Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשפא דיני המבטל רשותו ועבר והוציא
ובו ז' סעיפים
המבטל רשותו והוציא
א המבטל
ובו ז' סעיפים
המבטל רשותו והוציא
א המבטל
ברשותו ועבר
גוהוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר שהרי חוזר בו מביטולו
דשביטל להם חלקו שבחצר.
הואין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה, שכיון שחוזר בו, אם כן בודאי לא הסיח לבו
ולגמרי מתחלה ולא הותרה שבת מעולם.
זואינה נקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו לחצר, אבל אם
חמכניס מחצר לביתו, אין זו חזרה, שכיון שביטל להם החצר, מפנה הוא את חפציו ממנה
טלבית, ואינו אוסר עליהם בהכנסה זו (אבל מכל מקום אסור לו להכניס מחצר
ילבית, שהרי ביתו מיוחד לו והחצר להם ונמצא מוציא מרשות לרשות).
יאבמה דברים אמורים כשלא ביטל להם אלא רשותו שבחצר בלבד,
יבאבל אם ביטל להם גם רשות ביתו והכניס מחצר לבית, הרי זו חזרה מביטול הבית ואוסרו
יגעליהם.
ידוכל זה כשמוציא או מכניס קודם שהחזיקו הם ברשות שביטל,
טוכגון קודם שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם כשביטל להם רשותו שבחצר, או
טזקודם שהוציאו מביתו לחצר או מחצר לביתו כשביטל להם גם רשות ביתו. אבל לאחר שהחזיקו
יזברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה,
יחשוב אינו יכול לחזור בו. ואע"פ שהכנסה אינה נקראת חזקה לענין חזרה, שאין זה
יטחוזר ומחזיק ברשותו כשמכניס ממנו חפציו לביתו,
כאעפ"כ נקראת חזקה לענין שלא יוכל לחזור בו, שכל שעשו דבר ברשותו שהיו אסורים
כאלעשותו אם לא ביטלה להם, הרי זו חזקה, ואינו אוסר עליהם כשחוזר בו.
כבאבל הוא אסור להכניס ולהוציא בחצר אף
כגלאחר שהחזיקו בה, אלא אם כן ביטל להם גם רשות ביתו, שאז נעשה כאורח גמור אצלם, כמו
כדשנתבאר בסי' ש"פ.
כהואין חזקה מועלת אלא כשהחזיקו משחשכה, אבל מה
כושמוציאים ומכניסים מבעוד יום אין זו הוכחה שהיא רשות שלהם, שהרי אף אם לא ביטלה
כזלהם היו רשאים להוציא ולהכניס מבעוד יום.
כחויש אומרים
כטשאף חזקה שמבעוד יום מועלת, אע"פ שאינה מוכחת, ובלבד שתהא אחר הביטול (ויש
ללהחמיר כסברא הראשונה לכתחלה,
לאובדיעבד יש להקל בדברי סופרים):
לבביטול מחצר לחצר ומבית לבית
ב יש ביטול
ב יש ביטול
לגרשות מחצר לחצר,
לדאפילו אינן אוסרות זו על זו, כגון ב' חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא
להעירבו יחד, יכולה כל אחת לבטל רשותה לחבירתה, שתהא חבירתה מותרת להשתמש בה, ולא
לוהיא.
לזואין צריך לומר אם אוסרות זו על זו,
לחכגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבה החיצונה לבדה והפנימית לא עירבה כלל, שאוסרת
לטהיא על החיצונה כמו שנתבאר בסי' שע"ח,
מיכולה היא לבטל לה רשות שיש לה בה להשתמש ולדרוס בה, שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא
מאבשעה שצריכה לצאת ולבא,
מבותהיה החיצונה מותרת להשתמש בחצרה. אף על פי שהפנימים עוברים עליה כשצריכים לצאת
מגולבא, (ו)העברה לבדה אינה אוסרת אלא כשמשתמשים שם לעשות צרכיהם. שזה שאמרו
מדשהפנימית אוסרת בדריסת רגלה על חיצונה, אין הכוונה שדריסת והעברת הרגל בלבדה תאסור,
מהאלא דריסת הרגל כשדורסת שם ומשתמשת בצרכיה בדרך תשמיש החצר לבתים היא אוסרת אותה,
מוכמו שאוסרים אותה הבתים שבה אם לא עירבו בה, ולכן כשביטלה לה זכות זה ואינה משתמשת
מזבה בשבת, אינה אוסרת אותה אעפ"י שעוברת עליה.
מחוכן אם עירבו הפנימית והחיצונה ביחד, ושכח אחד
מטמהפנימית ולא עירב, ששתיהן אסורות כמו שנתבאר שם,
ניכול הוא לבטל להם רשותו. וצריך שיבטל לכל אחד מהפנימית ולכל אחד מהחיצונה, ואז
נאהוא לבדו אסור וכולם מותרים. אבל אם לא ביטל אלא להפנימית, אף הפנימית אסורה
נבשהחיצונה אוסרתה, ואעפ"י שאין להחיצונה דריסת הרגל עליה, מכל מקום העירוב
נגשעירבה עמה מרגילה לתוכה, וכאלו היא דרה בה,
נדשעירוב משום דירה.
נהאבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, אין צריך לבטל
נולהפנימית, שאף אם לא עירבה החיצונה כלל אלא הפנימית לבדה, אין החיצונה אוסרת את
נזהפנימית, הואיל ואין לה דריסת הרגל עליה, ואין העירוב מרגילה לתוכה מפני שיכולה
נחלומר לה לתיקוני שתפתיך עמי ולא לעיוותי. משא"כ כששכח אחד מן הפנימית ולא
נטעירב, אינה יכולה לומר כן, כיון שהעיוות הוא ממנה:
סג יש ביטול
סארשות בחורבה, שאם היו ב' בתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם (או שאינה של שניהם,
סבאבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח, שהם אוסרים זה על זה כמו שנתבאר בסי' שע"ו)
סגושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל לחבירו להיותו מותר בה, ואין אומרים שלא הקילו
סדחכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:
סהד יש ביטול
סורשות מבית לבית, שאם היו ב' בתים פתוחים זה לזה ולא עירבו יחד, אחד מבטל רשות ביתו
סזלחבירו. ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו,
סחשהרי הכל של חבירו, כיון שביטלו לו. ואפילו
סטקודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חבירו.
