Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Laws of Tishrei·Laws of Yom Kippur (Simanim 604-624)·Sim 624: Order of Motzei Yom Kippurשוע״ר עם ביאור דברי שלום·הלכות תשרי·הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)·תרכד סדר מוצאי יום הכיפורים

אתרכד סדר מוצאי יום הכיפורים
ובו ט"ו סעיפים
תפלת ערבית והבדלה
א ומתפללין תפלת ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית, אפילו אותם הממשיכים בה בלילה, כיון שהזכירו בה של יום הכיפורים.

בואומרים הבדלה בחונן הדעת כמו בכל מוצאי שבת ויום טוב:

גב וצריך להוסיף מן החול על הקודש ביציאתו כמו בכניסתו, כמו שנתבאר בסי' תר"ח דהיינו שימתינו מעט אחר צאת הכוכבים.

דובמקומות שמבדילין על הכוס בבית הכנסת בכל מוצאי שבת ויום טוב, גם עכשיו יבדיל השליח צבור, ויטעים מן הכוס לקטן, או לגדול אם מתכוין לצאת בהבדלה זו. ועיין בסימן רצ"ה:

הג המבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים אינו מברך על הבשמים, שלא תקנו אלא במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש יתירה שהלכה לה.

ואבל אם חל יום הכיפורים בשבת מברכין על הבשמים כמו בכל מוצאי שבת:

זהברכה על האוּר
ד אבל על האוּר צריך לברך אפילו כשחל בחול, לפי שהוא דבר חדש שלא נהנה ממנו ביום הכיפורים, שאסור בהבערה, לפיכך אינו דומה לשאר מוצאי יום טוב שאין מברכין עליו, לפי שאין מברכין על האוּר אלא בשעת חידושו, דהיינו במוצאי שבת שהוא תחלת ברייתו, או במוצאי יום הכיפורים שהוא כמו דבר חדש לנו, כמו שנתבאר:

חה ואין מברכין במוצאי יום הכיפורים על האוּר שהוציאוהו עתה במוצאי יום הכיפורים מן האבנים או מן העצים, ולא על האוּר שהודלק מאוּר זה, אלא על אוּר ששבת ממלאכה, כגון עששית שהיתה דולקת והולכת מערב יום כיפור.

טואע"פ שבמוצאי שבת מברכין על האוּר היוצא מן האבנים ועצים. היינו לפי שתחלת ברייתו במוצאי שבת היתה על דרך זה, שנטל אדם הראשון שני אבנים והקישן זה בזה ויצא אוּר ובירך עליו בורא מאורי האש, לכן מברכין במוצאי שבת על כל אוּר שבעולם (אלא אם כן נעשה בו מלאכה בשבת כמ"ש בסי' רח"צ), אפילו יצא עתה מן האבנים, לפי שזהו כעין ברייתו, אבל במוצאי יום הכיפורים שטעם ברכתו הוא לפי שפסקה הנאתו בו ביום, ועכשיו הותר לו, אין לברך אלא על אוּר ששבת ממש, דהיינו שהודלק מערב יום כיפור ושבת כל יום הכיפורים.

יואפילו אם חל יום הכיפורים בשבת, אין מברך במוצאי שבת אלא על האוּר שהודלק מערב יום כיפור ושבת כל יום הכיפורים, כדי להראות שיום זה הוא מקודש ששבת מן האוּר:

יאו ישראל שהדליק מגוי במוצאי יום הכיפורים, אין מברכין עליו, מפני שאוּרו של גוי נעשה בו מלאכה שהודלק ביום הכיפורים. ואע"פ שבמוצאי שבת מברכין עליו לפי שהוא מברך על תוספת שלהבת של היתר שנתוסף בנרו של ישראל. מכל מקום במוצאי יום הכיפורים אין מברך עליו, לפי שתוספת שלהבת זו היא נולדה עכשיו, ודומה לאוּר היוצא מן האבנים במוצאי יום כיפור שאין מברכין עליו, ולא על האוּר שהודלק ממנו, אלא על האוּר שדלק מערב יום כיפור, או על האוּר שהודלק ממנו. ולכן נוהגין להדליק נר להבדלה מעששיות של בית הכנסת שדלקו מערב יום כיפור:

יבז ומכל מקום אפילו אוּר שהודלק ביום כיפור עצמו, אם הודלק בהיתר, כגון לחולה, יכולים לברך עליו במוצאי יום הכיפורים, כמו שמברכין עליו במוצאי שבת כמ"ש בסי' רח"צ:

יגח אע"פ שמן הדין מותר לברך במוצאי יום הכיפורים על האוּר שהודלק מן האוּר ששבת, דהיינו שהודלק מערב יום כיפור, כמו שנתבאר. מכל מקום טוב להחמיר ולברך על אוּר ששבת מבעוד יום ממש.

