישראל שיש לו מלמד כו', משא"כ בסי' שפב דמיירי בנכרי שיש לו ישראלים דרים
622בביתו. עי' שם במ"א ס"ק יב ס"ק יב (משום דלא
623השאיל להם רשותו שיאסרו, ומצי לסלקינהו, וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס'
624דף ע"ב והרא"ש)). הרי סגי בטעם זה דמצי לסלוקינהו.
625וכן הוא לקמן שם סי"ח (נכרי שיש לו
626ה' ישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו, כל אחד בחדר או בית בפני עצמו, אינן אוסרים
627זה על זה, כיון שאין דירתם שלהם אלא של הנכרי, והוא יכול לסלקם), ושם נסמן (הערה 874).
628לעיל ריש ס"ב (בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים או שהשאילם
629(לזמן, בענין שאינו יכול לסלקם תוך הזמן בעל כרחם), הרי הם אוסרים עליו בחצר כאלו
630היו בתים שלהם, עד שיערבו), ושם נסמן (הערה 239).
631וראה
632משנה ברורה באור הלכה סוף ס"ג, שיש מצריכים שניהם (שיהיו משתמשים באכילה כו'
633וגם שיכול לסלקם), ושדעת רבינו היא, דסגי במה שיכול לסלקם.
634[281] ב"י שם (ואם שנים או שלשה אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר
635או הקנוי לו, אף על פי שכל הבתים פתוחים לטרקלין ומקום אפייתם ובישולם ותשמישם
636ביחד, נראה דלכולי עלמא אוסרים זה על זה).
637[282] ב"י סי' שפ"ב ד"ה ומ"ש רבינו ודוקא (דאם ייחד
638הגוי לישראל, שהוא שכירו ולקיטו, חדר אחד, שלא יוכל הגוי להשתמש בו, דהוי השתא
639הגוי מסולק מישראל ואין יכול לסלק הישראל, בכהאי גוונא לא אמרינן נותן עירובו ודיו),
640הרי שבמשאיל לו חדר, תלוי הדבר אם יכול לסלקו או לאו.**
641**
642**(עיין
643תוס'** שם (דאין משאיל להם
644רשותו לאסור עליו ולא זה על זה, ומצי לסלוקינהו). ועל זה מוכיח כאן, שעיקר טעם ההיתר הוא כיון "דמצי
645לסלוקינהו", ולא סגי בתחלת דברי התוס' "דאין משאיל להם רשותו לאסור
646עליו".
647**וגם
648ראייתם **(והוה ליה כה' שכירים וה' לקיטים, דלא אמרינן להחמיר, כדאמרינן
649לעיל (סד, א. סו, א) דאחד נותן עירובו ודיו), מיירי בכהאי גוונא
650שיכול לסלקם. **עיין תוס' דף ס"ו סוף
651ד"ה מערב** (דאם ייחד הנכרי לישראל שהוא שכירו ולקיטו חדר אחד שלא יוכל
652הנכרי להשתמש בו, דהוי השתא הנכרי מסולק מישראל, ואין יכול לסלק הישראל, בכהאי
653גוונא לא אמרינן נותן עירובו ודיו).**
654ובמג"א סי' שפ"ב ס"ק (ט) [יב] **(אין דירתן חשובה, משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו, ומצי
655לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש)).
656וכן
657הוכיח לעיל ס"א, הערה 239 (וכן מצאתי בהדיא בב"י סי' שפ"ב
658גבי יחד לו בית, בפירושו בדברי התוס').
659**ומהרי"ק
660סי' מ"ו **(במה נסתפקת בעניין האורח
661והבעל בית, שהרי דבר פשוט הוא דכל היכא שיש לכל אחד מקום פיתא לעצמן חשוב כל אחד
662כבעל בית, ואוסרים זה על זה)**
663דלא סבירא ליה הכי **(שאינו מחלק אם בעל הבית
664יכול לסלק את האורח אם לאו).**
665לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה עיקר ההיתר משום שמשתמשים באפייה כו'** (שהוא טעם הראשון שבתוס' ורא"ש
666שם), כמבואר שם
667(ודווקא במשאיל מקום לחבירו אפייה ובשילה ביחד), ובסוף סי' מ"ז (ומכל מקום הוצרכו לתלות הטעם באפייה ובישול יחד, כדי להתיר גם
668בלא תפיסת יד).** ומ"ש בסוף סי'
669מ"ח** (היכא שיש לכל אחד דרך
670יציאה לחצר מבלתי יצטרך עבור דרך הטרקלין, פשיטא שהיו אוסרים על הבעל הבית, אם לא
671מטעם שאפיותם ובשולם ביחד, או משום שלא השאיל להם רשותו וכו'). כוונתו משום תפיסת יד (שמה שכתב טעם השני "שלא השאיל
672להם רשותו" אין כוונתו לטעם השני שבתוס' ורא"ש, אלא כוונתו, שלא השאיל
673להם רשותו כיון שהניח בה תפיסת יד). **וכן
674משמע בב"יגבי תלמידים**
675ד"ה ומ"ש רבינו אבל מי (ודבר פשוט הוא דלא איצטרכינן להני טעמי
676אלא כדי להתיר כשאין לבעל הבית תפיסת יד במקום שהשאיל להם, שאם היה לו שם תפיסת יד,
677בלאו הני טעמי הוה שרי, כמו שנתבאר בסמוך), כמה שכתבתי אחר כך (אלא אם כן יש לו בהם
678תפיסת יד)).
