Shulchan Aruch HaRav with Divrei Shalom·Morning Rising and Tzitzis·Laws of Tzitzis·Tzitzis Made by Non-Jews·Women·and Borrowed Tallisשוע״ר עם ביאור דברי שלום·השכמת הבוקר וציצית·הלכות ציצית·יד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה

איד דיני ציצית שעשאן נכרי ונשים וטלית שאולה
ובו ט"ו סעיפים
הכשרים להטיל ציצית בבגד
א נכרי שהטיל ציצית בבגד, פסול, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית וגו', בני ישראל יעשו ציצית על הכנף, ולא נכרי:

בב האשה כשרה להטיל ציצית בבגד, מפני שהיא בכלל בני ישראל.

גויש מדמין ציצית לתפילין, כמו שהנשים פסולות לכתוב [תפילין] מפני שאינ[ן] חייב[ות] בהנחתן, כמ"ש בסי' ל"ט, כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייב[ות] במצות ציצית. ולפי דבריהם אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד, (א) ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחלה לדברי הכל.

דוהלכה כסברא הראשונה. ומכל מקום טוב ליזהר לכתחלה כסברא האחרונה:

הג אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם, מפני שאם אי אתה אומר כן, למה הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי שלא יטיל ציצית בבגד, שהרי נכרי אינו מתכוין לשם מצות ציצית.

ואבל יש אומרים שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים, (ב) ולא הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי אלא אם ישראל עומד על גביו, ומסייע עמו, ואומר לו שיעשה לשם ציצית, אפילו הכי פסולים. וכן הלכה.

זומכל מקום בשעת הדחק, [כגון] שאין לו טלית אחרת מצוייצת (כהלכתה), וגם אי אפשר לו להתיר הציצית ולחזור ולהטילם בטלית בכוונה, כגון שהוא שבת, יש לסמוך על סברא הראשונה. וילבש טלית זו, אבל לא יברך עליה, דברכות אינן מעכבות:

חטלית שאולה
ד השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום, שנאמר כסותך, שלך, אבל לא של אחרים. אבל לאחר שלשים חייב להטיל בה ציצית מדרבנן, מפני שנראה כשלו. ואלו שלשים יום צריכים להיות רצופים, אבל אם החזירה להבעלים תוך ל' יום וחזר ושאלה ממנו, אינו מצטרף, אלא מונה הלמ"ד יום משאלה השניה:

טה אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו, הרשות בידו, ואינה ברכה לבטלה. ואע"פ שהוא פטור מן הדבר, יכול לומר וצונו להתעטף, כמו שהנשים מברכין על כל המצות שהן פטורות מהם, מטעם שיתבאר בסי' י"ז עיי"ש:

יו השואל מחבירו טלית מצוייצת, חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה, אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר:

יאז במה דברים אמורים בטלית המיוחדת למצות ציצית, כגון טלית גדול, או מה שקורין ארבע כנפות, דבזה ודאי לא מקנה לו אלא כדי לעשות המצוה ולברך עליו, ולכן הוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר. אבל המשאיל לחבירו מלבוש של ד' כנפות שאדם לובש אותו דרך מלבוש בעלמא ולא לשם מצות ציצית, אלא שמטיל בו ציצית מפני שיש בו ד' כנפות, אין השואל צריך לברך עליו, משום דאין לנו בירור שהשאילו לשם מצוה שנאמר דהוה כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, דשמא למלבוש בעלמא השאילו.

יבאבל אם ירצה לברך הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל:

יגח השואל מחבירו טלית מצוייצת (ג) כדי לעלות לדוכן או לעלות לקרות בספר תורה או לירד לפני התיבה, אם המשאיל יודע שהשואל לובשו לשם מצות ציצית, אם כן אדעתא דהכי השאילו שיברך עליו, והוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן מברך עליו השואל ברכה מחוייבת כאילו היתה שלו ממש.

