Chabad Library · The Alter Rebbe
Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·
אשצז דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפיים אמה
ובו כ' סעיפים
א כל אדם יש
ובו כ' סעיפים
א כל אדם יש
בלו חוץ מד' אמות,
גאו מהמקום ששבת בו, אלפיים
דאמה לכל רוח מרובעות כטבלא מרובעת, כמו שיתבאר בסי' שצ"ט:
הב קדש עליו
והיום בבקעה הרחק מן העיר שאין שם תחומי שבת מסומנים ואינו יודע לשער תחום שבת,
זמהלך אלפיים פסיעות בינוניות כדרך הליכתו של אדם, וזהו תחום שבת,
חכי דרך הליכתו של אדם אמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל רגל זו, שמרחיק כחצי אמה
טבין רגל לרגל, ומקום מצב הרגל עם המנעל הוא גם כן כחצי אמה:
יג כשם שאין
יאאדם רשאי להלך בשבת ויום טוב
יבאלא אלפיים אמה לכל רוח חוץ למקום שביתתו, כך כליו ובהמתו אין יכולים שום אדם
יגלהוליכם חוץ לאלפיים של בעליהם, מפני שקנו שביתה במקום שביתת בעליהם, אע"פ
ידשלא היו שם כשקדש היום, ואם עירבו בעליהם לרוח אחת, אין שום אדם יכול להוליכם לרוח
טוהאחרת אפילו פסיעה אחת במקום שאין הבעלים יכולים להלך:
טזד המוסר
יזבהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב, שאין שום אדם יכול להוליכה אלא במקום שהאב יכול
יחלהלך, ולא במקום שהבן יכול להלך, אע"פ שמסרה לו מבעוד יום, לפי שדרך בני אדם
יטלהפקיד חפציהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם:
כה אבל המוסר
כאבהמתו לרועה אפילו מסרה לו ביום טוב, ולא מבעוד יום, הרי היא כרגלי הרועה, בין
כבשהוא ישראל בין שהוא נכרי, לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו היום, וקנתה
כגשביתה במקום שביתת הרועה, ואפילו הוא נכרי,
כדכמ"ש בסי' ת"א.
כהואם מסרה לב' רועים, הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהם. ואפילו אם מסרה
כולשניהם מערב יום טוב ולא בירר דבריו, וביום טוב בירר דבריו שמסרה לאחד מהם ואליו
כזנתכוין מערב יום טוב, אעפ"כ כיון שבשעה שקדש היום לא היה מבורר עדיין לאיזה
כחמהם מסרה, לא קנו שניהם ונשארה ברשות הבעלים, ולכן היא כרגליו:
כטו שור של
לרועה, כרגלי אנשי אותה העיר, שאפילו עירב הרועה לרוח אחת, אינו מעכב על אחד מבני
לאאותה העיר שלקחו ממנו ביום טוב מלהוליכו אלפיים לרוח האחרת, מפני שמאתמול מעמידו
לבברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו. אבל אם אחד מעיר אחרת שעירב לעיר זו לקחו
לגממנו ביום טוב, אינו יכול להוליכו לעירו:
לדז אבל שור של
להפטם, הוא כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, אפילו הוא מעיר אחרת. וכן אם שחטו בעליו
לוביום טוב ומכר בשרו, הרי כל אחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, אפילו הוא
לזמעיר אחרת. מפני שדעת בעליו למכרו גם לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא
לחמפוטם והכל שומעים שמעו ובאים לקנותו:
לטח כלים
מהמיוחדים לאחד מהאחים שבבית, הרי הם כרגליו. ושאינם מיוחדים, אינם יכולים להוליכם
מאאלא למקום שכולם יכולים להלך:
מבט שנים ששאלו
מגמערב יום טוב חלוק אחד, זה לילך בו יום טוב שחרית וזה לילך בו ערבית, הרי הוא
מדכרגלי שניהם, דהיינו שאין יכולים להוליכו אלא למקום ששניהם יכולים להלך, ואם עירב
מהזה לסוף אלפיים למזרח וזה לסוף אלפיים למערב, לא יזיזוהו ממקום שביתתם, שהרי זה
מושעירב למזרח אינו יכול להלך למערב ממקום שביתתו אפילו פסיעה אחת, וזה שעירב למערב
מזאינו יכול לילך למזרח אפילו פסיעה אחת,
מחכמו שיתבאר בסי' ת"ח:
מטי ב' שלקחו
נבהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שחלקוה ולקחו כל אחד מנתו, הרי כל הבשר של
נאזה וזה כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו כשהיתה הבהמה בחייה. אבל
נבאם לקחו חבית של יין בשותפות מערב יום טוב וחלקוה ביום טוב, הרי חלקו של כל אחד
נגמהם כרגליו, לפי שבשל דבריהם יש ברירה, דהיינו שאנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שזה
נדהיה חלקו המגיע לו מערב יום טוב וקנה שביתה במקום שביתתו:
נהיא השואל כלי
נומחבירו מערב יום טוב, אפילו לא לקחו עד הלילה, הרי הוא כרגלי השואל, שכיון שאמר לו
נזמבעוד יום להשאילו העמידו ברשותו שיוליכנו למקום שירצה.
נחאבל אם שאלו ממנו ביום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל. ואפילו דרכו לשאלו ממנו בכל יום
נטטוב, אין אומרים שמאתמול העמידו ברשותו, לפי שכיון שלא בא לשאלו ממנו מערב יום טוב,
ססבור המשאיל שמא מצאו אדם אחר שהשאיל לו ולא ישאל ממנו:
סאיב האשה ששאלה
סבמחבירתה ביום טוב מים או מלח לעיסתה ותבלין לקדרתה, הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן.
