Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשפ דיני ביטול רשות
ובו ז' סעיפים
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר
ובו ז' סעיפים
א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר
בעליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו בחצר, שיאמר רשותי מבוטלת לכם או רשותי
גקנויה לכם, ואין צריך לקנות בקנין סודר.
דויכול לבטל משתחשך.
הואע"פ שאין קונין קנין בשבת,
ומכל מקום כאן אין צריך שיקנו הם רשותו, אלא שהוא יסלק עצמו מרשותו, וממילא אין מי
זשיאסר עליהם, ולסלק עצמו מרשותו מותר אף בשבת.
חואם דר עם ד' או ה', צריך לבטל לכל אחד ואחד,
טשיאמר רשותי מבוטלת לכולכם, ולא די שיבטל לאחד מהם,
יאע"פ שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר.
יאואם לא עשה כן, אף למי שביטל לו אסור.
יבויש אומרים
יגשלא די שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם, אלא צריך שיפרש ויאמר מבוטלת לך ולך. ולענין
ידהלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:
טוב אם ביטל
טזלהם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר.
יזלפיכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא, לפי שהוא נעשה אצלם כאורח בעלמא, אבל
יחאסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה
יטמוציא מרשות לרשות. ואפילו הוא שביתו שלו וגם בחצר הוא
ככאורח אצלם, אעפ"כ אסור לו להוציא מביתו לחצר (וכן להכניס), לפי שאין אומרים שהוא כאורח אצלם
כאאלא לענין תשמיש מבתיהם לחצר, אבל תשמיש שמביתו או לביתו, אין לומר שהוא אורח.
כבויש אומרים
כגשצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא,
כדוינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. והמיקל לא הפסיד, כי
כהיש לו על מי לסמוך:
כוג אם ביטל
כזלהם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו לחצר, וכן להכניס, כמו בבתיהם,
כחוגם הוא מותר בביתו כמו בבתיהם,
כטלפי שנעשה אורח גמור אצלם, כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם.
לרק שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר
לאקודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי שיחזיקו הם בחצר תחלה.
לבולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו שיתבאר בסי' שפ"א:
לגד אם אינו
לדרוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים
להששכירות מועלת בישראל כמו שמועלת בנכרי, לפי שהשכירות אינה גרוע מהביטול שהיא מתנה
לובחנם. ויש אומרים שלא
לזתיקנו שכירות אלא בנכרי, שאין ביטולו מועיל, אבל לא בישראל. ולענין הלכה בדברי
לחסופרים הלך אחר המיקל:
לטה אם בני
מהחצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם, הוא מותר להוציא מביתו לחצר,
מאולא מבתיהם,
מבאלא אם כן ביטלו לו בפירוש גם רשות בתיהם.
מגוהם אסורים אפילו מביתו לחצר.
מדואע"פ שרשות אחד הן לאחר שביטלוהו לו, מכל מקום כיון שחצר זו היתה שלהם, אם
מהכן כשחוזרין ומוציאים לתוכה הרי זה כאילו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה.
מושאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים
מזאצלו.
מחואפילו אם כבר החזיק הוא בחצר,
מטאין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם.
נאבל מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי שאין נראה חזרה
נאאלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים מרשות זו ומכניסים
נבלרשות אחרת, אין זו נראית חזרה.
נגאבל אסורים להכניס מחצר לבתיהם, אפילו אם ביטלו לו גם
נדרשות בתיהם, שנעשה הכל רשות אחד שלו, מכל מקום כיון שהם אינן כאורחים לגבי היחיד,
נהאם כן כשמכניסים לבתיהם הרי זה כאלו חוזרים וזוכים בבתיהם. ואין צריך לומר שאסורים
נולהוציא מבתיהם לחצר אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם,
נזכמו שאסורים להוציא אפילו מביתו ממש לחצר:
נחו וכן אם היו
נטשנים לבד דרים בחצר ולא עירבו, וביטל אחד מהם לחבירו, דינו כרבים לגבי יחיד, שאף
סהיחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים. וכן רבים
סאשלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי
סביחיד:
סגז רבים שלא
סדעירבו יכולים לבטל רשותם, בין ליחיד שלא עירב בין לרבים שעירבו ביניהם, ובלבד שכל
סהאחד מהמבטלים יבטל לכל אחד מהם,
סוכמו שנתבאר למעלה
סזביחיד המבטל. אבל לרבים שלא עירבו, אפילו לשנים שלא עירבו, אין מבטלין להם, בין
סחשהמבטלים הם רבים שעירבו, בין שהוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם
סטשנים ואחד אוסר על חבירו.
עואפילו אם חזר האחד וביטל לחבירו, אינו מועיל כלום,
עאשכיון שבשעה שביטלו הראשונים החצר לזה החוזר ומבטל, לא היה לו אז בה זכות של היתר
עבטלטול מפני שאוסרים זה על זה, אם כן ביטול זה לא הועיל כלום,
עגוכשחוזר ומבטל לזה אינו יכול לבטל רשות שלהם, שהרי לא זכו בה.
עדואפילו כשביטלו לו הראשונים אמרו לו אנו מבטלים לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך,
עהשנתנו להם רשות לבטל לו, אינו מועיל כלום,
עושכיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר, אינו יכול להקנות לחבירו:
עז[679] סיכום פרטי הלכות ביטול
עחרשות שנתבארו בסימנים שלפנינו (שפ. שפא. שפו. שצא. שצב).
