Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשפה דין צדוקי ומומר בעירוב
ובו ד' סעיפים
א הצדוקים הם
ובו ד' סעיפים
א הצדוקים הם
בכישראל ומבטלים רשות.
גואין צריך לשכור מהם כדי להרחיק דירתו מהם,
דהואיל והם שומרי שבת, ואינם עובדים אלילים.
האבל עירוב שלהם אינו מועיל כיון שאינם מודים בעירוב:
וב כותי הרי
זהוא כשאר נכרים, ואין לו תקנה אלא בשכירות:
חג ישראל מומר
טלעבודה זרה,
יאו לחלל שבתות בפרהסיא,
יאאפילו אינו מחללו אלא באיסורי דברי סופרים, הרי הוא כנכרי לכל דבריו,
יבוצריך לשכור ממנו. ואינו דומה לצדוקי שהם מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים
יגבפרהסיא, לפי שהצדוקים אנוסים הם שמעשה אבותיהם בידיהם.
ידואם אינו מחללו אלא בצנעא, אפילו מחללו באיסורי תורה
טוהרי הוא כישראל לכל דבריו, ומבטל רשות (או
טזמערב). ואינו
יזנקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא, אלא כשרגיל בכך ואינו נזהר כלל, אבל לא כשחיללו פעם
יחבאקראי בעלמא כשהיה דחוק לפי שעה:
יטד ישראל
כשהמיר ויש לו בית בשכונת היהודים, שעירבו לכל השנה וגם הוא עירב עמהם, אם אין לו
כאפתח אחרת כלל אלא לשכונה זו, הרי הוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר עד שישכיר, שכבר
כבנתבטל עירובו כשהמיר לעבודה זרה.
כגאבל אם יש לו פתח אחר לשכונת הנכרים, אפילו הוא פתח
כדקטן וצר (שאינו רגיל בו לעולם, ואפילו אינו פתח גמור אלא חלון ד' על ד'),
כהאינו אוסר עליהם (לפי שבאותו פתח או חלון הפתוחים לשכונת הנכרים הוא חפץ בהם יותר
כומבפתח הגדול שלשכונת היהודים, כיון שהמיר לדתם, ונעשה פתח זה כאלו אינו רגיל לילך
כזבו כלל לשכונת היהודים, ואינו אוסר עליהם אע"פ שמכניס
כחומוציא דרך עליהם גמלים וקרונות כל היום כולו, כמו שיתבאר בסי' שפ"ט):
כט[932] משנה סא, ב (אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד (קסבר
לרבן גמליאל צדוקי ... כיון דישראל הוא, יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות,
לארש"י) שהיה דר עמנו במבוי בירושלים (וביטל [ל]נו רשותו, רש"י), ואמר לנו
לבאבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי (והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד, כדי שלא יחזור
לגבו, רש"י) עד שלא יוציא (כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו, רש"י) ויאסר
לדעליכם). גמרא סח, ב (רבן גמליאל אומר צדוקי אינו כנכרי). טור ושו"ע ס"א
לה(צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות).
לווראה לעיל סי' קצט ס"ב (צדוקי
לזמזמנין עליו אם חבר הוא).
לח[933] שזהו הטעם שתיקנו שכירות
לטבנכרי, כדלעיל סי' שפב ס"א (מפני שחששו חכמים שמא ילמדו הישראלים ממעשה הנכרי
מכשידורו בחצר אחת, ובקשו עילה למנוע דירת הישראל עם הנכרי, ולכן אמרו שאין עירוב
מאמועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל בנכרי, עד שישכיר, והנכרי לא ירצה להשכיר
מבמפני שיחוש לכשפים, ויקשה בעיני הישראל דירתו עמו מפני איסור טלטול, ויצא משם).
מג[934] לבוש ס"א (דלא תקנו חז"ל שכירות
מדגבייהו כדי לרחקם, כמו גבי גוי, הואיל ומקיימי שבת הם). עי' תוס'
מהסא, ב סד"ה הדר (דעיקר תקנה משום עכו"ם איתקן, שמא ילמד ממעשיו, ולא
מומשום צדוקי וכותי).
מזויש בזה ב' פרטים:
מח(א) כיון שהם שומרי שבת באיסורי
מטדאורייתא, לא גזרו עליהם משום "שמא ילמד ממעשיו", כאמור כאן.
נ(ב) לא גזרו עליהם שיהיו כנכרי לכל דבר,
נאמטעם האמור לקמן ס"ג.