סגואין אומרים שיבטלו המים ומלח בעיסה, מפני שהוא דבר שיש לו מתירין.
סדואף על פי שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא במין שנתערב במינו, אבל בשאינו מינו
סהבטל הוא אף על פי שיש לו מתירין,
סומכל מקום כיון שהמים ומלח באים לתקן העיסה, הרי הם עמה כמין במינו לענין זה:
סזיג לקח מחבירו
סחביום טוב גחלת, לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן. אבל אם הדליק נר או עץ שלו משלהבת
סטחבירו, הרי הוא כרגלי זה שהדליק:
עיד בור של
עאיחיד הרי הוא כרגלי בעלים, ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ואם מי שהוא מעיר
עבאחרת בא ומילא עמהם, אינו מוליכם אלא כרגלי אנשי אותה העיר, דהיינו אלפיים לכל רוח,
עגאם כולם לא עירבו. ואם אחד מהעיר עירב לצפון ואחד לדרום, זה מוליך לצפון כרגליו
עדוזה לדרום כרגליו, שהרי הם שותפים בבור ויש ברירה כמ"ש בחבית של יין (בסעיף י).
עהאבל אם מי שהוא מעיר אחרת בא ומילא מהם לעצמו, לא יזיזם ממקום שביתתם, אם זה עירב
עולסוף אלפיים לצפון וזה לסוף אלפיים לדרום, שהרי מים אלו הם לו כרגלי שניהן שגם
עזמשלהם הוא ממלא, ואין שייך לומר בו יש ברירה, כיון שאין לו חלק כלל בבור זה. אבל
עחאם אחד מבני העיר מילא ונתן לו, מוליכן כרגלי הממלא, שהרי מחלקו מילא ונתן לו, שיש
עטברירה.
פובור של הפקר כרגלי הממלא ראשון, שאף שלא קנו המים
פאשום שביתה בבין השמשות, שחפצי הפקר אינה קונים שביתה, מכל מקום כשבא זה ומילא וזכה
פבבמה שמילא מן ההפקר, הרי קנו אז שביתה כשביתתו:
פגטו וכל זה
פדבמים מכונסים, שהם קווים ועומדים כגון מי גשמים, אבל נהרות המושכים,
פהאף על פי שאינם נובעים,
פוהואיל והם נדים ונעים לא קנו שביתה, אפילו הם של יחיד. וכן מעיינות הנובעים,
פזואע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתם לימשך להלאה,
פחהואיל ואינם נחים לא קנו שביתה, אפילו הם של יחיד, ולפיכך הם כרגלי הממלא ראשון,
פטשאז קנו שביתה כשביתתו, כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הילוכם:
צטז היו באים
צאמחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאים מהם בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב,
צבהואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום:
צגיז גשמים
צדהיורדים ביום טוב
צהבתוך תחום העיר,
צוהם כרגלי אנשי אותה העיר, וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה,
צזמפני שלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים, הואיל והם נדים ונעים שם:
צחיח מילא מים
צטמבור של הפקר לצורך חבירו הם כרגלי הממלאים.
קואע"פ שבשעת המילוי זכה בהם חבירו, שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו,
קאמכל מקום זכיה זו אינה אלא משום שאם היה רוצה היה זוכה בהם לעצמו יכול לזכות בהם גם
קבכן לחבירו, וכיון שלא זכה אלא מכחו הרי הם כרגליו:
קגיט מי שהיו לו
קדפירות מופקדים בעיר אחרת שחוץ לתחום, ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו
קהמפירותיו, שפירותיו כמוהו.
קובמה דברים אמורים כשהנפקד יחד לו קרן זוית,
קזשאמר לו הניחם בזוית זו, שאז לא קבל עליו שמירתן כלל, רק כוונתו היא הרי ביתי
קחלפניך הנח לך בזויות זו ושמור לך
קט(ואין צריך לומר אם אמר לו בפירוש הנה הבית לפניך הנח לך במקום שתרצה, שלא קבל
קיעליו שמירתן כלל כמ"ש בחו"מ סי' רצ"[א]).
קיאאבל אם כשהפקידם אצלו קיבלם ממנו סתם,
קיבהרי קבל עליו שמירתן, והרי הם כרגליו, כיון שהם מסורים בידו לשמרן:
קיגכ מי שזימן
קידאצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך, אלא
קיהאם כן זיכה להם במנות אלו על ידי אחר מערב יום טוב:
קיו[1305] גמרא נ, ב (במקום שאין
קיזמסויים, אין לו אלא ד' אמות), ופרש"י (לבד מאלפיים משם והלאה). נב, א (שבת יש
קיחלו ד' אמות), ופרש"י (שקונה שביתה ברגליו יש לו ד' אמות לקניית בית, לבד מאלפיים
קיטלכל רוח). טור ושו"ע ס"א (כל אדם יש לו אלפיים אמה לכל רוח, חוץ מארבע
קכאמותיו).
קכאוכן הוא לעיל סי' שצו ס"א (כשמודדים
קכבאלפיים ממקום שביתתו, מודדים חוץ מד' אמות אלו). לקמן סי' תח (כשמודדים לו אלפיים
קכגלכל רוח מעירובו, מודדים מחוץ לד' אמות אלו, ואחר כך ממלאים הקרנות).
קכד[1306] טור ושו"ע שם (או מהמקום
קכהששבת בו). והיינו המקום המוקף במחיצה או העיר, כדלעיל סי' שצו ס"ד (שבת בתל ...
