Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשעא כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת
ובו ו' סעיפים
א דירה בלא
ובו ו' סעיפים
א דירה בלא
בבעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר.
גוגם מותר לטלטל ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם, ואינו כמוציא מרשות
דלרשות. לפיכך אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך
העם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה
ולחצרו, אם הסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר שביתו
זשמה, אם
חעירבו ביניהם, אע"פ שהוא לא עירב עמהם, ומותרים לטלטל גם מביתו לחצר.
טואפילו אם אחר כך נמלך וחזר לביתו בשבת, אינו אוסר,
ישכיון שכבר הסיח מלבו בכניסת השבת, הרי שבת זו כיון שהותרה הותרה ושוב לא תאסר,
יאכמו שנתבאר בסי' שס"ב. במה
יבדברים אמורים כשהלך מביתו מבעוד יום,
יגאבל אם הלך משחשכה אוסר כשחוזר.
ידונכרי שהלך מביתו, יתבאר בסי' שפ"ג:
טוב אחד מן
טזהשוק שהיה לו בית בחצר שלא היה דר בה, ולכן לא עירב בה, ומת והניח רשותו לאחד מבני
יזאותה חצר. אם מת מבעוד יום, אין הזוכה אוסר, לפי שהעירוב שעירב על בית שלו מתיר גם
יחבית שירש מבעוד יום.
יטשאף שהעירוב נעשה קודם הירושה, מכל מקום הרי קניית העירוב הוא בכניסת השבת, ואז
כירשו כבר.
כאאבל אם מת משחשכה, אוסר הזוכה בו על בני החצר,
כבוגם הוא אסור לטלטל בחצר, בין מבית שלו בין מבית זה.
כגואע"פ שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת אחר קניית העירוב. ואפילו אם זה
כדהזוכה לא נכנס עדיין בבית זה לדור בו, אין זו דירה בלא בעלים, שכיון שהוא דר בחצר
כהזו וראוי להשתמש בבית זה שירשו, אנו חושבין אותו כאלו נכנס לדור בו.
כוואע"פ שבכניסת השבת כשהיה מורישו חי ולא היה דר
כזבו היתה דירה בלא בעלים, ולא היתה אוסרת על בני החצר, אין אומרים בזה שבת כיון
כחשהותרה הותרה.
כטלפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כגון מי
לשהלך מביתו מבעוד יום והסיח מלבו שלא לחזור עד מוצאי שבת, שבשעה שהסיח מלבו הדבר
לאידוע בודאי שלא יחזור, והותרה אז לכל השבת, ולכן אינה חוזרת ונאסרת כשנמלך אחר כך
לבוחזר. אבל כאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת
לגהשבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת, ואין אומרים שכיון שלא בא בכניסת שבת
לדהסיח מלבו ובודאי לא יבא כל השבת:
להג אחד מבני
לוהחצר שמת בשבת,
לזולא הניח בני בית בביתו, אם
לחעירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק ונכנס לדור בו בשבת, אינו אוסר, אף על פי שהוא לא
לטעירב בחצר זו, לפי ששבת כיון שהותרה בעירוב המוריש הותרה.
מובלבד שלא היה המוריש גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר.
מאואם המוריש לא עירב וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו
מבבא לדור בו, אינו אוסר, בא
מגלדור בו בשבת, אוסר, שלא שייך כאן שבת כיון שהותרה הותרה (כיון שלא הותרה בתחלתה,
מדועוד) מטעם שנתבאר למעלה.
מהואם ירשו אחד מבני החצר, אוסר, אף על פי שלא נכנס
מועדיין לדור בו, מטעם שנתבאר למעלה.
מזואפילו אם עירב עם בני החצר בשביל בית שלו, אין עירוב זה מועיל לבית זה שירשו בשבת
מחאחר קניית העירוב.
מטבמה דברים אמורים כשהיורש דר בבית אחר בחצר זו. אבל
נאם היה דר בבית זה עם המוריש, ונתן לעירוב משלו בשביל בית זה של המוריש, הרי זה
נאמועיל,
נבכמו שנתבאר בסימן ש"ע
נגשבני ביתו של אדם יכולים לערב משלהן בעד ביתו.