עט(א)
פאחד מבני החצר שלא עירב וביטל לבני החצר את רשותו שבחצר ואת רשות ביתו, נעשה החצר
פאוכל הבתים רשות אחת של בני החצר, ומותר לבני החצר לטלטל מכאן לכאן, כדלקמן
פבס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו לחצר, וכן
פגלהכניס, כמו בבתיהם).
פד(ב)
פהוכן רבים שביטלו לאחד, יכול היחיד לטלטל מכאן לכאן, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר
פושעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם, הוא מותר להוציא ... מבתיהם ... אם ...
פזביטלו לו בפירוש גם רשות בתיהם).
פח(ג)
פטאמנם זה שביטל, אם הוא מכניס במזיד מביתו לחצר, הרי זו חזרה מביטולו, כדלקמן
צס"ג (שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי שיחזיקו
צאהם בחצר תחלה. ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו שיתבאר בסי'
צבשפ"א), ובסי' שפא ס"א (המבטל רשותו ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר,
צגבשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר, שהרי חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו שבחצר).
צד(ד)
צהוכן אסור לו להכניס מבתיהם לביתו, כדלקמן סי' שפא ס"א (אם ביטל להם גם רשות
צוביתו, והכניס מחצר לבית, הרי זו חזרה מביטול הבית, ואוסרו עליהם), וס"ד-ה
צז(מבטל רשות ביתו לחבירו ... אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו, נראה כחוזר ומחזיק
צחברשותו ... ואם הוא יחיד אצל רבים ... לא יכניס לביתו מבתיהם).
צט(ה)
קוכן הדין ברבים שבטלו לאחד, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם
קאלאחד שלא עירב עמהם ... כשחוזרין
קבומוציאים לתוכה, הרי זה כאילו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה).
קג(ו)
קדואם ביטל רשותו לרבים והחזיקו כבר ברשותו, מותר לו להכניס אף לחצר או לביתו,
קהכדלקמן ס"ג (שיזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו [ה]ם מבתיהם לחצר, כדי
קושיחזיקו הם בחצר תחלה. ולא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מחצר לביתו, כמו
קזשיתבאר בסי' שפ"א), ובסי' שפא ס"א (וכל זה כשמוציא או מכניס קודם
קחשהחזיקו הם ברשות שביטל, כגון קודם שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם
קטכשביטל להם רשותו שבחצר, או קודם שהוציאו מביתו לחצר או מחצר לביתו כשביטל להם גם
קירשות ביתו. אבל לאחר שהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה, שוב אינו
קיאיכול לחזור בו).
קיב(ז)
קיגוכל זה ביחיד שביטל לרבים, אבל רבים המבטלים ליחיד או לרבים, או יחיד המבטל ליחיד,
קידאינם נעשים אורחים ואסור, כדלקמן ס"ה (שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים
קיהאצלו. ואפילו אם כבר החזיק הוא בחצר, אין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם),
קיווס"ו (אף היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים ... וכן רבים שלא
קיזעירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).
קיח(ח)
קיטאם ביטל רק את רשותו שבחצר, ולא את רשות ביתו, נשארו ביתו והחצר שתי רשויות
קכנפרדות, ואסור לכולם לטלטל מכאן לכאן, כמבואר לקמן ס"ב (אם ביטל להם רשותו
קכאסתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר. לפיכך ... אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן
קכבלהכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות).
קכג(ט)
קכדוכן הדין ברבים שביטלו לאחד רק את רשותם שבחצר, ולא את רשות בתיהם, אסור לכולם
קכהלטלטל בין בתיהם לחצר, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא
קכועירב עמהם, הוא מותר להוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם, אלא אם כן ביטלו לו בפירוש גם
קכזרשות בתיהם).
קכח(י)
קכטאם ביטל רק רשותו שבחצר, ועבר והוציא מביתו לחצר, הוי חזרה מביטולו, אבל אם עבר
קלוהכניס מהחצר לביתו, אין זו חזרה מביטולו, כדלקמן סי' שפא ס"א (המבטל רשותו,
קלאועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר ... אוסר, שהרי חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו
קלבשבחצר ... אבל אם מכניס מחצר לביתו, אין
קלגזו חזרה, שכיון שביטל להם החצר, מפנה הוא את חפציו ממנה לבית, ואינו אוסר עליהם
קלדבהכנסה זו).
קלה(יא)
קלוגם לפני שהחזיקו בני החצר ברשותו, יכול להכניס מהחצר לבתיהם, כדלקמן סי' שפא
קלזס"ה (ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו ... כשמוציא
קלחלבית חבירו, שלא היה לו בו חלק מעולם ולא ביטלו, אינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו
קלטבהוצאה זו).
קמ(יב)
קמאוכן רבים שביטלו ליחיד, יכולים להכניס מהחצר לביתו, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר
קמבשעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... אבל מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי
קמגשאין נראה חזרה אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים
קמדמרשות זו ומכניסים לרשות אחרת, אין זו נראית חזרה), וסי' שפא ס"ה (שכולם
קמהיבטלום בעליהם לאחד, וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו, הואיל
קמוואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו).
קמז(יג)
קמחוכן יכול היחיד שביטל להוציא מבתיהם לחצר, כשביטל רק את רשותו שבחצרו, ולא שבביתו,
קמטכדלקמן ס"ב (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר. לפיכך הם
קנמותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא), וסי' שפא ס"ה (ואם יש לו חדר פתוח
קנאלביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר ... יכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם
קנבשהחזיקו הם בביתו, כמו שהמבטל רשות חצרו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו הם,
קנגשאינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם).