קכובקמה קצורה ... בעיר, כל העיר נחשבת כד' אמות).
קכז[1307] סעיף יד (עושין התחומין
קכחסביב העיר כטבלא מרובעת).
קכט[1308] רב נחמן אמר שמואל מב, א
קל(היה מהלך ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות בינוניות (דרך הליכתו של אדם
קלאאמה, רש"י), וזו היא תחום שבת). טור ושו"ע ורמ"א ס"ב (קדש
קלבעליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות (בינוניות) שהם תחום שבת).
קלג[1309] שו"ת מהר"י
קלדווייל סי' עה (ונראה דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה, וכן עלתה לי
קלההמדה. וכן משמע פרק מי שהוציאוהו אמר רב יודא אמר שמואל היה שובת בבקעה ואינו יודע
קלותחום שבת, מהלך אלפיים פסיעות בינוניות, וזהו תחום שבת, אלמא פסיעה בינונית היא
קלזאמה, והיינו כשיעור אורך ב' מנעלים, מנעל אחד מקום מצד הרגל ושיעור מנעל בין רגל
קלחלרגל). מ"א ס"ק א (היינו אורך ב' מנעלים, מנעל אחד מקום
קלטמצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו סי' ע"ה)).
קמוראה גם לעיל רס"י שא בהשלמה
קמא(פסיעה גסה, דהיינו כל שיש בה יותר מאמה מראש גודל רגל זו עד ראש גודל הרגל
קמבהשניה), ושם (הערה ט).
קמגונתבאר בשיעורי תורה ע' נו-ז, דהיינו
קמדשהרגל עצמה ארכה לערך 24 ס"מ, שהוא חצי אמה של 48 ס"מ.
קמהאמנם מה שנתבאר כאן "הרגל עם המנעל
קמוהוא גם כן כחצי אמה", הוא לכאורה רק לפי שיעור של רבינו לפני חזרה (ראה לקמן
קמזסי' תעב סי"ח, והערה קכג), שהאמה היא לערך 60 ס"מ, שהרי הרגל עם המנעל
קמחהם לערך 30 ס"מ.
קמט[1310] כדלקמן סי' תקכח ס"ב
קנ(כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת אלא אם כן הניח עירובי תחומין, כך הוא ביום טוב,
קנאוכל הלכות תחומין נתבארו בהלכות שבת).
קנבוהקדים כאן לומר שאיסור תחומין הוא גם
קנגביום טוב, כי ההלכות הבאות לפנינו שייכות רק ביום טוב ולא בשבת, כמבואר במ"א
קנדס"ק ב (מיירי ביום טוב, דבשבת אסור להוציא), שהרי
קנהבשבת אסור להוציא את הכלים אפילו תוך אלפיים אמה של הבעלים (שאסור לטלטל בשבת יותר
קנומד' אמות בכרמלית), וביום טוב מותר להוציא את הכלים תוך אלפיים אמה של הבעלים,
קנזואסור להוציאם מחוץ לתחום.
קנח[1311] משנה ביצה לז, א (הבהמה
קנטוהכלים כרגלי הבעלים), ופרש"י (אין אדם יכול להוליכה ביום טוב אלא במקום
קסשבעליה יכולין לילך, ואם לא ערב יש לה אלפיים לכל רוח העיר, ואם ערב לצפון גם היא
קסאתלך לצפון ולא לדרום). טור ושו"ע ס"ג (כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת
קסבוביום טוב אלא אלפיים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ
קסגלאלפיים אמה של בעליהם, ואם עירבו בעליהם לרוח אחת, אין שום אדם יכול להוליכם לרוח
קסדהאחרת, אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך).
קסהוכן הוא לקמן סי' תא ס"א (וכל
קסוחפציו כמוהו).
קסז[1312] משנה ביצה לז, א (המוסר
קסחבהמתו לבנו ... הרי אלו כרגלי הבעלים). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה
קסטהי"א (המוסר בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב). מ"מ שם (לאשמועינן
קעדאע"ג דהוא יחיד, לא קנה, לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהם,
קעאואינן מחשיבין אותם כאילו הוציאם מרשותם). שו"ע ס"ד (המוסר בהמתו לבנו,
קעבהרי הוא כרגלי האב). מ"א ס"ק ג (לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד
קעגבניהם, ואין כוונתם למסור ברשותם (מ"מ)). נהר שלום סוף ס"ק א (נמצינו
קעדדלהרמב"ם אפילו מסרה לבנו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי האב).
קעה[1313] מ"א ס"ק ד (אפילו
קעולרועה עכו"ם, עיין סוס"י ת"א).
קעז[1314] סעיף א (חפצי הנכרי קונים
קעחשביתה במקומן, אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה הם, שגזרו על חפצי הנכרי גזירה משום
קעטחפצי ישראל).