נדואם מבעוד יום מת המוריש, וירשו אחד מן השוק שאינו
נהמערב עם בני החצר, הרי זה אוסר אם נכנס לדור בו בשבת, אפילו אם המוריש עירב כבר בחייו, לפי
נושכיון שמת בטל עירובו:
נזד ישראל וגר
נחשהיו דרים בחצר, ועירבו יחד,
נטומת הגר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשכה, אוסר, עד
סשיבטל רשותו, כשאר יורש שיוכל לבטל,
סאכמו שנתבאר בסי' שפ"א.
סבואע"פ שבכניסת השבת, כל זמן שלא נכנס ישראל זה
סגבביתו של גר היתה דירה בלא בעלים, ולא היתה אוסרת, אין אומרים בה שבת כיון שהותרה
סדהותרה, הואיל והיתה ראוייה להחזיק בה מבעוד יום, והיתה תלויה ועומדת, ולא היה אז
סההתירה ברור שתהא מותרת כל השבת.
סואבל אם משחשכה מת הגר, אין המחזיק אוסר, שכיון
סזשבכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של גר, אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה.
סחובלבד שלא היה גוסס מבעוד יום כמו שיתבאר:
סטה אחד מבני
עהחצר שהוא גוסס, אע"פ שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר, עד שיזכו לו בפת
עאויערבו עליו.
עבואם מת בשבת, אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים
עגכל השבת, שרוב גוססין למיתה.
עדולפיכך אם ירשו אחד מבני החצר שלא עירב עמהם,
עהאוסר, אפילו אם לא נכנס עדיין לדור בו, או אם ירשו אחד מן השוק ונכנס לדור בו:
עוו וכן קטן
עזאוסר, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית.
עחאבל אורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסימן ש"ע:
עט[328] משנה פו, א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת ... אינו אוסר),
פופרש"י (דלאו שמה דירה). טור ולבוש ס"א (דירה בלא בעלים לאו שמה דירה,
פאואינה אוסרת).
פב[329] תוס' פה, א ד"ה שני בתים ושלש חורבות
פגביניהם (פירש בקונטרס שאין לחורבות בעלים אלא בני הבתים האלה, משמע דסבר דאם יש
פדלהם בעלים, דאוסרין אותן הבעלים על בני הבתים, אע"ג דאינם אוסרין את החצר ואת
פההמבוי שפתוחין להם ... ואין נראה לר"י לעשות דירה בלא בעלים דירה לחצאין,
פולאסור לטלטל בתוכו ... מיירי שפיר הכא בחורבות שיש להם בעלים, וכיון דלא דיירי בהו
פזלא אסרי). רא"ש פ"ח סי' ג (וקשה לר"י לעשות
פחדירה בלא בעלים דירה לחצאין, לאסור טלטול לתוכה, ולא לאסור על הבתים ועל החצר שהיא
פטפתוחה להם. הלכך נראה דאין אוסרת כלום). טור סי'
צשעו (ואפילו יש לחורבות בעלים, אינן אוסרים, כיון שאין דרין בהם),**
צאוב"י סוס"י שעו** (ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש).
צבוכן הוא לקמן שם סוף ס"ג (שתי
צגחצרות וביניהן ג' חורבות שאין בעליהן דרין בהן ... אף על פי שיש להם בעלים, מותרים
צדבני חצרות הסמוכות להן להשתמש בהן, ואין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים
צהבהם, ודירה בלא בעלים אינה אוסרת כמו שנתבאר בסי' שע"א).
צווכעין זה לעיל סי' שסו סוף ס"ו (ואין
צזאנשי בית הכנסת אוסרים עליה, הואיל ובית הכנסת אינה בית דירה (וכמ"ש בסי'
צחשע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה)).
צט[330] עי' סי' שסח. ואוצ"ל: שסז (ואם אין הבעל והאשה
קבעיר, יכולים בני הבית לערב משלו שלא בידיעתו, שמן הסתם לא יקפיד עליהם), הרי שגם
קאאם הבעל והאשה הניחו ביתם והלכו, עדיין בני הבית אוסרים, וצריכים לערב. וכאן מיירי
קבש"הלך עם כל בני ביתו".