קנד(יד)
קנהאבל רבים המבטלים ליחיד אסור להם להכניס מביתו לחצר, כדלקמן ס"ה (אם בני החצר
קנושעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר ... שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא,
קנזלפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים אצלו ... שאסורים להוציא אפילו מביתו ממש
קנחלחצר).
קנט(טו)
קסוכן ביחיד אצל יחיד, כדלקמן סי' שפא ס"ד-ה (מבטל רשות ביתו לחבירו ... אינו
קסאיכול להכניס מבית חבירו לביתו ... כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא
קסביחיד אצל יחיד).
קסג(טז)
קסדאם אין שם חצר אלא בתים הפתוחים זה לזה, וביטל את ביתו, דינו כמו המבטל רשותו
קסהשבחצר וביתו לבני החצר, כמבואר לקמן סי' שפא ס"ד (יש ביטול רשות מבית לבית,
קסושאם היו ב' בתים פתוחים זה לזה ולא עירבו יחד, אחד מבטל רשות ביתו לחבירו).
קסז(יז)
קסחאם השאיר לעצמו חדר אחד בביתו שלא ביטל, הרי חדר זה ושאר ביתו הן שתי רשויות,
קסטואסור לכולם לטלטל מכאן לכאן, כמבואר לקמן סי' שפא ס"ה (ואם יש לו חדר פתוח
קעלביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר, אסור להוציא מהחדר לביתו, שהחדר מיוחד לו
קעאוהבית לחבירו, ונמצא מוציא מרשות לרשות).
קעב(יח)
קעגכשם שיכול לבטל רשותו שבחצר ושבביתו, כן יכולים בני החצר לבטל רשותם לחצר אחרת,
קעדכדלקמן סי' שפא ס"ב (יש ביטול רשות מחצר לחצר ... כגון ב' חצרות זו לפנים מזו
קעהועירבה החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל, שאוסרת היא על החיצונה כמו שנתבאר
קעובסי' שע"ח, יכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה, שלא תשתמש
קעזולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא, ותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה).
קעח(יט)
קעטוכן יכולים בני החצר לבטל רשותם לבני המבוי, כדלקמן סי' שצא ס"א (ככל משפטי
קפביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת
קפארשותה לשאר בני המבוי, או הם לה).
קפב(כ)
קפגוכן יכולים בני חצר אחת לבטל רשותם שבחורבה שבין ב' החצרות אל בני חצר האחרת,
קפדכדלקמן סי' שפא ס"ג (יש ביטול רשות בחורבה, שאם היו ב' בתים וחורבה ביניהם
קפהשהיא של שניהם (או שאינה של שניהם, אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח, שהם אוסרים
קפוזה על זה כמו שנתבאר בסי' שע"ו), ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל לחבירו
קפזלהיותו מותר בה).
קפח(כא)
קפטכל האמור שבני החצר יכולים לבטל רשות לבני המבוי, הוא דוקא כשחצר זו אינה פתוחה
קצאלא למבוי זה, אבל אם פתוחה גם למבוי אחר, לא סגי בביטול ההשתמשות שלהם במבוי, כי
קצאגם העברת רגלם אוסרת על המבוי, כדלקמן סי' שפו ס"ט (ולא אמרו שהעברה ברגל לבד
קצבבלי תשמיש אינה אוסרת, אלא בב' חצרות זו לפנים מזו, שאין הפנימית אוסרת על החיצונה
קצגבהעברת רגליה עליה לבד, הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני חיצונה, אבל המבוי,
קצדהואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה
קצהברגל לבד בשבת ... ותסתלק מזה שרגילה בו שנשתתף שלא תעבור עליו בשבת ... שעל ידי
קצוזה יהיו מותרים להשתמש במבוי, כופין אותה על מדת סדום שתעבור בשבת דרך מבוי שלא
קצזנשתתף, אף על פי שאינה רגילה בו).
קצח(כב)
קצטוכן שתי מבואות הפתוחים לרשות הרבים ופתוחים זה לזה, והותרו בלחי שביניהם, כופין
ראת בני המבוי שלא יעברו דרך המבוי השני, כדי שלא תאסור עליו העברת הרגל, כדלקמן
ראסי' שצב ס"ז (כופין אותו על מדת סדום שלא יעבור בשבת על זה שעירב, כדי שלא
רביאסור עליו, כיון שיש לו פתח אחר לצאת לרשות הרבים, כמו שכופין את החצר שלא עירבה
רגבמבוי שלא תעבור בו בשבת, אם יש לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים).
רד[680] משנה סט, ב (אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב
רהביתו, אסור מלהכניס ומלהוציא). טור ושו"ע ס"א (אחד מבני החצר ששכח ולא
רועירב עם האחרים, אוסר עליהם).
רזוכן הוא לעיל סי' שעח ס"ב (או
רחשעירבה ואין עירובה מועיל, כגון ששכח אחד מאנשי החצר ולא עירב עם בני החצר, שהוא
רטאוסר עליהם החצר, עד שיבטל רשותו כמו שיתבאר בסי' ש"פ). סי' שסז (כשאוסר
ריעליהם החצר אם לא יערב עמהם).
ריא[681] עבודת הקדש שער ד ריש ס"ז (כיצד הוא עושה ויתיר את שכניו,
ריבנותן רשותו לשכניו או מבטלו). טור ושו"ע שם (מה תקנתם, יבטל להם רשותו).