עואינו דומה להמבטל רשות חצירו שאין לו להוציא מביתו
עאלחצר, אפילו ביטל גם רשות ביתו, עד שיחזיקו הם תחלה. ואפילו אם החזיקו אינו מועיל
עבאלא ביחיד שביטל לרבים, אבל לא ביחיד ליחיד, כמו שנתבאר בסי' ש"פ.
עגלפי שכיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטלו להם, אם כן כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר
עדמביטולו ומחזיק בחלקו שבחצר, ולכן צריך שיחזיקו הם תחלה ואז נעשה הוא כאורח אצלם
עהאם הם רבים, אבל לא יחיד אצל יחיד. משא"כ כשמוציא לבית חבירו, שלא היה לו בו
עוחלק מעולם ולא ביטלו, אינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו:
עזה אבל אינו
עחיכול להכניס מבית חבירו לביתו, שכשמכניס לביתו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו, ואפילו החזיק בו כבר חבירו אינו
עטמועיל להתיר גם לו, כיון שאינו נעשה כאורח אצל חבירו, מפני שהוא יחיד אצל יחיד,
פואם הוא יחיד אצל רבים, עכ"פ לא יכניס לביתו מבתיהם עד שיחזיקו הם תחלה בביתו.
פאואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו בלבד בלי
פבהחדר, אסור להוציא מהחדר לביתו,
פגשהחדר מיוחד לו והבית לחבירו ונמצא מוציא מרשות לרשות.
פדואפילו הוא יחיד אצל רבים אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מחדר לבית כמו
פהשהמבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו אינו נעשה כאורח אצלם לענין הוצאה והכנסה מביתו
פולחצר כמו שנתבאר בסי' ש"פ.
פזאבל יכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם שהחזיקו הם
פחבביתו, כמו שהמבטל רשות חצרו יכול להוציא מבתיהם לחצר קודם שיחזיקו הם, שאינה
פטנקראת חזרה אלא כשמוציא מביתו אבל לא מבתיהם.
צויש אומרים
צאשאין לבטל רשות מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא יבטלנו לפי שיש לחוש
צבשלא תשתכח תורת עירוב
צגמבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלום בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל
צדאחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו מה שאין כן
צהכשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא
צובעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב.
צזוהעיקר כסברא הראשונה,
צחשהרי אף אם אינו משאיר שום חדר, משתכר הוא בעירוב שיהא מותר לו להכניס לביתו מבית
צטחבירו שביטל לו ביתו, שאסור לו עכשיו,
קאפילו לאחר שהחזיק בו חבירו, אם הוא יחיד אצל יחיד, ואין צריך לומר רבים אצל יחיד.
קאואעפ"כ טוב להחמיר לכתחלה להשאיר חדר אחד:
קבכשלא היו יכולים לבטל מבעוד יום
ה* הביטול הוא
ה* הביטול הוא
קגבמקום עירוב שמבעוד יום, לפיכך במקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום אינם יכולים
קדלבטל משתחשך,
קהכגון ב' בתים בב' צידי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת בענין שיש ביניהן כמו
קוחצר שב' בתים אלו פתוחים לה, והרי הם אוסרים זה על זה, אינם יכולים לבטל אחד
קזלחבירו, כיון שלא היו יכולים לערב מבעוד יום:
קחו אבל מי
קטשירש בית בשבת ונכנס לדור בו, שאוסר הוא על בני החצר, כגון שלא עירב עמהם. ה[יור]ש
קייכול לבטל להם רשותו. ואף על פי שלא היה יכול לערב עמהם מבעוד יום, שהרי לא היה דר
קיאבבית זה מבעוד יום, מכל מקום היורש במקום מורישו הוא עומד,
קיבוהרי מורישו היה יכול לערב, לכן יכול הוא לבטל:
קיגמבטלין וחוזרין ומבטלין
ז מבטלין
ז מבטלין
קידוחוזרין ומבטלין, כלומר שמבטלין רשותן בני חצר זו לבני חצר אחרת שעירבה לעצמן, או
קיהלאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו, וחוזרים ומבטלים רשותם לאותם שביטלו להם, עד
קיושיוציאו גם הם מה שירצו.
קיזאבל אם לא היו חוזרים ומבטלים להם, לא היו מותרים
קיחלהוציא אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים,
קיטכמו שנתבאר בסי' ש"פ:
קכ[730] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:
קכא(א)
קכבהמבטל רשותו והוציא (ס"א).
קכג(ב)
קכדביטול מחצר לחצר ומבית לבית (ס"ב-ה).
קכה(ג)
קכוכשלא היו יכולים לבטל מבעוד יום (ס"ה*-ו).
קכז(ד)
קכחמבטלין וחוזרין ומבטלין (ס"ז).
קכט[731] שהרי מיירי כאן שלא ביטל אלא רשותו שבחצר בלבד, ולא רשות ביתו,
קלשאסור להוציא ולהכניס, כדלקמן בסמוך.
קלא[732] משנה סט, ב (מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג
קלבבין במזיד, הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, במזיד אוסר בשוגג אינו
קלגאוסר), וכרבי יהודה, ופרש"י (דמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו). טור
קלדושו"ע ס"א (המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג אינו אוסר,
קלהבמזיד אוסר, שהרי חוזר מביטולו שביטל).
קלו[733] רא"ש פ"ח ס"ו (שבת שהותר ושוב לא תיאסר ...
קלזמבטל רשות, כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי, בודאי לא הסיע
קלחמלבו. וכן מצאתי משם הראב"ד ז"ל).
קלטוהיינו אם ביטל מבעוד יום (כדלעיל סי'
קמשפ ס"א: ויכול לבטל משתחשך), והותרה לתחלת השבת, אין אומרים שבת כיון שהותרה
קמאהותרה. וראה ט"ז ס"ק א. אליה רבה ס"ק ג.