קגוראה גם לקמן רס"י שפג (ואין הנכרי
קדבביתו (ולא שום אחד מבני ביתו)).
קה[331] משנה פו, א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת
קו... רבי שמעון אומר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר, אינו אוסר,
קזשכבר הסיע מלבו). גמרא שם (אמר רב הלכה כרבי שמעון. ודוקא בתו (דעביד איניש דדייר
קחאצל חתנו, רש"י)), אבל בנו, לא (אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא
קטתתקוטט ויצא, רש"י). רמב"ם פ"ד הי"ג (אחד מבני חצר שהניח ביתו
קיוהלך ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור
קיאלביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר עליהן). מ"מ שם (ולא חילק בין בנו לבתו, לפי
קיבשלא אמרו אלא לדבר בהוה המצוי, שדרך בני אדם לשבות אצל בתן, מאצל בנן, ולעולם אם
קיגהסיח לבו, אפילו הלך לשבות אצל נכרי אינו אוסר). שו"ע ס"א.
קיד[332] והיינו אף שלא עירב עמהם
קיהוהלך משחשכה, כדלקמן בסמוך (אם הלך משחשכה אוסר כשחוזר), אבל כל זמן שלא חזר אינו
קיואוסר, וכמבואר במ"א ס"ק א (אפילו הי' כאן ולא עירב, והלך בשבת, אינו
קיזאוסר, כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב). והוא כדלקמן ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת,
קיחולא הניח בני בית בביתו ... אם המוריש לא עירב, וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו
קיטבא לדור בו, אינו אוסר).
קכודינו כמו אחד מבני החצר שלא עירב,
קכאונאסר החצר בטלטול בתחלת השבת, ואחר כך ביטל רשותו, הותר החצר בטלטול, כדלקמן סי'
קכבשפ ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם, מה תקנתם, יבטל להם
קכגרשות ... וממילא אין מי שיאסר עליהם).
קכדוהטעם שמועיל העירוב בשבת, אף שלא הועיל
קכהבתחלת השבת, נתבאר לקמן סי' שפג ס"ג (המבטל רשות לשנים שעירבו שהם מותרים,
קכושעירובם חוזר וניעור, לפי שכשעירב מבעוד יום היה גם זה ראוי לערב עמהם, לפיכך אינו
קכזמבטל עירובם כששכח ולא עירב עמהם. משא"כ נכרי שאינו ראוי לערב עמהם, הוא מבטל
קכחאת עירובם כשלא השכיר להם רשותו שבחצר, וכיון שנתבטל מבעוד יום אינו חוזר וניעור
קכטמשחשכה, שאין מערבים משתחשך), ושם נסמן (הערה 922).
קל[333] רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר לביתו בשבת,
קלאיש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע מלבו ובודאי
קלבלא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם הראב"ד
קלגז"ל). טור ושו"ע ס"ב (ישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין
קלדדעתו לחזור בשבת, ואחר כך נמלך בשבת וחזר, אינו אוסר). מ"א ס"ק ג (דכבר
קלההסיח מלבו, והוה ליה שבת שהותרה ושוב לא תאסר).
קלו[334] סעיף ו-ז (אנו אומרים שבת כיון שהותרה הותרה ...
קלזכיון שגם מבלעדי המחצלאות שביניהם היתה
קלחרשות היחיד גמורה על ידי מחצלאות הראשונות).
קלטההלכה ש"שבת כיון שהותרה
קמהותרה", נתבארה בכמה סימנים, כנסמן לעיל שם (הערה לד).
קמאוהכלל הוא, שכל מקום שנפלו המחיצות,
קמבבענין שהוא פרוץ לרשות הרבים או כרמלית, אין אומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה. אבל
קמגבמקום שאין חסרון במחיצות החצרות, ובתחלת השבת הי' גם עירוב חצרות או שיתוף
קמדמבואות, ונפסל העירוב במשך השבת, או שנפסל מטעם יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,
קמהבזה אמרינן שבת כיון שהותרה הותרה.