ריג[682] ברייתא שם (כיצד,אומר לו רשותי קנויה לך, (או,
רידרש"י) רשותי מבוטלת לך, קנה, ואין צריך לזכות (בקנין סודר, רש"י)). טור
ריהושו"ע שם (שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם, ואין צריך לקנות בקנין סודר).
ריו[683] במשנה שם (בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים
ריזמשחשיכה). טור ושו"ע שם (ויכול לבטל אף משתחשך).
ריח[684] כדלעיל סי' שו ס"ד (אסור לקנות או למכור), וסט"ו (שאסור
ריטליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויום טוב).
רכ[685] גמרא עא, א (ובית הלל סברי אסתלוקי רשותא בעלמא
רכאהוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי). מ"א ס"ק א (דאסתלוקי רשותא בשבתא
רכבשרי).
רכגוהוא כדלעיל סי' שעא ס"א (אחד מבני
רכדחצר שהניח ביתו והלך עם כל בני ביתו ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, אם
רכההסיח לבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר על בני החצר שביתו שמה),
רכואף שלא הקנה את רשותו.
רכז[686] רבה ע, א (בעא מיניה אביי מרבה, חמשה ששרויין
רכחבחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא.
רכטאמר ליה צריך לבטל לכל אחד ואחד). גמרא כו, ב (לרבנן, כשהוא מבטל רשותו צריך לבטל
רללכל אחד ואחד). טור ושו"ע שם (ואם דר עם ארבעה או חמשה, צריך לבטל לכל אחד
רלאואחד).
רלב[687] רש"י כו, ב ד"ה לא נצרכה (למאן דלא פריש לא בטיל,
רלגוכולן אסורין). מ"מ פ"ב ה"ב (ומדברי רש"י ז"ל שבפרק פסין
רלדנראה, שאם היו כולן עומדים ואמר רשותי מבוטלת לכולכם, שדי בכך). טור ודעה הב'
רלהבשו"ע שם (ויש אומרים שדי שיאמר רשותי מבוטלת לכולכם).
רלו[688] רש"י שם ד"ה ה"ג לא נצרכה (דאע"ג דהאי
רלזדבטיל ליה עירב עם חבירו, כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב, דההיא שעתא
רלחלאו דידיה הוא).
רלט[689] מ"מ שם (ופירוש, ואם לא בטל לכל אחד בפירוש, אף למי שבטל לא עשה
רמכלום, וכן מוכרח שם). מ"א ס"ק ב (ואם לא עשה כן, אף למי שביטל אסור
רמא(מ"מ)).
רמב[690] רמב"ם שם (צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש,
רמגואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך). דעה הא' בשו"ע שם (רשותי מבוטלת לך ולך).
רמדט"ז ס"ק א (משמע דלדעה זו לא מהני לכולכם).
רמה[691] אליה זוטא ס"ק א ([שדי הוא כשיאמר רשותי
רמומבוטלת לכולכם בכלל], וכן נראה עיקר בפוסקים) כרוב הפוסקים.
רמזאליה רבה ס"ק א (וסברא [שניה] עיקר, שכן פסק בעבודת הקודש דף כ"ו, וטור,
רמחוצדה לדרך. ועוד שגם הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה כן), וכמשמעות הטור (צריך
רמטלבטל לכל אחד ואחד, שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך, או יאמר לכולכם בכלל), וכן הוא
רנבצדה לדרך מאמר ד כלל א פמ"ז.
רנא[692] טור ושו"ע ס"א (אם ביטל רשותו סתם). **ע'
רנבאליה זוטא** ס"ק ב (פירוש אף שלא הזכיר נמי חצר, רק רשותו לחוד).
רנג[693] במשנה שם סט, ב (אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב
רנדביתו, אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם (מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר,
רנהרש"י), ושלהם מותרין). גמרא שם (הכא במאי עסקינן כגון שביטל רשות חצירו ולא
רנוביטל רשות ביתו, וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, דדייר איניש
רנזבבית בלא חצר). טור ושו"ע שם (לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר, הילכך הם
רנחמותרים להוציא מבתיהם לחצר ... אבל אסורין להוציא מביתו לחצר).
רנט[694] משנה שם (ושלהם מותרין לו
רסולהם). רש"י כו,
רסאא ד"ה אנשי חצר (שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן
רסבמותר לו ולהן, כשאר כל אדם הנכנס לחצר חבירו, ומותר לו להוציא מפתח חבירו לחצר דהא
רסגרשותא דחד הוא). טור ושו"ע שם (הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא).
רסדדרישה ס"ק א (ומה שכתב רבינו וגם הוא שהוא אורח בעלמא, נראה דהוא מותר להוציא
רסהמביתם אפילו קודם שהחזיקו ... כאן שמוציא מבתיהם, מסתמא הם כלים שלהם, ולא נראה
רסוכחוזר מביטולו. כך נראה לי). הובא באליה רבה שם ס"ק ג, ובתוספת שבת ס"ק
רסזח.
רסחונתבאר לקמן סי' שפא ס"ה (שהמבטל
רסטרשות חצרו, יכול להוציא מבתיהם לחצר גם קודם שיחזיקו הם, שאינה נקראת חזרה אלא
רעכשמוציא מביתו, אבל לא מבתיהם). ושם הערה 770
רעא(וסבירא להו דמתניתין דהתם מיירי קודם שהחזיק).