ידומכל מקום לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן, אע"פ שהודלקו מבעוד יום, לפי שלא הודלקו רק לכבוד היום ולכבוד בית הכנסת, ולא בשביל להאיר, ואין מברכין אלא על האוּר שהודלק להאיר, כמ"ש בסי' רח"צ, אלא מדליק נר אחד מנר של בית הכנסת הדולק מערב יום כיפור, ויברך על שניהם ביחד.

טוואם אי אפשר לו להבדיל על שניהם ביחד, יבדיל על נר שהדליק מן נרות של בית הכנסת שהודלקו מבעוד יום, ולא יבדיל על נרות של בית הכנסת בלבד.

טזואם עבר ובירך על נרות של בית הכנסת בלבד, אע"פ שהודלקו לכבוד, אעפ"כ אין צריך לחזור ולברך על נר אחר, כיון שעשויין גם להאיר, שהרי מתפללין לאורן:

יזט ואוכלין ושמחין במוצאי יום כיפור, משום שהוא קצת יום טוב, כמ"ש בסי' תרכ"ג, ובת קול יוצאת במוצאי יום כיפור ואומרת לך אכול בשמחה:

יחיום כיפור שני ימים
י יש אנשי מעשה שמחמירין לעשות יום כיפור שני ימים, כמו שאנו עושים שני ימים טובים בגולה בשאר כל המועדות. ומי שנהג חומרא זו ורוצה לשנות מנהגו, צריך התרה כמו נדר.

יטאבל אין לנהוג חומרא זו משום שיש לחוש לסכנה, ועוד שהרי עכשיו שבטל קידוש החודש על פי הראיה אנו בקיאים בחשבון קביעות החדשים, ואנו אומרים שאלול לעולם חסר ויום ראשון של ראש השנה הוא ראש חודש תשרי, ובעשור לחודש הוא יום הכיפורים שלנו, ואין אנו עושין שאר כל המועדות שני ימים אלא כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו שהיו בזמן שהיו מקדשים החדשים על פי הראיה ולא היו יודעים יום שנראית בו הלבנה ונקבע בו ראש השנה בארץ ישראל, ואם כן ביום הכיפורים, אף אבותינו לא עשו אלא יום אחד מחמת חשש סכנה, שאין גוזרין על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, אם כן למה לנו להחמיר ולהתענות בחנם:

כיא ואותן העושין שני ימים יום הכיפורים, אפילו הם עשרה ביחד, אעפ"כ לא ישנו מתפלות של חול, שכל המתפלל תפלה שלא תקנוהו חכמים לזמן ההוא הרי זה מברך לבטלה. אך בסליחות ופיוטים יאמרו כרצונם, כיון שאין שם ברכה לבטלה. ובלבד שיאמרו אותם אחר סיום תפלתם, אבל לא יפסיקו באמירתם באמצע התפלה אפילו כשמתפללין בצבור שלהם:

כאיב וכשחל יום הכיפורים ביום חמישי אסור להם להכין צרכי שבת, אפילו על ידי אחרים או על ידי גוי, כיון שהן מחזיקין יום זה ליום הכיפורים, אך יאכלו בשבת עם אחרים שלא הרבו לבשל בשבילם.

כבאבל אם גוי בישל ביום זה לצרכו, אם הוא מכיר אותם אסורים לאכול מבישולו, אפילו אם סייע עמו ישראל בענין שאין בו משום בישולי גוים, גזירה שמא ירבה הגוי בשנה הבאה לבשל גם בשבילם. אבל ישראל המבשל בשביל עצמו, אין לחוש שמא ירבה לבשל גם בשבילם, שמן הסתם לא יעבור על לאו דלפני עור לא תתן מכשול, ולא יאכיל אותם מבישולו, כיון שהם מחזיקין יום זה ליום כיפור:

כגבין יום הכיפורים לסוכות
יג הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הן ימי שמחה, שבהן היו מחנכין את המזבח בימי שלמה, לפיכך אין מתענין בהן אפילו יום מיתת אב ואם, ואין אומרים תחנון:

כדיד ביום שאחר יום הכיפורים משכימין לבית הכנסת:

כהטו (כל הדברים האסורים ביום הכיפורים מחמת מצות עינוי, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, מותרים מיד אחר שהוסיף מעט מחול על הקודש, אפילו לא הבדיל עדיין בתפלה, חוץ מאכילה ושתיה, שלא אסרו קודם הבדלה אלא אכילה ושתיה, ועשיית מלאכה ממש, כמו שנתבאר בסי' רצ"ט עיי"ש):