Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשפג כשאין הנכרי בבית אינו מעכב
ובו ג' סעיפים
א נכרי הדר
ובו ג' סעיפים
א נכרי הדר
בעם שני ישראלים בחצר אחת ואין הנכרי בביתו
ג(ולא שום אחד מבני ביתו),
דאינו אוסר, ויערבו ויהיו מותרים. ואפילו אם הלך למקום קרוב שאפשר שיחזור לביתו
הבשבת, מכל מקום כל זמן שאינו בביתו אין דירתו אוסרת,
ושדירה בלא בעלים אינה דירה, כמו שנתבאר בסי' שע"א.
זואם בא הנכרי בשבת, אוסר, והעירוב בטל.
חואין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה,
טהואיל ובשעה שהותרה לא היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כי שמא יבוא הנכרי בשבת. אם
ילא שידוע בבירור מדעת הנכרי בכניסת שבת שלא היה אז בדעתו לחזור לביתו בשבת, ונמלך
יאאחר כך:
יבב ואפילו אם
יגרוצים לשכור ממנו לאחר שבא בשבת אינו מועיל, אלא לכשיבטל אחד לחבירו אחר ששכרו
ידממנו יהיה חבירו מותר, אבל העירוב אינו חוזר וניעור כששכרו
טוממנו, הואיל וכבר נתבטל מיד בבואו. ואינו דומה לספינות שהיו קשורות זו בזו מבעוד
טזיום ועירבו יחד, ונפסקו בשבת ונתבטל עירובן, וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן הראשון,
יזכמו שנתבאר בסימן שס"ב
יח(וכן ב' חצירות שעירבו פעם אחת לשנה או יותר על ידי פתח שביניהם, ונסתם הפתח בחול,
יטונפתח בשבת, שהעירוב חוזר וניעור, כמו שנתבאר בסימן שע"ד),
כלפי שבשעה שעירבו הספינות הקשורות לא היו עומדות ליפסק בשבת ולהתבטל עירובן (וכן בשעה שעירבו החצרות לשנה או יותר,
כאלא היה הפתח שביניהם עומד אז לסתום בשנה זו או אחר כך ולהתבטל עירובן), משא"כ כאן, שכיון שבא הנכרי
כבבשבת אם כן מתחלה כשנעשה העירוב לא היה סופו להתקיים כל השבת, שכשיבא הנכרי יתבטל
כג(ואפילו אם הלך בדרך למרחוק, יכול הוא לילך ממקומו בחול ולבא בשבת):
כדג אבל אם היה
כההנכרי בביתו ושכרו ממנו מבעוד יום, ועירבו, ומת הנכרי בשבת, ושכרו בו ביום מן
כוהיורש, הרי העירוב חוזר וניעור, הואיל ובשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת
כזשיאסר עליהם יורש, כיון ששכרו ממנו.
כחאבל אם עירבו בלא שכירות, שהיו אסורים, ומת הנכרי
כטבשבת, ויורשו אינו דר שם, שאינו אוסר עליהם, אעפ"כ אסורים עד שיבטל אחד
ללחבירו ויהיה חבירו מותר,
לאאבל העירוב אינו חוזר וניעור, הואיל ובשעת עשייתו לא היה הנכרי עומד למות בשבת,
לבוגם לפי שעדיין לא קנו עירוב מעולם
לג(עיין סימן שע"ד).
לדואינו דומה לישראל המבטל רשות לשנים שעירבו שהם
להמותרים, שעירובם חוזר וניעור.
לולפי שכשעירב מבעוד יום היה גם זה ראוי לערב עמהם, לפיכך אינו מבטל עירובם כששכח
לזולא עירב עמהם, משא"כ נכרי שאינו ראוי לערב
לחעמהם, הוא מבטל את עירובם כשלא השכיר להם רשותו שבחצר, וכיון שנתבטל מבעוד יום
לטאינו חוזר וניעור משחשכה,
משאין מערבים משתחשך:
מא[903] משנה פו, א (המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת,
מבאחד נכרי ואחד ישראל, הרי זה אוסר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו אוסר), וכרבי
מגיהודה. טור ושו"ע כאן (גוי הדר עם שני ישראלים, ואין העכו"ם בביתו, אינו
מדאוסר, ויערבו ויהיו מותרים).