רעבוכן מותר לו להכניס מחצר לבתיהם, כדלקמן
רעגסי' שפא ס"ד (כשמוציא לבית חבירו, שלא היה לו בו חלק מעולם ולא ביטלו, אינו
רעדנראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו).
רעהואף שיתבאר לקמן סי' שפא ס"א (המבטל
רעורשותו ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר ... חוזר בו מביטולו שביטל להם חלקו שבחצר
רעז... אבל לאחר שהחזיקו ברשותו ... שוב אינו יכול לחזור בו). מכל מקום כשמוציא
רעחמבתיהם לחצר, או מכניס מחצר לבתיהם, אינה נקראת חזרה אף קודם שיחזיקו הם.
רעטוהיינו דוקא ביחיד המבטל רשותו לרבים,
רפמטעם האמור כאן "לפי שהוא נעשה אצלם כאורח בעלמא". משא"כ ברבים
רפאהמבטלים רשותם לאחד, יתבאר לקמן ס"ה (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד
רפבשלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר ...
רפגשאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים
רפדאצלו). וכן ביחיד אצל יחיד, כדלקמן סי' שפא ס"ה (אבל אינו יכול להכניס מבית
רפהחבירו לביתו ... כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא יחיד אצל יחיד).
רפווהיינו דוקא כשביטל חצרו בלבד (או
רפזשהשאיר חדר אחד בביתו שלא ביטלו), משא"כ אם ביטל גם רשות ביתו, אסור לו
רפחלהוציא מבתיהם אל ביתו שביטל, עד שיחזיקו הם תחלה, כדלקמן סי' שפא ס"ה (ואם
רפטהוא יחיד אצל רבים, עכ"פ לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו. ואם
רציש לו חדר פתוח לביתו, וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר ... יכול להכניס מבתיהם
רצאלביתו אפילו קודם שהחזיקו הם בביתו).
רצב[695] גמרא שם (ושלהן מותר לו ולהן, מאי טעמא,
רצגדהוי אורח לגבייהו). טור ושו"ע שם (שהוא אורח בעלמא). והאורח אינו אוסר,
רצדכדלעיל סי' שעא ס"ו (אבל אורח אינו אוסר), ושם נסמן (הערה 370).
רצה[696] משנה שם (ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו
רצוולהם), ופרש"י (מביתו לחצר, בין הוא בין שאר בני החצר ... הוה ליה רשות ביתו
רצזרשות דידיה, וחצר רשותא דידהו), ובדף כו, סע"א (לפיכך חצר כולה שלהן היא,
רצחוביתו מיוחדת [לו], לאסור להן להוציא מרשותו לרשותן). ריטב"א במשנה שם
רצטד"ה אנשי חצר (שהמבטל רשות חצרו, רשות ביתו לא ביטל, הלכך ביתו אסור לו ולהם,
ששאם הוא מוציא מביתו לחצר, הוה ליה מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו, ואם הם
שאמוציאים, הוה להו מוציאים מרשות שאינה שלהם לרשותם).
שב[697] עי' מ"א סי' שפא ס"ק א (אבל
שגלהכניס מותר) ו[צ]ע"ג. ונתבאר לקמן סי' שפא ס"א (הערות 734-735).
שד[698] רבינו יהונתן במשנה שם ד"ה אנשי חצר (אבל בביתו של עצמו
שהאסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו, דאין דרך לומר כשהוא בביתו דליהוי אורח
שולגבייהו). לבוש ס"א (אסורים להוציא מביתו לחצר אפילו הוא, שאין דרך לומר דהוי
שזכאורח בביתו). מ"א ס"ק ג (וגם הוא אסור, שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח).
שח[699] רש"י עט, ב ד"ה ואיבעית (דסבירא ליה להאי תנא בכל
שטמבטלי רשות, דבעי לנעול). רא"ש פ"ז ס"ז (ולפירוש
שירש"י שצריך מכל מקום נעילה המבטל רשות, היאך יצא מביתו כל היום אם לא יכנס
שיאויצא דרך החצר למבוי ... ואפשר [דהא] דבעי נעילת דלת ביתו, היינו כל היום כשאינו
שיבצריך ליכנס ולצאת, אבל בשעת כניסה ויציאה פותח, ואחר כך נועל). טור ודעה הב'
שיגשבשו"ע שם (ויש אומרים שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור, ולא
שידיפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו).
שיה[700] אליה זוטא ס"ק ד (משמע לי מדעתם דאף במבטל
שיורשותו בלא ביתו אינו צריך נעילה ... והסומך עליהם נראה לי דלא הפסיד). **וכ"מ
שיזבשו"ע שם (שבתחלה התיר בסתם, ואחר כך הביא דעה המצריכה נעילה).
שיח**
שיט[701] תוס' עט, ב ד"ה ואיבעית (וקצת נראה
שכדדווקא הכא צריך נעילת דלת, שעד עתה הורגלו לטלטל בלא שום עירוב, שהיה תבן מפסיק,
שכאואיכא למיחש כדאמר כיון דדש ביה אתי לטלטולי, אבל באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב,
שכבולא הורגל לטלטל באותה חצר אלא על ידי עירוב או ביטול רשות, הלכך לא בעי נעילת דלת).
שכגוכן הוא משמעות שאר הפוסקים, שאסרו להכניס ולהוציא מביתו לחצר, ולא הצריכו נעילת
שכדדלת. סמ"ג הל' עירובין (רמג, ג) ד"ה שנינו
שכהבפרק הדר (אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר). סמ"ק
שכוסי' רפב (אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר). רמב"ם
שכזפ"ב ה"א (ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא
שכחולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן, אבל לביתו אסור). והרב רבינו יהונתן
שכטבמשנה כא, א (בביתו של עצמו אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו).