קמב[734] על
קמגמה שהובא לעיל מהמשנה וטור ושו"ע, שאם חזר והוציא מביתו לחצר הרי זה אוסר,
קמדכתב המ"א ס"ק א (אבל להכניס מותר). ובמחצית השקל גורס (אבל הכניס מותר),
קמהוביאר דבריו (דהגרסא שלפנינו אבל להכניס מותר, על כרחך טעות סופר הוא, דאיך יהיה
קמומותר להכניס לביתו, והבית רשות מיוחד לו לבד, דלא ביטלו, והחצר מיוחד לבעלי חצר,
קמזוהוא אין לו חלק בה ... אלא על כרחך צריך להיות כמו שהגהתי. ואמר על מ"ש בשו"ע
קמחדאם הוציא אוסר דחוזר מבטולו, על זה אומר דוקא הוציא, שמשתמש בחצר, נראה שחוזר
קמטמבטולו, אבל הוציא מן החצר והכניס לבית, בזה אינו נראה שחוזר מבטולו, דהא אדרבא
קנהוציא מן החצר ואינו רוצה להשתמש, ולכן כתב אבל הכניס מותר, רוצה לומר מותר לבני
קנאהחצר, דבטולו נשאר בבטולו).
קנבוטעם חילוק זה יש ללמוד מדברי תוס'
קנגסד, א ד"ה אם כן (שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, התם
קנדהוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו). רא”ש פ"ו
קנהס"ד (אף על גב דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר, היינו לפי שיש לו
קנוחלק בחצר, וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו).
קנזוכיון דמיירי הכא שביטל רק רשותו
קנחבחצר, ולא רשות ביתו, הרי מה שמכניס מהחצר לביתו אינו נראה
קנטכחזרה מביטולו.
קס[735] במשנה שם (ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם),
קסאוכנסמן לעיל סי' שפ ס"ב (הערה 696**).
קסב**
קסגולשון המ"א
קסדס"ק א (אבל להכניס מותר), צ"ע (כמבואר בהערה
קסההקודמת), וראה גם לעיל סי' שפ ס"ב (הערה 697).
קסו[736] רבי אלעזר במשנה כג, א (אמר רבי אלעאי שמעתי מרבי אלעזר ... אנשי
קסזחצר ששכח אחד מהן ולא עירב (ולמחר ביטל רשותו לחברו שהיא אוסרת עליהן מלהוציא
קסחמבתיהן לחצר, רש"י), ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו (לחצר לצרכו, רש"י),
קסטאבל להם מותר (להביא כלי בתיהן לביתו דרך חצר, רש"י)), הרי מיירי כאן שביטל
קעגם רשות ביתו, ולכן להם מותר, אבל לו אסור "להכניס ולהוציא".
קעאואף דתניא סט, א (מי
קעבשנתן רשותו והוציא ... אוסר). כתבו על זה תוס' סח, ב ד"ה והוציאו (והא דקתני
קעגבסמוך מי שנתן רשותו והוציא ... אוסר, לאו דוקא הוציא, אלא אפילו הכניס).
קעדועל פי זה כתב המ"א ס"ק א (אלא
קעהאם כן ביטל גם רשות ביתו, דאז אסור להכניס), כגירסת מחצית השקל (אסור בהכניס, כן
קעוצריך לומר, דהגרסא שלפנינו ... על כרחך טעות סופר הוא). וביאר טעם ההלכה (אלא אם
קעזכן ביטל גם רשות ביתו, והכניס, אם כן הכניס לבית שביטל ומשתמש שם, נראה דחוזר
קעחמביטול ביתו, ושוב אוסר על בני חצר).
קעטוכן פירש בתוספת שבת ס"ק ב (כשביטל
קפגם רשות ביתו, אז אם הכניס לביתו נראה כאילו חוזר מביטולו, כיון שהכניס מרשות שהיה
קפאלו חלק בו למקום שביטל ... וזה הוא כוונת המג"א בס"ק א, אלא שלשונו צריך
קפבתיקון עיי"ש). והוכיח כן מהתוס' הנ"ל, דמיירי שביטל גם רשות ביתו, ולכן
קפגכשהכניס הרי זו חזרה מביטול הבית.
קפדוהכלל בזה הוא: אם ביטל רק רשותו שבחצר
קפהבלבד ולא את רשות ביתו, הוו שתי רשויות ואסור לטלטל מכאן לכאן, ואם עבר והכניס
קפולביתו (שהוא רשותו שלא ביטל), אין כאן חזרה מביטולו. אבל אם ביטל גם רשות ביתו,
קפזאין כאן שתי רשויות לאסור בטלטול מכאן לכאן, ואם הכניס לביתו (שהוא רשותו שביטל),
קפחיש כאן חזרה מביטולו.
קפט[737] ברייתא שם סט, א (במה דברים אמורים בשלא החזיקו
קצבני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי, בין בשוגג ובין במזיד אינו אוסר). ודף
קצאסח, ב (מהרו והוציאו את הכלים למבוי (והחזיקו במבוי, ושוב לא יוכל לחזור מביטולו,
קצברש"י), עד שלא יוציא (כליו במבוי, ויחזור ויטול את רשותו, רש"י) ויאסר
קצגעליכם ... מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב
קצדהזה ויאסר עליכם, שהרי ביטל רשותו לכם). טור ושו"ע שם (ואם החזיקו בו כבר ...
קצהאינו יכול לחזור מביטולו).
קצו[738] תוס' סח, ב ד"ה והוציאו מה שאתם
קצזמוציאין והכניסו מה כו' (פירוש, או הכניסו, דבחד מינייהו הוי חזקה, כשעושה דבר
קצחשהיה נאסר בלא ביטול). שו"ע שם (ואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר או
קצטשהכניסו מחצר לבתיהם).
ר[739] כשביטל רשותו ולא ביתו, כדלעיל (ואינה נקראת חזרה אלא כשמוציא
ראמביתו לחצר, אבל אם מכניס מחצר לביתו, אין זו חזרה).
רב[740] ב"י ד"ה ומ"ש החזיקו (ואף על פי
רגשכתב רבינו בסימן זה שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל, אבל מה שמוציא ממנו
רדאינה חזרה ... לא קשיא, דלא אמרו כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק, דכשמוציא מרשות
רהשביטל לא מיקרי חזרה, אבל לגבי חזקה, כל שעושה דבר שהוא נאסר בלא ביטול, הוי חזקה).
