Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשצג דין עירוב [ב]יו"ט שחל בערב שבת ודין בין השמשות לעירוב
ובו ג' סעיפים
א אין מערבין
ובו ג' סעיפים
א אין מערבין
בעירובי חצרות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת,
גמפני שנראה כמתקן דבר.
דואם חלו ב' ימים טובים ביום ה' וביום ו' ושכח ולא
העירב מערב יום טוב, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר ביום טוב א', אם היום חול יהא זה
ועירוב ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר אם היום קדש הרי עירבתי אתמול ואם
זהיום חול יהא זה עירוב.
חועצה טובה שיערב למחר בפת שעירב בה אתמול, שאם יערב בפת אחרת, יאסר לאכול שתיהן
טקודם שחשכה ליל שבת.
יבמה דברים אמורים בב' ימים טובים של גליות. אבל בב'
יאימים טובים של ראש השנה, אינו יכול לערב על תנאי, מפני שהם כיום אחד ארוך,
יבכמו שיתבאר בסי' ת"ר:
יגב אחד עירובי
ידחצירות ואחד שיתופי מבואות מערבים אותם בין השמשות,
טומטעם שנתבאר בסי' רס"א.
טזואפילו אם כבר קיבל עליו תוספת שבת.
יזויש אוסרין
יחאם קבל עליו תוספת שבת.
יט(והעיקר
ככסברא הראשונה בקבלת תוספת שבת בלבד, אבל אם התפלל תפלת ערבית של שבת, הרי קבל
כאעליו שבת עצמה כיון שהתפלל תפלת ליל שבת, ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה,
כבלבד ממה שנעשה על ידי אחר, כמו שנתבאר בסי' רס"א
כגורס"ג.
כדואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הציבור התפללו, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן.
כהולא משגמרו התפלה, אלא אפילו משהתחילו אותה, דהיינו עניית ברכו, כמו שנתבאר שם):
כוג העירוב
כזאינו צריך להיות קיים אלא בין השמשות, ויכול לאוכלו כשודאי חשכה (שכיון שנקבעה דירתו במקום עירוב בבין
כחהשמשות שהוא תחלת כניסת השבת,
כטשוב אינה נפקעת משם כל השבת, אע"פ שנוטל משם עירובו).
לויש לבצוע עליו בשבת
לאשחרית
לב(או בסעודת הלילה אם סועד משחשכה ודאי),
לגדהואיל ונעשית בו מצוה אחת יש לעשות בו גם כן מצוה אחרת.
לדואפילו נאכל עירובו בבין השמשות קנה עירוב (ובדיעבד),
להכי בין השמשות הוא ספק לילה ושמא נכנס כבר תחלת השבת, וספק דברי סופרים להקל.
לוואפילו עירב לשנים, לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו
לזבין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונשאר עירובו קיים עד שחשכה, שניהם קנו עירוב,
לחשלאותו שנאכל עירובו בין השמשות אנו חושבין שבין השמשות הוא לילה, ולאותו שעירב לו
לטבין השמשות אנו חושבין שבין השמשות הוא יום, שאין מערבין משתחשך.
מואע"פ שעירב לשניהם בבין השמשות אחד, והרי הן ב' קולות הסותרות זו את זו, אין
מאבכך כלום, כיון שהם לשני בני אדם.
מבאבל אם עירב לאחד בין השמשות ונאכל העירוב בין השמשות, לא קנה עירוב, ואין מקילין
מגכל כך לומר שברגע שעירב היה עדיין יום וכשנאכל היה כבר לילה וכבר קנה עירוב:
מד[1210] ברייתא ביצה טז,
מהב (יום טוב שחל להיות בערב שבת, אין מערבין לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות. רבי
מואומר מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין ... שלח רבי אלעזר לגולה לא כשאתם
מזשונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ... אמר רבא אמר
מחרב חסדא אמר רב הונא הלכה כרבי ולאסור). טור ושו"ע ס"א (אין מערבין
מטעירובי חצירות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת).
נ[1211] רש"י
נאשם ד"ה לא עירובי חצרות (דנראה כמתקן דבר). מ"א סי' תקכח
נבס"ק א (דמיחזי כמתקן).