679וראה
680משנה ברורה באור הלכה סוף ס"ג, שיש הסוברים דסגי במה "שאינו
681משאיל להם רשותו לאסור עליו",
682אף אם אינו יכול לסלקם. ודעת רבינו היא שלא הותר בשאולים אלא כשיכול לסלקם.
683[283] דלא סגי בטעם הראשון שבתוס' ורא"ש שם (אין אוסרין זה על
684זה, כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול ובכל דבר,
685חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד). ב"י
686שם (ואם שנים או שלשה אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו, אף על פי שכל
687הבתים פתוחים לטרקלין, ומקום אפייתם ובישולם ותשמישם ביחד, נראה דלכולי עלמא
688אוסרים זה על זה. ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעל הבית שאינם אוסרים,
689דאיכא למימר שאני התם דאיכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו). ט"ז
690ס"ק ו (הטעם כיון שכולם משתמשים בשל בעל הבית באפייה ובישול ובכל דבר, חשיבי
691כולהו כאלו אוכלים וישנים במקום אחד ... ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו,
692כ"כ התוספות. וכתב ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוקא, ואין לסמוך
693להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני).
694[284] לקמן סעיף ז.
695[285] רב עג, רע"א (מאי מקום דירה, רב אמר
696מקום פיתא, ושמואל אמר מקום לינה). רי"ף כב, ב (והלכתא כרב). טור ושו"ע
697ס"ה (מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר, ושם הוא
698אוסר).
699[286] רמב"ם פ"ד ה"א (אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על
700שולחן אחד, אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אין צריכין עירוב, מפני
701שהן כאנשי בית אחד). תוס' עב, א ד"ה ומודין (אם כולם אוכלין במקום אחד, אף על
702פי שכל אחד ישן בחדרו, קי"ל כמאן דאמר לקמן מקום פיתא גורם). **רבינו
703ירוחם** נתיב יב חט"ו (כמה אנשים שדרין בבית אחד, אפילו הבית
704שלהם, אינם אוסרים זה על זה. כך כתבו בתוס'). שו"ע ס"ד (אנשי חצר שהיו
705כולם אוכלים על שלחן אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים
706עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד).
707והיינו לא רק אם אוכלים בבית אחד, אלא
708אף אם אוכלים בחצר, כדלעיל סי' שסו ס"ג (אותם שאין להם בתים, הרי הם כשרויים
709בחצר אחת ואינם צריכים עירוב).
710[287] בב"י ד"ה כתב
711הרמב"ם: "שאוכלין על שולחן אחד תמיד". ובכ"מ שם:
712"שאוכלין על שולחן אחד". וכאן בפנים: "אוכלים בבית אחד בשבת".
713וכן הוא בסוף הסעיף: "אם אוכל שם בשבת". וראה נתיבות השבת פכ"ח
714הערה ב.
715וכל זה כשאוכלים את כל סעודות השבת
716ביחד, אבל אם אוכלים רק סעודה אחת ביחד, ושאר הסעודות אוכל כל אחד בביתו, אזי
717חייבים בעירוב, כדלעיל סי' שסו סט"ז (בני החצר שהיו מסובים לאכול בבית אחד
718מהם, וקידש עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ... והוא שמסובין
719בבית שהוא מקום הראוי להנחת עירוב, אבל אם מסובין בחצר, אינו עירוב, שהרי העירוב
720צריך להיות בבית דירה). הרי מיירי שחייבים בעירוב (כיון שכל אחד אוכל שאר הסעודות
721בביתו), והפת שעל השלחן בסעודה שבכניסת השבת סומכין עליו משום עירוב.
722[288] סמ"ק.ב"י שם
723(ונראה לי שאפילו אם הם חלוקין בעיסתן קאמר שאינם אוסרין זה על זה, כיון שאוכלין
724על שולחן אחד תמיד, וטעמא משום דקיימא לן כרב דאמר מקום פיתא גרים, וכיון דמקום
725פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד). בדק הבית שם (ונראה עוד דשולחן
726אחד לאו דוקא, דאפילו אוכל כל אחד על שולחנו, כיון דמקום פיתא דכולם הוי בבית אחד,
727חשיבי כולהו כאנשי בית אחד). וכן הוא בכסף משנה שם. רמ"א ס"ד (וכן אם
728הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני
729עצמו, עירוב אחד לכולם).