רותוספת שבת ס"ק ג.
רז[741] מ"א ס"ק ב (ומכל מקום לכתחלה אסור
רחלהוציא).
רט[742] ס"ב-ג (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא רשות שיש לו
ריבחצר. לפיכך ... אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא מיוחד לו
ריאוהחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות ... אם ביטל להם גם רשות ביתו, מותרים גם
ריבבביתו להוציא ממנו לחצר, וכן להכניס ... כיון שלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלה להם).
ריג[743] רש"י סח, ב ד"ה והוציאו (וכשקדש היום
רידעסקינן, דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא). דעה הב' בשו"ע שם (ולרש"י אין חזקה
ריהמועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה). לבוש ס"א (דחזקה דמבעוד יום לא מוכחא
ריושהחזיקו כיון שעדיין לא נאסר עליהם). מ"א ס"ק ג (דאם הוציא מבעוד יום
ריזליכא חזקה, דבלא ביטול נמי יכולין להוציא).
ריחוראה גם לקמן סי' שפב ס"ט לגבי
ריטשכירות נכרי (והוא שהחזיקו אחר כניסת שבת, כמו שנתבאר בסי' שפ"א).
רכ[744] טור (החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר,
רכאלא שנא מבעוד יום לא שנא משחשיכה, אינו יכול לחזור מביטולו). ודעה הא' בשו"ע
רכבשם.
רכג[745] [עי'] מ"א סי' שפב ס"[ק] ו
רכד(ואם החזיר בו משנכנס השבת, שוב אינו יכול לחזור בו).
רכה[746] כ"מ בשו"ע (שסתם בתחילה שמועיל
רכובכל אופן, ואחר כך דעת רש"י). נחלת צבי ס"ק א (נראה עיקר דאף חזרה מבעוד
רכזיום מועלת). א"ר ס"ק ד (ועיקר כסברא ראשונה (נחלת צבי סק"א)).
רכח[747] ר' יוחנן סו, ב (אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר
רכטלחצר ... ורבי יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר). רא"ש פ"ו ס"ט (וקי"ל
רלדשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רבא כרבי יוחנן סבירא ליה ... ועוד
רלאדהלכה כדברי המיקל בעירוב). טור ושו"ע ס"ב (יש ביטול רשות מחצר לחצר).
רלב[748] אביי שם (הא דאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא אמרן אלא
רלגבשתי חצירות ופתח אחד ביניהן, אבל ב' חצירות זו לפנים מזו, מתוך שאוסרין מבטלין).
רלדב"י ד"ה ומ"ש גבי ב' חצרות (ואם כן רבי יוחנן דפליג עליה, אפילו
רלהבשתי חצרות ופתח ביניהן אמר דיש ביטול רשות), וקיי"ל כרבי יוחנן. טור
רלוושו"ע שם (לא שנא שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת ולא עירבו יחד, יכולה
רלזכל אחת לבטל רשותה לחברתה להיותה מותרת להשתמש בה, ולא היא).
רלח[749] כאמור בהערה הקודמת, שבזה מודה גם שמואל.
רלט[750] סעיף ב (עירבה חיצונה לעצמה ולא עירבה הפנימית כלל, או ששכח
רמאחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, שכיון שפנימית אסורה בחצרה ויש לה דריסת
רמאהרגל על החיצונה אוסרת אותה, שרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כשיש לה שם
רמבדריסת הרגל).
רמגסקירת ההלכה של רגל המותרת במקומה, ורגל
רמדהאסורה במקומה – לעיל סי' שעח ס"ב (הערה 654).
רמה[751] טור ושו"ע שם (לא שנא שתי חצרות זו לפנים מזו,
רמוולא עירבו אלא החיצונה לבדה, שפנימית אוסרת על החיצונה, יכולה לבטל לה רשותה שלא
רמזתשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת).
רמחוהוא בדומה לביטול רשות הבית אצל בני
רמטהחצר, כדלעיל סי' שפ ס"ב (ויש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא
רנבאיסור, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. והמיקל לא
רנאהפסיד, כי יש לו על מי לסמוך). ולכן לא הצריך כאן לנעול הדלת, רק "שלא תשתמש
רנבולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ולבא".
רנג[752] תוס' נט, ב ד"ה דפנימית (דליכא קפידא בדריסת הרגל, דאם כן
רנדהיתה מסתלקת לגמרי מרשות הרבים, דהא דרך חיצונה נפקא, ואין לנו לסלקה מרשות הרבים,
רנהכדאמרינן הכא מי מצי מסלקי להו רשות הרבים מהכא, אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה
רנוקאמר). ב"י ד"ה ומ"ש שלא תשמש (כתבו שם התוספות דלאו דוקא, דליכא
רנזקפידא בדריסת רגל, אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונה קאמר). לבוש
רנחס"ב (ואף על גב שהפנימיים עוברים עליה כשצריכים לצאת, העברה לבדה אינו אוסרת
רנטאלא כשמשתמשין שם לעשות צרכם. והא דאמרינן בכל מקום דריסת הרגל אוסרת, אין הכוונה
רסשדריסת העברת הרגל לבדה תאסור, אלא דריסת הרגל עם עשיית תשמיש צרכיהם באותו חצר
רסאאוסרת, ובלא תשמיש בהעברה לבדה אינה אוסרת. וכשרוצה לבטל רשותה נועלת דלתה, להראות
רסבשבטלה רשותה ואינה מבקשת לעשות תשמישה בחצר החיצונה בשבת זו, רק כשצריכה לצאת תפתח
רסגדלתה ותעבור בחיצונה).
רסדומכל מקום יש הפרש בין האיסור שעל ידי
רסהדריסת רגל החצר הפנימית בחצר החיצונה, לבין האיסור שעל ידי דריסת הרגל של הבית
רסובתוך החצר, ודריסת הרגל של בני החצר בתוך המבוי, ונתבארו הפרטים בזה לעיל
רסזסי' שפ ס"א (סוף הערה 679).
רסח[753] סי' שעח ס"ב (כגון
רסטששכח אחד מאנשי החצר ולא עירב עם בני החצר, שהוא אוסר עליהם החצר עד שיבטל רשותו).