נגוהוי
נדכהפרשת תרומות ומעשרות, שנתבאר לעיל סי' שלט ס"ו (ואין מפרישין תרומות
נהומעשרות, מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן).
נו**דלא
נזכתוס' עירובין ל"ח**,
נחא ד"ה ורבי אליעזר (אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות ... על
נטכרחך משום הכנה). ואנן קיי"ל שלא נאסר משום הכנה.
ס**עיין
סאמג"א סוף סי' תטו **(ואם
סבלא אמר, אינו עירוב, כמ"ש סי' תי"ו ס"ב עיי"ש. ועיין סי'
סגשס"ו), והיינו שדוקא עירובי תחומין בפת צריך
סדלקרוא עליו שם עירוב בפה, משא"כ עירובי חצרות סגי בלא קריאת שם, כדלעיל
סהסוס"י שסו (ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו, ולא אמרו עליו כלום, אין הברכה
סווהאמירה מעכבת, ומותרים לטלטל מבתים לחצר). **
סז**
סח**ובסי'
סטתיו ס"ב** (שאסור לעשות שום הכנה מיום
עטוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור ... שאינו יכול לערב בפת ... מפני שהיה
עאצריך לקרות עליו שם עירוב, ונמצא מכין), ודו"ק.
עבהרי שדוקא עירובי תחומין בפת, שצריך לקרוא עליו שם עירוב בפה, נאסר משום הכנה,
עגמשא"כ עירובי חצרות, שאין צריך לקרוא עליו שם עירוב בפה, לא נאסר משום הכנה
עדאלא משום שנראה כמתקן דבר.
עה*
עוובאמת
עזעיקר טעם האיסור בעירובי תחומין הוא כאמור בביצה יז, א (עירובי תחומין לא, מאי
עחטעמא, דלמקני שביתה בשבתא לא). הובא גם לקמן סי' תצה בקונטרס אחרון ס"ק יא (ולא
עטאסרו עירובי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות).
פאלא
פאשגם בעירובי תחומין לא אסרו אלא במקום שצריך לקרות עליו שם עירוב.
פב*
פגוראה
פדלקמן סי' תקג ס"ג (אף על פי שהניח עירובי תבשילין, שאין עירוב תבשילין מתיר
פהאלא תיקון צרכי סעודת שבת אבל לא שאר הכנות מיום טוב לשבת, כמו שנתבאר בסי'
פושצ"ג), נראה לכאורה שגם בעירובי חצרות שבסי' שצג, נאסר משום הכנה.
פז[1212] רבא שם יז,
פחא, גבי עירובי תבשילין (מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב
פטלחבירו, ומתנה), ולמדו משם הרי"ף שם ט, ב (מניח אדם עירובו ביום טוב
צראשון ומתנה, ונימא הכי, אי האידנא חולא, בהאי עירובא לישתרי לן לטלטולי בשבתא
צאמביתא לביתא ומדרתא לדרתא, ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום, ולמחר במעלי שבתא
צבדהוא יום טוב שני נימא הכי, אי האידנא יומא טבא, כבר עבידנא עירובא מאיתמול והשתא
צגלא צריכנא מידי, ואי האידנא חולא הוא, בהאי עירובא תשתרי לן לטלטולי מביתא לביתא
צדומדרתא לדרתא), ורמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הט"ו (ולפיכך
צהאני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא
צושתופי מבואות), והיינו שלומד מעירובי תבשילין לעירובי חצרות, אלא שלדעתו אסור
צזבזמנינו בשניהם, מהטעם שכתב שם הי"ד (כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו
צחבית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי
צטלהסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בני ארץ ישראל. אבל היום שבני ארץ
קישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג
קאבלבד), ורא"ש שם פ"ב ס"ט (מניח אדם עירוב
קבמיום טוב לחבירו ומתנה, ביום חמישי יאמר, אם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין לטלטל
קגמבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית, ואם היום קדש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר, אם
קדהיום קדש כבר עירבנו אתמול, ואם היום חול בעירוב זה נהיה מותרין וכו'). לעירובי חצרות. טור ושו"ע שם (ואם שכח ולא עירב מערב יום טוב, וחלו שני
קהימים טובים ביום החמישי ויום ששי, יערב ביום טוב על תנאי, שיאמר, אם היום חול יהא
קוזה עירוב, ואם היום קודש אין בדברי כלום, ולמחר יאמר, אם היום קודש הרי עירבתי
קזמאתמול, ואם היום חול יהא זה עירוב).