קמו[335] טור (מי שיש לו בית בחצר והולך מבעוד יום
קמזלשבות אצל בתו, אפילו באותה העיר, אינו אוסר, אפילו חזר בשבת), לפירוש**
קמחמ"א** ס"ק א (שהניח ביתו מבעוד יום (טור). נראה לי דנקט כן
קמטלאשמועינן דאפילו חזר אין אוסר).
קנ[336] כדלעיל (הערה 332), שאפילו הלך משחשכה ולא עירב, אינו אוסר על בני החצר, עד שיחזור.
קנא[337] סעיף א (נכרי הדר עם שני ישראלים בחצר אחת ואין הנכרי בביתו ... אינו אוסר ... ואם בא הנכרי בשבת, אוסר,
קנבוהעירוב בטל, ואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, הואיל ובשעה שהותרה לא היה הדבר
קנגברור שלא תחזור ותיאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת).
קנד[338] ברייתא ע, ב (אחד מן השוק (שהיה לו בית דירה
קנהבחצר זו, רש"י) שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר, מבעוד יום אינו אוסר (שהרי
קנויערב זה עם שכניו, רש"י)). תוס' שם שם ד"ה אחד (אורחא דמילתא היא דבן
קנזחצר רגיל לערב עם חבריו, שהוא צריך להשתמש בחצר כיון שהוא דר שם, אבל אותו שבשוק
קנחאין יכול לערב, לפי שאינו רגיל להשתמש). טור ושו"ע ס"ג (אחד מן השוק
קנטשהיה לו בית בחצר ומת, והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מת מבעוד יום אין הזוכה
קסאוסר, שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש). ט"ז ס"ק ג (פירוש מסתמא
קסאלא עירב). מ"א ס"ק ד (והא דנקט אחד מן השוק, אורחא דמילתט נקט, שאחד
קסבשבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם).
קסג[339] עבודת הקודש ש"ד ס"ז (היה היורש דר בפני עצמו באותה
קסדחצר, ועירב עמהן קודם שמת המוריש, אינו אוסר, אף על פי שלא עירב עמהן על דירה זו,
קסהכיון שעירב עמהן ונכנסה שבת לאחר שמת המוריש, הרי חל עירובו על כל מה שיש לו בחצר).
קסוהובא במ"מ פ"ב ה"ז. ב"י ד"ה אחד מן השוק (משמע דאפילו
קסזעירב קודם שמת המוריש, אינו אוסר, דכיון שזכה מבעוד יום בבית מורישו, הכל נכנס
קסחבכלל עירובו). לבוש ס"ג (שהעירוב שעירב עמהם על ביתו שיש לו כבר, חל הערוב גם
קסטעל מה שירש קודם שנכנס שבת, דהא אין העירוב קונה אלא משחשיכה כשנכנס שבת, ובאותו
קעהעת גם זה הבית היה שלו, וזכה לו העירוב על שניהם).
קעאוכדלעיל סי' שסו סי"ח (שכל שלא
קעבנכנס שבת עדיין לא קנה עירוב, שקניית עירוב היא בין השמשות), ושם נסמן (הערה 158).
קעג[340] ברייתא שם (משחשיכה, אוסר). טור ושו"ע שם (ואם מת
קעדמשחשיכה, אוסר).
קעה[341] כדלעיל (הערה 329),
קעוששניהם תלוים זה בזה.
קעז[342] תוס' ע, א ד"ה יורש (אם היה היורש דר באותה חצר, שמא היה
קעחאוסר להם בית אביו כשירש בשבת, אע"פ שלא בא לדור שם, אפילו עירב עם חביריו
קעטבערב שבת ... לא מהני עירובן לגבי אותה חצר שירש בשבת). רא"ש
קפשם (אי הוה דייר היורש בחצר בבית אחר, אוסר עליהן, אף על פי שלא נכנס לדור בבית
קפאאביו, כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו, חשבינן כאילו נכנס לדור בבית ואוסר, כיון
קפבשלא עירבו. ואף על פי שהיורש עירב עמהן, אין אותו עירוב מועיל לבית שיורש בשבת). **טור
קפגושו"ע** שם (אף על פי שעירב הזוכה עמהם, אינו מועיל למה שירש אחר כך
קפדבשבת).