רע[754] רבא שם (אפילו שתי חצירות זו לפנים מזו, פעמים
רעאמבטלין ופעמים אין מבטלין (ואע"ג דאוסרין, רש"י), כיצד ... נתנו
רעבעירובן בחיצונה, ושכח אחד ... מן הפנימית ... ולא עירב, שתיהן אסורות. האי בר
רעגפנימית (ששכח
רעדולא נתן בעירוב, רש"י) למאן ניבטיל, ליבטיל לבני פנימית (רשות חצירו דתיהוי פנימית מיהא שריא
רעהלעצמה, וחיצונה תיאסר מפני דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה, רש"י),
רעוליתא לערובייהו גבייהו (ולכשיבדלו
רעזמן החיצונה הרי הן בלא עירוב, וכולן אוסרין זה על זה, רש"י).
רעחליבטיל (נמי
רעטדריסת רגלו, רש"י) לבני חיצונה (דאסתלק ליה לגמרי והרי כולן מותרין, רש"י),
רפאין בטול רשות מחצר לחצר (מבן חצר זו לבן חצר אחרת, לשמואל, ואע"ג דאסר עלייהו,
רפארש"י) ... נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן
רפבאסורות. האי בר פנימית למאן נבטיל, ליבטיל לבני הפנימית, איכא חיצונה דאסרה עלייהו
רפג(שעירוב מרגילה לתוכה, רש"י), ליבטיל לבני חיצונה, אין ביטול רשות מחצר לחצר (כלומר אין ביטול רשות מבן חצר זו לבן
רפדחצר אחרת , רש"י) ... כי קאמינא לרבנן דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד).
רפהוהיינו שבין אם נתנו עירובן בחיצונה
רפוובין אם נתנו עירובין בפנימית, קיי"ל שכדי להתיר צריך לבטל לכל אחד מהפנימית
רפזוהחיצונית. אלא שלדעת שמואל אין ביטול מחצר לחצר, ואם כן אין הביטול מועיל כאן.
רפחולדידן שיש ביטול מחצר לחצר, מועיל כשמבטל לכל אחד מהפנימית והחיצונית.
רפטטור ושו"ע שם (או אם עירבו יחד
רצונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מהפנימית ולא עירב, יכול לבטל רשותו, דהיינו שיבטל
רצארשותו לכל אחד מבני הפנימית וגם לכל אחד מבני החיצונה, ויהיה הוא לבדו אסור וכולם
רצבמותרים). לבוש ס"ב (וכן אם נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא
רצגעירב, יכול לבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני הפנימית וגם לבני החיצונה ... ויהיה הוא
רצדאסור וכולם מותרים).
רצה[755] כדלעיל סי' שסו ס"ד (העירוב אינו אלא שנחשבים כאילו כולם
רצודרים שם), וס"ה (והעירוב הוא משום דירה).
רצזוכך גם כאן, כיון שנתנו העירוב בפנימית,
רצחהעירוב מרגילה לתוכה וכאילו דרה בה.
רצט*
שכאן מיירי שנתנו העירוב בפנימית. אבל
שאבגמרא ובשו"ע נתבארה הלכה זו אף אם נתנו העירוב בחיצונה. והובא לעיל מהגמרא,
שבשבזה יש טעם נוסף לאסור (אם לא ביטל אלא להפנימית) "ליתא לעירובייהו גבייהו".
שג[756] רבא שם (שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, ודאי פנימית מותרת,
שדדאחדא דשא ומשתמשא (משום דאמר לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי ... וכי שכח בן פנימית,
שהליכא למימר הכי דליבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש, דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך
שוולא לעוותי שהרי תחילת העיוות על ידי בן פנימי בא, רש"י)).
שזהובא בתוס' שם ד"ה שכח, ובב"י.
שחלבוש שם (אבל אם שכח אחד מן החיצונים ולא עירב והעירוב בפנימית, הפנימית מותרת ואף
שטביטול אין צריכה משום דאחדא לדשא ומשתמשא שהרי עירובה בחצרה, ואמרה לחיצונה לתקוני
שישתפתיך ולא לעוותי כדאיתא לעיל סימן שע"ח סעיף ג'. מיהו כי שכח אחד מן
שיאהפנימית ורוצה לבטל רשות לבני הפנימית ולא לבני החיצונה, לא שרינן לפנימית על ידי
שיבדנימא תיחוד לדשא ותשתמש, משום דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי,
שיגשהרי העוות לא על ידי החיצונה בא אלא על ידי הפנימית).
שיד[757] סעיף ג (חורבה ... הקרובה לשניהם, שניהם אסורים בה, לפי שיש
שיהלשניהם בה תשמיש נוח בשלשול סמוך לחלון ואוסרים זה על זה. וחורבות אלו אף על פי
שיושיש להם בעלים ... אין הבעלים אוסרים עליהן, הואיל ואינן דרים בהם, ודירה בלא
שיזבעלים אינה אוסרת). הרי ששניהם אוסרים זה על זה, אף שהחורבה אינה של שניהם, רק
שיחמשתמשים בה.
שיט[758] ר' יוחנן שם סו, ב (אמר שמואל אין ביטול רשות ...
שכבחורבה (בית מכאן ובית מכאן וחורבה ביניהן וב' הבתים פתוחים לה, ואסור להשתמש בה אלא
שכאאם כן עירבו, אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד להכניס ולהוציא מביתו לחורבה,
שכבדלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו בה רבנן, דהוי עיקר
שכגתשמישתייהו התם, רש"י) ורבי יוחנן אמר יש ביטול רשות ... בחורבה). רא"ש
שכדפ"ו ס"ט (וקי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ... ועוד דהלכה
שכהכדברי המיקל בעירוב). טור ושו"ע ס"ג (יש ביטול רשות בחורבה, שאם היו שני
שכובתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל רשותו לחבירו
שכזולהיותו מותר בו). מ"א ס"ק ד (אף על פי שאין עיקר תשמישתייהו שם).
שכח[759] רש"י כו,
שכטא ד"ה אנשי חצר (שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן
שלמותר לו ולהן), הרי שיכול להכניס מהרשות שביטל אל בתיהן. תוס' סד, א
שלאד"ה אם כן בשם רש"י (אומר ר"י שבא מעשה לפני רש"י בחופה אחת
שלבששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית, והתיר להם על ידי שביטלו רשותם לאחד).