קחולענין
קטעירובי תבשילין ראה לקמן סי' תקכז סכ"א.
קי[1213] טור (ולמחר יאמר, על אותו
קיאהפת) מ"א ס"ק א (ונראה לי טעמו, משום שאם
קיביקח פת אחר, יאסר לאכול שני לחם קודם שחשכה ליל שבת). **ט"ז סוס"י
קיגתיו** (מה שכתב הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי
קידשיקח אותו הפת של אתמול ... נראה לי דעכ"פ עצה טובה ... שלא יצטרך לטרוח
קיהבאחרת).
קיו[1214] רי"ף
קיזשם (ודוקא בשני ימים של גליות, אבל בשני ימים של ראש השנה, לא). רמב"ם
קיחשם הי"ג (במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של
קיטראש השנה, אם שכח ולא הניח ביום רביעי שוב אינו מניח). רא"ש
קכשם (ודוקא בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא). טור
קכאושו"ע שם
קכב(והני מילי בשני ימים טובים של גליות,
קכגאבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא, דכיומא אריכתא דמיא).
קכד[1215] סעיף ג (אבל בשני ימים
קכהטובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן). וכן הוא
קכולקמן סי' תקכז סכ"ב (במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני
קכזימים טובים של ראש השנה, אף על פי שנזכר ביום ראשון, אי אפשר לו לערב בתנאי, לפי
קכחשאין כאן ספק חול, ששני הימים הן קדושים בודאי והן כיום אחד ארוך, כמו שיתבאר בסי'
קכטת"ר).
קל[1216] משנה **שבת
קלאלד**, א (ספק חשכה ספק אינו חשכה ... ומערבין), וגמרא שם (כאן
קלבבעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות). לפירוש רש"י שם ד"ה בעירובי תחומין
קלג(אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא, ולא מיקרי שביתה מעלייתא, וספיקא דבין השמשות
קלדשפיר דמי). תוס' שם ד"ה לא קשיא (נראה לר"ת כפירוש הקונטרס, דבעירובי
קלהתחומין מחמרינן, משום דאית להו סמך מן המקרא). טור ושו"ע ס"ב (אחד
קלועירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות).
קלז[1217] ס"א-ב (ולדבר מצוה
קלחמותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים, וכן אם הוא טרוד ונחפז
קלטונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות, הרי זה מותר. לפיכך מותר לערב עירובי חצרות
קמבבין השמשות, אם לא עירב מבעוד יום).
קמא[1218] ר' יואל במרדכי
קמבשבת רמז רצ (ופסק ר' יואל והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב, אם יום הוא ... ושוב
קמגמצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן ... וחזר בו הרב ואסר). הובא בטור (ואפילו אם כבר
קמדקיבל עליו תוספת שבת, כתב ה"ר שמריה שיכולין לערב). דעה הא' בשו"ע שם (ואפילו
קמהאם כבר קבל עליו תוספת שבת).
קמו[1219] רבינו שמריה שם
קמז(אחר חזרה). דעה הב' בשו"ע (ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת).
קמח[1220] והיינו שבדעת המתירים כתב
קמטהמרדכי "והוא הדין לאחר תפלת ערבית יכולין לערב", ובדעת האוסרים כתבו
קנהטור ושו"ע "ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת". מכל מקום העיקר
קנאהוא לחלק בין תפלת ליל שבת לבין קבלת תוספת שבת.
קנב[1221] **משמעות הטור
קנגושו"ע** שכאן בקבלת תוספת שבת הביאו ב' דעות, ואילו באמירת ברכו סתמו
קנדלאסור בסי' רסא ס"ד (אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ...