730[289] זה שמאכלם הוא באותו חדר, אינו נחשב כעירוב, כדלעיל סי' שסו
731ס"ח (צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד, אינו
732עירוב ... ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקשנו חבירו
733ממנו לא יתננו לו), וס"ט (צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני
734כלים אינו עירוב), והרי כאן "כל אחד אוכל משלו, על שלחן בפני עצמו".
735ומכל מקום "אינם צריכים עירוב",
736כי "כולם אוכלים בבית אחד בשבת ... הם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה".
737ואפילו אם יש ביניהם מחיצות עראי אינם
738צריכים עירוב, כדלעיל ס"ה (חמש חבורות ששבתו בטקלין וחלקוהו במחיצות ... עראי
739כגון של יריעות ... אם אין דיורין אחרים כלל בחצר, אין צרים עירוב כלל, שאין
740אוסרים כלל זה על זה, הואיל וכולם בבית אחד שאינו מוחלק אלא במחיצות עראי).
741*
742וראה המסופר בלקוטי שיחות ח"ט ע'
74391 (בשעת דער טאטע (בעל ההילולא) איז געווען ביי הרה"ג וכו' ר' חיים בריסקער
744צו נעמען ביי אים "סמיכה" אויף רבנות ... האט ער אים אויך מציע געווען
745ענטפערן אויף אייניגע שאלות וועלכע זיינען דאן פארגעבראכט געווארן פאר ר' חיים'ען.
746צווישן אנדערע איז אויך געווען א שאלה. א איד האט געהאט א סוכה אין הויף צוזאמען
747מיט די אנדערע אידישע שכנים, או מען האט פארגעסן מאכן אן עירוב-חצירות. איז ער געקומען
748פרעגן, ואס זאל מען טאן שבת? ר' חיים האט זיך געווענדעט צום טאטן אז ער זאל
749פסק'נען די שאלה, און דער טאטע האט באלד געענטפערט אז די סוכה אליין איז מערב), ובשוה"ג
750שם (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ע ס"ו. "אנשי החצר שהיו
751אוכלים בבית אחד בשבת ... אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד". יתרה
752מזה בסוכה שהיא קבע וביתו עראי (סוכה כח, ב)).
753וכנראה אין הכוונה שמועיל מטעם עירוב,
754שהרי:
755(א) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ה (הואיל
756והעירוב הוא משום דירה, אין מניחין אותו אלא בבית הראוי לדירה, אבל לא באכסדרה
757ומרפסת, ולא בבית שער), וגם סוכת החג יש לה דין אכסדרה, כלעיל ס"א (הדר
758באכסדרא ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינן חשובות דירה. וכן סוכת החג
759בחג, אינה חשובה דירה לאסור).
760(ב) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ח (צריך
761שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ... ולכן צריך ליזהר שלא לערב
762בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו), וכאן מיירי
763בפשטות שכל אחד אוכל ממאכלי החג שהכין לעצמו.
764(ג) נתבאר לעיל סי' שסו ס"ט (צריך
765ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב), וכאן מיירי
766בפשטות שכל אחד אוכל בפני עצמו ממה שהכין בכליו של עצמו.
767ונראית יותר הכוונה, שכיון ש"כולם
768אוכלים בבית אחד בשבת ... הם כאנשי בית אחד, ואינן אוסרים זה על זה", ולכן
769אינם צריכים עירוב כלל.
770ויתירה מזו, אפילו יש כמה סוכות בחצר,
771וכל אחד אוכל בסוכה שלו, אין אוסרים זה על זה, כדלעיל ס"א (וכן סוכת החג בחג,
772אינה חשובה דירה לאסור), ושם (הערה 235).
773ואף שכאן אפשר שהנשים ובנות אוכלות בביתן,
774שהרי אינן חייבות בסוכה. מכל מקום אינן אוסרות על שאר בני החצר, כדלקמן סוף
775ס"ז "בנשים המקבלות פרס מבעליהן", "ואוכלין בבתיהם",
776"אינן אוסרים זה על זה".
777ולפי זה אפשר, שאם יש בחצר אלמנה שאינה
778אוכלת בסוכה, וגם אינה מקבלת פרס מבני החצר, שוב לא תועיל אכילת הגברים בסוכה (ראה
779קובץ דברי תורה ח"ד ע' קלט).
780[290] רמב"ם
781שם ה"ב (וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, עירוב אחד לכולן ופת
782אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו). שו"ע שם.
783וכן הוא לקמן סי' שעב ס"ג-ד (שתי
784חצרות שרוצות לערב יחד ... אם ירצה יוליך שם, אפילו פת משלו, וכולם מותרים, הואיל
785והוא כבר עירב עם חביריו ... והוא הדין אם הוא עם חביריו הם בענין שאינן צריכין
786לערב כלל ביניהם ... הרי אחד מהם מוליך פת בשביל כולם, אפילו משלו, לחצר הסמוכה
787להם לערב עמה), ושם נסמן (הערה 407).