שלגרא"ש פ"ו ס"ד (מעשה בא לפני רש"י ז"ל בחופה אחת ששכחו
שלדולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה, והתיר להם על ידי שבטלו רשותם לאחד).
שלהטור וש"ו ס"ד (יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו שני בתים ופתח ביניהם
שלוולא עירבו, אחד מבטל רשות לחבירו).
שלז[760] מ"א ס"ק ה (שהרי הכל של חבירו).
שלח[761] כ"מ בב"י גבי חדר, בד"ה ומ"ש
שלטאסור להוציא מהחדר לביתו:
שמעל מה שכתב הטור (ואפילו המבטל יכול
שמאלהוציא מביתו לבית חבירו ... אבל ... אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו,
שמבאסור להוציא מהחדר לביתו), כתב הב"י (נראה דהיינו כשביטל רשות ביתו סתם, אבל
שמגאם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, שרי להוציא אפילו מחדר לביתו, ויותר נראה דלא
שמדאסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר, אבל אחר שהחזיקו
שמהיכול להוציא אפילו מחדרו).
שמווהיינו שלפי פירוש הב', כוונת הטור היא,
שמזשאם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, אסור להוציא מחדרו לביתו עד אחר שיחזיקו בני
שמחהחצר בביתו. אבל "יכול להוציא מביתו לבית חבירו", "אפילו קודם
שמטשהחזיק חבירו בביתו".
שנ[762] סעיף ו.
שנא[763] תוס' שם (שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור
שנבלהוציא מביתו לחצר, התם הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו ... אין
שנגדומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו). רא"ש שם (אף על גב
שנדדהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר, היינו לפי שיש לו חלק בחצר, וכשהוא
שנהמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו, אבל היכא שמוציא מביתו לבית חבירו אין
שנוזה כמחזיק ברשותו, ולא נסתלק הבטול בכך). טור ולבוש ס"ד (אף על גב דגבי המבטל
שנזרשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, כדאיתא לעיל סימן ש"פ סעיף א', שאני התם
שנחשיש לו חלק בחצר, ואם היה מוציא מביתו לחצר היה נראה כחוזר מביטולו, אבל הכא אין
שנטכאן חוזר מביטולו ומחזיק ברשותו, שאין נקרא מחזיק אלא כשחוזר ומכניס לרשות שביטל,
שסאבל מה שמוציא ממנה לרשות אחרת אינה חזרה). ט"ז ס"ק ג (ואין כאן משום
שסאחוזר ומחזיק ברשותו, שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל, אבל מה שמוציא ממנו
שסבאינה חזרה. ומשום הכי כתבו התוס' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה אחת
שסגששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה, והתיר להם על ידי שביטלו רשותם
שסדלאחד).
שסהוכן הוא לעיל סי' שפ ס"ה (אם בני
שסוהחצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... מותרים להכניס מחצר לביתו, לפי
שסזשאין נראה חזרה אלא כשמכניסים לרשות שלהם שביטלוה, דהיינו לחצר, אבל כשמוציאים
שסחמרשות זו ומכניסים לרשות אחרת, אין זו נראית חזרה, שמטעם זה גם רבים שביטלו ליחיד
שסטמותרים להכניס מחצר לביתו).
שעוראה גם לעיל ס"א (הערה 734).
שעא[764] תוס' שם בדעת רש"י (נראה דאין ראיה מכאן
שעבלחלוק על הוראת רש"י, דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו, כשנוטל כליו והכניסם לתוך
שעגבית חבירו וחזר והחזירם לביתו, שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו). רא"ש
שעדשם (ורבינו שמשון ז"ל היה אומר ... אסור להחזיר כליו מבית חבירו לביתו, דעתה
שעההוא מחזיק ברשותו שביטל). טור ושו"ע שם (אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו
שעולביתו, שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל).
שעז[765] מ"א ס"ק ו (דיחיד לגבי יחיד לא הוי
שעחאורח). תוספת שבת ס"ק יא (ואפילו חזקה לא מהני בזה).
שעט[766] כדלעיל ס"א (לאחר
שפשהחזיקו ברשותו, בין בהוצאה לבדה בין בהכנסה לבדה, שוב אינו יכול לחזור בו).
שפא[767] תוס' שם (אור"י דאם יש חדרים בבית,
שפביכול לבטל כל הבית בלא החדרים, שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר).
שפגטור ושו"ע שם (אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו, אסור להוציא מהחדר
שפדלביתו).
שפה[768] על מה שכתב הטור (אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו,
שפואסור להוציא מהחדר לביתו), כתב ב"י בפירוש הראשון (נראה
שפזדהיינו כשביטל רשות ביתו סתם, אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא, שרי להוציא
שפחאפילו מחדר לביתו). והיינו שאם ביטל את רשות ביתו סתם, ולא ביטל את רשות חדרו,
שפטאסור להוציא מהחדר לביתו, שהיא הוצאה מרשות לרשות.
שצ[769] סעיף ב (אסורים להוציא מביתו לחצר, וכן להכניס, שהרי ביתו הוא
שצאמיוחד לו והחצר להם, והרי זה מוציא מרשות לרשות. ואפילו הוא שביתו שלו וגם בחצר
שצבהוא כאורח אצלם, אעפ"כ אסור לו להוציא מביתו לחצר (וכן להכניס), לפי שאין
שצגאומרים שהוא כאורח אצלם אלא לענין תשמיש מבתיהם לחצר, אבל תשמיש שמביתו או לביתו,
שצדאין לומר שהוא אורח).
שצה[770] כדלעיל סי' שפ ס"ב (אם ביטל להם רשותו סתם, לא ביטל אלא
שצורשות שיש לו בחצר. לפיכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, וגם הוא), והיינו שגם
שצזהמבטל רשות חצרו יכול להכניס מבתיהם לחצר, ושם נסמן (הערה 694).
