Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשצא דין ביטול רשות לאותן ששכחו לערב
ובו ג' סעיפים
א ככל משפטי
ובו ג' סעיפים
א ככל משפטי
בביטול למי ששכח ולא עירב בחצירו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה מבטלת
גרשותה לשאר בני המבוי, או הם לה.
דוכשהיא מבטלת להם היא נעשית כאורח אצלם, אע"פ
השיש בה דיורים הרבה, ואין הרבים נעשים אורחים,
ומכל מקום לענין טלטול במבוי כל הדיורים שבחצר נחשבים כדירה אחת, כיון שכולם יוצאים למבוי בפתח אחד,
זדהיינו בפתח החצר, ובפתח זה הוא שאוסרים במבוי, ולכן נעשית החצר, לענין לאסור במבוי,
חכאילו הוא בית אחד שדרים בו רבים.
טלפיכך ככל משפטי ישראל עם הנכרי בחצר, כן הוא במבוי,
יאו בעיר המוקפת חומה, שאין איסור לטלטל במבוי או בעיר של נכרים עד שיהיו שתי
יאחצירות של ישראל פתוחות לתוכן, והן אוסרות זו על זו, אזי צריך לשכור מן הנכרים,
יבאבל בחצר אחת של ישראל, אפילו יש בה הרבה בתים, הם חשובים כיחיד לענין טלטול בעיר,
יגואין צריך לשכור מן הנכרים. והוא
ידשתהא העיר מוקפת לדירה,
טוכמו שנתבאר בסי' שס"ג.
טזוסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונין בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים
יז(שקורין שלא"ס), אינן מוקפים לדירה:
יחב כשיש בעיר
יטב' חצרות של בתי ישראל, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של נכרי, ואין מועיל מה שישכרו
כמשר העיר.
כאבמה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו
כברשות להשתמש בבתי בני העיר כלל, ואפילו בשעת מלחמה שצריך להושיב אנשי המלחמה וכלי
כגמלחמתם בבתי בני העיר, אינו נעשה על פי השר אלא על פי עצה והנהגת יועצי המדינה,
כדכמנהג קצת עיירות שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות, כי אם לגבות מיסים ידועים
כהולשפוט משפטיהם, אבל שאר צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה.
כואבל עיירות שצרכיהן אינם נעשים אלא על פי המלך או השר והנהגתם, או על פי הממונים
כזשלהם, ודאי ששכירות מהשר ההוא, או מהממונה, או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו),
כחמועיל, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא
כטמדעתם, וכל מי שיש לו רשות להניח חפציו בבית הנכרי או בחצרו נעשה כשכירו ולקיטו,
לויכול להשכיר רשותו שלא מדעתו, ואפילו שכירו ולקיטו של זה הנעשה כשכירו ולקיטו
לאיכול להשכיר,
לבכמו שנתבאר בסימן שפ"ב:
לגג ישראלים
לדהדרים בחצר אחת בעיר של נכרים המוקפת חומה, ועברו ישראלים אחרים דרך שם ונתאכסנו
להבחצר אחרת של נכרי, אינם אוסרים בעיר עד לאחר ל' יום,
לוכמו שנתבאר בסימן ש"ע
לזבאורח שנתארח בחצר.
לחאלא שהאורחים יש אומרים
לטשהם אסורים לטלטל מחצירן למבוי, שישראל הדר בעיר אוסר עליהם כל מבואות העיר, מטעם
משנתבאר שם.
מאאבל ישראל אחד הדר בחצר שדרים בה נכרים, מותר לישראל אחר שאינו מתאכסן בחצר זו
מבלהוציא ולהכניס מבתי הנכרי או מבית הישראל לחצר, ואין ישראל הדר שם אוסר עליו, הואיל
מגוהוא אינו שובת כלל בחצר זו, ואורח גמור הוא אצל זה:
מד[1104] טור ושו"ע ס"א (ככל משפטי ביטול למי ששכח
מהולא עירב בחצרו, כן הוא במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, מבטלת רשותה לשאר בני
מוהמבוי, או הם לה).
מזוהיינו כשאין החצר פתוחה אלא למבוי זה.
מחאבל אם פתוחה גם למבוי אחר, נתבאר לעיל סי' שפו ס"ט (המבוי, הואיל ותשמישו
מטשוה לכל החצרות הרגילות בו, הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת,
נאע"פ שמסלקת את עצמה מלהשתמש בו מחמת איסור מפני שלא עירבו יחד), ושם נסמן
נא(הערה 1058).
נבסיכום פרטי הלכה זו – לעיל סי' שפ
נגס"א (הערה 679).
נד[1105] כדלעיל סי' שפ ס"ה (שהרבים לגבי יחיד אינן דומין כאורחים
נהאצלו), וס"ו (וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו, אינם נעשים
נואורחים אצלם, ודינם כרבים לגבי יחיד).