קפ[1315] ברייתא ביצה לז, ב (המוסר
קפאבהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים), וגמרא שם (דלא כרבי דוסא, דתניא רבי
קפבדוסא אומר, ואמרי לה אבא שאול אומר ... והמוסר בהמה לרועה, אע"פ שלא מסרה לו
קפגאלא ביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה. אפילו תימא ר' דוסא, ולא קשיא, כאן ברועה אחד
קפדכאן בשני רועים). כפירוש הרי"ף שם כ, ב (אוקימנא בשני רועים, דלא קנה אחד מהן,
קפהולפיכך הרי אלו כרגליו, אבל אם מסרה לרועה אחד, הרי היא כרגלי הרועה, ואפילו לא
קפומסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה). ר"ן שם (נראה מדברי הרי"ף
קפזז"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתניתין בשני רועים, היינו שמסר אותם מערב יום טוב
קפחלשניהן, ולא בירר דבריו, ולמחר בירר ומסר שמירתו לאחד מהם, ולפיכך הרי הם כרגלי
קפטהבעלים). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה הי"א (מסרה לרועה, ואפילו נתנה לו
קצביום טוב, הרי היא כרגלי הרועה. מסרה לשני רועים, הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא
קצאקנה אחד מהן). מ"מ שם (וזה פירושה לדעת רבינו, משנתנו דקתני במוסר לרועה הרי
קצבהיא כרגליו, היא בשני רועים, לפי שלא קנאה אחד מהם והרי היא ברשות בעלים, ורבי
קצגדוסא היא ברועה אחד. וכן פירשו בהלכות). שו"ע ס"ה (מסרה לרועה, אפילו
קצדנתנה לו ביום טוב, הרי הוא כרגלי הרועה. ואם מסרה לשני רועים, הרי היא כרגלי בעליה,
קצהמפני שלא קנה אחד מהם). מ"א ס"ק ה (אף על פי שמערב יום טוב מסרה לשניהם,
קצווביום טוב בירר דבריו שמסרה לאחד מהן, אפילו הכי הוי כרגלי בעליו, לפי שלא בירר
קצזדבריו מערב יום טוב (ר"ן)).
קצח[1316] שמואל ביצה לח, א (שור של
קצטרועה (אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו, רש"י) הרי הוא
רכרגלי אותה העיר (אלפיים אמה לכל רוח. ואפילו עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת,
ראאינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפיים,
רבדמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר, לפי שרגילין ליקח הימנו. אבל כרגלי בני עיר אחרת,
רגלא, דאין לרועה שם סוחר בהמות, כמו פטם, שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו,
רדרש"י)). טור ושו"ע ס"ז (שור של רועה, כרגלי אנשי אותה העיר).
רהט"ז ס"ק א (פירש"י אפילו עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אחת, אינו
רומעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכה ממנו לרוח שכנגדו אלפיים, דמאתמול
רזמוקמינן לה ברשות בני העיר, לפי שרגילים ליקח ממנו).
רח[1317] שמואל שם (שור של פטם (שמפטם
רטשוורים למכור, רש"י) הרי הוא כרגלי כל אדם (אפילו בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי
ריעירוב, מוליכו למקומו, כיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר
ריאוזבין ליה, רש"י)). רמב"ם הל' יום טוב פ"ה הט"ו (שור של פטם,
ריבכרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי
ריגאותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאין לקנותו ... שדעת בעליו מערב
רידיום טוב כך הוא, שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות). טור ושו"ע ס"ו (שור של
ריהפטם, כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב). לבוש ס"ו (ואפילו הוא מעיר אחרת חוץ
ריולתחום של עיר זו ובא לכאן על ידי עירוב, מפני שודאי דעת בעלים למוכרו לאנשים אחרים
ריזחוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכל שומעים שמעו ובאים לקנותו). מ"א
ריחס"ק ו (מפני שהכל יודעים ובאים לקנותו, אם כן דעת בעליו למכרו לאנשים אחרים).
ריטועוד הוסיף הרמב"ם שם (וכן אם שחטו
רכבעליו ביום טוב ומכר בשרו, כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך ...
רכאונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל). ובמ"מ שם (וכתב רבינו שטעם
רכבשור של פטם, לפי שהוא כנכסי הפקר וכבור של עולי בבל, וכן כתבו בתוספות, והוסיפו
רכגלומר שחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטם). וכן הובאה הלכה זו בשו"ע שם, וטעם
רכדהנ"ל הובא בלבוש שם (וחכמים עשאוהו כן מפני תקנת הפטום לשמחת יום טוב).
רכהוביארו טעמים אלו, כדי שלא יקשה מהאמור
רכולקמן סי"ד (ב' שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שחלקוה ולקחו כל
רכזאחד מנתו, הרי כל הבשר של זה וזה כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו כשהיתה
רכחהבהמה בחייה).
רכט[1318] משנה ביצה לז, א (כלים
רלהמיוחדין לאחד מן האחין שבבית, הרי אלו כרגליו. ושאין מיוחדין (לאחד מהן, אלא
רלאלכולן, רש"י), הרי אלו כמקום שהולכין (למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך
רלבאת הכלים, אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפיים לצפון והשאר לא ערבו, הוא מעכב על ידם
רלגמלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת, מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון,
רלדאלא אלפיים שהן מותרין בהן, רש"י)). טור ושו"ע ס"ח (כלים המיוחדים
רלהלאחד מהאחים שבבית, הרי הם כרגליו. ושאינן מיוחדים, אין יכולים להוליכם אלא למקום
רלושכולם יכולים לילך).
רלז[1319] ברייתא ביצה לז, ב (שנים
רלחששאלו חלוק אחד בשותפות (מבעוד יום להיות ברשות שניהם, רש"י), זה לילך בו
רלטשחרית (של יום טוב, רש"י) לבית המדרש, וזה ליכנס בו ערבית (של יום טוב,
רמרש"י) לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון (על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון,
רמארש"י) וזה ערב עליו לדרום, זה שערב עליו לצפון מהלך לצפון (ומוליכו לצפון,
רמברש"י) כרגלי מי שערב עליו לדרום (מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון
רמגמוליכו זה לצפון ולא יותר, רש"י), וזה שערב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי
רמדשערב עליו לצפון (מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון, כמו שרגליו של צפוני
רמהמותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר, מפני חלקו של צפוני, רש"י). ואם מצעו
רמואת התחום (תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום, ואם נתנו
רמזעירובן זה לסוף אלפיים לצפון וזה לסוף אלפיים לדרום, ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק
רמחבין שני עירוביהן, רש"י) הרי זה לא יזיזנה ממקומה (לא לצפון ולא לדרום,
רמטשהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה, וכן הדרומי לצפון, שממקום עירובו יש לו אלפיים
רנלכל רוח, שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו, רש"י)).