קפהוכן הוא לקמן ס"ג (ואם ירשו אחד
קפומבני החצר, אוסר, אף על פי שלא נכנס עדיין לדור בו, מטעם שנתבאר למעלה).**
קפז**
קפחדלא כרשב"א
קפטבעבודת הקדש שער ד ס"ז (ואחד מן השוק שמת מבעוד יום והניח רשותו לאחד מבני
קצחצר שעירב, אינו אוסר ... ואם משחשכה, ובא היורש לדור שם בשבת אוסר עד שיבטל, ואם
קצאאינו דר שם אינו צריך לבטל), ומ"מ פ"ב סוף ה"ז (כתב הרשב"א
קצבז"ל דוקא כשבא היורש לדור בשבת הוא שאוסר, הא לאו הכי לא).
קצג*
קצדואף שנתבאר לעיל סי' שסו סי"ב (וכשהוא
קצהמזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכותו לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף עליהם
קצומיום זה ואילך, שאם לא כן פעמים שיתוספו דיורין ויאסרו עליהם. ויש אומרים שעכשיו
קצזשמערבין בתחלת שנה לכל שבתות השנה, אף על פי שניתוספו דיורים אין צריך להוסיף
קצחבעירוב בשבילם, שבתחלה מתכוונים לזכותו לכל הבא. ואף על פי שאין מזכין להם בפירוש
קצטלב בית דין מתנה עליהם).
ראפשר דהכא מיירי שלא אמרו שמזכים לכל מי
ראשיתוסף עליהם. או כיון שירשו משחשכה, אינו מועיל.
רב[343] ב"ח ד"ה אחד מן
רגהשוק (אחד מן השוק, דאף על פי שמת משחשכה ולא עירב עמהם, לא נאסר החצר, כיון דלא
רדדר עמהם, אינו אוסר), וסד"ה לא עירב (קשה לעיל באחד מן השוק שהיה לו בית בחצר
רהומת משחשכה, ואחד מבני החצר יורשו, דאוסר, ואמאי לא נימא כיון דהותר למקצת שבת
רוהותר לכל השבת). הובא בט"ז ס"ק ג, ובמ"א ס"ק ד.
רזדלא כב"י (ואחד
רחמן השוק מן הסתם אינו מערב עמהם, ומשום הכי קתני אוסר).**
רט**
ריוכן הוא בתוס' ורש"י (שלהלכה
ריאקיי"ל שזה מן השוק אינו אוסר כל זמן שלא בא לדור כאן, וכמועתק לקמן הערה 358)**,
ריב(דלא כמ"א** ס"ק ד (ואם תאמר נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח).
ריגולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דירה בחצר זו, וצריך לערב).**
רידעי' שם בסוף ד"ה אחד מבני כו' **(אותו שבשוק אין יכול לערב לפי שאינו
ריהרגיל להשתמש, וקסבר האי תנא כמ"ד לקמן בפירקין (עב, ב) בית התבן ובית הבקר
ריוהרי זה אוסר עליו). והיינו דמיירי בברייתא זו שאחד מן השוק לא דר בבית שבחצר,
ריזולדעת הברייתא הוא אוסר מיד, ואילו לדידן אינו אוסר עד שיבא לדור בו.**
ריח**וראה גם מאמר מרדכי ס"ק ב (ולא מצאתי ענין זה לרש"י
ריטותוס' ... יש לתמוה על הרב מ"א ז"ל שכתב ליישב קושיית הב"ח מכח
רכדברי רש"י ותוס' ז"ל).**
רכא**
רכבוכן משמע בשו"ע**
רכגס"ד **(אם ירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם, אינו אוסר).
רכדוכן הוא לקמן ס"ג (וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו אוסר).
רכהומה שאין אומרים כיון שהותרה הותרה, הוא כאמור כאן (לפי שאין אומרים כן אלא כשבשעה
רכושהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר).