שצחוהיינו דוקא "אם יש לו חדר פתוח
שצטלביתו וביטל רשות ביתו בלבד בלי החדר", משא"כ אם מבטל גם רשות החדר,
תנתבאר דינו בתחלת הסעיף (אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו, שכשמכניס לביתו נראה
תאכחוזר ומחזיק ברשותו).
תבוהיינו דוקא ביחיד המבטל רשותו לרבים,
תגמשא"כ ברבים המבטלים רשותם ליחיד, נתבאר דינם לעיל סי' שפ ס"ה (אם בני
תדהחצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב עמהם ... הם אסורים אפילו מביתו לחצר).
תהוכן ביחיד אצל יחיד, כדלעיל שם ס"ה (אבל אינו יכול להכניס מבית חבירו לביתו).
תוומבאר ההוכחות לכל זה בהגהה שלפנינו,
תזשנכתבה בקיצור גדול, ואפרשה לענ"ד:
תחב"י (וז"ש רבינו אבל אינו יכול להוציא
תטמבית חבירו לביתו וכו', והיינו כשאין חדרים בבית), הרי שאם השאיר לעצמו חדר אחד
תישלא ביטל, מותר להכניס מבית חבירו לביתו.**
תיא**
תיברמ"א ס"ד (אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר
תיגאחד שלא ביטל, ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו).**
תיד**
תיה**וגם
תיוהמ"א מודה בהא**. אף שחלק המ"א על
תיזהב"י והרמ"א בס"ק ז (ואז מותר להכניס, כ"כ הרב"י,
תיחודבריהם תמוהים, דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד, דאסור להוציא מבית חבירו
תיטלחצר, דנראה שחוזר ומחזיק), הרי לא חלק עליהם אלא לענין "מי שביטל רשות חצירו
תכליחיד", משא"כ לענין יחיד המבטל רשותו לרבים, מודה הוא לדברי הב"י
תכאוהרמ"א.
תכב**ועי'
תכגב"י סי' ש"פ**
תכדד"ה מיהו נראה (במבטל רשות חצרו ורשות ביתו, הוי אורח גמור לגבייהו ומותר
תכהלהוציא אף מביתו, כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו. והוא שלא יוציא עד שיחזיקו
תכוהם ... כן משמע מפירוש רש"י סוף פרק שני דעירובין (כו, א ד"ה אנשי חצר)),
תכז**מ"ש ממשמעות רש"י
תכחספ"ב** כו, א ד"ה אנשי חצר (שהוא
תכטמותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר, כדתנן בפרק הדר ושלהן מותר לו ולהן ... מביתו
תל(מיהא) אסור הוא להוציא ... חוזר ומחזיק ברשותו הוא, ואוסר עליהם והן עליו, כדתנן
תלאבפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר). הרי סבירא שאסור
תלבלו להוציא מביתו לחצר עד שיחזיקו בני החצר, אבל מותר לו להוציא מבתיהם לחצר אף
תלגקודם שיחזיקו בני החצר.
תלד**וסבירא
תלהלהו דמתניתין דהתם** סט, ב (אנשי חצר ששכח אחד
תלומהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם) מיירי קודם שהחזיק, שמותר לו להכניס ולהוציא מבתיהם אף
תלזקודם שהחזיקו (כאן נתבאר שמותר לו להוציא מבתיהם לחצר, ולעיל הערה 761 נתבאר שמותר לו להכניס לבתיהם אף קודם שהחזיקו).
תלח**ומינה
תלטמייתי התוס' דהכא** סד, א ד"ה אם כן (דאין
תמדומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו, כשמטלטל מביתו לבית חבירו). שלמדו התוס' הלכה זו
תמאממשנה הנ"ל (ושלהם מותרין לו ולהם), שמותר לו להוציא ולהכניס בבית שלהם.
תמב**וכל
תמגהמשך התוס'** (דשפיר דמי דחוזר בו
תמדמביטולו כשנוטל כליו ... והחזירם לביתו, שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו)
תמהבהא איירי, שכוונתם כדברי הב"י והרמ"א
תמוהנ"ל, שאם ביטל רשות ביתו וגם רשות החדרים "אינו יכול להכניס
תמזמבית חבירו לביתו".**
תמח**
תמט**לענין
תנאיסור ביחיד**, דאף אם היחיד מבטל רשותו,
תנאשנעשה כאורח אצל חברו, מכל מקום נראה כחוזר מביטולו, כיון שביטל רשות ביתו
תנבוהחדרים.
תנג**ולא
תנדמשום דסבירא להו כרשב"א**
תנהבעבודת הקדש שער ד ס"ז (ויראה לי שאם היו שנים לבד וביטל האחד
תנואצל חברו כך הדין, שהמבטל אסור אף בשל חברו וחברו מותר בשל עצמו. וכן רבים שלא
תנזעירבו שנתנו רשות לרבים שעירבו. לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים, אבל רבים אינן
תנחנעשין אורחין אצל היחיד, ולא אפילו אצל הרבים, ולא היחיד אצל היחיד), שבמ"[מ] פ"ב ה"ג. וכן נפסק לעיל סי' שפ ס"ו (וכן
תנטאם היו שנים לבד דרים בחצר ולא עירבו, וביטל אחד מהם לחבירו, דינו כרבים לגבי יחיד,
תסשאף היחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים). ולכאורה הי' אפשר לפרש כן דברי
תסאהתוס', שמטעם זה אסור לו להוציא מבית חבירו אל הרשות שביטל, כי אין היחיד נעשה
תסבאורח אצל היחיד. ואם כן אין מכאן הוכחה לחילוק שביארו הב"י והרמ"א, בין
תסגהשאיר חדרים בביתו שלא ביטל, לבין ביטל כל רשותו.
תסד**דחידוש
תסההוא, והוה להוא לפרש**, שמה שאסרו התוס' להוציא
תסומבית חבירו לרשות שביטל, הוא דוקא כשיחיד ביטל רשותו ליחיד, ולא לרבים. אלא ודאי
תסזאוסרים בכל אופן, כיון שביטל כל רשותו, ולא השאיר החדרים, וכהחילוק שכתבו
תסחהב"י והרמ"א.