מה[904] תוס' סה, ב ד"ה דלא (לא היה שם אפילו אחד מבני ביתו).
מווכמו בישראל, שנתבאר לעיל רס"י שעא (אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך עם כל בני
מזביתו ושבת בחצר אחרת). וראה מראי מקומות וציונים.
מח[905] משנה שם (ר' יהודה אומר אינו
מטאוסר. רבי יוסי אומר נכרי אוסר, ישראל אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת), וכרבי
ניהודה, להתיר בנכרי בכל אופן. רש"י סה, ב ד"ה
נאאיקלעו (דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה). תוס'
נבשם ד"ה איקלעו (והיינו כרבי יהודה, דתנן בפרק כיצד משתתפין המניח ביתו והלך
נגלשבות בעיר אחרת, אחד ישראל ואחד נכרי אוסר. רבי יהודה אומר אינו אוסר כו'). רא"ש פ"ח ס"ו (ונראה דהלכה כרבי
נדיהודה דנכרי אין אוסר כי ליתיה). סמ"ג הל' עירובין רמד, א
נה(ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודה). מרדכי רמז תקיג (והדין עמו,
נודרבי יהודה הכי אית ליה פרק כיצד משתתפין, המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת
נז[כו' עד] [אחד ישראל ואחד] נכרי, כי ליתיה אינו אוסר, והלכה כדברי המיקל בעירוב).
נחשו"ת רשב"א ח"ג סי' ער (בין עכו"ם בין
נטישראל, כל שאינו דר שם, אלא שעושה אותו אוצר, אינו אוסר). דעה הא' בטור ודעה הב' בשו"ע
ססי' שעא ס"א (אבל בגוי, אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכרו
סאממנו מקומו, אם הוא קרוב מהלך יום אחד, שהרי אפשר שיבא בשבת, אבל אם רחוק יותר,
סבאינו אוסר. ויש אומרים שגם גוי, אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר). **רמ"א
סגסי' שעא** ס"א (וכן נראה עיקר).
סד[906] סעיף א (דירה בלא בעלים אינה דירה, ואינה אוסרת בחצר).
סה[907] גמרא סה, ב (רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא
סוור' אסי איקלעו לההוא פונדק, דאתא נכרי מרי דפונדק בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה),
סזופרש"י, לפי גירסת תוס' שם ד"ה דאתא (ובפירוש רש"י אחרים מצאתי, דמאתמול
סחשפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה, משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה,
סטאמרו מהו למיגר מיניה), והיינו שעירבו בתחלה, וכשבא נכרי אסר עליהם, והעירוב בטל.
עטור ושו"ע (בא גוי בשבת, אוסר).
עא[908] כדלעיל סי' שס ס"ד (הרי אנו אומרים שבת כיון שהותרה
עבהותרה), ושם נסמן (הערה לד).
עג[909] תוס' סה, סע"א (שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו
עדלהתקיים כל השבת, שעתיד הנכרי לבא ... אין שייך לומר כלל שבת הואיל והותרה הותרה,
עהולא יתבטל עירוב שלהן כשיבא הנכרי בשבת). רא"ש פ"ח ס"ו (אם חזר
עולביתו בשבת, יש אומרים שאוסר ... ולי נראה, כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע
עזמלבו ובודאי לא יחזור, הוה ליה שבת שהותר ושוב לא תיאסר ... וכן מצאתי משם
עחהראב"ד ז"ל). מרדכי רמז תקיג (ומהאי טעמא נמי לא שריא הכא מטעם שבת
עטהואיל והותרה הותרה, דהני מילי היכא דבין השמשות לא היתה עומדת לאיסור). מ"א
פס"ק א (כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד העכו"ם לבא,
פאולא שייך לומר כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל כשיבא העכו"ם, דהא בין
פבהשמשות עמד לאיסור (הרא"ש ומרדכי ותוס')).
פגוכן הוא לעיל סי' שעא ס"ב (שאין
פדאומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר, כגון מי שהלך מביתו
פהמבעוד יום והסיח מלבו שלא לחזור עד מוצאי שבת, שבשעה שהסיח מלבו הדבר ידוע בודאי
פושלא יחזור והותרה אז לכל השבת, ולכן אינה חוזרת ונאסרת כשנמלך אחר כך וחזר. אבל
פזכאן אין הדבר ידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא בעל הבית זה לביתו בשבת), ושם נסמן
פח(הערות 344-345).
