Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 523/שולחן ערוך הרב·אורח חיים תקכ״ג

אדִּינִים הַנּוֹהֲגִים בִּבְהֵמוֹת בְּיוֹם טוֹב וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
זְבוּבִים הַנִּתְלִים בִּבְהֵמָה — מֻתָּר לַהֲסִירָן מִמֶּנָּה בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי כֵן נַעֲשָׂה בָּהּ חַבּוּרָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה — מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁזֶּהוּ דָבָר שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ חַבּוּרָה, שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים אֵין חַבּוּרָה נַעֲשָׂה עַל יְדֵי כָךְ.

באֵין מְגָרְדִין הַבְּהֵמָה בְּמַגְרֶדֶת בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת שֵׂעָר, וְחַיָּב מִשּׁוּם גּוֹזֵז. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהַשִּׁיר שֵׂעָר, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר מֻכְרָח דִּכְשֶׁמְּגָרֵד בְּמַגְרֶדֶת הוּא מַשִּׁיר שֵׂעָר — הֲרֵי זֶה אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"כ עַיֵּן שָׁם.

גאֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, דְּהַיְנוּ שֶׁאָסוּר לִמְשׁוֹךְ הַוָּלָד מִן הָרֶחֶם. אֲבָל מַסְעִידִין אוֹתָהּ בְּלֵדָתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז בַּוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ. וְנוֹפֵחַ לוֹ בְּחָטְמוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דַּד לְתוֹךְ פִּיו.

דבְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁרִחֲקָה וְלָדָהּ — מֻתָּר לְזַלֵּף עָלָיו מֵי שִׁלְיָתָהּ (פֵּרוּשׁ שֶׁשּׁוֹרִין אֶת הַשִּׁלְיָא בְּמַיִם) וְלִתֵּן מְלֹא אֶגְרוֹף מֶלַח בְּרַחְמָהּ כְּדֵי שֶׁיִּכְאוֹב לָהּ וְתִזְכּוֹר צַעַר הַלֵּדָה וּתְרַחֵם עָלָיו. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לִבְהֵמָה טְמֵאָה, לְפִי שֶׁהוּא טוֹרֵחַ בְּיוֹם טוֹב בְּחִנָּם, שֶׁאֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם לִבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁאֵינָהּ מְקָרַבְתּוֹ לְעוֹלָם אַחַר שֶׁרִחֲקַתּוּ.