788[291] תוס' דף ע, רע"ב (דאם נותן פת משלו הוי
789עירוב, אף על פי שלא זיכה לאביו). ורא"ש שם פ"ו סי' טז (אף
790על פי שלא זיכה לאביו ... אם לקח פת משלו והוליך למקום השיתוף מועיל לכולם).
791וכדלקמן סי' שעא ס"ג (אם היה דר
792בבית זה עם המוריש ונתן לעירוב משלו בשביל בית זה של המוריש, הרי זה מועיל, כמו
793שנתבאר בסימן ש"ע שבני ביתו של אדם יכולים לערב משלהן בעד ביתו).
794והיינו כשבעל הבית בעיר, שאז אין בני
795הבית יכולים לערב משלו, אלא משלהם. אבל אם אינו בעיר, נתבאר לעיל סי' שסז (ואם אין
796הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם).
797[292] רמב"ם שם (ואם היה העירוב בא אצלן, אינן צריכין לערב, כמו
798הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת, שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין).
799שו"ע שם.
800וכדלעיל סי' שסו ס"ד (הבית שמניח
801בו העירוב אין צריך ליתן פת, שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם,
802והרי בעל הבית זה דר שם), ושם נסמן (הערה 19).
803[293] רמ"א ס"ד (הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן
804הוי כחמשה ששבתו בטרקלין). ט"ז ס"ק ז (פירוש אף על פי שכל אחד אוכל על
805שלחן בפני עצמו, מכל מקום כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד).
806[294] ב"י (ואף על פי שיש וילון תלוי בפני כל
807אכסדרה, לא חשיב חילוק מחיצות בהכי ... ואפילו אם מגיע לתקרה, נראה דלא חשיב מחיצה,
808כיון שאינו פרוס תדיר, דבשעה שרוצים לעשות דבר של צניעות מותחין אותו ואחר כך
809מסלקין אותו לצד אחד). רמ"א שם (ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם
810לצניעות, לא מיקרי מחיצה, הואיל ולא הוי שם בקביעות). מ"א ס"ק ט (דאין
811פורסין אלא כשעושין דבר צניעות).
812[295] שנתבאר לעיל ס"ה (חמש
813חבורות ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ... הרי
814כל אחד ואחד חדר בפני עצמו, אפילו הן
815מחיצות עראי, כגון של יריעות, וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן).
816[296] ברייתא עב, ב (מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצרות באושא, ובא
817מעשה לפני חכמים ואמרו, אינו אוסר אלא בית דירה בלבד), וגמרא עג, רע"א (מאי
818מקום דירה, רב אמר מקום פיתא, ושמואל אמר מקום לינה). רי"ף כב, ב (והלכתא
819כרב). טור ושו"ע ס"ה (מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו
820הוא העיקר ושם הוא אוסר).
821[297] שבמקום שגר בו ואינו אוכל
822בו, נעשה כאורח אצלם.
823וכמו במתפללי בית הכנסת שאינם אוסרים
824מטעם זה, כדלעיל סי' שסו ס"ו (ואין אנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית
825הכנסת אינה בית דירה ... וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו).
826סיכום דיני אורח – ראה לקמן ס"ט
827(הערה 305).
828[298] משנה עב, ב (האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם
829וישנים בבתיהם (הם ואביהם ואחרים דרין בחצר אחת, רש"י), צריכין עירוב לכל אחד
830ואחד ... אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר, אבל אם היה עירוב בא אצלן (עירוב
831כל החצר בא לבית אביהן שלא הוזקקו לעירוב, דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מט, א) בית
832שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן את הפת, והם כולם נמשכין בו, רש"י) או שאין
833עמהן דיורין בחצר (שאין דיורין מזקיקין אותן לעירוב, רש"י) אינן צריכין לערב),
834לאוקימתא דרב שם (במקבלי פרס שנו), ופרש"י (שאין אוכלין בבית אביהן ממש),
835ותוס' (ואע"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם, אהני מה שאוכלים משל אביהם, דאם היה
836עירוב בא אצלם, או שאין עמהם דיורין, אין צריכין לערב). טור ושו"ע ס"ה (האחין
837שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים. ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם,
838אוסרים. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אחר, אבל אם היו בני שאר
839החצר נותנים העירוב באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב).
840ודינו כהא דלעיל ס"ג (יש אומרים
841שאין תפיסת יד מועלת אלא כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר ... אבל אם העירוב מונח
842באחד מבתי הדיורין, הרי כל הבתים אלו צריכים כל אחד ליתן פת לעירוב, שמתוך שבתים
843אלו הוזקקו לעירוב עכ"פ בשביל בית שדר בו בעל הבית, צריכים גם הם ליתן בשביל
844בתיהם), וס"ה (חמש חבורות ששבתו בטרקלין, וחלקוהו במחיצות לחמשה חדרים ...
845מחיצות עראי, כגון של יריעות, וצריכות כל אחד ואחד מהחבורות ליתן עירובן. במה
846דברים אמורים כשיש עוד דיורין בחצר, ועירוב כל החצר מניחין אותו באחד מדיורין ההם).