ידאבל אם אין בדעת המשאיל שהשואל לובשה לשם מצות ציצית, רק שהוא סובר שאינו לובשו אלא מפני כבוד הציבור, אם כן אין עלינו לומר דהוי כאילו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן אין צריך השואל לברך עליה ברכה מחוייבת. רק אם ירצה לברך, הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל:

טולהתעטף בטלית חבירו שלא מדעתו
ט מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת, דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס.

טזאלא דאם מצא הטלית מקופלת, צריך הוא גם כן לקפלה לאחר שיסירנה מעליו, דאם לא יקפלנה, יקפיד בעל הטלית, והוה שואל שלא מדעת, דנקרא גזלן. ואין צריך לקפלה כסדר [קיפולו] הראשון דוקא, אלא אפילו אם מקפל בענין אחר, די בכך. ובשבת אין צריך לקפלו כלל. ועיין סימן ש"ב:

יזי לא התירו להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, אלא באקראי בעלמא, אבל בקביעות אסור, שמא יקפיד בעל הטלית.

יחואפילו באקראי לא התירו להתעטף אלא במקום שהניחו בעלים, אבל לא יוציאנה מאותו מקום למקום אחר, כגון מבית הכנסת לביתו, או מבית בעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנה במקום שנטלה משם אסור, דלא ניחא ליה לאינש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו:

יטיא כשמתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו, אין צריך לברך עליו, שהרי כאן לא שייך לומר דהוה כאילו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, כיון שאין בעל הטלית יודע מאומה. אבל אם ירצה לברך, הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל סעיף [ה' ז' ח'] עיין שם:

כיב וכן מותר להתלבש באקראי בעלמא בתפילין של חבירו שלא מדעתו, וצריך לברך עליהם, מפני שהתפילין חובת הגוף הם, ואין צריך שיהיו התפילין שלו דוקא. רק יזהר לקפלם, אם מצאן מקופלים, ושלא יוציאן ממקום שהונחו שם, שמא יקפיד עליו בעל התפילין, והוה מצוה הבאה בעבירה:

כאיג ספרים של חבירו אסור ללמוד בהן שלא מדעתו, אפילו באקראי בעלמא, משום דבעל הספרים חושש שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב משמושם, ובשביל כך לא ניחא ליה שילמוד בהם כלום.

כב(ואם הפקיד ספרים אצל תלמיד חכם, עיין בחו"מ סי' רצ"ב סעיף כ', עיין שם):

כגציצית שאולים
יד כשם שטלית שאולה אינה בתורת חיוב ציצית, כך ציצית שאולין אינן ציצית כלל, ואינן פוטרין את הבגד, שנאמר ועשו להם, משלהם.

כדואינן נקראין שאולין אלא אם כן התנה עמו המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין בעצמן ששאלם ממנו. אבל אם אינו צריך להחזיר לו אותן החוטין בעצמן, אין זה נקרא שאלה, אלא הלוואה, והרי הם כשלו ממש, ולכן מותר להטיל אותם בבגד אפילו לכתחלה.

כהואפילו אם התנה עם המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין עצמן, אפילו הכי אינן פסולין, אלא אם כן אין המשאיל יודע שהוא שואל אותם ממנו לשם ציצית, רק שהוא סובר שרוצה לעשות בהם מלאכה אחרת. אבל אם המשאיל יודע שהשואל רוצה להטיל החוטין בבגד לשם ציצית ואדעתא דהכי השאילם לו, מותר השואל להטילם בבגד ואפילו לכתחילה, דהוה כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, וכמ"ש לעיל גבי טלית שאולה בסעיף [ו']:

כוטו טלית של שותפין חייבת בציצית, שנאמר על כנפי בגדיהם וגו', לשון רבים, לרבות של שותפין:

כזקונטרס אחרון
(א) ואפילו אם הגדול עומד על גביו כו'. הגם דמגן אברהם סתם וקיצר כאן. מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה, כמו שיתבאר.