קנהמשום דהוא קבליה לשבת עליה). אליה זוטא סי' רסא
קנוס"ק ה (קשה על רמ"א ולבוש, דלקמן סימן שצ"ג כתבו בפנים דיש אוסרין
קנזמקבלת שבת ואילך, ולא הזכירו לסברא זו דהכא כלל, והכא סתמו באין חולק כלל). **עי'
קנחבמ"ש שם** בקונטרס אחרון ס"ק ג (אף שבשו"ע סי' שצ"ג
קנטס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת המתירין בסתם, אף על פי כן העיקר
קסכהאוסרים כמ"ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים ... ולפי מ"ש שהטעם אינו
קסאמשום תוספת, אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי השו"ע,
קסבשכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דסבירא ליה להקל). וכן ביאר בדגול
קסגמרבבה שם (ובסימן שצ"ג ס"ב מביא ב' דעות בזה. ונראה דשם קאמר שקיבל
קסדתוספת שבת, ומיירי שאמר בפירוש שמקבל תוספת שבת, אם כן לא קיבל רק איסור עשה, משום
קסההכי יש להקל בשבות ... אבל כאן מיירי אחר עניית ברכו, שמן הסתם מקבל קדושת השבת
קסוממש, השמיט דעת המיקל).
קסז[1222] סעיף ג (אם כבר קיבל עליו
קסחשבת בתפלת ערבית של שבת שהתפלל מבעוד יום ... אסור לו לעשות בעצמו כל שבות אפילו
קסטקודם בין השמשות אפילו לדבר מצוה וצורך גדול ... אבל מותר לומר לנכרי לעשות אפילו
קעמלאכה גמורה).
קעא[1223] סעיף כה (מי שקדם להתפלל
קעבערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת, יכול לומר אפילו
קעגלישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה).
קעדוטעם החילוק בזה נתבאר בארוכה בקונטרס
קעהאחרון שם ס"ק ח.
קעו[1224] סי' רסא ס"ג (רוב
קעזהצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה עמהם, שחל עליו השבת בעל כרחו, אף על פי
קעחשאינו רוצה לקבלו, כמ"ש בסי' רס"ג). ובסי' רסג סי"ז (אם רוב הקהל
קעטקבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם ואסורים במלאכה ... ואפילו אומרים
קפבפירוש שאינם רוצים לקבל שבת עדיין).
קפא[1225] משנה לח, א (מחשיך עליו
קפבואוכלו). פסקי עירובין למהר"ם מרוטנבורג סי' סט (מכאן משמע דמותר לאכול
קפגהעירוב לכתחלה מיד משחשכה לאחר קניית העירוב). מרדכי
קפדרמז תצ. הגהות אשרי פ"ג סוס"י ז (מכאן משמע
קפהשמותר לאכול העירוב מיד משחשיכה, וכן מנהגו של מהר"ם, שהיה עושה תמיד עירובי
קפוחצירות בכל ערב שבת ואוכל ככר העירוב מיד משחשיכה). הגהות מיימוניות פ"ח אות
קפזד (מכאן משמע שמותר לאכול העירוב [לכתחלה] מיד משחשכה [לאחר קניית העירוב],
קפחעכ"ל מהר"ם, וכן היה נוהג תמיד שהיה עושה עירובי חצירות בכל ערב שבת ...
קפטואוכל ככר העירוב מיד משחשכה). רמ"א סי' שצד ס"ב (והעירוב אין צריך
קצלהיות קיים רק בין השמשות, ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה).
קצא[1226] רש"י שבת לד, א (בין
קצבהשמשות קונה עירוב שהוא תחילת קדושת היום).
קצג[1227] עיין ב"י סי' שצד (עירובי חצרות
קצדושיתופי מבואות, דכשהיו קיימין בבין השמשות סגי, וכן דעת הרמב"ם בפרק א',
קצהשאע"פ שעירובי חצרות משום דירה, כיון שהיו דרים יחד בבין השמשות סגי). והוא
קצוברמב"ם פ"א הכ"א (ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר
קצזלאכלו כל בין השמשות).
קצח**וצ"ע
קצטמנסתם הפתח, למה לי שבת שהותרה כו', **דאמרינן יז, א (עירב
רדרך הפתח ונסתם הפתח, דרך החלון ונסתם החלון, מהו, ואמר לי, שבת הואיל והותרה
ראהותרה), וכן הוא לעיל סי' שעד ס"א (ב' בתים או ב' חצרות שעירבו יחד על ידי
רבשהיה ביניהם חלון או פתח, ונסתם בשבת, מותרים להשתמש מזה לזה דרך גובה כותל וחוריו,
רגששבת כיון שהותרה הותרה).