נב[935] משנה סא, ב (הדר ... עם מי שאינו מודה בעירוב, הרי זה אוסר
נגעליו).רמב"ם
נדפ"ב הט"ז (כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו,
נהלפי שאינו מודה בעירוב. ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. אבל
נומבטל הוא רשותו לישראל הכשר ... וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו
נזרשותו). טור ושו"ע שם (אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב).
נח[936] חולין דף ו, א (שעשאום עובדי כוכבים גמורין ...
נטלבטל רשות), ופרש"י (אם דר כותי במבוי צריך לשכור את רשותו ... והיינו כעובד
סכוכבים, וישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם, מבטל
סאלהם רשותו, ועובד כוכבים, עד שישכור ישראל הימנו). טור ושו"ע ס"ב (כותי
סבהרי הוא כשאר עמים, ואין לו תקנה אלא בשכירות).
סגוראה גם לעיל סי' קצט ס"ב (כותי
סדבזמן הזה אינו מצטרף לזימון, אפילו הוא חבר, שכבר נמנו עליהם ועשאום כנכרים גמורים
סהלכל דבריהם). סי' רטו ס"ב (וכותים עשאום כנכרים לכל דבריהם).
סו[937] חולין ה, א (מומר לעבודת כוכבים הוה מומר לכל התורה כולה).
סזעירובין סט, ב (ישראל ... עובד עבודת כוכבים ומזלות, הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות
סחלכל דבריו). שו"ע ס"ג (ישראל מומר לעבודת אלילים ... הרי הוא כגוי).
סט[938] ברייתא שם חולין ו, א (ישראל מומר משמר שבתו בשוק,
עמבטל רשות ונותן רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק, אינו מבטל רשות ונותן רשות, מפני
עאשאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובעובד כוכבים עד שישכור), **ובעירובין
עבסט**, ב. (ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא ... הרי הוא כעובד כוכבים
עגומזלות לכל דבריו). טור ושו"ע שם (ישראל מומר ... לחלל שבתות בפרהסיא ... הרי
עדהוא כגוי).
עהוכן הוא לעיל סי' קכח סנ"ב (חוץ
עומחילול שבת בפרהסיא, שהוא כנכרי לכל דבר).
עזוכן הדין במומר לכל התורה או במומר
עחלהכעיס, כדלעיל סי' לט ס"א (מומר לכל התורה כולה, אפילו לתיאבון פסול מן
עטהתורה לדברי הכל, שהרי הוא כנכרי לכל דבריו, כיון שיצא מן הכלל, ואפילו אם אינו
פאלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא, הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש ביו"ד
פאסי' ב'. וכן אם הוא מומר להכעיס, אפילו לדבר אחד לבד, הרי הוא כנכרי לכל התורה,
פבכמ"ש ביו"ד שם).
פג[939] ברייתא
פדסט, א (עד שלא נתן רשותו הוציא ... רבי יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו
פהיכול לבטל)., ופירש רש"י (קסבר רבי יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל
פובלא שכירות). תוס' שם ד"ה כאן (לפירוש הקונטרס,
פזשהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפילו במילי דרבנן), דהא מיירי שהוציא לרשות היחיד
פחשאינה מעורבת. רא"ש פ"ו סי' יד (ואפילו אין עבריין
פטלחלל שבתות באיסורא דאורייתא, אלא באיסור דרבנן, אין מבטל רשות ... וכן
צלפרש"י דפירש אם עד שלא נתן רשותו הוציא, וקאמר רבי יהודה דאינו יכול לבטל
צאמשום דהוי עבריין, אלמא באיסור דרבנן נקרא עבריין ואין מבטל). טור ושו"ע שם (אפילו
צבאינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כגוי).
צגואף שנתבאר לקמן יו"ד סי' ב
צדבקונטרס אחרון ס"ק ח (וכל זה בעבירות המפורשות בתורה, אבל שאינן מפורשות בה
צהאלא בתורה שבעל פה, אף על פי שעובר מפני כפירתו שאינו מאמין בה או אפילו בתורה
צושבעל פה כולה, אינו כנכרי לענין שחיטה ... כיון שמודה ומאמין בתורה שבכתב כולה הרי
צזהוא כישראל).
צחנתבאר בשו"ת צמח צדק חיו"ד
צטסי' א אות ג (דדוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כעובד כוכבים, אבל לא
קלענין שחיטה ושאר איסורין ... כיון דשבת חמירא, אין חילוק בין איסור דאורייתא שבו
קאלאיסור דרבנן, וכמ"ש בהשו"ע או"ח סי' שפ"ה ס"ג).
קב[940] רב אשי שם סט, ב (האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כעבודה
קגזרה).