847[299] ב"י ד"ה ומ"ש הלכך (ומשמע
848דלא שנא לן בין אם מקבלין מאכל ממש, למקבלים מעות ליקח בהם מאכל). מ"א
849ס"ק י (אפילו מעות לקנות לחם (ב"י)).
850[300] גמרא עג, א (כגון דאיכא דיורין בהדייהו, דמגו
851דהני אסרי (והזקיקוהו לעירוב) הני נמי אסרי (איש על אחיו, רש"י)). ט"ז
852ס"ק ח (דהואיל והוצרכו לעירוב, אמרינן מיגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי
853אסרי).
854[301] כדלעיל סי' שסו ס"ד (הבית שמניח בו העירוב אין צריך ליתן
855פת שהרי העירוב אינו אלא שנחשבים כאלו כולם דרים שם והרי בעל הבית זה דר שם), ושם
856נסמן (הערה 19).
857[302] ברייתא שם (מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס
858מבעליהן, וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, רבי יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר
859בעבדים, רבי יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים). רמב"ם פ"ד ה"ו
860(הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעליהן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על
861שלחנו ... אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב. ואם עירבו עם חצר
862אחרת עירוב אחד לכולן. ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת). רא"ש
863פ"ו סי' יט (והרמב"ם ז"ל פסק כדברי שניהם להקל), אלא שפירש הלכה זו
864באופן אחר. ב"י (וכתב הרא"ש (סי' יט) שר"מ
865(פסקי עירובין סי' קע"א) פסק כדברי שניהם להקל, וכן דעת הרמב"ם
866בפ"ד מהלכות עירובין). טור ושו"ע ס"ו (מי שיש לו חמש נשים וחמשה
867עבדים מקבלים ממנו פרס וכל אחד אוכל בביתו ... אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם
868דיורין בחצר, או אם העירוב בא אצלם).
869וכן הוא לעיל סי' שסו סי"ג (אשתו
870שמעלה לה מזונות, או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ... אפילו יש לה בית בפני
871עצמה בחצר זו או במבוי זה ... אינה אוסרת על בעלה אף על פי שלא עירבה עמו, כמו
872שיתבאר בסימן ש"ע), ושם נסמן (הערה 125).
873[303] רב ור' חייא שם (תלמיד אצל רבו מאי. תא שמע דרב בי רבי
874חייא אמר אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי חייא, ורבי חייא
875בי רבי אמר אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי). טור
876ושו"ע שם (וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו).
877[304] ר' יוחנן עה, ב (אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה
878לפנים מזה (חיצון פתוח לחצר, וכולן דריסת רגלו עליו, ופנימי דורס על כולן, שאין לו
879יציאה אלא דרך זו, רש"י), פנימי נותן את עירובו ודיו, ורבי יוחנן אמר אפילו
880חיצון. חיצון בית שער הוא, חיצון של פנימי. במאי קמיפלגי, מר סבר בית שער דיחיד
881שמיה בית שער, ומר סבר לא שמיה בית שער). רא"ש פ"ו סכ"ב (והלכתא כרבי
882יוחנן לגבי רב ושמואל). טור ושו"ע ס"ז (עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם
883עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב,
884והשאר פטורים, שחשובים כולם כבית שער). לבוש ס"ז (ששנים האחרונים שנקראים
885בתים).
886וכדלעיל ס"א (הדר בבית שער,
887אע"פ שיש לו ד' מחיצות, כיון שרבים עוברים דרך שם לבתיהם, אין עליו תורת בית,
888אלא תורת חצר, ואין צריך לערב עם שאר הבתים), ושם נסמן (הערה 234).
889[305] בנוסף
890להאמור כאן, שהבא לדור בחצר "לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני
891החצר", כיון שנחשב כאורח וכבן ביתו של בעל הבית. ישנם עוד כמה אופנים, שאינו
892אוסר על בני החצר, כיון שנחשב כאורח וכבן ביתו של בעל הבית:
893(א) המשאיל בית לחבירו למשך זמן ויכול
894לסלקו כשירצה, נחשב כאורח ואינו אוסר עליו, כדלעיל ס"ב (בענין שאינו יכול
895לסלקם תוך הזמן בעל כרחם). וס"ה (תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו
896... ואוכל וישן בחדרו, אין צריך לערב בחצר כלל ... הרי יכול לסלקם בכל עת (אבל אם
897החדרים קנויים להם או שכורים (או שאולים, בענין שאינו יכול לסלקם תוך זמן שאלתם...) אוסרים
898עליו).
899וכאן מיירי שאינו יכול לסלקו, כדלקמן
900בסמוך (אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו), ובריש
901ס"י (בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שכירותו או שאלתו). ומכל מקום
902נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.