רד**וכן
רהלפרש"י במתניתין דנתגלגל**
רו(לה, א), דתנן התם (נתגלגל חוץ לתחום, נפל עליו גל או נשרף, תרומה ונטמאת, מבעוד
רזיום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב), ופרש"י (כבר קנה עירוב בין השמשות,
רחושבת הואיל והותרה הותרה), **צ"ע
רטממשנה זו למאן דלא סבירא ליה הכי**
ריבעירובין יז, א (ורבי יצחק דאמר כר' יוסי), ופרש"י (אלמא לא אמרינן הואיל
ריאוהותרה הותרה כדרבי יצחק). **והכא
ריבאף רבי יוסי מודה**, שמותר מטעם האמור כאן (שכיון
ריגשנקבעה דירתו במקום עירוב בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת, שוב אינה נפקעת משם
רידכל השבת, אע"פ שנוטל משם עירובו), ודו"ק.
ריהוכל
ריוהדיון הזה הוא מה טעם לא התירו בנסתם החלון ובנתגלגל כו' מטעם האמור כאן, ומדוע
ריזהוזקקו לטעם של שבת הואיל והותרה הותרה. אמנם בהלכה דידן, שאוכלו מיד אחר שחשכה,
ריחאין להתיר מטעם שבת הואיל והותרה הותרה, כדלעיל סי' שעא ס"ב (שאין
ריטאומרים כן אלא כשבשעה שהותרה היה הדבר ברור שלא תחזור ותיאסר ... אבל כאן אין הדבר
רכידוע בודאי בכניסת השבת שלא יבא), ולכן לא הותר אלא מטעם האמור כאן.
רכא[1228] שבת קיז,
רכבסע"ב (רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא (פעמים שהעירוב בביתם
רכגופעמים בבית אחד משאר בני אדם, רש"י), שרו עילויה (היינו ברכת המוציא שהיא
רכדהתחלת אכילה. שרו – מתחילין, רש"י), אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד
רכהבה מצוה אחרינא).
רכו[1229] מנהגים טירנא, ניסן, דיני
רכזעירוב תבשילין (וטוב לברך המוציא בשבת שחרית על העירוב, וגם על עירובי חצרות, כיון
רכחשגם כבר נעשה בו מצוה). רמ"א סי' שצב ס"ב (ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת).
רכטט"ז שם ס"ק א (הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת).
רלולענין עירובי תבשילין נתבאר לקמן סי'
רלאתקכז סכ"ה (ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית, כדי לעשות בו מצות
רלבהרבה, שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת, ובסעודה
רלגשלישית בוצעין עליו).
רלדוטעם החילוק בין עירובי חצרות לבין
רלהעירובי תבשילין נתבאר בלקוטי שיחות חט"ז ע' 184.
רלו[1230] כמובא לעיל (הערה 1225),
רלזשכן היה מנהגו של מהר"ם שהיה עושה תמיד עירובי חצירות בכל ערב שבת ואוכל ככר
רלחהעירוב מיד משחשיכה).
רלטכי אף שיכול לקבל עליו את השבת קודם
רמשחשכה, ולהתחיל מיד את סעודת שבת (נתבארו דיניו לעיל סי' רסז
רמאס"ג), מכל מקום אין עירובי חצרות חלים עדיין, ואינו יכול לאכול את העירוב עד
רמבשחשיכה.
רמג[1231] כלל זה הובא גם לעיל סי'
רמדכא ס"א (הואיל ונעשה בהם מצוה אחת, יעשו בהן מצוה אחרת). סי' רצז ס"ו (שהואיל
רמהשנעשה בו מצוה אחת, יש לעשות בו מצוה אחרת). לקמן סי' תמה סי"ב (שכל דבר
רמושנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת). סי' תעג סל"ה (ונהגו כל ישראל
רמזשמקצת זה שבוצעים מהמצה, עושין בו גם כן מצוה אחרת, דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן).
רמחסי' תקכז סכ"ה (שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת).