פט[910] ט"ז סי' שעא ס"ק א (אבל באם היה נראה בבירור
צבערב שבת שלא יבא בשבת והסיח מלבו, אלא שאחר כך נמלך ובא בשבת, אפילו בעכו"ם
צאיש לומר שבת שהותרה הותרה).
צב[911] רש"י סה, סע"ב ד"ה דאתא נכרי בשבת
צג(כי אתא נכרי אמרי, מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד), לגירסת ולפירוש
צדהתוס' שם ד"ה דאתא (דמאתמול שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה, משום
צהדנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה, אמרו מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי דחד,
צודההוא יהא מותר להוציא, עד כאן לשון הקונטרס. והדין עמו שפירש דבעי ביטול אחר
צזשכירות, כדמוכח כולה שמעתא דבעי תרתי שכירות וביטול). רמב"ם
צחפ"ב הי"ג (שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות הדרים בחצר אחת ושכרו מן
צטהעובד כוכבים ומזלות בשבת, חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר). טור ושו"ע (בא
קגוי בשבת, אוסר, והעירוב בטל. ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת, ואחר כך יבטל האחד
קאלחבירו, ויהי' היחיד מותר).
קב[912] סעיף ח (שתי ספינות שבים שהן קשורות זו בזו ועירבו יחד, ובשבת
קגנפסקו ... אם חזרו ונקשרו ... חזרו להתירן הראשון), ושם נסמן (הערה מה).
קד[913] סעיף א (אם מתחלה עירבו לשבתות הרבה, אפילו עירבו לשנה או יותר,
קהוקנו עירוב בבין השמשות של שבת ראשונה שהיה הפתח פתוח, ואחר כך נסתם הפתח, ונפתח
קובשבת אחרת, אפילו בסוף השנה, חוזר העירוב וניעור).
קז[914] תוס' שם ד"ה דאתא (כשבא הנכרי בטל ליה
קחעירוב, וכי הדר שכרו, אין העירוב חוזר לקדמותו. אף על גב דבספינות אמר במסכת שבת
קט(קא, ב) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו
קיחזרו להתירן הראשון. שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת,
קיאשעתיד הנכרי לבא, אבל התם אין הספינות עומדות להפסק). רא"ש
קיבפ"ו ס"ט (ואף על גב דאמר בשבת פרק הזורק ספינות קשורות זו בזו מערבין
קיגומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו חזרו להיתירן הראשון. שאני הכא
קידדמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד הנכרי לבא, אבל התם אין
קיההספינות עומדות ליפסק). ט"ז ס"ק ב (ולא אמרינן בזה דהדר העירוב שעשו
קיולכתחלה לקדמותו. ואף על גב דאמרינן גבי ספינות קשורות זו בזו כו' חזרו להיתרן
קיזהראשון, וכן לעיל סי' שס"ב ס"ג, שאני הכא דמתחלה כשעושה העירוב אין סופו
קיחלהתקיים כל השבת, שעתיד העכו"ם לבא, אבל התם אין הספינה עומדת להיפסק. כן
קיטכתבו התוס'). מ"א שם (וכי הדר שכר לא חזר העירוב לקדמותו. ולא דמי לספינות
קכשנפסקו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון. דהתם אין הספינות עומדות ליפסק, משא"כ
קכאהכא דמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת, לפי שעתיד העכו"ם לבא).
קכב[915] כאן החידוש גדול יותר (כמובא במוסגר הקודם), שאפילו נסתם הפתח
קכגבחול ונפתח בשבת אמרינן שהעירוב חוזר וניעור.
קכדועל זה הקשה המ"א שם (מאי שנא
קכהדבסי' שע"ד פסק דחוזר וניער אפילו נפתח בשבת ועיי"ש. לכן יש להתישב בדין
קכוזה שפסק לעיל), והיינו שנוטה לאסור בסי' שעד, כיון שבתחלת השבת הי' סתום, ולא הי'
קכזעומד להשאר פתוח.