נז[1106] טור ושו"א שם (אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי
נחחשובים כיחיד בחצר). ונדחקו המפרשים בפירוש הדברים, ומבאר כאן שהכוונה היא, שאם
נטבני חצר אחת מבטלים רשותם לשאר בני המבוי, נחשבים כאחד ונעשים אורחים. אבל אם כמה
סחצרות (שעירבו בינם שלא דרך המבוי) מבטלים חצרותיהם לשאר בני המבוי, אינם נחשבים
סאכיחיד, ואין הרבים נעשים אורחים.
סבולמדים זאת ממה שנחשבים כדירה אחת לענין
סגנכרי שאינו אוסר עליהם (כדלקמן בסמוך, ולעיל סי' שצ ס"א), ומקורה תוס'
סדעד, ב ד"ה מבוי (אור"י דאפילו היו הרבה בתים וכל אחד פתוח לחצר, לגבי
סהמבוי הוי כל בני חצר אחת יחידים במקום נכרי, כמו בחצר שיש בה נכרי ובית אחד של
סוישראל, דאינה אוסרת לרבי אליעזר בן יעקב אפילו יש הרבה ישראלים באותו בית כולהו
סזחשיבי יחיד במקום נכרי). רא"ש פ"ו ס"א (ויראה
סחלי דאפילו יש כמה בתים של ישראלים פתוחין לחצר אחת, מותרין לטלטל בכל העיר, כמו
סטששני ישראלים בבית אחד איקרו יחיד במקום נכרי לגבי החצר, כמה בתים פתוחים לחצר אחת
עמיקרו יחיד במקום נכרי לגבי המבואות, עד שיהא שתי חצירות של ישראל פתוחות למבוי
עאואוסרין זה על זה במבוי, אז הנכרי אוסר עליהם).
עב[1107] תוס' שם (ואע"פ שיש בתים של ישראל פתוחין לתוך אותו בית,
עגכיון דלא עיילי למבוי אלא דרך אותו בית, חשיבי כולהו יחיד במקום נכרי). וראה לעיל
עדסי' שצ (הערה 1100).
עה[1108] טור ושו"ע שם (עד
עושיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, אבל חצר אחת, לא, אפילו אם הרבה בתים של ישראל
עזפתוחים לתוכה).
עח[1109] ב"י ד"ה ודבר פשוט (ודבר פשוט הוא שצריך שתהא העיר
עטמוקפת חומה לדירה, ואז יהיה מותר לטלטל בה). שו"ע שם (והוא שתהא העיר מוקפת
פחומה לדירה).
פא[1110] סעיף מג (אם כל העיר מוקפת תל, והיקף זה היה קודם בנין העיר,
פבאין תל זה עולה למחיצה למבואות העיר, לפי שהיקף התל לא הוקף לדירה, כיון שהיה קודם
פגבנין הבתים, ואם כן כל העיר היא יושבת בתוך היקף שאינה לדירה, שאסור לטלטל בו
פדכשהוא יותר מבית סאתים).
פה[1111] פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' קה (וסתם עיירות הם
פומוקפות לדירה, אבל מבצרים, סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). רא"ש פ"ד
פזס"י (וכתב רבינו מאיר ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הם, דאין דרך להקיף
פחמחיצה עד שיבנו הבתים תחלה, אבל מבצרים, סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו). טור סי' תא,
פטושו"ע כאן (וסתם עיירות הן מוקפות לדירה, וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה). ט"ז
צס"ק ב (וסתם מבצרים, פירוש כגון מה שאנו קורין בל"א שלא"ס, שהוא
צאמוקף תחלה בחומה ואחר כך בונים בתוכו בתים, משא"כ בכל העיירות, שבונין בתים
צבתחלה ואחר כך מקיפין חומה סביבם).
צגוכן הוא לקמן סי' תא ס"א (וסתם
צדעיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם, אבל סתם מבצרים אינן
צהמוקפים לדירה), וס"ב (וכן מבואות שלנו המתוקנים בצורת פתח, נקראים מוקפים
צולדירה, שהרי בונים בתים תחלה ואחר כך עושים צורת פתח).
צז[1112] מהר"מ מרוטנבורג בתשב"ץ סי' עה (שני
צחיהודים הדרים בעיר אחת, שאין די להם במה שקונים הרשות מן שר העיר לעשות עירוב, אלא
צטצריכים לשכור מכל בית ובית שדרים שם גוים, אף על פי שכל הבתים של השר הם). מרדכי
קרמז תקט (פסק רבינו מאיר בשני יהודים הדרים בכרך אחד, שאין די בזה שקונין רשות מן
קאהשר, לערב, אלא צריכין לשכור מכל אחד). טור ושו"ע ס"א
קב(וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר, צריכים לשכור מכל חצר וחצר של גוי, ואין מספיק
קגבמה שישכור משר העיר).