רנאטור ושו"ע ס"ט (שנים ששאלו חלוק, זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית,
רנבלא יוליכו אלא למקום ששניהם יכולים לילך. ואם עירב זה לסוף אלפיים למזרח וזה לסוף
רנגאלפיים למערב, לא יזיזוהו ממקומו).
רנד[1320] "אף שמשתכר בעירובו
רנהאלפיים אמה, שעכשיו יכול להלך מן העיר ד' אלפים לרוח אחת, אלפיים עד עירובו
רנוואלפיים להלאה מעירובו, הרי הוא מפסיד בו אלפיים שמן העיר לרוחות אחרות".
רנזאלא דמיירי התם שהוא בעיר, ולא הפסידו
רנחאת העיר עצמה, ששניהם יכולים ללכת בה. ואילו במשנה מיירי שאינם בעיר, ולכן
רנט"הרי זה לא יזיזנה ממקומה".
רס[1321] ביצה לז, ב
רסא(שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות (מערב יום טוב, לחלקן ביום טוב),
רסברב אמר חבית מותרת (להוליך כל אחד חלקו למקום שערב, רש"י) ובהמה אסורה (להוליך
רסגאלא למקום ששניהם הולכים), ושמואל אמר חבית נמי אסורה, מאי קסבר רב ... קסבר יש
רסדברירה, ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי (חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין,
רסהרש"י)). רי"ף שם (ואיפסקא הלכתא בהדיא כרבי הושעיא דסבר בדרבנן יש ברירה,
רסווקם ליה רב ורבי הושעיא בחדא שיטתא, ושמואל ורבי יוחנן בחדא שיטתא, וכיון דקאי רבי
רסזהושעיא דהלכתא כותיה, בהדי רב, שמעינן דהלכתא כותיה דרב). שו"ע ס"י (ב'
רסחשלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר
רסטכרגלי שניהם. אבל אם לקחו חבית של יין וחלקוה ביום טוב, חלקו של כל אחד מהם כרגליו).
רעלבוש ס"י (דקי"ל בדרבנן יש ברירה, רוצה לומה שעכשיו כשחולקין היין נתברר
רעאשחלק זה היה מאתמול של זה וחלק של זה היה של זה, וחלקו של זה קנה שביתתו עמו וחלקו
רעבשל זה קנה שביתתו עמו). ט"ז ס"ק ב (כרגלי שניהם, לפי שבין השמשות ינק כל
רעגאחד מחבירו). מ"א ס"ק ז (בהמה בשותפות, מפני שבחייה יונקים האיברים
רעדמהדדי), וס"ק ח (חבית, אמרינן יש ברירה דזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה, כיון
רעהדאיסור דרבנן הוא).
רעווכן הוא לקמן סי"ד (שהרי הם שותפים
רעזבבור ויש ברירה כמ"ש בחבית של יין). לעיל סי' רסה בקונטרס אחרון ס"ק א
רעחד"ה ועיין (ובדרבנן אמרינן אפילו ברירה).
רעטואף שאסרו כאן בבהמה בשותפות מטעם
רפיניקה, מכל מקום התירו לעיל ס"ז בפטם, ונתבאר שם (הערה 1317)
רפאטעמי החילוק בינם.
רפב[1322] משנה ביצה לז, א (השואל
רפגכלי מחבירו מערב יום טוב, כרגלי השואל). גמרא לח, א (פשיטא (דכי שאלו מבעוד יום
רפדברשותיה קאי, רש"י), לא צריכא שלא מסרו לו אלא ביום טוב, מהו דתימא לאו
רפהברשותיה אוקמיה, קמ"ל (והשואל דקא תני, בדבורא בעלמא, ולא משך מבעוד יום,
רפווקמ"ל, כיון דאסמכיה, ברשותיה אוקמיה, רש"י). מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר
רפזרבי יוחנן, השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב,
רפחהרי הוא כרגלי השואל). טור ושו"ע סי"א (השואל כלי מחבירו מערב יום טוב,
רפטאפילו לא לקחו עד הלילה, הרי הוא כרגלי השואל). ט"ז ס"ק ג (כיון שמערב שבת
רצאמר להשאיל לו).
רצא[1323] משנה שם (ביום טוב (ואם
רצבשאלו ביום טוב משחשכה, רש"י), כרגלי המשאיל (לפי שקנה שביתה אצל בעליו,
רצגרש"י)). גמרא לח, א (פשיטא (כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן, וסיפא נמי הכי
רצדאיתא, דאפילו דבורא לא הוה אלא ביום טוב, רש"י). לא צריכא דרגיל ושאיל מיניה,
רצהמהו דתימא ברשותיה קא מוקים ליה, קמ"ל מימר אמר (האי משאיל, רש"י) דלמא (כיון
רצודלא אתי ואמר לי, רש"י) משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה). טור
רצזושו"ע שם (ואם שאלו ממנו ביום טוב, אף על פי שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב,
רצחהרי הוא כרגלי המשאיל).