קכחוכן הקשה המ"א בסי' שפב ס"ק ז
קכט(צ"ע מאי שנא בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת, דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד).
קלוגם לענין ספינות פסק כן הרא"ש
קלאפ"א סכ"ג (ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו, נאסרו,
קלבחזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד כו'.
קלגמשמע דנפסקו אפילו בחול קאמר, דאי בשבת, אפילו לא חזרו ונתקשרו נמי אמרינן שבת
קלדהואיל והותרה הותרה).
קלהוהקשה על זה המ"א ס"ק א (ואם
קלוכן קשה על מ"ש הרא"ש ספ"ק דעירובין דאפילו נקשרו בשבת שרי).
קלזומבאר כאן טעם החילוק בינם (בשעה שעירבו
קלחהחצרות לשנה או יותר, לא היה הפתח שביניהם עומד אז לסתום).
קלטוכן הוא לעיל סי' שפב ס"י (ואינו
קמדומה לעירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת שהעירוב חוזר וניעור, כמו שנתבאר
קמאבסימן שע"ד, לפי שבשעת עשייתו נעשה אף לשבת זו, ולא היה עומד להתבטל בתחלת
קמבשבת זו, שהרי הפתח שהיה פתוח אז לא היה עומד להיות נסתם בתחלת שבת זו, משא"כ
קמגכאן שבשעת עשיית העירוב היה עומד להתבטל).
קמדוכן ביארו בקרבן נתנאל שם אות ל, ובמאמר
קמהמרדכי ס"ק ג (נראה ליישב דשאני הכא דלא חל העירוב לגמרי בתחלתו, משום דבשעת
קמוקניית העירוב לא הי' סופו להתקיים כל השבת, וכמ"ש הפוסקים דמהאי טעמא לא
קמזאמרינן ביה שבת הואיל והותרה הותרה, ולכן אעפ"י ששכרו בשבת, או שמת
קמחהעכו"ם שהיה אוסר עליהם, אמרינן דצריכין לבטל, שאין העירוב חוזר להיתרו,
קמטמשא"כ בההיא דסי' שע"ד ובההיא דספינות, דבתרווייהו מיירי בעירב לשנה
קנוכיו"ב, ונסתם הפתח או נפסקו הספינות ביני ביני, וחזר ונתקן בשבת, שפיר יש
קנאלומר דחוזר העירוב לקדמותו ומותר אפילו באותה שבת).
קנבאמנם רבינו לא פסק בזה כהרא"ש,
קנגוחילק כאן בין "נסתם הפתח בחול, ונפתח בשבת, שהעירוב חוזר וניעור", לבין
קנד"ספינות שהיו קשורות ... ונפסקו בשבת ... וחזרו ונקשרו, שחזרו להיתרן
קנההראשון", משא"כ אם נפסקו בחול וחזרו ונקשרו בשבת אינן חוזרות להיתרן
קנוהראשון.
קנזוכן חילק בינם לעיל סי' שעד ס"א (נסתם
קנחהפתח, ונפתח בשבת אחרת, אפילו בסוף השנה, חוזר העירוב וניעור), ואילו לענין
קנטהספינות נתבאר לעיל סי' שסב ס"ח (ובשבת נפסקו ... אם חזרו ונקשרו ... חזרו
קסלהתירן הראשון), דהיינו דוקא כשנפסקו בשבת, משא"כ אם נפסקו בחול.
קסאוטעם החילוק בינם יש לומר, כי כשנפסקו
קסבהספינות ויש ביניהם ים שהוא כרמלית, נתבטל העירוב לגמרי. משא"כ בנסתם הפתח
קסגשבין החצרות, נשארו שתי החצרות ומה שבינם רשות היחיד גמורה, ולא נתבטל העירוב
קסדלגמרי (ראה לעיל שם הערה מה).
קסה[916] מ"א שם (ואפילו הוא רחוק, מכל מקום יכול
קסולילך ממקומו בחול, ולבוא בשבת).