של[702] אביי כו, ב (אמר ליה רב פפא לאביי ... אי אמר
שלאמבטילנא מאי, טעמא דרבנן משום דקסברי המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, והאי
שלבאמר מבטילנא, או דלמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר
שלגוהוי כי אורח לגבייהו, והאי כי אמר מבטילנא לאו כל כמיניה (קאמר). אמר ליה ...
שלדכיון דגלי דעתיה גלי). גמרא סט, ב (אי דבטיל ביתו אמאי אסור), ופירש"י (הרי
שלהנתן להן ביתו ונסתלק). טור ושו"ע ס"ב (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרין
שלובין הוא בין הם להוציא לחצר, בין מביתו בין מבתיהם).
שלז[703] רמב"ם פ"ב ה"א (וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו
שלחרשות והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר). סמ"ג
שלטשם (ואם ביטל גם רשות ביתו, כל הבתים מותרים לו ולהם, שהרי לא נשאר לו רשות והרי
שמהוא כאורח אצלם, והאורח אינו נאסר). סמ"ק שם. שו"ע שם (מותרין
שמאבין הוא בין הם להוציא).
שמב[704] רש"י כו, א ד"ה אנשי חצר (רשות ביתו נמי ביטל, ונעשה
שמגאורח אצלן, לפיכך אף ביתו מותר). רמב"ם וסמ"ג וסמ"ק שם. ב"י
שמדד"ה מיהו נראה (אבל במבטל רשות חצרו ורשות ביתו, הוי אורח גמור לגבייהו,
שמהומותר להוציא אף מביתו, כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו). לבוש ס"ב (שיבטל
שמובפירוש חצירו וגם ביתו, דהוי אורח גמור לגבייהו, ואז הוא והם מותרים להוציא לחצר
שמזבין מביתו בין מבתיהם).
שמחסיכום דיני אורח – ראה לעיל סי' שע
שמטס"ט (הערה 305).
שנ[705]משנה
שנאכג, א (אמר רבי אלעאי, שמעתי מרבי אליעזר ... אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו
שנב(ולמחר ביטל רשותו לחברו, שהיא אוסרת עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, רש"י), אסור
שנגמלהכניס ולהוציא לו (לחצר לצרכו, רש"י), אבל להם מותר (להביא כלי בתיהן לביתו
שנדדרך חצר, רש"י)).
שנה[706] ב"י שם (והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם,
שנווכמ"ש בסימן שאחר זה). לבוש ס"ב (והוא שלא יוציא הוא עד שיחזיקו הם, כמו
שנזשיתבאר בסימן שאחר זה בעזה"י). מ"א ס"ק ה (היינו
שנחלאחר שהחזיקו בחצר, עיין רס"י שפ"א). **וכ"ה
שנטבפרש"י דף [כ]ו**, א ד"ה אנשי חצר (אסור הוא להוציא ... חוזר ומחזיק
שסברשותו הוא, ואוסר עליהם והן עליו).
שסא[707] סעיף א (אם ביטל להם גם רשות ביתו, והכניס מחצר לבית, הרי זו
שסבחזרה מביטול הבית, ואוסרו עליהם).
שסג[708] רא"ש פ"ו סי"ג (כתב ר"מ
שסדז"ל ... ואי לאו כנכרי הוא מבטל רשות ואין שוכרין הימנו עכ"ל. ואין
שסהדבריו נראין לי ... דישראל שלא רצה לבטל אלא לשכור, שוכרין ממנו). טור ודעה הא'
שסושבשו"ע ס"ג (אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו, יש אומרים שמועיל
שסזכמו ביטול).
שסחוראה גם לקמן סי' שפב ס"ז (ישראל
שסטשאינו רוצה לבטל רשותו אלא להשכיר).
שע[709] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קנו
שעא(ואי לאו כגוי הוא, מבטל רשות ואין שוכרין ממנו). מרדכי רמז תקטז (ואי לאו כנכרי
שעבהוא, מבטל רשות ואין שוכרין ממנו). ב"י ד"ה ומ"ש ואם אינו רוצה (דברי
שעגהרמב"ם בספ"ב מהלכות עירובין (הט"ז) נוטים לדעת ר"מ, שכתב גבי
שעדצדוקי ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, משמע דכל שאינו כגוי אין שוכרין ממנו. וכן
שעהנראה מדברי רש"י שכתב במשנת הדר (סא, ב) גבי צדוקי, ושמע מינה שאינו כגוי,
שעודאי אגירו מיניה היכי מצי למיהדר). דעה ב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאינו מועיל).
שעז[710] מ"א ס"ק ו (לולי דמסתפינא הייתי אומר
שעחדהר"מ מודה דבחול שרי, דלמה יגרע מביטול. אלא דשבת אסור לשכור, דהוי כמקח
שעטוממכר. דבשלמא גבי עכו"ם, אין דירתו דירה, אלא שאסור משום גזירה, לא מיקרי
שפקנין, אבל בישראל אסור לשכור. ועיין בגמרא דמקנא רשותא בשבתא אסור).