רצט[1324] משנה ביצה לז, א (האשה
שששאלה מחברתה תבלין (לקדרתה, רש"י) ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו (הקדרה ןהעיסה,
שארש"י) כרגלי שתיהן (אין
שבמוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או
שגהמים והמלח שביתה אצל בעליהן, רש"י)). טור ושו"ע סי"ב (האשה ששאלה
שדמחברתה מים ומלח לעיסתה, ותבלין לקדירתה, ביום טוב, הרי העיסה ותבשיל כרגלי שתיהן).
שה[1325] רב אשי שם לט, רע"א
שו(משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל).
שז[1326] כדלעיל סי' שלה ס"ד
שח(שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל, אלא כשנתערב מין במינו, אבל לא בשאינו מינו,
שטכמ"ש ביו"ד סי' ק"ב), והוא בשו"ע יו"ד סי' קב ס"א (ואם
שינתערבה בשאינה מינה, בטלה בס').
שיא[1327] תירוץ ב' בתוס' שם
שיבד"ה משום (דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא על ידי המים, והקדרה נתקנה בשביל
שיגהתבלין, אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד). מ"א ס"ק ט (ולא אמרינן
שידדליבטל מים ומלח בעיסה, דכיון שבאו לתקן העיסה, הוה ליה כמין במינו ולא בטל בדבר
שיהשיש לו מתירים. עס"י תקי"ג, עסי' שי"ח סס"ח).
שיווהוא כדלקמן סי' תקיג ס"ז (במה
שיזדברים אמורים כשלא נתנה בקדרה כדי לתקן את התבשיל, אלא כדי שתתבשל בקדרה זו עם
שיחהתבשיל ויאכלנה בפני עצמה, אבל אם נתנה בקדרה לתקן התבשיל ... הרי היא נחשבת מין
שיטאחד עם התבשיל, וכבר נתבאר שכל דבר שיש לו מתירין שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו
שכבאלף). קונטרס אחרון שם ס"ק ד (פשיטא דהכי נקטינן ... וכן הוא הסכמת רוב
שכאהראשונים וכל האחרונים).
שכב[1328] משנה ביצה לט, א (הגחלת
שכגכרגלי הבעלים, ושלהבת בכל מקום), ופרש"י (כגון הדליק נר בשלהבת חברו, אינו
שכדמעכב באיסור תחומין). טור ושו"ע סי"ג (לקח מחבירו ביום טוב גחלת, לא
שכהיוליכנה אלא כרגלי הנותן; אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת חבירו, הרי הוא כרגלי זה
שכושהדליק).
שכזוכן הוא לעיל סי' רחצ ס"ח (אם ישראל
שכחהדליק נר שלו מנר של עבודה זרה, מברכין עליו, שמותר ליהנות ממנו אף על פי שהודלק
שכטמשלהבת של עבודה זרה, שהשלהבת אין בו ממש).
של[1329] משנה ביצה לט, א (בור של
שלאיחיד כרגלי היחיד (אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור, רש"י), ושל אנשי
שלבאותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר (אלפיים לכל רוח חוץ לעבוריה, רש"י)). עבודת
שלגהקדש שער ה סכ"א (עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום, זה מוליך כרגליו לצפון
שלדוזה מוליך כרגליו לדרום, שבור זה כבור של שותפין ויש ברירה). הובא במ"מ הל'
שלהיום טוב פ"ה הי"ד. טור ושו"ע סי"ד (בור של יחיד הרי הוא כרגלי
שלובעליו, ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר). מ"א ס"ק יא (ואם עירב אחד
שלזמהעיר, יכולין להוליכן עמו).
שלח[1330] משנה שם (ושל עולי בבל (עשויין
שלטלעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם, רש"י) כרגלי הממלא (מפני
שמשהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו, אינו מוליכן אלא כרגליו
שמא... קסבר יש ברירה להחמיר, ואמרינן, הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו
שמבוברשותיה קיימי, רש"י)). טור ושו"ע שם (ושל הפקר כרגלי הממלא). לבוש
שמגסי"ד (ובור של הפקר העומד באם הדרך, הרי הם כרגלי הממלא ממנה בראשונה ביום
שמדטוב זה).
שמהוכן הוא לקמן סי' תא ס"א (חפצי
שמוהפקר שאין להם בעלים שיוכלו להקנות להם שביתה, לא קנו שביתה מאליהם, אלא הרי הם
שמזכרגלי הזוכה בהם תחלה, שיכול להוליכם למקום שילך הוא). לקמן סט"ו (כרגלי
שמחהממלא ראשון, שאז קנו שביתה כשביתתו).
שמט[1331] משנה וגמרא ביצה לט, א (בור
שנשל יחיד כרגלי היחיד ... ורמינהו נהרות המושכין (היינו סתם נהרות שיש להם משך
שנאלהלאה ממקום מקור נביעתן, רש"י) ומעינות הנובעין (אין יוצאין מגומות נביעתן
שנבלימשך הלאה, רש"י) הרי הן כרגלי כל אדם (דכל מידי דנייד לית ליה שביתה,
שנגרש"י). אמר רבה הכא במאי עסקינן במכונסין. ואתמר נמי א"ר חייא בר אבין
שנדאמר שמואל במכונסין). טור ושו"ע סט"ו (נהרות המושכים ומעיינות הנובעים
שנההרי הם כרגלי הממלא).
שנווכן הוא לקמן סי' תב סוף ס"א (ואם
שנזהמים מושכים או נובעים, אין צריך שום תיקון, שאינם קונים שביתה כלל, והרי הם כרגלי
שנחהממלא ראשון, כמו שנתבאר בסי' שצ"ז).