קד*
קהולא הביא כאן הדעה שהובאה ברמ"א (ויש
קואומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל לטלטל במבוי יכול לשכור
קזמן השר, שהרי דרך המבוי הוא של השר, ויכול לסלק כל העכו"ם משם).
קחואפשר שהוא מטעם המובא בהערה הבאה, שאין
קטלשכור משכירו ולקיטו אלא אם כן הוא שכירו ולקיטו שבביתו, ולא סגי במה שהוא שכירו
קיולקיטו שבחצר, או שבמבוי.
קיא[1113] וכן הוא לעיל סי' שפב סי"ד (משכירו ולקיטו (שבביתו)
קיבשוכרים), ושם נסמן (הערה 847).
קיג[1114] ב"י ד"ה ומ"ש רבינו ואין מספיק (על
קידכרחך לומר שאין דברים הללו אמורים אלא בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות להשתמש
קיהבבתי בני העיר כלל, ואפילו בשעת מלחמה שצריך להושיב אנשי המלחמה וכלי מלחמתם בבתי
קיובני העיר אינו נעשה על פי השר, אלא על פי עצה והנהגת יועצי המדינה נעשים כל הדברים,
קיזכמנהג קצת עיירות שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות כי אם לקבל מסים ידועים
קיחולשפוט משפטיהם, ושאר כל צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה
קיטהנקראים בלשונם דיגידורי"ש. אבל עיירות שצרכי העיר אינם נעשים אלא על פי המלך
קכוהשר והנהגתו, או על פי הממונים שלהם, ודאי שהשכירות מהמלך ההוא או השר ההוא מהני,
קכאשהרי יש לו רשות להושיב אנשי מלחמתו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא
קכבמדעתם ... וכן הורה מורי דודי מהר"ר יצחק קארו זכרונו לברכה לבני
קכגשיטי"ליאש, וכתב שהיו יכולין לשכור מבן המלך שהיה אז שם אדון העיר, או משומר
קכדהחומות, דהוה ליה בן המלך או שומר החומות שכירו ולקיטו של מלך ... והביא ראיה
קכהמתשובת הריב"ש (סי' תכז) שכתב וזה לשונו, ואם כן בנדון זה יש לומר, שכיון
קכושדבר ידוע שהאדון יכול להניח כלים בבתי אנשיו ואין מוחה בידו, ואין זה שלא כדין
קכזשכך נהגו, אם כן לא גרע משכירו ולקיטו ... והממונה שלו כמוהו, שהרי גם הממונה יכול
קכחמטעמו להניח כלי האדון בביתם, ואם כן חזר הוא להיות בעד האדון ומטעמו כשכירו
קכטולקיטו של כל אחד ואחד עכ"ל. ומדברי תשובה זו נראה ששוכרין משכירו דשכירו, כל
קלששכירו יש לו רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית הוה ליה כשכיר בעל
קלאהבית עצמו). שו"ע שם (במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות
קלבלהשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה (אלא על פי יועצי המדינה, מ"א).
קלגאבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות
קלדמהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי
קלהבני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם).
קלווראה שו"ת צמח צדק חו"מ סי'
קלזמט אות ב (הב"ח באו"ח סי' שצ"א דאפילו לענין עירוב לא מהני
קלחכה"ג שכירות רשות משר העיר עיי"ש באריכות, דאפילו יש לו רשות להניח כליו
קלטשם, ומשום דלא דמי למשכיר כיון שאין הבתים שלו, אלא שיש לו עליהם רק חוב קבוע ליתן
קמלו מס בכל שנה כו', והב"י לא הקיל אלא משום דסבירא ליה דבשיש לו רשות להניח
קמאכליו שם לא גרע משכירו ולקיטו).
קמב[1115] סוף סעיף יד (אפילו שכירו של שכירו יכול להשכיר כמו השכיר עצמו),
קמגוסי"ז (והוא הדין אם שכר מגזבר המלך ונסתלק הגזבר ... ועדיין הוא
קמדאוכל פרס שלו, הרי הוא כשכירו
קמהולקיטו, ושוכרין ממנו לכתחלה ... והוא הדין ששוכרים מעבדי עבדיו, כמו ששוכרים
קמומשכירו של שכירו).