903(ב) המשכיר בית לחבירו ויש לו בו תפיסת
904יד, נחשב כאורח ואינו אוסר עליו, כדלעיל ס"ב (נעשה כאלו דר בהם,
905ואין הדרים אוסרים עליו, לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו).
906וכאן מיירי שאין לו בו תפיסת יד. ומכל
907מקום נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.
908(ג) הדר בבית שבחצר ואינו אוכל שם, נחשב
909כאורח ואינו אוסר על בני החצר, כדלעיל סוף ס"ו (מותר להשתמש שם בשבת, לפי
910שנעשה שם כאורח אצלם). וכן הדין באנשי בית הכנסת שאין אוכלים בו, כדלעיל סי' שסו
911ס"ו (הדירה הוא מקום האכילה, ואסור לאכול בבית הכנסת ... נעשו כאורחים לגבי דירה זו).
912וכאן מיירי כשהוא "נתארח בבית בפני
913עצמו ואוכל וישן שם בביתו". ומכל מקום נחשב כאורח, כיון שאינו מתארח אלא
914לשלשים יום או פחות.
915(ד) המקבלים פרס מבעל הבית ואוכלים
916בבתיהם, נחשבים כבני ביתו ואינם אוסרים, כדלעיל ס"ז (האחים שיש להם בתים בחצר
917אביהם ומקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם ... הואיל ואוכלים פרס אביהם נעשו כבני
918ביתו).
919וכאן מיירי שהוא אוכל משלו. ומכל מקום
920"נעשים כאנשי ביתו", כיון שאינו מתארח אלא לשלשים יום או פחות.
921(ה) המבטל רשותו לבני החצר, נחשב כאורח
922ואינו אוסר עליהם, כדלקמן סי' שפ ס"ב (אם ביטל להם רשותו ... נעשה אצלם כאורח
923בעלמא), וס"ג (לפי שנעשה אורח גמור אצלם).
924ומכל מקום יש הפרש בין דיני אורח על ידי
925שמבטל רשותו להם, לבין דיני אורח שבא לדור שלשים יום או פחות, כדלקמן בהערות
926הבאות.
927וראה גם לקמן סי' שעא ס"ו (אבל
928אורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסי' שע).
929[306] תרומת הדשן סי' עו (דנראה דשפיר מוכח בתלמודא דאין בעל הבית
930אוסר על האורח כלל, אפילו אם מתארח בבית אחר. דתנן (סט, ב) ביטל להן רשותו שלהן
931מותר לו ולהן, ומפרש בגמרא משום דהוי כאורח גבייהו. ואף על פי דהתם אינו מתארח
932בביתם, אלא מפני שבטל רשותו חשיב כאורח, ומותר הוא עצמו בשלהם, ואינהו לא אסרי
933עליה משום דהוי כאורח לגבייהו. כל שכן אורח ממש, דלא הוי ליה כח דירה מעולם בחצר,
934שאין בעל הבית אוסר עליו ... אלא דרך קבע יותר מל' יום). והשיעור של שלושים יום
935למדים מהירושלמי פ"ו ה"ב (הקוסטר אוסר מיד, ואכסניא לאחר שלשים).
936שו"ע ס"ח (המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך
937קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים, בין בביתו
938בין בביתם).
939*
940ומזה יש ללמוד לענין השוכרים חדרים
941במלון ולא עירבו ביניהם, כמבואר באגרות קודש חי"ח אגרת ו'כו (כו"כ
942משומרי תומ"צ מקילין בהאטעלס [כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מטלטל
943בש"ק בפרוזדרי האטעלס]. ולכאורה יש להם על מה שיסמוכו סמיכה חזקה ... מתארחים
944לפחות מל' יום).
945ולכאורה פשוט שהכוונה כאן למלון של
946הימים ההם, שגם הבעלים היו גרים בחצר זו, משא"כ בזמנינו שהבעלים אינם גרים
947בבית המלון, בזה נתבאר בסעיף הבא (וכל זה כשיש בעל הבית אחד קבוע בחצר, שאז
948האורחים שבבתים אחרים שבחצר זו בטלים אצלו. אבל אורחים לבדם ביחד, אוסרים זה על זה
949מיד, אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה).
950וגם כשהבעלים גרים במלון, היתר זה אינו
951אלא לדעה הא', ולא לדעה הב' דלקמן בסמוך (ויש אומרים שהאורח שמתארח בבית או חדר
952בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו ... אינו אוסר על בעל הבית לטלטל
953מביתו לחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית).
954ונראה שעיקר היתר זה בא בתור סניף לטעם
955העיקרי להיתר הטלטול במלון, שהובא לעיל (הערה 241).
956[307] תרומת הדשן שם (דחמשה שבטלו רשותן לאחד, אינם מותרים לא בשלו
957ולא בשלהם, ומפרש טעמא משום דחמשה לגבי חד לא הוי אורחים. ואילו חמשה שנתארחו ממש
958אצל האחד, ודאי כולהו שרי לטלטל בביתו ובחצירו ... אם היו באין רק דרך אכסנאי, אף
959על גב דהוו חמשה או עשרה, פשיטא דהוו אפילו כולהו כאורחים, ואין בזה ספק). רמ"א
960ס"ח (ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד).