שנט[1332] מ"א ס"ק יב (משמע
שסבגמרא אפילו אין נובעין, כיון דניידי לא קנו שביתה). והוא ממשמעות עירובין מו,
שסארע"א (מיא באוקיינוס נמי מינד ניידי).
שסב[1333] רש"י שם ד"ה
שסגומעינות הנובעין (אין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה). מ"א ס"ק יג (הנובעין,
שסדואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה).
שסה[1334] תוס' מה, ב ד"ה ביום
שסוטוב (כרגלי כל אדם, פירוש, כאותו שיזכה בהן ראשון). רא"ש ביצה פ"ה
שסזסי"א (ואפילו הן של יחיד, דכיון דניידי לא קנו שביתה, והן כרגלי הזוכה בהן
שסחתחלה). טור ושו"ע שם (הרי הם כרגלי הממלא).
שסטדכמו בבור של הפקר שלא קנה שביתה אמרינן
שעלעיל סי"ד (כשבא זה ומילא וזכה במה שמילא מן ההפקר, הרי קנו אז שביתה כשביתתו),
שעאכך גם בנדים ונעים שלא קנו שביתה אמרינן הכא "הם כרגלי הממלא ראשון, שאז קנו
שעבשביתה כשביתתו".
שעג[1335] רמב"ם הל' יום טוב
שעדפ"ה הי"ד. שו"ע סט"ו (היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאים
שעהמהם בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב).
שעווטעם החילוק בין שבת ליום טוב, כי בשבת
שעזיש אופנים שאסור מטעם טלטול מכרמלית לרשות היחיד, כדלעיל סי' שנו
שעחס"א (אמת המים העוברת בחצר עמוקה י' טפחים ורחבה ד', אין ממלאים הימנה אלא אם
שעטכן עשה עליה לרחבה מחיצה גבוה י' בכניסתה וביציאתה). וכאן מיירי באופן המותר אף
שפבשבת.
שפא[1336] דהא ניידי, וכדלעיל סעיף
שפבהקודם.
שפג[1337] גמרא מה, ב לאוקימתא קמא
שפד(גשמים שירדו מערב יום טוב יש להן אלפיים אמה לכל רוח, ביום טוב הרי הן כרגלי כל
שפהאדם ... אמר ליה רב ספרא לאביי, ודילמא בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן, ואנשי אותה
שפוהעיר דעתם עילייהו). והיינו שמפרשים
שפזשבירדו מערב יום טוב יש להן אלפיים אמה כרגלי אנשי אותה העיר, ובירדו ביום טוב לא
שפחזכו אנשי העיר, והרי הן כרגלי הממלא.
שפטעבודת הקדש פ"ה סכ"א (גשמים
שצשירדו מערב יום טוב סמוך לעיר תוך אלפיים אמה, הרי הן כבור של אותה העיר, לפי שדעת
שצאאנשי העיר סומכת עליהן).
שצבים של שלמה ביצה פ"ה סי' טו (וגשמים
שצגהיורדים, בין ביום טוב ובין בערב יום טוב, קיימא לן כרבנן דהוי כחפצי הפקר, ואין
שצדקונין שביתה, אלא הן כרגלי כל אדם, חוץ מגשמים הסמוכין לעיר, דהוי כרגלי בני העיר,
שצהכדאיתא בפ' מי שהוציאוהו (עירובין שם)). ונראה מדבריו, שגם כשירדו ביום טוב סמוך
שצולעיר הוי כרגלי העיר, שאנשי העיר דעתם עילייהו אחר שירדו. ואפשר מפרש, שלפי מסקנת
שצזהגמרא שם דהך ברייתא סבירא ליה שחפצי הפקר קונים שביתה, בזה יש מקום לחלק בין ירדו
שצחבערב יום טוב לבין ירדו ביום טוב. אבל לפי מה דקיי"ל שחפצי הפקר אינם קונים
שצטשביתה, ואם ירדו סמוך לעיר אנשי אותה העיר דעתם עלייהו, כן הדין אף כשירדו ביום
תטוב, שנעשו אז כרגלי אנשי אותה העיר שדעתם עלייהו (וראה חכמת שלמה מה, ב ד"ה
תאבא"ד ולכך כשבאו בתוך עשרה. תוספת שבת ס"ק יז).
תבמ"א ס"ק יג (גשמים היורדים ביום
תגטוב סמוכים לעיר, הם כרגלי אנשי אותו העיר ... (יש"ש. גמרא)).
תדואף שכתב עליו במחצית השקל (מ"ש
תהמ"א גשמים היורדים ביום טוב, על כרחך טעות סופר הוא, דהא לפי מאי דסלקא דעתא
תומעיקרא דרישא ירדו מערב יום טוב יש לו אלפיים כו', מיירי שירדו סמוך לעיר, דדעת
תזאנשי העיר עליהן, אפילו הכי קתני סיפא ירדו ביום טוב הרי הם כרגלי כל אדם, ועל
תחכרחך כשירדו ביום טוב ליכא למימר שדעת אנשי העיר עליהן, ועל כרחך צריך לומר שטעות
תטסופר הוא במ"א, וצריך לומר גשמים שירדו מערב יום טוב).
תיאפשר דסבירא להו המ"א ורבינו,
תיאכמבואר לעיל לדעת הים של שלמה.