תסט[771] ר"ת ור"י בתוס' שם (אומר ר"י דאם יועיל
תעביטול מבית לבית אם כן יהו מותרין כולן לטלטל מזו לזו ... וכיון דמישתרו כולהו על
תעאידי ביטול, אין לביטול להועיל כאן, דאם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי, שלא יחושו
תעבלעשות עוד עירוב כיון דמישתרו כולהו בביטול ... ור"ת היה מדקדק ... דמבית
תעגלבית אסור לכו"ע ... שאם התרת, תתיר לכולן, וכיון דשרית לכולהו, יבא לטלטל בלא
תעדביטול). רמ"א ס"ד (ויש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר
תעהלעצמו חדר אחד שלא ביטל). ט"ז ס"ק ג (ויש אומרים שמביא רמ"א, הוא
תעור"י ור"ת שחלקו עליו, דאין מועיל ביטול מבית לבית, דאם כן יהי' מותר
תעזלטלטל לכולן, ויבטל תורת עירוב, כיון שיש תקנה על ידי ביטול, אלא אם כן ישאיר
תעחלעצמו חדר אחד שלא ביטל, ואם כן ישתכר בעירוב שיהי' מותר גם מאותו חדר).
תעט[772] כדאמרינן בגמרא שם (אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי). וכן
תפהוא לקמן סי' שפב ס"ד (אם ביטלו הישראלים רשותם לאחד מהם כדי שיחשב כיחיד
תפאבמקום נכרי, אינו מועיל לו, שיש לחוש שבכל שבת יעשו כך ותתבטל תורת עירוב מאותה
תפבחצר).
תפג[773] שו"ע שם (יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו
תפדשני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו, אחד מבטל רשות לחבירו).
תפה[774] תוס' שם בדעת רש"י (דאין ראיה מכאן
תפולחלוק על הוראת רש"י, דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניסם לתוך
תפזבית חבירו וחזר והחזירם לביתו שהיא רשות המיוחדת לו, נראה כחוזר בו מביטולו, וכיון
תפחשמפסיד בדבר, לא ביטלת תורת עירוב). רא"ש שם (ורבינו שמשון
תפטז"ל היה אומר, דאפילו אין חדרים בבית יכול לבטל ביתו, שהרי אסור להחזיר כליו
תצמבית חבירו לביתו, דעתה הוא מחזיק ברשותו שבטל, וכיון דמפסיד בדבר, לא בטלת תורת
תצאעירוב).**
תצב**
תצג[775] סמ"ק סי' רפב (וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל,
תצדויהיה אסור להוציא מאותו חדר לאותו מקום שביטל, מפני שנראה כחוזר וזוכה, דאז לא
תצהשייך להקשות אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מקום). רמ"א
תצושם (וטוב להחמיר לכתחלה).
תצז[776] גמרא ע, רע"ב (היכא דאי בעי לערובי מאתמול מצי מערב,
תצחבטולי נמי מצי מבטל, אבל האי, כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב, לא מצי
תצטמבטל).
500[777] רב ששת סז, א (בעא מיניה רב חסדא מרב ששת, שני
501בתים משני צידי רשות הרבים ובאו נכרים והקיפום מחיצה בשבת (סתמו רשות הרבים מכאן
502ומכאן, ונשאר לפני ב' הבתים כעין חצר שהבתים פתוחות לה, רש"י) מהו (שיבטל זה
503רשותו לזה ויהא מותר להוציא מביתו לכאן, רש"י) ... הכא דלא מצו מערבי מאתמול,
504בטולי נמי לא מצי מבטל, או דילמא לא שנא. אמר ליה אין מבטלין). ברייתא ע, ב (כל
505שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה, כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבים והקיפום
506נכרים מחיצה בשבת), ופרש"י (דאסורין לבטל זה לזה כדי שישתמש בה אחד מהן,
507דהואיל ואי הוו בעו ערובי מאתמול לא מצו מערבי). טור ושו"ע ס"ה (שני
508בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת, בענין שיש ביניהם כמו
509חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה, אינם יכולים לבטל כל אחד לחבירו).
510ט"ז ס"ק ד (הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול). מ"א ס"ק ח
511(כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבעוד יום).
512[778] כדלעיל סי' שעא ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת ... לא עירב,
513וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו אוסר, בא לדור בו בשבת, אוסר).
514[779] גמרא שם (בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות (ששכח
515אביו ולא עירב, ומת בשבת, ולא ביטל רשותו, מהו שיבטל היורש, רש"י). היכא דאי
516בעי לערובי מאתמול מצי מערב, בטולי נמי מצי מבטל, אבל האי כיון דאי בעי לערובי
517מאתמול לא מצי מערב, לא מצי מבטל, או דלמא יורש כרעיה דאבוה הוא. אמר ליה אני אומר
518מבטל). טור ושו"ע ס"ו (יורש מבטל רשות, שאם לא עירב מורישו ומת בשבת,
519והיורש בא לדור בחצר ואוסר, יכול לבטל רשותו). לבוש ס"ו (אף על גב דאי הוה
520בעי לערוב מאתמול לא היה יכול, דעדיין לא היה שלו, אפילו הכי יכול לבטל רשותו,
521דשאני יורש דכרעיה דאבוה הוא).
522[780] רב סח, ב (מבטלין וחוזרין ומבטלין),
523ופרש"י (שנים הדרין בחצר אחת ולא עירבו, מבטל זה רשותו לזה, עד שיעשה צרכיו,
524ויחזור זה ויבטל לזה). טור ושו"ע ס"ז (מבטלין וחוזרין ומבטלין. כלומר,
525שמבטלים רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת, או לאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו,
526וחוזרין ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו).
527[781] פרישה בסוף הסימן (משום דאין רבים נעשים אורחים אצל רבים,
528וכמ"ש לעיל בשם רשב"א, משום הכי לעולם אינם מותרין בחד ביטול). מ"א
529ס"ק ט (כיון דרבים הם, אפילו ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר).
530[782] ס"ה-ו (אם בני החצר שעירבו מבטלין רשותם לאחד שלא עירב
531עמהם ... הם אסורים ... שאין לומר שהם משתמשים בה כאורחים בעלמא, לפי שהרבים לגבי
532יחיד אינן דומין כאורחים אצלו ... וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו,
533אינם נעשים אורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).