קד[941] ב"י ד"ה ומ"ש אפילו (נראה דהני
קהצדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים, אף על פי שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן, דלא הוי
קומשומד עד שיעבור במזיד, ובהני מזיד דידהו כאונס הוי, דמעשה אבותיהן בידיהם, והוה
קזליה כתינוק שנשבה בין הגויים). מ"א ס"ק א (ואף על
קחפי שמחלל שבת במילי דרבנן, מכל מקום אנוסים הם, דמנהג אבותיהם בידיהם). ט"ז
קטס"ק א (בסעיף ב' כתב שהמחלל שבת בפרהסיא הוה מומר אפילו במידי דרבנן. מכל
קימקום צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים, אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן,
קיאדמזיד דידהו כאונס דמי, דמעשה אבותיהם בידיהם, והוי ליה כתינוק שנשבה בין
קיבהעכו"ם (ב"י)).
קיג*
קידלפום ריהטא נראה, ש"מעשה אבותיהם
קיהבידיהם", מועיל בכל דבר שלא יהיו כנכרים לכל דבר.
קיואמנם יתבאר לקמן הל' רבית סע"ט (הקראי"ם
קיזאסור אפילו להלוותם ברבית לדברי הכל, שאף שכופרים בתורה שבעל פה, אין להם דין
קיחאפיקורס לענין מורידין, לפי שאינם כופרים מדעתם, אלא אבותיהם הדיחו אותם וגדלו
קיטאותם על דתם, והרי הם כתינוק ישראל שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם שאנוס הוא). הרי
קכשטעם תינוק שנשבה אינו מועיל אלא "לענין מורידין", וכן לענין רבית שתלוי
קכאבדין מורידין, כדלקמן שם ס"פ (ואיסור רבית תלוי במי שמצווין להחיותו). אבל
קכבלשאר ההלכות, אינו מועיל מה שהוא תינוק שנשבה.
קכגואפשר שטעם זה מועיל כאן רק לענין
קכד"מחללים גם כן באיסורי דברי סופרים", ולא לענין מי שמחלל שבת באיסורי
קכהתורה, שגם מי שאינו שומר תורה ומצוות מטעם כתינוק שנשבה, דינו כנכרי (ראה שיעורי
קכוהלכה למעשה ח"א סי' ט).
קכזנמצא אם כן (לפי האמור כאן, ולעיל הערה 939):
קכח(א) הטעם לאיסור, כי מחלל באיסורי דברי
קכטסופרים הוא כנכרי לכל דבר, הוא רק לענין דברי סופרים במלאכות שבת.
קל(ב) וכן הטעם להיתר, כי מעשה אבותיהם
קלאבידיהם, הוא רק לענין דברי סופרים במלאכות שבת.
קלב[942] גמרא סט, א (ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (קשר של בושם,
קלגרש"י), כיון דחזייה לר' יהודה נשיאה, כסייה, אמר, כגון זה (שמחלל שבת בצנעא,
קלדרש"י) מבטל רשות). ברייתא סט, ב (ישראל מומר משמר שבתו בשוק (בפרהסיא
קלהואע"ג דמחלל בצנעא, רש"י) מבטל רשות). טור ושו"ע שם (ואם אינו מחלל
קלואלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות).
קלזופירוש בפרהסיא נתבאר לקמן חיו"ד
קלחסי' ב בקונטרס אחרון ס"ק י (בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם והוא ידע
קלטשיתפרסם).
קמ[943] אם הוא מודה בעירוב,
קמאכדלעיל ס"א (עירוב שלהם אינו מועיל כיון שאינם מודים בעירוב).
קמב[944] תוס' שם סד"ה הוציא (דמומר לא שייך אלא
קמגבאדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל, אבל הכא לא ברגיל איירי, אלא שבמקרה בעלמא
קמדאירע כך שהוציא, שהיה דחוק לפי שעה. ואם בשבת שעברה עשה כן אפילו במזיד, לא היה
קמהמזיק כלום ... אלא דוקא בשבת זו, דמאחר שהחזיק ברשותו אינו יכול לבטל). הגהות
קמומיימוניות פ"ב אות ע (ופירש ר"י דבחד זימנא לא הוי מומר, ואילו חלל שבת
קמזשעבר בחד זימנא, או אפילו שבת זו בשאר מלאכות, בר מהוצאה והכנסה, דכו"ע יכול
קמחלבטל). מ"א ס"ק ב (ואם חילל שבת בחד זימנא לא מקרי מומר (הג"מ
קמטפ"ב ותוס')).