תיב[1338] גמרא שם (חוץ מגשמים
תיגהסמוכין לעיר, דהוי כרגלי בני העיר). מ"א שם (ומשמע בתוס' דף מ"ז דבתוך
תידהתחום מקרי סמוך לעיר). והוא בתוס' מז, ב ד"ה חרם (גשמים הסמוכים לעיר, דהוו
תיהכרגלי אנשי העיר ... דהכא דמימשכי מתחום זה לתחום זה בטלה דעתם, והוי כחפצי הפקר
תיודאין קונין שביתה לרבנן), ושם ד"ה והכלים (דהתם בסמוכין וקרובין דעתן עליהן,
תיזוהכא ברחוקים אלא שהן בתוך התחום). עבודת הקודש שם (גשמים שירדו מערב יום טוב סמוך
תיחלעיר תוך אלפיים אמה, הרי הן כבור של אותה העיר).
תיטוכן הוא לקמן סי' תב ס"א (כל מה
תכשהוא בתחום העיר ... אחר העיר הוא נגרר, וקונה שביתה בעיר).
תכא[1339] ים של שלמה שם (וכל שכן
תכבלתוך העיר [עצמה]). מ"א שם (וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה).
תכג[1340] מ"א שם (דלא קנו
תכדשביתה באוקיינוס או בעבים דמינד נייד). מגמרא מו, רע"א (מיא באוקיינוס נמי
תכהמינד ניידי), אף למ"ד חפצי הפקר קונין שביתה. וכל שכן לדידן (אף בנהר של
תכויחיד).
תכז[1341] ביצה לט, א (מילא ונתן לחבירו,
תכחרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, רב ששת אמר כרגלי הממלא). רא"ש שם פ"ה
תכטסי"ב (בסדר תנאים ואמוראים פסק כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי). טור
תלושו"ע סט"ז (מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו, הרי הם כרגלי הממלא).
תלא[1342] טור ושו"ע חו"מ
תלבסי' רסט ס"א (המגביה מציאה לחבירו, אעפ"י שלא אמר לו כלום, זכה בה).
תלג[1343] ר"ת בתוס' שם לט, ב
תלדד"ה הכא (דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו, דמגו דזכי לנפשיה
תלהזכי נמי לחבריה, והואיל ואתי מכחו, דין הוא שיהא כרגלי הממלא). רא"ש שם
תלופ"ה סי"ב (וכדפירש ר"ת, דהא דאמרינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו
תלזואף על פי שחב לאחרים, היינו טעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה,
תלחוכיון דזכיית חבירו אינה באה אלא על ידי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, הלכך הוי כרגלי
תלטהממלא). מ"א ס"ק יד (דמאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו,
תמהיינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וכיון דלא זכה אלא מכחו הוי כרגליו
תמא(תוספת והרא"ש)).
תמב[1344] משנה ביצה לט, ב (מי שהיו
תמגפירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו, לא יביאו לו),
תמדופרש"י (מפירותיו, הואיל והוא לא ערב לשם, דהכל כרגלי הבעלים). טור
תמהושו"ע סי"ז (מי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת רחוקה ממנו, ועירבו בני
תמואותה העיר לבא אצלו, לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו).
תמז[1345] רב שם מ, א (כגון שיחד לו
תמחקרן זוית). טור ושו"ע שם (במה דברים אמורים, כשייחד להם קרן זוית).
תמט[1346] מ"א ס"ק טו (בטור
תנוברא"ש משמע הטעם דכשייחד לו קרן זויות לא קיבל שמירתן, רק שאמר לו הא ביתא
תנאקמך, לכן הם כמוהו. וכ"מ בגמרא דקאמר הכא הוא קבל נטירתא). משמעות רא"ש
תנבשם פ"ה סי"ג (ודוקא כשקיבל עליו שמירה, אבל ייחד לו קרן זוית הוי כרגלי
תנגהמפקיד), וטור (אם קיבל עליו שמירתם הם כרגלי הנפקד, ואם ייחד להם קרן זוית הם
תנדכרגלי המפקיד).
תנהוראה לקמן סי' תמ סי"א (אם בשעה
תנושהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת, שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם ...
תנזכיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר, שהרי כבר מסר
תנחאותה זוית להנכרי, אין צריך לבערו).
תנט[1347] שו"ע ורמ"א שם
תסס"ב (אם אמר לו הנח לפניך, או הנח, סתם, או שאמר לו הרי הבית לפניך, אפילו
תסאשומר חנם לא הוי).
תסב[1348] רמב"ם שם פ"ה
תסגהי"ג. שו"ע סי"ז (אבל אם לא ייחד להם, הרי הם כרגלי זה שהם מופקדים
תסדאצלו).
תסהוראה מראי מקומות וציונים.
תסו[1349] ולכן יכול להביאם אליו,
תסזאם עירב לבוא אצלו. ונתבאר לעיל סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה ולדינא (בסוף
תסחפ"ה דביצה גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו, ומותר להביאן
תסטלו שיאכלם ביום טוב, משמע שמותר לו לומר להביאם לו). וכדלעיל שם סכ"ה (דכיון
תעשלחבירו מותר הוא, אין באמירתו אליו איסור כלל).
תעא[1350] משנה ביצה מ, א (מי שזמן
תעבאצלו אורחים (מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב, רש"י), לא יוליכו (לאחר
תעגסעודה, רש"י) בידם מנות (לביתם לסעודת לילה, רש"י), אלא אם כן זכה להם
תעדמנותיהם מערב יום טוב (על ידי אחר, רש"י)). טור ושו"ע סי"ח (מי
תעהשזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך
תעובו, אלא אם כן זיכה להם מערב יום טוב על ידי אחר במנות אלו).