קסז[917] ט"ז ס"ק ב (ונראה לי דמהאי טעמא ... שכרו
קסחממנו קודם שבת והיה להם עירוב, רק שבשבת שמת העכו"ם נאסר ... שכרו מן היורש
קסטבשבת ההוא, שאין צריך אחר כך ביטול רשות, דזה דמיא לספינות שזכרנו, הא גם בזה לא היה
קעעומד העכו"ם למות בשבת, ועדיף מההיא דספינות, על כרחך שפיר אמרינן בזה חזרו
קעאלהתירן הראשון, ודי בעירוב שעשו תחלה).
קעב[918] גמרא ע, ב (זה הכלל כל ... שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת ...
קעגלאתויי מת נכרי בשבת). תוס' שם ד"ה וקתני (מת נכרי בשבת איירי כשעירבו מערב
קעדשבת, ובטל עירובן מפני הנכרי, דכשמת תו לא חייל). טור ושו"ע (אם מת הגוי
קעהבשבת, שיבטל אחד לחבירו, ויהיה היחיד מותר). לפירוש המ"א ס"ק א (מדקאמר
קעווכל שכן אם מת עכו"ם וכו', משמע דאפילו היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו
קעזומת בשבת, או שכרו ממנו, העירוב בטל, וצריכים לבטל).
קעח[919] שמשני טעמים אין העירוב מועיל כאן:
קעט(א) כדלעיל ס"ב, שאפילו עירבו
קפמבעוד יום, ואחר כך בא הנכרי בשבת ושכרו ממנו, אין אומרים שהעירוב חוזר וניעור, כי
קפא"מתחלה כשנעשה העירוב לא היה סופו להתקיים כל השבת, שכשיבא הנכרי יתבטל".
קפב(ב) כיון שבשעת עשיית העירוב ביטל הנכרי
קפגאת עירובם, אם כן "לא קנו עירוב מעולם".
קפד[920] סעיף א (אם נסתם מבעוד יום, אפילו חזר ונפתח בשבת, אסורים, לפי
קפהשעדיין לא קנו עירוב מעולם, שקניית העירוב הוא בין השמשות, וכאן לא היה עירוב בין
קפוהשמשות, כיון שהפתח סתום, ומשחשכה לא קנו עירוב, שאין מערבין משתחשך).
קפז[921] כדלעיל סי' שפב ס"א
קפח(אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עמהם, אוסר עליהם. מה תקנתם, יבטל להם רשות שיש לו
קפטבחצר).
קצ[922] תוס' סה, ב ד"ה דאתא (ואף על גב דהיכא
קצאדשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל, אלא מבטל היחיד רשותו לאותן שעירבו
קצבומותרין להכניס ולהוציא. שאני התם דחזו כולהו לאיערובי מאתמול, לפיכך אין בטל
קצגהעירוב שלהן כלל). רא"ש פ"ו ס"ט (אף על גב דבשכח אחד
קצדמבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל, אלא היחיד מבטל להן רשותו ומותרים. שאני התם
קצהדהוו מצו לערב כולהו מאתמול).
קצוומטעם זה מועיל העירוב גם כששכח אחד ולא
קצזעירב ומת בשבת, כדלעיל שם ס"ג (אחד מבני החצר שמת בשבת, ולא הניח בני בית
קצחבביתו ... אם המוריש לא עירב, וירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור בו, אינו
קצטאוסר), וכמבואר במ"א ס"ק ב (ולא דמי למת ישראל בשבת דעירובן קיים,
רכמ"ש סימן שע"א סעיף ד', דהתם אי בעי לערובי מאתמול הוי מערבי, מה שאין
ראכן כאן. עיין ברא"ש).
רבוכן מועיל מטעם זה אם אחד מבני החצר לא
רגעירב עמהם, והלך מביתו משחשכה, כדלעיל סי' שעא ס"א (אם הלך משחשכה אוסר
רדכשחוזר), אבל כל זמן שלא חזר מותרים (ראה לעיל שם הערה 332).
רה[923] ומזה מובן שגם האמור לעיל סי' שפב ס"ח (מותר לשכור מן
רוהנכרי אפילו בשבת), היינו כדי שיועיל אחר כך ביטול רשות, אבל העירוב נתבטל כבר,
רזוכמובא לעיל מהמ"א ס"ק א (היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו ומת בשבת,
רחאו שכרו ממנו, העירוב בטל, וצריכים לבטל).
רט[924] כדלקמן סי' שצג ס"ג (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין
ריהשמשות שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם כל השבת).