רכז[344] רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר לביתו בשבת,
רכחיש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע מלבו ובודאי
רכטלא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם הראב"ד
רלז"ל), וכדלעיל ס"א (שכיון שכבר הסיח מלבו בכניסת השבת, הרי שבת זו כיון
רלאשהותרה הותרה, ושוב לא תאסר).
רלב[345] קרבן נתנאל פ"ו סט"ז אות י (ואינו דומה לשבת אצל בתו
רלגבעיר מערב שבת, דקיי"ל אפילו חזר לביתו מותר דכבר הסיעו מלבו, התם מייירי
רלדשאמר בפה מלא שאין דעתו לחזור, ושארית ישראל לא יעשו וגו', על כן אמרינן ביה שהסיח
רלהמלבו ... משא"כ בנידון זה).
רלווכן הוא לקמן ס"ד (אין אומרים בה
רלזשבת כיון שהותרה הותרה הואיל ... והיתה תלויה ועומדת, ולא היה אז התירה ברור שתהא
רלחמותרת כל השבת). סי' שפג ס"א (ואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה, הואיל
רלטובשעה שהותרה לא היה הדבר ברור שלא תחזור ותאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת. אם לא
רמשידוע בבירור מדעת הנכרי בכניסת שבת שלא היה אז בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך אחר
רמאכך). לעיל סי' שסה ס"ט (וכל זה כשהיה התיקון ראוי לעמוד כל השבת. אבל אם מערב
רמבשבת היה עומד ליסתר בשבת, כגון במקומות שמצויים נכרים שמקלקלים אותם בליל שבת,
רמגוקרוב לודאי הוא שיקלקלוהו, אסור לאחר שנסתר).
רמד[346] מ"א סוף ס"ק ד (ובא לאשמועינן, דלא
רמהנימא כיון דלא בא בכניסת השבת הסיח מלבו).
רמו[347] בברייתא שם ע, ב (אחד מבני חצר שמת והניח רשותו
רמזלאחד מן השוק ... משחשיכה, אינו אוסר). טור ושו"ע ס"ד (אחד מן החצר שמת
רמחבשבת, אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק אינו אוסר).
רמט[348] כדלעיל (הערה 330).
רנ[349] רש"י שם ד"ה משחשיכה (שהרי הותר למקצת
רנאשבת). ט"ז ס"ק ד (דאז אמרינן הואיל והותר שבת הותר).
רנב[350] לקמן ס"ה (אחד מבני החצר שהוא גוסס... אם מת בשבת אין
רנגאומרים בו שבת כיון שהותרה הותרה, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת, שרוב
רנדגוססין למיתה).
רנה[351] תוס' ע, א ד"ה יורש (ואיירי כגון שבא
רנוהיורש לדור שם בשבת, דאם לא כן לא בעי ביטול, דהוי כמו בית התבן ובית הבקר דלא אסר).
רנזרא"ש שם (ומיירי כשבא היורש לדור בבית אביו
רנחבשבת, דאי לא בא לא הוה אוסר). טור ושו"ע שם (אחד מן החצר שמת בשבת ... אם לא
רנטעירב, אם ירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר), ואין אומרים
רסכיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת, כדלעיל (הערה 332).
רסא[352] שהרי מת בשבת.
רסב[353] שאפילו אם מת מבעוד יום
רסגוהותר בתחלת השבת, הרי נתבאר לעיל ס"ב (אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא
רסדיבא בעל הבית זה לביתו בשבת), וכך גם כאן לא אמרינן שהיורש הסיח דעתו מלבוא בשבת,
רסהוכמבואר במ"א ס"ק ה (דבדידיה לא אמרינן שהסיח מלבו, דדוקא כשהי' כאן
רסווהלך לו אמרינן כן). קרבן נתנאל שם אות ו (ואם תאמר מה בכך, הלא הסיח מלבו בשעת
רסזקניית העירוב. ויש לומר כיון דחזינן מיד שמת מורישו בא לדור שם, אנן סהדי שהיה
רסחנותן דעתו תמיד, כשימות יקבע דירתו שם).