קמז[1116] לדעה
קמחזו הראשונה, יכולים גם האורחים לטלטל בעיר. תרומת הדשן
קמטסי' עו (דנראה דשפיר מוכח בתלמודא דאין בעל הבית אוסר על האורח כלל, אפילו אם
קנמתארח בבית אחר. דתנן (סט, ב) ביטל להן רשותו שלהן מותר לו ולהן, ומפרש בגמרא משום
קנאדהוי כאורח גבייהו. ואף על פי דהתם אינו מתארח בביתם, אלא מפני שבטל רשותו חשיב
קנבכאורח, ומותר הוא עצמו בשלהם, ואינהו לא אסרי עליה משום דהוי כאורח לגבייהו. כל
קנגשכן אורח ממש, דלא הוי ליה כח דירה מעולם בחצר, שאין בעל הבית אוסר עליו ... אלא
קנדדרך קבע יותר מל' יום). ב"י ד"ה ישראל הדר
קנהיחידי (ישראל הדר יחידי בעיר של גוים שהיא מוקפת חומה, ועבר יהודי אחר דרך שם בשבת
קנוונתאכסן בחצר אחרת, שניהם מותרין לטלטל בכל העיר, וכמו שכתבתי בסימן שפ"ב
קנזבענין ישראל המתארח בחצר שדרים בו ישראלים וגוים, אפילו נתארח בבית אחר אינו אוסר
קנחעל ישראל הדר שם, וגם אין הדר שם אוסר עליו). שו"ע ס"ג (ישראלים הדרים
קנטבחצר יחידי, בעיר של גוים שהיא מוקפת חומה, ועברו יהודים אחרים דרך שם בשבת
קסונתאכסנו בחצר אחרת, אינם אוסרים עליהם, דאורח אינו אוסר, ומותרים לטלטל בכל העיר).
קסא[1117] ס"ט-י (המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו ואוכל
קסבוישן שם בביתו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני
קסגהחצר ... אבל לאחר שלשים יום, אוסר על בני החצר, אם הוא בענין שאינם יכולים לסלקו
קסדתוך משך זמן שכירותו או שאלתו). וכן הדין כאן כשמתאכסן אצל הנכרי.
קסה[1118] מרדכי רמז תקז (חצירו של עובד כוכבים, הרי
קסוהוא כדיר של בהמה, ופירוש, מותר לישראל המתאכסן שם להכניס ולהוציא. ואם יש שם
קסזישראל אחר, אוסר, פירוש אוסר לאורח להוציא מבית העובד כוכבים לחצר. אבל אותו ישראל
קסחמותר להוציא מביתו לחצר, דאין ישראל האורח אוסר עליו). הובא בתרומת הדשן שם
קסטובשו"ת רמ"א סי' פה. מ"א ס"ק ב (המרדכי
קעכתב דעכ"פ אסור האורח להוציא מביתו לחצר או לעיר ... נראה לי שהדין עמו, דהרי
קעאהחצר מיוחד להבעל הבית, והבית מיוחד להאורח, דשכירות ליומיה ממכר הוא, ואם כן
קעבמוציא מרשות לרשות, אבל הבעל הבית, מותר להוציא, דאין לאורח חלק במבוי או בחצר עד
קעגל' יום).
קעד[1119] ס"ט (ויש אומרים
קעהשהאורח שמתארח בבית או חדר בפני עצמו, אינו טפל לבעל הבית להיות כאנשי ביתו. אלא
קעושכל שלא נתארח בדרך קבע, אין לו חלק בחצר ואינו אוסר על בעל הבית לטלטל מביתו
קעזלחצרו, אבל לטלטל מבית האורח לחצר אסור בין לו בין לבעל הבית, שכיון שהשכירו לו
קעחבית זה לאיזה זמן, שכירות ליומו ממכר הוא, והרי זה בית שלו, וכשמוציא משם לחצר בעל
קעטהבית, הרי זה כמוציא מרשות לרשות), וכן הדין כאן כשמתאכסן אצל הנכרי.
קפ[1120] ברייתא סב, א (חצירו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר
קפאשל בהמה, ומותר להכניס ולהוציא מן חצר לבתים ומן בתים לחצר. ואם יש שם ישראל אחד
קפבאוסר, דברי רבי מאיר. רבי אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו אוסר עד שיהו שני
קפגישראלים אוסרים זה על זה), **כרבי אליעזר בן יעקב. עי' ב"י
קפדסוס"י שפב** (שהדברים הללו [= שאסר המרדכי להוציא מבית האכסנאי], לאו
קפהלדברי רבי אליעזר בן יעקב, דקיימא לן כוותיה, איתמרו, אלא לדברי רבי מאיר, דלא
קפוקיימא לן כוותיה ... ואם כן נקטינן דשניהן מותרין, דאין ישראל הדר שם אוסר על
קפזהאורח שנתארח בבית אחר באותו חצר, דאין בעל הבית אוסר על האורח ולא אורח על בעל
קפחהבית). ומכל שכן שאורח גמור מותר לו להוציא ולהכניס.