961[308] תרומת הדשן שם (ראובן הדר בעיר המוקפת חומה יחידי, ושמעון עובר
962דרך אותו העיר עם בני ביתו ... ונכנס בשבת לביתו של נכרים).
963וכן הוא לקמן סי' שצא ס"ג (ישראלים
964הדרים בחצר אחת בעיר של נכרים המוקפת חומה, ועברו ישראלים אחרים דרך שם ונתאכסנו
965בחצר אחרת של נכרי, אינם אוסרים בעיר עד לאחר ל' יום, כמו שנתבאר בסימן ש"ע,
966באורח שנתארח בחצר).
967[309] כי אף שבזה לא שייך להתיר
968מטעם האמור לעיל ס"ה (לפי שאינו משאיל להם רשותו לאסור עליו). מכל מקום אין
969האורח אוסר על בני החצר.
970[310] מרדכי רמז תקז (חצירו של עובד כוכבים, הרי
971הוא כדיר של בהמה, ופירוש מותר לישראל המתאכסן שם להכניס ולהוציא. ואם יש שם ישראל
972אחר, אוסר, פירוש אוסר לאורח להוציא מבית העובד כוכבים לחצר. אבל אותו ישראל מותר
973להוציא מביתו לחצר, דאין ישראל האורח אוסר עליו). הובא בתרומת הדשן שם ובשו"ת
974רמ"א סי' פה. מ"א סי' שצא ס"ק ב (המרדכי כתב דעכ"פ
975אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ... נראה לי שהדין עמו, דהרי החצר מיוחד
976להבעל הבית, והבית מיוחד להאורח, דשכירות ליומיה ממכר הוא, ואם כן מוציא מרשות
977לרשות, אבל הבעל הבית, מותר להוציא, דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד ל' יום).
978וכן הוא לקמן שם ס"ג (אלא שהאורחים
979יש אומרים שהם אסורים לטלטל מחצירן למבוי, שישראל הדר בעיר אוסר עליהם כל מבואות
980העיר, מטעם שנתבאר שם).
981וכל זה באורח שמתאכסן שם, אבל אם אינו
982מתאכסן שם, נתבאר לקמן שם (ישראל אחד הדר בחצר שדרים בה נכרים, מותר לישראל אחר
983שאינו מתאכסן בחצר זו להוציא ולהכניס מבתי הנכרי או מבית הישראל לחצר, ואין ישראל
984הדר שם אוסר עליו, הואיל והוא אינו שובת כלל בחצר זו, ואורח גמור הוא אצל זה).
985[311] פרי מגדים סי' שצא א"א ס"ק ב (ומשמע הוא הדין בעל
986הבית, מבית אורח לחצר לא, כי שכירות ליומא ממכר היא).
987[312] ב"מ נו, ב (שכירות ... ביומיה מכירה היא).
988ויש מחלוקת וספק מתי אומרים ששכירות
989ליומיה מכירה היא, כדלעיל סי' רמו ס"ח (שיש להסתפק שמא על ידי השכירות ששכרה
990הישראל ... נקנה לו). קונטרס שם ס"ק ג (דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא
991אמרינן ליומא ממכר הוא). סי' רנב בקונטרס אחרון ס"ק א (משום דשכירות לא
992קניא). מהדורא בתרא לסי' רמג סוף ס"ט (דשכירות לא קניא. ואף דשכירות ליומא
993ממכר הוא).
994[313] כדלעיל ס"ב וס"ה (והערה 305).
995[314] ס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא
996ממנו לחצר, וכן להכניס, כמו בבתיהם, וגם הוא מותר בביתו כמו בבתיהם, לפי שנעשה
997אורח גמור אצלם, כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם).
998ואם "לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר",
999יתבאר לקמן שם ס"ב.
1000[315] ראה מראי מקומות וציונים.
1001[316] תרומת הדשן שם (אינם דרך אכסנאי, אלא דרך קבע יותר מל' יום). ב"י
1002בסוף הסימן (המתארח בחצר אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לל'
1003יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרין בין בביתו בין בביתם, וכמו
1004שהוכיח בתרומת הדשן סימן ע"ו). שו"ע שם (אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים
1005יום או פחות). ט"ז ס"ק י (אלא לשלשים יום או פחות, משמע ביותר מל' יום
1006אוסר).
1007[317] כדלעיל ס"ב וס"ה (והערה 305).
1008[318] מ"א ס"ק יב (עיין תשובות רש"ל סי'
1009יח, משמע דסבירא ליה לרמ"א, דבישראל אפילו רגיל אין אוסר),**
1010לדעת רמ"א** ס"ח.