קנוהיינו רק לענין חילול שבת, אבל לענין
קנאעבודה זרה נתבאר לקמן חיו"ד סי' ב בקונטרס אחרון ס"ק ט (אפילו לא עבד
קנבעבודה זרה אלא פעם אחת במזיד, ואפילו בצנעה (ש"ך), נעשה מומר לכל התורה כולה,
קנגוהרי הוא כנכרי לכל התורה, חוץ מלענין קדושין, ואפילו עבר לתיאבון, כל שאינו אנוס
קנדאונס נפשות ... כי בעבודה זרה לא חילקו בין לתיאבון ובין להכעיס).
קנהולענין שחיטה,נתבאר לקמן שם ס"ק
קנוי (ואפילו לא עשה כן אלא פעם אחת, נעשה מומר לכל התורה, והרי הוא כנכרי. אלא
קנזשבאותו הפעם עצמו שנעשה בה מומר, עדיין אין שם מומר עליו באותו הפעם, אלא מכאן
קנחואילך, כגון אם שחט בשבת בפרהסיא שחיטתו כשרה, ומכאן ואילך שחיטתו פסולה
קנט(ש"ך)).
קס[945] שו"ת רשב"א ח"א סי' תרסא (מעשה
קסאהיה באחד שיצא מכלל ישראל, והי' לו בתים בשכונת ישראל שערבה לכל שבתות השנה,
קסבוהתועה הזה בא לדור לביתו ... אוסר הוא בכל שבת שחל לאחר שנשתמד, ששבת זה לא הותר
קסגכלל. ואף על פי שערב עם בני השכונה לכל שבתות השנה, והוא נשתמד באמצע השנה, אין
קסדאומרים בכי הא דמותר למקצת השבתות הותרו כולן). שו"ע ס"ד (ישראל שהמיר,
קסהוהיו לו בתים בשכונת ישראל שעירב לכל השנה ... הוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר).
קסו[946] כדלעיל סי' שעב ס"ה (אין ב' חצרות יכולים לערב יחד אלא אם
קסזכן יהיה ביניהם פתח רחב ד' טפחים או חלון שיש בו ד' על ד').
קסח[947] רשב"א שם (בנדון
קסטשלפנינו שיש לו פתח לשכונת הגוים, ואפילו פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחלה, רואים
קעאותו אצל הפתח הפתוח לרשות הגוים ... שזה דעתו מעורבת עם הנכרים והרי הוא כרגיל
קעאאצלם. ואפילו אם אין לו אלא פתח אחד צר, הארבעה על ארבעה, לצד הגוים, דוחין [אותו]
קעבאצל אותו פתח, כאותה שאמרו בפרק הדר (דף פ"ז), אמר רב יהודה אמר שמואל, גוי
קעגשיש לו ארבעה על ארבעה פתוח, אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כלו דרך
קעדמבוי, אינו אוסר. מאי טעמא, בההיא פיתחא דאייחד ליה בההיא ניחא ליה. וזהו דהאי
קעהידוע הוא לכל, כיון שנתנכר, עם הנכרים ניחא ליה, ואחריהם דוחין אותו). שו"ע
קעושם (אם יש לו פתח אחר לשכונת העכו"ם, אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו
קעזמתחלה, דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו"ם).
קעחברשב"א שם כתב טעם נוסף להיתר (דלא
קעטעדיף מישראל דבכיוצא בזה אינו אוסר. דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ט) חצר
קפשבין ב' מבואות ... ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל אם עירב רגיל לעצמו, וזה שאינה
קפארגילה בו לא עירב, והיא עצמה לא עירבה, דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו, כגון זה
קפבכופין על מדת סדום. וכל שכן התועה הזה שהוא אינו צריך עירוב, ודוחה אותו אצל שכונת
קפגהגוים כדי שלא יאסור על שכונת הישראלים), אבל טעם זה לא הובא כאן.
קפדעי' ב"י בסוף הסימן שהביא
קפהמשו"ת רשב"א שם גם הטעם שדוחין אותו. וסוס"י שפו,
קפוולקמן שם ס"ט (לענין ישראל), דהיינו מטעם** שכופין על מדת סדום.
קפזובמומר לא שייך כפיה. וצ"ע.**
קפחולכן הובא כאן רק הטעם הב' שבשו"ת
קפטהרשב"א שם, שהובא בב"י שם. וכן הובא טעם זה בתוספת שבת ס"ק ו (כתב
קצהב"י בשם הרשב"א, דאפילו הפתח קטן, שאין בו אלא ד' על ד', אפילו הכי
קצאדוחין אותו אצל פתח זה, דמסתמא ניחא ליה להערב עם העכו"ם).
קצב[948] שם נתבארה הלכה לענין
קצגנכרי הדר במבוי ויש לו חלון אחורי ביתו.