רמט[1232] כ"מ מלשון רמ"א שם (ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה). **
רנ**
רנא**עיין
רנבמג"א סוף סי' רס** (דאע"ג
רנגדמותר לערב בין השמשות, היינו משום מצוה התירו שבות, ואם כן לכתחלה יש להזהירם שלא
רנדיבואו לידי כך). וסי' תד ס"ק י"א [במראי מקומות וציונים: לכאורה
רנהצ"ל סי' יו"ד ס"ק יא] (דאסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחילה, כן
רנונראה לי). וט"ז ריש סי' רסא ס"ק ב (דודאי לכתחלה לא
רנזיסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין עירובי חצרות).
רנח[1233] שבת לד, א (בין השמשות
רנטספקא הוא, וספקא דרבנן לקולא).
רס[1234] רבה [בגמרא
רסאשלנו, וכן ברא"ש שבת פ"ב סכ"ב: "רבא". אבל ברא"ש
רסבעירובין פ"ו סכ"ג: "רבה"] שבת לד,
רסגא (אמרו לו שנים צא וערב עלינו, לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין
רסדהשמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין
רסההשמשות נאכל עירובו משחשכה, שניהם קנה עירוב), ופרש"י (דלגבי האי שנאכל בין
רסוהשמשות משוינן ליה ליליא, ואמרינן כבר קדש היום בעוד העירוב קיים, וקנה עירוב ...
רסזולגבי דהאי שהונח עליו בין השמשות ונתקיים עד שחשכה, משוינן לבין השמשות יממא,
רסחועדיין לא קדש היום כשהונח, ונמצא שהיה שם כבר בשעת קניית עירוב). טור ושו"ע
רסטס"ג (עירב לשנים, לאחד מבעוד יום ונאכל העירוב בין השמשות, ולאחד עירב בין
רעהשמשות, שניהם קנו עירוב, שלאותו שנאכל עירובו בין השמשות אנו חושבים אותו לילה,
רעאולאותו שהניח עירובו בין השמשות חושבים אותו יום).
רעב[1235] כדלקמן סי' תלט ס"ה
רעג(שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס, אם
רעדהבתים הן של שני בני אדם ובאין לשאול זה אחר זה, שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק, אם
רעהביטלום או יכולין לבטל, ... שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים, וחכמים הקילו
רעובספק דבריהם ואמרו, שאם באו לשאול זה אחר זה, כיון שאפשר לומר לכל אחד שהוא אין
רעזצריך לבדוק לפי שהחמץ הוא בבית חבירו, אומרים כן, אבל אם באו לשאול בבת אחת, או
רעחשאחד מהם שואל עליו ועל בית חבירו, כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכין
רעטלבדוק, שהרי בבית אחד יש ודאי חמץ, אם כן שניהם צריכין לחזור ולבדוק, דהי מינייהו
רפמפקת), ושם נסמן בארוכה (הערה לד). ואפשר גם כאן מיירי שלא באו לשאול בבת אחת.
רפאאמנם בדרישה ס"ק ב הקשה כנ"ל,
רפבוכתב (שאני הכא גבי עירוב הקילו יותר, אבל גבי חמץ דעיקרו מדאורייתא, משום הכי
רפגהחמירו. ולכך לא חילק רבינו כאן בבאים זה אחר זה או בבאים בבת אחת). וגם כאן בפנים
רפדלא נתפרש דהיינו דווקא כשלא באו לשאול בבת אחת.
רפהואפשר מצרפים לזה גם הטעם שנזכר בהערה
רפוהבאה "מקצתו יום ומקצתו לילה, ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא
רפזהוי".
רפח[1236] הרב רבינו יונה,
רפטברא"ש שבת פ"ב סי' כב (דוקא עירב עליו
רצמבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונאכל עירובו משתחשך,
רצאאבל עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות לא הוי עירוב. ולא אמרינן מקצתו
רצביום ומקצתו לילה, ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא הוי, דכולי האי
רצגלא אקילו רבנן לשוויי בין השמשות לגבי האי עירוב מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה).
רצדשו"ע שם (אבל אם עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות, אסור).
רצהט"ז ס"ק ה (דכולי האי לא מקלינן לשווי' לגבי האי עירוב מקצתו יום,
רצודהיינו לענין הנחה, ומקצתו לילה לענין אכילה שצריך להיות בשבת).