רסט[354] לעיל ס"ב (ואפילו אם
רעזה הזוכה לא נכנס עדיין בבית זה לדור בו, אין זו דירה בלא בעלים, שכיון שהוא דר
רעאבחצר זו וראוי להשתמש בבית זה שירשו, אנו חושבין אותו כאלו נכנס לדור בו).
רעב[355] כדלעיל שם (ואע"פ שעירב עמהם, אינו מועיל לזה שירש בשבת
רעגאחר קניית העירוב).
רעד[356] תוס' שם (דאם נותן פת משלו הוי עירוב, אף על פי שלא זיכה לאביו).
רעהרא"ש שם (אף על פי שלא זיכה לאביו ... אם לקח פת משלו והוליך למקום השיתוף
רעומועיל לכולם). טור ושו"ע שם (ואם ירשו אחד מבני החצר, אם עירב היורש והיה דר
רעזעם המוריש בבית אחד, אינו אוסר, אף על פי שלא עירב המוריש), ושם נסמן (הערה 342).
רעח[357] סעיף ו (ואפילו בני ביתו של בעל הבית יכולין ליתן הפת משלהם).
רעט[358] ברייתא שם (אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד
רפיום אוסר), ופרש"י (הרי זה מן השוק אוסר, ואע"פ שאינו דר כאן, כדתניא
רפאלקמן בהאי פירקא מי שיש לו בית התבן ובית הבקר בחצר חבירו אוסר עליו), ותוס' (וקסבר
רפבהאי תנא כמאן דאמר לקמן בפירקין (עב, ב) בית התבן ובית הבקר הרי זה אוסר עליו).
רפגרא"ש שם (ומיירי כשבא היורש לדור בבית אביו בשבת, דאי לא בא לא הוה אוסר,
רפדדקי"ל כרבי שמעון דאמר (פו, א) אם הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו, אינו אוסר).
רפהעבודת הקודש ש"ד פ"ז (אחד מבני חצר שעירב ... מת קודם שחשכה משעה שמת
רפונתבטל עירובו, ולפיכך אם בא היורש לדור עמהם בשבת, הרי הוא אוסר עד שיבטל). טור
רפזושו"ע שם (אחד מן החצר ... מבעוד יום מת, וירשו אחד מן השוק, הרי זה אוסר.
רפחוהוא שבא היורש בבית מורישו בשבת).
רפטוהיינו שרש"י ותוס' מפרשים
רצשהברייתא סוברת שאחד מן השוק אוסר מיד, ולא קיי"ל הכי, אלא שאינו אוסר עד שבא
רצאלדור בבית זה בשבת. והרא"ש והרשב"א מפרשים, שגם בברייתא הפירוש הוא
רצבשאוסר כשבא לדור בשבת בבית זה.
רצגוהטעם שאין אומרים כיון שהותרה (עד שבא
רצדלדור בחצר זו) הותרה, כדלעיל ס"ב (אין אומרים בזה שבת כיון שהותרה הותרה ... אין
רצההדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת).
רצו[359] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו גבי אחד מן החצר (דכל שמת
רצזמבעוד יום אף על פי שעירב כלא עירב דמי, דהא פסק עירובו קודם השבת).
רצח[360] באופן הראשון שלפנינו,
רצטש"מת הגר מבעוד יום", אין הפרש אם עירב עמם או לא. ונכתב כאן
ש"ועירבו יחד" בשביל האופן השני דלקמן, ש"משחשכה מת הגר ... שבכניסת
שאהשבת היה מותר מחמת עירובו של גר".
שב[361] ברייתא ע, ב (ישראל וגר שרויין במגורה אחת (גורן
שגהוא, וחלוק בחדרים, והיה לכל אחד פתחו בחצר, ואוסרין זה על זה, רש"י), ומת גר
שדמבעוד יום, אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אוסר), וגמרא עא,
שהא (הכי קאמר אע"פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשיכה ... אוסר ... עד שיבטל).
שוטור ושו"ע ס"ה (ישראל וגר שהיו דרים בחצר, ומת הגר מבעוד יום, והחזיק
שזישראל אחר בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשיכה, אוסר, עד שיבטל רשותו כשאר יורש).
שח[362] סעיף ו (מי שירש בית בשבת ונכנס לדור בו, שאוסר הוא על בני
שטהחצר, כגון שלא עירב עמהם המוריש, יכול לבטל להם רשותו).