כחואין לומר דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית, ולכן אין לפסול הקטן כדמשמע בתוספות גיטין פרק ב עיין שם. מכל מקום, כיון דבשו"ע פוסל אם הטיל סתם, מכלל דלא סבירא ליה כהתוספות, אלא כמו שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה ליישב קושיית התוספות עיין שם. והרמב"ם שחולק על מה שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה כמו שנתבאר בסימן לב, משום הכי מכשיר אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטיב.

כט(ב) ולא הוצרך כו' ומסייע עמו כו'. כן כתוב באלי' זוטא דלא כעולת תמיד, וכן משמע לפי מה שנתבאר בסימן יא.

ל(ג) כדי לעלות לדוכן כו'. הנה על דין זה דצריך לברך מיד כששאלה מצויצת, יש שני טעמים, האחד נתבאר ברא"ש פרק ח דחולין, משום דאדעתא דהכי כו', והוי כאילו נתן לו במתנה כו' (וכמו שכתבתי בפנים סעיף [ו]). ולפי זה משמע דאם לא השאילה לו אדעתא שיברך עליה אין צריך לברך. וכן פסקו הט"ז, והמגן אברהם סעיף קטן ח. הטעם השני נתבאר ברא"ש הלכות ציצית, דלא פטרו טלית שאולה אלא מלהטיל בה ציצית, אבל אם שאלה מצויצת חייב לברך עליהם מיד. ולפי זה אפילו לא השאילה לו אדעתא שיברך עליהם, אפילו הכי חייב לברך. וכן כתב במעדני מלך פרק ח דחולין, שדברי הרא"ש הם סותרים למה שכתב בהלכות ציצית. וכן דעת הטור, שלא הזכיר כלל טעמא דאדעתא כו'. וכן כתב באליה זוטא בשם הרוקח. ולענין הלכה, כבר נתבאר שדעת הט"ז והמגן אברהם לפסוק כטעם הראשון.

לאולפי זה מה שכתב המגן אברהם דהעובר לפני התיבה צריך לברך, ומביא ראיה מרא"ש הלכות ציצית, אין ראיה כלל, דהתם אכתי לא נחית עדיין הרא"ש ז"ל לסברא זו דאדעתא כו'. ותדע, שהרי כתב שם שכן כתב בעל העיטור, ובטור אבן העזר סימן כח משמע דלא סבירא ליה לבעל העיטור סברא זו דאדעתא כו' (ועיין ברא"ש פרק קמא דקדושין). אלא על כרחך צריך לומר דסבר כטעם השני שנתבאר. אבל לפי מה שכתבו לעיל האחרונים לפסוק כטעם הראשון דאדעתא כו', אם כן הכל תלוי בדעת המשאיל, וכמו שנתבאר בפנים, וכן משמע במעדני מלך פרק ח דחולין.

לבומה שכתב המגן אברהם ראיה מפסקי התוספות. המעיין בפסקי תוספות יראה בעין דאדרבה משם מוכח להיפך, שהרי כתבו וזה לשונם השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות וכו', אבל חובה אינו עד שלושים יום, וכן כהנים המתעטפים כו', אבל בית חייב במזוזה מיד, עד כאן לשונם, אם כן משמע בהדיא דאין חייב לברך, אלא הרשות בידו לברך. ואפשר שגם כוונת המגן אברהם הוא דיכול לברך. אי נמי דהמגן אברהם סובר דהעובר לפני התיבה ומתעטף, אין כוונתו אלא לשם מצות ציצית, ואם כן יש לומר אדעתא כו'.

לגולכן כתבתי דהכל תלוי בדעת המשאיל, אם השאילה לו אדעתא שיברך. ובזה אף המגן אברהם מודה, דאם דעת המשאיל שאינה לובשה אלא משום כבוד, ולא משום מצות ציצית, דלא הוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, כמו שכתבתי לעיל בשם המעדני מלך.

לד(מה שכתב הט"ז והאריך הרבה להקשות על הרא"ש, לא קשיא מידי. עיין מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ח, וסימן תרנח סעיף קטן ג, ודו"ק היטיב).