1011ומפרש רבינו, שכל ההלכה הזאת מיירי אף
1012שקובע ליותר משלושים, כמשמעות הטור ושו"ע סי' שפד (אם הוא רגיל לבא, אוסר מיד,
1013ואם אינו רגיל, אינו אוסר עד לאחר שלשים יום), דאף אם בא ליותר משלשים, "אינו
1014אוסר עד לאחר שלשים יום". ולמדו כן מהירושלמי פ"ו ה"ב (הקוסטר אוסר
1015מיד, ואכסניא לאחר שלשים), דאף שבאו ליותר משלשים, הקוסטר אוסר מיד, והאכסנאי אינו
1016אוסר עד "לאחר שלשים".
1017וראה משנה ברורה שעה"צ ס"ק ל
1018וס"ק לג. מראי מקומות וציונים.
1019[319] "נכרי הנכנס לאחד
1020מבתי החצר לשם אכסנאות ... אם הוא רגיל לבא, אוסר מיד בבואו, ואם אינו רגיל, אינו
1021אוסר עד לאחר שלשים יום, כמו שנתבאר בסימן ש"ע באכסנאי ישראל"; אלא
1022שבאכסנאי ישראל, יש אומרים דהיינו אף ברגיל לבוא, ואילו באכסנאי נכרי, היינו דוקא
1023באינו רגיל.
1024וכל זה ברגיל לבוא לכאן ליותר משלשים,
1025משא"כ המשכיר ביתו לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים, אינו אוסר בכל ענין,
1026כדלקמן סי' שפב ס"ב (ישראל שהשכיר או השאיל בית לנכרי בחצר, אינו אוסר עליו,
1027אף על פי שיש עוד ישראל דר עמו בחצר, לפי שלא השכיר או השאיל לו ביתו על דעת
1028שיאסור עליו (ואף על פי שבמשכיר או משאיל לישראל אין אומרים כן, כמו שנתבאר בסימן
1029ש"ע, גבי נכרי הקילו)), ויתבאר לקמן סי' שפד (והערה 931).
1030[320] שו"ת רש"[ל] סי' יח (דרגיל לבא
1031באכנסאי אוסר מיד, בלובלין רגילין לקבוע לבא בכל יריד ויריד ... קבלתי מכל זקנים
1032לאיסור בנדון דידן). עי' מ"א סי' שצא ס"ק ב (ורש"ל
1033סי' י"ח כתב שקבל מזקנים לאסור לטלטל ביריד לובלין, ואולי שמפני שרגילין
1034לקבוע לבוא מכל יריד ויריד, ורגיל אוסר מיד).
1035[321] רמ"א שם (ודווקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע,
1036דאז האורחים בטלים לגביה).
1037[322] גמרא ס[ה], ב (ריש לקיש ותלמידי דרבי חנינא
1038איקלעו לההוא פונדק), ופרש"י (יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן
1039ואוסרין זה על זה בשבת). דרכי משה סי' שפב ס"ק ב (וצ"ע בגמרא פרק הדר דף
1040ס"ה (ע"ב) במעשה דלנו בפונדק וכו' דמשמע שם דאורחין אוסרים זה על זה. ויש
1041לומר דאינן אוסרין אלא כשאין בעל הבית קבוע, דאין שייך לומר דהוה ליה אורחין גבי
1042אחד אלא כשאחד קבוע שם, אבל כשהבעל הבית קבוע לעולם, אפשר דאורחים בטלים לגביה).
1043שו"ת רמ"א סי' קכ (ועל כרחנו צריכין לחלק, דהא דאין אורח אוסר היינו
1044כשיש שם בעל הבית קבוע, דאז הם בטלים לגביה, אבל כשהם כולם אורחים אוסרים זה על זה).
1045רמ"א שם (אבל אורחים ביחד, אוסרים זה על זה מיד).
1046נמצא שהבאים ליריד אוסרים זה על זה מיד
1047לכל הדעות, אלא שלדעת הרש"ל היינו כשרגילים לקבוע לבא בכל יריד, ולדעת הרמ"א
1048היינו אף באינם רגילים, אלא שאין שם בעל הבית קבוע לעולם.
1049[323] מ"א ס"ק יב (ודוקא שיש לכל אחד חדר
1050מיוחד לאכילה). וכדלעיל ס"ו (עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת, ולא מקום
1051השינה ולינה ... אוסר באותה שאוכל).
1052[324] מ"א שם (ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור רשותו).
1053[325] ס"א (הדר עם הנכרי
1054בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו ב' ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה
1055וצריכים לערב יחד, אזי גם הנכרי אוסר עליהם, ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר
1056להם רשותו שבחצר).
1057[326] ט"ז ס"ק י (וזה מיירי ביחיד הדר במקום,
1058אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בערב פסח כדרכינו, אז פטור גם בזה, כיון שלב
1059בית דין מתנה על כל שיתוספו דיורים, כמ"ש סי' שס"ו).
1060[327] סעיף יב (ויש אומרים שעכשיו שמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה,
1061אף על פי שניתוספו דיורים, אין צריך להוסיף בעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו
1062לכל הבא. ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש, לב בית דין מתנה עליהם).