שפאולענין שבת צ"ע
שפב(אם מותר לשכור מישראל). עי' תוס' דף [ס]ו,
שפגא ד"ה יפה עשיתם ששכרתם, הב' (לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, דלא הוי אלא
שפדכמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול). **וחק יעקב סי'
שפהתמ"[ד]** ס"ק ח (ואפשר דאפילו מכירה גם כן שרי, ולא הוי כמקח
שפווממכר דאסור בשבת, כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ, וכהאי גוונא כתבו התוס'
שפזבעירובין דף ס"ו ד"ה יפה, דמותר לשכור רשות מעכו"ם בשבת, ולא הוי
שפחכמקח ומכר לפי שאין עושין אלא להתיר טלטול). ובמה שכתבתי שם
שפטסי' תמח סעיף טז (כיצד יעשה, יתננו במתנה גמורה לנכרי המכירו ומיודעו שהוא יודע בו
שצשיחזירנו לו לאחר הפסח ... ואף על פי שאסור ליתן מתנה בשבת מכל מקום לצורך מצוה
שצאהתירו) [ואפשר נתבארה הלכה זו בקונטרס אחרון שם ולא הגיע לידינו],**
שצבובסי' שפ"ב** סעיף ח (מותר לשכור מן הנכרי אפילו בשבת, ואין בזה משום מקח
שצגוממכר, שהרי אינו קונה רשות מן הנכרי אלא שוכרה. ואף ששכירות גם כן אסורים בשבת,
שצדמשום שדומה למקח וממכר שנותן לו דמים בעד החפץ ששוכר, כמו שהלוקח נותן בעד המכר. מכל
שצהמקום כאן כיון שאינו שוכר רשותו כדי להשתמש בה, אלא להתיר הטלטול בלבד, אם כן
שצוהדמים שנותן לו אינו אלא מתנה בעלמא, ואינו דומה למקח וממכר), ושם נסמן (הערות 813-815).
שצזולפי טעם זה מותר לשכור גם מישראל בשבת.
שצחוראה לעיל סי' שו סט"ו (הערה קי),
שצטוסי"ז (מה שנוהגים למכור האתרוגים ... בזמן מצותן, שאין קונים אותם אלא לצאת
תבהם ידי חובתן ולהחזירם, הרי דינם כהכרזת המצות שנהגו להקל, שאינו קונה גוף האתרוג
תאאלא מצותו בלבד. ואפילו ביום ראשון של חג שצריך לקנות גופו של אתרוג, מכל מקום
תבכיון שקונה אותו על מנת להחזירו, נמצא שאינו קונה אותו אלא מצותו בלבד).
תג[711] במשנה שם סט, ב (נתנו לו רשותן (רשות חצרן,
תדרש"י), הוא מותר (להוציא מביתו לחצר, רש"י)). רבינו יהונתן כא, א (כלומר
תההוא מותר להוציא מביתו לחצר, שהרי סילקו עצמן מן החצר לגמרי). טור ושו"ע
תוס"ד (אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב, הוא מותר להוציא מביתו
תזלחצר).
תח[712] טור ושו"ע שם (ולא
תטמבתיהם). וכמו יחיד שביטל רשותו לבני החצר, שנתבאר לעיל ס"ב (אסורים להוציא
תימביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות
תיאלרשות).
תיב[713] רמ"א ס"ד (אם לא שביטלו בפירוש גם רשות
תיגביתם). ב"י (כתב הרב רבינו יהונתן, נתנו לו רשותם
תידהוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר, אבל בשלהם לא, שהרי לא סילקו נפשם מבתיהם אלא מן
תיההחצר לבדו, עד כאן. משמע מדבריו שאם ביטלו בפירוש רשות חצרם ורשות בתיהם, שהוא
תיומותר להוציא אף מבתיהם).
תיזוכמו יחיד שביטל רשותו לבני החצר,
תיחשנתבאר לעיל ס"ג (אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם בביתו להוציא ממנו
תיטלחצר, וכן להכניס).
תכ[714] משנה שם (והן אסורין), ופרש"י (אפילו מביתו לחצר,
תכאואע"ג דרשות אחת הן). טור ושו"ע שם (והם אסורים, אף מבית לחצר).
תכב[715] רש"י בגמרא שם ד"ה והן אסורין (דכיון
תכגדמשתמשי בחצר, אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי, הוה ליה משקל רשותא). מ"א
תכדס"ק ז (כיון דמשתמשי בחצר הוה להו משקל רשותא).
תכהוהיינו אף שלענין יחיד שביטל רשותו לבני
תכוהחצר נתבאר לעיל ס"ב (הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא, לפי שהוא נעשה
תכזאצלם כאורח בעלמא), ושם נסמן (הערה 694).
תכחהיינו דוקא יחיד שביטל לרבים, שמוציא מבתיהם בתור אורח. משא"כ ברבים שאינם
תכטאורחים אצל היחיד, הרי הוצאתם מביתו היא כחזרה מביטולם.
תל[716] גמרא שם (ונהוי אינהו לגביה כי אורחין. חד
תלאלגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוי אורח). טור ושו"ע שם (ולא אמרינן
תלבשיהיו כאורחים, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד).
תלג[717] שמועיל ביחיד שביטל רשותו
תלדלבני החצר, כדלקמן סי' שפא ס"א (לאחר שהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין
תלהבהכנסה לבדה, שוב אינו יכול לחזור בו).