שי[363] גמרא (כיון דהוה ליה להחזיק מבעוד יום, אוסר), ופירש רש"י (אע"פ
שיאשלא החזיק מבעוד יום מיד, והמתין עד שחשיכה, ואיכא היתר למקצת שבת, אוסר, כדמפרש
שיבלקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה, נמצאת רשות זו תלויה ועומדת,
שיגולא הוה הותר למקצת שבת). הגהות אשרי פ"ו סוס"י
שידטז (אף על פי שלא החזיק ישראל מבעוד יום, אלא משחשכה, והוי כבר הותרו למקצת שבת,
שיהאעפ"כ צריך לבטל רשותו, כיון דהוה ליה להחזיק מבעוד יום, והוי ההוא רשות
שיומיתלא תלי, לא חשיב הותר). מ"א ס"ק ז (כיון דראוי להחזיק מבעוד יום, הוי
שיזלה רשות זו תלויה ועומדת, ולא הותר למקצת שבת (הג"א)).
שיח[364] ברייתא (משחשיכה (שכבר קנה עירוב, רש"י), אע"פ שלא
שיטהחזיק ישראל אחר, אינו אוסר), וגמרא שם (הכי קאמר, אע"פ שהחזיק משחשיכה, כיון
שכדלא הוה ליה להחזיק מבעוד יום, אינו אוסר), ופרש"י (ושלא החזיק דקתני, הכי
שכאקאמר, ולא היה לו להחזיק מבעוד יום, שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות, אלא
שכבמוחזקת לגר, אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול, היתר היה בה למקצת שבת, ואינו אוסר).
שכגהגהות אשרי שם (מת משחשכה, דלא הוה ליה להחזיק מבעוד יום, ולא הוי ההוא רשות מיתלא
שכדתלי, דלא מת עד אחר חשכה, הרי הותר למקצת שבת. וכגון שעירב עם בני החצר). טור
שכהושו"ע שם (מת משחשיכה, אין המחזיק אוסר, שבהיתר הראשון עומד).
שכו[365] תוספתא פ"ה הט"ז (הגוסס, אע"פ
שכזשאינו יכול לחיות, הרי זה אוסר). רמב"ם פ"ד הי"ב (אחד מבני החצר
שכחשהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו
שכטלו בפת ויערבו עליו). טור ושו"ע ס"ו (אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי
שלשאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו).
שלא[366] מהר"ם מרוטנבורג בהגהת תוס'
שלבסו, רע"א (היכא שאחד מבני חצר אחת היה גוסס בשעת העירוב, וערבו עמו, שבטל
שלגהעירוב, הואיל ורוב גוססים למיתה, אינו ראוי להתקיים כל השבת. עד כאן לשון
שלדהג"ה בשם רבי מאיר מרוטנבורק ז"ל). מ"א ס"ק ח (ואם מת בשבת
שלהאוסר, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת, דרוב גוססין למיתה, כמ"ש סימן
שלושפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה)).
שלז[367] שאף שודאי עירב בביתו,
שלחשלכן אין ביתו אוסר על בני החצר, מכל מקום לא עירב בבית זה, ולכן אוסר בית זה על
שלטבני החצר, אחר שירשו.
שמ[368] כדלעיל ס"ג.
שמא[369] תוספתא שם (קטן, אע"פ שאין יכול לאכול
שמבכזית, הרי זה אוסר). רמב"ם שם (קטן אף על פי שאינו יכול לאכול כזית, הרי זה
שמגאוסר, עד שיערבו עליו). טור ושו"ע שם (וכן קטן אוסר, אף על פי שאינו יכול
שמדלאכול כזית).
שמה[370] תוספתא שם (אכסנאי [לעולם] אין אוסר). רמב"ם שם (אבל
שמוהאורח אינו אוסר לעולם). טור ושו"ע שם (האורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסי'
שמזש"ע).
שמח[371] סעיף ט. ולפי הגירסה "לעולם", נתבאר לעיל שם
שמטס"י באיזה אופן אינו אוסר לעולם.