תלו[718] הרב רבינו יהונתן שם (והן אסורין, לא מבעיא מבתיהן לחצר
תלזדאסורין ... אלא אפילו מביתו אסורין להוציא ולהכניס לחצר, דליכא למימר ברבים שיהיו
תלחכאורחים אצל יחיד). מ"א שם (ואפילו חזקה לא מהני (כן משמע
תלטבהר"ר יונתן)). והמשמעות מרבינו יהונתן דמיירי בכל זה אפילו כבר החזיק הוא
תמבחצר, נתבארה בעצי אלמוגים ס"ק ט ד"ה ובזה נ"ל לבאר. וכן הוא
תמאברשב"א על המשנה שם (הן אסורין אפילו משלו ... ואפילו לאחר שהחזיק הוא בחצר).
תמב[719] מ"א שם (ואם כן משמע דמותרים להכניס מחצר
תמגלביתו. ועיין סי' שפ"א ס"ד). וכ"מ בסי' שפא ס"ד,
תמדוהוא האמור בשו"ע שם, וכן הוא לקמן שם ס"ד (ואפילו המבטל מותר להוציא
תמהמביתו לבית חבירו). עי' שם בתוס' סד, א ד"ה אם כן (אומר ר"י
תמושבא מעשה לפני רש"י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית,
תמזוהתיר להם על ידי שביטלו רשותם לאחד). רא"ש פ"ו ס"ד (מעשה בא לפני
תמחרש"י ז"ל בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה,
תמטוהתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד). הרי שעל ידי שביטלו רשותם לאחד הותר להם
תנלהכניס מביתם לביתו. וכן כאן הותר להם להכניס מחצר לביתו.
תנא[720] רבינו יהונתן שם (והן אסורין ... מבתיהן לחצר דאסורין, שהרי
תנבסלקו עצמן). טור, כגירסא שלפנינו (והם אסורין אף מביתן לחצר), נהר שלום ס"ק ה
תנג(והטור כתב הדין להיכא שבטלו לו גם רשות ביתם, כמ"ש המ"א ס"ק ז).
תנדעצי אלמוגים שם (דגרסינן ואפילו מבתיהם ... ואפילו בטלו רשות ביתם, דאי לא בטלו
תנהרשות ביתם, אם כן גם הוא אסור מביתם ואין שייך רבותא ואפילו מבתיהם ... ובחר
תנובגירסא זו ... שהגירסא הנכונה כן בטור).
תנז[721] כדלעיל בתחלת הסעיף (והם
תנחאסורים אפילו מביתו לחצר).
תנט[722] רשב"א בעבודת הקדש שער ד ס"ז (ויראה לי
תסשאם היו שנים לבד וביטל האחד אצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו, וחברו
תסאמותר בשל עצמו. וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח
תסבאצל רבים, אבל רבים אינן נעשין אורחין אצל היחיד, ולא אפילו אצל הרבים, ולא היחיד
תסגאצל היחיד). מ"מ פ"ב ה"ג. שו"ע ס"ד (והוא הדין אם היו
תסדשנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו, המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר אף בשל
תסהעצמו. וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח אצל
תסוהרבים, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד).
תסז[723] ברייתא ע, א (שנים שלא עירבו, נותנין רשותן
תסחלשנים שעירבו או לאחד שלא עירב). טור ושו"ע שם (שכחו שנים ולא עירבו, יכולים
תסטלבטל רשותם ... בין אם מבטלין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל אחד, בין
תעאם מבטלין לאחד שלא עירב).
תעא[724] סעיף א (צריך לבטל לכל אחד ואחד).
תעב[725] משנה שם סט, ב (היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות
תעגונוטל רשות, שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות), ופרש"י (ששכחו ולא עירבו,
תעדושאר בני חצר בטלו להן רשותן, שניהן אוסרין זה על זה, מפני שהוא של שניהן והבתים
תעהמיוחדין כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו). טור
תעוושו"ע ס"ד (אין מבטלין לשנים שלא עירבו, בין אם מבטלין רבים ועירבו, בין
תעזאם הוא יחיד שלא עירב, שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים, ואחד אוסר על חבירו).
תעח[726] גמרא סט, ב (לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל
תעטליה לחבריה, מהו דתימא לישתרי, קמ"ל, דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא
תפבהאי חצר). ט"ז ס"ק ד (כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו
תפאלא הותר לטלטל בחצר, כיון שהיו שנים, שוב לא מהני ביטול אחד מהם לחבירו).
תפב[727] רש"י שם ד"ה קמ"ל (כיון דשאר בני
תפגחצר לאו להאי דפייש לחודיה בטלי, אלא לתרוייהו, כי הדר חד ומבטל לאידך, רשותא
תפדדידיה מצי לבטולי, רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי, דכיון דבעידנא דבטלי להו
תפההנך קמאי רשותייהו, אפילו הכי לא הוה להאי מבטל שריותא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי,
תפואשתכח דבטול דקמאי לא אהני, וכי הדר מבטל האי, לא מצי לאקנויי רשותא דידהו, דהא לא
תפזקנייה).
תפח[728] גמרא ע, א (לא צריכא אף על גב דאמרי ליה קני
תפטעל מנת להקנות). טור ושו"ע שם (ואפילו אמר לאחד אני מבטל לך על מנת שתחזור
תצותבטל לחבירך, אינו מועיל).
תצא[729] רש"י שם ד"ה לא צריכא (דמהו דתימא שליחא שווינהו, קא
תצבמשמע לן, כיון דלא קנה איהו לאשתרויי, לא מצי לאקנויי). ט"ז שם (ואפילו על
תצגמנת שאמר לא מועיל, כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר, אינו
תצדיכול להקנות לחבירו). מ"א ס"ק ט (כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר, אינו
תצהמועיל (רש"י)).